בבא מציעא כ ע"א

שמע מינה איתא לדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אביי אמר אפילו תימא ליתיה לדשמואל הכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה ורבא אמר אי משום שטר כתובה חיישינן לשתי כתובות ואביי אמר חדא לשתי כתובות לא חיישינן ועוד שובר בזמנו טריף אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו:
מתני' מצא איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה ב''ד הרי זה יחזיר מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה רשב''ג אומר אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה שלשה הלוין מן האחד יחזיר למלוה מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש עמהן סמפונות יעשה מה שבסמפונות:
גמ' מאי שטרי ברורין הכא תרגמו שטרי טענתא רבי ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד: וכל מעשה ב''ד הרי זה יחזיר: ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא אמר רב הונא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

שמע מינה ממה שלא חששו להפסד הלקוחות שלא כדין בהחזרת השובר לבעל על ידי הודאתה: איתא לדשמואל [דינו של שמואל, אמת הוא], דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו המלוה את החוב ללוה, הרי זה מחול, ואף שכבר מכר את החוב לאחר, ואפילו יורש של המלוה מוחל - ומשום כך אין כאן הפסד הלקוחות אפילו אם באמת קנו את הכתובה קודם למסירת השובר לבעל, כי מסירת השובר לבעלה בתשרי, הרי זה כמי שמחלה לבעל את כתובתה, ^[1] ובדין הוא מפסידם.

אביי אמר: אפילו תימא ליתיה לדשמואל, אף אם תאמר שאין דינו של שמואל אמת, ואין היא יכולה למחול, מכל מקום ניחא הברייתא, כי הכא במאי עסקינן: בששטר כתובה שלה יוצא מתחת ידה, ומזה מוכח שלא מכרה לאחר את כתובתה, שאילו היתה מוכרת היתה מוסרת להם את הכתובה.

ורבא אמר: ^[2] אי משום שטר כתובה שהוא בידה, אין די בזה, כי חיישינן לשתי כתובות, שמא שתי כתובות היו לה, ויש לחוש שמא מסרה את האחד ללוקח כשמכרה לו

ואביי אמר: אין לסייע לשמואל מן הברייתא משני טעמים:

חדא: כי יש לומר - כפי שאמר אביי בתחילה - דהכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה, ולשתי כתובות לא חיישינן, ובהכרח שלא מכרה את כתובתה.

ועוד פירוש אחר בברייתא: לכך אין אנו חוששים לשמא כתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי ויפסידו הלקוחות, משום שאפילו אם היה כן אין מכירתה מכירה, שהרי כיון שזמן השובר הלוא כתוב בניסן, ושובר בזמנו החתום בו טריף, כלומר: חלות השובר הוא מזמן חתימתו, אם לבסוף נמסר השטר לידו, ואם כן אף אילו היה כן שלא מסרה לו אלא עד תשרי, הרי שמסירה זו שמסרה לו בתשרי, ^[3] מועילה שיזכה הוא בשובר מזמן חתימתו, ומכירה שמכרה בינתיים אינו כלום.

ומפרשינן: אביי בזה לטעמיה הוא, דאמר: "עדיו בחתומיו זכין לו". ^[4]

מתניתין:

משנה זו דנה במוצא שטרות שאין בהם חשש של פרעון וקנוניה, כגון שטרות בין דין, הואיל וגם אין לחשוש בהם שמא לאחר שנכתבו נמלכו עליהם בית דין שלא ניתנם, הרי זה יחזיר. כמו אם מצא שטרות בתוד דבר שיש בו סימן או מצאם באופן שיכול לשמש סימן, הרי זה יחזיר לבעל הסימן.

א. מצא איגרות שום - שטרות שבין דין כותבים למלוה, שהעריכו את הנכסים של הלווה בכך וכך ונתנו אותם למלוה בחובו.

ואיגרות מזון - שטרות שבין דין כותבים לאשה, שבעלה קיבל עליו לזון את בתה שמעלה הראשון ^[1].

שטרי חליצה - שכותבים בית דין ליבמה שחלצה בפניהם ^[2].

ומיאונין - יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, כל זמן שהיא קטנה רשאית היא למאן בבעלה ולומר בפני שלושה ^[3] שאינה רוצה בו כבעל, והיא יוצאת ממנו בלא גט, ובית דין נותנים לה שטר שמיאנה בפניהם לראיה שיכולה להנשא לאחר.

ושטרי בירורין - שכתוב בהם, שבעלי הדין, פלוני ופלוני, ביררו להם דיינים אלו לפסוק את דינם והתחייבו לקבל עליהם את פסק דינם, כמו ששנו בסנהדרין [כג א]: "זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושני הדיינים בוררים להם עוד אחד".

וכל מעשה בית דין - וכל שטר שנכתב על ידי בית דין, כגון "שטר חלטאתא", שכותבים למלוה שנמסרו לו נכסי הלווה לגביית חובו, כשאין הלווה בפנינו ^[4]. או "שטר אדרכתא", שכותבים למלוה בזמן שלא מצאו נכסים אצל הלווה, שרשאי הוא לחזר על נכסי הלווה, ואם ימצא יגבה חובו.

המוצא כל אלו: הרי זה יחזיר אותם לבעליהם, לפי שאין בשטרות אלו כל חשש בהחזרתם - שמא נמלך בעל השטר מלתת אותו, שהרי בית דין לא כתבו את השטר אלא בדבר שכבר מקוים, וגם אין לחשוש לפרעון, שהרי בשטרות אלו אין פרעון ^[5].

ב. מצא שטרות ואפילו שטרי חוב או גט וכדומה, בחפיסה - בשקית, או בדלוסקמא - בתיק, ויש סימנים בכלים הללו.

או שמצא תכריך של שטרות - שטרות הכרוכים זה בזה, או אגודה של שטרות - שטרות המונחים זה על זה וקשורים ביחד, ויש סימן בצורת הכריכה של השטרות או במניינם באגודה.

הרי זה יחזיר את השטרות למי שיאמר את סימני החפיסה או הדלוסקמא, או סימני הכריכה או האגודה של השטרות ^[6].

וכמה שטרות צריך שיהיו יחד כדי שיחשב אגודה של שטרות?

שלשה קשורין זה בזה, כלומר משלושה ומעלה אף המנין הוא סימן, אבל בשניים אין המנין סימן, שהואיל והמוצא מכריז: שטרות מצאתי, הרי מיעוט רבים שניים.

ג. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אחד הלוה משלשה - מי שמצא שלושה שטרות של לווה אחד, שלוה משלושה מלווים שונים, שכל שטר הוא ממלווה אחר, יחזיר את השטרות ללוה, שוודאי ממנו נפלו, שאם לא כן, היאך נזדמנו שטרות ממלווים שונים למקום אחד ^[7]?!

ואם מצא שלשה הלוין מן האחד - שלושה שטרות של שלושה לווים שונים שלוו ממלוה אחד יחזיר למלוה, כי הואיל ונמצא ביחד, ודאי ממנו נפלו. אמנם, אם שלושתם היו כתב ידו של סופר אחד, חוששים שמא מיד הסופר נפלו ולא לוו מעולם, ולפיכך לא יחזיר אלא למי שנותן בהם סימן.

ד. מצא שטר בין שטרותיו, ואינו יודע מה טיבו - כיצד בא לידו, אם הלווה הפקידו אצלו או המלווה, או שמא מקצתו פרוע ושניהם מסרוהו לו שיהא שליש ביניהם, יהא מונח עד שיבוא אליהו הנביא, ויברר את הספק, ולא יחזיר את השטר לא ללווה ולא למלוה עד שיתברר הדבר ^[8].

ה. אם יש עמהן סמפונות, אם מצא אדם סמפון ^[9] בין שטרותיו, היינו שובר שאחד משטרותיו נפרע, יעשה מה שבסמפונות, יקיים מה שכתוב בסמפון, שהשטר הוא בחזקת פרוע, ואף על פי שראוי היה שובר זה להיות ביד הלווה ולא ביד המלוה, מכל מקום אנו אומרים, כי אולי האמין הלווה למלוה ואמר שיקבל ממנו את השובר למחר ושכח.

גמרא:

מאי מה הם שטרי בירורין? מה הם באים לברר?

הכא תרגמו כך פירשו: שטרות אלו הם שטרי טענתא שטרות שבהם כותבים ומבררים את טענות שני הצדדים המתדיינים בבית דין.

רבי ירמיה אמר: שטרות אלו הם שטרות הנעשים עבור ההלכה המבוארת במסכת סנהדרין [כג א]:

שהלכה היא כי בית דין של שלושה דיינים, ואפילו הדיוטות, יכולים לכוף את הנתבע, שיבוא לדון בפניהם עם התובע. אבל, אם הבית דין שהתובע הגיש לו את תביעתו, אינו קבוע בעיר, או שיש בעיר בתי דין אחדים, או משום שהדיינים אינם מומחים, רשאי הנתבע לומר שאינו רוצה להתדיין בפני דיינים אלה אלא בפני אחרים.

וכיצד בעלי הדין בוררים דיינים? זה התובע בורר לו דיין אחד, וזה הנתבע בורר לו דיין אחד ^[10], ושני הדיינים בוררים להם את הדיין השלישי.

ולאחר שבררו להם את הדיינים, כותבים בשטר: זה בירר לו את פלוני לדיין, וזה בירר לו את פלוני לדיין, כדי שלא יוכלו לחזור בהם, וזהו שטר בירורין.

שנינו במשנה: וכל מעשה בית דין, כל שטר שנכתב על ידי בית דין - הרי זה יחזיר.

מעשה: ההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא, היה גט שנמצא בבית דינו של רב הונא, דהוה כתיב ביה, שהיה כתוב בו: בשוירי מתא דעל רכיס נהרא, בעיר שוירי המצויה אצל נהר רכיס.

ובגט היה כתוב "הנפק", שבית דין בדקו את השטר וחקרו ועמדו על אמיתת הדבר שכל הכתוב בשטר אמת.

ובא שליח הגט שנשלח על ידי אחד מבני אותה העיר, ושמו ושם אשתו תאמו לשמות הכתובים בגט, ואמר שהוא איבדו, וביקש כי יתנוהו לו כדי לקיים את שליחותו ולגרש בו את האשה.

אמר רב הונא: אין ראיה שהיא שייכת לפלוני ששמו מופיע בשטר - מעיר שוירי הידועה, ואפילו אם אין באותה עיר אלא רק אחד שיש לו שם כמו השם המופיע בשטר,

הערות

^[1] התוספות פירשו: אגרות שום ואגרות מזון - אגרות שבית דין שבמקום זה שולחים לבית דין שבמקום אחר שיעריכו קרקעותיו של הלווה, או שיפסקו מזונות לאשה ולבנות, ולפיכך נקראו "אגרות" ולא "שטרות".

^[2] ממשמעות לשון המשנה נראה ששטרי חליצה הם מעשה בית דין, שאינם נכתבים אלא בבית דין דווקא, וכן נראה גם מסברה, שכתיבת עדים יש לפוסלה מצד מפיהם ולא מפי כתבם, ומכאן תמה החזון איש [אהע"ז סימן קא אות יד וסימן קיא אות י] על מה שפסק בשו"ע [אהע"ז קסא נו] שאם בית דין לא כתבו לה שטר חליצה, כותבים כל שניים שראו את החליצה.

^[3] נחלקו התנאים ביבמות [קז ב] אם היא צריכה להעשות בפני שלשה שהם בית דין, או שדי שתיעשה בפני שנים שהם עדים. להלכה נפסק בשו"ע [אהע"ז קנה ח] כי מספיק שתמאן בפני שנים. ומכל מקום משנתינו מדברת בשמיאנה בפני בית דין, כי רק בית דין אין כותבים שטר אלא על דבר שכבר אירע ונתקיים, אבל אילו נכתב השטר בפני עדים, יש לחוש שמא כתבוהו וחתמוהו לפני המיאון ולבסוף לא מיאנה ולא מסרוהו לה. נפש חיה.

^[4] עיין סמ"ע [סימן סה ס"ק לו] בשם בעל התרומות שפירש לדעת רש"י המבאר "אגרות שום" - ששמו בית דין נכסי לוה למלוה בחובו. כי החילוק בין איגרות שום לשטר חלטאתא הוא, ששטר שומא הנעשה בפני הלוה והמלוה נקרא איגרת שום, וכשאין הלוה בפנינו וכותבים למלוה שטר על נכסיו נקרא שטר חלטאתא.

^[5] שטרי חליצה, מיאונין ובירורין, אינם עומדים לגביה כל עיקר. וכן שטרי חלטאתא אינם עומדים לגביה, שהרי כבר גבה המלוה את חובו ואין השטר עומד אלא לראיה שהקרקע שלו. ואיגרת מזון, אף על פי שהיא עומדת לפרעון, שהרי הבעל חייב לזון מחמתה את בת אשתו, מכל מקום מבאר החידושי הרי"ם, כי אין לחוש שמא כבר פרעו, לפי שכל יום הוא צריך ליתן לה את מזונות אותו היום, ואין החוב עומד להיפרע אלא דבר יום ביומו, ועל כן אינו נאמן לטעון שפרע מראש לכמה שנים, כי אין אדם נאמן לומר שפרע חוב שעדיין לא נתחייב בו.

^[6] הפני יהושע הקשה, מדוע מחזירים למלוה על ידי הסימן שהוא נותן בכלי, נחשוש לפרעון ולקנוניה, שהשטר נפרע ומן הלוה נפל, ומסר הלוה את הסימן למלוה כדי לעשות קנוניה על הלקוחות, וכמו שאמרו לעיל [יג א] שאין מחזירים שטר למלוה אפילו בחייב מודה, משום שחוששים לפרעון ולקנוניה. הש"ך [סימן סה ס"ק כ וס"ק לא] כתב מכח קושיא זו שאינו גובה אלא מבני חורין ולא ממשועבדים, ובתומים [שם ס"ק טו] כתב, שכן כתב הריטב"א, אך דחה דעה זו שהיא דעת יחיד. ובפני יהושע תמה על הש"ך, איך סתמו הפוסקים שמחזירים בלא לפרש שאין גובים ממשועבדים, והרי קיימא לן אחריות טעות סופר ותמיד יכול הוא לגבות ממשועבדים. ותירץ הפני יהושע, שאין חוששין לקנוניה אלא במקום שהשטר הורע על ידי הנפילה, וכאן בשטר הנמצא בחפיסה שלא הורע על ידי הנפילה [כמו שיבואר בהמשך], לא חוששים לקנוניה. עוד הקשה הפני יהושע, וכן הקשה הקצות החושן [סה ט] מדוע מחזירים את השטר על פי סימנים, אף שהסימן מוכיח כי מהמלוה נפל, מכל מקום נאמר שהיות ונפל הורע, והשטר פרוע הוא או מוקדם, ומחמת פסולו לא נזהר בו לשומרו והופקר להשליכו. ותירצו, כי הואיל ויש בשטר סימן או הוכחה שעל פיהם יחזיר לו המוצא, אינו צריך להיות נזהר בו ביותר ואין כאן ריעותא של נפילה. ובתוספות הרא"ש תירץ, שכשהם בחפיסה ניכר שדרך נפילה נפלו והיה מכוון לשומרם. ועוד, ששם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה נפל, אבל כאן מחזיר למי שנותן סימן. ובשער המשפט [סה ז] תירץ, שאין הריעותא מעוררת חששות אלא כשיש ספק שמא מן הלוה נפל, אבל כשמתברר על ידי סימן או עדים שמן המלוה נפל, אין חוששים לכלום מחמת הנפילה, שהרי כשהמלוה עצמו מצאו גובה בו, אף שיש עדים שנפל ממנו, כי כיון שנמצא בידו מעמידים את השטר בחזקתו הראשונה [כמבואר ברשב"א בתשובה, הובא בשו"ע סה יב], וכן בכל מקום שמתברר על ידי סימן שמהמלוה נפל, אף שיש ריעותא דנפילה, מכל מקום מחוייב המוצא להחזירו למלוה, וכיון שבא השטר לידו בהיתר גובה בו, שהוא כמו שמצאו בעצמו, ומעמידים את השטר בחזקתו הראשונה.

^[7] הסמ"ע [סה ל] פירש, כי רבי שמעון בן גמליאל מדבר שהג' שטרות כרוכין. אבל במגן גיבורים ובהגהות הרש"ש פירשו כי רבי שמעון בן גמליאל אינו מצריך שיהיו כרוכין, ודי בהוכחה זו, כי מי קיבצם למקום אחד. התומים [סה ז] הקשה, מה טעם מחזירים על פי הוכחה זו, ומדוע לא נחוש למכירה, שהשלושה מכרו את השטרות לאחד ומידו נפלו. ועיי"ש תירוצו. ובנתיבות המשפט [סה כ] תירץ, שאין חוששים למכירה כלל, כי אם לא כן איך מחזירים אבידה על פי סימנים, שמא מכרה ויודע סימניה, אלא שלעולם מעמידים בחזקת מרא קמא, היינו המלוה, ובשלשה מלווים ולוה אחד, הלוה הוא המרא קמא, ששטר לפרעון עומד ולא למכירה.

^[8] הנתיבות המשפט [עז א] והחידושי הרי"ם [חו"מ סה ב] הקשו, מדוע לא יתחייב הנפקד לשלם, כדין שניים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתיים, ושכח הנפקד מי בעל המנה ומי בעל המאתיים שמשלם לשניהם, לפי שפשע, שהיה לו לדעת מי הפקיד אצלו. ותירצו, ששכחה זו אינה פשיעה ממש אלא גרמא, ואם כן בשטרות פטור, שאינו עדיף מגורם לשרוף שטר שפטור. עוד תירצו, כי בנפקד משניים או לוה משניים, הרי הוא ודאי חייב לאחד, ואינו יוצא ידי השבה עד שיחזיר לשניהם, אבל כאן שאין התביעה אלא מצד המלוה, שהלוה אינו מפסיד אם יהא מונח, הרי זה ספק בחיוב, וכסתם ברי ושמא שאין ברי עדיף.

^[9] "סמפון" - שובר המבטל שטר, וכל דבר המבטל דבר קרוי סמפון שלו. רש"י בגמרא.

^[10] מכאן הביטוי הנפוץ "זבל"א" - ראשי תיבות: זה בורר לו אחד.

שמע מינה [למד מכאן] כי איתא [יש] בסיס לדברי שמואל, שאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו שבעל השטר הראשון (המוכר) ויתר על החוב המגיע לו מן החייב — מחול השטר, ואין קונה השטר יכול לגבותו עוד, אף כי הוא יכול לתבוע את המוכר לדין על שגרם לו הפסד, ואפילו יורש מוחל. ועל פי הלכה זו, גם אם עשתה האשה קנוניה כזו, כיון שהכתובה היא שטר חוב מן הבעל לאשה, ואם רוצה האשה למחול בכל עת את שעבודה — הזכות בידה.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] כי ליתיה [אין מקום] לדברי שמואל, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בששטר כתובה יוצא מתחת ידה של האשה, שזה ברור שלא מכרה כתובתה ואין מקום לכל אותו חשש. ורבא אמר כנגד דברי אביי: אי [אם] משום שטר כתובה שבידה, הרי מכאן אין ראיה. חיישינן [חוששים אנו] שמא נתן לה שתי כתובות והיא מכרה אחת מהן, ואת השניה היא מראה כעת.

ואביי אמר בדחיית דברי רבא שני טעמים: חדא [טעם אחד]: לשתי כתובות לא חיישינן [אין אנו חוששים], שזוהי אפשרות רחוקה שאין להתחשב בה. ועוד, שבעצם אין לחשוש אף לחשש הראשון, שכן הטוען מחמת שובר שבידו בזמנו טריף [טורף] מן הלקוחות, כלומר, מן הזמן שנחתם בו ולא משעת מסירתו, ולפיכך אם תטרוף האשה — בדין תעשה. ומעירים: כי אביי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: עדיו בחתומיו זכין לו, שמשעת חתימת השטר על ידי העדים חלו מיד ההתחייבויות הכתובות בשטר, וזכה בהם מי שנכתב השטר לזכותו.

א משנה מצא איגרות שום, שהם שטרי בית דין ששמו את נכסי הלווה והחליטו לתת אותם למלוה לפרעון הלוואה שלא שולמה. וכן אגרות מזון, שהן שטרי התחייבות שהתחייב בעל לפרנס את בת אשתו מבעלה האחר, או שמצא שטרי חליצה המעידים שאשה מסויימת קיימה מצות חליצה, או שטרי מיאונין, שהם שטרי אישור של בית דין, שקטנה שנישואיה היו רק מדברי חכמים החליטה לבטל נישואיה, ושטרי בירורין, וכל מעשה בית דין שאושר על ידי שטר כתוב — הרי זה יחזיר לאלה שהשטרות נכתבו לצורכם.

מצא שטר בחפיסה (חבילה) או בדלוסקמא (קופסא), או תכריך של שטרות, כלומר, שטרות אחדים כרוכים יחד, או אגודה (חבילה) של שטרות — הרי זה יחזיר. וכמה שטרות נחשבים אגודה של שטרות — שלשה שטרות קשורין זה בזה קרויים אגודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: יש לחלק בין אגודות ותכריכים שונים של שטרות; אם היו אלה שטרות של אחד הלוה משלשה אנשים שונים — יחזיר ללוה, שמסתבר שהלווה הוא שאיבדם, ששלושה שטרות אלה יחד אינם יכולים להיות אצל הלווה. ולהיפך, אם היו שטרות של שלשה הלוים מן האחד — יחזיר למלוה.

מצא אדם שטר בין שטרותיו, שמישהו הפקיד בידו ואינו יודע מה טיבו, כלומר, מי מסרו לו ואם נפרע השטר — יהא מונח עד שיבוא אליהו, ובכח נבואתו יברר מה היה מעשה. אם יש עמהן בין השטרות שמוצא סמפונות (שוברים וביטולים של שטרות) יעשה מה שבסמפונות, שבוודאי כבר ניתן הסימפון וביטל את השטר המקורי.

ב גמרא מתחילה מבררים את פירוש המלים במשנה. מאי [מה פירוש] "שטרי בירורין"? ומסבירים: הכא תרגמו [כאן, בבבל, הסבירו] שהם שטרי טענתא [טענות], שטרות שבהם נכתבו ונתבררו טענותיהם של שני הצדדים המתדיינים. ר' ירמיה בארץ ישראל אמר: זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, כלומר, שהיו אלה שטרי בוררים שבהם חתם כל צד את מי בחר לו כדיין.

ג שנינו במשנה שכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. מסופר: ההוא גיטא דאשתכח בי דינא [גט אחד שנמצא בבית דינו] של רב הונא, דהוה כתיב ביה [שהיה כתוב בו] שנעשה "בשוירי מתא [העיר] שעל רכיס נהרא [הנהר] ". אמר רב הונא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Conclude from the fact that this suspicion is not taken into account that the halakha of Shmuel is accepted. As Shmuel says: In the case of one who sells a promissory note to another, and the seller then forgives the debt of the debtor, it is forgiven, since the debtor essentially had a non-transferable obligation to the creditor alone, and even the creditor’s heir can forgive the debt. Therefore, if the wife did engage in the deception mentioned above, it was within her rights, as she is able to forgive the debt of the marriage contract.

Abaye said: This is not conclusive proof. Even if you say that the halakha of Shmuel is not accepted, here we are dealing with a case where the marriage contract emerges from her possession, which indicates that she did not sell it. And Rava disagreed with Abaye and said: If the reason there is no suspicion that she sold her marriage contract is due to the fact that the marriage contract emerged from her possession, this reason is insufficient, as we should suspect that there might be two marriage contracts.

And Abaye said in response: First, we are not concerned about the remote possibility of two marriage contracts. And furthermore, even if there is only one marriage contract, which was sold before the receipt was given to the husband, the receipt is valid, as a receipt can be used to repossess property from the time it was written, even if it was given on a later date. In saying this, Abaye conforms to his standard line of reasoning, as he says that once a monetary document is written for someone, the document’s witnesses, with their signatures, acquire it on his behalf.

MISHNA: If one found documents of appraisal of a debtor’s property for the purpose of debt collection; or documents concerning food, which were drawn up when one accepted upon himself to provide sustenance for another; documents of ḥalitza; or documents of refusal of a girl upon reaching majority to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father; or documents of beirurin, a concept that will be explained in the Gemara; or any court enactment, e.g., a promissory note that has been authenticated by the court, in all of these cases, the finder must return the document to its presumed owner.

If one found documents in a ḥafisa or in a deluskema, both of them types of containers, or if he found a roll of documents or a bundle of documents, he must return them. And how many documents are considered to be a bundle of documents? It is three that are tied together. Rabban Shimon ben Gamliel says: If the documents make reference to loans of one person who borrowed money from three people, the finder must return them to the debtor, as they were presumably in his possession before being lost. If the documents make reference to loans of three people who borrowed money from one person, he must return them to the creditor, as they were presumably in his possession before being lost.

If one found a document among his documents that were given to him by other people as a trustee, and he does not know what its nature is, i.e., he does not remember who gave it to him or whether the debt mentioned in it has been paid, the document is placed aside until Elijah the prophet comes and clarifies the issue through his prophecy. If there are cancellations of contracts [simponot] among them, he should do what is stated in the simponot.

GEMARA: What is meant by documents of beirurin? Here, in Babylonia, the Sages interpret it to mean documents recording each litigant’s clarification [beirur] of his claims in a court case. Rabbi Yirmeya, who lived in Eretz Yisrael, said: It is referring to cases where this litigant chooses [borer] one judge, and that litigant chooses one judge, and they choose the third judge for the case. The two litigants sign a document in which they declare which judges they choose.

§ The Gemara addresses that which the mishna states: And with regard to any court enactment, the one who found it must return it to its presumed owner. The Gemara relates: There was a certain bill of divorce that was found in the court of Rav Huna, in which it was written that the bill of divorce was written in Sheviri City, which is located on the Rakhis River. Rav Huna said about this:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומגו דאיבעי מחלה לה לכתובתה לבעלה כי אמרה שובר האי דידיה הוא תנהו לו נאמנת ואין תקנה שלא יהא המוכר רשאי למחול כלל וכבר ביארנוהו באר היטב בפרק החובל:

[מתני] מצא איגרות שום פי' שטר שומת ב"ד ואיגרות מזון כמשמעו כגון מזון האשה והבנות. שטרי בירורין שטרי טענתא וזהו שימוש ב"ד. שטרי חליצה ומיאונין.

ההוא גיטא דאישתכח בבי דינא דרב הונא דהוה כתיב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא מותבא אמר רב הונא חיישינן לשני שוירי נפק רבא דק ואשכח כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר.

ש"מ איתיה לדשמואל וכו'. איכא דקשיא להו היכי להימניה והא אי מחלה בעיא לשלומי כל הכתובה ועכשיו אינה משלמת אלא מה שנתנו בה הלקוחות בטובת הנאה שהרי אינה מכירה בכלום, ומוכחי מהכא דאע"ג דקיימא לן לדידן דדיינינן דינא דגרמי מגבינן ביה ככשורא לצלמי בדמי השטר כלומר כמה שנתנו בה הלקוחות, אבל מה שהשטר חוב יותר על אותן דמים אינו משלם.
ולדידי לא ניחא לי בהך סברא דכיון דדיינינן דינא דגרמי הכל משלם דהא ברי הזיקא, ודמי המקח לאו מדין אחריות גבי ליה אלא מדין גורם הילכך אף בזה גורס היזק הוא וכדאמרי' מגבי ביה דמי שטרא מעליא ואי אמרת מה שנטל מוכר בדמיו מאי מעליא, וכן כחב ר"ח ז"ל ורש"י ז"ל ופירשתיה במקומה.
ועיקר קושיא ליתא כלל דכיון דאמרה פרועה היא הרי היא מוחלת לו בפי' וכמאן דאמרה מחול לי' דמי, ואין צורך לדין מגו, מיהו כי משתעי לקוחות דינא בהדה מודינא לך דלא משלמה אלא כמה שנטלה מהם בדמי שטר כתובתה שהרי אמרה שפרועה היתה ואין מכר זה כלום, ולא דמיא לנמצאת שדה שאינה שלו דיש לו שבח דהתם זביני נינהו לפירי וחזר ולקחה,
ואיכא דדיקא בשמעתין ודילמא במעמד שלשתן אקניה להו ללקוחות ש"מ דאפי' במעמד שלשתן נמי מחולו מחול, ולאו קושיא היא דהכא היינו טעמא דלא חיישינן דאי במעמד שלשתן אמרה ליה לבעל מנה לי בידך מכתובתי תנהו ללוקח אע"פ שהוציא שובר שנכתב קודם לכן חייב ליתן דאמרינן פריעה מדכר דכירו ליה אינשי, וכיון שהודה שהוא חייב לה קנו לקוחות, ור"ח ז"ל כתב כאן שאין תקנה שלא יהא המוכר רשאי למחול כלל, ובמס' קידושין (מ"ח ע"א) כתבתי יותר מזה, עין שם:

הב"ע בששטר כתובה וכו'. פרש"י שאלו מכרת' היתה מוסרה כתובה ביד לוקח פי' לפי' משום דלא סמכא דעתיהו דלקוחות.
וי"ל מיגו דאי בעי קלתה מהימנא אבל מ"מ איפ' לזבונה בלא מסירה כגון באגב וכדאיתא בפ' הספינה.
וי"א דבקנין סודר מיקני אלא שרבינו האי גאון ז"ל כתב בספר המקח בשער י"ג מצאתי לאחד מן הגאונים בלשון תשובת שאלה דשטר מיקני בחליפין ולא איברר גבן וכן כתב נמי רבינו ברוך בר' שמואל ז"ל דכיון דלאו גופיה ממון לא מיקנו אלא אגב ארעא.
ומסתברא כרבינו אבן מיגש ז"ל דכתב אפי' מסר וקנו מיניה לא קנה דלא אמרינן הכא סתם קנין לכתיבה עומד וככתיבה דמיא, ומיהו אפי' למ"ד קני הכא משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות הא אמרינן דחיישי דילמא מהדרא ליה לבעל:

ור' ירמיה אומר זה בורר לו (אדם) אחד וזה בורר לו (אדם) אחד. פרש"י ז"ל שלא יוכל לחזור בהם נראה שאחר שכתבו שטר ברורין אין אחד מהם יכול לחזור בו ועד שלא כתבו יכולים לחזור בהם וכן עיקר שאם לא כן למה כותבין הרי אין לחוש לשמא ישתכח הדבר ויאמר לא ביררתיו ועוד ששנינו אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם ואם אינם יכולים לחזור בהם למה אין כותבין אלא שיכולין לחזור בהם עד שיכתוב ומשנכתב אין יכולין לחזור בהם.
ורבינו הגדול ז"ל כתב בתשובה שמי שבורר לו דיין לדין לו יש לו לחזור בו עד שיגמר הדין ומשמע דהנ"מ דלא כתבו שטרי בירורין אבל כיון שעל פיו כתבו הוה ליה כמאן דקנו מיניה ואינו יכול לחזור בו כדכתבינא ואיכא מ"ד משטענו בפניהם אע"פ שלא כתבו ולא קנו אינו חוזר.
ובירושלמי פרק זה בורר מצאתי קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו בפני שלשה אינו יכול לחזור בו, וזו ראיה ללשון האחרון:

נמצא לאחד בין שטרותיו וכו' לא אתי כפירוקיה דאביי דמתרץ התם ה"ק נמצא לאחד שטרו של יוסף ב"ש עלי פרוע אלא אתיא כפירוקיה דרב אושעיא דמוקי לה במשולשין בגט ואין משולשין בשובר ודקאמר הכא בשנמצא בין שטרות פרועין על שתי השטרות אמרו, וכן פי' הר' שמואל ז"ל:

שמע מינה איתא לדשמואל. כלומר ומתוך שהיא יכולה למחול ולאבד מן הלקוחות, נאמנת לומר כתבתי שטר ונתתי. ואיכא למידק, דהא עדיפא לה, דאי מוחלת מתחייבת לשלם כל מה שכתוב בכתובתה, ואף על פי שמכרתה בטובת הנאה, והשתא אינה משלמת אלא מה שלקחה מן הלקוחות, לפי שנמצא שאין ממכרה ממכר, שהרי לא היה חייב לה כלום. ומתוך קושיא זו יש מי שאומר דאף המוחל אינו משלם אלא דמים שקבל והא דאמר התם בפרק הכותב (כתובות פו,א) מאן [דדאין] דינא [דגרמי] משלם לי' ככשורא [לצלמי'], לא אתא אלא לאפוקי ממאן דאמר לא משלם ליה אלא דמי ניירא בעלמא. ואין זה נכון, חדא דלאו מדין אחריות משלם ליה, אלא מדין מזיק ובריא הזיקיה, והילכך כל מאי דאזיק ליה משלם. ועוד דאמר התם למאן דדאין דינא דגרמי משלם ליה שטרא מעליא, ושטרא מעליא כל מאי דמכתב בשטרא משמע, וכבר כתבתי יותר מזה בפרק הכותב (ד"ה ליכא) בסיעתא דשמיא. ומיהו עיקר קושיין ליתא דהכא לאו מדין מגו אתיא ליה, אלא דמודה בשובר היינו מוחלת, דכשאומרת תנו לו שוברו הוה מחילתה.
ואיכא מאן דדייק מהכא, דאפילו מוכר שטר חוב במעמד שלשתן, יכול הוא לחזור ולמחול, דאי לא, ליחוש דילמא זבינתה לכתובתה במעמד שלשתן ושוב אינה יכולה למחול. וליתא, דהכא [למעמד] שלשתן ליכא למיחש כלל, דאי בעדים, אם זבנה, אפילו כי נקיט שובר דקדים, לא מהני ליה ולא מידי, דהא אודי דלא פרע ושובר פסילא הוא,ואי ליכא עדים, הא אי בעי כפר ליה, ושובר לא מעלה ולא מוריד. ומיהו לדעת הראב"ד ז"ל שכתב דכל שטר שכתוב בו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך לא מצי מחיל, הכא נמי דוקא בשטר כתובה שאין כתוב בה משתעבדנא למאן דאתי מחמתך, ואי נמי אפילו כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה בפנינו, משום דסתם שטרי חיובין אין כותבין בו כך, ואפשר דעכשיו שהורגלו הכל לכתבן חוששין לה, ואפילו האשה מודה לא יחזיר. ובדין מעמד שלשתן ושטר שכתוב בו משתעבדנא לכל מאן דאתי מחמתך כבר הארכתי בו בשלהי פ"ק דגיטין (יג, ב) בסיעתא דשמיא.

מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו. ומסתברא דאפילו שניהם מודים לא יחזיר למלוה, משום דאיכא למיחש לקנוניא, ומתניתין מילתא פסיקתא קתני אגרות שום אגרות מזון לעולם יחזיר, מצא שטר בין שטרותיו לעולם לא יחזיר, ד[ל]לוה נמי לא יחזיר אלא קרוע, דלמא חוזר ונותנו למלוה ועושה עמו קנוניא, והוצרכתי לכתוב כן, מפני שראיתי למקצת מן החכמים שנסתפקו בדבר זה.

ור' ירמיה אומר זה בורר לו אחד. ואם תאמר פשיטא, ולמה לא יחזיר, ומאי נפקא מינה. כבר נשמר רש"י ז"ל מזה ופירש שלא יוכלו לחזור בהן, [ו]לפירושו שאם לא כתבו שטרי בירורין, אף על פי שקיבלו עליהם לדון לפניהם, כל אחד יכול לחזור בו, אבל משכתבו שטרי בירורין אין אחד מהם יכול לחזור בו, והיינו טעמא נמי דכותבין, דאי לא, למה כותבין. וזה ששנינו (ב"ב קסז, ב) אין כותבין שטרי בירורין אלא מדעת שניהם, דאם איתא דיכולין לחזור בהן, אף אנו כותבין שלא מדעתם כיון שקבלום בפנינו, דמאי נפקא מינה, אם חזרו בהם ולא רצו לקבל, הרשות בידם, ואין כתיבתנו גורמת שום חיוב לאחד מהם. וכן הדין וכן הטעם למאן דפריש שטר טענתא, דאף על פי שהם באותו מעמד, אי נמי אפילו בענין אחר שיכולין לחזור ולטעון (עי' ב"ב לא, א), אם נכתבו שטרי טענות, שוב אין יכולין לחזור בהן. והרי"ף ז"ל כתב בתשובה, דמי שבירר לו דיין לדון לו, יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. ואפשר דזה בשלא כתבו שטרי בירורין, הא כתבו מדעת שניהם, אין יכולין לחזור בהם. ויש מי שאומר, [דמשטענו] בפניהם אין יכולים לחזור בהם, ואף על פי שלא כתבו ולא קנו, וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין זה בורר ה"ד) קבל עליו בפני שנים יכול לחזור בו, בפני שלשה אין יכול לחזור בו.

מצא שובר של כתובה אף בזה אם האשה מודה יחזיר לבעל ושמא תאמר נחוש שמא כתבתו בניסן ומכרה כתבתה בטובת הנאה בתמוז שאם תבא לזכות בכתבתה כגון שתתאלמן או תתגרש שתהא כתבתה שלהם ואם תמות היא בחייו שיפסידו מכח ירושת הבעל ומתוך כך אינה מוצאה למכרה אלא בטובת הנאה ר"ל דבר מועט והרי מ"מ שמכרה בתמוז ומתגרשת בתשרי ובאים לוקחים ותובעים מכתבתה והוא מוציא שובר מניסן ונמצאו לקוחות מפסידים שלא כדין ואפילו ראינו כתבתה בידה שיש לדון שאלו כן היה שטר הכתבה ביד הלוקחים מ"מ אפשר שהיו לה שתי כתבות או שמא שכחו הלוקחים מליטלה אחר שנקנית להם בכל מקום שהיא תדע שאין חוששין לזו ואפילו היה כן או אפי' שכתבה לו שובר מעכשו הפסידו הלקוחות שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל וכבר בארנו הטעם בבבא קמא פרק החובל מפני שהיורש זכה בשטר זה מדין ירושת התורה והלוקח לא זכה בה מדין תורה שאין מטבע נקנה בחליפין אפילו הוא בעין וכל שכן בהלואה שאינה בעין כמו שביארנו שם:

דין זה של מוכר שטר חוב לחברו נתחבטו בו המפרשים בהרבה דברים והרבה מאותם הדברים יוצאות להם מדקדוקי שמועה זו ומתוך כך צריכים אנו להעיר עליהם ולכתוב מה שראוי לברור מתוך דבריהם:

הראשונה הוא שהיה מן המפרשים הקדומים שהיה אומר שאם נכתב בשטר חוב לו ולבאים מכחו מכיון שמכרו נשתעבד לוה לזה הלוקח שבא מכח המוכר ושוב אין המוכר יכול למחול ומביאים ראיה ממה שאמרו בראשון של גיטין בדין מעמד שלשתן נעשה כאומר לו משעבדנא לדידך ולכל מאן דאתי מחמתך כמו שביארנו שם עד שנדחית סברא זו מכח סוגיא זו שאם כן היה לנו לחוש שיהא כתוב בכתבה לה ולבאים מכחה ולא תהא יכולה למחול ומ"מ גדולי המפרשים כתבוה כן בהגהותיהם ואין טענה עליהם מכאן שסתם שטרותיהם אפשר שלא היו רגילים לכתוב בהם כן:

השניה שהיה מהם מי שאמר שכל שהוא חב לאחרים בזולת הלוקח אינו יכול למחול ומה שאמרו בנושה לחברו מנה וחברו בחברו שמוציאין מזה ונותנין לזה ר"ל שאם הלוה ראובן לשמעון ושמעון ללוי שמוציאין מלוי ונותנין לראובן כאלו הוא בעצמו לוה הימנו אלו בא שמעון ומחלו ללוי אינו מחול שהרי חב במחילתו לראובן ואף גם זו נדחית מכח שמועה זו שאם כן נחוש באשה זו שמא לותה מאחרים ויודעת שמתוך כך אינה יכולה למחול לבעלה ומשתדלת להגיע לידו שובר זה שהוא מניסן קודם שלותה ולקוחות מפסידין שלא מן הדין:

השלישית שהרבה מן המפרשים מסכימים שהמוכר שמחל חוזר הלוקח וגובה הימנו כל דמי השטר ולא דמי מה שנתן לו לבד ואף אנו כתבנוה כן בפרק החובל כמו שקבלנוה מרבותינו נ"ע ממה שאמרו בכתובות האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בכשורא לצלמי וכבר פסקנו בכל מקום שדנין דינא דגרמי אלא שחכמי הדורות שלפנינו דוחים אותה מכח שמועה זו ואומרין שאין לוקח גובה מן המוכר אלא דמי מה שלקח הימנו שאם כן היאך נדחית חששא זו מטעם שהרי יכולה למחול והרי אם מוחלת גובים הלוקחים ממנה כל סך הכתבה ונוח לה לגלגל שיגיע לידו שובר הכתוב מניסן ואין ללוקח ממנה אלא כמה שנתן ושמועת כתובות פירושה כמה שנתן בה הלוקח לבד אלא שרבותי מפרשים אותה בשאין לה ממון לשלם ואין נראה כן שמ"מ לכשתרויח יפסידו הלקוחות ויש מכריעין שכשמחל המוכר עצמו מגבין דמי כלו אבל כשהיורש מוחל אינו מגבין אלא כמה שלקחו והכרעתם היא ממה שהקשו במסכת כתבות במה שאמרו שם בפרק הכותב אזול לקוחות תבעו לה לברתה ואמר רב נחמן מי איכא דליסבא עצה דתיחול כתבת אשה לגבי אבוה והם שואלים ומה תועיל מחילתה והרי יש לה לשלם ומתרצים שכל שהיורש מוחל אינו חייב אלא ממה שלקח ואף גדולי המפרשים הכריעו לתירוץ קושיא זו שכל שמכוין להנאתו כגון זו שהיתה מוחלת שתירש מאביה אינו חייב אלא בכדי מה שלקח אבל כל שמכוין להזיק לבד חייב בכל ומ"מ אנו סוברין בכלם שאינו חייב אלא בכדי מה שלקח כמו שבארנו:

הרביעית שיש מי שאמר שאע"פ שלא מחל יכול הלוה לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את אלא שיש לו לכוף המוכר שיתבענו ללוה ויתננו להם ולא עוד אלא שכשהיו חבריהם משיבים עליהם מכח סוגיא זו שאם כן מה הפסידו הלקוחות ואפילו לא היתה יכולה למחול והרי הבעל יכול לומר לאו בעל דברים דידי את הם משיבים שמתחלה היינו סבורים שהמוכר ומחלו לא יהא מחול ואם כן נסתלק המוכר לגמרי ונכנס הלוקח אבל מכיון שאם מחלו מחול לא נסתלק ויכול לתבעו והלכך יכול לומר לוה לאו בעל דברים דידי את ומ"מ יש בזו ראיה ברורה מצד אחר בפרק גט פשוט בענין שני יוסף בן שמעון שאין מוציאין שטר חוב על זה ונחלקו שם אם מוציאין על אחרים אם לאו והאומר מוציאין תלה הטעם מפני שאותיות נקנות במסירה וגובה ממה נפשך שאם ממנו לוה הרי טוב ואם מחברו לוה הרי שמסר לזה שטרו ואם כדבריהם הרי יכול לומר מחברך לויתי ואע"פ שמכרו לך לאו בעל דברים דידי את וכן ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה ופרשו גדולי הרבנים באים ברשותה לקוחות כגון שמכרה לכתבתה בטובת הנאה ואם כדבריהם יאמר הבעל ללקוחות לאו בעל דברים דידי את ועוד ראיה ממה שאמרו במסכת קדושין בענין מקדש במלוה בפרק שני דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא באשה קא מיפלגי מר סבר סמכא דעתה ומר סבר לא סמכא דעתה ואם יכול לומר לאו בעל דברים דידי את היכי סמכה דעתה:

ומ"מ הם מביאים ראיה ממה שאמרו בכתבות פרק הכותב ההיא דזבינא לכתבתה איגרשא ושכיבא אתו לקוחות תבעו לה לברתה והקשו היאך לא היו תובעים לבעל ומתרצים שהבעל היה יכול לומר לאו בעל דברים וכו' וא"כ היה להם לכוף את הבת שתתבענה לאב אלא שאנו מפרשים שעיקר התביעה לבעל אלא שהיו רואים שהבת תובעת ואמרו לה שהכתבה שלהם היא ונמצא לדעתנו שכל שלא מחלו אינו יכול לומר לאו בעל דברים דידי את וגובה ממנו ולא מן הקרקע לבד אלא אף במעות אם יש לה מעות כדין הבעל החוב עצמו ומ"מ אף לדבריהם אם נכתב השטר לבאים מכחו אין בה פקפוק וכמו שכתבנו בפרק הספינה וגדולי המפרשים כתבו כן בכתב לו זיל הנפק לנפשך:

החמישית שהיה מי שאמר שאע"פ שמכרו אם עדין השטר בידו אע"פ שקנאו הלוקח בכל מקום שהוא יכול המוכר לתבעו הואיל ויכול למחלו לא נסתלק הימנו וזה תלוי בחברו שמאחר שביארנו שאין הלוה יכול לומר ללוקח לאו בעל דברים דידי את ודאי למוכר מיהא אמר כן שאין שני בעלי דבר לחוב אחד:

הששית שהיה מי שאמר שלא נאמר במוכר ומחל שמחול אלא בשלא קבל המעות או שקבל אבל לא כתב ומסר וזה הבל שהרי בסוגיא זו היינו עסוקים כשאין הכתבה תחת ידה ומסתמא כתבה ומסרה וכן אנו אומרים בסוגיא זו שקבלה המעות ואעפ"כ יכולה למחול וכן יתבאר זה להדיא בפרק החובל באשה שחבלה באחרים שאם היה לנו צד לכופה למכור כתובתה ושלא למחול היינו כופין אותה בכתיבה ומסירה וקבלת מעות:

ענין שביעי יש בדין זה וכבר כתבנוהו בפרק החובל והוא שאם היה במעמד שלשתן אין לו עוד בו מחילה וכבר הארכנו שם בדין זה במה שראוי לעיין עליו כמו שכתבנו שם:

ענין שמיני יש בדין זה והוא שאם הלוקח הלך לו וזקפו בשמו שוב אין מחילת המוכר מחילה והוא שאמרו בפרק הכותב אי פקח שמעון מקרקיש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא בשמיה:

ענין תשיעי יש בין זה והוא שאם נתנו במתנת שכיב מרע אין היורש יכול למחול לו שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים הם והרי זכה בו בכח ירושת התורה כמו שיתבאר בבתרא פרק מי שמת:

יש עוד בזה ענין עשירי והוא אשה שהכניסה שטר חוב לבעלה אף בנכסי מלוג אין מחילתה מחילה מפני שידו כידה כמו שיתבאר בכתובות פרק הכותב:

יש אומרים בו צד אחד עשר והוא שאם קנה השטר אגב קרקע אין צריך כתיבה ומסירה ומאחר שכן אין יכול למחול וגדולי המחברים כתבו בה ההפך:

יש אומרים בו צד שנים עשר והוא שאם מחל המוכר לא מחל אלא שעבוד קרקעות ומ"מ נשארה לו עדין על הבעל חוב תביעה כמלוה על פה וכן כתבוה קצת חכמי צרפת ואין הדברים נראין כמו שיתבאר בבבא בתרא פרק מי שמת:

יש בזה צד שלשה עשר והוא שאם הלוה משכן בהלואתו קרקע ומכר זה המלוה את חובו והוריד הלוקח במשכונתו ואח"כ חזר ומחל אין הלוקח מפסיד וכבר כתבנוה בשם חכמי הראשונים שבנרבונה בחמשי של כתבות אלא שקצת גאוני ספרד חולקין בה:

גאוני ספרד כתבו עוד בה שאם פרעו הלוה למלוה כל שכן שאין ללוקח עליו כלום ומ"מ כל שאין הלוה רוצה לפרעו ואומר לו כבר מכרת הדין עמו כמו שביארנו בצד חמישי וכן כתבו שאם פרעו ללוקח אין למלוה עליו כלום וכן כתבו עוד בה שאע"פ שיכול למחול אינו יכול למכרו לאיש אחר וזה פשוט ואין צורך בהודעתו שהרי לא באנו במחילה אלא מפני שהיא חזקה יותר מן המכירה וכן חכמי הדורות כתבו בה בשמיני של כתבות שבשעבוד אין היורש מוחל ר"ל שאם מכרה אלמנה כתבתה בטובת הנאה ומתה ובנה יורשה ויורש את אביו שהוא משועבד לה בכתבתה אע"פ שהאלמנה היתה יכולה למחול לבעלה אין היורש מוחל לעצמו ומ"מ אנו כתבנו בפרק הכותב שבירושה יכול היורש למחול לעצמו בשמועה קריבתיה דרב נחמן ונראה דהוא הדין לאלמנה:

ראשוני הגאונים כתבו מצד שמועה זו דבר שאינו והוא שאמרו שאין שטר כתבה נקנה אגב קרקע אלא בכתיבה ומסירה לבד והוא הדין לכל שטר אא"כ שטר של אותו קרקע בעצמו כמו שאמרו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל שהו וראייתם שאם שטר הכתבה נקנה אגב קרקע מה הועילו בסוגיא זו כשאמרו בששטר כתבה יוצא מתחת ידה שמא הקנתהו אגב קרקע או בקנין ואין הדברים נראין כלל שלא אמרו כן אלא שמן הסתם אלו לקחו לוקחין את כתבתה לא היו מניחין שטר הכתבה בידה:

המשנה התשיעית והכונה בה ככונת משניות שלפניה ואמר על זה מצא אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר אמר הר"ם אגרות שום שטרי השומות וזה כי בעל חוב צריך שומא והכרזה ואותה שעה ירד בקרקע הלוה במקום ששמו לו שהוא כשיעור מה שיש לו אצלו אחר ההכרזה כמו שיתבאר ואגרות מזון ר"ל מזון האשה והבנות שכתבו להם הדיינין הורדה בקרקע שימכרו אותו למזונות כמו שנתבאר בכתובות ושטרי בירורין הם שטרי ברירה שמסכימין בעלי הדינין על הדיינים שידונו ביניהם אי זה תביעה שתהיה כמו שיתבאר בסנהדרין זה בורר לו אחד:

אמר המאירי מצא אגרות שום והוא ששמו בית דין קרקע של לוה למלוה בחובו ועשו לו על זה שטר שומא על הדרך שהתבאר במקומו ואמר עליה שמחזירה שאין לחוש שמא כתבו הלוה ונמלך שאין לוה משתדל בכך אלא המלוה מכריחו בבית דין ואגרות מזון פירושו אגרות שום של מזון כגון שקבל עליו לזון את בת אשתו חמש שנים ולא קיים תנאו ולסוף הזמן קובלת עליו ושמו שיעורן בכך וכך דינרין ושמו לה על זה קרקע של זה ושמא תאמר נחוש בשתיהן שמא פרע וחזרה לו שטר השומא שהרי אמרו שומא הדרא לעולם כבר בארנו למעלה שמאחר שאינה חוזרת לו מן הדין הוא הפסיד על עצמו והיה לו לעשות שטר מכר מתחלתו שאלו עשה כן לא הפסיד כלום על שאין שטר השומא בידו:

שטרי חליצה והוא שעשו לה מעשה בית דין שחלצה בפניהם ושטרי מיאונין והוא ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה ומיאנה בעודה קטנה ועשו לה בית דין גט מיאון ומתירין אותה לינשא שכל אלו אין עושין אותן בית דין אלא לאחר מעשה וכן הדין במעשה בית דין של גט שקרעו את גיטה ועשו לה מעשה בית דין שבו מותרת לינשא ומ"מ בחליצה ומיאון דוקא כשהעידו בית דין על הענין או הכירו הם או עדים אחרים את הגט בסימן מובהק או בטביעות עינא אם הם תלמידי חכמים שאם לא כן שמא מאשה אחרת הוא:

שטרי בירורין והם שטרי הטענות שכותבין הדיינין טענותיו של זה מצד אחד וטענותיו של זה מצד אחד עד שאין יכולין עוד לסתור טענותיהם כמו שיתבאר במקומו או שטר שביררו בו בעלי הריב שני דיינים וקבלו עליהם לקבל פסק דין שלהם והם בוררין עוד להם שלישי ודבר זה יש שמפרשים אותו בקנין שאם אין שם קנין הרי יכולין לחזור ומה השמיענו שיכול להחזיר והרי אינן כלום ויש מפרשים שאף בלי קנין אין יכולין לחזור בהם ובמקומו יתבאר בע"ה וכל מעשה בית דין וכבר פרשנו למעלה בשטרי חליטא ואדרכתא בכל אלו הרי זה יחזיר מן הטעם שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצדדין שבארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש בגמרא עליה דבר:

המשנה העשירית ואף גם זאת הכונה ככונת משניות שלפניה מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגדה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה היא אגדה של שטרות שלשה קשרים זה בזה רשב"ג אומר אחד הלווה משלשה יחזיר ללוה שלשה שלוין מן האחד יחזיר למלוה אמר הר"ם תכריך של שטרות הם שלשה שטרות כרוכות קצתם בקצתם או יותר מזה ואגדה היא שלשה שטרות או יותר קשורות כלם אגדה אחת רשב"ג אומר אחד לוה משלשה יחזיר ללוה ובלבד שיהיו השלשה שטרות מקויימים בבית דין אבל אם אינן מקויימין לא יחזיר אותם לשום אדם לפי שיש לומר שמא כל אחד מהם הביא שטרותיו לבית דין לקיימו ונתקבצו כלם ביד הדיין או שלוחו ונפלו בידו ומצא אותם אותו שהחובות השלשה עליו וכמו כן שלשה לווין מאחד יחזיר למלוה ובלבד שיהיו כתיבתן משונות אבל אם היו מכתיבת איש אחד יש לנו לומר מיד הסופר נפלו לא מיד בעל חוב:

אמר המאירי מצא בחפיסה פי' מצא אותן השטרות שאמרנו עליהן שלא יחזיר כגון גט אשה ושטר חוב וחבריו בחפיסה והוא כמין חמת או בדלוסקמא והוא כמו שק קטן הואיל ויש לו להחזיר הכלי בסימן מכיון שמחזירין לו הכלי בסימן מחזירין לו השטר שבתוכו ואין חוששין שמא אחר מצא החפיסה והניח השטר בתוכו תכריך של שטרות פי מצא תכריך של שטרות והוא שלשה שטרות כרוכים בכרך אחד אחד בראש חברו וכגון שכרך אחת מכל וכל ואח"כ הביא את השני וגללו עליו ראשו של זה בצד סופו של זה וכן שלישי על השני או אגדה של שטרות והוא ששם את שלשתן זו על גב זו וגללן כלן כאחד ומכיון שהוא מוצא כרך או אגדה אינו מעיין ממי הוא אלא שמכריז כדי לידע מי יתן סימנין ובא אחד ונתן סימן המנין אע"פ שבדברים אחרים מחזירין בכך וכך בשטרות שאין בהם חשש פרעון או קנוניא שהמנין סימן מובהק הוא מ"מ בשטרות שיש בהם חשש מיהא אין מחזירין שאין הסימן יותר מחייב מודה שאף אנו מודים שלו היו אלא שנפרעו ודבר זה בשהמלוה והלוה אחד בשלשתן שאלו שלשה מאחד ואחד משלשה יתבאר בסמוך ומתוך שיש כאן חשש פרעון וקנוניא הוא צריך ליתן עוד סימן הכריכה והוא שכריכתן ראשו של זה בסופו של זה או סימן האגדה והוא שכריכתן כאחת ובזו פרחה חשש פרעון וקנוניא שאלו הגיעו ליד הלוה אין ספק שנשתנה סימן זה בידו ומ"מ לענין החזרה הכרך והאגדה אינו סימן כלל ואף אין אנו צריכין לו שהמנין סימן הוא ובכל שאלו היה חייב מודה אנו מחזירין אף במנין מחזירין אבל מה שאלו היה חייב מודה אין מחזירין מחשש קנוניא אין סימן מועיל יותר מחייב מודה וצריך שיתברר לנו שלא הגיעו ליד לוה והוא סימן הכרך והאגדה:

ומ"מ אם היו שנים אין מחזירין אותם במנין שהרי כשהוא מכריז אינו מכריז אבדה מצאתי שאלו כן אף בשנים היה המנין סימן אלא שהוא מכריז שטרות מצאתי ומאחר שכן אין מנין השנים סימן שאף המכריז אומר שנים שמיעוט שטרות שנים ובגמרא שאלו מאי מכריז מנין מאי איריא תלת אפילו תרתי נמי והוא שהיה סבור שיכריז בפירוש כך וכך שטרות מצאתי ותהא החזרתם בסימן הכריכה והאגדה ושאל על זה א"כ שאין עיקר הסימן אלא הכריכה והאגדה אף שנים יחזיר בכך שהרי הכריכה מועלת לשני צדדין להחזרת האבדה ושלא לחוש לפרעון ותירץ לו ששטרות מכריז ומנין השנים אינו סימן לחזרה אא"כ נתן בו סימן אחר מובהק כגון מדה או קשר שהקשר סימן הוא כמו שיתבאר אבל המנין אינו סימן בשנים מאחר שהוא מכריז שטרות והוצרכו לשלשה ומ"מ נתן סימן מובהק בשנים כגון מדה וקשר וכיוצא בהן מחזירין אותן בכל שאין שם חשש פרעון וקנוניא וכשיש בהם חשש פרעון וקנוניא מצטרף עם הסימן סימן הכרך והאגדה ומפקיעתו זהו ביאור המשנה לדעתי וכל המפרשים נתבלבלו בפירושה מתוך שיקשה להם היאך מחזירין בכך והלא אפילו היה חייב מודה לא יחזיר ומפרשים אותה בשטרות שאין שם אחריות ודברים של הבל הם שלא באו במשנה זו אלא באותם שאין דינם להחזיר ומה שפירשתי נראה לי ברור:

ורשב"ג בא אח"כ לחדש דין אחר והוא שאפילו לא מצאם כרוכין ואגודים אלא שמצאם כאחת וראה ממי הם ואין כאן צורך לסימן אלא לחשש פרעון וקנוניא או שמצאן כרוכים ואגודים ואחד נתן סימן המנין ולא נתן סימן הכריכה והאגודה יש צדדין שיחזיר פעמים ללוה פעמים למלוה כיצד שלשה שלוו מן האחד מחזירין למלוה שאם מיד הלוה נפל זו מזה וזו מזה וזו מזה היאך נזדמן שמשלשה מקומות נפלו למקום אחד ומ"מ יתבאר בגמרא דוקא כשאין כל אחת מהם מיד סופר אחד אלא שלשה סופרים לשלשתן הא אם שלשתן מיד סופר אחד שמא הלכו שלשה לוים לכתוב שטרותיהם לזה ולא לוו עדין ונפלו מיד הסופר ולפיכך לא יחזיר אלא למי שיתן בהם סימן:

אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה שודאי מעות נזדמנו לו ופרע הקפותיו ואסף שטרותיו מפה ומפה שאם למלוים הם היאך באו משלשה מקומות ליפול במקום אחד ומ"מ יתבאר בגמרא דוקא כשהם מקויימות שאם אינן מקויימות שמא לוה זה מכר קרקעותיו ומלוים רדופים לבא וליפרע ונתנו שטרותיהם לסופר לקיים שטרותיהם ונפלו מיד הסופר ושמא תאמר אם כן אף במקויימות שמא אחר שנתקיימו היה הסופר מביאם להם ונפלו לו אין דרכו של אדם להמתין קיומו בבית דין עד שהסופר יביאם אצלו אלא ודאי כל אחד בא מהר ונוטל את שלו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:

המשנה האחת עשרה והיא ככונת מה שלפניה אלא שעד כאן במוצא שלא ברשותו ועכשו במוצא ברשותו ואמר מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש סמפונות בהם יעשה מה שבסמפונות אמר הר"ם וסמפון דברים כתובים בפתקא בכלל השטרות יעשו באותן השטרות מה שכתוב באותה פתקא הנמצא עם השטרות ובלבד שיהיו אלו השטרות בין שטרות קרועים או שנמצאו עם השטרות ביד שליש ואם לא תהיה אותה פתקא קשורה עם השטרות יעשו כפי מה שכתוב בה לפי שהיה ביד שליש והשטרות גם כן ביד שליש והלכה כרשב"ג:

אמר המאירי שאם מצא בין שטרותיו שטר של אחר ואינו יודע היאך בא לידו אם מידו של לוה ואם מידו של מלוה או שמא הושלש בידו מצד שניהם לאיזה תנאי ושכח יהא מונח בידו ולא יחזיר אף כשחייב מודה במקום שיש שם חשש קנוניא ואם יש עמהם סמפון יש שפרשו שאם היה טופס השלישות השובר כח השטר בכל או במקצת עם שטר זה שלא ידע מה טבו יעשה כפי מה שבטופסו ומ"מ אע"פ שלענין פסק הדין כן מ"מ לענין פירוש סוגיית הגמרא מוכחת שזו לענין אחר באה ופי' עמהם עם הבעלי בתים ר"ל שאם מצא זה בין שטרותיו שובר על איזה חוב של עצמו ואינו זכור הרי החוב בחזקת פרוע ואע"פ שהיה ראוי לשובר זה ללון אצל לוה שמא האמינו אצלו ומ"מ יתבאר בגמרא דוקא שמצא שטר חוב זה בין שטרות פרועים או קרועים ואע"פ שזה אינו קרוע הואיל ויש כאן סמפון אע"פ שהוא תחת ידו הדבר מוכיח שהוא פרוע ופרשוה גדולי המחברים אף כשאין בסמפון עדים ולא יראה לי כן הא אם היה השטר במקומו בין שאר השטרות שאינן פרועים אין סמפון זה כלום שמא מלוה עצמו צוה לכתבו ולחתמו מצד שנזדמן לו סופר מפני שדעתו לתבוע חובו ומתירא שמא יעכבנו עד שיכתוב לו שובר ולא יזדמן לו סופר ואפילו היה בכתב ידו דרך הודאה ובחתם ידו שמא הולך לו בין השמשות ולא יזדמן לו לכתוב והוא כותבו מבעוד יום והולך עם שוברו ונתגלגל הדבר שלא פרעו וחזר הלה ושוברו בידו וכן הדין אם מצא שטר שלו בתוך שטרות פרועים ואינו זכור על מה ואין שם שובר שגובה חובו בהרוחה ואין המקום גורם לפסלה שמקום הפרועות בלא שובר ושובר בלא מקום הפרועות אינו כלום אא"כ יש שם שובר ושהיה נמצא בין הפרועות ומגדולי קדמונינו חולקים בזו לומר שכל שנמצא בין הפרועים ואינו זכור על מה יהא מונח עד שיזכור ומפרשים כן מה שאמרו מצא שטר וכו' ואין דבריהם נראין:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנו במשנה כך הוא:

רשב"ג אומר כו'. י"ל דבהא פליגי דת"ק סבר דוקא ע"י סימן תכריך ואגודה מהדרינן אבל אי יהיב סימנא לא סמכי' אמוכחא מילתא וכי יהבי סימנא יהבינן בין למלוה בין ללוה ורשב"ג סבר אע"ג דלא יהבי סימנא אם מצא שלשה של לוה שלוה משלשה יחזיר ללוה דמוכחא מילתא דמני' נפלו ולא אמרי' מידא דספרא דדינא נפל. ובלא שיתן סימן נחזירם לו. ושלשה שלוו מאחד יחזיר למלוה דמוכחא מילתא דמני' נפל ולא חיישי' דילמא לקיימינהו אזל ובלא שום סימן נחזירם לו: פרק ואלו מציאות

שמע מינה איתא לדשמואל. פירוש ונאמן במיגו דאי בעיא הוה מחלה. ואם תאמר אין זה מיגו דאם עתה היתה גרושה ובשעת המכירה היתה תחת בעלה עדיין ומכרה בזול כדמשמע לישנא דטובת הנאה אם כן יראה למחול שלא תתחייב לשלם כל הכתוב אבל בהחזירה שובר לא תתחייב להחזיר אלא דמים שקבלה כיון דמקח טעות היה. ויש לומר דמיירי כגון שהיא עדיין תחת בעלה. ואם תאמר אכתי ניחוש שמא נתנה או מכרה בזול בפחות משתות דניחא לה בהחזרת שובר מלמחול שלא תצטרך לפרוע שויה. ויש לומר דמתנה ומכירה בטעות לא שכיחא והא דאמרינן לעיל דילמא יהבה לאיניש אחרינא היינו שכבר אנו רואין שנתנה לזה.
ושמעתי מהר"י דיש מפרש דלאו מטעם מיגו קאמר אלא הכי פירושו שמע מינה איתא לדשמואל ולהכי אין לחוש דילמא זבנה דשום אדם לא יקנה ממנה לפי שיראים שתמחול דכל לגבי בעל ודאי מחלה כדאמרינן בהחובל. ולפירוש רבינו תם שפירש דאפילו למאן דאמר דדיינינן דינא דגרמי אין חייב לפרוע אלא דמים שנתן כדמוכח בהכותב ובפרק ב' דקידושין אתי שפיר הכא והא דקאמר בהכותב דמי שטרא מעליא לאו דוקא כל דמי השטר. אבל יש לדחות הראיות כמו שכתוב בתוספות רבינו שמשון. גליון תוספות. עיין תוספות פרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ז ע"ב).

כתוב בתוספות ואמאי לא תזבון במעמד שלשתן וכו'. כמו שפירש רבינו האי גאון בדין שור שנגח ארבעה וחמשה גבי ההוא גברא דתקע לההוא גברא וכו' אמר רב יוסף כבר זכו בהן עניים ואף על גב דליכא עניים דליזכו אנן יד עניים אנן. פירוש והוי כמעמד שלשתן ומעכשיו לא תוכל לחזור בך. ומיהו אין ראיה משם דשמא אינו יכול לחזור בו אבל למחול יכול. ומיהו יש לדקדק מההיא דפרק האיש מקדש גבי התקדשי לי בשטר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנ"ץ. ואין להקשות שתמחול לבעל עצמו דיש לומר דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה. גליון.

בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. פירש רש"י ואלו זבינתה לכתובתה או יהבתה היכי הוי שטרא בידיה. ואם תאמר וניחוש שמא מכרה או נתנה אותו אגב קרקע וניקני שטרא ללוקח בכל מקום שהוא כדאיתא בפרק הספינה. ויש לומר דאם איתא לא הוה משהה ליה לוקח גביה. ועוד יש לומר דכיון ששטר יוצא מתחת ידה הרי נאמנת עליו שהוא פרוע בלא טעם מחילה כי ההיא מחילה דפרק זה בורר דההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא דרב נחמן ואמר ידענא ביה דפריעה הוא והימניה רב נחמן. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: בששטר כתובה יוצא מתחת ידה דאם איתא דזבנתה לכתובתה שטר הכתובה היתה מוסרת ללקוחות דהא בעינן כתיבה ומסירה. וקא מקשו הכא ודילמא אקני להו שטר כתובה אגב ארעא אי נמי בקנין דהוה ליה כמסירה ומתרצי דכולי האי לא חיישינן משום דלקוחות לא סמכא דעתייהו עד דמסרה להו שטר כתובה. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: הכא במאי עסקינן בששטר כתובה וכו'. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. ויש לומר מגו דאי בעיא קלתה מהימנא אבל מכל מקום אפשר לזבונה בלא מסירה וכגון באגב וכדאיתא בפרק הספינה. ויש אומרים דבקנין סודר נמי מקנו אותיות. אבל רב האי גאון כתב כיון דלאו גופייהו ממון לא מקנו בחליפין. עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש ועיין בחידושי הרשב"א בפרק הספינה. והתוספות כתבו דשטר בחליפין צריך עיון. עיין קמא פרק קמא דף י"ד ע"ב.

וזה לשון הר"ן: הכא במאי עסקינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. פירש רש"י שאלו מכרתה היתה מוסרת כתובה ביד לוקח. פירוש לפירושו משום דלא סמכא דעתייהו דלקוחות. אבל אחרים פירשו לפי שאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה וכיון ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין אומרים שזכה בה לוקח. ולא מחוור דהא אותיות נקנות הם באגב בלא מסירה וכדאמרינן בפרק הספינה כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ואמרינן עלה אגב שאני. דאיכא למימר דכי אמרינן כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא היינו דוקא שטר מכירת הקרקע עצמו אבל שטר אחר אינו נקנה אגב קרקע בלא מסירה. וכן כתב הרב רבי אשר בשם רבינו האי גאון. אבל דעת הרמב"ן דאותיות נקנות באגב. ואיכא מאן דאמר דאותיות בקנין סודר נמי מיקנו. אבל רבינו האי גאון ז"ל וה"ר ברוך בר שמואל כתבו דכיון דלאו גופייהו ממון לא מיקני בחליפין וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל. והוסיף בדבר דאפילו מסירה וקנין לאו כלום הוא דאף על גב דקיימא לן סתם קנין לכתיבה עומד הני מילי היכא שהקנין הוא עומד ושטרא ראיה בעלמא הוא להעיד שקנו מזה בקנין אבל הכא כיון דקנין לא קני שטרא דמחמת קנין ראיה בעלמא הוא על הקנין ולא קנה לא בקנין ולא בשטר שמעיד עליו ולפיכך אפילו קנו מידו ואמר להם כתובו לא מעלה ולא מוריד עד שיאמר להם שיכתבו לו שטר מכירה ושיקנו באותה כתיבה שטר זה וכל שעבודו. כך כתב הרשב"א בשם ה"ר יהוסף בפרק הספינה. עד כאן.
וכתב ה"ר יהוסף הלוי ז"ל. ומה ששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל. והקשו בזמן שהאשה מודה מיהו יחזיר לבעל ואמאי ליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלא וזבנה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. והעמידה אביי בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. והוקשה לך ואמרת אכתי ניחוש שמא הודית.

תשובה אין הודאה צודקת כאן מהטעם שזכרת. ועוד שתכלית מה שיש לנו לחוש שמא מכרה הכתובה הוא כל זמן שהכתובה אינה נמצאת בעין אמנם כשהכתובה קיימת אצלה גם כי נאמר שתוכל למכרה מבלתי שתתן הכתובה ללוקח הואיל והכתובה בידה מי שאומר ליחוש שמא מכרה אותה עליו להביא ראיה ופירוש עדיו בחתומיו זכין לה הוא שמשחתמו על השטר כבר זכו לו באותה המתנה עם היות שהשטר עדיין לא הגיע לידו. ומה שאמרת למה הוצרך אביי להעמידה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה והלא הוא סובר ששובר בזמנו טורף משום דעדיו בחתומיו זכין לו. מה שהעמיד אותה בתחלה בששטר כתובה יוצא מתחת ידה הוא מפני שכיון שיהיה התירוץ כולל כפי סברתו וסברת זולתו על הדרך שמצאנו בתלמוד כיוצא בזה. ואמנם לפי סברתו שסובר שעדיו בחתומיו זכין לו אפילו שלא תהיה הכתובה יוצאה מתחת ידה השובר בזמנו טורף ולזה כיון התלמוד באמרו ועוד שובר בזמנו טורף כלומר ועוד דאי נמי אין כתובה יוצא מתחת ידה אי נמי איכא כתובה אחריתי והויא לה כמי שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה שובר בזמנו טורף. הנה נתברר לך שתירוץ הראשון אמנם הוא באופן שיכלו כפי סברתו וסברת זולתו. ע"כ.

חיישינן לשתי כתובות. פירוש וכגון שהשובר הזה כתוב סתם דכל שטר כתובה דנפיק מרע ליה האי תברא. ואביי לשתי כתובות לא חייש משום דמילתא דלא שכיח הוא. הריטב"א ז"ל.

ועוד שובר בזמנו טריף וכו'. פירוש ואפילו בשאין שטר כתובה יוצאה מתחת ידה דלאו לעיכובא אמינא לה אלא לרווחא דמילתא דכיון דעדיו בחתומיו זכין לו כבר זכה אלא על תנאי שיגיע שטר לידו פירוש ברשות האשה ובמאמרה ואף על פי שכבר מכרה ונתנה שטר כתובתה מכל מקום בידה להשלים התנאי כיון שאינו זכיה ממש אלא כעין תנאי. זה נראה לי לפרש על ידי הדחק. אבל אין לפרש דדוקא בששטר כתובה יוצא מתחת ידה יש לה יכולת לצוות על נתינתו או לתתו בידו כיון שיש לה שטר חוב עליו אבל כשאין שטר כתובה יוצא לא. דהא אפשר ששטר כתובה זה אחרון והשובר על הראשון ומה לתבן אל הבר. לכן נראה לי כלשון ראשון ואם הוא דחוק. וצריך עיון. שיטה.

שובר בזמנו טורף. כתוב בתוספות ואף על פי ששטר מכירה נמסר קודם וכו'. מה שפירש תוספות כאן יותר מלעיל גבי כותבים שטר ללוה דאמר אביי עלה עדיו בחתומיו זכין לו אפילו קנו לקוחות קודם משום דהכא קשה טפי דהוה לן למימר אי מכרה כתובה קודם אז כבר פקע כחה והוי שובר דילה כמאן דליתיה אבל לעיל אפילו מכר בינתים מכל מקום השטר חוב לא בטל. גליון.
וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: ועוד שובר בזמנו טורף. אף על פי שלא נתנה עד תשרי כבר נמחל שעבוד כתובה מניסן דעדיו בחתומיו זכין לו הילכך כדין קא פסדי לקוחות שלא יכלה למכור להם שעבוד כתובתה משעה שנכתב השובר. קשה לי ליחוש דילמא אכתי לא אפרעה כלל ולא מטא שובר לידיה ועבדה קנוניא עלייהו לאפסודינהו דהכא ליכא למימר שובר בזמנו דהא לא מטא לידיה כדאמרינן לעיל ואיכא למימר אף על גב דאכתי לא איפרעא כדמיפרעא לבסוף מיהא מיגליא מילתא למפרע דשובר קושטא הוא ומשעת חתימתו הוא שובר כח הכתובה ולא חל עליה שם מכירה ומסירת שטר כתובה. עד כאן.

אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו. פירוש ומיירי בשהשובר הזה כעין שטר מקנה שאומר לו חוב פלוני מכור לך בשטר זה אבל בשוברים שלנו שהוא מוחל אי מודה לו ואין השטר אלא לראיה בעלמא אפילו רבא מודה דמשעה שמחל והודה נפסד הלה. וזה פשוט. הריטב"א ז"ל.

מתניתין: מצא אגרות שום. ליכא לפרושי שומת קרקע בפרעון חוב או כתובה דההוא בר פרעון הוא כל היכא דלא עבדו ליה חלטתא. ועוד דהא הוה מפרש תלמודא לעיל סיפא דקתני וכל מעשה בית דין בשטרי חלטתא. אלא הכי פירושו שטר שומת בית דין שפסקו לה מזונות כמה היא צריכה לשנה כדאיתא התם פסוק לי מזוני פסק לה. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות מכתיבת יד: אגררת שום. לאו היינו שומא דהדרא לעולם כדפירש רש"י דהיינו כל מעשה בית דין דמוקי רבי זירא בשטרי חלטתא. אלא נראה כפירוש רבינו תם דאגרות שבית דין משלחין לבית דין לשום קרקעותיו של לוה או לפסוק מזונות כך וכך לשבוע. והכא ליכא למיחש לפרעון דאינם אלא לראיה אבל שטר חוב יש לו למלוה ולאשה ולבנות. עד כאן.

ובשיטה כתוב וזה לשונו: אגרות שום. פירש ר"ת אגרות שבית דין משלחין לבית דין אחר לשום קרקע הלוה שהוא במקומן. וכן אגרות מזון שמשלחין לפסוק מזונות לאשה ולבנות. ודייק לה מדקתני לשון אגרות ולא קתני שטרי כמו באחרנייתא. ולי נראה שמתחילה בית דין שמין קרקע הלוה ואחר כך מכריזין אם ימצא יותר משומן ואם לא ימצא יותר בית דין מחליטין הקרקע למלוה בשומן ולפיכך כותבין מתחלה בית דין שומן למזכרת ביד המלוה שכך שמוה בית דין והיינו אגרות שום דמתניתין. ואגרות מזון שבית דין פסקו לאשה ולבנות כך וכך מזונות לשבוע כך וכך לחודש כך וכך לשנה. וטעמא בכל הני דיחזיר משום דלאו בני פרעון נינהו. עד כאן.

וזה לשון ה"ר יהונתן: אגרות שום וכו'. שכשהוציא ראובן על שמעון שטר חוב בבית דין והכריחו בית דין הלוה שיפרענו הקרקע בחובו ושמו קרקע זה בשיעור חובו וחתמו לו בית דין ובהא ליכא למיחש שמא כתוב היה ולא ניתן לפי שאין דרך לעשות זה ולהכריח בית דין על זה אלא מלוה ולא לוה. ואגרות מזון אשום דקאמר ברישא סמיך כאלו תני אגרות שום של מזון כגון מי שפסק על עצמו בקנין לזון את בת אשתו חמש שנים שעלה למאה דינרין והוציאו מידו קרקע שיעור החוב של המזונות וכתבו שטר על זה וחתמוהו בית דין. ואם תאמר אף על גב דליכא למיחש לדילמא כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן כדפירש רש"י ניחוש שמא פרע הלוה את חובו דמלוה והוציא זה הקרקע מתחת ידי המלוה דהא קיימא לן דשומא הדרא לעולם כלומר כל הקרקע שבא לידו מחמת הכרח בית דין כגון זה שלא מכרו ברצונו התקינו חכמים שכל זמן שירצה לפדותו לשנה או לעשרים שנה שיחזירנו משום ועשית הישר והטוב וגו' ואין נפיק מיניה חורבה כשאנו מחזירין זה השטר השומא למי שכתבוהו בית דין לו. מפרש בגמרא דהא לא חיישינן משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שכשפדאו ממנו היה לו לכתוב שטר מקח כאלו קנאו מאיש אחר דהא מן דינא לא מיבעי ליה למהדר ליה כיון שנתנוהו לו בית דין בשיעור חובו וקרעו לו השטר חוב שהיה לו עליו אלא כתקנה וברחמנות שחסו עליו חכמים התקינו שימכרנה לו בדמים שהיו לו על זה הקרקע והיה לו לכתוב שטר מכר על שמו ואם כתב לו שטר מכר נמצא שלא יפסיד בהחזרתו שטר שומת בית דין לידו שהרי יש בידו ראיה שמכרו לו אחר זמן השומא של בית דין ואם אין בידו ראיה איהו הוא דאפסיד אנפשיה. עד כאן.

ושטרי חליצה. שמעידין ב"ד שחלצה ליבמה בפניהן או שמיאנה בפניהם בנשואין שהשיאוה אמה או אחיה בעודה קטנה ואם תיכף שנכנסה בבינה קודם שבגרה מיאנה בבעל בפני בית דין ואמרה לא צבינא ביה ולא רעינא ביה מותרת להנשא לכל מי שתרצה. ובהני שטרי ליכא למיחש למידי דהא לא חתמו בית דין לשטרא עד שנעשה המעשה בפניהם ואפילו לא הגיע לידה מצוה להחזיר לה שיתנו בית דין סימן מובהק בשטר החליצה, דאי לא, ניחוש דילמא של אשה אחרת הוא ששמותיהם שוין. ה"ר יהונתן ז"ל.

מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות. פירוש תרתי קתני. מצא מעות או בתפיסה או בדלוסקמא הרי זה יחזיר בסימנא חפיסה ודלוסקמא דחמור בסימני אוכף מהדרינן. וכן אם מצא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות יחזיר בסימנים האמורים בגמרא או מנין או כריכה. הריטב"א.

כתב בעל השרדי צריך שיתן סימן בכלי. ולא די לו כשיאמר בחפיסה או בדלוסקמא היו לפי שדרך בני אדם להטמין שטרותיהן בדלוסקמא הילכך צריך ליתן סימן בענין הדלוסקמא והחפיסה. ולדידן כיס וארנקי דכוותה הוא. עד כאן. שיטה.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא בחפיסה או בדלוסקמא שטר אחד או גט ונתן סימן בחפיסה או בדלוסקמא וכן אם מצא תכריך של שטרות והכריז שטרות סתם ובא זה ונתן סימנים בין לוה בין מלוה הרי זה יחזיר. ולא חיישינן דילמא הכי אהדריה מלוה ללוה בתר דפרעיה הילכך אפילו למלוה מהדרינן ליה בסימנא. ואי יהבו תרווייהו סימנא והוו כל הנהו שטרי מלוה אחד ושל מלוה אחד נראה לומר דכיון דכל חד מינייהו קא טעין מינאי דידי נפל פלגינן להו נינהו ובשבועת המשנה כעין שנים אוחזין בטלית. וצריך עיון. ואפשר לומר דיד בעל השטר על התחתונה ולא ליהדר לחד מינייהו דאפשר דמיניה דלוה נפל. ואי תפס מלוה מיניה מידי לא מפקינן מיניה. וכן נראה. עד כאן.
וזה לשון ה"ר יהונתן: מצא בחפיסה או בדלוסקמא או תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר חפיסה ודלוסקמא כלים שדרך העולם להצניע בהן שטרותיהן ואם נמצאו בתוכן גיטי נשים או שטרי חוב אף על פי שיש בהן אחריות נכסים יחזירם למי שיתן אפילו סימן שאינו מובהק בחפיסה או בדלוסקמא דכיון שאנו מצווין להחזיר לו אבידתו אפילו הכי בסימן שאינו מובהק אמרינן כיון דהכלי שלו השטר חוב נמי שלו ולא חיישינן שמא איש אחד מצא החפיסה והניח בה גיטי נשים (קמ"ל) דלא חיישינן האי. או תכריך של שטרות תכריך שגלל שטר אחד בפני עצמו וכשנגלל כולו משים שטר תוך שטר אחר וגולל אותו והראשון בתוכו וכן עושה מאלו השנים וכשנגללו משים אותם בתוך השטר השלישי. אגודה שכל השלשה שטרות נפשטין יחד ונגללין יחד. עד כאן.

או אגודה של שטרות. לא דמי למצא שטר חוב דלעיל דאמרינן משום דנפל איתרע ליה וכו'. דהתם חשיבא ריעותא מה שהוא מוטל באשפה ומוכיח עליו שמחמת פיסולו זרקו אבל הכא שהם בחפיסה או בתכריך ניכר שדרך נפילה נפלו שם אבל כשרים הם שהדבר מוכיח שהיה מכוון לשומרם. ועוד דהתם יש להסתפק אם מיד הלוה או מיד המלוה אבל הכא מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'. הרא"ש. וכן כתוב בתוספות מכתיבת יד. וכתוב בגליון על זה וזה לשונו: כתוב בתוספות אבל כאן מחזיר למי שנותן סימן של חפיסה וכו'. ואין להקשות אם המלוה נותן סימן ניחוש שמא הלוה מסר לו הסימן בשביל לעשות קנוניא. ויש לומר אם כן יתן הוא בעצמו הסימן וימסרנו לו בצינעא או לקנוניא. לכן יש לומר דדוקא לעיל דלא ידעינן של מי הוא בלא הודאה אין לנו לנטות לעשות על פי הודאה כלל דחיישינן לקנוניא אבל הכא דלא אזלינן בתר הודאה כלל כי אם בתר סימנין ניחא. עד כאן.

הא דתנן מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אפילו בשטרי אקנייתא הוא. ולא מיבעיא בשטרי חובות דבני פרעון נינהו אלא אפילו בשטרי מכר ומתנה וכיוצא בהן ולא אמרינן משעת קנין זכה דכיון שהונחו ביד אחרים ידים מוכיחות יש כאן שעל פי תנאים נטל קנין. וכן אתה אומר במי שנטל קנין סתם ואמר לעדים תנו לו השטר שזה כמו שהתנה שלא יזכה חברו עד שיגיע לידו וכן פירש מורינו הילכך שטר קנין שנמצא ברשותו אין עושין בו מעשה כלל אלא יהא מונח עד שיבא אליהו. הריטב"א.

גמרא: שטרי טענתא. כלומר שבעל חוב מברר דבריו וטענותיו וסופרי הדיינים היו נוהגים לכתוב טענותיהם ושוב אינו טוען וחוזר וטוען והיינו דאמרינן בפרק גט פשוט שאין כותבין אותן אלא מדעת שניהם וכן למאן דאמר זה בורר לו אחד וזה בורר וכו' עד שלא נכתבה ברירתן בשטר יכולין לחזור בהן ואפילו קבל עליו בפני בית דין הגון אלא אם כן קנו מידו או עד שיאמרו טענותיהם בפני הברורים ההם אבל משטענו בפניהם אינם יכולים לחזור בהם ואפילו לא כתבו ולא קנו מידם. ורי"ף ז"ל כתב בתשובת שאלה כי מי שבירר לו דיין לדון ולא קנו מידו יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. עד כאן. ואתיא בשלא כתבו שטרי בירורין. ועם כל זה אינו נכון דודאי כיון שטענו בפניהם אין יכולין לחזור בהם וכן דעת גדולי צרפת והיא דעת רבינו בשם הרמב"ן ז"ל. הריטב"א.
ועיין בלשון נמוקי יוסף והוא לשון הרשב"א והר"ן ז"ל. הא דאמר ליה רב עמרם לרבא היכי פשיט מר איסורא מממונא. קשיא לי לימא ליה מתניתין בשטרי חלטתא וכו' דלאו בני פרעון ולאו בני איחלופי נינהו גם לניסן ותשרי נמי ליכא למיחש דבי דינא לא מקדמי שטרייהו עד דגמרי למילתייהו. ואיכא למימר מילתא יתירא קאמר ליה ואמר ליה איהו שטרי חליצה ומיאון תנן דאיכא למיחש לאחלופי גברא בגברא ולא חיישינן והכי נמי מוקמינן לה בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון. הראב"ד.

בד"ה ש"מ איתא כו' גבי האשה שחבלה בבעלה כו' ואמאי תזבין במעמד כו' עכ"ל וממתני' דהתם ואשה פגיעתן רעה לא תקשי תזבין במעמד שלשתן דשמא הבעל לא ירצה וכ"ה בתוס' שם וק"ל:

בד"ה שובר בזמנו כו' ונראה שתקנת חכמים היא כו' עכ"ל לר"מ דאית ליה עידי חתימה כרתי ודאי עדיו בחתומיו זכין לו מדינא הוא אבל הוצרכו למימר לאביי תקנת חכמים היא שסמכו עצמם דאביי כר"א ס"ל דעידי מסירה כרתי כמ"ש התוס' לקמן וק"ל:

ד"ה לשתי כתובות וכו' שני שטרי כתובה היו לה ויש לחוש וכו' כצ"ל:

בד"ה ואביי אמר מהכא לא תסייעיה לשמואל חדא דלשתי כתובות וכו' הכל דבור א' הוא:

בתוס' ד"ה שמע מינה וכו' עד וכן צ"ל בפ' החובל גבי האשה שחבלה בבעלה וכו' נ"ל דט"ס הוא וצריך למחוק תיבת בבעלה ומחבלה באחרים מייתו התוס' ראיה דאי בחבלה בבעלה פריך התם דתזבנא ניהליה כתובה בחבלה דאי מחלה ליכא פסידא וכו' והתם לא שייך לומר מעמד שלשתן כשמוכרת לבעלה בעצמו וק"ל ועיין שם פרק החובל:

ד"ה מצא בחפיסה וכו' דהכי תקון רבנן דלא חיישי' וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לשתי כתובות כו' היו לה ויש לחוש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שמע מינה כו' דאי ליכא עדים שמכרה כו' נ"ב פי' התוס' סוברים שהטעם הוא דאמרינן איתא לדשמואל היינו דלא חיישי' לקנוניא שהרי יש בידה למחול אם תרצה וכן פי' הרא"ש ולא כדעת רש"י שכבר מחלה בשובר ודו"ק:

בא"ד הבעל והאשה יכפרו המחילה כו' נ"ב פירוש שהיתה במעמד שלשתן כי אין דרך לכתוב בשטר באיך ומה היתה המכירה ועוד דאפי' שטר מכירה לא יתכן שאם היה שטר א"כ בודאי לא חתמו אותו אם לא שהיה הבעל שותק או לא היתה המכירה במעמד שלשתן ודו"ק:

בא"ד דידור הנאה כו' נ"ב פי' משום דחיישינן לקנוניא כדי לגבות מן הערב וק"ל:

במתני' אגרות שום כו'. למאי דמוקי לעיל מתני' דוכל מעשה ב"ד בשטר חלטתא ואדרכתא ולפי' התוס' לא גרסינן אדרכתא אין להקשות היינו אגרות שום ופי' רש"י על שניהם שוין כבר כתב בעל התרומות סי' ס"ה אאגרות שום היינו כשהלוה והמלוה בפני הב"ד ואז שמין ומכריזין וכותבין לו וז"ל הנוסח בא לפנינו פלוני וכו' ואגרת חלטתא היינו כשאין הלוה בפנינו שכותבין הנוסח בלשון אחר אבל א"ל אגרות שום תחילת השום ששמוהו ב"ד ומכריזין עליהן ל' יום ובסוף כותבין שטרי אחלטתא דאשטר כזה לא הוי אמרינן בגמרא אם איתא דפרע מקרע הוי קרע דאינו חושש למקרע אלא דוקא בשטר שמוציאין בו הקרקע מידו כ"כ מוהר"ו ז"ל בש"ע:

ברש"י בד"ה ש"מ כו' שפיר זכי כו' ובד"ה איתא לדשמואל כו' הלכך כו' חזרה ומחלה כו'. משמע שהוא רוצה לפרש שזהו בעצמו מחילה מסירת השובר וכמ"ש הר"ן למפרשים אם מחלה צריך לתת דמי שטרא מעליא [דלא הוי מגו וצ"ל שזהו בעצמו מחילה] ואח"כ בד"ה ב' כתובות וכו' ומתוך שבידה למחול משמע כפי' התוס' ועיין בר"ן:

בתוס' בד"ה ש"מ כו' וכן צ"ל כו' האשה שחבלה בבעלה. מלת בבעלה נראה ט"ס הוא וכן הגיה מהר"ם ז"ל וע"ש בסוגיא ומ"מ נ"ל שלא למוחקו ולהגיה הספרים דשפיר דייקו מהך דאף שהגמ' מקשה שם לזבין לבעל וכו' [ובמוכרת לבעל ליכא מעמד שלשתן] ומשני הא מני ר"מ היא וכו' וכתובתה מרובה כו' כ"ז כשמכרה לבעלה אבל תזבין לאחר [במעמד ג'] וליתיב לבעלה וניחא להו למידק מהך. דלעיל [בחבלה באחרים] י"ל דמעמד ג' אינו ע"כ של נפקד ובעלמא יש מחלוקת הפוסקים בזה והוא לא ירצה להפסיד לאשתו אבל כאן רוצה ורוצה ועיין. ומ"ש מהר"ש ואמתניתין דהתם אשה פגיעתה רעה לא קשה להו תזבין במעמד ג' דשמא לא ירצה הבעל וכן הוא בתוספות שם ע"כ. זה אינו שם בתוספות רק אלכתוב שטרא בשמי' דלא מצי מחיל [כתבו כן] גם ידעתי דכמה פעמים משמע שפסקו אפילו בע"כ של נפקד כמדומני (א) ועיין ב"ב דף קמ"ז ע"ב:

בתוס' בד"ה שובר בזמנו כו' ואע"ג דשטר מכירה נמסר ללקוחות תחלה. ולעיל באביי לא הוי הענין בדבר אחד שאף שמכר בינו לבינו קרקע ללקוחות לא ביטל בזה שעבוד שטר הלואה אף שלא מסר לו עדיין משא"כ כאן דהכתובה גופא שמחלה לבעלה מכרה לאחר לכן קשה מפרק מי שהיה נשוי וע"ש בתוס':

בא"ד ונראה שתקנת חכמים הוא כו'. כתב מוהר"ש לר"מ דאית ליה עידי חתימה כרתי ודאי עידיו בחתומין זכין לו מדינא הוא אבל הוצרכו לומר לאביי תקנת חכמים הוא שסמכו עצמן דאביי כר"א ס"ל דעידי מסירה כרתי כמ"ש התוספות לקמן. ויש לדקדק דמשמע דלר"מ כתב לזה ומסר לזה למי שכתב תחלה קנה [מדינא לכ"ע] רק ביום אחד כיון דלא מוכח מתוכו אמרינן חולקין כדמוכח שם בסוגיא וא"כ קשה לרב אסי תחלת הסוגיא מאי קאמר [דחיישינן דלמא כתב ליתן כו'] כיון דר"מ ע"כ עידיו בחתומיו זכין ליה ס"ל ואמאי לא יחזיר אם יש בו אחריות משום חששא דשמא איקרי וכתב ללוות בניסן כו' וע"כ צ"ל משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכאוקימתא דאביי וצ"ע היטב בסוגיא שם בפרק מי שהיה נשוי וי"ל דאף ר"מ לא מוכרח דס"ל עידיו בחתומין זכין למפרע דהא לא קאמר רק אם יצאו ביום אחד או בשטר מכר או מתנה שרוצה לקנות בשטר ע"ש בתוספות בד"ה לימא רב ועיין אבל הכא לענין שיעבודא מודה דלא יחזיר למלוה כיון דמכר בינתים ועיין:

בא"ד ושמא גם גבי איסור וכו' ואע"ג דלא שייך טעמא דפרישית כו'. צריך לחלק למה לא שייך דהא ג"כ י"ל שהאדון יכתוב שחרור שאם יזנה עם אשתו או בתו שלא יהיה נפסלת ועיין לעיל (בבא מציעא דף י"ט) ד"ה וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן כו' ואפילו לאביי כו' סוף דבריהם:

בא"ד וא"ת ודלמא זבנה הכתובה ביום שנכתב השובר כו'. ולא הקשו אהא דלעיל במצא שט"ח אמאי יחזיר בשטרי דלאו הקנאה לאביי ניחוש שמא מכר נכסים בו ביום שכתב השטר דהשתא א"ל עדים בחתומיו זכין לו דכיון דספק הוא א"כ לא יוכל לטרוף מספיקא (ב) כיון דלא ניכר מתוך השטר מי הקודם מוקמינן בידא דלוקח שהוא מוחזק בקרקע משא"כ הכא גבי שובר דהוי מוקמינן הקרקע ביד הבעל שהוא מוחזק בו. ומוהר"ש יצ"ו עושה מזה קושיא ותירוץ במס' כתובות והוא פשוט מאד:

גמרא ש"מ איתא לדשמואל כו'. לכאורה מכאן סתירה לדעת הראנ"ח שהביא הש"ך בסי' ס"ו סקע"ד דלדעתו ניחוש דלמא מכרה לאדם שהוא חייב לבעלה שוב מצאתי להתומים שם כן ול"נ דלחכמים דס"ל דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ואפי' מיניה דידיה כמ"ש הרא"ש והר"ן בנדרים (סה ב) ולכן אפי' להראנ"ח לא יכול הלוקח לפטור עצמו מהחוב ע"י הכתובה כי הבעל יכול לומר לו אתה מחוייב לתת לי מעות או מטלטלין בעד חובי ואני אינני מחוייב לתת לך בעד הכתובה אלא קרקע:

רש"י ד"ה ואיגרת מזון. שקבל עליו לזון כו'. נראה דר"ל בקנין והשטר אינו אלא לראיה לכן אינו יכול עוד להמלך:

רש"י ד"ה מיאונין. אלא אומרת בפני שלשה כו'. לא כתב אליבא דהלכתא דפסקינן ברפי"ב דיבמות דסגי בב':

רש"י ד"ה ללוה. והחזירום לו כו'. כצ"ל:

תד"ה ש"מ איתא לדשמואל וכו'. הא דלא הקשו על שינוי' דאביי בשטר כתובה יוצא מת"י דמ"מ ניחוש דלמא מכרה במ"ש, י"ל דס"ל דאמרי' דמסתמא אילו מכרה היתה מוסר' ללוקח השט"ח כמ"ש הרא"ש לענין עג"ק.
גם י"ל דעל אביי ליכא לאקשוי', די"ל בהיפוך דאף אי לית' לדשמואל מ"מ במ"ג יוכל למחול, והיינו לפי הטעם דמוכר שט"ח יכול לחזור, וכיון דמכירת שטרות דרבנן י"ל דאביי אמר אפי' נימא ליתא לדשמואל, והיינו דדלמא מכירות שטרות באמת דאורייתא וא"י למחול, אבל מ"ג דהוי ודאי מדרבנן יכול למחול.
וביותר לאידך פוסקים דס"ל באמת מכירות שטרות דאורייתא וטעמא דשמואל משום דמחל שיעבוד הגוף, וא"כ בודאי ניחא בפשוטו דאביי אמר אפ"ת ליתא לדשמואל ומשום מכירות שטרות דאורייתא, אבל במ"ג דהוי דרבנן יכול למחול, ובזה היה נראה דמיושב קושיית הרא"ש דניחוש דהקנה אג"ק, ולפמ"ש תוס' בב"ק (דף יב) דקנין אג"ק הוא דרבנן, א"כ י"ל בסוגי' הנ"ל, אבל באמת לא ניחא לי בזה דודאי קנין דרבנן הוא אלים כמו דאורייתא וזכה לגמרי בכל זכיות שבעולם, לקדש בו אשה לרוב פוסקי', ורק במכירת שטרות אי הוי דרבנן יכול למחול, היינו כיון דבחוב ל"ש בו משום התפסת קנין שבעולם מדאורייתא דאינו בעין, אלא מדרבנן תקנו דע"י קנין השטר זכה בחוב, ומש"ה זכות גרוע ואין לו קנין גמור בזה, וא"כ לפ"מ דסבר אביי דלית' לדשמואל אף אם הטעם די"ל באותו צד דמכירות שטרות דאורייתא מ"מ אף אם הקנה השטר באגב א"י למחול כיון דקיימי' השתא דנתפס קנין גמור, אלא דהוא עשה קנין אגב דהוא קנין דרבנן הוי כאלו הקנה לו חפץ דעלמא בקנין אגב דזכה בו לכל דבר.
ואולם לענין מ"ג שפיר יש לקיים דברינו דאף אי מכירות שטרות דאורייתא היינו דקנין נתפס על השטר, אבל מ"מ על החוב בע"פ ל"ש בו התפסת קנין משא"כ קנין דמ"ג דל"ש לדון על השטר דמשום השטר א"י להקנות במ"ג כמ"ש הר"ן בגיטין אלא דמקנה לי' חוב במ"ג זהו קנין גמור דהא בשני אנפי א"א להקנות חוב מדינא דלאו התפסת קנין הוא דיכול למחול, וק"ל:

בא"ד ואע"ג דגבי ערב וכו'. מבואר דפשוטו היה ס"ל דשייך קנוניא בכל ענין, אלא דבהך תירוצא מכח הקושיא דניחוש דמכר במ"ג הוכרח לחדש סברא זו.
לכאורה באמת קשה אמאי לא ניחא להו דמיירי בעודה תחת בעלה, ובפשוטו דתחת בעלה א"א להקנות במ"ג, ואפשר דלישנא ומפיק ללקוחות משמע דמיד מפיק, וכמ"ש הרא"ש.
גם י"ל לפי הדרך הב' שכתבנו דתוס' לא הקשו על אביי, די"ל דאביי ס"ל דמ"ג קיל יותר ויכול למחול, י"ל דלהך תירוצא אף אם נפרש דעודה תחת בעלה דמ"מ ממילא מוכח הסברא דל"ח לקנוניא היכא דאינה מרווחת, והיינו מכח הדיוק בשוברים דאמר תנו נותני' דניחוש שמא מכר השטר בנתיים, וע"י דהשטר בידו, ז"א מספיק להך תירוצא דמ"מ ניחוש דהקנה החוב במע"ג, אע"כ מוכח דבשטר ל"ש טובת הנא' ומוכרי' ביותר ל"ח לקנוני' וכמ"ש המהרש"א.
במהרש"ל הקשה דניחוש שמא לותה מאחרי' ובדר"נ א"י למחול לחד תירוצא בתוס' בסוגי' דשטר אמנה, ובאמת הקושיא בלא"ה אף להסוברים דר"נ יכול למחול, מ"מ לשנוי' דאביי דלית' לדשמואל מה מהני שטר כתובה יוצא מת"י שמא לותה מאחרי', ובש"כ כ' דלא שכיח להלות לאשה תחת בעלה, ולכאורה אינו מספיק עדיין ניחוש שמא לותה אחר גירושין, וראיתי שגם בפ"י הקשה כן, אבל העמיד דבריו על תי' ב' דתוס', ובאמת לאותו תי' ל"ק כלל מעיקר' קושי' מהרש"ל דהא אינה מרווחת דתצטרך לשלם ללוקח שלה, ועיקר קושי' מהרש"ל על תי' א' דתוס' ובזה לא מספיק תי' הש"כ הנ"ל, ובאמת לפי מאי דנקט מהרש"ל הקושי' מכח דא"י למחול י"ל בפשוטו דהתי' א' דתוס' דהכא אזלי באינך סברא דשיעבוד' דר"נ יכול למחול, ולאינך סברא דא"י למחול באמת אמרי' כסברתם בתי' ב' דהיכא דאינה מרווחת ל"ח לקנוני', א"כ לפמ"ש דהקושיא בלא"ה עכ"פ לאביי לפ"מ דקאמר אפ"ת לית' לדשמואל בזה שפיר הקושיא לתי' א' דתוספות דהכא יקשה על אביי מה מהני שט"כ יוצא מת"י מ"מ ניחוש שמא לותה מאחרים.
ונלענ"ד דאף דס"ל בתי' אחד דבכ"ע חיישינן לקנוניא, היינו היכא דמוציאים דבר מידו כמו בערב, ובמצא שט"ח דיגבה מלקוחות, והכא בשובר מוציאים ממנו שט"כ, אבל במה דהחשש רק שימנעו מלגבות לו דהיינו היכא דלותה מאחרי' דמפסידים רק דאינה גובה מבעל, וכיון דהיא עכ"פ תהי' בע"ח לא הוי פסידא גמור ול"ח, וסברא זו מוכרח לכאורה מהא דאמרי' לעיל במתנה אמר תנו נותני' עכ"פ במתנה דמהיום אם לא אחזיר ניחוש שמא לוה מאחר והמקבל מתנה לא יניחנו בטענה דזכה המקבל למפרע מיום הכתיבה, כיון דלא חזר בנתיים, אע"כ דבכה"ג דלא הוי רק מניעת פרעון והחוב נשאר על עיקר הבע"ד ל"ח, ודוקא בשובר דמוציאים ממנו הכתובה, וגם כיון דמכר הכתובה עיקר הבע"ד הוא הבעל לגבי לוקח ובמה דאינו גובה ממנו הוי פסידא דאף דהי' מתחייב לשלם הזיקו ע"י גרמי, מ"מ עכ"פ הפסידו לו עיקר חובו, משא"כ בבע"ח דעלמא דנשאר חיובו ל"ח, וכן מוכח עוד דלהפוסקי' דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר, מע"פ קודם יקשה לאוקימת' דרב אסי אם אין בו אחריות מחזיר בחייב מודה ניחוש שמח בנתיים לוה עוד מאחר וזה יטעון שהוא מלוה ע"פ מוקדם, ומכ"ש לשנויי' דאביי דחיישי' לפרעון ולקנוני' דגם באין בו אחריות נכסי' ניחוש לקנוני' נגד הבע"ח לתי' א' דתוס' דהכא, אע"כ דבכה"ג גם בתירוצם א' ל"ח לקנוני':

תד"ה שובר בזמנו טורף, ונראה שתק"ח הוא. קשה לי דבשחרור ל"ש טעם זה דאף אם לא יהי' הדין דעבחז"ל מ"מ רשאין לכתוב לרב בלא עבד עמו דהרי אפי' לר"מ דחוב הוא לעבד ג"כ הדין דכותבים דאל"כ היכי קתני במתני' דבשחרור חיישינן לנמלך הא אביי ל"ח לאקרי וכתב, ונצטרך לומר דאתיא רק כרבנן דזכות הוא לו, א"כ היכי אמרינן לעיל גבי שחרור הניחא למ"ד כו' וכאביי, אלא לר"מ כו', הא לאביי ממילא בהכרח רק כרבנן, אע"כ דגם לר"מ כותבים ומטעם דסתמא נמסר כדינו בפני עדי מסירה ויהי' קול דלא נמסר ביום שנכתב כמו בגט, ואף דתוס' בסוגיא דנכתב ביום, הקשו אחר כך דניחוש שמא תזנה וימסור לה בצנעה כדי לחפות, ותי' דלא מקדים פורעניות, ובעבד ל"ש לא מקדים פורעניות, מ"מ באמת קיים התי' הראשון דקלא איכא גבי עבד ולחיפוי ל"ש בעבד, א"כ עכ"פ יהי' מאיזה טעם שיהי' מדמוקי' הברייתא במצא שחרור גם לאביי אליבא דר"מ, ממילא מוכח דגם לר"מ כותבי', דהרי קתני אין הרב מודה ל"י, וא"כ בשחרור ל"ש התקנה, וי"ל דבאמת התקנה משום לא פלוג דשאר השטרות. ונסתפקו אח"כ אי אמרי' גם לענין איסור לא פלוג, ובמהר"ם שי"ף הקשה על תוס' דגם לענין איסור שייך התקנה שלא יהא רשאין לכתוב, דשמא בא העבד על בתו וחופה עלי' עיי"ש.
ולענ"ד בהיפוך דגם מש"ה ל"צ לתקנו בעבד מכח ראיה ברורה הנ"ל דעבד כותבי' אף לדר"מ, ובזה אפשר לקיים דברי המהרש"א בסוגיא דשטרי הקנאה ברש"י ד"ה אפילו בשטרי דלא הקנאה וכו' משום דקשיא ליה אמתני' דנמלך הא אין כותבי', ולאקרי וכתב ל"ח עיי"ש.
ולכאורה ז"א דהא דבגט ושחרור ממילא כותבי' מטעמא דמסתמא ימסור בפני ע"מ ויפקו קלא, ובדייתקי ג"כ כותבי' דאם יתן בנתיים לאחר ממילא בתרא זכי, ובמתנה הא לפמ"ש תוס' דמהיום ולא"מ, היינו מהיום אם לא אחזיר ג"כ הדין דכותבי' דהא בתרא זכי (וסברא זו מוכרח לכאורה מהא דאמרי' לעיל דבמתנה אמר תנו נותנים עכ"פ במתנה דמהיום אם לא אחזיר ניחוש שמא לוה מאחר והמקבל מתנה לא יניחנו בטענה דזכי המקבל למפרע מיום הכתיבה כיון דל"ח בנתיים, אע"כ דבכה"ג דלא הוי רק משום פרעון והחוב נשאר על עיקר הבע"ד ל"ח ודוקא בשובר מוציאי' ממנו) והרי ממנ"פ אם נימא דאביי דחיק' ליה לפרש באם לא אחזיר, ומה דקאמר איהו גופא איזה מתנת בריא היינו מהיום ולא"מ, מ"מ מה צריכים לומר דקשיא ליה לאביי משום דלא ס"ל אקרי וכתב, אמאי לא אמרי' בפשוטו דהיה קשה לו אמאי אמר תנו נותנים, אע"כ דעבחז"ל, אלא ודאי דהיה אפשר לפרש דמהיום אם לא אחזיר א"כ ממילא הדין דכותבים, ומשוברי' ג"כ ליכא ראי' דהא באמת איתא לדשמואל, דחזר ומחלו מחל, ואביי דאמר לקמן אפ"ת לית' לדשמואל, היינו דליכא ראיה לדשמואל, אבל מ"מ משמע דל"פ אדשמואל ובזה לכאורה נדחו דברי מהרש"א, ולפי הנ"ל אפשר לקיים דבריו להסוברי' דלר"מ דע"ח כרתי א"צ למסור בפני ע"מ, א"כ י"ל אף דבאמת אפילו דלרבנן בגט שחרור כותבי' ומטעם דל"ח שמא יתן דע"מ מפקי לקלא, י"ל דזה רק לרבנן דע"מ כרתי, אבל לר"מ דע"ח כרתי יש לחוש שיוציא' בלא ע"מ, היה מהראוי דלא לכתוב, ושאני בגט משום דלא מקדים אינש, רק אי אמרי' עד בחז"ל כותבי' גט לר"מ לשיטה דזכות הוא לעבד, וא"כ י"ל דאביי סובר דמתני' דנמלך אתי' אפילו לר"מ, והוכיח שפיר דעבאז"ל.
ומיושב ג"כ הא דאמרי' הניחא לר"מ וכאביי היינו דלר"מ שפיר הוי התקנה כמו בכל השטרות דבלא"ה לא יהיו רשאין לכתוב דחשש שלא יתן עד תשרי ולא יתן בפני ע"מ, ודו"ק:
בא"ד וא"ת וניחוש שמא זבנה לכתובת' וכו'.
ולכאורה צריך להבין דמאי פריך הגמר' ניחוש שמא וכו' הא אף הדין דל"י מ"מ יהיה ביד הלוקח לגבות מהבעל מספק, וכבר כתבתי מזה.

ולזה נ"ל לשיטת הרי"ף במקום שכותבים נאמן לומר פרעתי, וא"כ י"ל דהכי פרכי' אם יהיה הדין דל"י ממילא ישאר השטר ביד הלוקח, ואפשר שבמשך הזמן ימצא ראיה להלוקח שהשובר הזה פסול וגובה בשטר שבידו, אבל אם נחזור השובר לבעל, ילד הבעל בשובר שבידו ויוציא השטר כתובה מיד הלוקח, דהלקוחות לא יאמרו אייתי ראיה דסברי קמו רבנן למלתא, ואם אח"כ ימצא ראיה שהשובר פסול במה יגבה כיון דאין שטר כתובה בידם, וזהו במקום שכותבי' דאין גובי' בלא כתובה, ומרווחנא טובא בזה, מה דמקשי' על שנוי' דאביי שט"כ יוצא מת"י דניחוש שהקנה בקנין אג"ק והיינו כיון דכתוב' בידה ויכול לחזור לו ממילא אין הפרש בין נחזיר לו השובר או יהיה מונח כיון דכתוב' אינו ביד הלוקח דעיקר החשש רק שיוציא הכתוב' מיד הלוקח, וא"כ ממילא מיושב קושי' תוס' דאם מכרה ביום שנכתב, ממילא אם יהיה השובר ביד הבעל לא יהיה בכחו להוציא הכתובה מיד הלוקח כיון דשניהם ביום א', ואפשר בלא שיטת הרי"ף י"ל לפירכת הש"ס דסתמא קתני אף לענין תוס' כתוב' דליכא תנאי ב"ד וכסוגי' הנ"ל.
גם בלא"ה אני מסופק די"ל דגם בעיקר כתובה אם מכרה, לגבי הלוקח לא הוי תנאי ב"ד והוי רק בע"ח דעלמא דא"י לגבות בלא שטר, ואף דבא מכחה ולדידה הוי תנב"ד, הרי חזינן דבדידי' גופא דעת המרדכי דאם נשאת לאחר אינה גובה בלא כתובה כמו שכתב בהגהת ש"ע אה"ע (סי' ק') ולגבי הלוקח ל"ש לחלק, דעד שתנשא יהי' לו דין תנב"ד, ואח"כ לא מסתבר יותר דפקע כח מעב"ד ממנו מיד, ועדיין בזה צריך חיפוש ובדיקה בתלמוד, עכ"פ לשיטת הרי"ף מרווח היטב בעזה"י.
הנ"י הקשה בשם הר"ן בסוגיין, דאמאי במתנת בריא אמר תנו אין נותנין הא הדין דאין כותבי' ולאקרי וכתב ל"ח, ביאור הדברים תמצא בשטה מקובצת דס"ל להר"ן כיון דנקט בכל הסוגיא דהקנאה בטעם דחיישי' לקנוניא, נשמע דס"ל דלא כרב אסי, ול"ח לאקרי וכ', והמציא הר"ן בזה חידוש דין דמתנה כותבים דלא שכיח שיחזור ויתן לאחר:
ולענ"ד יש לדון בזה טובא דהא בברייתא קתני איזה מתנת בריא כו' שנכתב מהיום ולא"מ והיינו אם לא אחזור, וא"כ מנ"ל דהפירוש דבמתנה דעלמא אפי' אומר תנו א"נ אימא בהיפוך דבעלמא גם בלא אמר נותנים דל"ח לנמלך כיון דא"כ, ורק במהיום אם לא אחזור דהדין דכותבי' בזה חיישי' לנמלך:

מתני' תכריך של שטרות. הפ"י וקצות החושן כוונו לדבר א', דהא דמהני סי' דהוי ריעותא דנפילה דסמך על הסי' וא"ח לשמרו ולא הוי נפילה ריעותא כלל, ובקצות החושן הוסיף לבאר דבזה ניחא הא דבעי כרוכים דוקא ולא מהני סי', דמנין בלא כרוכים לשיטת החכ"צ דלא מהני יאוש בחוב, והיינו דבליכא כרוכי' לא הי' אפשר לו לסמוך אסי' וקיימא ריעותא דנפילה עיי"ש, ועדיין צריך לבאר לשמואל דל"ח לפרעון, א"כ ע"י הסי' דמנין ידעי' דמן המלוה נפל וכבר הלוה לו, וממילא ליכא חשש, דלשמא לא לוה עד תשרי ל"ח, כמ"ש תוס' ובפרט לאביי.
וצ"ל דמיירי ג"כ באין חייב מודה דטוען מזוייף כמו מתני' דמצא שט"ח, ולז"א מספיק בירור הסי' דגם אי זייף יודע הסי', ורק בכרוכי' כיון דיכול לסמוך על כרוכי' וא"ח לשמרו ליכא ריעותא דנפילה ל"ח לדומ' וזייף ומהני קיום כמו בשטרא דעלמא, אבל בלא כרוכי' ל"מ סימן דמנין, דמדלא חשש לשמרו דשמא לא ימציאם ביחד, ויהי' החשש דלא לוה כלל, ולגמרי חיישי' לזיוף.
ובזה מיושב היטב קושי' תוס' בסוגיא דשטרא הקנא' דשמואל בא"ח מודה וטוען מזוייף, מוכח דל"מ קיום במקום ריעותא דנפילה, א"כ במצא שטר הקנאה ניחוש למזויף, והמציאו החילוק בין טוען מזוייף בין דלא טען ואינו בפנינו, ולפי הנ"ל ניחא דוקא בשטר דעלמא חיישי' לזיוף דהוי ריעותא דנפילה, דהא בלא חששא דזיוף היה צריך לשמרו דשמא יטעון הלוה לא לויתי לגמרי, משא"כ בשטרי הקנאה דכל מי שמוצא השטר יודע דהוא של המלוה, דהא ליכא חששא דלא לוה, ולפרעון ג"כ ל"ח, מש"ה לא נזהר ול"ח למזוייף, ודמי ממש ליש בו סי'.
ובעיקר קושי' תוס' הנ"ל הי' נ"ל לתרץ, דודאי חשש דזיוף הוא רחוק מאוד, ואי איכא לתלות ריעותא דנפילה בדבר אחר תלינן, וא"כ בשלמא בשטר דעלמא דהלוה טוען מזוייף מש"ה ל"י, דאם נידון דמדלא טען הלוה לא לויתי לגמרי אנן לא טענינן ליה, א"כ אנו דנין דלוה, וממילא אין לתלות טעמא דצפילה משום דבר אחר, מש"ה ל"א דטענתו אמת דמזוייף, ואם באת לומר דלא הוי מזוייף, ולתלות הנפילה דעדיין לא לוה, ממילא הדין דל"י, עכ"פ בין כך וב"כ ל"י, משא"כ בהקנאה דתליא ריעותא דנפילה דעדיין לא לוה, והלוה א"ח לשמרו ומה"ת להמציא חשש זיוף, דתליא יותר דלא לוה ומהדרינן למלוה מחמת הקנאה.
ובאמת לפ"מ דנקטו לעיל הקושי' גם במעב"ד דיחזור ליתא לדברינו, דהא גם בהיפוך יש לתלות דלא לוה, אבל לפ"מ דתירצו בכתובות חד תי' דהנפק עדיף דמסתמא הב"ד דקדקו היטב, ולזה ל"ח דדמה וזייף גם חתימת ב"ד שפיר א"ל כדברי':

בתוספות ש"מ איתא לדשמואל כו' וזה אין לחוש שמא מכרה אחר גירושין כו' ומסתמא מכרה בדמים יקרים כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות דאכתי ניחוש שמא לותה לעצמה מאיזה אדם קודם שנתגרשה או שחבלה והזיקה בו דחל השיעבוד לגבות כתובתה אחר שנתגרשה ובכה"ג ודאי אינה יכולה למחול כיון שכבר חל השיעבוד מדר' נתן וא"כ ניחוש לקנוניא וראיתי שהש"ך הביא ג"כ קושיא זו בסימן פ"ו בשם מהרש"ל ותירץ הש"ך דלשמא לותה לא חיישינן דלא שכיח להלוות לה על השיעבוד דטובת הנאה כיון דבודאי אין מרויח כלום ואפשר שיפסיד הכל ותירוץ זה מספיק לענין שמא לותה אבל לשמא חבלה והזיקה הקושיא במקומה עומדת וי"ל דהנהו קלא אית להו וק"ל:

בפרש"י בד"ה ועוד כו' דא"נ הכי הוי כי מטא שובר לידיה כו' ולא היה ממכרה כו' עכ"ל. ואף לפמ"ש לעיל גבי מתנה דלשיטת רש"י אף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו מ"מ מודה דהיכא שנתנה לאחר קודם דמטא לידיה דקמא נתבטלה זיכוי החתימה וכמ"ש הרא"ש לשיטת הרי"ף מ"מ יש לחלק דודאי גבי מתנה כיון דעיקר המתנה אינו קונה אלא ע"י זה השטר מתנה דבהכי איירי מש"ה כיון שנתנה לאחר ממילא נתבטל השטר מתנה שכתב לראשון וכיון שכבר נתבטל תו לא מהני אי מטא לידיה בסוף וכדמשמע פשטא דמתני' בפרק מי שהיה נשוי שהביאו התוספ' כאן דכתב לזה ולא מסר לו וכתב ומסר לשני האחרון זכה ולא נצטרך לפ' כמו שפירשו התוס' משא"כ בשטר שובר שאינו אלא לראיה בעלמא ואפי' אם מחל לו בע"פ בפני עדים א"צ יותר א"כ שפיר כ' רש"י דכשהגיע לידו בסוף הוי שפיר לראיה וא"כ לא היה המכר שבינתיים כלום אבל ודאי אי לא מטא לידיה כלל פשיטא דלא מהני כדאמרינן לקמן בסמפון היוצא מתחת יד המלוה ואמרינן נמי במצא שובר אם אינו מודה לא יחזיר והוצרכתי לכ"ז לפי שכל המפרשים האריכו בענין זה עיין בספר המלחמות ובש"ך סי ל"ט והארכתי שם ודו"ק:

בתוספות בד"ה שובר בזמנו טורף אע"פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחילה כו' ונראה שתקנת חכמים היא כו' עכ"ל. נ"ל בפשיטות דלא כ"כ אגופא דמלתא דאביי דמה שאמר עדיו בחתומיו זכין היינו מתקנת חכמים דא"כ לעיל ה"ל לפרש כן א"ו דעיקר מלתא דאביי י"ל שהוא מעיקר הדין שהעדים זוכין לו משעת חתימה לגמרי ע"ת אם יגיע לידו לבסוף שלא יחזור בו המזכה שהרי ודאי נראה שכן דעת המזכה שכיון שכותב שטר מהיום מעכשיו רוצה לזכות לו ומדלא מסרו לידו מיד או לזכות לו ע"י אחר מכלל דבדידיה תליא מלתא אם יחזור בו או לא יחזור אבל עיקר דברי התוספ' על מ"ש בזה הדיבור דאף ע"פ שנמסר השטר מכירה קודם שזה נראה ודאי חזרה גמורה מזיכוי כתב השובר ואפ"ה מהני השובר לבטל המכירה כיון דמטא לידיה השובר בסוף וכמ"ש התוספות ג"כ לעיל לענין מתנה וא"כ שפיר הוצרכנו לומר שזה תקנת חכמים אבל לא מעיקר הדין כיון שחזר בו קודם שהגיע לידו וא"כ לפ"ז אין אנו צריכין למ"ש מהרש"א דלמ"ד עידי חתימה כרתי מעיקר הדין הוא ולפמ"ש נתבאר שאין זה ענין לזה כלל ועוד דבלא"ה נמי ע"כ דאף למ"ד עידי חתימה כרתי מודה שאם נתברר שלא הגיע לידו עד זמן מרובה לא מהני זמן החתימה אלא דמסתמא אמרינן שהגיע לידו וזה מבואר בדיני גיטין ואין להאריך:

במשנה מצא בחפיסה כו' ה"ז יחזיר ופרש"י משום דדבר שיש בו סימן הוא. ויש להקשות דמי עדיף הסימן מהיכא ששניהם מודים לגמרי ואפ"ה מסקינן לעיל דלא יחזיר אם יש בשט"ח אחריות נכסים וכה"ג בכ"מ דשייך חשש קנוניא וא"כ מה מועיל הסי' דאכתי נימא כיון דנפל איתרע וחיישינן לקנוניא וי"ל דהא דאמרינן כיון דנפל איתרע לא שייך הכא דכיון שהניחו בחפיסה או שמצאו בין שאר שטרותיו נראין הדברים ששמרו כראוי וע"י אונס נאבד ממנו ועוד שלא נזהר בשמירתו כ"כ כיון שאם ימצאנו אחר יחזירנו ע"י סימן משא"כ במוצא שטר בפ"ע אמרינן שפיר דודאי איתרע כיון שלא הניחו בחפיסה או בין שאר שטרותיו ועוד שהיה לו ליזהר בשמירתו דכשימצאנו אחר ודאי לא יחזיר לו כשלא יודה הלוה ואף אם יש לו סימן מובהק כגון נקב בצד אות פלוני אפשר שהלוה יודע ג"כ בזה הסימן וא"כ אכתי ה"ל ליזהר בשמירתו א"ו דאיתרע וכמ"ש כנ"ל ברור מל' הרא"ש אח"ז עיינתי בש"ך סימן ס"ה ס"ק כ' שכתב כל היכא דשייך חששא דקנוניא לא יחזיר אפילו מצאו בחפיסה וכ"כ ג"כ בס"ק ל"א. ולענ"ד פשטא דמתני' לא משמע כן דהא בשטרות איירי ואנן קי"ל אחריות ט"ס הוא וא"כ ודאי שייך קנוניא ואפ"ה אמרי' לא יחזיר אע"כ כדכתיבנא כדמשמע מלשון הרא"ש ע"ש ודו"ק:

ואביי חדא לב' כתובות לא ח' ועוד שובר בזמנו טריף אביי לטעמיה דאמר עדבז"ל. ותמוה הך ועוד אינו תי' על מה שתירץ אביי בששטר כתובה יוצאה מת"י והגמרא בא ליישב דברי אביי ואדרבה קשה למה הוצרך אביי לשנויי שכ' יוצא מת"י כיון דסבר עבז"ל ואיך שייך אביי לטעמיה ותמוה מאוד. ונראה ליישב בעזה"י למ"ש הרי"ף דבשובר כיון דמחילה לא בעי מטי לידיה כיון שא"צ זכי' בשטר וכמו שכתב הרא"ש דאם לאו הכי לא היה מהני מטי לידיה כיון דהוי חזרה מהשובר עיין שם. והנה פרק אעפ"י פ' כר"י דלא מהני בכתובה מחילה בע"פ רק כתובת התקבלתי כר"י וכן פסקו הרבה פ' ע"ש אה"ע ס' ו'. ואם כן שוב צריך זכי' בגוף השטר ככל שטר חיוב כיון דלא מהני המחילה רק על ידי השטר וממילא בעי מטי לידיה וקשה כנ"ל דהוי חזרה ושוב לא מהני מטי לידיה:

אמנם עיקר הטעם שם דלא מהני הוא כיון דחכמים תיקנו כתובה כל שהיא תחתיו דאסור לשהות כו' לא נפקע במחילה דעדיין החיוב כיון שהיא תחתיו. רק התקבלתי הוי הודאה שחייבת לו עיין שם. ומ"ש שם. ולכך בתוס' כתובה מהני מחילה בע"פ ככל חוב ורק משום דאסור כו'. ואם כן שפיר קאמר הש"ס חדא דל"ח לב"כ ועוד אי ח' שיש לה ב' כתובות וא' נשאר לה אם כן שוב יש לה כתובה ואינו אסור כו' אם כן שוב מהני מחילה בע"פ על הכתובה א' ושוב עבז"ל. וא"צ מטי לידיה דהוי מחילה כמו שכתב הרי"ף. דהא ע"כ הכתובה שת"י גם כן הזמן קודם דאם לאו הכי ניכר שכ' אח"כ. וממילא כיון שהיה לה כתובה זו שיוצאה מת"י מועיל השובר על הכתובה האחרת בע"פ ושפיר בזמנו טריף בלי מטי לידיה. והוצרך שפיר אביי לשנויי בשכ' ויצא מת"י דאם לאו הכי לא מהני עבז"ל דלא מהני ע"פ ושוב בעי מטי לידיה ולא מהני. ורק כיון שיוצא מת"י רק שנחוש לב"כ שוב א"צ מטי לידיה כנ"ל. ומדוייק לשון הגמרא שובר בזמנו טריף אביי לטעמיה כו' הא הול"ל עבז"ל מה שייך לטעמיה היא היא זה עצמו. ולמ"ש אתי שפיר דאמר שובר בזמנו טריף מיד בלי מטי לידיה דלטעמיה כנ"ל במה שצריך זכי' ע"י מטי לידיה כן במחילה בלי מטי לידיה ואדרבה ראיה מגמרא לדעת הרי"ף ורא"ש ז"ל כנ"ל:

עוד יש לומר דלכאורה אינו מובן טעם הרא"ש דחזרה דהא הוי תנאי למפרע. וי"ל דלא חשיב כלל מטי לידיה. דבשלמא בשטר חוב זכין לו על תנאי שיהיה מטי לידיה היינו שיתן לו השטר כדין שטר דמהני עכ"פ מכאן ולהבא משעת המסירה וזכי לו למפרע על תנאי זה. ואף שמכר נכסיו אינו ענין להחיוב דמ"מ מחויב במסירת השטר. משא"כ בשובר שזכו על תנאי דיהיה מטי לידיה כדין שובר משא"כ כשמכרה הכתובה ונותנת לו השובר ניירא בעלמא הוא מאדם שאין החוב שלו ולא קרי מטי לידי' כלל דאין לו דין שובר גם ממסירה ואילך לא יהיה למפרע ולא חשוב מטי לידיה כלל כנ"ל ואין כאן קיום התנאי כו' וממילא לא זכו למפרע:

אמנם יש לומר כיון דהא שמואל וקיימא לן דמוכר שטר חוב מהני מחילה דמכירת שטר דרבנן וכיון דמן התורה מהני המחילה לא תקנו להפסיד הלוה ואם כן ניהו דעכשיו אמר דליתא לשמואל ולא מצי מחיל היינו כשגם אחר שיועיל המחילה הוא של לוקח ולמה יחושו ללוה יותר מללוקח כו' אבל כיון דנכתב השובר מקודם שוב שפיר עבז"ל דחשוב מטי לידיה דאח"כ ג"כ מועיל המחילה כיון דאם תועיל שוב זכו למפרע ואין כאן לוקח כלל ודלה מחלה דלא הועיל המכירה שוב לכ"ע מהני המחילה. וכמו דאמר פרק אע"פ דאף דאלמוה רבנן לשיעבודיה מ"מ לענין דבר שלא בא לעולם נשאר הדאורייתא כאלו לא תיקנו ע"ש. וכן בהנ"ל כיון דמן התורה מהני המחילה וכיון דאם יועיל נתבטל מכירה שוב לכ"ע מהני המחילה ממסירה ואילך דכשתועיל זכו למפרע כנ"ל. ושפיר גם בשובר שייך עדיו בחתומיו זכין לו:

אמנם הא שיעבודא דר"נ א"י למחול ולהרבה פ' גם בכתובה. וא"כ הא דבמוכר שט"ח לשמואל מהני מחילה הוא דאף שנתן הלוקח מעות מ"מ אינו מגיע לו חוב שלקח השט"ח ואין כאן שדר"נ וחיוב דד"ג נעשה אחר המחילה ומהני. אבל כאן דנאמר דמהני המחילה משום שאם תועיל שוב יהי' עדיו בחתומיו זכין לו למפרע ומהני המחילה דשלה הוא. והא אדרבא כיון שנתבטלה המכירה למפרע משום עז"ל א"כ מגיע ממנה המעות ללוקח ואיכא שיעבודא דר"נ ולא הועיל המחילה כלל דלהבא ממסירה ואילך ושוב גם למפרע לא זכו דלא שייך טעם הנ"ל שאם יועיל מכאן ולהבא יהי' כדין דאדרבא כנ"ל:

אך בא"ל נכסי מהני דליכא שדר"נ. וא"כ אי אית לה כתובה שיוצאה מת"י רק דח' לב' כתובות שוב שובר בזמנו טריף דשייך עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל. דא"ל נכסי לגבות מכתובה האחרת מדר"נ כנ"ל. ויש לדחות. ובל"ז פשוט להנ"ל דכשיש ב' כתובות א' שלא מכרה א"כ עכ"פ חל השובר והמחילה ממסירה ואילך שנמחל כתובה הב' וכיון שהמחילה חל חשוב מטי לידי' וזכו למפרע כנ"ל. ומ"מ יש לדחות. ואינו מוכרח:

שם תוס' שובר כו' שאינו ניכר מתוכו כו'. אינו מובן בשלמא למ"ד עידי חתימה כרתי לא חשוב שטר עד שמוכח מתוכו משא"כ כיון דעל מנת כן ע"כ עדי חתימה זכין לו בתורת ע"מ כאלו נמסר לו מאחר שזכין כו'. וא"כ הוי כמסר תחלה אף שאינו מוכח שעכ"פ שטר בידם. ואי ס"ל כר"ן דע"ח מהני בתורת ע"מ שע"י תפיסתו אנן סהדי כו'. א"כ גם ביומו תפיסתו מוכחת וכשנמסר לו שט"ח בע"ח מהני באותו יום ג"כ בתורת ע"מ ע"י התפיסה כיון שגם אחר היום מה דחשוב ע"מ רק מצד הוכחת התפיסה כשרואין בידו וזו ההוכחה גם באותו יום כשרואין בידו חתום בעדים כנ"ל. וי"ל למ"ש תוס' פ"ב דגטין דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים גזה"כ רק בע"מ ג"כ ראוי כיון דמכשיר אחר י' ימים ע"ש. וא"כ כאן לענין הזכי' שבאותו יום אף דחשיב ע"מ ביומו שרואין בידו דתפיסתו מוכחת אבל אין עדות זה ראוי לעמוד ימים רבים. דאחר יומו שוב אין כאן ע"מ על התחלת או אמצע היום רק התפיסה מוכחת על סוף היום דאח"כ אין הוכחה אלא על קודם סוף היום כנ"ל. ושוב אין הע"ח כורתים מצד ע"מ ג"כ רק על סוף היום דהעדות דקודם אינו ראוי כנ"ל ולא מהני:

ובזה י"ל ק' תוס' דלמא באותו יום עצמו מכרה הכתובה ולא יוכל להוציא ובאמת לא מוכח מתוכו כו'. ולמ"ש א"ש דלענין שיהי' ספק וא"י להוציא שפיר מוכח מתוכו דבשלמא מצד ע"ח כרתי וכשאינו מוכח ומבורר לא חשיב ע"מ אבל כיון דביומו חשיב ע"מ כנ"ל. ולאביי עמ"כ רק שאינו ראוי לעמוד כו' דאח"כ לא יהי' הוכחה וכיון דלענין ספק ראוי ויועיל אח"כ שפיר מהני באמת לענין שא"י להוציא כנ"ל:

או י"ל כיון דרק תקנה עדיו בחתומיו זכין לו כדי שיוכלו לכתוב כו' א"כ כיון דסגי במה שיזכו מסוף היום דשוב לא שייך במכר שימכור לאחר דלא יוכל להוציא. א"כ באמת אין זוכין רק מסוף היום כיון דסגי בהכי ולכך זה שמסר תחלה קני. ומיושב ג"כ דלענין שובר לפי ק' תוס' א"כ לא יהי' רשאין לכתוב ביומו שלא יוכל להוציא א"כ שוב עידיו בחתומיו זכין לו מיד שחותמין כדי שיהי' רשאין לכתוב:

אך באמת קשה דלתוס' יהי' צריכין שיהי' השטר ביד העדים בסוף היום ולא מצינו זה ואף שמחזירין ללוה ג"כ עדיו בחתומיו זכין לו ואי כנ"ל בסוף היום אין אצלם לזכות עבור המלוה. ואי הזכי' מיד על סוף היום הוי כלאחר ל' דכלתה משיכה. וצ"ל לתוס' דהי' תקנה עדיו בחתומיו זכין לו אף שאינו כדין זכי'. ודוחק:

מה שהקשו תוס' שמא מכרה ביומו כו' וא"י להוציא. אינו מובן דהא באמת ספק הוא שמא כ' בניסן כו'. וגם שידוע לנו שמכרה הכתובה ביומו הדין דא"י להוציא מספק. ולמה לא יחזיר ומשום תפיסה הא גם שמחזירין הוי ספק כיון שבאמת עדיו בחתומיו זכין לו. וגם שמחזירין אין לו ראי' רק על ספק. וא"ל דתוס' סוברים שבשובר דאיתרע אינו מבטל כלל השטר ברור וכיון דהריעותא מורה שנמסר אח"כ יכול לוקח לגבות בשטרו. או דתוס' לטעמי' דבס"ס מוציאין ממון. ויהי' ס"ס שמא נמסר אח"כ כיון דנפל ושוב משום עדיו בחתומיו זכין לו לא מהני רק מסוף היום. ואת"ל שנמסר ביום שנכתב כ' שמא נכתב ונמסר אחר שקנה לוקח משא"כ כשיחזיר לבעל יהי' רק ס' א' דמסתמא יום שנכתב נמסר. רק מי קודם וא"י לגבות:

הרי"ף ז"ל כ' דמחילה הוא ואע"ג דלא מטי לידי' כו' ע"ש. ופי' הרא"ש דע"כ שסובר דבחזרה לא מהני מטי לידי' ע"ש. ולע"ד נראה די"ל כפשטי'. למ"ש לעיל דקשה כיון דא"א לשעבד נכסיו בלא חיוב הגוף לרוב הפ' וא"כ בהקנאה או עדיו בחתומיו זכין לו הפי' דמתחייב מעכשיו במה שאינו חייב ע"ת שיהי' מטי לידי' א"כ כשלוה ונותנו ונתקיים התנאי חייב למפרע מה שאינו חייב וההלואה ג"כ ע"פ ויהי' ב' חיובים. וע"כ כמ"ש שם דהוי כע"מ להחזיר ולהקנות לו בתורת קנין החוב של עצמו ונותן לו אח"כ השטר בתורת קנין בעד ההלואה ע"ש. וא"כ שפיר בחוב אבל שובר דכשנמחל א"א להקנות לו השובר. וא"כ כיון שמוחל קודם שנפרע שכשיהי' מטי לידי' תהי' למפרע מחילה בלא פירעון א"כ צריך להחזיר מעות הפירעון שקיבל מלוה דהא נמחל. ואם א' מוחל ללוה חובו בתורת מחילה מעכשיו ע"ת שיפרע לו כשנתקיים ונמחל לקח שלא כדין הפירעון כנ"ל. ואיך נאמר עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל בשובר כיון שמכין ורוצה שיפרע לו א"כ ע"ת דמטי לידי' יהי' למפרע מסתמא אינו רוצה כנ"ל:

אך בשובר דמחילה בלי פירעון שפיר מהני כנ"ל דאין חילוק רק ע"ת דמטי לידי' כשאר שטר. או בפרעון שכבר נפרע וכ' שובר אח"כ שפיר מהני ג"כ אף שמוסר לו אח"כ דבזה שוב מחילה לחוד כנ"ל:

וא"כ י"ל למאי דבעי' בש"ס ב"ב קמ"ט ש"מ שהודה אי חשיב כמתנת ש"מ דמצי הדר בי' כיון שבאמת לא לוה או דכיון דאי לוה א"י לחזור א"כ מודה שא"י לחזור ואף שלא לוה אינו מתנה ע"ש. וא"כ בשובר שכ' התקבלתי ומודה שנפרע א"כ כיון דאי באמת נפרע כבר עדיו בחתומיו זכין לו ע"ת ומהני למפרע כל"ל. א"כ שוב אף שבאמת לא נפרע מהני מיד הודאה דהא מודה שזכין לו מיד וכנ"ל. רק אם לא הי' מועיל הודאה בלי מסירת השובר לא הי' מהני. אבל כיון דת"י ומהני מחילה בע"פ ג"כ שוב מהני ההודאה דהוי לי' כמחילה ואע"ג דלא מטי לידי' אז היינו דהא אם לא נפרע לא אמרינן שזכו לו שיהי' כמטי לידי' דהזכי' שזכין לו נק' ג"כ מטי לידי' כאלו נמסר כנ"ל. מ"מ כיון כמחילה מהני ההודאה כנ"ל בלי מטי לידי' אז. ומ"מ בעי אח"כ מטי לידי' שיועיל למפרע ככל שטר כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה תמוה פי' הרא"ש שיועיל שובר אף דלא מטי לידי' כלל. הא סמפון היוצא מת"י מלוה כו' סוף פירקין דהכין לו זמנין דפרע כו' ע"ש בש"ס ורי"ף ורא"ש. ולעיל בשובר כ' הי' ונמלך כמ"ש הש"ך. וברייתא זו גופי' אין אשה מודה לא יחזיר כו'. ולכך י"ל דלכאורה למה תלי בגמ' התנאי שיהי' מטי לידי'. ולא בגוף ההלואה דעדיו בחתומיו זכין לו ע"ת שילוה לו אח"כ. וע"כ כיון דבהלואה לחוד לא משתעבדי נכסי לענין לקוחות לכך התנאי שיהי' מטי לידי'. אבל בשובר דהוי כמחילה ומהני בלי מסירת השטר. שפיר התנאי שיהי' עדיו בחתומיו זכין לו ע"ת כשיפרע לו אח"כ או ירצה למחול לו. ולכך כ"ז שלא פרע לא מהני שובר שת"י מלוה רק כשפרע או מחל אח"כ מהני למפרע אף דלא מטי לידי' גוף השובר מ"מ כבר זכו לו עדיו כנ"ל והיינו דאם הי' ע"ת שיהי' מטי לידי' ראוי להיות לא יחזיר דבשלמא בשט"ח אף דבחזרה זו גורמין הפסד ללקוחות מ"מ אינו גזל דרשות ביד לוה למכור אף דמשועבד משא"כ שובר כשמועיל למפרע הוי גזל מה שמכרה סתם הכתובה. ונעשית גזלן למפרע כמ"ש הרא"ש סוכה בעמ"ל דחשיב שולח יד למפרע ע"ש. וא"כ כיון שתלוי במטי לידי' וכשלא יחזיר הוי כדין א"כ למה יחזיר שיתבטל המכירה למפרע. ולא חשיב כלל הודאתו כמטי לידי'. דהתפיסה שביד המוצא ל"מ דחב. ואינו זוכה בשבילו שיהי' כמטי לידי'. רק דבל"ז אינו ראוי שיחזיר שיהי' גזל למפרע. ועוד כשהנייר אינו ש"פ וכשבשעת אבדה ומציאה אינו ש"פ א"צ להחזיר וא"כ כיון שמכרה הכתובה אין השובר ש"פ דהי' חזרה ולא רצתה ליתן. וזכה המוצא. ואף דעכשיו רצונה ליתן לו והוי ש"פ דמהני למפרע מ"מ כבר זכה המוצא ולא יחזיר וממילא לא מטי לידי' ויזכה לוקח כדין. והוצרך לומר דבשובר שת"י התנאי רק עדיו בחתומיו זכין לו יפרע או ימחול כנ"ל. ושוב הודאתה הוי כמחילה ופקע ולמפרע הועיל ושוב ממילא צריך המוצא להחזיר כמו שטר כו' זכות יש לי בו דאף שלא יחזיר נגמר המחילה והזכי' למפרע שזכה הבעל בשובר. וגם שוב הוי ש"פ למפרע בשעת אבדה דלגבי הבעל ש"פ כיון דעכ"פ זכה למפרע אף שלא יחזיר ושוב יחזיר כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל אף דנימא כהרא"ש ז"ל וגם בשובר מהני חזרה ובעי מטי לידי' מ"מ י"ל למ"ש הרא"ש ב"ב פ' מ"ש גבי בעי' דאם עמד חוזר דכיון שודאי זכה רק ס' חזרה אינו מבטל הודאי זכי' ע"ש אף דהחזרה מבטל למפרע ע"ש. וא"כ לכאורה גם במתנה דעדיו בחתומיו זכין לו וספק אי נמסר אז ואף אי נמסר אח"כ מ"מ עדיו בחתומיו זכין לו רק דהוי חזרה קודם שמטי לידי' א"כ ספק חזרה אינו מבטל כיון דודאי זכה ושפיר יחזיר אף דיש חשש שמא כ' ליתן בניסן כו'. אמנם כיון שדנין אם יחזיר או לא א"כ עכשיו עדיין לא נתקיים התנאי ושפיר לא יחזיר מספק שמא כ' כו' ולא נתקיים התנאי אף בלי החזרה מצד הספק דשמא חזר וממילא לא יחזיר ולא נתקיים התנאי כלל. ולא שייך דאין ספק חזרה מבטל ודאי זכי'. דעדיין אינו ודאי זכי' כנ"ל. משא"כ בשובר דהתנאי נתקיים שמוחלת דהודאה הוי כמחילה ושוב אף דחזרה מהני מ"מ הא שוב ספק חזרה לא מבטל ודאי זכי' דעכ"פ זכה למפרע בשובר דעדיו בחתומיו זכין לו ושפיר קאמר הרי"ף דהוי מחילה ואע"ג דלא מטי לידי' וכיון דכבר נתקיים לא מבטל ס' חזרה והדין דיחזיר ממילא משא"כ היכא דצריך מטי לידי' כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר בודאי חזרה מבטל גם בשובר כשמכרה כנ"ל אף דמסר אח"כ ולכך לזה שמסר תחלה קנה כמ"ש תוס' וכן אינו מודה לא יחזיר כנ"ל:

שם מתני' אגרות שום פירש"י ששמו ב"ד כו' עי' תוי"ט דתמוה דהיינו ש' חלטאתא דאמר לעיל הפי' דכל מעב"ד וחילוק הסמ"ע בין בפני הלוה אינו מובן דמה חילוק. ונראה לפי' ר"ת דקרי אגרות ששולחין ב"ד לב"ד אחר לשום נכסי לוה. וי"ל הפי' דמוצא השטר בב"ד זה ונתקיים ונתחייב. ונכסי לוה במקום אחר. לוקחין ב"ד השטר לידם וכ' אגרת לב"ד שבמקום הנכסים לשום על כו"כ וחוזרין ב"ד דשם וכותבין לכאן ששמו דא"י ליתן ש' חלטאתא עד דקרעינן לשטרא כדאמר ב"ב קס"ט. וכותבין לב"ד ששמו ושיקרעו השטר וליתן לו ש' חלטאתא. וכשמצא אגרת זה יחזיר דליכא למיחש לפירעון דלא פרע ע"י שמחזיר אגרת הנ"ל כיון שאינו לא שט"ח ולא חלטאתא שבמקום שטר קנין. ועוד דאף דאיתרע אגרת זה בנפילה לא איתרע השט"ח כיון שאין קנין וחוב באגרת זה אין ריעותא שלו מפסיד להש"ח דלא אתרע כלל כנ"ל. ופירש"י ז"ל ששמו ב"ד הוא ג"כ כתוס' הנ"ל שאגרת הוא ששמו כנ"ל. אבל אינו חלטאתא עדיין כנ"ל:

שם אגרות מזון פירש"י קבל עליו לזון בת אשתו. ותמוה דהא ש' פסיקתא לא ניתן לכתוב עד שמצוה וא"כ הוא ככל שטר דשייך נמלך דלא ליתנם. וי"ל דאף דבשאר קנין אם מוחה מהני שלא לכתוב. היינו בדבר שאפשר לבטל ובאמת יכול מלוה לתבוע להחזיר מעותיו. אבל קיבל בשעת נשואין דהחיוב מטעם שכירות דהנשואין לא יתבטלו וכיון שקיבל עליו וציוה לכתוב שוב א"י לחזור בו דנתחייב ג"כ ליתן שטר ונתחייב בתור' שכירו' וכופין אותו ליתן השטר. וממילא זכו עבורה ויחזיר וח' פירעון לא שייך במזונות דלהבא דגרע מתוך זמנו. וכתיבה דעודה ת' בעלה ג"כ חיישינן היינו משום דהוא תנאי ב"ד שייך צררי דמה"ט אלמנה צריכה שבועה טפי משאר חוב ת"ז משא"כ בת אשתו דכבע"ח והיה מוכח דשאר בע"ח תוך זמנו גם נפל מחזירין עיין בש"ע ד' הרמב"ם דת"ז גובה ע"ש כשיש עדים כנ"ל:. שם שטרי חליצה ומאונין קמ"ל דל"ח לב' שוירי כדאמר תרדא ש' חו"מ תנן כו' דגם באסור לא חיישינן שם מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך ש"ש או אגודה וכמה אגודה ג' קשורין כו'. ותמוה למה לא מפרש תכריך כמו ברייתא דלקמן תכריך ג' כרוכין אגודה ג' קשורין כו'. וגם למה לא תני או תכריך ככל הני:

והיה אפשר לפרש בחפיסה דזה עצמו ס' שמנח בחפיסה שאין דרך כמ"ש תוס'. ואף שטר אחד או בדלוסקמא תכריך ש"ש דאין הדלוסקמא ס' שדרך להניח כמ"ש תוס' רק הסימן מנין דלא מיאש שמא יתפרדו כמ"ש הרא"ש דאין קשורין כיון דמונח בדלוסקמא ויהיה הכריכה כמו שהוא. או אגודה אף בלי כלי כיון שקשורין ג"כ מנין ס' כנ"ל. ולא היה קשה מחשש דשאלה. וגם לא הוצרך לפרש רק אגודה כנ"ל:

אולם רש"י ז"ל בא להוציא מפי' זה והוסיף או בדלוסקמא שום שטר. והוסיף או תכריך ופי' בגמרא מפרש מאי תכריך כו' והיינו דהברייתא קאי לפרש המשנה תכריך כו' ג' כרוכין כל חד בראשה כו' א"כ ע"כ דלא כנ"ל רק גם בלא כלי הוי תכריך סימן כנ"ל. ומיושב בזה מה דסיים הרא"ש ותדע דלא מייתי מתני' דמצא פירות בכלי ע"ש. ולא כ' מתני' דידן דאיירי בה ע"ש ובסמ"ע. ולמ"ש א"ש דאין ראיה דאפשר לפרש כנ"ל. וגמ' דילן שאינו מפרש כן הוא למ"ד ל"ח לשאלה אבל אי חיישינן י"ל כנ"ל ואדרבא פשטא דמתני' כן כמ"ש דלא תני או. וגם לא הזכיר סימן בדלוסקמא. והיינו דמנין שטרות הוי סימן גם להדלוסקמא. ולכך נקיט הרא"ש מתני' דפירות בכלי:

אולם לע"ד י"ל בין הכא ובין פירות בכלי הא עכ"פ הכלי שלו וא"כ שוב מונח הפירות או השטר בכלי שלו וברשותו דכליו כחצרו ורק ברשות מוכר מבעיא משא"כ ברשות הפקר או ברשות מוצא אבדה דחשיב שומר על הכלי וככל נפקד כו'. ושוב מח' שאלה לא נוציא מרשותו. והש"ך פריך רק מחמור בס' אוכף דלא שייך כנ"ל משא"כ כשמונח בתוכו כנ"ל:

ואפשר לישב בזה ד' הרא"ש התמוהים שכ' מקודם אבל לענין ממון ל"ח לשאלה ואפי' א"י ח' לשאלה מדאורייתא כו' משמע דמעיקרא בעי לומר דח"ש דרבנן ורק באסור החמירו ולא בזמן. ותמוה דאי בממון ל"ח א"כ הא דפריך חמור בס' אוכף כו' ע"כ אקרא כדמסיים הרא"ש וא"כ ממילא מוכח דח' שאלה מה"ת ומה מספקא ליה. ולמ"ש י"ל דגם הרא"ש מודה דאי ח"ש דרבנן י"ל דלא תיקנו בממון כשמונח בכלי שלו ושפיר החלוק כנ"ל ופריך חמור כו' מדרבנן. רק אי ח"ש דאורייתא לא מסתבר ליה לחלק בכך. ולכך כתב ואפילו כו' כנ"ל. או י"ל דהא החלוק פשוט בין שאלה דרבים לדיחיד דכאן הספק רק שהשאיל ללוה כמ"ש הח"צ. ולכך אי ח"ש דרבנן יש לחלק כנ"ל ולא קשה מדפריך חמור בס' אוכף דהוא דרבים. משא"כ אי ח' שאלה מה"ת לא מסתבר לחלק בין דיחיד כו' וכ' דחכמים תיקנו שלא לחוש בממון כנ"ל. ופריך חמור בס' אוכף אקרא כנ"ל:

ומיושב שכ' ותדע כו' דלא פריך ממתני' דפירות בכלי. ואי ההוכחה ע"ז דח' שאלה דאורייתא וח' תיקנו כו' דהתם ג"כ שאלה דרבים. משא"כ ממתני' דהכא אין הוכחה דזה ג"כ שאלה דיחיד וי"ל דדרבנן ומחלקין בין דיחיד כנ"ל. עכ"פ מוכח מתוס' והרא"ש דאי ח' שאלה גם דיחיד חיישינן. ומהתימה על ח"צ שלא הביאם כנ"ל:. תוס' ורא"ש כ' דתקנו לענין ממון דלא נחוש לשאלה כמו שתיקנו להחזיר ע"י סמנין את"ל ס' ל"ד ע"ש. וקשה דהא מה דמוקי דח' לשאלה הוא רק אי ס' דאורייתא כמבואר בתוס' יבמות. והא דמסיק רבא לקמן כ"ח דס' דאורייתא הוא ע"י פירכא דמצא תכריך ש"ש דלא שייך התקנה דמי ניחא ליה ללוה כו' אלא אמר רבא ס' דאורייתא ע"ש. וא"כ גם לענין ח' שאלה איך נאמר אי ס"ד דמהני משום שתיקנו הא בשטרות לא שייך התקנה ולמה לא נחוש לשאלה דהא מה"ט הוא דאמר ס' דאורייתא ואיך נאמר אי ס"ד בח' שאלה הטעם משום התקנה כנ"ל. וצ"ל דלרבא באמת ל"ח לשאלה וסבר כשנוי' דחוורי וסומקא. ולדידן לר"א דמספקא ליה אי ס"ד לאו מטעמא רבא מספקא ליה ודוחק. או אפשר דדוקא אי כל ס' ל"ד צריך טעמא דניחא ליה משא"כ אי עיקר ס' דאורייתא רק בכלי ח' שאלה י"ל דשייך התקנה בלא טעמא דניחא ליה להשוותן לכל ס' דמהני מה"ת. ודוחק דג"כ שייך הקושיא דמה צורך היה לחכמים לתקן להפסיד מה שמה"ת פטור. דמה"ט הוצרך רבא לטעמיה דניחא ליה. וגם על ח' שאלה כנ"ל. וי"ל עוד למ"ש לעיל דהטעם דלא חשיב המוצא תופס בחזקת שניהם כמנה שלישית ויהיה הדין יחלוקו דיכול להיות אמת שפרע מחצה כב' אדוקין ע"ש הטעם דשם ודאי שומר של שניהם עכ"פ על ק' משא"כ כאן דהספק של אחד ואינו תופס כלל עבור הב'. וא"כ בשטר בדלוסקמא דעכ"פ הדלוסקמא דמלוה ע"י ס' ושוב שומר אבדה של שניהם אף אי השטר דלוה והוי כמנה ג' דתופס בחזקת שניהם ויהיה יחלוקו ושוב שייך ניחא ליה דתוס' כ"ח ד"ה מצא כו' אף דשייך ניחא כו' אינו רוצה להפסיד משום ספק פעם אחרת והיינו כשהדין יהיה מונח ופטור לגמרי משא"כ כשיהיה הדין יחלוקו ניחא ליה דלא נחוש לשאלה דרוב פעמים הכלי שלו ואינו שאול משנחוש ויהיה הדין יחלוקו כנ"ל. ומיושב בזה דפריך התם מרשב"ג שלשה שלוו מא' כו' ואח"כ פריך ממצא תכריך ש"ש מצא בחפיסה כו'. ותמוה דהי' לו לומר מרישא דמצא בחפיסה כו'. ולמ"ש מיושב דבזה שייך ניחא ליה כיון דלענין הכלי שייך התקנה ושל מלוה הוא ושוב יהי' הדין בשטר יחלוקו כב' אדוקין ושוב שייך ניחא ליה כו' כנ"ל. ולכך פריך רק מתכריך כו'. ולמ"ש לעיל ג"כ א"ש דלא פריך ממצא כו' דהוי מ"ל דמצא בחפיסה תכריך ש"ש דיש ב' ס' וחשיב מובהק להרבה פוסקים דמהני מן התורה ולכך פריך מאגודה דתני או כו' וע"כ בפני עצמו בלא כלי כנ"ל:

ולמ"ש לעיל דחשיב כמונח ברשותו ג"כ א"ש דלא מצי למפרך מרישא כנ"ל:

שם רשב"ג ג' כו'. לכאורה י"ל דלא קאי אתכריך. אך לרא"ש מתיאש וגם ג' שלוו מא' למה יחזיר למלוה. וע"כ בתכריך ומ"מ בשלמא אחד מג' גם דמלוה נותן ס' אינו יכול להוציא ועדיף מס' אמצעי. אבל ג' מא' ולוה נותן ס' אפשר דהוי כס' וס' יניח דהא בש"ס כ"ז פריך אי ס' דרבנן מג' שלוו מא' ומשני סברא כו' והיינו דהוי כס' מובהק אבל לא עדיף דהא לס"ד היה רק ס' אמצעי ולמה נפליג הסברות וא"כ בא' ס' מובהק והב' ס' אמצעי ג"כ יניח דכן פי' הריטב"א שם כ"ח את"ל ס"ד ס' ס' יניח. ואפשר דהוי כס' וודאי. אולם אין זה סברא מאחר שהספק כדין:

גם י"ל דהפי' דאינו מכריז כלל רק א' מג' מחזירין ללוה וג' מא' למלוה דמסתמא זה יודע הסימן ולא הג' אבל אם רואין שהם יודעין ולא הא' י"ל דריעותא כזו מגרע הסברא דאיך קבצם. ועוד דהא רשב"ג סבר אותיות נקנין במסירה ב"ב פ' י"נ דחזרה מתנתו כו'. א"כ שמא קנה א' מהב' השט"ח בפרט למ"ד א"צ להביא ראיה ויועיל הסימן שאומר א' מהם. מ"מ כשכולם אומרים כל א' ס' י"ל דגרע. ומגו דשתקו לא שייך שאין מאמינים לא'. וגם לדידן אפשר כיון דנאמן שטר היה לו ואבד לענין שלא להוציא ממנו. כן י"ל דנאמן עכ"פ לענין השטר שלו שלא להפקיע ע"י ראיה דמי קבצם כיון שטוען דכולן שלו שקנאם בכו"מ ולענין קנייתו נאמן רק לא להוציא כ"מ ס' ס"ו. ובש"ע פסק פשוט דלא מהני סימן ללוה ע"ש ס' ס"ה ומש"ס אין הכרח. אך מהפירכא דלמא כו' אפשר דע"כ בסימן משמע. דאל"ה דלמא לא תלינן במידי דלא שכיח רק פריך דיועיל סימן וא"כ מוכח דלא מהני סימן נגד הראיה דג'. אך א"כ שוב י"ל דהא דבעי דמקיימו וכן בג' ספרי דוקא נגד סימן. ובש"ע משמע להיפוך ע"ש:

הא דרשב"ג בעי ג' י"ל לטעמיה דבג' ז' הוא דהוי חזקה וב' תלינן במקרה משא"כ לרבי סגי א' שלוה מב'. וא"כ לדידן ספק להוציא דקי"ל נשואין כו' וסתות כו' דמספיקא אין להוציא כמ"ש תוס'. ויש לדחות דכאן לכ"ע ג' דוקא:

שם מצא שטר ואינו יודע מה טיבו כו' פירש"י אם הלוה הפקידו אם המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו להיות שליש ושכח כו'. ואינו מובן הא אף אי ברור לו שאין מקצתו פרוע רק או כולו או לא כלום ג"כ הדין כן. וי"ל דלרבותא נקטי' דכה"ג אין החלוקה י"ל אמת כיון שזה זוכר או כולו דמר כו'. וקמ"ל אף שהספק אצלו גם על מקצתו פרוע וא"כ שפיר החלוקה י"ל אמת וראוי להיות יחלוקו כב' אדוקין בשטר. מ"מ הדין יניח דלא חשיב תופס בחזקת שניהם כיון דאפשר שנפקד רק מא' ולא מהב' כלל א"כ יש ספק שמא תופס עבור אחד ולא דמי לב' שהפקידו דודאי נפקד משניהם חשיבי מוחזקים משא"כ בספק אם נפקד רק מאחד. או דחשיב תופס במקום שחב לאחרים כמ"ש לעיל. ודוחק דרש"י ז"ל יפרש רבותא להלכה מה שאין צורך להמשנה. וי"ל דקשיא לי למ"ש הרא"ש דמהני הודאה כאן דלא איתרע כמו בנפל ול"ח לקנוניא ע"ש. וקשה דא"כ לשמואל דבמוצא שטרי הקנאה או מקוים יחזיר למלוה אף דאין לוה מודה דל"ח לפירעון אף בנפל דהוי קרע ליה מכ"ש כאן בלא איתרע דודאי לא הפקידו לוה. ואי משום שמא כתב ללות ולא לוה הניחא לאביי שכתב כו' דרשאין לכתוב אבל אי ס"ל כר' אסי כדאמר גמ' לעיל איך מיישב המשנה הא לא שייך שמא כתב ללות דאין כותבין שטר ללוה באין שטר הקנאה ורק במוצא דנפל איתרע חיישינן דאיקרי וכתב משא"כ כאן דלא איתרע לא חיישינן כלל ואין שום חשש. והדין דיחזיר למלוה וקשה לשמואל למה יהא מונח. וי"ל דבשלמא שם במוצא שפיר לא חיישינן לפירעון דהוי קרע ליה. וא"ל שמא פרע מקצת ומש"ה לא קרע ליה. ז"א דא"כ ע"כ ממלוה נפל ושוב לא איתרע דהי' לו לשמרו משום המקצת ושוב מחזירין למלוה כמו ידוע שממנו נפל משא"כ בנפקד שמצא שטר כו'. שוב אדרבא מורה זה שאינו תחת יד מלוה וגם הלוה הוי ליה למקרעיה אי פרע ומורה שפרע מקצתו והושלש כנ"ל. וממילא כיון שאינו יודע כמה אינו יכול לגבות כלל ויהא מונח גם לשמואל ושפיר הוכרח רש"י לפרש שמסופק גם ע"ז שפרע מקצת דאם הי' זוכר זה שלא נפרע מקצת רק אי המלוה הפקידו או לוה. הי' הדין לשמואל דיחזיר למלוה כנ"ל. אך לכאורה לשמואל עכ"פ פרוטה יגבה. ואפשר באמת כן ומ"מ יהא מונח כו'. עוד קשה דלטעם הנ"ל שוב יהי' הדין יחלוקו לשמואל דעכ"פ ש"פ ודאי מגיע למלוה שוב תופס גם עבורו וכמוחזק. והלוה ספק אם מוחזק כלל שוב או יחלוקו או אין ספק מוציא מידי ודאי. וי"ל טעם הב' כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה גם לר"ע בא' מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו משלם לכל א' וא' כיון דה"ל למידק. א"כ גם כאן ישלם הנפקד למלוה דהא אומר שאחד מהם הפקיד ואינו יודע איזהו. ובשלמא אי אמעוטי שטרות מפשיע' א"כ לא מיחייב אף דהול"ל והשכח' כפשיעה שעי"ז א"י לגבות ג"כ פטור. אבל להרמב"ם ז"ל דבפשיעה חייב גם בשטרות דכמזיק וכשרף שטרותיו דחייב מדינא דגרמי. א"כ הוי כשאר פקדון כיון שע"י שאינו זוכר בפשיעתו א"י לגבות חייב עכ"פ לצאת ידי שמים. לכך הוצרך לומר דגם זה מסופק שמא הפקידו שניהם ושוב הוי כב' שהפקידו בכרך א' דלא הול"ל ופטור וגם בספק אי הול"ל ג"כ פטור דספק פשיעה אינו חייב כיון שאין שבועה בשטרות ולא שייך מתוך כנ"ל. אך א"כ ביודע ברור שא' הי' הנפקד חייב. ואינו נראה:

וי"ל פשוט דשם דאף דקי"ל לאו ברי עדיף כתבו תוס' הטעם דהא עכ"פ ל"א ודאי ומה"ט חייב לאחד וחייב לצאת ידי שמים כדי שיגיע להא' שחייב. משא"כ, שאר ברי ושמא די"ל שאינו חייב כלל. וא"כ כאן אם הלוה הפקידו אינו חייב לשלם לו דהדין יהא מונח ואינו מפסיד. א"כ שוב לגבי המלוה לחוד הוי כשאר ברי ושמא דשמא דלוה ואינו חייב כלום לשום אחד מהם. ועל שווי הנייר לצור באמת צריך לשלם לשניהם. ומ"מ לא הוי לגבי מלוה נ' ידענא דלא שייך מתוך שאינו יכול לישבע בשטרות כנ"ל. אך י"ל כיון שכבר א"י לגבות בשטרו כיון דשכח ורק ע"י פשיעתו חייב שוב הוי תביעת ממון לא שטרות כיון שע"י פשיעתו א"י לגבות וכשורף כו' אך לרמב"ם במסתעף מקרקע ג"כ פטור משבועת התורה ע"ש ס' צ"ו בחופר בורות כו' וכן בהנ"ל שמסתעף משטרות וכשכבר שרף וא"א להשלים לא חשיב מסתעף ע"ש בפ' משא"כ כאן שהתביעה לגמרי שטר דאינו יודע ששכח וע"י טענתו א"י הוי פשיעה ואם יזכור והי' לו השטר חשיב כתבעו להשלים הקרקע. ועוד דהוי קדמה הודאה לתביעה דהתביעה הי' שטרות ורק ע"י תשובתו א"י נעשה ההיזק ונעשה ממון משטרות וקדמה הודאה. ועוד דכשיטעון ברי לא יהי' חיוב שבועה כלל דלא יהי' החיוב מתוך טענתו רק ע"י שאומר א"י כנ"ל. ועוד דשייך הרי שלך לפניך כהיזק שאינו ניכר דעדיין השטר קיים רק ע"י שכחה גרם שא"י לגבות ואף דחשיב פשיעה לא מחייב כמו גורם לשרוף שטר שכתב הרמב"ן דפטור ע"ש:

ואף דבשומר לרמב"ם חייב ע"י דחשיב כמזיק היינו בע"י פשיעה נאבד. משא"כ כשישנו והוי על השטר אינו ניכר ורק על החוב והא החוב לא הפקיד אצלו ובלאו קבלת שמירה גם להרמב"ם פטור דחשיב רק גורם דגורם מה שע"י שכחה א"י לגבות. ועל גוף השטר שהוא שומר אומר הש"ל. ודוקא בק' ור' שנפסד ממון שלו ע"י ששכח שא"י ליקח אותו משא"כ כנ"ל. ועוד דגם שם רק קנס כנ"ל ע"ש. עוד יש לחלק:

עוד נראה דשמואל מודה כאן דדוקא כשאין א' מוחזק כמו במוצא שייך א"א דפרעי' כו' אבל כששטר ביד לוה ודאי דלא שייך. וכאן כיון דפקדון כו' ברשותיה דמריה ממילא כיון דמסופק שמא נפקד מהלוה א"כ הספק שמא השטר עדיין ביד לוה כנ"ל:

ש''מ. מדלא חיישינן להכי דאי נמי הוה הכי שפיר זכי בעל בשובר שנכתב לשמה: איתא לדשמואל. דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר הזה ומחלו מחול הוא אצל הלוה הלכך אם מכרה זו כתובתה באייר דהיינו שטר חוב וחזרה ומחלתה לבעל בתשרי מחול ושפיר טריף בעל: בששטר כתובה יוצא מתחת ידה. שמביאה לפנינו דליכא למיחש לשמא מכרה בטובת הנאה שאילו מכרתה היתה מוסרת הכתובה ביד הלוקח: לשתי כתובות. שמא שני שטרי כתובה היו לה [ויש] לחוש שמא מסרה אחד ללוקח ובאה לחזור בה ולמחול אצל בעלה ומוסרת לו שובר המוקדם לשטרו של לוקח אלא ודאי איתא לדשמואל ומתוך שבידה למחול שטר כתובה לבעלה עכשיו לא חיישינן לשמא כתבה ליתן בניסן כו': ואביי אמר. מהכא לא תסייע לשמואל: חדא דלשתי כתובות לא חיישינן. הלכך ליכא למיחש לדלמא זבנתה בטובת הנאה: ועוד. אי נמי זבנתה בטובת הנאה לית לן למיחש לשמא כתבה לשובר בניסן ולא קבלה עד תשרי דאי נמי הכי הוה כי מטא שובר לידיה בתשרי זוכה למפרע בו מזמן חתימתו ולא הוה ממכרה שבנתיים כלום ושובר בזמן הכתוב בו טורף ואביי לטעמיה כו': מתני' איגרות שום. ששמו ב''ד נכסי לוה למלוה בחובו: ואיגרות מזון. שקיבל עליו לזון את בת אשתו: מיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה יוצאה ממנו במיאון ואינה צריכה גט אלא אומרת בפני שלשה אי אפשי בפלוני בעלי וכותבין לה ב''ד שטר שמיאנה בפניהם להיות לה עדות שמותרת לינשא: שטרי ברורין. בגמרא מפרש: הרי זה יחזיר. דליכא למיחש לשמא נמלך דהא ב''ד לא כתבום אלא בדבר מקויים ולפרעון נמי ליכא למיחש דבהני שטרות לא שייך בהו פרעון כדאמרינן לעיל (ד' טז:) ואפילו למ''ד שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה: מצא בחפיסה או בדלוסקמא. שום שטר: או שמצא תכריך של שטרות. בכרך או באגודה ובגמרא מפרש מאי חפיסה ודלוסקמא ותכריך ואגודה: הרי זה יחזיר. דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמ' שהכלי סימן כשיאמרו הבעלים בכלי כך וכך מצאת אותם וכן תכריך ואגודה הרי זה יחזיר דדבר שיש בו סימן הוא כדמפרש בגמרא: אחד הלוה משלשה. אם שלשה שטרות של לוה אחד הן שלוה משלשה בני אדם: יחזירם. מוצאם: ללוה. דודאי פרעם והחזירם לו ומידו נפלו שאם מידם נפלו מי קבצם למקום אחד: ואם שלשה לוים הם. שלוו מאדם אחד: יחזירם. המוצאם: למלוה. שהדבר ידוע שממנו נפלו: מצא שטר בין שטרותיו ואין יודע מה טיבו. אצלו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו לו להיות שליש ביניהם ושכח: יהא מונח. בידו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה: ואם יש עמהן סמפון. מילי מילי קתני המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו: יעשה מה שבסמפון. והשטר בחזקת פרוע ואע''פ שהיה לשובר הזה להיות מונח ביד הלוה אמרינן האמינו הלוה ואומר מחר תנה לי ושכח: גמ' זה בורר לו אחד. כשבוררין להן דיינין כותבין להן זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהן: דאשתכח בי דינא. מקויים בהנפק והשליח המביאו אומר ממנו נפל:

ש''מ איתא לדשמואל. וא''ת וניחוש שמא מכרה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול כדמוכח פרק האיש מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד''ה כי) גבי התקדשי לי בשטר חוב או במלוה שיש לי ביד אחרים דקאמר במלוה בשטר במאי פליגי בדשמואל דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואיבעית אימא כ''ע אית להו דשמואל ובאשה סמכה דעתה פליגי כו' ובמלוה על פה פליגי בדרב הונא דאמר במעמד שלשתן קנה ולא מסיק כ''ע אית להו דרב הונא ובאשה סמכה דעתה פליגי כדאמר לעיל ש''מ דאינו יכול למחול וי''ל דליכא למיחש שמא מכרה במעמד שלשתן דאי ליכא עדים שמכרה הבעל והאשה יכפרו המכירה ואי איכא עדים נשיילינהו היכי הוה אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א''כ מודה שהשובר שקר ואם מוחה שאמר כבר פרעתי לה א''כ השובר נעשה קודם המכירה ואינהו דאפסידו אנפשייהו ועוד י''ל דלא תקנו מעמד שלשתן אלא בדבר שראוי לגבות מיד אבל בכתובה דאינו חייב עתה עד אחר גרושין וגם שמא לא תתגרש לא תקנו מעמד שלשתן וכן צריך לומר בפרק החובל (ב''ק דף פט. ושם) גבי האשה שחבלה (בבעלה) לא הפסידה כתובתה ואמאי תזבין במעמד שלשתן אלא משום דלא תקנו בכתובה כדפרישית וזה אין לחוש שמא מכרה אחר גרושין במעמד שלשתן כי אחר גרושין מסתמא מכרה בדמים יקרים וכשיוציא הבעל שוברו שקדם היא צריכה לשלם ולא תרויח כלום בקנוניא ולא חיישינן אלא שמא מכרה בעודה תחתיו בטובת הנאה שהיא דבר מועט ואינה צריכה לשלם אלא מעט ומרווחת הרבה ומשני איתא לדשמואל ואם היתה מוחלת לבעלה לא תפרע ללקוחות אלא דבר שנתנו ותרויח הרבה ואע''ג דגבי ערב לאשה בכתובה ורוצה לגרשה תנן בפרק גט פשוט (ב''ב ד' קעג:) דידור הנאה אלמא חיישינן לקנוניא אע''פ שיתחייב לפרוע הכל לערב ולכך חיישינן לקנוניא לפי שאין לו במה לשלם לא דמי דהתם מפסיד הערב מיד וחיישינן לקנוניא אבל הכא דאינו אלא חששא בעלמא שמא לא מכרה ואפי' מכרה שמא לא יפסידו הלקוחות כי אינו מוציא מהם אלא חוב שהיה להם על הבעל יהיה להם על האשה וגבי חייב מודה דחיישינן לעיל לקנוניא לפי שיוציא מיד מן הלקוחות ועוד יש לחוש משום לקוחות שלא באחריות שיפסידו לגמרי: שובר בזמנו טורף. אע''פ ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחילה אינו מועיל וטורף הבעל כדין וכן אמר לעיל גבי שחרורי עבדים ונראה שתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה אע''פ שלא נמסר לו עד ימים רבים אחרי כן שאם לא כן לעולם לא יוכלו העדים לחתום אלא אם יראו המסירה משום חששא דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי ומזבין ביני וביני ולענין איסור נראה דאם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה אע''פ דלא שייך טעמא דפרישית מ''מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה וא''ת והא אביי סבר כר''א דאמר עידי מסירה כרתי גבי מתנתא דחתימי עלה תרי גיסי ור''א סבר בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צד:) כתב לזה ולא מסר לו לזה ומסר לו לזה שמסר לו תחילה קנה וי''ל דהיינו בשני שטרות שזמנן כתוב בשוה ביום אחד שאין ניכר מתוכו איזהו מהם קודם לכך אזלינן בתר מסירה אבל אין זמנן שוה החתום קודם זכה אע''פ שהמאוחר נמסר תחילה ובעובדא דהתם דכתבתינהו לרמי בר חמא בצפרא ולרב עוקבא בפניא ואוקמיה רב ששת בידיה דרמי בר חמא משום דקדים ורב נחמן אוקמיה לרב עוקבא בנכסיה משום שודא התם מיירי דלא ידעינן למי נמסר תחילה ורב ששת סבר כמו שנכתב תחילה לרמי מסתמא גם לו נמסר קודם ורב נחמן סבר כיון דאינו מוכיח מכח השטר שקדם אין לומר שנמסר לו תחילה אע''ג שנכתב קודם ולכך הוה דינא שודא אבל אם הוה ידעינן למי נמסר קודם היה זוכה כיון ששניהם כתובים ביום אחד וא''ת וניחוש דלמא זבנה כתובה ביום שנכתב השובר דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו זכין לו וכשיוציאו הבעל והלקוחות שטרם יהא זמנם שוה ואין ידוע דמי קדם ויאמר הבעל ללקוחות תביאו ראיה שקדמתם לפי שהוא מוחזק שהנכסים שלו והלקוחות רוצין לטרוף בשביל האשה וי''ל דהא ליכא למיחש שתמכור ביום כתיבת השובר: