בבא מציעא כד ע"ב

בבא מציעא כד ע"ב - Steinsaltz

And if you wish, say instead that actually the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis. Is it taught in the mishna that the items are his? It is taught that he is not obligated to proclaim his find. He may not keep them, but he shall place the items in his possession and a Jew will come and provide a distinguishing mark to describe the items and take them.

Come and hear a proof from that which Rav Asi says: If one found a barrel of wine in a city whose population has a majority of gentiles, keeping the barrel is permitted in terms of the halakhot of finding lost items because it presumably belonged to a gentile, and deriving benefit from the wine is prohibited, as it is presumed to be wine of a gentile. If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, drinking the wine is permitted for its finder, as it proved to be the wine of a Jew. Nevertheless, it belongs to the finder, because the owner despaired of recovering a barrel misplaced in a public area.

The Gemara explains the proof: In accordance with whose opinion is this statement of Rav Asi? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar. Conclude from it that when Rabbi Shimon ben Elazar stated his opinion, it was only with regard to a place where there is a majority of gentiles; but in a place where there is a majority of Jews, the owner does not despair of recovering his lost item. The Gemara rejects the proof: Actually, I will say to you that even with regard to a place where there is a majority of Jews, Rabbi Shimon ben Elazar also stated his opinion, and Rav Asi holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar in one case, that of a place where there is a majority of gentiles, and disagrees with him in one case, that of a place where there is a majority of Jews.

The Gemara clarifies: And once it was established that deriving benefit from the wine is prohibited, then with regard to the fact that it is permitted in terms of the halakhot of finding lost items, for what matter is that halakha relevant? Rav Ashi said: It is relevant with regard to deriving benefit from its container, which is permitted.

The Gemara relates: There was a certain man who found four dinars that were bound in a cloth and cast into the Biran River. He came before Rav Yehuda and asked how to proceed. Rav Yehuda said: Go proclaim your finding. The Gemara asks: But isn’t it a case of an item lost in the tide of the sea that should therefore belong to the finder? The Gemara answers: The Biran River is different. Since it contains obstacles, the owner does not despair of recovering the lost item. The Gemara asks: But isn’t it a place where the majority of the population is gentiles? Conclude from it that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of gentiles. The Gemara answers: The Biran River is different, as Jews dammed it and Jews dredge it. Since Jews dammed it, say that the coins fell from a Jew, and since Jews dredge it, the owner of the coins does not despair of recovering them.

The Gemara relates: Rav Yehuda was moving along behind Mar Shmuel in the market where pounded grain was sold. Rav Yehuda said to Shmuel: If one found a purse [arnakei] here, what is the halakha? Shmuel said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rav Yehuda asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Shmuel said to him: The finder is obligated to return it. Rav Yehuda asked: These are two contradictory rulings. Shmuel said to him: By law, it belongs to him. When I said the finder is obligated to return it if he learns the identity of the owner, that was beyond the letter of the law. This is like that incident where Shmuel’s father found these donkeys in the desert and returned them to their owner after the passage of twelve months of the year, as he acted beyond the letter of the law.

The Gemara relates: Rava was moving along behind Rav Naḥman in the tanner’s market, and some say in the marketplace frequented by the Sages. Rava said to Rav Naḥman: If one found a purse here, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked him: If a Jew came and provided a distinguishing mark to describe it, what is the halakha? Rav Naḥman said to him that in this case as well, the halakha is as the mishna states: These belong to him. Rava asked: But isn’t the owner justifiably standing and screaming that the purse belongs to him? Rav Naḥman said to him: He becomes as one who screams to no avail about his house that collapsed or about his ship that sank in the sea.

The Gemara relates: There was a certain kite that took meat in the marketplace and cast it among the palm trees of the house of bar Maryon. The one who found the meat came before Abaye to ask how to proceed. Abaye said to him: Go take it for yourself. The Gemara asks: But isn’t the marketplace of kosher meat a place where there is a majority of Jews? Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. The Gemara answers: A kite is different, as an item taken by a kite is similar to a lost item swept away in the tide of the sea. The Gemara raises another issue: But doesn’t Rav say: Meat that was obscured from sight and unsupervised for a period of time is forbidden, as its source is unknown? The Gemara answers: This is a case where the finder stands and sees the meat from the moment that it was taken by the kite until it was cast among the trees.

The Gemara relates: Rabbi Ḥanina found a slaughtered young goat between Tiberias and Tzippori and the Sages permitted it to him. Rabbi Ami said: The Sages permitted it to him in terms of the halakhot of finding lost items in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar, and they permitted it to him in terms of the halakhot of the slaughter of kosher animals, in accordance with the opinion of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili. As it is taught in a baraita: In a case where one’s young goats and roosters were lost, and the owner went and found them slaughtered, Rabbi Yehuda deems the meat forbidden, and Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, deems it permitted.

Rabbi Yehuda HaNasi says: The statement of Rabbi Yehuda appears to be correct in a case where he found the slaughtered animals in a garbage dump, as the concern is that they were thrown away because the slaughter was unfit. And the statement of Rabbi Ḥananya, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct in a case where he found them in the house. The Gemara infers: From the fact that the Sages permitted the meat to him in terms of the halakhot of slaughter, apparently, this place is one where there is a majority of Jews. Conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Elazar even in a place where there is a majority of Jews. Rava said: It is a place where there is a majority of gentiles but the majority of slaughterers are Jews.

The Gemara relates: Rabbi Ami found slaughtered fledglings between Tiberias and Tzippori. He came before Rabbi Asi to ask how to proceed, and some say he came before Rabbi Yoḥanan, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself. Rabbi Yitzḥak Nappaḥa found a skein of thread from which a net was woven. He came before Rabbi Yoḥanan to ask how to proceed, and some say he came to the study hall. And they said to him: Go take it for yourself, because he found it in a place frequented by the multitudes.

MISHNA: And for these found items, one is obligated to proclaim his find: If one found produce inside a vessel, or a vessel by itself; coins inside a pouch, or a pouch by itself; piles of produce; piles of coins,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - ב

ואיבעית אימא: לעולם הברייתא כשיטת רבנן היא, ואין צריך להעמיד בטמון. ומה ששאלת, אם כן, נוכיח מכאן שמודים רבנן לרבי שמעון, שברוב נכרים - המציאה של המוצא!

אין מכאן ראיה. שהרי מי קתני בברייתא "הן שלו"? "אינו חייב להכריז" קתני! ומה שאינו חייב להכריז, היינו משום שכיון שרוב העיר נכרים - לא הטריחוהו חכמים להכריז.

ומכל מקום יניח המוצא את החפץ, ולא ישתמש בו, כיון שרבנן אינם סוברים שהולכין אחר הרוב, וימתין המוצא עד שייתי [יבוא] ישראל, ויהיב ביה סימנא [ויתן סימן באבידה] - ושקיל ^[120]. תא שמע, דאמר רב אסי: אם מצא אדם חבית יין בעיר שרובה נכרים, מותרת החבית משום מציאה, שאינו חייב להכריז עליה, אלא הרי היא שלו.

ומכל מקום אסורה בהנאה, שמא יין נסך היא. [ולהלן מקשה הגמרא, אם כן, שאסורה בהנאה, מאי נפקא מינה לו בזה שמותרת לו משום מציאה?]

ואם לאחר מכן בא ישראל, ונתן בה סימן, שמוכח מזה שהחבית היתה של ישראל - מותרת החבית אף בשתיה למוצאה ^[121] ^[122]. ואין המוצא חייב להחזירנה לבעליה, שכיון שרוב העיר נכרים הם, ודאי נתייאש ממנה.

כמאן אזלא הך מימרא - כרבי שמעון בן אלעזר, שהרי הוא זה שסובר שאזלינן בתר רובא, שמע מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר שהרי אלו שלו - דווקא ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל - לא! ^[123]

ודוחה הגמרא: לעולם אימא לך, שרבי שמעון בן אלעזר - אפילו ברוב ישראל נמי קאמר שהרי אלו שלו. ורב אסי שאמר שהחבית מותרת משום מציאה דווקא ברוב נכרים, סבר לה כוותיה, כשיטתו של רבי שמעון - בחדא, בדבר אחד. במה שהוא סובר שברוב גויים הרי אלו שלו. ופליג עליה בחדא, בענין רוב ישראל, שבזה הוא נחלק עליו, וסובר שחייב להכריז.

ותמהינן: וכי מאחר דהחבית אסירא בהנאה, אם כן, מה שאמר רב אסי שמותרת משום מציאה - למאי הלכתא, מה יוכל המוצא לעשות במציאתו, הרי היא אסורה בהנאה? ^[124]

אמר רב אשי: מה שאמרנו שמותרת משום מציאה, היינו לענין קנקנה. שיכול המוצא להשתמש בחבית עצמה ^[125].

ההוא גברא, דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא [שהיו צרורין בסדין], ושדו [והיו מוטלים] בנהר בירן.

אתא לקמיה דרב יהודה, לשאלו מה דין המציאה.

אמר ליה: זיל אכריז על מציאתך!

ותמהינן: והא נהר בירן - כזוטו של ים הוא, שאמרנו לעיל שאין חייב להכריז, לפי שהאבידה אבודה ממנו ומכל אדם!?

ומבארת הגמרא: שאני נהר בירן מזוטו של ים, כיון דמתקיל, שיש בו מכשולים, כגון אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים, לא מיאש בעל האבידה, משום שהוא סובר שלא יוכל הנהר להולך את אבידתו חוץ למכשולים. וכיון שרגילים לסוכרו מדי פעם כדי לנקותו ולכרותו כדי שישטפו מימיו, סומך הוא על אלו שינקו את הנהר, שימצאו את האבידה - ויכריזו עליה.

ותמהינן: והא רובא נכרים נינהו, ובכל זאת אמר רב יהודה שצריך להכריז ! שמע מינה שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר - אפילו ברוב נכרים!?

ואמרינן: אכן אפשר לומר שהלכה כרבי שמעון ברוב נכרים, אלא ששאני [שונה] נהר בירן, דישראל הם אלו שסכרו ליה [הם העושים סכר בנהר], ואף ישראל כרו ליה [הם אלו שמנקים את הנהר מסתימותיו].

ולכן, כיון דישראל סכרו ליה - אימור שמישראל נפל כשעשה סכר בנהר ^[126].

וכיון דישראל כרו ליה - לא מיאש בעל האבידה, לפי שהוא סומך על כך שישראל ימצאנה, ויכריז עליה.

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל [היה מהלך אחרי מר שמואל] בשוקא דבי דיסא [שמוכרים שם חיטים כתושות לדייסא, ורבים מצויים שם].

אמר ליה רב יהודה למר שמואל: אם מצא כאן אדם ארנקי - מהו? האם חייב להכריז, או לא?

אמר ליה: הרי אלו שלו ^[127].

אמר לו רב יהודה: ואם למרות שלא הכריז המוצא על האבידה, בא ישראל ונתן בה סימן - מהו? האם צריך המוצא להחזיר לו, או לא? ^[128]

אמר ליה: חייב להחזיר.

תמה רב יהודה ואמר לו: תרתי?! הלא שני דברים אלו סותרים זה את זה!

הרי מה שאינו חייב להכריז, היינו משום שודאי נתייאשו הבעלים מהאבידה. ואם כן, איך יתכן לומר מצד שני, שאם בא אדם לפנינו ונתן בה סימן - חייב להחזיר לו! ^[129]

אמר ליה מר שמואל: מה שאמרתי שחייב להחזיר, אינו מעיקר הדין, אלא היינו לפנים משורת הדין.

כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא [מצא חמורים במדבר], ואהדרינהו למרייהו [והחזירם לבעליהם], למרות שמצאם בתר תריסר ירחי שתא מהזמן שאבדו מבעליהם ^[130]. אף שמעיקר הדין הרי הם שלו, לפי שודאי שהבעלים נתייאשו, החזירם אבוה דשמואל לפנים משורת הדין ^[131].

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי [רבא היה מהלך אחרי רב נחמן בשוק של רצענים]. ואמרי לה [ויש שאומרים], שהיה מהלך אחריו בשוקא דרבנן [מקום שתלמידי חכמים מוכרים בו את חפציהם ^[132]]. ובמקום זה היה רוב כנענים.

אמר ליה רבא לרב נחמן: אם מצא אדם כאן, בשוק, ארנקי - מהו? האם צריך להכריז עליו, או לא?

אמר ליה רב נחמן: הרי אלו שלו.

אמר לו רבא: ואם בא ישראל ונתן בה סימן - מהו?

אמר ליה: אף על פי כן - הרי אלו שלו.

תמה רבא ושאל: והלא בעל האבידה עומד וצווח שהאבידה שייכת לו!

אמר לו רב נחמן: נעשה אותו אדם כמי שצווח על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים, שאין זעקתו מועילה כלום להשיב את הפסדו. אף כאן, כיון שודאי נתייאש מאבידתו והפקירה, שוב אינה שלו.

ההוא דיו [מין עוף] דשקיל בשרא בשוקא, ושדיה בצנייתא דבי בר מריון [שנטל בשר מן השוק, והטילו בין הדקלים של בר מריון].

אתא בר מריון לקמיה דאביי, לשאלו היאך ינהג בבשר.

אמר ליה: זיל שקול לנפשך [לך טול לעצמך] את הבשר.

ודייקינן: והא באותו מקום רובא דישראל נינהו, ובכל זאת פסק אביי שהרי אלו שלו! האם שמעת מינה שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!?

ואמרינן: אין מכאן ראיה, משום ששאני נטילת דיו - דכנטילת זוטו של ים דמי, שהתירתו תורה למוצא, שהרי הבשר אבוד מבעליו ומכל אדם אחר ^[133].

ותמהינן: אמנם מדיני מציאה - הותרה מציאה זו למוצאה, אבל היאך פסק אביי שהבשר מותר באכילה? והא אמר רב: בשר כשר שנתעלם מן העין [שלא ראוהו לפרק זמן כלשהו] - אסור, משום שחוששין אנו שמא נתחלף בבשר נבילה!?

ומתרצינן: אכן כך היה הדין אילו היה מתעלם הבשר מן העין. אבל במקרה שלנו מדובר בשהיה המוצא עומד ורואהו [את הבשר], משעה שנטלו הדיו מהשוק - ועד שהטילו לבין הדקלים.

רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי, והתירוהו לו משום מציאה, שרשאי לזכות בו, ואף לאכילה התירו, ולא חששו שנבילה הוא.

ועתה מבארת הגמרא את סיבות ההיתר:

אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה - כרבי שמעון בן אלעזר, שאמר שדבר שנמצא במקום שרבים מצויין שם - מותר, מפני שהבעלים מתייאשין ממנו. והרי כאן נמצאה המציאה על דרך הרבים.

ומה שהתירוהו לו משום שחיטה, ולא חששו שמא נבילה הוא - כדברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי.

דתניא: הרי שאבדו ^[134] לו גדייו ותרנגוליו, והלך ומצאן שחוטין, ויש להסתפק אם נשחטו כהלכה,

רבי יהודה אוסר את הבשר באכילה.

ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר.

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה שאסר את הבשר - כשמצאן באשפה, משום שדרך להשליך את הנבלות לאשפה.

ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי שהתיר - כשמצאן בבית.

ואף כשנמצא גדי בדרך, הרי דינו כנמצא בבית - ומותר באכילה.

ומדייקינן: מדהתירוהו לו משום שחיטה - על כרחך שרובא ישראל נינהו. שאם לא כן, היה עלינו לחשוש שמא שחטו גוי!

אם כן, שמעת מינה שהלכה כרבי שמעון בן אלעזר, שדבר שנמצא במקום שרבים מצויין שם - מותר, ואפילו במקום שיש בו רוב ישראל! ^[135]

אמר רבא: אכן מדובר במקום שמצויין בו רוב נכרים, ולכן הותר הבשר משום מציאה, משום שמסתבר שמנכרי אבד. ומצד שני מדובר באותו מקום היו רוב טבחי [רוב השוחטים] - ישראל, ולכן התירו את הבשר באכילה, משום שמסתבר שישראל שחטו.

רבי אמי אשכח [מצא] פרגיות [גוזלות] שחוטות בין טבריא לציפורי.

אתא לקמיה דרבי אסי לשאלו היאך ינהג בבשר. ואמרי לה שבא לקמיה דרבי יוחנן לשאול. ואמרי לה - שבא לשאול בבי מדרשא.

ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך ^[136]. רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי, [מצא פקעיות של חוטים טוויים למכמורות ורשתות], ביה אזלויי [במקום הטוויה]. ומקום שהרבים מצויין בו הוא.

אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא.

ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

מתניתין:

ואלו מציאות שחייב להכריז עליהם:

מצא פירות בתוך כלי [וסתם כלי יש בו סימן ^[137]], אף שבפירות עצמם אין סימן, מכל מקום מסתבר שהם שייכים לבעל הכלי, ולכן חייב להכריז.

או שמצא כלי כמות שהוא, בלי פירות בתוכו, חייב להכריז עליו.

וכן אם מצא מעות בכיס [וסתם כיס יש בו סימן],

או שמצא כיס כמות שהוא, ללא מעות, חייב להכריז עליהם, שהרי יש בכיס סימן.

וכן אם מצא צבורי פירות [פירות צבורים ומונחים בצורת ערימה], שודאי הניחום הבעלים בצורה זו מדעת - ושכחום, חייב להכריז עליהם, שעל ידי הכרזתו - יזכרו הבעלים באבידתם, ויבואו ויתנו סימנם. ובגמרא יתבאר מהו סימנם, אם מניינם של הפירות, או מקום המצאם.

מה שאין כן פירות מפוזרים, שמסתבר שנפלו מבעליהם שלא מדעתו, אין המוצא צריך להכריז עליהם, שהרי אין הבעלים יכול לתת בהם סימן, שהרי אינו יודע היכן אבדו לו, ואף אינו יודע מניינם, ובודאי מתייאש מהם.

או שמצא צבורי מעות, חייב להכריז עליהם, מאותו טעם שנתבאר גבי פירות.

הערות

^[120] הקשה הריצב"ש בשמ"ק, הרי גם לתירוץ הראשון, שהעמדנו כרבי שמעון ובטמון, מה ששנינו שברוב כנענים אינו חייב להכריז, אינו משום יאוש, אלא משום שתולה בכנעני. ואם בא ישראל ונתן סימן - חייב להחזיר לו. ואם כן, גם לתירוץ זה היה לו לומר: "מי קתני והן שלו? אינו חייב להכריז קתני, ויניח"! ותירץ, שלרבי שמעון, כיון דאזיל בתר רובא, הרי היא שלו לגמרי. אלא שאם בא ישראל ונתן סימניה - חייב להחזירה. אבל לרבנן אינה שלו כלל, לפי שאין הולכין אחר הרוב לומר שאבדה מנכרי, ולכן חייב להניחה. ועיין בחי' הגרעק"א שהקשה מכאן על מה שכתבו התוס', שברוב נכרים מתייאש המאבד, משום שהוא סובר שהישראל המוצא יתלה ברוב נכרים - ולא יכריז, והרי כאן מבואר שאף אם אינו מכריז, אין האובד מתייאש, והיינו משום שהוא סומך על כך שיש לו סימן, והוא יכריז שאבד לו כלי עם סימנים אלה, וישמע המוצא - ויכריז! ותירץ, שדווקא במקום שאמרו "יניח" - אינו מתייאש. אבל תוס' אמרו דבריהם לשיטת רבי שמעון, דסבירא ליה שתולים בנכרי, וזוכה המוצא לעצמו, ומותר לו לעשות במציאה כל דבר, ואף למכרה לאחר, ואינו משגיח כלל בסימנים. ובאופן כזה ודאי מתייאשין הבעלים, שהרי לא יבורר על ידי הסימן. עוד תירץ, שכוונת התוס' שם שהאובד מתייאש בגלל צירוף שתי סיבות, שמא ימצאנה נכרי, ואף אם ימצאנה ישראל - שמא לא יכריז. אבל בגלל טעם אחד, שאינו מכריז - אינו מתייאש.

^[121] איתא באחרונים, שאף אם סימנים מדרבנן, מהני סימן להתיר את היין, כיון שסתם יינם - דרבנן. והביאו שכך מפורש בשו"ת הרא"ש [כלל ב' סימן ט"ז, שלאיסור דרבנן - מועיל סימן דרבנן]. אמנם בחי' רעק"א נסתפק בדבר, דאפשר שרב אשי מסתפק להלכתא אם סימנים דאו' או דרבנן, וכיון שסתם יינם דרבנן, ספיקא לקולא, וסומכים לומר שסימנים דאורייתא.

^[122] כתב בחידושי הר"ן, מה שאין אנו חוששין שנגע גוי ביין, היינו משום שמדובר כשהחבית חתומה חותם בתוך חותם. אמנם ראשונים אחרים [הרשב"א והר"ן, ועוד] פירשו, שמה שהצריכו חותם בתוך חותם, היינו דווקא במפקיד אצל כותי, דחיישינן לזיופא. ושכיש רק חותם אחד, חוששים שטרח וזייף והחזיר החותם. מה שאין כן כשיש שתי חותמות, דכל כך לא טרח. אבל במציאה, כל שהחבית סתומה - סגי, דאם היה נוגע בה גוי, לא היה חושש לחזור לסותמה. וכ' הרמ"א [יו"ד סימן קכ"ט סעיף י"ז], דהיינו דווקא אם החבית סתומה בפקק, אבל בפתוחה לגמרי - אסורה. ובט"ז כתב, שאין די בסתימת הפקק, אלא בעינן דווקא סתימת טיט, לפי שאורחא דמילתא שמחזירין פקק של עץ. ועיין בב"ח ובנקוה"כ שנחלקו עליו, וסבירא להו שדווקא בבית הדרך להחזיר את הפקק. אבל באופן כזה, שמצאה בשוק, אם איתא שנגע בה נכרי, לא היה טורח להחזיר הפקק.

^[123] בשטמ"ק הביא שיש מקשין, מה ראיה, דלמא מה שנקט רוב נכרים, להשמיענו שאסורה בהנאה! ותירץ, דאם כן, היה לו לומר להיפך: "אסורה בהנאה, ומותרת משום מציאה"! שהרי נוקטין את החידוש תחילה. ובמגן גבורים תירץ, דהא לא אבעי ליה לאשמועינן שאסורה בהנאה, דפשיטא שחוששין לחומרא, אלא הזכיר כאן רוב נכרים אגב רישא, שמותרת משום מציאה.

^[124] הקשה הרשב"א, נימא דמותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה, שאז כבר אינה אסורה בהנאה! ותירץ, דהאי דאמרינן שמותרת משום מציאה, ודאי אף קודם שנתן ישראל סימנים היא. דאי לאחר שנתן סימנים, הרי מותרת אף בשתיה!

^[125] עיין בגדולי שמואל שכתב שאף לענין היין עצמו אפשר למצוא נפקא מינה, לענין תערובות, ולענין חולה שיש בו סכנה. ובשו"ת שואל ומשיב [מהדורה ו' סימן מ'] הקשה, אמאי לא תירצה הגמרא דנפק"מ לדברים אלה, ועיי"ש מה שתירץ.

^[126] כתב רש"י: "לפיכך חייב להכריז, ולא אמרינן יניח, כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן". והקשה המהרש"א, הרי קיימינן עתה דהלכתא כרשב"א ברוב נכרים, ואם כן היה לרש"י לומר: "ולא אמרינן הרי אלו שלו"! ותירץ, דהיינו לפי שלא הוזכר בשמעתין ענין רוב נכרים אליבא דרשב"א, אלא רק אליבא דרבנן אמרינן דיניח ואין צריך להכריז, משום דתולין ברוב נכרים, וממילא שמעינן דה"ה לרשב"א, דאזיל בתר רוב נכרים לענין יאוש, אזלינן נמי בתר רוב נכרים לענין נפילה. ועיין ברעק"א מה שתירץ בזה.

^[127] כתב הרא"ש, שהיה פשיטא לגמרא שאותו שוק היה מקום רוב כנענים, ולכן לא דייקה "ש"מ הלכה כרבי שמעון אפילו ברוב ישראל", כפי שהוכיחה להלן גבי ההוא דיו.

^[128] תמהו האחרונים, כיון ששאל רב יהודה מה הדין אם מצא ארנקי במקום זה, והשיב לו רב שמואל שהרי אלו שלו, מה חזר ושאלו מה הדין אם בא ישראל ונתן סימניה? הרי ברור שאינו צריך להחזיר לו! ותירץ הגרעק"א, דהיינו משום שחשב רב יהודה, שאפשר שמה שאמר לו רב שמואל שהרי אלו שלו, היינו מטעם ספק ספיקא. שמא של נכרי הוא, ואף אם של ישראל, שמא ידע שנפל ממנו - ונתייאש. ואם כן, אם יבוא ישראל ויטען בטענת ברי שלא ידע, יחזירו לו. אמנם כשענה לו רב שמואל שחייב להחזיר, ולא אמר דהיינו דווקא כשטוען ברי, שאלו רב יהודה: תרתי?! הרי עכ"פ ספק שמא ידע ונתייאש, ומחמת הסברא של אדם עשוי למשמש בכסו בכל שעה, מגרע גרע חזקת מ"ק, ולכן צריך להיות שלא יחזיר מספק!

^[129] הקשה הגרעק"א בחידושיו, מאי קושיא? דלמא קיימא לן כרשב"א בהא דתולין ברוב נכרים, אבל לא קיימא לן כמותו במאי דאמר שהמאבד מתייאש, ולכן, כשמצא את המציאה, תולה ברוב נכרים. אבל אם בא ישראל ונתן סימניה - מחזיר לו! ותירץ, שרב יהודה סובר כלישנא השניה בגמרא, שהעמדנו את המשנה דמכשירין כרבנן, ואם כן, לא מצאנו פלוגתא לענין אם תולין בנכרי, ונחלקו רק לענין יאוש, וכיון שפסק מר שמואל שהרי אלו שלו, על כרחך דהיינו משום יאוש, ולכן הקשה לו רב יהודה: "תרתי"?!

^[130] כתב השיטמ"ק בשם הראב"ד: "פירוש, שראה אותם שם תחלת השנה, וראה אותם שם בסוף השנה". ויש שפירש, ששמע המוצא בתחילת השנה מהבעלים שאבדו להם החמורים, ובסוף השנה מצאם.

^[131] כך פירש רש"י. ותמהו עליו התוס', מנין לו שמשום שאבדו לפני זמן רב הרי אלו של המוצא, הרי האובד אינו מתייאש, לפי שהוא סבור שהמוצא יחשוב שאבדו מזמן מועט, ויכריז עליהם! [ואף שלענין כופרא דקדחו בה חלפי, אמרנו לעיל שכיון שהיא ישנה - נואשו ממנה בעליה, היינו דווקא שם, משום שניכר בכופרא שהיא ישנה, שהרי קדחו בה חלפי, ולכן מתייאש הבעלים, לפי שהוא סובר שכיון שהמוצא יכיר בה שהיא ישנה, יחשוב שהבעלים נתייאשו, ויטלנה ולא יכריז. מה שאין כן בחמרי, שאין ניכר עליהם מתי אבדו. חי' הגרעק"א]. ופירשו התוס', שמדובר שהיו ברשותו י"ב חודש עד שבא בעליהם ודרשם, ובכל זאת החזיר את החמורים עצמם, אף שהיה עליו להחזיר רק את דמיהן, כדאמרינן לקמן: "כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חודש. מכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן". אמנם במסורת הש"ס ציין לדברי רש"י במסכת ברכות [נ"ח ב, ד"ה ככלי אובד]: "וסתם כלי לאחר שנים עשר חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר שנים עשר חדש, בפרק אלו מציאות: מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, דהיינו שנים עשר חדש, ושוב אין צריך להכריז".

^[132] כך כתב רבינו גרשום במסכת חולין [מ"ח ב].

^[133] בחזון יחזקאל [תוספתא פ"ב ה"א] הוכיח מכאן, כי מה שהתירה תורה בזוטו של ים, היינו אף אם בשעת מציאת האבידה - כבר לא היתה אבודה מכל אדם.

^[134] כתבו התוס', דה"ה אם נגנבו. דאף שעבר הגנב על "לא תגנוב", לא עבר על לאו דנבילה. והביאו דהכי איתא בתוספתא בפירוש: "הרי שאבדו או נגנבו". והרא"ש כתב, ובלבד שיהיו רוב גנבי העיר ישראל. ועיין בהגהות הב"ח שם, שכתב דבמצא גדי שחוט, מותר אף אם רוב גנבי העיר נכרים, משום שכשאין יודעים שנגנב, אין תולין בגניבה כל עיקר, אלא תולים שהבעלים שחט, ואבדן לאחר מכן, וזה מצאן.

^[135] הרשב"א [במסכת חולין צ"ג ב] הביא בשם בעל העיטור, שעוף שחוט - מותר. ועצם זה שנשחט - הוי סימן ששחטו ישראל, משום דהאידנא נכרי לא שחיט כלל. וראייתו מהך דגדי שחוט, שלא הקשתה הגמרא מההיא דרב, שאמר שבשר שנתעלם מן העין - אסור. והקשה עליו הרשב"א, דאדרבה, מסוגיין מוכח להיפך. דאם שחיטה הוי סימן, מנלן שמדובר ברוב ישראל? שמא מדובר ברוב נכרים, ומה שהתירוהו - היינו משום ששחיטה הוי סימן! ובחי' חתם סופר ביאר, שלא נתכוין בעל העיטור לומר ששחיטה הוי סימן להתיר לשלוח ביד נכרי אף במקום שרוב טבחי נכרים. אלא נתכוין לומר, שבמקום שרוב טבחי ישראל, והחשש הוא רק משום בשר שנתעלם מן העין, לזה סגי בסימן שחיטה, דהוי כמו חותם אחד. והראיה לכך, מהא שלא הקשתה הגמרא על המעשה דגדי שחוט מהך דרב, דבשר שנתעלם מן העין אסור! [ועיין בסמ"ע ובפרישה בסימן רנ"ט סעיף ו' מה שכתבו בענין זה].

^[136] כתב הרא"ש: "הראב"ד ז"ל פסק מהך דהכא דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל, דהכא ליכא לשנויי ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, דלגבי פרגיות הנשחטים לאיש בבית לא מהניא רוב טבחי ישראל וכו', אלא בהכרח ברוב ישראל איירי, ואפ"ה שרי משום מציאה". ותמה הגר"א בביאורו [סימן רנ"ט סק"ז בליקוט], דאם כן, סותר רב אסי את עצמו, דהכא סבירא ליה דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל, ולעיל גבי מצא חביות של יין, אמרינן דס"ל כרשב"א רק ברוב נכרים! ועיין במהר"ם שיף שכתב שהראב"ד גורס כאן רבי אבא. והרש"ש כתב על פי מה שכתבו התוס' בכמה מקומות, שרב אסי לחוד, ורבי אסי לחוד. ופסד הראב"ד כרבי אסי, משום דמעשה רב. אמנם רוב הראשונים נחלקו עליו, וסבירא ליה דהלכה כרשב"א רק ברוב נכרים, אבל לא ברוב ישראל. וליכא ראיה מהכא, דאפשר שמדובר ברוב נכרים, ורוב ציידי - ישראל, ודרך הציידים לשחוט מיד, כדי שלא יברחו העופות.

^[137] כך כתב רש"י. ומשמע מדבריו, שאין די במה שאומר המאבד שהיו הפירות בכלי, אלא צריך לתת סימן בגוף הכלי. והקשה עליו הריטב"א, אם כן, שנה התנא זו ואצ"ל זו, שאחר ששנה התנא שמחזירין פירות על ידי סימן הכלי, למה צריך עוד לשנות "כלי כמות שהוא", שמחזירין את הכלי עצמו על ידי סימנו? ותירץ החתם סופר, שכשמצא פירות בכלי, אין המוצא מכריז אילו פירות מצא, אלא מכריז סתם: פירות בכלי מצאתי. והאובד נותן סימן בכלי, וגם אומר אילו פירות היו בכלי. ועתה מתפרשת המשנה בדרך לא זו אף זו, לא זו בלבד שמחזירין על ידי סימן הכלי בצירוף סימן הפירות עצמם, אלא גם כלי כמות שהוא, מחזירין על ידי סימן הכלי עצמו. והריטב"א מפרש במתניתין, שאכן במצא פירות בכלי, אינו נותן סימן בכלי, אלא זה גופא שאומר שהפירות היו בכלי - היינו סימן. אמנם דבר זה צריך ביאור, מה סימן הוא זה, הרי דרך להניח פירות בכלי! ועיין באחרונים מה שכתבו בזה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם המשנה הזו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ואולם מי קתני [האם שנה שם] המעות "הן שלו"? הלא רק "אינו חייב להכריז" קתני [שנה]. והכוונה היא: ויניח המעות בידו ולא ישתמש בהן, וייתי [ויבוא] אדם מישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [ויתן בה סימן ויקח].

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה שאמר רב אסי: מצא חבית יין בעיר שרובה גוים, חבית זו מותרת משום מציאה שיש לשער שגוים איבדוה, ואסורה בהנאה, שיין גוים אסור בהנאה. בא ישראל ונתן בה סימן שהיא שלו — מותרת בשתיה, שהרי הוכח שיין זה של ישראל היה, ואולם החבית שייכת למוצאה, שכיון שאבדה במקום כזה מן הסתם כבר התייאשו הבעלים.

כמאן [כשיטת מי] היא קביעה זו? כדעת ר' שמעון בן אלעזר. ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי קאמר [כאשר אמר] ר' שמעון בן אלעזר — ברוב גוים אמר, אבל ברוב ישראל — לא. ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך כי ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי קאמר [גם כן אמר] שהאבידה למוצא, ואולם רב אסי סבר לה כוותיה בחדא [סבור כשיטתו בדבר אחד] ברוב גוים, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחד] ברוב ישראל. ואין להוכיח מכאן לעצם שיטתו של ר' שמעון בן אלעזר.

על הלכה זו שאמר רב אשי שואלים: וכי מאחר דאסירא [שאסורה] בהנאה מה שאמר מותרת משום מציאה, למאי הלכתא [למה לאיזו הלכה אמר]? שהרי כיון שאסור לו ליהנות ממנה, מה היתר יש לו עוד בה? אמר רב אשי: הכוונה היא לקנקנה, שאמנם היין אסור, אבל בקנקן יכול להשתמש.

מסופר: ההוא גברא דאשכח [אדם אחד שמצא] ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו [ארבעה זוזים שהיו צרורים בסדין ומוטלים] בנהר בירן, אתא לקמיה [בא לפני] רב יהודה ושאל מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל אכריז [לך והכרז]. ושואלים: והא [הרי] זה מקרה ברור של זוטו של ים [גאות הים] הוא או שלולית הנהר, ומדוע לא יהיה הדבר שייך למוצא? ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש [שיש בו מכשולים וסכרים שונים אין המאבד מתייאש], שהוא יודע שהחפץ שאיבד שם יתקל באחד המכשולים, וסופו להימצא. ושואלים: והא רובא [והרי הרוב] גוים נינהו [הם], ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שאין הלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים! ומשיבים: שאני [שונה] נהר בירן, שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] וישראל כרו ליה [כורים אותו] להעמיק את אפיקו. ולכן כיון שישראל סכרו ליה [סוכרים אותו] — אימור שמאדם מישראל נפל הכסף, וכיון שישראל כרו ליה [כורים אותו] — לא מיאש [אין המאבד מתייאש], שכן הוא סבור שהכסף ימצא על ידי יהודים.

מספרים: רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחר] מר שמואל בשוקא דבי דיסא [בשוק שמוכרים בו דיסא], אמר ליה [לו] לשמואל: מצא כאן ארנקי מהו דינו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל אותו: ואם בא ישראל ונתן בה סימן מהו הדין? אמר ליה [לו]: חייב להחזיר. תהה רב יהודה: תרתי [שתים]?! כלומר אלו שני דברים סותרים. שאם אמרת הרי אלו שלו משמע שאינו צריך להחזיר! אמר ליה [לו]! אני מתכוון לאדם שעושה זאת לפנים משורת הדין. כלומר: אכן החפץ, מצד הדין, שייך למוצא ואינו צריך להכריז עליו, אבל אם מתברר לו שהארנק שייך לאדם מסויים ראוי בכל זאת שיחזירנו. כי הא דאבוה [כמו מעשה זה שאביו] של שמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא [מצא חמורים במדבר והחזירם לבעליהם לאחר שנים עשר חודשי שנה], כשוודאי כבר התייאשו הבעלים, ועשה זאת לפנים משורת הדין.

וכיוצא בו מסופר: רבא הוה שקיל ואזיל בתריה [היה מהלך אחרי] רב נחמן בשוקא דגלדאי [בשוק מוכרי העורות], ואמרי ליה בשוקא דרבנן [ויש אומרים שהיה זה בשוק החכמים], אמר ליה [לו], שאל אותו: מצא כאן ארנקי מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו. שאל: ואילו בא ישראל ונתן בה סימן מהו? אמר ליה [לו]: הרי אלו שלו של המוצא. אמר לו רבא: והלא עומד המאבד וצווח, שהרי ברור שהארנק הוא שלו! אמר לו רב נחמן: נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, כלומר, מצד הדין איבד בעל הארנק את זכותו, ואין לו אלא להצטער על כך, כפי שקורה בכל אסון אחר.

מסופר: ההוא דיו דשקיל בשרא בשוקא ושדיה בצנייתא דבי [דיה אחת חטפה בשר בשוק וזרקה אותו בין הדקלים של בית] בר מריון. אתא לקמיה [בא המוצא לפני] אביי לשאול מה לעשות. אמר ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. ומקשים: והא רובא [והרי רוב] ישראל נינהו [הם] שם בשוק הבשר הכשר, שמעת מינה [למד מכאן] שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים: שאני דיו [שונה חטיפת הדיה] שכזוטו של ים דמי [היא נחשבת], שדבר כזה נעשה ממילא הפקר. ומקשים מצד אחר: והא [והרי] אמר רב: בשר שנתעלם מן העין, שבמשך זמן מסויים נעלם והיה בלא השגחה — אסור, שמא נתחלף בבשר אחר שאין אנו יודעים מה מקורו, והוא טריפה. ומשיבים: כאן מדובר בעומד ורואהו, שראו למן השעה שחטפה הדיה את הבשר, עד לרגע שנפל לה בין הדקלים.

מסופר: ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא (טבריה) לציפורי והתירוהו לו. אמר ר' אמי: התירוהו לו משום מציאה, כדעת ר' שמעון בן אלעזר, והתירוהו לו משום שחיטה שאינו צריך לחשוש לכשרות הבשר, כדעתו של ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי. דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו, הלך ומצאן שחוטין, ר' יהודה אוסר שמא לא נשחטו כדין, ואילו ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר, שאם שחוטים הם, מן הסתם נשחטו כהלכה.

אמר רבי: נראין דברי ר' יהודה כשמצאן באשפה שאז יש לחשוש שהשחיטה נפסלה, ולכן זרקם שם. ודברי ר' חנניא בנו של ר' יוסי הגלילי כשמצאן בבית. ומעתה נדייק לענייננו: מכיון שהתירוהו לו משום שחיטה, משמע רובא [שרוב] המצויים שם ישראל נינהו [הם], שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שהלכה כשיטת ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל! ודוחים, אמר רבא: מדובר שם שהרוב גוים, אולם רוב טבחי [הטבחים, השוחטים] הם ישראל.

מסופר: ר' אמי אשכח [מצא] פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי, אתא לקמיה [בא לפני] ר' אסי, ואמרי לה לקמיה [ויש אומרים שבא לפני] ר' יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש]. ואמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך]. וכיוצא בו מסופר: ר' יצחק נפחא [הנפח] אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [מצא פקעת חוטים שעושים ממנה רשתות], אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא [ויש אומרים בבית המדרש], ואמרו ליה [לו]: זיל שקול לנפשך [לך קח לעצמך], כיון שנמצאה האבידה במקום שרבים מצויים שם.

א משנה ואלו המציאות שחייב להכריז: מצא פירות בכלי, או כלי כמות שהוא, שיש כרגיל סימנים בכלי, מעות בתוך כיס כסף, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מעשה דמר זוטרא חסידא פשוטה היא וכן הא דא"ר אסי מצא חבית של יין בעיר שרובה כנענים קנקנה מותר [משום] מציאה ויינה אסור אפי' בהנאה בא ישראל ונתן סימניה מותרת אפי' בשתיה למוצאה. ש"מ דברוב כנענים הרי הן שלו. ההוא דאשכח ד' זוזי דציירי בסדינא בנהר בירין כו' ואסיקנא כיון דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה אימור מישראל נפול ולא מיאש.

רב יהודה הוה אזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי הן שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהי אמר לו אם רוצה לעשות לפנים משורת הדין מחזיר כדאבוה דשמואל אשכח חמרא במדברא ואהדרינהו בתר י"ב ירחי שתא והא דרבה דאמר ליה רב נחמן מצא ארנקי בשוקא דרבנן הרי הן שלו ואפי' הלה עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים כלומר כשם מי שטבעה ספינתו המציל ממנה הרי הן שלו ואע"פ שבעלה עומד וצווח כדאמרינן המציל מזוטו של ים התורה התירתו לו כן גם זה מותר למוצאו ש"מ אפי' ברוב ישראל. עוף הנקרא דיו שקיל בישרא ושדא בצינייתא דבי בר מריון. אסיקנא אם הוא עומד וראה את המקום שחוטף זה הבשר ממנה והוא מישראל מותר לו דכזוטו של ים [דמי] ואם לאו אסור באכילה כרב דאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור באכילה. והא דרב חנינא דאשכח גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו משום מציאה כר"ש בן אלעזר ומשום שחיטה כר' יוסי בר חנינא וכו' ופשוטה היא. פי' פרגיות צפרים טהורים.

רב אמי אשכח פרגיות בין טבריא לצפורי וא"ל ר' יוחנן שקול לנפשך. וכן רב יצחק אשכח (פגעיות) [פקעיות] של מטוה דאמר ר' יצחק אשכח קיבורי דאיזלו בי אזלויי וא"ל ר' יוחנן זיל שקול לנפשך:

ובא ישראל ונתן סימן מותרת בשתיה למוצאה. יש מי שפירש, דוקא בדאית בה חותם בתוך חותם. ואין דבריו נכונים כלל, דמפקיד או משלח ביד נכרי או ישראל חשוד, הוא דבעינן חותם [בתוך חותם] דמרתתי, וכשמחליפין או נוגעין חוזרין וחותמין. אבל במציאה, אם איתא דאשכחא ונגע ביין, למה טרח וסתם, והרי זו כבולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום דחביות פתוחות אסורות סתומות מותרות (ע"ז ע, ב), כך נראה לי.

ומאחר דאסירא בהנאה מאי מותרת משום מציאה. ופריק רב אשי לקנקנה. קשה לי, ולימא מאי מותרת משום מציאה, לכשיבוא ישראל ויתן סימניה. וליתא, דכשהיא אסורה בהנאה, דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה, דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה.

מצא כאן ארנקי מהו, הרי הוא שלו. בא ישראל ונתן סימניה מהו, חייב להחזיר, אמר ליה תרתי. קשיא לי, כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו, כי אמר ליה הרי הוא שלו, מאי קא מהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימניה מהו, לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימניה מהו ניחא, דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא, דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו, ומר שמואל אהדר ליה תרתי, הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר, ולא גרסינן מהו, אלא שבכל הספרים מצאתי מהו, וצריך לי עיון.

והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. ואף על גב דרובא דההוא אתרא ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי, אזלינן בתר רובא דעלמא, ולא דמיא לההיא דאמרינן (חולין צה, ב), שקול לנפשך, רוב אוכלי בשר דהאידנא ישראל נינהו, דמעלי יומא דכפורי רוב אוכלי בשר דכולי עלמא ישראל נינהו. ומיהו מדאקשינן הכא מדרב, שמעינן מינה לכאורה דהלכתא כותיה, וממנה הביא ראיה הרי"ף ז"ל דהלכתא כרב. ורבנו תם הוצרך למחוק ולתקן, וגריס אתא לקמיה דרב. וה"ר שמואל בר' חיים הצרפתי ז"ל כתב, דשפיר גרסינן אביי, ואף על גב דלית הלכתא כרב, הני מילי בבשר כשר שנתעלם מן העין, דלא חיישינן לדילמא אתא עורב והחליף, אבל כאן שהביא דיו ולא ידעינן מהיכא , לכולי עלמא אסיר, דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומשום דרב אמר בהדיא אפילו כשנתעלם אסור, דחיישינן לחלופי ברובא דעלמא, תלי לה להא בדרב, ולא דהויא דרב ממש, אלא דאיכא למיחש לכולי עלמא בהא, במאי דחייש רב בבשר כשר שנתעלם מן העין, ויפה כיון. ולי נראה דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר, וכאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר, אלא לרב דאמר אסור מאי, ויש כיוצא בזה בגמרא הרבה, ששואל בהדיא על סברת מי שאין הלכה כמותו, ואחת מהן בריש פרק האשה שנתאלמנה (כתובות טז, א), וליזיל בתר רובא, ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. וגדי שחוט ופרגיות יוכיחו שאין הלכה כרב, דאי כרב, ניחוש לדיו דמעלמא דרובא נכרים מייתי אמר רבא רוב נכרים ורוב טבחי ישראל.
ולענין פסק הלכה, כתב הרי"ף ז"ל, דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים אבל לא ברוב ישראל, והכי משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב ז"ל, דהא ר' אסי הכין אית לי בחבית שנמצאת בעיר שרובה נכרים, ורב ואביי ורבא הכין [אמרי]. אבל הראב"ד ז"ל כתב, דממעשה דפרגיות דר' אמי איכא למשמע דהלכה כר' שמעון אפילו ברוב ישראל, מדהתירו לו משום שחיטה, שמע מינה ברוב ישראל, וליכא למימר ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל, שאין טבחים לעופות, שכל איש שוחט לעצמו ואוכל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן הוה להו למידק מינה הכי בגמרא ולימא הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, כדדייקי בעובדא דגדי שחוט, אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב נכרים ורוב ציידי ישראל, דדרכן של ציידים לשחוט כדי שלא יברחו ממנו, ומשום הכי לא דקו עלה למימר הלכה כר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, דמדייקי הכי בגדי שחוט, ודחינן ברוב טבחי ישראל, מידע ידע דבהא נמי אפשר לאוקומה בהכין. ואפשר נמי דלא שרו לר' אמי אלא משום מציאה, אבל לא משום שחיטה, ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכין, משום דאמר בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כר' חנינא. והראשון נראה לי יותר, דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך, אפילו באכילה משמע.

עיר שרובה גוים ומצא ברשות הרבים ובה חבית של יין אסור היין בהנאה מטעם יין נסך וקנקנה מותר מצד מציאה ואם בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה וזכה בה מוצאו מ"מ והיתר שתיה זו יש שפירשו בחותם בתוך חותם אלא ולא היה ניכר מתחלה להיותו של ישראל ויש מפרשים הואיל ואינה מופקדת ביד גוי שרי ליה בחותם אחד ועיקר דבר זה יתבאר במקומו במסכת ע"ז בע"ה:

כבר בארנו למעלה שאבדה ישנה סתמא שנתיאשו הבעלים וזכה המוצא יראה מכאן שכל שנודע שבשעת מציאה הגיעו שנים עשר חדש מזמן אבדתה זכה ומ"מ מתורת גמילות חסד חייב להחזיר והוא שאמר על אחד מן החכמים אשכח חמריה במדברא ואהדרינהו ויש מפרשים שתוך שנים עשר חדש מצאם אלא שלא מצא בעליה עד שנים עשר חדש ושמא תאמר ואיזה חסד יש בזו והלא כך הדין שכל שעושה ואוכל מיטפל בו כל שנים עשר חדש ואעפ"כ חייב להחזיר שהרי קודם יאוש בא לידו מ"מ יכול היה למכרו לאחר שנים עשר חדש ויש מפרשים שבמקום הפקר מצאו וסתמו שנתיאשו וראשון עיקר:

כל שאמרנו בזוטו של ים ובדומה לו שהוא שלו כבר ביארנו שהטעם הוא מפני שאינו מקום הצלה הא כל שהוא מקום הצלה אינו כן מעשה היה באחד שמצא מעות צרורים בנהר בירן והצריכוהו להכריז ואע"פ שקרקע נהר אדם מתיאש ממנו כזוטו של ים אותו נהר היה צריך תקון תמיד מסקול האבנים והשואות חפירתו ואע"פ שעיר שרבה גוים היתה הואיל ואותו נהר היה תקונו על ידי ישראל הרי הוא כעיר שרבה ישראל שאחר אותו מקום בעצמו אנו דנין ולא על העיר כמו שכתבנו למעלה:

עוף שחטף בשר והשליכו בחצר או בשדה או באיזה מקום בדרך שהבעלים מתיאשים בכך כל שאין עוף זה מן הבייתים הרי הוא לענין אבדה כזוטו של ים ואף בעיר שרבה ישראל זכה המוצא בהנאתה סבורים הם בשעת נטילה שיהא העוף מוליכו ברחוק מקום ומתיאש ולענין אכילה מיהא אסור מדין בשר שנתעלם אא"כ נודע למוצא חותמה או שראה אותה משעת נטילה עד שהניחה בחצר או שכל סביבות המחוז ישראלים ויש אוסרים אף בשסביבות המחוז ישראל מפני שהם פוסקין כרב שבשר שנתעלם מן העין אסור ומביאין ראיה על שהקשו ממנה בכאן ואלמלא שהלכה היא היאך היה מקשה ממנה ואין זו ראיה שכמה פעמים הורגלו בתלמוד להקשות ממה שאין הלכה כן כמו שאמרו בשני של כתובות וניזיל בתר רובא אע"פ שהלכה אין הולכין בממון אחר הרוב וכן בהרבה מקומות ועוד שמא לא הקשוה אלא לאביי שהיה מקובל מרבה והיה אומר עליו כל מילי דמר עביד כרב ומ"מ אין הלכה כרב ומעשה של גדי שחוט ופרגיות יוכיחו אלא שהם מפרשים בהם ששחיטת סימנין סימן וכבר כתבנוה במסכת חולין:

מצא גדי שחוט או עוף שחוט בדרך אם ברוב ישראל אסור משום מציאה ומותר משום שחיטה ואם ברוב גוים אסור משום שחיטה ומותר משום מציאה בהנאה רוב גוים ורוב טבחים ישראלים מותר בין משום מציאה בין משום שחיטה ואם משום נתעלם מן העין ולדעת האוסר פרשו בו ששחיטת הסימנין סימן ולמדת מכאן שסימן השחיטה אינו סימן למקום שרובו גוים שמא תאמר מה ענין רוב טבחי ישראל אצל עופות סתם מוכרי עופות לטבחים מוכרים אותם:

מי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו ומצאן שחוטין התבאר במסכת חולין שאם מצאן בבית מותרים ובאשפה שבשוק אסורין ומטמאין משום נבלה ובשוק שלא באשפה הדבר תלוי ברוב ישראל או רוב גוים על הדרך שכתבנו בגדי שחוט ומגדולי המחברים אסרוה וכן באשפה שבבית יש אוסרין ויש מתירין כמו שכתבבו שם:

המשנה השניה והכונה בה להשלים עניני החלק הראשון ולבאר אלו הן מציאות שהוא חייב להכריז ואמר על זה ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו כרכות ברשות היחיד וככרות של בעל הבית גיזי צמר הנלקחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז אמר הר"ם כלי כמות שהוא וכיס מעות כמות שהוא הוא שמצא אותם לבדם מבלי שום דבר בהם לפי שיוכלו הבעלים לתת בהם סימן ושלשה מטבעות זה על גב זה או יותר מהם מורה שהונחו שם ביד ואפשר לבעליו שיתן בהם סימן ויאמר שהיו מונחים זה על זה:

אמר המאירי אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי פי' ותבע אחד את הפירות ואת הכלי ונתן סימן בכלי או כלי כמות שהוא בלא פירות שכל שיש בו סימן אינו מתיאש וכן מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי מעות וציבורי פירות שמאחר שהם דרך ציבור ודאי דרך הנחה היו שם ונשכחו ויש בהם סימן מקום ומ"מ דוקא במקום שאין עשוי להתגלגל כגון שדה זרועה וכיוצא בה או שיש לו בה סימן מנין:

שלש מטבעות זה על גב זה ואע"פ שאין כאן ציבור מ"מ הואיל והן זה על גב זה ופירשו בגמ' שעשויין כמגדלים רחב מלמטה ובינוני עליו וקצר על הבינוני הרי זה דרך הנחה ואעפ"י שאין סימן למטבע שמא הוציאם זה וידעו שנפלו לאותו שלקחם הימנו מ"מ יש כאן סימן מקום אחר שדרך הנחה הוא ובמקום שאין עשוי להתגלגל אלא שאף הסדור סימן ושמא תאמר אם דרך הנחה הוא לא יגע בהן אין זה כלום שהונחו ונשכחו ולא נאמר אף בספק הניח שלא יגע בהם אלא במקום שהונח בו בכונה על מנת להשאר שם שהיה המקום משתמר לדעתו:

כריכות ברשות היחיד אע"פ שאין סימן בגופן וכבר ביארנו דוקא בדרך הנחה ובצד שאין הגלגול מצוי שם ומכריזין מטעם סימן מקום שאלו היה בהם סימן אף ברשות הרבים כן כמו שביארנו:

ככרות של בעל הבית שהרי יש בהם סימן וגיזי צמר הלקוחים מבית האמן שמאחר שנכנסו לבית האמן לצבוע קושרם ובקשר הנזכר לו כדי שלא להתחלף וקשרן סימן להם:

כדי יין וכדי שמן שאע"פ שאין בהם סימן מדה שמדה אחת לכלן פירשוה בגמ' במדת הרשום והוא שריקת הטיט העשויה קודם פתוח האוצרות או רשום שהיו עושין כל אחד בשלו על הדרך שביארנו למעלה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ויש חולקין בשלשה מטבעות לפסוק בהם כר' יוחנן שאמר בגמרא שאע"פ שאין עשויין כמגדלים והם מטבע אחד שוה הואיל והם שלשה זה על גב זה יש להם סימן מנין ומ"מ בשנים אינו סימן שהוא מכריז מטבעות בלשון רבים והרי מיעוטן שנים ודברים שנכנסו בגמ' תחת משנה זו אלו הן:

מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו'. פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה דאזיל בתר רובא כשאר איסורין ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר"ן.

מי קתני הרי הן שלו. פירוש ואף על גב דאיכא למימר אגב חייב להכריז דרישא נקט אינו חייב בסיפא. ועוד דאי הולכין בממון אחר הרוב ליהוי שלו ואי אין הולכין אמאי אינו חייב להכריז מכל מקום יש לדקדק ולא תפשוט לא הא ולא הא. שיטה.
ויניח פירוש דאינה שלו לגמרי דבעלים לא מייאשו אפילו ברוב גוים ואף אם אינו מכריז מכל מקום כיון שיודעים סימני אבידתן יודעים לחקור ולדרוש על המוצא אם הוא ישראל ואף על גב דלא התירוה לו להשתמש בה בעוד שלא בא ישראל אף על פי שיש רוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב וכדפירשתי מכל מקום לא הטילו עליו להכריז כיון שהוא זוכה בה אם מגוי נפלה ומאי חזית דדמא דידיה סומק טפי וכל שכן שיש רוב. וווד דאפשר לפרש דמאי אינו חייב להכריז אינו רשאי כי שמא אם יכריז יפסידנה מבעליו בהכרזתו לגמרי שיבא הגוי בעקיפין ויטלנה בשום סימן או בחזקה בלא סימן ואף אם יתנו הבעלים סימן יותר ברור או שיבא הגוי קודם הבעלים ישראל כיון דאיכא רוב גוים וכשיבאו הבעלים לא יועיל להם סימנים דכבר היא ביד גוי אבל ברוב ישראל אין לחוש כל כך לכל זה הילכך חייב להכריז. שיטה.

ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו'. קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא דהא טמון הוא וליכא ייאוש אלא משום דתלי לה דגוי הוא ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר אבל השתא שאינה שלו כלל דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי ואם כן חייב להניחה אצלו אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז. ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רובא. כמו שכתוב בחידושין. הריצב"ש.

מצא בה חבית של יין וכו'. אין להקשות נימא הוא הדין ברוב ישראל אלא נקט רוב גוים לאשמועינן דאסורה בהנאה. דיש לומר אם כן לימא איפכא אסורה בהנאה ומותרת משום מציאה דלימא החידוש תמילה וסיפא אגב רישא. גליון.

כמאן כרבי שמעון בן אלעזר ושמעת מינה וכו'. ואם תאמר ומנא ליה דרבי שמעון בן אלעזר היא דילמא רבנן היא ולא פליגי עליה ברוב גוים. ויש לומר היינו דקא מתרץ בתר הכי רב אסי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ואיהו סבר כוותייהו דאי לא תימא הכי רב אסי דאמר כמאן. הריצב"ש.

אמר רב אשי לקנקנה. קשיא לי ולימא מאי מותרת משום מציאה לכשיבא ישראל ויתן סימניה. וליתא דכשהיא אסורה בהנאה דהיינו קודם שנתן ישראל סימניה קאמר שהיא מותרת משום מציאה דלבתר הכי קתני בא ישראל ונתן סימניה מותרת בשתיה. הרשב"א.

והא זוטו של ים הוא. פירוש והא כזוטו של ים הוא שכבר נתייאש מהן כי מי יעלה בדעתו שתעלה מציאה מקרקע הנהר. הראב"ד.
שאני נהר בירן דמיתקיל וצריך לסלקו ולחפרה ומי שנפל ממנו אינו מתייאש אמרן כשיחפרו אותו אז ימצא ויש לי בו סימן הראב"ד.

שאני נהר בירן דישראל סכרי לה וישראל כרו לה. פירוש וכיון דכן לא מייאש מיניה בעל אבידה כיון דאית ליה סימנא דהא ידע דישראל משכחי ליה ויהבי ליה בסימניו. ויש גורסים והיא גירסת רש"י כיון דישראל סכרו לה וישראל כרו לה אימר מישראל נפיל ולא מייאש. פירוש דאף על גב דאמרינן אימר מישראל נפל ולא אמרינן שיהא של מוצאו ומיהו אינו חייב להכריז דאפשר דהוה ליה של גוי ואם כן יניחוה במקומה וכדאמרינן לעיל מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח. וכן פירש רש"י דוק בפירושיו ותשכח. והגירסא הראשונה יותר נכונה. כתבו בתוספות מהא שמעינן שאותם ספרים שגונבים גנבים מיהודים ומוכרים לישראל אחר שיש לי להחזירם לבעלים בדמים שנתו דלא מתייאשי מינייהו כיון דידעי שסופן לבא ליד ישראל שכל דבר שסופו לבא ליד ישראל לא מייאשי ומכל מקום נותן הוא דמים מפני תקנת השוק שלא ימנעו מליקח מן הגנבים וישתקעו ברשותם. הריטב"א.

ובתשובת שאלה להרמב"ם כתוב וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. שאלת מי שקנו מן השוללים ספרי קדש לקצת בתי כנסיות שבמדינות אם נאמר שקנה או אם נכפהו על לקיחתו ממנו ואם נאמר שילקח ממנו בעל כרחו אם ינתן לו הסך שקנהו בו ואם יחזיר לאותו בית כנסת עצמה או לזולתו. תשובה אם ביזה זו היתה במצות המלך קנה ובטל דין הקדש ואפילו כלי המקדש כשנשללו בטלה קדושתן אמרו ובאו בה פריצים וחללוה. אמנם אם שללו בלי רשות המלך או נגנבו ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול ויחזור זה הספר למקומו כדין מי שנתברר לנו בו שנגנבו לו כליו וספריו. וכתב משמע עד כאן. ומה שכתב אמרו ובאו בה פריצים וחללוה הוא בעבודה זרה פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נב) ועיין לעיל בדבור המתחיל לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן.

וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש כתב בתשובות שאלה וזה לשונו: השאלה והתשובה מועתקין מלשון ערבי. ראובן היה לו בבית שמעון מטלטלין וספרים ויצא איש אחד מאת המלך על שמעון ובזזו כל נכסיו ולא הניח לו כלום ולקח המלך את כל הבזה בכללה ומכרה וקנו ממנה יהודים וגוים ברשות המלך ונמכר בכללה כל מה שהיה לראובן בבית שמעון. יודיענו אם יש לראובן לחזור וליקח הספרים שקנו בני אדם ואם יחזור ללקחם אם יש לו לפרוע מה שנתן הקונה בהן הואיל וקנה אותן ברשות המלך ומי שמכר או נתן מהם מה דינו. והיו בכלל הספרים קונטרסים ומי שקנה אותם תפרן יודיענו אם שינוי מעשה כזה מועיל בהן ואם דין המטלטלין שנמכרה כדין הספרים. וקצת מהספרים באו ליד אדם אחד בתורת ירושה. יבאר לנו כל זה ביאור שלם.
תשובה אמנם הספרים אין לומר בהם חזקה שבעליהם נתייאשו מהן אלא אם כן העידו שני עדים ששמעו ממנו זה בפירוש וכל עוד שלא זכר זה בפירוש אין לנו לדון שנתיאש מהן אף על פי שהיה הדבר במאמר המלך שאין מוחה בידו ואין מבטל גזירתה לפי שהספרים אינם ראוים כי אם ליהודים ואין להם מכירה כי אם להם ודנין שבעליהן היה סומך שאם באו ליד ישראל יברר שהן שלו ויוציאם מידו והואיל ואין אנו מחזיקין אותו שנתיאש מהן אם כן יכול הוא להוציאם ממי שקנה אותם מהמלך ואם מי שקנה אותם מכרם או נתנם לאחר יוציא אותם ממנה ואין ראובן חייב לפרוע לקונה מה שנתן בהם הואיל וידע הקונה שהמלך גזלם ומכרם וכבר אמרו גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק אף על פי שאפשר להיות שיהיה אותו הדבר שלו ואינו גנוב וכל שכן ספרים אלה שכבר ידע הקונה אותם שאינם של המלך אבל גזלם ומכרם שורת הדין שלא נחייב את ראובן לתת לקונה אותם מה שנתן בהם ומה שהיה הקונה אותם אנוס מאת המלך בקנייתם אין זה מעלה ומוריד לענין הדין הואיל ואנו מדמים במה שהכריחו המלך לקנותם כאלו גזל ממנו אותו סך שנתן לו בהן. ולענין הקונטרסים שתפרן אין בתפירה כלום לענין הדין ושורת הדין שיחזיר הקונטרסים לבעליהן כמו שאמרנו ואם ישרה בעיני ראובן תפירתם יתן לו מה שהוציא בהן ואם לאו יסיר את העור מעליהן ולוקח קונטרסיו מבלי תפירה. זהו דין הספרים. אבל דין שאר המטלטלין הואיל והן ראוין לגוים כמו שהן ראוין לישראל והיה אפשר למלך לעכב אותם לעצמו או למכור אותם לגוי ואין מוחה ביד המלך כדי שיקוה הנגזל לקבול עליו בפניה חזקה שנתיאש מהם אלא אם כן העידו לו עדים שאמר לפניהם הוו עלי עדים שאני מצפה לגבותם והיותי בלתי מתיאש מהן וכל זמן שאין לו עדים בזה חזקתו שנתיאש מהן ואין לו לחזור מהן כלום וכל שכן אם כבר נפטר הקונה וירש אותם ממנו היורש שיש לנו לטעון לו ולומר אולי ראובן זה נתנם למורישו כמו שאמרו זאת אומרת טוענין ליורש וללוקח ומה שנמצא מספרים אצל היורש אם בררו הבעלים שעקרם שהם לו יוציא אותם מאצלו שאין אומרים טוענין ליורש אלא בדבר שתועיל בו חזקה והספרים אין חזקה מועלת בהן להיות מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר וכך הדין. עד כאן.

והא רובא גוים נינהו וכו'. קשיא לי אפילו תימא אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים אכתי קשיא מאי דאמר ליה רב יהודה זיל אכריז דלעיל אסיקנא דלרבנן אינו חייב להכריז ויניח. יש לומר דהאי והא רובא נינהו לאו תלמודא קאמר לה אלא ההוא גברא אקשי ליה לרב יהודה הכי והוה מהדר דלהוי שלו ובין יכריז ובין יניח לא נפקא ליה מידי לההוא גברא. הריצב"ש.

בשוקא דבי דייסא. פשיטא ליה דשוקא דבי דייסא ושוקא דרבנן רוב גוים הוו הילכך לא דייק מינייהו כדדייק מאחריני. הרא"ש.

מצא כאן ארנקי מהו וכו'. בא ישראל ונתן וכו' אמר ליה תרתי וכו'. קשיא לי כיון דתרתי דסתרן אהדדי נינהו כי אמר לו הרי הוא שלו מאי קמהדר ובעא מיניה בא ישראל ונתן סימנים מהו לפשוט לגרמיה דאינו חייב להחזיר. ואי לא גרסינן בא ישראל ונתן סימנים מהו ניחא דדילמא כולה מדברי מר שמואל הראשונים הוא דרב יהודה בעא מיניה מצא כאן ארנקי מהו ומר שמואל אהדר ליה תרתי הרי הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סימנים חייב להחזיר ולא גרסינן מהו אלא שבכל הספרים מצאתי מהו. וצריך לזה עיון. הרשב"א.
והרא"ש כתב דהכי גרסינן תרתי ותלמודא קא בעי לה ולא גרסינן אמר ליה תרתי שאם נראה לו פשוט שאינו חייב להחזיר אם כן למה שאל לו אלא הוא היה סבור שמא אף על פי שאינו חייב להכריז אם בא ישראל ונתן סימן חייב להכריז. עד כאן.
והריטב"א תירץ וזה לשונו: ומסתבר דרב יהודה דהדר בעי משמואל אם בא ישראל ונתן סימנים אם הוא חייב להחזיר לפנים משורת הדין ומשום דאהדר ליה חייב להחזיר קא סלקא דעתיה דרב יהודה מן הדין קאמר ולהכי פריך ליה תרתין ואהדר ליה דחייב במדת חסידות קאמר. עד כאן.

לבתר תריסר ירתי שתא וכו'. פירוש שראה אותם בתחילת השנה וראה אותם שם בסוף השנה ובודאי יאוש היה בהם ואפילו הכי החזירם. הראב"ד. ויש רמז לדבר שהבעלים מתייאשים אחר י"ב חודש דכתיב נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד וגזרו על המת שישתכח מן הלב לבתר תריסר ירחי שתא ומקיש כלי אובד למת מה מת מייאש לבתר תריסר ירחי שתא אף כלי אובד כן. תוספות חיצוניות. וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: אומר הר"י ששמע משום דבפרק הרואה אמרינן הרואה את חברו לאחר י"ב חודש מברך שהחיינו ומפיק מכלי אובד משום דכלי אובד הוי יאוש אחר י"ב חדש כדפירש בקונטרס. עד כאן.

ואמרי לה בשוקא דרבנן. פירוש שהיו מצויין שם החכמים ומיהו רובא גוים נינהו הריצב"ש.

נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו'. למי שאינו כל כך אדם חשוב דלא מחייבינן ליה לעשות לפנים משורת הדין. ה"ר יהונתן.

והאמר רב בשר וכו'. נראה לי דהכא בדרך בשלמא למר אלא למר מאי איכא למימר איתמר כאלו אמר בשלמא למאן דאית ליה בשר שנתעלם מן העין מותר אלא לרב דאמר אסור מאי. ויש כיוצא בזה בתלמוד הרבה ששואל להדיא על סברת מי שאין הלכה כמותה ואחד מהן בריש פרק האשה שנתארמלה וליזיל בתר רובא ואף על גב דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. הרשב"א. ועיין בהר"ן שעל ההלכות פרק גיד הנשה (דף תשי"א ע"א).
ולענין פסק הלכה כתב הרי"ף דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל לא ברוב ישראל והכין משמע בכולה סוגיין. פירוש לדברי הרב דהא רב אסי הכין אית ליה בחבית שנמצאת בעיר שרובה גוים (ורב) אביי ורבא הכין אמרי. אבל הראב"ד כתב דממעשה דפרגיות איכא למשמע דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דהכא ליכא למימר רוב גוים ורוב טבחי ישראל שאין טבחות לעופות כל איש שוחט לעצמו ואוכל גוים וישראל. ואינו מחוור בעיני דאם כן הוה להו למידק מינה הכין בגמרא ולימא שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל כדדייקי בעובדא דגדי שחוט. אלא נראה לי דהתם נמי איכא למימר ברוב גוים ורוב ציידי ישראל דדרכן של ציידין לשחוט כדי שלא יברחו ממנה ומשום הכי לא דקו עלה לימא הלכה כרבי שמעון אפילו רוב ישראל דמדדייקינן הכי בגדי שחוט ודחינן ברוב טבחי ישראל מידע ידע דבהא נמי אפשר לוקמה נמי בהכי ואפשר נמי דלא שרו לרבי אמי אלא משום מציאה אבל לא משום שחיטה ובעובדא דגדי הוא דדייקינן הכי משום דאמרינן בה בהדיא התירו לו משום שחיטה כרבי חנניא.

והראשון נראה לי יותר דמדאמרינן ליה זיל שקול לנפשך. אפילו באכילה משמע. הרשב"א והר"ן.

רבי אמי אשכח פרגיות וכו'. אתא לקמיה דרב אסי. גדול ממנו היה ובכל דוכתא מזכיר רבי אמי לפני רב אסי ובהניזקין גבי ההוא דאמר ליה טהרות שעשיתי עמך וכו' אתא לקמיה דרבי אמי ואמר ליה שורת הדין וכו' ואמר ליה רב אסי רבי אתה אומר כן. ומיהו יש ספרים דגרסי רבי אבא בשמעתין ואפשר דרבי אבא היה גדול מרבי אמי דבפרק כל הנשבעין גבי חזרה שבועה למקומה אמרינן להיכן חזרה אמר רבי אמי רבותינו שבארץ ישראל אמרו וכו' ומפרש התם רבותינו שבארץ ישראל רבי אבא. ומיהה בההיא שמעתא גופה קאמר דההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי הוה יתיב רבי אבא קמיה משמע שלא היה חשוב כמוהו ולפני רבי אמי בא לדין דקאמר היכי לידיינוה דייני להאי דינא. תוספות שאנץ.

מתניתין: ואלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי מעות בכיס וכו'. פירוש וכיון שיש סימן בכלי או בכיס מחזיר הכל דחמור בסימני אוכף מהדרינן כדאמרינן לקמן. ולמאי דקיימא לן דמקום הוי סימן מהדרינן נמי בסימן מקום כל היכא דלא הוי רקתא דנהרא. צבורי פירות וצבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זה הא נמי אמרינן בגמרא דמהדרינן בסימן מקום או כסימן מנין והא ודאי לא אתא בדרך נפילה דאם כן לא הוי מנין סימן דמהיכן הוא יודע שכולם נפלו לו במקום אחד גם אי אפשר לתת להם מקום מסויים דמהיכן הוא יודע היכן נפלו לו אלא דבפירות דיקירי אפשר דארגיש בהו וידע בדרך כלל שנפלו לו במקום ידוע אבל אי אפשר לסיים מקום וכיון דכן על כרחך הא דנוטל ומכריז משום הנחה דאמרינן שמא הניחן שם ושכחן וכגון שנמצא במקום שאין משתמר דליכא בהא לא משום ספק הינוח ולא משום ודאי הינוח וכדכתיבנא לעיל. והא דקתני צבורי מעות שלשה מטבעות זו על גב זו בגמרא מוכח בהדיא דכולה חדא היא וכולה מילתא תליא בשלשה מטבעות זו על גב זו דבלאו הכי צבורין לא היו כלום ובדין הוא דלא הוה ליה למתני אלא ג' מטבעות זו על גב זה והא דקתני צבורי מעות אגב צבורי פירות נקט ליה אי נמי לאשמועינן דאף על גב דאשכח צבורי מעות אי לאו דהוי זו על גב זו לא היה נוטל ומכריז. הריטב"א.
כתוב בשיטה וזה לשונו: ואיכא למידק אמתניתין דקתני צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות הרבים הא ברגלי אדם ובהמה מיבדרן וליכא סימן בהו לא מנין ולא מקום. וראיתי להראב"ד דכתב הכי צבורי פירות וצבורי מעות ושלשה מטבעות ברשות היחיד אי נמי ברשות הרבים כגון שנמצאו בגומא אי נמי בסימטא שאין נדרסין והן דרך הנחה ולרבה מכריז מנין ולרבא מכריז אף משום מקום. עד כאן. והרמב"ן כתב דצבורי פירות אין מעבירין על האוכלין ובאתרא דלא שכימי בהמה וכלבים וגוים מנחשי לכשפים.

וצבורי מעות אגב דחשיבי וחביבי לאינשי מאן דחזו להו ראשון שקיל להו. עד כאן משיטה.

בפרש"י בד"ה אימא מישראל נפל כו' ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כותים לרבנן עכ"ל לכאורה הוא מגומגם דהא לפום הסברא דהשתא דהלכה כרשב"א ברוב כותים קיימינן והל"ל מישראל נפל ולא אמרינן דהרי הוא שלו לתלות דמרוב כותים נפל כיון דישראל סכרו ליה ואפשר לומר משום דלא הוזכר בשמעתין רוב כותים לרשב"א לתלות בהו דמינייהו נפל אלא לרבנן קאמרינן הכי לעיל יניח ואין צריך להכריז ומיניה דה"ה לרשב"א דאזיל בתר רוב כותים לענין יאוש דאזלינן נמי בתר רוב כותים לנפילה ודו"ק:

תוס' בד"ה אתא לקמיה דרב גרס כו' דאסור דאימא נטלה מעיר שרובה כותים כו' עכ"ל והא דקאמר והא רובא דישראל נינהו כו' היינו לענין ממונא לחומרא ניזיל בתר רוב אותה העיר דהוה רובא ישראל וחייב להכריז אי לאו דכזוטו של ים דמי אבל לענין איסורא אדרבה ניזיל להחמיר דאימא שנטל מעיר אחרת דרובא כותים ולפי סברת המקשה דאיכא לספוקי בנטל מעיר אחרת ע"כ ל"ג בהאי עובדא בשוקא אלא דשקיל בשרא ושדייה בצנייתא כו' וכן הוא ברא"ש ובנ"י וק"ל:

ד"ה לבתר תריסר ירחי שתא פי' הן עצמן החזיר וכו'. ר"ל שנטפל בהן י"ב חדש בביתו ואעפ"כ החזיר את עצמן אע"ג דמן הדין לא היה צריך להחזיר רק דמיהם וכו' ועיין באשר"י:

ד"ה אתא לקמיה וכו' נטלה מעיר שרובה כותים ומשני בעומד וכו' כצ"ל:

ד"ה אתא לקמיה דרבי אסי וכו' עד ואיך היה בא לפניו לעולם נראה לי שצריך להיות לישאל:

רש"י בד"ה סכרו לי' כו' כמו עושה סכר אגמי נפש צ"ל עושה שכר בשי"ן ונ"ב הוא כמו סמ"ך ונ"ב עוד פי' האגמים שיצודו בהם הדגים. שרשים קמח"י:

בד"ה כמו כו' צ"ל כמות שהוא ריקן:

גמרא בעיר שרובה עובדי כוכבים כו'. מדתלי בעיר שרובה ש"מ דאיירי במקום שרבים מצוין כמ"ש התוס' לעיל בד"ה טמון אבל בסמוך בעובדא דנהר בירן צ"ל הגמרא ידע גופא דעובדא:

גמ' תרתי וכו'. קצת קשה הוא גופא היכי שאיל [בא ישראל כו'] וצ"ל שסבור שישיב לו ג"כ הרי אלו שלו רק רצה לשאול והלה עומד וצווח ועיין:

גמ' נעשה כצווח על ביתו כו'. כתב המרדכי הא דלא כפינן הכא לפנים משורת הדין אפשר שהמוצא היה עני וכו' לכאורה קשה שזה לא היה מעשה ועיין:

ברש"י בד"ה אימא מישראל נפיל כו' ולא יניח כו'. לשון מהר"ש דלכאורה הוא מגומגם דהא לפום סברא דהשתא הלכה כרשב"א ברוב עובדי כוכבים קיימינן והל"ל מישראל נפיל ולא אמרינן דהרי הוא שלו לתלות דמרוב עובדי כוכבים נפיל כיון דישראל סכרי ליה ואפשר לומר דלא הוזכר בשמעתין רוב עובדי כוכבים לרשב"א לתלות בהו דמנייהו נפיל אלא לרבנן קאמרינן הכי לעיל יניח וא"צ להכריז ומניה דה"ה לרשב"א מדאזל בתר רוב עובדי כוכבים לענין יאוש דאזיל נמי בתר רוב עובדי כוכבים לענין נפילה ודו"ק ע"כ:

בתוס' בד"ה לבתר וכו' שסבור שהמוצא יסבור כו'. אבל לא יחשוב שהאמת כן [ר"ל אמאי לא כתבו שהאובד לא יתיאש שיחשוב שהאמת כן שמצאו קרוב לנפילה] דא"כ מיאש מדלא מכריז י"ב חודש [ע"כ דמצאו אינש דלא מעלי או כנעני ויאוש שלא מדעת לא הוי דבאמת בא ליד המוצא אחר יאוש] ולעיל דחזיי' דקדחי ביה חילפי ודאי הבעלים מיאשי דסברי שהמוצא יראה שאבידה ישינה היא ועיין. והלשון מסייע לפירוש התוס' דלפי' רש"י הול"ל אשכח הנהו חמרי לבתר י"ב חודש:

בתוס' בד"ה אתי לקמיה דרב כו' דאימור נטלו מעיר שרובה עובדי כוכבים כו'. ר"ל לחומרא לענין איסור ובגמרא מקשה לענין מציאה נתלה לחומרא דהך מקים רובא דישראל הוי. ועיין במ"ש מהר"ש לסברת המקשה דאיכא לספוקי בנטל מעיר אחרת ע"כ דלא גרסי' בשרא בשוקא וכן בהר"ן ליתא ולכאורה אינו מוכרח דהאמת דעובדא הכי הוי קאמר למאי דמסיק בעומד ורואהו והמקשה לא הוי ידע שראינו מאין נטלו אבל מלישנא דתוספות בעומד ורואהו שנטלו מעיר שרובה טבחי ישראל משמע דלא גרסינן בשוקא:
עיין באשר"י בשם ראב"ד דפסק דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל מעובדא דפרגיות שחוטות דהתירו לו משום שחיטה ש"מ רובא ישראל הוי מדלא מדקדק כדמדקדק גבי גדי ולאוקמי ברוב טבחי ישראל משום דהכא ליכא לשנויי הכי דגבי פרגיות הנשחטין לאיש בביתו לא מהני רוב טבחי ישראל כי אין שוחטין רק בשר הנמכר במקולין וכו' ולפי"ז נראה דגרסי' אתא לקמיה דר' אבא אע"ג דתלמידו של רב אמי היה דאי לא תימא הכי יסתרו רב אסי דאמר לעיל במצא חביות בעיר שרובה עובדי כוכבים כו' ועיין:

גמרא א"ח להכריז קתני ויניח כו'. ר"ל יניח אצלו עד דייתי ישראל כו':

גמ' שם אתא לקמיה דר' אסי כו'. א"ל זיל שקול לנפשך. עי' רא"ש בשם הראב"ד דפסק מזה דהל' כרשב"א אף ברוב ישראל והגר"א ז"ל בסי' רנ"ט סק"ז בליקוט הניחו בצ"ע דא"כ קשה דר"א אדר"א דלעיל מצא חבית יין כו' ואנכי תמה על כתה"ג הלא התוס' בחולין (יט) כ' דרב אסי לחוד ורבי אסי לחוד וכ"כ בשבת (מה ב) ד"ה לאו ועי' בסה"ד ופסק הראב"ד כרבי אסי דמעשה רב:

רש"י ד"ה ורואהו. משנטלו כו'. לכאורה ה"נ להגיה משנפל אבל לפמש"כ התוס' א"צ:

גמ' לבתר תריסר ירחי שתא. נ"ב לאחר יב״ח משנאבדו מצאם וקמ"ל רבותא אע״ג דמדבר מקום הפקר וגם עברו יב"ח דהוי יאוש ודאי כדאשכחן גבי סקריקון [גיטין נ״ה ב' נ״ח ב'] ומי שאבדו לו בקשם ולא מצאם הכי הוה עובדא כך נ״ל ע"ד פרש"י:

שם אשכח קיבורא דאזלי "ביה". נ"ב בי צ"ל בלי ה"א. ערש״י וק"ל:

תוס' סד"ה לבתר כו' שסבור שהמוצא כו'. נ״ב דל"ד לכופרא דב"מ [לעיל כ״ג ב']. דחזי דקדוח ביה חלפי. משא"כ בהנך דאפי' את"ל אבוהי דשמואל הוה ידע בהו דכבר אבדו יב"ח כ"ע לא ידעי וק״ל. אך במש״ל על הגמ' נתיישב זה:

רש"י ד"ה אימא מישראל נפל. לפיכך חייב להכריז ול"א דיניח וכו'. ביאור דברי רש"י דנקט דיניח. ולא בפשוטו דהא השתא קיימי' דהלכתא כרשב"א בר"נ. ולדידי' הוא שלו לגמרי, דהיינו דאף לאוקימתא קמייתא בטמון. ע"כ פליגי רשב"א ורבנן בתרתי. דהיינו הא' בסברת יאוש. דלרשב"א אף בלא הדין דתלינן בנכרי הוי יאוש דהרי אפי' בר"י ס"ל דהוי יאוש משום אינשי דלא מעלו וק"ו בר"נ, ורבנן ס"ל דלא הוי יאוש. וגם בגוף הדין דתלינן. דלרשב"א אף היכא דליכא יאוש דהיינו בטמון תלינן בנכרים ולחכמים אין תולין. מ"מ לאוקימתא ב' דכרבנן ויניח מה"ת לן להמציא ב' פלוגתות. די"ל דלענין תלינן לכ"ע לא תלינן לזכות בו רק דיניח. ופליגי רק ביאוש. מש"ה הקשה רש"י דאף בלאו ישראל סברי ג"כ לא יהיה שלו דהא לרשב"א לא תלינן בנכרים לענין שיהא שלו. ורק משום יאוש אתינן עלה ובזה טעמא דישראל כרי לחוד סגי דליכא יאוש דהא ידעי' דישראל ימצאנו ולא יהיה לו היתר לתלות בנכרים. ואף דלרשב"א גם בר"י הוי יאוש משום אינשי דלא מעלו הא בזה גם בישראל סכרי וישראל כרי אינו מספיק דממה נפשך הוי יאוש. וע"כ או דהכא לא הוי כמו פלטיא והוי כסימטא. או דבא לתרץ רק דקיי"ל כרשב"א בר"נ ולא בר"י. וא"כ בטעמא דישראל כרי לחוד סגי. ולזה הוכיח רש"י להסביר דבעי ישראל סכרי לענין החיוב הכרזה ולא נאמר יניח. ואין להקשות דמנ"ל לרש"י לפרש דקאי באוקימתא בתרייתא ומצריך להאי דישראל סכרי ליה בכדי שלא יהא הדין דיניח, ולא מפרש דקאי באוקימתא קמייתא דמוכח דלרשב"א דתולין בנכרי, והכא קיי"ל בר"נ מש"ה מצרכי' לישראל סכרי דבלא"ה הוי שלו. וביותר דהא לס"ד דקאמר הש"ס וש"מ אין הלכה כרשב"א אפילו בר"נ. ע"כ דקאי על אוקימתא קמא דאל"כ הא גם לרבנן אין חיוב הכרזה דא"כ למה נקט רש"י תירוצם דהש"ס לפי אוקימתא ב'. די"ל דלאוקימתא קמייתא יהא קשה להיפוך דל"ל דישראל כרו לי' דהא י"ל דלמאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ בין לענין תלינן ובין לענין יאוש. מ"מ י"ל דלענין דינא הוי יאוש. רק מכח מה דהדין דתולין בנכרי. א"כ הכא בישראל סכרי לחוד סגי דאף אם נכרי כרו מ"מ לא מייאש דשמא ימצא מיעוט ישראלים. והמוצא לא יתלה בנכרי כיון דישראל סכרי. אע"כ דקאי לאוקימתא ב'. וממילא לכ"ע לא תלינן בנכרי רק יניח. וא"כ הא דקיי"ל כרשב"א בר"נ היינו משום יאוש לחוד דאף דהמוצא לא יתלה בנכרי מ"מ מייאשי דסובר דהנכרי ימצאנו. ומש"ה הוצרכו לומר דישראל כרו ומוכרח דקאי באוקימתא דיניח ומדוקדקים דברי רש"י. ולפ"ז מוכח דרש"י ס"ל כפי דרך הא' שכתבנו בכוונת תוס' בתירוצם לחלק בין היכא דיניח דליכא יאוש. ובין היכא דזוכה לעצמו דהוי יאוש. דאל"כ דליכא הפרש ע"כ עדיין כמו דיקשה לאוקימתא קמייתא דבטמון. דדלמא ס"ל דהוי יאוש דהמוצא יתלה בר"נ. והיינו בצירוף דימצא נכרי וכנ"ל. זהו קשה גם לאוקימתא ב' דדלמא אנן קיי"ל דבר"נ הוי יאוש מכח צירוף דימצא נכרי. וגם אם ימצא ישראל לא יכריז אלא יניח. משא"כ בישראל סכרי דהמוצא יהיה חייב להכריז ליכא יאוש. אע"כ דס"ל לרש"י כדרך הא' הנ"ל. והכי מוכח ג"כ לפי שיטת הראשונים דיתבי בה נכרים היינו מיעוט נכרים דלא כמאן דמפרש דהם שומרים מחפשים יותר. והרי ע"כ מדמוקמי' רק כרשב"א היינו דהך סברא דהשומרים ימצאו לא עדיפא מר"נ. א"כ מוכח דאף לפי הצד דרשב"א ס"ל רק בר"נ מ"מ הוי יאוש משום זה לחוד. ודלא משום צירוף תרווייהו. דהא ביתבי נכרים אם ישראל ימצא הא מחוייב להכריז כיון דלענין הנפילה הוי רוב ישראל:
וביותר נראה דגם רש"י סובר כפי דרך הב' הנ"ל. והיינו דוקא לאוקימתא קמייתא דבטמון דפלוגתא יהיה בב' דברים. הא' בר"י לענין יאוש. והב' בר"נ לענין תלי' בנכרי. בזה שפיר קשה די"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ לענין סברת תלי' לחוד'. אבל לא מדין יאוש כלל. דאף דהמוצא יתלה בנכרי. מ"מ ליכא יאוש אף בצירוף החשש שימצא נכרי וכנ"ל. ואם כן בישראל סכרי לחוד סגי כיון דליכא למתלי' בנכרי. אע"כ דקאי ללישנא ב'. ואהך לישנא הוי רק חד פלוגתא לענין יאוש. מש"ה למאי דקיי"ל כרשב"א בר"נ. היינו דבר"נ קיי"ל לענין סברת יאוש. וכמו דסברת רשב"א דר"נ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי לחוד. בלא צירוף דסברא דמוצא לא יכריז. דהא לדידי' אף בר"י הוי יאוש מכ"ש דבר"נ הוי יאוש משום הך לחוד שימצא א' מר"נ. וא"כ אף דאנן קיי"ל דבר"י לא הוי יאוש וכנ"ל. מ"מ בר"נ דקיי"ל כוותי' דרשב"א לענין יאוש. לגמרי קיי"ל כוותי' דאפילו היכא דהמוצא לא יתלה בנכרי. מ"מ הוי יאוש משום שמא ימצא נכרי. ומש"ה אצטריך לישראל כרי לה. והוא נכון בעה"י:
ובדרך פלפול אמרתי הא דבאמת נקט הגמרא ישראל כרי לה והיינו ללישנא בתרא הנ"ל. ולא נקט ללישנא קמא ובישראל סכרי לחוד סגי והיינו כיון דמרא דשמעתא הוא ר' יהודה ולדידיה מוכח דס"ל כלישנא בתרא למה דאמרי' בסמוך רב יהודה הוי אזיל בתרא דמר שמואל וכו' שהקשה למר שמואל תרתי וכו'. ולכאורה קשה מה סתירה בזה הא י"ל דקיי"ל כרשב"א בר"נ דתלינן בנכרי. מש"ה אמר תחילה הרי אלו שלו. אבל מ"מ לענין יאוש לא קיי"ל כוותי' דאף דהמוצא תולה בנכרי מ"מ לא הוי יאוש וכנ"ל. מש"ה בבא ישראל ונתן סי' חייב להחזיר לו. וצ"ל דר"י ס"ל כלשון הב' הנ"ל וממילא גם לרשב"א ס"ל דלא מצינו דתולין בנכרי ורק בענין יאוש פליגי. א"כ במה דפסק תחילה הרי אלו שלו. ע"כ משום יאוש הוא. מש"ה שפיר פריך לי' תרתי. כיון דהוי יאוש מה מהני נתן בה סי', וא"כ מוכח דר"י ס"ל כלישנא ב', וק"ל:

תד"ה לבתר תריסר ירחי שתא. דהאובד אינו מתייאש וכו'. נראה כוונת דבריהם לחלק בין האי דלעיל גבי כופר' בי מעצרתא כיון דקדחו ביה חלפא דהוי יאוש, ובין הכא דלאחר תריסר ירחי שתא לא הוי יאוש, דהחילוק דדוקא בדבר שדרך מתייאשי דקדחו בי' חלפא. א"כ המוצא יכיר שזמן מרובה נאבד. בזה הבעלים מתייאשים וסוברים שהמוצא לא יכריז דהא יראה דמזמן מרובה נאבד. ואף דלפי הדין צריך להכריז כמו דהכא במוצא ויודע דנאבד זה תריסר ירחי. מ"מ הבעלים סוברים דהמוצא כשרואה ויודע שזמן מרובה נאבד תולה דמתייאשו הבעלים, ולא יכריז. אבל באבידה דעלמא דאין ניכר בין חדש לישן לא מתייאשו הבעלים דמה שעבר זמן רב ולא הוכרז. אולי מקרוב מצאן המוצא ויסבור דמקרוב נאבדו ויכריז כך ביאור דברי תוס':
אבל לא אדע דמי הכניסם לזה דהבעלים סוברים דהמוצא יטעה בדין ויסבור דמהני יאוש. הא בפשוטו י"ל דדוקא לעיל בכופרא דמיירי בהנוח דמסתמא נזכרו הבעלים בזמן קרוב להנחתן וכבר בקשו ולא מצאו כמ"ש תוס' לקמן (דף כ"ו ע"א) ד"ה בכותל חדש וא"כ כשעבר זמן רב משעה שבקשו ולא מצאו סוברים דודאי מאז שבקשו ולא מצאו כבר לקחם אחר. א"כ מדעבר זה זמן רב שלא החזיר בודאי אין דעתו להחזיר. או שמצאן נכרי. אבל בדרך אבידה שלא בהנוח י"ל דגם בקדחו ביה חלפא לא מהני דלעולם חוששים הבעלים דעדיין לא נמצא מש"ה לא הוכרז. וכשמצאן יכריז. וצ"ע:

גמרא תרתי. לכאורה יש לדקדק דא"כ אמאי שאל לו בא ישראל ונתן בו סי' מה. כיון דכבר אמר לו הרי אלו שלו ממילא אפילו נתן בו סי' לא מהני. וכן הקשה לו בעצמו תרתי. ונלענ"ד לפמ"ש לעיל בתחילת פרקין דמתניתין דמעות מפוזרות הרי אלו שלו לא מוכח דסברת דאדם עשוי למשמש הוי ודאי. דיש לומר דמכח הסברא דמרגיש וידע אתרע חזקת מר"ק ממילא הוא שלו מספק. ורק מברייתא דהמוצא מעות בבה"כ דכיון דיש בו סימן ויבוררו הבעלים ואפשר שיטענו הבעלים ברי דלא ידעו דנפל. מש"ה מוכח דהוי כמו ודאי עשוי למשמש, וגם כתבנו לעיל דללישנא ב' דיניח ליכא קושי' כלל מברייתא, די"ל דמיירי בל"י דמישראל נפל, רק בלא טעמא דיאוש הי' מדין דיניח דלהך לישנא דגם לרשב"א לא תלינן בר"נ להיות שלו. מש"ה הוצרך לטעמא דיאוש, ממילא ליכא קושי' הא ל"י, דהוי ס"ס. ס' נכרי. ס' ידע, כמ"ש לעיל בארוכה' וכיון שכן י"ל דמש"ה שפיר שאל לו בא ישראל ונתן בו סימן והיינו די"ל דאדם עשוי למשמש אינו ברור כ"כ לודאי. ומגרע רק לחזקת מר"ק. ומה דפסק מתחילה הרי אלו שלו. אף ביש בו סי'. ואפשר שיטענו הבעלי' ברי. מ"מ מותר להחזיק לעצמו מכח ס"ס. ס' נכרי' וס' ידע דנפל ול"ש ביה דיניח משום דאיכא לברורי. הא לא יבוררו לעולם ב' הספיקות. דאף אם יטענו ברי מ"מ ליכא שם בירור עליו. דבזה אף דברי ושמא ברי עדיף. כיון דלא הוי מוחזק גמור רק משום חזקה דהשתא. אבל מ"מ כיון דליכא ברי גמור רשאי להחזיק לעצמו מכח ס"ס. וא"כ כל שבא ונתן בו סי' ואמר ברי דל"י דנפל. י"ל דחייב להחזיר. ולא השיב לו החילוק בין טען ברי דל"י דנפל, ובין דלא טען. משמע דבכל ענין חייב להחזיר. ולזה הקשה לו תרתי דכל כמה דלא טען דל"י אמאי חייב להחזיר, דהא עכ"פ מכח עשוי למשמש ליכא חזקת מר"ק. גם י"ל דשאלת ר"י הי' ג"כ בלא טען דל"י. היינו אף דליכא חזקת מר"ק. מ"מ י"ל דהלכתא כסומכוס דאף במוחזק יחלוקו, אבל אחר שהשיב דיחזיר היינו דצריך להחזיר כולו שפיר הקשה לו תרתי כיון דעכ"פ ליכא חזקת מר"ק מה"ת דיחזיר לו כולה עכ"פ בחולקין סגי. וק"ל וע' היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בפרש"י בד״ה אימא מישראל נפיל כו׳ ולא אמרינן יניח והקשה מהרש״א כיון דהשתא כרשב״א קיי״ל הל״ל ולא אמרינן הרי הוא שלו ע״ש. ולא ידעתי מנין לו דהא לא אשכחן לרשב״א דפליג בהא מלתא אלא משום דקושטא דמלתא לא נ״מ אליבא דרשב״א דאף אי ס״ל בלא ידעינ' ממי נפל דיניח אפ״ה שייך שפיר לומר הרי הוא שלו דסוף סוף אף אי מישראל נפיל מייאש כיון דאיכא רוב עכו״ם שימצאו אותו אבל הכא דרוב המוצאי' ישראלים א״כ אפילו לרשב״א הל״ל יניח אי הוי רוב האובדי' עכו״ם ודוק:

בגמרא בא ישראל ונתן בה סי׳ מהו א״ל חייב להחזיר תרתי כו׳ רבים מקשים א״כ מעקרא מאי קמבעי' לי׳ אם חייב להחזיר. ולפע״ד נראה דודאי לאו אעיקרא דמלת' קשי׳ לי׳ דסתרן אהדדי די״ל שפיר דהא דקאמר הרי אלו שלו היינו דמסתמ' הוא שלו דאזלינן בתר רוב' דמרוב עכו״ם נפל אבל אם ברור לו שמישראל נפל חייב להחזיר דבהא דבעלים מתייאשין ברוב עכו"ם לא סבר לי' כרשב״א. אלא עיקר קושייתו במאי דקאמר תרתי כוונתו כיון דסוף סוף אמרת דחייב להחזיר מעיקרא לא מיבעי לך למימר הרי היא שלו אלא אינו חייב להכריז ואז הוי ידעינן שפיר דמסתמא הוא שלו ואם בא ישראל ונתן סי׳ יחזיר וק״ל:

שם א״ל לפנים משורת הדין קצת קשה היאך שייך לשון חייב להחזיר על לפנים משורת הדין דלכאורה מדת חסידות שנו כאן. ובכה״ג פריך הש״ס בכמה דוכתי תנא תני חייב ואת אמרת מדות חסידות שנו כאן. ונראה דההיא לפנים משורת הדין דהכא שאני כיון שאין גוף הממון שלו אלא שרוצה לזכות מדין יאוש גרידא וכדאי׳ להדי׳ בפרק הגוזל דמאן דס"ל יאוש כדי קונה מיהא אם אמר אי אפשי בממון שאינו שלי מחזיר לבעלים הראשונים. ואע״ג דהתם באיסורא אתא לידי׳ דראשון והכא בהיתר גמור. מ״מ נראה דאין לחלק לענין זה דהא מאן דס״ל יאוש כדי קונה לא יליף לה אלא מהשבת אבידה בפרק מרובה דף ס״ה. ועוד דהכא לאו הוי ודאי יאוש כיון דאיכא מיעוט המצוי של ישראל. ולפמ״ש נתיישב ג״כ קושי׳ התוספת דהכא לא הוצרך לאתוי' קרא. ולפ״ז נראה לי דהא דמייתי ראי׳ מאבוה דשמואל היינו כפרש״י דאהדרינהו לאחר יאוש דאלו לפי׳ התוספת בד״ה לבתר תריסר ירחי שתא לא שייך לומר כן. ומש״ה התוספת דאזלו לשיטתייהו קשי׳ להו שפיר אמאי דלא מייתי קרא דאשר יעשון. ובזה נתיישב ג״כ דנראה מסידור ל׳ התוספת שפירשו מעקרא ההיא דאהדרינהו לבתר תריסר ירחי ואח"כ פי׳ הדיבור דלפנים משורת הדין משמע דאמילתא דאבוה דשמואל קאי והיינו כדכתיבנא ודוק:

בתוספות בד״ה אתא לקמי׳ דרב כו׳ שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל עיין ברא״ש:

ואיבעית אימא לעולם רבנן. ובשאינה טמון ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים: מי קתני כו' אינו חייב להכריז קתני. דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא: מותרת משום מציאה. דאינו חייב להכריז: ואסורה בהנאה. ולקמיה פריך א''כ מה היתר יש במציאתה: בא ישראל ונתן סימן. יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים: ושדו בנהר בירן. ומושלכין בנהר בירן: דמתקיל. יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום: סכרו ליה. שקורין נשנ''ש בלע''ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיה יט): אימא מישראל נפיל. לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן: לא מיאש. שהכורה ימצאם: דבי דיסא. שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם: בתר תריסר ירחי שתא. מצאם: דגלדאי. רצענים: דיו. עוף שקורין אוזלטו''ר והוא לשון דיה: ושדיה בצנייתא דבי בר מריון. השליכתו בין דקלים של בר מריון: אסור. שמא נתחלף בנבילה: ורואהו. משנטלו עד שהשליכו: כשמצאו באשפה. שדרך נבילה להשליכה באשפה: פרגיות. גוזלות: אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויי. מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין: אזלוי. ציידים העושים מכמורות: מתני' מצא פירות בכלי. וסתם כלי יש בו סימן: כמות שהוא. ריקן: כיס. יש בו סימן לבעלים: צבורי פירות. בגמ' מפרש סימנייהו או מנין או מקום:

סבר כוותיה בחדא. ולא בעי למימר דסבר כרבנן דא''כ תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים: לבתר תריסר ירחי שתא כו'. פי' הן עצמן החזיר אע''ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם כדתנן בפרקין (דף כח:) כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י''ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן אבל רש''י פירש שמצאן אחר י''ב חדש שנאבדו קשה דמנלן . שיהא בשביל כך למוצא דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז: לפנים משורת הדין. מאשר יעשון נפקא לן לקמן בפרקין (דף ל:) תימה דלא מייתי קרא הכא כדמייתי לקמן בעובדא דר' ישמעאל ובהגוזל קמא (ב''ק דף ק. ושם ד''ה לפנים) בעובדא דרבי חייא במראה דינר לשולחני ונמצא רע ולקמן בסוף פרק האומנין (דף פג.) מייתי קרא אחרינא למען תלך בדרך טובים שהוא מדברי קבלה ושביק קרא דאשר יעשון שהוא מדברי תורה וי''ל דלא מייתי קרא דאשר יעשון אלא במקום שאחרים חייבין והוא פטור כמו במראה דינר דאחרים דבעו למילף חייבים ור' חייא דלא בעי למילף פטור ולפנים משורת הדין שילם כמו אחרים וכן בעובדא דרבי ישמעאל דזקן ואינו לפי כבודו הוה ועשה לפנים משורת הדין כמו אחרים והכא בשמעתין דהדרינהו בתר תריסר ירחי שתא כ''ע פטורים לכך לא מייתי קרא הכא ומ''מ משום לפנים משורת הדין בעי ליה לאהדורי כיון שאינו מתחסר ממונא אבל בסוף האומנין (שם) בהנהו שקולאי ששברו לו החבית ועשו לו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד לכך מייתי קרא למען תלך בדרך טובים: אתא לקמיה דרב גרסי' כדמשמע בירושלמי פרק אין מעמידין ואפילו לספרים דגרסי אביי פריך שפיר מבשר שנתעלם מן העין דאף ע''ג דלא קיימא לן כרב כדפרישית לעיל (דף כג: ד''ה מחרוזות) מדפריך בפרק גיד הנשה (חולין דף צה: ושם) ורב היכי אכיל בשרא מ''מ פריך שפיר דכיון דחזי המוצא שהעוף השליכם שם אפילו מאן דפליג ארב מודה הכא דאסור דאימור נטלה מעיר שרובה כנענים ומשני בעומד ורואהו שנטלה מעיר שרובה טבחי ישראל ולרב מיירי בעומד ורואה שנטלה לפני טבחי ישראל: הרי שאבדו כו'. ה''ה נגנבו ואע''ג דעבר על לא תגנוב לא עבר על לאו דנבילה ובתוספתא (פ''ב דחולין) תניא בהדיא הרי שאבדו או נגנבו והכא נקט אבדו אורחא דמילתא: שמצאן באשפה. בפ''ק דחולין (ד' יב:) מפרש נראין דברי רבי יהודה לרבי חנניא כשמצאן באשפה שבשוק שאף רבי חנניא לא פליג עליה אלא באשפה שבבית ובעובדא דהכא שמצאן בדרך בלא אשפה הוי כאשפה שבבית: אתא לקמיה דרבי אסי גרסי' אע''ג דבכל דוכתי חשיב רבי אמי ברישא כדאמר (גיטין דף נט:) רבי אמי ורבי אסי כהני חשיבי דארעא דישראל אף על גב שגדול ממנו אין תימה שבא לפניו לישאל לפי שחבירו היה אבל אי גרסינן רבי אבא קשה דרבי אבא היה תלמידו של רבי אמי כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא (שבועות דף מז.) ואיך היה בא לפניו (לעולם):

בבא מציעא כד ע"ב