דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא כ ע"ב - Steinsaltz

We are concerned for the possibility that there are two cities named Sheviri, and that this bill of divorce may belong to someone else who lives in the other Sheviri, and therefore it should not be returned. Rav Ḥisda said to Rabba: Go out and examine this halakha, as in the evening Rav Huna will ask you about it. He went out, examined it, and discovered a relevant source, as we learned in the mishna: With regard to any court enactment, the one who found it must return it to its presumed owner. Since this bill of divorce was found in court, it belongs to this category and should be returned.

Rav Amram said to Rabba: How can the Master resolve the halakha in the case of a bill of divorce, which is a ritual matter, from the mishna, which discusses monetary matters? Rabba said to him: Fool, we learned in the mishna that this halakha applies in the case of documents of ḥalitza and documents of refusal as well, which are ritual matters.

At that point, the supporting cedar beam of the study hall dislodged. One Sage said: It was due to my fortune that it dislodged, as you spoke to me offensively, and the other Sage said: It was due to my fortune that it dislodged, as it was you who spoke to me offensively.

§ The mishna teaches: If one found documents in a ḥafisa or in a deluskema, he must return them. The Gemara asks: What is a ḥafisa? Rabba bar bar Ḥana says: It is a small flask. What is a deluskema? Rabba bar Shmuel says: It is a container [telika] used by the elderly.

The mishna teaches: If one found a roll of documents or a bundle of documents, he must return them. The Sages taught in a baraita: How many documents constitute a roll of documents? A roll is three documents rolled together. And how many constitute a bundle of documents? A bundle is three documents tied together.

The Gemara infers: Conclude from it that if one lost an item that has a knot, the type of knot can serve as a distinguishing mark by means of which the owner can describe the item, and it therefore must be returned to him.

The Gemara rejects this inference: Doesn’t Rabbi Ḥiyya teach that the reference is to three documents that are rolled together? The fact that they are rolled together is what serves as a distinguishing mark, rather than the knots.

The Gemara asks: If so, this case is identical to the case of a roll of documents, which is also mentioned in the mishna. What is the difference between a roll and a bundle? The Gemara answers: A roll is referring to a case where each and every one of the documents is located at the top of another one, i.e., they are rolled together such that the top of each page is near the bottom of the previous page. A bundle, by contrast, is referring to a case where they are located one on top of the other and rolled together.

The Gemara asks: What does the person who found the documents proclaim so that the owner can claim it? The Gemara answers: He proclaims the number of documents that he found, and the owner can describe them by saying that they were rolled together.

The Gemara asks: If so, why does the tanna teach specifically a case of three documents? Even if two documents are found, they can also be returned in this manner.

Rather, the finder proclaims his find in a manner similar to that which Ravina said: If one finds coins, he simply proclaims that he found coins, without specifying the number. Here too, the finder proclaims that he found documents, and the owner describes them by both their exact number and the fact that they were rolled together. Therefore, if there are only two documents the description is deficient, as the number two is already implicit in the finder’s proclamation that he found documents, which is plural.

§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: If one finds three promissory notes that make reference to the loans of one person who borrowed from three people, he must return them to the debtor. The Gemara explains: The reason for this is that if it enters your mind that these promissory notes belong to the creditors, what are they doing together in one place?

The Gemara suggests: Perhaps the three creditors all went to court in order to ratify their promissory notes, and the notes were lost together there. The Gemara responds that the mishna is referring to a case where the promissory notes are ratified.

The Gemara asks: Perhaps they fell from the hand of the scribe of the court after he ratified them. The Gemara answers: A person does not leave his ratified promissory note in the possession of the scribe. Therefore, the most likely scenario is that the promissory notes were lost by the debtor.

§ The mishna teaches: If the promissory notes make reference to the loans of three people who borrowed from one person, the one who found them must return them to the creditor. The Gemara explains: The reason for this is that if it enters your mind that these promissory notes belong to the debtors, what are they doing together?

The Gemara asks: Perhaps the three went to one scribe to write the promissory notes, and the notes were then lost together. The Gemara answers that the mishna is referring to a case where the promissory notes are written in the handwriting of three different scribes.

The Gemara suggests: And perhaps the three debtors went to the court in order to ratify the promissory notes, and they lost them there. The Gemara answers: It is the creditor who ratifies his promissory note; the debtor does not ratify his promissory note.

§ The mishna teaches: If there are cancellations of contracts [simponot] among one’s documents, he should do what is stated in the simponot. The Gemara cites that which Rav Yirmeya bar Abba says that Rav says: With regard to a simpon that emerges from the possession of a creditor, even if it is written in his own handwriting and is clearly not forged, it is considered as though he were merely jesting and the simpon is invalid.

The Gemara explains: It is not necessary to state this halakha in a case where it is written in the handwriting of a scribe, as it can be said that he happened to have an opportunity to have the scribe write the simpon, and therefore he had him write it before the debt was repaid. But even in a case where it is written in the handwriting of the creditor it is invalid. The creditor may have written the simpon himself before the debt was repaid, thinking: Perhaps the debtor will happen to come at twilight on the eve of Shabbat and wish to repay me. I should prepare a document of cancellation, as, if I do not give him one, he will not give me the money. I will therefore write the document now, so that when he brings me the money, I will give it to him.

The Gemara challenges the statement of Rav based on that which we learned in the mishna: If there are simponot among one’s documents, he should do what is stated in the simponot. This is apparently referring to simponot that are in the possession of the creditor.

The Gemara answers that the mishna is to be understood in accordance with that which Rav Safra said in response to another difficulty: It is referring to a case where the simpon was found among torn documents. This indicates that the simpon is valid, as had the debt not been repaid, the creditor would not have put the simpon note among torn documents. Here too, the mishna is referring to a case where the simpon was found among torn documents.

Come and hear another challenge to Rav’s statement from a mishna (Bava Batra 172a): If one found among his documents a simpon that says: The debt mentioned in the promissory note of Yosef ben Shimon is repaid, and there are two people by that name who owe him money, the debts mentioned in the promissory notes of both of them are considered repaid, as each can claim that the cancellation is referring to his debt, and the burden of proof rests upon the creditor. Apparently, a simpon that is found in the possession of the creditor is valid.

The Gemara answers that this mishna, too, is to be understood in accordance with that which Rav Safra said in response to another difficulty: It is referring to a case where the simpon was found among torn documents. Here too, the mishna is referring to a case where the simpon was found among torn documents.

Come and hear another challenge to Rav’s statement from a mishna (Shevuot 45a): If orphans who inherited their father’s property demand repayment of a debt owed to their father from the orphans of the debtor, they are required to take an oath stating: We take an oath that our father did not instruct us on his deathbed that the debt mentioned in this promissory note was repaid and it should be returned to the debtor, nor did our father say to us on an earlier date that it was repaid, nor did we find among the documents of our father a simpon stating that this promissory note was repaid. This too, seems to indicate that a simpon is valid even if it is found in the possession of the creditor.

The Gemara answers by citing the statement of Rav Safra, who said in this context that this reference is to a case where the simpon was found among torn documents.

Come and hear another challenge from a baraita: A simpon upon which witnesses are signed is ratified by means of its signatories. The court verifies the validity of the witnesses’ signatures and thereby ratifies the document. This too seems to include a simpon that is in the possession of the creditor. The Gemara answers: Say that the baraita reads: Is ratified by obtaining confirmation from its signatories,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

כי חיישינן חוששים לשני שוירי, כי אולי יש עוד עיר בשם שוירי שלא ידוע לנו, והשטר נפל כאן משליח אחר שהגיע משם.

אמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין, צא ובדוק הלכה זו, דלאורתא בעי לה רב הונא מינך, כי בערב ישאל אותך רב הונא בנידון זה.

נפק דק ואשכח, יצא רב חסדא חפש ומצא ראיה מהמשנה דתנן במשנתינו: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. משמע מהמשנה שאם לא ידוע על עיר אחרת ואדם נוסף ששמו כשם המופיע בשטר אין חוששים לכך, ומחזירים את השטר.

אמר ליה רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא? כיצד הוכיח רבה הלכה לגבי שטר של איסור ממשנה המדברת על שטר של ממון? הרי באיסור אפשר שיש להחמיר יותר מממון.

אמר ליה רבה לרב עמרם: תרדא! משועמם [עצלן]!

הרי שטרי חליצה ומיאונין תנן שנינו במשנתינו, והם שטרי איסורין, ומכך שכתוב במשנה שגם שטרות אלו יחזיר, יש להוכיח שאף שטרי איסורין יחזיר [11].

פקע ארזא דבי רב, נשבר העמוד שבית המדרש נשען עליו, ובית המדרש שבו דנו בהלכה זו קרס.

מר רבה אמר: משום לתאי דידי פקע, בגלל מזלי קרס בית המדרש, שקינא על שגדפת אותי.

ומר רב עמרם אמר: משום לתאי דידי פקע, בגלל מזלי קרס בית המדרש, שהשבת על דברי לביישני בבית המדרש.

שנינו במשנה: מצא שטרות בחפיסה או בדלוסקמא, ויש סימנים בכלים הללו, הרי זה יחזיר למי שיאמר את סימני החפיסה או הדלוסקמא.

מאי חפיסה?

אמר רבה בר בר חנה: חמת קטנה, נוד קטן מעור העשוי ליין.

מאי דלוסקמא?

אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי, ארנק שהזקנים מצניעים בה את כלי תשמישן, שלא יצטרכו לחפש אחריהם.

שנינו במשנה: אם מצא תכריך של שטרות - שטרות הכרוכים זה בזה, או אגודה של שטרות - שטרות המונחים זה על זה וקשורים ביחד, ויש סימן בצורת הכריכה של השטרות או במניינם באגודה. הרי זה יחזיר למביא סימן.

תנו רבנן בברייתא: כמה הוא מנין השטרות שצריך שיהיו כרוכים זה בזה כדי שיחשב תכריך של שטרות שיש בהם סימן?

שלשה שטרות כרוכין זה בזה. וזהו הסימן שהבעלים נותנים בהם. שהמוצא יכריז: שטרות מצאתי, ונותן הסימן יאמר: שלי הם, והסימן שיש לי הוא, שהיו שלושה שטרות כרוכין זה בזה.

כי אין דרך העולם לכרוך את השטרות זה בזה, ולכן זה נחשב סימן, שהשטרות שייכים לאותו אחד שאבד לו מנין זה של שטרות שהיו כרוכים באופן שהוא מצאם.

וכמה היא מנין השטרות שצריך שיהיו קשורים יחד כדי שתחשב אגודה של שטרות שיש בהם סימן?

שלשה שטרות קשורין זה בזה. ואם אדם מסר סימן זה, שאבדו לו שלשה שטרות שהיו קשורים זה בזה, נחשב סימן ומחזיר לו את השטרות.

שמעת מינה מוכח מברייתא זו - כי קשר נחשב סימן, ואף על פי שכולם רגילים לקשור את שטרותיהם זה בזה, מכל מקום יש קשרים שאינם דומים זה לזה, וכשאומר כיצד הקשר היה עשוי, הרי זה סימן שהשטרות אבדו ממנו.

אם כן יש לפשוט מכאן לגבי אבידה שצורת הקשר מהווה סימן [12].

ודחינן: אין לפשוט מכאן, שהרי הא תני רבי חייא לגרוס בברייתא: כיצד היא אגודה של שטרות שיש בהם סימן, היינו שלשה שטרות כרוכין זה בזה! וכריכה נחשבת סימן, כי דרך העולם לכרוך כל שטר לעצמו ואז קושרים את כולם יחד, ואילו זה כרך את שלשתן יחד.

ומקשינן: אי הכי, אם אגודה של שטרות הכוונה לשטרות הכרוכים זה בזה ולא קשורים זה בזה, אם כן היינו תכריך של שטרות, ומה ההבדל בין תכריך לאגודה?

ומתרצינן: תכריך - היינו שהיה כל חד וחד מהשטרות כרוך בראשה דחבריה בראשו של חבירו, שגלל שטר אחד ועליו גלל עוד שטר, ועל שניהם גלל את השלישי.

ואילו אגודה - היינו דרמו אהדדי שהשטרות היו מונחים זה על זה בערימה, וכרוכות - שגללם יחד באופן זה.

מאי מכריז המוצא? אם הוא מכריז מנין, שמצא שלושה שטרות, וזה בא ואומר סימן שהיו כרוכים יחד.

אם כן מאי אריא תלתא? מדוע צריך שיהיו לפחות שלושה שטרות, כי כיון שבעל הסימן אינו צריך לומר את מנין השטרות אלא רק שהיו כרוכים זה בזה, אם כן אפילו תרין נמי שני שטרות גם כן יכול לתת סימן זה שהיו כרוכים זה בזה.

אלא יש לומר שהמוצא מכריז כדאמר רבינא לקמן בפרק אלו מציאות [כה א]: טבעא מכריז, מטבעות מצאתי, ובעל הסימן צריך לומר את מנינם, הכא נמי יש לומר אצלנו: שטרי מכריז, שמכריז: שטרות מצאתי ואינו אומר את מנינם, שזהו חלק מהסימן [13], ולכן דווקא אם מצא שלשה שטרות יש סימן במנין, אבל אם מצא רק שנים, המנין אינו נחשב סימן כי מיעוט רבים שנים, וכולם יודעים שמצא לכל הפחות שנים.

שנינו במשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד הלוה משלשה - מי שמצא שלושה שטרות של לווה אחד, שלוה משלושה מלווים שונים, שכל שטר הוא ממלווה אחר, יחזיר את השטרות ללוה, שוודאי ממנו נפלו.

דאי סלקא דעתך דמלוין נינהו, כי אם יעלה בדעתך לומר שהשטרות היו אצל המלוין, קשה מאי בעו גבי הדדי? היאך נזדמנו שטרות ממלווים שונים למקום אחד?!

ומקשינן: מדוע אין חוששים דלמא לקיומינהו אזלי? שמא הביאו המלווים את השטרות לסופר הדיינים הכותב "הנפק" [שבית דין בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת] לכל השטרות, וכך נזדמנו שטרות ממלווים שונים למקום אחד?

ומתרצינן: מדובר במצא שטרות דמקיימי שהיו כבר מקויימים ב"הנפק".

ומקשינן: דלמא מידא דספרא נפיל? שמא מידי סופר הדיינים נפל, לאחר שקיימם?

ומתרצינן: לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא, אדם לא משאיר שטר מקויים בידי הסופר, אלא מיד נוטלו ממנו.

ולכן אם מצא שלשה שטרות מקויימים של שלשה מלווים שונים, יחזירם ללווה, כי ודאי ממנו נפל [14].

שנינו במשנה: אם מצא שלושה שטרות של שלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה.

דאי סלקא דעתך דלוין נינהו כי אם יעלה בדעתך לומר שהשטרות היו בידי הלווין, קשה מאי בעו גבי הדדי? היאך נזדמנו שטרות מלווין שונים למקום אחד?! ומקשינן: דלמא למכתבנהו אזלי? שמא הלכו הלווין לסופר לכתוב שטר הלואה, ומן הסופר נפל, ומעולם לא לוו?

ומתרצינן: מדובר דכתיבי בתלת ידי ספרי, שהשטרות היו כתובים כל אחד בכתב יד של סופר אחר, ולכן אין לחשוש שמא מן הסופר נפלו [15].

ומקשינן: ודלמא לקיומינהו אזלי? ושמא אחרי שכתבו את השטר קודם שלוו בו, הלכו לסופר הדיינים הכותב הנפק לכל השטרות, וממנו נפל?

ומתרצינן: מלוה מקיים שטריה, לוה לא מקיים שטריה, ולכן אם נמצאו כל השטרות יחד, סימן שנפלו מיד המלווה.

אם יש עמהן סמפונות אם מצא אדם סמפון [16] בין שטרותיו, היינו שובר שאחד משטרותיו נפרע, יעשה מה שבסמפונות, יקיים מה שכתוב בסמפון, שהשטר הוא בחזקת פרוע, ואף על פי שראוי היה שובר זה להיות ביד הלווה ולא ביד המלוה, מכל מקום אנו אומרים, כי אולי האמין הלווה למלוה ואמר שיקבל ממנו את השובר למחר ושכח.

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון - שובר המבטל שטר, היוצא מתחת ידי מלוה, שהשובר מונח בידו, ולא ביד הלווה.

אף על פי שכתוב בכתב ידו של המלווה - שובר זה אינו אלא כמשחק, ופסול [17].

לא מבעיא לא הוצרכו לחדש שהשובר פסול, אם כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר ספרא אתרמי ליה וכתב, כי יש לומר שהסופר הכין את השובר לפני הפרעון, כדי שאם יבוא בעל החוב לפרוע את השטר ולמלווה אין באותה עת את השטר, שיוכל לתת לו שובר כדי שהבעל חוב יפרע לו.

אלא אפילו אם השובר כתוב בכתב ידו של המלוה - פסול, אם הוא נמצא בידי המלוה, ואין לומר, כי אם יודע לכתוב, מדוע היה לו למהר ולכתוב שובר קודם הפרעון.

כי יש לומר, סבר המלוה: דלמא מתרמי ואתי בין השמשות, וקא פרע לי, שמא ימצא ויבוא בעל החוב לפרוע את חובו בין השמשות, דאי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי זוזי, שאם לא אתן לו שובר, לא יתן לי את מעות החוב. לכן אכתוב אנא, אכתוב אני עכשיו את השובר, דכי אייתי לי זוזי - אתן ליה, שכאשר יביא לי את מעות החוב, אוכל לתת לו מיד את השובר.

ומקשינן: על דברי רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה, אינו כלום. והרי תנן במשנתינו: אם יש עמהן סמפונות - אם מצא אדם סמפון בין שטרותיו, [ומדובר במלוה, שהרי שטרות הלואה נמצאים בידי המלוה] יעשה מה שבסמפונות - יקיים מה שכתוב בסמפון, שהשטר הוא בחזקת פרוע! אם כן מבואר במשנה, שהסמפון כשר גם אם הוא נמצא בידי המלוה.

ומתרצינן: במשנתינו מדובר כדאמר רב ספרא לקמן: שנמצא השטר בין שטרות קרועין, הכא נמי יש לומר במשנתינו כי מדובר: שמצאו השטר שעליו כתוב השובר בין שטרות קרועין, ואותו שטר לא היה קרוע.

ולפיכך סומכים על השובר, כי מקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת, כי אם השטר לא נפרע עדיין, לא היה שם אותו אצל השטרות הקרועים. ולכן יש לומר שהחוב נפרע, והשובר באמת היה צריך להיות בידי הלווה ולא בידי המלוה, אלא שהלווה שכח אותו ביד המלוה, ולכן נתנו המלוה בין השטרות שאינו צריך כבר.

כי אם יעלה בדעתך לומר שהמלוה כתבו כדי שיהיה מוכן לו כשירצה הלוה לפורעו, אם כן לא היה נותנו עם שטרות אלו שאינו צריך אותם יותר [18].

תא שמע להקשות על רב הסובר כי שובר הנמצא ביד המלוה פסול, ממה ששנינו בבבא בתרא [קעב א]: נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע - מי שהלוה כסף לשני יוסף בן שמעון, ויש לו שני שטרות, ונמצא בידו שובר שהיה כתוב בו, כי השטר של יוסף בן שמעון פרוע, ואינו יודע על איזה שטר מדובר.

הדין: שטרות שניהם פרועין! כי כל אחד מהלווין יכול לומר: על חוב שלי נכתב השובר. [ומדובר באופן שבשטר כתבו את שם הסב וכך מבורר עבור איזה יוסף בן שמעון נכתב השטר, ולכן בלא השובר יכול לגבות את החוב, אבל בשובר לא היה כתוב את שם הסב, ולכן אין יודעים על איזה שטר נכתב [19]].

אם כן מוכח מהמשנה שם, כי שובר היוצא מיד המלוה הרי הוא כשר, וקשה על דברי רב.

ומתרצינן: כדאמר רב ספרא לקמן: שנמצא השטר בין שטרות קרועין, הכא נמי יש לומר במשנה שם כי מדובר: שנמצא שני השטרות בין שטרות קרועין, ואותם שני שטרות לא היו קרועים, ולפיכך סומכים על השובר, כי מקום השטרות מוכיח על השובר שהוא אמת, כי אם השטר שעליו נכתב השובר לא נפרע עדיין, לא היה שם אותו אצל השטרות הקרועים.

וכל אחד מהלווין טוען שהשובר נכתב על השטר שלו, וכיון שהמלוה לא יכול להוכיח עבור מי מהם נכתב השובר, אינו יכול לגבות מאף אחד מהם את החוב.

תא שמע:

שנינו בשבועות [מה א]: יתומים הבאים להיפרע מן היתומים, וכגון שהיתומים הנתבעים לפרוע חוב אביהם אומרים: אין אנו יודעים אם פרע אבינו את החוב, לא יפרעו אלא בשבועה. וכיצד היתומים נשבעים? שבועה שלא פקדנו אבא, שלא ציוונו אבינו בשעת מיתתו, ושלא אמר לנו אבא לפני כן בחייו, ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא שובר ששטר זה פרוע!

משמע שאם מצאו שובר בין שטרותיו של אבא [שהיה המלוה], סומכים על השובר, וקשה על רב שאמר כי אין סומכים על שובר הנמצא ביד המלוה.

אמר רב ספרא: מדובר שם שנמצא שטר החוב בין שטרות קרועין, ואותו שטר לא היה קרוע, ולפיכך אם מצאו שובר על שטר זה, סומכים על השובר, כי מקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת.

תא שמע:

שנינו בתוספתא [ב"מ א יג]: סמפון שובר שיש עליו עדים והמלוה מכחישו ואומר לא נפרעתי, ומוכיח שלא נפרע עדיין, שהרי השובר נמצא אצלו.

הדין: יתקיים השובר בחותמיו! שאם החותמים מעידים שחתמו על השובר, המלוה אינו נאמן, אבל כל זמן שאינו מקיים את השובר, נאמן המלוה, שהרי הוא זה שמוציא את השובר והוא הרי טוען שהשובר פסול.

מוכח משם כי שובר מקויים אפילו אם הוא בידי המלוה - כשר. וקשה על רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה פסול.

הערות

[11] בהגהות פורת יוסף העיר, לפי מה שפירשו התוספות כי רב עמרם לא הקשה על כל איסורים, אלא רק על איסור אשת איש החמור, אם כן מה תירץ לו רבה ששטרי חליצה ומיאונין תנן. ותירץ, כי כוונת רבה היא שכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר כולל הכל, גם גט, והוכיח את זה ממה שנקטו במשנה גם איסורים כחליצה ומיאונים. ובחידושי רבי עקיבא איגר כתב, שתוספות סוברים כי חומר יבמה לשוק הוא כענין ערוה וחמור משאר איסורים. ובפני יהושע תירץ, שזו היתה תמיהת רב עמרם, שאיסור אשת איש החמור אין ללמוד מממון, וכל שכן שאין ללמוד משאר איסורים שהם יותר קלים מממון, לענין שהולכים בהם אחר הרוב, ורבה סבר שאין לחלק בין גיטין לחליצה לענין חשש של שני שוירי.

[12] לפי המסקנא שיש כאן מנין שהוא סימן, קשה איך מוכיח שקשר הוא סימן. וביארו המהרש"א והמהר"ם שיף, כי המוכיח שקשר סימן, לא העלה בדעתו שהמוצא אינו מכריז את מנין השטרות שמצא, והמנין הוא סימן, ועל כרחך שמחזירים לו בסימן הקשר. ובפני יהושע כתב, שפשטות לשון המשנה משמע שכריכה עצמה היא הסימן, ולא המנין, שהרי לא הזכיר בפירוש ג' שטרות, ועל כן הוכיח שאם הכריכה היא הסימן הרי באגודה הקשר הוא הסימן. ובש"ך כתב, שהראיה היא מתוך שנקט במשנה שניהם, תכריך ואגודה, ואם הסימן הוא המנין לא היה לו לתנא לשנות אלא אחד מהם, אלא ודאי שהקשר הוא סימן, ונקט תכריך ואגודה להשמיענו שמחזירים על ידי איזה סימן שנתן, אם כריכה אם קשר ואם מנין.

[13] רש"י פירש שצריך לומר גם את מנינם וגם שהיו כרוכים זה בזה. ולכאורה קשה מדוע הצריך רש"י שיתן שני סימנים, מנין וכריכה, והרי מנין לחוד הוא סימן, וגם כריכה לחוד. וביאר המהר"ם שיף, שרש"י כתב זאת לרווחא דמילתא, שלא נפשוט מכאן לא מנין ולא כריכה. ובקצות החושן [סה יא] פירש, כי בדווקא נקט רש"י שני סימנים, לפי שבסימן שאינו מובהק אין מחזירים אלא מתקנת חכמים, ובשטרות שלא שייך טעם התקנה כמבואר לקמן [כז ב], אין מחזירים אלא בסימן מובהק, ושני סימנים אמצעיים הם כסימן מובהק. ובמהרש"ל פירש, שהצריך רש"י שיאמר שני הסימנים לפי שיש כאן ב' סימנים, ואם יאמר רק סימן אחד ואינו יודע מהשני, זו ריעותא, ואומרים אנו שמאיש אחר נפל, אבל אם אין במציאות רק סימן אחד, מנין או כריכה, מחזירים בכל אחד מהם. הרא"ש פירש שמחזירים על ידי סימן המנין לחוד, אך צריך כרוכים כדי שיוכל לתת סימן במנין, שאם לא היו כרוכים, מתייאש המלוה, כי חושש שמא לא נפלו כאחד. וכתב המהרש"א כי רש"י סובר כהרא"ש.

[14] בהגהות חוות יאיר על הרי"ף הקשה, כמו שיש לחוש שנפל מהם בהליכתם יחד, כן נחוש שנטלו לאחר הקיום ונפל מהם בחזרתם יחד. בשיטה מקובצת בשם הגליון פירש, שהרגילות היא שהולכים יחד ונותנים ביד אחד מהם כשהולכים להביאם לסופר או ביד הסופר, אבל לאחר שנתקיימו אין ממתינים זה לזה, אלא כל אחד כשנתקיים שטרו שב לביתו. המהר"ם שיף פירש, שהחשש קודם הקיום אינו בהליכתם, אלא שמא מידו של הסופר נפלו קודם הקיום. והב"ח [סה יב] פירש, כי הקושיה השניה "ודלמא מידא דספרא נפל" הכוונה, לאחר הקיום, שמסרו הדיינים השטרות לידו כדי שיחזירם לבעליהם.

[15] המהרש"א והמהר"ם שיף הקשו, מדוע לא תירצו בגמרא כמו שתירצו למעלה, שהשטרות מקויימים ובודאי מן המלוה נפלו, שהלוה אינו מקיים את שטרו. ותירץ המהרש"א, כי הגמרא רוצה להעמיד באופן אפילו בשטר לא מקויים מחזירים למלוה. וברעק"א תירץ, שהגמרא רוצה להעמיד משנתינו אפילו לזה שאינו חושש לפרעון, ולדבריו מחזירים שטר מקויים למלוה אפילו בלוה ומלוה אחד, ואולם למה שאנו פוסקים כשמואל וחוששים לפרעון, אפשר להעמיד בשטר מקויים ואז אין צורך לתלת ידי דספרי.

[16] "סמפון" - שובר המבטל שטר, וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון שלו, כמו שאמרו [בקדושין י ב] גבי קידושי אשה ומכירת עבד, שהמום נקרא סמפון, לפי שהוא מבטל את המקח. רש"י.

[17] הפני יהושע הקשה, מה חידוש השמיענו רב, הרי משנה היא [יח א] "מצא שוברין לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם". ותירץ, כי מהמשנה הייתי אומר כיון שנפל הורע, ולפיכך חוששים שמא נמלך, אבל בנמצא ביד המלוה הרי הוא קיים, וחידש רב שאפילו ביד המלוה אינו אלא כמשחק ופסול.

[18] הש"ך [סה נח] כתב, כי לפי מה שפירשו את המשנה שמדובר בנמצא בין שטרות קרועים, אפילו אם טוען המלוה ברי שלא נפרע, השטר בטל, כיון שיש שובר וגם מונח בין שטרות קרועים. ואם יש למלוה מיגו, וכגון שמפיו אנו יודעים שנמצא בין שטרות קרועים, מסתפק התומים [סה עה] אם מועיל המיגו, כי אולי הוא נחשב כמיגו להוציא.

[19] כך ביאר רבי אושעיא בגמרא שם, ולפי דבריו מתבארים דברי הגמרא כאן, עיין בראשונים כאן.

חיישינן [חוששים אנו] לשני מקומות בשם שוירי, ואין להחזיר, שמא יש מקום אחר בשם זה ושם מצוי עוד זוג באותם שמות ולהם שייך הגט. אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] ועיין בדבר, דלאורתא בעי לה [שבערב ישאל] רב הונא מינך [ממך] מה דעתך בענין זה. נפק דק ואשכח [יצא מבית המדרש, חיפש וחשב ומצא] דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. משמע שאין חוששים לכפל שמות כזה, כל עוד לא נודע לנו שהוא קיים.

אמר ליה [לו] רב עמרם לרבה: היכי פשיט מר איסורא מממונא [כיצד פותר אדוני בעיה של איסור והיתר מבעיות של ממון] שהרי מה שנאמר במשנה הוא בשטרות של ממון, וכאן מדובר בגט שיש בו חשש לאיסור חמור! אמר ליה [לו]: תרדא [שוטה], הלא במפורש "שטרי חליצה ומיאונין" תנן [שנינו שם], שהרי נתפרש במשנה בין הדברים שמחזירים גם שטרות השייכים לדיני אישות.

ומספרים: פקע ארזא דבי [נשבר הארז, העמוד המחזיק את בית המדרש] של רב שבו היה ויכוח זה. מר [חכם זה] אמר: משום לתאי דידי [מזלי, סיבתי שלי] פקע [נשבר] העמוד, שכן העלבת אותי. ומר [וחכם זה] אמר: משום לתאי דידי [מזלי, סיבתי שלי] פקע [נשבר] שאתה הוא שהעלבת אותי.

א שנינו במשנה שאם מצא בחפיסה או בדלוסקמא — הרי זה יחזיר. ושואלים: מאי [מה פירוש] "חפיסה"? אמר רבה בר בר חנה: חמת (נאד) קטנה שהיו מכניסים בו חפצים שונים. מאי [מה פירוש] "דלוסקמא"? אמר רבה בר שמואל: טליקא דסבי [תיק של זקנים] שבו הם מניחים את חפציהם.

ב עוד שנינו במשנה שאם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות — הרי זה יחזיר. תנו רבנן [שנו חכמים]: כמה הוא תכריך של שטרות? — שלשה שטרות כרוכין זה בזה וגלולים יחד. וכמה היא אגודה של שטרות? — שלשה שטרות קשורין זה בזה.

ומעירים: שמעת מינה [שומע, למד אתה מכאן] פתרון לשאלה שנשאלה במקום אחר שקשר עצמו הוא סימן שהמוצא מחזיר את השטרות כאשר מתאר לו בעל השטרות מה היה טיב הקשר.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, הא תני [הרי שנה] ר' חייא שאגודה זו היא שלשה שטרות כרוכין זה בזה וזה הסימן.

ומקשים: אי הכי היינו [אם כך זהו] תכריך? ומה ההבדל בינו ובין אגודה? ומשיבים: יש הבדל, תכריך הכוונה היא כל חד וחד בראשה דחבריה [כל אחד ואחד בראש חבירו], שהם כרוכים בזה אחר זה, ואילו אגודה דרמו אהדדי [שמונחים זה על גבי זה] וכרוכות כולן יחד.

ושואלים: אם כן מאי [מה] מכריז המוצא, שיוכל בעל השטרות לתת בו סימן? ומשיבים: מנין, שמכריז שמצא שלושה שטרות והמאבד נותן סימן שכרוכים היו יחד.

ומקשים: אם עצם הכריכה היא הסימן, אם כן מאי אריא תלתא [מה שנה דווקא שלושה] שטרות כאגודה אפילו תרין נמי [שניים גם כן] יכול להכריז שמצא, והמאבד יאמר שהיו כרוכים!

אלא כדאמר [כפי שאמר] רבינא לענין אחר: טבעא מכריז, שהמוצא מכריז "מטבעות מצאתי", הכא נמי [כאן גם כן] "שטרי" ["שטרות מצאתי"] מכריז. ועל המאבד לומר את מניינם המדוייק ושהיו כרוכים. ואם היו רק שני שטרות, ואדם נותן סימן זה ששניים הם, אין זה סימן, שהרי המכריז עצמו הכריז בלשון רבים שמשמעו שניים לפחות. משום כך, רק אם היו שלושה שטרות ויאמר המאבד שהיו שלושה, לא פחות ולא יותר — יהא זה סימן, בנוסף לכך שהיו כרוכים.

ג שנינו כי רבן שמעון בן גמליאל אומר שיש לחלק בין השטרות הנמצאים יחד, אם היו שטרות של אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה. ומסבירים: דאי סלקא דעתך דמלוין נינהו [שאם יעלה על דעתך לומר שהשטרות של המלוים הם] מאי בעו גבי הדדי [מה נצרכו להיות זה עם זה]?

ושואלים: דלמא לקיומינהו אזלי [שמא לקיים אותם הלכו] המלוים, ואבדו מידי בית הדין? ומשיבים: דמקיימי [שהיו אלה שטרות מקויימים].

ומקשים: דלמא מידא דספרא נפיל [שמא מידו של הסופר שהלך לקיימם נפלו]? ודוחים: לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא [אין אדם משהה שטר מקויים בידו של הסופר], ולכן ברור ששלושה שטרות אלו שייכים ללווה.

ד כמו כן שנינו במשנה בשם רבן שמעון בן גמליאל שאם מצא שלושה שטרות של שלשה שלוו מאחד — יחזיר למלוה. ומסבירים: דאי סלקא דעתך דלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי [שאם עולה על דעתך שהשטרות הם של הלווים מה נצרכו להיות זה עם זה]?

ושואלים: דלמא למכתבנהו אזלי [ושמא הלווים לכתוב אותם, את השטרות, הלכו] אצל סופר אחד, וממנו נפלו ואבדו? ומשיבים: דכתיבי בתלת ידי ספרי [שכתובים בשלושה ידי סופרים], שמבחינים שאין זה כתב ידו של סופר אחד.

ושואלים: ודלמא לקיומינהו אזלי [ושמא לקיים את השטרות בבית דין הלכו] ומשם נפלו? ומשיבים: לזה אין לחשוש, כי מתקבל על הדעת שהמלוה מקיים את שטריה [שטרו] בבית דין שיוכל לגבותו, ואולם לוה לא מקיים את שטריה [שטרו], שאין לו כל ענין בכך, ולכן אין לחשוש לאפשרות זו.

ה שנינו במשנה שאם יש עמהן סמפונות (שוברים וביטולים של שטרות) — יעשה מה שבסמפונות. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: סמפון היוצא מתחת ידי המלוה, שהמלוה מחזיק אותו בידו, אף על פי שכתוב בכתב ידו של המלוה עצמו ואין לחשוש לזיוף — אינו אלא כמשחק, ופסול שאין לסמוך עליו.

ומעירים: לא מבעיא [נצרכה] לומר אם סימפון כתוב בכתב יד סופר, דאיכא למימר [שיש מקום לומר] ספרא אתרמי ליה [סופר הזדמן לו] למלוה זה וכתב שיהיה שובר מוכן בידו לתת ללווה כשיפרע, אלא אפילו כתוב הסימפון בכתב ידו של המלוה גם כן הוא פסול ואינו לשימוש. שיש לומר מפני מה כתבו המלוה — סבר דלמא מתרמי ואתי [שמא יזדמן ויבוא] בין השמשות בערב שבת וקא פרע [ויפרע] לי, דאי [שאם] לא יהיבנא ליה [אתן לו] שובר לא יהיב [יתן] לי זוזי [את הכסף], על כן אכתוב אנא [אני] שובר מוכן דכי אייתי [שכאשר יביא] לי זוזי [את הכסף] אתן ליה [לו]. מיד.

ומקשים, הלא תנן [שנינו במשנה]: אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות, ולכאורה מדובר אפילו בסימפונות שביד המלוה.

ודוחים: כדאמר [כפי שאמר] לענין אחר רב ספרא: שנמצא הסימפון בין שטרות קרועין, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שמצאו בין שטרות קרועין, שמסתבר שהסימפון היה שובר לאחד השטרות שנקרעו מפני שנפרעו כבר.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: נמצא לאחד בין שטרותיו פתק שכתוב בו: שטרו של יוסף בן שמעון פרוע, והיו במקום שני יוסף בן שמעון שלוו ממנו — שטרות שניהם פרועין, שכל אחד מהם טוען שהשובר היה על שטר שלו. והרי שלמדים מכאן שמשגיחים בסימפון הנמצא ביד מלוה!

ומשיבים: כדאמר רב ספרא: שנמצא בין שטרות קרועין, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שנמצא בין שטרות קרועין.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו: יורשים יתומים הבאים לגבות חוב מיתומים אחרים, הריהם נשבעים: "שבועה שלא פקדנו אבא בצוואתו, ושלא אמר לנו אבא קודם לכן שנפרע חוב זה, ושלא מצאנו בין שטרותיו של אבא כתוב ששטר זה פרוע". ומכאן משמע שאם נמצא הסימפון בין השטרות של האב המלוה הרי זו הוכחה לפרעון!

אמר רב ספרא: מדובר שנמצא בין שטרות קרועין.

ומציעים עוד ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואפילו נמצא בידי המלוה, משמע שהסימפון ביד מלוה יש לו תוקף, ואם מקיימים אותו עושים ככתוב בו. ומשיבים: אימא [אמור, תקן] יתקיים מחותמיו, כיצד?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

We are concerned for the possibility that there are two cities named Sheviri, and that this bill of divorce may belong to someone else who lives in the other Sheviri, and therefore it should not be returned. Rav Ḥisda said to Rabba: Go out and examine this halakha, as in the evening Rav Huna will ask you about it. He went out, examined it, and discovered a relevant source, as we learned in the mishna: With regard to any court enactment, the one who found it must return it to its presumed owner. Since this bill of divorce was found in court, it belongs to this category and should be returned.

Rav Amram said to Rabba: How can the Master resolve the halakha in the case of a bill of divorce, which is a ritual matter, from the mishna, which discusses monetary matters? Rabba said to him: Fool, we learned in the mishna that this halakha applies in the case of documents of ḥalitza and documents of refusal as well, which are ritual matters.

At that point, the supporting cedar beam of the study hall dislodged. One Sage said: It was due to my fortune that it dislodged, as you spoke to me offensively, and the other Sage said: It was due to my fortune that it dislodged, as it was you who spoke to me offensively.

§ The mishna teaches: If one found documents in a ḥafisa or in a deluskema, he must return them. The Gemara asks: What is a ḥafisa? Rabba bar bar Ḥana says: It is a small flask. What is a deluskema? Rabba bar Shmuel says: It is a container [telika] used by the elderly.

The mishna teaches: If one found a roll of documents or a bundle of documents, he must return them. The Sages taught in a baraita: How many documents constitute a roll of documents? A roll is three documents rolled together. And how many constitute a bundle of documents? A bundle is three documents tied together.

The Gemara infers: Conclude from it that if one lost an item that has a knot, the type of knot can serve as a distinguishing mark by means of which the owner can describe the item, and it therefore must be returned to him.

The Gemara rejects this inference: Doesn’t Rabbi Ḥiyya teach that the reference is to three documents that are rolled together? The fact that they are rolled together is what serves as a distinguishing mark, rather than the knots.

The Gemara asks: If so, this case is identical to the case of a roll of documents, which is also mentioned in the mishna. What is the difference between a roll and a bundle? The Gemara answers: A roll is referring to a case where each and every one of the documents is located at the top of another one, i.e., they are rolled together such that the top of each page is near the bottom of the previous page. A bundle, by contrast, is referring to a case where they are located one on top of the other and rolled together.

The Gemara asks: What does the person who found the documents proclaim so that the owner can claim it? The Gemara answers: He proclaims the number of documents that he found, and the owner can describe them by saying that they were rolled together.

The Gemara asks: If so, why does the tanna teach specifically a case of three documents? Even if two documents are found, they can also be returned in this manner.

Rather, the finder proclaims his find in a manner similar to that which Ravina said: If one finds coins, he simply proclaims that he found coins, without specifying the number. Here too, the finder proclaims that he found documents, and the owner describes them by both their exact number and the fact that they were rolled together. Therefore, if there are only two documents the description is deficient, as the number two is already implicit in the finder’s proclamation that he found documents, which is plural.

§ The mishna teaches that Rabban Shimon ben Gamliel says: If one finds three promissory notes that make reference to the loans of one person who borrowed from three people, he must return them to the debtor. The Gemara explains: The reason for this is that if it enters your mind that these promissory notes belong to the creditors, what are they doing together in one place?

The Gemara suggests: Perhaps the three creditors all went to court in order to ratify their promissory notes, and the notes were lost together there. The Gemara responds that the mishna is referring to a case where the promissory notes are ratified.

The Gemara asks: Perhaps they fell from the hand of the scribe of the court after he ratified them. The Gemara answers: A person does not leave his ratified promissory note in the possession of the scribe. Therefore, the most likely scenario is that the promissory notes were lost by the debtor.

§ The mishna teaches: If the promissory notes make reference to the loans of three people who borrowed from one person, the one who found them must return them to the creditor. The Gemara explains: The reason for this is that if it enters your mind that these promissory notes belong to the debtors, what are they doing together?

The Gemara asks: Perhaps the three went to one scribe to write the promissory notes, and the notes were then lost together. The Gemara answers that the mishna is referring to a case where the promissory notes are written in the handwriting of three different scribes.

The Gemara suggests: And perhaps the three debtors went to the court in order to ratify the promissory notes, and they lost them there. The Gemara answers: It is the creditor who ratifies his promissory note; the debtor does not ratify his promissory note.

§ The mishna teaches: If there are cancellations of contracts [simponot] among one’s documents, he should do what is stated in the simponot. The Gemara cites that which Rav Yirmeya bar Abba says that Rav says: With regard to a simpon that emerges from the possession of a creditor, even if it is written in his own handwriting and is clearly not forged, it is considered as though he were merely jesting and the simpon is invalid.

The Gemara explains: It is not necessary to state this halakha in a case where it is written in the handwriting of a scribe, as it can be said that he happened to have an opportunity to have the scribe write the simpon, and therefore he had him write it before the debt was repaid. But even in a case where it is written in the handwriting of the creditor it is invalid. The creditor may have written the simpon himself before the debt was repaid, thinking: Perhaps the debtor will happen to come at twilight on the eve of Shabbat and wish to repay me. I should prepare a document of cancellation, as, if I do not give him one, he will not give me the money. I will therefore write the document now, so that when he brings me the money, I will give it to him.

The Gemara challenges the statement of Rav based on that which we learned in the mishna: If there are simponot among one’s documents, he should do what is stated in the simponot. This is apparently referring to simponot that are in the possession of the creditor.

The Gemara answers that the mishna is to be understood in accordance with that which Rav Safra said in response to another difficulty: It is referring to a case where the simpon was found among torn documents. This indicates that the simpon is valid, as had the debt not been repaid, the creditor would not have put the simpon note among torn documents. Here too, the mishna is referring to a case where the simpon was found among torn documents.

Come and hear another challenge to Rav’s statement from a mishna (Bava Batra 172a): If one found among his documents a simpon that says: The debt mentioned in the promissory note of Yosef ben Shimon is repaid, and there are two people by that name who owe him money, the debts mentioned in the promissory notes of both of them are considered repaid, as each can claim that the cancellation is referring to his debt, and the burden of proof rests upon the creditor. Apparently, a simpon that is found in the possession of the creditor is valid.

The Gemara answers that this mishna, too, is to be understood in accordance with that which Rav Safra said in response to another difficulty: It is referring to a case where the simpon was found among torn documents. Here too, the mishna is referring to a case where the simpon was found among torn documents.

Come and hear another challenge to Rav’s statement from a mishna (Shevuot 45a): If orphans who inherited their father’s property demand repayment of a debt owed to their father from the orphans of the debtor, they are required to take an oath stating: We take an oath that our father did not instruct us on his deathbed that the debt mentioned in this promissory note was repaid and it should be returned to the debtor, nor did our father say to us on an earlier date that it was repaid, nor did we find among the documents of our father a simpon stating that this promissory note was repaid. This too, seems to indicate that a simpon is valid even if it is found in the possession of the creditor.

The Gemara answers by citing the statement of Rav Safra, who said in this context that this reference is to a case where the simpon was found among torn documents.

Come and hear another challenge from a baraita: A simpon upon which witnesses are signed is ratified by means of its signatories. The court verifies the validity of the witnesses’ signatures and thereby ratifies the document. This too seems to include a simpon that is in the possession of the creditor. The Gemara answers: Say that the baraita reads: Is ratified by obtaining confirmation from its signatories,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה רב עמרם לרבא מתני' דקתני כל מעשה ב"ד ממונא הוא וגט אשה איסורא היכי פשיט מר איסורא מממונא. אמר ליה תרדי שטרי חליצה ומיאונין תנן דאינון איסורא ואיסורא מאיסורא פשטינן.

פקע ארזא דבי רב פי' נשברה קורת בית המדרש. רבא אמר בשביל שבא לדחות דבריי נשברה הקורה. ורב עמרם אמר בשביל שביזני וקראני מוריד ריר מפי נשברה:

מצא בחפיסה פי' חפיסה חמת קטנה. דלוסקומא תיבה בלשון יון.

תכריך של שטרות ג' שטרות. כגון מגילה ראש זה בזנב זה. אגודה ג' שטרות נתונים זה על גבי זה וכתובים כולן כרך אחד. מה מכריז המוצאם מכריז הכי מי אבדו לו שטרות.

רשב"ג אומר אחד לוה מג' כגון ראובן לוה משמעון ועוד לוה מלוי ועוד מיהודה וכתב השטר לכל אחד בפני עצמו ונמצאו עכשיו שלשתן קשורין ודאי פרעם הלוה ולקח השטר שעליו ומן הלוה נפלו. וכן ג' שלוו מאחד ונמצאו שלשתן קשורין ודאי מן המלוה נפלו והוא שנמצאו מקוימים ובכתב שלשה סופרין שאם שלשתן בכתב סופר אחד חיישינן דלמא מן הסופר נפלו:
מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו.

אם יש עמהן סמפון פי' סמפון שובר או תנאים. אמר רבי ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול וכל מה דאקשי' עליה פריק כגון שנמצא בין שטרותיו קרועין.

ת"ש שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו בשטרותיו ששטר זה פרוע.

אמר רב ספרא כגון שנמצא זה השטר חוב בין שטרותיו קרועין דמוכחא מילתא דאי לאו דפריען לא הוה יהיב ליה בהדי שטרותיו קרועין אבל בסמפון לבדו לא.

ת"ש סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. ופריק אימא יתקיים מחותמיו דשאלינן לסהדי דחתימין חזיתון דפרעיה קמייכו אי לא.

תא שמע נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע וכו'. ואם תאמר, ומאי קא מקשה מהא, והא על כרחין לא בנמצא ביד מלוה הוא, דאם כן בלאו הכי נמי אינו גובה באחד מהן כלל, דתנן (ב"ב קעב, א) אין אחד יכול להוציא עליהם שטר חוב, והכי קאמר, נמצא לאחד שטר של יוסף בן שמעון עליו פרוע, שטרות שניהם פרועין, וכדמתרץ לה אביי התם (קעג, א). יש לומר דהאי דמקשה מינה הכא, מוקי לה במשולשין בגט ואין משושלשין בשובר, כפרוקיה דר' אושעיא דמוקי לה התם הכין, וכדאמר הכא בשנמצא בין שטרותיו פרועין על שני השטרות אמרו כן, וכן פירשם ר"ש ז"ל.

גדולי המחברים כתבו שאם מצא שטרות קרועים ובתוכם שטר חוב שאינו קרוע לא יחזיר ואם יש עמהם שובר אע"פ שאין שם עדים יתננו ללוה הואיל והושלך בין הפרועים ויש שם כתב שהוא פרוע אין בו פקפוק ונראה שכך הוא דעתם בפירוש המשנה ואע"פ שלענין פירוש לא יראה כן לפי סוגיית הגמרא מ"מ הדברים אמתיים מצד עצמם אלא שיש לפקפק מעט בשאין בו עדים לדעתנו שכל שאין בו עדים אינו כלום:

סמפון זה שביארנו במשנה שביוצא מתחת ידי מלוה ושטר במקומו שאינו כלום דוקא שאין עליו עדים או שיש עליו עדים ואינם בכאן שנשאל להם או שאינם יודעים הא אם יש עליו עדים שואלים להם אם נפרע זה השטר כדברי הסמפון אם לאו ואם אינם בכאן או שאינם זכורים אם יש בסמפון זה הנפק כשר ואם לאו אינו כלום וכן הדין ביורשי מלוה שמצאו סמפון בתיבת אביהם ואם יצא סמפון זה שאין עליו עדים או שאין יודעים או שלא נתקיים מתחת ידי שליש עם שטר החוב יעשו כדברי הסמפון וכל שכן אם שליש בעצמו אומר כן שהרי היה בידו לשמירה הא שובר לבדו לא מי יאמר שהוא שליש על זה שמא אף הוא שקר טוען ועושה עצמו שליש במה שאינו ויש אומרים שאם השובר חתום ומקויים ויוצא מתחת יד שליש נאמן ולא יראה כן ואם היה הסמפון כתוב בגופו של שטר אחר חתימה או מגבה ואפילו בלא עדים אין בו פקפוק שאין אדם סומך לעשות כיוצא בזה אא"כ נעשה:

מי שנתחייבו לו שני בני אדם ששמותיהם שוים כגון שני יוסף בן שמעון ונמצא שטרו של אחד מהם בין הפרועים וסמפון ששטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועים ויש לך לשאול בה הרי ודאי דבר זה בששני יוספים אלו אינם מודים בדבר ואם כן אף בשאין שם שובר כן שהרי אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב ואפשר שהיו שניהם משלשין בשטרות ולא נשתלשו בשובר ושמא תאמר אחר שנשתלשו בשטרות ואין השטרות בין הפרועים אלא אחד נראה איזו בין הפרועים ומתוך כך נראה לומר ששתיהן בין הפרועות וכבר בארנו שמקום הפרועים אינו פוסל אלא בסמפון ואין סמפון אלא לאחד ובמסכת בבא בתרא תירצוה בפנים אחרים והוא שאם נמצא לאחד בין שטרותיו שובר וענינו שטר שיש ליוסף בן שמעון עלי פרוע ויש אף על אחד חוב מיוסף בן שמעון שניהם פרועים אף זה שאין השובר בידו ושם יתבאר בארכה בע"ה:

יורש שבא לתבוע לוה של אביו והלה טוען בבריא שפרע לאביו וזה היורש אומר איני יודע אין הלוה נאמן ויפרע וכן יורש מיורש ואם תבעו בשבועה הרי יורש זה אינו יכול לישבע על מה שאינו יודע אלא נשבע בנקיטת חפץ שלא פקדני אבא בשעת מיתה ושלא אמר לנו קודם לכן ויש מפרשים שלא פקדני על ידי אחר ושלא אמר לנו בפיו וכן שלא מצינו שובר בין שטרותיו שיהא שטר זה פרוע הא אלו מצאו שובר זה הרי זה בחזקת פרוע ודוקא כשהשטר בין הפרועים כמו שביארנו ודבר זה יתבאר בארוכה במסכת שבועות בע"ה:

ונשלם הפרק ת"ל:

פקע ארזא דבי רב. פירוש נשברה קורת בית המדרש. רבא אמר בשביל שבא לדחות את דברי נשברה הקורה ורב עמרם אמר בשביל שביזני וקראני מוריד ריר מפי נשברה. ר"ח ז"ל.

פיסקא מצא בחפיסה וכו'. כתוב בתוספות ולא חיישינן לשאלה וכו' אף על גב דלא חיישינן לשמא מאחר נפל כדמוכח במעשה מכל מקום מקשה למה יחזיר ללוה אי יהיב סימן בחפיסה או איפכא למלוה ניחוש שמא השאילה לו ולכן מכיר סימניה. אי נמי יש לומר דהכי פירושו אנפילי איכא ריעותא דסמיך אסיפא ולכך לא חש כל כך לשמרו. גליון.

פירוש חפיסה חמת קטנה ובלשון ערבי אלמזוו"ד, דלוסקמא תיבה בלשון יון. ר"ח ז"ל.

שמעת מינה קשר הוי סימן תני רבי חייא שלשה כרוכין וכו'. פירש בקונטרס וכרך הוי סימן דכולי עלמא כרכי שטרות כל שטר לעצמו וכו'. והשתא אין רוצה לומר שתהא הכריכה לחודה סימן דמשמע דצריך מנין עם הכריכה מדפריך מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ומשני שטרי מכריז ומשמע שזה בא ואומר שלי הם ושלשה הם וכרוכין זה בזה וכן פירש בקונטרס. וקשה דמשמע הכא דבעינן כריכה עם המנין ולקמן אמרינן בפרק ב' ומדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן אלמא דמנין לחודיה הוי סימן ושמא כל אחד מהסימנים שיאמר אי כריכה או מנין יחזרו לו ולהכי נקט תרווייהו. ודוחק הוא מדלא מכרזינן בתרי ויתן סימן בכריכה. ונראה דכריכה לאו לסימנא נקטינן אלא שעל ידי הכריכה הוא יכול ליתן סימן במנין דלא נפלו במקום אחד אם לא שהיו כרוכין. ומכל מקום לא יכול לדקדק לקמן מכאן דמנין הוי סימן דמצי למימר דתרווייהו בעינן כדפירש בקונטרס. ואם תאמר היאך רצה לדקדק מתחלה שמעת מינה קשר הוי סימן דילמא לא נקט קשר אלא שעל ידי הקשר יכול לתת סימן במנין כדפרישית. ויש לומר דאי משום הכי לא היה לו לומר קשורין שאינן רגילות שאין דרך לקושרן אלא לכורכן ודלא כפירוש הקונטרס דקשירה שכיח טפי מכריכה. הרא"ש.
וכן כתבו התוספות שמכתיבת יד. וכתוב על זה בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דלא היה לו לומר קשורין שאין דרך לקשרן וכו'. ואין להקשות דלימא דקא משמע לן דאפילו קשורין דוקא שלשה אבל קשירה לחודה לא מהניא. דהא לא משתמע דאדרבה משמע יותר או הא או הא. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: מאי מכריז מנין. פירש רש"י ז"ל דברים כפשוטן מאי מכריז מנין שיאמר כך וכך שטרות מצאתי והלה נותן סימן הכריכה. ופרכינן מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי דבשלמא אם אינו מכריז מנין אלא שטרות מצאתי והלה יש לו לתת מנין לסימן היינו דדוקא תלתא או יותר הוי מנין סימן אבל לא שני שטרות דהא מיעוט שטרות שנים אבל השתא שהכריכה הוא הסימן ואפילו בתרי נמי הוי סימן. ואמרינן כדאמר רבינא טיבעא מכריז וכו' פירוש אלא קאמרינן דלעולם אינו מכריז מנין אלא שמכריז שטרות מצאתי והלה נותן סימן במנין אבל כריכה לא הוי סימן דהא ידיע היאך נוהגין לכרוך השטרות על הרוב ואמר בדדמי. ואם תאמר אם כן אמאי טרח תנא למיתני תכריך או אגודה. יש לומר דאלו לא מצאן זה כרוכין או אגודין לא היה המנין סימן כי מהיכן זה יודע שכולם נמצאו במקום אחד והא דקפריך תלמודא לעיל מאי איכא בין תכריך לאגודה אינו אלא לפרש לשון המשנה ולאו דנפקא מינה לענין חזרת השטרות. ומכל מקום אין זה מחוור. אבל יש לומר כי המנין הוא עיקר הסימן ואין לסמוך עליו אלא על ידי תכריך או אגודה כדאמרן ומיהו כיון דלא סגיא אלא בתכריך או אגודה בענין דלימא נמי סימן הכרך לברורי סימן המנין טפי. כן נראה לי.
ובתוספות לא הסכימו לפירוש רש"י ז"ל דכיון דלא גרסי בנוסחי אלא כדאמר רבינא משמע דלא הדרינן מן הסימן הראשון ועוד דלפירוש זה הוה ליה לתלמודא למימר אי הכי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ולא אשכחן בשום נוסחא דגרסי אי הכי. לכן פירש ר"י ז"ל אמאי מכריז כלומר על איזה סימן מכריז ומה הסימן שיש לחברו לתת לו ומהדרינן מנין כלומר שהסימן הוא מנין השטרות וקא סלקא דעתין שזה היה מכריז אבידה מצאתי ומשום הכי פרכינן ומאי איריא תלתא אפילו תרי נמי ומהדרינן כדאמר רבינא טיבעא מכריז הכא נמי שטרי מכריז ומשום הכי תרי לא הוי סימן. ואף לפירוש זה יש לנו לפרש כדפרשינן לעיל דבעינן נמי סימן כריכה לסניפין בעלמא ודכולי עלמא טופסו של שטר ותורפו אינו חשוב סימן דהא אנן לא מהדרינן שטרא אלא לבעלי דבר ואינהו שפיר ידעי נוסחו של שטר. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: שמעת מינה קשר סימן. לשון שאלה הוא כלומר תאמר כי משום סימן הקשר והכרך נחזירם לו ואם כן אפילו תרי נמי. ותריץ לזה אין כאן קשר והכרך אינו סימן. אלא מאי מכריז מנין על איזה סימן הוא מכריז הלא על מנין ואכתי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. אמר רב פפא שטרי מכריז ומיעוט שטרי שנים לפיכך שנו שלשה ואם היה בהן קשר שנים מכריז משום קשר ולרבי שמעון בן גמליאל איכא לאקשויי מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אלא דקאמר תנא קמא שלשה אמר איהו נמי שלשה. עד כאן.

שמעת מינה קשר סימן. הא דמייתי ברייתא ולא קאמר זה אמתניתין משום דמתניתין פשיטא דאיכא לשנויי כדמשני שלשה כרוכין ולא קשיא כולי האי אמתניתין היינו תכריך דאיכא למימר דתכריך תרי אגודה שלש. גליון.

תני רבי חייא שלשה כרוכין זה בזה וכו'. אינו מגיה הברייתא אלא מפרש דהך קשורה לאו דוקא אלא כרוכה כמו שליא קשורה בולד וכמו קשורה בו ככלב וכמו משעת הנחה ועד שעת קשירה דתפילין. הרא"ש. ורבי שמעון בן גמליאל ענין בפני עצמו קאמר ואפשר דלא פליגי רבנן עליה. אי נמי אפשר לומר דלרבנן נותן הסימן עדיף ועליה סמכינן ולרבי שמעון בן גמליאל (למשה"ג) למי שהשלשה שטרות שלו סמכינן טפי וזה דוחק. וצריך עיון. שיטה.

דילמא לקיומינהו אזיל. צריך עיון דמאי פריך דבמי נתלה שנפל מידו אי מידייהו דמלוין כשנשאום לקיים אם כן מאי משני נימא דלאחר שנתקיימו וחזרו לביתם נפל מידיהם. ואי מידא דספרא הא פריך בתר הכי. ויש לומר הא רגילות שפיר שהולכין יחד ונותנין ביד אחד מהן כשהולכין להביאם לסופר או ביד הסופר אבל לאחר שנתקיימו אין ממתינין זה לזה אלא כל אחד כשנתקיים שטרו שב לביתו. גליון.

וזה לשון הריטב"א: ודילמא לקיומינהו אזלי. פירוש ואחד היה מוליכו על ידי כולם. ופרקינן דמקויימין כל חד וחד שקיל דידיה ואזיל ואין אחד נוטל על ידי כולם. ודילמא למכתבינהו אזיל פירוש ונפלו מיד הסופר. ופרקינן בתלת ידי ספרי. והא דלא שני ליה דלא משהי איניש שטרא בי ספרא נראה לי דדוקא כשמוליכו לקיימו אינו משהה אותו אצלו לאחר שנתקיים אבל ודאי בתחלה כשאמר לסופר לכתבו מעשים בכל יום דמשהו ליה ביד הסופר כמה ימים אחר שנכתב ונחתם. ומורינו היה מפרש דבדין הוא דמצי לשנויי לא משהי איניש שטריה בי ספרא אלא דבעי תלמודא לומר בכל חדא וחדא טעמא באנפי נפשיה. עד כאן.

לא משהי איניש קיומיה בידא דספרא ומיד השליח המביאם לאחר שנתקיימו לא נפיל דראשון ראשון שמתקיים מחזירו מיד. הרא"ש.
לוה לא מקיים שטרא ולא הוה מצי לשנויי דמקיימי דאם כן תינח למאן דחייש לפרעון אבל מאן דמוקי מעשה בית דין בשטר מקויים ולא חייש לפרעון תיקשי דאם כן למה לי שלשה שלוו מן האחד בלא שום הוכחה נמי יחזיר למלוה. הרא"ש.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא תכריך של שטרות או אגודה אם הם של לוה אחד שלוה משלשה מלוים והם שטרות מקויימים בבית דין יחזיר ללוה דודאי פרעינהו כולהו והיינו דנפקי כולהו מתותי ידיה באגד אחד והוא דיהב סימנין. ואם הם של שלשה שלוו מאחד וכתיבי בתלתא ידי ספרי יחזיר למלוה. ואי מידא דחד ספרא נפקא לא יחזיר דחיישינן דילמא מידא דספרא נפול בין מקיימי בין דלא מקיימי. ונראה ודאי דכל הני תלתא בבי בדקא יהבו סימנין ובתכריך של שטרות כיון שהוא מזכיר סך הממון והזמן ושם כל המלוין אין צריך סימנין בכריכתן וסימן כריכה אינו מובהק לפי שכריכת השטרות שוה בכל השטרות. ומנין מיחזי דהוי סימן כיון דמדכר שם המלוין הילכך אי קא יהיב מלוה או לוה סימן מובהק מהדרינן למאן דיהב סימנייהו וצריך עיון. עד כאן.

אם יש בהן סמפון. פירוש סמפון שובר או תנאין. ר"ח.

סמפון היוצא מתחת ידי מלוה אינו אלא כמצחק ופסול וכו'. פירוש ואלו בשטרי דעלמא אפילו דאקנייתא פשיטא. אלא אפילו בסמפון דמחילה והודאה מילתא אלימתא היא שזוכה בה חברו לאלתר באמירה בעלמא הוה סלקא דעתך דאלמלא דפרעיה לא הוה כתיב ליה כלל קמשמע לן דאינו כלום מטעמא דמפרש ואזיל וכן הלכה. הריטב"א ז"ל.

תנן ואם יש עמהם סמפונות וכו'. פירוש ועל כרחך לא מיירי בשנמצא ביד לוה דאם כן פשיטא אלא על כרחך כשנמצא ביד המלוה דאלו בשנמצא ביד אחרים פשיטא דלא מהני כלום וכדמוכח מרישא. הריטב"א ז"ל.

וכתב הגליון וזה לשונו: אם יש עמהם סמפון וכו'. לא מצי לאוקמיה במקויים דהא לא הוה קרי סמפון. והא דקאמר לקמן סמפון שיש עליו עדים יש לומר קרי ליה סמפון משום סיפא אין עליו עדים. עד כאן.

כדאמר רב ספרא וכו'. הא דלא אמר רב דבריו אמתניתין משום דקשה לו טפי אמתניתין דשבועות משום דהתם היה לו לפרש בהדיא היאך ישבע. גליון.

בשנמצא בין שטרות קרועים. פירש רש"י שנמצא שטר חוב בין שטרות קרועין ואפילו הכי אלמלא הסמפון הרי השטר קיים אבל השתא דאיכא תרתי הרי השטר בחזקת פרוע וסמפון כשר הוא. והקשו בתוספות דכיון דהשתא ולקמן בדרב ספרא בשובר איירינן הוה ליה למימר בהדיא בשנמצא השטר חוב דאלו האי לישנא דנקט שנמצא השובר משמע. ופירשו שנמצא השובר בין שטרות קרועים דודאי החוב פרוע הוא ואין המלוה צריך לו שאלו לא היה החוב פרוע אלא שהקדימו לכתוב משום דילמא אתי לוה בין השמשות היה מניחו במקום המשתמר שלא יטלנו שום אדם וגם שיהיה מזומן לו לעת הצורך. והוא הדין אם נמצא שטר החוב בין שטרות קרועים דמפסיד בחזקה זו לבדה. הריטב"א.
ור"ח פירש כפירוש רש"י וזה לשונו: שנמצא בין שטרות קרועים דמוכחא מילתא דאי לאו דפריע לא הוה יהיב ליה בין שטרות קרועים אבל בסמפון לבדו לא. עד כאן.

תא שמע נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע וכו'. ואם תאמר ומאי קא מקשה מהא והא על כרחך לא בנמצא ביד מלוה היא דאם לן בלאו הכי נמי אינו גובה באחד מהן כלל דתנן אין אחד יכול להוציא עליהן שטר חוב והכי קתני נמצא לאחד שטר של יוסף בן שמעון עלי פרוע שטרות שניהם פרועין וכדמתרץ לה אביי התם. ויש לומר דהא דמקשה מינה הכי מוקי לה במשולשין בגט ואין משולשין בשובר כפירוקיה דרב הושעיא דמוקי לה התם הכין ודקאמרינן הכא שנמצא בין שטרותיו פרועין על שתי השטרות אמרו כן וכן פירש שם ר"ש ז"ל. הרשב"א ז"ל.

וכן פירש הריטב"א דקושין הכא אליבא דרב הושעיא. והא דפרכינן סתמא אורחא דתלמודא. ועוד דפשטא דמתניתין בשנמצא ביד מלוה משמע דלישנא דשטרות של יוסף בן שמעון פרוע שחייב לי יוסף בן שמעון משמע וכדהוה סלקא דעתין התם מעיקרא. עד כאן לשונו.

הכא נמי שנמצא שטר בין שטרותיו קרועין. פירש רש"י שנמצא אחד מן השטרות. ולא נראה להר"ר יוסף דהא מוקי בפרק גט פשוט משולשין בשטר ואם כן אמאי שניהם פרועין ולא היה לנו לומר פרוע אלא על אותו שנמצא דבשלמא אי קאי אשובר ניחא דהא אינם משולשין בשובר אלא לפירוש הקונטרס דקאי אשטר קשה. ויש לומר דנמצאו שתי שטרות בין שטרותיו קרועין. תוספות חיצוניות.

וכן פירש הריטב"א וזה לשונו: בשנמצא בין שטרות קרועין. לפירוש רש"י צריך לפרש שנמצא כל אחד ואחד משטרי החוב בין שטרות קרועין שאם לא נמצא שם אלא האחד בלבד הרי חברו בחזקת שאינו פרוע ואין הסמפון הזה מועיל לגבי דידיה דהא במשולשין בגט מיירי וכן פירש רש"י במקומו ולא כמו שפירש רש"י כאן. עד כאן.

שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא וכו'. פירוש תרווייהו צריכי דלא פקדנו אבא להחזיר שטר זה. ושמא תאמר פרוע הוא שבועה שלא אמר לנו אבא שהוא פרוע. ובקונטרס לא פירש כן. תלמיד הר"פ והריטב"א ז"ל.

בגמרא שלשה קשורין זה בזה שמעית מיניה קשר סימן כו' השתא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר הא דמסיק טבעא מכריז ומנין הוה סימן וליכא למשמע מיניה דקשר הוי סימן ומצינן למימר שפיר ג' קשורין זה בזה ובדברי הרמ"ה בטור ח"מ סימן ס"ה מבואר דלמאי דקי"ל נמי דקשר לחוד הוי סימן וה"ה כריכה הכא בעי ג' משום סימנא דמנין אבל ב' שטרי כיון דלית בהו מנין סימן מיירי מסתמא בחד לוה ומלוה דאל"כ מאי בעו גבי הדדי ואם כן שמא בפ"א פרע הלוה ומלוה נתנם לו וידע המלוה היאך היו קשורין או כרוכים והלוה לא נתן אל לבו עד שאבד אותן מידו ולא ידע סימן בקשירתן ובכריכתן וכן להיפך ולכך צריך גם מנין שהא' יודע במנין והא' אינו יודע במנינן אז נותנין למי שיודע וה"מ דקשר לחוד הוי סימן שאין שניהן לפנינו שאין לנו לחוש שיבא עוד איש אחר ליתן בו סימן אבל בנדון דהכא ששניהן לפנינו ומכחישין עצמן ואחד יודע בדבר א' אף אם השני אינו יודע כלום אין נותנים למי שיודע בסימן הקשר או הכריכה מטעם שכתב ומשום סימנא דמנין לחוד הכא נמי אין נותנין דאם לא הוי בתכריך או אגודה היה מתייאש כי לא יוכל ליתן סימן במנין כמ"ש הרא"ש ונ"י והיינו טעמא דהכא בדרך נפילה לא שייך מנין סימן אלא בקשורי או באגודה כדמוכח בשמעתא דג' מטבעות ובזה יתיישבו כל הקושיות שדקדק הב"י שם על דברי הרמ"ה גם פרש"י שם בשמעתין יש לכוין כדברי הרא"ש בזה ודו"ק:

שם דלמא למכתבינהו אזלי דכתיבי בג' ידי ספרי כו' וה"ה דה"מ לאוקמא נמי דמיקיימי ומלוה מקיים שטרא כו' אלא דניחא ליה לאוקמא הך סיפא אפילו בדלא מקיימי וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואם יש עמהם סמפון והכא במלוה עסקינן כו' עכ"ל ר"ל בהלואה שנעשה בו הסמפון וק"ל:

בד"ה שנמצא השטר כו' וכל א' אומר זהו שטר שלי עכ"ל הלשון קצת מגומגם לפי הפירוש שנמצא השטר בין שטרות קרועין צ"ל דב' השטרות נמצאו שם כיון דמשולשין הן וכ"א אומר זהו השטר שנכתב עליו שובר שלי הוא וק"ל:

תוס' בד"ה מצא בחפיסה כו' ולא חיישינן לשאלה כו' כמו שתקנו כו' עכ"ל נ"ל דמדינא חיישינן לשאלה כדאמרינן בפ"ב לעדות אשה אלא לגבי מציאה תקנו דלא חיישינן כמו שתקנו דמהני גבי מציאה סימן שאינו מובהק אע"ג דלעדות אשה לא מהני וק"ל:

מר אמר משום לתאי דידי פקע כו'. כה"ג איתא בפ' לא יחפור בההוא דנח נפשיה דרב אדא בר אבא שכ"א מרבנן אמר אנא ענישתיה וכתבו התוס' שם שכ"א היה מתאונן שעל ידו מת כו' ע"ש והיינו דודאי לא היה כל אחד משתבח ומתפאר בכך וה"נ הכא איכא לפרושי דלא היה כ"א משתבח משום זכותו וחשיבותו נעשה כך שפקע ארזא אלא משום לתאי דהיינו מזלי הוא גדול יותר ממזלו וק"ל:

ברש"י ד"ה שנמצא השטר בין השטרות פרועין וכו' ולפירוש הראשון צ"ל שנמצאו ב' השטרות בין הקרועים וכל א' אומר זהו שלי ר"ל שטר שנכתב עליו השובר הוא שלי ודו"ק:

גמ' שנמצא בין שטרות פרועין הכי נמי כו' כצ"ל וכן אח"כ:

רש"י בד"ה שטרי מכריז כו' כך וכך היו וכרוכין כו' נ"ב מפרש"י משמע דתרוייהו בעי ובאשר"י פירש בענין אחר ואני אומר דדוקא הכא הוא דבעינן תרוייהו דאפילו יהיב חד סימנא ולא כוון באידך סימנא לא מהני דודאי מאיש אחר נפל שהרי לא ידע במנין או בכריכתן אבל אי לא הוי שם אלא חד סימן או כריכות בלא מנין או מנין בלא כריכות כל חדא וחדא מהני ודו"ק:

בא"ד ואין מנין סימן נ"ב פירוש ולא יהיה מנין סימן מאחר שתפש המועט אבל אין לפרש שמנין לבד אינו סימן דאמרינן לקמן בהדיא שהוא סימן נ"ל:

בד"ה סמפון כו' קרי סמפון כדאמר כו' כצ"ל:

בד"ה אפילו כתוב כו' ולכתוב לפני פרעון הואיל כו' כצ"ל:

גמרא ש"מ קשר סימן. אכתי לא אסיק אדעתיה שטרא מכריז כדבסמוך מאי מכריז מנין מאי אריא כו' דלא מסתבר ליה לומר ב' דברים יחד ולמה לא יהיה מנין לחודיה סימן אם [יש סימן] מנין אצלו ושטרא מכריז. והו"מ לאקשויי אמתני' אלא מייתי ג"כ ברייתא ומקשי אתרוייהו וכן רגילות התוס' בשאר דוכתא או אפשר לפרש דידע שיכול להגיה כדתני ר"ח ואקושיית אי הכי קסמיך [אבל במתני' דלא תני וכמה תכריך י"ל דתכריך היינו תרי שטרות ואגודה שלשה וקמ"ל דבין בג' שטרות ובין בב' עיקר הסימן הוא הכריכה] או במתני' אפשר לפרש בענין אחר כלל שמצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך או אגודה:

גמ' דלמא לקיומינהו אזיל. אצל סופר הדיינים ומידא דספרא נפל ומתרץ דמקיימי ומקשה שמא לאחר שקיימו נפל מסופר הדיינים ומשני לא משהי וכו' וכן הוא בברטנורה:

גמ' דלמא למיכתבינהו אזיל. והסופר כרכן יחד עד שיבאו הלוין ליתן לכל אחד שטרו ונפלו יחד מידו. והומ"ל דמקיימי דומיא דרישא ומלוה מקיים שטרא וכו' רק רוצה לאוקמי אף בלא מקיימי ובסמוך דקאמר דלמא לקיומינהו אזיל שם לא קשה דלישני דמיקיימי דא"כ תיקשי דלמא מידא דספרא נפל דהא ודאי לוה משהי קיום בידא דספרא ועיין:

גמ' תנן אם יש עמהן סמפונות כו'. ולא ניחא ליה לשנויי בהך דמקוים כדבסמוך כיון דלא תני מידי אם יש עליו עדים כו'. אך קושיא דסמפון כו' יתקיים בחותמיו ודאי דמצי לשנויי בעידי קיום ואחר דירד לתירוץ של עידי קיום אה"נ דחזר מתירוץ זה כמ"ש רש"י בד"ה סמפון שיש עליו עדים כו':

ברש"י בד"ה כרוכין כו' ויכריז כו' שלי הן וג' הן כרוכין כו'. צ"ל בדוחק שמפרש אליבא דמסקנא [דשטרא מכריז] דאל"כ מאי קאמר שמעת מינה קשר סימן כו':

ברש"י בד"ה שטרא מכריז כו'. ודאי דמנין הוי סימן בכל מקום לחודא גם לפי האמת קשר הוי סימן כ"ש כריכה ואפשר שמפרשו באופן דלא לפשוט מניה מידי כדלקמן בפ"ב ש"מ מנין סימן תני כו' ומהרש"ל כתב דודאי כל אחד לחודיה הוי סימן רק כיון דאיתנייהו תרוייהו הוי ריעותא אם לא יגיד האחרת ע"ש ולדבריו צריך לדחוק ולומר הא דלא תני אפילו תרי נמי דאז מחזירין ג"כ ע"י כריכה לחוד כיון דליכא סימן אחריתא רק לאשמועינן היכא שיש תרוייהו צריך לתת ב' סימנים שלשה וכרוכין ואין משמיענו זה ועיין ודוחק לפרש רש"י כדברי האשר"י [כמ"ש מהרש"א] אבל סברת הרא"ש נכון ועיין בחו"מ בסי' ס"ה בדברי הרמ"ה ע"ש ובב"י:

ברש"י בד"ה ואם יש עמהן סמפון כו'. ולעיל פירש מילי מילי קתני דמצא שטר בין שטרותיו איירי בשליש ובדוחק גדול לפרש דבריו שלא ביקש לדייק לאפוקי לוה דהא קתני סמפון או פשיטא כמ"ש התוס' רק שלא תימא דקאי ג"כ אשליש לזה אמר דקתני רישא וכו' יהא מונח וא"כ השובר נמי יהא מונח כיון דלא ידע מה טיבו דהא דקאמר לקמן דשליש נאמן היינו כשידע השליש ועיין ומוהר"ש כתב ז"ל בהלואה שנעשה בו הסמפון ע"כ ולא הבינותיו:

ברש"י בד"ה שנמצא השטר בין כו' וכל אחד אומר זהו שטר שלי. הלשון מגומגם וצ"ל שטר ר"ל שובר או שטר שהשובר כתוב עליו שלי הוא דהא משולשין בשטר ועיין:

ברש"י בד"ה יתקיים בחותמיו כו' דמאן מפיק ליה כו'. קצת מגומגם דאדרבה מדמלוה מפיק ליה א"ל מזויף דלמה יעשה המלוה זיוף של שובר:

בתוס' בד"ה מצא בחפיסה כו'. עיין בדברי הטור שעושה אפילו מאם נותן סימן בכלי [שעושה מזה רבותא באם נותן סימן מצאת בחפיסה נגד אם נותן סימן בכלי] ע"ש סעיף י' ובעל התרומות שהביא שם הב"י מחשיב חפיסה לכלי שדרך לתת שם שטרות ולא משמע כן מראיית תוספות מאלו מציאות וע"ש:

גמרא מאי מכריז מנין כו'. נראה דזהו קושיא למאי דס"ד למידק דקשר הוה סימן ואדדחי ליה דכריכה ה"ס וע"כ דס"ל דאין סימן אחר זולתם והיינו משום דס"ל דהמנין מכריז א"כ מאי איריא כו' אלא כו' שטרי מכריז ויש כאן גם המנין לסימן ולכן אף את"ל דאגודה היינו קשורין זב"ז כבברייתא קמייתא אפ"ה לא תפשוט דקשר ה"ס:

גמ' שם דלמא לקיומינהו אזלי. מפי' הרע"ב משמע דהחשש הוא דנפלו מיד הסופר הדיינין וכמ"ק מפרש"י אבל מדפריך אח"כ דלמא מידא דספרא נפיל למ"ה. לכן נ"ל דדרך המביאין שטר לקיימו מוסרין אותו ליד הדיין וכשיקיימוהו מוסרין תיכף להסופר שישיבהו לבעליו ויקח שכר כתיבת ההנפק ולכן הקושיא הראשונה הוא דלמא נפל מיד הדיין וכ"מ מפי' הרמב"ם ובסמ"ע סי' ס"ה סק"ל רק מה דמשמע מהאחרון דמיירי בכרוכים יחד לא מחוור דמשמע דאפי' לא נמצאו רק במקום אחד ג"כ הוי' הוכחה דמי קבצם למקום אחד כלשון רש"י במשנה או דזה לא שכיחי שיאבדו כל הג' אנשים ובפרט במקום אחד וכמש"כ התוס' לקמן (כב ב) בד"ה אי דליכא:

גמ' לוה לא מקיים שטריה. נ"ב אע"ג דתנן [ב"ב קסז:] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו. מ"מ מילתא דלא שכיחא מה גם דלקיימיה איהו נמי:

אָמַר לֵיהּ: תְּרָדָא! 'שִׁטְרֵי חֲלִיצָה וּמֵאוּנִין' תְּנָן. רש"י ז"ל פירש תרדא 'משועמם' ובשיטה מקובצת בשם רבנו חננאל פירוש 'מוריד ריר מפיו' עיין שם, והדבר יפלא איך יגנה רבה כל כך לרב עמרם?
ונראה לי בס"ד תְּרָדָא היא שתי מילות 'תר דא' והוא תר לשון התעוררות כמו תיר ולא תיר (תענית יב:) ותיבת דא הוא רצונו לומר 'זאת' בלשון התלמוד כלומר תתעורר ותרגיש בזאת.
אי נמי 'תר' רצונו לומר תשא כמו תיר מנך שעתך בגמרא דעבודה זרה (עבודה זרה לד:) שפירש הערוך שני פירושים האחד תתעורר לך שעתך והשני תשא אותך שעתך עיין שם, וכן כאן אמר לו 'שא דא' ההלכה דנקיט במתניתין שטרי חליצה ומיאונין.
ומיהו אף על פי שכונת רבה בזה כמו שכתבנו, נענש בכך שהרכיב שתי מילות ואמרם בתיבה אחת אשר משמעותה לאוזן השומע לגנאי כמו שפירש רש"י או כמו שפירש רבנו חננאל שהביא השיטה מקובצת הנזכר.

מִשּׁוּם לְתָאִי דִּידִי פָּקַע. נראה כל אחד ואחד תלה הדבר בעצמו כדי שיתודה על אשר היה הוא סיבה לזאת ולעשות תשובה ותיקון לכך ונקטי לשון לְתָאִי [441] שהוא מספר אמת [441].

גמ' תרדא. עיין ב"ק דף קה ע"ב וזבחים דף כה ע"ב:

בגמרא א"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן. ונראה דרב עמרם סבר דבחליצה ומיאונין נמי לא חיישינן כיון דאפילו בממון דאין הולכין אחר הרוב לא חיישינן כ"ש לענין שאר איסורים דקילי מממון לענין שהולכין אחר הרוב ה"נ לא חיישינן לתרי שוירי כקושית התוספות ודוקא לענין גיטין סובר ר' עמרם דמחמרינן משום חומר א"א כמו שהחמירו לענין מים שאל"ס כתירוץ התוספות משא"כ לענין חליצה מצינו דאזלינן בתר רוב נשים מתעברות ויולדות וכן במיאון אמרינן קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים והיינו משום רוב ורבה סובר דאין לחלק בין גיטין לחליצה ומיאונין לענין חששא דשני שוירי ובאמת לענין רוב נמי מצינו פלוגתא לענין חליצה במת הולד תוך שלשים פרק ר"א דמילה וכמו שהאריכו התוס' בזה ואני הארכתי מאד ביבמות פ' האשה בתרא:

בתוספות בד"ה איסורא מממונא וא"ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין אנו הולכין בממון אחר הרוב כו' עכ"ל. ולכאורה נראה שאין דבריהם מוכרחין דהא דלא אזלינן בממון בתר רוב היינו משום דחזקת ממון אלים טובא דקי"ל זה כלל גדול בדין המוציא מע"ה משא"כ הכא בשמעתין דלא שייך חזקת ממון כלל בהאי דבכל מעשה ב"ד דמי שמצאו לא מיקרי מוחזק ואין לו בו שום זכות ומהיכא תיתי נחוש ליוסף ב"ש אחר משא"כ לענין איסורא דגט אשה אכתי מצינן למימר שפיר דחיישינן לשני שווירי כיון דאיכא חזקת איסור דאשת איש ועיין מ"ש בחיבורי בכתובות דף י"ב ועיין עוד לקמן בדף כ"ו נאריך בזה ודו"ק:

בגמרא שמעת מינה קשר סימן ופרש"י דאלת"ה מאי סימנא איכא הכא עכ"ל. פי' דאע"ג דמסקינן דשטרי מכריז ונותן סימן במנין וקי"ל בעלמא דמנין לחוד הוי סימן מ"מ י"ל דפשיטא לתלמודא דהכא לא מהני סימן דמנין לחוד כמו שפרש"י בסמוך והטעם מבואר בפוסקים כיון דהכא מסתמא בחד לוה ומלוה איירי ודאי כבר ידעו הסי' דמנין עיין בדבריהם באריכות ועוד דפשטא דלישנא דמתני' משמע דבכריכה גופא הוי סימן מדנקט סתמא תכריך של שטרות ואף ע"ג דודאי סתם תכריך ידוע שהם ג' שטרות לא פחות דאלת"ה תקשי ברייתא מ"מ אי ס"ד דסימן היינו במנין לחוד ה"ל למתני' למינקט בהדיא ג' שטרות אע"כ דבקשירה נמי איכא סי' ומקשה שפיר ומ"ש רש"י דאלת"ה מאי סימנא איכא אסימן דכריכה קאי כדמשמע מפשטא דלישנא דמתני' ועיין באריכות בש"ך ח"מ סימן ס"ה:

בגמר' א"ר ירמיה כו' אינו אלא כמשחק ופסול. ויש לדקדק דמאי קמ"ל מתני' היא מצא שובר לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך שלא ליתנם ודוחק לומר דעיקר מלתא דרב וכל השקלא וטריא לא קאי אלא אם כתב בכתב יד המלוה דלישנא לא משמע הכי ויש ליישב דס"ד דדוקא בנמצא בשוק חיישינן לשמא כתב ונמלך דנפל איתרע טפי מאילו היה ביד המלוה עצמו דכיון דלא נזהר בשמירתו נראה שכתב ונמלך וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואם יש עמהם סמפון והכא במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו עכ"ל. ול' רש"י תמוה לכאורה דבפי' המשנה כתב בהדיא להיפך דמילי מילי קתני דמצא שטר בין שטרותיו איירי בשליש ויש עמהן סמפון אמלוה קאי וא"כ היאך מייתי כאן מרישא דמצא שטר בין שטרותיו דאדרבא התם לא איירי במלוה ומ"ש מהרש"א דמ"ש רש"י והכא במלוה עסקינן אין כוונתו אלא לומר דבשטר הלואה עסקינן זהו דוחק גדול ואין ל' רש"י משמע כלל כפירושו. והנלע"ד בכוונת רש"י בפשיטות דמ"ש בפי' המשנה דמילי מילי קתני א"א לפרש כוונתו דהאי ואם יש עמהן סמפון לא קאי כלל אבבא דמצא שטר בין שטרותיו אלא ענין בפ"ע הוא דל' המשנה א"א לפרש כן מדנקט ואם יש עמהן סמפון משמע דאדלעיל מיניה קאי ועוד דא"כ מאי עמהם דנקט עמו הל"ל כיון דאשטו קאי אע"כ דלפרש"י יהיה המשך לשון המשנה כך דברישא קתני כשאדם מוצא שטר חוב של איש אחר בין שטרותיו של עצמו והדר קתני אבל אם מצא סמפונות על שטרותיו של עצמו בין שאר שטרותיו של עצמו ואם כן לשון ואם יש עמהם אשטרותיו של עצמו דנקט לעיל קאי ומש"ה קתני עמהם ל' רבים כיון דאבין שטרותיו קאי וכן סמפונות לשון רבים נמי א"ש משא"כ אי הוי קאי אמצא שטר דלעיל מיניה הל"ל סמפון ל' יחיד כיון דאש"ח אחד קאי וא"כ הא דנקט רש"י מילי מילי קתני היינו לענין זה דהתם מצא ש"ח של אדם אחר והכא מצא סמפונות של עצמו אבל מ"מ הכל נמשך אלשון מצא שטר בין שטרותיו וא"כ מוכיח רש"י שפיר דאמלוה גופא קאי כיון דנקט בין שטרותיו זה נ"ל ברור בכוונת רש"י אלא דאכתי קשה מי הכריחו לרש"י גופא לפ' כן במשנה דמילי מילי קתני ולא ניחא ליה לפרש דסיפא נמי אשליש קאי כמו שפירשו הרמב"ם ושאר מפרשים ול"ל דמשמע ליה הכי מסוגית הש"ס דא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי דאכתי היא גופא תקשה מנ"ל להש"ס להקשות דלמא ביוצא מתחת יד השליש איירי אע"כ דאפילו אי איירי בשליש מקשה הש"ס שפיר כיון דע"כ השליש אינו יודע מה טיבו אם המלוה הפקיד אצלו הסמפון או הלוה וא"כ אמאי קתני יעשה מה שבסמפונות ומ"ש ברישא גבי ש"ח דקתני יהא מונח עש"א אע"כ דטעמא דסמפון משום דבמלוה גופא נמי כשר אלא דאף לפ"ז צדקו דברי רש"י כיון דלמאי דס"ד בנמצא תחת יד המלוה גופא נמי כשר וכן למאי דמסקינן דאיירי בנמצא בין שטרות קרועין א"כ אמתני' גופא תקשה אמאי נקט במצאו השליש ותיפוק ליה דאפי' נמצא תחת יד המלוה גופא נמי מהני אע"כ דאה"נ דמתני' במלוה גופא איירי וכדפרש"י והיינו כמ"ש דלשון עמהם וסמפונות דנקט לשון רבים משמע להדיא דלא קאי אמצא שטר דלעיל מיניה אלא אבין שטרותיו דלעיל ודו"ק:

בגמרא כדאמר רב ספרא שנמצא בין שטרות קרועין כו' משמע דעיקר מלתא דר"ס אקושיא דשבועה שלא פקדנו אמרה משום דמעיקרא מקשו לה בבי מדרשא והיינו משום דמתני' דיש עמהם סמפונות איכא למידחי דלא איירי בנמצא ביד המלוה אלא ביד השליש כמ"ש לעיל ומש"ה לא מקשו מינה אלא ממתני' דשבועו' דהתם מוכח בהדיא דבנמצא ביד המלוה מהני והא דמקשה הכא מיש עמהם סמפונות מקשה אחר הוא וק"ל:

איסורא מממונא לא ילפינן. בקונטריס טוב עין סימן ג' אות ד' מבואר דאפילו ממונא מאיסורא לא ילפינן עש"ב:

תרדא שטרי חליצה וכו'. אפשר לרמוז דרמז כי תרדא גימטריא תר"ה שהם כחות שר של שכחה וחיילותיו כמ"ש הרב הקדוש מהר"ש מאסטרפולי ז"ל הבאתיו אני עני בפני דוד פרשת בא ור"ל ששכח מאי דתנן שטרי חליצה וכו' ושלטו בו חיילות שר שכחה:

משום לתאי דידי פקע. לכאורה היה אפשר לפרש דכל א' היה מתאונן ע"ד שכתבו התוספות פרק לא יחפור דכל א' אמר אנא ענישתיה ומצטער שנענש על ידו וה"נ מר אמר משום לתאי דידי שאמרתי לך תרדא ומר אמר משום לתאי דידי שהשבתי על דבריך ונראה כי רבותנו המפרשים לא רצו בזה דלשון משום לתאי דידי משמע שפקע בשביל אחר בסבתי דאי כדפרישנא הול"ל אנא עבדית דפקע או לשון כזה:

חיישינן לשני שוירי. אע''פ שבשוירי הידוע לנו אין בה שני יוסף בן שמעון שמא יש שוירי אחרת שיש שם יוסף בן שמעון ושם נכתב ומשליח אחר נפל: הרי זה יחזיר. דכיון דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לעיר אחרת שאינה ידועה לנו לא חיישינן: תרדא. משועמם: פקע ארזא דבי רב. נשבר העמוד שבית המדרש נשען עליו: מר אמר משום לתאי דידי פקע. בשביל מזלי שקינא על שגדפתני: ומר אמר משום לתאי דידי פקע. שהשבת על דברי לביישני בבית המדרש: חמת. של עור שנותנין בו יין: טליקא דסבי. טסקא שהזקנים מצניעים בה כלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם: כרוכין זה בזה. וזהו סימן שהבעלים נותנים בהם זה יכריז מציאה שטרות מצאתי וזה יאמר שלי הם ושלשה הן כרוכין הן זה בזה: ש''מ קשר סימן. שיש קשרים שאינן דומין זה לזה ויאמר כך וכך הוא עשוי דאי לא תימא הכי מאי סימנא איכא הכא ותפשוט מינה בעלמא דקשר סימן ובעיא בעלמא היא ומשני מהכא לא תפשוט דתני רבי חייא ג' כרוכין זה בזה הוא אגודה דכרך הוי סימן דכולי עלמא כרכי שטרא שטרא לעצמו וקושרין אותן יחד וזה כרך שלשתן יחד: דרמו אהדדי. השכיבן זה על זה אורכו על אורכו של חבירו: מאי מכריז. המוצא מאי מכריז: מנין. ג' שטרות וזה בא ונותן סימן שכרוכין היו יחד: אפי' תרי נמי. הואיל ואין צריך לבעלים לתת סימן אלא כריכתן: כדאמר רבינא. באלו מציאות (דף כה.): שטרי מכריז. שטרות מצאתי וזה צריך שיאמר כך וכך היו וכרוכין היו הלכך דוקא תלתא אבל תרי מידע ידיע דמיעוט שטרות שתים ואין מנין סימן: ודלמא לקיומינהו אזלי. אצל סופר הדיינין הכותב הנפק לכל השטרות: דלווין היו. שפרעום והוחזרו להם: למכתבנהו אזלי. ומן הסופר נפל ומעולם לא לוו: סמפון. שובר המבטל שטר וכל דבר המבטל דבר קרי סמפון כדאמר גבי קדושי אשה ומכירת עבד שהמום קרוי סמפון מפני שמבטל את המקח: היוצא מתחת ידי מלוה. שהוא מונח בידו ולא ביד הלוה: ספרא אתרמי ליה. וסבר אם יבא בעל חובי לפרעני ואני אין שטרי עכשיו בידי ואם לא יהא שובר מוכן לי לא יפרע כלום: אפי' כתוב בכתב ידו. שיש לומר אם לא שנפרע למה ליה למהר ולכתוב לפני פרעון הואיל ויודע לכתוב: ואם יש עמהן סמפון. והכא במלוה עסקינן דקתני מצא שטר בין שטרותיו כו': כדאמר רב ספרא. לקמן בשמעתין: שנמצא לו. השטר שהשובר יוצא עליו: בין שטרותיו קרועים. והוא אינו קרוע לפיכך סומכין על השובר שמקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת שאם לא נפרע לא היה נותן השטר אצל השטרות קרועין כך שמעתי ולי נראה שנמצא השובר בין השטרות קרועין הלכך איכא למימר שנתקבל החוב והשובר הזה אין צריך למלוה הזה אלא ללוה והלוה שכח ביד זה לפיכך נתנו זה עם השטרות שאין צריכין לו דאי ס''ד מלוה כתבו להיות מוכן לו כשירצה לוה לפרעו לא נתנו עם שטרות שאין צריכין לו: נמצא בין שטרותיו. מתני' היא בגט פשוט (ב''ב דף קעב.) שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ונמצא שובר לאדם אחד בין שטרותיו וכתוב בו שטרו של יוסף בן שמעון שבידי פרוע הוא והיה לו שני שטרות על שניהם: שטרות שניהם פרועין. שכל אחד יכול לומר על שלי נכתב שובר ובבבא בתרא פרכינן בלא שובר נמי הא תנן אין אחד יכול להוציא שטר חוב עליהם ומוקמינן ליה במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר והא הכא דיוצא מתחת יד מלוה הוא: שנמצא. השטר בין השטרות פרועין וכל אחד אמר זהו שטר שלי: שבועה שלא פקדנו אבא. משנה היא בשבועות (דף מה.) יתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה ומהו שבועתן שבועה שלא פקדנו אבא בצואת מיתה ושלא אמר לנו קודם לכן ושלא מצינו שובר בין שטרותיו של אבא על שטר זה שיהא פרוע הא אם מצאו סמכינן עליה: יתקיים בחותמיו. קא ס''ד אם אמר מלוה לא נפרעתי ותדע שהרי לא מסרתי לידך יתקיים בחותמיו ע''פ חותמיו יתקיים אם החותמיו מעידין שחתמוהו אין המלוה נאמן אבל כל כמה דלא מקיים מהימן דמאן מפיק ליה מלוה ומלוה הא אמר פסול הוא:
איסורא מממונא. וא''ת טפי אנן מחמירין בממונא דהא אין אנו הולכים בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן בתר רובא אפי' היכא דאיכא חזקה דאיסורא כנגד הרוב ולא חיישינן שמא במקום נקב קא שחיט וי''ל דמ''מ באשת איש החמירו דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה אע''פ שרובם מתים ועוד יש לומר דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון אבל מדרבנן חיישינן משום לעז ובממונא לא שייך לעז לכך פריך שפיר היכי פשיט מר איסורא מממונא: מצא בחפיסה או בדלוסקמא. תימה בשלמא חפיסה הוי סימן כדאמר בפרק שני (דף כח.) הוא אומר בחפיסה והיא אומרת בחפיסה ינתן לו דמידע ידעה דכל מאי דאית ליה בחפיסה מנח ליה משמע דלאיניש מעלמא הוי סימן אלא דלוסקמא היכי הוי סימן הלא דרך להניח שטרות בדלוסקמא כדתניא בתוספתא דשבועות עשרה דלוסקמאות מלאים שטרות מסרתי לך י''ל דמיירי הכא שנותן בדלוסקמא עצמה סימן שאינו מובהק ולא חיישינן לשאלה לשמא השאיל לאחר ואותו הניח בו שטרות דהכי תקון רבנן דלא חיישינן כמו שתקנו להחזיר אבידה בסימן שאינו מובהק אפילו סימנין לאו דאורייתא: סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. נראה דמשמע ליה שהוא ביד המלוה מדקרי ליה סמפון דביד הלוה קרי ליה שובר ולשון סמפון לשון ביטול ועוד דביד הלוה פשיטא דכשר ע''י קיום:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד