בבא מציעא כד ע"א

דף כד - א

ג. ובאושפיזא. כששואלין אותו על אושפיזו [מארחו], אם קבלו בסבר פנים יפות, אומר לאו. ומדה טובה היא זו, כדי שלא יקפצו בני אדם שאינם מהוגנים על אותו אדם תמיד, ויכלו את ממונו ^[101].

והוינן בה: מאי נפקא מינה לנו בזה שתלמיד חכם רגיל לשנות בדברים אלו?

אמר מר זוטרא: לענין אהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא.

אי ידעינן ביה באותו אדם, דלא משני [שאינו משנה דיבורו מהאמת] אלא בהני תלת מילי שאמרנו, שתלמידי חכמים רגילים לשנות בהם, אבל בשאר דברים הוא תמיד דובר אמת - מהדרינן ליה בטביעות עין ^[102].

ואי משני מדיבורו גם במילי אחריני - לא מהדרינן ליה בטביעות עין, אלא רק בסימנים או עדים.

מר זוטרא חסידא, אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא [נגנב ממנו כוס כסף בעת ששהה באכסניה ^[103]].

חזיא מר זוטרא לההוא בר בי רב, דמשי ידיה, ונגיב בגלימא דחבריה [ראה מר זוטרא תלמיד אחד, שרחץ ידיו, וניגבן בבגד של חבירו].

אמר: היינו האי [ודאי זהו הגנב], דלא איכפת ליה אממונא דחבריה.

כפתיה [כפהו ^[104] מר זוטרא] - ואודי [והודה אותו תלמיד בגניבה].

מעשה זה הובא כאן, ללמדנו שממנהג האדם בחייו הרגילים - אנו למדים על יושר מידותיו. ולכן, אם אנו יודעים על צורבא מרבנן שהוא דובר תמיד אמת, אפשר לסמוך על דבריו, ולהשיב לו אבידה בטביעות עין.

תניא: מודה רבי שמעון בן אלעזר [שאמר במשנתנו, כלי אנפוריא אין חייב להכריז] בכלים חדשים ששבעתן העין - שחייב להכריז ^[105].

ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין, שאינו חייב להכריז עליהם: כגון בדי מחטין [דבר שתולין בו מחטים], וצינוריות [מזלגות קטנות שנשים טוות בהן זהב], ומחרוזות של קרדומות. שדברים אלו דומים הם מאד האחד לחבירו, ואם אין בהם סימן, קשה להבחין ביניהם.

עוד שנינו בברייתא: כל אלו דברים שאמרו "אינו חייב להכריז", אימתי מותרים הם למוצאן - בזמן שמצאן אחד אחד. שמצא בד אחד, או שמצא מחרוזת אחת.

אבל מצאן שנים שנים - חייב המוצא להכריז: מחטין מצאתי! והמאבד יבוא ויאמר: בדי מחטין היו, ושנים היו ^{[106] [107]}.

מאי בדי - שוכי [ענפים של אילן].

ואמאי קרו ליה בדי? משום שהם דבר דתלו ביה מידי [שתולים בו דבר] - "בד" קרו ליה. כי ההוא דתנן ^[108] התם במסכת סוכה לענין ערבה: עלה אחד בבד אחד. והיינו, שיש אומרים, אף אם נשתייר בערבה עלה אחד בלבד, כשהוא תלוי בבד אחד בלבד - כשרה.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר:

המציל דבר מן הארי, ומן הדוב, ומן הנמר, ומן הברדלס [צבוע ^[109]], ומן זוטו של ים, ומשלוליתו של נהר,

וכן המוצא מציאה בסרטיא [מסילה שהולכין בה מעיר לעיר] ופלטיא [או שמצא ברחבה של עיר, ששם מתקבצין לסחורה] גדולה, וכן אם מצא בכל מקום שהרבים מצויין שם ^[110],

בכל המקרים הללו, אף אם יש באבידה סימן, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן ^[111].

איבעיא להו:

א. כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר שהרי אלו שלו - האם זה דווקא במקום שיש רוב נכרים, משום שאז הוא זוכה באבידה ממה נפשך: אם היא של נכרי, ודאי שהיא שלו, שהרי אין מצות השבת אבידה לנכרי. ואף אם נפלה מישראל, הרי המאבד מתייאש, משום שהוא סובר שאם נכרי ימצאנה - ודאי יטלנה לעצמו. ואף אם ימצאנה ישראל, לא יכריז עליה, משום שיסבור שנפלה מנכרי. ^[112] אבל ברוב ישראל - לא יטלנה לעצמו, אלא יכריז עליה.

או דלמא, אפילו ברוב ישראל נמי אמר רבי שמעון את דבריו, משום שהבעלים מתייאשים, לפי שהם חוששים שימצאו את האבידה אנשים לא הגונים, ויטלוה לעצמם? ^[113] ב. אם תמצא לומר שאפילו ברוב ישראל נמי אמר רבי שמעון בן אלעזר את דבריו, האם פליגי רבנן עליה, או לא פליגי?

ג. ואם תמצא לומר שפליגי רבנן על דבריו, ברוב ישראל ודאי מסתבר לומר שפליגי, וסוברים הם שחייב להכריז. אבל עדיין יש להסתפק, האם ברוב נכרים גם כן פליגי, או לא פליגי?

ד. ואם תמצא לומר שפליגי רבנן על דבריו אפילו ברוב נכרים, עדיין יש להסתפק אם הלכה כמותו, כרבי שמעון, או שמא אין הלכה כמותו? ^[114] ה. ואם תמצא לומר שהלכה כמותו, האם דוקא ברוב נכרים הלכה כמותו, או שאפילו ברוב ישראל הלכה כמותו?

תא שמע, ממה ששנינו: המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם, הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן.

והגמרא סבורה עתה, שמדובר בציבורי מעות, ששנינו ברישא של משנתנו שחייב להכריז עליהן. כי אם מדובר במעות מפוזרות, הרי שנינו שאפילו במקום שאין רבים מצויין - הרי אלו שלו. ועל אף שמדובר בציבורי מעות, מכל מקום, שכשמצאן בבתי כנסיות וכדומה, הואיל ורבים מצויין שם - ודאי נתייאשו הבעלים, ולכן הרי אלו שלו.

מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא? מיהו זה ששמענו מדבריו שיש להתחשב בענין מציאה בכך ש"רבים מצויין שם" - הרי רבי שמעון בן אלעזר [דלעיל] הוא!

ואם כן, שמעת מינה - שאפילו ברוב ישראל נמי אמר את דבריו. שהרי בבתי כנסיות ובתי מדרשות מצויין רוב ישראל, ונפשטה הבעיה הראשונה!

ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - במעות מפוזרין, שאין חייב להכריז עליהם לכולי עלמא, כיון שאין בהם סימן.

ותמהינן: אי מדובר במעות מפוזרין, שאין בהן סימן, מאי אריא, מדוע נקט התנא הרי אלו שלו משום שמצאן במקום שהרבים מצויין שם? והרי אפילו אין הרבים מצויין שם - אינו חייב להכריז, שהרי אין בהם סימן! ^[115]

אלא, לעולם מדובר במעות צרורין, שיש בהם סימן. והכא במאי עסקינן - בבתי כנסיות של נכרים ^[116]. מקום כינוס ואסיפה שלהם, שמתכנסין שם להתייעץ ולהיוועד.

ותמהינן: אמנם תירצת מה ששנינו "בתי כנסיות", שמדובר בשל נכרים. אבל בתי מדרשות - מאי איכא למימר? הרי בבתי מדרשות יושבים רק ישראל, ללמוד בהם תורה!

ומתרצינן: מדובר בבתי מדרשות דידן, שלנו, דיתבי בהו נכרים [שיושבים בהם שומרים נכרים]. לפי שבתי מדרשות נמצאים מחוץ לעיר, ומושיבים בהם נכרים לשמרם ^[117].

ואמרינן: השתא דאתית להכי, עתה שבאת לתרץ כך, אם כן, בתי כנסיות נמי, אפשר לומר שמדובר בבתי כנסת דידן [שלנו], ודיתבי בהו נכרים.

תא שמע, ממה ששנינו: עיר שישראל ונכרים דרים בה, ומצא בה אבידה, אם רוב דיירי העיר הם ישראל - חייב להכריז.

ואם רוב נכרים - אינו חייב להכריז.

מאן שמעת ליה דאמר "אזלינן בתר רובא" ^[118] - רבי שמעון בן אלעזר, שמעת מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר - דווקא ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל - לא, אלא חייב להכריז!

ודוחה הגמרא: אכן יתכן שלשיטת רבי שמעון, אף ברוב ישראל הרי אלו שלו. והא ברייתא מני - רבנן היא, ולכן דווקא ברוב נכרים - הרי אלו שלו.

ומקשינן: אם כן, תפשוט מינה בעיה אחרת שהובאה לעיל, האם נחלקו חכמים על רבי שמעון אף ברוב נכרים, שהרי מכאן מוכח דמודו ליה רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב נכרים!

ואמרינן: אלא, לעולם רבי שמעון בן אלעזר היא, ואכן לשיטתו - אפילו ברוב ישראל נמי הרי אלו שלו. והכא במאי עסקינן - באופן שהיה החפץ טמון ומוחבא, שמוכח שהניחו שם בעליו מדעת, ואין זו אבידה כלל, ולא נתייאשו הבעלים. ולכן ברוב ישראל - חייב להכריז ^[119].

ותמהינן: אי מדובר בטמון - מאי עבידתיה גביה [מה עושה האבידה אצלו], מי התיר לו להגביהה? הרי היה עליו להניחה במקומה, עד שיבוא בעליה ויטלנה!

וראיה לכך, דהתנן להלן בפרקנו: אם מצא אדם כלי באשפה, אם היה הכלי מכוסה, שניכר שהונח מדעת - לא יגע בו. ואם היה הכלי מגולה - נוטל ומכריז! ומוכח מכאן, שאם אדם מוצא חפץ שניכר בו שלא אבד, אלא הניחו בעליו שם מדעת, ובדעתו לחזור וליטלו, לא יטלנו משם!

ומתרצינן: כדאמר רב פפא להלן, בתירוץ קושיא על אותה משנה: באשפה שאינה עשויה לפנות, ונמלך עליה לפנותה.

הכא נמי, מדובר באשפה שאינה עשויה לפנות, ולכן הניח שם הבעלים את החפץ, על מנת לחזור וליטלו לאחר מכן. ולבסוף נמלך עליה בעל האשפה לפנותה מיד.

שבכהאי גוונא, אם לא יטול המוצא את החפץ, הרי הוא יאבד לגמרי, לכן חייב להגביהו ולהכריז עליו.

ואלו הן (הן) כלים חדשים שאין חייב להכריז בדי מחטין וצינורות ומחרוזות [של] קרדומות שמצאן אחד אחד וכן היה ר"ש אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומזוטו של ים ומשלוליתו של נהר והמוצא באיסרטיא ופלטיא ומעות בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואפי' צרורין ובכל מקום שהרבים מצוין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהן. ואיבעיא לן ברוב כנענים או אפי' ברוב ישראל נמי הרי אלו שלו ולא איפשיטא וקיימא לן תיקו דממונא לקולא.

כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז. פי' משום דמנין הוי סימן וכדפרש"י ואי הכי קשיא לן ש"מ מנין הוי סימן והיכי דחינן לה לקמן ואיכא למימר דהתם ממתני' בעינן למפשטה ולא מברייתא והא בריתא היא ומיהו אכתי איכא למידק רב ששת דפשט מנין ממשקל לעיל אמאי לא פשטה מהכא ואיכ' למימר דלאו דוקא דמנין מיהא מצי למשמע מהך ברית' ואגב מדה נמי אמ' מנין דכלהו שמעת מינה ולדברי מגיהי ספרי' דגורסי' דבעו מיני' מנין קשי':

ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין. איני יודע מדקאמר מודה, אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין, ור' שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה להן באלו, וטעמא דרבנן, משום דצורבא מרבנן אפילו בכלים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה, או דילמא לא פליגי רבנן עליה, ומאי מודה, לגרמיה, משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז, באלו מודה. ויש כיוצא בהן מודה בריש פרק המגרש (גיטין פג, א), גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי ר' אלעזר. והראשון נראה לי יותר, דכולה מתניתין פלוגתא היא, וכדדייקינן נמי לעיל (בבא מציעא כג, א) לימא כתנאי ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו (סימן) [שנוי] חייב להכריז, מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז, ומאי, דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על ר' שמעון בן אלעזר.

מפני שהבעלים מתיאשים מהם. יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר, דהנך אפילו לא נתיאשו נמי רחמנא אפקריה, כדאמר לעיל (בבא מציעא כא, ב) אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך, דטעמא נמי דאפקריה רחמנא, משום דבעלים מתיאשים מהם לעולם, משום דאבודה ממנו ומכל אדם, ומתוך שהוצרך לפרש טעם יאוש באותן אחרים, כלליה נמי בזוטו של ים, דבדידיה נמי שייך בעיקרא דמילתא.

וסרטיא ופלטיא. דנקט ר' שמעון בן אלעזר, נראה ודאי דבדוקא נקט, ומקום שהרבים מצוים שם דאמר, דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר, ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם, דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר, הא במקום שהרבים מצויים שם קצת רבים, כגון רשות הרבים דעלמא, אפילו ר' שמעון מודה דחייב להכריז, דאי לא תימא הכי, למה לי דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות, ועוד, דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא, דקיימא לן, ככללא דכייל רב זביד משמיה דרבא (לעיל בבא מציעא כג, א) דדבר שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז, וקיימא לן נמי כר' שמעון בן אלעזר. וכי תימא דלא קיימא לן כר' שמעון אלא ברוב נכרים, ודרבא ברוב ישראל, זו אינה תורה, דאם כן רבא לא הוה שתיק מינה, וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב נכרים קאמר, וקיימא לן כותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב נכרים, לא היא, חדא דאלו פסק רבא דלא כר' שמעון, כותיה עבדינן. דבתרא הוא. ועוד דהא רבא משמע לקמן דסבירא ליה כר' שמעון, ועוד דאם איתא דר' שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויים שם דהיינו רבים קאמר. היכי איבעיא להו אי הלכה כר' שמעון אי לא, והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כותיה, והיכי שבקינן מתניתין ועבדינן כר' שמעון דברייתא. אלא ודאי (אם) [אף] ר' שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא, ומשום דמסתבר טעמיה, איבעיא להו אי הלכה כותיה אי לא, וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת (נדה ל, ב), דאמר התם הלכה כחכמים, פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ופרקינן מהו דתימא הלכה כר' חנינא משום דמסתבר טעמיה קא משמע לן, ודכותיה אמרינן נמי ביבמות (מו, ב) גבי מל ולא טבל. והא דאמר הכא אם תימצי לומר ר' שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל, פליגי רבנן עליה אי לא, ברוב ישראל ודאי פליגי, לפי מה שפירשתי לא אפשיטא דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז, וכן מאלומות דברייתא (לעיל בבא מציעא כב, ב), אלא מגופה דברייתא דר' שמעון בן אלעזר, דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין, מדקתני מודה, שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין, וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא, וזה סיוע למה שפירשתי למעלה (בד"ה ומודה), דמאי מודה, מודה לרבנן.

השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דידן דיתבי בהו נכרים. קשה לי אכתי רוב ישראל נינהו, ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אמר. ויש לומר, דכיון דנכרים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו (דרבי) [דדרים] מחפשים תדיר ומ[מ]שמשים בכל מה שיש בבית, ואף על גב דאיכא למימר דמרובא דישראל נפיל, בעלים מתיאשים, דמימר אמרי נכרים דיתבי התם משכחי, דרוב ישראל הנכנסין והיוצאין שם דרך הלוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין, ואינו מצוי כל כך שימצאו כמו [אלו] שבבית. ויתבי בהו נכרים גרסינן, ולא גרסינן דשכיחי בהו נכרים, וכן הגירסא ברוב הספרים, ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי נכרים.

כל שראינוהו שאינו חס על ממון חברו אע"פ שהוא תלמיד חכם יש לחוש בו לכל דבר שבממון ואין מחזירין לו אבדה בלא סימן ולא עוד אלא שאדם רשאי לחשדו שהרי הוא מביא עצמו לידי כך:

יש כלים ישנים שהם כחדשים לדונם כשלא שבעתן העין על הדרך שבארנו במשנה בפירות וכיוצא בהן כגון מחטין וצנורות והם מזלגות קטנים של טוות זהב ומסמרים וכיוצא באלו ומה שאמר בכאן אלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין פירושו אלו הם הישנים שדינן כחדשים לענין זה ומ"מ בכלן אם מצא שנים או יותר מכריז שהמנין סימן ואע"פ שכתבנו בסוף פרק ראשון שמנין שנים אינו סימן דוקא בשטרות ומעות שהכרזתם בלשון רבים שטרות מצאתי מטבעות מצאתי והילכך אין מנינם פחות משנים הא כל שהוא מכריז שם כלי אף מנין השנים הוא סימן:

המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדליס הרי הוא כזוטו של ים וכשלוליתו של נהר וזכה בה המציל ואפילו בעלים משתדלים להציל:

המוצא דבר במקום שהרבים מצויים שם אפילו יש בו סימן אם רבים אלו המצויים שם מן הגויים הקדומים והם עובדי האלילים הרי אלו שלו אע"פ שיש בה סימן שחזקתה שלהם היא וכן שאף הוא סובר שגוי מצאה ומתיאש ואם רבים ישראל נוטל ומכריז מעתה מצא אבדה בעיר שמחצה גוים ומחצה ישראל נוטל ומכריז רובה גוים אם מצאה במקום העיר שרוב המצויין שם ישראל כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות מכריז ואם במקומות אחרים זוכה בה וכן אם מצא באיסרטיא ופלטיא גדולה שרבים גוים מצויים לשם וכן בכל הדרכים שהשיירות מצויות בהם נתברר שהיא של ישראל כגון שנתן סימן אף בזו זכה בה מצד אחר והוא שכבר נתיאשו הבעלים מצד שחשב גוי מצאה כמו שבארנו ומ"מ צריכים אנו לומר דוקא באבדה שיש הרגש בנפילתה עד שמן הסתם כבר ידעו בעלים חסרונם בשעת מציאה ונמצא יאוש מדעת ואפילו עמד וצוח הרי הוא כצווח על ביתו שנפל ומ"מ דרך חסידות להחזירה ולעולם יעשה אדם לפנים משורת הדין דרשו רבותינו והודעת להם זו תורה את הדרך זו גמילות חסדים אשר ילכו זה בקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זה לפנים משורת הדין:

מצא כלי באשפה על איזה צד מחזיר ועל איזה צד אינו מחזיר יתבאר דינו למטה:

מודה רשב"א בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להחזיר [להכריז] פי' אע"פ שהם חדשים אם הם כלי תשמיש כגון כוס וסכין יש לומר שבעתן העין ויש בהן סימן ואלו אותם שלא שבעתן העין דקים לן שאין לו בהם סימן כגון כדי מחטין וצינורות דלאו לתשמיש קיימי אלא לסחורה וקים לן שאין לו בהן סימן ולא טביעת עיין:

הכא במאי עסקי' בטמון. פי' ודוקא ר"ש בן אלעזר היא דאי רבנן כ"ש דאיכא למיפשט דמודו ברוב גוים. מדהשתא בטמון דליכא אלא חדא להיתירא די"ל מגוים היא דאצנעי' התם שרא אבל ייאוש ליכא שהרי היא טמון כ"ש אם מצאו מגולה דשרי דאיכא תרתי דלמא מגוים נפל ואפילו את"ל מישראל נפל מייאש ואמר גוים משכחי ליה. א"ו לרבנן אסור והאי דשרי ר"ש היא. ואי אמרת תפשוט מהכא דמודה ברוב ישראל לא תפשוט דטמון מצאו אבל אם הי' מגולה מותר אפילו ברוב ישראל. דאמר דילמא משכח לי' איניש דלא מעלי. אבל בטמון לא מייאש דלא משכחי לי':

למאי נפקא מינה לאהדורי ליה אבידתא לצורבא מרבנן בטביעות עינא. בגמרא חולין פרק אלו טרפות אמרינן איזהו תלמיד חכם זה הרואה טרפה לעצמו וכתבו התוספות פירוש איזהו תלמיד חכם דמהדרינן ליה אבידתא בטביעות עינא זה הרואה טרפה לעצמו. גליון תוספות.

כפתוהו ואודי. יש מפרשים כפתוהו על העמוד והלקהו בשוטים. ויש מפרשים כפתיה בדברים שנדוהו אם לא יודה האמת. שיטה.

כגון בדי מחטין. פירוש אם הם כל כך חדשים שהעין עדיין לא שבעתן דהדבר ניכר בהם אינו חייב להכריז מפני שהם דקים והם חדשים אין העין שולטת בהם עד אחר זמן.

ומאי בדי שיכי יתדות או מסמרות שתולין בהן המחטין והצינורות. וכן מחרוזות של קרדומות שתולין בהם הקרדומות. הראב"ד.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: ואלו הם כלים חדשים שלא שבעתן העין בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות וכו'. מאי בדי שיכי כלומר: עץ מפוצל שיוצא ממנו ענף ותולין בו הרוכלין מחטין וצינורות. משמע דוקא הני בדי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומות הוא דאין העין מכירן במעט זמן עד לאחר שנתישנו אצלו אבל שאר כלים דלית להו סימן אפילו חדשים אית בהו טביעות עינא במעט זמן והיינו דקתני רישא ומודה רבי שמעון בכלים חדשים ששבעתן העין אבל הרמב"ם כתב שהמוצא כלי חרש וכלי זכוכית וכיוצא בהן מכלים שצורת כולן שוה אם חדשים הם הרי אלו שלו. ואם ישנים נוטל ומכריז משום תלמיד חכם. ואיני יודע איך יפרש זו הברייתא. עד כאן.

ומודה רבי שמעון בכלים ששבעתן העין. איני יודע מדקאמר מודה אם נחלקו עליו רבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין ורבי שמעון בן אלעזר אינו מודה להם באותן ומודה באלו וטעמא דרבנן דצורבא מרבנן אפילו בכלים חדשים שלא שבעתן העין מידק דייק ואית ליה טביעות עינא בגויה. או דילמא לא פליגי רבנן עליה ומאי מודה מודה לגרמיה. משום דבאידך אמר דאינו חייב להכריז באלו מודה. ויש כיוצא בזה מודה בריש פרק המגרש גבי נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דברי רבי אליעזר. והראשון נראה לי יותר דכולה מתניתין פלוגתא היא וכדדייקינן נמי לעיל לימא כתנאי רבי יהודה אומר וכו' מכלל דתנא קמא סבר אינו חייב להכריז ואמאי דילמא לא פליגי רבנן עליה כדלא פליגי על רבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא. הרשב"א ז"ל.
אבל הריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: ומודה רבי שמעון בכלים חדשים. הא לישנא הוה משמע דפליגי עלה רבנן בכלי אנפוריא מדקאמר דמודה להו בכלים ששבעתן העין דאלמא בכלי אנפוריא לא מודה להו. אבל לא משמע כן דהא טעמא דרבי שמעון בן אלעזר בכלי אנפוריא טעמא דמסתבר הוא. והילכך הא דתניא ומודה רבי שמעון היינו דמודה לגרמיה. ודכוותה בריש פרק המגרש. ואף על גב דלעיל אמרינן על מילתא דרבי יהודה מכלל דתנא קמא סבר הרי היא שלו דאלמא תנאי במתניתין מפלג פליגי. התם הוא דכיון דתנא קמא איירי בעגולין וכריכות ופסיק ותני הרי אלו שלה מכלל דלא מפליג במילתא ואפילו יש בתוכן מעות וחרס קאמר. אבל הכא מילתא דרבי שמעון בן אלעזר לא איירי בה תנא קמא והויא כההיא דרבי שמעון בן גמליאל דבשילהי פרק קמא. כן נראה לי. עד כאן.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: ונראה לי דתנא קמא פליג ארבי שמעון בן אלעזר דאפילו כלים חדשים שלא שבעתן העין חייב להכריז משום צורבא מרבנן והלכתא כוותיה דסתמא היא.
אבל הרמב"ם ז"ל כבר כתבנו דעתו שהוא כרבי שמעון בן אלעזר. וכן נראה דעת הריא"ף דהלכתא כרבי שמעון בן אלעזר. עד כאן.

כל אלו שאמרו שמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז. פירוש משום דמנין הוי סימן וכדפירש רש"י. ואי הכי קשיא לן שמעת מינה מנין הוי סימן והיכי דחינן לה לקמן ואיכא למימר דהתם ממתניתין בעינן למפשטה ולא מברייתא והא ברייתא היא. ומיהו אכתי איכא למידק רב ששת דפשט מנין ממשקל לעיל אמאי לא פשטה מהכא. ואיכא למימר דלאו דוקא דמנין מיהא מצי למשמע מהך ברייתא ואגב מדה נמי אמר מנין דכולהו שמעת מינה.

ולדברי מגיהי ספרים דגורסין דבעו מיניה מנין קשיא. הרמב"ן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: אבל מצאם שנים שנים וכו'. ואם תאמר אמאי לא פריך הכא שמעת מינה מנין הוי סימן כדפרכינן לעיל. יש לומר דדוקא לעיל פרכינן שפיר משום דמספקא ליה לתלמודא אי הוי סימן או לא ולא בעי למפשט ליה ממתניתין דאי הוה משמע ליה לתלמודא דהוי סימן מן המשנה לא הוה ליה לתלמודא לספוקי. אבל מברייתא לא חש למפשט ליה דמשום הכי לא שביק ליה לתלמודא לספוקי דהרבה ברייתות איכא דאין הכל יודעים אותם. עד כאן. ועוד דמאי אולמיה דהאי ברייתא מההיא ברייתא דמשקל דפשיט מיניה לעיל. הרא"ש.
וזה לשון שיטה: והא דקתני בשמצאן אחד אחד פירש רש"י בד אחד ומחרוז אחד אבל מצא שני בדין או שני מחרוזין נוטל ומכריז מחטין או צנורות או קרדומות מצאתי והלה בא ונותן סימן מנין מצאת בדי או מחרוזי שנים או שלשה כמות שהן. אבל כי לא מצא אלא בד ומחרוז אחד אין לומר שיתן סימן מנין כמה מחטים יש בבד וכמה קרדומות במחרוז דאיכא למימר במנינא דשוין. כן נראה לי לדעת רש"י. אבל רב נתן בעל הערוך ז"ל פירש בשמצא מחט אחד בבד לחוד אבל מצא שני מחטים בבד אחד נוטל ומכריז משום מנין וכן נראין דברי הרמב"ם. ולפירוש זה יש לומר שהוא מכריז כן בד או מחרוז מצאתי והלה בא ונותן סימן מנין שני מחטין יש בו. עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ שמצאן אחד אחד. ומנין של כמה מחטים בבד וכמה קרדומות במחרוז לא הוי סימן כגון במניינא דשוים. ע"כ.

שנים שנים חייב להכריז. אינו רצה לומר שיכריז בדים מצאתי דאם כן לא הוי מנין דשנים סימן דהא מיעוט בדים משמע שנים דהכי נמי אמרינן לעיל בשני שטרות דלא הוי מנין סימן שנים מהאי טעמא. אלא רצה לומר שיכריז מצאתי מחטין או קרדומות ובעל האבידה אומר היינו בדין והם שתים. תוספות חיצוניות.
וזה לשון תוספות שאנ"ץ: אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז דמנין הוי סימן דאף על גב דאמרינן דבשתי שטרות לא הוי מנין סימן אלא שלשה. היינו משום דשטרי מכריז דמשמע שנים. אבל הכא מחטים וקרדומות מכריז ולא בדים ומחרוזות. ואם תאמר אם כן לעיל במתניתין מחרוזות של דגים הרי אלו שלו אמאי ליהוי מנין המחרוזות סימן דדגים מכריז. וכי תימא בשלא מצא אלא מחרוז אחד של דגים ומאי מחרוזות מחרוזות דעלמא. אם כן לקמן גבי צבורי פירות דדייק בגמרא שמעת מינה מנין הוי סימן ומשני תני צבור פירות לישני צבורי דעלמא. וכי תימא דהיינו דקא משני ואינו מגיה המשנה אם כן הוה ליה למידק הכי אמתניתין דמחרוזות ולימא שמעת מינה מנין לא הוי סימן ולידחי תני מחרוז. ויש לומר דמחרוזות של דגים שמצאן בארץ סתמייהו דרך נפילה דאין דרך להניחם על גבי קרקע הילכך לא הוי מנין סימן דאין יודע שנפלו בבת אחת אבל הכא בדרך הינוח אי נמי בשקשורים יחד. עד כאן.

כתוב בתוספות אי נמי מיירי דרך הינוח וכו'. ולמאן דאמר מקום הוי סימן אז מיירי דרך נפילה וכן הך דהכא דאם לא כן אפילו אחד אחד חייב להכריז. גליון.

מאי בדי סיכי. פירוש יתדות שאדם תולה בהם שלא תאמר אין אדם קורא בדי אלא לכלים של בית הבד שעושין בהן שמן אלא כל מידי דתלו ביה מידי אפילו דבר מועט בד מיקרי כי ההיא דאמרינן במסכת סוכה גבי ערבה שנשרו עליה אם נשתייר בה עלה אחד בבד אחד. ה"ר יהונתן.

וזה לשון הריטב"א: דכל מידי דתלו ביה בד קרו ליה. פירוש דזימנין דקרו ליה בד. ומיהו אשכחן לשון בדים שאינו לשון שיכי כאותה שאמרו גבי הדס היבש שאם נשתיירו בה שלשה בדי עלים כשר שפירושו שנשתיירו בו תלתא בדי של שלשה שלשה עלין שזכר אחת בכל בד ובד וכדפרישנא בדוכתה. ע"כ.

מפני שהבעלים מתייאשים מהן. יש מפרשים דלא קאי אזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהנך אפילו לא נתייאשו נמי דרחמנא אפקריה כדאמרינן לעיל אלא אהנך אחריני קאי. ולי נראה דאין צורך דטעמא נמי דאפקריה רחמנא משום דבעלים מתייאשים מהן לעולם לפי שאבודה ממנו ומכל העולם ומתוך שהוצרך לפרש טעם ייאוש בעלים באותן אחרים כלליה נמי לזוטו של ים דבדידיה נמי שייך בעיקר דמילתא. אי נמי יש לומר דלאו אזוטו של ים ושלוליתו ממש אלא ביכולין להציל על ידי הדחק ואינן רודפין ומצילין וכדלעיל. או אי נמי שהציל קודם בואם בסמוך והבעלים רואים ואינם מרדפים דכיון דברי היזקא מההיא שעתא מייאש אבל מדאורייתא לא שריא אלא לאחר ששטף ונשלל. וצריך עיון. שיטה.
וסרטיא ופלטיא דנקט רבי שמעון בן אלעזר נראה ודאי דבדוקא נקט ומקום שהרבים מצויין שם דקאמר דוגמא דסרטיא ופלטיא קאמר.

ולקמן נמי דקתני מצא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם דומיא דבתי כנסיות ובתי מדרשות קאמר. הא במקום שמצויין שם קצת רבים כגון רשות הרבים דעלמא אפילו רבי שמעון מודה דחייב להכריז. דאי לא תימא הכי למה ליה דנקט סרטיא ופלטיא ובתי כנסיות ובתי מדרשות. ועוד דאם כן תקשי לן הלכתא אהלכתא דקיימא לן בכללא דכייל רב זביד משמיה דרבא דדמי שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים חייב להכריז וקיימא לן נמי כרבי שמעון בן אלעזר. וכי תימא דלא קיימא לן כרבי שמעון אלא ברוב גוים דרבא ברוב ישראל זו אינה תורה דאם כן רבא לא הוה שתיק מיניה וכי תימא דרבא ודאי אפילו ברוב גוים אמר וקיימא לן כוותיה ברוב ישראל אבל לא ברוב גוים לא היא חדא דאלו פסיק רבא דלא כרבי שמעון כוותיה עבדינן דבתרא הוא ועוד דהא רבא משמו לקמן דסבירא ליה כרבי שמעון ועוד דאם איתא דרבי שמעון אפילו בכל מקום ששלשה מצויין שם דהיינו רבים קאמר היכי איבעיא להו אי הלכה כרבי שמעון או לא והיכי שבקינן רבנן ועבדינן כוותיה והיכי שבקינן מתניתין ועבדיה כרבי שמעון דברייתא אלא ודאי אף רבי שמעון נמי לא אמר אלא כעין סרטיא ופלטיא ומשום דמסתבר טעמיה איבעיא להו אי הלכה כוותיה או לא. וכענין שאמרו בנדה פרק המפלת דאמרינן התם הלכה כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ופרקינן מהו דתימא הלכה כרבי חנינא משום דמסתבר טעמיה קמשמע לן. ודכוותה נמי אמרינן ביבמות גבי מל ולא טבל. והא דאמרינן הכא אם תמצא לומר רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה או לא ברוב ישראל ודאי פליגי לפי מה שפירשתי להאי פשיטא להו דפליגי רבנן עליה מדקתני במתניתין בככרות של בעל הבית אפילו ברשות הרבים שהוא חייב להכריז וכן מאלומה דברייתא. אלא מגופה דברייתא דרבי שמעון בן אלעזר דקתני מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים ששבעתן העין מדקתני מודה סתם שמע מינה דפליגי רבנן עליה אפילו בכלים שלא שבעתן העין וכולה ברייתא פלוגתא דרבנן היא וזה סיוע למה שפירשתי למעלה דמאי מודה לרבנן. והא דקאמרינן לקמן הכא במאי עסקינן שעשאו פונדק לשלשה בני אדם ואמרינן עלה שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל דאלמא משמע דרבי שמעון אפילו במקום שלשה קאמר וכדאמרינן בעלמא רבים שלשה. לא היא דהתם לטעמיה קאמר ליה כלומר לבר קפרא דאמר כגון שעשאו פונדק לשלשה בני אדם אלמא בתר רבים אזלינן ומאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא רבי שמעון בן אלעזר אם כן שמעת מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל ואפילו במקום שלשה קאמר והלכה כמותה ופריק כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים ומינייהו נפול. ובתר דפריקנא ומוקימנא שעשאו פונדק לגוים תו לא שמעינן מינה דרבי שמעון אפילו במקום שלשה קאמר אלא דוקא דומיא דסרטיא ופלטיא גדולה. וכן נראה גם כן מדברי הרי"ף שכתב והלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל לא ברוב ישראל דסוגיין הכי אזלא. ואלו רבי שמעון בכל מקום שרבים ואפילו שלשה מצויין שם קאמר הוה ליה למימר דרבא פליג עליה מיהא ברוב ישראל לפחות. וכל שכן לדברי הראב"ד שפסק כרבי שמות אפילו ברוב ישראל דאלמא לא פליגא עליה דרבא. כן נראה לי. הרשב"א.
והתוספות החיצוניות לקמן תירצה דהא דהמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם דמשמע הא סימטא לא אף על גב דשפיר יש בסימטא שלשה משום דאין שלשה מצויין שם לעולם אבל פונדק מצויין שם שלשה לעולם דהא עשאו פונדק להם. עד כאן.
ובשיטה כתוב נראה לי דהא דקאמר ובכל מקום שהרבים מצויין שם אתא לאתויי רשות הרבים וצידי רשות הרבים ולאפוקי סימטא ומבואות. עד כאן.

כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים דאמרי אבידה דגוי היא. הראב"ד. והקשו בתוספות אם כן מה צריך טעם מפני שהבעלים מתייאשין. ותירצה אפילו יודע ודאי דמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו דהמפסיד מתייאש ואומר דגוים שקלו ליה. ויש לפרש דהא דקא מיבעיא ליה כי קאמר רבי שמעון ברוב גוים לא קאי אמקום מציאתה אלא אאותה עיר שנמצא שם אי מיירי בעיר שרובה גוים. והילכך אפילו תימא דבאותה סרטיא ופלטיא לפעמים ימצא שם רוב ישראל כיון דבעיר רוב גוים מתייאש בעל האבידה דאומר שמא רוב גוים נמצאו שם בעת שנאבדה לו אבידתה והיינו דלקמן גבי הא דמייתי מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז וכו' וקאמר נמי מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא רבי שמעון בן אלעזר וכו' וכדבעינן למכתב בסייעתא דשמיא. או דילמא אפילו ברוב ישראל הואיל ואיכא מיעוט גוים דאמרי דהגוי הוא ואם כן דישראל כיון דשכיחי גוים התם מתייאש ולא אמרה תורה השב אלא במקומות מיוחרין לישראל וכי אמרינן מקום שהרבים מצויין שם אפילו בעיר שכולה ישראל אמר כיון שהוא מקום השוק אי אפשר שלא יכנס גוי שם ולדעת רבנן אפילו ברוב גוים נמי אמרי דמכריז משום ישראל או משום דאין הולכין בממון אחר הרוב או שאין לו חזקה בממון זה. הראב"ד.

מקצת ספרים גרסי פליגי רבנן עליה או לא פליגי אם תמצא לומר פליגי פליגי ברוב גוים או לא פליגי. ולהך גירסא מספקא ליה אי פליגי אפילו ברוב ישראל דאי פשיטא ליה דפליגי ברוב ישראל מאי איכא בין הני תרי בעיי הא ודאי כי קא מיבעיא ליה מעיקרא פליגי רבנן עליה או לא פליגי היינו ברוב גוים דברוב ישראל פשיטא דפליגי. אלא ודאי משמע דמעיקרא מספקא ליה אי פליגי אי לא פליגי כלל אפילו ברוב ישראל ושוב קאמר אם תמצא לומר פליגי דילמא לא פליגי אלא ברוב ישראל. ואפילו אי לא גרסינן מעיקרא האי בעיא פליגי רבנן וכו' אי גרסינן אם תמצא לומר פליגי פליגי ברוב גוים וכו' משמע דמעיקרא מספקא ליה אי פליגי אי לא מדנקט אם תמצא לומר פליגי וכיון דכן בעל כרחך משמע דמספקא ליה אי פליגי אפילו ברוב ישראל וכדכתיבנא. ואית ספרים דלא גרסי הכי אלא גרסי אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה ברוב גוים או לא. ולהך גירסא פשיטא ליה דרבנן פליגי כרוב ישראל וחייב להכריז. וכתבו התוספות דהך גירסא עיקר. אבל בתוספות שאנ"ץ גרס פליגי רבנן עליה או לא פליגי. קשיא לן דמאי קא מבעיא ליה דהא מתניתין דאלו חייב להכריז איירי בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ותירצה דיש לחלק בין רשות הרבים דמתניתין לסרטיא ופלטיא ומקום שהרבים מצויין שם דקאמר רבי שמעון בן אלעזר וכמו שכתב הרשב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל. ורש"י ז"ל כתב פליגי עליה בתרווייהו. עד כאן. ובספרים שלנו גרסינן פליגי רבנן עליה או לא פליגי ואם תמצא לומר ברוב ישראל ודאי פליגי ברוב גוים פליגי או לא פליגי. ומשמע לי דהכי קא מפרש לה הרב ז"ל פליגי רבנן עליה בתרווייהו או לא פליגי עליה כלל דסלקא דעתך דכיון דרבי שמעון בן אלעזר קאמר סתם הרי אלו שלו ולא פירש אי ברוב גוים אי ברוב ישראל משמע דכחדא משוי להו והילכך אי פליגי רבנן עליה פליגי עליה בתרווייהו ואי לא פליגי לא פליגי כלל ואם תמצא לומר דבעל כרחך יש לחלק דברוב ישראל ודאי פליגי וכדקתני במתניתין ואלו חייב להכריז ולא חילק בין רשות היחיד לרשות הרבים וכמו שכתבו התוספות וכדכתבינן פליגי ברוב גוים וכו' ודוחק דנקט באם תמצא לומר חלוקה דלא הוזכרה בבעיא ראשונה. ומיהו ניחא למאי דפרישנא מאי דקשיא להו לתוספות מהא דלקמן דקאמר לעולם רבנן וכו' מי קתני הרי אלו שלו וכו' (דוק ותשכח) ויש לפרש פליגי רבנן עליה שום פלוגתא או לא פליגי כלל ואם תמצא לומר ודאי דפליגי רבנן עליה והיינו ברוב ישראל אכתי תבעי אי פליגי ברוב גוים.
ורש"י ז"ל לא פירש כן והדין עמו. דוק ותשכח. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

ברוב גוים פליגי או לא פליגי. תימה היאך הוו פליגי ברוב גוים והרי אפילו יודע המוצא דמישראל נפל מכל מקום מתייאשים הבעלים מפני כמה דברים שיחשבו שרוב גוים ימצאה ואפילו ימצא ישראל יחשוב המוצא דמרוב גוים נפל וגבי ניפול הנמצא אזלינן בתר רובא בפרק לא יחפור. ויש לומר דתקנתא הוא דעבוד רבנן גבי מציאה שיכריזו עליה דשמא של ישראל הוא אבל ניפול אין בו סימן ואי אפשר להחזירו לבעלים. הרא"ש ז"ל.

אי במפוזרין מאי איריא וכו'. דהא תנן מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואפשר דמאן דמוקי ליה במפוזרין סבר דנקט בתי כנסיות ובתי מדרשות דשכיחי בהו רבנן דמהדרי טפי מדינא לעשות לפנים משורת הדין וסלקא דעתך אמינא דהאי לא מייאש קמשמע לן דלא. הריטב"א.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: הכא במאי עסקינן במפוזרין מפוזרין למה לי רבים מצויין שם. תימה דקארי לה מאי קארי לה. יש לומר דהוה סלקא דעתיה דמפוזרין כשרבים מצויין שם אז אין מנין המעות סימן לפי שהוא חושב שכיון שרבים מצויין שם רבים לקחום אחת הנה ואחת הנה. אבל כשאין רבים מצויין שם הראשון שעבר שם קבצם ולקחם כולם ואם כן אפשר שמנין יהיה סימן. ומקשי ליה דאי מפוזרין כיון שלא באו שם בדרך הנחה הנה יתייאש מהם שיחשוב שנפלו לו אחת הנה ואחת הנה ואפילו אין רבים מצויין שם אפשר שהרבה מצאום ואין מנין סימן בזה. ועוד דבמתניתין תנן מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואפילו ברשות היחיד כל שכן דלא בעינן רבים מצויין שם. כך נזרקה מפי חבורה. עד כאן.

השתא דאתית להכי בתי כנסיות נמי דיתבו בהו גוים. קשיא לי אכתי רוב ישראל נינהו ושמע מינה רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל אומר. ויש לי לומר דכיון דגוים יתבי בהו תדיר כרבים נינהו דדרים מחפשין תדיר וממשמשין בכל מה שיש בבית. ואף על גב דאיכא למימר דמרובא ישראל נפול בעלים מתייאשים דמימר אמרי גוים דיתבי התם משכחי ליה דרוב ישראל הנכנסים והיוצאין שם דרך הילוכן ודרך כניסתן אינן מחפשין ואינו מצוי כל כך למצוא מה שבבית. ויתבי בהו גוים גרסינן ולא גרסינן דשכיחי בהו גוים. וכן הגירסא ברוב הספרים ואף על פי שמצאתי קצתן שכתוב בהן דשכיחי בהו גוים. הרשב"א.

ותפשוט מינה דמודו רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים. ואם תאמר לא תפשוט לא הא ולא הא דזיל הכא מדחי וזיל הכא מדחי דהכי נמי אמרינן בכמה דוכתי. יש לומר דמכל מקום תפשוט הא דמיבעיא לן לעיל אי פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בין ברוב גוים בין ברוב ישראל דמהכא שמעינן דחד מינייהו מפליג בין ברוב גוים לרוב ישראל. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וכן פירש הריטב"א דהכי קאמר מכל מקום תפשוט מינה דאו רבנן או רבי שמעון בן גמליאל מפליג בין רוב גוים לרוב ישראל דהא מספקא לן נמי דילמא רבי שמעון בן אלעזר אמר אפילו ברוב ישראל ורבנן פליגי אפילו ברוב גוים ואם כן תפשוט מהכא דהא ליתא. עד כאן.
ואם תאמר מאי קפריך מנלן דמודו דילמא שאני הכא דאיירי דלא ידע ממי נפל ותלינן ברוב גוים אבל ידע דמישראל נפל מנלן דמודו. ויש לומר דהא בהא תליא כיון דאי לא ידעי ממי נפל תלינן ברוב גוים אם כן ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מאן דאשכח תלי ברוב גוים. גליון.

בטמון. וקשה למרי הר"ף ז"ל דאם כן אמאי אמרינן הרי אלו שלו ברוב גוים הא כיון דטמון הוא אם כן לא מייאשי מיניה הבעלים דאמרי מי ימצאם שם. ויש לומר דאייאש משום דפעמים יחפשו שם אנשים שאינם מהוגנים וימצאו אותם ולא יגידו דמשום חששא שמא ימצאו מהוגנים לא אייאש דידע אם ימצאוהו יכריזו והוא יתן בה סימנין. והשתא ניחא שפיר דדוקא ברוב ישראל חייב להכריז דלא מייאש דכיון דרוב ישראל מימר אמר כי נמי ימצאו שאינם מהוגנים מכל מקום יש מהוגנים יראום וימחו בידם אבל ברוב גוים ודאי מייאש דמימר אמר מי ימחה בידם ומשום הכי אמרינן דהן שלו. תלמיד הר"ף.
והריטב"א ז"ל פירש וזה לשונו: בטמון. פירוש ואפילו הכי אם רוב גוים איאושי מייאש וכאבידה מדעת היא שדרך הגוים לחפש באשפות ולגלות הטמון שם. עד כאן.

אי טמון מאי עבידתיה גביה. אפשר לומר דאקשי אפילו ברוב גוים דאין הולכין בממון אחר הרוב. אי נמי יש לומר דלא מקשי אלא לרוב ישראל דכיון דטמון הוא הא לאו תאבד ממנו הוא ואפילו יש בו סימן אינו מחויב ליקח אותה ולהכריז אלא יניחנה במקומה דודאי הינוח הוא וטמונה היא שאין לו לחוש שמא ימצאנה גוי ואפילו ברוב גוים וכל שכן ברוב ישראל. ומכל מקום אפשר דהני מילי בודאי הינוח דאפילו יש בהם סימן אמרינן מאי עבידתיה גביה שאינו מוזהר וגם כן אין לו ליטלה ולהכריז דשמא לא ידעו הבעלים בהכרזה או שכחו סימניה או שמתו והודיעו ליורשיו ולא הודיעו סימנה וכמה חששות שיש בזה. אבל בספק הינוח בדבר שיש בו סימן היה נראה לי שיכול ליטול ושהוא כמחויב ואם כן היה יכול לתרץ בספק הינוח ובדבר שיש בו סימן כמו שאמר חייב להכריז וצל"כ. ואפשר לומר דבספק הינוח כיון דאיכא רוב גוים או אפילו ברוב ישראל למאן דאית ליה הכי אין לו ליטול ולהכריז דכיון דעברי רבים הוה ליה כדבר שאין בו סימן במקום דלא שכיחי רבים דלא יטול מהנהו טעמי דהתם דהכא נמי אף על פי שיכריז אפשר שלא יבאו בעלים מטעם דפירש רש"י דכשחזרו למקומה ולא מצאוה נתייאש (ו)כיון דאיכא רבים עוברים ועדיפא מינה דכיון דאיכא רבים לא מנחי כלל אלא טמון ממש ולא אחר הגפה ואחר הדלת הילכך אין שם ספק הינוח דודאי לא מנחי שם בכהאי גוונא דחיישי לרבים העוברים וודאי בנפילה הוה ונתייאשו והיה יכול ליטול ושלא להכריז כלל אלא בטמון ממש הוא דלא מתייאשו אפילו ברוב גוים. שיטה.

בד"ה ומודה ר"ש בכלי כו' מדקאמר ומודה משמע דלרבנן כו' וקשה דלא מצינו דאמרי רבנן זה בפירוש כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דהא מדקתני במתני' ארשב"א כלי אנפוריא כו' יש להוכיח בפשיטות מכלל דת"ק אית ליה דחייב להכריז דכה"ג מדקדק תלמודא לעיל ברישא דקתני ר"י אומר כו' דבר שיש בו שינוי חייב להכריז מכלל דתנא קמא סבר הרי אלו שלו אע"ג דלא אמרו רבנן שם בפירוש ואפשר לומר דהתם שפיר אמרו רבנן בפירוש דקאמר בעיגול וככר סתמא אפי' יש בו שינוי הרי אלו שלו וקאמר ר"י מצא עיגול ובתוכו חרס כו' חייב להכריז אבל בהך דאנפוריא רשב"א אינו אלא כמוסיף על דברי תנא קמא בכל הני דחשיב דהרי הוא שלו ודו"ק:

בד"ה אבל שנים כו' אי מיירי דרך נפילה א"ש דאז לא הוה מנין סימן כו' אי נמי מיירי דרך הנוח כו' עכ"ל ופי' לדבריהם אי מיירי מתני' דרך נפילה כו' דבהכי מצי איירי מתני' בין לרבה בין לרבא כמו שפירשו התוספות בר"פ אז א"ש דלא הוי מנין מחרוזות וככרות סימן דבדרך נפילה מתייאש האובד כי לא יכול ליתן סימן במנינ' כדמוכח לקמן בשמעתתא דג' מטבעות אבל הברייתא איירי דמצאן דרך הנוח זה ע"ג זה דלא אתרמי בתרתי דנפלי אהדדי והוי שפיר מנין סימן לרבה וה"נ לרבא הוי גם מקום סימן אבל במצאן אחד אחד ליכא לא סימן מנין לכ"ע ולא סימן מקום לרבא דבחדא איכא למימר דרך נפילה אתרמי וכתבו עוד א"נ מיירי דרך הנוח וליכא אלא מחרוזה אחת כו' ושייך דרך הנוח אפילו בחדא שהוא ניכר שהוא מונח כך בכוונה ולא בנפל שלא בכוונה ובהכי מצי נמי איירי הברייתא דקתני בזמן שמצאן א' א' אפילו דרך הנוח והיינו דוקא לרבה דלית ביה סימן מקום וסימן מנין נמי ליכא בחדא אבל לרבא כיון דהוי דרך הנוח הוי מקום סימן אפי' בחדא אלא דס"ל דחדא לא הוי דרך הנוח דאפשר דאתרמי דנפל כך וכ"כ התוספות במתני' דלרבא לא איירי מתני' אלא דרך נפילה ובזה יתיישב מה שהקשה הב"י בסימן רס"ב בשמעת' בב' בדים אמאי חייב להכריז דלמא דרך נפילה היא כדאמרינן במצא שני מטבעות וא"נ כו' עכ"ל דע"כ אין הדברים שוין כמ"ש התוס' לרבה דאפילו בחד מחרוז אפשר דניכר שהוא דרך הנוח ולהכי בחד אית ליה דאפשר דאתרמי בנפילה אבל בתרי מודה אם הם מונחים זה ע"ג זה דלא אתרמי כך בנפילה אבל במטבע כ"ע מודו דבעי ג' ועשוים כמגדלים לרבי יצחק דבע"א אפשר דמתרמי גם בנפילה וליכא לאקשויי נמי הכא דבמכריז בדין ומחרוזות לאו מנין סימן הוא בתרתי כדמסיק לעיל גבי שטרי ולקמן גבי ג' מטבעות דהכא אפשר להכריז מחטין וצנורות וכן כתב הרא"ש וכ"כ מהרש"ל ע"ש:

בד"ה את"ל פליגי כו' ודוחק הוא להעמיד בסימטא כו' עכ"ל דמש"ה לא מדכר רה"י בכל אלו משום דאפילו בסימטא חייב להכריז דא"כ גבי כריכות דמדכר רה"י אבל בסימטא אינו חייב להכריז ואמאי מדכר רישא ברה"ר כיון דאפילו בסימטא דינו כן ודו"ק:

גמ' את"ל אפילו ברוב ישראל נמי אמר פליגי רבנן ובו' ואת"ל פליני ברוב ישראל כצ"ל:

תוס' ד"ה אבל שנים וכו' עד דלא הוה ליה למתני אלא וכו' כצ"ל:

ד"ה בטמון וכו' מדמפליג בין רוב העיר כותים כצ"ל:

גמרא שנים שנים חייב להכריז כו' נ"ב פירוש ומכריז מחטין מצאתי או צינורות וקרדומין והוא אומר ב' בדין היו דעכשיו הוי שנים שפיר סימן אבל אחד לא הוי מנין סימן שכן דרך לעשות בדין ומחרוזות כולן במנין השוה וכן פי' באשר"י ע"ש:

שם אלא לעולם בצרורין והכא במאי עסקינן כו. כצ"ל ונ"ב בס"א צבורין וכן משמע לכאורה והוא היפך של פזורין אכן גירסא זו היא גירסא אמיתית וה"ק לעולם אפי' בצרורין ויש בהן סימנין כדלקמן במתני' (בבא מציעא דף כ"ז ע"א) והרא"ש הביא ראיה מהכא דצרורין הוי סימן ע"ש דף קל"ד ע"א נ"ל:

רש"י ד"ה המוצא מעות קס"ד כצ"ל:

בתוס' בד"ה ומודה וכו'. הקשה מהר"ש וז"ל יש לדקדק בדבריהם דהא מדקתני במתני' רשב"א אומר כלי אנפוריא כו' יש להוכיח בפשיטות מכלל דת"ק אית ליה דחייב להכריז דכי האי גוונא מדייק תלמודא לעיל ברישא דקתני בר"י כל דבר שיש בו שינוי וכו' מכלל דת"ק סבר שלו ואע"ג דלא אמרו רבנן שם בפירוש ואפשר לומר דהתם שפיר אמרו רבנן בפירוש דקאמרי בעיגול וככר סתמא משמע אפילו יש בו שינוי הרי אלו שלו וקאמר ר"י מצא עיגול וכו' חייב להכריז אבל בהך דאנפוריא רשב"א אינו אלא כמוסיף על ת"ק בכל הני דחשיב דהרי אלו שלו ע"כ. ונ"ל בלא"ה דר"י י"ל דשמע לת"ק אף בסימן מאליו הרי הוא שלו אבל רשב"א אי אפשר לומר כן דהא בבבא דהרי הוא שלו עסקינן ואתא הוא וקאמר ג"כ הרי אלו שלו ואי שמע לת"ק מידי דחייב להכריז הול"ל בסיפא [דקתני] ואלו חייב להכריז לכן פירשו מדיוקא דקחשיב ת"ק בהרי הוא שלו נשמע לרשב"א. ובסמוך וכן היה רשב"א וכו' לצד איבעיא דברוב עובדי כוכבים דוקא אף דלא פליגי רבנן מ"מ הא לא קאמר ומודה:

בתוס' בד"ה אבל שנים כו' והא דקאמר מחרוזות כו'. בברייתא גופא נמי קאמר מחרוזות (י):

בא"ד דומיא דרישא כו' וככרות כו'. בככרות לא הוי צ"ל דעלמא דשנים לא הוי סימן כמו שטרי מכריז לעיל דלא סגי בלא שלש וטבעא מכריז לקמן בסמוך רק בבד מחטין וכו' שהלה מכריז מחטין מצאתי וזה צריך שיאמר בדין היו ושנים היו [בתרתי סגי] אבל מחרוז אחד היה זה לא הוי סימן [שאומר שהיה בבד] שכן דרך לעשות מהן מחרוזות ואף אם יאמר מנין המחטין לא הוי סימן דמנין כל החרוזין שוין וכדלעיל מחרוזות של דגים וליהוי מנין סימן במנין דשוין אלא כשמצא ב' בדין וזה מכריז מחטין מי יאמר לזה שב' בדין היה דלמא מחטין מבד אחד קאמר וכ"כ הרא"ש בהדיא:

בא"ד אלא מעות צבורות ופירות צבורות וכו'. ומדקמשני לישנא וקאמר נמי צבורי ש"מ מנין סימן ולכך כי קמשני צבור פירות אע"ג דקמשני לישנא דהו"ל למיתני מעות צבורות זה אין קושיא כיון דלישנא קיטא נקיט:
וכתב מהר"ש יצ"ו פירוש לדבריהם אי מיירי מתני' דרך נפילה דבהכי מצי איירי מתני' בין לרבה בין לרבא כמו שפירשו התוס' בריש פירקין אז א"ש דלא הוי מנין מחרוזות וככרות סימן דבדרך נפילה מתיאש האובד כי לא יוכל ליתן סימן במנינו כדמוכח לקמן בשמעתין דג' מטבעות דבעינן כמגדלין שיהיה דרך הינוח אבל הברייתא איירי דמצאן דרך הינוח זה ע"ג זה דלא אתרמי בתרתי שנפלו אהדדי והוי שפיר מנין סימן לרבה וה"נ לרבא הוי גם מקום סימן [לא הו"ל להזכיר כאן מקום ומאי עבידתיה הכא דדלמא איירי. כ"ז היה במוסגר ויש איזה חסרון בדבריו] אבל במצאן אחד אחד בזה ליכא לא סימן מנין לכ"ע ולא סימן מקום לרבא דבחד י"ל דרך נפילה איתרמי וכתבו עוד אי נמי מיירי דרך הינוח וליכא אלא מחרוזה אחת וכו' ושייך דרך הינוח אפילו בחדא שהוא ניכר שמונח כך בכוון ולא בנפל שלא בכוונה ובהכי מצי נמי איירי הברייתא דקתני בזמן שמצאן אחד אחד אפילו דרך הינוח והיינו דוקא לרבה דלית ליה סימן מקום וסימן מנין נמי ליכא בחדא אבל לרבא כיון דהוי דרך הינוח הוי מקום סימן אפילו בחדא אלא דס"ל דחדא לא הוי דרך הינוח דאפשר דאיתרמי דנפיל כך וכן כתבו התוס' במתני' דלרבא לא איירי מתני' אלא דרך נפילה ובזה יתיישב מ"ש הב"י סי' רס"ב בשני בדים אמאי חייב להכריז דלמא דרך נפילה כדאמר במצא ב' מטבעות וכו' עכ"ל דע"כ אין הדברים שוין כמ"ש התוס' לרבה דאפילו מחרוז אחד אפשר דניכר שהוא דרך הינוח ולרבא בחד אית ליה דאפשר דאיתרמי בנפילה אבל בתרי מודה אם הן מונחים זה ע"ג זה דלא אתרמי כך בנפילה אבל במטבע כ"ע מודו דבעינן ג' ועשוין כמגדלין לר' יצחק דבענין אחר אפשר דמיתרמי גם בנפילה וכו' ע"כ דבריו והם דברים פשוטים ועיין לקמן בתוס' בד"ה והוא שעשוין כמגדלין:

בתוס' בד"ה אם תמצא לומר וכו' וכן לקמן אמר לעולם רבנן וכו'. וכן בסמוך אינו תופס בפשיטות רק תפשוט דמודו רבנן לרשב"א ברוב עובדי כוכבים. מ"ש הרא"ש בשמעתין סי' ו' האי דאמר רשב"א מפני שהבעלים מתיאשין כו' האי מתיאשין אסרטיא ורבים מצוין שם קאי אבל אידך אפילו עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו לכאורה קשה הא אמרי' בגמרא בסמוך ע"ב והביאו הרא"ש עובדא דשוקא דגלדאי דאמר ליה נעשה כצווח על ביתו וכו' ש"מ דגם ברבים מצוין אפילו עומד וצווח הוי יאוש ואפשר לומר לפנים משורת הדין דמסתמא אינו חייב להכריז אבל אם באו בעלי' ונתנו סימן היה חייב להחזיר לפנים משורת הדין ועי' בקיצור פסקי הרא"ש ועי"ל דאפשר דס"ל לרא"ש דברוב ישראל נמי קאמר רשב"א ועלה קאמר מפני שהבעלים וכו' אבל ברוב עובדי כוכבים נעשה כצווח על ביתו (כ) ושוקא דגלדאי רוב עובדי כוכבים הוי והנה שאר פוסקים לא חילקו בדין זה. ועיין לעיל דמקשה לאביי מהא דמצא מעות בביהכ"נ וכו' ומאי מקשה הא בזוטו של ים אפילו בא ליד המוצא לפני יאוש כ"ע לא פליגי דשרי והוי יאוש שפיר וא"כ במקום שרבים מצוין נמי נימא הכי דמעיקרא עומד לייאש דהא אפילו לא מייאש לא מהני ועיין ומ"מ אינו דומיא זה לזה:

גמרא ת"ש המוצא מעות בב"כ כו'. לעיל כ"א ב:

רש"י ד"ה עלה א'. גבי ערבה שנשרו כו'. תיוהא קחזינא הכא דגבי ערבה לא מצינו זה הלשון רק גבי הדס שם (לג) אבל לא גבי נשרו אלא גבי יבשו וגם לשון עלה א' לא מצינו שם ולכן נראה דכצ"ל גבי שיעור ערבה ג' בדי עלין לחין (והוא שם מד ב) וא"ד (היינו ר"ש שם) אפי' כו' וכ"ז הוא חד פירוש ור"ל דכוונת הגמרא על וא"ד או דכצ"ל גבי הדס שיבשו כו' ונשתיירו בה ג' בדי עלין לחין ויכוון לפי' הרא"ש שם במקצת דסגי עלה א' לכל בד ואף שהלשון דמביא הש"ס ליתא שם כבר הבאתי בס"ד בחדושי גיטין (פה א) דוגמאות הרבה כיו"ב וא"ד גבי ערבה אפי' עלה א' כו' ור"ל ואית דמפרשי ולפי' הא' דחקתו לישנא דתנן שבגמרא דשם גבי ערבה הוא מימרא דאמורא אבל על ברייתא שייך קצת לישנא דתנן כמש"כ התוס' בקדושין (מ) ובחולין (פז ב):

רש"י ד"ה פליגי רבנן עליה. בתרווייהו. נראה דל"ג רק פליגי רבנן עלי' או ל"פ ומן ואת"ל עד ואת"ל ל"ג כלל או כואית ספרים שכ' התוס':

תד"ה בטמון. וי"ל דהוי יאוש שלמ"ד כו'. לעד"נ דאפי' רבא מודה הכא דהתם אם הי' נודע לו שנאבדה ממנו הי' מתיאש מיד קודם שמצאה זה אבל הכא אפי' הי' נודע לו שמצאה זה הרי הוא איש הגון ויכריז ודו"ק:

רש״י ד"ה אגניב כו' של אושפיזו היה. נ"ב מדאשמעינן תלמודא מאושפיזא. למאי נ"מ. אלא משום דאי דידיה גופיה לא הוה ליה למעבד הכי. אע"ג דשרי. מ"מ אינה מדת חסידות ומ"ז חסידא הוא דעביד לפנים משורת הדין. א״ו דאושפיזו היה ולא היה יכול ליפטר מן הדין כי הלה לא רצה למחול ועוד שמא היה חושד את מ"ז. משו"ה לא הוה סגי בלא"ה להוציא עצמו מהחשד:

מַר זוּטְרָא חֲסִידָא אִגְנִיב לֵיהּ כַּסָּא דְּכַסְפָּא מֵאוּשְׁפִּיזָא. פירש רש"י ז"ל כלי של אושפיזא הוה. ויש להבין מי הכריחו לרש"י לפרש הכלי היה של אושפיזא והלא לשון 'אִגְנִיב לֵיהּ' נראה דאגניב לומר זוטרא מבית האושפיזא?
ונראה לי בס"ד כי רש"י ז"ל סבר הסברה מכרחת אותנו לפרש דאותו הכוס לא היה של מור זוטרא אלא של אושפיזא ואקדים להביא מעשה אחת ששמעתי דהגאון השל"ה ז"ל בעוד היותו באשכנז נגנב לו מביתו כפות של כסף ונחשד תלמיד אחד מתלמידיו בדבר זה והגאון השל"ה ז"ל חקר ודרש וחפש וימצא הכפות אצל התלמיד ההוא, ואז מרוב הבושה המיר דתו אחר כך ונתעשר ונסע ממקום למקום ומצא חן בעיני המלך והשרים והופקד מאת הממשלה להיות שר המכס בעיר הקודש יפו תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] והגאון השל"ה ז"ל ידע שזה המיר דתו אך לא ידע מה נעשה בו.
והנה אחרי זה בכמה שנים נסע הגאון השל"ה ז"ל לארץ הקדושה לדור בירושלים תוב"ב וכאשר בא לעיר יפו תוב"ב הכירו תלמידו המומר ההוא כי היה שם בעל המכס ועשה לו כבוד גדול ובקש ממנו שיבא עמו לביתו לנוח שם שעה אחת והגאון השל"ה ז"ל נתבייש ממנו והלך עמו וזה אחר שנכנס לחצר שלו עשה המצאה לשלוח המשרת של השל"ה מן הבית וישארו שניהם לבדם בבית והכניס להגאון השל"ה ז"ל בכל חדרים שבביתו להראותו כבוד עשרו וסוף דבר הכניסו לחדר אחד ויוציא זה סכינו חדה מחיקו ויאמר להגאון ז"ל שיקרא ודוי כי הוא הביאו לכאן לשחוט אותו ויחרד הגאון חרדה גדולה ויבך ויתחנן לו ויאמר לו מה עשיתי לך?! ודבר עמו כמה תחנונים וזה משיב לו בכעס גדול לא אטה אוזן לדבריך! תמהר לומר ודוי ואם לאו אני תוקע הסכין בבטנך קודם ודוי!
ואז הגאון כשראה צרתו צרה עמד והתוודה בדמעות שליש ואחר ודוי השכיב אותו לארץ ויאחז בצוארו והסכין אחז בידו השנית לשחטו בה והגאון סגר עיניו וקרא פסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל וכאשר סיים בתיבת אֶחָד ועיניו סגורות הרכין המומר את ראשו עליו ונשקו בקנה שלו ויאמר לו רבי! קומה שבה ומחול לי על הדבר הזה!
ויתפלא הגאון ויאמר מי אתה? ויאמר אני תלמידך פלוני ומכיר אני במעשיך כי צדיק גמור אתה ועתה כשראיתי שבאת לארץ הקדושה למסור נפשך להשם יתברך בארץ הזאת אמרתי חבל על רבי שימסור נפשו אל האלקים בעוד היות בבגדו כתם קטן והוא כי אתה יש לך חטא אחד על אשר דחקת להוציא ממני הגניבה ועל ידי כך היית סיבה להמרת הדת שהיתה מחמת הבושה! ואף על פי שאתה עשית זאת להציל את ממונך עם כל זה לגבי דידך נחשב דבר זה לחטא גדול ואני לא נתכוונתי לנקום ממך אלא כונתי היתה לעשות עמך טובה בצער הגדול אשר צערתיך להיות לך כפרה על חטא זה ועתה נעשית נקי וטהור וזך והנך נכנס לארץ הקדושה טהור ונקי ועל כן תמחול לי על צער זה שעשיתי לך כי אתה רבי ואדוני וישק את רגליו ויפטרהו לשלום בכבוד גדול עד כאן שמעתי.
נמצא כל כהאי גונא שהגנב הוא תלמיד שנחשב בכלל תלמיד חכם ויגנוב דבר מרבו עצמו אם יעשו המצאה לתפוס מידו הגניבה ודאי יהיה לו בזה בושה מאה ידות על שאר גנבים ואפשר שיצא מזה תקלה גדולה שיצא זה לתרבות רעה וכאשר קרה לאותו תלמיד של הגאון השל"ה ז"ל על כן האי עובדא דמור זוטרא דדמי להך עובדא אם היה הכוס ההוא שנגנב הוא של מור זוטרא חסידא הנה בודאי כשמצא מקום חשד באחד מתלמידיו לא יהיה מתעסק בדבר לתפסו וליקח הגניבה מידו כי זה אחר כך מחמת בושתו מרבו ומאחרים אפשר שיצא לתרבות רעה וכדהוה באותו תלמיד ובודאי מור זוטרא שהיה חסיד גדול דקרו ליה חסידא בסתם היה חושש בדבר זה פן יהיה הוא סיבה שיצא זה לתרבות רעה דאף על גב שהוא מתכוין להציל את ממונו לאו משנת חסידים היא זו.
על כן פירש רש"י ז"ל דהכוס היה של האושפיזא דודאי היה חושד כל התלמידים בזה אם לא היה נמצא זה הכוס והיה חלול השם בדבר לכן השתדל לכפותו להוציא בלעו מפיו כדי לנקות התלמידים כולם מן חשד האושפיזא ויהיה מה שיהיה אחר כך הנה חשש חלול השם הוא יותר חזק ומה גם שהוא ברור שבודאי האושפיזא יחשוד כל התלמידים ולכך אכפייה ואודי ונמצאו כולם נקיים וזה נתברר שהיה סורו רע וצבוע היה.

גמ' פליגי רבנן עליה. כעין זה נדרים כ"ג ע"ב:

גמרא מצא בה אבידה וכו'. הפ"י כ' ליישב הא דקתני מע"מ חייב להכריז. וגם ר"י חייב להכריז. תוכן הדברים דמתני' דנקט מילי דפסיקא ר"נ בכל ענין אף דבראה דמישראל נפל א"ח להכריז דהבעלים מתייאשים. ומע"מ דהיינו עם המוצא הוא מחצה ועי"ז לא מייאשים הבעלים דלענין מציאת האבידה הוי מע"מ דגם הבעלים בכלל הספק דשמא ימצאם בעצמו. אבל מ"מ לענין תלי' דממי נפל הוו כמו ר"נ דהא המוצא בעצמו אינו בסלל ספק. ובאמת א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל. ובר"י היינו דמע"מ מלבד המוצא אף בלא ראה חייב להכריז ע"ש. הנה מ"ש דבמע"מ א"ח להכריז רק בראה דמישראל נפל בפשטא דבריו מרפסין איגרא כיון דמע"מ דהיה הדין דהמוצא יתלה בנכרי ויחזיק לעצמו ממילא מייאשי הבעלים. ואף בראה אמאי חייב להכריז.
אמנם לפי הנ"ל מוכח באמת דס"ל להפ"י כפי דרך הב' הנ"ל בכוונת תוס' בתירוצם דאף היכא דזוכה לעצמו לא הוי יאוש דהבעלים יסברו דהם יכריזו כך וכך אבדתי ורק מכח צירוף תרווייהו דסוברים דא' מר"נ ימצאם. וגם אם המיעוט ישראל ימצאו כיון דלא יכריזו בקושי יכול להתברר. משא"כ דמע"מ דליכא צירוף תרווייהו לא הוי יאוש. והנה הפ"י כ' דלפי אוקימתא דטמון נשאר הקושיא. דהא בטמון ליכא יאוש. הא דברוב נכרים הוא שלו אינו רק בלא ראה דמישראל נפל ומטעם תלי' דמנכרי נפל. וא"כ הא דקתני מע"מ חייב להכריז היינו ע"כ בלא ראה. ומיירי באמת דאיכא מע"מ בלא המוצא. ע"כ בבא דר"י מיותר. ונדחק דקתני אגב אינך.
ולענ"ד י"ל ברווחא דלכאורה קשה לי בסוגיא למאי מוקי בטמון ובנמלך לפנותה כיון דע"כ מדין ישל"מ אתי' עלה כמ"ש תוס'. לוקי בפשטא דמיירי באבידה דלא חשיב. דאפשר דל"י דנפל מניה. וצ"ל דא"כ היה קשה בבא דמע"מ חייב להכריז הא הוי ס"ס. ס' נכרים. וא"ת ישראל דלמא ידע ומייאש משום אינשי דלא מעלו. דל"ל דמיירי בראה דמישראל נפל וכדס"ל לס"ד דהמקשה. דא"כ בר"נ אמאי הוא שלו כיון דידע דמישראל נפל והוא דבר שאינו חשוב דאפשר דל"י דנפל מיניה ואמאי א"ח להכריז. ולזה מוקי בטמון דהוי ודאי ישל"מ. דא"כ לפ"ז י"ל דמתני' מיירי בדין אבידה דליכא בה יאוש דהוי של"מ דמשכחת בב' גווני. דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. וכן בדברים שאינם חשובים דהוי ספק אם ידע דנפל. ולזה קתני מתני' דר"נ אפילו בודאי של"מ כגון טמון א"ח להכריז דתולין דמנכרי נפל. וברוב ישראל אפילו בסתם דהיינו בנפילת דברים שאינם חשובים חייב להכריז כיון דהוי ר"י הוי רק ספק א' אם ידע דנפל ומתייאשו. ובמע"מ יש חילוק לפעמים חייב להכריז דהיינו בטמון דהוי ודאי של"מ. ופעמים דא"ח להכריז כגון בנפילת דברים שא"ח דהוי ס"ס וכנ"ל:
ואולם עדיין תקשה לכאורה לאידך אוקימתא דכרבנן מניח. בזה יקשה כיון דמע"מ חייב להכריז היינו אף בלא ראה דמישראל נפל. דאלו בראה גם בר"נ חייב להכריז כיון דס"ל לרבנן דלא הוי יאוש. וכיון דמע"מ מיירי בלא ראה ובאמת דאיכא מע"מ בלא המוצא א"כ בבא דר"י מיותר. ונלע"ד ליישב גם זה. דלכאורה קשה לי בסוגיא. דלפ"מ דמוקי בטמון דהוי מצי לאוקמי גם כרבנן. והיינו דהא באמת ברוב נכרים מדינא תולין ברוב. רק משום דאיכא לברורי ע"י הכרזה. וא"כ לכאורה אי סי' לאו דאורייתא יש חילוק דבסי' בגופו מדין תורה צריך לברר דע"י הכרזה יבורר ע"י עדים שיכירו בטב"ע. אבל בסי' מקום או מנין דליכא סי' בגופא ל"ש דיבורר ע"י עדים וכמ"ש לעיל כמה פעמים. ממילא בצד עצמותו תולין בר"נ. וא"כ י"ל דרבנן ס"ל בסי' שבגופו בזה דחייב להכריז דלא הפסידו חז"ל בתקנתם להמוצא במה דקתני להחזיר בסימנים. דהא בלא"ה אף אם לא יחזיר לא יהיה בו כח לתלות בנכרי. דאפשר שיבורר ע"י עדים. משא"כ במתני' דמכשירים דמיירי בטמון י"ל דליכא סי' בגופו רק סי' מקום. ובזה דמדין תורה זוכה המוצא ויכול לתלות בנכרי כיון דליכא לברורי אז תקנו חכמים שיחזיר בסי' להפסיד להמוצא. דאף דכתבנו לעיל גבי כלי אנפורי' דמדתקנו חז"ל להחזיר בסי' מקום או מנין מוכח דלא חשוב בזה להפסידא דהמוצא. היינו בעלמא בר"י דמה דזוכה המוצא מד"ת הוא מכח יאוש הבעלים בזה שפיר תקחז"ל דמחזירים בסי' דעי"ז לא מתייאשו הבעלים. ממילא האבידה בחזקת בעלים. וחז"ל עשו רק סבה ותחבולה שלא יתייאשו הבעלים. ולא יפקירו הבעלים. משא"כ הכא בר"נ דמד"ת בלאו יאוש ג"כ דזכה המחזיק דתולה בנכרי כיון דליכא לברורי. וע"י תקנת חכמים להחזיר בסי' א"י לתלות בנכרי הוי פסידא גמורה להמוצא. י"ל דבכה"ג לא תקנו להעמידה על ד"ת. וא"כ מתני' דמכשירים י"ל דאתי' גם כרבנן.
אמנם היטב דחו זה הבחורים יחיו. דלפ"מ שביארנו לעיל גבי תאינה הנוטה לדרך דבמע"מ ישראל ונכרים מדינא יזכה בו מספק כיון דליכא חזקת מר"ק אלא מדין איכא לברורי אתינן עלה. אלא דבזה גם רשב"א ס"ל דצריך לברר כיון דהוי ספק השקול. וא"כ מוכח דגם בכה"ג תקנו חז"ל להפסיד להמוצא. דאל"כ גם במע"מ הוי להו להעמידו על ד"ת שלא להחזיר בסי' ויזכה המוצא מספק כיון דליכא לברורי.
אמנם באמת היה נ"ל לחזק סברא הנ"ל. והיינו דבאמת מכח הראיה דמע"מ דחייב. מוכח דמיירי ביש סי' בגופא דליכא פסידא להמוצא וכנ"ל. מש"ה מוכרחים לאוקמי כרשב"א. אבל לדינא י"ל דבסי' מקום או מנין לחוד גם רבנן ס"ל דבר"נ ואפי' מע"מ דהוא שלו דהעמידו על ד"ת שלא להפסיד להמוצא. ולפ"ז י"ל דלאוקימתא דיניח מיושב ג"כ בבות דמתני' היינו דהכא דקתני דר"נ אפי' בסי' בגוף הכלי א"ח להכריז דלענין זה תולין בנכרי דאין עליו חיוב הכרזה. אלא יניח. ובר"י אפילו בסי' מקום או מנין חייב להכריז. ובמע"מ יש חילוק דבסי' בגופו שלא הפסידו להמוצא חייב להכריז. ובסי' מקום או מנין הוא שלו דהעמידו על ד"ת. וכנ"ל. ונכון היטב:

תד"ה ומודה ר"ש, דלא מצינו דאמור רבנן בפירוש, ע' במהרש"א, ולענ"ד דקושי' תוס' דנהי דמלישנא דמתני' משמע דפליג על ת"ק היא גופה תקשי היכי שייך דברי רשב"א לחלוק על ת"ק מה דלא נזכר רמז בדברי ת"ק דלא ס"ל הכי, דבשלמא בעיגולי דבילה י"ל דמדאמר ר"י כל שיש בו שינוי מכלל דת"ק פליג, והיינו דאנן מוכיחי' מדקתני רי"א כל, מוכח דמה דקאמר ת"ק עיגול של דבילה היינו אפי' יש בתוכו מעות, וע"ז פליג ר"י, ושייך בזה לשון פלוגת', אבל הכא לענין טב"ע היכא נזכר זה בדברי ת"ק רמז דבר.
ובזה מיושב ג"כ דלכאורה מה הקשה תוס' הא מתני' דגיטין בזמן שמכירו כשר, דלחד תירוצם בגיטין הפי' בזמן שמכירו היינו אי מכיר הגט א"כ מוכח דחכמים ס"ל דאף בגט בלא שבעתן עין מהני בטב"ע ומצינו מאן דפליג ארשב"א, אבל לפי הנ"ל ניחא דאף ממתני' דגיטין מוכח דיש חולקין ארשב"א, מ"מ במתני' דהכא ל"ש למתני רשב"א ולומר בלשון פלוגת' על הת"ק כיון דבדברי ת"ק דהכא לא נכלל רמז בזה שלא ס"ל כן:

תד"ה אבל ב' חייב להכריז וכו' והא דקאמר מחרוזות דעלמא ק"ק האיך אמרי' לעיל ורבה אמר מקום לא הוי סי', ופי' תוס' שם דבעי למימר דהא דהכריח לרבה להמציא דמיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', היינו משום דס"ל מקום לא הוי סי', הרי מבואר דאי הי' ס"ל דמקום הוי סי' הי' יותר ניחא לאוקמא כרבא דכריכות בהנוח, ואינך בדרך נפילה, וא"כ עדיין יקשה מנ"ל לרבא דמחרוזות וכריכות מיירי הכל מכריכות דעלמא דלמ' מתני' דוקא קאמר דמצא הרבה כריכות ואינך כולהו מיירי בדרך נפילה לא הוי מנין סי', וכריכות מיירי בדרך הנוח הוי מנין סי', ובר"ה דמנשתפי לא הוי מנין סי' ומתני' כפשטא כמו לרבא בסי' מקום ה"נ איכא לפרש בסימן מנין, ונלענ"ד דהכי אמרי' דאלו היה סבר רבה דמקום הוי סי' א"כ ממילא הי' מוכרח לפרש כולה מתני' בדרך נפילה, דאי בדרך הנוח הא הוי מקום סי', א"כ יקשה מנ"ל להמציא דמתני' מיירי ביש בו סי', וסי' העשוי לידרס לא הוי סי', הא מתני' כפשטא דמשום מקום הוא, בזה ודאי אין דוחק לאוקמ' כריכות בהניח כיון דממילא אין שייכי' בנפילה, ואינך הא לקושטא דמלתא ע"כ מיירי רק בנפילה, ולזה אמר דרבה ס"ל דמקום לא הוי סי', וא"כ י"ל דדחיק' לי' לרבה לומר דכולה מתני' מיירי רק בנפילה, אלא דמיירי גם בהנוח, וממילא מוכח דמחרוזות ואינך, היינו מחרוזות דעלמא ודומי' דהכא דכריכות מיירי בכריכות דעלמא. ושפיר מוכח דסי' העשוי לידרס לא הוי סי', ואולם כ"ז לשיטת תוס' בר"פ, לפ"מ דס"ל למהרש"א בכוונתם דלרבה מתני' מיירי אף בדרך הנוח, אבל לשיטת הרא"ש דר"פ הוי משתמר קצת מיירי רק דרך נפילה הדרא קושי' לדוכת' אמאי מוקי רבה מתני' בסי' דמנין, ועיין:

תד"ה כי קאמר ר"ש בר"נ. וא"ת א"כ מה צריך טעם: תמוהים לי דבריהם הקדושים דהא חזינן לקושטא דמלתא דלרבנן דפליגו עליה אפי' בר"נ דלא תלינן דמרובה נפל. דהא בודאי ל"ל דקושייתם באמת גם על רבנן דאמרי לא תלינן. ולפי תירוצם באמת פליגי רבנן עלה רק היכא דידוע ודאי דמישראל נפל א"כ למאי דמוקים לקמן מתני' דמכשירים בטמון וכרשב"א. הא גם כרבנן מיתוקמי, דהא גם חכמים מודים דתלי' בנכרים, וכן אידך אוקימתא דלרבנן יניח. היינו ע"כ בלא ידוע דמישראל נפל. דאל"כ איך שייך יניח. דכיון דאנו דנין דלא הוי יאוש אמאי א"ח להכריז היכא דידוע דמישראל נפל. אע"כ דמיירי בלא ידוע ואעפ"כ אסור להחזיקו לעצמו ולתלות דמנכרי נפל. וכן מוכח מדאמרי' לקמן מצא כאן ארנקי מאי. א"ל הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בו סי' מהו דהוי יאוש. א"ל חייב להחזיר תרתי. הרי זה תלוי בזה דהיכא דהוא שלו גם בבא ישראל ונתן בו סי' הוא שלו דהוי יאוש. ואם נימא דרבנן פליגי עלה רק היכא דידוע דמישראל נפל. א"כ היכי פרכי' תרתי הא זהו ממש כרבנן דבבא ונתן סי' הוי ידוע דמישראל נפל. אע"כ ברור דלרבנן בכל ענין תולין דמנכרי נפל. והיינו ע"כ הטעם כמ"ש תוס' לעיל (דף כג ע"א) ד"ה והא איכא נכרים. דכיון דאיכא לברורי ולתקן להשיב ממון להבעלים מתקנינן. וכיון שכן מהיכן פסיקא להו להקשות על רשב"א דלמ"ל טעמא דיאוש. דלמא גם רשב"א ס"ל ביסוד זה כרבנן והיכא דאיכא לברורי אינו ראוי לתלות' בעכו"ם. ורק מדין יאוש אתינן דהבעלים מתייאשים דשמא נכרי ימצאנו.
ונ"ל דקושי' התוס' דלפי אוקימתא דטמון הא מוכח דלרשב"א תליא בנכרים. וז"א דהא הך אוקימתא בטמון משום דבא לאסוקי דרשב"א ס"ל אף בר"י. ואז ממילא לא קשיא מידי קושי' תוס'. דהא צריך לטעמא דיאוש משום ר"י. וא"כ דלמא הא בהא תליא. דאם מיירי רשב"א רק בר"נ ומוכח באמת ג"כ דאין ראוי לתלות בנכרים. ובאמת מתני' דמכשירים לא מיירי בטמון. ולאידך צד דרשב"א מיירי אפי' בר"י ומוכרחי' לבא לאוקימתא דבטמון באמת מוכח ממתני' דמכשירים דלרשב"א תליא בנכרים. והא דנקט מתייאשים משום רוב ישראל. וזהו לכאורה תמי' גדולה ועצומה על רבותינו בעלי התוס' ז"ל:
לגודל הקושי' מוכרחים אנו לומר דס"ל דאף לס"ד דלא מיירי מתני' בטמון. מ"מ פשיטא מתני' דמכשירים לא משמע דמדין יאוש לחוד הוא. אלא דכולהו משניות דמכשירים מיירי בענין דתליא בנכרים. או מישראל כמו אינך דקחשיב התם מצא בה תינוק מושלך. מצא בה מציאה. מצא בה בשר ע"ש. וא"כ קושייתם לפ"מ דבא הש"ס להוכיח ממתני' דמכשירים דרשב"א מיירי רק בר"נ. ומתני' דהתם כרשב"א. בזה יקשה כיון דממתני' דהתם משמע דתליא בנכרים. א"כ למאי הלכתא נקט רשב"א טעמא דיאוש. וביותר לפמ"ש הפ"י דבס"ד ניחא דלא הקשו דיוקא דמתני' דהתם דקתני במע"מ חייב להכריז. א"כ בבא דרוב ישראל חייב להכריז מיותרת ומתרץ דמע"מ מיירי דוקא בראה מישראל נפל. אבל בלא ראה דאף דלענין יאוש לא מייאשי כיון דהוי מע"מ אפשר שישראל ימצאנו. מ"מ היה מהראוי להמוצא לתלות בנכרי כיון דהוא בעצמו אינו בכלל ספק הנפילה דידע בעצמו שממנו לא נפל ומבלעדי' הוי ר"נ וא"ח להכריז רק בידוע דמישראל נפל. א"כ מוכח להדי' דתולי' דמנכרי נפל. דאל"כ דאין תולין ממילא במע"מ גם בלא ראה חייב להכריז. וא"כ בבא דר"י מיותר. אלא ודאי דחולין ושפיר הקשו ל"ל יאוש.
אמנם אין זה מספיק דהא הפ"י בעצמו כ' דלאוקימתא דטמון לא מיישב בבא דר"י. וע"כ דנקט משום אינך מילי דקחשי'. ואף לפ"מ שנכתב לקמן ליישב. מ"מ עכ"פ לאידך אוקימתא כרבנן ויניח לא מיושב. כמו שמבואר לפנינו בעזה"י. ומוכרחים לומר דנקט אגב אינך. א"כ דלמא גם לס"ד הכי הוא. והעיקר כמ"ש תחילה דפשטא דמתני' משמע דמדין תלי' הוא דומי' דאינך בבי. ושפיר הקשו תוס'. ועדיין צ"ע:

בא"ד ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז. ולכאורה אין זה מספיק כ"כ דהא חזינן באידך אוקימתא דלרבנן בר"נ יניח. הרי אף דכל המוצא לא יכריז אעפ"כ לא מייאשו הבעלים. וע"כ משום אף שהמוצא לא יכריז כיון דיש בו סי' אינו מייאש דסומך עצמו שהוא בעצמו יכריז כלי שכך וכך סימנים אבדתי וישמע המוצא ויחזירנו לו. ונ"ל דיש לחלק דוקא היכא דהדין דיניח א"כ סומכים הבעלים דבכל עת מכריז גלימא בכך וכך סימנים אבדתי וילך המוצא ויראה שיש בו סימן כאלו ויחזיר לו. אבל לרשב"א דהדין דזוכה לעצמו דתולין בנכרי ומותר לו למכור ולכלות הדבר כאדם עושה בשלו ואין משגיח כלל בסימנים. הכא כיון דאין עליו חיוב השבה ומתייאשו הבעלים דלא יבורר ע"י סי':
עוד י"ל בד"א שבאמת אין חילוק בין אם יניח או דזוכה בו בכל ענין שייך סברא הנ"ל דהבעלים סומכים שיכריזו כך וכך אבדתי ויחזיר להם המוצא. ובאמת סברת תוס' רק בצירוף תרווייהו דהבעלים סוברים דאחד מר"נ ימצאו. ואף אם המיעוט ישראל ימצאם. כיון דעכ"פ לא יכריזו יהא בקושי להתברר. מש"ה בצירוף ב' אלו מתייאשים הבעלים. אלא דבאידך אוקימתא דמתני' כרבנן. ס"ל לרבנן דאף משום צירוף תרווייהו לא מתייאשו. אבל רשב"א ס"ל דמייאש משום צירוף תרוויהו. ואין להקשות דלמאי צריכים תוס' לעיל ליכנס בפירצה דחוקה דע"י צירוף תרווייהו הוי ייאוש. ולא סגי להו בפשיטא סברא א' דמשום ימצאם א' מר"נ מייאשו. דכמו לאידך צד דרשב"א מיירי בר"י ס"ל דמייאשו משום שימצא אינש דלא מעלי. ה"נ עכ"פ לאידך צד דמיירי רק בר"נ. ודאי י"ל ברווחא ומשום זה לחוד מייאשו. די"ל לפמ"ש לעיל בכוונת קושי' התוס' דס"ל דמתני' דמכשירים משום דמדין תולין אתינן עליו. א"כ יקשה בהיפוך כיון דרשב"א ס"ל אפי' בידוע דמישראל נפל דהוי יאוש. למאי הלכתא קתני במתני' תולין בנכרי. תיפוק ליה בלא"ה מטעם יאוש. ולזה הוכרחו לומר דאין יאוש רק מכח צירוף. דגם המיעוט ישראל אם ימצאם. יתלה בר"נ. וא"כ קתני מתני' דעיקר הדין דתולין בנכרי. ומכח זה צומח סברת יאוש אף ברואה שמישראל נפל שהוא שלו מכח יאוש:
אמנם לפ"ז יש להקשות טובא דהיא גופא קשה מנ"ל להש"ס דאי פליגי רבנן עליה דרשב"א אפי' בר"נ. מתני' דטמון לא אתיא כרבנן או דבאמת יניח. דלמא לא פליגי רק לענין סברת יאוש ונ"מ בנתברר שמישראל נפל. אבל בסתם גם רבנן ס"ל דתולין בנכרים. בשלמא לפי דרך הא' הנ"ל. י"ל דהוא מלתא דפסיקא מסברא דא"א דהדין דהמוצא יחזיק בו לעצמו. בודאי הוי יאוש. ושפיר מוכח דחכמים ס"ל דאין תולי' בנכרי לזכות בו לעצמו. אבל לפי דרך הב' הנ"ל יקשה דהא לפי האמת חזינן דלרבנן אף דיניח. אעפ"כ לא מייאשו הבעלים מטעם צירוף ב' ריעתות דרוב נכרים ואף המיעוט לא יכריזו. א"כ ממילא אף אם היה ס"ל לחכמים דזוכה בו. לא הוי יאוש משום צירוף ב' הסברות. א"כ דלמא באמת ס"ל לחכמים דתולין גם בנכרי ופליגי רק בסברת יאוש לענין בידע דמישראל נפל. ולזה נראה יותר כפי דרך הב' בכוונת תוס' בקושייתם דהוכיחו אף דמתני' לא מיירי בטמון. מ"מ מוכח דרשב"א ס"ל דתולין בנכרי מכח קושי' הפ"י דבבא ר"י חייב להכריז מיותר דנשמע במכ"ש מסיפא דמע"מ חייב להכריז. אע"כ דיש חילוק דבמע"מ מיירי דוקא בראה דמישראל נפל. דאל"כ תולי' בנכרי. וא"כ נימא דל"מ לאוקמא כרבנן. וכיון דמע"מ חייב להכריז דמיירי ע"כ בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח בר"נ היינו אפילו בראה דמישראל נפל. א"כ מוכח מטעם יאוש. ומה שדחינו לעיל דע"כ ליתא לדקדוק פ"י מכח מסקנא יבואר לפנינו בישוב רווח בעזה"י. ודוק וע' היטב כי נכון וגמור הוא:

בפרש"י בד"ה אגניב ליה כסא דכספא. עיין בספר ת"ח:

בתוספות בד"ה ומודה ר' שמעון כו' וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן דבר זה בפירוש כו' עכ"ל. פי' לדבריהם רבנן לא נחתו כלל לדין טביעת עין דלא מהדרינן אלא לת"ח דוקא ואינהו לא איירי אלא לחלק בין דבר שיש בו סי' שמחזירין לכל אדם ובין דבר שאין בו סי' בשלמא אדברי ר"ש במתני' לא קשיא להו משום די"ל דבאמת עיקר פלוגתא דר"ש לאידך גיסא דשמע לרבנן דנקטי כללא דכל שאין בו סי' אין חייב להכריז וקאמר איהו דדוקא בכלי אנפוריא הדין כן אבל בדבר שיש בו ט"ע לעולם חייב להכריז כדי להחזיר לת"ח אבל מדקאמר הכא בברייתא ומודה ר"ש משמע להדיא דעיקר פלוגתא דידיה בדבר שאין בו טביעת עין מקשו שפיר ודו"ק:

בגמרא אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז. הא דלא דייק הש"ס הכא שמעת מיניה מנין הוי סימן כבשאר דוכתי משום דאיכא למידחי דהכא משום סימן דמקום חייב להכריז דכיון שמצאן שנים שנים ידעינן שהם דרך הינוח ויוכל ליתן סימן במקום משא"כ במצאן א' א' אפשר שהוא דרך נפילה ולא יוכל ליתן סימן במקום אבל לקמן גבי צבורי פירות מדייק שפיר דאי גרסינן צבורי ע"כ משום סי' דמנין הוא דאי משום סי' דמקום אפי' צבור א' נמי דכיון שהם צבורים ידעינן דדרך הינוח הוא וק"ל ודברי התוספ' בד"ה אבל מצאן עי' במהרש"א:

שם את״ל פליגי אפילו ברוב עכו״ם הלכה כמותו או אין הלכה כמותו ויש לתמו' דלא מצינו איבעי׳ כזו לענין הלכה דהא הלכה פסוקה בידינו דיחיד ורבי' הלכה כרבי' אם לא היכא דהש"ס פוסק להדיא כיחיד ויש ליישב משום דע״כ לא נעלם מבעל האיבעי׳ מתני׳ דמכשירין דמייתי בסמוך דברוב ישראל חייב להכריז ולא ברוב עכו״ם וא״כ איבעי' לי׳ שפיר דאם תימצי לומר דפליגי אפילו ברוב עכו״ם וא״כ לרשב״א בתרווייהו הרי הן שלו ולרבנן בתרווייהו חייב להכריז א"כ יש להסתפק אם יש לפסוק הלכה כרשב״א כיון דע״כ סתם דמתני׳ דמכשירין לא אתי׳ כרבנן דלדידהו אפילו ברוב עכו״ם חייב להכריז אע״כ דאתי׳ כרשב״א והא דקתני ברוב ישראל חייב להכריז היינו בטמון כדלקמן או דלמא דאפ״ה הלכה כחכמים כיון דסתם מתני׳ דהכא דקתני מצא פרי בכלי חייב להכריז לא אתי׳ כרשב״א דמשמע דאפילו במקום שרוב ישראל מצוין חייב להכריז אע״כ דאתי׳ כרבנן וא״כ ה״ה לרוב עכו״ם דהא לדידהו ליכא לאיפלוגי וע״ז מסיק עוד או דלמא הלכה כמותו ברוב עכו״ם ולא ברוב ישראל והספק בזה שנאמר דראה ר׳ דברי רשב״א ברוב עכו״ם ולא ברוב ישראל והיינו כסתמא דמכשירין ולא נוקי לה בטמון ולא תקשי נמי סתמא דהכא ודוק:

בגמרא ת״ש מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז ואם רוב עכו״ם אין חייב להכריז. לכאורה קשיין דיוקא אהדדי לענין מחצה על מחצה. אלא שראיתי דמסיי׳ בהדיא במשנה שם מחצה על מחצה חייב להכריז וא״כ קשי׳ טובא אמאי נקט רוב ישראל כלל דבכה״ג מדייק הש״ס במשנה דלעיל מינה במצא תינוק מושלך ע״ש ברע״ב ותי״ט. והנלע״ד משום דבלא״ה ע״כ אין הדין שוה דבמחצה על מחצה חייב להכריז היינו דוקא כשראה שנפל מישראל ומש״ה חייב להכריז דבעל האבידה לא מייאש כיון דאיכא מחצה ישראל ובעל האבידה גופא נכנס ג״כ בכלל הספק דמחצה ישראל דשמא ימצאנו הוא בעצמו ומספק השקול דמחצה עכו״ם ודאי לא מייאש. משא״כ כשלא ראה ממי נפל אין חייב להכריז במחצה על מחצה דדל מהכא המוצאו בעצמו שלא נכנס בכלל הספק דמחצה ישראל שהרי הדבר ידוע לו שלא נאבד ממנו וא״כ הדר ה״ל עכו״ם רובא ואמרינן דמרוב עכו״ם נפיל משא״כ ברוב ישראל אפילו אם לא ראה ממי נפל אפ״ה חייב להכריז כן נ״ל נכון. אלא דלפ״ז קשה למאי דמוקי לה בסמוך בטמון דלא שייך טעמא דיאוש אע״כ הא דברוב עכו״ם אין חייב להכריז היינו כשלא ראה ממי נפל וא״כ במחצ' על מחצה אמאי מכריז דכיון שברי להמוצא שהוא בעצמו אינו בעל האבידה ה״ל עכו״ם רובא. ואפשר דלמסקנא הא דקתני מחצה על מחצה היינו לבר מהמוצא. ואפ״ה לא קשי׳ לי׳ אמאי נקט לבבא דרוב ישראל דלא דייק ליה האי דיוקא דומי׳ דאינך מתניית׳ טובא דנקט שם בהאי לישנא גופא ודוק:

בתוספות בד״ה ותפשוט כו׳ וי"ל דמ״מ תפשוט כו׳ עכ״ל. ופירושם נראה דוחק דמאי נפקא לן בפשיט' כה״ג כיון דאכתי לא ידעינן מידי. ולפמ״ש לעיל דעיקר האיבעי׳ היינו נמי לפסק הלכה א״כ א״ש דמקשה הש״ס דתיפשוט מיהא דהלכה ממש כההיא מתני׳ דבין למאי דס״ד מעקרא דרשב״א היא ובין למאי דדחי דרבנן היא ומודו ברוב עכו״ם. מ״מ ע״כ הלכה כאותה משנה דסתמא היא. וע״ז דחי הש״ס דאיכא למימר רשב״א היא ולא שני לי׳ בעלמא בין רוב עכו״ם או רוב ישראל והא דקתני הכא ברוב ישראל חייב להכריז היינו דוקא בטמון. וא״כ דלרשב״א לא שני לי׳ אפשר דאפילו ברוב עכו"ם נמי אין הלכה כמותו. והיינו משום דקשי׳ סתמא דמתני׳ דהכא דקתני אלו חייב להכריז סתמא כמ״ש התוספת בד״ה את״ל ואע״ג דברוב ישראל איירי מ״מ י״ל דה״ה לרוב עכו״ם כיון דלא אשכחן תנא דמחלק בפירוש וסתמא דלישנא דרשב״א דקתני בכל מקום שהרבים מצויין משמע דאפילו ברוב ישראל איירי ודוק:

בד"ה בטמון ולא בעי לאוקמי שאין רבים מצויין שם כו׳ עכ״ל. ויל״ד אמאי קשי׳ להו טפי בדברי המתרץ ולא הקשו על המקשן ולפי מה שדקדקתי לעיל מבבא דמחצה על מחצה א״ש דהמקשה סבר דע״כ מטעם שהבעלים מתייאשין נגעו בה ולא משום דלא ידע ממי נפל דא״כ קשי׳ אמאי יכריז במחצה על מחצה וא״כ לא מצי לאוקמי כשאין רבים מצויים משא״כ להתרצן דלדידי׳ ע״כ לאו מטעם יאוש איירי מקשו שפיר. אלא דנראה שהתו' לא נחתו לזו הסברא וא״כ צ״ע:

בא"ד וא״ת ובטמון למה יגע בו אי משום שיפנה כו׳ המפנה יקחנה ויכריז עכ״ל ולא יכולתי לעמוד על דבריהם דמנא להו דלא איירי תנא באמת שמצאן המפנה עצמו והוא ישראל ומש״ה קאמר דברוב ישראל חייב להכריז. וברוב עכו״ם הוא שלו וכן משמע להדיא מל' הגמרא דקאמר ונמלך עלי׳ לפנותה ולא קאמ׳ זמנין דמימלך ומפנה לה. אע״כ דקושטא דמילתא בהכי איירי שמפנה אותה עכשיו וצ״ע: