בבא מציעא כג ע"ב

דף כג - ב

שנינו במשנתנו: ומחרוזות של דגים וכו' הרי אלו שלו, משום שאין בהם סימן.

ותמהינן: אמאי הרי אלו שלו? להוי [שיהא] הקשר שקשורים בו הדגים סימן, ויהא חייב המוצא להכריז על האבידה! ^[77]

ומתרצינן: במשנתנו מדובר שהדגים קשורים בקטרא דציידא [בקשר הדייגים], דכולי עלמא הכי מקטרי [שכולם קושרין באותה צורה], ואם כן, אין הקשר סימן.

ותמהינן: ולהוי מנין סימן! כלומר, שיהא מנין הדגים שחרוזים במחרוזת סימן!

ומתרצינן: מדובר במקום שנהגו הדייגים לחרוז במנינא דשוין. שחורזין מספר קבוע של דגים במחרוזת, ולכן אין המנין סימן, שהרי בכל המחרוזות יש אותו מנין.

בעו מיניה מרב ששת: אבידה שאין בגופה סימן, אבל אפשר לתת סימן במנין החפצים שנמצאו, האם הוי סימן להחזיר אבידה על פיו, או לא הוי סימן? ^[78] אמר להו רב ששת: תניתוה: מצא כלי כסף, וכלי נחושת, גסטרון של אבר [חתיכות של עופרת], וכל כלי מתכות, הרי זה לא יחזיר, עד שיתן בעל האבידה אות [סימן], או עד שיכוין משקלותיו. שיאמר מה היה משקל האבידה.

ומדמשקל הוי סימן, מסתבר שמדה [גודלה של האבידה] ומנין - נמי הוי סימן ^[79].

שנינו במשנתנו: וחתיכות של בשר וכו' הרי אלו שלו.

ותמהינן: אמאי הרי אלו שלו? להוי משקלא [שיהא משקל החתיכות] סימן!

ומתרצינן: במשקלא דשוין. כלומר, שנהגו הטבחים לחתוך חתיכות במשקל שוה.

ותמהינן: ותהוי סוג החתיכה גופה סימן! שיתן בעל האבידה סימן, או [אם] החתיכה היא דדפקא [של הצואר], או שהיא דאטמא [של הירך]?

מי לא תניא שדבר זה נחשב סימן? הרי כך שנינו בברייתא: מצא חתיכות דגים, ודג נשוך [או שמצא דג שנשכוהו] - חייב להכ ריז.

אבל אם מצא חביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה, ושל גרוגרות, ושל זיתים - הרי אלו שלו, משום שאין בדברים אלו סימן ^[80].

וסבורה הגמרא עתה, שמדובר שאין בדגים סימן, אלא שהחתיכה עצמה, אם זהו ראש או זנב וכדומה, זה עצמו הסימן ^[81]. וכן בדג נשוך, הנשיכה עצמה - היא הסימן. ומוכח מכאן, שחתיכה - הויא סימן!

ודוחה הגמרא: הכא במאי עסקינן - בדאיכא סימנא בפסקא [שיש סימן בצורת החיתוך, שלא נחתך כדרך שרגילים לחתוך].

כי הא, דרבה בר רב הונא, כשהיה שולח חתיכת בשר לאשתו ביד נכרי, וחשש שיתחלף בבשר אחר שאינו כשר, היה עושה בבשר סימן, על ידי כך שהיה מחתיך ליה אתלתא קרנתא [שהיה מחתכו בצורת משולש, שיש לו שלש קרנות] ^[82].

ואמרינן: דיקא נמי, כך גם מדוייק מלשון הברייתא, שמדובר שיש סימן בצורת החיתוך של הדג, דקתני חתיכות דגים - דומיא דדג נשוך, שיש בו סימן מיוחד. משמע, שאף בחתיכות של דגים, מדובר שיש בהם סימן, והיינו בצורת החיתוך.

ומסקינן: שמע מינה. בימי התנאים, היו חביות היין והשמן עשויות מחרס. ולאחר שבעלי הבתים מלאון ביין, היו מגיפין אותן במגופת חרס, ושורקין טיט מסביב, במקום חיבור המגופה לחבית, להדביק את המגופה אל החבית, כדי שלא יצא ריח היין.

ובימי שבט או ניסן, כשהיו מוכרין בעלי הבתים חביות יין לחנוונים, היו מסירין את מגופותיהם, כדי שיוכל החנווני לטעום את היין. ולאחר מכן היה חוזר החנווני וסותם את המגופות, וטח טיט סביב כל המגופה, כדי שישמר ריח היין לאורך זמן, ויוכל למכרו בשעת היוקר, וזה נקרא רושם, וכך היה נושאן החנווני לביתו.

אמנם יש חנוונים שאינם רוצים לשמור את החביות למכרן בשעת היוקר, אלא לוקחין אותן כדי למכרן מיד, והם נושאין אותן לביתם פתוחות.

אמר מר: מצא חביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה, ושל גרוגרות, ושל זיתים - הרי אלו שלו ^[83]. ותמהינן: והא תנן: המוצא כדי יין וכדי שמן - חייב להכריז! ^[84]

אמר רבי זירא אמר רב: במתניתין מדובר ברשום [בחבית רשומה], וזהו הסימן שנותן בעל החבית, לפי שכפי שהתבאר, יש שרושמין את החביות כדי למכרן מאוחר יותר, ויש שנושאין אותן פתוחות למוכרן מיד ^[85].

ותמהינן: מכלל דבברייתא ששנינו שהרי אלו שלו - מדובר בשמצא פתוח!? אי במצא פתוח - פשיטא שאינו חייב להכריז, שהרי אבידה מדעת היא! שהרי שקצים ורמשים ונחשים יכולים לשתות מהחבית! ^{[86] [87]} אמר רב הושעיא: אכן, ודאי שאין מדובר בברייתא בחבית פתוחה לגמרי, אלא במציף את המגופה [שהניח את המגופה על פי החבית, ולא שרקה בטיט], ולכן אינה אבידה מדעת, שהרי אין שרצים יכולים לשתות הימנה. ומכל מקום אין כאן סימן, ולכן הרי היא שלו.

אביי אמר: אפילו תימא שאידי ואידי, גם המשנה וגם הברייתא, מדובר ברשום, ומכל מקום לא קשיא, משום שכאן, במשנה, מדובר שנמצאה החבית קודם שנפתחו האוצרות של יין, שלא הגיע עדיין הזמן הקבוע למכירת חביות היין, שהוא בחדשי אדר וניסן, ורק יחידים מוציאים אז חביות רשומות למכור, ולכן הרישום מהוה סימן.

ואילו כאן, בברייתא, מדובר לאחר שנפתחו האוצרות, שאז אין הרישום של החבית נחשב סימן, שהרי באותו זמן יש הרבה שרושמין את חביותיהם ^[88].

ומצינו שאביי נהג כך גם הלכה למעשה.

כי הא [כפי שמצינו], דרב יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות.

אתא לקמיה דאביי, לשאלו כיצד לנהוג בחבית.

אמר ליה: זיל שקול לנפשך [טול אותה לעצמך]. והיינו כדבריו לעיל, שלאחר שנפתחו האוצרות, אין רישום החבית נחשב סימן, ולכן לא שאלו אם החבית היתה רשומה או לא, משום שאף אם היתה רשומה, אין זה סימן.

בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום, הוי סימן, או לא הוי סימן?

[בעיה זו הובאה כאן, משום שרב נחמן פושט מהברייתא שהובאה לעיל].

אמר ליה: תניתוה: מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים - הרי אלו שלו.

ואי סלקא דעתך דמקום הוי סימן, למה הרי אלו שלו? לכרוז [שיכריז] מקום! ^[89] אמר רב זביד: אין מכאן ראיה, משום שאפשר לומר, שהכא במאי עסקינן - שנמצאה החבית ברקתא דנהרא [בשפת הנהר] ^[90]. שהמוכרין מביאין לשם את היין בספינה, והלוקחין מורידים את החביות שקנו אל שפת הנהר, ונושאין אותן משם אחת אחת, ופעמים ששוכחין שם חבית אחת.

והגמרא ממשיכה לבאר מדוע אם בא אדם ונותן סימן, שהחבית נמצאה ברקתא דנהרא, אין זה נחשב כסימן.

אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן שרקתא דנהרא לא הוי סימן?

משום דאמרינן ליה לזה שטוען שהאבידה שלו: כי היכי דאתרמי לדידך ששכחת שם חבית, כך יתכן שאתרמי נמי לחברך ששכח, שהרי דבר מצוי הוא שנשכחות שם חביות.

איכא דאמרי, שכך אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן שמקום לא הוי סימן אם נמצאה האבידה ברקתא דנהרא?

משום דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך [כשם שקרה לך] שאבד לך דבר בהאי [באותו] מקום, יתכן שאתרמי נמי לחברך שאבד לו דבר בדיוק בהאי מקום, משום שמצוי הוא שנשכחות שם חביות ^[91].

ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא [מצא זפת בבית הבד, ודבר שאין בו סימן הוא].

אתא לקמיה דרב, לשאול כיצד ינהג בזפת.

אמר ליה: זיל שקול לנפשך [לך טול את הזפת לעצמך] ^[92].

חזייה דהוה קא מחסם [ראה רב שהיה אותו אדם מהסס], ורצה להרחיק הספק מליבו.

אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה [לך חלוק מהזפת לחייא בני].

מדייקת הגמרא: לימא, האם אפשר להוכיח ממעשה זה, שקא סבר רב שמקום לא הוי סימן? שאם לא כן, היה צריך המוצא להכריז, כדי שיוכל המאבד ליטלו על ידי שיתן את סימן המקום!

אמר רבי אבא: אכן יתכן שרב סובר שמקום הוי סימן, ואכן יש כאן סימן שאפשר להחזיר על פיו. אלא הסיבה שאמר לו שיכול ליטול לעצמו, משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא רב דקדחי ביה חלפי [שגדלו צמחים על הכלי שהיה בו הזפת], ומוכח מזה שהיתה הזפת מונחת שם כבר ימים רבים, ובוודאי כבר נואשו ממנה בעליה ^[93].

שנינו במשנתנו: רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו' [כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז].

מאי אנפוריא?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים, שעדיין לא שבעתן והורגלה בהן העין כדי שיהא מכירן יפה, כיון שלא נשתמש עדיין הרבה בכלים. ולשון "אנפוריא" הוא נוטריקון של "אין פה ראיה".

והוינן בה: היכי דמי?

אי אית בהו בכלים סימן, אם כן, כי לא שבעתן העין - מאי הוי? יכריז על האבידה, ואם יבוא אדם ויתן סימן בכלי, יחזירנו לו! ^[94]

ואי דלית בהו סימן, כי שבעתן העין - מאי הוי, מה התועלת בכך, הרי כלים שאין בהם סימן, גם אם הם ישנים, שודאי כבר שבעתן העין, אין מכריז עליהן, משום יאוש בעלים!?

ומבארת הגמרא: לעולם מדובר דלית בהו סימן.

ומה ששאלנו, אם כן, מה מועיל אם שבעתן העין -

נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא [להשיב האבידה לתלמיד חכם בטביעות עין בעלמא. שאומר שמכיר את החפץ שהוא שלו].

שאז, בכלים ששבעתן העין, קים ליה בגוייהו, אכן מכיר הוא את הכלים, ולכן מהדרינן ליה אם הוא טוען שמכירן בטביעות עין ^{[95] [96]}.

אבל כי לא שבעתן העין, אנו חוששין שלא קים ליה בגוייהו. ואף שהוא טוען שמכיר את החפץ, יתכן שרק נדמה לו כך, אבל באמת אין החפץ שלו, שהרי עדיין לא שבעה עינו בו, ולכן לא מהדרינן ליה ^[97]. ומביאה הגמרא ראיה לדבר, ששמואל סובר שמחזירין לתלמיד חכם בטביעות עין:

דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי ^[98] עבידי רבנן דמשנו במלייהו [בשלשה דברים אלו דלהלן, נוהגים החכמים לשנות בדבריהם]:

א. במסכת, כששואלין אותו אם מסכת פלונית סדורה בפיו, אף שבאמת סדורה בפיו, אומר לאו. ומידת ענוה היא ^[99].

ב. ובפוריא, כאשר שואלין אותו אם שימש מיטתו, אומר לאו. ומידת צניעות היא ^[100].

הרבים ולא שנא רשות היחיד לא שנא דרך הינוח ולא שנא דרך נפילה נוטל ומכריז מחרוזות של דגים דלית בהו סימן לא במדה ולא במשקל ולא בקשירה אלא מצאן בקשירת הציידין ובמניינא דשוין כלומר כל מחרוזות עשרה עשרה דגים הרי אלו שלו. וכן בשר שאין בו סימן. אבל יש בו סימן בחתיכות כדרבה דהוה מחתך בה בתלת קרנתא חייב להכריז דתניא מצא כלי כסף או כלי נחושת וגסטרון וכל מיני מתכות לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיתן משקלותיו ש"מ דמשקל הוי סימן.

ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן וכן הלכה. (מסובריא דנשייתא). כסוי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום. כשהוא מרופרף נקרא מצוף מלשון ציפוי. ואסקינן בה אידי ואידי ברשום ומתניתא דקתני הרי אלו שלו לאחר פתיחת האוצרות שהכל כשהן באוצרות כשהן רשומין כן מוציאין אותו והכל ענין אחד הן כי הא דר' יעקב בר אבא אשכח חביתא דחמרא אחר פתיחת האוצרות ואמר ליה אביי זיל שקול לנפשך.

סוגיין דשמעתא מקום לא הוי סימן. פי' כופרא אצטלע פי' מהסס מדקדק על עצמו מליגע בו כיוצא בו בהאשה שנתאלמנה (דף כ ע"ב) חזייה רב אשי לרב כהנא דהוה קא מהסס א"ל מי סברת עלך סמיכנא ומתיירא מן העבירה. ואמר רב לההוא גברא אין בו איסור אם רצונו חלקיהו עם חייא ברי כלומר אין בו איסור. פי' קדח בהו חילפי צמחו בו עשבים הנקראים חילפי והן קמשונים שצומחין בכרמים כלומר מזמן רב הוא (מוטב הוא) [מונח] הנה בזה המקום וכבר נתיאשו הבעלים:

מתני' ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שינוי חייב להכריז כיצד עיגול ובתוכו חרש וכו' פי' עיגול של דבילה מאי כלי אנפוריא כלים חדשים שלא שבעתן העין כלומר לא עיין בהן הרבה ולא שבעה עינו בראייתם לפיכך אינו מכירן ושמועה זו בכלים שאין בהם סימן אם שבעתן עינו ומכירן ידיעה ברורה מהדרינן להו לצורבא מרבנן בטביעות עינא והני מילי בצורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה אבל בהני תלת מילי במסכתא שקראה ואמר איני יודע אותה כי לא קריתיה כגון זה לא מחזקינן ליה בשקרי דעבד כרבנן דאמרי לעולם למד לשונך לומר איני יודע וכן בפיריא אם יאמר לך לא שימשתי וכי לא ישנה אשתי אצלי הלילה שפיר עבד שאין דרך ארץ לגלות בני אדם שיחתם עם נשיהם לבני אדם וכן באושפיזא אם כיבדו ועשה לו מטעמים הרבה ותיקן הבית בכלים מכובדים ושינה האורח מפני כי פחד שלא ירגישו בני אדם וירדו אחריו בביתו כדכתיב מברך רעהו בקול גדול וגו' ושינה כל שינוי בענין זה אין מחזיקין אותו בשקרי אלא הרי הוא באמונתו ואם יאמר ברי לי שאלו כליי הן מחזירין אותו בטביעות עין בלבד בלא נתינת סימנין לפיכך מודה ר' שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז מאי טעמא דלמא אתי צורבא מרבנן דלא משנה בדיבוריה דאמר טביעות עינא אית לי בהו ושקיל להו.

והא דאקשי' ליהוי קשר סימן. לאו למימרא דפשיטא ליה דהוי סי' אלא את"ל הוי סי' ה"נ ליהוי סי' כאלו אמ' ש"מ קשר לא הוי סימן כדקאמר נמי ולהוי מנין סי' ולקמן בעי לה מיבעיא ומ"מ כיון דקאמר וליהוי סימן סתם ש"מ דסבי' להו כמ"ד הוי סי' והכי קי"ל:

בעי מיניה מרב ששת משקל הוו סי' וכו'. ומדמשק' הוי סי' מדה ומנין הוי סי', ותימ' הוא למה ליה למפשט להו מדה ומנין וי"ג בעו מיניה מנין הוי סי' ופשט להו מדמשקל הוי סי' מנין הוי סי' ול"ג נמי מדה ולא ראיתי נסחא שכתוב בה כך ואין שומעין למגיהי ספרי'.
ופי' מדה כגון סאה פירות וכיוצא בו דאי מדת ארכו ורחבו משקל עדיף מינה כדאמרי' לקמן תנתן למדת משקלותיו ויש לפ' משקל דהת' בגלימ' וכיוצא בו שהוא סי' מובהק אבל בנסכא אין המשקל סי' מובהק ומדת ארכו עדיף וה"נ משמע בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ח ע"א):

ולא צריכא לאהדורי לצ"מ בטביעו' עינא. ק"ל אי כל דבר ששבעתו העין חייב להכריז משום צ"מ וכדקתני ומודה ר"ש וכו' היכי קתני רישא אלו מציאו' שלו ליכריז דילמא איכא צ"מ דליהדריה ניהליה בטביעות עינא ואיכא למימר דכל הני דמתני לאו כלים נינהו ולית בהו טביעות עינא מסתמא ומשמע נמי דלא חיישי' לצ"מ אלא היכא דאשתכח באתרא דשכיחי רבנן כגון בשוק' דרבנן כדלקמן אבל היכא שנמצאת במקום אחר לא חיישי' לצ"מ וכ"ש במתא דליכא רבנן דליכא למיחש.
וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב נ"ל שזו ההכרז' אינה כשאר הכרזות שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי רבנן ולפי דבריו איכא למימר מאי הרי אלו שלו דקתני מתני' בתר דאכריז בבתי מדרשות קאמר דכיון דאכריז שלשה ימים או יותר בבתי מדרשות שוב אין חוששי' לצורבא מרבנן:

הכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים: בעו מיניה מרב ששת, משקל הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ויש מגיהין וגורסין, בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן, אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו', ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן. ולא גרסי מדה, משום דקשיא להו תרתי, דאי משקל בעו מיניה, למה ליה לאסוקי ומדמשקל הוי סימן מנין ומדה הוי סימן ומאן דכר שמייהו, ועוד היכי פשוט מדה מקל וחומר דמשקל, אדרבה משקל עדיפא ממדה, כדאמר לקמן (בבא מציעא כח, א) מדת ארכו ומדת רחבו ומדת משקלותיו, ינתן למדת משקלותיו. וליתא, חדא דאין גרסת הספרים מודה להם, ועוד דאי מנין בעו מיניה למה לי דיוקא דהא ברייתא דמשקל, לפשוט להו מברייתא דלקמן (בבא מציעא כד, א), דקתני בהדיא במה דברים אמורים כשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז, אלא ודאי משקל הוא דבעי מיניה, ופשטה להו מברייתא דקתני בהדיא עד שיכוין משקלותיו, וגמרא הוא דהדר ודייק מדמשקל הוי סימן מדה הוי סימן, ובגררא דמדה נקט מניין משום דבעלמא איבעיא, שמע מינה מניין הוי סימן לעיל (בבא מציעא כ, ב) גבי מצא תכריך של שטרות, ולקמן (בבא מציעא כה, א) גבי ציבורי פירות. ודקשיא להו דמשקל עדיף ממדה, מדאמר לקמן ינתן למדת משקלותיו. לא קשיא, דהתם בבגד שדרכו לימדד ואין דרכו לישקל, הילכך משקל הוי ביה סימן מובהק טפי, אבל כאן דכלי כסף וכלי נחשת שדרכן לישקל ולא לימדד, דהוי מדה סימן מובהק טפי, והכל לפי מה שהוא דבר.

אמר רב ברשום. מסתברא דהכי פירושא, שהבעלים בשעה שהן גפין חביותיהן, רושמין אותן לעולם כל אחד ואחד בסימנו, והילכך רושם דידיה הוי סימן, והיינו דקאמר ברשום ולא קאמר בסתום. וכדאמרינן בעלמא (ע"ז ע, ב) חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן, מכלל דברייתא בפתוח, דאי בסתום כל שסותמין אותו מיד הוא רושם. ואוקימנא במציף, שהמגופה צפה על פיה, כלומר שעדיין לא טח סביבותיה בטיט, עד שטחין אין רושמין. ואביי אוקי, כאן קודם שנפתחו אוצרות, כאן לאחר שנפתחו אוצרות, קודם שנפתחו אוצרות רושם הוי סימן, לפי שעדיין בעלי בתים אינם מוכרים, וסימן דידיה הוי סימן דמיניה נפל, אבל לאחר שנפתחו אוצרות, שבעלי בתים פותחים אוצרותיהן ומוכרים לחנונים אילך ואילך, סימן רשימתו לא הוי סימן דמיניה נפל, דדילמא זו משל חנונים הלוקחים היתה (וכו'), וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא כה, ב) אין סימן (למפרע) [למטבע], וטעמא משום דהרבה טבועים במטבע אחד ואמרינן לאו האי היא דנפל מיניה, כך נראה לי.

לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. ואם תאמר, אם כן היכי קתני במתניתין בכל אותן שאין בהן סימן הרי אלו שלו, יכריז משום צורבא מרבנן לאהדורי ליה [בטביעות עינא]. פירש הראב"ד ז"ל: הכרזה זו אינה כשאר ההכרזות, ואין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויים שם, ואין מכריזין אלא פעמים ושלש. ולפי פירושו, כל אותן שבמשנתנו גם כן עושין להן כן. והרמב"ן ז"ל [תירץ], שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויים שם, וכדאמרינן לקמן (בבא מציעא כד, ב) בשוקא דרבנן.

בפוריא. פירש רש"י ז"ל: אם שואלים אותו שמשת מטתך. ואינו מחוור, דאפילו קל שבקלים עשוי לשנות בכך, ואין זו רבותא לתלמיד חכם, וגם אין שואלים כן אפילו לקלים, כל שכן לתלמידי חכמים. אלא הכי פירושו, אם שמש מטתו ולא בא לבית המדרש מפני קריו, ושואלין אותו מפני מה לא באת לבית המדרש, לא יאמר בעל קרי הייתי לרצוני, אלא יאמר אנוס הייתי.

סימן העשוי לידרס וסימן הבא מאליו שלא נעשה על ידי אדם כלל כגון עגול ובתוכו חרש האמור במשנה וכיוצא בו אע"פ שאפשר שלא ידעו בו הבעלים כבר בארנו שסימן הם וכן בארנו על מקום שהוא סימן ובלבד בדרך הנחה ובדבר שאין הגלגול מצוי בו צריך שתדע שאף המנין סימן הוא וכן הקשר סימן ומ"מ דוקא בשאין כל הדומים לאבדה זו שוים לה בקשר או במנין הא אם כל שדומה לאבדה זו שוה לה בקשר או במנין אין זה סימן מעתה מחרוזות של דגים שאמרנו עליהם במשנה הרי אלו שלו אע"פ שיש שם קשר ומנין דוקא בקשר ובמנין שכל הדייגים רגילים בו כמו שבארנו במשנה מעתה כל שאמרנו בו שאינו סימן אם היו הרבה הרי המנין סימן להם:

אף המשקל בכל דבר שדרך בני אדם לידע משקלו הרי הוא סימן מעתה מצא כלי כסף וכלי זהב ושברים שלהם או כל מיני מתכות סימן להם במשקל ויחזיר:

אף המדה סימן הוא ושמא תאמר והלא במסכת יבמות אמרו בפרק האשה שהלכה ההוא דאפקיד שומשמי גבי חבריה ואמר ליה שקלתינהו ואמר ליה והא כך וכך הויין וכו' ואמרו שם על זה אימר איתרמויי איתרמי וכו' ואע"פ שאמר כמה פירות היו שם פרשוה שאפשר שזה הפקיד שומשמין באותה חבית והרגיש במדתה עם שומשמין שלו הא באבדה הואיל ולא ראה את החבית מדתו סימן ועל דרך זה אמרו בפרק יש נוחלין היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרניו אבל גלימא לא ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוין מדת ארכו ורחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפילו נסכא אפשר דמכוין משקלותיו דכלהו הני לא חזי להו וראוי להיות מדתו סימן וכבר תירצנוה בפנים אחרים ביבמות פרק האשה שלום אלא שזו של פרק נוחלין עולה יותר יפה לתירוץ זה:

מאחר שהמשקל סימן חתיכות בשר שאמרנו במשנה הרי אלו שלו דוקא במשקלות שהקצבים רגילים בהם אם ליטראות אם פחות או יתר כפי מנהגם וחתיכה עצמה אינה סימן ר"ל כגון שיאמר של צואר היא או של ירך היא כמו שבארנו הא אם נתן בה סימן חותם שאינו רגיל כגון שהיתה חתוכה באלכסון או בעגול או שסימן איזה חותם שבה שאינו רגיל וכן כל כיוצא בזה הרי זה סימן:

מצא חתכות דג בחתך שאינו רגיל או דג נשוך הרי זה סימן הא דג שלם נראה מכאן שהוא שלו והקשו בה יחזיר מסימן הדג עצמו שיאמר דג פלוני הוא עד שפירשוה במקומות שסתמן במין אחד:

בימי רבותינו ע"ה היה דרכם להניח יינם בחביות של חרס ובשעת הגתות היו ממלאין חביותיהם וגפין במגופות של חרס ושורקין בטיט ומתקופת טבת ואילך היו קורין שעת פתוח האוצרות ובעלי בתים מוכרין לחנוני הרבה חביות ומסירין מגופות וטועמים וחוזרין וגפין ושורקין בטיט חדש ואלו חביות נקראות רשומות וחנוני מביאן לביתו ומוכר יד על יד ויש שנושאן פתוחות והם אותם שדעתו למכרן לאלתר ויש שהוא גף במגופה ואינו שורקה בטיט:

מצא חבית של יין קודם שנפתחו האוצרות והוא קודם שבט אם היא מגופה ושרוקה בטיט כמשפט כל החביות הרי היא שלו שאין כאן סימן שכלם בדרך זה הם וכל שכן אם מצאה פתוחה שכל שמניח חביתו פתוחה ברשות הרבים אבדה מדעת היא ודרך נפילה אין כאן שאין דרך נפילה אמורה בחביות מצאה רשומה ר"ל בטיט חדש הואיל ואין דרך חביות ברשום עד שיתפתחו האוצרות מחזירה ברשום זה וכן אם מצאה מגופה בלא טיט ויש חולקין בזו ואם משנפתחו האוצרות אין רשום או מגופה בלא טיט סימן כלל וכן הדין בכדי שמן ושמא תאמר יהא סימן במקום שהרי דרך הנחה הם ואינו דבר העשוי להתגלגל בודאי כך הוא אלא שמה שכתבנו אינו אלא כשנמצאו בשפת הנמל שרוב בני אדם שוכחין שם הרבה מהם ואין ראוי לעשות מקום זה סימן שמא תאמר תהא מדת החבית סימן פירשוה במקום שרובן עשויות במדה אחת יש מפרשים ברשום זה שהוא סימן מיוחד לבעלים כל אחד בשלו ומה שהקשו מכלל דברייתא בפתוח לא שהפתוח הפך רשום אלא כך פירושו מכלל דברייתא בפתוח שאלו בסתום רשום היה שהרי תכף שסותמין רושמין והעמידוה במוצף כלומר שעדין לא טח סביבותיה בטיט שעד שהם טחין אין רושמין ואח"כ העמידוה כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו שקודם שנפתחו הרי הרשום סימן לכל אחד בשלו אבל לאחר שנתפתחו אינו סימן שמא לאיזה חנוני נפלה שהרי החנונים לקחו מהם הרבה וכן עיקר:

חביות של תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים אם אין בהם סימן בגופן ולא סימן מקום כגון שהיו בשפת הנהר הרי אלו שלו:

יש צדדין שאע"פ שיש שם סימן מקום הותרו למוצא מצד אחר מעשה היה באחד שמצא זפת ביקב שלו והוא דבר שאין בו סימן אלא שזה דרך הנחה ואינו עשוי להתגלגל מתוך דבוקו והיה ראוי להכריז מטעם סמני מקום ומ"מ ראו בו שצמחו עליו עשבים והכירו שאבדה ישנה היא וכבר נתיאש וכן אנו דנין לכל כיוצא בה ויש מפרשין אותה ביקב שאינה שלו ומתוך כך הם שואלין בה מפני מה זכה המוצא תקנה לו רשותו לבעל היקב שכל שהמוצא זוכה בה תהא רשותו קונה לו ותרצו גאוני ספרד שאין חצרו קונה אלא דוקא במקום שאם היה שם בעל הבית יכול הוא לראותה ואע"פ שאפשר שהדברים אמתיים מצד עצמם בזו אפשר להעמידה ביקב שאינו משתמר או שמצאו בעל היקב עצמו וכן יראה לומר בה טעם אחר והוא שהרי חצרו לא זכתה לו בשעת ביאת הזפת לשם שהרי לא נתיאש והואיל ולא זכתה לו באותה שעה שוב לא תזכה לו הואיל ובאה בה בלא קניה וכמו שהדין במוצא עצמו שכל שלא קנאה בשעת מציאה שוב אינו קונה ומ"מ אם מצאה בעל היקב קנאה גם כן ואין אומרין הואיל ובאה ליד חצרו שלא בזכייה לא יהא הוא קונה אותה אף במציאה שאחר יאוש אלא ודאי קונה ומ"מ נראה שאין הדבר מתהפך ר"ל שאם באה לידו קודם יאוש ואח"כ נתיאשו הבעלים ונקלטה אבדה בחצר שלו שלא בכונתו שתהא חצרו קונה לו כלל וכן נראה לי:

כבר בארנו במשנה על כלים ששבעתן העין אע"פ שאין להם סימן שהוא חייב להכריז שמא יבא תלמיד חכם ויאמר שיש לו טביעות עינא ומחזירין לו ואותם שבמשנתנו שאמרו בשאין בהם סימן שאינו חייב להכריז אלא הרי הן שלו והיה לנו לומר שיכריז משום צורבא מרבנן כבר בארנו הטעם מפני שהם דברים שאין בהם טביעות עינא אלא שקשה לי בה זו של חתכות בשר כמו שבארנו במשנה ומתוך כך ראיתי מי שפירש שכל שאין בו סימן אין בו חיוב להכריז מצד תלמיד חכם להחזיר לו בטביעות עינא אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויים וכן כתבוה קצת חכמי הדורות וגדולי המפרשים כתבו שבכל מקום חייב להכריז ומה שאמר שהן שלו או אף בדברים שאין בהם טביעות עינא לשום אדם או שמא אמר הרי הן שלו לומר שאין טעונין הכרזה כשאר הכרזות אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שתלמידי חכמים מצויים שם וכן שאינו מכריז אלא פעמים שלש ואין ממתינין בהם רגלים:

איזהו תלמיד חכם שנחזיר לו אבדה בטביעות עינא בלא סימן זה שהוא עם חכמתו בעל מדות וסימן מובהק במדות תלמיד חכם כל שאינו משנה בדבורו ויש דברים ששנוי דברים אינה פוגמתו ומהם כל שיש בשנוי סרך לאיזו מדה והוא שאמרו במסכתא בפוריא ובאושפיזא וענינם שאם שאלוהו באיזו מסכתא הוא עוסק ויודע בעצמו שאינו בקי בה ומתירא שמא יקיפוהו שאלות בעניניה אומר להם שהוא עוסק במסכתא אחרת שהוא בקי בה ביותר וכן אם שאלוהו על עסקי מטתו ודברים שבצנעה נוהג בתשובתו דברים שאינן על צד הצניעות ואינו חושש כגון אם ראוהו טובל אומר שמגע שרץ נזדמן לו אע"פ שהוא טובל לקרויו או אם שאלוהו על עסקי אושפיזו רשאי לשנות בשבח שבו הן אם הוא נכנס לספר בשבחו במקצת דברים שלא יראה כפוגם את אושפיזו הן שלא להשביחו בכל מה שיש בו שלא להטריחו בבני אדם שאין מהוגנין או לשנות לאושפיזו לומר שהוא נהנה במה שאינו כן שלא להטריח עליו וכן כל כיוצא בזה וכן מתבאר במסכת יבמות שדרך תלמידי חכמים לשנות בהבאת שלום ומוסיפין וגורעין כדי להכניס אהבה בין זה לזה וכל שכיוצא בזה אין שנוי שבדבורו פוגמו כלל ולא עוד אלא שזו שבהבאת שלום מצוה:

וליהוי קשר סימן. פירוש דאף על גב דלעיל בפרקין גבי הא דתני רבי חייא שלשה כרוכין זה בזה משמע דאין קשר סימן. התם הוא בקשר של שטרות אבל הכא סבירא ליה דמחרוזות קשר מקויים ומשונה עבדי ליה דהוי סימן. ויש שפירשו דהכא מידק הוא דדייקינן לימא דמהא נמי שמעינן דקשר לא הוי סימן. ודחינן דמהא ליכא למשמע מינה דהכא במאי עסקינן בקטרא דציידי דכולי עלמא וכו'. ומיהו הא דהדר פרכינן וליהוי מנין סימן בדרך קושיא אמרה לה דהא קיימא לן דמנין הוי סימן כדאמרינן לעיל גבי שטרות וכדאיתא לקמן בהדיא. והפירוש נכון בעיני. הריטב"א.
וליהוי מנין סימן מדלא פריך תרווייהו בהדי הדדי וליהוי קשר ומנין סימן משמע דסימן דקשר עדיף ולהכי פריך מעיקרא וליהוי קשר סימן ללמדך דאחד אומר קשר ואחד אומר מנין ינתן לאומר קשר. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

וליהוי קשר סימן. משמע דפשיטא ליה דקשר הוי סימן. ותימה דבסוף פירקין דלעיל גבי שלשה קשורין פריך שמעת מינה קשר הוי סימן והכא נמי הוה ליה למינקט כהאי לישנא שמעת מינה קשר לא הוי סימן. ונראה דמסברא משמע ליה שיש לו להיות סימן ולהכי פריך הכא וליהוי קשר סימן ומכל מקום כדי להוכיח מן המשנה קאמר לעיל שמעת מינה קשר סימן. הרא"ש. ואפשר דהכא פריך לרבה דאמר לעיל עלה דכריכות ברשות הרבים דמיירי ביש בו סימן וסימן דכריכות היינו קשר אלמא דסבירא ליה דקשר הוי סימן ולהכי פריך הכא לדידיה ליהוי קשר סימן. ומיהו הא תירצה ריב"ש בחידושיו דרבה מיירי שהכל קושרין בקשר אחד וזה שינה וקשר כזה דלכולי עלמא הוי סימן וכדכתבינן לעיל. ויש לי לפרש דהכי פריך ליהוי קשר סימן פירוש מדנקט מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר ולא קתני נמי מחרוזות של בשר וכדתני בתוספתא אלמא משום דמחרוזות של דגים הם משונים ביותר אתא לאשמועינן דאפילו קשר בכהאי גוונא לא הוי סימן דאלו מחרוזות של בשר הרבה קושרין בקשר כזה והרבה קושרין בענין אחר אבל מחרוזות של דגים הוא משונה בקשרן וכל אחד עושה לו קשר בפני עצמו ומשום הכי פריך ליהוי קשר סימן דקשר בכהאי גוונא לכולי עלמא הוי סימן.
ומשני בקטרא דציידא דכולי עלמא הכי מקטרי פירוש הא דנקט מחרוזות של דגים לאו לרבותא נקטיה אלא בין במחרוזות של דגים בין במחרוזות של בשר מיירי והא דנקט מחרוזות של דגים לאורויי באיזה מיירי דהיינו קטרא דציירי דכולי עלמא הכי מקטרי ליה פירוש דכולי עלמא אפילו אותם דמחרזי בשר מקטרי קטרא דציידי. והתוספות ז"ל לא פירשו כן דכתבו וזה לשונם: מחרוזות של דגים והוא הדין מחרוזות של בשר וכו' עד כאן.

ומדקאמרי והוא הדין וכו'. משמע דלא מיירי תנא דמתניתין (אלא) במחרוזות של דגים דוקא. וקשיא להו לתוספות לפי שיטתם דאמרינן בפרק גיד הנשה אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן. ולמאי דפרישנא ניחא דלא אמרו בתוספתא מחרוזות של בשר הרי אלו שלו אלא כי קטירי בקטרא דציידי דכולי עלמא הכי מקטרי וכדפרישנא אבל אם שינה ועשה חרוזא אחר דלא הויא קטרא דציידי הוי סימן. ומיהו למאי דכתבו התוספות והוא הדין מחרוזות של בשר משמע דבכל מין מחרוזות לא הוי סימן ותקשי מהא דפרק גיד הנשה ותירצו בתוספות דגבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי דאין הלכה כרב מדפריך ורב היכי אכיל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן. עד כאן.
וקשיא לי הא התם בפרק גיד הנשה רב גופה הוא דאמר אל תהי שוטה בחרוזים הרי זה סימן ולרב בשר שנתעלם מן העין אסור. ויש לומר דהכי מייתי ראיה התוספות ז"ל דכיון דאנן שפיר אכלינן ולא חיישינן לדרב כלל אלמא דרב גופיה לא מחמיר כולי האי וסמיך אדבר מועט כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאקשינן ליהוי קשר סימן לאו למימרא דפשיטא ליה דהוי סילמן אלא אם תמצא לומר הוי סימן הכי נמי ליהוי סימן כאלו אמר שמע מינה קשר לא הוי סימן כדקאמר נמי וליהוי מנין סימן ולקמן בעי לה מיבעיא ומכל מקום כיון דקאמר וליהוי סימן סתם שמע מינה דסביר להו כמאן דאמר הוי סימן והכי קיימא לן. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: (נשמט מכאן לשון הריטב"א ולשון הרב בצלאל אשכנזי זצלה"ה ותמצאנו לעיל). (עמוד שנ"ו.)

הכי גרסינן וכן הוא בכל הספרים. בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו' ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ויש מגיהין וגורסים בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן אמר להו תניתוה מצא כלי כסף וכו' ומדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ולא גרסינן מדה משום דקשיא להו תרתי דאי משקל בעו מיניה למה ליה לאסוקי ומדמשקל הוי סימן וכו' ומאן דכר שמייהו. ועוד היכי פשיט מדה מקל וחומר דמשקל אדרבה משקל עדיף ממדה כדאמרינן לקמן מדת ארכו וכו'. וליתא חדא דאין גירסת הספרים מודה להם. ועוד דאי מנין בעו מיניה למה לי דיוקא דהא ברייתא דמשקל לפשוט להו מברייתא דלקמן דקתני בהדיא במה דברים אמורים כשמצאן אחד אחד אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז אלא ודאי משקל הוא דבעו מיניה ופשטה להו מברייתא דקתני בהדיא עד שיכוון משקלותיה וגמרא הוא דהדר ודייק מדמשקל הוי סימן מדה הוי סימן ובגררא דמדה נקט מנין משום דבעלמא איבעיא שמע מינה מנין הוי סימן לעיל גבי מצא תכריך של שטרות ולקמן גבי צבורי פירות. ודקשיא להו דמשקל עדיף ממדה וכו' עיין בנמוקי יוסף. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: הכי כתוב בכולהו נוסחי בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן וכו'. ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין הוי סימן. ותימה הוא למה ליה למפשט להו מדה ומנין. ויש גורסים. בעו מיניה מנין הוי סימן ופשט להו מדמשקל הוי סימן מנין הוי סימן ולא גרסי נמי מדה. ולא ראיתי נוסחא שכתוב בה כך ואין שומעין למגיהי ספרים. ופירוש מדה. כגון סאה פירות וכיוצא בה דאי מדת ארכו ורחבו משקל עדיף מינה כדאמרינן לקמן תנתן למדת משקלותיו. ויש לפרש משקל דהתם בגלימא וכיוצא בו שהוא סימן מובהק אבל בנסחא אין המשקל סימן מובהק ומדת ארכו עדיף והכי נמי משמע בפרק יש נוחלין. עד כאן.
ולענין פסק הלכה כתוב בשיטה וזה לשונו: כתב הריא"ף ומקום נמי הוי סימן מדמקשינן לקמן וניהוי מקום סימן ומפרקינן במדדין. עד כאן. וכן נראה דקשר הוי סימן מדאקשינן בשמעתין לעיל גבי מחרוזות וליהוי קשר סימן וכך פסק הרמב"ן. וגם נמי הוי בכלל פסקא דרב זביד משמיה דרבא דקשר ומקום הוי סימן וכדפרישנא לה לעיל בשמעתין. ותמהני מהריא"ף שלא הביא בענין קשר כלום. עד כאן.

אמאי ליהוי משקל סימן. ואם תאמר ודקארי לה מאי קארי לה והא כבר תירץ לעיל במניינא דשוין. ויש לומר. דמנין כבר נהגו הציידין לחרוז במנין הזה וכדפירש רש"י אבל במשקל לא מצינו מנהג בזה. ומשני דמיירי בשנהגו הטבחין לעשות החתיכות במשקל הזה. וכן דייק לשון רש"י דוק ותשכח. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

אי דרפקא אי דאטמא. פירש רש"י צואר והוא הפוך מלשון מפרקת. ולי נראה שהוא מלשון מרפק. הריצב"ש.

וזה לשון הריטב"א: אמר רבי זירא ברשום. פירש רש"י כיון דאמר רשום הוא הוי סימן ודוקא בזמן טבת וניסן שמוכרים בעלי בתים לחנונים חביות הרבה ביחד ונוטלין המגופות כדי לטעום היין ויש שחוזרין וסותמין ויש שנושאין אותן פתוחות למכרן מיד וכיון דאיכא חביות פחוחות וסתומות כי אמר רשום הוא הוי סימן. מה שאין כן בימי תשרי שכל העולם סותמין חביותיהן ואז לא הוי רושם סימן. ונראה מדבריו דסתימה לחוד אמרינן השתא הוי סימן בלא שום רושם אחר שיש בה. וזה אינו נכון חדא דלישנא דרשום לא משמע הכי. ועוד דסתימה מה סימן הוא. ועוד דהא בסמוך אמרינן אידי ואידי ברשום ולא קשיא כאן קודם שנפתחו האוצרות כאן לאחר שנפתחו לומר דלאחר דנפתחו רושם לא הוי סימן וכדמוכח מעובדא דרב יעקב בר אבא ואלו השתא אמרינן דאדרבה בזמן שמתפתחין אוצרות הוי רושם סימן ואין זו שיטת התלמוד דכי הדר אמרינן אידי ואידי נבא להפוך הסברות. ועוד כי פרכינן מכלל דברייתא בפתוח לוקמה ברשום ובימי תשרי. לכך פירש בתוספות דרשום רצה לומר שיש בו סימן רושם בסתימת החבית שכך דרך בני אדם כשסותמין חביותיהן לתת לכל אחד שום רושם במגופת החבית ולהכי פרכינן מכלל דברייתא בפתוח דאלו בסתום לא סגי דלית בה סימן ורושם במגופה ואי בפתוח אבידה מדעת היא שהרי כל שקצים ורמשים שותים ממנה והרי היא הפקר לכל וכל הקודם בה זכה בה. אמר רב הושעיא במציף כלומר שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט דסימן ליכא ואבידה מדעת ליכא. ע"כ.
ויש לי ליישב פירוש רש"י אביהן ורבן של ישראל שכתב וזה לשונו: ברשום חביותיהן של חרס היו וגפין אותם במגופה של חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין וביומי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנוני בעשר או בט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין וחוזר וסתמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנוני לביתו ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרת מיד. עד כאן.
ואי סבירא ליה לרב דסתימה בלחוד הויא סימן היכי קאמר לקמן וזה לשונו קודם שנפתתות האוצרות שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן עד כאן. והא קודם שנפתחו האוצרות כולהו חביות הם סתומין ושרוקין טיט דהיינו רושם. אלא נראה דהכין הוא פירוש לפירוש הרב דביומי תשרי שורקין טיט סביב לדבק המגופה בלבד וזה לא מקרי רושם דאין זה אלא שריקה בעלמא אבל ביומי שבט וניסן כשחוזרין וסותמין החביות אינן שורקין בלבד אלא טחין בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם. ואפשר דעושין כן כדי שיהיו משונין אותן שנפתחו ונטעמו מאותן שלא נפתחו כלל ולא יתערבו אלו עם אלו. ומכל מקום לא מקרי רושם אלא אותן שנסתמו בשבט וניסו דיש בהם יתרון טיחת טיט סביב המגופה והנמצאות בימים האלו אינם אלא אלו הרשומות דהשרוקות נשארין בבית. וכי תימא והיכי הוי רשום כי האי סימן והא כולהו הכי רשמי.

ותירץ הרב דמשום הכי הוי סימן משום שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד. ואם תאמר מאי פריך תלמודא מכלל דברייתא בפתוח דילמא ברייתא מיירי בימי תשרי דכולהו סתומים בשריקה לבד. ויש לומר. מדאוקי מתניתין ברשום ולא פירש דמיירי ביומי שבט וניסן משמע דסבירא ליה דביומי תשרי אינו נמצא חבית בחוץ והוה ליה מילתא דלא שכיח ולא מיירי בה תנא דברייתא. ומיהו ביומי שבט וניסן דמוכרין הבעלי בתים חביות לחנונים שכיחי למצא בחוץ ובהכי מיירי מתניתין וברייתא ובאותו הזמן לא שכיח אלא רשומות או פתוחות דמי שנושא החבית על כתפו אינו נושאה אלא רשומה או פתוחה כרי שלא תפול המגופה מעל החבית בעת שנושאה ולהכי פריך מכלל דברייתא בפתוח דשרוקה לא שכיחא בחוץ ואי תמצא בדרך מקרה השריקה הויא ליה סימן דהא באותם הימים אינו נמצא בחוץ אלא או רשומות או פתוחות וזו שנמצא שרוקא הויא ליה סימן ואמאי קתני הרי אלו שלו אלא ודאי בפתוחה מיירי וקשיא דאבידה מדעת היא ופשיטא דהרי אלו שלו אי נמי יש לפרש דתרתי קא פריך חדא דברייתא קתני הרי אלו שלו וקאי נמי אתבואה וגרוגרות דלא שייך בהו אבידה מדות אלא משום דליכא סימן ונמצא דתנא דברייתא מחתינהו בחד מחתא ולא שוו בטעמייהו דחביות של יין ושל שמן היינו טעמייהו משום דאבידה מדעת היא ושל תבואה וגרוגרות משום דלית בהו סימן. וזו היא דאתמה במאי דקאמר מכלל דברייתא בפתוח.

ושוב אתמה נמי אי בפתוח וכו'. כלומר פשיטא דאבידה מדעת היא ומכל מקום בעי למימר דעל כרחך ברייתא בפתוח דאי בשריקה הויא ליה סימן כיון דלא שכיחי שרוקות בחוץ וכדכתיבנא ומשני במציף שהניח מגופה עליה והדקה יפה כדי שלא תפול בנשיאתה ולא שרקה בטיט דהשתא לא סימן איכא ולא אבידה מדעת. ועוד משמע לי דלהכי אוקי לה ברשום וביומי שבט וניסן דאי ביומי תשרי לא שכיח חביות בחוץ וכדכתיבנא ואי נמצא איזה חביות באותן הימים בסימן כל דהו סגי ומקום הוי סימן ואפילו ברקתא דנהרא דהא לא שכיחי החביות אלא באוצר ולא בחוץ דאז אין מוכרין הבעלי בתים. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: פירש רש"י ז"ל כל העולם שורקין חביותיהן וזה רשום הוי סימן דאין רגילות לרשום אלא ביומי שבט וניסן והתוספות פירש בענין אחר עד כאן. ומה שכתב בשם פירש רש"י ז"ל קאי אשינויא דאביי דקא משני כאן קודם שנפתחו האוצרות וכו'. ואם תשאל לשיטת רש"י ז"ל ושם זה לא שכיח אלא בחביות שהן גדולות ומתניתין קתני כדי יין וכדי שמן שהם קטנים ולא שכיח בהו רשימה דנמכרין מיד. תשובתך לכך כתב רש"י מתניתין דחייב להכריז. פירוש אין לחלק בין כד לחבית אלא בעיקר הדין דקתני חייב להכריז ומתוקמא ברשום. בצלאל אשכנוי. והרשב"א ז"ל אזיל בשיטת התוספות ז"ל וכדבעינן למכתב לקמן בסע"ד.
וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאמרינן בחבית של יין ושל שמן שהן שלו ואוקמה רב אושעיא במוצף דוקא ברשות הרבים דכיון דאין להן שמירה אפקורי אפקרינהו אי נמי ברקתא דנהרא. אביי אוקמה אחר שנתפתחו האוצרות דכולי עלמא חזו לסימנייהו וברקתא דנהרא דליכא מקום סימן דכולי עלמא התם מנתי לעבור מעברא. עד כאן.
אביי אמר אידי ואידי ברשום וכאן קודם שנפתחו האוצרות אז הוי רושם סימן שהרי אין אחד מהם יודע רושם חברו וכאן לאחר שנפתחו האוצרות ונכנסים בני אדם לראות החביות ומכירין כולם ברשומי החביות ואין הרושם סימן. ולא עוד אלא דכיון דנפתחו האוצרות אין ידוע אם נאבדה החבית לבעל הבית או ללוקח. ודומה למאי דאמרינן לקמן אין סימן למטבע דדילמא אפקה. הריטב"א ז"ל.
וכן פירש תלמיד הר"פ ז"ל וזה לשונו: וכאן לאחר שנפתחו האוצרות לא הוי רושם סימן דהחנוני נכנס לתוך המרתף של בעל הבית רואה סימן חביותיו וסימני רשומות ואם כן מיאשי הבעלים מימר אמרי אין לו סימן שלא ידע בה החנוני אי נמי של חנוני מיאשי דמימר אמרי אין לו סימן שלא ידעו בה הבעלים שעדיין לא הכיר החנוני סימן שעשו בעלי הבתים. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: מסוברא דנזיאתא כסוי הקנקנים כשהוא מהודק וטחוי בטיט נקרא רשום כשהוא מרופרף נקרא מצוף מלשון ציפוי. ואסיקנא בה אידי ואידי ברשום ומתניתא דקתני הרי אלו שלו לאחר פתיחת האוצרות שהכל כשהן באוצרות כשהן חתומין כך מוציאין אותן והכל ענין אחד הן. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: אמר רב ברשום. מסתברא דהכי פירושו שהבעלים בשעה שהן גפין חביותיהן רושמין אותן לעולם כל אחד ואחד בסימנה והילכך רושם דידיה הוי סימן והיינו דקאמר ברשום ולא קאמר בסתום וכדאמרינן בעלמא חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. ואקשינן מכלל דברייתא בפתוח דאי בסתום כל שסותמין אותה מיד הוא רושם. ואוקימנא במוצף שהמגופה צפה על פיה כלומר שודיין לא טח סביבותיה בטיט שעד שטחין אין רושמין. ואביי אוקי כאן קודם שנפתחו אוצרות כאן לאחר שנפתחו אוצרות קודם שנפתחו אוצרות רושם הוי סימן לפי שעדיין אין בעלי בתים מוכרין וסימן דידיה הוי סימן דמיניה אבל לאחר שנפתחו אוצרות שבעלי בתים פותחים אוצרותיהן ומוכרין לחנונים אילך ואילך סימן רשימתו לא הוי סימן דמיניה נפל דדילמא זו משל חנונים הלוקחים היתה וכדאמרינן לקמן אין סימן למטבע וטעמא משום דהרבה טבועין במטבע אחד ואמרינן לאו האי דנפל מיניה כן נראה לי. עד כאן.

כי היכי דאיתרמי לך האי מקום. פירוש. כמו שנסתפק לך זה המקום ונתדמה לך שהוא מקום אבידתך הכי נמי שמא איתרמי לחברך ויחשוב שזהו מקום אבידתה ולזה אם כן מקום אמרינן לא הוי סימן. גליון תוספות.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: כי היכי דלדידך איתרמי האי מקום לחברך נמי איתרמי. ואם תאמר מאי איכא בין האי לישנא לאידך לישנא דקאמר כי היכי דאת אנחת וכו' יש לומר איכא בינייהו כגון שבא ואמר מקום מושבה להאי לישנא דקאמר כי היכי דאת אנחת הא ליכא למימר דחברך נמי אנח ויהא מקום מושבו שפיר סימן ולהאי לישנא דאמרינן דטעמא משום דאמרינן כי היכי דאיתרמי לך וכו' אם כן כי קאמר מקום מושבה מסויים שייך לומר האי טעמא. עד כאן.

וכן פירש הריטב"א ז"ל וזה לשונו: כי היכי דאת אנחת חברך וכו'. עד כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי נמי לחברך. ואם תאמר ומאי איכא בין הני תרי לישני. ויש לומר דללישנא קמא בשלא אמר מקום מסויים ממש אלא מקום כללי דאפשר דאנח הוא ואנח נמי חבריה הא אלו סיים מקום הוי סימן. וללישנא בתרא אפילו סיים מקום אינו סימן שאמר כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי המקום ההוא בעצמו לחברך כיון דרקתא הוא ומוכן לתשמיש הכל. והלכתא כלישנא בתרא. וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן. ובספרינו אין הגירסא כן. אלא הכי גרסינן. אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן דאמרינן ליה כי היכי דאיתרמי לדידך איתרמי נמי לחברך.

איכא דאמרי. אמר רב מרי מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן דאמרינן ליה כי מיכי דאיתרמי לדידך האי מקום איתרמי נמי לחברך האי מקום. עד כאן.

וכתב רש"י ז"ל איכא דאמרי וכו'. נפקא מינה דאפילו כיון ואמר מקום מושבה מסויים לא הוי סימן. עד כאן. ואיכא למידק דאי גירסת רש"י ז"ל היתה כגירסת ספרינו מאי קשיא ליה והא נפקא מינה טובא דללישנא בתרא סבירא ליה דמקום לא הוי סימן וטעמא דרב מרי אכל מקום קאי ולאו ארקתא דנהרא. וללישנא קמא מקום הוי סימן ולא קאי טעמא דרב מרי אלא ארקתא דנהרא. ויש לי לפרש דסבירא ליה לרב דללישנא בתרא נמי אף על גב דנקט מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן וכו' בעל כרחך עלה דרב זביד קאי. והיינו דקאמר מאי טעמא אמרו רבנן דברקתא דנהרא לכולי עלמא מקום לא הוי סימן דאילו שאר מקום הא פליגי בה רבה ורבא וסוגיא דשמעתא כרבא דמקום הוי סימן. והילכך שפיר קשיא ליה לרש"י דכיון דתרווייהו לישני קיימי ארקתא דנהרא מאי נפקא מינה דלישנא קמא קאמר מאי טעמא אמרו רבנן רקתא וכו' ולישנא בתרא קאמר מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן וכו' כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

ההוא גברא דאשכח כופרא. פירוש כופרא אצטלע. מיהסס פירוש מדקדק על עצמו מליגע בו. כיוצא בו בפרק האשה שנתאלמנה חזייה רב אשי לרב כהנא דהוה קא מהסס אמר ליה מי סברת עלך סמיכנא וכו'. ואמר רב לההוא גברא אין בו איסור אם רצונך חלקהו עם חייא ברי. כלומר אין בו איסור. קדחו ביה חלפי פירוש צמחו בו עשבים שנקראו חלפי והם קמשונים שצומחים בכרמים כלומר מזמן רב הוא מוטל הנה בזה המקום וכבר נתייאשו הבעלים. רבינו חננאל.

משום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש ואפילו יש בו סימן דחזינא דקדחו ביה חלפי דכיון שיש זמן מרובה שהוא שם ודאי נתייאשו הבעלים. ואם תאמר וליזכי ביה מאריה דמעצרתא דהא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. יש לומר דהכא מיירי שהמעצרתא במקום שאין משתמרת לדעת הבעלים. הריטב"א.

דקדחו בהו חלפי. ובפרק כל הבשר אמרינן ודילמא דגזל הוי. פירוש גבי הנהו פורצני ואמרינן התם יאוש בעלים הוו דקדחי בהו חלפי ופירש רש"י גדלו בהן אורטיאש מחמת שנעשו עפר ונדקו. גליון תוספות.

לא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. ואם תאמר אם כן היכי קתני במתניתין בכל אותן שאין בהן סימן הרי אלו שלו יכריז משום צורבא מרבנן לאהדורי ליה בטביעות עינא. פירש הראב"ד דהכרזה זו אינה כשאר ההכרזות שאין מכריזין אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויין שם ואין מכריזין אלא פעמים שלש. ולפי פירושו כל אותן שבמשנתנו גם כן עושין להן כן. והרמב"ן ז"ל תירץ שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם וכדאמרינן לקמן בשוקא דרבנן. הרשב"א והר"ן.
וכן פירשו בתוספות שאנ"ץ וזה לשונו: ונפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן כגון באתרא דשכיחי רבנן דלא מייאש שיודעין דמצורבא מרבנן נפל. עד כאן וכן כתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל ומודה רבי שמעון בכלי ששבעתן וכו'. אמר הכותב: נראה לי להוסיף על דבריהם שאם האבידה דבר שהוא ידוע על הרוב לצורבא מרבנן כגון ספרי עיון דאפילו באתר דלא שכיחי חייב להכריז שהרי זה סימן מובהק להם.
ונראה לי להוסיף עוד דאין אומדין לעולם במתיאש וכיוצא בזה לצורבא מרבנן דהא סומך הוא דהמוצא כיוצא בזה המציאה לעולם מרצה אותה. אצל צורבא מרבנן דידע ביה. ואולי היה אפשר להוסיף שיהא הדין כן בכל ספר ואפילו בספרי המקרא כי בעליו סומך שיבאו ליד היהודים ולעולם אינו מתייאש בכיוצא בזה אם לא היה בזוטו של ים או שלוליתו של נהר שהמקום גורם על הדרך שכתבנו למעלה. הר"ש דויאש.

וזה לשון הרמב"ן: ולא צריכא לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. קשיא לי אי כל דבר ששבעתו העין חייב להכריז משום צורבא מרבנן וכדקתני ומודה רבי שמעון וכו' היכי קתני רישא אלו מציאות שלו לכרוז דילמא איכא צורבא מרבנן דליהדריה ניהליה בטביעות עינא. ואיכא למימר דכל הני דמתניתין לאו כלים נינהו ולית בהו טביעות עינא מסתמא. עד כאן.

וכן כתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל ומודה רבי שמעון וכו'. וכן פירש ה"ר יהונתן במשנה וזה לשונו: כלי אנפוריא. מפרש בגמרא כלים שאין בהם סימן שלא שבעתן העין כלומר עדיין לא הורגל ראייתו ותשמישו שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא אין פה ראיה אבל אי שבעתן העין אף על פי שאין בהן סימן חייב להכריז דדילמא מצורבא מרבנן נפל ומהדרינן ליה בטביעות עינא. ודוקא בטלית ושאר כלים שדרך הוא להיות בהן טביעות עינא אבל בפירות ושאר הדברים הנזכרים שאין דרך להיות בהן טביעות עינא לא נצריכם להכריז עליהם משום טביעות עינא דצורבא מרבנן דדבר שאי אפשר הוא. ותנא קמא אינו מצריך אפילו בכלים להכריז משום צורבא מרבנן. ע"כ.
עוד כתב הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: ומשמע נמי דלא חיישינן לצורבא מרבנן אלא היכי דאשתכח באתרא דשכיחי רבנן כגון בשוקא דרבנן כדלקמן אבל היכא שנמצאת במקום אחר לא חיישינן לצורבא מרבנן וכל שכן במתא דליכא רבנן דליכא למיחש. וראיתי להראב"ד ז"ל שכתב: נראה לי שזו ההכרזה אינה כשאר הכרזות שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות דשכיחי רבנן. ולפי דבריו איכא למימר מאי הרי אלו שלו דקתני מתניתין בתר דאכריז בבתי מדרשות קאמר כיון דאכריז שלשה ימים או יותר בבתי מדרשות שוב אין חוששין לצורבא מרבנן. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: יש לומר דהכא במאי עסקינן כגון דחזיוה דנפל לצורבא מרבנן שהיתה סיעה של תלמידי חכמים עוברת כאן.
אי נמי דאשתכח באתרא דשכיחו ביה רבנן וכדאמרינן לקמן בשוקא דרבנן הא לאו הכי לא חיישינן לצורבא מרבנן דמיעוטא נינהו וכל שכן הנהו דלא משנו בדיבורייהו. ודעת הראב"ד דכי מכריז משום צורבא מרבנן אינו מכריז אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ומקומות שתלמידי חכמים מצויין שם. עד כאן.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: כתב הראב"ד ונראה לי שזו ההכרזה אינה כשאר ההכרזות האמורות במשנתנה לפי שאינה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות מקום שצורבי מרבנן מצויין שם. ודוקא בדבר שאינו לא כבד ולא חשוב שהרי אינו של מוצא כאביי משום יאוש שלא מדעת הילכך מכריז משום צורבא מרבנן אבל דבר שהוא חשוב או כבד שיש בו ידיעה מיד מיאש שלא נחזיק אותו בצורבא מרבנן והרי היא שלו. דאם כן כל הנך דמתניתין דאמרינן שלא יכריז משום טביעות עינא דצורבא מרבנן. עד כאן. וקשיא לי לדבריו לותיב בגמרא ממתניתין לרבא מאי שנא כלי אנפוריא דמכריז לתנא קמא ולרבי שמעון כלים ששבעתן עין משום צורבא מרבנן מהני כולהו דרישא דמתניתין. אבל רואה אני מה שכתב הרמב"ן דכל הני דמתניתין לאו כלים נינהו ומסתמא ליכא בהו טביעת עין ומשמע נמי דבכלים נמי דוקא כי אשתכח באתרא דשכיחי רבנן וכו'. עד כאן משיטה.

בהני תלת מילי עבידי רבנן וכו'. כתב הריא"ף וזה לשונו: והוא הדין דמשני בדברי שלום וכו' והאי דלא חשיב הא בהדי הנך תלת משום דההיא לא איצטריך ליה דמצוה היא וכו'.

ולדידי חזיא לי דרב יהודה אתא לאשמועינן הני דלא אמרוה ראשונים אבל שאלת שלום כבר אמרוה ראשונים ואסמכוה אקרא. שיטה.
במסכת שקראה ואמר איני יודע אותה כי לא קריתיה כגון זה לא מחזקינן ליה בשקרי דעבד כרבנן דאמרי למד לשונך לומר איני יודע. ר"ח ז"ל.
והרמב"ם ז"ל פירש במסכתא כיצד היה עוסק במסכתא נדה ואומר במקומות איני שונה בה שלא יהיו שואלין אותו שאלות בענייני נדה. גליון תוספות.

בפוריא. פירש רש"י ז"ל אם שואלין אותו שמשת מטתך. ואינו מחוור דאפילו קל שבקלים עשוי לשנות בכך ואין זו רבותא לתלמיד חכם וגם אין שואלין כן אפילו לקלים כל שכן לתלמיד חכם. אלא הכי פירושא אם שמש מטתו וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.
ור"ח ז"ל פירש. בפוריא אם יאמר לא שמשתי וכי לא ישנה אשתי אצלי זה הלילה שפיר עבד שאין דרך ארץ בני אדם לגלות שיחתם עם נשיהן לבני אדם. וכן באושפיזא אם כבדו ועשו לו מטעמים הרבה ותיקן הבית בכלים מכובדים. ושינה האורח מפני כי פחד שלא ירגישו בני אדם וירדו אחרים בביתו כדכתיב מברך רעהו וגו' ושינה כל שינוי כענין הזה ואין מחזיקין אותו בשקרי אלא הרי הוא בנאמנותו. ואם יאמר ברי לי שאלו הן כלי מחזירים אותו בטביעות עינא בלבד בלא נתינת סימנין לפיכך מודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז מאי טעמא דילמא אתי צורבא מרבנן דלא משני בדיבוריה דאמר טביעות עינא אית לי בהון ושקיל להו. עד כאן.

באושפיזא. פירש רש"י ז"ל שאלוהו על אושפיזו אם קבלוהו בסבר פנים יפות ואמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינם מהוגנים לבא תמיד וכו', עד כאן.

והא לא דמיא למאי דאמרינן בפרק יש בערכין מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו כגון דמקלע לאושפיזו וטרחו קמיה שפיר למחר נפיק וכו'. דהכי טרח קמאי ושמעון אינשי וכו' עד כאן. דהתם משבח אותו טובא דטרח קמיה שפיר ועבד ליה כמה מיני תבשילין וזהו לשון הרע דשמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה לממוניה וכדפירש רש"י ז"ל התם אבל הכא דאינו אלא בהקבלת בסבר פנים יפות אין המשנה אלא מדה טובת בעלמא ואינו בכלל מברך לרעהו בקול גדול.
ומיהו התוספות ז"ל קא מדמו הא דהכא לההיא דערכין ולא מחלקי בהכי כלל. וקשיא להו לשיטתם דהא אמרינן בברכות אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וחלקו בין מדבר בין בני אדם מהוגנים למדבר בין בני אדם שאינן מהוגנין. ולמאי דחליקנא ניחא טפי דבהא נמי יש לחלק דאורח טוב אינו אומר שטרח הרבה אלא אותו המעט שטרח היה בשבילי. עוד הקשו בתוספות דאמאי לא חשיב הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו מותר לשנות מפני דרכי שלום. ולמאי דפרישנא ניחא נמי קושיא זו דלא חשיב הכא אלא מדות טובות דלא סמיכי אקרא אבל הא דמותר לשנות מפני השלום מייתי להו מקרא. ומיהו לשיטת התוספות הא דאושפיזא נמי סמיך אקרא דמברך רעהו בקול גדול. ודע דרש"י פירש דהני תלת הם מדות טובות דמסכתא היינו מדת ענוה ופוריא מדת צניעות ואושפיזא היינו מדה טובה שאינו כפוי טובה וחפץ בטובת אושפיזו. והילכך איכא למימר דלא חשיב אלא מדות טובות והיינו דקאמר בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במילייהו וכו' אבל הכא דדרכי שלום היינו מדינא. ומיהו מכל מקום קשה קצת דקאמר אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת מהדרינן ליה ואי משני במילי אחריני לא מהדרינן משמע דליכא אלא אלו ומכל מקום יש לומר. דהכי קאמר דבמדות ליכא אלא אלו ומה שהוא צריך לשנות מדינא לא הוצרך למנקט. כן נראה לי. בצלאל אשכנזי.

תוס' בד"ה חבית של כו' אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן כו' עכ"ל ומיהו לא ניחא ליה לתלמודא לאוקמא הך דכדי יין ושמן חייב להכריז באינה מליאה וק"ל:

בד"ה באושפיזא כו' משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילים כו' עכ"ל ונראה דהוצרכו לומר דהני נמי מפני דרכי שלום משום דמשמע להו מהך דפ' הבע"י דאין משנין בשום דבר אלא מפני דרכי שלום ודו"ק:

בהני ג' מילי עבידי רבנן דמשני במלייהו במסכתא כו'. פרש"י יש בידך מסכתא כו' יאמר לו לאו ומדת ענוה היא עכ"ל אבל מדברי הערוך נראה לפרש עבידי רבנן דמשני במסכת ע"פ מ"ש למד לשונך לומר איני יודע פן תתבדה:

בפוריא עיין פרש"י ותוס' עוד י"ל ע"פ מ"ש פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן כו' עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבוסם כל כך וידע:

ובאושפיזא עיין פרש"י ותוס' עי"ל ע"פ מ"ש פ' העור והרוטב פומבדיתא לוייך שני אושפיזך דהיינו שלא יודיע להם אושפיזו שלא יגנבו ממנו שום דבר כפירוש רש"י שם והיינו דעבידי רבנן לשנות בהא והשתא הוו ג' דברים שמשנין מענין לומר איני יודע גם בדבר שיודע וק"ל:

בגמ' בעי מיניה מרב ששת משקל הוי סימן וכו' באשר"י גריס מנין הוי סימן וכו' ולפי זה אתי שפיר דמסיים בהפשיטות' בסמוך ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן:

ברש"י ד"ה דקדחו ביה וכו' גדלו עליה ש"מ מימים רבים וכו' הד"א:

בתוס' ד"ה מחרוזות של דגים וכו' וי"ל דגבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי דאין הלכה כרב וכו' עכ"ל נ"ל דה"ק כיון דחזינן דאין הלכה כרב א"כ חזינן דהקילו בבשר שנתעלם מן העין ולכך אפילו רב גופיה לא החמיר כל כך וס"ל דאע"ג דבעלמא מחרוזות לא הוי סימן אעפ"כ לענין בשר שנתעלם מן העין הוי סימן ופירוש זה מוכרח משום דהא האי בעיא דתולין רבעי בשר בחרוז' מהו אליבא דרב בעי לה דסבירא ליה בשר שנתעלם מן העין אסור דאלו לדידן דלא קי"ל כרב אפילו בלא שום סימן מותר וק"ל:

ד"ה ברשום וכו' ואחר כך מתחיל הדבור אביי אמר וכו' ונראה דשני דבורים הללו הכל דבור א' הוא ולפי שלפירוש התוספות שפירשו שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה קשה אם כן כשנפתחו מאי בכך הא מ"מ כיון שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו הוי סימן כשנותן סימן רשימת חבית זו כך וכך היא ולכך מסיים אביי אמר דאפי' רושם לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות וכו' וצ"ל דהא דפירשו התוס' שבעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו ר"ל כשפותח מגופת החבית וטועם היין וחוזר וסותמה שזה נקרא רושם כמו שפירש רש"י כל אחד עושה רושם משונה משל חבירו ואין לפרש דהתוספות מפרשים רושם כפשוטו שכל בעל הבית עושה בחבית שלו רושם וסימן משונה משל חבירו ואינו תלוי בפתיחת החבית דאם כן מאי פריך בגמרא מכלל דברייתא בפתוח ובו' וק"ל:

גמ' בעו מיניה מרב ששת מנין הוי סימן כו' כצ"ל ונ"ב נ"ל וכן איתא באשר"י:

רש"י בד"ה ופרכינן כו' שלא בפתוחה קתני כו' כנ"ל והד"א:

בד"ה דקדחו ביה חלפי' נ"ב פי' צמחו עשבים הנקראים חילפי והם קמשונים שצומחין בכרמים כלומר ישנים היה מזמן רב עכ"ל הערוך:

תוס' בד"ה אתלת קרנתא כו' בפרק אין מעמידין חבי"ת נ"ב ראשי תיבות חלב בשר יין תכלת:

בד"ה באושפיז' כו' בבוקר השכם כו' נ"ב פירוש שמשכים בבוקר לברכו אז בערב קללה תחשב לו לבעל הבית:

גמרא במשקלא דשוין. וכן בחתיכות דג דבסמוך נמי במשקלא דשוין (ח) או מדקאמר חתיכות דג דא"כ ה"ה דג שלם אם יאמר המשקל:

גמ' והא תנן כדי יין כו' לא בעיא לשנויי דהכא איירי ברקתא דנהרא והכא במקום מסיים כדבסמוך דלאיכא דאמרי מאי איכא למימר (ט) ולא ניחא ליה ג"כ כאן במלאים כאן בחסרים דמאי פסקא [דכיון דתרוייהו סתמא מיתניא מאי פסקא דחביות במלאים וכדים חסירים] אבל [השתא] אפשר לומר קצת דדומיא דתבואה וזיתים קתני דלא שייך בה רשום (אפשר). וא"ל דאביי הוי ליה לשנויי כאן וכו' [ר"ל דלתירוץ אביי ג"כ קשה מאי פסקא הו"ל לשנויי כאן במלאים]:

ברש"י בד"ה ברשום כו' והיינו סימן שיש רושמין וכו'. ופתוח לא הוי סימן דמיאש בעלה מיניה ששקצים ורמשים שותין ממנו ומקשה פשיטא אבידה מדעת היא אבל לתירוצא מציף קצת קשה להוי מציף סימן ואפשר לומר דג"כ נתיאשו שיכולין לשתות ג"כ הנחשים ממנו [אבל לאו אבידה מדעת היא] או אפשר לומר דבר שהוא מעצמו לא הוי סימן [רק מה שעושה במכוון לסימן]:

ברש"י בד"ה כופרא זפת דבר שאין בו סימן. למאי דמסיק משום יאוש בעלים נגעו בו וכו' ה"ה נמי יש בו סימן וכן הוא בח"מ:

בתוס' בד"ה מחרוזות כו' דאין הלכה כרב וכו'. ר"ל ואע"ג דבעלמא הלכה כרב באיסורי מ"מ בהא מקילינן וה"ה רב גופא נמי מיקל וס"ל לענין בשר שנתעלם מחרוזות הוי סימן [דרב בעצמו אמרו]:

בתוס' בד"ה באושפיזא וכו' וי"ל וכו' משום דהני נמי משום ד"ש ורגילין יותר וכו'. אבל אי לא הוי אלו משום דרכי שלום לא הול"ל בהנהו ג' מילי אע"ג דרגילין כיון שיש עוד ג"כ אבל כיון שזהו בעצמו משום דרכי שלום לא צריך למיחשביה דה"ה אינך אם יקרה. ונראה שזהו שאמר מאי נ"מ אמר מר זוטרא כו' דא"ל שרשאין לשנות דא"כ הול"ל סתמא מפני דרכי שלום אלא שאמר עבידי רבנן כו' שרגילין ואין לחוש אם משקרו בהך. וברי"ף תירץ דהתם מצוה ולא צריך למיחשביה:

רש"י ד"ה ברשום. והיינו סימן שיש רושמין כו'. נראה דר"ל וברשימה יש סימן דכל חנוני רשימתו משונה משל חבירו דאלת"כ בפתוח נמי ליהוי פתיחתה סימן דבסימן הבא מאליו שניכר לכ"ע ה"ס כמש"כ התוס' לעיל ועוד הרי בידים נטל המגופה:

תד"ה אתלתא. וא"ת כו'. הן בחולין פרש"י הא דרבה בר"ה משום שלא יגנבו ממנה אנשי ביתו וגם י"ל דתלתא קרנתא עדיפא מחותם אחד כמש"כ הרא"ש:

פלוג ליה לחייא ברי. נ"ב אבל לעצמו לא. להרחיק מן הכיעור וכחכם שאסר את האשה על בעלה או שהעיד בה לא ישאנה [יבמות כ"ה]. וכן לא מבהמה שהורה בה חכם [חולין ל״ז ב' מ"ד ב' וע"ש דן את הדין זיכה כו' ובתוס׳ שם ד״ה וכן]. אבל לבנו מותר כדתנן התם [ספ״ב דיבמות] וכולן מותרות לבניהם או לאחיהם:

בְּהַנֵּי תְּלַת מִילֵי עָבִידֵי רַבָּנָן דִּמְשַׁנּוּ בְּדִבּוּרַיְהוּ. יש להבין מאי לשון עָבִידֵי דנקיט כאן? ונראה לי בס"ד דגם בהני מילי אין מוציאים מפיהם שקר גמור אלא עבידי המצאה של סגנון דברים שישיבו דברים הסובלים שני פירושים דהשומע יבין הדברים במשמעות השקר ובלבם יתכוונו למשמעות האמת וכיוצא בזה מצינו אצל משה רבינו ע"ה כששאלו השטן תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו וכי מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? (שבת פט.) דנזהר להשיב דבר דמשתמע לתרי אפי שלא אמר לא נתן לי תורה אלא אתה מה אני שיתן לי הקדוש ברוך הוא תורה שבלבו כיון לומר אתה אומר שנתן לך מה אני שיתן לי לבדי כי לישראל נתנה ואני בכללם אך השטן הבין שלא נתן לו כלל ונמצא שאמר דברים דמשתמען לתרי אנפי והוא לא דבר שקר ח"ו.
ועוד נראה לי בס"ד הא דאמר עָבִידֵי דהתוספות ז"ל הקשו אמאי לא חשיב הכא 'מותר לשנות מפני דרכי השלום' כדאיתא ביבמות (יבמות סה:) ותירצו דהני נמי משום דרכי שלום הן והרי"ף ז"ל פירש דלא אצטריך הא דמצוה היא כדאמר רבי נתן מצוה שנאמר וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר הֳ' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ (שמואל א' טז, ב) ולא אצטריך למימר אלא בהנך שהם רשות עיין שם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ משנין מפני דרכי שלום מקראי ילפי לה (בראשית נ, טז) אבל הני תלת מילי מסברה דידהו אמרו לה עד כאן דבריו נר"ו. ובזה מתרץ יפה דקדוק הנזכר דנקיט 'עבידי רבנן דמשני' פירוש הני תלת מילי עבידי רבנן מסברא דידהו ולית לה ילפותא מקראי דהא מסכתא ופוריה אינם מדרכי השלום ואפילו באושפיזא יש לצדד ולומר דאין זה בכלל דרכי השלום.

בְּפוּרְיָא. כתבו התוספות אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י עיין שם. ונראה לי כונת רש"י ז"ל הוא דהם דרכם לישן בית המדרש בכל לילות החול לקבוע ישיבה בלילה ורק בליל שבת ישנים בביתם ואם חל טבילת מצוה בחול לאחד מהם ישן אותה הלילה בביתו לקיים מצות עונה ולכן החברים כשרואין לאחד מהם שלא בא בלילה לבית המדרש שואלין אותו למחר ביום מדוע לא באת אמש לבית המדרש אם היה אצלך טבילת מצוה ומשיב לאו.
ונראה לי בס"ד לרמוז שלשה הנזכר ראשי תיבות 'אמת' שהוא אוּשְׁפִּיזָא מַסֶּכְתָּא תַּשְׁמִישׁ לרמוז דגם בשלשה דאיכא בהון טעמא לשקר בהם עם כל זה טוב דגם באלו ידברו אמת וכמו דדייק הרב קיקיון דיונה ז"ל מן המאמר הזה שגם בשלשה אלה טוב לדבר אמת.
והנה הרב פתח עינים העלה בדעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה דמשום ענוה בלחוד לא ישקר אך רש"י ז"ל לא סבירא ליה הכי והביא הוכחה לסברת רש"י ותוספות מעובדא דרבי יהושע בן לוי דאמר לו רבי שמעון בר יוחאי אם נראתה הקשת בימיו והשיב לו הן ומסיק בגמרא (כתובות עז:) דמשום ענוה אמר לו הן ולעולם לא נראתה בימיו, והביא דברי אליה רבא ז"ל מה שפקפק בהוכחה זו עיין שם.
ולכאורה יש להביא ראיה לסברת רש"י ז"ל מנתן בן עמרם (בבא בתרא ח.) ששאלו רבינו הקדוש קרית? ואמר לו 'לאו' שנית? ואמר לו 'לאו' דהתם שינה בפירוש. ויש לדחות דהתם שאני כי מלבד הענוה עוד חשש פן יהנה מן כבוד תורה דדבר זה חמור מאד דאמרו רבותינו ז"ל באבות (משנה אבות ד, ה) כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
מיהו לכאורה עוד יש ללמוד הוכחה לסברת רש"י ז"ל מהא דבכורות (בכורות לו.) שאמר רבי יהושע אלמלא וכו' עכשיו שאני חי והוא חי האיך החי יכול להכחיש את החי? ופירש רש"י ז"ל הייתי יכול להכחיש ולומר 'לא אמרתי' וכיוצא בזה איתא בברכות (ברכות כז:) גבי תפילת ערבית, וקשא דאיך יכחיש לדבר שקר ח"ו? אלא ודאי דמצי עביד הכי משום כבוד רבן גמליאל, והוא הדין דמצי עביד בשביל ענוה.
מיהו גם לזה יש לדחות דכונתו לומר מצד הטבע יכול חי להכחיש את המת ולא יכול להכחיש החי ולעולם מצד הדין אסור ובזה ניחא דלא אמר 'יכול אני להכחיש' אלא אמר 'יכול החי להכחיש' שלא רצה לצייר הדבר על עצמו אלא נקיט ליה על אחרים כי הוא עצמו ודאי לא יכחיש אך רצונו לומר כפי טבע האנושי יכול החי להכחיש את המת.

בגמרא מי לא תניא מצא חתיכות דגים כו' חביות של יין ושל שמן כו'. הוצרך להביא סיפא דחביות של יין משום דאל"כ היה אפשר לומר דהא דקתני מצא חתיכות דג חייב להכריז היינו שמצא כמה חתיכות דהוי מנינא סימן אבל מדקתני סיפא חביות של יין הרי אלו שלו ע"כ בדליכא אלא חדא איירי ואם כן ע"כ רישא נמי בחדא איירי ומקשה שפיר:

שם והא תנן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז. וקשה דלמא הא דחייב להכריז היינו בדאיכא טובא כדנקיט כדי לשון רבים ואם כן איכא סי' במנין או במקום דכיון דאיכא טובא בהדי הדדי ודאי דרך הינוח הם ולא דרך נפילה ויש ליישב משום דמסתמא הוי סיפא דומיא דרישא דקתני בככרות ומחרוזות של דגים הרי אלו שלו ואף על גב דקתני בלשון רבים ע"כ אככרות ומחרוזות דעלמא קאי ואיירי שמצאן א' א' דאל"כ הא איכא סימן במנין או במקום או שנאמר דלעולם איירי שמצא הרבה אלא שמצאן דרך נפילה דתו לא הוי סימן לא במנין ולא במקום וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה אבל שנים וא"כ ע"כ סיפא איירי בהאי ענינא גופא דכדי יין וכדי שמן דלאו ע"י סימן דמנין או מקום איירי דאם כן ליפלוג וליתני בדידיה בככרות ומחרוזות גופא אלא ודאי ע"י סימן דכדים איירי ומקשה שפיר ודו"ק:

אמר רב יהודה בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו וכו'. פירש הרב קיקיון דיונה דעבידי דמשנו אבל אי לא משנו שפיר עבוד עיין בדבריו ואפשר דרך צחות שפת אמת תכון לעד אמת ר"ת אושפיזא מסכתא תשמיש שאפילו בזה אינו משנה תכון לעד. ובפתח עינים הבאתי ראיה מפרק המדיר ושם פרק המדיר ובקונטריס אחרון צדדתי והאמת שהראיה טובה והשאר הוא דוחק ודוק:

במסכתא. פירש"י יש בידך מסכת פלונית סדורה בגירסא או לאו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא וכ"כ התוס'. וכן הביא בשיטה מקובצת משם רבינו חננאל וכתב דכגון זה לא מחזקינן ליה בשקרי וכו' ע"ש והרמב"ם כתב פי"ד דגזילה דאם עוסק במסכת נדה מצי לומר במקואות כדי שלא ישאלוהו שאלות בנדה. ולכאורה אפשר לומר דלהרמב"ם לא הותר אלא בכה"ג כי ירא שישאלוהו שאלות בענייני נדה לזה הותר לומר דעסיק במקואות. אבל אי ליכא לחוש שישאלוהו. או דהגיע להוראה ושיח ושיג לו להשיב אז לא שרי לומר לא למדתי מסכתא זו דגם כי הוא ענוה אבל שקורי משקר:
ונראה להביא ראיה לדברי רש"י ור"ח והתוס' ממ"ש בכתובות ס"פ המדיר (כתובות דף ע"ז) כשנכנס לג"ע ריב"ל דאמר לו רשב"י נראת הקשת בימיך א"ל הן ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר דלא אחזיק טיבותא לנפשאי. הרי דאפילו בעולם האמת ריב"ל אמר דבר שאינו למדת ענוה שלא להחזיק טובה לעצמו ואתיא כפירוש ר"ח ורש"י והתוס' דשרי לומר לא למדתי משום ענוה [ולעיל בפנים בכתובות דף ע"ז ע"ב צדדתי לדחות ראיה זו ע"ש ובמ"ש בהגה"ה שם]. ויש לצדד דגם הרמב"ם מודה לענין דינא:

והתוס' ד"ה באושפיזא כתבו והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום משום דהני נמי משום דרכי שלום הן וכו'. ע"ש וראיתי להרב מופת הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב שכתב משם הרב רצוף אהבה על קושית התוס' דלק"מ דלא חשיב רק תלת מילי דת"ח משנו ולא כל אדם למעוטי שלום דכ"ע רגילי לשנות והשיגו הרב הנזכר דליתא דהתוס' נתקשו הא דסיימו בש"ס אי ידענא דלא משני אלא בהני תלת מילי והול"ל בד' מילי וכו' ע"ש ואינה השגה דכי אמרינן דלא חשיב ש' דכ"ע רגילי לשנות ולא חשיב אלא מילי דרבנן משנו משו"ה נקט בתלת מילי וש' א"צ לומר דכ"ע משנו. אלא דכונת הרב דהתוס' רצו לדייק מ"ש בתלת מילי וכל עצמו אינו אלא לתת טעם להתוס'. אך אפשר דמודה הרב דהתירוץ ניתן ליאמר אמנם בלא"ה יש לומר דהתוס' לקושטא סברי דהני נמי משום ש' ומשו"ה לא תירצו תירוץ אחר. וראיתי להרב תורת חיים שכתב דטפי נראה לומר דהא דמותר לשנות מפני השלום פשיטא ומצוה היא וכו' עש"ב ולא זכר דכ"כ הרי"ף בהדיא בשמעתין דלא חשיב הא דמותר לשנות מפני השלום דההיא מצוה היא ע"ש וכמדומה שגם מהגאונים מהר"ש אלגאזי ומהרח"א נעלם מהם דברי הרי"ף וגם הרמב"ם שאמר שינוי מפני שלום נמי וכ"כ בהגהות אשרי ע"ש. והרא"ש הביא המימרא סתמית לחוד והוא חידוש דתדיר מעתיק לשון הרי"ף והוא התלמוד שלו. והרב מעדני מלך פרק אלו טריפות סימן ט' אגב שיטפיה כתב פעמים שלש דהת"ח צריך שלא ישנה בהני תלת. ואחר זמן רב ראיתי להרב מגן אברהם סימן תקס"ה שהזכיר מאמרין ומייתי מההיא דריב"ל דהבאתי בעניותי. וראיתי להרב אליה רבה שם שחילק דהא דריב"ל אינו שקר כל כך דאפשר שנראת קשת במקום אחר ולא ידע. ולי ההדיוט מהש"ס דקאמר דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה מוכח דידע דלא נראה כלל ושקר משום ענוה וברור ובמקום. אחר כתבתי בזה. ועמ"ש מהר"ב אשכנזי בשיטה מקובצת ובדרישה ח"מ סימן רס"ב ודוק: