דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא יט ע"א - Steinsaltz

lost a bill of divorce, which had been given to him to deliver, in the study hall. When it was found, he said: If they request a distinguishing mark, I have one for it. If it depends on visual recognition, I have methods of recognition for it. They returned the bill of divorce to him. He said afterward: I do not know if they returned it to me due to the distinguishing mark that I supplied, and they hold that distinguishing marks are used to return lost items by Torah law, or if they returned it to me due to my visual recognition, and it was specifically because I am a Torah scholar, as Torah scholars are relied upon when they say that they recognize an item, but an ordinary person would not be relied upon to recognize the item and have it returned to him.

§ The Gemara discusses the matter itself cited above: If one found a woman’s bill of divorce in the marketplace, in a case when the husband admits that he wrote and gave it, the finder must return it to the wife. If the husband does not admit to this, the finder may neither return it to this one, the husband, nor to that one, the wife.

In any event, the baraita states that when the husband admits that he wrote and gave it, the finder must return it to the wife. The Gemara challenges: But let us suspect that perhaps he wrote the bill of divorce intending to give it in Nisan, but did not give it to her until Tishrei, and the husband went and sold the produce of his wife’s property in the interim, between Nisan and Tishrei, since the divorce had not yet taken effect. And the wife might then produce the bill of divorce, which he wrote in Nisan, and come to repossess the produce from the purchasers unlawfully.

This works out well according to the one who says that once he has decided to divorce her, the husband no longer has the rights to his wife’s produce. Since the husband had no right to sell the produce, the wife repossessed it rightfully. But according to the one who says that the husband has rights to his wife’s produce until the actual time of giving the bill of divorce, what is there to say?

The Gemara answers: When she comes to repossess the produce, we say to her: First bring proof as to when the bill of divorce came into your possession, and then we will allow you to repossess the sold produce.

The Gemara asks: But in what way is it different from promissory notes? As we learned in a mishna (12b): With regard to one who found promissory notes, if they include a property guarantee for the loan, he may not return them to the creditor. And we interpreted the mishna as referring to a case where the liable party admits that he has not yet repaid the debt, and the reason the promissory note cannot be returned is due to the possibility that perhaps he wrote it intending to borrow money in Nisan, but ultimately did not borrow it until Tishrei, and the creditor might therefore use the promissory note to unlawfully repossess property that the debtor sold between Nisan and Tishrei from the purchasers.

According to the Gemara’s suggestion with regard to a bill of divorce, there, in the case of a promissory note, it should also be returned, and when the creditor comes to repossess the debtor’s property that was sold in the interim, let the court say to him: First bring proof as to when the promissory note came into your possession.

The Sages say that it is not comparable. Here, with regard to a woman’s bill of divorce, the purchaser will come and demand that the wife prove when it was given to her, as he will say to himself: The fact that the Sages returned the bill of divorce to her was only so that she would not dwell alone as a deserted wife and not be able to remarry for lack of a bill of divorce. Now that she is coming to repossess the property her husband sold me, she should go and bring proof as to when the bill of divorce came into her possession.

By contrast, here, with regard to a promissory note, the purchaser will not come and demand proof, because he will infer from the fact that the Sages returned the promissory note to him that it is obviously valid from the date written in it. After all, for what halakha did the court return it to him? It was clearly in order to repossess property with it. Therefore, he will conclude from it: The Sages clarified the matter and determined that, in fact, this promissory note came into the possession of the creditor prior to my purchase of property from the debtor.

§ The mishna teaches: Bills of manumission of slaves that are found should not to be returned. The Sages taught in a baraita: If one found a bill of manumission in the marketplace, in a case when the master admits that he gave the bill to the slave, one should return it to the slave. If the master does not admit to it, one should neither return it to this person, the master, nor to that person, the slave.

The Gemara asks: In any event, the baraita states that when the master admits that he gave the bill of manumission to the slave, the one who found it should return it to the slave. But why should he return it? Let us suspect that perhaps he wrote the bill of manumission intending to give it to him in Nisan, but he did not give it to him until Tishrei, and the slave went and bought property in the interim, between Nisan and Tishrei, at which time he was still a slave, in which case the property belongs to his master, and the master then went and sold that property. And if the bill of manumission is returned to the slave, he might produce the bill of manumission, which his master wrote in Nisan, in order to claim that the property was not his master’s to sell, and repossess the property from the purchasers unlawfully.

This works out well according to the one who says that it is in a slave’s interest to leave his master’s authority and attain freedom and in accordance with the opinion of Abaye, who says that when a document serves the interests of its intended recipient, its witnesses, with their signatures, acquire it on his behalf. Accordingly, a slave attains freedom at the moment his bill of manumission is signed, even if it is given to him at a later date. Therefore, the halakha in the baraita works out well. But according to the one who says that it is against a slave’s interests to leave his master’s authority and attain freedom, what is there to say?

The Gemara answers that when the slave comes to repossess the property, we say to him: Bring proof as to when the bill of manumission reached your possession and you were freed.

§ The mishna teaches: If one found wills [deyaytiki] or deeds of gift, he should not return them. The Sages taught in a baraita: What is considered a deyaytiki and is collected by the designated recipient after the death of the giver? It is a deed that states: This deed will be to stand [da tehe lemeikam] and exist as proof that if this person dies, his property is to be given to so-and-so. An ordinary deed of gift, by contrast, is any deed in which it is written: This gift is given from today and after the death of the giver.

The Gemara asks: Apparently, only if it is written in the deed: From today and after the death of the giver, the recipient acquires the gift, and otherwise, he does not acquire the gift. Is there no deed of gift that is effective even without the clause: And after my death?

Abaye said that this is what the baraita is saying: What deed of gift of a healthy person is considered like the deed of gift of a person on his deathbed, in that the recipient acquires it only after the death of the giver? It is any deed in which it is written: This gift is given from today and after the giver’s death.

§ The mishna teaches that these documents may not be returned to the one who is presumed to have lost them, as perhaps the one who wrote them reconsidered and decided not to deliver them. The Gemara infers: The reason that these deeds may not be returned is that the one who wrote them doesn’t say to the finder: Give them to their intended recipient. But if he says: Give them, the finder must give them.

And the Gemara raises a contradiction to that inference from a baraita that states that if one found wills, or deeds of designated repayment, or deeds of gift, even if both the one who wrote the deed and its intended recipient agree that it is valid, he should return it neither to this person nor to that person.

Rabbi Abba bar Memel said: This is not difficult.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - א

דאירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו הגט בבית המדרש]! [1]

אמר רבה בר בר חנה לחכמים באי בית המדרש שמצאו את הגט:

אי סימנא אית לי בגויה [אם סימן הוא זה שחשוב בעיניכם - יש לי בו].

אי טביעות עינא [2] אית לי בגויה [ואם טביעות עין היא זו שחשובה בעיניכם - אף זו יש לי בו].

ולאחר שמסר להם סימן שאינו מובהק, ואף הכיר את הגט בטביעות עין, אהדרוה ניהליה [החזירו לרבה בר בר חנה את הגט].

אמר רבה בר בר חנה: לא ידענא [איני יודע]:

אי [האם] משום סימנא - שלא היה מובהק - אהדרוה [האם משום הסימן החזירוה לי], וקסברי החכמים שפסקו להחזירה לי: סימנים - שאינם מובהקים - דאורייתא [דין תורה הוא לסמוך עליהם], ולכן סמכו על הסימן להחזיר גט, ולהתיר על ידו איסור אשת איש דאורייתא.

אי, או אולי משום טביעות עינא החזירוה לי

-

ודוקא משום שאני צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] החזירוה לי, כי תלמיד חכם אינו חשוד לשקר, [3] אבל איניש בעלמא לא היו מחזירים לו, שהרי הסימן אינו סימן מובהק, ואין סומכים על טביעות עינו, משום שהוא חשוד לשקר ולומר שהוא מכיר את הגט בטביעות עין אף שאינו מכיר. [4]

גופא [שנינו בברייתא שהובאה לעיל יח ב]: מצא גט אשה בשוק:

בזמן שהבעל מודה, יחזיר לאשה; אין הבעל מודה, לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ותמהינן: בזמן שהבעל מודה, מיהא, יחזיר לאשה!? ולמה מחזירים אנו את הגט, והרי ליחוש [יש לחשוש]:

שמא כתב את הגט כדי ליתן אותו בניסן שהוא התאריך המופיע בגט, ואולם בפועל לא נתן לה את הגט עד תשרי, ונמצא שלא נתגרשה עד תשרי - ושמא אזל בעל זבין פירי מניסן ועד תשרי [הלך הבעל ומכר את פירות נכסי המלוג שהן שלו, בין ניסן לתשרי], וכדין מכר, שהרי בזמן זה עדיין אשתו היא ; ואם ניתן את הגט לאשה, מפקא האשה לגיטא דכתב בניסן, ואתיא למטרף לקוחות שקנו מהבעל שלא כדין [תוציא האשה את הגט שזמנו הוא בניסן, ותוציא מהלקוחות - שנמכרו להם הפירות לאחר ניסן - שלא כדין] שהרי עדיין של בעל היו, ויכול היה למוכרם. [5] ומבארת הגמרא את קושייתה:

הניחא למאן דאמר: [6] כיון שנתן הבעל את עיניו לגרשה, שוב אין לבעל פירות, הרי שפיר, כי בניסן כבר נתן את עיניו בה לגרשה, ולא היה לו זכות למכור את הפירות מאותה שעה, ואם תוציא האשה את הפירות מן הלקוחות, הלוא כדין היא עושה, ולכן מחזירים לה.

אלא למאן דאמר: יש לבעל פירות עד שעת נתינה של הגט, מאי איכא למימר!? והרי יש לחשוש שמא תטרוף את הלקוחות שלא כדין!? ומשנינן: כי אתיא למטרף [כאשר תבוא האשה לטרוף מן הלקוחות על פי הזמן הכתוב בגט], אמרינן לה [בית דין אומרים לה]:

אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך [הביאי ראיה מאימתי בא הגט לידך], ומאחר שאין בית הדין מסתמך על הזמן הכתוב בגט לענין טריפה מן הלקוחות, לכן יחזיר את הגט לאשה. [7]

ואכתי מקשינן:

ומאי שנא - מציאת גט שמחזירים לאשה - ממציאת שטרי חוב שאין מחזירים למלוה!?

דהא תנן: מצא שטרי חוב:

אם יש בהן אחריות [שעבוד] נכסים, לא יחזיר; ואוקימנא [ופירשנוה לעיל יב ב] שהמשנה עוסקת כשחייב מודה [הלוה מודה שמסר את שטר החוב למלוה], ומכל מקום אין אין מחזירים את השטר למלוה:

משום שמא כתב ללוות בניסן, ולא לוה עד תשרי, וקא טריף לקוחות שלא כדין, שמא יבוא המלוה לטרוף מן הלקוחות שקנו מן הלוה לאחר ניסן, וזה הלוא שלא כדין הוא, כי היות וההלואה היתה רק בתשרי, לא נשתעבדו למלוה אלא הקרקעות שמכר הלוה לאחר זמן ההלואה.

והשתא תיקשי:

התם נמי ליהדר [אף שם בשטרי חוב, יחזירו אותם למלוה], וכי אתי למטרף, נימא ליה בית הדין: "אייתי ראיה אימת מטא שטר חוב לידך" [וכאשר יבוא המלוה לטרוף על ידי שטר מן הלקוחות, יאמר לו בית הדין: "הבא ראיה מתי הגיע השטר לידך"], וכאשר אנו אומרים בגט, ומה הפרש יש ביניהם!?

אמרי בני הישיבה ליישב: הכא גבי גט אשה, אתי לוקח ותבעה, יש להניח שיעלה הלוקח בדעתו לתובעה להוכיח אימתי הגיע הגט לידה, כי אמר הלוקח בלבו:

האי דהדרוה ניהלה רבנן לגיטא, רק משום דלא תעגין ותיתב [והחזירו לה חכמים את הגט, רק כדי שלא תתעגן], ומיהו השתא דקא אתיא למטרף, תיזל ותיתי ראיה אימת מטא גיטך לידה [ואילו עכשיו שבאה היא לטרוף ולא להנשא בגט, תביא ראיה מתי הגיע הגט לידה] -

אבל הכא גבי שטר חוב, לא אתי לוקח ותבע [לא יעלה הלוקח בדעתו לתבוע מהמלוה ראיה מתי בא השטר לידו], כי אמר הלוקח בלבו:

מדאהדרוה ניהליה רבנן לשטר חוב [מאחר שהחזירו לו חכמים את השטר], הרי פשיטא דלמאי הלכתא אהדרוה ניהליה, למטרף הוא [ודאי שלשם טריפה מן הלקוחות החזירו לו את הגט], ואם כן שמע מינה: קמו רבנן במילתא, ומקמי דידי מטא שטרא לידיה, [ובהכרח שבדקו חכמים את הדבר, ומצאו, שהשטר ניתן בתאריך כתיבתו, וקודם שקניתי אני את הקרקע], ומשום כך לא יחזירו לו את השטר, שהרי יפסיד הלוקח שלא כדין.

שנינו במשנה: מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים:

תנו רבנן: מצא שטר שחרור בשוק:

בזמן שהרב מודה ששחרר את עבדו, יחזיר לעבד; אין הרב מודה: לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ותמהינן: בזמן שהרב מודה, מיהא, יחזיר לעבד!? ואמאי [וכי למה יחזיר]!?

ניחוש שמא כתב ליתן לו בניסן, ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא וקנה נכסין [והלך העבד וקנה נכסים] מניסן ועד תשרי, ואזל הרב וזבנינהו [והלך הרב ומכרם, שהרי עבדו הוא, ומה שקנה עבד קנה רבו] -

ואם נחזיר את השטר לעבד, שמא מפיק ליה העבד לשחרור דכתב בניסן, וקא טריף העבד את אותן הלקוחות שקנו מן האדון, בטענה שכבר שוחרר בניסן, והנכסים שלו הם, ולא של אדונו, ולא היה יכול למוכרם; והלוא זה שלא כדין הוא, שהרי בפועל לא השתחרר עד תשרי!?

ומבארת הגמרא את קושייתה: הניחא למאן דאמר: זכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, ואף כאביי, דאמר: "עדיו בחתומיו זכין ליה", [8] הרי שפיר, כי משעת חתימת העדים "זיכו" הם את השחרור לעבד, וכדין הוא מוציא מן הלקוחות שמכר להם האדון את נכסיו לאחר החתימה שהיתה בניסן.

אלא למאן דאמר: חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות, ואם כן אין שייך לומר: "עדיו בחתומיו זכין ליה", שהרי אינה זכות לעבד להשתחרר, ו"אין חבין לאדם שלא בפניו" - מאי איכא למימר!? והלוא תיקשי: שמא יטרוף לקוחות מניסן שלא כדין!?

ומשנינן: דכי אתי העבד למיטרף, אמרינן ליה בית הדין לעבד: "אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך" [הבא ראיה מתי בא שטר שחרור לידך, ולא תטרוף אלא לאחר שתוכיח, שהמכירה היתה לאחר שבא השטר לידך]. [9]

שנינו במשנה: מצא ... דייתיקי מתנה ושוברים, הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן: תנו רבנן:

איזו היא דייתיקי: [10] "דא תהא למיקם ולהיות [שטר זה יהיה לקום ולהיות בכל הכתוב בו] ", שאם מת נכסיו לפלוני, כלומר: שטר שכתוב בו מה שציוה השכיב מרע, שיעשו בנכסיו לאחר מותו, ואף שלא נמסר שטר זה לידי המקבל הרי הוא כאילו נמסר לו ויקום ויהיה, כי דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, ואין צריך שטר או קנין. [11]

איזו היא מתנה: כל שכתוב בו: "מהיום ולאחר מיתה", מפרש לה ואזיל.

אלמא, כלומר: וכי כך היא כוונת התנא לומר, שכל מתנה אי כתיבא "מהיום ולאחר מיתה" הוא דקני, ואי לא כתיב בה "מהיום ולאחר מיתה" לא קני!? וכי אין אדם יכול לתת מתנה גמורה מהיום!?

אמר פירש אביי: הכי קאמר:

איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע [כ"דייתיקי"], לענין דלא קני אלא לאחר מיתה כמתנת שכיב מרע: כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה", דמשמע: גוף אני מקנה לך מהיום, [והועילה הקנאה זו, שאין למוכר רשות למוכרה או ליתנה לאחר, או להורישה], ולאחר מיתה יהיו הפירות אף הן שלך.

ומקשינן על מה ששנינו במשנה את הטעם שלא יחזיר את הדייתיקי והמתנה משום: "שאני אומר נמלך עליהן שלא ליתנן":

משמע: טעמא דלא אמר עכשיו כותב השטר "תנו", הא אם רואים אנו שלא נמלך עליהם מליתנם, ואמר עכשיו: "תנו" את השטר, נותנים; ורמינהו מהא דתניא:

מצא דייתקאות אפותיקאות [שטר בו משעבד הלוה שדה מסוימת למלוה שהלוה לו בעבר מלוה בעל פה] ומתנות, אף על פי ששניהן מודין שניתן השטר כדינו, לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ומשום שאנו חוששים: שמא באמת כתבה לזה ולא מסרה לו, ולא זכה בקרקע, וחזר וכתב לאחר ומסר לו את השטר, וזכה בו, ובא לחזור בו ממתנתו לשני, וחפץ הוא שימסרו לו את השטר הזה, כדי שיוציאנה בבית דין, ויהיה שטר זה קודם לשטרו של שני, ויוציא הראשון שלא כדין - [12]

ואם כן תיקשי על מה שמשמע ממשנתנו, שאם אמר כותב השטר שיתנו את השטר לראשון, נותנים לו!?

אמר רבי אבא בר ממל: לא קשיא סתירת המשנה והברייתא; כי:

הערות

[1] ברש"י פירש שרבה בר בר חנה היה שליח להביא את הגט; ונתקשו האחרונים: למה פירש רש"י כן, ולא פירש כפשוטו, שרבה בר בר חנה עצמו היה הבעל! ? ורבי עקיבא איגר [תשובה קז ד"ה ונראה ראיה] רצה לפרש בדעת רש"י; דהנה מבואר בסוגיא כאן, שנסתפק רבה בר בר חנה אם סימנים דאורייתא וסמכו על הסימן, או שמא סימנין אינם אלא מדרבנן, ואי אפשר לסמוך על סימן שאינו מובהק להתיר אשת איש דאורייתא, ולא סמכו אלא על טביעות עין. וכתב לבאר בהקדמת שני דברים: האחד: יש להסתפק: אם סימנין דרבנן, ואנו באים לסמוך על הסימנים לפשוט ספק שאין מסתפקים בו אלא מדרבנן, אם יש לסמוך על הסימנים או לא? ויש לומר, שרש"י סובר, שבזה יש לסמוך על הסימנים אפילו אם סימנים דרבנן. השני: כתבו התוספות לקמן כ ב ד"ה איסורא: שחשש לשני יוסף בן שמעון אינו אלא מדרבנן, וצידד רבי עקיבא איגר לפרש את דבריהם, שאם יודעים אנו ביוסף בן שמעון שאבד גט, ונמצא גט שכתוב בו יוסף בן שמעון, אז אינו אלא חשש דרבנן לומר שמא אבד גט זה מיוסף בן שמעון האחר; אבל אם אין אנו יודעים ביוסף בן שמעון זה שאבד גט, ואנו מוצאים גט שכתוב בו יוסף בן שמעון, בכי האי גוונא חשש דאורייתא הוא, ראה שם. והנה, הלוא הדין הוא: "בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן", ונמצא, שאילו היה זה הבעל שאומר בפנינו שהיה לו גט ואבד, יש לנו להאמינו שאכן אבד לו גט, ובאופן זה אין אנו צריכים לסימנים אלא כדי שלא נאמר: שמא הגט הזה שלפנינו אבד מרבה בר בר חנה השני, והיות וחשש זה אינו אלא חשש מדרבנן, יש לנו לסמוך על סימנים אפילו אם סימנים דרבנן, ולא היה לו לרבה בר בר חנה להסתפק; ובהכרח שרבה בר בר חנה היה השליח, ואין אנו סומכים על אמירתו שהיה לו גט ואבד, ונמצא שאנו באים לסמוך על הסימנים כדי להוכיח שאכן היה לו גט ואבד, ובאופן זה מן התורה אנו חוששים שמא גט זה של אחר הוא ששמו כשמו ושמה כשמה, ולכן, אם סימנים דרבנן אין לסמוך על הסימנים ; ומה שיש להעיר על זה יתבאר בהערה 4. וב"שיעורי רבי שמואל" [עמוד מו ומז בדפי הספר], כתב לבאר דברי רש"י, על פי מה שהביא מכמה ראשונים, שהבעל עצמו נאמן בטביעות עין אפילו כשאינו צורבא מרבנן, [וראה שם בד"ה והטעם, שביאר שני טעמים בזה; הובאו הדברים בהערה 4 אות ב], ואם כן זה הוא טעם רש"י, שהרי בהמשך מבואר שלא היה נאמן בטביעות עין אלא משום שהוא צורבא מרבנן, ובהכרח שלא היה אלא שליח.

[2] א. כתב רש"י: "טביעות עינא, מכירו אני בכתב ידי הסופר והעדים, מדת ארכו ורחבו כאדם המכיר את חבירו בטביעת עין שטבע בו, ואין בו סימן". ובפשוטו נראה, דמה שהוא מכיר את כתב ידי הסופר והעדים, אין הכוונה שהוא מכיר את כתב ידם, שהרי מה בכך: שמא כתבו הם וחתמו גם לאחרים, ולא עדיף משאר קיום שאין די בו; אלא כוונת רש"י, שהוא מכיר בכתב שלפניו שהוא הוא הכתב שהיה בגט שנאבד לו, כי בטביעות עין אפשר להכיר בין כתב לכתב של אותו אדם. ב. עוד כתב רש"י: "אי סימנא חשיבא לכו אית לי בגויה סימנא; ואי טביעות עין חשיבא לכו, אית לי בגויה טביעות עינא"; וראה ב"שיעורי רבי שמואל" עמוד מה, מה שלמד מלשון רש"י שלא כהבנת רבי עקיבא איגר; וראה עוד שם מה שהביא המגיהה מדברי ה"תורת גיטין".

[3] נתבאר על פי תוספות בשם רבינו תם, שאף לעם הארץ יש טביעות עין, ואין מחזירים לו משום שאינו נאמן שהוא אכן מכירו; וכן הוא לשון רש"י: "ודוקא לצורבא מרבנן: דמוחזק לן ביה דלא משני בדיבוריה".

[4] הנה דין זה שתלמיד חכם נאמן בגט בטביעות עין, צריך ביאור; שהרי אין דבר שבערוה פחות משנים, ואפילו תלמיד חכם אינו נאמן לבדו, [ובריש גיטין מבואר, שאפילו לומר על הגט שנכתב לשמה, חשוב דבר שבערוה, ולמה נאמן הוא לומר שהוא מכיר את הגט, וזה הוא הגט שכתבו הבעל! ? וביארו כמה אחרונים [ראה "קובץ הערות" אות תשמה, "שערי יושר" שער ו פרק יד, וב"תפארת יעקב" ו"גרש ירחים" בגיטין], על פי מה שכתב הר"ן בקידושין סג ב, גבי מה ששנינו: "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה, ובא אחד ואמר אני קדשתיה, נאמן"; והקשה שם הר"ן: והרי אין דבר שבערוה פחות משנים, ותירץ: "התם הוא להוציאה מחזקתה, אבל זה שמעמידה בחזקתה, אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן", והביאור הוא: דכיון דידעינן בודאי דלאחד מן העולם היא מקודשת ומותרת לו, אלא דלא ידעינן מי הוא, בזה עד אחד גם כן נאמן, דזה אינו אלא לברורי מי הוא המותר לה ומי הוא זה שיכול להתירה בגט, ואין אנו באים בזה להתיר את האיסור, או לחדש דבר שיכול להתירה, הילכך לא חשיב זה דבר שבערוה. ועל פי זה ביארו, שאף זה הוא הטעם שצורבא מרבנן נאמן כאן, כי אף כאן אנו עוסקים באופן שיודעים אנו שהבעל עשה אותו שליח ומסר לו גט, אלא שאין אנו יודעים אם הגט הזה שנמצא שלו הוא או לא, ואשר על כן זה אינו אלא לברורי, ולא חשיב דבר שבערוה, דלא יהא הגט אלא כבעל עצמו, וכמו לענין הספק מי הוא הבעל נאמן הוא לומר: "אני הבעל" וכמו שכתב הר"ן, הוא הדין לענין הגט עצמו, כיון שיודעים אנו בודאי שנכתב גט, ואין הספק אלא אם זה הוא הגט שראוי לגרש בו, זה אינו אלא לברורי ולא חשיב דבר שבערוה, ולכן נאמן צורבא מרבנן בטביעות עין, אף דאינו אלא עד אחד; [וראה ב"שיעורי רבי שמואל" עמוד מו, שאפילו אם יש ספק אם הגט קיים או נשרף, אפילו הכי נאמן הוא, ראה שם]. ולפי זה באמת היה ראוי לומר, שאף עם הארץ יהא נאמן בזה, שהרי כיון שאין זה דבר שבערוה, אם כן הרי זה כשאר איסורים שעד אחד נאמן בהם ואפילו עם הארץ, אלא לכן אין עם הארץ נאמן, משום שחשוד לשקר וכמבואר בראשונים בגיטין כז א, שהשליח נמי חשוד לשקר, שחושש להפסיד שכרו, אי נמי חושש מפני תרעומת הבעל, אבל בלי טעם זה, גם שליח עם הארץ היה נאמן. ב. על פי מה שנתבאר כתב ב"שיעורי רבי שמואל" עמוד מז, לבאר מה שנראה מדברי כמה ראשונים, שהבעל עצמו נאמן בטביעות עין אף אם אינו תלמיד חכם; והיינו משום שבאמת עד אחד נאמן בזה, וכמו שנתבאר, אלא בשליח צורבא מרבנן חוששים אנו שמא אומר כן שלא להפסיד שכרו, מה שאין כן בבעל; [ועוד כתב שם טעם שני משום שבידו לגרשה, ראה שם]. ועוד כתב שם בעמוד מה, להקשות על פי מה שנתבאר, על דברי רבי עקיבא איגר המובאים לעיל בהערה 1 ; כי לפי ביאורו, נמצא, שאין אנו יודעים שאכן אבד גט, ואם כן, אפילו אם היה זה שליח אין הוא נאמן, היות וזה דבר שבערוה.

[5] כתבו התוספות, שאפילו לאביי הסובר: "עדיו בחתומיו זכין לו" [כמבואר לעיל יג א, ומובא בעמוד זה בהמשך הסוגיא], מכל מקום בגט שחוב הוא לה, אין אומרים: "עדיו בחתומיו זכין לו". ומבואר מדברי התוספות, שגם בגט אשה אמרינן: "עדיו בחתומיו זכין לו", וראה בתוספות לקמן כ א ד"ה שובר בזמנו טריף - שהוא משום "עדיו בחתומיו זכין לו" - שכתבו: ונראה, שתקנת חכמים היא שזוכה משעת חתימה, אף על פי שלא נמסר לו עד ימים רבים אחרי כן, שאם לא כן לעולם לא יוכלו העדים לחתום, אלא אם יראו המסירה, משום חששא דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי:. ולענין איסורא נראה, שאם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור, שפסלה, [כי לענין זה אין אומרים "עדיו בחתומיו זכין לו", אלא לענין ממון בלבד], ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה, אף על גב דלא שייך טעמא דפרישית, מכל מקום "לא פלוג", ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה"; ודברי התוספות כאן שגבי גט אשה אמרינן: "עדיו בחתומיו זכין לו" תלוי במה שנסתפקו התוספות שם לענין איסור, "שיעורי רבי שמואל". ושם עמוד נד חקר בגדר תקנת החכמים, האם העדים זוכים בהשטר עבור המלוה ונעשה שלו בשעת חתימה אף קודם שנמסר לו, או שמא אין המלוה זוכה בשטר, רק שתיקנו חכמים שקנין השטר נעשה עם החתימה בלבד, והיינו דאותו קנין שפועל השטר נעשה מיד על ידי החתימה, אבל מכל מקום אין המלוה זוכה בשטר עד שיגיע לידו; וראה שם מה שפלפל לפי זה בדברי התוספות שנזכרו.

[6] ענין זה מתבאר בגיטין יז ב, ושם מתבאר דעתם של רבי יוחנן וריש לקיש בזה, ומתבאר עוד שם לפי רבי יוחנן ולפי ריש לקיש, כיצד היא דעתם של רבי שמעון ורבנן במשנה שם יז א, ואם מפסיד הבעל פירות משעת כתיבה או משעת חתימה; ומתבאר שם דלשון: "כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות" היינו משעת כתיבה ; ומיהו לענין המבואר כאן אין אנו צריכים לומר שמפסיד הבעל פירות שמשעת כתיבה, והוא הדין שניחא לדעת הסובר: משעת חתימה בלבד מפסיד הבעל פירות.

[7] ברש"י בגיטין יז ב, מבואר, שבכל גט הבא לידינו, והיא באה להוציא פירות מזמן הכתוב בגט, תובעים מן האשה להביא ראיה מתי בא גט לידה; ואילו התוספות שם הוכיחו מסוגייתנו - ראה שם - שרק בגט הנמצא, היות ואיתרע בנפילה, אומרים אנו כן, אך בשאר גיטין הבאים לפנינו, אומרים: מסתמא ביום שנכתב נמסר; וראה גם ברמב"ן ורשב"א כאן שהשיגו על רש"י; וכן כתבו התוספות כאן, דרק בנפל אומרים לה כן. והקשה הרשב"א: אם כן הרי יש לחוש שמא תוציא את הגט בבית דין שאינו יודע מן הנפילה, ולא ידעו לומר לה: הביאי ראיה אימת הגיע הגט לידך! ? וראה ב"אילת השחר". ותירץ: כל גט שנפל והחזירוהו בית הדין קול יש לו.

[8] ראה הערה 5 בטעם ובגדר דין זה.

[9] א. הנה לעיל מבואר בגמרא, שחילוק יש בין שטרי חוב לגט, שבגט אין חוששים להפסד הפירות שקנו הלקוחות בין ניסן לתשרי, משום שסומכים אנו על הלקוחות שיתבעו ראיה; ואילו בשטרי חוב, אין אנו סומכים על כך, אלא אומרים אנו: אדרבה הלקוחות יסמכו על בית הדין שהחזיר את השטר, שמסתמא בירר את הענין שביום שנכתב נמסר, שהרי לשם טריפה החזירוהו בית הדין; ואינו דומה לגט, שיש לומר: לא לשם כך החזירו בית הדין את הגט, אלא להתיר אותה מעיגונה, ולכן לא בדקו בית הדין תחילה, אם ביום שנכתב נמסר. ומדברי הגמרא כאן מבואר ששטר שחרור דומה בזה לגט, וכנראה הטעם הוא, משום שיאמרו הלקוחות: לכך נתנו לו בית הדין את שטר השחרור כדי להוציאו מעיגונו שאינו יכול לישא בת ישראל, אבל לא לענין טריפה מן הלקוחות. ב. כתב הרשב"א: יכולה היתה הגמרא לומר, שיש לחוש שמא מכר האדון את עבדו בין ניסן לתשרי, ויוציא העבד את שטר השחרור שזמנו בניסן, ויפקיע את עצמו מיד הקונה שלא כדין ; אלא משום שנקטה הגמרא גבי גט אשה חשש לקוחות של נכסים, לכן נקטה הגמרא חשש זה גם גבי עבדים. ג. ורבי עקיבא איגר הוקשה לו על הרשב"א: הלוא על חשש זה אין מועיל תירוץ הגמרא, שיאמרו לו הלקוחות: "אייתי ראיה מתי בא הגט לידך", שהרי העבד מוחזק הוא בעצמו, ונאמן לומר שכבר נשתחרר מזמן הכתוב בשטר, [פירוש: אף שיש ריעותא בנפילה לחוש שמא לא ניתן לו השטר מזמן הכתוב בשטר, מכל מקום מידי ספק הרי לא יצא, והיות ומוחזק הוא בעצמו, נאמן הוא לטעון שמשוחרר הוא, ולא תפסה המכירה שמכר אותו האדון ללוקח זה, ואם כן אין שייך לומר: "הוא הדין", שהרי קושיא זו תיקשי לפי האמת]. וביאר רבי עקיבא איגר, שהחשש של הרשב"א אינו שעל ידי החזרת שטר השחרור אכן יפסידו הלקוחות, כי מטעם זה עצמו שספק הוא והעבד נאמן, אף אם לא יחזירו לו את השטר יהא נאמן לטעון על סמך השטר הנמצא בבית הדין שכבר נשתחרר והוא הרי מוחזק בעצמו; וכל מה שיש לנו לומר שלא יחזירו לו, הוא משום שאם לא יחזירו את השטר, יעלה בדעת הלקוחות לחקור ולחפש ראיות שמא לא נמסר לו ביום שנחתם, אבל אם יחזירו לו את השטר, יסברו הלקוחות שביום החתימה נמסר ככל שאר שטרות, ואם כן לפי תירוץ הגמרא מתיישב היטב, שאין כאן חשש, כי אף אם יחזירו לו, הלקוחות יחתרו לחפש ראיות שמא לא ביום שנכתב נמסר; ורבי עקיבא איגר הוכיח שחוששים חשש כעין זה מסוגיית הגמרא בעמוד ב גבי שובר, ושם יתבאר בהערות; וראה עוד ב"כתב וחותם" לדף כ עמוד ב ד"ה וראיה לדברינו, על הסברא שנקט כאן, שהעבד מכח מוחזקותו, יכול לטעון שמשוחרר הוא מזמן הכתוב בשטר. ד. וב"שיעורי רבי שמואל" עמוד כא, העיר על דברי רבי עקיבא איגר, שאם כהבנתו בכוונת הרשב"א, אם כן מה הוא זה שכתב הרשב"א, שיכולה היתה הגמרא לומר חשש זה, והרי החשש המבואר בגמרא, חשש גמור הוא להפסד הלקוחות שלא כדין, ואילו החשש שכתב הרשב"א אינו אלא טעם שלא נחזיר כדי שעל ידי זה יחזרו הלקוחות אחר ראיה, אבל אין כאן פסידא ממש, ומה שייך לומר שיכולה היתה הגמרא להקשות קושיא פחות טובה ממה שהקשתה.

[10] הראשונים נחלקו אם הברייתא באה לפרש את המשנה, או לא, ראה ב"שיטה מקובצת".

[11] ראה ב"שיטה מקובצת" בשם הר"ח ש"דייאתיקי" היא צוואת שכיב מרע בלשון יון.

[12] א. נתבאר על פי רש"י; ויש לעיין: האיך משמע ממשנתנו שאין חוששים לחשש זה, והרי חשש זה עצמו הוא זה האמור במשנתנו: "שמא נמלך עליהם שלא ליתנן", ושמא חוששים לזה גם כשאמר "תנו" או שהוא מודה, וכמבואר בברייתא! ? וראה בסוגיא בעמוד ב, וברש"י שם ובהערות שם. ב. אין להקשות: הניחא במתנות שאינו יכול לחזור בו, אך הברייתא הרי עוסקת גם במתנת שכיב מרע שיכול הוא לחזור בו, ואם כן אם באמת רוצה הוא עכשיו שיזכה בו הראשון הדין בידו! ? ומשום שיש לומר: שמא נתן לשני במתנת בריא שאינו יכול לחזור בו; אך צריך ביאור מה שכתב רש"י: שאם יוציאו את שתי השטרות בבית דין, יזכה הראשון, כי אין זה אמת אלא במתנות, אבל במתנות שכיב מרע, הרי אדרבה יזכו את השני, כי יאמרו בית הדין: חזר בו השכיב מרע ממתנתו הראשונה! ? וראה גם בזה בהמשך הסוגיא וברש"י ובהערות שם.

אירכס ליה גיטא בי מדרשא [אבד לו גט שהוא היה שליח להביאו בבית המדרש] ומצאוהו. אמר למוצאים: אי סימנא [אם סימן] חשוב בעיניכם — אית [יש] לי סימן בגויה [בו], אי [אם] חשוב לכם שאכירנו בטביעות עינא [עין] שהוא הוא — גם זה אית [יש] לי בגויה [בו]. אהדרוה ניהליה [החזירו לו] את הגט. אמר: לא ידענא אי [אין אני יודע אם] משום סימנא אהדרוה ניהלי [הסימן החזירוהו לי] וקא סברי [וסבורים הם] שסימנין דאורייתא. אי [אם] משום טביעות עינא אהדרוה ניהלי [עין החזירוהו לי] ובמקרה זה לא לכל אדם מחזירים, ודוקא צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] שמאמינים לדיבורו שאומר שהוא מכיר. אבל איניש דעלמא [אדם סתם] — לא יחזירו לו, עד שיביא עדים או יתן סימן מובהק.

א גופא [לגופה של הלכה] שעסקנו בה, מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שנתן לה גט — יחזיר לאשה, אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ונדייק: בזמן שהבעל מודה מיהא [על כל פנים] יחזיר לאשה. ושואלים: וליחוש [ונחשוש] שמא כתב ליתן בחודש ניסן וזהו התאריך שבגט, ולא נתן לה אותו בפועל עד תשרי, ובינתיים אזל [הלך] הבעל זבין פירי [ומכר את פירות נכסי האשה] מניסן ועד תשרי כדין, שהרי כל עוד לא הגיע הגט לידה הריהי אשתו ופירות נכסיה שייכים לו, ואחר כך מפקא לגיטא [מוציאה האשה את הגט] שכתב בניסן ואתיא למטרף [ובאה לטרוף] מן הלקוחות את הפירות שקנו מן הבעל, ועושה היא זאת שלא כדין.

ומעירים: הא ניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי כיון שנתן עיניו (החליט) לגרשה וכתב גט, שוב אין לבעל פירות — שפיר [יפה] ואין קושי, שמשעת התאריך שבגט לא היתה לבעל רשות למכור את הפירות, ואם קנו ממנו — טורפת האשה כדין. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יש לבעל פירות עד שעת נתינה של הגט בפועל, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: כי אתיא למטרף אמרינן [כאשר באה האשה לטרוף מן הלקוחות אומרים אנו] לה: אייתי [הביאי] ראיה אימת מטא גיטא [מתי הגיע הגט] לידך, וכשתוכיחי שהגט ניתן לך בתאריך הכתוב בו — נחזיר לך.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה הדבר] משטרי חוב? דתנן [שכן שנינו במשנה]: מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים — לא יחזיר, ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו זאת] כשחייב מודה, ומשום החשש שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי וקא טריף [וטורף] מן הלקוחות שלא כדין.

ומדוע לא נאמר אף התם נמי ליהדר [שם גם כן שיחזיר] לבעל השטר וכי אתי למטרף נימא ליה [וכאשר יבוא לטרוף נאמר לו] אייתי [הבא] ראיה אימת מטא [מתי הגיע] שטר חוב לידך!

אמרי [אומרים]: אין הדבר דומה, הכא גבי [כאן אצל] גט אשה אתי [בא] הלוקח ותבעה, שהוא מעלה בדעתו שמא נמסר הגט שלא בזמן כתיבתו, אמר [אומר] הלוקח: האי דהדרוה ניהלה רבנן לגיטא [זה שהחזירו חכמים לה, לאשה, את הגט] הרי זה משום דלא תעגין ותיתיב [תעגן ותשב לבדה] ולא תוכל להינשא, ולא הקפידו בצד הממון שבדבר. השתא דקא אתיא למטרף [עכשיו שהיא באה לטרוף] ממני ולקחת ממני ממון — תיזל ותיתי [תלך ותביא] ראיה אימת מטא גיטא [מתי בא הגט] לידה.

הכא גבי [כאן אצל] שטר חוב לא אתי [יבוא] הלוקח ותבע [לתבוע] שלא יעלה על דעתו שיש צורך לבקש מבעל השטר ראיה, כי הוא סבור מדאהדרוה ניהליה רבנן [מכיון שהחזירו לו חכמים] את שטר החוב, פשיטא, למאי הלכתא אהדרוה ניהליה [פשוט, לאיזו הלכה, לאיזה ענין החזירו לו] — למטרף הוא [לטרוף בו], שמע מינה קמו רבנן במילתא, ומקמי דידי מטא שטרא לידיה [למד מכאן כי עמדו חכמים על הדבר, ומצאו שהוא צודק לפני שהגיע השטר לידו]. ומשום כך באמת אמרו חכמים שלא יחזירו שטר זה בלא ראיה.

ב שנינו במשנה כי שטרות שחרורי עבדים שנמצאו — אין מחזירים. תנו רבנן [שנו חכמים]: מצא אדם שטר שחרור בשוק, בזמן שהרב (האדון) מודה שנתנו לעבד — יחזיר לעבד, אין הרב מודה שנתן — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

ושואלים: בזמן שהרב מודה מיהא [על כל פנים] יחזיר לעבד, ואמאי [ומדוע] יחזיר? ניחוש [נחשוש] שמא כתב ליתן לו שטר שחרור בניסן ולא נתן לו עד תשרי, ואזל עבדא [והלך אותו העבד] וקנה נכסין מניסן ועד תשרי, וכיון שהיה עבד הרי נכסים אלה הם של אדוניו, ואזיל הרב וזבנינהו [והלך האדון בעל העבד ומכרם] לאותם נכסים ומפיק ליה לשחרור [ומוציא העבד את שטר השחרור] שכתב בניסן וטוען שהנכסים היו שלו ולא של האדון, וקא טריף [ונמצא שהוא טורף] מן הלקוחות שלא כדין, שהרי באמת עדיין לא שוחרר אז, ובדין מכר האדון את הנכסים.

ומעירים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות, וכדעת אביי שאמר: עדיו בחתומיו זכין ליה [לו], שמיד עם חתימת השטר כבר נעשו העדים כמזכים כל תוקף האמור בשטר למקבלו, אם כן במקרה כזה שפיר [יפה], שבזמן כתיבת השטר זכה העבד בשחרור גם לפני שנמסר לידו השטר. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שחוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות, מאי איכא למימר [מה יש לומר], הרי כל עוד לא ניתן השטר אין העבד משוחרר, וחתימת העדים על השטר אינה מועילה לנו, שאין לחייב אדם שלא בפניו. ונמצא שיש כאן אפשרות של טריפה שלא כדין!

ומשיבים: דכי אתי למטרף [שכאשר יבוא לטרוף] אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: אייתי [הבא] ראיה אימת מטא [מתי הגיע] שטר השחרור לידך.

ג שנינו במשנה שאם מצא דייתיקי (שטרי צוואה), או שטרי מתנה וכו' לא יחזיר. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזו היא דייתיקי, שטר שכתוב בו מעין הדברים הללו: דא תהא למיקם [זו תהא לעמוד] ולהיות ראיה שאם מת האיש החותם על השטר, יהיו נכסיו לפלוני מתנה, ובכגון זה כל שטר כזה שכתוב בו "מהיום ולאחר מיתה" יקנה.

ומדייקים: אלמא [מכאן] אי כתיבא [אם כתוב] בשטר במפורש "מהיום ולאחר מיתה" הוא דקני [שקונה], ואי [ואם] לא כתוב בו כן — לא קני [אינו קונה]?!

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר]: איזו היא מתנת בריא, כלומר, מתנה רגילה שהיא לענין הדין כמתנת שכיב מרע [חולה, גוסס], דלא קני [שאינו קונה] אלא לאחר מיתה, כל שכתוב בה בשטר המתנה "מהיום ולאחר מיתה".

לגוף ההלכה הזו שואלים: טעמא [הטעם דווקא] שאין מחזירים שטר כזה שלא אמר הנותן "תנו". הא [הרי] אם אמר "תנו" — נותנין.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מצא דייתקאות (שטרי צוואה), אפותיקאות (שטרות של שעבוד קרקע מסויימת עבור חוב) ושטרי מתנות, אף על פי ששניהם מודים שנכתב השטר ונמסר — לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואילו כאן אמרנו שיחזיר!

אמר ר' אבא בר ממל: לא קשיא [אין זה קשה],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

lost a bill of divorce, which had been given to him to deliver, in the study hall. When it was found, he said: If they request a distinguishing mark, I have one for it. If it depends on visual recognition, I have methods of recognition for it. They returned the bill of divorce to him. He said afterward: I do not know if they returned it to me due to the distinguishing mark that I supplied, and they hold that distinguishing marks are used to return lost items by Torah law, or if they returned it to me due to my visual recognition, and it was specifically because I am a Torah scholar, as Torah scholars are relied upon when they say that they recognize an item, but an ordinary person would not be relied upon to recognize the item and have it returned to him.

§ The Gemara discusses the matter itself cited above: If one found a woman’s bill of divorce in the marketplace, in a case when the husband admits that he wrote and gave it, the finder must return it to the wife. If the husband does not admit to this, the finder may neither return it to this one, the husband, nor to that one, the wife.

In any event, the baraita states that when the husband admits that he wrote and gave it, the finder must return it to the wife. The Gemara challenges: But let us suspect that perhaps he wrote the bill of divorce intending to give it in Nisan, but did not give it to her until Tishrei, and the husband went and sold the produce of his wife’s property in the interim, between Nisan and Tishrei, since the divorce had not yet taken effect. And the wife might then produce the bill of divorce, which he wrote in Nisan, and come to repossess the produce from the purchasers unlawfully.

This works out well according to the one who says that once he has decided to divorce her, the husband no longer has the rights to his wife’s produce. Since the husband had no right to sell the produce, the wife repossessed it rightfully. But according to the one who says that the husband has rights to his wife’s produce until the actual time of giving the bill of divorce, what is there to say?

The Gemara answers: When she comes to repossess the produce, we say to her: First bring proof as to when the bill of divorce came into your possession, and then we will allow you to repossess the sold produce.

The Gemara asks: But in what way is it different from promissory notes? As we learned in a mishna (12b): With regard to one who found promissory notes, if they include a property guarantee for the loan, he may not return them to the creditor. And we interpreted the mishna as referring to a case where the liable party admits that he has not yet repaid the debt, and the reason the promissory note cannot be returned is due to the possibility that perhaps he wrote it intending to borrow money in Nisan, but ultimately did not borrow it until Tishrei, and the creditor might therefore use the promissory note to unlawfully repossess property that the debtor sold between Nisan and Tishrei from the purchasers.

According to the Gemara’s suggestion with regard to a bill of divorce, there, in the case of a promissory note, it should also be returned, and when the creditor comes to repossess the debtor’s property that was sold in the interim, let the court say to him: First bring proof as to when the promissory note came into your possession.

The Sages say that it is not comparable. Here, with regard to a woman’s bill of divorce, the purchaser will come and demand that the wife prove when it was given to her, as he will say to himself: The fact that the Sages returned the bill of divorce to her was only so that she would not dwell alone as a deserted wife and not be able to remarry for lack of a bill of divorce. Now that she is coming to repossess the property her husband sold me, she should go and bring proof as to when the bill of divorce came into her possession.

By contrast, here, with regard to a promissory note, the purchaser will not come and demand proof, because he will infer from the fact that the Sages returned the promissory note to him that it is obviously valid from the date written in it. After all, for what halakha did the court return it to him? It was clearly in order to repossess property with it. Therefore, he will conclude from it: The Sages clarified the matter and determined that, in fact, this promissory note came into the possession of the creditor prior to my purchase of property from the debtor.

§ The mishna teaches: Bills of manumission of slaves that are found should not to be returned. The Sages taught in a baraita: If one found a bill of manumission in the marketplace, in a case when the master admits that he gave the bill to the slave, one should return it to the slave. If the master does not admit to it, one should neither return it to this person, the master, nor to that person, the slave.

The Gemara asks: In any event, the baraita states that when the master admits that he gave the bill of manumission to the slave, the one who found it should return it to the slave. But why should he return it? Let us suspect that perhaps he wrote the bill of manumission intending to give it to him in Nisan, but he did not give it to him until Tishrei, and the slave went and bought property in the interim, between Nisan and Tishrei, at which time he was still a slave, in which case the property belongs to his master, and the master then went and sold that property. And if the bill of manumission is returned to the slave, he might produce the bill of manumission, which his master wrote in Nisan, in order to claim that the property was not his master’s to sell, and repossess the property from the purchasers unlawfully.

This works out well according to the one who says that it is in a slave’s interest to leave his master’s authority and attain freedom and in accordance with the opinion of Abaye, who says that when a document serves the interests of its intended recipient, its witnesses, with their signatures, acquire it on his behalf. Accordingly, a slave attains freedom at the moment his bill of manumission is signed, even if it is given to him at a later date. Therefore, the halakha in the baraita works out well. But according to the one who says that it is against a slave’s interests to leave his master’s authority and attain freedom, what is there to say?

The Gemara answers that when the slave comes to repossess the property, we say to him: Bring proof as to when the bill of manumission reached your possession and you were freed.

§ The mishna teaches: If one found wills [deyaytiki] or deeds of gift, he should not return them. The Sages taught in a baraita: What is considered a deyaytiki and is collected by the designated recipient after the death of the giver? It is a deed that states: This deed will be to stand [da tehe lemeikam] and exist as proof that if this person dies, his property is to be given to so-and-so. An ordinary deed of gift, by contrast, is any deed in which it is written: This gift is given from today and after the death of the giver.

The Gemara asks: Apparently, only if it is written in the deed: From today and after the death of the giver, the recipient acquires the gift, and otherwise, he does not acquire the gift. Is there no deed of gift that is effective even without the clause: And after my death?

Abaye said that this is what the baraita is saying: What deed of gift of a healthy person is considered like the deed of gift of a person on his deathbed, in that the recipient acquires it only after the death of the giver? It is any deed in which it is written: This gift is given from today and after the giver’s death.

§ The mishna teaches that these documents may not be returned to the one who is presumed to have lost them, as perhaps the one who wrote them reconsidered and decided not to deliver them. The Gemara infers: The reason that these deeds may not be returned is that the one who wrote them doesn’t say to the finder: Give them to their intended recipient. But if he says: Give them, the finder must give them.

And the Gemara raises a contradiction to that inference from a baraita that states that if one found wills, or deeds of designated repayment, or deeds of gift, even if both the one who wrote the deed and its intended recipient agree that it is valid, he should return it neither to this person nor to that person.

Rabbi Abba bar Memel said: This is not difficult.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גופא מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וכו' פשוטה היא וסוגייא דשמעתתא כל כי הא גוונא מצריכינן ליה לברורי בעדים אימת מטא גט לידה וכן כל שטר הנמצא חיישינן דלמא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין. וכן גט שחרור דינו נמי הכי. פי' דיאתיקי צואת שכיב מרע בלשון יון נקראת דייתיקי.

דייתיקי מתנה ושוברים לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם.

דאמרי' לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. פירש אין דיננו אלא בגט שנפל דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן שמא עכשיו הוא מגרשה והוא אומר מזמן הגט אבל בשאר כל הגיטין אין אומרין לה כן שאם תאמר לכל הנשים היכי מקשי' הכא בחדוש ועוד מן הלשון הכתוב בנסחאות דמקשה ומ"ש מש"ח ואמרי' נמי בהדיא האי דאהדרוה רבנן לגיטא משום דלא תעגן ותיתיב וכו' וא"ל דילמא מפקה ליה בגיטא בבי דינא אחרינא דלא שמעי' דנפל ומגבו לה מזמן הגט ואין אומרים איתי ראיה ואיכא למימר כל מילתא דבי דינא קלא אית לה והמוציא גט אשה ע"פ ב"ד מחזיר הילכך שמעי לקוחות דנפל וטעני הכי ומשמע נמי דאי לא טעני טענינן להו א"נ כל מציאה יש לה קול וטעני הכי ודמיא מילתא לההיא דאמרי' במסכת גיטין גיטין הבאין ממ"ה מה הועילו חכמים בתקנתם הנהו קלא אית להו ופירש"י ואמרי לה איתי ראיה אימת מטא גיטא לידך.
ומיהו אכתי צריך לפני' המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים מאי איכא להלמימר ניחוש לפירי ול"ק דכל גט שע"י שליח בא לידה קלא אית לה למילתא ואמרי' לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא. והא דתנן כותבין גט לאיש אעפ"י שאין אשתו עמו. ולא חיישינן דילמא כתב בניסן ולא יתן עד תשרי משום דלא מקדים איניש פורענתא לנפשיה כדאיתא התם ואפי' לכתחלה סמכינן אהך חזקה אבל אותביה בכיסיה ודאי פסול לגרש בו דהוה ליה מוקדם ואיכא למיחש ביה, וכן כתב הר' אברהם ז"ל.
אבל הר"מ הספרדי ז"ל אמר שהוא כשר וכן נראה לו דלא חשו רבנן לכתביה ואותביה בכיסיה לכתחלה משום דלא מקדים איניש פורענתא לנפשיה וכיון דלא עביד איניש למעבד הכי אי איכא דמיקרי ועביד לא פסליה לגיטא מיניה והא דאקשינן בשמעתין וליחוש לא למימר דמפסיל גיטיה אלא דלא מהדרינן ליה אנן לגיטא לאפסידינהו ללקוחות אלא אי בעי תתגרש ותקרעיה לגיטא כי היכי דלא ליתי לידי תקלה ומי' גיטא גופיה לא אפסיל משום הכי כיון דלא שכיחא ביה פסידא ולא דמי לשטרי חוב מוקדמין דכתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי דהתם עביד איניש דמקדים וכתיב ועוד דעיקר כתיבתן למיטרף אבל הכא עיקרו לאיגרושי הוא הילכך משום חששא דלא שכיחא לא פסלינן ליה לגירושין והכי דייק מתני' בגיטין (י"ז ע"א) דנחתם ביום ונתן בלילה כשר ושם פירשתי.
ורש"י ז"ל כתב שם במסכת גיטין דלמ"ד משעת נתינה אין זמן הגט מועיל לה כלום ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך שמעתין קשיא עליה וכבר כתבתיה שם:

אי זו היא מתנת שכ"מ דלא קניא אלא לאחר מיתה. פירש"י ז"ל גוף הקרקע קנוי לו מהיום ואין לו עוד רשות למכרה וליתנה והפירות אוכל כל ימי חייו וכן עיקר והא דאוקימנא לבריתא בבריאלאו בריא ממש דכיון דקתני דייתקאות ומתנות ע"כ מתנות בבריא דייתיקי בש"מ אלא בכגון בריא כגון מתנ' ש"מ במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר ואסיקנא הא בש"מ הא ביה והא בבריה מתניתין ביה דבר מיהדר הוא ואיכא למידק והא מתנות קתני דהיינו מהיום ולאחר מיתה דלאו בר מהדר הוא וכדפירש"י ז"ל והיכי דייקת הא אמר תנו נותנין ותירץ הרב ז"ל דהכי תנן שאני אומר נמלך עליהו שלוז ליתנן לזה ונתנו לאחר וממילא ש"מ דגבי בריא אעפ"י שהוא אומר עכשיו תנו אין נותנין וגבי ש"מ דבר מהדר הוא אם אמר תנו נותנין זהו תורף פירש"י וא"ת א"ה מעיקר' דקס"ד דדינא הוא דגבי דייתיקי נמי אם אמר תנו אין נותנין כמו ששנוי בבריתא שהקשו ממנה אמאי קשי' לן מתני' נימא הכי דהכי קתני אע"פ שאמרו תנו אין נותנין שאני אומר וכו' יש להשיב דמעיקרא לא קשיא לן גופא דמתני' דאיכא למימר כדקאמרי' אלא ההיא בריתא דקתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר ק"ל אמאי לא יחזיר והא בר מהדר הוא וה"ק כיון דתנא דידן תלי טעמא בשאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנן כלומר לזה אלא לאחר ושכיב מרע בר מהדר הוא ע"כ דייקי' מינה הא אמר תנו נותנים הילכך קשיא הך בריתא דקתני לא יחזיר ובדין הוא דה"ל לאקשויי בהדי' אההיא בריתא אמאי לא יחזיר והא בר מהדר הוא אלא אלימא ליה למסמכה אדוקי' דמתני' ועוד דאי מגופה דההיא בריתא דילמא לא הוה ידעינן מאי דייתיקי אבל השתא דקתני מתני' דייתיקי ופריש בריתא דהיינו מתנת ש"מ דייקינן עלה דכיון דדייתיקי מתנת ש"מ לגמרי היא אם אמר תנו ודאי נותני' דבר מהדר הוא א"כ קשיא הך בריתא ודייקא נמי מדמייתי עלה דמתני' הכא בריתא דקתני אי זו היא דייתיקי וכו' דאנן השתא לא בדיני ש"מ עסקי' ואמאי איצטריך לאיתויי הכא הך בריתא אלא משום דקשיא אאידך בריתא אמאי לא יחזיר דבר מהדר הוא כנ"ל לפי פרש"י ז"ל.
ויש מי שכתב דלהכי לא הקש' והא אידי ואידי מתנות קתני דמאי מתנות דקתני מתניתין אם אמר תנו נותנין מתנת בריא שהיא במתנת ש"מ דכתב ליה קנה מהיום אבל אם ארצה לחזור בי וליתנה לאחר תהא הרשות בידי כל ימי חיי ואם לא אחזור תהא קנויה לך מהיום, וכך פירשו מה שאמרו בברייתא איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ שיהא יכול לחזור בו מן הכל כל שכתוב בה מפורש קנה מן היום ויהיה רשות בידי לחזור עד אחר מיתה ואיפשר שזה הפי' יספיק לתרץ מתני דכי קתני גבי מתנות אמר תנו נותנין במתנה שכתוב בה כך דוקא קתני אבל בריתא דקתני אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת ש"מ פירושה כדברי רש"י ז"ל וכך היא שנויה במקומה בתוספתא ובגמ' נמי לפי' משנתנו הביאו כאן לפיכך בטל פי' זה ועיקר הדברים כמו שפירשנו ולפי מה שכתבו ר"ח ז"ל ורבינו הגדול ז"ל דבשטרי הקנאה בעינן דמטי שטרא לידיה לא קשיא כלל דמתני' במתנו' שיש בהם קנין וכי אמר תנו נותנין דהא השתא ממטי להאי שטרא לידיה דמקבל וקנה למפרע כמו שלא נפל השטר ומסרו לו מיד נותן ליד מקבל כדאמרי' בשחרורי עבדים ושוברים לאביי וכדמוכ' בשמעתא נמצא שט"ח וכדפריש' בה.
והוי יודע דלאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו בכל מתנות אמר תנו נותנין ובריתא כולה מוק לה בבריה דכיון רלא מטא שטר' לידיה מידא דאבו' לא קני ובעוד דמית ליה אבוה פקע שעבודיהו:

דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידיך. ודוקא בדנפל, הא בגיטין דעלמא לא שיילי מינה, דאי לא תימא הכי, מאי קא מקשה הכא ליחוש לפירי, דהא בכלהו גיטין לא מגבי עד דמייתי ראיה, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בגטין (יז, ב ד"ה עד) דלמאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת [נתינה], אין זמן הגט מועיל לה כלום, ולעולם אומרים לה, אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידיך. ואיכא למידק, אכתי ניחוש דילמא מפקא [ב]בי דינא אחרינא דלא ידעי דנפל וגביא ביה. לא היא, דכל דנפל ואהדריה בי דינא, קלא אית ליה, והיינו טעמא דגיטין הבאים ממדינת הים, וכדאמרינן בגיטין (יח, א) גבי זמן, גיטין הבאים ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתם, הנהו קלא אית להו, ופירש רש"י ז"ל: ואמרי לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידיך. וזה טעמו נמי של [המשליש] גט ביד שליש ליתנו לאחר זמן, דכל שהוא ביד שליש קלא אית ליה.

ואזל עבדא וזבן נכסי. הוא הדין דהוי מצי למימר, ואזל הרב וזבין עבדא בין ניסן לתשרי, ומפיק ליה גיטא דכתיב בניסן, אלא משום דנקט בגט אשה חשש לקוחות דנכסי, נקט הכא נמי הכין.

איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע וכו' כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. פירש רש"י ז"ל: איזוהי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קנה הכל עד לאחר מיתה, כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה, דגופה קני ליה מהיום, שאם רצה הנותן למוכרו או ליתנו לאחר אינו יכול, אבל פירות לא קני ליה המקבל עד לאחר מיתה. ואינו מחוור, דמאי קא משמע לן, מתניתין היא (ב"ב קלו, א), הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה וכו', מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ועוד קשיא לי בה, דאינה כמתנת שכיב מרע, דמתנת שכיב מרע, גוף המתנה אינו קנוי כלל עד לאחר מיתה, אבל כאן גוף המתנה קנוי מעכשיו, אלא ששייר בה הנותן פירות עד שעה שימות. ונראין דברי רבנו תם ז"ל, שפירש (ע"ב ד"ה והא) דלא קני כלל עד לאחר מיתה, וכגון שכתב ליה שלא תהא המתנה נגמרת עד לאחר מיתה שיהא רשות בידי לחזור בי עד שעת מיתה. וכגון שכתב ליה הכין בפירוש, ולא שיהא כן במשמע לשון מהיום ולאחר מיתה, שאלו כתב לו מהיום ולאחר מיתה, ודאי גופא קני לה מהשתא ופירא לאחר מיתה, כדאיתא התם בשלהי [יש] נוחלין (שם). ויש כיוצא בזה בגמרא שמוציא שני עניינין בלשון אחד, ולא שיהא אותו לשון משמע כן וכן, אם אמרו או כתבו כך, אלא כשבירר לשונו. ואחד מהם כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה, דבגיטין (פי') פרק כל הגט (גיטין כו, ב) אמרו שאינו גט, ומשום תקנת הולד, וביבמות פרק ר' גמליאל (יבמות נב, א) אמרו שהוא גט, וההוא דגיטין כשאומר להם כך, כלומר כתבו מעתה גט לארוסתי, שתהא מגורשת ממני לכשאכנסנה. וההיא דיבמות כשאמר להם בעודה ארוסה, כתבו גט לכשאכנסנה.

לא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע. מתניתין בשכיב מרע, ברייתא בבריא, ואף על גב דברייתא נמי דייתיקאות קתני דהיינו מתנת שכיב מרע, איכא מתנת שכיב מרע שהיא כמתנת בריא, מתנת שכיב מרע במקצת שכתוב בה קנין (עי' ב"ב קנא, ב).

המביא גט ואבד הימנו ומצאו לאחר זמן ויש לו בו סימן אם סימן מובהק הוא כשר כגון שאמר נקב יש בצד אות פלונית ועל הדרך שביארנו שאע"פ שהחזרת אבדה בסימן אינו אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר והיה לנו לומר בממון אמרו ולא באיסור לא נאמר כן אלא בסימן שאינו מובהק אבל המובהק אין בו ספק שהוא מן התורה בכל מקום אבל בסימן שאינו מובהק אין מכשירין אותו ואם יש לו בו טביעות עינא אם הוא תלמיד חכם נאמן בכך ומכשירין אותו ואם לאו אין מכשירין אותו:

מצא גט אשה ובמקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו שאין לחוש לגופו של גט כמו שבארנו אם היה הבעל מודה שכבר נתנו לה ינתן לאשה ושמא תאמר ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי והלך הבעל ומכר הפירות של נכסי מלוג שמניסן ועד תשרי ונמצאת היא מוציאה בגט שזמנו בניסן ומוציאה אותן הפירות מיד הלוקחים שלא כדין שהרי יש לבעל פירות עד שעת נתינה כמו שיתבאר במסכת גיטין אין לחוש בכך שכל כיוצא בזו הואיל והורע כח הגט ר"ל שנפל אף הלוקחים חוששין בכך ותובעים אותה להביא ראיה מאימתי הגיע הגט לידה ואנו מזקיקין אותה להביא ראיה על כך הואיל ודרכם של לקוחות בכך ואע"פ שבמוצא שטר חוב ובעל חוב מודה אם יש בו אחריות נכסים אמרנו שלא יחזיר ואחת מן החששות שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ונמצא טורף לקוחות שלא כדין והיה לך לומר גם כן שיהיו הלוקחים תובעים את הטורף להביא ראיה מאימתי הגיע שטר החוב לידו אין הדבר כן שבשטר חוב ידע זה שלפני בית דין בא וקבל עליו להזמינו לדין ולהחזיר לו את השטר וחשב בעצמו הואיל ועיקר שטר זה אינו עומד אלא לגוביינא ודאי היו בית דין חוששין ללקוחות וכבר עיינו בדין ולא היו מחזירין אותה בידו אלא שראו שקודם מקחו הגיע שטר לידו ואפילו תבעו בזה יראה לי שלא הועיל שלא נתנו דבריהם לשיעורין אבל גט אשה עיקרו בא להתיר לינשא והרי זה אומר שצריכין בית דין להעמיד גיטה בידה להיות בידה להתר נשואין ולא תתעגן ולא לכונת טירפא זו החזירוהו לה ונזהר שלא ליתן עד שתביא ראיה שקודם מקחו הגיע לידה:

שמא תאמר ניחוש שמא כתב ליתן ולא נתן ועכשו הוא אומר שנתן לחפות עליה שזינתה מאחר כתיבת הגט והוא אומר שנתן מיום הכתיבה כדי להחזיקה בפנויה בשעת הזנות וכמו שאמרו במסכת גיטין בתקון זמן שבגיטין משום בת אחותו אפשר שמפני ספק זה אין מונעין את החזרה שכל ספק נפשות להקל שמא תאמר אם הבעל מודה שנתנו מה אתה צריך להעמידה בשאין לחוש לגופו של גט והלא בעל שאמר גרשתי נאמן וא"כ ינתן לה אף במקום ששיירות מצויות ואפילו הוחזקו יתבאר בבבא בתרא שאינו נאמן אלא להבא אבל לא למפרע ואם היו מחזירין לה היתה מתגרשת מזמן הגט ואף להבא אמרו חולצת ואינה מתיבמת ואינה טורפת בכך:

מקצת חכמי צרפת פירשו בזמן שהבעל מודה שכתבו ואומר ליתנו לה עכשו וסוגיא זו מרחקת דבריהם והרי אמרו אימת מטא גיטה לידיך אלמא כשנתנו אנו עסוקים ולא עוד שאם כן לא היה אומר יחזיר לאשה שאין חזרה במקום שלא היה שם מעולם ומ"מ לענין הדין הודה שכתב ולא נתן ואומר עכשו ליתנו יתן לאשה ואין בזה משום גט מוקדם כמו שיתבאר במקומו לא הודה שכתבו או שאומר שכתבו ולא נתנו ואינו רוצה ליתנו לא יחזיר לא לאיש ולא לאשה ומ"מ אם האשה אומרת שקבלתו ונותנת סימן מובהק נאמנת וינתן לה כמו שיתבאר למטה בפרק שני ושמא תאמר ואף בלא סימן מובהק יתננו לה והרי אם אמרה גרשתני נאמנת תדע שכל שיש שם גט כל שהוא אינה נאמנת הואיל והגט מסייע לדבריה מעיזה ומעיזה:

זה שביארנו שכל שטורפת פירות נכסי מלוג מן הלוקחים מכח גיטה שהלוקחים יכולים לתבעה להביא ראיה מאימתי הגיע גט לידה כבר בארנו שדברים אלו דוקא נאמרו בגט זה שהורע כחו שנפל אבל בגט שתחת ידה אין אומרין כן ובפרק שני של מסכת גיטין יראה שבכל גט אומרין כן ויש מביאין עוד ראיה מכאן שאלמלא כן היה לו לומר בכאן שמא תשכח הנפילה ותטרוף אלא שאין זו ראיה לדעתי שטירפא של פירות אינה מצויה שיאחרנה שמא לא תמצא ראיה עליהן כמה היו ומ"מ לדעת זה הם מפרשים בסוגיא זו בגט אשה הואיל ובשאר גיטין יכולים לומר לה שתביא ראיה אף בזו לוקח בא ותובעה להביא ראיה ואינו אומר הואיל והחזירוהו לה לכונת טירפא החזירוהו לה שעיקר הגט להיתר נשואין הוא אבל שטרי חוב הואיל ובעלמא אין אומרין לו להביא ראיה אף בזה שהורע כחו מצד נפילתו לא עלה על דעתו לתבעה להביא ראיה אלא אומר הואיל והחזירוהו לה ודאי הרי דנוה כשאר שטרות שלא נפלו ושמא חקרו הדבר שמקודם מקחו הגיע לידו השטר ועיקר הדברים כדעת ראשון שלא להצריכו בכך אלא בגט זה או בגט שנודע בודאי שלא ניתן בזמן שנכתב כגון שבא ממדינת הים וכיוצא בזה:

כבר ביארנו במשנה שהמוצא גט שחרור לא יחזירנו לא לאדון ולא לעבד ומ"מ אם האדון מודה יחזיר לעבד ודוקא במקום שאין לחוש לגופו של גט על הדרך שביארנו באשה שהרי אף גט שחרור צריך לשמה וכל שאינו לשמה אינו גט ואסור בבת חורין הא כל שאין לחוש לגופו של גט והרב מודה יחזיר לעבד שמא תאמר והלא יש לחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וקנה העבד נכסים באייר ומכרן האדון בתמוז מכח מה שידעת שכל מה שקנה עבד קנה רבו ואע"פ שכבר נכתב גיטו והרי גיטו זכות הוא לו שהלכה זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות מ"מ אין כאן זוכה בשבילו שאין אומרים עדיו בחותמיו זכין לו והרי לא זכה עד שיקבלנו או שיזכה אחר בשבילו ונמצא שהרב כדין מכר וכשנותנין לו גט זה שזמנו מניסן בא הוא וטורף לקוחות שלא כדין תשובתך כמו שכתבנו באשה שאף הלקוחות תובעין אותו להביא ראיה מאימתי הגיע גט שחרור לידו על הדרך או הדרכים שביארנו באשה שהרי אף בגט זה צריכין בית דין להעמידו בידו להיתר בת חורין ואין עקרו לגוביינא כמו שבארנו באשה:

כבר ביארנו במשנה על דייתיקי שהיא מתנת שכיב מרע שיכול הנותן לחזור בה וכל שאינו חוזר בה אין המקבל זוכה בה אלא לאחר מיתה אבל מתנת בריא אינו יכול לחזור וזוכה בה מעכשו ומ"מ יש צדדין במתנת בריא שאע"פ שאין יכול לחזור אין המקבל זוכה בה עד לאחר מיתה והוא שכתב לה מהיום ולאחר מיתה ועל ענין זה אמרו בכאן איזו היא מתנת בריא שהיא כשכיב מרע ר"ל לענין שאין זוכה בה עד לאחר מיתה וגדולי הפוסקים הביאוה כן בהלכותיהם ופירוש הדברים שהרי הגוף נקנה לו מהיום והכל לאחר מיתה ומ"מ אינה כשל שכיב מרע לענין חזרה שמתנת בריא אפילו הנותן מודה לא יחזיר למקבל ושל שכיב מרע כל שהוא מודה יחזיר כמו שיתבאר בסמוך:

ויש מפרשים בכאן איזו היא מתנת בריא שהיא כשכיב מרע לענין חזרה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ר"ל מהיום תהא מתנתי מתנה אם לא חזרתי בה עד לאחר מיתה אבל כל זמן שארצה לחזור אחזור אף מגוף המתנה ולא סוף דבר שאמרוה לענין ביאור הסוגיא אלא אף לענין פסק רבים כתבוה כן ומכח סוגיא זו שאם תאמר במתנת בריא במהיום ולאחר מיתה שאינו יכול לחזור כשדקדק עליו הא אמר תנו נותנין ואקשינהו מבריתא דמצא דיאתיקאות היה לו להקשות בפירוש מה שמקשה ליחוש דילמא כתבה מעיקרא להאי וכו' ועוד היאך מתרץ מתני' בשכיב מרע והא מתנות מיהא בבריא הוא ושאילו תאמר שיכול לחזור אין כאן קושיא שהרי לענין זה דינו כשכיב מרע אלא למה שאתה אומר שאינו יכול לחזור היאך העמידה בשכיב מרע והרי מתנות קתני ומכאן למדו רבים שמתנת בריא במהיום ולאחר מיתה יכול לחזור ונתישבה הסוגיא יפה שהרי מתנה זו כמתנת שכיב מרע היא ויכול לחזור אא"כ אמר לו בפירוש קני גופא מהיום ופירא לאחר מיתה:

ומ"מ לדעתי אינו יכול לחזור וכמו שכתבנוה בפרק החובל ובפרק יש נוחלין וסוגיא זו אני מפרש בה כן מתני' בשכיב מרע ולא הוזכרה בה מתנת בריא אע"פ שבבריתא פירש דיאתיקי מתנת שכיב מרע ומתנות מתנת בריא עכשו הוא מתרץ שלא נאמרה מלת מתנות על מתנת בריא כלל אלא מלת מתנות סמוכה היא למלת דיאתיקי ר"ל דיאתיקי של מתנות כלומר חוזק שבמתנות והוא מתנת שכיב מרע וכבר נתישב מה שאמר מתני' בשכיב מרע ומה שהקשו לו מבריתא דמצא אפותיקאות והיה לו להקשות בהדיא ניחוש דילמא כתביה להאי מעיקרא וכו' היא היא שהכונה בבריתא זו לומר אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר מפני שיש בה חששא זו ונתאלם הטעם מזה מה שהוא נזכר בבריתא ותירץ לו מתני' בשכיב מרע על הדרך שכתבנו וגדולי הדורות נסכמים לדעת ראשון מכח קושיא זו ולא נראו לי הדברים כלל אלא שאף הם ממתקים את דבריהם שאלו הזכיר בה בפירוש קנה הגוף מהיום והפרי לאחר מיתה אינו יכול לחזור ואני תמה לדבריהם א"כ היאך עלה על דעת רוב פוסקים לפסוק כר' יוסי שאמרה אף בלא מהיום ומטעם זמנו של שטר מוכיח עליו כמו שהתבאר שם אלא שעיקר הדברים כמו שכתבנו:

ודוקא צורבא מדרבנן. פירוש הקונטרס יפה דפירש דוקא צורבא מדרבנן דמהימן לן דלא משני בדיבוריה. ובפרק כל הגט פירש דאי בטביעות עינא. ואומר ר"ת דעם הארץ וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנ"ץ.

ודוקא צורבא מרבנן. פירוש וכו'. פירוש דאף על גב דטביעות עינא עדיפא מסימנא כדאיתא בפרק כל הבשר מכל מקום חיישינן לאיניש דעלמא דילמא משקר שאומר שמכירו בטביעות עינא ואינו מכירו ולהכי לא מהדרינן ליה אבדתא דעלמא הילכך אף על גב דבאיסורי כל חד וחד נאמן על עצמו בטביעות עינא ובזה כל אדם מותר באשתו בלילה כדאיתא התם זהו בדבר שלו וברשותו אבל במה שהוא בידינו אין לנו להאמין אלא צורבא מדרבנן דוקא הא אלו הבעל עצמו או האשה או השליח מצאו ומכירו בטביעות עינא ונטלו הרי הוא כשר. מרבי. הריטב"א.

ליחוש שמא כתב ליתן בניסן וכו'. כתוב בתוספות ליחוש שמא לא יתן עד שנה וכו'. ואין לומר דלא מקדים איניש פורענותא וכו' כדמסיק. דהא הכא עושה כדי להרויח בלקוחות. גליון.

דאמרינן אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. יש שפירשו דדוקא בהא דנפל ואיתרע ליה אבל בעלמא לא. והיינו דהוה קשיא לן מעיקרא דסלקא דעתין לדמויי הא לעלמא דאי לא מאי הוה קשה לן מעיקרא. ואין פירוש זה נכון דאם כן דבעלמא לא אמרינן הכי היאך מחזירים ליה ניחוש שמא ישתקע קול הנפילה או שתבא לגבות בבית דין דעלמא ועוד היאך כותבים לאיש כשאין אשתו עמו ניחוש לתקנתא דלקוחות דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וטרפה לקוחות מניסן ועד תשרי וכי תימא דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כדאמרינן במסכת גיטין גבי ההיא דלמה תקנו זמן בגיטין משום בת אחותו ופרכינן כתביה ואותביה בכיסתיה מאי איכא למימר ופרקינן לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה. לא דמי דהתם גבי בת אחותו סמכינן אהא משום דזנות בת אחותו בעדים והתראה לא שכיחא. ועוד דכיון דלהצלה דנפשה היא ניחא לו בהצלה במאי דלא אפשר לתקוני אבל הכא לגבי תקנת לקוחות הוה לן למיחש לכל מאי דאפשר. אלא ודאי דהכא הכי פירושו דבכל אשה הבאה לטרוף לקוחות אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ומעיקרא הוה סלקא דעתין דכי היכי דלענין בת אחותו או לענין להתירה להנשא לא אמרינן לה דתיתי ראיה דהוא הדין לגבי לקוחות ופרקינן דהא ליתא אלא לעולם כשבאה לטרוף לקוחות צריכה ראיה. מפי רבי.

ומאי שנא משטר חוב וכו'. כל זה מלשון רב יהודאי גאון ואיכא למידק דהא תנן כותבים גט לבעל אף על פי שאין אשתו עמו כי סמכינן אטעמא דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ואלו לגבי בעל חוב קיימא לן דבשטרי דלאו אקנייתא אין כותבין שטר ללוה עד שיהא מלוה עמו דחיישינן שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וטריף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין ואמאי נימא שיכתבו שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ונימא ליה למלוה אייתי ראיה אימת מטא שטרא לידך. ויש לומר דהא ליתא שאין בעל חוב טורף לעולם אלא מדין השטר שיש לו קול והכא כיון דמדין כח השטר אינו גובה שאין מוכיח מתוכו אימת מטא גיטא לידיה אינו גובה אלא על ידי עדים שיעידו בדבר דהאי עדות כמלוה על פה היא שאין לה קול אבל השתא דתקון שאין כותבים שטר ללוה עד שיהיה מלוה עמו ויתנהו לו ביום שנכתב הרי הוא כאלו מוכיח מתוכו שבו ביום הגיע לידו. הריטב"א.

אבל הרמב"ן כתב וזה לשונו: דאמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. פירוש אין דיננו אלא בגט שנפל דכיון דנפל איתרע ליה וחיישינן שמא עכשיו הוא מגרשה והוא אומר מזמן הגט אבל בשאר כל הגיטין אין אומרים לה כן שאם תאמר לכל הנשים היכי מקשינן הכא בחדוש. ועוד מן הלשון הכתוב בנוסחאות דמקשה ומאי שנא משטר חוב ואמרינן נמי בהדיא האי דהדרוה רבנן לגיטא משום דלא תעגן ותיתיב וכו'. ואין להקשות דילמא מפקה ליה בגיטא בבי דינא אחרינא דלא שמעי דנפל ומגבו לה מזמן הגט ואין אומרים אייתי ראיה. ואיכא למימר כל מילתא דבי דינא קלא אית לה והמוצא גט אשה על פי בית דין מחזיר הילכך שמעי לקוחות דנפל וטעני הכי ומשמע נמי דאי לא טעני טענינן להו אי נמי כל מציאה יש לה קול וטעני הכי ודמיא מילתא לההיא דאמרינן במסכת גיטין גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתם הנהו קלא אית להו ופירש רש"י ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. ומיהו אכתי צריך לפנים המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים מאי איכא למימר ניחוש לפירי. ולא קשיא דכל גט שעל ידי שליח בא לידה קלא אית לה למילתא ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך. עד כאן.

וכן כתבו הרשב"א והרא"ש והר"ן וזה לשונם: דאמרינן לה אימת מטא גיטא לידך. דעת רש"י במסכת גיטין דלמאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה אין זמן הגט מועיל לה כלום דלעולם אפילו היכא דלא נפל אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך ושמעתין דהכא הויא תיובתיה דאם איתא דבכולהו גיטי אמרינן הכי מאי מקשינן הכא בחידוש אלא למאן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר הא בכולהו גיטי אמרינן אייתי ראיה ולישנא דמר רב יהודאי גאון נמי דכתב הכא לא סליק כותיה דאם איתא מאי מקשה מאי שנא משטרי חוב הא ודאי שנא טובא דבכולהו גיטי אף על גב דלא ידעינן דנפל אמרינן אייתי ראיה ובשטרי חוב לא אמרינן אלא ודאי כי היכי דלא אמרינן בשטרי חוב הכי נמי לא אמרינן בגיטין אלא היכא דלוקח תבע וכגון דמביא ראיה דנפל ומשום הכי מקשינן שפיר דאי תבע בתרווייהו ליכא למיחש ואי לא תבע בתרווייהו איכא למיחש. ואם תאמר אם כן דהיכא דלא ידעי דנפל לא אמרינן לה אייתי ראיה ניחוש דילמא מפקה לה לגיטא בבי דינא אחרינא דלא ידעי דנפל וגביא ביה. יש לומר דכל היכא דנפל ואהדריה קלא אית ליה והיינו טעמא דגיטין הבאין ממדינת הים וכדאמר בפרק המביא תנין גבי זמן. גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתם הנהו קלא אית להו ופירש רש"י קלא אית להו ואמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך והיינו טעמא נמי דמשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו אלא לאחר שלשה חדשים שהוא כשר דכל שהוא ביד שליש קלא אית ליה. עד כאן לשונם.

ואזל עבדא וזבן נכסי. הוא הדין דהוה מצי למימר דאזל הרב וזבין עבדא בין ניסן לתשרי ומפיק ליה לגיטא דכתב בניסן אלא משום דנקט בגט אשה חשש לקוחות דנכסים נקט הכא נמי הכין. הרשב"א ז"ל.

דייתיקי. צואת שכיב מרע בלשון יון נקראת דייאתיקי. ר"ח ז"ל.

תנו רבנן דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות וכו'.
כתב הרב יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובה וזה לשונו מועתק מלשון ערבי. וששאלתם על מה שאמרה הברייתא בפרק קמא דמציעא תנו רבנן דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות. מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. ונראה אמנם אחר כך העמיד התלמוד ממשנה הנזכרת שהיא בשכיב מרע וזה שאמרה לא קשיא הא בבריא הא בשכיב מרע.

תשובה. שאלתכם זו מורה שאתם חשבתם שמה שאמרה הברייתא דייתיקי דא תהא וכו' מתנה כל שכתוב וכו' שהוא פירוש דייתיקי ומתנות האמורים במשנה. ואין הענין כן אבל הברייתא היא הלכה בפני עצמה ואין כוונתם לפרש המשנה שאין זה התלמוד ולא מנהגו כלל שתהא הברייתא הולכת על מלות המשנה לפרשם. ומה שאמרה הברייתא דייתיקי דא תהא וכו' אמנם הוא פירוש דייתיקי ומתנות האמורים בברייתא אם שתהיה זאת הברייתא עצמה שכבר העמדנוה בכאן בבריא או ברייתא אחרת שקודם זאת שהיא גם כן בבריא ונמשכה אחריה זאת האחרת ומפרשת דייתיקי ומתנה הנאמרים בה ואמנם דייתיקי ומתנה הנאמרים במשנה אין זאת הברייתא באה לפרש אותם ולא זו הדרך. עד כאן.

איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע וכו'. פירש רש"י איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע וכו' עד לא קנה המקבל עד לאחר מיתה. ואינו מחוור דמאי קמשמע לן מתניתין היא הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה וכו' מכרן הבן מכורים לכשימות האב. ועוד קשיא לי דאינה כמתנת שכיב מרע דמתנת שכיב מרע גוף המתנה אינו קנוי כלל עד לאחר מיתה אבל כאן גוף המתנה קנוי מעכשיו אלא ששייר בה הנותן פירות עד שעה שימות.
ונראין דברי ר"ת שפירש דלא קני כלל עד לאמר מיתה וכגון שכתב ליה שלא תהא המתנה נגמרת עד לאחר מיתה שיהא רשות בידו לחזור בו עד שעת מיתה וכגון שכתב ליה הכין בפירוש ולא שיהא כן במשמע לשון מהיום ולאחר מיתה שאלו כתב לו מהיום ולאחר מיתה ודאי גופו קנוי ליה מהשתא ופירא לאחר מיתה כדאמרינן התם בשילהי יש נוחלין. ויש כיוצא בזה בתלמוד שמוציא שני ענינין בלשון אחד ולא שיהא אותו לשון משמע כן וכן אם אמרו כך או כתבו כך אלא כשבירר לשונו אמר להם כתבו גט לארוסה לכשאכנסנה אגרשנה דבגיטין פרק כל הגט אמרו שאינו גט ומשום תקנת הולד וביבמות פרק רבן גמליאל אמרו שהוא גט וההיא דגיטין בשאמר להם כך כלומר כתבו מעתה גט לארוסתי שתהא מגורשת ממני לכשאכנסנה וההיא דיבמות כשאמר להם בעודה ארוסה כתבו לה גט לאחר שאכנסנה. הרשב"א והר"ן.

וכן פירש הרא"ש וזה לשונו ונראה לפרש דתנן דגוף והפירות וכו'. והך ברייתא אתיא לפרושי דייתיקי ומתנות דמתניתין והשתא ניחא הא דפריך רב זביד והא אידי ואידי דייתקאות קתני אלא אמר רב זביד וכו' ולא פריך והא אידי ואידי מתנות קתני משום דמתנות דמתניתין דין דייתקאות אית להו. עד כאן.

וכן פירשו בתוספות שאנ"ץ וזה לשונם: איזהו דייתיקי וכו'. הך ברייתא אתיא לפרושי דייתיקי ומתנות דמתניתין ומשמע ליה דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה פירוש כגון מתנת שכיב מרע וכגון שפירש כך בהדיא דבסתמא מהיום ולאחר מיתה הוי גוף מהיום ופירות לאחר מיתה כדאמרינן בפרק יש נוחלין. ולפי מה שפירשה אתי שפיר הא דפריך לקמן רב זביד והא אידי ואידי דייתקאות קתני אלא אמר רב זביד הא והא בשכיב מרע ולא פריך והא אידי ואידי מתנות קתני משום דמתנות דמתניתין דין דייתקאות אית להו. וניחא נמי לפי מסקנא דשמעתא דאכתי תיקשי לן דמחמת דשייך למידק טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין ואמאי נותנין במתנת בריא ניחוש דילמא אימליך והדר כתבה ליה לאיניש אחרינא ויהבה ליה והשתא קא הדר ניה מההוא בתרא אלא לפי מה שפירשנו דמתנה דמתניתין יש לה דין מתנת שכיב מרע אתי שפיר. עד כאן.
אבל הריטב"א כתב וזה לשונו: איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. פירש רש"י גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וכן משמעות זה הלשון בכל מקום וכדאיתא בפרק מי שמת. והקשה רבינו תם דאם כן אין זו כמתנת שכיב מרע דאלו מתנת שכיב מרע לא קני כלום אלא לאחר מיתה. לכך פירש הוא ור"י כל שכתוב מהיום אם לא אחזור בו עד לאחר מיתה ואף על פי שאין זה הלשון מתפרש כן בעלמא הרבה יש בתלמוד לשון אחד בשני מקומות שפירושו מתחלף. ואין פירוש זה מחוור דכיון דקתני סתם כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה ודאי כההוא דפרק מי שמת קאמר ועלה קאי. ועוד דהא סוף סוף לא דמי למתנת שכיב מרע דהא אי הדר ביה מחיים לא קנה כלום ואפילו לאחר מיתה ואי לא הדר ביה הא קני מהיום גופא ופירי. ומיהו בזו יש לומר דהכי קאמר איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני קנין גמור ולא נחית לארעא אלא לאחר מיתה כל שכתוב בו מהיום ולאחר מיתה.

בפרש"י בד"ה אפותיקאות כו' למלוה על פה שהיתה לו עליו מלוה ישנה עכ"ל נראה שדקדק לפרש כן מדלא נקט כל שטרות אלא אפותיקאות דקתני נמי מיירי בכה"ג שנעשה על מלוה ישנה בע"פ דלא משתעבד ליה ומצי הדר ביה אבל אפותיקי שנעשה בשעת הלואה ודאי דהוה מלוה בשטר ולא מצו הדר ביה ודו"ק:

ד"ה וליחוש וכו' עד בסופו וי"ל דמיד כשנכתב הגט וכו'. פי' כך הוא הנהוג ולכך בגט לא פרכינן וליחוש וכו' אלא היכי דאתרע בנפילה אבל גבי שט"ח דרגילות הוא שאינו נותן לו מיד ולכך פרכינן וליחוש אפילו גיכי דלא אתרע:

רש"י בד"ה מאי איכא כו' בחתומיו זכין לו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל אינש כו' לידבר עם הארץ כו' נ"ב פי' כדי שלא יחליפו לו באשה אחרת:

גמרא וליחוש שמא כתב כו' ואתי למטרף כו' הניחא כו'. קצת קשה אמאי לא מקשי וליחוש נמי כמו למטה בעבד דלמא כתב ליתן בנים וכו' ואזלא איתתא זבנה ממעשי ידיה קרקע ואזיל הבעל וזבין לה ומפקא לה לגיטא דכתב בניסן וקטרפא לקוחות שלא כדין ולכאורה היה מרויח גם בזה הניחא למ"ד כו' וי"ל שאין דרך שיקנה אחד מן הבעל נכסים בלא רשות אשתו שהרי כל נכסיו משועבדין לה לכתובה וק"ל:

ברש"י בד"ה חוב הוא לעבד כו' בשפחה כנענית כו'. ואע"ג דהשתא שרי בבת ישראל מ"מ שפחה כנענית ניחא לעבדים טפי דזילא ליה דיכול לזלזל בה כל מה דבעי ושכיחא ליה וכו' כן הוא בפרק ראשון דגיטין:

בתוס' בד"ה אבל איניש דעלמא לא וכו' דלא מהימן. לפי"ז קשה לי קצת הא דאמרי' איזהו ת"ח שמחזירין לו אבידה בטביעת עין מדקדק בחלוקו וכו' ופירשו שם כיון שמדקדק כ"כ וכו' [משמע דכיון דמדקדק יש לו טביעת עין גדול] ועיין:

בתוס' בד"ה ליחוש כו' אבל הכא שהבעל מודה כו'. ואף לפי מ"ש לעיל ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בה בחזרה זו מ"מ הלקוחות יטעו כו':

בא"ד וי"ל כו' דיזיף בצנעא יזיף כו'. ומ"מ מקשה הגמרא שפיר ומ"ש משט"ח כו' דכיון דנפל כשנמסר לו היום יש לו קול שמוסרין לו שטר ע"פ ב"ד דזמנו מוקדם:

גמרא ואזיל עבדא וקנה נכסין כו'. והא דל"ק דניחוש שמא מכר את העבד גופיה דא"כ ה"ל להיות בבית רבו שני:

תד"ה וליחוש. ואמתניתין דדייקינן כו' לא פריך כו' כיון דעתה כו'. והעתיקם התוי"ט ובתור"ע מלא דבריו במה שמחלק הש"ס בין זה לשט"ח ע"ש ונ"ל של"ד במחכ"ת בתרתי חדא דלאביי שפי' הרע"ב לעיל מתניתין דמצא שט"ח אליבי' לק"מ משם כמבואר. שנית דהתם דהלוה מודה שלוה מזמן הכתוב בשטר א"כ הוה דומיא דברייתא שאין לו קול והתוי"ט לא בא אלא ליישב המשנה מדתפס לשון התוס' ודו"ק:

גמרא ואזל עבדא וקנה נכסי'. בשיטה מקובצת כ' בשם הרשב"א דה"ה דה"מ להקשות דשמא מכר העבד לאחר ע"ש.
נ"ל ביאור דברי' הא דמספיק לזה שינוי' דהש"ס דיאמרו אייתי ראי'. אף שהעבד מוחזק בעצמו וכמ"ש תוס' בסוגיא דשמא יחפ' היינו דאף אם לא נחזיר השטר שחרור ויהי' מונח בב"ד מ"מ יהיה העבד מוחזק בעצמו ויהי' נאמן לגבי האדון הב' שהוא משוחרר, אלא דלס"ד הו"מ להקשות דכ"ז שלא נחזיר ויהיה הדבר בספק יטריחו לקוחות לחזור אחר ראיה, אבל אם נחזיר יחשבו הלקוחות דמטא לידה מזמן הכתוב כמו כל שחרור דעלמא ולא יחקרו למצוא ראי', וסברא זו מוכח בפירכת הש"ס גבי שובר אם לא נחזיר, ג"כ יחזיק הבעל בקרקע המשועבד לכתובה מספק, אע"כ ג"כ כנ"ל דעכ"פ יחקור הלוקח למצוא ראיה ועי"ז שנחזיר השובר לא יחפש אחר ראיה, אבל לפ"מ דמשנינן דלקוחות אסקי אדעת' לומר אייתי ראיה אין כאן חשש, דאין הפרש בין חזרה ובין יהא מונח:
ובעיקר קושי' הרשב"א לפמ"ש תוס' לקמן (דף כ') ד"ה ש"מ איתא לדשמואל בתירוצם הב' דלא חייש לקנוניא כיון דצריכים לשלם ולא תרויח כלום, ולעיל במצא שט"ח חיישי' ללקוחות שלא באחריות, ביאור דבריהם הא דל"ח גם בשובר דמכרה כתובה שלא באחריות, היינו דאף דקיי"ל בנמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו, היינו דמ"מ שייך על השדה שם מכר, אלא דאינה שלו וטורפה ממנו, אבל שטר שמוכרים ונמצא פרוע דפקע שיעבודו והוי כחספא בעלמא, וא"כ הכא י"ל בעבד דאם מוכרי' אותו ונמצא בן חורי' הוי כמין אחר ואין שייכות בו ענין מכירה, ומכירה בעצמותו בטילה, דעבד מכר ולא ב"ח, וא"כ יצטרך הרב לשלם להלוקח דמיו וליכא חשש קנוניא.

תוס' ד"ה וליחוש כו' ולא יאמרו אייתי ראי'.
ולכאורה קשה מה פריך הש"ס אמתני' דמצא שט"ח דלמא דוקא גבי גט דכל גיטין יש להן קול כגיטין הבאים ממדה"י יאמרו אייתי ראי', אבל במצא שט"ח דלית להם קול במסירתן מכח ריעות' דנפילה לא יאמרו אייתי ראי'. היה נראה לכאורה ליישב דטעמא דבגט יש לה קול במסירה דעדי מסירה מפקי לקלא, אבל גבי שטר דלא בעי ע"מ ליכא קלא, א"כ גבי מצא שט"ח דנמסר לו עפ"י ב"ד ודאי יש לו קול, מיהו לישנא דתוס' לקמן ד"ה אימת, לא משמע הכי, ונראה ליישב דודאי כל גיטין הבאי' ממד"ה יש להן קול, אבל הכא דע"מ רואין שנמסר לה עפ"י הודאת הבעל יסברו דאנן מאמינים לו דממנה נפל ולא יוציאו קול, כך היה ס"ד דגמרא דפריך וליחוש, ותי' הגמרא דיאמרו אייתי ראי', ע"כ מטעמא ריעותא דנפילה דהשתא ליכא טעמא מטעם קול, וק"ל:

בתוספות בד"ה אבל אינש דעלמא כו' והאי דלא מהדרינן ליה משום דלא מהימן עכ"ל. ואין כוונתם דלא מהימן לגמרי וחשדינן ליה שמשקר בכוונה אלא שסובר מסתמא כיון שנאבד ממנו גט כזה זה הוא שנמצא ולא מהימן במה שאומר שמכירו בטביעת עין וכ"כ התוס' בהדיא לעיל בסמוך:

בגמרא וליחוש שמא כתב כו' ואזל בעל וזבין פירי כו' ואתיא למטרף לקוחות ע"כ. פי' שתטרוף מאותן לקוחות שקנו הפירות גופייהו אבל ודאי משאר לקוחות שקנו שאר נכסים אצל הבעל לא תוכל לטרוף עבור אכילת פירות שלה דלא יהא אלא גזלן מ"מ מע"פ הוא ולא גבי ממשעבדי וק"ל:

בתוספות בד"ה וליחוש כו' אבל הכא שהבעל מודה שממנה נפל כו' עכ"ל. ואף שהתוס' כתבו לעיל דהא דקתני יחזיר לאשה היינו שנותן לה עכשיו בתורת נתינה היינו משום דלא מהימנינן ליה במה שאמר שכבר גירשה אבל מ"מ טענת הבעל ודאי היתה שממנה נפל כפשטא דלישנא דהבעל מודה לה בהכי איירי וא"כ עדיין יסברו הלקוחות שנתגרשה מיום הכתיבה כטענת שניהם וק"ל ועיין בת"ח באריכות:

בגמרא אמר אביי ה"ק איזהו מתנת בריא כו' טעמא דלא אמר תנו עכ"ל. ונראה דאביי מפ' דברייתא דאיזהו מתנה אמתני' נמי קאי ומשום דבמתנת בריא לא שייך למידק כלל הא אמר תנו נותנין דודאי איכא למיחש לקנוניא כדמסיק ר' אבא בר ממל מש"ה מפ' למתני' דמיירי במתנת בריא שהיא כמתנת שכ"מ כגון שאמר מהיום אם לא אחזור בי קודם מותי כמ"ש התוספות בסמוך ומש"ה מדייק הש"ס עכשיו הא אמר תנו נותנין ואפירושא דאביי סמיך כן הבנתי הפי' מלשון הרא"ש ע"ש ואף על גב דלאביי דסבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו במתנת בריא נמי י"ל דאם אמר תנו נותנין דכיון דמטא לידיה זכה למפרע כדין וכ"כ התוספ' בסמוך מ"מ רוב הפוסקים מפרשים דאביי נמי מודה דהיכא שמכרה לאחר קודם שמסר השטר לזה נתבטלה זיכוי החתימה לגמרי וכ"נ מל' רש"י וכ"כ הרי"ף בהדיא והביאו הרא"ש ובסמוך אכתוב עוד מזה. מיהו לפרש"י שמפרש דמהיום ולאחר מיתה היינו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה א"כ לא יתכן לומר דקושיא דהא אמר תנו נותנין נמשך לפירושא דאביי ובאמת נ"ל מל' הרי"ף והרא"ש גירסא אחרת בל' הגמרא שקודם טעמא דלא אמר תנו יש רשימה חדשה בלשון המשנה שאני אומר כתובים היו כו' טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין וא"כ בלא"ה א"ש לכל המפרשים ודו"ק:

מצא שטר שחרור כו' דלמא קני עבדא נכסין כו'. ותמוה למה לא פריך שמא מכר העבד בין ניסן כו' ומפיק שטר שחרור דקדים. כמ"ש תוס' גטין דמה"ט תקינו זמן בש"ש. והי' קשה גם לאביי להרי"ף ז"ל כפי' הרא"ש דזה הוי חזרה גמורה שמכר העבד אחר הכתיבת ש"ש. משא"כ בנכסים שקנה שלא נק' חזרה כדאמר הניחא לאביי כו'. ונראה למ"ש תוס' כ' דכשמצריך לשלם הכל לא ח' לקנוניא והחשש לעיל רק משום לוקח שלא באחריות וכן פירש"י לעיל י"ג. וא"כ ניהו דבנמצאת שדה שאינו שלו ג"כ בפי' שלא באחריות אינו חוזר עליו. ואף דלא הוי מכירה כלל ומה ענין זה לאחריות. וע"כ משום דמ"מ שם מכר עליו כדאמר לקמן ע"ב ע"ב דניתן לכתוב משום דניחא לי' דליקו בהמנותי' מפייס למרי' ומוקי לזביני' שיחזור ויקנהו, מהנגזל ע"ש. וכיון דנקרא מכר שייך לאחריות כנ"ל. משא"כ בעבד כשכבר משוחרר ומכרו אינו ענין לאחריות ואף בפי' שלא באחריות יתחייב להחזיר דמיו דלא שייך שיחזור ויקנהו. וממילא במודה לא שייך חשש הנ"ל. ולכך אמר הש"ס רק על הנכסים דזבין הרב וזה רק גזלה שנמצא השדה שאינו שלו דשייך לאחריות ויש חשש לוקח שלא באחריות כנ"ל ויש בזה לישב מה דקשה לכאורה להרמב"ן ז"ל בשטר שכלול רבית עם הקרן דכשר לענין הקרן אף דשייך גזרה שמא יגבה גם הרבית כיון דגם שיגבה הרבית יהי' גביית הקרן כדין ודוקא מוקדם שכל הגבי' יהי' שלא כדין כשיגבה מז"ר לכך פסול גם מז"ש ע"ש פ' א"נ. וא"כ בעבד דפריך דקני נכסין כו' והא מ"מ מזמן שני ואילך יהי' כדין מה שיגבה וגם השחרור בדין אף אם יגבה נכסים הנ"ל שלא כדין. וא"כ אף אי כ' בניסן כו' ולא מסר עד אח"כ ג"כ כשר מזמן שני. וא"כ שפיר יחזיר ומה פריך. ואף דצריך לסלק החשש שלא כדין מ"מ מהני שוב שיכתבו עליו שלא יטרוף רק מזמן זה שנמצא. ואף דמוקדם שנראה פיסולו בב"ד לא מהני היינו משום שכבר פסול מז"ש ג"כ משא"כ בזה שכשר מז"ש ורק לסלק החשש שפיר מהני לכתוב עליו כנ"ל:

ולהנ"ל א"ש דשוב יש ב' החששות דזבין נכסי כו' שלא באחריות ושייך ג"כ שמא מכר העבד ואף שמודה ויצטרך לשלם ללוקח העבד ולא ירויח ז"א דירויח הנכסים שמכר שלא באחריות. וכיון שאין ראי' מהודאתו יש חשש מגוף העבד דיהי' שלא כדין מה שיחזיקוהו משחרור דעבד הוא ושוב הכל שלא כדין ופסול גם גוף השחרור מזמן שני ג"כ ככל מוקדם אף דעכשיו כדין. אך עדיין ישאר הקושי' להרי"ף כנ"ל דהוי חזרה גם לאביי כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוס' גטין שם דכשלא יהי' זמן וימכור יהי' העבד מוחזק בעצמו ויהי' נאמן שהי' משוחרר קודם המכירה ע"ש. ואף דלא שייך הרי משוחרר לפניך דכשמכרו קודם עדיין עבד מ"מ ס"ל לתוס' דמהני חזקתו בעצמו נגד החזקה. וא"כ כאן לענין העבד לא שייך שמא כ' כו' ול"נ ע"ת. דהא גם שהי' הלוקח לפנינו והי' ספק זה אם נמכר קודם ג"כ מהני חזקת העבד בעצמו שמשוחרר. ואף דגבי שובר לקמן אמרינן החשש כנ"ל אף שא"י להוציא מספק מ"מ שם שייך כמ"ש לקמן דעכ"פ מהני תפיסה בספק וכשמחזירין עושין מהספק ודאי ולא יועיל תפיסה. משא"כ בעבד דלא שייך תפיסה ותמיד מוחזק בעצמו. לא שייך החשש שמא כ'. ולכך אמר לענין הנכסים דאזיל וטריף כו' וזה שלא כדין דמספק א"י להוציא כנ"ל:

הניחא למ"ד זכות וכאביי כו'. לכאורה לרש"י דהפי' ל"ל עד תשרי שכבר נתן ולא נזהר משום פסול מוקדם וא"כ בעבד איך בשביל שנודע לו פסול מוקדם לא נזהר הוא פסול רק מדרבנן ואי"ל שפחה ולא ב"ח וכופין את רבו לעשותו ב"ח ליתן ש"ש כשר והי' לו לשמרו ולא שייך ריעותא דנפילה ושוב לא חיישינן כלל. ובלא דאביי ניחא. וי"ל דהא דלא ס"ל לרש"י לעיל כפי' התוס' דעתה רוצה ליתן משום דא"כ בהודאתו מפסיד לעצמו דיכול לתבעו ועדיין לא לוה ולס"ד דל"ח לקנוניא לא פי' כנ"ל. משא"כ למסקנא דח' לקנוניא גם לרש"י שייך חשש התוס' שעתה רוצה ליתנו לו כדי שיגבה מלקוחות דזבין נכסי ומהרב נפל שלא נזהר כנ"ל:

רש"י וכיון דזכות הוא איכא לתרוצי דמשעה שנכתב כו' דלכי מטי שטר גט לידיה נעשה ב"ח למפרע כו'. עיין שם אריכות לשון מה שאין דרכו ז"ל. גם מ"ש איכא לתרוצי. הא פשוט כן. וי"ל דלהרי"ף הנ"ל גם לאביי קשה שמא מכר העבד והוי חזרה מהשיחרור. ועוד גם אי דלא כהנ"ל יש לומר דלא מיקרי מטי לידי' כלל כיון שכבר נמכר ואין יד לעבד בלא רבו. וכיון שצריך להיות מקודם מטי לידיה ואח"כ משוחרר למפרע וכאן כל זמן שאינו משוחרר לא חשוב מטי לידיה כלל דמה שקנה העבד קנה רבו שני. דאף דבכל שיחרור אמרינן גיטו וידו באין כאחד דאין יד כו' מ"מ היינו לגבי הרב עצמו שמשחררו ומסלק עצמו מזכייתו. משא"כ כשכבר עבד של אחר יש לומר דלא מהני נתינת רב זה לחשב מטי לידיה אף שיהיה עי"ז למפרע. אבל מ"מ אינו מוכרח וזהו שכתב רש"י איכא לתרוצי כו' דמ"מ דלכי מ"ל ב"ח למפרע כנ"ל. ופירש"י כן כדי דלמסקנא דאמר אייתי ראיה שוב אינו מוכרח סברא הנ"ל. וי"ל לאביי דלא מהני בשיחרור כנ"ל כשנותן לו אחר שנמכר שיהיה נקרא מטי לידיה כנ"ל:

עוד נראה לענ"ד למ"ש תוספ' לקמן כ' דהא דעבז"ל תקנת חכמים כדי שיוכלו לכתוב ולענין איסור כ' תוס' כשבא על ב"ח פסלה רק למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור כו' עיין שם. ולכאורה תמוה הא כל הזכות מה שהוא מותר בב"ח כמבואר בגמרא. ואם כן כיון דלענין איסור לא מהני עבז"ל. אם כן שוב אינו זכות כלל דאדרבה נאסר בשפחה גם כן מדרבנן ובכח מה"ת ושוב לא מהני כלל גם לממון כיון דאינו זכות. ואפילו למ"ד יש כח ביד חכמים לעקור כו' מ"מ קשה דאחר החתימה כל זמן דלא מטי לידיה ודאי אסור בשתיהן אי עבז"ל דבשפחה אסור שמא ימטי לידיה ויהיה ב"ח למפרע ובב"ח אסור שמא לא יתנו לו ולא יהיה כלל עבז"ל. וממילא לא שייך עבז"ל שבזכי' זו ע"מ דמטי לידיה אין כאן זכות כלל עד דמטי לידיה ואז בל"ז מהני. וצ"ל דמ"מ הוי זכות דשטר זה כשיהיה מטי לידיה אחר כך אי לא יהיה זכין לו עכשיו יהיה פסול משום מוקדם גם מאז ואילך מדרבנן עכ"פ וכשנאמר עבז"ל לענין ממון עתה יהיה כשר עכ"פ מאחר שיהיה מטי לידיה לגמרי שיהיה מותר בב"ח משעה דלמטי לידיה וגם זה זכות אף שאסור עד שיהיה מטי לידיה מה שיהיה עי"ז מותר בב"ח מאז ואילך שלא יחשב מוקדם כנ"ל. וזהו שדייק רש"י ז"ל שהקדים זכות כו' טובה לו שמתירו בקהל כו' איכא לתרוצי דמשעה שנכתב זוכין לו דלכי מטי לידיה ב"ח למפרע כו'. והיינו דעכ"פ חשוב זכות מיד דכשיהי' מטי לידיה יועיל לענין ממון למפרע ויהיה מותר בקהל מכאן ולהבא כנ"ל. ומ"מ אין סברא זו מוכרח ולמסקנא י"ל דלא אמרינן זה לאביי גם כן ולא מהני כיון שעכשיו אינו זכות כלל כנ"ל. בפרט לענין החשש שמא מכרו לאחר אף דלא נימא כנ"ל. דמהני גם כן מטי לידיה לסוף. מ"מ הא בזה אינו זכות כלל כיון דרק מדרבנן עבז"ל ואם כן מן התורה גם שמטי לידיה בסוף עדיין עבד דכבר נמכר ולא מהני כלל מן התורה ויהיה אסור בב"ח לעולם ואין כאן זכות ולא שייך כנ"ל. וצ"ל כיון דלענין ממון כח ביד חכמים שוב פקע המכירה למפרע דקנין איסור לחוד אינו יכול למכור כדאמר פרק השולח. וגם דהוי מקח טעות. וגם דזכות שיכופו הב' לשחררו כנ"ל:

שם רש"י ד"ה מא"ל דהשתא ל"ל עבז"ל דא"ח לאדם כו'. ואין פי' לדבריו והגי' חבין ג"כ אינו מובן. ונראה דהא למ"ש גם למ"ד זכות הוא רק כאן לענין כשיהיה מטי לידיה שיועיל ולא יהיה מוקדם וא"כ גם למ"ד חוב הוא לעבד מודה כאן דהטעם דחוב הוא רק משום דניחא לי' בשפחה. וכאן כשיהיה מטי לידיה ולא נימא עבז"ל יהיה אסור בשפחה ובב"ח דמוקדם פסול מדרבנן ואסור בשתיהן א"כ לכ"ע זכות היא לו שיזכו עדיו ויהיה מותר בב"ח כשיהיה מטי לידיה כנ"ל. אך מ"מ כיון דגוף השחרור הוא חוב לא שייך טעמא דזכין שלא בפניו דאנן סהדי דהוי משוי שליח כיון דבאמת חוב. ומיושב לשון רש"י דל"ל עבז"ל דמ"מ אין חבין כו'. וגם די"ל אם לא יהיה עבז"ל לא יתן לו הרב כלל אותו המוקדם דמה תועלת לו הא אם יכופוהו ליתן לו ש"ש כשר. ומה שמאחר ליתן לו זכות לו. משא"כ למ"ד זכות כנ"ל:

שם דייתיקי מתנה כו' טעמא כו' הא אמר תנו נותנין ורמינהו אע"פ כו'. ולמה לא פריך אמתני' לחוד וניחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' כדפריך לעיל אגט בזמן שמודה מיהת יחזיר כו'. וי"ל דהיה י"ל ונמלך וכתב לאחר ועתה מצוה ליתן כמו שכתב רש"י לקמן אמתנות. ולכך בגט וש"ש מייתי הברייתא בזמן שמודה יחזיר. ולא פריך אמתני' לחוד עיין שם. ובדייתיקי בל"ז לא קשה דבאמת מתנת ש"מ מצי הדר ביה וליכא חשש:

אירכס ליה גיטא. שהיה שליח להביא ואירכס ליה ואשכחוהו: אמר אי סימנא. חשיבא לכו אית לי בגויה סימנא: ואי טביעות עין. חשיבא לכו אית לי בגויה טביעות עינא מכירו אני בכתב ידי הסופר והעדים מדת ארכו ורחבו כאדם המכיר את חבירו בטביעת עין שטבע בו ואין בו סימן: וקסברי. רבנן סימנין דאורייתא שלא אמרתי סימן מובהק והחזירוהו לי: ודוקא לצורבא מדרבנן. דמוחזק לן ביה דלא משני בדיבוריה: ולא נתן עד תשרי. וכל זמן שלא נתן היה לו לאכול ולמכור פירי נכסי מלוג שלה שתקנו חכמים לבעל לאכול פירות של נכסי מלוג אשתו שנפלו לה לירושה: וזבין פירי. כמשפטו: שפיר. יש לה לטרוף כל מה שמכר משעת כתיבה והא פלוגתא במסכת גיטין בפ' שני (דף יז:): אימת מטא גיטא לידך. מיד בעליך: אימת מטא שטרא לידך. מיד הלוה מתחלה: אתי לוקח ותבע. אי אתיא למיטרף מסיק אדעתיה לתבוע אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך בזמנא קמא: מקמי דידי. מקודם שמכר לי הלוה נכסיו מטא שטר מיד לוה למלוה בראשונה: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא בפ''ק דגיטין (דף יב:): זכות הוא לעבד. טובה היא אצלו שמתירו בקהל וכיון דזכות הוא איכא לתרוצי דמשעה שנכתב זוכה בשחרור דלכי מטא שטר גט לידיה נעשה בן חורין למפרע משעת חתימה: חוב הוא לעבד. חובתו הוא שיוצא מתחת רבו כלומר הפסד הוא לו שאם עבד כהן הוא פוסלו מן התרומה ואם של ישראל אוסרו בשפחה כנענית דזילא ליה ושכיחא ליה ופריצא ליה: מאי איכא למימר. דהשתא ליכא למימר עדיו בחתומיו חבין לו דאין חבין לאדם שלא בפניו: דא תהא למיקם. שטר זה יהיה לקום ולהיות בכל הכתוב בו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי: מתנה. מתנת בריא איזו היא כל שכתוב בו כו': מהיום ולאחר מיתה. גוף הקרקע קנוי לו מן היום ואין לו עוד רשות למוכרה וליתנה ולהורישה והפירות אינו אוכל כל ימי חייו אלא לאחר מיתה: ואי לא לא קני. בתמיה כל שכן דאם יהיב ליה גוף ופירות במעכשיו דקני טפי סתם מתנת שכיב מרע לא קניא לו אלא לאחר מיתה דמחמת מיתה הוא מצווה: הא אמר תנו נותנין. אמתני' פריך דתלי טעמא בשאני אומר נמלך עליהם שלא לתנן: אפותיקאות. שעשה לו שדה אפותיקי למלוה על פה שהיתה לו עליו מלוה ישנה: לא יחזיר. שמא כתבה לזה ולא מסר לו ולא זכה בקרקע וחזר וכתב לאחר ומסר לו השטר וזכה בו ובא לחזור בו מן השני ורוצה לתת לראשון וחפץ שימסרו לו שטר זה שיוציאנה בבית דין ונמצא זמן שטר של זה קודם לשטרו של שני ויוציאנה מידו בדין:
אי סימנין דאורייתא. בגט נמי מהדרינן ואי סימנין דרבנן מה שמחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר אבל מדאורייתא צריך או עדים או סימן מובהק וגט נמי דאיסור הוא לא מהדרינן אלא בסימן מובהק: אבל איניש דעלמא לא. מפרש ר''ת דעם הארץ נמי אית ליה טביעות עינא כדאמר בפ' גט פשוט (ב''ב דף קסח.) האי מאן דבעי לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה והאי דלא מהדרינן ליה משום דלא מהימן: וליחוש דלמא כתב ליתן בניסן כו'. ואפילו לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הכא גבי אשה חוב הוא לה ואמתני' דדייקינן הא אמר תנו נותנין וכן אמתני' דהמביא גט ממדינת הים לא פריך ניחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' כיון דעתה שבא לגרשה רואין שהזמן מוקדם ויש קול שלא נמסר ביום שנכתב ויזכרו לקוחות לומר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אבל הכא שהבעל מודה שממנה נפל וגירשה ביום הכתיבה פריך וניחוש שמא יסברו לקוחות שאמרה אמת ולא יאמרו בשעת טריפה אייתי ראייה אימת מטא גיטא לידך וא''ת ואמאי לא פריך אמתני' דכותבין גט לאיש אע''פ שאין אשתו עמו ליחוש שמא לא יתן עד שנה וכי תימא כיון דליכא ריעותא דנפילה י''ל יום שנכתב נמסר ואפי' נמסר נמי אחר זמן יש קול שלא נמסר ביום שנכתב כי רואים בשעת קבלת הגט שהוא מוקדם ויזכרו לקוחות לומר כשתטרף אייתי ראיה דהא לעיל (דף יב:) פריך גבי כותבין שטר ללוה ויש לומר דגבי כותבין שטר ללוה פריך שפיר משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף (ב''ב מב.) ויש לחוש שמא לאחר זמן ימסור לו בצנעא ויסברו לקוחות שנמסר לו משעת כתיבה אבל גט דיהבי בפרהסיא דצריך עדי מסירה אפילו לר''מ דאין דבר שבערוה פחות משנים כדפירש ר''ת ורשב''ם בגיטין (ד. ד''ה דק''ל) ועוד דרגילות לגרש בפרהסיא לגלות שהיא פנויה יש קול שנתגרשה אחר זמן כתיבה ולא יטעו הלקוחות אבל אכתי קשה אמאי כותבין גט לאיש כו' ניחוש שמא תזנה אחר הכתיבה ויתן לה בצנעא כדי לחפות עליה וי''ל דמיד שנכתב הגט נותן לה דלא מקדים איניש פורענות לנפשיה: אימת מטא גיטא לידך. בשאר גיטין לא אמרינן כן דמסתמא ביום שנכתב נמסר אבל זה דנפל אתרע:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד