בבא מציעא כה ע"ב

בבא מציעא כה ע"ב - Steinsaltz

If they were configured like the stones of the house of worship dedicated to the Roman deity Mercury, what is the halakha?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution of the dilemma. As it is taught in a baraita: If one found scattered coins, these belong to him. If they were configured like the stones of the house of worship dedicated to Mercury, he is obligated to proclaim his find. The Gemara explains: And these are coins that were configured like the stones of the house of worship dedicated to Mercury: One was situated here on one side, and one was situated there alongside it, and one was situated atop the two of them.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of one who finds a sela coin in the marketplace and another person finds him and says: It is mine, and the distinguishing mark is that it is new, or that it is a coin minted by the emperor Nero, or that it is minted by king so-and-so, he has not said anything and the finder need not give him the sela. Moreover, even if his name is written on the sela he has not said anything, due to the fact that there is no distinguishing mark for a coin that is effective in its recovery, as the finder says: Perhaps he spent the coin and it fell from another person.

MISHNA: If one found, behind a wooden fence or behind a stone fence, bound fledglings, or if he found them in the paths that run through fields, he may not touch them, as they were certainly placed there intentionally. In a case where one found a vessel in a garbage dump, if it is concealed, he may not touch it, as a person certainly concealed it there. If it is exposed, the finder takes the item and proclaims his find.

GEMARA: What is the reason that one may not touch the fledglings? The Gemara answers: The reason is that we say with regard to these birds: A person concealed them, and if one takes them, their owner has no distinguishing mark on them that would enable him to reclaim them. Therefore, let the finder leave the birds in place until their owner comes and takes them.

The Gemara asks: But why? Let the knot binding them serve as their distinguishing mark. Rabbi Abba bar Zavda said that Rav said: This is a case where the birds were bound at their wings. Since everyone binds them in that manner, the knot binding the birds is not a distinguishing mark.

The Gemara asks: And let their location serve as their distinguishing mark. Rav Ukva bar Ḥama said: This is a case where the birds hop and do not remain in place. The Gemara asks: If it is a case where the birds hop, perhaps the birds came to that location from elsewhere and it is permitted for the finder to keep them.

The Gemara answers: It can be said that the birds came from elsewhere and it can be said that a person concealed them, and the result is uncertainty with regard to whether the placement of the birds was deliberate, i.e., whether or not they are lost items. And Rabbi Abba bar Zavda says that Rav says: In any case of uncertainty as to whether the placement of an item was deliberate, one may not take it ab initio. And if he took it, he need not return it.

§ The mishna teaches: In a case where one found a vessel in a garbage dump, if it is concealed, he may not touch it, as a person certainly concealed it there. If it is exposed, the finder takes the item and proclaims his find. The Gemara raises a contradiction from a baraita: If one found a vessel concealed in a garbage dump, the finder takes the item and proclaims his find, because it is routine for a garbage dump to be cleared. Therefore, presumably it was not placed there; rather, it is a lost item and one is obligated to proclaim his find.

Rav Zevid said that this is not difficult: This mishna is referring to containers or cups. That baraita is referring to knives or a fork [vehamnik]. The Gemara elaborates: In the case of containers or cups, which are large, it is inconceivable that they fell there inadvertently, so he may not touch them. In the case of knives or forks, which are small, there is room for uncertainty as to whether it was placed there or whether it fell, so the finder takes the item and proclaims his find.

Rav Pappa said: Both this baraita and that mishna are referring to containers and cups, and nevertheless, it is not difficult: Here, the baraita is referring to a garbage dump that is designed to be cleared; therefore, he must take the vessel and proclaim his find to prevent it from being cleared with the garbage. There, the mishna is referring to a garbage dump that is not designed to be cleared; as it is possible that the owner placed it there, the finder may not touch it.

The Gemara asks: How could one be obligated to proclaim his find of a vessel in a garbage dump that is designed to be cleared? Even if the owner of the vessel concealed it there, it is a deliberate loss and the owner renounced ownership of the vessel. The Gemara answers: Rather, the baraita is referring to a garbage dump that is not designed to be cleared, and the owner of the land reconsidered and decided to clear it.

The Gemara asks: Granted, according to Rav Pappa, this is the reason that the tanna teaches in the baraita: He takes it and proclaims his find, because it is routine for a garbage dump to be cleared, as the ruling is dependent on whether the dump is ultimately cleared. But according to Rav Zevid, the reason for the ruling in the baraita is that the utensils found were knives and forks. What is the relevance of the statement in the baraita: Because it is routine for a garbage dump to be cleared? The Gemara answers that according to Rav Zevid, it means: Because it is routine for a garbage dump to inadvertently have small utensils cleared, i.e., discarded, into it.

MISHNA: If one found lost items in a heap of stone rubble or in an old wall, these belong to him. If one found lost items in a new wall from its midpoint and outward, they belong to him. If he found the items from its midpoint and inward, they belong to the homeowner. If the homeowner would rent the house to others on a regular basis and there was a steady turnover of residents, even if one found lost items inside the house, these belong to him. Since the owner of the lost items cannot be identified based on location, he will certainly despair of recovering his lost items.

GEMARA: The mishna teaches that if one found a lost item in a heap of rubble or in an old wall it belongs to him. The Sages taught in a baraita: It is his due to the fact that when the owner of the heap or wall claims the property, the finder can say to him: They belong to the Amorites, who lived in Eretz Yisrael before it was conquered by the Jews. The Gemara asks: Is that to say that Amorites conceal items but Jews do not conceal items? Perhaps it was the homeowner who placed the item in the wall or the heap. The Gemara answers: No, the baraita is necessary only in the specific case

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

בעי רב אשי: אם היו המעות מונחות כאבני בית קוליס [מרקוליס, שהוא סוג של עבודה זרה, ולהלן יתבאר כיצד מונחות אבנים אלו] - מהו?

תא שמע מברייתא מפורשת, דתניא: מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו. כאבני בית קוליס - חייב להכריז.

ואלו הן אבני בית קוליס: אבן אחת מונחת מכאן, מצד אחד, ואחת - מכאן, ואבן אחת - מונחת על גביהן.

תנו רבנן: המוצא סלע בשוק, ומצאו [פגש בו, במוצא] חבירו, ואמר לו: שלי היא המטבע! ונתן בה סימנים כגון אלו: חדשה היא, נירונית היא [נירון קיסר כתוב עליה], של מלך פלוני היא, בנתינת כל הסימנים האלו - לא אמר כלום.

ולא עוד, אלא אפילו אם שמו של אותו אדם כתוב עליה - לא אמר כלום, ואין נותנין לו אותה, לפי שאין הסימן מהווה הוכחה לבעלות על מטבע.

משום דאמר [שאנו אומרים], דלמא אפוקי אפקא [אולי הוציאה אדם זה שנותן עתה סימן, וקנה תמורתה דבר מה, ונתנה לאחר], ומאיניש אחרינא נפל המטבע ^[156].

מתניתין:

מצא אחר [מאחורי] הגפה [גדר העשויה מעץ או מקנים] או אחר הגדר ^[157] [של אבנים] גוזלות מקושרים, או שמצאם בשבילין שבשדות ^[158] - הרי זה לא יגע בהן. והטעם יתבאר בגמרא.

מצא כלי באשפה, אם היה כולו מכוסה באשפה - לא יגע בו, אף אם יש בו סימן. משום שאין זו אבידה שמוזהר עליה ב"לא תוכל להתעלם", שהרי הטמינה בעליה מדעתו, ומשתמרת היא.

אבל אם מצא את הכלי מגולה באשפה - נוטל ומכריז, שהרי אבידה היא זו.

גמרא:

מאי טעמא שאם מצא גוזלות מקושרים - הרי זה לא יגע בהם? משום דאמרינן: הני גוזלות - מסתבר שאינש אצנעינהו [אדם החביאם], שהרי נמצאו במקום מוצנע קצת, והיו מקושרין בכנפיהם. ואי שקיל להו המוצא - לית להו למרייהו סימנא בגווייהו ^[159] [אין לבעליהם סימן בהן, שיוכל לתתו כדי לקבלם]!

הלכך לשבקינהו, עד דאתי מרייהו - ושקיל להו [לכן יניחם במקומם, עד שיבוא בעליהם ויטלם].

ותמהינן: ואמאי לא יטלם המוצא ויכריז עליהם? ליהוי הקשר שהגוזלות קשורים בו - סימנא! ^[160]

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: במשנתנו מדובר בגוזלות שמקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו [שכולם קושרים כך, ולכן אין זה סימן].

ומקשינן: ולהוי [ויהיה] המקום שנמצאה בו האבידה סימן! ^[161]

אמר רב עוקבא בר חמא: במשנתנו מדובר בגוזלות שאף שקשורים הם זה לזה, מדדין הם ממקום למקום. ולכן אין בעליהם יכול לתת סימן באיזה מקום הניחם, שהרי יתכן שהגוזלות דידו משם למקום אחר.

ותמהינן: אי מדובר במדדין, אם כן, הרי יתכן שלא הניחם שם אדם כלל, אלא מעלמא אתו [הגיעו ממקום אחר], ויהיו מותרין למוצא, שהרי אין בהם סימן, ובודאי נתייאשו מהם בעליהם!

ומבארת הגמרא: על כל פנים, יש כאן ספק: מצד אחד איכא למימר שמעלמא אתו, ומצד שני איכא למימר שאינש אצנעינהו במקום זה. ואם כן, הוה ליה ספק הינוח [כלומר, הרי זה מוטל בספק, אם הונחו שם הגוזלות מדעת - או לא] ^[162].

והרי אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל דבר שהוא בספק הינוח, לכתחילה - לא יטול אותו ממקומו, שמא הניחו שם אדם מדעת, ואם יטלנו - יפסידנו לבעליו, שהרי אין בו סימן.

ואם עבר ונטל את הדבר ממקומו - לא יחזיר ^[163] לשום אדם ^[164], שהרי אין בו סימן ^[165].

שנינו במשנתנו: מצא כלי באשפה, מכוסה - לא יגע בו. מגולה - נוטל ומכריז.

ורמינהו: מצא כלי טמון באשפה - נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות אותה מדי פעם. ואם לא יטול המוצא עתה את המציאה, לכשתפנה האשפה ויתגלה הכלי, יטלנה נכרי או ישראל חשוד! לכן נחשב הכלי כאבידה, ומוזהר המוצא להכריז עליה!

אמר רב זביד: לא קשיא: הא ששנינו במשנתנו שלא יגע בו, מדובר בכובי וכסי [גיגית וכוסות, שהם כלים גדולים]. ואילו הא שאמרנו שנוטל ומכריז, מדובר בסכיני והמניק [מין מזלג קטן בעל שתי שיניים, שאוכלין בו בשר].

ועתה מבאר רב זביד את דבריו:

בכובי וכסי - לא יגע, שכיון שכלים גדולים הם, מסתבר שהניחם בעליהם שם מדעתו, ואין זו אבידה, ולכן לא יגע בהם.

בסכיני והמניק - נוטל ומכריז, שכיון שהם כלים קטנים, מסתבר שהשליכם עם האשפה שהוציא מהבית בלא משים ^[166], ולכן אבידה הם - וחייב להכריז.

רב פפא אמר: הא והא, בין במשנתנו ובין בברייתא, מדובר בכובי וכסי. ולא קשיא, כאן, מה ששנינו בברייתא שנוטל ומכריז, מדובר באשפה העשויה לפנות מפעם לפעם. ואם ישאיר את הכלי במקומו, הרי הוא יתגלה בשעת פינוי האשפה, ולכן אבידה היא, ואסור להתעלם ממנה.

ואילו כאן, במשנתנו, מדובר באשפה שאינה עשויה לפנות, ולכן לא יגע בו.

ותמהינן: אם הניח את הכלי באשפה העשויה לפנות - הרי אבידה מדעת היא, שהיה צריך בעל האבידה להעלות על דעתו שיפנוה! ואם כן, למה צריך להכריז עליה?

ומבארת הגמרא: אלא, מדובר בברייתא באשפה שאינה עשויה לפנות, והטמין שם בעל הכלי את כליו על דעת כן, שלא יפנו את האשפה, ונמלך עליה עתה בעליה לפנותה, לכן הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

ומקשינן: בשלמא לרב פפא, היינו דקתני בברייתא טעם: "שכן דרך אשפה לפנות". שהרי אכן זהו עיקר הטעם שחייב להכריז על הכלי, משום שלפעמים הבעלים נמלכים עליה לפנותה.

אלא לרב זביד, מאי "שכן דרך אשפה לפנות"? הרי לא זה הטעם שחייב להכריז, אלא משום שמדובר בכלים קטנים, שמסתבר שהשליכם שלא מדעת!?

ומבארת הגמרא: מה ששנינו "שכן דרך אשפה לפנות", הכוונה היא, שכן היא דרך אשפה, לפנות לה [שמפנים אליה] כלים קטנים מן הבית שלא מדעת.

מתניתין:

מצא אדם מציאה בתוך גל [ערימת אבנים שנוצרה מקיר ישן שנפל], וכן אם מצא בחור שבכותל ישן, אף אם מדובר בדבר שיש בו סימן - הרי אלו שלו. והטעם יבואר בגמרא.

ואם מצא מציאה בחור שבכותל חדש, אזי הדין הוא כך:

אם נמצאה המציאה מחציו של עובי הכותל ולחוץ, לצד רשות הרבים - הרי היא שלו ^[167]. שאילו הצניעה בעל הבית, היה מניחה בחצי עוביו הפנימי של הכותל. אלא מסתבר שהניחה שם אחד מבני רשות הרבים, ושכחה ^[168].

אבל אם נמצאה המציאה מחציו של הכותל ולפנים - הרי היא של בעל הבית, משום שמסתבר שהוא הניח שם את החפץ ^[169].

במה דברים אמורים, בכותל בית שבעל הבית עצמו דר בו.

אבל אם היה בעל הבית משכירו לאחרים, וכבר דרו בו דיירים רבים, אזי אפילו אם נמצאה המציאה בתוך הבית - הרי אלו שלו, משום שאין יודעים מיהו בעל האבידה, ומסתבר שנתייאש כבר ממנה.

גמרא:

תנא: הטעם שאם מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו, מפני שיכול לומר לו המוצא לבעל הגל או לבעל הכותל: של אמוריים שהורישו אבותינו כשנכנסו לארץ ישראל הן ^[170], שאותם אמוריים הניחו חפץ זה בביתם ^[171].

ותמהינן: ועדיין, למה אם מצא בכותל ישן - הרי אלו שלו? אטו [וכי] רק אמורים מצנעי, וישראל לא מצנעי? הרי ישראל זה, בעל הכותל, משתמש בבית כבר כמה שנים, ויתכן שהוא המצניע, ואם כן, אם נמצאה מציאה בחצי הפנימי של הכותל ^[172], למה לא נאמר שמחמת ספק היא תהיה של בעל הבית, שהוא המוחזק בה!?

הערות

^[156] הקשו הראשונים, אם כן לעולם לא נחזיר אבידה בסימנים, שהרי יש לחשוש שמכרה בעליה, או נתנה לאחר במתנה! וכתבו הריטב"א ועוד ראשונים, דדווקא במעות, שלהוצאה ניתנו, חיישינן שהוציאן, ונפלו מאדם אחר. אבל למכירה - לא חיישינן, שאין לנו להוציא דבר מחזקת בעליו, אלא בדבר העומד לימכר, כחבית רשומה לאחר שנפתחו האוצרות. והרמב"ן ועוד ראשונים כתבו, שזה פשוט שלא אמרינן שלא איבד אדם זה שלפנינו כלום, אלא רק אחר שקיבל את המטבע ממנו, דאם כן,, מניין ידע זה שהאחר איבדו? אלא חיישינן שהיו לו כמה מטבעות ששמו היה עליהם, והוציא אחת ואבדה מחבירו, ואף הוא איבד אחת, ולכן, כיון שאין אנו יודעין של מי מטבע זו, הרי היא כדבר שאין בו סימן. וכתב הנמו"י, דלפי זה, אם נתן האובד סימן שהיתה המטבע סדוקה, מחזירין לו. אמנם לפי הביאור הראשון שהבאנו, אף באופן כזה אין מחזירין לו. וברמ"א הביא בשם י"א, דנסדק הוי סימן במטבע. וכ' בדברות משה, שבא הרמ"א לחלוק על המחבר, שהביא את לשון הטור והרמב"ם בטעם הדבר: "מפני שחזקתו להוצאה", ולפי"ז, אף נסדק אינו סימן.

^[157] כתבו התוס', דהיינו מקום שמשתמר קצת. דבמקום שאין משתמר כלל ודאי נתייאשו הבעלים, והרי הם שלו. ובמקום שמשתמר לגמרי, אף אם יש באבידה סימן - לא יגע בה. וכתב הדרישה, שבמשתמר לגמרי, אף בספק הינוח - לא יטול. אבל יש שנחלקו עליו בזה, וכתבו שרק בודאי הינוח לא יטול [עיין בש"ך סימן ר"ס].

^[158] צריך ביאור, מה טעם הפסיק התנא בגוזלות בין מה ששנה "מצא אחר הגפה וכו"' לבין "או בשבילין שבשדות", היה לו לשנות "מצא אחר הגפה או אחר הגדר או בשבילין שבשדות גוזלות וכו"'! וביאר התפארת ישראל [במשניות], שאילו נקט גוזלות לבסוף, הוה אמינא שדווקא בשבילין צריך שיהו הגוזלות מקושרין, לפי שאם אינם מקושרין - אפשר לתלות שבאו משובך, אף אם הוא רחוק יותר מחמשים אמה, דהכי הוא דינא בשדות וכרמים, שמדדין הגוזלות יותר מנ' אמה. אבל בגפה וגדר, אפילו באינם מקושרין, ראוי לתלות בהנוח, ולא בשובך שחוץ לחמשים אמה. לכן הסמיך התנא גוזלות מקושרין לגפה וגדר, לומר שאף באופן כזה צריך שיהיו הגוזלות מקושרין דווקא, לפי שמשנתנו מדברת בשיש שובך בתוך חמשים אמה [כפי שהוכיח הש"ך בסימן ר"ס סקכ"ה], ולכן לעולם תולין בשובך, אם לא שמקושרין הן. עיי"ש. וע"ע באחרונים מה שכתבו בענין זה.

^[159] מכאן הוכיחו הראשונים והאחרונים, שרק בדבר שאין בו סימן סבירא ליה להגמרא שלא יטול. אבל בדבר שיש בו סימן - נוטל ומכריז.

^[160] דעת תוס' [כן מוכח מדבריהם בד"ה אחר הגפה] ועוד ראשונים, שבדבר שיש בו סימן, אם מונח במקום שאינו משתמר לגמרי, נוטל ומכריז אף אם ודאי הונח שם מדעת. והטעם, משום דחיישינן שלפי שעה הניחום שם, ושכחום, וניחא להו שיטול זה ויכריז, משום דחיישי הבעלים, שמא עד שיבואו לקחתם, יטלם אדם שלא יכריז [עיין ברא"ש ובנמו"י]. אבל הר"ן פליג, וסבירא ליה שבודאי הינוח לא יטול אף אם יש בו סימן, לפי שאין זו אבידה שמוזהר עליה [ולא תולין בשכחה, לומר ששכחה בעליה]. ולכן אינו רשאי ליטלה ממקום המשתמר ואינו משתמר, שהניחוה שם הבעלים לדעתם, ולהניחה במקום אחר שמשתמר ואינו משתמר, דהיינו רשות המוצא. ואף שיכריז, שמא לא ישמעו בכך הבעלים. ואף אם ישמעו, שמא לא ידעו לתת בה סימן. ועיין מה שהקשה על שיטה זו בחי' רבי מאיר שמחה.

^[161] כתב הנמו"י: "צ"ל דהשתא קסלקא דעתך דודאי הינוח הוה. דאי ספק הינוח, דאיכא למיחש לנפילה, אי אפשר. דאם כן,, היכי מקשי וניהוי מקום סימן, אי חיישינן לנפילה?" ותמהו האחרונים, מה הוכחה היא זו? הרי סוף סוף ספק הוא, ויתכן שהינוח הוה, ולכן שואלת הגמרא שיהא מקום סימן! וכ' בחידושי רבי מאיר שמחה, שנתכוין הנמו"י להוציא מדעת הסוברים שבודאי הינוח במקום המשתמר קצת - לא יטול ויכריז, משום דלא חיישינן ששכחום הבעלים. ולדידהו, הספק כאן הוא אם היתה הנחה או נפילה. וע"ז הקשה, אם כן, למה יטול ויכריז מחמת סימן מקום, הרי ממ"נ לא היה צריך ליטול, דאם הנחה היתה, אין זו אבידה שמוזהר עליה להכריז. ואי בדרך נפילה, הרי אין מקום סימן! אלא ודאי שהספק הוא שמא הניח ושכח, ולכן שפיר מקשה הגמרא שיטול ויכריז, שהרי אם שכח, זו היא אבידה שמוזהר עליה, ויהא מקום סימן. עוד תירצו באחרונים, דסבירא ליה להנמו"י כרש"י, שפירש גבי מכריז מקום, שהמוצא מכריז מקום, והאובד אומר איזה חפץ היה זה. וסבירא ליה להנמו"י שרק באופן כזה הוי סימן, אבל כשמכריז המוצא את שם האבידה, והאובד אומר את מקומה - לא הוי סימן. ואם כן,, מה יועיל כאן שיכריז המוצא את מקום האבידה, והאובד יאמר את שמה, הרי עדיין יש להסתפק שמא בדרך נפילה היה, ונתייאש כבר! [מה שאין כן אם האובד היה אומר את המקום, על כרחך שהניחם שם מדעת. כי אחרת, מנא ידע את מקומה?] אלא על כרחך שמדובר בודאי הינוח [דברי חיים].

^[162] כתב הסמ"ע דמיירי הכא שאין שובך בתוך חמשים אמה, ואין לתלות בו כלל, והספק הוא רק אם הונחו בכוונה, או שבאו בדרך נפילה. וכן כתב התוי"ט, שאם יש שובך קרוב, הרי הגוזלות של בעל השובך. ולפי זה מה שמקשה הגמרא "אי במדדין מעלמא אתו", הכוונה, דאם כן, אין לתלות בהינוח. דסבירא ליה למקשן, שאין לתלות בהינוח אלא אם היו קשורין באופן שאינם יכולים לזוז ממקומם. ומה שתירצה הגמרא "איכא למימר וכו"', הכוונה שאפ"ה אפשר לתלות בהינוח, כיון שאין דרך לקשור - אלא כשמניחן. וכן פירש הט"ז, שספק הגמרא הוא אם אבדה דרך הינוח או דרך נפילה, ואין הספק שמא נפל משובך קרוב. אבל סבירא ליה שאפילו אם יש שובך בתוך נ' אמה, אין תולין בשובך, שכיון שהם מקושרין בכנפיהם, מוכח שהכינם אדם לעצמו, ולא משובך באו. עיי"ש. אבל הש"ך כתב להיפך, שמדובר כשיש שובך בתוך חמשים אמה, כי אחרת, אלא שמחזירן רק משום ספק הינוח ספק נפילה, אם כן, למה לי מדדין? [ובנתיבות שתמה על קושייתו, הלא בלי מדדין הוי מקום סימן! עיי"ש מה שכתב לבאר]. אלא בהכרח שמדובר בשיש שובך קרוב, ולכן לא חיישינן לנפילה, וכדאיתא בתוס' במסכת ב"ב [כ"ג ב], שבמקום שיש שובך - אין תולין בנפילת עכו"ם. והספק הוא, האם אמרינן שהואיל ונמצאו מקושרין מאחרי הגדר - הוצנעו שם, או שמא מהשובך באו.

^[163] רוב הראשונים פירשו, שאין המוצא יכול לזכות באבידה, ועל כרחו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו [כפי שכתב רש"י להלן דף ל"ז ב, ד"ה ואם נטל. והכי איתא גם בראב"ד בהשגות, ובעוד ראשונים]. ומה שאמרנו "לא יחזיר", היינו או כפרש"י, שאינו יכול להחזיר לבעלים, משום שאין הבעלים יכולין לתת סימן. או שהכוונה שאינו יכול להחזירה למקומה, או משום שנתחייב כבר בהשבה, או משום דחיישינן שמא באו בינתיים הבעלים לבקשה שם, ושוב לא יחזרו לחפש שם, וכפי שכתבו התוס' כאן. אבל הרמב"ם כתב: "ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם. ואם היה דבר שאין בו סימן, זכה בו, ואינו חייב להחזירו". ותמה עליו הרב המגיד, למה זכה באבידה, הרי באיסורא אתיא לידיה, שהרי הגביהה קודם יאוש! ואף שהדבר בספק, בכהאי גוונא ספיקא לחומרא, כדמוכח בסוגיא דיאוש שלא מדעת! וכתב בכס"מ, דסבירא ליה להרמב"ם דהאי דאמרינן בישל"מ דלא הוי יאוש, היינו שאסור לו ליטלם. אבל אם עבר ונטלם - הרי אלו שלו. שהרי אינו יודע למי להחזירם, ולהחזירם למקום שנטל משם אינו רשאי, ממילא זכה בהם. שאין לנו לומר "יהא מונח עד שיבא אליהו" - אלא היכא דאיתמר הכי בהדיא! ובש"ך כתב, דהאי דקיימא לן דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, היינו שאם נתברר למי שייכת האבידה - צריך להחזירה לו. אבל כל זמן שלא נתברר, יכול המוצא לעשות בה מה שירצה. והנתיבות כתב, שדינו של הרמב"ם הוא רק בגוזלות המדדין, דסבירא ליה שכיון שהם יכולים לדדות ממקומם למקום שאינו משתמר כלל, ודאי שכחם בעליהם ונתייאש. ומכל מקום בעוד שהם מונחים במקומם, שהוא מקום המשתמר קצת, הרי הם כמונחים ברשות הבעלים, ולכן אין היאוש מועיל. אבל כשעבר ונטלם, הואיל והדין הוא שלא יחזיר, מעתה יצאו מרשות הבעלים, ומועיל ייאושם למפרע, וזכה בהם המוצא. [ובאבן האזל הקשה על דבריו, דמל' הרמב"ם משמע שזכה המוצא מיד, ולא רק לאחר שנתייאשו הבעלים. ועיי"ש מה שהקשה עוד]. והפנ"י ביאר, מה שכתב הרמב"ם שזכה המוצא, היינו מטעם ספק, וככל ספיקא דדינא, דקיימא לן שמספק אין מוציאין מיד המוחזק. ואף שבספק ישראל ספק עכו"מ אזלינן לחומרא, התם היינו טעמא דכיון שיכול לברר הדבר על ידי הכרזה, תקנו שיכריז. ועיין בשערי ישר [שער ה' פרק א'] מה שהשיג על דברי הפנ"י. וע"ע באבן האזל מה שכתב בביאור דברי הרמב"ם.

^[164] כך פירש רש"י, דהאי דאמרינן שלא יחזיר, היינו שלא יחזירנו לשום אדם. ותוס' ועוד ראשונים הקשו על פירושו, הרי זה פשיטא שלא יחזיר לשום אדם, שהרי כיון שאין באבידה סימן, אינו יודע מיהם הבעלים! ובפני יהושע ביאר בדעת רש"י, דקמ"ל שאף לבעל השדה לא יחזיר, כיון דאזלינן בתר רובא דעלמא. ותוס' פירשו, ד"לא יחזיר" היינו שלא יחזיר את החפץ למקומו. והביאו שיש מפרשים, שמה שלא יחזיר, היינו משום שחיישינן שמא באו בינתיים הבעלים לחפש את אבידתם, וכשלא מצאוה נתייאשו, ולא ישובו עוד לחפשה. אבל אם שהה כל העת באותו מקום, וראה שלא באו הבעלים לחפש, צריך הוא מן הדין להחזירו למקומו.

^[165] כך פירש רש"י, וכך סוברים רוב הראשונים, שרק בדבר שאין בו סימן לא יטול, אבל בדבר שיש בו סימן, נוטל ומכריז. והרמב"ם [פט"ו מהל' גזילה ואבידה] כתב: "כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה. שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה, ואם יבא ליטלנה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי אבד ממון חבירו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו. ואם היה דבר שיש לו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה. ולפיכך אסור לו שיגע בה - עד שימצאנה דרך נפילה. ואפילו נסתפק לו הדבר, ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו". ומזה שאמר הרמב"ם בתחילה שאף בדבר שיש בו סימן לא יטול, כיון שמטריח את הבעלים, ואחר כך אמר שאפילו אם נסתפק לו הדבר לא יגע בו, משמע דסבירא ליה, שאף ביש בו סימן לא יטול מחמת ספק הינוח. והקשו עליו המפרשים, הרי מהגמרא מוכח שביש בו סימן - יטול, שהרי הגמרא שואלת לעיל "ואמאי, ולהוי קשר סימנא", "ולהוי מקום סימן"? וכתב המגיד משנה, שהרמב"ם גורס "אלא איכא למימר מעלמא אתו וכו"', והיינו, שהגמרא חוזרת בה ממה שהעמידה דווקא בדבר שאין בו סימן. והכסף משנה מבאר, דמשמע ליה להרמב"ם ממה שאמר רבי אבא בסתם "כל ספק הינוח לא יטול", דהיינו אף בדבר שיש בו סימן. ומה שאמרנו בתחילת הסוגיא "ואי שקיל לית להו למרייהו סימנא בגווייהו", לאו למימרא שמשנתנו מדברת רק בדבר שאין בו סימן, אלא שבאופן כזה איכא טעמא רבה לא ליטול, מפני שגורם להפסד האבידה. וע"ז מקשה הגמרא, הרי משנתנו מדברת בדבר שיש בו סימן, והשיבה, שמדובר גם בשאין בו סימן, וכגון שמקושרין בכנפיהם ומדדין. ועיין בריטב"א בשמ"ק שכתב כעין זה. והנתיבות והאור שמח הקשו על הרמב"ם מדברי עצמו, שכתב: "מצא כריכות ברשות היחיד, אם דרך נפילה הרי אלו שלו. ואם דרך הנחה - חייב להכריז, שאע"פ שאין להם סימן, המקום סימן". רואים שסבירא ליה שאם יש סימן באבידה, צריך ליטלה ולהכריז! ותירץ האור שמח, שדווקא בכריכות, שאין בגופם סימן, אלא המקום הוא הסימן, אמר הרמב"ם שחייב להכריז, לפי שבאופן כזה ניחא ליה לבעלים שיטלם המוצא, כיון שעבידי דמנשתפי ברגלי אדם ובהמה, ואז יאבד מהם הסימן, שהרי אינם במקום שהונחו. ושמא יטלם אז אדם, ולא יהיה לבעלים סימן בהם. להכי ניחא ליה שיטלם הראשון שמצאם, כשהם עדיין במקום הראשון שהונחו בו, ויכריז עליהם. ועיין בנתיבות המשפט [סימן ר"ס סקי"ג] מה שכתב בדברי הרמב"ם.

^[166] רבינו חננאל כתב: "דאיכא למימר בטאטא [במטאטא] שקלינהו בהדי עפרא דביתא, וזרקינהו לאשפה, ולא ידע. שכן דרך בני אדם לכבד הבית, ולהשליך העפר לאשפה".

^[167] הקשו הראשונים, למה לא יקנה בעל הבית את האבידה על ידי חצירו? ותירץ הרשב"א, דהוי חצר שאינה משתמרת לבעליה. עוד תירצו הראשונים, שכיון שבאה האבידה לחצירו קודם יאוש בעלים, הרי זה כאילו בא לידו קודם יאוש, ושוב אינו קונה לאחר היאוש.

^[168] כתבו רש"י ותוס', דאף שאמרנו לעיל שספק הינוח לא יטול [ותוס' מוסיפים שכאן הוי ודאי הינוח, ואם כן, גם אם עבר ונטל - צריך להכריז, שהרי מקום הוי סימן! ועיין בתוס' שאנץ ובריטב"א בשטמ"ק שחולקים על התוס', וסבירא ליה דחורי כתלים הוי כרקתא דנהרא, שמקום לא הוי סימן], מכל מקום אמרינן שהרי אלו שלו, משום שנתייאשו הבעלים, וכפי שהגמרא להלן מעמידה את הבבא של מצא בכותל ישן, שמדובר שניכר בחפץ שמונח שם כבר זמן רב, ובודאי נתייאשו כבר ממנו בעליו. והראב"ד בשיטמ"ק כתב, דאף בלא שתיך יש כאן יאוש בעלים, שהאובד הניחו שם לפי שעה ושכחו, וכשנזכר בכך - מתייאש, או משום שיד רבים מצוייה שם, או בגלל שהוא סובר שעל ידי משמוש הרבים התגלגל החפץ כלפי פנים, ובעה"ב מצאו, ונטלו בחזקת שהוא שלו. והרמב"ן הביא דיש מפרשים, דהאי דשרי היינו משום דהוי אבידה מדעת, כיון שהחור פתוח לרשות הרבים, ויד הרבים שולטת בו. ואף דגבי ציבורי פירות ומעות אמרינין שאף בדרך הנחה - נוטל ומכריז, היינו משום שאנו סוברים שהניחם בעליהם לפי שעה על דעת ליטלם מיד, ושכחם. אבל כאן - לדעת הניחם, והוי אבידה מדעת. אמנם הרמב"ן עצמו כתב, דהאי דאמרינן שמחציו ולחוץ שלו, מיירי בדבר שאין בו סימן, והכוונה שאינו של בעל הבית, אבל לכתחילה לא יטול. ואילו בדבר שיש בו סימן - נוטל ומכריז.

^[169] כתב הרמב"ם: "ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא כשטען בעל הבית שהמטמון שלו, או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה, הרי הן של מוצא". וביאר הרב המגיד, דהיינו משום שמה שאמרינן שהרי היא של בעל הבית אינו משום שחצירו קונה לו, וכדלעיל, אלא משום שאנו אומרים שהוא הטמינה שם. ולכן אם מודה בעל הבית שאינה שלו, הרי היא של המוצא. אמנם הרמ"ק בשטמ"ק כתב, דאף אם אין בעל הבית טוען ששלו היא, הרי היא שלו, לפי שחצירו קונה לו. והטעם, משום דסבירא ליה שמחציו ולפנים הוי חצר המשתמרת לדעת הבעלים.

^[170] כתב הרמב"ם [הל' גזילה ואבידה פט"ז הל' ז']: "והוא שימצאם מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר, הרי זה לא יגע בהן, שמא מונחים הם שם.

^[171] מרש"י ומהרא"ש משמע שטעם ההיתר הוא משום שאכן אנו תולים ששל אמוריים הם. אבל הריטב"א בשטמ"ק כתב, דאף אם יבוא הבעלים ויתן סימן באבידה, הרי היא של בעל הבית, דכיון דשתיך טפי, ודאי נתייאשו הבעלים, משום שהם יודעים שהמוצא יתלה באמוריים.

^[172] כתב המהרש"א, דלפי מה שפירש רש"י במשנתנו, שגם בחציו ולחוץ היה ראוי לאסור למוצא בלא שתיך, כדין ספק הינוח, היה יכול לפרש את קושית הגמרא כאן גם על חציו ולחוץ. אלא דניחא ליה להקשות בפשיטות יותר. והמגיד משנה [פט"ז מגזילה ואבידה הל"ט] כתב, דלא הקשה המקשה על חציו ולחוץ, לפי שידע שאפשר להעמיד ברוב נכרים, וכרשב"א, ולכן מחמת הינוח מותר באופן כזה, לפי שתולים שנכרי הניחו.

כאבני בית קוליס (כאבנים שמניחים לעבודה זרה של מרקוליס), מהו?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מן הברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצא מעות מפוזרות — הרי אלו שלו, היו מונחים כאבני בית קוליס — חייב להכריז. ואלו הן אבני בית קוליס: אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן.

ובדיני מציאת מטבעות בכלל תנו רבנן [שנו חכמים]: המוצא סלע (מטבע) בשוק, ומצאו חבירו ואמר לו: שלי היא מטבע זו, וסימנך כי חדשה היא, או שנירונית היא (של נירון קיסר) או של מלך פלוני היא — לא אמר כלום ואינו חייב להחזיר לו. ולא עוד, אלא אפילו היה שמו של המאבד כתוב עליה — לא אמר כלום, ומדוע? — לפי שאין סימן למטבע. דאמר [שאומר] המוצא: דלמא אפוקי אפקא ומאיניש אחרינא נפל [שמא הוציאה המאבד לקנות בה ומאדם אחר נפלה] ולכן, מטבע כיון שעשויה לעבור מאדם לאדם, אין משמעות לסימן שנותן בה.

א משנה מצא אחר הגפה (גדר עץ) או אחר הגדר של אבן גוזלות מקושרים, או מצא אותם בשבילין שבשדות — הרי זה לא יגע בהן, שודאי הניחם אדם שם. מצא כלי באשפה שהוא מקום שבו זורקים גרוטאות שונות, אם היה הכלי מכוסה — לא יגע בו שבודאי הטמינו אדם שם, אם מגולה — נוטל ומכריז.

ב גמרא לגבי המוצא גוזלות מקושרים שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] אומרים שלא יטלם? — דאמרינן [שאומרים אנו]: הני, אינש אצנעינהו [את אלה, אדם מסויים הצניע], ואי שקיל להו [ואם יקח אותם] — לית להו למרייהו סימנא בגווייהו [אין להם לבעליהם סימן בהם], הלכך לשבקינהו [על כן יניחם] עד דאתי מרייהו ושקיל להו [שיבוא בעליהם ויקח אותם].

ושואלים: אמאי [מדוע]? ליהוי [שיהיה] הקשר שקשורים בהם סימנא [סימן]! אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: מדובר כאן באופן שהם מקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו [שהכל כך קושרין אותם] ולכן אין הקשר סימן.

ושואלים: ולהוי [ושיהא] המקום שבו הונחו סימן! אמר רב עוקבא בר חמא: פה מדובר בגוזלות המדדין [קופצין] ממקום למקום, ושמא דלגו מן המקום שהניחם שם. ושואלים: אי [אם] מדובר במדדין שמא מעלמא אתו [מן החוץ באו] ומותרים, שהרי יתכן שאינם אותם גוזלים שהונחו שם, אלא ממקום אחר הגיעו, וכבר התייאש מהם בעליהם!

ומשיבים: אכן איכא למימר מעלמא אתו [יש מקום לומר שמהחוץ באו] ואיכא למימר אינש אצנעינהו [ויש מקום לומר שאדם הצניעם שם], והוה ליה [והרי הוא] ספק הינוח, שיש ספק אם הונחו שם אם לאו, ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: כל ספק הינוח, שאין זה ברור שהוא אבידה, ושמא הונח שם מדעת — לכתחילה לא יטול אותו, ואם נטל לא יחזיר, שהרי אין בו סימן.

ג שנינו במשנה שאם מצא כלי באשפה, אם הוא מכוסה — לא יגע בו, ואם הוא מגולה — נוטל ומכריז. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה לכך] ממה ששנינו בברייתא: מצא כלי טמון באשפה — נוטל ומכריז. וטעמו של דבר שכן דרך אשפה לפנות, ובודאי לא הטמין אדם כלי במקום שעלול להיות להיעלם משם, אלא ודאי אבד שם.

אמר רב זביד: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאינו נוטל הוא בכובי וכסי [בקנקנים וכוסות], שגדולים הם, ולא ייתכן שנפלו שם בטעות, הא בסכיני והמניק [זה בסכינים ומזלגות], שיתכן שבמקרה, אגב דברים אחרים, נפלו גם הם. בכובי וכסי — לא יגע, בסכיני והמניק שיש ספק שמא אבדו שם במקרה — נוטל ומכריז.

רב פפא אמר: הא והא [זה וזה] בכובי וכסי [בקנקנים וכוסות], ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן בברייתא מדובר באשפה העשויה לפנות שנוטל ומכריז, כאן במשנה מדובר באשפה שאינה עשויה לפנות.

ותוהים: אשפה העשויה לפנות אפילו אם טמן בה הרי אבידה מדעת היא, שהרי יודע שעשויה לפנות וכאילו מפקיר מה שהניח שם! אלא מדובר כאן באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה בעל האשפה לפנותה.

ומעירים: בשלמא [נניח] לשיטת רב פפא — היינו דקתני [זה ששנינו] בברייתא; שכן דרך אשפה לפנות, שבכך הדבר תלוי, אלא לדעת רב זביד, מאי [מה] פירוש שכן דרך אשפה לפנות, הרי דבר זה אינו שייך לדעתו לטעם ההלכה? ומסבירים: כך יש להבין לשיטתו, שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים, כלומר, מצוי הוא שיפלו בטעות לאשפה כלים קטנים ובעליהם איפוא מתייאשים מהם.

ד משנה מצא דבר בגל אבנים או בכותל ישן — הרי אלו שלו של המוצא. מצא אבידה בכותל חדש, אם היה זה מחציו של הכותל ולחוץ כלפי רשות הרבים — הרי הם שלו של המוצא, מחציו ולפנים — של בעל הבית הגר שם. אם היה זה בית שמשכירו בעל הבית לאחרים ודייריו מתחלפים — אפילו מצא דבר בתוך הבית הריק הרי אלו שלו, של המוצא, כיון שבעליו אינם ידועים ודאי אם כן שמי שהם שלו נתייאשו.

ה גמרא לגבי כותל ישן תנא [שנה] החכם כהסבר: מפני שיכול לומר לו לבעל הגל או הכותל: של אמוריים הן, כלומר, מימים קדומים האבידה, עוד מימי האמוריים (כנענים) שהיו כאן לפני כיבוש הארץ בידי ישראל. ותוהים: אטו [וכי] האמורים מצנעי [הם שמטמינים] דברים, וישראל לא מצנעי [אינם מצניעים]? ואם כן, הלא יתכן שבעל הבית הוא שהניח את החפצים בכותל ישן! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה המיוחד

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If they were configured like the stones of the house of worship dedicated to the Roman deity Mercury, what is the halakha?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כחצובה זה למעלה מזה במקום מרודד. כסולם נתונים כסדר בארץ והפרש ביניהן. היכי מכריז אם היו עשויים כמגדלים. אמר רבינא טיבעא מכריז ויבא בעליהם ויתן סימנם ויטלם.

אבני בית קוליס בית ע"ז שמה מרקוליס עבודתו גרימת אבנים ועיקרו ג' אבנים שתים זו כנגד זו ואחד על גביהם. ואם מצא מטבעות כי האי גוונא חייב להכריז:

ת"ר המוצא סלע בשוק ואמר לו חבירו שלי היא נירונית היא פי' כמטבע נירון קיסר היא כו' עד ולא עוד אפי' שמו כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע דאמרי' אפוקי אפקה ומאחרינא נפל:

מתני' מצא אחר הגפה. פי' הגפה סגירה מלשון יגיפו הדלתות וכדתנן מן האגף ולפנים. גוזלות מקושרות או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ואוקימנא בדלית בהו סימן ובמדדין דאיכא למימר מעלמא אתו ואיכא למימר איניש אצנעינהו הוי ליה ספק הינוח וכל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. תלמוד ארץ ישראל ר' אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל לרב אמר ליה לא עבדת יאות אמר ליה אהדריה אמר ליה לא דנימר אתא מריה ולא אשכחיה ונתיאש מיניה. פי' מדדין מהלכין מעט מעט כדכתיב אדדם עד בית אלהים. ותנן נמי האשה מדדה את בנה.

מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו. איני והתניא נוטל ומכריז.

ופריק רב זביד לא קשיא מתני' בכובי וכסי דמצנעי להו אינשי. בהמנק וסכין דאיכא למימר בטאטא שקלינהו בהדי עפרא דביתא וזרקינהו לאשפה ולא ידע שכן דרך בני אדם לכבד הבית ולהשליך העפר לאשפה. פי' המנק כלי שיש בו שני ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה.

הא דתניא אין סימן למטבע. נראה דה"ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר ממטבע אחר, לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות זו לזו, אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר, ומה שאמר רבינו ז"ל דאמרי' דילמא אפוקי מפקה, תפתר בשמו כתוב עליה, דאפ"ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוא חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה, והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת וכדבעי' לפרושי קמן (כ"ז ע"ב):

ספק הנוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. פירש"י ז"ל ספק הנוח בדבר שאין בו סימן, לא יטול ואם נטל לא יחזיר לבעלים דהא ליבא דיהיב סימנא, ולא דייק כלל, דא"ה פשיטא שלא יחזיר לבעלים כי לא יהבי סימנא,
אלא ה"פ: לכתחלה לא יטול שאני אומר אתי מרואתה דאצנעינהו תמן ושקלי ליה, ואם נטל לא יחזיר שם שאני אומר אתי אינש אחרינא ושקל ליה, וכיון שהגביה נתחייב בחזרה, והיינו דאמרי' בפ' המפקיד גבי גזל אחד מה' בני אדם ואינו יודע איזה מהם גזל וכו' ואקשי' ושקלי ליה והאמר ר' אבא בר' זבדא וכו' ואם נטל לא יחזיר, פי' למקום שנטל משום דילמא אתי אינש אחרינא ושקיל דלאו דיליה, וה"נ לא יניח ביניהם שמא יטלנו מי שאינו שלו, גם זו קשה על דברי רש"י ז"ל שאם כפירושו מנא לך שלא יניח ביניהם נהי נמי שאין לו להחזירו למי שלא נתן סימנין שאם נתנו למי שאינו שלו הרי אבדו בידים מבעלים, אבל יש לו להחזירו ביניהם דהתם נמי פשיטא לן דלא יתן לאחד מה' בנ"א אלא מניח ביניהן קאמר.
ובירושל' (ה"ד)גרסי' הכי ר' אבא בר' זבדא אשכח חמר מכסי בחספא ונסבתיה, אתא שאל לרב, א"ל לא עבדת טבאות, א"ל ונחזיריניה, א"ל לא דאימור אתא מריה בעי ליה ולא אשכח ואתיאוש מיניה, פירושו א"ל שלא יחזירנו שם ויהא מונח בידו עד שיבא הבעלים, שאם מחזיר שם מפסידו מן הבעלים כי שמא באו שם הבעלים וכיון שלא מצאו נתיאשו ממנו ושוב לא יחזרו שם ואיהו לא קני בהאי יאיש דבאיסורא אתא לידיה, ומזה למדנו שפי' לא יחזיר לא יחזירו שם דרב אבא בר זבדא משמיה דרב אמרה התם והכא, ולמדנו למה לא יחזיר מפני שהבעלים שוב לא יחזרו שם ולפי טעם זה אפשר שאם הגביה ולא זז משם שיכול להחזירה ולפי מה שפירשנו שכיון שהגביה נתחייב בה אפי' לא זז משם לא יחזיר, וטעם זה שאמרו בירוש' עיקר שכיון שאינו מצוה מתחלה להחזירה אע"פ שהגביה לא נתחייב בה כיון שהחזירה למקומה דלא אמר רבה הכישה נתחייב בה אלא בב"ח דאנקטינהו נגרי בריאתא כדאיתא בפ' המוכר את הספינה, ועוד שאם אין בה סימן ודרך נפילה הא איאוש ואי דרך הנחה אף הוא לרשות הבעלים החזירה הילכך יחזיר, אבל טעם המפו' בירוש' עיקר.
והוי יודע דכ"ש בדבר שיש בו סימן שאינו רשאי להחזירה למקומה שמשהגביה ע"מ להחזירה נתחייב זה ושומר של בעלים הוא ואפי' לא זז משם לא יחזירנה לשם אבל בדבר שאין בו סימן אם לא זז משם יחזיר שכיון שאינו רשאי ליטלה לא נתחייב בה. ועוד שמא דרך נפילה ולא נתיאשו הבעלים הואיל ויש בו סימן ומחייב בהשבה גמורה שהרי נא הניחוה שם מדעת והוא שומר אבדה דכשומר שכר דמי,
ולהכי נקט דבר שאין בו סימן משום דדבר שיש בו סימן לכתחלה יטול כדאמרי' ולית ליה סימנא בגויהו וכו' הילכך נשבקינהו ואקשי' ונהוי קשר סימן ומקום סימן, אלמא אי אית בה סימנא לישקלינהו, וה"מ במקום שאינו משתמר לגמרי אבל במקום המשתמר לגמרי לא יטול שכך שנינו מצא כלי באשפה אם מכוסה הרי זה לא יגע בו, ואי דרך נפילה ודאי הוא נוטל ומכריז דכל נפילה לאו שמור הוא לבעלים והיינו סכיני והמנק וזהו כלל אבידה:

מחציו ולחוץ שלו. וכולה מתני' תימא הוא למה הוא שלו, הא מתני' רישא בדבר (שאין בו סימן) [שיש בו סימן] הוא יטול ויכריז וי"מ דכיון שהחור פתוח לרה"ר א' מבני רה"ר הניחו שם ואבדה מדע' היא מפני שיד הרבי' שולטת בהן ואע"ג דדרך הנח' אפי' ברה"ר נוטל ומכריז דהיינו עשויין כמגדלין וצבור פירו' דלעיל התם שאני דאמרי' ודאי אנוחי אנחינהו למשקלינהו מיד ושכח אבל הכא לדעת הניח ואינו מקום משתמר ומחציו ולפנים בע"ה הניחו שם שאין יד הרבי' שולטת שם ויש לדקדק בכיסא אמאי אזלי' בתר שנציה ובסכינא בתר קתיה ואי קתיה לבר הרי הוא שלו ואמאי הרי אין יד הרבים שולטת שם וא"ת משום בע"ה גופיה מיאש אמאי מימר אמר אי משכח לי' בע"ה אכרוזי מכריז והא ל"ק דכיון דיד בע"ה ודאי שולטת שם אבדה מדעת היא א"נ דכל זמן ששנציה וקתא לבר ודאי אחד מבני רה"ר הניחו שם ואין ידם שולטת מחציו ולפנים ובידוע שבחוץ הניחו וע"כ איגנדורי איגנדר וכן הטע' להיכ' ששנציה וקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ שהוא של בע"ה דאמרי' מחציו ולפנים הניחו בע"ה ואיגנדר לבר ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבדה לדעת אלא שמא שכח.
ורש"י פי' דמתני' בדשתיך ומשום יאוש בעלים פי' לפי' לא בדשתוך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמורין היה ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני ר"ה הניחו [ונתיאש אבל מחציו ולפנים של בעה"ב אף שנתיאש] וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בע"ה שברשותו וזה עיקר והא דאמרי' מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריין היו ואוקימנא בדשתוך טפי ואי ישראל אצנעינהו אסור אע"פ שנר' שנתיאשו מפני שהוא מקו' משתמר לגמרי וליכא יאוש והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריין בחזק' שבטי' הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצ' בחלקו.
והרמב"ם הספרדי פי' מפני שהיא אבוד' ממנו ומכל אדם משנים קדמוניו' ומצא בחנות שהן שלו מפני שהוא יאוש בעלי' ואין חנותו קונה לבעלי' מפני שאינו מקום המשתמ' ולאביי דאמ' יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה כלו' מקמי יאוש ולא עדיפה חצרו מידו ואוקמא רש"י בדבר שאין בו סימן והוא נכון אלא שמצינו בגמ' אפי' צבורין ומונחין ע"ג שלחן וכן הגירס' ככלהספרים ובפי' ר"ח ובהלכות רבינו ויש לי לומר דר' אלעזר אדין שולחן קאי וקאמר אפי' צבורין ומונחין על השלחן אינן של שלחני ודינם ידוע מקו' שראוי להכריז מכריז ומקום שאין בו סי' שלו ולפי שהוא דבר מפורש ולא הוצרך אלא לומר שאינן של שלחני לפיכך אמר סתם ויש להעמידה בעיר שרובה גוים ומפני שהוא מקום שהרבים מצויין שם, וכן כתב הרב ר' משה.
ועדיין אין סדר משנה זו מתחוור לי כהוגן רישא בדבר שיש בו סימן וסיפא בשאין בו.
ונ"ל דהא דקתני מצא בכותל חדש שלו לומר דלאו דבע"ה הוי ובדבר שאין בו סי' נקט לה וממיל' דדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אלא כיון דדינא דבין מוצא ובין בע"ה אתא תנא לאשמועי' קתני הכי והא דאמרי' בגמ' סכינא בתר קתא וכו' ודאי דבר שיש בו סימן הוא והיינו נמי דינא דמתני' אלא דהכא או נוטל ומכריז או של בע"ה הוא וכן הא דא"ר אלעזר אפי' צרורין ומונחין דין שלחן נקט כדפרישית.
והא דאמרי' כגון שעשאו פונדק לג' בני אדם והוינן בה ש"מ הלכה כרשב"א אפי' ברוב ישראל לאו דמתני' היינו דרשב"א דמתני' בדבר שאין בו סימן ופלוגתיהו בדבר שיש בו אלא כיון דהך סלע מן השוכרין נפל ובביתם הוא אמאי לא מהדר להו הא לא מיאש מימר אמר חבראי משכח ומהד' דהא ידע דחד מינן היא ש"מ דאדם מתיאש מדבר שיד הרבים מצויה שם לומר לא ירצו לקיים מצוה ולא יחזירו והיינו דרשב"א ולאו דג' הוו רבים דהא סרטיא ופלטי' גדול' קאמר רשב"א אלא הכא נמי איכא למימר מיאש בדבר שאין בו סימן מפני שחושש לרבים שמא לא יטרח לחקור של מי היא ומורי אנפשי' לומר מתיאש הוא בי התם דמיאש משום שמא מצאה אדם שאינו הגון ולא יטרח להכריז עליה ולהודיע לרבים דטריח ליה:

הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי. פירש רש"י ז"ל: מתניתין וברייתא קמייתא בכובא וכיתנא. ואינו מחוור, דהא מתניתין פירות קתני. לפיכך פירשו בתוספות, דמתניתין וברייתא קמייתא בצנא ופירי, דסתם צנא אית לה אוגנים, והפירות גם כן אינן דבוקין זה בזה, לפיכך אי מצנא נפול אי אפשר שלא ישתיירו בצנא קצתן, אבל ברייתא בתרייתא בכובא וכיתנא, דכובא לית ליה אוגנים, וגם כיתנא קשור חבילות, והילכך אפשר דמינה נפול, ואף על גב דלא אשתייר בגויה כלום.

שמעת מינה מנין הוי סימן. ואף על גב דלעיל (בבא מציעא כג, ב) פשטינן מדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן, ובהדיא תניא נמי בברייתא (לעיל בבא מציעא כד, א) במה דברים אמורים כשמצאן אחת אחת אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, הכא למידק ממתניתין הוא דאתא, וכי דחיק נמי תני צבור, לומר דלא דייקת ממתניתין קאמר.

מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. יש מי שפירש, מאי מכריז המוצא, מנין, שאומר כך וכך מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר שלי הם, ומונחים זה על גב זה מצאתם, אי הכי אפילו תרי נמי, ופריק טבעי מכריז, וזה בא ואומר כך וכך הם, וכיון שכן, אי שנים הם לא הוי סימן מנין, דמידע ידע דמיעוט טבעי שנים, ולפיכך אינו חייב להכריז. ומונחין זה על גב זה דקתני, לא לסימן קאמר, אלא דאי עשויין כן, איכא למימר דאין דרך נפילה נינהו, וכשאין עשויין כן, המוצא אומר דרך נפילה הם ולא ידעי מניין, ונתיאשו מהן הבעלים. וכן פירש הראב"ד ז"ל למעלה בשלהי פרקי קמא (כ, ב) גבי שטרות, דאמר מאי מכריז מנין, מי שאבדו לו שלשה שטרות או שנים וזה נותן סימן בכריכתן, אי רמו אהדדי וכריכי או כריכי חד בריש חבריה, אי הכי אפילו תרי נמי, ופרקינן, שטרי מכריז, ונותן סימן במנין, והילכך כיון דאמר אי אבדו לו שטרות מיעוט שטרות שנים ואינו יכול לתת סימן במניין, ולהכי נקט שלשה. נמצא שאין תכריך ואגודה ועשויין כמגדלים לסימן. ורש"י ז"ל פירש רבינא אמר טבעי מכריז, כלומר, זה מכריז מטבעות מצאתי, וזה בא ואומר ג' היו זו על גב זו מצאתים. והקשה הרמב"ן ז"ל (מה, ב) אם כן הא דרבינא לא אתא כהלכתא, ודיחוייא בעלמא הוא, דהא קיימא לן מנין הוי סימן. ותו במטבעות למה לי מנין, תיפוק לי דעשויין כמגדלין הוי סימן, ובהכי בלחוד סגי.
ופירש הוא ז"ל, דמאי מכריז מנין, פירושו כפי' מאי מכריז מקום (לעיל בבא מציעא כב, ב ושם בתוס') כלומר, על איזה סימן יכריז זה, על סימן מנין, ולר' יוחנן בלחוד קא קשיא ליה, ולדידיה כיון דאמר אפילו של מלך אחד חייב להכריז, של מלך אחד ודאי ליכא הוכחה דלאו דרך נפילה הם, דדילמא אתרמו ונפול זה עלגב זה, וכל דאפשר למתלי בנפילה תלינן, משום דבעלים מתיאשים, וכדאמרינן אימור איתרמו ונפלו אהדדי, אלא משום הכי מכריז, שאפילו נפלו ממנו יש בהן סימן מנין, דמיד שנפלו ממנו ממשמש בכיסו, אי הכי אפילו תרי נמי, ופריק רבינא טבעי מכריז, הילכך בשנים ליכא סימן מנין, ולפום כן תני שלשה. ואם תאמר אם כן למה לי זו על גב זו. יש לומר, משום דאם מצאן מפוזרין יש לומר שמא יותר היו, ומי שמצא האחרים לא מצא אלו, או שמא מקצתן מאחר נפלו, ואין לו מנין בהם. והכי נמי מפרש שלשה שטרות דבפרק קמא, והא דבעי תכריך או אגודה, משום דאי לאו הכי אין כאן סימן, שמא יותר היו ואבדו השאר או שנמצאו. ונמצא עכשיו שאינו מכריז משום מנין אלא בקשור, כגון בדי מחטין ושני שטרות כרוכין או בדרך הנחה כגון צבורי פירות ומטבעות זו על גב זו, אבל כל שמפוזר אינו חייב להכריז משום מנין שלו. אלו דברי הרב ז"ל, ולעולם לדברי ר' חנינא עשויין כמגדלין הוי סימן.

הא דבעי ר' ירמיה כשיר וכשורה וכסולם מהו. ופשטו מיהא חדא מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל שאלו מכניס קיסם ונוטלם בבת אחת דהיינו עשויין כסולם, והא דבעי נמי רב אשי כאבני בית מרקוליס, ופשטוה מן הברייתא דקתני בהדיא כאבני בית מרקוליס חייב להכריז, לא כתבן הרי"ף ז"ל כלל. ואיני יודע למה. ושמא סמך על אותה ברייתא דלעיל, מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו, עשויין כמגדלין חייב להכריז ופרישנא, תנא כל שאינן עשויין כמגדלין מפוזרים קרי להו, ואפילו משלחפי שלחופי דהיינו עשויין כסולם, ועדיין איני יודע מפני מה לא כתב הרב ההיא דעשויין כאבני בית מרקוליס, ושמא הוא בכלל עשויין כמגדלין ועדיפא מינייהו. ועדיין קשה לי, אי הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה דלא כברייתא דעשויין כמגדלין, לותביה מינה. ועוד אמאי לא פשטו לר' ירמיה מינה כולהו, דאינו חייב להכריז, ואי משום דדיוקא דההיא ליכא למשמע מינה, משום דדיוקא דרישא משמע משלחפי שלחופי חייב להכריז, ודיוקא דסיפא משמע דאינו חייב להכריז, אלא שר' חנינא מגדלאה פריש ואמר הכא, כל היכא דאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו ורב נחמן ורבה בר אבוה לא סבירא להו הכין, אם כן מה ראה הרב ז"ל לסמוך על ר' חנינא מגדלאה, ולדחות הא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה ומאי דפשטי ליה בגמרא מיניה.

כך גרסת הספרים ולא עוד אלא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום שאין סימן למטבע. ותו לא. ופירש שאין סימן למטבע, שהרבה טבועין במטבע אחד. אבל הרי"ף ז"ל מוסיף לגרסא, אימר אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל, וכן היא במקצת הספרים. ולומר שאפילו אין טובעין מטבע על שמו של זה, אלא שהוא כתב שמו עליה עכשיו על זה, אפילו כן אינו סימן, דאימור אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל. ואם תאמר, אם כן אף בכל אבדות דעלמא ניחוש למכירה, ולא נחזיר לעולם בסימנין, יש לומר דזה גם כן חוששין שמא כתב שמו על אחרות, והוציא את זו ומאחר נפלה, והוא אבד אחרת כיוצא בו, והילכך הוה ליה כדבר שאין בו סימן, וכעינן שכתבתי למעלה (כג, ב ד"ה אמר) גבי חבית רשומה לאחר שנפתחו אוצרות.

הוה ליה ספק הינוח וכו'. ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהם דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוה קשר סימן, שאלו היו קשורין בקשר אחר היה נוטל ומכריז, אבל כשאינן מדדין, בין קשורין בכנפיהם, בין קשורין בקשר אחר שיש בו סימן, ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן, הרי זה לא יגע בהן כלל, דכודאי הנוח חשבינן ליה, והיינו ברייתא דקתני לקמן בגמרא (בבא מציעא לא, ב) מצא חמור או פרה, דקתני מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר אין זו אבדה שהוא חייב להזקק לה אלא יניח, דכיון שהן בצד גדר כודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה ולהוי מקום סימן כלומר, ויטול ויכריז דהרי זו אבדה וקסבר דכשאינן מדדין היא שנויה, מטעא הוה טעי, דקסבר דכשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא, ומאן דמשני ליה במדדין, הוא הדין דהוה ליה לאוקמה כשאין מדדין, והיא הנותנת דלא יגע בהן, דודאי הנוח חשבינן ליה, אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן., כך נראה לי.

ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר. פירש רש״י ז״ל: לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא, כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור, חדא דפשיטא שלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן, ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבדה לבעלים בלא סימנים ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא לז, ב) גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהם גזל וכו', אקשינן, ושקלי לה כולהו ואזלי, והאמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר, ואלו לפירושו של רש״י ז״ל מאי קשיא, דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם, אבל שלא להניח ביניהם לא אמר. ויש מי שפירש, לא יחזיר למקום שנטל, דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן, וחייב הוא ליטפל בה, ויהא מונח בידו עד שיבואו בעלים ויביאו עדים, או עד שיבא אליהו, דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה, [וכענין שאמרו (לקמן בבא מציעא ל, ב) הכישה נתחייב בה, וגם זה אינו מחוור, דלא אמרו הכישה נתחייב בה], אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד, דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו, ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר, למקום שהניחום שם בעלים הוא מחזיר.
אלא הכי פירושו, אם נטל והלך לו, לא יחזור ויחזירנו שם, דאני אומר שמא בעלים באו ולא מצאו ונתיאשו מהם, ושוב לא ישוב לבקשנו עוד, ויבא אחר ויטול. וכן נראה, מדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה״ד) ר' אבא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסא ונסבתיה, אתא שאיל לרב אמר לא עבדת טבות, אמר ליה ונחזירנה, אמר ליה לא, דנא אימר אתי מריה בעי לה ולא אשכח ויתיאש מיניה, כלומר ואם יחזירנו שם, שמא יבא אחר ויטלנו ויפסידנו מן הבעלים, והוא נמי לא קנאו, דקודם יאוש אתיא לידיה, ור' אבא בר זבדא דאמרה הכא, משמיה דרב אמרה לההיא, ולעולם אף על פי שנטל, כל שלא נפרד משם אין לחוש שמא בעלים באו וחפשוהו, ויכול הוא להחזיר למקום שנטל.
ונמצא כלל אבדה, כל שאין בו סימן והוא דרך נפילה, הרי הוא שלו, אם הוא דבר שיש לומר דהרגישו בו בעלים, כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר כדאיתא בריש פרקין (בבא מציעא כא, ב). אם הוא ספק הינוח ואין בו סימן, הרי זה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. ואם יש בו סימן נוטל ומכריז, דהיינו אבדה דחייבה תורה להזקק לה ליטול ולהכריז, והיינו דאקשינן הכא, ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן, כלומר יטול ויכריז, ויתן הבעל סימן קשר או מקום, וכל שכן שאם נטל לא יחזיר למקום שנטל, ואפילו לא זז משם, דשמא דרך נפילה באו שם וחייב הוא ליטפל בה. ואם החזירה שם מתחייב בה בתשלומין דשומר שכר הוא, דשומר אבדה כשומר שכר דמי כר״י לקמן (בבא מציעא כט, ב ושם בהלכות). ואם הוא ודאי הנוח לא יטול, ואם נטל יחזיר למקום שנטל, שהרי לרשות בעלים הוא מחזיר, בין יש בו סימן בין אין בו סימן, והוא שלא זז משם, ואם זז משם, כשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי, ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר, שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם, ויבא מי שאינו הגון ויטלנה, וכיון שנטלה זה נתחייב בה, אבל היכא דלא זז משם אף על פי שיש לה סימן, למקום שנטל יחזיר.
אלא דקשיא לי, כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה, דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך, ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא, ואמאי, למקום שנטל יחזיר, ושמא מפני שזה צריך לאשפתו, אינו מחזירו שם, או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר, עכשו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר, ואין זה כמחזיר למקום שנטל, והילכך נוטל ומכריז, כך נראה לי.

לא צריכא דשתיך. ואם תאמר ליהוי של בעל הגל דתקני ליה חצרו. תירץ הראב"ד ז"ל, דמיירי בכותל וגל שבחורשין שאין לו בעלים, [אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא, שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם, שאין יאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת הבעלים]. ואינו מחוור בעיני, דאם כן, כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית, ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בכותל שבחורשין, ואם יש לו בעלים מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית. ובתוספות תירצו לפי שאין עשוי לימצא, וכל שאין עשוי לימצא אין חצרו קונה לו. וכן פירשו בההיא דלקח מן התגר דלקמן (בבא מציעא כז, א), דאמרינן דהרי הוא של לוקח, ולא אמרינן דתקני לו חצרו לתגר. וגם זה אינו מחוור, והנכון כי מה שנשאר טמון מן האמורים אינו לאותו שהגיע לו הקרקע, כי השלל מתחלק היה לכל ישראל, ואחר שעמדו שם כל כך הרי הוא כאבוד מכל ישראל, והרי הוא של מוצא. ואם תאמר תקני לו חצרו עכשיו. יש לומר, משום דחצרו לא עדיפא מידו, ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים תו לא קניא ליה, הואיל ובאסורא אתא לידיה, וכדקיימא לן כדאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, הילכך חצרו נמי בכי האי גוונא לא קניא ליה.

המוצא סלע בשוק ומצאו חברו ואמר לו שלי הוא וחדשה היא ושל מלך פלוני או של מדינה פלונית היא אפילו אמר שמי כתוב עליה אינו חייב להחזיר אין סימן למטבע מצד עצמו הואיל וכל עצמן של מעות אינן עומדין אלא להוצאה שמא הוציאה הוא ונפלה לאותו שלקחה הימנו ומאחר שאין לבעלים סימן אחר אף הם מתיאשים משעת נפילה:

גדולי קדמונינו כתבו דוקא במקום שרבים נושאים ונותנין אבל במקום שאין משא ומתן מצוי בו מקום סימן ואין נראה כך שמטבע אחד הדברים מראין שדרך נפילה הוא שאין בה סימן מקום ולא עוד אלא שדבר מועט כזה אין לו סימן מקום:

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואע"פ שלא נשלם עדין החלק הראשון כמו שיתבאר קפץ לו לחלק זה ובמשניות שאחריה חזר לתשלום חלק ראשון וביאר במשנה זו שכל שכיוון בעליה להניח על מנת שתשאר לשם ר"ל שלא מחמת שכחה נשארה לשם הואיל והוא מקום המשתמר קצת שאין כאן אבדה מדעת אסור לו ליגע בו שמא מתוך שיקחם כשישובו הבעלים ליטול ולא מצאו יתיאשו ממנה ולא יחזרו אחריה ונמצא גורם להם פסידא ואמר על זה מצא אחר הגפה אחר הגדר גוזלות מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז אמר הר"ם אי אפשר לו שיקח אלה הדברים הנזכרים לפי שיש לומר הבעלים הניחום לשם שיחזרו ויקחום ואם לקחום לא יהיו להם בהם סימן שיתנו כדי שיחזרו להם מה שלהם ולפיכך לא יגע בהם:

אמר המאירי מצא אחר הגפה ר"ל סתימת כתל של עץ או קנים מלשון הגפת דלתות או אחר הגדר של אבנים או שמצא גוזלות מקושרים ופרשוה בגמרא שמקשרים בכנפיהם שאין כאן סימן קשר שכל בני אדם קושרין להם כך וסימן מקום אין כאן שהרי מידדים הם או שמצא איזה דבר בשבילין שבשדות שהן גבוהות מרשות הרבים וכל אלו הדברים מראין שבכונה הונחו ועל דעת שישארו לשם איזה זמן ואין כאן אבדה מדעת שהרי יש כאן שמור קצת לא יגע בהן וכן הלכה ובגמרא יתבאר שאף בדבר שאין הדברים מוכיחין בבירור שהוא דרך הנחה הואיל ויש כאן הודאה קצת הרי הוא ספק הניח כגוזלות המקושרים והם מדדים שאפשר שבאו מעלמא מאליהם ואפשר שאחד הניחם וכל ספק הניח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:

ומה שאמרו אם נטל לא יחזיר פרשו רוב המפרשים שהן של נוטל ואין הדברים נראין היאך יזכה במה שאסור לו אלא לא יחזיר לאותו מקום אלא יהא מונח עד שיבא אליהו או שיביאו בעליה עדים שמאחר שנטלה שלא כדין חייב הוא ליטפל בה לעולם וגדולי המפרשים כתבו לא יחזיר אבל מכריז ויש מפרשים לא יחזיר למקום שנטל משם שמא כבר באו בעלים לשם ולא מצאו ונתיאשו מהם ויבא אחר ויטול וכן נראה בתלמוד המערב ומכאן כתבו גדולי הדור שכל שעמד הוא לשם וראה שלא באו שם הבעלים יכול הוא להחזירו לשם ועיקר הדברים לדעתי כפירוש ראשון ר"ל שאם נטל אינו צריך להחזיר שמ"מ ספק הוא ואין מוציאין מידו ויש מי שכתב בכל אלו הואיל ואין שמור שלהם גדול כל כך שלא נאמר לא יטול אלא בשאין שם סימן ויגרום לו פסידא הא כל שיש שם סימן יטול ויש חולקין בדבר:

מצא כלי באשפה אם מכסה לא יגע בו שבודאי הואיל ומכסה בכונה הונח שם ועל דעת שמור ואם מגלה נוטל ומכריז אם יש שם סימן יחזיר ואם לאו יהא דינה של דין אבדה שאין מוצאת בעלים על הדרך שיתבאר למטה ויתבאר בגמ' שמשנה זו בשאין אשפה זו עשויה לפנותה והילכך מכסה לא יגע בו ומגלה נוטל ומכריז שאין כאן אבדה מדעת שמא כסה ונתגלה הא בשעשויה ליפנות אבדה מדעת היא ובין מכסה בין מגלה הרי אלו שלו ואם היא אינה עשויה ליפנות ונמלך לפנותה בין מכסה בין מגלה נוטל ומכריז וכל אלו בכלים גדולים שאין דרכם בנפילה אלא בהנחה הא בקטנים שאין דרכן אלא בנפילה בין מכסה בין מגלה בין עשויה ליפנות בין שאין עשויה ליפנות נוטל ומכריז שעם עפר הבית נזדמנו לשם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה הרביעית והיא מענין החלק הראשון ואמר מצא בגל או בכותלים ישן הרי הוא שלו בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ואם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו מצא בחנות הרי אלו שלו בין התיבה ולחנוני של חנוני לפני שלחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשלחני של שלחני אמר הר"ם ואמרו מצא בגל או בכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שיוכל לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מפני הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה ואמרו מחציו ולחוץ שלו הוא כשיהיה זה הדבר הטמון בכותל לשון זהב או חתיכת כסף וכיוצא בזה אבל אם היה כלי מלא זהב הולכים אחריו כי הכלי אם הוא לחוץ הרי הוא שלו ואם הוא לפנים של בעל הבית ולא נשגיח חציו כבר בארנו פעמים רבות כי שלחני שם המצרף ומחליף כסף וזהב במעות וכסא שלו הוא התבה שישים עליה מעותיו:

אמר המאירי מצא בגל ר"ל גל אבנים שנעשה מכתל שנפל והיה מפנהו ומצא בתוכו מציאה או בכותל ישן שהיה סותרו ומצא בו מציאה הרי אלו שלו ופרשו בגמרא בישן ביותר שהעלו המטמוניות חלודה רבה עליהם ויש לתלות שמן הגוים הקדומים היו כמו שקבלנו באמוריים שהיו מטמינים בדרך זה ואין כאן חלוק בין מחציו ולפנים למחציו ולחוץ שהרי אין זה בחור שעל הדרך אלא בין סיד ולבנה או בתוך העפר אבל אם מראין הדברים שהם מטמון חדש לא יגע בהם ושמא תאמר אף בישן למה של מוצא הואיל ויש כאן יאוש יזכה בה בעל החצר שהרי חצרו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו פרשו גאוני ספרד דוקא באבדה שהוא יכול לראותה אבל זו אינה ידועה לא לו ולא לאחרים והרי היא אבודה מכל אדם ויש מפרשים שקודם יאוש באה לשם וכל שבמציאה שבאה לידו לפני יאוש אין יאוש שאח"כ מועיל בה כמו שכתבנו למעלה וגדולי המפרשים כתבו בזה שלא נאמר אלא בכתל שאין להם בעלים מיוחדים כל כך כגון של מדברות ויערים אבל כל שיש לו בעלים מיוחדים אפילו העלו חלודה כמה שלו הם שמא של אבותיו היה וכן עיקר ולא נחלק בזו בין מחציו ולפנים הואיל ובין הטיט הוא או בין סיד ולבנה אין מטמון זה עשוי אלא מצד בעל הכותל:

מצא בכותל חדש ונשתמש בחורין שבה וסתמן אם מחציו ולחוץ ר"ל מחצי עובי הכותל ולחוץ הרי הן שלו בודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שמתמידים הם להשתמש בחורים לפי שעה ושמא תאמר א"כ יהא דינו כמוצא אחר הגפה ולא יגע בו ודאי לפי שעה הניחו ושכח וכשזכר נתיאש אם מפני יד הרבים אם מפני יד בעל הבית ואפילו היה בו סימן הרי היא של מוצאו ולא זכה לזה חצרו מן הטעם שכתבנו ועוד שאין זה משתמר שתשמיש חורי רשות הרבים מצוי הרבה לבני רשות הרבים ואם מצאו מחציו ולפנים הרי הן של בעל הבית שחזקתו שלו הם שאין אחרים מטמינים בסמוך לו כל כך אף לפי שעה ופרשו בגמרא שדבר זה במעות וכספים ודומיהם ומ"מ יש דברים שצורת הנחתן מוכחת אם של בעל הבית אף מחציו ולחוץ ואם של מוצא אף מחציו ולפנים כגון סכין שאם קתא שלו כלפי חוץ ודאי אדם אחר הניחו לשם ואם קתא שלו כלפי פנים בעל הבית הניחו וכן הכיס הולך אחר המתנים שלה וגדולי המחברים כתבו בכל אלו שאנו אומרים שזכה בהם בעל הבית דוקא בבעל הבית עצמו שטוען שהוא שלו או שהוא יורש ואנו טוענין לו אבל אם הוא מודה שמציאה היא הרי היא של מוצא:

ואם היה משכירן לאחרים כלומר שבית זה כבר השכירו בעל הבית לאחרים ובא זה עכשו ושכרו ומצא מציאה בתוך הבית הרי היא שלו הואיל והרבה בעלי בתים עמדו לשם הרי מה שיש לדון בו שהוא לבעל הבית אף אתה צריך לברר למי ושאלו בגמרא יזכה בה אחרון והוא אותו שדר בה לפני זה שחזקה כל היוצא מן הבית מפשפש בכליו ועוד שאלו שכחו הראשונים כבר מצאו האחרונים ואם כן יחזיר לשלפניו והשיבו שהדין כך הוא אלא שבזו אנו עסוקים שאותן שלפניו היו שלשה כגון שנאספו שלשה אכסניים ועשו להם פונדק אחד בבית זה והרי אף לשלפניו אינו יודע למי יחזיר ולא שרבם ישראלים שאם כן הרי מ"מ של ישראל היא וכל שרבו ישראל חייב להכריז אלא שרבו גוים וישראל אחד ביניהם והואיל ורבו גוים הרי הוא של מוצא ומה שאמרו בגמרא לשלשה גוים פי' לשלשה שרובן גוים שאם אין כאן ישראל אף בגוי אחד דיו:

ויש שהעמידוה אף בשלשה ישראלים וזה שזכה מוצא הוא מפני שבודאי לאחד מהם נפל והואיל ושיער בעצמו בודאי אחד משני חבריו מצא ומאחר שלא החזיר דעתו לגזול מתיאש מיד שאינו יכול לתבעו בבריא אחר שהם שנים ואף שבועה אין כאן שהרי לכל אחד טענת שמא היא ואין שבועה בשמא אלא באותם השנויים במשנה וכלל גדול באבדה כל שמשער מי מצאה ואינו יכול לומר לו דרך בריא אתה מצאתה כגון שהם שלשה שהרי אומדן שלו באחד משנים ולא באחד לבד ומאחר שראה במוצא שלא החזיר מתיאש מיד וכל שמשער מי מצאה והוא חושב שיכול לומר לו בבריא אתה מצאתה אע"פ שבידו לכפור אינו מתיאש כגון שהם שנים שנפל לאחד מהם וחושב בודאי על חברו שמצאה ומ"מ חלקו על סברא זו בגמ' שכל שבשלשה ישראל אינו מתיאש שמא שתפין הם ונאמנים זה על זה וכשמרגיש בחסרונו אינו מתיאש כמו שיתבאר בגמ' ורוב פוסקים פסקו כדעת זה ומ"מ גדולי המפרשים חוככים לפסוק שאף בשלשה ישראל:

מצא מעות בחנות הרי אלו שלו ואפילו על השלחן מפני שהכל נכנסים לשם ומתיאש מפני שרוב הנכנסים לשם גוים וחצרו של חנוני אינה קונה לו שקודם יאוש באה שם ועוד שכל שרבים מצויים שם אינה חצר משתמרת והוא אינו אומר תקנה לי חצרי:

בין התיבה ולחנוני הרי הן של חנוני שחזקתן שלו נפלו ומ"מ אם הוא מודה שאינן שלו הרי הן של מוצא שלא אמרו לחנוני מתורת זכייה אלא מתורת שחזקתן שלו וכן הדין בשלחני והוא שאמר לפני השלחני הרי אלו שלו בין הכסא לשלחני הרי אלו של שלחני וכל אלו אף בשיש בהם סימן כגון צרורים ויש מפרשים אותם בשאין בהם סימן ואין גורסין בגמרא אפילו צרורים וכו' אלא אפילו מונחין על השלחן ועיקר הדברים כדעת ראשון שהרי מטעם רבים מצויים שם אנו באים עליה אלא שהם מפרשים זו של חנות ושלחן במקום שרבו ישראל ואינו נראה כן:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מתניתין: מצא אחר הגפה. כתוב בתוספות. ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא וכו' ולא הביאו ראיה מדקאמר מיד ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימן דאיכא למימר אפילו יש בו סימן שמא שכחו או לא ידעו הבעלים הסימן לכן לא יגע בו כיון שישנו במקום המשתמר. ואין להקשות ומאי פריך בגמרא וליהוי קשר סימן ויתרץ דאיירי במשתמר לגמרי ולכך אפילו יש בו סימן לא יגע. ויש לומר דמשמע ליה מדנקט גוזלות דמדדין אם כן לא הוי משתמר לגמרי. והא דפריך וליהוי מקום סימן אף על גב דידע דאיירי במדדין כדפרישית. יש לומר דסלקא דעתיה דאיירי בכל גוזלות ואפילו אין מדדין נמי אבל הא פשיטא ליה נמי דאיירי במדדין דאם לא כן אמאי נקט גוזלות. גליון.

בשבילין שבשדות. היינו שפתי השדות שהן גבוהים מרשות הרבים ומה שמונח שם נראה שבכוונה הניחו בעליו שם ומשום הכי לא יגע בהן שאם יקחם משם שמא תוך כך יבואו בעלים שהניחום שם ולא ימצאום ושמא אין יודעין בו סימן ולא תשוב האבידה לבעליה לעולם. ה"ר יהונתן.
מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בה שזה לא בא בדרך נפילה וגם לא בדרך הנחת שכחה שאין אדם יושב באשפה אלא ודאי הינוח בהצנעה הוא ובאשפה שאינה עשויה להפנות הוא סבור שהוא מקום המשתמר ולפיכך לא יגע בו. ואם מגולה הא ודאי דרך נפילה בא שם הילכך נוטל ומכריז כשיש בו סימן דאלו מקום לא הוי סימן דאתי דרך נפילה וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א.

אם מגולה נוטל ומכריז. דכיון דהוא מגולה נמצא שאבידה היא בודאי ואסור שיתעלם עיניו ממנה ויכריז עליה ואם יהיה לו סימן בה יחזירנה לו ואם לאו יהא מונח בידו עד שיבא אליהו או ימכרנה וישתמש בדמיה אליבא דרבי טרפון ולא ישלח בה יד להוציא ולכלות הדמים מן העולם. ה"ר יהונתן.

גמרא: מאי טעמא האי איניש אחרינא אצנעינהו ואי שקיל להו האי לית ליה סימנא בגוייהו למיתבי הילכך נשבקינהו וכו'. ופרכינן וליהוי קשר סימן כלומר כשהוא משונה. הריטב"א.
ואי שקיל להו לית להו סימנא בגוויהו משמע דדבר שיש בו סימן דשקיל להו אית להו למרייהו סימנא בגוייהו נוטל ומכריז. ואף על גב דתנן לקמן קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר אין זו אבידה ולא יטול לא דמי לגוזלות מקושרים אחר הגדר דגוזלות ספק הינוח נינהו כדקאמר בסמוך דכיון דמדדין איכא למימר מעלמא אתו הילכך אם היה דבר שיש בו סימן בספק אבידה נוטל ומכריז מספק אבל קרדום בצד גדר וטלית בצד גדר ודאי הינוח הוא דהא לא מידדו והני דהכא נמי אי לאו דמידדו הוו חשיבי ודאי הינוח דהא פריך עלייהו ונהוי מקום סימן. ומיהו משמע מהכא מתוך הסוגיא דאי לא מידדו היה לו ליטול ולהכריז מדפריך וליהוי מקום סימן ומשמע דאמתניתין פריך אהא דמשמע לא יגע בהן לעולם אפילו מצאן שלשה ימים זה אחר זה ולקמן גבי קרדום וטלית בצד גדר תניא שלשה ימים בזה אחר זה הרי זו אבידה או בלילותא דאפילו חדא שעתא הויא אבידה. אי נמי יש לחלק דקרדום וטלית בצד גדר הוא דלא חשיבי אבידה שדרך עושי המלאכה בשדה להניח קרדום שעודר בו או טליתו בצד גדר לפי שעה אפילו כשמתרחק קצת אבל גוזלות אינם מעושי בשדה אלא מהולכי דרכים שהצניעו שם ליטלם לאלתר ושכחום ואפילו לא שכחום יש לחוש שמא יאבדו אם לא יטלם המוצא. אי נמי ההיא דלקמן מקום הצנוע יותר ודמיא למתניתין דמצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו. תוספות שאנץ.

במקושרין בכנפיהן פירוש שאינם קשורין בחוט ובמשיחה אלא שקושר הכנפים אחד אל אחד בנוצתן כדרך הציידין. הריצב"ש.

מדדין מעלמא קא אתי. פירוש אף על גב דכיון דמקושרין על כרחך של בעלים היו מכל מקום כיון דמדדין מנא לך דבדרך הנחה באו שם מפני שהם במקום זה הרי אפשר שנפלו לאדם אחר ברשות הרבים ומעצמן באו הנה וכיון דבדרך נפילה איכא יאוש דהא לית בהו סימן. ומשני דאפילו בספיקא אמרינן לא יטול. הריצב"ש.

וליהוי מקום סימן ואוקימנא במקושרין בכנפיהם וכו'. ובמדדין דלא הוי מקום סימן וכיון דאפשר דאצנעינהו ואפשר דאתו תמן בדרך נפילה הוה ליה ספק הנוח ואמר רב אדא בר זבדא ספק הנוח לא יטול. כך פירשו בגמרא ובודאי שהסוגיא למאן דלא דחיק לה מוכחא כפירוש התוספות והכי פירושו שלא אמרו ספק הנוח לא יטול אלא בדבר שאין בו סימן דאי שקיל להו אבוד הוא לבעלים דלית להו סימנא למיהב ולמשקלינהו וכיון דכן מוטב שיניחן במקומן כיון דאפשר שהונחו שם לדעת שאם יניחם אפשר שיבאו הבעלים ויטלום ואפילו היו אבודין לו שם כיון דלאו אבידה מדעת היא דמקום המשתמר קצת הוא מוטב שיאבדו לו מאליהן ולא יאבדו בודאי בנטילתו של זה. הא כל היכא דאית בהו סימן דכי מכריז זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלו מוטב שיטלם זה ויכריז משיניחם שם כיון דאפשר שבאו שם בדרך נפילה ואין זה מקום המשתמר לגמרי. והיינו דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דאלמא כל היכא דאיכא סימן דין הוא שיהא נוטל ומכריז. ומיהו כשהוא ודאי הנוח כגון קרדום בצד גדר וכיוצא בו כיון שהוא במקום המשתמר וגם לא באו שם אלא דרך הצנעה בהא ודאי קתני תנא לא יגע בו והיינו מתניתין דמצא כלי באשפה וקרדום בצד גדר דהתם ודאי הנוח הוא במקום המשתמר.

והשתא היינו דאיכא בין ספק הנוח לודאי הנוח. ואף על גב דאמר ספק הנוח לא יטול לא כל ספק הנוח קאמר אלא כשהוא דבר שאין בו סימן ולא הוצרך לפרש דסברא מוכחת עליו ואיהו מפרש אנפשיה וזהו שיטת התוספות אבל יש מפרשים וזה דעת מורנו דסתמא נקט כל ספק הנוח לא יטול דעל הספק עשאוהו כודאי הנוח והא דאמרינן בגמרא דכיון דלית להו סימנא וכו' טעמא דניחא נקט דמהאי טעמא אמור רבנן הכי ומיהו לא פלוג רבנן.

והא דפרכינן ולהוי קשר סימן ולהוי מקום סימן אלישנא בעלמא פרכינן דפרישנא דמתניתין לית בהו סימן. ומיהו למאי דאסיקנא טעמא משום ספק הנוח לא יטול הכי קאמר דאפילו ספק הנוח לא יטול וכל שכן ודאי הנוח דההוא פשיטא. זהו תורף דבריהם והאמת מורה דרכו. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: ונהוי קשר סימן. נראה לי דהכי פירושו כיון דהאי ספק הנוח הוא ולא ודאי דאיכא למימר דרך נפילה הוא יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהר עליה ליטול ולהכריז ואי דרך הנחה הוה אכתי לא מפסיד ולא מידי שהרי במקום שמשתמר ואינו משתמר הניחם ואף כשיטלם זה גם כן רשותו של זה לבעלים משתמר ואינו משתמר הוי כיון דאית בה סימן קרוב הדבר דכשיכריז מוצא זה יבאו בעלים ויתנו סימן ויטלום. ומשום הכי אקשינן ונהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז. אבל בודאי הנוח כיון שאין זו אבידה שמוזהר עליה כלל אף על פי שהניחן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטלנו ואף על פי שיש בו סימן שאם יטלנו יהיה ברשותו כמו כן משתמר ואינו משתמר משום דכיון דודאי הנוח הוא ואין זו אבידה שמוזהר עליה אינו רשאי ליטלה ממקום משתמר ואינו משתמר דהניחוה הבעלים לדעתם ולהניחה במקום אחר משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא והיינו דתניא לקמן טלית בצד גדר קרדום בצד גדר פרה ורועה בין הכרמים וכו' כלומר ואינו רשאי ליטלם שאף על פי שטלית וקרדום יש בהן סימן כיון שמציאתן מוכחת עליהן דודאי הנוח נינהו דהא לא שייך למימר בהו דמעלמא אתו אף על פי שהן במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כיון דודאי הנוח הוא הילכך כי מקשינן הכא ונהוי קשר סימן משום דאיכא למימר דרך נפילה הוא מקשינן הכי ואסיקנא דלית בהו סימן כלל הא אית בהו סימן יטול ויכריז דאי דרך נפילה הוה זו היא אבידה שמוזהרין עליה והרי הוא מועיל לבעליה כשנוטל אותה ואפילו אי דרך הנחה הוה אף על פי שאינו מועיל אותם מכל מקום אינו מפסידם כלום שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא להם. ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתן הוא משתמר ואינו משתמר אבל אם משתמר לגמרי אפילו בספק הנוח לא יטול שאף על פי שאם דרך נפילה הוא יש תועלת לבעלים בנטילתה אפילו הכי איכא למיחש דדילמא דרך הנחה הוה ונמצא מפסידם שהוא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח במקום משתמר ואינו משתמר דהיינו רשותו של מוצא שאף על פי שיכריז אפשר שלא ישמעו הבעלים ואפילו ישמעו שמא לא יהיו בקיאין ליתן סימן וכיון שהדבר שקול אם יש תועלת לבעלים בנטילתו של זה או הפסד לא יטול. ואפשר דהיינו טעמא דמצא כלי באשפה דאם מכוסה לא יגע בו שאף על פי שאינו דרך הנחה ודאי ואפשר דדרך נפילה הוא אפילו הכי לא יגע בה דאיכא למימר דרך הנחה הוא ונמצא נוטל ממקום משתמר לגמרי ומניח למקום משתמר ואינו משתמר זהו דעתי בדברים הללו. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: הוה ליה ספק הנוח וכו'. ונראה לי דמשום דמדדין הוא דאוקימנא בקשורין בכנפיהן דכולי עלמא הכי קטרי ולא הוי קשר סימן שאלו היו קשורים בקשר אחר שיש בו סימן ואף על פי שהמקום נמי הוי סימן הרי זה לא יגע בהן כלל דכודאי הנוח משוינן ליה והיינו ברייתא דקתני לקמן מצא טלית בצד גדר קרדום בצד גדר וכו' ופרישנא אין זו אבידה שהוא חייב ליזקק לה אלא יניח דכיון שהן בצד גדר בודאי הנוח חשבינן ליה ולא יגע בהן כלל. ומאן דמקשה הכא וליהוי מקום סימן כלומר ויטול ויכריז דהרי זו אבידה וקסבר דבאינן מדדין היא שנויה מטעא הוה טעי דקסבר דבשאינן מדדין אי אית בהו סימן נוטל ומכריז דלאו ודאי הנוח היא ומאן דמשני ליה במדדין הוא הדין דהוה ליה לאוקמא בשאין מדדין והיא הנותנת דלא יגע בהן דודאי הנוח חשבינן ליה אלא דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דינא דספק הנוח בדבר שאין בו סימן. כן נראה לי. עד כאן.
כתוב בתוספות. וכן הא דתניא לקמן מצא טלית או קרדום בצד גדר וכו' ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: ואם תאמר והא אמרינן לקמן מצא קרדום בצד גדר וכו' ואמאי והא קרדום דבר שיש בו סימן הוא ויש לומר דשאני התם דהוי משומר טפי דמצאן בצד גדר אבל הכא אחורי הגדר לא הוי משומר כל כך. עד כאן.

ואמר רבי אבא בר זבדא אמר רב זאת אומרת ספק הנוח וכו'. יש לדקדק דרב סבירא ליה מקום הוי סימן דאי לא הוי סימן דילמא הא דלא יטול משום דהוה ליה ודאי הנוח אבל ספק הנוח יטול אבל אי אמרת מקום הוי סימן על כרחך צריך לאוקמא במדדין כדאסיקנא. וכל שכן דניחא טפי לעיל גבי כופרא דמעצרתא דפריך תלמודא נימא קסבר רב מקום לא הוי סימן. הרא"ש ז"ל.
ואם נטל לא יחזיר פירש רש"י ז"ל לא יחזיר לבעלים דהא ליכא דיהיב סימנא כלומר ולא יחזיר אלא בעדים שהיא שלו. ואינו מחוור דפשיטא דלא יחזיר לבעלים אלא בעדים כיון שאין בו סימן ואטו עד השתא לא ידענא דלא יחזיר אבידה בלא סימנין ובלא עדים. ועוד דלקמן בפרק המפקיד גבי גזל מחמשה בני אדם ואינו יודע איזה מהן גזל וכו' ואקשי ושקלי לה כולהו ואזלי והא אמר רבי אבא וכו' ספק הנוח וכו' ואלו לפירוש רש"י ז"ל מאי קושיא דרב לא אמר אלא שלא יחזיר ממש ליד שום אדם אבל שלא להניח ביניהן לא אמר. ויש מי שפירש לא יחזיר למקום שנטל דחזרה מעלייתא ליד בעלים בעינן וחייב הוא לטפל בה ויהא מונח בידו עד שיבא אליהו או שיבאו בעלים ויביאו עדים דכיון שלא היה לו ליטול ונטל נתחייב בה. וכענין שאמרו הכישה נתחייב בה. וגם זה אינו מחוור דלא אמרו הכישה נתחייב בה אלא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא. ועוד דהכא אי דרך נפילה הוו הרי אלו שלו. ואי מדעת הניחום שם בעלים אמאי לא יחזיר למקום שמניחן שם בעלים הוא מחזיר. אלא מכי פירושו אם נטל והלך לו לא יחזיר וכו' הילכך ודאי הנוח לא יטול ואם נטל יחזיר למקום שנטל בין יש בו סימן בין אין בו סימן והוא שלא זז משם ואם זז משם בשאין בו סימן לא יחזיר כטעמא דמפרש בירושלמי ואפילו יש בו סימן גם כן יש לומר שלא יחזיר שמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם ויבא מי שאינו הגון ויטלוה וכו'. וקשיא לי כובי וכסי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה דחייב ליטול ולהכריז כדאמר רב פפא בסמוך ואף על גב דטמון באשפה ודאי הנוח הוא ואמאי למקום שנטל יחזיר ושמא מפני שזה צריך לאשפתו אינו מחזירו שם או שמא משום דמתחלה כשהיה מכוסה היה משתמר עכשיו שאינו מכוסה שפינה זה אשפתו אינו משתמר ואין זה כמחזיר למקום שנטל והילכך נוטל ומכריז. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו מקצת רבותי פירשו דסתמא אמור רבנן ואם נטל לא יחזיר דלא פלוג רבנן וכיון שנטלו נתחייב בשמירתו שלא להניחו אלא במקום דמשתמר לגמרי והכא שמא ראוהו הבעלים מרחוק כשהיה נוטלו ואמר זה שולח יד הוא בממון אחרים ונתיאשו וכיון דאפשר בשום צד דאיכא פסידא לא יחזיר שם בשיש לו סימן מיהת אלא יטול ויכריז. ואינו נכון. עד כאן.

אשפה העשויה להפנות אבידה מדעת היא. פירוש דאף על גב דאשפה זו יש לה בעלים שמפנים אותה ליכא למימר דסמיך בצד המניחו שם דלמחר תבע ליה ויהיב סימנייהו ושקיל. וההוא דאמרינן לקמן גבי ראה סלע שנפל חדא דכיון שדרך אשפה לפנות על ידי שכירים ולקיטים ועבדים ליכא למימר הכי ועוד דלא ידע למאן תבע ועוד דהתם הוא במידי דנפל מיניה אבל אין אדם מניח חפציו במקום התורפה על דעת שיתבעם ויטלם בסימניו אלא ודאי כל שמניחם שם אבידה מדעת היא. ולאו למימר שאבדו בידים והפקירו שאם כן למה כסהו אלא לומר דאיאוש מייאש מיניה ולא מצא מקום להצניעו אמר אניחנו בכאן כל דהו כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.
אלא באשפה שאין עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה שמתחלה לא היתה עשויה לפנות ועכשיו הוא שנמלך בעליו לפנותה ואם לא נטלו הכלים יפנום עם האשפה ויפסדו לפיכך נוטלו ומכריז מפני השבת אבידה לבעלים והיינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר מכיון דשמעיניה לבעליו שרוצה לפנותה לא אמרינן כמשחק הוא אלא נוטל ומכריז שכן דרך בני אדם שנמלכין לפנות אשפתן. שיטה.

אלא אשפה שאינה עשויה להפנות ונמלך עליה לפנותה. פירוש ומאי כאן באשפה העשויה להפנות וכו' פירוש כאן באשפה שאין לה בעלים כאן באשפה שיש לה בעלים דכיון דעבידי דממלכי אף כי לא ממלכי מקריא אבידה ומכל מקום לא מקריא אבידה מדעת כיון שהוא בוטח שלא יפנה עד שיבא הוא ויטול את שלו ולא הוי כמפקיר ומתיאש. ומכל מקום נראה דאי לא שמעינן לבעלים דימלך לפנות דלא מחוייב ליטלה כיון שהוא הניחה שם ולא חש להמלכה ומי יחוש יותר ממנו. אבל מכל מקום אם לעשות לפנים משורת הדין ירצה ליטול ולהכריז כיון שהוא דבר שיש בו סימן נראה לי דיכול ליטול ומדת חסידות הוא כיון דברי היזקא והיינו לישנא דלפי שדרך אשפה להפנות דמשמע אף אי לא שמעיניה דנמלך ומאי דקאמר ונמלך לאו דוקא אלא פירוש שיש לחוש שמא ימלך. שיטה.
בשלמא לרב פפא היינו דקתני מפני שדרך אשפה לפנות כלומר וקמשמע לן דאף על גב דהאי ודאי הנוח הוא דאמרינן בעלמא שלא יגע בו הכא לא אמרינן הכי דכיון שדרך האשפה לפעמים שנמלכין לפנותה אין לנו לומר לבעלים שיניחוה ולא יפנוה עד זמנם כדי שלא יגע בממונו של זה. אלא לרב זביד מאי מפני שדרך אשפה להפנות דהא טעמא דידיה הוא היינו משום דסכיני והמנקי דרך נפילה באו שם בזבל שבחצר. ופרקינן דהכי קאמר שכן דרך אשפה לפנות לה וכו'. הריטב"א ז"ל.
נמצא כלל אבידה כל דבר שהוא דרך נפילה ואין בו סימן אם הוא דבר שיש לימר שהרגישו בו בעלים כגון זוזי דחשיבי או מידי דיקיר דאיכא יאוש מדעת הרי אלו שלו ואי לא לא יטול וכדמוכה בריש פירקין. דבר שהוא דרך הנחה ברשות הרבים ואין בו סימן כגון כריכות הרי אלו שלו דודאי לשעה הניחום ואחר כך שכחום וכיון דלית בהו סימן מתיאשי ומקום נמי ברשות הרבים לא הוי סימן.
דבר שהוא ספק הנוח במקום משתמר ואינו משתמר בדבר שאין בו סימן היינו דרבי אבא בר זבדא דאמר ספק הנוח לא יטול משום דאי דרך נפילה הוה אין זו אבידה שמוזהר עליה ואי דרך הנחה הוא נמצא מפסיד לבעלים שמקום זה משתמר ואינו משתמר הוא להן ולדעתן הניחוהו ואם יטלנו זה רשותו של מוצא אינו משתמר להם כלל כיון שאין בו סימן. ומיהו ספק הנוח בדבר שאין בו סימן דלא יטול לא משכחת לה כיון דקיימא לן דמקום הוי סימן אלא בגוזלות דמדדין ודכוותייהו אין המקום סימן אבל במידי אחרינא לא דמקום הוי סימן דאי בנפילה באו שם ליכא סימן כלל ושלו הם ואם בהנחה הרי יש בהם מקום סימן ויטול ויכריז. אבל יש בו סימן יטול וכדמקשינן ונהוי קשר סימן דכיון דאפשר דדרך נפילה הוה והרי הוא מועיל לבעלים בנטילתו ואי דרך הנחה הוה אפילו הכי אינו מפסידם שאף רשותו של זה משתמר ואינו משתמר הוא לבעלים כיון שיש בו סימן נוטל ומכריז. ומיהו הני מילי היכא שמקום מציאתו משתמר ואינו משתמר הא אם הוא משתמר גמור כגון כלי באשפה כל היכא דאיכא לפסוקי בהנחה לא יטול דאף על גב דאיכא למימר דרך נפילה הוה ויטול איכא לספוקי נמי בדרך הנחה ואם הוא נוטל נמצא משנה מרשות משתמר לבעלים לגמרי לרשותו של מוצא שהוא משתמר ואינו משתמר. וכמו שכתבנו למעלה. וטעמא דסכיני והימנק דאמרינן לקמן דנוטל ומכריז היינו טעמא דכיון שדרך אשפה להפנות לו כלים קטנים בודאי בדרך נפילה באו שם וליכא לספוקי בהנחה.
דבר שהוא ודאי הנוח בין שיש בו סימן בין שאין בו בין שהוא במקום משתמר לגמרי בין שהוא במקום משתמר ואינו משתמר לא יטול כלל דכיון שהוא ודאי הנוח אין זו אבידה שמוזהרין עליה ואפילו הוא במקום משתמר ואינו משתמר ויש בו סימן לא יטול שאף רשותו של מוצא אינו אלא משתמר ואינו משתמר ולמה ישנה מדעתו של בעליה לשנותה ממקום למקום והיינו טעמא דמצא טלית בצד גדר דתניא לקמן דאין זו אבידה כלומר ולא יטול.
ולענין אם נטל דלא יחזיר כל שזז משם בין בספק הנוח בין בודאי בין בשאין בו סימן בין בשיש בו סימן לא יחזיר וכטעמא דמפורש בירושלמי דאפילו בודאי הנוח איכא למימר הכי דלא יחזיר דשמא באו בעלים ולא מצאוהו ולא יוסיפו לבקש שם והוה ליה כי ההיא דאמרינן בבעלי חיים דכיון דנקטינהו נגרי ברייתא וגרם הפסד לבעלים נעשה שומר שלהם ואינו נפטר אלא בחזרה גמורה.
אבל היכא דלא זז משם כל היכא דאיכא ודאי הנוח בין בדבר שיש בו סימן בין בדבר שאין בו סימן מחזיר שהרי לא גרם הפסד לבעלים ולמקום שהוא משתמר לדעתם מחזירה נמי בספק הנוח בדבר שאין בו סימן דמה נפשך אי דרך נפילה הרי אלו שלה וכל שכן שיכול להחזירו שם ואי דרך הנחה לרשות הבעלים הוא מחזירה אבל בספק הנוח בדבר שיש בו סימן אפילו לא זז משם לא יחזיר שהרי לכתחילה הוא מחוייב ליטול ולהכריז דאיכא לספוקי דדרך נפילה הוה וכדמקשינן ונהוי קשר סימן וכיון שכן פשיטא דאם נטל אף על פי שלא זז משם לא יחזיר שהרי אפילו לכתחילה הוא מחוייב ליטול. הר"ן.

כתב הרמ"ך ספק הנוח אם נטל לא יחזיר. נראה לומר שאם החזיר הוא חייב בהן אם יבאו הבעלים וידעו בהן סימן קשר או מנין צריך עיון. וכן כתב הרמב"ם אם נטלן הרי אלו שלו נראה שפירושו אינו חייב להחזיר לא במקומן ולא לבעליהן ואם היו קשורין קשר שהוא סימן או שהיו קבועין במקומן חייב להכריז. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: ספק הנוח לכתחילה לא יטול דאם בא לשאול מבית דין אומרים לו אינו רשאי ליטול אותו אלא אסרינן ליה שמא הניחוהו בעלים שם ודעתו לחזור וליטול ואם לא ימצאנו במקומו מתייאש שהרי אין לו סימן וכל שכן ודאי הנוח בדבר שאין בו סימן.
ואם הוא דבר שיש בו סימן יהא מונח עד שיביאו הבעלים עדים שהיא שלו אבל בסימנים שאינם מובהקין לא יחזיר דכגזילה דמיא דבעי השבה מעלייתא. עד כאן.

מתניתין: מצא בגל. פירש רש"י גל של אבנים מחומה שנפלה. הזקיקו לפרש כן משום דטעמא דמתניתין מפני שיכול לומר של אמוריים היה כדאיתא בגמרא ובדשתיך טפי ואם כן אצטרכינן למימר דוקא בחומה שנפלה מפני ישנה דומיא דכותל ישן והניחו הדבר ההוא מאז בכותל ההוא. הריצב"ש.

או בכותל ישן. פירוש האי ישן אתרווייהו קאי ואף על גב דהוה ליה ודאי הינוח ויש בו סימן קתני הרי אלו שלו מטעמא דמפרש בגמרא דשתיך טפי ושל אמוריין הוא או יש בו יאוש בעלים והוה ליה הפקר ואפילו בגל או כותל שיש להם בעלים לא זכו בו הבעלים התם מדין חצר דמיירי דהוי מקום שאין משתמר לדעת הבעלים כלל. הריטב"א.
אבל הריצב"ש כתב וליכא למימר דהכא בחצר שאינה משתמרת דהא הך רישא אפילו מחציו ולפנים הוא ומחציו ולפנים ודאי חצר המשתמרת היא. עד כאן. ויש אומרים דכיון דשתיך טפי עד שיש לומר של אמוריין הוא לא מסקי בעלים אדעתייהו כי הא וכל מילתא דלא מסקי בעלים אדעתייהו והוי מילתא דלא שכיחא אין חצרם זוכה הם. כן פירש בתוספות. הריטב"א. ולקמן אכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא.
כתב ה"ר יהונתן וזה לשונו: מצא גל של אבנים מחומה ישנה שנפלה או שלא נפלה אלא עומדת על תלה וכשהיה סותר אותו כותל מצא בה מציאה הרי אלו שלו ואף על פי שיש בו סימן מפרש בברייתא מפני שיש לתלות אותה שהאמוריין הטמינוהו שם שלא ימצאוהו ישראל דכיון שהעלה חלודה רבה ניכר שזה הכותל מימות יהושע בן נון היה. והא ליכא לאפלוגי בין מחציו ולחוץ בין מחציו ולפנים שהרי לא נמצא אלא בין לבנה ללבנה ובין אבן לאבן בתוך הסיד והחרסית. עד כאן.

מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית. פירוש שמצאו בחור הכותל הסמוך וכדפירש רש"י (ועל) [ז"ל] והא ודאי אפילו בדבר שיש בו סימן מיירי דומיא דרישא וסיפא דמתניתין דקתני נוטל ומכריז דאפילו תימא דמקום לא הוי סימן דהוה ליה כרקתא ונהרא דכולהו מנחי בחורי רשות הרבים מכל מקום יש בו סימן אחר. ורש"י וגם במקצת התוספות פירשו טעם משנתנו דאף על גב דאמרינן ספק הנוח לא יגע בו כל שכן ודאי הנוח וזה ודאי הנוח הוא הא אוקימנא רישא בגמרא בדשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים וכותל חדש דקתני לאו חדש ממש אלא שאינו מזמן האמוריין ואין חורו זוכה לו לבעל הבית כיון וסמוך לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו. ומחציו ולפנים של בעל הבית ממה נפשך דאם תמצא לומר אחרים נתנוה שם ונתיאשו הרי זכה בו חורו דהא מחציו ולפנים שהוא לבדו משתמר בו חצרו המשתמר לדעתו הוא ואם תמצא לומר שהוא הצניעו שם כיון שבחצרו המשתמר לדעתו עומד לא מייאש ואף על גב דשתיך טפי שכן בעל הבית מניח בחורי ביתו זמן מרובה ולא עוד אלא דליכא יאוש בדבר שהוא בחצרו המשתמרת ואין שיטה זו מחוורת דאף על גב דרישא אוקימנא בדשתיך טפי התם מדקתני גל וכותל ישן אבל סיפא דקתני כותל חדש כל חדש במשמע דליכא למימר דשתיך מחמת שהיו שם זמן מרובה. ויש שפירש משנה זו דבדבר שאין בו סימן מיירי ודרך שכחה היא שהניחן שם שאין אדם מצניע חפץ בחורי רשות הרבים וכיון שאין בו סימן נתיאשו הבעלים וכל הקודם זכה בו ואין החור זוכה לבעלים ואפילו מחציו ולפנים דכיון שהוא פתוח לרשות הרבים אינו משתמר לדעתו כלל.
והא דקתני מחציו ולפנים של בעל הבית מפני שיש הוכחה כי הוא הניחו שם כי בני רשות הרבים לא היו מניחין אותו שם. ואפילו היתה ידם מגעת שם וכל שהניחו שם בעל הבית אינו מתיאש ממנו ואפילו היתה מחציו ולחוץ דאלו כל מחציו ולחוץ מסתמא לא הניחו שם בעל הבית. והיינו דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתיה דאי קתיה לבר בני רשות הרבים הניחוהו שם ולעולם הוא של מוצאו ואפילו מחציו ולפנים ואי קתיה לגאו לעולם הוא של בעל הבית ואפילו מחציו ולחוץ כיון דודאי הונח שם מבפנים. ואין שיטה זו מחוורת. חדא דמתניתין בדבר שיש בו סימן היא וכדכתבינא וכדפירש רש"י ובתוספות ועוד דכל שמחציו ולחוץ אם הניחו שם בעל הבית אבידה מדעת היא שהוא סמוך לרשות הרבים. והנכון דטעמא דמתניתין משום דכל שהוא בחורין הסמוכין לרשות הרבים שיד הרבים ממשמשת שם להדיא אם הוא ודאי הינוח אבידה מדעת היא וגריעא מנותן באשפה העשויה להפנות והא ודאי הינוח הוא דהא לא אתו תמן דרך נפילה ודאי לא אתו דרך הנחת שכחה שאין זה אלא במקום שאדם יושב ומניח חפציו סמוך לו לפניו הילכך כל מחציו ולחוץ הרי הוא שלו דמסתמא בני רשות הרבים הניחוהו שם ואבידה מדעת היא ואפילו תימא שהניחו שם בעל הבית אין דרך לעשות כן ואלו עשה אבידה מדעת היא כיון שלא הניחו כלפי פנים ולא אמרינן דהניחו בפנים ואיגנדר איגנדורי כיון דהשתא בחוץ קאי ואין בו שום הוכחה שהניחו שם דחורו אינו זוכה לו כיון שהרבים משתמשים שם וכדכתיבנא לעיל. ומחציו ולפנים של בעל הבית דתלינן כי הוא הניחו שם דהכין אורחא דמילתא ואפילו יד הרבים מגעת שם כיון שאין דרכם להשתמש כלפי פנים אין זו אבידה מדעת. ומיהו כל שנודע בודאי או שיש שם הוכחה שהונח שם מבחוץ כיון דקתיה לבר אין חורו זוכה לו ואפילו מחציו ולפנים הוא של מוצאו דודאי הונח שם מבחוץ. ומיהו היכא דקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ לא אזלינן בתר קתיה שיהא של בעל הבית שהרי אבידה מדעת היא לו וכי אמרינן סכינא בתר קתיה היינו היכא דקתיה לבר.
ואפשר דאתיא נמי אפילו קתיה לגאו ושיהא של בעל הבית אף מחציו ולחוץ במילתא דאפשר לומר דאיגנדרא לחוץ דליכא אבידה מדעת ותלינן דאיגנדר כל היכא דאפשר למיתלי ביה כיון דקתיה לגאו וגם אין דרך בני אדם לאבד ממונן לדעת. והיינו דאמר מילתא פסיקתא סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה אבל היכא דליכא למיתלי באיגנדורי הא ודאי כל שמחציו ולחוץ הרי הוא של מוצאו דאבידה מדעת היא ואין בזה בית מיחוש. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואם תאמר אם הוא דבר שיש בו סימן אמאי שלו יטול ויכריז ואפילו דבר שאין בו סימן נמי ליהוי מקום סימן ועוד כיון דודאי הינוח הוא הוה לן למימר לא יגע בהן. ויש לומר דהוי כמו רקתא דנהרא דאמרינן לעיל כי היכי דאת הנחת חברך נמי אנח הילכך לא הוי מקום סימן וגם יש לו ליטול כדפרישנא בריש פירקין גבי כריכות ברשות הרבים דלא אמרינן ספק הינוח לא יטול אלא במקום מוצנע ולא במקום הפקר. ומיהו אי מיירי בדבר שיש בו סימן קשה וכן משמע בגמרא דהוה מוקי מתניתין בסכינא ובכיס אי לאו משום דאזלינן בתר קתא ושנצא וצריך לומר דאיירי בשתיך טפי דודאי נתיאשו מידי דהוה אכופרא בי מעצרתא דקדח בה חילפי דאית לן למימר מסתמא איאש ליה מאריה ואינו יודע היכן הצניע מדלא בא לבקש מאז ועד עתה אבל מחציו ולפנים של בעל הבית אף על גב דשתיך טפי דרך בעל הבית להניח חפציו בחור ביתו ימים רבים ואינו מתיאש. עד כאן.
הא דתנן מחציו ולתוץ שלו וכולה מתניתין תימה הוא למה שלו הא מתניתין רישא בדבר שאין בו סימן הוא יטול ויכריז ויש מפרשים דכיון שהחור פתוח לרשות הרבים אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואבידה מדעת היא מפני שיד הרבים שולטת בהן ואף על גב דדרך הנחה אפילו ברשות הרבים נוטל ומכריז דהיינו עשויין כמגדלין וצבור פירות דלעיל התם שאני דאמרינן ודאי אנוחי אנחינהו למשקלינהו מיד ושכח אבל הכא לדעת הניח ואינו מקום משתמר ומחציו ולפנים בעל הבית הניחו שם שאין יד הרבים שולטת שם. ויש לדקדק בכיסא אמאי אזלינן בתר שנציה ובסכינא בתר קתיה ואי קתיה לבר הרי הוא שלו ואמאי הרי אין יד הרבים שולטת שם ואם תאמר משום דבעל הבית גופיה מיאש אמאי מימר אמר אי משכח ליה בעל הבית אכרוזי מכריז והא לא קשיא דכיון דיד בעל הבית ודאי שולטת שם אבידה מדעת היא אי נמי דכל זמן ששנציה וקתא לבר ודאי אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ואין ידם שולטת מחציו ולפנים ובידוע שבחוץ הניחו ועל כרחך איגנדורי איגנדר. וכן הטעם להיכא ששנציה וקתיה לגאו והוא מחציו ולחוץ שהוא של בעל הבית דאמרינן מחציו ולפנים הניחו בעל הבית ואיגנדר לבר. ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבידה לדעת אלא שמא שכח. ורש"י פירש דמתניתין בדשתיך ומשום יאוש בעלים פירוש לפירושו לא בדשתיך טפי שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמוריים הוא ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני רשות הרבים הניחו וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וזה עיקר והא דאמרינן מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים היו ואוקימנא בדשתיך טפי ואי ישראל אצנעינהו אסור אף על פי שנראה שנתיאשו מפני שהוא מקום משתמר לגמרי וליכא יאוש והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריים בחזקת שבטים הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצא בחלקה והרמב"ם הספרדי פירש מפני שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משנים קדמוניות ומצא בחנות שהן שלו מפני שהוא יאוש בעלים ואין חנותו קונה לבעלים מפני שאינו מקום המשתמר ולאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש משום דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה כלומר מקמי יאוש ולא עדיפא חצרו מידה ואוקמי רש"י בדבר שאין בו סימן והוא נכון אלא שמצינו בגמרא אפילו צבורין ומונחין על גבי שלחן וכן הגירסא בכל הספרים ובפירוש ר"ח ובהלכות רבינו. ויש לי לומר דרבי אלעזר אדין שלחן קאי וקאמר אפילו צבורין ומונחין על השלחן אינן של שלחני ודינם ידוע מקום שראוי להכריז מכריז ומקום שאין בו סימן שלו ולפי שהוא דבר מפורש ולא הוצרך אלא לומר שאינן של שלחני לפיכך אמר סתם ויש להעמידה בעיר שרובה גוים ומפני שהוא מקום שהרבים מצויין שם. וכן כתב הרב ר' משה ועדיין אין סדר משנה זו מתחוור לי כהוגן רישא בדבר שיש בו סימן וסיפא בשאין בו.
ונראה לי דהא דקתני מצא בכותל חדש שלו לומר דלאו דבעל הבית הוי ובדבר שאין בו סימן נקט לה וממילא דדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז אלא כיון דדינא דבין מוצא ובין בעל הבית אתא תנא לאשמועינן קתני הכי. והא דאמרינן בגמרא סכינא בתר קתא וכו' ודאי דבר שיש בו סימן הוא והיינו נמי דינא דמתניתין אלא דהכא או נוטל ומכריז או של בעל הבית הוא וכן הא דאמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין דין שלחן נקט כדפרישית. והא דאמרינן כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם והוינן בה שמעת מינה דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל לאו דמתניתין היינו דרבי שמעון בן אלעזר דמתניתין בדבר שאין בו סימן ופלוגתייהו בדבר שיש בו אלא כיון דהך סלע מן השוכרין נפל ובביתם הוא אמאי לא מהדר להו הא לא מייאש מימר אמר חבראי משכח ומהדר דהא ידע דחד מינן היא שמע מינה דאדם מתייאש מדבר שיד הרבים מצויה שם לומר לא ירצו לקיים מצוה ולא יחזירו והיינו דרבי שמעון בן אלעזר ולאו דשלשה הוו רבים דהא סרטיא ופלטיא גדולה קאמר רבי שמעון בן אלעזר אלא הכא נמי איכא למימר מייאש בדבר שאין בו סימן מפני שחושש לרבים שמא לא יטרח לחקור של מי היא ומורי אנפשיה לומר מתייאש הוא כי התם דמייאש משום שמא מצאה אדם שאינו הגון ולא יטרח להכריז עליה ולהודיע לרבים דטריח ליה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. פירש בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי ודמיא לההיא כופרא דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחו בה חילפי ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתייאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וההיא מעצרתא לא של בעלים ידועים היתה ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם חפציהם אלא של אדם אחר היה והיינו דאקשינן וליהוי מקום סימן. ואם תאמר מחציו ולחוץ תיקני ליה חצרו לבעל הבית כבר כתבנו למעלה דחצרו כידו והרי זה כאלו הופקד בידו ושכחו הבעלים ונתייאשו דלא קנה אי נמי כל שפתוח לחוץ אינו משתמר וחצרו שאינה משתמרת אינו קונה לו שלא מדעתו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו פירוש בחורים שבכותל והכותל סמוך לרשות הרבים מחציו ולחוץ שלו דאם איתא דבעל הבית אנחיה התם לא הוה מפיק ליה כולי האי אלא איניש מעלמא אנחיה התם לפי שעה ואנשייה וכי אדכר ליה מייאש מיניה או משום דיד הרבים מצויה שם או משום בעל הכותל מימר אמר איהו אשכחיה ושקליה בחזקת שלו דילמא איגנדר כלפי פנים על ידי משמוש הרבים ושקליה בחזקת שהוא שלו ואף על פי שיש בו סימן. עד כאן.
מחציו ולפנים של בעל הבית לר"ם והוא דקא טעין בעל הבית דודאי דיליה נינהו ואי אשכחה בכותל היורש טוענין לו דילמא אי הוה אבוה קיים הוה קטעין ודאי. עד כאן היה חלל הכותל מלא מהמציאה חולקים המוצא ובעל הבית בשוה והכא נמי אית לן לפרושי בדקטעין בעל הבית דאיהו אנחינהו בגוה הילכך אף על גב דהוי מידי דלית ביה סימנא פלגי בלא שבועה. ומיחזי למימר דכיון דפלגא דמציאה מחצי הכותל ולפנים קנה לו חצרו לבעל הבית לפי שהוא כחצר המשתמרת לדעתה שאין אותו המקום הפנימי רגיל למשמוש בני רשות הרבים ומה שבתוכו הוא משתמר בכלל הבית הילכך אף על גב דלא קטעין בעל הבית דדיליה הוה אפשר למימר דשקיל ליה בעל הבית והכי נמי אמרינן היכא דכל המציאה מחצי הכותל ולפנים. הרמ"ך.

גמרא: תנא מפני שיכול לומר של אמוריין הוא וכגון דשתיך טפי. והקשה ר"י והלא ישראל זה בא ונותן סימניה והיאך אתה אומר של אמוריין הוא. ותירץ דהכי קאמר דכיון דשתיך טפי הבעלים מתייאשים מפני שיודעים דמאן דמשכח להו תלי באמוריין ונכון הוא. הריטב"א. וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל: יש לומר דאפילו יהיב סימנא בעל הבית לא יהבינן ליה משום דאיאש מינה שהוא יודע שיש לו לתלות באמוריין. עד כאן.

לא נצרכה דשתיך טפי. ואם תאמר מקודם לכן הוה ידענא האי תירוצא דאם לא כן לא אמר מחציו ולחוץ הרי אלו שלו כדפירש במתניתין. ויש לומר דמקודם לכן הוה ידעינן דמיירי דשתיך אבל דשתיך טפי לא אסיק אדעתיה עד השתא ומשום הכי קשיא ליה אטו אמוריין מצנעי וישראל לא מצנעי ומשני דשתיך טפי דודאי יש לתלותו באמוריין. תוספות חיצוניות.

ואם תאמר ולקני ליה חצרו לבעל הגל. ותירץ הראב"ד דמיירי בכותל וגל שבחורשים שאין לו בעלים אבל יש להם בעלים אף על גב דשתיך טפי לא שאני אומר אבותיו הצניעום שם ושכחום ולא צוו במותם שאין ייאוש מועיל אלא בדבר שיצא מתחת בעלים. ואינו מחוור בעיני דאם כן כי קתני בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים בכותל שבחורשים ואם יש לו בעלים מחציו ולפנים של בעל הבית וכו'. הרשב"א.
עוד קשה דאי בכותל שאין לו בעלים למאי איצטרכינן בגמרא לטעמא דיכול לומר של אמוריים הם כיון דאוקימנא לה למתניתין בדשתיך טפי אפילו יהיה של ישראל הרי נתייאשו הבעלים וכיון שאין לכותל בעלים כל הקודם זכה. הריצב"ש.
ובתוספות חיצוניות תירצו דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר אבל היכא שאין החצר שלו לא קני ליה חצרו. ומהאי טעמא ניחא הא דבעי במסכת קידושין אי בעינן צבורין בשדהו או לא ומאי בעי ליקני ליה חצרו אלא שמע מינה דלא קני ליה חצרו אלא כשהחצר שלו בשעה שהמטלטלים באין לחצר. עד כאן.

בד"ה ואמר ר' אבא כו' ואם נטל כו' א"נ התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפי' יש בו סימן כו' עכ"ל ומיירי אפי' במשתמר קצת ולא דמיא לדהכא דאע"ג דהניחו בעלים מעיקרא מדעת מ"מ דומה הוא ששכחוה וק"ל:

בפרש"י בד"ה ישראל לא מצנעי מחציה ולפנים אמאי שלו כו' עכ"ל השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר דאיירי מתניתין בשתיך טפי ה"מ להקשות אפילו אמחציו ולחוץ אמאי יהא שלו כיון דספק הנוח לא יטול כמו שפרש"י ותוספות אלא דניחא ליה לאקשויי ארישא בפשיטות אמחציו ולפנים אטו אמוריים כו' ודו"ק:

ד"ה כאבני בית קוליס אמר ר"ת דאין שם ע"א מרקוליס אלא קילוס כצ"ל. או י"ל דהתוס' לא רצו לכתוב קילוס דהוה לשון שבח וכתבו קוליס דהוא לשון גנאי אבל באמת שם ע"א היה קילוס:

ד"ה ואמר ר' אבא וכו' דעל מתני' קאי ר' אבא וכו'. ר"ל על מתני' דידן דקתני מצא אחר הגפה וכו' וכתבו התוס' לעיל דהוי מקום שמשתמר קצת כמבואר בדבור שלפני זה:

רש"י בד"ה כאבני כו' היכא עבדי הס"ד:

בד"ה מחציו ולחוץ כו' דשתיך טפי כו' נ"ב א"כ לפ"ז לא יהא דומה לשתוך דגל וכותל ישן דהוא שתוך כל כך עד שנתלה באמוריים ושתוך דהכא אינו מימים רבים שהרי איירי בכותל חדש אלא כלומר מזמן רב עד שנתייאש ודו"ק. אבל הרא"ש כתב וז"ל בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו ולא יצא מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם עד כאן. ולפי זה לא קשה מידי ודו"ק:

בד"ה ישראל לא מצנעי ומחציו ולפנים כו' כצ"ל ונ"ב פי' דמחציו ולחוץ לא עדיף מכותל חדש וק"ל:

גמ' אפילו שמו כתוב כו' דלמא אפוקי אפקיה כו'. וחיישינן דלמא הו"ל ד' ה' מטבעות כזה ואבד לו אחד מהן וגם הוציא ממנו ועיין בר"ן דאל"כ הא לשקורי לא חיישינן כמ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף כ"ב ע"ב) בד"ה אי דליכא סימן רק דלמא איש אחר אבד ג"כ:

גמ' במקושרין בכנפיהן כו'. ר"ל בלא חבל ומשיחה רק בכנף עצמו זה מושכב על זה כדרך שעושין עוד היום המביאין לשוק דהשתא ליכא למימר קשר סימן:

גמ' וליהוי מקום סימן. דא"ל דרך נפילה וכו' עיין בר"ן באריכות:

גמ' אשפה העשויה לפנות אבידה מדעת היא כו'. בל"ז היאך הבין הא קתני שכן דרך אשפה לפנות ועיין:

ברש"י בד"ה ישראל לא מצנעי מחציו ולפנים אמאי שלו כו'. ודאי דמחציו ולחוץ ג"כ קשה למאי דלא ידע דשתיך טפי וכמ"ש במתני' ובתוס' בסמוך בד"ה בכותל חדש רק מפרש בפשיטות טפי ועיין:

בתוס' בד"ה כאבני כו'. יש קצת להגיה בדיבור זה:

בתוס' בד"ה ואם נטל לא יחזיר כו' חמרא מכוסה בחפיסה וכו'. לפי משמעות יין בחפיסה שהוא חמת של עור שנותנין בו יין כפירש"י ספ"ק ודוקא מכוסה דאל"כ אבידה מדעת משום גילוי אבל נ"ל שהוא חמור דאל"כ אמאי לא שפיר עביד יכריז ויהיה מקום סימן כמו בשמעתין ומאי פשיט לן התם יותר שהיה דרך נפילה מכאן:

בא"ד ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה וכו'. ר"ל אף אם הניח שם מ"מ הוא ספק אבידה ששכחו וכו' משא"כ ליש מפרש שהספק הוא אם הניחו שם ויטלנו הבעלים או מעלמא הוא והוא שלו ולכן לכתחלה לא יטול שמא המה יבאו ואם נטל והלך לו לא יחזיר שמא באו הבעלים ושוב לא יבאו לבקשו לכך לא יחזיר רק יהא מונח עד שיבא אליהו או עד שיביא אחד עידי נפילה ככל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש רק מונח עד שיבאו עדים או אם ידע וראה ממי נפל ועיין לקמן (בבא מציעא דף ל"ז) בפירוש רש"י בפרק המפקיד ולפירוש התוס' נתחייב בהשבה מיד ולא יחזיר שם ואע"ג דלכאורה ממנ"פ יחזיר אם שלהם יבאו הבעלים ויטלנו ואם מאחר נפל א"כ הרי הוא שלו לז"א שספק אבידה כו' ועיין באשר"י וכו' ומכאן מוכח מ"ש האשר"י לעיל (בבא מציעא דף ו' ע"ב) סי' ג' ואע"ג דאמרינן לקמן ספק הניח וכו' אבל במקום הפקר נוטל ומכריז מלת ומכריז ט"ס הוא וצ"ל והוא שלו או סתם נוטל דקושית ואע"ג ארשות הרבים קאי וכדאיתא בתוספות ריש פירקין בד"ה כריכות ברשות הרבים וזה מבואר:

תד"ה ואם. ויל"פ דמיירי כו' דהשתא אבידה היא. לכאורה נראה דצ"ל דשמא אבדה היא:

בא"ד דסתם חפיסה יש בו סי'. ע"ל כ ב תד"ה מצא:

גמ' והמניק. נ"ב מזלג (של סכין לאכילה) בעל שני ראשים [וערש"י סוכה ל"ב א׳ ד"ה אלא כו']:

בגמרא במדדין. ואפ"ה ה"ל מקום המשתמר לגבייהו דכל המדדה אינו מדדה יותר מנ' אמה והדרא לדוכתא כדאיתא פרק לא יחפור והא דמקשה בסמוך אי במדדין מעלמא אתו אף על גב שאינו יכול לדדות ממקום רחוק מ"מ פריך שפיר די"ל שנפלה מאיזה אדם דרך נפילה כיון דאוקימנא במדדין לא משמע ליה דליהוי דרך הינוח בכך דס"ד דאין לתלות בהינוח אלא כשהן מקושרים לגמרי בענין שאין יכולין לזוז ממקומן כלל דאל"כ ה"ל אבידה מדעת ואם כן יש לתלות יותר בנפילה וע"ז משני דאפ"ה איכא למימר דרך הינוח הן כיון שמקושרין ואין דרך לקשרן אלא אם כן שמניחן בדרך הינוח ואפ"ה לא הוי אבידה מדעת כיון שאינה מדדה אלא עד נ' אמה וסופו ליטלן וכמ"ש נראה שלזה כיון רש"י בד"ה מעלמא אתו ואין זה דרך הינוח כו' ובד"ה ואיכא למימר כו' הואיל ומקושרין עכ"ל והסמ"ע כתב בסימן ר"ס דאיירי גם כן בענין דליכא שובך תוך נ' אמה ע"ש מה שהקשה הש"ך ע"ז וכתב להיפך מדקדוק לשון רש"י ולפמ"ש נתבאר סוגית הש"ס ודקדוק כוונת רש"י דלא כש"ך והמעיין יבחר ואין להאריך ע"ש ודוק היטב:

שם כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ופרש"י דבדבר שאין בו סימן איירי וכ"נ מלשון התוספות. ומשמע מדבריהם דבדבר שיש בו סימן אפילו בודאי הינוח נוטל ומכריז כדמשמע מסוגיא דשמעתין דפריך וליהוי קשר סימן וכו' משמע דבדאיכא סי' לא א"ש הא דלא יגע בו ועוד דהא אמרינן לעיל מצא ציבורי פירות או מעות או כמגדלין חייב להכריז והנך ודאי דרך הינוח הם אבל קשיא לי דאם כן היכי משכחת לה להא דר' אבא בר זבדא אמר רב בספק הינוח בדבר שאין בו סי' דכיון דספק הינוח הוא ה"ל המקום סימן דהכי קי"ל וממ"נ יטול ויכריז אם דרך נפילה הרי הוא שלו ואם הניחן דרך הינוח יתן סי' במקום ויטול את שלו ודוחק לאוקמי מלתא דר"א בגוזלין דוקא או לפ' דס"ל מקום לא הוי סי' דלא כהלכתא ואפשר דמש"ה כתב הרמב"ם דאיירי אפילו במקום שיש בו סימן וכבר כ' שם המ"מ והכ"מ ליישב סוגיא דשמעתין אליביה בריש פט"ו מהלכות אבידה אבל קשה שלא דקדקו ליישב ההיא דצבורי פירות וכמגדלין ואפשר שהרמב"ם מפ' דאיירי בעבר ונטלן וזה דוחק. ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ם משום דבלא"ה תקשה ההיא דצבורי פירות ומעות כמגדלין היכי משכחת לה דרך הינוח במקום דשכיחי אינשי דהא ה"ל אבידה מדעת שאין דרך להניחם על פני השדה אע"כ דהתם איירי שהניחן דרך מתעסק ושכחן כגון בציבורי פירות לפני מקום מוכרי פירות ומעות לפני השולחני ששם דרך להניחם כך לפניו ואח"כ הלך לו ושכחן ואם כן מש"ה קאמר שפיר דנוטל ומכריז שזה המקום אינו משתמר לדעת הבעלים אבל הכא איירי שמצאן במקום שיש להסתפק שהבעלים הניחום שם בדרך מונח קיים שהמקום משתמר לדעתם ואם כן אפילו יש בו סימן לא יטול לכתחילה ויכריז דאפוכי מטרתא ל"ל ואם כן לפ"ז לענין דינא לא פליגי הרמב"ם וש"פ אלא במה שכ' דג' חלוקי דינים יש דהיינו במשתמר ואינו משתמר ומשתמר לגמרי ואינו משתמר כלל ולהרמב"ם אינן אלא ב' דהיינו מקום שדרך להניח או אין דרך להניח ולשיטתו נתיישב ג"כ ל' משנתינו דדין הגוזלות ודין הכלים באשפה דין א' להם אע"ג דכלים באשפה דבר שיש בו סימן היא מ"מ כיון דבשניהם המקום משתמר לדעת הבעלים דין א' להם אבל לשיטת רש"י ותוספות צ"ל דאשפה הוי משתמר לגמרי מש"ה לא יגע בו אפילו ביש בו סי' משא"כ בגוזלות אחר הגפה דלא הוי משתמר כ"כ ודו"ק ועיין מ"ש עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה ואם נטל לא יחזיר דהא ליכא דיהיב סימנא עכ"ל. ובפרק המפקיד דף ל"ז מפורש יותר בל' רש"י דלא אמרינן דזכה המוצא לגמרי משום דבאיסורא אתא לידיה דנהי דספק הוא אפ"ה לא מצי לזכות בה מספיקא כדמוכח לעיל גבי יאוש של"מ ומה שיש לדקדק מהא דאמרי' במגדלין אימר אתרמי ונפיל כתבתי לעיל ומסיק רש"י שם דיהא מונח בידו עד שיבא אליהו וכ"כ התוספות כאן והיא הסכמת הפוסקים ומה שהקשו בתוספות על פרש"י מאי קמ"ל דלא יחזיר לשום אדם פשיטא כיון דלא ידע למי יחזיר דהא ליכא סימן יש ליישב דקמ"ל דלא יחזיר לבעל השדה שנמצא בה והטעם דאזלינן בתר רובא דעלמא ומה שיש לדקדק עוד עיין מ"ש בסמוך בל' התוספות:

בתוספות בד"ה ואם נטל כו' ויש לפ' דמיירי בספק אבידה כו' עד עתה שהוא ספק וחייב בשמירה כדין אבידה ממש כו' עכ"ל. ואף ע"ג דע"כ הכא באין בו סי' איירי כשיטת רש"י שכן נראה להדיא מל' התוספות והדין בזה לשיטתם שיהא מונח ביד המוצא לעולם אפ"ה שייך ביה חיוב שמירה דשמא יביא הלה עדים שהוא שלו ויטלנה שזה לא זכה בה מדין יאוש כיון דבאיסורא אתא לידיה וכמ"ש מצאתי אח"כ בל' רש"י בפרק המפקיד אבל מ"מ תמיה לי טובא על פי' התוספות שפירשו דהאי לא יחזיר אינו רשאי להחזיר הוא ואמאי לא יחזירנו למקום שנטל שדבר נראה לעין השכל הוא דודאי ניחא להו לבעלים טפי שיחזיר למקום שנטל כדי שיבאו ויקחו את שלהם דהא המקום משתמר ממה שהיה ביד זה עד שיחזרו אחר עדים דלא שכיחי מלתא להביא עדים כיון דליכא סי' ועוד דכולי האי ואולי שהרי בעל אבידה אינו יודע על מי לחזור כיון שהלה אינו מכריז ואם נדחקו התוספות לזה משום לישנא דלא יחזיר דלא ניחא להו בפרש"י כמו שהקשו בסוף דבריהם ולא ניחא להו ג"כ לפ' כפי' הרמב"ם דלא יחזיר היינו שזכה המוצא לגמרי ואינהו לא ס"ל הכי אלא שיהא מונח עד שיבוא אליהו כמבואר בפוסקים מ"מ אכתי הוי מצי לפרושי דלא יחזיר היינו שאין צריך להחזיר למקום שנטל אלא שיהא מונח בידו כמו שהדין באמת לדעתם אבל מ"מ אין כאן הכרח לפ' שאם רצה להחזיר למקום שנטל אינו רשאי שהשכל מנגד זאת הסברא וצ"ע לשיטתם אבל לשיטת הרמב"ם האי לא יחזיר היינו למקום שנטל אלא אם אין בו סימן זכה לעצמו ואם יש בו סי' נוטל ומכריז ובאמת פשטא דלישנא דר"א הכי משמע דלכתחילה לא יטול ממקומו ואם נטל לא יחזיר והיינו ככל ספיקי דדינא דקי"ל דמספיקא לא מפקינן מיד המוחזק ומה שהקשו עליו כל המפרשים מ"ש משאר ספיקי באבידה דאזלינן לחומרא ולענ"ד דשאני התם כיון שיכול לברר הספק ע"י הכרזה כגון במחצה עכו"ם ומחצה ישראל וכיוצא בו וכמ"ש התוספות דף כ"ג בד"ה והאיכא עכו"ם משא"כ הכא דא"א לתקן הספק להכריז דהא ליכא סימנא והא דאמרינן ג"כ לענין יאוש של"מ דאפילו ספק אם ידע ונתייאש לא זכה המוצא עד שידע בודאי שנתייאש י"ל דשאני התם כיון דבשעת נפילה ממש ודאי לא ידע ולא נתייאש אם כן בשעת מציאה נמי יש לאוקמא אחזקתו שעדיין לא נתייאש אבל הכא בספק הינוח דהוי ספק השקול וא"א לתקן הספק הוי ככל ספיקי דממונא שאין מוציאין מיד המוחזק ועוד דמצינו ג"כ להדיא ספק במציאה לקולת המוצא בסוגיא דמגדלין דאמרינן אימר איתרמי ונפיל וכמ"ש שם אע"כ דהכל לפי ענין הספק וה"נ דכוותיה ואף כי אין תלמיד כמוני מכריע כתבתי להתלמד והמעיין יבחר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה מחציו ולחוץ באחד מחורי הכותל הסמוכים לר"ה כו' דאע"ג דאמרינן לעיל ספק הינוח כו' הא מוקמינן למתני' בדשתיך כו' עכ"ל. וכ"כ התוספות ולולי דבריהם היה נ"ל בלא"ה דלק"מ דלכאורה איירי שהחור פתוח לצד ר"ה וא"כ כל שהוא מחציו ולחוץ מרגישין בו בני ר"ה וכיון דלאו דרך נפילה הוא אלא דרך הינוח במקום שאינו משתמר ה"ל אבידה מדעת ומש"ה זכה המוצא אח"ז ראיתי שהמ"מ כ' ג"כ בפרק ט"ז מהל' אבידה דהטעם כיון שהחור פתוח לר"ה ודאי מייאש דאיירי הכא ברוב עכו"ם ולענ"ד הוא דוחק דכולי פירקין לא איירי אלא ברוב ישראל ולפמ"ש אפילו ברוב ישראל מיתוקמא שפיר מה"ט דכתיבנא וצ"ע:

כאבני בית קוליס. מרקוליס והיא שם ע''ז ולקמיה מפ' היכי עבדי: אחת מכאן ואחת מכאן. והשלישית חציה על זה וחציה על זה: נירונית היא. נירון קיסר כתוב עליה: מתני' מצא אחר הגפה [או אחר הגדר] גוזלות מקושרין. גפה סתימת כותל של עץ או של קנים: גדר. של אבנים: לא יגע בהן. טעמא מפ' בגמרא: מכוסה לא יגע בו. דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא: גמ' במדדין. ממקום למקום: מעלמא אתו. ואין זה הינוח וכיון דאין בהן סימן נימא הרי אלו שלו: ואיכא למימר איניש אצנעינהו. הואיל ומקושרין: ספק הינוח. בדבר שאין בו סימן וכ''ש ודאי הינוח: לכתחילה לא יטול. דאי שקלת לה ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו ויפסיד הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום: ואם נטל לא יחזיר. דהא ליכא דיהיב סימנא: שכן דרך אשפה ליפנות. ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה נכרי או ישראל חשוד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה: כובי וכסי. טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן: סכיני והמניק. שהן כלים קטנים אבדה הן שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית ולקמן פריך מאי שכן דרך אשפה לפנות: אבידה מדעת היא. דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה: היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות. שהבעלים נמלכים לפנות: לפנות לה כלים קטנים. מן הבית שלא מדעת: מתני' מצא בגל. גל אבנים מחומה שנפלה: הרי אלו שלו. בגמרא מפרש: מחציו ולחוץ. באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח דאע''ג דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול והאי הינוח הוא הא מוקמי' למתני' בגמרא דשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים: ואפילו מצא בתוך הבית כו'. דלא ידוע דמאן נינהו ובעליו נואשו: גמ' תנא. גבי גל וכותל ישן: שיכול לומר לו. לבעל הגל או לבעל הכותל: של אמוריים. שהורישו אבותינו היו: ישראל לא מצנעי. ומחציו ולפנים אמאי שלו הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים:

כאבני בית קוליס. מכאן אר''ת דאין שם ע''ז מרקוליס אלא קוליס כדאמרינן הכא והא דקרי ליה בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס דהם קורים קילוס לשון שבח וחכמים החליפו לגנאי לשון לעג וקלס (תהלים מד) ומר הוא חילוף כמו מר דשחוטה דפרק גיד הנשה (חולין דף צד.) ומר דפרזלא דהגוזל בתרא (ב''ק קיג:).: אחר הגפה. מקום שמשתמרות קצת אבל מצא במקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בה סימן ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז ובמקום המשתמר אפי' יש בו סימן לא יגע בו דהא תנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז וכן לעיל (דף כד.) אמר מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז א''כ ביש בה סימן מיירי ומוקי לה בטמון באשפה ונמלך עליה לפנותה אבל אם לא נמלך לא יגע בה ולרבא דאמר מקום הוי סימן נקט דוקא גוזלות דמדדין אבל דבר אחר לא דהוי מקום סימן ויטול ויכריז כיון דאינו משתמר לגמרי ולרבה דאמר מקום לא הוי סימן נקט גוזלות לאשמועינן דאע''ג דהוי ספק הינוח דאיכא למימר דמעלמא אתו לא יגע בהן: . ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הינוח לכתחילה לא יטול. כדמפרש לעיל דלמא איניש אצנעינהו: ואם נטל לא יחזיר. יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה דקאמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא ושאיל בבי רב אמרו ליה לאו יאות עבדת אמר להו אהדריה א''ל לא דלמא אתא מריה ולא אשכחיה ומיאש מיניה ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע''ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפי' הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כ''א קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד הבעלים ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף פח.) אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר דברים לא היינו משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (שם דף פז:) לא מיחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכן משמע בפרק הספינה (שם) דקאמר צלוחית אבידה מדעת היא משמע דאם לא היתה אבידה מדעת א''ש דמחייב בנטילתה ועובדא דירושלמי דקאמר דאימור אתא מריה ולא אשכחיה מיירי שמצאו במקום שמשתמר לגמרי שלא היתה אבידה ואינה בת השבה ולכך אי לא הוה לן למיחש לאתא מריה יחזיר שפיר וכן משמע דסתם חפיסה יש בו סימן ואי לא הוה משתמר לגמרי א''כ שפיר עשה שנטלה ואמאי אמר דלאו יאות עבד וכן הא דתניא לקמן (דף לא.) מצא טלית או קורדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר אי נמי התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפילו יש בו סימן דדרך פועלים שמניחים טליתן או קורדומם בצד גדר של אותה שדה ולפירוש רש''י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן:

בבא מציעא כה ע"ב