דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא כא ע"א - Steinsaltz

as we ask the witnesses whether the loan was repaid or whether it was not repaid.

Come and hear another challenge from a baraita: A simpon upon which witnesses are signed is valid. Apparently, it is valid even if it is found in the possession of the creditor, as no distinction is made. The Gemara answers: To what witnesses is the baraita referring? It is referring to witnesses of ratification. The fact that the simpon was ratified by the court proves its validity.

The Gemara notes that this too stands to reason, from the fact that the baraita teaches in the latter clause: And a simpon upon which witnesses are not signed is invalid. What is meant by the expression: Upon which witnesses are not signed? If we say that it means that there are no witnesses signed on it at all, does it need to be said that it is invalid? Rather, is it not referring to a simpon on which witnesses are signed, just not witnesses of ratification?

The Gemara discusses the baraita itself cited above: A simpon upon which witnesses are signed is ratified by means of its signatories. If there are no witnesses signed on it, but the simpon emerges from the possession of a third party serving as a trustee, or if it emerges after the signing of the documents, i.e., the simpon was written on the promissory note beneath the content of the note and the witnesses’ signatures, it is valid.

The Gemara explains: The reason that it is valid if it emerges from the possession of a third party is that the creditor granted credibility to the third party by placing the simpon in his possession. So too, the simpon is valid in a case where it emerges after the signing of the documents, as, if not for the fact that the debt was repaid, the creditor would not have undermined his note by allowing the simpon to be written on it.

MISHNA: In a case where one discovers lost items, which found items belong to him, and for which items is one obligated to proclaim his find so that the owner of the lost items can come and reclaim them?

These found items belong to him: If one found scattered produce, scattered coins, bundles of grain in a public area, round cakes of pressed figs, baker’s loaves, strings of fish, cuts of meat, unprocessed wool fleeces that are taken from their state of origin directly after shearing, bound flax stalks, or bound strips of combed purple wool, these belong to him, as they have no distinguishing marks that would enable their owners to claim them. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says: If one finds any lost item in which there is an alteration, he is obligated to proclaim his find. How so? If he found a round cake of pressed figs with an earthenware shard inside it or a loaf of bread with coins inside it, he is obligated to proclaim his find, as perhaps the owner of the item inserted them as a distinguishing mark by means of which he could reclaim his property in case it became lost.

Rabbi Shimon ben Elazar says: If one finds any anpurya vessels, since their shape is uniform and they are indistinguishable, he is not obligated to proclaim his find.

GEMARA: The mishna teaches as an example of items that one finds without any distinguishing mark: If one found scattered produce. The Gemara asks: And how much produce in how large an area constitutes scattered produce? Rabbi Yitzḥak says: It is considered scattered produce when it has a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits.

The Gemara asks: What are the circumstances? If he found the produce scattered in a manner indicating that it came there by falling and was not deliberately placed there, then even if the volume of produce in that area was greater than this limit, it should also belong to him, because there is no distinguishing mark that would enable the owner to reclaim it. And if he found produce scattered in a manner indicating intentional placement, then even if the volume of produce in an area that size was less than this limit, he should also not be allowed to keep the produce, as clearly the owner plans on returning to reclaim his produce.

Rav Ukva bar Ḥama said: We are dealing with kernels of wheat that remained during the gathering of grain on the threshing floor. For kernels scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, whose gathering requires great exertion, a person does not exert himself and does not return and take them. Therefore, he renounces his ownership of them and one who finds the kernels may keep them. For kernels scattered in an area smaller than that, the owner exerts himself and returns and takes them. And therefore, he does not renounce his ownership of them.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If a half-kav of kernels were scattered in an area of two by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces his ownership of the kernels? It is due to the fact that gathering the kernels requires great exertion. In the case of a half-kav of kernels scattered in an area of two by four cubits, since gathering them does not require great exertion, he does not renounce his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that they are not of significant value. In the case of a half-kav of kernels scattered in an area of two by four cubits, since they are certainly not of significant value, he renounces his ownership of the kernels.

Rabbi Yirmeya raises a related dilemma: If two kav of kernels were scattered in an area of eight by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: If one kav of kernels is scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that gathering them requires great exertion. This is true all the more so in the case of two kav of kernels scattered in an area of eight by four cubits, and since gathering them requires even greater exertion, the owner renounces his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces his ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that they are not of significant value. But in the case of two kav of kernels scattered in an area of eight by four cubits, since they are of significant value, he does not renounce his ownership of them.

If one kav of sesame seeds was scattered in an area of four by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that they are not of significant value. And in the case of sesame seeds, since they are of significant value he does not renounce his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that gathering them requires great exertion. That is true all the more so in the case of sesame seeds. Since gathering them requires even greater exertion, he renounces his ownership of them.

If one kav of dates was scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, or if one kav of pomegranates was scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that they are not of significant value; and also in the case of one kav of dates in an area of four by four cubits or one kav of pomegranates in an area of four by four cubits, since they are not of significant value he renounces ownership of the fruit.

Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that gathering them requires great exertion. And in the case of one kav of dates in an area of four by four cubits or one kav of pomegranates in an area of four by four cubits, since gathering them does not require great exertion he does not renounce his ownership of them. In all these cases, what is the halakha? The Gemara concludes: All these dilemmas shall stand unresolved.

§ It was stated:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

ודחינן: אימא אמור לפרש: יתקיים מחותמיו, כלומר,  דשיילינן להו לסהדי אי פרוע, אי לא פרוע, ששואלים את העדים החתומים אם ראו את הפרעון, או לא, ואם לא ראו את הפרעון, נאמן המלוה לומר, שלא נכתב השובר אלא להיות מוכן לכשיפרע.

תא שמע:

שנינו בברייתא: סמפון שובר שיש עליו עדים - כשר אפילו אם הוא בידי המלוה.

וקשה על רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה פסול.

ומתרצינן: מאי עדים - הכוונה עדי קיום, עדים המקיימים את השובר, שכתבו "הנפק", ובית דין אינם מקיימים את השובר אלא אם כן פרע הלוה את החוב. ולכן השובר כשר אף כשהוא בידי המלוה.

הכי נמי מסתברא, כי מדובר בעדי קיום.

מדקתני סיפא: ושאין עליו עדים - פסול השובר.

והוינן בה: מאי הכוונה אין עליו עדים?

אילימא, אם נאמר דליכא עלויה שאין על שובר עדים כלל - וכי צריכא למימר דפסול? הרי זה פשוט שבלא עדים אינו ראיה לפרעון החוב.

אלא לאו הכוונה, שיש על השובר עדים אלא שאין לו עדי קיום, ולכן פסול בנמצא ביד המלוה.

גופא:

שנינו בתוספתא: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו, והעמדנו כי מדובר בעדי קיום שראו את הפרעון, ואם יש עדים, אפילו אם השובר יוצא מתחת ידי המלוה - כשר.

ואם אין עליו על השובר עדים שראו את הפרעון, אבל יש עדים החתומים עליו [20], ויוצא מתחת ידי שליש שהשטר אינו ברשות הלוה או המלוה, אלא בידי שליש שביניהם - נאמן השליש.

או שיוצא השובר לאחר חיתום שטרות שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה - כשר.

ומבארינן: הטעם שהשובר כשר כשהוא יוצא מתחת ידי שליש - דהא הימניה שהרי האמינו מלוה לשליש, שהרי המלוה כתב את השובר, והוא מסרו לידי השליש, ובכך האמינו [21].

וכן יוצא לאחר חיתום שטרות נמי כשר, כיון דאי לאו דפריע שאם החוב לא היה פרוע - לא הוה מרע ליה לשטריה, לא היה כותב את השובר בשטר, שהרי השובר פוגם את הראיה שבשטר [22].

הדרן עלך פרק שנים אוחזין

הערות

[20] כך פירשו רש"י, הרא"ש, הרשב"א, הריטב"א, והראב"ד. אבל התוספות בסנהדרין [לא ב ד"ה אין עליו] בפירוש הראשון, וכן בהגהת מרדכי ובחידושי הריטב"א פירשו, שאין עליו עדים כלל, ונאמן השליש משום שגם השטר בידו, והקשו הרשב"א והגהות אשרי [סוף פרק זה בורר] על פירוש זה, כיון שהשטר בידו הרי נאמן משום שבידו ליתנו ללוה, ולמה לי שובר כלל. ולפירוש רש"י ושאר הראשונים אין השטר ביד השליש, ולכן אם אין עדים חתומים על השובר, חספא בעלמא הוא ואין השליש נאמן.

[21] הש"ך [סה סג] כתב, שסברת הימניה מועילה אף כשאין לו לשליש מיגו, כגון שהוחזק השובר בבית דין [כמבואר ברא"ש ונמוקי יוסף כאן], ולפי זה כתב, שזה דווקא בידוע שהוא שליש, אבל אם לא ידוע, והמלוה טוען שלא עשאו שליש, אינו נאמן.

[22] הגהות אשרי [סוף פרק זה בורר] בשם הר"ב מרגנשבורג סובר, כי מדובר באופן שהמלוה עצמו מסופק, אבל אם טוען ברי שלא נפרע, נאמן במיגו, אם יכול לגוזזו כגון שכתוב בקצה השטר. ויש החולקים [הגהות אשרי שם, ב"ח סה כט, ש"ך סה עא], וטעמם כיון שיש חזקה "דאי לאו דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה" ומיגו במקום חזקה, היא בעיה שלא נפשטה, ואין מוציאין ממון מספק.

פרק שני - אלו מציאות

הקדמה

כתוב בתורה [שמות כג]: "כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו".

עוד נאמר [דברים כב]: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך:

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו:

וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".

הפרק שלפנינו דן בעיקר בענייני השבת אבידה.

ואלו הם עיקרי ענייני אבידה הנדונים בפרקנו:

א. אילו מציאות שייכות למוצאן, ואילו הן שחייב להכריז עליהן.

ב. דיני יאוש בעלים. איזהו יאוש מדעת, ואיזהו - שלא מדעת, ומה דינם.

ג. דיני סימנים. אילו הם הסימנים שמחזירים אבידה על פיהם.

ד. דין המוצא כל זמן ששומר את האבידה. האם דינו כשומר חינם, או כשומר שכר.

ה. דיני הטיפול באבידה עד שיבואו הבעלים לקחתה.

ו. דיני הטיפול בבעלי חיים שנמצאו.

אולם בחלקו השני של הפרק יתווספו נושאים חדשים, כגון דיני פריקה וטעינה, ושאר עניינים שיש בהם הפסד ממון ישראל, שציוותה התורה על האדם לסייע לחבירו במקרים אלו, כדי למנוע הפסד.

מתניתין:

אלו מציאות שלו [1] הן [של המוצאן], ואינו חייב להכריז שמצאן כדי שיוכל להשיבן לבעליהן, משום שנתייאשו בעליהן מהן, והפקר הם. ואלו מציאות חייב להכריז על מציאתן, כדי שיבואו בעליהן לקחתם?

אלו הן המציאות ששלו הן [2]:

מצא פירות [בגמרא להלן יתבאר שהפירות שמשנתנו מדברת בהן - היינו תבואה [3]] מפוזרין על פני שטח מסויים [בגמרא יתבאר באיזה פיזור מדובר],

או שמצא מעות מפוזרות,

וכן אם מצא כריכות [עומרים קטנים של תבואה] ברשות הרבים, שמהלכין שם בני אדם רבים, ודורכים על הכריכות, ואף אם היה בהם סימן, הרי הוא נשחת על ידי הילוך הרבים [4].

ועגולי דבילה [תאנים יבשות כתושות ודבוקות זו בזו, ועשויות בתבנית עיגול], שאין בהם סימן, לפי שכולם עושין אותן באותה צורה,

וככרות של נחתום [שאופה ככרות רבים כדי למכרם], שאין בהם סימן, לפי שכל ככרות של נחתומים - שוין הן [5] [אבל ככרות של בעל הבית, שאופה אותן לעצמו, יש בהן סימן. משום שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה, ואינו יכול למלא לבדו תנור שלם, ולכן מצטרפים כמה בעלי בתים יחד לאפיה. ומשום כך מסמן כל אחד את ככרו, כדי שיכירום. אבל נחתום אופה פת מרובה, וממלא לבדו תנור שלם],

ומחרוזות של דגים [דגים החרוזים על חוט], שאין בהם סימן, לפי שכולם קושרים אותם באותו אופן,

וחתיכות של בשר, באופן שאין סימן בגוף החתיכה, וגם צורת החיתוך וגודל החתיכה קבועים הם,

וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן, הלקוחין כמות שהן גזוזות, שאינן מעובדות עדיין, כשאר גיזת כל המדינה [6] [לאפוקי גיזי צמר הבאין מבית האומן, לאחר שעובדו כבר, שיש בהן סימן],

ואניצי פשתן [חבילות של פשתן לא מעובד],

ולשונות של ארגמן, צמר סרוק ומשוך בצורת לשון, וצבוע בצבע ארגמן, ומצוי הוא, ואין בו סימן מיוחד,

אם מצא אחד מכל הדברים הללו, הרי אלו שלו, ואינו חייב להכריז עליהן. דברי רבי מאיר.

והטעם, כיון שבכל דברים אלו אין בהם סימן ניכר, ונתייאשו בעליהם מהם, והרי הם הפקר, וכל הקודם בהן - זכה בהן.

רבי יהודה מוסיף על דברי רבי מאיר, ואומר: כל דבר שיש בו שינוי - חייב להכריז עליו.

כיצד?

כגון שמצא עגול של דבילה, ובתוכו היתה נעוצה חתיכת חרס.

או שמצא ככר, ובתוכו היו מעות, אזי, על אף שבדרך כלל המוצא עגול או ככר אינו חייב להכריז, מכל מקום, במקרים אלו - חייב להכריז, משום שמסתבר שהחרס והמעות לא נפלו לשם מעצמם, אלא בעל העגול והככר הניחם שם, ואם כן יש לו בעגול ובככר סימן, ואינו מתייאש מהם.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז. ובגמרא יתבאר מהו "אנפוריא", ומדוע אין חייב להכריז.

גמרא:

שנינו במשנתינו: מצא פירות מפוזרין.

והוינן בה: וכמה? כלומר, כמה פירות, ועל פני איזה שטח הם צריכים להיות מפוזרין, כדי שנאמר שודאי נתייאשו הבעלים מהפירות?

אמר רבי יצחק: מדובר בקב פירות, שנתפזרו בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות [7] [8].

ותמהינן: היכי דמי?

אי מדובר שמצאם באופן שניכר בהם שאבדו בדרך נפילה, שנפלו מן האדם בלא ידיעתו, אם כן, אפילו אם מצא טובא [יותר] מקב, שנתפזרו בארבע אמות, נמי יהיו של המוצא, שהרי אין בהם סימן, ואם כן, ודאי נתייאשו מהם בעליהם, שהרי לא יוכלו להוכיח שהפירות שלהם! [9]

ואי מצאם בדרך הינוח, שניכר בפירות שהניחם שם אדם מדעתו, אם כן, אפילו אם היו הפירות בציר מהכי, פחות מקב, נמי לא יהיו שלו, שהרי הניחם בעליהם מדעתו, ובודאי ישוב לקחתם!

אמר רב עוקבא בר חמא: אכן אין מדובר במשנתנו בדרך נפילה, ואף לא בדרך הנחה ממש, שהניחם שם ובדעתו לשוב לקחתם. אלא, במכנשתא דבי דרי עסקינן [10]. שנמצאו הפירות במקום אסיפת הגרנות, ובתקופה שאוספין את הגרנות, ודש בעל הגורן את תבואתו, ולקח את עיקר הפירות, ונשארו שם הפירות הללו שנמצאו עתה [11].

ולכן, קב פירות המפוזרים בשטח של ארבע אמות, דנפיש טרחייהו, שטירחא גדולה היא לקבצן, אנו אומרים שלא טרח איניש, ולא הדר אתי ושקיל להו [לא יטרח בעליהם לשוב עליהם לקחתם], אלא אפקורי מפקר להו [12], ולכן הרי אלו של מוצאן.

אבל בציר מהכי, אם היו הפירות מפוזרין בפחות מארבע אמות, שאין הטירחה לקבצן מרובה כל כך, טרח בעליהם והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו, ולכן צריך להכריז עליהן.

בעי רבי ירמיה: אם מצא אדם חצי קב פירות, מפוזרים בשטח של שתי אמות, מהו, מה הדין, האם צריך להכריז עליהם, או לא? [13]

וביאור הספק:

כשמצא קב בארבע אמות, טעמא מאי, מאיזה טעם אנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם, האם עיקר הטעם הוא משום דנפיש טרחייהו, שטירחא מרובה היא לאספם, ואם כן, אם מצא חצי קב בשתי אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו [שאין טרחתם מרובה], שהרי הם מפוזרים רק בשתי אמות - לא מפקר להו בעליהם.

או דלמא, שמא עיקר הטעם שכשמצא קב בד' אמות נתייאש מהם בעליהם, היינו משום דקב פירות לא חשיבי, אינם חשובים לו כדי שיחזור לקחתם, ואם כן, גם חצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי [אינם חשובים בעיניו] - מפקר להו.

עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קביים [שני קבין של פירות], מפוזרים בשטח של שמונה אמות, מהו?

האם נאמר שכשמצא קב בארבע אמות טעמא מאי, מהו הטעם שאנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם - משום דנפיש טרחייהו, ואם כן, כל שכן כשנמצאו קביים מפוזרים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי - ודאי מפקר להו בעליהם.

או דלמא: שמא הטעם שנתייאש מהם בעליהם היינו משום דקב פירות לא חשיבי, ואם כן, כשמצא קביים בשמונה אמות, כיון דחשיבי - לא מפקר להו.

עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קב שומשמין [שדמיהם יקרים, ומצד שני, טורח איסופן רב מאד] מפוזרים בשטח של ארבע אמות - מהו?

האם נאמר שקב בארבע אמות טעמא מאי

- משום דלא חשיבי, ואם כן, כשמצא שומשמין, כיון דחשיבי, היות ויקרים הם - לא מפקר להו.

או דלמא: שמא הטעם הוא משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן כשמצא שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי, שהרי הם דקים וקטנים, וקשה לאספם - מפקר להו.

עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא קב תמרי בארבע אמות, או שמצא קב רמוני בארבע אמות - מהו? [14]

האם נאמר שכשמצא קב בארבע אמות, טעמא מאי, משום דלא חשיבי, ואם כן, כשמצא קב תמרי בארבע אמות, או שמצא קב רמוני בארבע אמות נמי, כיון דלא חשיבי - מפקר להו.

או דלמא: שמא הטעם הוא משום דנפישא טרחייהו, ואם כן, טעם זה שייך דווקא בתבואה, שקשה לאספה. אבל קב תמרי בארבע אמות, וקב רמוני בארבע אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו, שהרי פירות גדולים הם, ואין טורח באסיפתן - לא מפקר להו.

מאי?

ומסקינן: תיקו [15].

הקדמה לסוגיית יאוש שלא מדעת.

בכל אבידה ישנם שלשה שלבים:

א. עצם אבדן החפץ.

ב. היוודעות הבעלים על אבידתם, ויאושם ממנה.

ג. נטילת החפץ על ידי המוצא.

אם סדר הדברים היה כפי שהזכרנו, הרי יאוש זה הוא "יאוש מדעת". שעוד לפני שניטלה המציאה על ידי המוצא, כבר ידעו הבעלים על אבידתם, ונתייאשו ממנה. ואם כן, האבידה הגיעה ליד המוצא לאחר יאוש הבעלים, וזכה בה מן ההפקר, ונמצאת בידו בהיתר מהזמן שהגביהה.

אולם, אם סדר הדברים היה אחרת, שקודם נטל המוצא את המציאה, ורק אחר כך נודע לבעלים על אבידתם - ונתייאשו, זהו "יאוש שלא מדעת".

והנדון הוא, מה הדין ביאוש כזה. האם נאמר שהואיל ובאה המציאה לידו קודם יאוש, לא באה לידו בהיתר, אף שלא נתכוין לגזלה, ולכן אינו זוכה בה.

או שמא, הואיל ומה שלא נתייאשו הבעלים היינו מחמת חוסר ידיעה, משום שלא הרגישו באבידתם, ואילו היו יודעים, ודאי היו מתייאשין, לכן אף שלא היה יאוש בפועל, מכל מקום נחשב מצב זה כיאוש, והרי באה המציאה ליד המוצא בהיתר.

הערות

[1] כתב הריטב"א, מה שלא שנה התנא "אלו מציאות שאינו חייב להכריז", להשמיענו, שאף אם הביא האובד עדים שנפל ממנו, אינו חייב להחזיר לו, כיון שדבר שאין בו סימן הוא, הרי נתייאש ממנו בעליו, ונעשה הפקר.

[2] כתב הרשב"א, מה שלא שנה התנא דרך כלל "כל דבר שאין בו סימן - הרי אלו שלו", היינו, לשיטת אביי [להלן] שסובר ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, ורצה להשמיענו, שבכל הדברים האלה המפורטים, יש יאוש מדעת, שמפני חשיבותם או כבדם יודע שנאבדו ממנו. ולשיטת רבא, השמיענו שייאוש שלא מדעת - הוי ייאוש. ועיין עוד בראשונים מה שכתבו בזה.

[3] בשטמ"ק כתב: "כגון תבואה וקטנית".

[4] כך פירש רש"י. והקשה המהר"ם שיף [וכן הקשה בתוס' רעק"א], למה פירש את המשנה לפי דעת רבה [להלן], שסובר סימן העשוי לידרס - לא הוי סימן, ולא פירש כדעת רבא, שהלכה כמותו [כפי שפסקו הרמב"ם והשו"ע], שהוי סימן, וכאן מדובר שאין סימן בכריכות! ובשו"ת יהודה יעלה [ח"ב סימן ר"כ] תירץ על פי הפרישה [חו"מ סימן רס"ב, אות י"ג], שכתב שמחלוקת רבה ורבא היא דווקא אם הסימן עדיין על האבידה. אבל אם נדרס כבר, נחשב כאילו אין בו סימן. וזו כוונת רש"י שכתב "ואם היה סימן נקשר עליהן - הרי הוא נשחת", שעכשיו אין בו סימן, ורק הבעלים אומרים שהיה בו סימן ועתה אין בו. והיינו כדעת רבא, שהרי לדעת רבה, גם אם היה בו עתה סימן, הרי הוא שלו, שהרי הבעלים נתייאשו כבר. ועיי"ש שהביא עוד תירוץ.

[5] כך פירש רש"י. והקשה הרש"ש, הא תנן במסכת דמאי [פ"ה משנה ג'] "הלוקח מן הנחתום וכו' ואפילו מדפוסין הרבה", ומוכח שיש אצל הנחתום כמה דפוסים! וכתב, שלולי דברי רש"י, היה אפשר לפרש, כיון שהנחתום עושה כדי למכור ללוקחים, אין ידוע אם נפלה הככר מהנחתום או מהלוקח, ומאיזה לוקח, ולכן הרי אלו שלו. ויש שביאר את דברי רש"י לפי מה שכתב לקמן [נו א ד"ה פלטר], שפלטר לוקח ככרות מהרבה בעלי בתים ומוכר לנחתומים, וזהו שינוי הדפוסים הנמצא בככרות הלקוחין מנחתומים. אבל ככרות שאופה הנחתום בעצמו - שוין הן. ולכן אפשר לומר שכאן מדובר בככרות שאפה הנחתום בעצמו [נפש חיה].

[6] כך כתב רש"י. והרא"ש כתב, ש"ממדינתן" היינו מקישורן [כמו "שהותרו ראשי מדנים שלה" במסכת סוכה]. שדרך לקשרן יחד אחר גזיזתן.

[7] כך כתב הטור [סימן ר"ס], דהיינו ארבע אמות על ארבע אמות. וכתב הפרישה [אות ח], שיצא לו דין זה מדברי התוס', שכתבו [בד"ה חצי קב בתירוץ השני]: "אי נמי, קב בארבע אמות מרובעין הוי חצי קב בשתי אמות רוחב וארבע אמות אורך". וסובר הטור, שגם בתירוצם הראשון סוברים התוס' שהכוונה היא לד' אמות מרובעין, ורק הוסיפו בתירוץ השני שבבעיה של חצי קב בב' אמות - מדובר בב' על ב'. אמנם במגן גבורים כתב, שדבר פשוט הוא שכוונת רבי יצחק היא לד' על ד', כי אחרת, לא ידענו שיעור הרוחב!

[8] כתבו התוס', שרבי יצחק עצמו אמר: וכמה - קב בארבע אמות. שאם הגמרא היא ששאלה "וכמה", היתה יכולה להעמיד בדרך נפילה - ואפילו טובא, וכפי שהגמרא שואלת להלן. והרמב"ן פירש, שהגמרא שאלה "וכמה", לפי שידעה שצריך להעמיד שמדובר במכנשתא דבי דרי, ומשום שאפקורי מפקר להו. שאין לפרש שמדובר בדרך נפילה, ומטעם ייאוש, שהרי הוי ייאוש שלא מדעת. ושאלה הגמרא "וכמה", באיזו מידה נתפזרו שאז מפקיר אותם? ואמר רבי יצחק: קב בארבע אמות. והמקשן שהקשה אחר כך: אי דרך נפילה - אפילו טובא! לא ידע דעתו של השואל, ולא דעתו של רבי יצחק, עד שבא רב עוקבא בר חמא - ופירשם. ועיין מה שכתב בזה הנחלת דוד.

[9] נחלקו הראשונים בדין פירות מפוזרין בדרך נפילה. התוס' כתבו שאינם שלו, לפי שהוא ייאוש שלא מדעת, וקיימא לן דלא הוי ייאוש. והרמב"ן והרשב"א והרמב"ם כתבו, דהרי אלו שלו. וכתב הנמו"י הטעם, כיון שפירות יותר מקב - חשובים הם. ועוד, שיש להם משקל המכביד על נושאם, לכן מרגיש בהם כשנפלו. או משום חשיבותם, או משום כבדם. ועיין בטור [סימן רס"ב] מה שהקשה על הרמב"ם. ובטעם התוס' כתב הדרישה, שסתם פירות היינו תבואה, וכיון שאינה ראויה לאכול מיד, אלא רק לאחר טחינה לישה ואפיה, אינה נקראת דבר חשוב. וגם טעם יקירי לא שייך בתבואה, שאין אדם נושאה על כתפו, אלא על גבי בהמה, ולכן כשנופלת - אין מרגיש בנפילה. ובדברות משה כתב, שטעם "חשיבי" שייך רק בדבר שהמין חשוב מצד עצמו, ולא מצד ריבויו. והראיה, שגבי מעות, אדם ממשמש אף בפרוטה אחת!

[10] יש לדקדק, למה העמיד רבי יצחק את משנתנו במכנשתא דבי דרי, ולא פירש בדרך נפילה, ואפילו טובא נמי? וכתבו התוס', דהיינו משום שבדרך נפילה הוי ייאוש שלא מדעת, וקיימא לן שלא הוי ייאוש. והראב"ד בשמ"ק תירץ, דהיה קשה לרבי יצחק, למה שנינו במשנתנו גם פירות מפוזרין וגם מעות מפוזרות, ולכן פירש שפירות מפוזרין הוא ענין אחר, ומטעם הפקר. וע"ע בראשונים מה שכתבו בזה.

[11] כך פירש רש"י. אבל לשון הרמב"ם והטור: "המוצא במקום הגורן". וכתבו הסמ"ע והפרישה, שנחלקו בדין מכנשתא דבי דרי. שלפי רש"י, העיקר הוא שנמצא בשעת אסיפת הגרנות. ולפי הרמב"ם והטור, הכל תלוי במקום המציאה. שאם נמצאו במקום הגרנות, אף לאחר זמן הדישה, תולים בכך שהבעלים דשום כאן, והשאירו את הפירות המפוזרין.

[12] הב"ח הקשה מכאן על שיטת הרמב"ם, שסובר שאבידה מדעת אינה הפקר. שכתב: "המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו וכו' השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה אבד ממונו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אין זקוק להחזיר, שנאמר אשר תאבד, פרט למאבד לדעתו". והרי כאן אמרנו שהרי אלו שלו! ותירץ, שבמכנשתא דבי דרי, מודה הרמב"ם שהוא הפקר גמור, שכיון שנטל פירותיו לאחר דישה, ונותרו אלו ולא נטלן, גילה דעתו שאינם חשובים לו, והרי זה כאילו הפקירם בפירוש, שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. והט"ז כתב בדעת הרמב"ם, שאנן סהדי שבעל הפירות לא יטריח עצמו עבור קב בד' אמות. ובדומה לזה כתב הנתיבות, שאומד חכמים הוא שמפקירם, וכמו שהגמרא אומרת לקמן גבי גללים.

[13] הקשו התוס', הרי קב בארבע אמות - היינו נמי חצי קב בשתי אמות, ומאי קמבעיא ליה?! ותירצו, שכיון שיש לו ללקוט רק חצי קב, יגמור וילקוט הכל. אבל כשיש לו קב ללקוט, אינו מלקט כלל. עוד תירצו, שקב בארבע אמות - היינו ארבע אמות מרובעות, וחציין הוא חצי קב בשתי אמות על ארבע. ואילו הספק כאן הוא בחצי קב בשתי אמות על שתי אמות. אבל הריטב"א בשמ"ק כתב שספק הגמרא הוא בשתי אמות על ארבע אמות, אבל בשתים על שתים - ודאי אינו הפקר. וכן הוא דעת הטור.

[14] כך היא הגירסא לפנינו, שהספק הוא על כל מין בפני עצמו. אבל הרמב"ם כתב: "היה הקב מב' וג' מינים כמו תמרים שומשמים ורמונים, כל אלה ספק". וכתב בהגהות הגר"א שהרמב"ם גרס בסוגייתנו: "שומשמי תמרי ורמוני מאי וכו"'. והנחלת דוד ביאר את הספק על פי מה שכתבו התוס', שבמקום שיש לו טורח ללקט - אינו מלקט כלל. והסתפקה הגמרא אם זה דווקא במין אחד, אבל בכמה מינים, מלקט היום מין אחד, ולמחר מין אחר, או דלמא גם בכמה מינים אינו מלקט לחצאין.

[15] כתב האור זרוע, שבכל בעיות אלו, לכתחילה לא יטול, ואם נטל - לא יחזיר, ויהא מונח עד שיבא אליהו. והרא"ש כתב: "וכיון דלא איפשיטא, ספיקא דאורייתא לחומרא - וחייב להכריז. והרמב"ם פסק: "לפיכך לא יטול, ואם נטל - אינו חייב להכריז".

דשיילינן להו לסהדי [ששואלים אנו את העדים החתומים] אי [אם] החוב פרוע אי [או] לא פרוע, ועל פיהם עושים.

ושוב מציעים: תא שמע [בוא ושמע], פתרון לדבר ממה ששנינו: סמפון שיש עליו עדים — כשר, ומשמע שאין חילוק בידי מי היה! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "עדים"? עדי קיום, שהיה הסימפון מקויים בבית דין, ואין בית דין מקיימים סימפון אלא אם כן יודעים שהשטר פרוע.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסופה] של אותה ברייתא: ושאין עליו עדים — פסול. ונברר: מאי [מה פירוש] "אין עליו עדים"? אילימא דליכא עלויה [אם תאמר שאין עליו] עדים כלל, וכי צריכא למימר [צריך היה לומר] בכגון זה שהוא פסול, הרי אין כל הוכחה לאמיתותו?! אלא לאו [האם לא] הכוונה כפי שפירשנו שאין עליו עדי קיום.

כיון שהבאנו ברייתא זו, דנים בה לגופא. סמפון שיש עליו עדים — יתקיים בחותמיו. אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש, שהוא אדם שלישי שהפקידו בידו הצדדים את הסימפון, או שיוצא לאחר חיתום שטרות, שהסימפון כתוב בגופו של השטר לאחר החתימה — הרי זה כשר.

ומסבירים: יוצא מתחת ידי שליש כשר — דהא הימניה [שהרי האמין בו] מלוה לשליש כפי שמוכח ממסירת הסימפון לידו, ויש לקבל את טענת השליש שהחוב נפרע. יוצא לאחר חיתום שטרות נמי [גם כן], דאי לאו דפריע [שאם לא שהיה החוב פרוע] לא הוה מרע ליה לשטריה [היה מקלקל את שטרו] וכותב את הסימפון על גוף השטר.

א משנה אלו מציאות שלו, של המוצא, ואלו חייב להכריז עליהן שמצא, כדי שיוכל בעל האבידה לבוא ולזהות את אבידתו?

אלו מציאות שלו: מצא פירות מפוזרין, או מעות (מטבעות) מפוזרות, כריכות (אלומות תבואה) ברשות הרבים, או עיגולי דבילה (תאנים מיובשות הכבושות בצורת עיגול), או ככרות לחם של נחתום (אופה), או מחרוזות של דגים, או חתיכות של בשר, או גיזי צמר הלקוחין ממדינתן (מן הכפר) לאחר הגז ללא עיבוד נוסף, או אניצי (גבעולי) פשתן צרורים, או לשונות של ארגמן (חתיכות צמר סרוק הצבוע בצבע ארגמן) — הרי אלו שלו, אלו דברי ר' מאיר. שכל אלה הם דברים בעלי צורה אחידה ואין בהם סימנים מיוחדים שעל פיהם יוכלו המאבדים לזהות את אבידותיהם.

ר' יהודה אומר: כל שמצא חפץ שיש בו שינוי מצורתו הרגילה — חייב להכריז עליו. כיצד? מצא עגול דבילה ואולם בתוכו היה גם חרס, או שמצא ככר ובתוכו מעות — חייב להכריז כי יתכן שבעל האבידה הוא ששם שם את אלה, ויש לו איפוא סימן בהם.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא (כלים הבאים זה עתה מן השוק) שיש להם צורה אחידה ועדיין אין בהם סימני היכר אין חייב להכריז עליהם.

ב גמרא שנינו במשנה בין שאר הדברים שאין בהם סימן מיוחד גם שמצא פירות מפוזרין. ושואלים: וכמה נחשב פיזור? אמר ר' יצחק: אם קב של פירות מפוזר בשטח של ארבע אמות.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] דרך נפילה, שהפירות מפוזרים באופן כזה שנראה שנפלו ולא הונחו שם — אפילו היו טובא [הרבה] יותר מקב, כיון שאין בהם סימן ולא יוכל המאבד לזהותם נמי [גם כן] יהיו הם של המוצא! ואי [ואם] דרך הינוח, שנראה שהונחו שם בכוונה — אפילו בציר מהכי נמי [פחות מכאן גם כן] לא, שוודאי יבוא בעל הפירות ויקח אותם!

אמר רב עוקבא בר חמא: במכנשתא דבי דרי עסקינן [בזמן כינוס תבואה בבית הגרנות אנו עוסקים], שנשארו גרגירי חיטה במקום שהיתה בו הגורן, וחיטים אלה נשארו ולא נלקחו. וכן הוא הסבר דברי ר' יצחק: קב גרעיני חיטה בארבע אמות דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם] לאסוף אותם — לא טרח איניש ולא הדר אתי ושקיל להו [אין אדם טורח ואינו חוזר ובא ולוקח אותם], אלא אפקורי מפקר להו [מפקיר הוא אותם] ולכן רשאי המוצא לקחתם. בציר מהכי [בפיזור קטן מזה] טרח והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו [טורח וחוזר ובא ולוקח אותם, ואינו מפקיר אותם]. ביררנו איפוא את שיטת ההסבר של ר' יצחק, ואולם מתעוררות שאלות מעשיות שונות.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם היה חצי קב מפוזר בשתי אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם] מפקיר? — משום דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם לאוספם], ואם כן חצי קב המפוזר בשתי אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו [שאין טירחתם מרובה] ששתי אמות הן שטח קטן, לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם]. או דלמא [שמא] נסביר באופן אחר: קב בארבע אמות מפקיר הבעלים משום דלא חשיבי [שאינם חשובים] לחזור עבור כמות קטנה כזו, וחצי קב בשתי אמות, כיון שבוודאי לא חשיבי [אינם חשובים] — ודאי שמפקר להו [מפקיר אותם].

ועל אותו בסיס אפשר לשאול שאלה אחרת: קביים (שני קבים) המפוזרים בשמונה אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם] מותרים למוצא? — משום דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם] לאוספם, וכל שכן קביים בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי [שמרובה טירחתם יותר] — מפקר להו [מפקיר אותם], או דלמא [שמא] הטעם בקב המפוזר בארבע אמות הוא משום דלא חשיבי [שהכמות אינה חשובה] וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי [שהם חשובים] — לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם].

ועוד שאלה אחרת: קב שומשמין המפוזר בארבע אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם]? — משום דלא חשיבי [שאינם חשובים], ושומשמין כיון דחשיבי [שהם חשובים] ויקרים — לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם]. או דלמא [שמא] הטעם בקב חיטים הוא משום דנפיש טרחייהו [שמרובה טירחתם] וכל שכן שומשמין, כיון שהם זרעים קטנים ביותר דנפיש טרחייהו טפי [שמרובה טירחתם יותר] — מפקר להו [מפקיר אותם].

ולצד אחר: קב תמרי [תמרים] בארבע אמות, קב רמוני [רמונים] בארבע אמות, מהו? וצדדי השאלה: קב גרעיני חיטה המפוזרים בארבע אמות טעמא מאי [מה הטעם]? — משום דלא חשיבי [שאינם חשובים], אם כן קב תמרי [תמרים] בארבע אמות, קב רמוני [רמונים] בארבע אמות נמי [גם כן] כיון דלא חשיבי [שאינם חשובים] — מפקר להו [מפקיר אותם].

או דלמא [שמא] משום דנפישא טרחייהו [שמרובה טירחתם באיסוף], וקב תמרי [תמרים] בארבע אמות, וקב רמוני [רמונים] בארבע אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו [שאין טירחתם מרובה] — לא מפקר להו [אינו מפקיר אותם]. מאי [מה] הדין בכל אלה? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as we ask the witnesses whether the loan was repaid or whether it was not repaid.

Come and hear another challenge from a baraita: A simpon upon which witnesses are signed is valid. Apparently, it is valid even if it is found in the possession of the creditor, as no distinction is made. The Gemara answers: To what witnesses is the baraita referring? It is referring to witnesses of ratification. The fact that the simpon was ratified by the court proves its validity.

The Gemara notes that this too stands to reason, from the fact that the baraita teaches in the latter clause: And a simpon upon which witnesses are not signed is invalid. What is meant by the expression: Upon which witnesses are not signed? If we say that it means that there are no witnesses signed on it at all, does it need to be said that it is invalid? Rather, is it not referring to a simpon on which witnesses are signed, just not witnesses of ratification?

The Gemara discusses the baraita itself cited above: A simpon upon which witnesses are signed is ratified by means of its signatories. If there are no witnesses signed on it, but the simpon emerges from the possession of a third party serving as a trustee, or if it emerges after the signing of the documents, i.e., the simpon was written on the promissory note beneath the content of the note and the witnesses’ signatures, it is valid.

The Gemara explains: The reason that it is valid if it emerges from the possession of a third party is that the creditor granted credibility to the third party by placing the simpon in his possession. So too, the simpon is valid in a case where it emerges after the signing of the documents, as, if not for the fact that the debt was repaid, the creditor would not have undermined his note by allowing the simpon to be written on it.

MISHNA: In a case where one discovers lost items, which found items belong to him, and for which items is one obligated to proclaim his find so that the owner of the lost items can come and reclaim them?

These found items belong to him: If one found scattered produce, scattered coins, bundles of grain in a public area, round cakes of pressed figs, baker’s loaves, strings of fish, cuts of meat, unprocessed wool fleeces that are taken from their state of origin directly after shearing, bound flax stalks, or bound strips of combed purple wool, these belong to him, as they have no distinguishing marks that would enable their owners to claim them. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yehuda says: If one finds any lost item in which there is an alteration, he is obligated to proclaim his find. How so? If he found a round cake of pressed figs with an earthenware shard inside it or a loaf of bread with coins inside it, he is obligated to proclaim his find, as perhaps the owner of the item inserted them as a distinguishing mark by means of which he could reclaim his property in case it became lost.

Rabbi Shimon ben Elazar says: If one finds any anpurya vessels, since their shape is uniform and they are indistinguishable, he is not obligated to proclaim his find.

GEMARA: The mishna teaches as an example of items that one finds without any distinguishing mark: If one found scattered produce. The Gemara asks: And how much produce in how large an area constitutes scattered produce? Rabbi Yitzḥak says: It is considered scattered produce when it has a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits.

The Gemara asks: What are the circumstances? If he found the produce scattered in a manner indicating that it came there by falling and was not deliberately placed there, then even if the volume of produce in that area was greater than this limit, it should also belong to him, because there is no distinguishing mark that would enable the owner to reclaim it. And if he found produce scattered in a manner indicating intentional placement, then even if the volume of produce in an area that size was less than this limit, he should also not be allowed to keep the produce, as clearly the owner plans on returning to reclaim his produce.

Rav Ukva bar Ḥama said: We are dealing with kernels of wheat that remained during the gathering of grain on the threshing floor. For kernels scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, whose gathering requires great exertion, a person does not exert himself and does not return and take them. Therefore, he renounces his ownership of them and one who finds the kernels may keep them. For kernels scattered in an area smaller than that, the owner exerts himself and returns and takes them. And therefore, he does not renounce his ownership of them.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If a half-kav of kernels were scattered in an area of two by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces his ownership of the kernels? It is due to the fact that gathering the kernels requires great exertion. In the case of a half-kav of kernels scattered in an area of two by four cubits, since gathering them does not require great exertion, he does not renounce his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that they are not of significant value. In the case of a half-kav of kernels scattered in an area of two by four cubits, since they are certainly not of significant value, he renounces his ownership of the kernels.

Rabbi Yirmeya raises a related dilemma: If two kav of kernels were scattered in an area of eight by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: If one kav of kernels is scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that gathering them requires great exertion. This is true all the more so in the case of two kav of kernels scattered in an area of eight by four cubits, and since gathering them requires even greater exertion, the owner renounces his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces his ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that they are not of significant value. But in the case of two kav of kernels scattered in an area of eight by four cubits, since they are of significant value, he does not renounce his ownership of them.

If one kav of sesame seeds was scattered in an area of four by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that they are not of significant value. And in the case of sesame seeds, since they are of significant value he does not renounce his ownership of them. Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that gathering them requires great exertion. That is true all the more so in the case of sesame seeds. Since gathering them requires even greater exertion, he renounces his ownership of them.

If one kav of dates was scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, or if one kav of pomegranates was scattered with a dispersal ratio of one kav in an area of four by four cubits, what is the halakha? The aspects of the dilemma are: In the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits, what is the reason that the owner renounces ownership? It is due to the fact that they are not of significant value; and also in the case of one kav of dates in an area of four by four cubits or one kav of pomegranates in an area of four by four cubits, since they are not of significant value he renounces ownership of the fruit.

Or perhaps, the owner renounces ownership in the case of one kav of kernels scattered in an area of four by four cubits due to the fact that gathering them requires great exertion. And in the case of one kav of dates in an area of four by four cubits or one kav of pomegranates in an area of four by four cubits, since gathering them does not require great exertion he does not renounce his ownership of them. In all these cases, what is the halakha? The Gemara concludes: All these dilemmas shall stand unresolved.

§ It was stated:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש סמפון שיש עליו עדים כשר. ופריק מאי עדים דקתני עדי קיום הכי נמי מסתברא וכו'.

גופא סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. אוקימנא יתקיים מחותמיו אם מעידין שפרעו בפניהם. אין עליו עדים כלומר אינם יודעין העדים לא סמכינן עליה ואם יוצא מתחת ידי שליש ואמר השליש שודאי פרע הלוה למלוה מיגו דאי בעי השליש למיתביה ללוה כי אמר פרעיה מהימן. וכן אם נמצא זה הסמפון כתוב בשטר חוב עצמו אחר חתימת עדי השטר כשר דאי לאו דפרעיה לא הוה מרע ליה לשטריה:

הדרן עלך שנים אוחזין.

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז מצא פירות מפוזרין וכו'.

אמר רבי יצחק קב מפוזר בד' אמות ומקשי' עלה אי דרך נפילה אשכחינהו אפי' יותר מקב שלו הן.

אי דרך הנחה אשכחינהו אפי' פחות מקב לא יגע בהן ופריק מר עוקבא מתני' במכנשתא דבי דרי עסקינן. הגרנות כשמכבדין הגורן בשעה שמניפין התבואה מן הגורן אם מצא כשיעור קב פירות מפוזרין בגורן ברחוק ד' אמות לא טרח איניש למכנשינהו ומפקר להו לפיכך הן שלו. אבל קב בפחות מד' אמות לא מפקר להו הלכך לא שקיל. הא דתנן וציבורי פירות ומקשי ופרקי תני וציבור פירות אינון ואיפשיט דמנין הוי סימן.

אלו מציאות שלו. פי' לאו דוקא הני, אלא כל דבר שאין בו סימן הרי הוא שלו, אלא הני איצטריכא ליה לאשמועינן דלית בהו סימן, ולאביי איצטריך לאשמועינן דלא הוי יאוש שלא מדעת. ולרבא אפשר דאתא לאשמועינן דאע"ג דלא ידעי בהו דנפל מיניה הוי יאוש, דיאוש שלא מדעת הוי יאוש, ודקתני כריכות ברה"ר שלו וברה"י מכריז, משמע לרבא דקשר הוי סימן, ואע"ג דבפ"ק דייקי' שמעת מינה קשר סימן, ולא פשטוה מהא, משום דאיכא למימר כדרבא דאמר מתני' משום סימני מקום.
והא דאקשי' לקמן (בבא מציעא כ"ג ע"ב) ולהוי קשר סימן לאו למימרא דפשיטא ליה דהוי סימן, אלא את"ל הוי סימן הכא נמי להוי סימן, כאלו אמר ש"מ קשר לא הוי סימן, כדקאמר נמי ולהוי מנין סימן ולקמן בעי ליה מיבעיא, ומ"מ כיון דקאמר ולהוי סימן סתם, ש"מ דסבירא להו כמ"ד הוי סימן הכי קיי"ל:

פירות מפוזרין וכמה וכו'... היכי דמי. איכא דקשיא לן כיון דקסבר תלמודא אי דרך הנחה אפי' בציר מהכי אי דרך נפילה אפי' טובא נמי מאי קא בעי מעיקרא וכמה ומפרקי דר' יצחק גופיה קאמר הכי וכמה קב בד' אמות וכך הם מפרשי' הא דאמרי לקמן גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבדה ובעי בגמ' לעולם ואמר רב יהודה ג' ימים והדר אקשי ה"ד וכו' וכיון דקא קשיא ליה ה"ד אמאי בעי מעיקרא וכמה אלא רב יהודה הוא דבעי ליה וכיוצא בזה בפ' לא יחפור הב"ע מן הצד וכמה כמלוא רוחב חלון וכו' והלא מציץ וכו' וכך שמעתי ודבר נכון הוא וכיוצא בזה מה שאמרו בפ"ק דחגיג' עבדים מנ"ל אמר רב הונא אמר קרא וכו' והדר פריך והא למה לי קרא וכו' וכן במקומו' הרב' בתלמוד וכן זו שאמרנו בפ"ק רבה לא אמר כר' זירא מתני' אלימא ליה לאקשויי על דרך זו היא דמעיקרא תלמודא קאמר לה אלא שאותה שבפרק לא יחפור אינה דומה לאלו ועיק' פירושה כך הוא דלאו בד' אמות ניחא לי' למקשה ולא בכמלא רוחב חלון ניחא ליה אלא בשיעור בינוני כגון בד' אמות וכיוצ' בו.
ומיהו הכא איכאלמידק למה לי' לרבי יצחק לאוקמה למתני' בקב בד' אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא ומפרקי משום דאביי דהילכתא כותיה לא מצי לאוקמה למתני' אלא בהכי כדאמרי' לקמן ולהאי טעמ' איכא למימר דגמ' דקא בעי וכמה במכנשתא דבי דרי מוקי לה למתני' ועלה קא בעי וכמה ועלה א"ר יצחק קב בד' אמות וא"ת א"ה היכי אקשי אי דרך נפילה אפי' טובא נמי דמשמע דדרך נפילה הרי אלו שלו ואלו לאביי דרך נפילה לא הוו שלו איכ' למימ' גמ' לא הוה ידע דעתי' דמ"ד וכמה ולא דעתיה דר' יצחק ולהכי קאמר אפי' טובא נמי דיני' בקב בד' אמות עד שבא רב עוקבא ולימד דמתני' במכנשת' דבי דרי היא לכ"ע בין לדעת השואל בין לדעת ר' יצחק.
ויש לפרש דר' יצחק לאו לאוקמה למתני' במכנשת' דבי דרי בלחוד אתא אלא ה"ק מכנשתא דבי דרי קב בד' אמות הרי אלו שלו ודינא אתא לאשמועי' אבל משנתנו מילתא פסיקא קתני לכל דבר שאינו דרך הנחה וכן אתה צריך לפרש הא דאמרי' לקמן אמר רב יהודה ג' ימים ואוקימנא בתשוכתא ובקדמתא דרב יהודה לא הוה צריך לאוקומי מתני' בחשוכתא ובקדמתא ובג' ימים אלא ה"ק מתני' דקתני פרה רועה בדרך אין זו אבדה לאו לעולם קאמר אלא כל זמן שנראה שמדעת בעלים עומדת שם ופעמים דג' ימים ולא יותר כגון בחשוכתא ובקדמתא.
ויש לי לומר דהתם מ"ה מוקי בחשוכת' משום דאי ביממי פשיטא שאין זו אבדה וכן עיקר וזו שהביא רבינו בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו ונ"ל שהו' סובר דבתר דמתרצינן בגמ' אגב יוקריהו וחשיבותיהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקב' ויהיה נכון הפי' האחרון שכתבנו שלא העמידו משנתנו במכנשתא דבי דרי דוקא שהרי אפילו לדעת אביי אין צריך להעמידה בכך דוקא:

אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש כשר. פירוש אין עליו עדי קיום, אבל עדים יש בו, דאי לא, שליש אמאי נאמן. ויש מפרשים כשהשטר והשובר שניהם יוצאים מתחת ידי שליש. ואינו מחוור בעיני, דאם איתא, מאי [איריא] מחמת שובר, תיפוק לי משום נאמנותו של שליש שהשטר בידו, וכעובדא [דאתתא] דבשלהי זה בורר (סנהדרין לא, א), וכדדייק לה רבא התם לההיא מהא דסמפון היוצא מתחת ידי שליש. ויש מפרשים אפילו אין השטר חוב יוצא מתחת ידי השליש אלא שובר בלבד, ועדים חתומים בו ויכול להתקיים, אלא שאין עדי קיום חתומים בו, והוא הנכון.

אלו מציאות שלו. האי דקא מני ואזיל, לאו דוקא אלו בלחוד, אלא כל דבר שאין בו סימן, ונקט אלו, לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, לאשמועינן דאפילו הכי הרי הן של מוצא מיד, משום דחשיבי או יקירי מידע ידע, כדאיתא בגמ' (ע"ב), ולרבא, לאשמועינן מתוך יתורא דכל הני דמני ואזיל, או מתוך משמע[ות] דחדא מינייהו, דיאוש שלא מדעת הוי יאוש.

גמ': היכי דמי, אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, אי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. איכא למידק, אם כן מאי תבעי ליה מעיקרא כמה. יש לומר, דהאי כמה מדברי ר' יצחק הוא, וכאלו אמר ר' יצחק כמה קב בארבע אמות, ומשום הכי אקשו עליה היכי דמי. ויש כיוצא בזו לקמן (בבא מציעא ל, ב ) גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבדה, ובעינן בגמרא לעולם, ואמר רב יהודה ג' ימים, והדר אקשינן היכי דמי, וכיון דאקשי ליה היכי דמי, אמאי בעי מעיקרא ולעולם, אלא דרב יהודה דאמר ליה. ואחרת בפרק לא יחפור (ב"ב כ, ב) הכא במאי עסקינן מן הצד [וכמה א"ר ייבא וכו'] כמלוא רחב חלון וכו', והא אנן ארבע אמות תנן. ואחרת כיוצא באלו בפרק קמא דחגיגה (ד, א), עבדים מנא לן, אמר רב הונא דאמר קרא וכו', והדר פריך למה לי קרא וכו'.

אמר רב עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי עסקינן. איכא למידק, למה ליה לרב יצחק לאוקומה במכנשתא דבי דרי ובקב בארבע אמות דוקא, לוקמה במציאה דעלמא ודרך נפילה ואפילו טובא נמי. ויש מי שאומר דאצטריכא ליה, משום דסבירא ליה כאביי דהלכתא כותיה דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, והילכך מתניתין לאו במציאה דעלמא, אלא במכנשתא דבי דרי דוקא דאבדה מדעת היא, ותדע לך, מדאקשינן מינה לאביי (ע"ב), ולא אשכחינן ליה פתרי אלא במכנשתא דבי דרי. ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה להדיא היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי. יש לומר, דמאן דמקשה הכין הוה סבירא ליה [כרבא, ואמר ליה רב עוקבא דדוקא במכנשתא דבי דרי, ועל כרחך משום דיאוש שלא] מדעת לא הוי יאוש. ואינו מחוור בעיני, דכיון דקיימא לן כאביי, היכי מקשו בגמרא להדיא מסברא דרבא, דהא קושיא לישנא דגמרא היא, ואליבא דהילכתא אתמרא. ויש לי לומר דלטעמיה קאמר ליה דסלקא דעתיה כיון דאוקימנא בקב בארבע אמות, משמע דמשום שנתפזרו לו הוא, וכדרבא סבירא ליה, ומשום הכי אקשו ליה דרך נפילה אפילו טובא, דאי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. ויש לומר עוד, דרב יצחק לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי קא אתא, ולומר דמשנתנו בכל אבדה קא מיירי, ואפילו באבדה מדעת, דהיינו מכנשתא דבי דרי, וכשאין בה יותר מקב בארבע אמות. ומיהו בעלמא, אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, משום דכיון דיקירי מידע ידע, והא דאוקי לה לקמן אליבא דאביי במכנשתא, היינו מקמי דידעינן ההוא טעמא דיקירי, הא בתר דאצטרכינן לתרוצי בעגולי דבלה דמשום דיקירי מידע ידע, אף מצא פירות מפוזרין נמי לא אצטרכינן לאוקומה דוקא במכנשתא, אלא אפילו בעלמא נמי, וכן נראה דעת הרי"ף ז"ל, שכתב בהלכותיו קושיא זו דהיכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי, ואי לא כפירוש זה, למה כתב כן, והלא אינה אלא כדעת רבא, ואנן קיימא לן כאביי, ובזה נתכוונו דברי הרב ז"ל.

[חצי] קב בשתי אמות מהו. נראה דשתי אמות באורך ארבע אמות קאמר, דהוה להו פלגא דארבע אמות על ארבע אמות, דאילו שתי אמות על שתי אמות אינו אלא ריבעא. וכן נמי קבים בשמונה אמות, לאו שמונה על שמונה קאמר אלא שמונה על ארבע.

קב שומשמי בארבע אמות מהו וכו'. קב תמרי מהו וכו'. תמיה לי כל הני למה לי, הא עיקר בעיא כולהו אינו אלא אי טעמא משום דנפיש טרחיה או משום דלא חשיב, ואי פשטת חדא מינייהו אפשיטו להו כולהו, וכרוכלא לבעי וליזיל. ויש לומר, דלאו כולהו בחד בי מדרשא אתמרן, אלא כל חד וחד בעי חדא מינייהו בי מדרשיה, ואתא רב אשי וסדר כולהו הכא, והרבה כיוצא בהן בגמ'. ואי נמי, אפשר דאיכא קצת טעמא בחדא דליכא באידך, ואפילו תמצא לומר דטעמא משום דלא חשיבי וקב שומשמי חשיבי, אפילו הכי כיון דאיכא טרחא יתרה אפוקרי מפקר להו, או דלמא כולה מלתא בחשיבותא תליא, וכיון דחשיבי אף על גב דאיכא טרחא יתירה לא מפקר להו, וקב תמרי ורמוני אף על גב דלא חשיבי, כיון דליכא טרחא אלא מעט, לא מפקר להו, או דלמא, כולה בחשיבותא תליא, וכיון דלא חשיבי אפילו ליכא אלא טרחא זוטרתי מפקר להו.

אלו מציאות וכו' זה הפרק הכונה בו להשלים עניני החלק הראשון שבספר והוא ענין המציאות ורוב הפרק יסוב על ששה ענינים הראשון שיש מציאות שהמוצא זוכה בהם ואינו חייב להכריז עליהן של מי הן אחר שאינו חייב להחזירן וביאר אלו הן אותם שאינו חייב להחזירן ואלו הן אותן שהוא חייב להחזירן השני שיש מציאות שאע"פ שהן מונחות בדומה לרשות הרבים אינן נקראות אבדה ולא נגדרו בשם מציאה ואסור לו ליטלן אף על דעת הכרזה והחזרה וביאר אלו הן השלישי באותן שהוא חייב להכריז אם הכריז ולא מצא בעלים עד מתי הוא חייב בכך וכשמחזיר על איזה צד מחזירן ר"ל מהו מדקדק בתובע ובסמנין שהוא נותן הרביעי בעוד שאינו מחזירה מה יעשה בה ואיזו טעון למכרה ואיזו להניחה ואותם שבדין מכירה מה יעשה בדמיהם ואיזו משתמש בה ואיזו אינו משתמש בה וכיצד הוא צריך להזהר בקלקולה החמישי שיש צדדין שאינו חייב להטפל באבדה מצד גנות טפולה ומעלת המוצאה ואם מתבטל ממלאכתו מחמת טפולה כיצד דנין בבטולו ואם חייב להטפל באבדה אחת הרבה פעמים אם לאו ונתגלגל מזו לדין פריקה וטעינה על ידי גלגול שאם טען ופרק פעם אחת אף הוא צריך לפרוק ולטעון עמו פעם אחרת וביאר על ידי גלגול זה כל דיני פריקה וטעינה וכן נתגלגל בזה החלק מהו נקרא חזרה לענין זה שיהא נפטר המוצא בכך ומה שאינו נקרא חזרה הששי במצא שתי אבדות על איזו מיטפל תחלה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין להתחיל בענין החלק הראשון ולבאר המציאות שהוא זוכה בהם ואינו טעון להכריז וקודם שנתחיל בביאורה צריך שתדע דרך הקדמה שרוב המציאות שאנו אומרין עליהן שהן שלו אנו נוגעין בה מצד שמן הסתם בעלים מתיאשים מהן אם מצד שאין להם בה סימן שיהו אומרין עליה כך היא וקנאם המוצאם ביאוש בעליהן אם מצד ונפלה לו במקום שרבים גוים מצויים שם והוא מתיאש ממנה אע"פ שיש לו בה סימן חוץ ממקצת אבדות שאנו באים בזכייתם מצד שאע"פ שלא נתיאשו הוא מפקירה מיד שנפלה לו מצד מיאוסה בנפילתה או מצד טרח הלקוט ושאין אותם הדברים חשובים בעיניו אבל רובן של אלו הנזכרות במשנה זו הוא מצד יאוש בעלים וביאוש הבא מצד שאין לו בה סימן וצריך שתדע שנחלקו בגמ' אביי ורבא ביאוש שלא מדעת שלדעת אביי אינו יאוש ולדעת רבא הרי היא יאוש והלכה כאביי וענין יאוש שלא מדעת הוא דבר שאבד מפלוני ובא אחר ומצאה ובעליה לא ידעו ולא הרגישו בחסרונה עד שיתיאשו ממנה אבל יודעים אנו מן הסתם שאלו ידע או הרגיש בחסרונו יתיאש הימנה מיד ומ"מ אין זה נקרא יאוש וכל שבאה ליד המוצא על צד שלא ידעו הבעלים בחסרונה בשעת מציאה לא קנאה לעולם ואפילו נשתהתה הרבה ביד המוצאה לאחר יאוש בעליה הואיל ובשעה שבאה לידו לא נתיאש או שלא הרגיש בחסרונו עד שיתיאש לא קנאה לעולם אף לאחר הרגש בעלים ויאושם וצריך להניחם עד שיבא אליהו ר"ל עד שיתברר הדבר מעתה איזו אבדה זכה בה המוצא ורוב מציאות אין בעליהן מרגישין בהן בשעת מציאה שהמציאה תכופה הרבה לנפילה שעוברים ושבים מצויים הם ושמא עדין לא הרגיש המוצא תדע שלא זכה המוצא אלא במציאה שאנו מכירין מן הסתם שבעליה מרגישין בנפילתה מיד ומתוך שאין להם בה סימן הם מתיאשין ממנה ואנו משערין מ"מ שבשעת מציאתה כבר הרגישו הבעלים ונתיאשו ובהתר זכיית יאוש באה ליד מוצאן ומתוך כך כל שיש בה סימן הואיל ואין מתיאשין מיד שבוטחים הם בסימניהם אע"פ שאפשר שנתיאשו לאחר זמן הואיל ואנו משערין שבשעת מציאה לא נתיאשו לא קנאן לעולם מעתה צריך המוצא לשני דברים ואח"כ יזכה במציאה אחת שלא יהא בה סימן והשניה שתהא מדברים שאדם עשוי להרגיש בו בהם סמוך לנפילתם ומשנה זו אע"פ שיש בה דברים שבתחלת העיון נראות כסותרות את דברינו נתפרשו בגמרא כלם על דעת זה:

ומעתה נתחיל בביאור המשנה והוא שאמר אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים ועיגולי דבלה ככרות של נחתום מחרוזות של דגים וחתכות של בשר וגיזי צמר הלקוחים ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שנוי חייב להכריז כיצד מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות ר' שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז אמר הר"ם ר' יהודה אומר כל מה שיש בו סימן יכריז לפי שאפשר לבעליו שיאמר אותו הסימן ויחזיר לו שלו וכלי אנפוריא הם כלים חדשים שלא נשתמשו בהם הבעלים בענין שיוכלו להכירם שאם נשתמשו בהם עד שיוכלו להכירם יש להראותם לאותו שטען שאבדם ואם הכירן יחזרו אותם לו אם היה האיש נאמן כמו שאמרו שתלמיד חכם הגון יחזרו לו אבידתו בטביעות עינא ולפי שזה לא נשתמש בהם עד שיהיה לבעליו בהם טביעות עין אינו חייב להכריז וכשימצא מהם שנים או יותר כמו שני מחטין או שני שפודין וכיוצא בהם המנין הוא סימן וחייב להכריז אבל זה כשימצא ברשות היחיד או במקומות שמעטים עוברים בהם אבל מי שמצא דבר בסרטיא ופלטיא גדולה אפילו היה דבר שיש בו סימן הרי הוא שלו ובלבד שיהא המקום רוב גוים אבל אם רוב ישראל יכריז והלכה כר' [יהודה] וכר' שמעון בן אלעזר:

אמר המאירי אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרים ושמא תאמר והרי אפשר שהוא נושא פירותיו על כתפו ושקו מתבקע ואינו מרגיש בנפילתן והיאך זכה בהם לפי מה שביארנו תדע שכך הם הדברים שלא זכה בהם על דרך זה ומתוך כך פרשוה בגמרא בתבואה ובאסיפת הגרנות ומטעם הפקר והוא שאסף כל תבואתו משם ונשארו שם גרגירי תבואה מפוזרים ופירשו בגמ' שיעור הפזור קב בארבע אמות וכל שאינו יותר מקב ושהוא מפזר בארבע אמות מתוך טרח הלקיטה ושאין חשיבות לקב תבואה שיהא אדם טורח בשבילה אדם מפקירן מן הסתם הא פירות שנפלו אם הם בכדי להרגיש מיד ולהתיאש מצד שאין בהם סימן בין מעט בין הרבה זכה מוצאן ואם אינן בדרך זה לא זכה:

מעות מפוזרים ופירשו בגמרא שמתוך שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה אנו משערין שכבר הרגישו בעלים ונתיאשו בשעת מציאה וסימן אין כאן שאין סימן למטבע ושמא תאמר והא המנין סימן מן הסתם אין אדם יודע מנין מעות שבכיסו וכן בפירות:

כריכות ברשות הרבים וענין כריכות הם עמרים קטנים ומתוך שהם ברשות הרבים ועוברין ושבין דורסין בהם אינו בוטח בסימן שלהם ואפילו היה לו סימן בקשר שסבור הוא שהדריסה העבירה את סמניו ונתיאש ולמדת מכאן שכל סימן העשוי לידרס אינו סימן ואין כאן חשש יאוש שלא מדעת שהכריכות אדם עשוי להרגיש בהם סמוך לנפילתם ולענין פסק אתה צריך לפרשה דוקא בכריכות שאין בהם סימן הא אם יש בהם סימן לא שסימן העשוי לידרס הרי הוא סימן וכן התבאר בגמ':

עגולי דבלה אף הם אין בהם סימן וכן מתוך כבדותם אדם עשוי להרגיש בהם ואלו היה בהם סימן כגון שהיה מקום אחד שעושין אותם בתכונה חדשה וזו מהם הרי זה סימן ולא זכה והוא שאמרו בתלמוד המערב הדא דתימא בהלין עגוליא רברביא אבל בהלין עגוליא דקיקיא דאתיין מבצרא חייב להכריז משום סמני מקום וכן אני אומר במקום שיש שם הרבה מינין של קציעות שהמין סימן להם:

ככרות של נחתום מתוך שהנחתומין משוין למלאת כל אחד מהם את התנור אין צריכין לסמן ככרותיהם כבעלי בתים וכלן שוין בדפוס שלהם ואין בהם סימן ואף הם מדברים שאדם עשוי להרגיש בנפילתם מיד מתוך כבדותם:

מחרוזות של דגים אין כאן סימן כגון שהם קשורים בקשר הדייגים שכלם שוין בקשר אחד ואין כאן סימן מנין שהכל היו רגילים לחרזם במנין אחד חמשה או ששה או כמו שתרצה ואף הם מדברים שאדם עשוי להרגיש בחסרונן מיד:

חתכות בשר והם חתוכות כמנהג הקצבים ואין כאן סימן שאלו מקום הבהמה כגון של צואר או של ירך יתבאר בגמרא שאינו סימן אפשר שראה אותו ביד אחר ואף סימן משקל אין כאן שנוהגים היו לחתכם על משקל אחד ואף הם מן הדברים שאדם עשוי להרגיש בחסרונן מיד:

גיזי צמר הלקוחים ממדינתן כלומר שאין בהם עדין שום שנוי אלא שהם על הדרך שאדם לוקח אותם אילך ואילך במדינות וכפרים ועיירות ואין כאן סימן כאותם שכבר באו לבית האומן והוא מסמנם כדי שלא יטעו זה בזה וכן הם מן הדברים שאדם עשוי להרגיש בנפילתן:

אניצי פשתן והוא פשתן שאמרו עליו דייק ולא נפיץ ואין כאן סימן וכן מתוך כבדותם אדם מרגיש בהם:

לשונות של ארגמן הם לשונות של צמר סרוק וצבוע בארגמן ומתוך שהם משוכים כתכונת הלשון אדם קורא אותם לשונות ואין בהם סימן וכן אע"פ שהן קלות ביותר מתוך חשיבותם אדם עשוי למשמש בהם תמיד והרגיש בנפילתם מיד:

ר' יהודה אומר כל דבר שיש בו שנוי חייב להכריז כלומר שאם נזדמן במקרה שהיה איזה שנוי באותן הדברים שאין בהם סימן כגון עגול שנמצא בתוכו חרש או ככר שנמצאו בתוכו מעות חייב להכריז שמא אותם הבעלים ידעו באותו השנוי ומ"מ לתנא קמא סימן הבא מאיליו אינו סימן שאף הבעלים אין מרגישין בו ונראה שהלכה כר' יהודה:

ר' שמעון אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז והלכה כדבריו ופירשו בגמרא כלים חדשים שלא שבעתן העין כלומר שהם חדשים כל כך שאנו יודעין מן הסתם שלא התמידו בעליהם בראייתם ולשון אנפוריא ר"ל אין פה ראיה ולא לענין סימן נאמרה שאם יש בהם סימן אין כאן צורך לשביעת העין אלא לענין טביעות עינא ואמר שכל שאין בו סימן והוא דבר שאפשר להכירו בטביעות עינא כגון טלית וכלים חייב להכריז שמא מתלמיד חכם הוא שמחזירין לו אבדה בטביעות עינא הא כלים שהם חדשים כל כך שלא שבעתם העין אינו חייב להכריז הא פירות ושאר הדברים שהוזכרו תחלה אין בהם צד טביעות עינא כלל לשום אדם כך כתבוה גדולי המפרשים ואני תמה בה חתיכות בשר מיהא אף לענין איסור והתר יש בהם דין טביעות עינא כמו שביארנו בפרק גיד הנשה אלא שזו אפשר לפרשה בדרכים אחרים כמו שיתבאר בגמרא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו במשנה שאם נפלו לו פירות בכדי להרגיש משעת נפילה עד שעת מציאה לפי אומדן הדעת שהם דרך נפילה כגון מפוזרים הואיל ופירות אינן בני סימן אפילו הרבה זכה מוצאן ואין כאן סימן מנין אמור אלא בדרך הנחה שאפשר שבמנין הניחם הא דרך נפילה לא שסתם הדברים אינו יודע מנינם וכן סימן מקום אין כאן שכל שהוא דרך נפילה אין בו סימן מקום שסתם הדברים כל שהוא דרך נפילה אינו יודע מקומו ואם דרך הנחה הם אפילו מועט שבמועט חייב להכריז ואע"פ שאין בהם סימן שהרי מ"מ יש כאן סימן מקום אם הוא במקום שאין עשויות להתגלגל כגון רשות היחיד או מקום שאין רגלי אדם ובהמה מצויים שם ולדעת זה מה שאמרו בכאן אי דרך הנחה אפי' בציר לא פירוש אינן שלו וחייב להכריז וגדולי המחברים כתבו שדרך הנחה לא יגע בהם כלל ומה שאמרו בכאן אי דרך הנחה אפילו בציר נמי לא פירושו לדעת זה שהרי אינו רשאי ליגע בהם ומ"מ כל שאמרו לא יגע בהן אם נטל והוא דבר שבסימן יחזיר ואם אין בו סימן זכה ואבד ממון חברו ומ"מ לא יראה כן כמו שיתבאר למטה בסוגיית הכריכות שלא אמרו דרך הנחה לא יגע בהם אלא במקום המשתמר קצת שאפשר שתשתמר ולא יגע בה מוצאו והיא היתה כונת המניח אבל מקום שמן הסתם תנטל על ידי עובר ושב לא נאמר עליה לא יגע בהן שיש לנו לומר שהונחה ונשתכחה:

לענין תבואה ולענין הפקר בארנו במשנה שכל קב בארבע אמות הרי הוא שלו ודבר זה מצטרפין בו שני דברים אחת שאינו דבר חשוב והשניה שיש טרח גדול בלקוטו הא כל שיש שם אחת מאלו לבד והוא שיש שם טרח גדול בלקוטו אבל מ"מ דבר חשוב הוא כגון קבים בשמנה אמות או קב שומשמין בארבע אמות או שאינו דבר חשוב אלא שמ"מ אין כאן טרח גדול כגון חצי קב בשתי אמות או קב תמרים או רמונים בארבע אמות הדבר בספק ולכתחלה אסור שאין זה הפקר גמור ואם נטל אינו צריך להחזיר:

גדולי המחברים נסתפקו קב משנים ושלשה מינין מהו ונראה שיש להם פירוש אחר בסוגיא ואין דבריהם נראין:

ואלו מציאות שלו. פי' אע"ג דלגבי גזלה פליגי דייאוש כדי אי קנה אי לא קני התם משום דאתא לידא באיסורא. אבל הכא דבהיתירא אתא לידי' בייאוש לחוד קני כדילפי' משמלה שיש לה תובעין דמכי מייאש תו לא תבעו:

תא שמע סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואי בשיוצא מתחת ידי לוה פשיטא דבעי קיום אלא לאו בשיוצא מתחת ידי מלוה. תא שמע סמפון שיש עליו עדים כשר ואי ביוצא מידי לוה פשיטא דבעינן עדים אלא לאו ביוצא מידי מלוה ולגופיה אתא לאשמועינן דלא אמרינן ספרא איתרמי ליה וכתב. הראב"ד.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: סמפון שיש עליו עדים ואשתכח בידא דירתיה דמלוה אי מסהדי סהדי עליה דודאי פרעיה לאבוהון מהימני ואף על גב דהוה כתיב בשטרא הימנותא כיון דאודי קמייהו דפריע ההוא שטרא ואמר להו דליחתמו ליה תברא. כן נראה. אבל אי ליתנהו לסהדי לא חיישינן לההוא סמפון מהאי טעמא דלעיל. ואי אית בית אשארתא דדייני כשר דכולי האי לא הוה טורח מלוה אי לא הוה פריע. עד כאן.

מאי עדים עדי קיום. דמלוה לא יקיים שובר כי היכי דלוה לא מקיים שטרא. הרא"ש. והראב"ד פירש עידי קיום דאמרינן אנן ידעינן דפריעי. עד כאן.

אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש. לאו שאין עליו עדים כלל קאמר דההוא פשיטא דפסול דחספא בעלמא הוא ואין מועיל שם שלישות. אלא לפי שפירשנו לעיל יתקיים בחותמיו דשיילנא להו לסהדי קאמר השתא דאם אין העדים כאן שיאמרו לנו אי פריע אי לא פריע מהימנין ליה לשליש. אי נמי לאחר שפירשנו ההיא דיש עליו עדים כשר דהיינו עדי קיום מפרשים נמי להך בעדי קיום אין עליו עדים עדי קיום קאמר. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: אין עליו עדים ביוצא מתחת ידי שליש. פירוש לאו כפשוטה דאם כן מאי הימניה לשליש אלא הכי פירושו שאין עליו עדי קיום ואפשר לקיימו ויוצא מתחת ידי שליש הרי הוא נאמן אף על פי שהוחזק בבית דין דלא מצי למקלייה והיינו דאיצטריך טעמא דהא הימניה דכיון שהפקידו אצלו בלא עדים ושטר כבר האמינו עליו כשנים ולפיכך בלא שום מיגו נאמן ואפילו הוא קרוב אהני ליה כאותה ששנינו נאמן עלי אבא. ויש לפרש אין עליו עדים כלל אלא שיוצא שטר החוב מתחת יד שליש ואומר שהשובר קיים הוא הרי זה נאמן עליו דהא הימניה וכדפרישנא. ולהאי פירושא לא היה צריך לומר אין עליו עדים שאין זה מעלה ומוריד אלא דנקטיה אגב רישא. עד כאן.

ובשיטה כתוב ואין עליו עדים. נראה לי דאין עליו עדים כלל קאמר אלא שכתוב בכתב ידו של מלוה וכיון דיוצא מתחת יד שליש ודאי השלישו בידו והימניה מלוה לשליש. וכן יוצא אחר חיתום שטרות נמי אף על פי שהוא ביד מלוה אי לאו דפריע הוא לא הוה מרע לשטריה למכתב בתוכו שובר. עד כאן.
וכן כתב הרמ"ך וזה לשונו: סמפון היוצא מתחת ידי שליש מכתיבת המלוה וחתימתו כשר דהא הימניה לשליש ויעשה בו כדברי השליש. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש. פירוש שהמלוה מסר שטר חובו לידו אימתי שיפרענו שליש חובו או חציו שיתן לו את השובר ההוא וכיון דאי בעי מסר ליה לשטריה כי אמר פריע הוא מהימן. אבל אם לא מסר לו שטר החוב שלישות השובר אינו כלום דמי יימר דאיהו עבדיה שליש דילמא שקרא הוא. ואיכא למימר דאפילו בשלישות השובר נמי הוי שליש דכיון דיש עליו עדים חתומים ומקיימים חתימתם הא ודאי מיד מלוה נפק ליה ליד השליש הילכך אף על גב דליכא עליה עידי פרעון שליש מהימן. עד כאן.
והרשב"א הקשה על הפירוש הראשון דאם איתא שהשטר והשובר שניהם יוצאים מתחת יד שליש מאי איריא מחמת שובר תיפוק ליה משום נאמנותו של שליש שהשטר בידו וכעובדא דסבתא דבשילהי זה בורר וכדדייק לה רבא התם לההיא מהא דסמפון היוצא מתחת ידי שליש. עד כאן.

יוצא לאחר חיתום השטרות. פירוש שיש פרעון כתוב בסוף השטר לאחר חיתום העדים הרי זה כשר ואפילו כתוב בכתב ידי לוה בלא שום עדים כלל ואפילו יש בשטר החוב נאמנות והא מטעמא דמפרש ואזיל דאי לאו דפרע לא הוה שביק למכתב הכי בשטריה. ואפילו הכי אם נמצא גדר או חתך אחר חיתום העדים שורת הדין דלא מרעיה שטרא כלל ומאן דאמר דפרעון הוה כתיב ביה עליו להביא ראיה. וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל בתשובת שאלה וכן דעת רבינו בשם רבו רבינו הרמב"ן. הריטב"א ז"ל.
כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות סמוך לחתימת העדים ממש הרי זה כשר ואי לא פרעיה לא הוה מרע מלוה שטריה כולי האי דהא אי הוה פסיק ליה בתר הכי לא הוה קיומי לשטרי אלא בלפופי ניירא אחרינא ואיכא למיחש עליה דשטרא דילמא סמפונא הוה ביה ואיקרע.

ירושלמי ולא הביאו רבינו הגדול זצ"ל. סמפון היוצא על דייתקי יעשה מה שבסמפון שאין אדם עשוי לפגום דייתקי שלו. עד כאן.

דהא הימניה מלוה לשליש. ואם תאמר תיפוק ליה דאי בעי שליש יהיב ליה ללוה. ויש לומר כגון דאיתחזק בבי דינא כדאמרינן בסוף פרק זה בורר כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן פירוש שראוהו בית דין בידה קודם שאמרה פרוע הוא דשוב אינה נאמנת עליה שהיה לה מיגו קודם לכן ולא כמו שפירש הקונטרס לשם איתחזק בבי דינא מקויים דמה לי מקויים ומה לי שאינו מקויים וכן בסוף פרק מי שמת והוא שהוחזק כתב ידם בבית דין לא כמו שפירש שם בקונטרס דבקיום איירי. והא דפריך בסוף פרק זה בורר מהך ברייתא לא הוה מצי לשנויי דדילמא הכא מהימן מטעם מיגו כגון דלא איתחזק דמשמע ליה דבכל ענין איירי מדלא מפליג. ועוד מדקתני ויוצא מתחת ידי שליש ולא קתני ויוצא מתחת ידי אחר משמע דמתורת שלישות מהימן אפילו היכא דליכא מיגו. תוספות שאנ"ץ.
פרק אלו מציאות

אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז. פירוש הא מדקתני אלו מציאות שלו ולא קתני אלו מציאות שאינו חייב להכריז היינו לאשמועינן שאפילו הביא הלה עדים שנפל ממנו אין נותנין לו דכיון דדבר שאין בו סימן הוא איאושי מיאש מסתמא ונעשה הפקר.

אלו מציאות שלו. הוה ליה למימר כל דבר שאין בו סימן הרי הוא שלו דכל הני דמני ואזיל לית בהו סימן והא דפרטינהו משום דאשמועינן בכל חדא מידי, דבמעות ובפירות אשמועינן לאביי דאיידי דחשיבי או יקירי איכא יאוש מדעת, ואליבא דרבא אשמועינן דיאוש שלא מדעת שמיה יאוש. ובכריכות ברשות הרבים אשמועינן דמקום לא הוי סימן כיון דמנשתפו וסימן אחר בגופן נמי לא הוי סימן לפי שכל שהוא עשוי להדרס ברגלי אדם אינו סימן לסמוך עליו ולא קאמר אלא בדדמי. ובעגולי דבילה אשמועינן דאף על גב דהאי מכריז דבילה מצאתי ואידך אומר עגול הוא לא הוי סימן. וכן בככרות של נחתום אין סימן שבו סימן דרובה הכי איתנהו. ובחתיכות בשר אף על גב דאמר מקומן ושמן של חתיכות. ובגיזי צמר אשמועינן שאין קשירתן וכריכתן סימן. וכן בפשתן אף על גב דאמר אניצן הן. ובלשונות קמשמע לן דצבע לא הוי סימן. הריטב"א.
וזה לשון הרשב"א: הא דקא מני הני ואזיל לאו דוקא הני בלחוד אלא כל דבר שאין בו סימן ונקט אלו לאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לאשמועינן דאפילו הכי הרי הן של מוצא מיד דמשום דחשיבי או יקירי מידע ידע כדאיתא בגמרא. ולרבא אשמועינן מתוך יתורא דכל הני דמני ואזיל או מתוך משמעות דחדא מינייהו דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. עד כאן.

כריכות ברשות הרבים וכו'. כתבו בתוספות למאן דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וכו' ומיירי דאשכח דרך הינוח וכו'. ומהאי טעמא כי פריך בגמרא לאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מכולה מתניתין לא פריך מכריכות דכולהו איירי דרך נפילה ולהכי פריך הא לא ידע דנפל מיניה, אבל כריכות דרך הינוח מידע ידע. הרא"ש.

מצא פירות מפוזרין. פירוש כגון תבואה וקטניות והרי אלו שלו לפי שאין בגופן סימן. וגם אין לומר שיהא מקום סימן למאן דאית ליה הכי בגמרא דמיירי שניכר שבאו כאן דרך נפילה ולא דרך הנחה ואם כן לא ידע אנה נפלו לו. וכן אין לומר מדה או מנין להוי סימן דכיון שהוא דרך נפילה הרי לא ידע מדה ומנין שהרי נפלו לו אחת הנה ואחת הנה. בגמרא איכא דמוקי לה במכנשתא דבי דרי ושבאו שם דרך הנחה אלא שהניחוה מפני הטורח. ומיירי בקב בארבע אמות ומדין אבידה מדעת בעלים נגעו בה כדאיתא בגמרא. הריצב"ש.

אמר הכותב. צריך עיון בזה שאמר וכן אין לומר מדה או מנין וכו' שאף על פי שאפשר שנפלו אחת הנה ואחת הנה גם כן אפשר שנפלו כולם במקום אחד וכיון שמצינו סימן המנין מסכים עם מה שמצא הרי ידענו שנפלו במקום אחד ויחזיר. הר"ש די וידאש.

ויש לומר דמטעם יאוש הוא. מעות מפוזרין גם כן אין סימן בגופן וכן מקום ומנין אין לומר כאן שהרי דרך נפילה באו שם ולא ידע מקומן ומניינם ולכן מתייאשים הבעלים.

כריכות ברשות הרבים. בגמרא פליגי בה רבה ורבא דרבה מוקי לה בדאית בהו סימן דהיינו הקשר שהוא משונה משאר קשרים ומשום הכי ברשות היחיד חייב להכריז אבל ברשות הרבים הרי אלו שלה לפי שהסימן עשוי להדרס ברגלי הרבים וסבירא ליה סימן העשוי להדרס לא הוי סימן והבעלים מתייאשים ממנו שסבורים שקודם שיבא ליד איש יהיה נדרס וישחת הסימן. ומקום, סבירא ליה דלא הוי סימן. ורבא סבירא ליה בגמרא דסימן העשוי לידרס הוי סימן ואין הבעלים מתייאשים מהם סבורים שקודם שיהיה נדרס ונשחת הסימן ימצאנו איש אלא הכא בשאין בהם סימן כגון שהקשר הוא שוה לאחרים אבל סבירא ליה לרבא דמקום הוי סימן ומשום הכי ברשות היחיד חייב להכריז וכגון שניכר שבאו כאן דרך הנחה ושכחום בעליהם אבל ברשות הרבים הרי אלו שלו לפי שברגלי הרבים הם מתגלגלים ממקומן ולא ימצאו במקום שהניחום. ומנין ליכא למימר הכא דכיון שהם מתגלגלים ברגלי רבים אפשר שלא ימצאו ביחד וזה ימצא אחת וזה אחת. אי נמי דמיירי בשלא מצא כי אם אחת ואחת אינו סימן מנין ומאי כריכות כריכות דעלמא. או אפילו בשמצא שנים אין שנים סימן מנין דהא כריכות מכריז וסתם כריכות שנים כדאמרינן בשילהי פרק קמא גבי שטר.
עגולי דבילה וככרות של נחתום אלו ודאי דרך נפילה באו כאן שאין דרך להניחם ברשות הרבים ומשום הכי אין כאן סימן מנין ומקום. גם בגופן אין סימן שהרי כל העגולים והככרות שוות. מחרוזות של דגים אין כאן סימן בגופן שהרי הקשר שוה לכל הדייגים כדמפרש בגמרא בקטרא דציידי דכולהו קטרי הכי וכן אין מנין הדגים שבמחרוז סימן דמיירי במניינא דשוין דכל המחרוזות דרך לכל הציידים לעשות ממנין שוה כדאיתא בגמרא. וכתב אף על פי שאין מנין הדגים שבכל מחרוז סימן יהיה מנין המחרוזות סימן. הא אמרינן בברייתא בגמרא דמיירי בשמצאן אחת אחת אבל בשמצאן שתים שתים מנין המחרוזות הוי סימן שהרי דגים הוא מכריז ולא מחרוזות ומאי מחרוזות מחרוזות דעלמא. או יש לומר דמיירי במחרוזות הרבה וכיון דבדרך נפילה באו אין כאן סימן מנין וכי אמרינן בגמרא דבמצאן שנים שנים הוי מנין סימן רצה לומר שהמחרוזות קשורים זה בזה שנים שנים דכל שהם קשורים ודאי כאחת נפלו. והיינו דלא מקשינן בגמרא וליהוי מנין סימן בכל הני דמתניתין כי אם בדגים לפי שהם קשורים במחרוז ואפילו באו דרך נפילה יהיה סימן מנין הדגים שבכל מחרוז. עד כאן לשון הריצב"ש.

ככרות של נחתום. כל הככרות של נחתומין שוין ועשויין בדפוס אחד מה שאין כן בככרות של בעל הבית שיש לכל אחד ואחד סימן משונה מחברו לפי שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה ואינו יכול למלא הוא לבדו תנור אחד אלא אם כן יהיו חמשה או עשרה בעלי בתים ומשום הכי צריכין סימנים משונים זה מזה אבל נחתום שאופה פת מרובה וממלא תנור אחד הוא לבדה אינו צריך לשום סימן כלל. ה"ר יהונתן.

ממדינתן. פירוש מקישורן שדרך לקשרן יחד אחר גזיזתן. כמו כיון שהותרו ראשי מדנים שלה בפרק קמא דסוכה. וכמותרי מדני דאסא דפרק במה מדליקין. וכמו התקשר מעדנות כימה. הרא"ש.

גירסת מקצת הספרים דרבי מאיר. ולא נהירא אלא סתמא היא וכיון דסתם לן רבי כוותיה הלכה כמותו ואף על פי שיש מחלוקת בצדו. וכדכתיבנא בכמה דוכתי. הריטב"א.

גמרא: וכמה אמר רבי יצחק קב מפוזר בארבע אמות. ומקשינן עליה אי דרך נפילח אשכחינהו אפילו יותר מקב שלו הן אי דרך הנחה אשכחינהו אפילו פחות מקב לא יגע בהן. ופריק רב עוקבא מתניתין במכנשתא דבי דרי פירוש בכיבוד הגרנות כשמכבדין הגורן בשעה שמפנין התבואה מן הגורן אם מצא כשיעור קב פירות מפוזרין בגורן ארבע אמות לא טרח איניש למכנשינהו ומפקר להו לפיכה הן שלו אבל קב בפחות מארבע אמות לא מפקר להו ולפיכך לא שקיל. רבינו חננאל.

מצא פירות מפוזרין בכמה. פירוש בכמה שיעור של פירות ובכמה שיעור שיהא שלו אמר רבי יצחק קב בארבע אמות. ופרכינן היכי דמי אי בדרך נפילה אפילו טובא נמי פירוש וקושיין אפילו לאביי וכגון דהוו פירות דיקירי דידע בהו לאלתר דהוה ליה יאוש מדעת. הריטב"א.
איכא דקשיא ליה כיון דקסבר תלמודא אי דרך הנחה אפילו בציר מהכי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי מאי קא בעי מעיקרא וכמה. ומפרקי דרבי יצחק גופיה קאמר הכי וכמה קב בארבע אמות. וכך הם מפרשים הא דאמרינן לקמן גבי מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה ובעי בגמרא לעולם ואמר רב יהודה שלשה ימים והדר אקשי היכי דמי וכו' וכיון דקא קשיא ליה היכי דמי אמאי בעי מעיקרא וכמה אלא רב יהודה הוא דבעי ליה. וכיוצא בזה בפרק לא יחפור הכא במאי עסקינן מן הצד וכמה כמלוא רוחב חלת וכו' והלא מציץ וכו'. וכך שמעתי ודבר נכון הוא. ומכיוצא בזה מה שאמרו בפרק קמא דחגיגה עבדים מנא לן אמר רב הונא אמר קרא וכו' והדר פריך והא למה לי קרא וכו' וכן במקומות הרבה בתלמוד. וכן זו שאמרנו בפרק קמא רבה לא אמר כרבי זירא מתניתין אלימא ליה לאקשויי על דרך זו היא דמעיקרא תלמודא קאמר לה. אלא שאותה שבפרק לא יחפור אינה דומה לאלו ועיקר פירושה כך הוא דלאו בארבע אמות ניחא ליה למקשה ולא בכמלא רוחב חלון ניחא ליה אלא בשיעור בינוני כגון שני אמות וכיוצא בו. ומיהו הכא איכא למידק למה ליה לרבי יצחק לאוקמי למתניתין בקב בארבע אמות ובמכנשתא דבי דרי לוקמה בדרך נפילה ואפילו טובא. ומפרקי משום דאביי דהילכתא כוותיה לא מצי לאוקמי למתניתין אלא בהכי כדאמרינן לקמן ולהאי טעמא איכא למימר דגמרא דקא בעי וכמה במכנשתא דבי דרי מוקי לה למתניתין ועלה קא בעי וכמה ועלה אמר רבי יצחק קב בארבע אמות. ואם תאמר אי הכי היכי אקשינן אי דרך נפילה טובא נמי דמשמע דדרך נפילה הרי אלו שלו ואלו לאביי דרך נפילה לא הוו שלו. איכא למימר גמרא לא הוה ידע דעתיה דמאי דמקשה וכמה ולא דעתיה דרבי יצחק ולהכי קאמר אפילו טובא נמי דיניה בקב בארבע אמות עד שבא רב עוקבא ולימד. דמתניתין במכנשתא דבי דרי היא לכולי עלמא בין לדעת השואל בין לדעת רבי יצחק. ויש לפרש דרבי יצחק לאו לאוקמי למתניתין במכנשתא דבי דרי בלחוד אתא אלא הכי קאמר מכנשתא דבי דרי קב בארבע אמות הרי אלו שלו ודינא אתא לאשמועינן אבל משנתנו מילתא פסיקא קתני לכל דבר שאינר דרך הנחה. וכן אתה צריך לפרש הא דאמרינך לקמן אמר רב יהודה שלשה ימים ואוקימנא בחשוכתא ובקדמתא דרב יהודה לא הוה צריך לאוקמי מתניתין בחשוכתא ובקדמתא ובשלשה ימים אלא הכי קאמר מתניתין דקתני פרה רועה בדרך אין זו אבידה לאו לעולם קאמר אלא כל זמן שנראה שמדעת בעלים עומדת שם ופעמים דשלשה ימים ולא יותר כגון בחשוכתא ובקדמתא. ויש לי לומר דהתם משום הכי מוקי בחשוכתא משום דאי ביממי פשיטא שאין זו אבידה וכן עיקר. וזו שהביא רבינו בהלכות אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו אינו נכון לפי מה שכתבנו. ונראה לי שהוא סובר דבתר דמתרצינן בגמרא אגב יוקרייהו וחשיבותייהו הני נמי יקירי וחשיבי ולא מצטריך אביי לדרב עוקבא ויהיה נכון הפירוש האחרון שכתבנו שלא העמידו משנתנו במכנשתא דבי דרי דוקא שהרי אפילו לדעת אביי אין צריך להעמידה בכך דוקא. הרמב"ן.

וזה לשון הרשב"א: אמר רב עוקבא בר חמא הכא במכנשתא וכו'. איכא למידק למה ליה לרבי יצחק לאוקמי במכנשתא דבי דרי ובקב בארבע אמות דוקא לוקמה במציאה דעלמא ודרך נפילה ואפילו טובא נמי. ויש מי שאומר דאיצטריכא ליה משום דסבירא ליה כאביי דהלכתא כוותיה דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש והילכך מתניתין לאו במציאת דעלמא אלא במכנשתא דבי דרי דוקא דאבידה מדעת היא. ותדע לך מדאקשינן מינה לאביי ולא אשכחינן לה פיתרי אלא במכנשתא דבי דרי וכן אמר רבי יצחק לקמן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה לתרץ אליבא דאביי.

ואם תאמר אם כן מאי קא מקשה להדיא היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי. יש לומר דמאן דמקשה הכין הוה סבירא ליה כרבא ואמר ליה רב עוקבא דדוקא במכנשתא דבי דרי ועל כרחך משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואינו מחוור בעיני דכיון דקיימא לן כאביי היכי הקשו בגמרא להדיא מסבריה דרבא דהאי קושיא לישנא דגמרא היא ואליבא דהלכתא איתמרה. ויש לי לומר דלטעמיה קאמר ליה דקא סלקא דעתיה דכיון דאוקימנא כקב בארבע אמות משמע משום דנתפזרו לו הוא וכרבא סבירא ליה ומשום הכי אקשי ליה אי דרך נפילה אפילו טובא דאי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא. ויש לומר עוד דרבי יצחק לאשמועינן דינא דמכנשתא דבי דרי אתא ולומר דמשנתנו בכל אבידה קא מיירי ואפילו באבידה מדעת דהיינו מכנשתא ובשאין שם יתר מקב בארבע אמות. ומיהו בעלמא אי דרך נפילה אפילו טובא נמי משום דכיון דיקירי מידע ידע. והא דאוקי לקמן אליבא דאביי במכנשתא היינו מקמי דידעינן ההוא טעמא דיקירי הא בתר דאיצטריך לתרוצי בעגולי דבילה ומשום דיקירי מידע ידע אף מצא פירות מפוזרין נמי לא אצטריכינן לאוקמי דוקא במכנשתא דבי דרי אלא אפילו בעלמא נמי. וכן נראה דעת הרי"ף שכתב בהלכות קושיא זו דהיכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי לא כפירוש זה למה כתב כן והלא אינה אלא כדעת רבא ואנן קיימא לן כאביי. ובזה נתכוונו דברי הרב. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: הא דאמר רבי יצחק קב בארבע אמות ורב עוקבא דמפרש לה במכנשתא דבי דרי כלומר דלאו אבידה הוא אלא משום דמפקר לה משום דקשיא למו תרתי למה לי מה לי מעות מה לי פירות. וסיפא דקתני להו באלו שחייב להכריז איידי רישא נסיב להו. אי נמי משום דקא בעי למתני במטבעות. ע"כ.

בעי רבי ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו. פירוש בשתי אמות על ארבע דהוי פלגא דאילו שתי אמות על שתי אמות ריבעא הוא. וקבים בשמונה אמות נמי דנקט היינו בשמונה אמות על ארבע דהוה ליה כפלא דארבע אמות מרובעות. הריטב"א.

חצי קב בשתי אמות מהו. צריך עיון דמאי קמיבעיא ליה דפשיטא דהוי טעמא משום דנפיש טרחייהו דהא קב בשלש אמות דלא נפיש כולי האי טירחיה לא מיאש או יותר מקב דחשיב אלמא דתלוי בתרווייהו. וכל שכן לפירוש אחר שבתוספות דפירשו דבעי בשתי אמות על שתי אמות למה לא שאל חצי קב באמה. וגם צריך עיון למה לא כלל כל הבעיות יחד אם הדבר תלוי בנפיש טירתייהו אי בחשיבותא דכולהו שייכי בהדי הדדי ומאי אם תמצא לומר איכא הכא. מיהו לפירושא קמא שבתוספות אז הוא קל ליישב דודאי תלוי בשניהם והכי קאמר משום דנפיש טירחייהו לכך קשה לו להתחיל אבל חצי קב בשתי אמות דלא נפיש טירחייהו לא מיאש או דילמא משום דלא חשיב קב אחד לטרוח טורח כזה וכל שכן חצי קב בשתי אמות דלא חשיבי לאותו טורח ובתר הכי אם תמצא לומר משום דלא חשיבי אם כן כל שכן מצי קב כדפירשתי. מכל מקום תיבעי לך בקביים בשמונה אמות וכי נימא טעמא דקב בארבע אמות משום דנפיש טירחייהו יותר מן החשיבות אם כן כל שכן קביים בשמונה אמות או דילמא אחרי שקב אינו דבר חשוב לכך קשה לו הטורח שהוא יותר מן החשיבות אבל קביים בשמונה אמות לא יקשה לו טורח גדול כיון שהוא דבר חשוב. ולפירוש שני יש לפרש דקמיבעיא ליה קב בארבע אמות משום דנפיש טירחייהו יותר משוה הקב אבל חצי קב בשתים על שתים לא נפיש טפי או דילמא מחמת שקב אינו דבר חשוב לא יחפוץ לטרוח בזה אפילו טורח הראוי לו ואם כן חצי קב בשתים על שתים נהי שהטורח אינו מגיע לחצי הטורח של קב לפי חלק המגיע מכל מקום כיון שתלוי בחשיבות והחשיבות מגיע לחצי חשיבות קב מיאש גם כשהטורח מגיע לחצי הטורח כדפירשתי. ואם תמצא לומר משום דקב אינו דבר חשוב לא יטריח טורח הראוי לו וממילא חצי קב בשתי אמות כדפירשתי. אכתי תיבעי וכי נימא בשביל שהטורח גדול קשה לו לטרוח אפילו טורח הראוי לו אם כן כל שכן קביים בשמונה אמות על שמונה אמות אף על פי שהחשיבות כפלים גם הטורח לפי חלק המגיע או דילמא אינו מניח בשביל הטורח אחרי שראוי לו אך אינו בשביל שקב אינו דבר חשוב אינו חפץ אפילו טורח הראוי לו אבל קביים בשמונה אמות שהוא דבר חשוב יטרח אפילו טורח שאינו ראוי לו. ואם תמצא לומר בקביים בשמונה אמות אחרי שהחשיבות כפלים טרח טורח כפלים אכתי תיבעי בקב שומשמין שהטורח יותר מן החשיבות יותר מכפלים. ואם תמצא לומר כיון שהטורח יותר מכפלים מפקר להו אם כן בקב תמרי שהטורח פחות מחצי טורח קב בארבע אמות והחשיבות הרבה פחות מחציו. גליון.

בציר מהכי טרח איניש וכו'. פירוש בבציר מהכי כגון בשלש אמות אי נמי טורח בציר מהכי טרח איניש על קב והוא הדין טורח זה על יותר מקב אבל טורח גדול על יותר וטורח קטן על מעט כשהולכין בערך בעיא הוית בסמוך ולא איפשיטא. אבל לעולם אם אינם הולכים בערך כגון קביים בשש אמות או חצי קב באמה וכן במינים כגון קב שומשמין בשתי אמות או בחמש או חצי קב שומשמין בארבע וכן כל המינים נראה דמילתא דפשיטא היא דכשאינם בערך הולכין אחר הערך הגדול. פירוש אם ערך השבח גדול או ערך הטורח גדול ולזה לא שאלו אלא כשהם הולכים בערך ואף על גב דלשון הגמרא בפירוש צדדי הבעיות לא הוה משמע הכי אלא שהכל הולך אחר השבח ואם ירבה הטורח כפלי כפלים או הכל הולך אחר הטורח ואם ירבה השבח כפלי כפלים מכל מקום נראה לי שאין הדבר כן ולכן לא נשאלו אלא בערך ובצמצום שלא נפסיד הערכים מכל וכל דודאי לא עלה על הדעת שקב חסר קורטוב באמה ליהוי הפקר ולא קביים בחמש אמות. זה נראה לי. וכן נראה מבין ריסי רש"י. ודוק ותשכח. שיטה.

וזה לשון הרשב"א: קב שומשמין בארבע אמות וכו'. קב תמרי מהו וכו' תמיה לי כל הני למה לי הא עיקר בעיא לכולהו אינו אלא אי טעמא משום דנפיש טירחיה אי משום דלא חשיב ואי פשטת חדא מיניה איפשיטו להו כולהו וכרוכל ליבעי וליזיל. ויש לומר דלאו כולהו בחד בי מדרשא איתמרו אלא כל חד וחד בעי חד מינייהו בבי מדרשא ואתא רב אשי וסדרן כולהו הכא. והרבה כיוצא בהך בתלמוד. ואי נמי אפשר דאיכא קצת טעמא בהדה דליכא באידך דאפילו תמצא לומר דטעמא משום דלא חשיבי וקב שומשמין חשיבי אפילו הכי כיון דאיכא טירחא יתירה אפקורי מפקר להו או דילמא כולה מילתא בחשיבותא תליא וכיון דחשיבי אף על גב דאיכא טירחא יתירה לא מפקר להו וקב תמרי ורמוני אף על גב דלא חשיבי כיון דליכא טירחא אלא מעט לא מפקר להו או דילמא כולה בחשיבותא תליא וכיון דלא חשיבי. אפילו ליכא אלא טירחא זוטרתא מפקר להו. עד כאן.

בפרש"י בד"ה סמפון שיש עליו עדים בעידי קיום כו' עכ"ל דהשתא דדייק ליה בברייתא דלעיל מדקתני בסיפא אין עליו עדים דמיירי ע"כ בעידי קיום ה"נ איכא למידק הכי בהך ברייתא והשתא אין אנו צריכים למאי דאוקמינן להך ברייתא דלעיל יתקיים בחותמיו דשיילינן להו כו' דכיון דמיירי בעידי קיום לא קשיא מידי וק"ל:

סליק פרק שנים אוחזין

תוספות בד"ה כריכות ברה"ר כו' וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן כו' עכ"ל ולפי זה תני צבורי /צבור/ ולמ"ד דמקום לא הוה סימן וסימן העשוי לידרס לא הוי סימן צ"ל תני צבורי ומנין הוי סימן כדאמרינן לקמן בפרקין והרא"ש שכתב לרבא צבורי פירות אין דורסין עליהן וצבורי מעות אין זזין ממקומן כו' עכ"ל ר"ל נמי כיון דאין זזין ממקומן שפיר הוי מנין הצבורים סימן ודו"ק:

בא"ד וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח כו' עכ"ל ולפי זה צ"ל דרך הנוח אפי' ברה"י הוי שלו ולא הוי מקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אפילו ספק הנוח אלא במצא אחורי הגפה ואחורי הגדר ובשבילין שבשדות אבל הרא"ש כתב בהדיא דרשות היחיד משתמר קצת כמו אחורי הגפה כו' וכן נראה דלא גרע רה"י משבילין שבשדות וצ"ע:

רש"י ד"ה במכנשתא וכו' ונשא את העיקר ונותרו אלו כצ"ל:

בתוס' ד"ה כריכות ברה"ר וכו' למ"ד מקום הוי' סימן וכו' עיין לקמן בדף כ"ב ע"ב:

בא"ד איירי דיקירי אינו הווה שיפלו שלא מדעת כצ"ל. ואע"ג דאמרינן נמי בגמרא לקמן גבי עגולי דבילה וככרות של נחתום אגב דיקירי מידע ידע בהו ואעפ"כ נקט להו התנא בדרך נפילה צריך לומר דכריכות יקירי טפי מהנהו ולכך לא שייך בהו דרך נפילה:

גמ' דלא חשיבי וכל שכן חצי קב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שומשמין כו' יקרין תמרים כו' הד"א:

תוס' בד"ה כריכות כו' מקום סימן וחייב להכריז כו' כצ"ל:

בד"ה חצי קב כו' ומאי קמיבעיא ליה כו' נ"ב פי' ואפ"ה הוי שלו ואם כן מאי קמבעיא ליה בחצי קב כו' וק"ל:

גמרא או שיוצא לאחר חיתום שטרות. א"ל הא כאן למה עביד הכי הו"ל ליתן לו השטר דא"ל כמו שאמר לעיל סבר דלמא מתרמי ליה כו' ואני אין לי שטר עכשיו בידי וכו' [ולמה ליה דאי לאו דפרע] דצ"ל היכא דפרעו מקצת או מעמיד עליו השתא עדים שיעידו לו שכתב על גוף השטר פרוע ונ"מ לשלא יהיה השטר בידו [בשעת הפרעון] ועיין בפשט זה במרדכי בהגהות וע”ש:

ברש"י בד"ה ברה"ר שהכל דשין עליהן כו'. היינו אליבא דרבה דס"ל סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ולרבא איירי דוקא באין בו סימן וכמ"ש התוס' ואיתא לקמן (בבא מציעא דף כ"ג:)

בתוס' בד"ה כריכות ברה"ר כו' לא הוי שיפלו כו'. ומ"מ לא הוי יקירי כאלומות דאף ברה"ר נוטל ומכריז ויקירי יותר מעיגולי דבילה וככרות של נחתום ואע"ג דקאמר עלייהו ע"ב בסמוך אגב דיקירי מידע ידעי [ואפ"ה איירי בהו דרך נפילה]:

בא"ד וי"ל דה"מ כשמצא במקום המוצנע כו'. וכריכות ברה"י איירי נמי בשדה זרועה ומקום הפקר לכך נוטל ומכריז כיון שיוכלו הבעלים לתת בהן סימן מקום [דאי אינו מקום הפקר ומשתמר לגמרי אפילו ביש בו סימן אסור ליגע בו כמ"ש התוס' לקמן (בבא מציעא דף כ"ה ע"ב) בד"ה אחר הגפה]:

ובגמ' דמקשה אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא אין להקשות דלמא ס"ל סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום לא הוי סימן ואפילו בדרך הינוח ה"ז שלו [וציבורי פירות מטעם מנין] דמקשה לדבריו דאמר קב בד' אמות הא יותר חייב להכריז ע"כ ס"ל אי בדרך הנחה מקום הוי סימן ועיין:

במשנה דברי ר"מ כו'. בתויו"ט כ' דהרע"ב ל"ג דר"מ ולכן לא הוצרך לומר דא"ה כר"י שזה כלל מפורסם דהל' כת"ק הן במקומות הרבה לא נמנע הר"ב בכה"ג מלכתוב דא"ה כהיחיד דוק ותשכח:

רש"י ד"ה של נחתום. כל ככרות הנחתומין שוין הן. בפ"ה דדמאי מ"ד הכריח הר"ש דמשונה דפוס של נחתום זה מזולתו ע"ש (ובמשנה גופה שם ודלעיל מינה מבואר דנחתום א' עושה ג"כ מדפוסים שונים) ולע"ד נל"פ דנחתום כיון שעושה למכור ללוקחים הרבה א"כ תו ל"י אם מהנחתום אם מהלוקח ומאיזה לוקח נפלו וכמש"כ התוס' כה"ג לקמן (כג ב) ד"ה אביי. וגיזי צמר הבאות (כ"נ עיקר הגי' וכמו שהעתיקו רש"י והרע"ב כאן וגם גי' הלקוחין יל"פ על כוונה שאבאר) מבית האומן דמתניתין לקמן נראה דדרך הבע"ב לקנות גיזים ונותנים לאומן לתקנם (או לצובען כדאיתא בטוש"ע) כ"א לפי רצונו:

תד"ה כריכות. סימן ולמ"ד סימן העשוי לידרס לה"ס כו'. והרע"ב פי' למתניתין אליבי' והיינו כרבה ולפ"ז גם מקום לה"ס דתלוים זה בזה וכמש"כ התוס' לקמן (ס"ד כב) ד"ה ורבה ותמה אנכי על התוי"ט שכפל ושילש דמקום ה"ס:

תד"ה וכמה. וכה"ג איכא כו' וכן פ' לא יחפור כו'. ואנכי מצאתי מפורש כה"ג בשלהי שבועות מאן תנא כו' אר"נ כו' א"ל הכי קאמינא לך מאן תנא כו' א"ר בר אבוה כו' ע"ש:

תד"ה אלו מציאות שלו, וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא א"כ א"י היכן נפלו. לכאורה אמאי נקטו קושייתם בדרך סברא דעל הספק מתייאש, דבזה יש לפקפק דאימא מס' אינו מתייאש דסובר דלמא דרך רה"י נתלו ויהי' לו סימן (והא דסימן העשוי לדרוס אינו סימן ומתייאש מספק, דשמא נדרס הסי', י"ל דמצוי יותר שיהא נדרס, וגם אולי הכא בספק אם נפלו ברה"י י"ל כיון דהוי ב' ספיקות, דשמא נפלו ברה"י, ואף אם ברה"ר שמא לא יהא נדרס. אמנם בזה יש לפקפק דלא הוי ב' ספיקות כיון דהדין דהמוצא ברה"ר אף במוצא הסי' קיים בו מ"מ הוא שלו משום דהבעלים מייאשי' דחששו שמא יהא נדרס, א"כ ממילא הוי רק ס' א' דשמא נפלו ברה"ר ובזה אף אם לא נדרס הסי' מכל מקום יחזיק המוצא לעצמו) ועדיפא הוה ליה להקשות בדרך ממנ"פ אם אינו מתייאש מספק גם ברה"ר אמאי הוא שלו, הא הבעלים לא נתייאשו דחוששי' שמא נפל לרה"י, ואם מתייאשו מספק ברה"י אמאי חייב להכריז הא נתייאשו שמא נפלו ברה"ר.
ואפשר לומר משום די"ל דרבה ס"ל בהא כרבא דישל"מ הוי יאוש, מש"ה ברה"ר הוא שלו, דאף דהבעלים חוששים שמא ברה"י נפלו מ"מ כיון דבאמת נפל ברה"ר אמרי' אלו ידעו הבעלים דנפל ברה"ר הוי מייאשו ממילא הוי יאוש, מש"ה הוצרכו להקשות רק מסברא.
אולם י"ל לפ"ז עדיין אין מקום לקושייתם דהא י"ל דלרבא כל הנך דמתני' מחזקי' בכלל שלא מדעת, ולא מוכרחים לסברא דאיידי דחשיבי או יקירי מידע ידעי, וא"כ י"ל דמש"ה ברה"י חייב להכריז. דאף אם יודע דנפל ולא ידע להיכן נפל ומייאש דשמא נפלו לרה"ר, מ"מ אנן חיישי' דשמא לא ידע דנפל, (ובזה לא ידע) ואנו באים לדון היאוש מכח דאלו ידעו דנפל. ובזה כיון דבאמת דברה"י אלו הי' ידוע לו כל ענין הנפילה שנפל ברה"י לא היה מייאש מכח אלו ידע שנפל ולא ידע ברה"י נפל אז מייאשו, א"כ ס"ל דאין אנו דנין ידיעה לחצאין כיון דהשתא לא ידע כלל דנפל, וגם אלו ידע האמת שנפל וגם ידע שנפל ברה"י לא הוי מייאשו, בכה"ג לא הוי יאוש וע':
ובעיקר דבריהם שהניחו יסוד דלרבה מיירי כריכות אף בדרך נפילה, וע"ז הקשה דברה"י הוי יאוש דא"י להיכן נפל. ותירצו מ"מ ידוע לו אם נפל ברה"ר כו'.
יש לע' דמנ"ל לעשות יסוד ולבנות עליו דייק, דדלמא באמת גם לרבה מיירי כריכות בדרך הנוח דוקא כמו לרבא, ודלמא באמת בדרך. נפילה גם ברה"י הוא שלו דמייאשו כיון דא"י להיכן נפל בודאי. אי היה הסברא נותנת דספק לא מייאשו, היה מקום להקשות דאמאי ברה"ר שלו הא לא מייאשו דחוששים שמא ברה"י נפל, ובזה לא היה אפשר לתרץ דבאמת דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, וכריכות ברה"ר מיירי רק בהניח, דא"כ מאי פריך מככרות של בעה"ב, הא ככרות דאיירי דרך נפילה גם ברה"ר חייב להכריז, והיינו מוכרחים לסברתם דמ"מ ידוע סתמא אם נפל ברה"ר או ברה"י. אבל לפ"מ דנקטו תוס' לסברא פשוטה דעל הספק מייאשו, לא ידעתי הכרח לתירוצם לדינא.
ואולי מכאן יש ראיה דלא כמהרש"א שהעלה דתוס' ס"ל דלא כהרא"ש, וס"ל דלתוס' דרה"י אינו משתמר כלל, אלא דתוס' ס"ל ג"כ כהרא"ש דרה"י משתמר קצת, ומה דכתבו בין בדרך הנוח, היינו בדין דברה"ר הוא שלו משכחת גם בהניח, וא"כ שפיר הוכיחו שיטתם ממה דאמרי' בסוגיא ככרות של בעה"ב חייב להכריז בין ברה"י ובין ברה"ר, דמשמע דעיקר הקושיא רק ברה"ר אבל ברה"י ניחא, ובזה יקשה דברה"ר דמיירי ע"כ בדרך נפילה, דאי בהנוח אמאי באין בו סי' הוא שלו, אלא ודאי מיירי בנפילה, ובנפילה מתייאשו גם ברה"י, דחושש דנפלו ברה"ר ונדרס, וע"כ בזה ידוע לו דנפל ברה"י, משא"כ לשיטת המהרש"א אין זה ראיה די"ל דמרה"י ליכא קושיא דדלמא מיירי בהניח:

בפרש"י סמפון שיש עליו עדים בעידי קיום מוקמינן לה עכ"ל. מוכח לה מדקתני סיפא אין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש כשר ומסקינן דטעמא משום דהא הימניה לשליש ואי ס"ד דאין עליו עדים כלל מאי דהא הימניה איכא למימר כיון דחספא בעלמא הוא אע"כ באין עליו עידי קיום איירי וא"כ ממילא דרישא ביש עידי קיום איירי וק"ל:

סליק פרק קמא

אלו מציאות פרק שני

בתוספות בד"ה כריכות כו' וא"ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי כו' וי"ל דכריכות איידי דיקירי כו' עכ"ל. וקצת קשה דאדרבא משמע לקמן דכריכות לא יקירי אינון מדקאמר דבר"ה מינשתפא אבל בלשון הרא"ש מבואר יותר דבכל הני דמתניתין מכריכות ואילך לא שייך דרך הינוח שאין דרך להניחן על גבי קרקע וכריכות שייך שפיר גם כן דרך הינוח מיהו בזה אכתי קושית התוספות במקומה עומדת דעיקר קושייתם דליתני בכריכות נמי דרך נפילה ולא איצטריך לפלוגי בין ר"ה לרה"י כמו בהנך לכך הוצרכו לתרץ דכריכות יקירי ולא שייך דרך נפילה ונ"ל דכ"ש אם נאמר דבכריכות לא שייך יקירי פשיטא דלא קשה קושית התוספות דלא מצי למיתני כריכות דרך נפילה דהא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דלאו יקירי אינון הוי יאוש שלא מדעת משא"כ באינך נקט שפיר דרך נפילה ולא הוי יאוש שלא מדעת משום דהני חשיבי או יקירי כדמשני הש"ס לקמן אלא משום דרבא דהוא מרא דשמעתא דסימן העשוי לידרס ומקום הוי סימן איהו גופא סבר דיאוש של"מ הוי יאוש לכן הוצרכו לתרץ להיפוך דכריכות יקירי אינון ודו"ק:

בגמרא ה"ד אי דרך נפילה אפילו טובא נמי ואי דרך הינוח אפילו בציר מהכי כו' לכאורה משמע דהא דקאמר דרך נפילה אפילו טובא אין חייב להכריז היינו דלא כאביי דלדידיה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש א"כ בפירות מפוזרין דרך נפילה חייב להכריז וכדמשמע להדיא מלשון התוספ' בד"ה וכמה דבפירות מפוזרים חשוב יאוש של"מ וזה דוחק לומר דסתמא דתלמודא יהיה דלא כאביי דקי"ל הלכתא כוותיה ויש ליישב דה"ק ה"ד אי דרך נפילה פי' אם תרצה לפרש דמתניתין איירי בפירות מפוזרים דרך נפילה ואם כן ע"כ תאמר דלא כאביי א"כ קשה אפי' טובא נמי כנ"ל לשיטת התוספ' אבל מלשון הרמב"ם נראה דפירות מפוזרים נמי יקירי או חשיבי נינהו ולא הוי יאוש של"מ והא דמוקי לקמן במכנשתא דבי דרי אפשר משום דקושטא דמלתא הכי הוא כדמוקי לה הכא והמקשה דלקמן לא ס"ד מסברא יקירי או חשיבי וכ"כ שם הרב המגיד ע"ש וכה"ג יש לדקדק במאי דקאמר אי דרך הינוח אפילו בציר מהכי נמי לא וחייב להכריז היינו אליבא דרבא דוקא דס"ל לקמן דמקום הוי סימן אבל לרבה דס"ל מקום לא הוי סימן שייך להקשות להיפך דדרך הינוח נמי אפילו טובא אין חייב להכריז דכיון דאין בו סימן אבידה מדעת היא כמ"ש התוספות בד"ה כריכות דלרבה בכל הנך דמתניתין אפילו דרך הינוח הוי שלו אבל לולי דברי התוספ' שם י"ל דבכל הנך דמתני' כיון דאיירי אפילו ברשות היחיד תו לא מיתוקמא דרך הינוח כיון דמקום המשתמר הוא לא הוי אבידה מדעת ואפי' לכתחלה לא יטול שני ובכה"ג מקשה הכא לענין פירות מפוזרים דאיירי נמי אפי' ברה"י מדלא נקט ר"ה כמו בכריכות וא"כ קשה אפי' בציר מהכי נמי לא דברה"י דרך הינוח לא יטול וכ"נ להדיא מלשון רש"י בד"ה ואי דרך הינוח עתיד לחזור וליטלן והיינו כמ"ש ודו"ק אבל באמת י"ל דמ"ש התוספ' לעיל דרבה איירי בין דרך נפילה ובין דרך הינוח היינו לצדדין דרך נפילה ברה"י ודרך הינוח בר"ה דוקא כל חד כדינו המבואר במקום אחר:

תוס' ד"ה וכמה צ"ל דר' יצחק גופיה בעי וכו' עמ"ש התוס' ביומא דף ע"ו ובספר יבין שמועה דף י"ח ובספר ברכת הזבח בכריתות דף ז' ומהרש"א בגופי הלכות ובזהב שיבה תירצו בזה סוגיית חגיגה דף ד' וכבר קדמם מרן בכללי הגמרא שם דף י"ח מספר יבין שמועה ועיין בתוספת יה"ך דף ו' וכפות תמרים דף מ"ד ע"ש: [ולעיל בחגיגה שם לפני' כתבתי שכ"כ הרמב"ן ודרך חידוד יישבתי קצת הסוגיא ע"ש ודוק]:

דשיילינן להו. אם ראו הפרעון ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע: עדי קיום. שכתבו הנפק דבי דינא לא מקיימי ליה אלא א''כ פרע: סמפון שיש עליו עדים. בעדי קיום מוקמינן לה: יתקיים בחותמיו. ואפי' יוצא מתחת יד מלוה כשר: אין עליו עדי קיום. אבל עדים חתומין עליו: ויוצא מתחת ידי שליש. שאין הלוה מוציאו ולא המלוה אלא שליש שביניהם נאמן: או שיצא אחר חיתום שטרות. שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה כשר: דהא הימניה מלוה לשליש. דעל כרחך אין כותב שובר אלא מלוה והוא מסרו ליד השליש: מתני' אלו מציאות: מצא פירות מפוזרין. נתייאשו הבעלים מהן כדאמר בגמרא והפקר הן: מעות מפוזרות. הואיל ואין להם סימן ניכר איאושי מיאש והוו להו הפקר וזהו טעם כולם: כריכות. עומרים קטנים כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושל' מכרכן כריכן (בראשית לז): ברה''ר. שהכל דשין עלייהו ואם היה סימן נקשר עליהן הרי הוא נשחת: של נחתום. כל ככרות הנחתומין שוין אבל ככרות של בעל הבית יש בהן סימן: ממדינתן. כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזת המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא: אניצי פשתן. רישט''א בל' אשכנז ובמקומינו פופי''ר: ולשון של ארגמן. צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן: מצא עיגול. של דבילה: אנפוריא. בגמ' מפרש: גמ' וכמה. חשוב פיזור: קב. מפוזר בארבע אמות אבל בג' אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל: אי דרך נפילה. אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו: אפילו טובא. מקב נמי דכיון דאין בהן סימן איאושי מיאש: ואי דרך הינוח וכו'. עתיד לחזור וליטלן: במכנשתא דבי דרי. בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו. לקבצן: בציר מהכי. אם היה פזורן בפחות מכן: משום דלא חשיבי. עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות: שומשמין. דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין אבל דמיהן יקרין: תמרים ורמונין. גסים הן ואין טורח בקבוצן:

מתני' אלו מציאות שלו: כריכות ברה''ר. בכריכות דוקא מפליג בין רה''ר לרה''י משום דלמ''ד (לקמן כב:) סימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום הוי סימן מיירי הכא דליכא סימן ומקום נמי לא הוי סימן ברה''ר משום דמנשתפי וברה''י הוי מקום סימן וחייב להכריז ומיירי דאשכח דרך הינוח וככרות של נחתום ועיגולי דבילה אין בהם סימן והוי שלו אף ברה''י ומיירי דמצא דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא''ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה וי''ל דכריכות איידי דיקירי אינון לא הוה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם וככרות של בעה''ב יש להן סימן דבעלי בתים רגילים לעשות סימן בככרותיהן ולכך אפילו ברשות הרבים חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן אף ברה''ר כדאמר לקמן משום דלא שייך בהו מנשתפי ואם תאמר כריכות ברה''ר דמיירי דרך הינוח היאך לוקחם הא אמרינן לקמן ספק הינוח לא יטול וכל שכן ודאי הינוח וי''ל דה''מ כשמצא במקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אם אין בו סימן ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ולמ''ד (לקמן כב:) סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום נמי לא הוי סימן מיירי בכריכות שיש בהם סימן ולכך ברה''י מכריז וככרות של נחתום ושאר דמתניתין לית בהו סימן ולכך אף ברה''י הם שלו וככרות של בעה''ב שיש בהם סימן חייב להכריז אף ברה''ר דאין עשוי לידרס משום דאין מעבירין על האוכלין וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח וא''ת כריכות אי דרך נפילה היא אם כן אינו יודע היכן נפלו וברשות היחיד אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור ברה''ר נפיל וי''ל דאע''פ שאינו יודע לכוין המקום יודע הוא אם נפל ברשות הרבים או ברשות היחיד: וכמה א''ר יצחק קב בארבע אמות. צריך לומר דרבי יצחק גופיה בעי וכמה דאי גמרא בעי מאי בעי וכמה לוקי דרך נפילה ואפילו טובא כדפריך גמ' בתר הכי אלא מדברי רבי יצחק הוא ורבי יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אלא מוקי לה במכנשתא דבי דרי שהניחם שם מדעת וכה''ג איכא בפירקין (דף ל:) דבעי ולעולם אמר רב יהודה כו' דצריך לומר דרב יהודה אמר ולעולם וכן בפרק לא יחפור (ב''ב דף כב: ושם ד''ה וכמה) גבי מרחיקין מן החלונות דקאמר וכמה אמר רב ייבא כמלוא רוחב חלון: חצי קב בשתי אמות מהו. תימה הלא קב בארבע אמות הוי נמי חצי קב בשתי אמות ומאי קמבעיא ליה וי''ל כיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בארבע אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל אי נמי קב בארבע אמות מרובעין הוי חצי קב בשתי אמות רוחב וארבע אמות אורך והכא בעי חצי קב בב' אמות על ב' אמות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד