בבא מציעא יט ע"ב

דף יט - ב

הא - דאמרינן בברייתא "לא יחזיר" - במתנת בריא.

והא - משנתנו, דמשמע: אילו אמר "תנו" נותנין - במתנת שכיב מרע.

ומפרשת הגמרא את הטעם, שבמתנת שכיב מרע אין לחוש לכלום, כאשר הוא אומר "תנו", ואילו במתנת בריא יש לחוש, ולכן לא יחזיר:

מתניתין דקתני [דמשמע]: הא אמר: "תנו" נותנין, עוסקת במתנת שכיב מרע דבר מהדר הוא, [יכול הוא לחזור ממתנתו, שכך הוא הדין בכל מתנת שכיב מרע שיכול הוא לחזור בו], ולכן מחזירים - כאשר הוא אומר "תנו" - משום דאמרינן [שאנו אומרים]:

מאי איכא למימר: דילמא כתבה מעיקרא להאי, ואמליך ולא יהבה ניהליה, והדר כתבה לאיניש אחרינא ויהבה ניהליה, ומיהו השתא קא הדר ביה מההוא שני דיהבה ניהליה ורוצה ליתנה לראשון, ולכן הוא אומר "תנו לראשון" -

[כי מה יש לך לחוש: שמא כתב את שדהו לזה שכתוב בשטר הנמצא אך לא נתן לו, ולא חלה המתנה, ואחר כך כתב את אותה השדה לאחר, ונתן לו את השטר שכתב לו, ושמא עכשיו - כשאומר "תנו לזה הראשון" - חוזר בו ממתנתו לשני, ואומר ליתנו לזה כדי שיזכה הוא בו, ולא השני] -

הרי אין כאן בית מיחוש כלל, כי ממה נפשך:

אי במתנת בריא יהבה ליה לשני, לית ליה לשני פסידא בהחזרת השטר לראשון, דהרי כי נפקא תרתי שטרות בפני בית דין - הלוא בתרייתא הוא דזכי, דהא הדר ביה הנותן מקמייתא -

ואי במתנת שכיב מרע נמי יהבה ניהליה דשני, לית בה פסידא לשני, ומאותו טעם: דבתרייתא זכי, דקא הדר ביה מקמייתא.

[אם נתן לשני את השדה במתנת בריא, לא יהיה לו הפסד במה שנחזיר את שטר מתנת שכיב מרע לראשון, שהרי כאשר יבואו לבית דין שני השטרות - זה שאנו נותנים עכשיו לראשון, וזה שניתן לשני - הרי בית הדין יזכה את השני, כי יאמר בית הדין: הרי חזר בו ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור ממנה, שהרי מתנת שכיב מרע היא שחוזר בו הנותן, ומתוך כך יזכו את השני, כאשר הוא באמת הדין, ולא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון -

והוא הדין והוא הטעם, אם נתן לשני במתנת שכיב מרע, לא יפסיד השני במה שנחזיר את השטר לראשון, כי כאשר יבואו שני השטרות לדין, הרי יזכו בית הדין את השני, כי יאמר בית הדין: חזר בו ממתנת שכיב מרע שנתן לראשון], ^[1] הרי נמצא שאין כאן בית מיחוש כלל, אם נחזיר את השטר לראשון כשהוא אומר "תנו", והיינו משנתנו!

כי קתני בברייתא: "אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה", בשטר של בריא הנמצא, דבריא לאו בר מהדר הוא [אין הנותן יכול לחזור בו ממתנה שנתן], ולכן אין מחזירים את השטר לראשון, משום דאמרינן:

דילמא כתבה בעל השדה לשדהו להאי - לזה שאנו מחזירים לו - מעיקרא, ואולם לבסוף אמליך הכותב ולא יהבה ליה לראשון את השטר, והדר כתבה לשדה לאיניש אחרינא ויהבה ליה, ומיהו השתא קא הדר ביה מההוא שני דיהבה ליה, וסבר כותב השטרות: "הרי מהדר לא מצינא הדרנא בי, ולכן אימר להו לבית הדין: דאנא להאי הראשון יהבתא, וניהדרו בית הדין ניהליה דראשון את הכתבא, כי היכי דמפיק הראשון האי כתבא, דקדים זכה ביה הוא ולא השני, לכשיבואו שניהם לבית הדין עם שטרותיהם -

אלא אמרינן - אנו בית הדין - ליה להאי כותב השטר: "דילמא מיכתב כתבת, מיהב לא יהבת ניהליה, ויהבתה לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה! אלא: אי אכן לא יהבתה לאיניש אחרינא, וקא בעית דתתבה להאי, כתיב ליה השתא כתבא אחרינא בזמן של עכשיו, ויהביה ניהליה, דאי שקר אתה דובר, ויהבת לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לההוא שני שנתת לו, דקדים זכי"!

[שמא כך היה מעשה: את השטר הזה הנמצא, כתב הכותב על מנת ליתן לזה שכתוב בו, ואולם נמלך הכותב ולא נתן לו את השטר ולא זכה בשדה, אלא כתב בעל השדה שטר אחר לאדם אחר ונתן לו את השטר, כך שהשני הוא בעל השדה האמיתי; ^[2] אלא - לכן מודה הוא עכשיו שנתנו לראשון - משום שעכשיו חוזר הוא בו ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי אין אני יכול לחזור בי ממה שנתתי לשני, ולכן אשקר בבית הדין ואומר: נתתי את השטר לראשון, ועל ידי זה יזכה הראשון בשדה, כי כאשר יציגו שניהם שטרות של בריא בבית הדין, הרי יזכה בית הדין את הראשון, כי אי אפשר לחזור ממתנת בריא"

-

ומשום כך אומרים אנו לכותב השטר: "שמא אכן כתבת לראשון ולא נתת, ואילו לאחר כתבת ונתת, ורוצה אתה לחזור בך מן השני; ולכן לא נחזיר את השטר לראשון, ואם חושדים אנו בך שלא כדין, ואכן לא נתת לשני, ובדין אתה רוצה שיזכה הראשון, לך וכתוב לו עכשיו שטר שני; ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת נתן הוא לשני, הרי כשיוציאו שניהם את השטרות שבידיהם, הלוא יזכה השני שזמנו קודם לשטר שנכתב עכשיו על שם הראשון"]; והיינו ברייתא!

מתקיף לה רב זביד לישובו של רבי אבא בר ממל:

והא אידי ואידי דייתקאות קא תני [והלא הן במשנה והן בברייתא שנינו "דייתקאות"] דמשמע: מתנת שכיב מרע!? ^[3]

אלא אמר רב זביד ליישב את סתירת המשנה והברייתא:

הא והא - המשנה והברייתא - במתנת שכיב מרע, ולא קשיא:

הא - משנתנו - ביה, היינו כשכותב השטר בעצמו אומר שיתנו, כלומר: עדיין חי הוא, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - של השכיב מרע עצמו הם; ומפרש לה ואזיל.

והא - הברייתא - בבריה, כשבנו של השכיב מרע שמת בינתיים, הוא זה שמודה, כלומר: מת בינתיים השכיב מרע, ושטרות - מאוחרים לשטר זה, אם היו כאלה - ייתכן שהיו של הבן, וכדמפרש ואזיל. ^[4]

מתניתין דדייקינן: אם קא אמר: "תנו", נותנין, בדידיה [בכותב השטר עצמו], כלומר: עדיין חי הוא, ואומר "תנו", דבר מהדר הוא, שהיות ועדיין חי הוא, הרי יכול היה לחזור ממתנת שכיב מרע שנתן, ולכך מחזירים, משום דאמרינן: אי נמי שטר זה נחתם ולא נמסר לראשון, ויהבה - האב את השדה לאחר מכן - לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לשני, דקמא ובתרא - הבאים לבית הדין - הלוא בתרא זכי, משום דאמרינן: הא הדר ביה מקמא [אף אילו נתן האב לאחר תאריך שטר זה [שנכתב ולא נמסר לראשון] את השדה - במתנת בריא ^[5] - לאחר, הרי לא יהיה לאותו שני הפסד במה שניתן את השטר לראשון, כי לכשיבואו שני השטרות - שחתום עליהם האב - לבית הדין, הלוא יזכה השני בדין, כיון שיאמרו בית הדין: חזר בו השכיב מרע ממתנתו הראשונה, ויכול הוא לחזור בו]; והיות ואין חשש שייפסד מאן דהוא, לכן מחזירים, והיינו משנתנו!

כי קא תני בברייתא: "אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה" - בבריה של כותב השטר - שמת בינתיים - שאמר "תנו"; ^[6] ולכן אין מחזירים, משום דאמרינן:

דילמא כתב אבוה להאי [לזה הכתוב בשטר לפנינו], ואימלך האב ולא יהבה ניהליה לזה, ובינתיים מת האב, ובתר שמת אבוה, כתב איהו הבן - שהוא יורש השדה - שטר לאיניש אחרינא ויהבה ליה, ושלו היא כיון שהאב הרי לא נתן את השטר לראשון, וירשה הבן, וזכותו ליתנה לשני, ומיהו השתא קא הדר ביה הבן מההוא שני, וסבר בלבו: "מהדר לא מצינא הדרנא בי, ולכן: אימר להו לבית הדין דאבא יהבה ליה להאי ראשון, ונתבו ליה בית הדין לראשון את כתביה, וליפוק הראשון מיניה דהאי [מהשני] דכשיבוא עם השני לבית הדין הלוא הוא זכי ששטרו קודם, ונפלוג אני בהדיה דראשון - ^[7]

הילכך אמרינן ליה לבן: "אנן האי כתבא לא יהבינן ליה להאי, דדלמא מכתב כתביה אבוה, מיהב לא יהביה ליה, ויהבתיה את לאיניש אחרינא, וקא הדרת ביה! אלא אי קושטא קא אמרת דיהב ליה אבוך לראשון, זיל את השתא, כתיב ליה שטרא אחרינא בתאריך של עכשיו, דאי נמי לא יהבה ליה אבוה וכתבתיה את לאיניש אחרינא, לית בה פסידא לאותו אחר, דהרי קמא ובתרא [שטר מוקדם ושטר מאוחר] קמא - הוא השני שקדם זמן שטרו - זכי" -

[שמא כתב אביו של זה את השטר שלפנינו, אך נתחרט ולא מסר לו את השטר, ולא זכה המקבל בשדה, ולאחר מיתת האב, הלך הבן שירש את אביו וכתב שטר על השדה לאדם אחר ומסרה לו, ושלו היא כיון שהאב לא נתן את השטר לראשון, ושמא עכשיו חוזר בו הבן ממה שנתן לשני, ואומר הוא בלבו: "הרי לחזור בי איני יכול, ולכן: אשקר לבית הדין, ואומר: שאבא נתן את השטר הזה לראשון, ויתנו לו את השטר, ונלך ונוציא את השדה מן השני שהוא הזוכה האמיתי, ואחלוק אני עם הראשון בשדה" -

ולפיכך אומרים אנו לבן: "אנחנו את השטר לא נחזיר לזה, ומשום שחוששים אנו שמא אביך כתב לו ולא מסרה, ואחר כך נתת אתה את השדה לאיש אחר, ואילו עכשיו חוזר אתה בך, ולכן אתה אומר להחזיר לשני; ולכן אומרים אנו לך: אם אכן אמת הוא כאשר אתה אומר, שאביך נתן לו את השטר, אם כן כתוב לו עכשיו שטר אחר, ובאופן זה בטוחים אנו שלא יפסיד שום אדם, כי אם באמת לא נתן אביך לזה את השטר ואתה נתת את השדה לאחר, הלוא לא ייפסד אותו אחר, שהרי לכשיבואו שני השטרות לבית הדין יזכה בה האחר שנתת לו, שתאריכו קודם לשטר החדש, וכשיש ראשון ושני זוכה הראשון, היות ומתנותיך מתנות בריא הם"], והיינו ברייתא! ^[8] תנו רבנן:

מצא שובר שכתבה אשה לבעלה: "התקבלתי כתובתי", ובשעת המציאה עדיין לא נתגרשה הימנו:

בזמן שהאשה מודה: יחזיר לבעל; אין האשה מודה: לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ומקשינן: בזמן שהאשה מודה, מיהת, יחזיר לבעל!?

ואמאי מחזירין לו!? והרי ליחוש: דילמא כתבה את השובר ליתן בניסן, ולא נתנה עד תשרי, ואזלה זבנתה לכתובה בטובת הנאה ^[9] [הלכה האשה ומכרה את כתובתה בזול] מניסן עד תשרי, ומכירתה מכירה, שהרי עדיין לא נתקבלה כתובתה, ואילו הבעל מפיק ליה לשובר דכתיב בניסן [יוציא את השובר ששזמנו בניסן], ואתא למטרף לקוחות שלא כדין, כלומר: יחזיק הבעל בקרקע המיוחדת לכתובתה - שהיא של לוקח - שלא כדין, שהרי שדה זו של לוקח היא!? ^[10]

אמר תירץ רבא:

הא אמר תנו נותנים ורמינהי דיתיקאות אפותיקאות ומתנות אע"פ ששניהן מודין לא יחזיר לא לזה ולא לזה ופרקינן מתני' דדייקת מינה הא אמר תנו נותנין במתנת שכיב מרע שאפי' נתנם לאחר אי הדר ביה בר מיהדר הוא וליכא פסידא כלל.

ברייתא בבריא דלאו בר מיהדר הוא דחיישינן דלמא כתביה להאי מעיקרא ולא יהב ליה שטרא והדר כתביה לאיניש אחרינא ויהב ליה שטרא והשתא בעי למיהדר במה דיהב לבתרא ועבד קנוניא בהדי קמא ומשום הכי מודה ליה לפיכך תני לא יחזיר ואתקיף עלה רב זביד והא מתניתא נמי דיתיקאות קתני אלא הא והא בשכיב מרע ולא קשיא מתני' בדידיה דבר מיהדר הוא ברייתא (באבוה) [בבריה] וכו' ופשוטה היא.

ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל וניחוש דלמא כתבה בניסן ולא נתנה לו השטר עד תשרי וזבנתה לכתובה ביני וביני ומפיק לשובר דכתב בניסן ומבטיל לה לכתובה.

הפירוש המועתק בנוסחאות מן הגאון מר יהודאי דקאמר אי במתנת שכיב מרע יהבתיה לית ליה פסידא וכו' אינו נכון בעיני, שהכותב דייתיקי וקשרה על ירכו וכתב דייתיקי אחרת ומסריה ליד מקבל ואחר כך מסר את הראשונה למקבל זה המקבל השני שקבל דייתיקי ראשונה קנה הילכך כי אמר תנו ודאי אית ליה פסידא אלא שהדין נותן דבר מהדר הוא וליכא למימר דאמר תנו דקאמרינן שהוא מודה דמיד מקבל נפל ולא שהוא נותן לו דמ"מ חזרה היא בדייתיקי שנתן לאחר ועוד דכולא שמעתא אמר תנו כנותן וכמגרש עכשיו הוא :

הא בבריא הא בשכיב מרע. ואם תאמר לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, מאי איכא למימר. יש לומר דאביי מתרץ להו כרב זביד, הא ביה הא באבוה. וקושטא נמי הכין הוא אפילו לדידן, משום דאידי ואידי דייתיקאות קתני.

הא ביה הא בבריה. ואיכא למידק תינח דייתיקאות, מתנות מאי איכא למימר. ומיהו מה שפירש רבנו תם ז"ל (ד"ה והא) איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה, כלומר שכתוב בה בפירוש מהיום תהא מתנה, ואם ארצה לחזור בי עד לאחר מיתה, הרשות בידי, מתנות נמי לא קשיין, דהא בר מהדר הוא, ומתניתין ביה וברייתא בבריה, אבל לפירוש רש"י ז"ל קשיא דאידי ואידי מתנות קתני, ולאו בר מהדר הוא. ותירץ הוא ז"ל, דכיון דאוקימנא טעמא השתא דלא יחזיר, משום שמא כתבה לאחר ונמלך ולא נתנה, והשתא הדר ביה, הלכך כל היכא דאיכא למיחש במתנת בריא, אי נמי במתנת שכיב מרע ובבריה חיישינן, דלא בר מהדר הוא, אבל לעולם דייתיקי דליכא למיחש ביה, אי אמר תנו נותנין. ומתניתין הכי קאמר, לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא יתנם לזה אלא לאחר, והילכך אי לא אמר תנו אין נותנין, הא אמר תנו, [אי] איכא למיחש אין נותנין, הא ליכא למיחש נותנין. וברייתא בלחוד הוא דקשיא להו, דקתני דייתיקי מתנה וכו' אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר, ואמאי [הא] בר מהדר הוא.ואם תאמר אם כן למה להו למרמי ברייתא אמתניתין, לא הוה להו לאקשויי אלא ברייתא גופה, דהיא היא דתקשי להו אמאי לא יחזיר. יש לומר דאין הכי נמי אלא דאלימא להו למסמכה אדוקיא דמתניתין.
ולדעת אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו, בכל המתנות אי אמר תנו נותנין, דמכי מטי שטרא לידיה השתא, זכי ביה למפרע משעת חתימה, ואף על גב דכתב ביני ביני לאחריני. ודוקא ביה, אבל בבריה לא, דכיון דלא מטא לידיה דמקבל בחייו, תו לא זכי בה, והילכך כולה מתניתין וברייתא בין דייתיקי ומתנות, מתרצי במאי דתרצינן הא ביה הא בבריה. והוא הדין בשטרי הקנאה לדברי רבנו חננאל והרי"ף ז"ל, וכמו שכתבנו למעלה (יט,א ד"ה ובשטרי) (ולדעתם) [דלדעתם] בעינן דמטא שטרא לידיה. אלא שאין דינו נראה כן, וכמו שכתבנו למעלה במקומה.

דיאתיקי שאמרו במשנה והמוצאה לא יחזיר מ"מ אם הכותב מודה הרי זה יחזיר שהרי אין כאן לחוש לכלום הואיל ובידו לחזור ואם כתב לאחר הרי זכה השני ואין לו פסידא בחזרת שטר זה שכל שבשכיב מרע האחרון זכה אבל מתנת בריא אפילו הודה הנותן לא יחזיר שמא כתבה ליתן ולא נתן ואח"כ כתבה לאחר ועכשו מתחרט במתנת השני ואין בידו לחזור ונמלך להשתדל בחזרתה של זו לזה שכתבה לו ראשון כדי שיבא ויטרוף לשני אלא אומרין אם שמא לא כתבתה לשני כתוב לזה מעכשו שאלו לא כתבת לשני תהא בידו ואם כתבת לשני אין לו פסידא שכל שבבריא הראשון זוכה:

יש צדדין שאף בדייתיקי אין מחזירין והוא כשמת השכיב מרע והיורש מודה שאביו נתנה שמאחר שהיורש אין כח בידו לחזור בדייתיקו של אביו חוששין שמא אביו כתב ליתן ונמלך ואחר שמת מכרה היורש או נתנה ועכשו הוא מתחרט ועושה קנוניא עם זה לטרפה מזה בכח דייתיקי של אביו ואומרין לו אם אתה מודה באביך שנתנה לו ושאתה לא מכרתה לשני כתוב אתה לזה מעכשו שאלו לא כתבה לשני תהא בידו מכח מתנתך ואלו כתבה לשני לא יפסיד לכתיבתך של עכשו שכל שבבריא ראשון זוכה:

כבר ביארנו בשטר חוב שהמוצא לא יחזיר כל שיש בו לחוש לכלום על הדרכים שבארנו מעתה אין הפרש בין שיש על אותה מלוה אפותיקי בין שאין שם אפותיקי והכל שוה לדינים שהזכרנו:

מצא שובר של שטר חוב כבר בארנו במשנה לא יחזיר הא אם היה המלוה מודה שכבר נפרע מאותו חוב או מחלו יחזיר ללוה שאין כאן חששא של כלום:

כי קתני בברייתא אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בבריא דלאו בר מיהדר היא כו' עד דכי מפיק האי כתבא דקדים זכי בי' אי קשיא לאביי דאמר עדי' בחותמין זכין לו . אי זכי בה שפיר קא זכי בה ומ"ט תני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר י"ל דאביי מוקי לה בלא עדי חתומה בעדי מסירה כרתי ואי קשיא תירצנו דייתיקו מתנה דתנן דהיא מתנת בריא ומשמע הא אמר תנו נותנין מאי איכא למימר נ"ל שיש לתרץ דהכי קתני מתני' דייתיקי של מתנה וחדא מילתא היא ובשכיב מרע מיירי כולה. ומאי דתני בברייתא איזו היא דייתיקי ואיזה היא מתנה. לאו לפרושי מתנה דמתני' אתא אלא הכי קאמר דייתוקי דתנן במתני מה פי' לשון דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות וכשאמר אי זהו מתנה הכי קאמר ואיזהו מתנת בריא הדומה לשכיב מרע דקניא לאחר [מיתה] כל שכתב בה מהיום ולאחר מיתה ודוקא דכתב בה מהיום אבל לאחר מיתה בלחוד לא קניא דאין מתנה לאחר מיתה אבל מתנת ש"מ אע"ג דסתמא לאחר מיתה היא בלא מהיום קניא דדברי ש"מ ככתובין וכמסורים דמי ומפני זה נקראת דייתיקי שהיא קיימת לאחר מיתה אע"ג דלא אמר מהיום משא"כ בבריא. ובעבור זה שנה אי זהו מתנת בריא הדומה לשכיב הרע להודיענו מה כח למתנת ש"מ יותר מתנת בריא שקורא אותה דייתיקי וכל עיקורו של תנא לא בא אלא לפרש לשון דייתיקי ולעולם אין במשנה מתנת בריא ותי' המורה נראה לי דחוק ביותר:

כאן בבריא כאן בשכיב מרע. פירוש מתניתין בשכיב מרע וברייתא בבריא וכדקא מפרש בספר ואזיל מתניתין דקתני וכו' והכל הוא מלשון רב יהודאי גאון ואריכות הלשון מוכיח עליו. ואם תאמר והיכי מצי לאוקומי מתניתין בשכיב מרע והא מתנות קתני. בשלמא לפירוש ר"י ז"ל מתניתין בשכתוב בה מהיום ולאחר מיתה כדקתני מתניתא דתנא ברא אמתניתין קאי וכיון שיכול לחזור בו מחיים הויא לה כמתנת שכיב מרע אבל לפירוש רש"י קשיא. ויש לומר דכיון דמתניתין לא קתני בהדיא אמר תנו נותנים כי דייקינן הכי יכילנן לומר דמשום דייתקאות בלחוד הוא דקתני תנא ונמלך עליהן שלא ליתנן וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: איזו היא מתנת וכו'. פירש רש"י ז"ל גוף הקרקע קנוי לו מהיום ואין לו עוד רשות למכרה וליתנה והפירות אוכל כל ימי חייו וכן עיקר. והא דאוקימנא לברייתא בבריא לאו בריא ממש דכיון דקתני דייתקאות ומתנות על כרחך מתנות בבריא דייתיקי בשכיב מרע אלא בכגון בריא כגון מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. ואסיקנא הא והא בשכיב מרע הא ביה והא בבריה. ואיכא למידק והא מתנות קתני דהיינו מהיום ולאחר מיתה דלאו בר מהדר הוא וכדפירש רש"י ז"ל והיכי דייקת הא אמר תנו נותנין. ותירץ הרב ז"ל דהכי תנן שאני אומר נמלך עלייהו שלא ליתנן לזה ונתנן לאחר וממילא שמעת מינה דגבי בריא אף על פי שהוא אומר עכשיו תנו אין נותנין וגבי שכיב מרע דבר מהדר הוא אם אמר תנו נותנים זהו תורף פירוש רש"י. ואם תאמר אי הכי מעיקרא דקא סלקא דעתין דדינא הוא דגבי דייתיקי נמי אם אמר תנו אין נותנין כמו ששנוי בברייתא שהקשו ממנה אמאי קשיא לן מתניתין נימא הכי דהכי קתני אף על פי שאמרו תנו אין נותנין שאני אומר וכו' יש להשיב דמעיקרא לא קשיא לן גופא דמתניתין דאיכא למימר כדקאמרינן אלא ההיא ברייתא דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר קשיא לי אמאי לא יחזיר והא בר מהדר הוא והכי קאמר כיון דתנא דידן תלי טעמא בשאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן כלומר לזה אלא לאחר ושכיב מרע בר מהדר הוא על כן דייקינן מינה הא אמר תנו נותנים הילכך קשיא הך ברייתא דקתני לא יחזיר. ובדין הוא דהוה ליה לאקשויי בהדיא אההיא ברייתא אמאי לא יחזיר והא בר מהדר הוא אלא אלימא ליה למסמכה אדוקיא דמתניתין. ועוד דאי מגופה דההיא ברייתא דילמא לא הוה ידעינן מאי דייתיקי אבל השתא דקתני מתניתין דייתיקי ופריש ברייתא דהיינו מתנת שכיב מרע דייקינן עלה דכיון דדייתיקי מתנת שכיב מרע לגמרי היא אם אמר תנו ודאי נותנים דבר מהדר הוא אם כן קשיא הך ברייתא ודייקי נמי מדמייתי עלה דמתניתין הכא ברייתא דקתני איזו היא דייתיקי וכו' דאנן השתא לא בדיני שכיב מרע עסקינן ואמאי איצטריך לאיתויי הכא הך ברייתא אלא משום דקשיא אאידך ברייתא אמאי לא יחזיר דבר מהדר הוא כן נראה לי לפי פירוש רש"י ז"ל. ויש מי שכתב דלהכי לא הקשה והא אידי ואידי במתנת שכיב מרע דכתב ליה קנה מהיום אבל אם ארצה לחזור וכו' ואפשר שזה הפירוש יספיק לתרץ מתניתין גבי מתנות אמר תנו נותנין במתנה שכתוב בה כך דוקא קתני אבל ברייתא דקתני איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע פירושה כדברי רש"י ז"ל וכך היא שנויה במקומה בתוספתא ובגמרא נמי לפירוש משנתנו הביאו כאן לפיכך בטל פירוש זה ועיקר הדברים כמו שפירשנו. ולפי מה שכתבו רבינו חננאל ז"ל ורבינו הגדול ז"ל דבשטרי הקנאה בעינן דמטי שטרא לידיה לא קשיא כלל דמתניתין במתנות שיש בהם קנין וכי אמר תנו נותנין דהא השתא ממטי להאי שטרא לידיה דמקבל וקנה למפרע כמי שלא נפל השטר ומסרו לו מיד נותן ליד מקבל כדאמרינן בשחרורי עבדינן ושוברים לאביי וכדמוכח בשמעתא דמצא שטר חוב וכדפרישית בה. והוי יודע דלאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לה בכל מתנות אמר תנו נותנין וברייתא כולה מוקי לה בבריא דכיון דלא מטא שטרא לידיה מידא דאבוה לא קני ובעידנא דמית ליה אבוה פקע שעבודייהו. עד כאן.

אי במתנת בריא יהבה ניהליה. פירוש לאותו שני לית ליה פסידא דכי נפקי תרתי בתרייתא זכיא פירוש בתרייתא בזמן הכתיבה דהיינו מתנתו של שני. ואי במתנת שכיב מרע יהבה ניהליה לאותו שני לית ליה פסידא פירוש לא עבדינן ליה פסידא שלא כדין דמאי דמפסיד כדין הוא דבתרייתא זכיא לה כלומר כי זו הראשונה נעשית אחרונה בנתינה ואיהו זכיא. הריטב"א.

הפירוש המועתק בנוסחאות מן הגאון מר יהודאי דקאמר אי במתנת שכיב מרע יהבתיה לית ליה פסידא וכו'. אינו נכון בעיני שהכותב דייתיקי וקשרה על ירכו וכתב דייתיקי אחרת ומסרה ליד מקבל ואחר כך מסר את הראשונה למקבל זה המקבל השני שמקבל דייתיקי ראשונה קנה הילכך כי אמר תנו ודאי אית ליה פסידא אלא שהדין נותן דבר מהדר הוא. וליכא למימר דאמר תנו דקאמרינן שהוא מודה דמיד מקבל נפל ולא שהוא נותן לו דמכל מקום חזרה היא בדייתיקי שנתן לאחר ועוד דכולה שמעתא אמר תנו כנותן וכמגרש עכשיו הוא. הרמב"ן.

כי קתני בברייתא אף על פי ששניהם מודים לא וכו'. כתוב בתוספות דלא כאביי וכו'. ולשמא נתן בו ביום לא חיישינן. פרכי לקמן תוספות. גליון.

וכי מפיק ליה כל דקדים זכי. פירוש והיינו שלא כדין שהרי אינו מודה לו. ואם תאמר לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו. אם כן קשה דהא הראשון זכי שפיר בדין מהאי טעמא דעדיו בחתומיו וכו'. יש לומר דהאי שנויא דשני לית ליה לאביי. ועוד אומר מהר"פ ז"ל דאתי שפיר כאביי מיהו הא דאמר אביי עדיו בחתומיו וכו' היינו דוקא בשחזר בו מכי מטא גיטא לידיה והכי פירושה איכא למיחש שיחזור קודם דמטא שטרא לידיה אף על גב דמטא לידיה אחר כך. תלמיד הר"פ ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: דכי היכי דכי מפיק האי כתביה דקדים זכי ביה. פירוש ואולי לא הגיע לידו עד עכשיו ויטרוף מלוקח שני שלא כדין ומיירי בשטרא דלאו אקנייתא ודלא כאביי דאלו לאביי עדיו בתתומיו זכין לו ובדין טריף. ויש שפירשה דאפילו לאביי אם חזר בו קודם שיגיע שטר לידו שוב אין עדיו בחתומיו זכין לו למפרע והכא איכא למיחש דילמא הדר ביה מהאי קודם שיגיע שטר לידו. ואין זה כלום דאם כן היכי אמרינן בפירקין דלעיל בהמוצא שטר דלאו אקנייתא אם הלוה מודה יחזיר לאביי כל היכא דליכא למיחש לפרעון ניחוש דילמא הדר ביה קודם שיגיע לידו אלא ודאי הא ליתא. עד כאן. הא דאמרינן דילמא יהבתה לאיניש אחרינא הוא הדין דאיכא למיחש שמא לוה ושעבד נכסים לאחרים אלא דחדא מינייהו נקט ופשוט הוא. הריטב"א ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וזה לשונו: האי כתבא לא יהבינן ליה דדילמא יהבתיה את לאיניש אחרינא. ואם תאמר תיפוק ליה אפילו לא יהביה לאיניש אחרינא מכל מקום איכא חששא למיתן ליה להאי דדילמא להכי הוא אומר שהוא שלו משום דהוא חייב לבעל חוב או לכתובת אשתו או למזונות מאותו זמן של שטר משום הכי אומר שכבר נתן במתנה לזה מקודם שעבוד כדי שלא יטרפו ממנו. ויש לומר דלפירוש ר"י ניחא דפירש מהיום ולאחר מיתה רצה לומר מהיום אי לא יהיבנא לאיניש אחרינא דהשתא ליכא למיחש למיתב לקמא דאם היה מחויב לבעל חוב או לכתובת אשה או למזונות כיון דמכל מקום אינח נגמרת עד לאחר מיתה כדפרישית שפיר יטרפו מינה שהרי שעבד לו כל נכסיו שיש לו יכולת בהם והרי יש לו יכולת בזה המתנה לחזור בה כיון דאינה נגמרת עד לאחר מיתה. עד כאן.

והא אידי ואידי דייתקאות קתני. הקשה ר"מ ואמאי לא שני ברייתא דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר מיירי כגון שזאת הדייתיקי כתב לאחד שדה אחת במצוה מחמת מיתה דלא קניא אלא לאחר מיתה ואימליך ולא יהבה ליה והדר כתב שדה אחרת שיש לו עדיין וכל מטלטלין שלו לאיניש אחרינא במתנת שכיב מרע במקצת בקנין שהיא כמו מתנת בריא ואחר כך נתחרט שנתן לשני ובעי למהדר בזה ואמר ומהדר לא מצי למהדר לפי שמתנת שכיב מרע במקצת היא שהרי שיירתי לעצמי שדה שכתבתי לתת לראשון ולא נתתי לו השתא אימא דיהיבתיה להאי כי היכי דתהוי מתנה דיהבית לאידך מתנת שכיב מרע בכולה ואוכל לחזור בה ומתניתין דדייקא הא אמר תנו נותנין בדייתיקי שכתוב בו בהדיא דליכא למיחש למידי. וצריך לומר דמתנה לא שכיחא ולא חיישינן שמא כתב שאר כל נכסיו לאחר ואף על גב דחיישינן דילמא יהבה לאיניש אחרינא היינו דוקא זה השדה דחזינן דיהביה להאי ואיכא למימר כי היכי דיהבה להאי יהבה לאיניש אחרינא אבל לא חיישינן דילמא יהב כל שאר נכסיו דלא שכיח וכן פירש הקונטרס בסמוך. וצריך עיון דהני מילי בבריא אבל שכיב מרע שסבור למות רגיל הוא לחלק נכסיו. הרא"ש.

הא בבריה. ומפרש בגמרא דחיישינן דשמא נתנה הבן לאחר. ומשמע שאם לא זזה ידינו מתוך ידו משמת אביה דמהימן וליכא למיחש כלל. ותימה דסוף סוף איכא חששא אחרינא דילמא יהבה אבוה מתנת שכיב מרע לאחר קודם זה וכתבה אחר כן לזה ולא נתנה. ואפשר דכתיבה הוי בחזרה ואף גם זה לא יזכה הראשון נסתלק וחזרה ליורשיו דהיינו הבן. שיטה.

הא ביה הא בבריה. קשיא לי מתנת בריא אמאי לא יחזיר אפילו בבריה ואפילו ביה נמי אף על פי שאינו אומר תנו דלמאי ניחוש להו אי שטרי הקנאה נינהו משעת הקנאה זכה מקבל מתנה אף על גב דלא מטא לידיה כמו שביארנו למעלה. ואי בשטרי דלאו הקנאה הא ודאי לית להו לסהדי למכתב לנותן אלא אם כן מקבל מתנה עמו ומסר ליה לידיה דבלאו הכי איכא למיחש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל ומזבין או יהיב לאחרינא מניסן עד תשרי ובתר הכי ממליך בההוא בתרא ויהיב ההוא שטרא דכתבו ליה לקמא ופסיד בתרא שלא כדין דכיון דאמרינן בסוגיין דהיכא דנפל חיישינן דילמא הכי הוה לאותו חשש עצמו יש לעדים לחוש בשעה שעושין השטר וכדמוכח ההיא סוגיין דלעיל דאמרינן אלא הא דתנן כותבין וכו' לכתחילה היכי כתבינן כלומר דהיכא דנפל חיישינן אף לכתחילה יש לעדים לחוש ובסוגיין נמי כיון שאתה חושש לזה היכא דנפל אף לעדים יש לחוש להם שלא יכתבו שטר להנותן אלא אם כן מקבל מתנה עמו. בשלמא למה שכתבנו למעלה בשם הריא"ף דאפילו בשטרי אקנייתא בעינן דלימטי לידיה מתוקמי מתנות דמתניתין ודברייתא שפיר בשטרי אקנייתא ומתניתין דתנן יחזיר ביה שהעדים בדין כתבוה ואף על פי כן לא זכה בה מקבל וכיון שעכשיו נותן אומר תנו נותנין. אבל ברייתא בבריא דכיון דלא מטי שטרא למקבל מידא דאבוה פקע ליה לגמרי אף על גב דבריא אומר תנו אין נותנין. אבל למה שאמר שהסכמנו למעלה דבשטרי הקנאה לא בעינן דלימטי לידיה אמאי לא יחזיר אי בשטרי הקנאה כבר זכה בה ואי בשטרי דלאו הקנאה כיון דהיכא דנפל חיישינן להכי ודאי שמתחלה לא כתבוהו אלא אם כן היה מקבל עמו וזכה בו. וכי תימא בשטרי דלאו הקנאה עסקינן וכיון דנפל חיישינן דילמא איקרו עדים וכתבו שלא כדין. הא ליתא דלמסקנא דסוגיין דלעיל משמע דלא חיישינן לאיקרי וכתיב דכיון דמשום חששא דפרעון וקנוניא מסקינן לה לית לן למימר ההוא טעמא כלל. ואביי נמי משום דלא ניחא ליה בההוא טעמא נדי מאוקמתיה דרב אשי לפום לישניה דמר רב יהודאי גאון כדאיתא בההיא סוגיא דלעיל. ומתוך הדחק יש לומר דאף על גב דבההיא סוגיא דלעיל משמע דבכל מאי דחיישינן היכא דנפל יש לעדים לחוש לכתחילה מדמקשינן בפשיטות לכתחילה היכי כתבינן אפילו הכי הני מילי כגון ההיא חששא דלעיל בשטרי חוב דשכיחא דעביד איניש דכתיב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ומזבין נכסים ביני ביני דכהאי גוונא עביד דאתי תדע דלעיל חיישינן לה דאתיא ממילא אף על גב דאכתי לא הוה סלקא דעתין דעביד הכי משום קנוניא כלל וכדמוכח בההיא סוגיא וכיון שהדבר קרוב יש לנו לחוש בו לכתחילה אבל דבר רחוק הוא שיחזור בו נותן זה בדבר אחד שתי פעמים שמתחלה ירצה ליתן אותה לראובן ואחר כך יתן אותה לשמעון ואחר כך יחזור בו משמעון וירצה לחזור ולזכותה לראובן ובכהאי גוונא אף על גב דהיכא דנפיל חיישינן לכתחילה לא חיישינן. וכי תימא אכתי לכתחילה ניחוש דילמא יזיף ביני ביני ואית להו לבעלי חוב למגבי מהאי ארעא ולא מצו גבו מינה והא שלא כדין וכההיא חששא דלעיל דאמרינן דאתי בעל חוב וטריף מלקוחות שלא כדין. לא דמי דהתם אי טריף שלא כדין בגזילה ממש היא בידו אבל מקבל מתנה זה אף על פי שהוא מונע בעל חוב בשטר מוקדם זה שלא יטרפנה ממנו ושלא כדין הוא עושה מכל מקום שדה שלו הוא מעמיד בידו. כן נראה לי. ולפי זה כותבים שטר לנותן אף על פי שאין מקבל מתנה עמו אפילו בשטרי דלאו אקנייתא וסלקא שמעתין שפיר. ומן הטעם הזה נראה לי דהיינו הא דתנן בפרק גט פשוט דכותבים שובר לאשה אף על פי שאין בעלה עמה ולא חיישינן להאי חששא דחיישינן בסמוך היכא דנפל דאמרינן ליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו' לפי שאין הדבר מצוי מאותו טעם עצמו שפירשנו בשטר מתנה. ולא מצית אמרת דהיינו טעמא דכותבים שובר לאשה משום דאיתא לשמואל דאמר חזר ומחלו מחול הילכך אפילו לכתחילה ליכא למיחש. דהא אביי אמר בסמוך דאפילו תימא ליתא לדשמואל ובדנפל לא חיישינן בששטר כתובה יוצא מתחת ידה והאי טעמא לא סגי דלא ניחוש לכתחילה אלא על כרחך כדכתיבנא. ומן הטעם הזה הוא ששנינו כותבים גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ולא חיישינן למאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה שמא כתב ליתן בניסן וכו' נהי דהיכא דנפל חיישינן כדאיתא לעיל לפי שחשש רחוק הוא משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ונהי דהיכא דנפל חיישינן לכתחילה לא חיישינן וכמו שאמרנו למעלה. הר"ן.

ונפלוג בהדיה. ואם תאמר אמאי לא קאמר נמי לעיל כדקאמר מתניתין בבריא ולאו בר מהדר הוא אמאי לא קאמר ונפלוג בהדיה כדקאמר הכא. ואומר הר"פ ז"ל דלעיל לא שייך למימר ונפלוג בהדיה דהא מיירי בדידיה ואי לאו דעבד ליה נייח לא היה נותן לו כלום ומדנתרצה ליתן לו מתנה שמע מינה דעבד ליה נייח נפשא והא דאימליך היינו משום דברים שהיו ביניהם השתא דקא הדר ביה מההוא דיהבה ליה ורוצה ליתן לקמא היינו משום דנזכר במה שעשה לו מן הטובה ועכשיו הוא רוצה לגזלה לו אבל הכא מיירי בבריה שלא עשה לו שום טובה ואם כן בודאי אין בדעתו ליתן לו כלום ואם כן מה שהוא אומר דאבוה יהביה ניהליה היינו משום קנוניא שעושין שניהם כדי להוציא ממון. תלמיד הר"ף.

וזה לשון הריטב"א: ונפלוג בהדיה. פירוש דוקא לגבי ברא איכא למימר האי לישנא וכיון דאבוה הוא דיהיב להאי אם איתא דאיהו יהב לאיניש אחרינא ההוא עבד ליה נייח נפשיה ובדידיה הוה ניחא ליה טפי אלמלא דפליג בהדי האי. אבל לעיל דאוקימנא באבא ליכא למימר הכי אלא דכיון דאיהו יהב נמי להאי ועבד ליה נייח נפשא מעיקרא אף על גב דהדר יהבה לאחרינא מפני קטטה שהיה לו עם זה כשנסתלק כעסו חזר לאהבתו הראשונה ורוצה לעמוד במתנתו כי זכר ברית ראשונה. עד כאן.

דאי נמי לא יהביה אבוך לי וכו'. פירש רש"י שלא נדקדק הא אם אמר תנו נותנים בכל הנך בבי דמתניתין. וקשה לפי' דאם כן היכי דייק לעיל גבי גט דמתניתין הא אם אמר תנו נותנין ולא חיישינן בגט לשני יוסף בן שמעון. ולמאי דפרישנא לעיל דמתנה היא כמתנת שכיב מרע ניחא דמתרצה נמי הא בבריה הא ביה. ונראה לי דלא קשה דהא פרישנא לעיל דמיתורא דנמלך צריכין למימר אפילו לזמן מרובה אם אמר תנו נותנים. הרא"ש.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מצא דייתיקי שהיא מתנת שכיב מרע וזמנה כתוב מניסן ונמצאת בסיון ועדיין הנותן קיים והוא שכיב מרע וכל שכן אם עמד מחליו ואמר תנוהו למקבל מתנה נותנים דליכא למיחש דילמא כתבה באייר לאיניש אחרינא ואתי האי וטריף לה מיניה בהאי שטרא דקדים דהא לא מצי טריף לה מיניה דשכיב מרע מצי לשנויי תפקידתיה ואי כתבה לקמא ובתרא בתרא קנה ואף על גב דהשתא אמר דליתבו ליה ההוא שטרא לאו מתנה היא שהרי נתבטל השטר במסירת השטר לשני ואי בעי השתא למהדר ביה מבתרא לכתוב ליה שטר אחרינא לקמא כיון דשטרא קמא איבטיל. כן נראה.
ואם מת הנותן ואמר הבן תנוהו לזה המקבל אין שומעין לו דחיישינן דילמא איהו כתבה לאיניש אחרינא בתר דמית אבוה והאי מתנתא דאבוה לא איקיימא ומתנתא דידיה איקיימא והשתא הוה דקא בעי למהדר בה אלא אמרינן ליה אם איתא דאבוך יהבה ליה כתוב ליה את שטרא בשמך מהשתא ואי כתבת את לאיניש אחרינא מקמי הכי קמא ליקני והאי בתרא לא ליקני ועל הא מתנתא דאבוך לית לן למסמך דילמא כתבה ניהליה ונמלך שלא ליתנה. וכן הדין במתנת בריא אם נמצא שטר המתנה שזמנו כתוב בניסן ונמצא בסיון לא יחזיר לא לזה ולא לזה דאיכא למיחש דילמא באייר כתבה לאיניש אחרינא והשתא קא בעי למהדר ביה אלא אמרינן ליה אי קא בעית דתיקום בידיה כתוב ליה שטרא מהשתא ואי כתבה לאחר באייר קמא ליקני והאי לא ליקני. ולא מיבעיא בשטר מתנה דלית ביה קנין דלא ניהדר דהא ליתא לדאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ולא זכה בה מקבל מתנת אלא אפילו בשטר מתנה שיש בו קנין לא יחזיר לא לזה ולא לזה דאפשר דקנו מיניה ואתני בהדי סהדי דליתבוה ניהליה לשטרא דלא ליזפי מקבל מתנה במתנתו עד דתימטי לידיה דמקבל הילכך כיון דאין הנותן מודה לא יחזיר למקבל כן נראה. וצריך עיון ושאלה. ואף על גב דקיימא לן דכותבים שטר הקנאה ללוה אף על פי שאין המלוה עמו משום דמההיא שעתא דקנו מיניה שעביד ליה נפשיה והרי הוא מודה. (חסר כמו חצי שורה). עד כאן.

מצא שובר וכו'. וליחוש דילמא וכו'. ואם תאמר לפרוך על מתניתין דגט פשוט וכו' ככתוב בתוספות. ובגליון תוספות תירצו וזה לשונם: ועוד יש לומר דבכותבים שובר לאשה אין לחוש דתמכור דמסתמא בטוחה היא לגבות כתובתה כיון דכותבים שובר ולא תמכור בטובת הנאה דכל זמן שהיא תחת הבעל לא יתנו לה רק דמים מועטים ולא פריך אלא היכא דנפל דמוכחא מילתא שנתייאשה מלגבותה ונזהרת לשמור השובר. ואין לחוש שמא תמכרנה אחר הגירושין בדמים יקרים כמו שמפרש בסמוך. עד כאן.

ואזלא זבינתה לכתובתה בטובת הנאה וכו'. אין להקשות דנוקי כגון שנכתב השובר ונמצא אחר הגירושין דהתם לא חיישינן דילמא זבנה לכתובתה כדפירש תוספות לקמן דהא בלאו הכי מוקי לה לקמן בגליון דאיירי דוקא בעודה תחת בעלה והשתא נימא איפכא דאיירי דוקא בנתגרשה. ויש לומר מדקתני יחזיר לבעל משמע דנכתב לבעל ומשמע דנכתב בעודו בעל דידה דאי בנתגרשה לא לימא יחזיר לבעל אלא לימא יחזיר לאיש דהא לאו בעל דידה הוא. והא דקאמר לעיל בגט בזמן שהבעל מודה משום דנכתב בעודו בעל ועוד דפירש תוספות לעיל דתתגרש בחזרה זו אם כן עודנו בעל. גליון.

בד"ה קמא זכה כו' והיכא דאמר תנו אין שייך כו' או בש"מ ומת ובריה קאמר תנו שמעינן ממתני' דלא יחזיר כו' עכ"ל ק"ק לפירושו דמוקים מתני' ביה ותידוק מיניה האמר תנו נותנין אמאי לא מוקים ליה נמי מתניתין כברייתא ובבריה אם אמר תנו אין נותנין ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה מצא שובר כו' וא"ת לפרוך על מתני' כו' דומיא דמצא שוברים דמתני' כו' עכ"ל יש לדקדק אמאי לא תקשי להו הכא גבי שובר לפרוך אמתניתין דדייקינן הא אמר תנו נותנין ניחוש שמא כתב בניסן כו' דהכא גבי שובר ליכא לתרוצי כדלעיל שכתבו התוס' גבי גט ואפשר לומר דשובר דמתני' ודאי איכא לאוקמא דוקא במלוה וכשהשטר יוצא מתחת ידי המלוה דהכא במלוה ליכא למיחש לב' שטרות ומצינן עוד למימר לפי מ"ש התוס' לקמן דאין לחוש בשובר דלמא כתב ליתן בניסן כו' אלא במכירת כתובה בטובת הנאה אבל במכירה גמורה ליכא למיחש לקנוניא שהיא צריכה לשלם הכל ה"נ מתני' איכא לאוקמא בשובר על המלוה שהיא צריכה לשלם הכל ודו"ק:

ברש"י ד"ה קמא זכה וכו' ולא יהבה ליה והדר כתבה לאינש אחרינא וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ברייתא כו' ולא יהיב ליה כו' כצ"ל:

גמ' הא בבריא. כתב הנ"י הקשה הרנב"ר ז"ל היכי חיישינן בבריא ואמאי לא יחזיר (ובש"מ) נמי אפילו (בבריה) [בבריא. כצ"ל וכ"ה בנ"י ודו"ק]. דאי שטרי הקנאה נינהו משעת הקנאה זכה מקבל מתנה ואע"ג דלא מטי לידיה וכמ"ש לעיל ואי בשטרי דלאו הקנאה הא ודאי לית להו לסהדי למיכתב לנותן אא"כ מקבל מתנה עמו ומסר ליה לדידיה דבלא"ה איכא למיחש שמא כתב ליתן בניסן כו'. תמהני דראה תחלת וסוף הסוגיא ולא ראה באמצע דהא מתני' דשט"ח מוקמי לה מכח קושיא זאת דחיישינן דאיקרי וכתב כדאיתא בגמרא לעיל בהדיא ואי לאביי דלא ס"ל איקרי וכתב כו' הא מ"מ בעינן דמטי לידיה ואיירי בשטרי דלאו אקנייתא ולכן לא יחזיר ולכתחלה שפיר כתבינן ואפשר לומר דס"ל כאביי וכדעת האשר"י אליבא דרי"ף אליבא דאביי דדוקא לענין שעבוד דלא ליהוי שטרא מוקדם אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו אבל לענין מתנה או מכר אם מכר המוכר או הנותן אותה הקרקע לאחר בין חתימה למסירה נתבטלה זיכוי החתימה כיון שנתנו לאחר קודם שיבא השטר ליד הראשון כו' וא"כ מקשה הרנב"ר ז"ל שפיר אמאי לא יחזיר המתנה ממנ"פ אי כתב בו הקנאה אמאי לא יתן ואי לא כתב היאך כתבו מתחלה דלא ס"ל לאביי דאיקרי וכתב ועיין. והגאון כמהר"מ יצ"ו השיב לי דב' מקרי ואמר דוחק בעיניו דלמא כתבו מעיקרא ודלמא יהיב אח"כ לאינש אחרינא ב' חששות הוי דהא לפי האמת ס"ל [לרנב"ר בתירוצו] דכותבין מש"ה אפילו לכתחלה משום דלא שכיח שיכתוב אחר כך לאחר ויחזור כו' כ"ש דעלה בדעתו [גם בקושיתו] בהא דלא חיישינן לשני חששות וזה דוחק ומ"ש נ"ל עיקר:
אבל באשר"י יש להקשות דפסק כאביי ולעיל כתב [הא ביה והא בברי'] וכן נמי מתנת בריא אע"פ ששניהם מודין לא יחזיר דדלמא כתב להאי מעיקרא וכו' והא עידיו בחתומין זכין ליה וא"ל ג"כ דס"ל דדוקא לענין שעבוד כו' דהא ס"ל כדעת התוס' כדמשמע לקמן שכתבו ומלתא דר' אבא בר ממל לא מיתוקמא כאביי ולדעת הרי"ף ודאי מיתוקמא כאביי גם ממ"ש אבל ב' שטרות הנכתבין ביום אחד [מודה אביי דלזה שמסר קנה דלא אמרי' בזה עידיו בחתומין כו'] דכ"ז איירי במתנה כמו דאיתא פרק מי שהיה נשוי [מוכח מזה דאפילו במתנה ס"ל לאביי עידיו בחתומיו זכין] ואפשר לומר דמ"ש וכן נמי מתנת בריא קאי אוהא בבריה אבל בקיצור פסקי הרא"ש כתב להדיא המוצא שטר מתנת בריא אפילו הנותן אמר שיתנהו כו' בסי' מ"ז ובסי' מ"ט לאחריו כתב ור"י פסק כאביי בין בשעבוד בין במתנה וכן בספרו חו"מ כתב בסי' ל"ט כר"י [שפוסק כאביי] ובסי' ס"ה כתב להך דינא דמתנת בריא והב"י לא העיר בזה רק במ"ש אצל מצא גט שחרור דאמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך שם כתב לאביי א"צ זה כדאיתא בגמ' הניחא למ"ד זכות הוא לעבד שיוצא כו' וכאביי וכו' והאשר"י פסק פ"ק דגיטין כרבנן דר"מ דזכות הוא לעבד ואפשר שסמך הב"י אמ"ש לעיל בשחרור ומוהר"ו כ"ץ ז"ל העיר בזה וכתב מה שכתב בזה ע"ש ואין דבריו מבוררין לי דבגמ' קאמר הניחא למ"ד כו' וכאביי דאמר עידיו בחתומין זכין לו א"צ לומר אייתי ראיה כו' ואח"כ בסעיף י"ד חוזר וכתב ג"כ כו' ואין דבריו מבוררין עיין עליו. ואפשר לומר באשר"י דלעיל מפרש אליבא דרב זביד ומסיים התירוץ במתנה שלא יקשה [ורב זביד אפשר דלא ס"ל כאביי] וקסמיך אמה שפסק לקמן כאביי נפרש ג"כ במתנות הא ביה והא בבריה וכו'. ונראה [עוד] שדעת האשר"י לפסוק כאביי אבל דוקא בשעבוד [פסק כוותיה] וכסברת הרי"ף לאביי. כתב הב"י בסי' ס"ה מתני' דאמר תנו נותנין שמפורש בו מהיום וכו' ונראה הטעם כיון ששייר לעצמו כח שיוכל לחזור בו תו לא מצי מקבל מתנה למיטרף לקוחות כיון שמכר הנותן ולא נשאר לו נכסים אחרים שיגבה מהן המקבל נמצא שחזר בו הנותן עכ"ל:

גמ' וליחוש דלמא כתבה ליתן בניסן כו'. קצת היה דחוק לי קושיא זאת דבשלמא לעיל גבי שט"ח מקשה שפיר דלא ליתן ואם יכתוב שטר היום העדים לא יחתמוהו עליו אלא מהיום ההוא ואם יכתוב לו שטר בלא עדים לא מצי טריף אבל גבי שובר הלא יכולה לכתוב לו היום התקבלתי ולהקדים הזמן כמה דבעי ואז לא יוכלו הלקוחות לומר לא היה לך לפרוע לה הכתובה שהבעל יוציא שקיבלה ממנו מימים הראשוני' ויאמר להם הבעל ללקוחות תביאו ראיה שקדמתם וכמ"ש התוס' לקמן בד"ה שובר בזמנו כו' ואינו ידוע מי קדם ויאמר הבעל ללקוחות כו' ולמה יהיו הלקוחות עדיפי מאשה גופה שאין לה תביעה בבעלה [מ"ש ולמה כו' מגומגם קצת] וצ"ל כיון שיש ללקוחות שטר ממנו צריך הוא לברר אימתי מטי שובר לידו ועיין [כיון דזמן השובר בכת"י אינו מבורר וזמן שטרם מבורר]:

ברש"י בד"ה מצא שובר כו' ועודה תחתיו. נראה שר"ל שכתבה לו התקבלתי בעודה תחתיו ועיין באשר"י:

בתוס' ד"ה ברייתא כו' ואביי יתרץ כרב זביד דבסמוך. ובמתנות לפי' התוס' נמי צ"ל ברייתא בבריה [וכ"כ לקמן גם לפי' רש"י] דבדידיה אמאי לא יחזיר לאביי והמקשה דמקשה דייתיקי הוא לר' אבא בר ממל דמשני אליבא דשאר אמוראי וקשה אמאי לא מקשה לשאר אמוראי אמתניתין גופא וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וביני לביני מכר או נתן השדה לאחר ואמאי יחזיר דא"ל בשטר הקנאה דלא שייך בהו נמלך עליהן וי"ל דעדיפא מניה מקשה רומיא דברייתא ובתירוצא דשכ"מ ניחא ובמתנות ליכא להקשות לפי' התוס' מהיום אם לא אחזיר בו כו' ודאי ניחא ולפרש"י הא באמת אפילו אמר תנו אין נותנין ופירוש ונמלך מעיקרא ויהיב או מכר לאינש אחרינא:

בתוס' בד"ה והא אידי ואידי כו' ורש"י דחק לפרש כו' ותו לעיל גבי גט וכו'. קצת קשה אם רש"י רוצה לתרץ קושית התוס' ולפרוך נמי המקשן כו' הא ודאי תמוה דמאי קשה ליה מדייתיקי יותר ממתנה והא מצינו לפרש גבי דייתיקי ונמלך כמו לגבי מתנה נמלך עליהן ויהיב לאיניש אחרינא ועתה רוצה לחזור מן השני וכו' וא"ל גבי דייתיקי ע"כ אם אמר תנו נותנין כו' דתיקשי ליה אותה ברייתא לחודא דאע"פ שמודה לא יחזיר בלא רומיא דמתני' והא ודאי לא מקשה ואפשר דניחא ליה וידע לתרצו א"כ מאי קושיא נפרש המתני' כמו הברייתא ואי משום דנקיט לשון ונמלך [דהשתא י"ל דנקיט הכי לדייק בשכ"מ דהא אמר תנו נותנין אבל אם גם בשכ"מ לאו לדיוקא אתי למה לי ונמלך] י"ל משום גט ואי כוונת רש"י לפי האמת דהמקשן חדא נקיט רישא דברייתא [או] דמתנות נוכל לומר בריא ושכ"מ רק לישנא דדייתיקי לא ניחא ליה לפרש מתנת בריא דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין משמע דא תהא למיקם כו' מ"מ למה ליה למתרץ לפרש הא ביה כו' לישני תרוייהו בבריה [ואף אם אמר תנו אין נותנין ופירוש ונמלך הוא כמו לגבי מתנת בריא] וק"ל וכעין זה הקשה מוהר"ש יצ"ו ועיין:
ולפי' רש"י צ"ל במתנות ג"כ אליבא דאביי הא ביה והא בברי' וק"ל. או ס"ל לאביי כדעת האשר"י אליבא דהרי"ף לעיל ועיין מ"ש בסמוך:

בתוס' בד"ה מצא שובר וא"ת כו'. ואמתני' דהכא הא אמר תנו נותנין לא קשה להו אפשר דאיירי בשובר של שטר לוה ומלוה דשם ליכא למיחש לקנוניא דמסתמא מכר השטר בדמים יקרים וכשיוציא הלוה שוברו צריך לשלם ולא ירויח כלל כמ"ש התוספות לקמן וכ"כ מוהר"ש:

רש"י ד"ה דאי יהבתי'. זכה הס"ד ואח"כ מה"ד

תד"ה ובתר. תימא כו' ואח"כ האב עצמו כתבה להאי כו' ונתקיימה המתנה לראשון. לע"ד ה"נ דכיון שכתב להאי אע"ג דלא יהבי' מ"מ חזינן דהדר ביה מיהא מראשון ובטלה מתנתו ובמאי יזכה לבתר הכי וצ"ע בד"ז:

גמרא בשכ"מ דבר מיהדר הוא. יש להקשות לפ"מ דנראה מדברי הסמ"ע (סי' ר"ן סק"ל) בשכ"מ שנתן שדה לראובן בדרך מצווה מ' מיתה, ואח"כ נתן כל הנכסים לשמעון בקנין ועמד, דלא קנה שמעון, דהוי לגבי שמעון מתנת שכ"מ בכולה דל"מ קנין, א"כ ניחוש דשמא כ' ליתן בניסן ואח"כ כ' בעודו שכ"מ כל הנשאר ללוי בקנין, ועכשיו שעמד רוצה לחזור מלוי, לזה אומר להחזיר שטר זה ונידון שנתן לו בניסן ויהיה לגבי לוי מתנת שכ"מ בכולה ויחזיר בו.
ואולי י"ל למאי דאמרי' ב"ב (דף קמח ע"ב) דחיישי' שיש לו נכסי' במדה"י ולא משכחת בכולה אלא באומר כל נכסיי או במוחזק לן דל"ל ש"נ, א"כ י"ל דמיירי דבעל השטר אינו מוחזק לו נכסי', או כמה וכמה יש לו, וא"כ בממנ"פ אם כשנתן אח"כ ללוי נתן בלשון כל נכסים באמת אף אם שטר זה כ' ליתן בניסן ולא נתן מ"מ יכול לחזור מלוי כיון דבכלל כל נכסים נתן לו גם קרקע זו, ואם לא נתן לו בלשון כל נכסיי ממילא לא יהי' בידו לחזור דניחוש שיש לו קרקע במדה"י, וא"כ לדינא בגברא דמוחזק לן גם בשכ"מ אם אמר תנו אין נותנים, וצ"ע:

בגמרא הא בבריא הא בש"מ כו' ואין להקשות דלפי הסברא דר"א בר ממל דדייתיקי משמע נמי מתנת בריא א"כ לוקי אידי ואידי במתנת בריא והא דקתני במתני' הא אמר תנו נותנין היינו במתנת בריא שיש בה קנין שזכה למפרע כדין מיום הקנין דאם כן כי אינו מודה נמי אמאי קתני לא יחזיר דהא בשטר הקנאה לא שייך חששא דשמא נמלך כלל כדאמר שמואל לעיל מצא שטר הקנאה בשוק יחזיר וכמ"ש לעיל באריכות דבשטר מתנה שיש בו קנין ודאי קי"ל כשמואל וכ"כ הטוח"מ וש"ע סי' ס"ה בהדיא וכתבתי לעיל דע"כ כל הפוסקים מודים בזה ולא כמ"ש הב"י שם ומכאן ג"כ ראיה ברורה לדברי מדלא מוקי לה בהכי ודו"ק. ובזה נתיישב גם כן הא דלא מוקי אידי ואידי בדייתיקאות שכ"מ והא דקתני יחזיר היינו במתנת שכ"מ בכולה דליכא למיחש מידי כדמסיק והא דקתני לא יחזיר היינו במתנת שכ"מ במקצת דקי"ל שאין יכול לחזור בו ומש"ה לא יחזיר דאיכא למיחש כמו במתנת בריא אלא משום דקי"ל דמתנת שכ"מ במקצת בעי קנין וא"כ ה"ל שטר אקנייתא דפשיטא לן דיחזיר דליכא למיחש לנמלך דמשעת הקנין שיעבד נפשיה ודו"ק:

שם אי במתנת שכ"מ נמי יהבה ניהלה לית בה פסידא דבתרייתא זכי דקא הדר ביה מקמייתא. ויש לתמוה דאדרבה כיון שאומר עכשיו ליתן לראשון הרי חזר בו מהמתנת שכ"מ שנתן לשני וחוזר ונותנו לראשון ומה"ט גופא אית לן למימר דמש"ה יחזיר כיון שזוכה בה כדין ונראה דאגב גררא נקט האי לישנא אף ע"ג דלא איצטריך ופירושו דע"י זה השטר שמחזירין לראשון אדרבא יזכה האחרון שזמן שטרו מאוחר אלא שאם יברר הראשון בעדים שאחר שנתן לשני חזר ונתן לו ודאי יזכה במתנתו נמצא שחזרת השטר ליכא פסידא לאחרון ואדרבא מגרע לראשון ויותר טוב לו שהנותן יתן לו שטר מחדש במתנת בריא אם עמד מחליו או מתנת שכ"מ אם עודנו תולה בשעת המציאה ואף דבלא"ה היה אפשר לומר דהא דקאמר אי במתנת שכ"מ נמי יהבה ניהליה היינו מתנת שכ"מ במקצת דלאו בר מיהדר הוא אלא דסתמא דלישנא דמתנת שכ"מ בשמעתין לא איירי אלא ממתנת שכ"מ בכולה וק"ל:

בתוספות בד"ה ברייתא בבריא כו' היינו דלא כאביי כו' ואביי יתרץ כדר' זביד דבסמוך עכ"ל. כבר כתבתי שמה שכתבו התוספות דלא אתא כאביי היינו לשיטתם דלאביי אפי' בכה"ג שנתנה לאחר קודם דמטא לידיה דקמא אפ"ה מיקרי מטא לידיה וזכה למפרע מטעם עדיו בחתומיו זכין לו אבל הרי"ף והרבה מהמפרשים כתבו דאביי גופא מודה בכה"ג וכנ"ל שהוא דעת הרא"ש שהרי פוסק כאביי ואפ"ה הביא ההיא דר"א בר ממל לפסק הלכה דבמתנת בריא לא יחזיר והיינו ע"כ כדכתיבנא ומ"ש הרא"ש להדיא ואף על גב דר"א ב"מ פליג אדאביי כו' כתב כן בשם התוס' ואיהו לא ס"ל והארכתי בביאור לטוח"מ להשיג על הש"ך בזה ומ"ש התוספות ואביי יתרץ כר"ז דבסמוך עמ"ש בדיבור הסמוך:

בד"ה והא אידי ואידי כו' וא"ת לפרוך כו' ואר"ת דמיירי מתניתין שפירש שנותן לו גוף ופירי מהיום אם לא יחזור כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דלר' זביד נמי צריך לאוקמי בהכי מתנות דמתני' וכ"נ מלשונם שכ' ע"ז ורש"י דחק לפ' כו' דהיינו כאוקימתא דר"ז וכוונתם דבהכי איירי מתנות דמתני' אבל מתנות דברייתא מיתוקמא שפיר במתנת בריא גמור ומש"ה לא יחזיר כדאמר הש"ס מעיקרא אלא דלפ"ז קשה מ"ש התוספות בדיבור הקודם דאביי מוקי כר"ז דא"כ אכתי הקושיא במקומה עומדת אליבא דאביי דהא מתנות קתני בברייתא דהיינו מתנת בריא ואמאי לא יחזיר דהא ליכא למיחש לשמא נמלך לדידיה דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וכיון דמטא לידיה זוכה בה למפרע כדין לשיטת התוספות בזה אלא דאפשר לומר דלאביי אידי ואידי מתנות דמתניתין וברייתא איירי במתנת בריא שכתוב בה מהיום אם לא אחזור בי והא דקתני בברייתא לא יחזיר אף על גב דבכה"ג ליכא למיחש לשמא חזר בו ונתנה לאחר דא"כ גם עכשיו יזכה האחרון דהדר ביה מקמא י"ל דהיינו ג"כ בבנו ואמרינן דאם מודה לא יחזיר דשמא כתבה הבן עצמו לאחר ועכשיו חוזר בו כמו בדייתיקאו' בברייתא וא"ש טפי דכולה ברייתא איירי בבנו ואפשר דהתוספות מפרשים כן ג"כ בדר"ז גופא ומ"ש דמיירי מתני' כו' דמשמע דברייתא לא איירי בהכי היינו לסברת המקשה בדר"א בר ממל דע"ז קאי קושיא התוספ' דלא פריך דמתנות קתני וא"כ לר"א בר ממל ודאי מתנות דברייתא איירי בבריא גמור דהכי מוקי לה בהדיא משום דלא ס"ל כאביי וזה נ"ל ברור בכוונת התוספות אלא שנ"ל דוחק לאוקמי מתנות דברייתא בבנו דבשלמא במתנות שכ"מ א"ש דאע"ג דבנו אינו נזכר כלל בברייתא מ"מ סתמא דמלתא בהכי איירי שהשכ"מ מת מאותו חולי דאל"כ מסתמא אם עומד חוזר ממתנתו כיון דבמתנת שכ"מ בכולה איירי הכא ולא שייר לעצמו כלום ועוד דאפי' חזרה א"צ אלא ממילא אם עמד בטלה מתנתו אע"כ דבבנו איירי אבל לענין מתנת בריא לא שייך לפ' כלל לענין בנו דבנו מאן דכר שמיה ועפ"ז העליתי בח"מ דאפי' לאביי דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו מודה בכה"ג שקודם שמסרה לזה נתנה או מכרה לאחר נתבטל זיכוי המתנה לגמרי וכמ"ש בשם הרי"ף ודוק היטב:

בפרש"י אי נמי יהבה שוב לאינש אחרינא במתנת בריא עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה לאיזה צורך הוצרך לפרש כן דהא בין במתנת בריא ובין במתנת שכ"מ שייך לפ' כדקאמר הש"ס בהדיא אליבא דר"א בר ממל אלא דלפמ"ש דלישנא דלית ליה פסידא לבתרא לא שייך אם נתנו לו במתנת שכ"מ אלא אדרבא הראשון זוכה כדין כיון שעכשיו חוזר הנותן מבתרא ונתנה לקמא א"כ א"ש דלעיל אגב גררא נקטיה אבל הכא פירש"י עיקר דלישנא דלית ליה פסידא במתנת בריא איירי וק"ל:

בתוספות בד"ה ובתר אבוה כו' תימא אמאי לא אמרינן כו' ואח"כ האב עצמו כתבה להאי ולא יהבה ליה ומת האב ונתקיימה המתנה לראשון כו' עכ"ל. יש כאן מקום עיון דנלע"ד שאין כאן תימא כלל דבהאי ענינא שכתבו התוספות נ"ל דלא נתקיימה המתנה לראשון דכיון שכתבה לאחרון חזר בו מן הראשון וכשחזר בו אח"כ ונמלך ג"כ מן האחרון נפלו נכסי קמי יתמי דהא מדינא ודאי אית לן למימר דכשכתבה לאחרון אף על גב שלא הגיע לידו יקנה דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמי כל זמן שלא חזר בו בפירוש אע"כ דהא דתנן מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה על יריכו אינה כלום הטעם בזה כמ"ש הרמב"ם וכ"כ בש"ע סימן ר"ן דחיישינן שמא כתב ונמלך ונ"ל דאף על גב דבדברי שכ"מ בעלמא לא חיישינן שמא חזר בו עד שנדע בבירור מ"מ הכא חיישינן דכיון ששטר המתנה כתוב וחתום ולא מסרה הנותן ליד המקבל או לזכות לו ע"י אחר אם אינו בפניו א"כ נראין הדברים שחזר בו וא"כ זה הטעם מספיק שלא קנה האחרון אבל לגבי הראשון ודאי חזרה הוי משעה שנכתב האחרון וא"כ נפלו הנכסים קמי יתמי וזה נ"ל ברור בטעמו אלא דאפשר דהתוספות לא ס"ל דהטעם בדיתיקי קשורה על יריכו הוא משום שמא כ' ונמלך כמ"ש הרמב"ם והש"ע אלא כמ"ש הרשב"ם שם דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וא"כ אפשר דמה"ט כיון דלא גמר להקנותו עכשיו לא הוי חזרה אפילו מן הראשון אלא דגם בזה צ"ע דנהי דלא גמר להקנותו אלא לאחר מיתה מ"מ אנן סהדי שחזר בו מן הראשון שהרי קנין הראשון נמי לא חל במתנת שכ"מ אלא לאחר מיתה. ועוד דמלשון הש"ע בסימן ר"ן סעיף כ' משמע דהיכא שכבר נתנה לראשון לא שייך לומר במתנה שאחריו דיפוי כח בשטר או בקנין לגרוע אתא שלא יגמר הקנין אלא לאחר מיתה אלא אמרינן להיפך דמה שכתב בשטר או שהקנה בקנין היינו לטובת האחרון כדי שלא יוגרע מן הראשון ע"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וצ"ע ודוק היטב:

והא אידי ואידי דייתיקאות. ותמוה כמ"ש רש"י ותוס' ליפרוך והא מתנות קתני. ותי' ר"ת שכ' מהיום אם לא יחזור עד לא"מ. וק' דא"כ ל"ל נמלך שלא ליתנן הא גם שנתן יכול לחזור. וצ"ל דיצטרך לברר שחזר בו האב ושמא לא נתן כלל וא"צ לברר. ומ"מ אמר תנו יחזיר דאי הדר ביה יועיל. ודוחק. ומה שדחו תוס' דברי רש"י דא"כ פי' דנמלך יהיה בשני ענינים. ועוד בגט דדייק האמר תנו כו' יפרש משום דנמלך כו' ע"ש. ולע"ד יש לומר דרש"י סבירא ליה כהרי"ף ז"ל והרא"ש הנ"ל. ומתוקמי שפיר סוגיין כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ומ"מ כשחזר בטל הזכוי והיינו דהאריך הש"ס מהדר קא הדר ביה כמה זמני דמיותר. ולהנ"ל א"ש. וא"כ לא קשה קושית תוס' שבעצמם כתבו לעיל י"ח הא דדייק בגט הא אמר תנו כו' וא"ת מנלן דילמא כו' וי"ל דדייק מדתני ונמלך ולא תני כתוב היה ולא נתן ע"ש. ואם כן כאן כיון דבאמת עדיו בחתומיו זכין לו ומהני למפרע ורק משום דחזרה מבטלת שפיר תני ונמלך כו' ולא סגי ולא נתנן לחוד דמ"מ זכה למפרע רק משום דנמלך וחזר בו ונתן לאחר בטל הזיכוי. וא"ל דאם כן מוכח כאביי. נראה דרש"י הקשה רק לאביי דלהרי"ף דבשטר הקנאה בעי מטי לידיה לא קשה כלל ממתנות די"ל מתני' בשטר הקנאה ולכך אמר תנו יחזיר דבשטר הקנאה מודה הרי"ף דלא מהני חזרה כשמטי לידיה כנ"ל ולא"ת אין נותנין. וברייתא בלאו הקנאה ורק מדייתיקי פריך ומשני כנ"ל דבר מהדר. דבמתנת ש"מ לא שייך שטר הקנאה ומשני כנ"ל. ובמתנות מיושב בין לר"א ובין לאביי. וי"ל דמכאן למד הרי"ף דלאביי מהני חזרה כנ"ל. ותוס' לטעמייהו דבהקנאה א"צ מטי לידיה. ואא"ל דמתני' בשה"ק דאם כן כי נמלך מה הוי ורש"י שפירש בדשמואל דשה"ק א"צ מטי לידיה י"ל רק אליבא דשמואל אי ס"ל כאביי כ' כן דע"כ כנ"ל כמ"ש לעיל. משא"כ למסקנא:

שם ת"ר מצא שובר כו' וליחוש דילמא כתב ליתן בניסן כו'. ותמוה הא עכ"פ ספק הוא וכדין לא יגבה ואף שהיה נודע לנו עתה שמכרה הכתובה והיה הלוקח בפנינו גם כן לא יגבה מספק שמא נמסר ביום שנכתב דלא מהני נפל איתרע רק דלא מגבינן בי' בשטרא ריעא. והא החזירו גבי להרמב"ם. וכ"ש שלא יועיל להוציא. והא שובר שאין בו זמן אמר ב"ב קע"א כל אימת דנפיק לרעי' כו' ולא גבי עיין שם. ולא דמי' לשטר חוב ומתנה שייך חשש שמא כתב כו' ויגבה שלא כדין משא"כ בשובר. ולמ"ש הש"ך ז"ל ס' מ"ב דדוקא לבטל השטר אז על ידי ספק שובר יד בעל השטר על התחתונה. משא"כ לענין החיוב שבלא שטר שוב שובר מיקרי בעל השטר וידו על התחתונה עיין שם. וכן משמע פרק הכותב לענין פירות נגד התנאי ב"ד ע"ש. ואם כן בכתובה דתנאי ב"ד בלא כתב גם כן שוב ספק שובר לא מבטל דיד בעה"ש על התחתונה. והי' מיושב דנקיט הדין שובר דכתובה ולא בשאר חוב דקמ"ל רבותא כנ"ל. וגם מאי דלא דייק אמתני' דשוברין האמר תנו כו' וליחוש כו'. משום דמיירי בשובר דשאר חוב. וגם מיושב קושית תוס' שמא מכר במעמד שלשתן או לכל מי שמוציאו דא"י למחול עיין שם. ולהנ"ל א"ש דלכאורה נגד הלוקח שוב אינו תנאי ב"ד ורק מחמת השטר שקנה ושוב ספק שובר מבטל. אך מה מכר כו' זכות כו' שעדיין כל החיוב כתובה שלה יש ללוקח. כיון שלא נסתלקה וחשיב כאלו מגיע ללוקח אותו חיוב התנאי ב"ד שלה ומשני שפיר דמחיל. ואם כן אי מכרה במעמד שלשתן או כנ"ל דהטעם דא"י למחול משום דנסתלקה לגמרי והשיעבוד הגוף רק ללוקח כמ"ש רא"ש ז"ל. אם כן שוב פקע התנאי ב"ד לגמרי דמה ענין הלוקח להתנאי ב"ד שלה רק כשטר חוב דעלמא שנשתעבד לו אם כן ספק שובר מבטל ליה דיד בעה"ש על התחתונה ולא קשה כלל וליחוש שמא כתב כו' דמ"מ לא גבי כדין כנ"ל. וממה נפשך לא קשה כנ"ל:

אולם להחולקים על הש"ך ז"ל שם. וי"ל דמ"מ ספק הוא ומהני תפיסה עכ"פ וכשיחזירו לבעל יהי' ודאי ויגבה אף שיהיה הלוקח מוחזק וראוי להיות לא יחזיר לא לזה ולא לזה. ומדוייק לשון הש"ס דאמר שמא כתב כו' ואתי למטרף לקוחות כו'. מה ענין למטרף הול"ל דלא ישלם כו'. ולמ"ש א"ש דכל הקושיא רק שיוצא מהלוקח כשותפות כנ"ל. ואף דכתובה נגבת רק מקרקע ולא שייך תפיסה. מ"מ כשכבר גבתה קרקע המיוחד לכתובתה ומכרה חשיב תפיסה ברשות על פי ב"ד שאינו יכול להוציא מספק ובשובר יוציא. ומיושב דפירש"י בעודה תחתיו כו' דעכשיו גרשה וכן כתבו תוס' ולמה פי' כן:

ולמ"ש אתי שפיר דאם לאו הכי איך גבתה. ולכך כתב רש"י קרקע המיוחדת כו' ע"ש. ושמא תגבה ותמכור. ומיושב גם כן קושית תוספ' והפוסקים דכשמוחלת צריכה לשלם מדד"ג ומהמיגו הוא לדידן דלא כתוס' רק צריכה במוחלת לשלם כל דמי שוי' ועתה מגורשת ושוה כולו. וכשהשובר שלו א"צ לשלם ללוקח רק ט"ה שנתן עודה תחתיו. ולמ"ש י"ל דלענין התשלומין מדד"ג באמת מספק אין צריך לשלם אף שיהיה הדין לא יחזיר לא לזה ולא לזה דאין כאן גרמא דבלא זה אינו יכול לגבות מספק רק שהיה מועיל תפיסה ועל ס' תפיסה אין צריך לשלם שמפסיד כנ"ל:

מה שפירש"י בעודה תחתיו ועתה גרשה. י"ל דאי עדיין תחתיו לא שייך קנוניא דאינה מרוחת דט"ה צריכה לשלם ואין לה יותר רק הספק כנ"ל וכמו שכתבו תוס' ע"ש:

תוס' דלא תקנו מעמד שלשתן בכתובה. יש לומר טעם פשוט דאף דאמר פרק החובל דכשמכרה לא שייך אסור לשהות בלי כתובה דלא תהא קלה כו' שיתחייב ללוקח. מ"מ מבואר בש"ע כשמתחייב לאדם אחר כשיגרש אשתו ישלם לו אסור לשהות כו' אף שאינו קלה כו'. דהתקנה דוקא שיהיה לה חיוב עליו. וא"כ הא דבמכירה מותר הוא משום דעדיין שיעבוד הגוף שלה נשאר ורק מכחה כו' חשוב יש לה כתובה. משא"כ מעמד שלשתן שאינו יכול למחול משום שנסתלקה לגמרי והשעבוד הגוף משתעבד ללוקח כמו שכתב הרא"ש א"כ שוב כמו חיוב לאדם אחר כשיגרש ואסור לשהות כנ"ל. ובפרט לרמב"ם כיון דאסור ממילא עדיין החיוב כתובה מחדש עליו. ולשניהם לא משתעבד כמו שכתב הרא"ש וודאי דלא תיקנו שיועיל מעמד שלשתן אם הדין דאינו יכול למחול כנ"ל: