בבא מציעא יח ע"ב

בבא מציעא יח ע"ב - Steinsaltz

We are concerned about the possibility that there are two cities named Sheviri and that this bill of divorce may belong to someone else who lives in the other Sheviri, and therefore it should not be returned. And Rav Ḥisda said to Rabba about this issue: Go out and examine this halakha, as in the evening Rav Huna will ask you about it. He went out, examined it, and discovered a relevant source, as we learned in a mishna (20a): One must return any court enactment, i.e., a promissory note that has been authenticated by the court, to its owner. Since the bill of divorce was found in the court, it is in this category and must be returned.

The Gemara concludes its proof that even in a place where passing caravans are common, the concern that the bill of divorce belongs to another couple applies only if it is known that there is another couple in the same locale with the same names as those written in the bill of divorce: And the court of Rav Huna is comparable to a place where passing caravans are common, as many people from different places pass through for judgment. And yet, Rabba resolved that if one finds a bill of divorce there, he should return it. Evidently he holds that if it is established that there are two people named Yosef ben Shimon in the city, then there is indeed a concern and the document should not be returned, but if not, there is no concern.

The Gemara relates that Rabba performed an action, i.e., issued a practical ruling, with regard to a certain bill of divorce that was found in a flax house in the city of Pumbedita, in accordance with his halakha, and he instructed that the bill of divorce should be returned.

There is disagreement as to the exact details of the case. There are those who say that this occurred in the place where people sell flax, and it is specifically because it was not established that two couples with the same names lived in the city where the bill of divorce was written that Rabba ruled that the bill of divorce should be returned despite the fact that passing caravans are common there.

And there are those who say that it occurred in the place where people soak flax, and he ruled that the bill of divorce should be returned even though it was established that there were two couples with the same names living in the city where the bill of divorce was written, as passing caravans are uncommon there.

Similarly, Rabbi Zeira raises a contradiction between the mishna and a baraita, and he resolves the contradiction employing the same distinction. We learned in the mishna: With regard to an agent who was bringing a bill of divorce to a woman and he lost it, if he found it immediately, the bill of divorce is still valid, but if not, it is not valid. And Rabbi Zeira raises a contradiction between this mishna and a baraita that states: If one found a woman’s bill of divorce in the marketplace, in a case when the husband admits that he wrote and gave it to the wife, the finder must return it to the wife; but if the husband does not admit to this, he may return it neither to this one, the husband, nor to that one, the wife.

In any event, the baraita teaches that in a case when the husband admits that he wrote it, the finder must return it to the wife, and this is the halakha even if it was found after a long time.

And Rabbi Zeira answers that here, in the case of the mishna, the bill of divorce is valid only if it is found immediately, as it is a case where it is found in a place where passing caravans are common. And there, in the baraita, the bill of divorce can be returned even if it was found after a long time, as it is a case where it is found in a place where passing caravans are uncommon.

The Gemara compares the rulings of Rabba and Rabbi Zeira. There are those who say, with regard to Rabbi Zeira’s statement that the finder should not return the bill of divorce in a place where passing caravans are common: And this applies specifically in a case where it is established that there are two couples in the town with the same names. In that case, Rabbi Zeira holds that the bill of divorce should not be returned, and this is the same ruling as that of Rabba. And there are those who say: In a place where passing caravans are common, even if it is not established that there are two couples with the same names, the bill of divorce should not be returned, and Rabbi Zeira disagrees with the ruling of Rabba.

The Gemara asks: Granted, Rabba does not state his explanation in accordance with that of Rabbi Zeira and raise a contradiction from the baraita, as he holds that a mishna serves as a stronger basis for raising a difficulty than a baraita, as the Mishna, redacted by Rabbi Yehuda HaNasi, employs more precise language; but what is the reason that Rabbi Zeira does not state his explanation in accordance with that of Rabba and raise a contradiction from the Mishna?

The Gemara answers: Rabbi Zeira could have said to you: Does the mishna actually teach that if the one who wrote the document says: Give it to the intended recipient, the finder must give it to him, and that this is the halakha even if a long time passed since it was lost? This was only an inference from the mishna. Perhaps the mishna merely means to indicate that if the writer says: Give it to the intended recipient, the finder must give it to him, but actually, this is to be understood as we maintain in the mishna in Gittin, that this halakha applies only if the document was found immediately. Therefore, Rabbi Zeira posed his question from the baraita.

The Gemara asks: According to the one who says that according to the opinion of Rabbi Zeira a document may not be returned in a place where passing caravans are common, and this is the halakha even if it was not established that there are two people named Yosef ben Shimon in town, and he disagrees with Rabba, with regard to what do Rabbi Zeira and Rabba disagree? What is the foundation of their dispute?

The Gemara answers: Rabba maintains his opinion based on the mishna (20a) that teaches: One must return any court enactment. He understands that we are dealing with a document that was found in court, and a court is equivalent to a place where passing caravans are common. And therefore, he maintains that it is specifically in a place where it is established that there are two people with the same name that the finder should not return the document to its presumed owner; but in a place where it is not established that there are two people with the same name, he should return it.

And Rabbi Zeira, who disagrees with Rabba, could have said to you: Does the mishna teach that one must return any court enactment that was found in court? It teaches that one must return any court enactment, without specifying the location where the court enactment was found, and it is actually referring to a case where the documents were found outside the court. If it was found inside the court, it should not be returned. Therefore, Rabbi Zeira was not convinced by Rabba’s proof.

Rabbi Yirmeya states an alternative resolution to the contradiction between the mishna here and the baraita, on the one hand, and the mishna in Gittin on the other: A found bill of divorce should be returned only in a case where the witnesses who signed the bill of divorce say: We have never signed a bill of divorce of a person named Yosef ben Shimon other than this one, in which case there is no concern that the bill of divorce belongs to someone else.

The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating that one returns the bill of divorce? Since it clearly belongs to him, there is no question that it must be returned to him. The Gemara answers that it is necessary lest you say that one should be concerned that perhaps it happened that another bill of divorce was written in which the names of the husband and the wife are identical to the names of the husband and wife of the second bill of divorce, and the names of the witnesses on that bill of divorce are identical to the names of the witnesses on this bill of divorce, when in fact they are different witnesses. To counter this, the mishna teaches us that this is not a concern.

Rav Ashi stated another resolution to the contradiction: The bill of divorce should be returned only in a case where the person claiming to have lost it provides a clear-cut distinguishing mark, e.g., he says: There is a hole in the bill of divorce next to such and such a letter.

The Gemara comments: And Rav Ashi permits one to return such a bill of divorce specifically when the one claiming to have lost it says that the hole is next to such and such a letter, as that is a clear-cut distinguishing mark. But if he said only that it had a hole without mentioning its precise location, one should not return the bill of divorce, as that is not considered a clear-cut distinguishing mark.

The Gemara explains: Rav Ashi is uncertain whether a lost item is returned to its owner on the basis of distinguishing marks by Torah law or whether it is by rabbinic law. Therefore, in the case of a bill of divorce, he holds that one may rely only on a clear-cut distinguishing mark, as everyone agrees that a lost item is returned to its owner on the basis of a clear-cut distinguishing mark by Torah law.

The Gemara relates that Rabba bar bar Ḥana

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - ב

אמר רב הונא: אף שבא אדם וטוען שאדם מהעיר שוירי שלח את הגט בידו, וממנו נפל, ואנו יודעים שאין בעיר שוירי שני אנשים בעלי אותו שם, מכל מקום חיישינן לשני שוירי ^[106] [חוששין שמא יש שתי ערים ששמן "שוירי"], ובעיר שוירי האחרת יש אדם ששמו כשמו, וממנו נפל, ולכן אין מחזירין לו ^[107] ^[108].

ואמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי מינך רב הונא [צא עיין בדבר, כי בערב ישאל אותך רב הונא בענין זה ^[109]].

נפק ^[110] , דק, ואשכח [יצא רבה, דקדק בדבר, ומצא] ראיה לדבר.

דתנן: כל מעשה בית דין [כל דבר שהיה מקויים בבית דין] שנמצא, שאז אין לחשוש שנמלך שלא ליתנן - הרי זה יחזיר.

וגט זה שנמצא בבית דינו של רב הונא - מקויים היה, שלשם כך הביאוהו לשם. ואם כן, הרי שאין כל חשש, ולכן יחזירנו לשליח התובעו ^[111].

ועתה ממשיכה הגמרא לבאר את הקושיא מרבה על רבה:

והא בי דינא דרב הונא, דמתוך שהכל באין לדון שם, כי [כמו] מקום שהשיירות מצויות דמי, ובכל זאת קא פשיט רבה דיחזיר את הגט לזה שטוען שהוא שלו!

אלמא, מוכח מכאן, שרק אי הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת - אין, אז חוששין לכך. אי לא הוחזקו - לא חוששין. ולכן אמר רבה שאין חוששין לשתי ערים ששמן שוירי, שהרי לא הוחזקו שתי ערים כאלו.

עבד רבה עובדא בגט שנמצא בבי כיתנא [להלן יבואר מהו מקום זה] דפומבדיתא כשמעתיה [כשמועתו], כדבריו לעיל, שחוששין לשני יוסף בן שמעון רק אם נתקיימו שני תנאים:

א. שנמצא השטר במקום שהשיירות מצויות.

ב. שהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון.

והיות שבאותו מעשה לא נתקיימו שני התנאים, וכפי שיבואר להלן, הורה רבה להחזיר את הגט.

איכא דאמרי, ש"בי כיתנא" היינו היכא דמזבני כיתנא [המקום שמוכרין בו פשתן], והוא דווקא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, שאז אף על גב דשכיחין שיירתא באותו מקום, שבאים לקנות שם פשתן, יחזיר.

ואיכא דאמרי, ש"בי כיתנא" היינו היכא דתרו כיתנא [המקום ששורין בו פשתן], ויחזיר אף על גב דהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, משוום דלא שכיחא שיירות באותו מקום.

רבי זירא רמי מתניתין אברייתא [הקשה קושיה מהמשנה שהובאה לעיל על ברייתא] - ומשני [ותירץ את קושייתו]:

תנן: המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר - כשר. ואם לאו - פסול.

ורמינהי: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שנתן את הגט לאשה, וממנה אבד - יחזיר לאשה.

ואם אין הבעל מודה, אלא טוען שממנו נפל, ולא נתנה לה עדיין - לא יחזיר לא לזה ולא לזה [לא לבעל ולא לאשה].

לבעל לא יחזיר, שמא כבר גירשה, ונפל מן האשה. ואם יחזיר לבעל, הוא עלול לשקר ולומר שכבר פרע כתובתה, ולכן החזירה לו את הגט.

ולאשה לא יחזיר, שמא כתב הבעל את הגט, ולבסוף נמלך ולא גירשה. ואם יחזיר לה את הגט, עלולה היא לינשא בו שלא כדין.

קתני מיהת [על כל פנים שנינו]: בזמן שהבעל מודה - יחזיר לאשה, ולא חילק התנא בין זמן מועט לזמן מרובה. משמע, ואפילו אם נמצא הגט לזמן מרובה יחזיר!

ומשני [ותירץ רבי זירא]: כאן, במשנה, מדובר במקום שהשיירות מצויות. ולכן אם עבר זמן מרובה משעת האבידה, יש לחוש שמאחר נפל.

ואילו כאן, בברייתא, מדובר במקום שאין השיירות מצויות, ולכן אין חשש.

איכא דאמרי בדעת רבי זירא, שמה ששנינו שלא יחזיר, והעמדנו שמדובר במקום שהשיירות מצויות, היינו דווקא והוא שהוחזקו שם שני יוסף בן שמעון, דאז לא נהדר, והיינו כדעתו דרבה, שסובר כך לעיל.

ואיכא דאמרי בדעת רבי זירא, שהוא מעמיד את המשנה אף על גב דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, שגם בכהאי גוונא לא נהדר [לא יחזיר], ונמצא שרבי זירא פליגא על דרבה ^[112].

ואמרינן: בשלמא רבה, שהקשה מהמשנה במסכת גיטין על משנתנו, מובן למה לא אמר כרבי זירא, שהקשה מהמשנה במסכת גיטין על הברייתא. משום שמתניתין על מתניתין - אלימא ליה לאקשויי [קושיה עדיפה היא], משום שהמשנה היא עיקר, ותמוה הדבר כששתי משניות סותרות זו את זו.

מה שאין כן ברייתא הסותרת לדברי המשנה, שאין זו קושיה גדולה כל כך, כי אפשר לומר שהברייתא אינה עיקר. כי אם רבי, שסידר את המשניות, לא שנה את האמור בברייתא, מנין לרבי חייא [שסידר את הברייתות] דין זה?!

אלא רבי זירא, שהקשה על הברייתא, מאי טעמא לא אמר כרבה?

אמר לך רבי זירא: בין המשניות אין כלל סתירה. כי מי קא תני במשנתנו: הא אמר תנו - נותנין, ואפילו לזמן מרובה? הרי לא שנינו כך בפירוש במשנה, אלא רבה דייק כך. ודלמא אפשר לדייק אחרת במשנה: הא אמר תנו - נותנין, ולעולם כדקיימא לן, כפי שנפסק להלכה [במשנה במסכת גיטין], שזהו דווקא כשנמצא לאלתר.

לכן העדיף רבי זירא להקשות מהברייתא. שכיון ששנה התנא בפירוש שיחזיר לאשה, היה עליו לחלק בין לאלתר לזמן מרובה.

מה שאין כן במשנתנו, שהתנא שנה רק שלא יחזיר, והדין שאם אמר תנו נותנין הוא רק דיוק, לכן לא היה על התנא לפרש אם מדובר דווקא לאלתר, או גם לזמן מרובה.

והוינן בה: למאן דאמר לעיל, שלרבי זירא, במקום שהשיירות מצויות, חוששין שמא מאחר נפל, ואף על גב שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא דרבה [והוא חולק על רבה], שסובר שחוששין רק אם הוחזקו, במאי קא מיפלגי רבי זירא ורבה?

ומבארינן: רבה סבר: דקתני [מה ששנינו] כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר למי שנכתב השטר עבורו, אף במקרה דאשתכח בבית דין עסקינן ^[113] . והרי בית דין - כמקום שהשיירות מצויות הוא, כפי שאמרנו לעיל, ואף על פי כן שנינו שהרי זה יחזיר. מוכח מכאן, שדווקא והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון, אז חוששין שמא מאחר נפל, ולא יחזיר. אבל אם לא הוחזקו - יחזיר.

ורבי זירא אמר לך: מי קתני [וכי שנינו] במשנתנו: "כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין"? והרי "כל מעשה בית דין יחזיר" קתני, ולא פירשה המשנה היכך נמצאו השטרות. ולעולם אפשר לומר שמדובר דווקא דאשתכח אבראי [שנמצאו השטרות מחוץ לבית דין]. אבל אם נמצאו בבית דין, שהוא מקום שהשיירות מצויות, לא יחזיר, אף שלא הוחזקו.

רבי ירמיה אמר לתרץ את הקושיה דלעיל: מה ששנינו שיחזיר, מדובר כגון דקא אמרי העדים החתומין על הגט: מעולם לא חתמנו - אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, והוא אדם זה, שתובע עתה את הגט ^[114]. ואם כן, ודאי שאין חשש שמא מאדם אחר נפל.

ותמהינן: אי הכי, מאי למימרא [מה החידוש בזה, פשיטא שיחזיר]?

ומבארינן: מהו דתימא: אף שהעדים אומרים כך, עדיין ליחוש [נחשוש] דלמא השטר שנמצא - גט אחר הוא, ואתרמי שמא כשמא, ועדים כעדים [וקרה כך המקרה, שגם שמות הבעל והאשה שוים לשמותיהם של אלו שלפנינו, וגם שמות העדים שוים ^[115]] - קא משמע לן שחשש רחוק הוא, ואין חוששין לכך.

רב אשי אמר לתרץ את הקושיה דלעיל: מה ששנינו שמחזירין את הגט, היינו כגון שנותן התובעו סימן, דקא אמר: נקב יש בו בגט, בצד אות פלונית, ונמצאו דבריו מכוונים ^[116] ^[117].

ומשמע מדברי רב אשי, שדוקא כשאמר שיש נקב בצד אות פלונית, שהוא סימן מובהק, מחזירין לו.

אבל אם אמר שיש בו נקב בעלמא, סתם, ולא פירש את מקומו - לא מחזירין.

וטעם הדבר, משום שרב אשי מספקא ליה [מסופק לו], מה ששנינו לקמן, שמחזירין אבידה על פי סימנים [שאינם מובהקין], אי דין דאורייתא הוא, ואם כן, אפשר לסמוך על סימנים גם לגבי איסורין, ומחזירין על פיהם גט, אי [או] שמא תקנה דרבנן היא. ואם כן, דווקא בהשבת אבידה, שדין ממון הוא, יכולים חכמים לתקן כך, לפי שבכוחם להפקיע ממונו של אדם, שהפקר בית דין - הפקר. אבל לגבי איסורא - לא.

והואיל ונסתפק רב אשי בדבר, לכן אמר שמחזירין גט דווקא על פי סימן מובהק ^[118].

מעשה ברבה בר בר חנה - שהיה שליח להביא גט -

הערות

^[106] חשש זה הוא דווקא כשנפל הגט. אבל בלאו הכי, אם לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, נחשב הגט מוכיח מתוכו שהוא של מחזיקו, ואין חוששין לשני שוירי. שאם לא כן, לרבי מאיר שצריך שיהא הגט מוכיח מתוכו, לא יוכל אדם לגרש את אשתו! תוס'.

^[107] כך משמע מפשטות לשון רש"י והראשונים, שאמר רב הונא את דבריו בניחותא, שאכן חוששין לשני שוירי. אבל התוס' במס' בבא בתרא [קע"ב ע"ב, ד"ה מינך] כתבו, שאמר רב הונא את דבריו בדרך ספק: האם אכן חוששין לשני שויר? ועיי' בשטמ"ק.

^[108] כתבו התוס' להלן [כ' ע"ב, ד"ה איסורא], שחשש דרבנן הוא, שהחמירו בגט משום איסור אשת איש.

^[109] לפי הראשונים שהבאנו לעיל, שאמר רב הונא את דבריו בניחותא, סבר רב חסדא, שהיות וזו הלכה מחודשת, ודאי ירצה רב הונא לבדוק את רבה, אם גם הוא יכוין לכך. ולשיטת התוס', שרב הונא עצמו נסתפק בדבר, מבואר הדבר בפשטות, שסבר רב חסדא שודאי ירצה רב הונא לדון בדבר עם רבה.

^[110] הגרעק"א בגליון הש"ס [גיטין כ"ז ע"א] מציין לדברי התוי"ט במס' אבות [ב' ט']. וכך כתב התוי"ט על לשון המשנה "צאו וראו": "כדאמרינן בעלמא "נפק דק ואשכח". והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב". עיי"ש.

^[111] כך מתבאר עפ"י דברי רש"י. ועיי' בתוס' שהקשו על פירושו, שפירש שנפל הגט מן השליח, אם כן, מה מועיל ההנפק, הרי כל עוד לא בא הגט ליד האשה, יש לחוש לנמלך ולא נתן. ועוד, שהאשה מקיימת את הגט, ולא הבעל! וכתבו, שאפשר להעמיד בשני אופנים: או שהיה בו הנפק, ואז מדובר שהאשה תובעתו, ואומרת שנפל ממנה. ומוכיח רבה מהמשנה שם, שאף ששיירות מצויות, כיון שלא הוחזקו - יחזיר. או שנעמיד שנפל מהשליח, ואז צריך לומר שמדובר שלא היה בו הנפק, שהרי האשה מקיימת את הגט, ולא הבעל. ואעפי"כ הביא רבה ראיה מהמשנה, שכשם שמצינו שם, שהיות וכתוב בו הנפק, שאז ודאי שנפל השטר מהמלוה, אין אנו חוששין לשני יוסף בן שמעון, ויחזיר למלוה, כמו"כ הכא, היות ונפל מהשליח, אין לחשוש שמא כתובין היו ונמלך לבסוף שלא ליתנן, כי אין הבעל יכול לבטל את הגט שלא בפני השליח. וכמו"כ אין לחשוש לשני יוסף בן שמעון. עיי"ש.

^[112] עיי' ברשב"א [במס' גיטין] שהקשה, מנא להו לאיכא דאמרי שרבי זירא חולק על רבה, הרי שניהם אמרו את אותו תירוץ עצמו!

^[113] כי כך מסתבר מפשטות המשנה, שמדברת על מעשה בית דין, שמדובר אף אם נמצא במקום הקיום, בבית דין, שהוא מקום ששטרות כאלו מצויין בו. חידושי הר"ן [גיטין כ"ז ע"א].

^[114] כך פירש רש"י במס' גיטין [כ"ז ע"ב]. אבל התוס' כאן פירשו, שאף שאין העדים מעידין שזהו אותו יוסף בן שמעון, מכל מקום מחזירין לו. כי באמת אין חוששין שאדם זה משקר, אלא שאף שאנו מאמינים לו שאבד ממנו גט, חוששין אנו שמא גם מאחר ששמו כשמו אבד. ולכן, במקרה שהעדים מעידים שחתמו רק לאחד, הרי מתברר שאין עוד גט כזה, ולכן מחזירין לו.

^[115] ומדובר שאין העדים לפנינו, אלא ששלחו לנו עדות על כך, שמעולם לא חתמו אלא ליוסף בן שמעון פלוני. אבל אם הם רואים את השטר, ומעידים שזוהי חתימתם, ושחתמו רק לזה שלפנינו, פשוט שאין חוששין לכלום. ריטב"א.

^[116] כתב הריטב"א, שבא רב אשי ללמדנו, דלא גזרינן שלא יחזיר בסימן מובהק, שמא יבואו להחזיר בסימן שאינו מובהק. אבל עצם הדבר, שמחזירין על פי סימן מובהק, דבר פשוט הוא.

^[117] יש מן הראשונים שכתבו, שרבי ירמיה ורב אשי, שתירצו את שני התירוצים האחרונים, סוברים שגט שנמצא לאחר זמן מרובה, בין שנמצא במקום ששיירות מצויות, אף שלא הוחזקו, ובין במקום שאין השיירות מצויות, והוחזקו, לא יחזיר. והיות ודוחק הוא להעמיד את הברייתא במקרה שאין השיירות מצויות, ואף לא הוחזקו, לכן תירצו כפי שתירצו. אבל הרשב"א כתב, שבאמת אפשר שגם הם מודים לדברי רבה, שרק אם נתקיימו שני התנאים, אין מחזירין. אלא שבאו ללמדנו, שאף בכהאי גוונא פעמים שמחזירין, והיינו כגון דאמרי עדים וכו', או שנתן סימן מובהק.

^[118] הקשה רש"י, מנין לנו שנסתפק רב אשי, נאמר שפשוט לו שסימנים דרבנן, ולכן גבי גט צריך דווקא סימן מובהק, ונפשוט את הבעיה אם סימנים דאורייתא או דרבנן! ותירץ, שמכל מקום אין ראיה לכך מדבריו. כי גם אם נאמר שנסתפק בדבר, עדיין אי אפשר להחזיר גט בסימנים שאינם מובהקין.

חיישינן [חוששים אנו] לשני שוירי, כלומר, שמא יש עוד מקום שנקרא שוירי ושם נמצא אדם ששמו כשם בעל גט זה, ולו שייך הגט, ולכן אין להחזיר את הגט. ואמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] ועיין בה, בבעיה זו, דלאורתא בעי מינך [שבערב ישאל אותך] רב הונא כעין בחינה, שתאמר לו מהיכן נובעת סברה זו שלו. נפק [יצא] מבית המדרש וחזר על לימודו, ואשכח [ומצא] מקור לדברים. דתנן [שכן שנינו במשנה] כל שטר שההתחייבות שבו נובעת ממעשה בית דין — הרי זה יחזיר לזה שההתחייבות כלפיו.

ולענייננו והא בי דינא [והרי בית דינו] של רב הונא, דכי [שכמו] מקום שהשיירות מצויות דמי [הוא נחשב], שהרי באים לבית דין זה אנשים רבים ממקומות שונים, וקא פשיט [ופתר] רבה שהמוצא שטר באותו מקום יחזיר אותו, אלמא [מכאן] אי [אם] הוחזקו ויודעים אנו שיש שני יוסף בן שמעון — אין [כן] חוששים ואין מחזירים. אי [אם] לא — לא.

מסופר: עבד [עשה] רבה עובדא בההוא גיטא דאשתכח בי כיתנא [מעשה בגט אחד שנמצא בבית הפשתן] של פומבדיתא כשמעתיה [כהלכתו] והחזירו.

לגוף הענין מה בדיוק עשה: איכא דאמרי [יש אומרים] שהיה זה מקום היכא דמזבני כיתנא [היכן שמוכרים פשתן] והוא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון במקום זה, אף על גב דשכיחין שיירתא [אף על פי שמצויות שם שיירות], שהרי הוא מקום מקח וממכר.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שהיה זה היכא דתרו כיתנא [היכן ששורים פשתן] ואף על גב [ואף על פי] שהוחזקו, ומה טעמו? דלא שכיחא [שאין מצויות] שיירות במקום זה.

כעין זה ר' זירא רמי מתניתין אברייתא, ומשני [היה משליך מראה סתירה, בין משנה לברייתא, ומתרץ]; תנן [שנינו במשנה] המביא גט ואבד הימנו, אם מצאו לאלתר [מיד] — כשר, ואם לאו [לא] — פסול. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא ששנינו בה: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה שכתבו — יחזיר לאשה. אין הבעל מודה — לא יחזיר לא לזה ולא לזה.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שבזמן שהבעל מודה — יחזיר לאשה, ואפילו אם נמצא לזמן מרובה!

ומשני [והיה מתרץ]: כאן במקום שהשיירות מצויות — לא יחזיר, וכאן במקום שאין השיירות מצויות — יחזיר.

איכא דאמרי [יש אומרים]: והוא כאשר הוחזקו שני אנשים באותו שם שאז לא נהדר [יחזיר] והיינו [וזהו כהלכתו] של רבה. איכא דאמרי [יש אומרים] שפסק אף על גב [אף על פי] שלא הוחזקו שני אנשים בשם זה לא נהדר [יחזיר], ופליגא [וחלוקה שיטתו] על זו של רבה.

ומעירים: בשלמא [נניח] רבה לא אמר כר' זירא, משום שמתניתין אלימא ליה לאקשויי [ממשנתנו נוח לו להקשות] להוכיח את הדבר מתוך המשנה, ולא מברייתא שאינה מדוייקת כל כך. אלא ר' זירא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרבה, והגיע למסקנה זו מתוך ברייתא ולא ממשנה?

ומשיבים: ר' זירא אמר [יכול היה לומר] לך מי קא תני [האם שנינו במשנה במפורש]: הא [הרי אם] אמר "תנו" — נותנין ואפילו לזמן מרובה? דלמא הא [שמא יש לפרש: הרי אם] אמר "תנו" — נותנין, ולעולם כדקיימא לן [כמו שמוחזק בידינו] שנותנים לאלתר לאחר שאבד השטר ולא לאחר זמן, ואם כן אין להוכיח משם.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לדעת ר' זירא במקום שהשיירות מצויות, ואף על גב [ואף על פי] שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא [והוא חולק] על דברי רבה, במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, חלוקים הם]?

ומסבירים: רבה סבר [סבור]: דקתני [מה ששנה] כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר וכוונתו דאשתכח [שנמצא השטר] בבית דין עסקינן [עוסקים אנו], ובית דין הלא כמקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו — לא יחזיר, ואם לא הוחזקו — יחזיר. ואילו

ר' זירא אמר [יכול היה לומר] לך: מי קתני [האם שנה] "כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין"? לא כן, אלא "כל מעשה בית דין יחזיר" קתני [שנה], ולעולם דאשתכח אבראי [שנמצא בחוץ] במקום שאין השיירות מצויות, אבל בתוך בית דין שהוא מקום שמצויים בו רבים, לא יחזיר אלא אם כן ידוע לנו שאין כפילות בשמות.

ר' ירמיה אמר: מתי יחזיר — כגון דקא אמרי [שאומרים] אותם העדים: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון, ולכן אין מקום לחשוש, ואומרים:

אי הכי, מאי למימרא [אם כך מה יש לומר], הלא ברור שאין כאן חשש! ומשיבים: מהו דתימא, ליחוש דלמא אתרמי שמא כשמא [מהו שתאמר, נחשוש שמא הזדמן שם המגרש והמגורשת כשם המגרש והמגורשת בגט האחר], ושמות העדים ששם הם בדיוק כשמות העדים כאן, קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לחשש רחוק כזה.

רב אשי אמר: מתי מחזירים — כגון דקא אמר [שאמר] המאבד סימן מובהק, וכגון נקב יש בו בצד אות פלונית.

ומעירים: ודוקא שאמר נקב בצד אות פלונית שהוא סימן מובהק, אבל אם אמר שיש בו נקב בעלמא [סתם] — לא יחזיר על ידי סימן כזה.

ומסבירים: רב אשי מספקא ליה [מסופק היה לו] בשאלה של סימנים, אי דאורייתא [האם תוקפם מן התורה] וכל המוסר סימנים הרי על פי דברי תורה עצמם יש לסמוך ולהאמין שהחפץ שלו, אי דרבנן [או רק כתקנת חכמים] בלבד היא לסמוך על סימני אבידה. ולכן, במקום שיש חשש באיסור והיתר (ולא לענין ממון) כגון בגט, אין אנו סומכים אלא על סימנים מובהקים שיש בהם הוכחה גמורה.

מסופר: רבה בר בר חנה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara relates that Rabba bar bar Ḥana

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איכא דאמרי היכא דתרו כיתנא ואע"ג דהוחזקו דהא לא שכיחן שיירתא התם.

ר' זירא רמי מתני' אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד ממנו וכו' דברים פשוטים הם מיהו איצטרכינן לברורי דכר' זירא מסתברא וכלישנא בתרא דתני איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לא נהדר ופליגא דרבא מדחזינן מתני' דפשיט מינה רבא כל מקום שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת יחזיר ועבד עובדא וסמך אהא דתני כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ולא סלקא שמעתא כטעמא דרבא אלא אוקמא ר' ירמיה כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון וכו' ורב אשי דהוא בתרא אוקמא כגון דאמר (עדים) נקב יש בו בצד אות פלוני שהוא סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא מכלל דשינויא דרבא לא שינויא דסמכא הוא ואע"ג דעבד עובדא כשמעתיה איהו הוא דעבד ואחריני לא עבדו כוותיה וכי האי גוונא לחומרא עבדינן הא דאירכס ליה גיטא בבי מדרשא לרבה בר חנא ואהדרוה ליה ולא ידע אי בסימנא דאית ליה בגויה אי בטביעות עינא מסייעא להא דאמרנא.

לא מצאו לאלתר אלא לאחר זמן והוא אחר ששהה שם אדם לשטה ראשונה או אף שעבר לשטה אחרונה יש צדדין שהוא כשר ויש צדדין שהוא פסול ואף זו נחלקו בה הפוסקים לשתי דעות גדולי הפוסקים פסקו שכל שהשיירות מצויות באותו דרך אע"פ שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ששמות נשותיהן שוין פסול שיש לחוש לעיר אחרת וכן אם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ששמות נשותיהם שוים בעיר אחת אע"פ שאין השיירות מצויות פסול ולא הוכשר אלא כשיבאו החתומים ויאמרו לא חתמנו מעולם אלא בגט אחד על שם זה ואע"פ שלא קיימו חתימתם שאין לחוש עוד שמא נזדמנו עדים כעדים ואין צריך לומר אם ראו חתימתם וקיימוה והעידו שלא חתמו מעולם אלא בגט אחד של שם זה או שיאמרו העדים או המביא נקב יש בצד אות פלונית שזהו סימן מובהק וכל שכיוצא בהם מכשירין אותו אף בשיירות מצויות והוחזקו הא כל שאין כאן אחד משני דרכים אלו פסול אלא אם כן במקום שאין שיירות מצויות ושלא הוחזקו ונמצאת למד לפי דרכך שעבר אדם אינו קרוי שיירות מצויות והזהר בזה שכבר דמו גדולי הדורות לתפוש בה גדולי הפוסקים ולדון את דבריהם כסותרים זה את זה ממה שכתב שכל שהשיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו פסול וכתבו אח"כ שכל שלא הוחזקו אע"פ שעבר אדם כשר אלא שא' מפרשין שאם עבר אדם שם קרוי שיירות מצויות וכן עקר למדת מ"מ שכל שמצאו לאחר זמן אם לא נתן שם סימן מובהק או שלא אמרו עדים לא חתמנו אלא על גט אחד אינו כשר אלא בשני דברים שאין שיירות מצויות ושלא הוחזקו הא כל ששיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו או הוחזקו אע"פ שאין שיירות מצויות פסול:

זהו דעת גדולי הפוסקים אלא שהוקשה עליהם מה שאמרו במסכת יבמות דבר זה נסחו יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה אזיל מקרטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק ושלא להתיר את אשתו או לא ונחלקו שם אביי ורבא רבא שלא לחוש ולהתיר את אשתו והלכה כדבריו והרי בכאן מקרטבא לאספמייא שיירות מצויות הם והואיל ולא הוחזקו לא חששו בדבר ומתוך כך פסקו רבים שכל שאין שיירות מצויות אע"פ שהוחזקו או כל שלא הוחזקו אע"פ ששיירות מצויות כשר לא נפסל אלא בשיירות מצויות והוחזקו ומ"מ רוב מפרשים מסכימים לדעת ראשון ושמועה שביבמות הם משיבים עליה בהרבה פנים:

גדולי הדורות תרצו בה שאין מחמירין לחוש במיתה בכל מה שאנו מחמירין לחוש בגט שהמיתה סתם נשים מדקדקות בעצמן שלא לינשא עד שיתברר להן שאם ינשאו על סמך מיתה ויבא הבעל אינה יכולה להכחישו לומר שכבר מת והרי קלקולה לפנינו אבל גט מורה בעצמה להנשא על סמך קל שאם יבא ויערער סבורה מכחישתו וראוי להחמיר ולחוש עד שיהא במקום שאין שיירות מצויות ולא הוחזקו אלא שיש לדחות פירוש זה שהרי אביי למדה שם מגט כמו שאמרו שם אמר אביי מנא אמינא לה דההוא גיטא וכו' כמו שיתבאר בסמוך ואף רבא לא השיבו שאני מיתה מגט אלא בדרך אחרת כמו שהתבאר שם אלמא שמיתה וגט שוין בה וגם הם מרגישים בקושיא ונדחקים לומר שמ"מ וגם פסק יש לחלק ביניהם:

ויש מתרצין שאין לחוש לשם מופלג כזה וגדור בכמה גדרים יצחק וריש גלותא ובר אחתיה דרב ביבי ומ"מ אין שטת התלמוד מוכחת להפריש בענינים אלו שהרי שוירי ורכיס נהרא אין לך גדר גדול מזה וחשו עליו:

וגדולי המפרשים תרצו שמ"מ הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל ולא הוחזקו בבבל אלא אחד אין לחוש שאין שיירות מצויות לבני בבל מקרטבא לאספמיא ומ"מ אין זה נראה שאם כי היאך חלק בה אביי והלא אף אם היו שיירות מצויות לבני בבל הרי מ"מ הואיל ואין ריש גלותא אלא בבבל ובבל עצמה אין לחוש שאין שני ראשי גולה בזמן אחד אף בבבל:

ומתוך כך נראין הדברים שיצחק ריש גלותא זה לא היה מבבל ואומר אני שממקומו הוא מוכרע שאם היה מבבל והיה ריש גלותא לא היה צריך ליחסו להיותו בן אחותו של רב ביבי אלא כל שהיה ממונה בעירו מצד הנשיא הגדול שבבבל היו קורין אותו ריש גלותא במקומו אלא שמחלקת אביי ורבא מחלקת שניה היא והוא שדעת רבא שלא חששו לשני שמות בשני עיירות אלא בשנמצא שלא במקומו והואיל ונמצא שלא במקומו ושיירות מצויות אע"פ שלא הוחזקו בעיר הנזכרת בגט שמא יש עיר אחרת וששמה כזו ולא נודעה לנו ושוירי מתא לא עירו של רב הונא היתה ומתוך כך רצו לחוש אלא שרבא חלק אף בזו לומר שאין חוששין הא כי שנמצא במקומו ולא הוחזקו בעיר זו אין חוששין לעיר אחרת וזה הואיל וראוהו עדים יוצא מקרטבא והם הם שראו מיתתו ויש בקרטבא זה יצחק ריש גלותא ולא הוחזק שם אחר אין חוששין שמא אחר הוא יבבא מקרטבא או שיש קרטבא אחרת בעולם ויצחק ריש גלותא בתוכה ואביי סבור להחמיר אף בכיוצא בזו והוא שהביא אביי ראייה לדבריו מההוא גיטא דאישתכח בנהרדעא דכתוב בו בצד קלניא מתא אנא אנדרונילאי נהרדעאה פטר ותריך פלניתא איתתיה ואע"פ שנכתב ונמצא באותה העיר ובצד חירות שבה אמרו תבדק נהרדעא כלה שהיא הרבה עיירות כמו שאמרו עד היכן נהרדעא כל היכא דסגי קבא דנהרדעא אלמא אין אומרין כאן נמצא וכאן היה והשיבו רבא ואם איתא יבדק כל העולם מיבעי ליה אלא דאף נהרדעא לא צריך אלא דאחמרו בה משום כבודו של מר אבוה דשמואל שלא להחזיקו כשואל דבר שאינו צריך ונמצא לדברינו שכל שבמקומו אין לחוש אא"כ הוחזקו בעיר זו וכל שלא הוחזקו בעיר זו אין צריך בדיקה אף בעיר זו שאלו היו שם מוחזקין היו וכן אין חוששין לאחרת הואיל ובמקומו נמצא וכן נראה שכתבוה מקצת חכמי הדורות שלפנינו הא כל שלא במקומו חוששין אע"פ שלא הוחזקו על הדרך שכתבנו ובמסכת יבמות וגיטין יתבאר מזה גם כן:

ראוי לך לשאול מאחר שאנו עסוקים במשנתנו בגט שאין לחוש בו לגופו של גט והוא שמצאו לאלתר או לאחר זמן ושאין שיירות מצויות ולא הוחזקו לדעת גדולי הפוסקים במוצא גט אשה שבמשנתנו היאך המוצא יודע אם לאלתר אם לאחר זמן שבמביא גט ואבד הימנו ומצאו הוא שראוי לחלק בין לאלתר ולאחר זמן כגון שהרגיש באבדתו ויודע שמשעת אבדה לא עבר אדם שם אבל במוצא היאך ואשה ודאי אינה נאמנת וכן הבעל שמא מכוין הוא להכשירו משום פשיטי דספרא יפרשו בה גדולי המפרשים כגון שמוצא זה עבר לשם והיו עיניו מנטפין על אותן המקומות ולא ראה בהם כלום ובעוד שהיה עומד לנוח בקירוב מקום עבר לפניו זה המגרש על אותם המקומות ואחר שעבר אדם זה חוזר לאחוריו על אותם המקומות ומצא את הגט ואם ידע שלא עבר אדם אחר אותו המגרש עד שמצאו הוא הרי זה לאלתר ואם עברו הרבה קודם שחזר ומצאו הרי זה לאחר זמן ולדעתי אין אנו צריכין לכך שכל שבמוצא לאחר זמן הוא ואין מכשירין אותו אלא בשאין שיירות מצויות ולא הוחזקו וכן עקר:

יראה לי שכל לאחר זמן במקום שאין שיירות מצויות והוחזקו שנים שאם שאלנו לזה השני שהוחזק אם כתב גט לאשתו והוא אומר לאו שהוא כשר הרי זה מכאן ואילך כמי שלא הוחזקו:

אמר רב הונא חיישינן לשתי שוירי וכו'. דרב הונא אינו חושש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת כיון שלא הוחזקו דאלו איתנהו קלא אית להו אבל חושש לעיר אחרת שיש בה יוסף בן שמעון דחיישינן דלא ידעינן לה וכן פירש הראב"ד ז"ל. אבל רש"י ז"ל ובתוספות כתבו דלרבותא נקט רב הונא דאפילו לשתי שוירי אית לן למיחש וכל שכן לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת. וכן דעת רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל.

אמר ליה רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי מינך רב הונא. פירוש לנסותך וחיישינן דקאמר רצה לומר בפשיטות דחיישינן לשני שוירי במתא. אי נמי פירושו בלשון בעיא ולהכי קאמר דלאורתא בעי לה רב הונא ממך לידע האמת. תוספות חיצוניות. ועיין תוספות בתרא (דף קעב:).

נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. קצת קשה מה שייך לחששא דשתי שוירי דאסתפק רב הונא אדרבה התם משמע שלא נגעו בה אלא משום נכתב ונחתם לשמה ושלא תתגרש בגט פסול על ידי שליח זה שנפל ממנו והתם לא נגעו בה אלא משום פרעון או כתב ללות ולא לוה וכשיש מחלוקת בין מלוה ולוה ולא ידעינן ממאן נפל אבל לאו משום דחיישינן לשני יוסף בן שמעון דבממון פשיטא דלא חיישינן וכדאוקמוה בשטרי אחלטתא ואדרכתא ומשום דאיהו אפסיד אנפשיה דלא קרעיה או כתב שטר אחר. ויש לומר דמתוך מתניתין נראה דבכל מעשה בית דין מיירי ואפילו שנמצא בבית דין בין דממונא בין דאיסורא. ולפי פירוש זה הא דקאמר והא בי דינא דרב הונא לאו דוקא אלא והא בי דינא דהא רבה ממעשה בית דין פירש ונמצא בבית דין סתם קא מייתי ראיה דכל בית דין מקום שהשיירות מצויות הוא. אי נמי דאיהו מסברא דנפשיה לא חייש אפילו בשיירות מצויות אם לא הוחזקו ודלא כרב הונא דחייש לשני שוירי ומאי דדק ואשכח היינו משום ספק כתובין ונמלך ורב חסדא לא אמר לה אלא אמעשה ולא סברת רב הונא או אפילו אמרה לו לא חשש לה ולא הזכיר אלא הראוי לספק בו לפי סברת עצמו. ומכל מקום קשה דהא הכא השליח הביאו ומאי נמלך איכא. שיטה.

נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין יחזיר. פירוש דמסתמא מיירי דנפל לבית דין דהיינו בשיירות מצויות. ואם תאמר היכי פשיט איסורא מממונא. יש לומר דמעשה בית דין משמע סתמא בין איסורא בין ממונא כדמוכח התם דקאמר שטרי חליצה ומיאונים משמע דמעשה בית דין מיירי דאיסורא. ואם תאמר שאני מעשה בית דין דמקויים ואין לחוש לנמלך אבל האי דאשתכח בי דינא דרב הונא לא הוה מקויים ואם כן ניחוש לנמלך. ותירץ הקונטרס דההוא דרב הונא הוה בבית דין ובא לקיימו וכתוב בו הנפק ונפל והשליח תובעו ואין לחוש לנמלך שהרי הוא מקויים. ולא נהירא דבעל לא מקיים והשליח הוא בשביל הבעל כדאמרינן בכמה מקומות מאן מקיים שטרא מלוה הכי נמי מאן מקיים גט אשה ולא בעל. לכן נראה לי דגבי ההוא דאשתכח בבי דינא דרב הונא מועיל אינו מקויים כמקויים דליכא למימר דנמלך שהרי השליח אומר שממנו נפל ורוצה ליתנו לאשה. וליכא למימר שמא הבעל בטלו דאינו יכול לבטל אלא בפני השליח. ואם תאמר נימא דכל מעשה בית דין רצה לומר לאלתר. יש לומר דכל מעשה בית דין רצה לומר בין איסורא בין ממונא וגבי ממון פשיטא דאפילו לזמן מרובה אם כן לענין איסורא רצה לומר אפילו לזמן מרובה. ואם תאמר בפרק האשה שלום אמרינן דלא חיישינן לתרי יצחק ומיירי התם בשלא הוחזקו ואמר רבא מנא אמינא לה ומייתי מהני שטרא דכתיב בהו חבו בר נאני ונאני בר חבו וקא מגבה בהו רבה בר אבהו ופשיט איסורא מממונא ואמאי לא מייתי ראיה מכל מעשה בית דין ואז פשיט איסורא מאיסורא. ויש לומר דניחא ליה לאיתויי מרבה בר אבהו שהיה קדמון. תלמיד הר"פ ז"ל. ותוספות חיצוניות.

וזה לשון הרא"ש ז"ל: נפק דק ואשכח כל מעשה בית דין וכו'. פירש רש"י כל מילתא דאתי לגבי דינא לקיים ליכא עוד למיחש לנמלך וזה הובא לבית דין לקיים וגם פירש שמן השליח נפל וקשה וכו' ועוד דאין רגילות שהבעל יקיים הגט כדאמרינן בסוף פירקין דלוה דלא מקיים שטרא ואפילו בלא קיום נוכל לומר דלא חיישינן לנמלך כיון דנפל מיד שליח דאין הבעל יכול לבטל הגט שלא בפני השליח. ונראה יותר לפרש מיד הבעל נפל ומייתי ראיה כדמפרש לקמן וכל מעשה בית דין דאשתכח בבית דין משמע ואף על גב שהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו ולא חיישינן לתרי שוירי. עד כאן.

כל מעשה בית דין וכו'. ואם תאמר מהך משנה תיקשי לאביי דחייש לתרי יצחק וכו' ככתוב בתוספות. ויש לומר דמצי אביי לאוקמה מתניתין כגון שבדקו כל העיר כולה דלתרי יצחק בעיר אחת ודאי חייש אבל לא חייש לשני שוירי דאיהו נמי מודה התם דלא אמרינן יבדוק כל העולם משום דניחוש לתרי נהרדעי. ואם תאמר אם כן מאי קאמר דאי לא תימא הכי אם כן קשיא דרבה אדרבה דילמא לשני שוירי לא חיישינן לשני יוסף בן שמעון חיישינן אף על גב דלא הוחזקו. ויש לומר דעל כרחך רבה לא מפליג מדלא משני ההיא דאמר תנו נותנין בשבדקו כל העיר כולה. תוספות שאנץ.

איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא וכו'. מיהא שמעינן דכל היכא דקרינן מקום שהשיירות מצויות במקום שנמצא הגט הא לאו הכי הוה ליה מקום שאין השיירות מצויות ואף על פי שהן מצויות בעיר במקום אחר. הריטב"א.

בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר וכו'. אין להקשות דנימא שאני הכא דהוי ספק ספיקא להיתרא שמא כבר גרשה ונחזיר לה אפילו אינו שלה ואפילו לא גרשה שמא זהו הגט שאבד ותתגרש עתה בחזרה זו. יש לומר באשת איש אין הולכין אחר הרוב כדאמרינן במים שאין להם סוף והוא הדין דלא שרינן בספק ספיקא. ועוד דאותו ספק שמא כבר גרשה לאו ספיקא הוא דהא העמד אשה בחזקתה שלא נתגרשה. גליון.

ואפילו לזמן מרובה. כתוב בתוספות כמו שאינו נאמן למפרע. פירוש כיון דאינו בידו חיישינן שמא משקר ועושה לקנוניא אבל מכאן ולהבא אינו חשוד לקלקלה לחנם כיון שבידו לגרשה. ואין להקשות דנימא דאיירי שנכתב בו ביום. דיש לומר דאם כן פשיטא. כגון דפריך לקמן כי אמר מעולם לא חתמנו וכו' ופריך מאי למימרא והשתא קשה מאי פריך הא רבי ירמיה סבר משעת חתימה אין לבעל פירות כדפירש תוספות לעיל אם כן ניחוש שמא גט אחר הוא וזמן שלו קודם דלמאן דאמר משעת חתימה לא אמרי לקוחות אייתי ראיה והלא משקר בשביל קנוניא כדפירשתי. אלא צריך לומר כגון שנכתב בו ביום ולכך פריך פשיטא מאי למימרא הא דלאו הכי נאמן לומר גרשתי. מיהו בגיטין פירש תוספות דלזמן מרובה משמע אפילו לאחר בו ביום ובזה יישבו קושיא ראשונה. גליון.

וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דתניא מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה וכו'. אוקמוה במקום שאין השיירות מצויות ואי הוה שיירות מצויות לא מהדרינן אלא לאלתר שיאמר המוצא אני עברתי שם מקרוב ולא היה שם גט ועכשיו חזרתי ומצאתיו ואי לא אמר הכי לא מהדרינן. וקשה לי כיון דמודה בעל דיהביה ניהלה למאי ניחוש לה והלא בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן אפילו בלא שום גט. שמע מינה דליתא להא מילתא אלא כדרבא דאמר נחוש לה ולא מהימנינן ליה אלא משום דבידו ליתנו לה זה הגט עצמו ואי חיישינן לאיחלופי הא לא יהיב ליה. ובהא דמתרץ רבי ירמיה כגון דאמרי עדים וכו' טוב הוא הפירוש שכתבתי אלא שהענין נראה לי שהגט הזה נראה שלא נפל מיד שליח. וקצרו של דבר שהאשה התובעת גיטה והבעל מודה והיו העדים מעידים אמת שכתבנו לה גט זה ומעולם לא כתבנו לאחר ששמו כזה והלכו להם ולא ראו את הגט ואף על פי כן נותנים אותו לאשה כי אין עוד לחוש כיון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד וכו'. שאלנו את השליח שאבד ממנו הגט מה שם בעל הגט ומה שם העדים החתומים בו ואמר פלוני ופלוני ומצאנו כדבריו ובאו אותם עדים ואמרו מכירים אנו חתימתנו ומכירים אנו את הגט ואמרו ידענו שם האיש אשר חתמנו לו שם הגט ויוסף בן שמעון שמו ושם אשתו דינה ולא חתמנו עוד על גט שהיה שמו יוסף בן שמעון אלא שאין העדים רואין עכשיו את האיש בעל הגט כי מיד שליח נפל אי נמי אפילו רואין אותו אין מכירין אותה ששכחו מה תארו או שלא ידעו את שמו בשעת חתימה אלא מפי אחרים אבל הוא עצמו לא הכירו ועתה אין מכירין אותו והוא אינו מכיר אותם אין לחוש עוד שמא העדים הללו חתמו על גט אחר ששמו יוסף בן שמעון וזהו שנמצא עתה. עד כאן.

במאי קמיפלגי רבה סבר וכו'. עד ורבי זירא אמר לך מי קתני כל מעשה בית דין וכו'. קשיא לי דהא ודאי שפיר דאיק רבי זירא. ויש לומר דמכל מקום טעמא דרבה הוה מסתבר טפי שלא לחוש במקום שאין השיירות מצויות או במקום שלא הוחזקו דאידך דרבי זירא מילתא דלא שכיחא וכיון דכן נימא ליה לדחוקי למתניתין דכי קתני וכל מעשה בית דין מילתא פסיקא נקט אפילו היכא דהנפילה והמציאה בבית דין. רבי ירמיה אמר הא דקתני יחזיר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. יש מפרשים שאומר על גט אחד של יוסף בן שמעון זה דאי לא קאמרי זה מנלן דמהאי נפל טפי מחבריה. והקשו בתוספות דמה נפשך העדים האלו או מכירין חתימתן או אינם מכירין ואי בשאין מכירין חתימתן הא ודאי אין זה גט שכתבו הן ואי בשמכירין חתימתן פשיטא והיכי סלקא דעתך לומר דניחוש לעדים כעדים וכי תימא דהוה סלקא דעתך דניחוש לעדים שחתימתן כחתימתן של אלו הא ליתא דלהא לא חיישינן בשום דוכתא כלל דאם כן לא תמצא קיום חותם לעולם. ועוד דאם כן הוה ליה למימר ניחוש שמא איתרמי שמו כשמו וחתימתן כחתימתן ואלו תלמודא לא קאמר אלא לעדים כעדים. ועוד דהוה ליה לתלמודא לומר כגון דאמרי עדים לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה. ויש לומר דהכא במאי עסקינן בשאין העדים בעיר הזאת להכיר חתימתן אלא ששלחו להודיע ואמרו שלא חתמנו מעולם אלא על גט אחד של אותו יוסף בן שמעון ששלחנו לומר להם שטוען שהגט שלו. כן נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה. אבל יש מי שפירש בתוספות דלעולם כשלא אמרו זה ואפילו הכי חזקה הוא שהבעל מכיר העדים וכיון שהוא אומר שהעדים הללו חתמו לו כותבים עליו כי אינו חשוד לקלקלה בידי שמים והיינו דאמרינן פשיטא דהא ודאי אינו חשוד לקלקלה בידי שמים. ופרקינן מהו דתימא ליחוש דילמא איתרמי שמא כשמא ועדים כעדים כלומר דניחוש שמא אינו מכיר את העדים ואולי בשם אחרים חתם ואין זה הגט שלה קמשמע לן. ומיהו קשיא לי הא דאמרינן מהו דתימא ניחוש לעדים כעדים דמשמע דעד השתא לא הוה חיישינן לעדים כעדים וזה אינו לפי פירוש זה דודאי חוששין היינו לעדים אחרים אלא שהיינו סמוכים אהכרתו של בעל. יש לומר דמיירי שאין הבעל אומר אלא שחתמו לו גט אחד ואינו יודע אם הוא זה. ומדקאמר רבי ירמיה ליחוש דילמא איתרמי שמא כשמא מכלל דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון ואם כן איכא למשמע מינה דרבי ירמיה כרבי זירא סבירא ליה כי חוששין לשני יוסף בן שמעון אף על פי שלא הוחזקו דדוקא לשמא כשמא ועדים כעדים לא חיישינן הא לשמא כשמא לחוד הוה חיישינן וכן דקדקו בתוספות ומקצת שאר המפרשים והביאו ראיה מכאן לפסוק הלכה כרבי זירא. אבל אינה ראיה דלעולם אימא לך דהכא במאי עסקינן בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון וכשם שהוחזקו ודאי עדים כעדים כי עדים כעדים דבר קרוב ומצוי הוא אלא שאין החשש בכאן אלא אי איתרמי שיהיו ביחד שמא כשמא ועדים כעדים והיינו לישנא דנקט ליחוש דילמא איתרמי שמא כשמא וזה ברור. הריטב"א.

וזה לשון הרא"ש: דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו'. אין לפרש שאומרים זהו יוסף בן שמעון שחתמו על גט שלו ולא חתמו עוד על אחר דאין הלשון משמע כן אלא משמע מתוך הלשון שיודעים שלא חתמו אלא על אחד אבל אין מכירין מי הוא אותו יוסף בן שמעון. והקשו בתוספות היכי מהימנינן ליה וכו'. ויש לומר דלעולם לא חשדינן ליה שישקר במזיד לקלקלה וכו' ואין לנו לחוש ולומר שהוא חש על פשיטי דספרא דמשום דבר מועט לא היה מקלקלה תדע דהא אמרינן בעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ולא חיישינן להכי. עד כאן.

כתוב בתוספות וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה וכו'. משמע שזהו רק לגירסא דגרסינן זה וכן יש בתוספות גיטין בפירוש ולפי זה צריך לומר שלא ראו וכו'. וצריך עיון דאפילו לא גרסינן זה אחרי שאין אנו חוששין אותו שמשקר במזיד אם כן אם ראו החתימה יאמרו היא חתימתנו ומעולם לא חתמנו אלא על גט אחד וזה אומר לי חתמו אם כן צריך לומר וחתימה כחתימה. ויש לומר דאפילו לא חיישינן דילמא איתרמי חתימה כחתימה. מכל מקום יש ליישב דגרע כחו דתימא דילמא איתרמי ליה שמא כשמא ועדיש כעדים כי שמא הוא אינו מכיר העדים או איירי שאין העדים בפנינו שיראה אותם אך יודע שהעדים שחתמו לו שמותם כשמות אלה העדים אך בחתימה טועה שסבור שמכיר החתימות ואינו מכיר ושמא עדים אחרים חתמו לו ששמותיהם כשמות אלו ואיחלף ליה קמשמע לן. גליון.
ובתוספות שאנ"ץ כתוב וזה לשונו: ובפרק כל הגט פירש הקונטרס כגון דקאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של זה ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו. וצריך לומר כגון שלא ראו עדים חתימת הגט אי נמי ראו ואינם מכירים חתימתן שאם היו מכירים שהיא חתימתם לא היה שום חידוש להשמיענו שיחזיר ועוד דהוה ליה לתלמודא לומר מהו דתימא דילמא מתרמי עדים כעדים וחתימה כחתימה. עד כאן.

כגון דקאמרי וכו'. אי גרסינן דקאמר קאי אשליח. ואי גרסינן דקאמרי קאי אעדים. ונפקא מינה דאי קאי אשליח צריך שיאמר השליח סימן קודם שיראהו. ואי קאי אעדים אפילו אמר הסימן אחר ראייתו מועיל. תלמיד הר"פ.

ועדים כעדים. איכא למידק והא בעי קיום והמקיימים אז הם עצמם יאמרו על איזה חתמו. וצריך עיון. שיטה.

רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בגט בצד אות פלוני. ויש גורסים כגון דאמר נקב יש ולא גרסינן עדים אלא שהבעל הזה או אשתו אומרים כן ובודאי שאם האשה אומרת כן נותנין לה בלא הודאת הבעל. ואם תאמר ולרב אשי מאי קמשמע לן מתניתין פשיטא דיחזיר על ידי סימן מובהק. יש לומר דקמשמע לן דלא גזרינן סימן מובהק אטו שאינו מובהק וכן נראה לי. ורבותי פירשו דרב אשי דינא בעלמא קאמר לאשמועינן דבעינן סימן מובהק וסמיך ליה אמתניתין ואזיל בשיטת רבי ירמיה דאוקי לה כגון דאמרי עדים לא חתמנו וכו' קאמר רב אשי דבלאו הכי נמי משכחת ליה כגון דאמרי נקב יש בו וכו'. מספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן ובדין הוא דיכולין לומר דסבירא לרב אשי דסימן לאו דאורייתא אלא דכיון דלאו הכרחה הוא נקטינן מאי דהוי הכרחה דלכל הפחות מספקא ליה אי סימנין דאורייתא או דרבנן. הריטב"א.

וזה לשון תלמיד הר"פ: מספקא ליה אי סימנין וכו'. אבל לא רצה לפשוט סימנין דרבנן משום דלא אמר שיהא מועיל אלא סימן מובהק דאי נמי מספקא ליה אמר הכי דאמר נקב יש בצד אות פלוני דוקא בצד אות פלוני מועיל לדברי הכל אפילו אית ליה סימנים דרבנן ובסיפא נקט תלמודא ארוך וגוץ דאינו מועיל אפילו אית ליה סימנים דאורייתא. עד כאן.

בד"ה מעולם לא חתמנו כו' דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו כו' עכ"ל ק"ק מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר דודאי אם יאמר הבעל שהוא שלו ומכירו בסימן שהוא נאמן כדמסיק רב אשי אלא דהכא איירי שהבעל אין מכירו כלל אלא שהוא אומר שנאבד לו גט ששם הבעל יוסף בן שמעון והיה חתום בשמות עדים אלו ולהכי אם לא יאמרו העדים שלא חתמו אלא על גט א' יוסף בן שמעון יש לחוש שמא חתמו אלו העדים ג"כ על גט אחר ששם הבעל יוסף בן שמעון כיון דהשיירות מצויות אבל כשאומרים שלא חתמו מעולם אלא על א' אין לחוש באחר דמתרמי שמא כשמא ועדים אחרים כאלו העדים ודו"ק:

ברש"י ד"ה אי ררבנן וכו' ונפשוט בעיין דלקמן וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה נפק דק וכו' וי"ל כמו במעשה בית דין יחזיר וכו' כצ"ל:

ד"ה מעולם לא חתמנו וכו' וי"ל וכו' אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו וכו' כצ"ל:

גמ' עבד רבה עובדא בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה איכא דאמרי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ואפי' לזמן כו' כיון דנאמן לומר גרשתיך כו' נ"ב אין המסקנא כן כמו שכתב הרא"ש להדיא וכן פסק הרמב"ם ואולי התוס' אמרו לאותו מאן דאמר דס"ל שנאמן ודו"ק:

גמרא אלא ר"ז מ"ט לא אמר כרבה כו' מי קתני הא אמר תנו כו'. ולא מקשה ממתניתין דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דקתני יחזיר ואפילו לזמן מרובה דניחא ליה לאקשויי מגט אגט ועיין לקמן (בבא מציעא דף כ') ריש ע"א אבל אמאי מדייק לעיל מהך מתני' דלמא איירי לאלתר וקמ"ל דלא חיישינן לפרעון (ר). הן אמת ר"ז מוקי לעיל בשטרי חלטתא דלאו בני פרעון ואפשר דגם לרבה ס"ל דחיישינן לפרעון וצריך לאוקמי בשטרי חלטתא וא"כ פשיטא דלמאי ניחוש אלא קמ"ל דלא חיישינן שמא מאחר נפל ואי לאלתר פשיטא ועיין:
ולפי' רש"י ניחא דכיון דתני יחזיר הו"ל לפלוגי בין לאלתר לזמן מרובה:

גמ' ר' ירמיה אמר כו'. לתירוץ של ר' ירמיה היאך תלוי זה בזמן שהבעל מודה כו' אם היא נותנת סימני הגט ודאי יותן לה וצ"ל שאינם יודעים סימני הגט ורק אתו לאשמעינן דלא חיישינן שמא איתרמי כו' (ש). ולתירוץ של רב אשי צ"ל נמי דלא חיישינן לשמא אתרמי ועיין:

ברש"י בד"ה ולעולם כדקי"ל כו' הו"ל לאפלוגי כו'. למאי דמשני כאן שהשיירות מצויות כאן שאין כו' אמאי לא מפליג בברייתא ועיין:

בתוס' בד"ה נפיק כו' וא"ת אביי כו'. בגיטין כללו אביי ור"ה ור"ז [לחד לישנא]:

בתוס' בד"ה אין הבעל מודה כו'. אבל לעיל במתני' שמא נמלך לא קשיא להו דאיירי שאין הבעל בפנינו דמעיזה ומעיזה ועיין בכתובות דף כ"ב. איתא פלוגתא בהך וביבמות דף קט"ז ע"ב בתוספות:

בתוס' בד"ה ואפילו לזמן מרובה תימה כיון שמודה שממנה נפל כו'. ברש"י במסכת גיטין מפרש בזמן שהבעל מודה שאומר ליתנו לה ע"ש:

בתוס' בד"ה מעולם לא כו' לפי שמספק אומר שהוא שלו כו'. הקשה מוהר"ש יצ"ו מי הכריח אותם לזה דהא איכא למימר דודאי אם יאמר הבעל שהוא שלו ומכירו בסימן שהוא נאמן וכדמסיק רב אשי אלא דהכא איירי שאין הבעל מכירו כלל אלא שהוא אומר שנאבד לו הגט ששם הבעל יב"ש והיה חתום בשטר העדים אלו ולהכי אם לא אמרו העדים שלא חתמו אלא על גט אחד כו' יש לחוש שמא חתמו אלו העדים ג"כ על גט אחר ששם הבעל יב"ש כיון דשיירות מצויות אבל כשאומרים שלא חתמו מעולם אלא על אחד אין לחוש באחר דמיתרמי שמא כשמא ועדים אחרים כאלו העדים ודו"ק עכ"ל ואין זה קושיא כלל (ת):

בא"ד וצ"ל שלא ראו כו'. ר"ל דלגירסא הראשונה ניחא דנהי דראו חתימות העדים והכירו שהוא שלהם מ"מ שמא הוא של אחר והגט שאבד הבעל היה שמא כשמא ועדים כעדים ולא היה דומה לאותה החתימה וק"ל:

גמרא עבד רבה עובדא (בההוא גיטא דאישתכח) כו'. מהרש"ל מחק אלו תיבות המסובבות וצריכא טעמא ואולי מפני שהפוסקים פסקו כר"ז לקמן וכלישנא דפליג ארבה ויקשה דהלא קי"ל מעשה רב וכ"כ הה"מ בפ"ג מה"ג ה"ט אבל אי ל"ג בההוא גיטא י"ל דמעשה הוה בשטרי דממונא וכדאקשי ליה ר"ע לקמן (כ ב) היכי פשיט מר איסורא מממונא אמנם רש"י פי' דמיירי בגט:

תד"ה נפק (בסופו). א"נ כו' אבל התם כו'. הלח"מ כתב שם סברא זו מדנפשי' ואישתמיטתיה שקדמוהו התוס':

תד"ה מעולם. וא"ת כו' א"נ לומר שהוא שלו כו'. לכאורה לעיל בד"ה ואפי' משמע דמפרשי הבעל מודה היינו דאמר שכבר גירשה אבל גם הוא אינו אומר שזהו הגט בעצמו בודאי וי"ל:

רש"י ד"ה חיישי' לשני שוירי, אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממנו נפל ופלוני הי' משלחו לאשתו וכו' ואין להקשות מנא ידעי' שזה הוא שליח לבעל זה דהא אין הגט בידו דהא משמע מפי רש"י דלא איירי כאן שהשליח עצמו מצאו, דאפשר לאוקמי שיש לו כתב שליחות משולש והגט אינו משולש, אלא אי קשיא הא קשיא אמאי לא פשט הכא ממתני' דמצא גיטי נשים דזה עדיף טפי לפשוט מגט אגט דאיהו מתרץ ליה למתני' דמצא גיטי נשים באין שיירות מצויות אע"ג דהוחזקו וה"ה איפכא בשיירות מצויות אע"ג דלא הוחזקו דומי' דסיפא דכל מעב"ד.
ונראה לתרץ דהנה תוס' ד"ה נפק, מקשו על פירש"י דפירש נפל מן השליח ומקוים מה מעליותא דהנפק כיון שלא בא ליד האשה ע"ש, וי"ל דאי כתב הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו וכו' וקפשיט דיחזיר ולא חיישי' שמשקרת ואי איירי שהשליח שואלו איירי דלא כתב ביה הנפק כו' ומוכיח שפיר עיי"ש.
והנה לפי דרך א' של תוס' ודאי ל"ק קושיא זו דליכא למפשט ממצא גיטי נשים דשם ליכא אלא חדא ספיקא דהא הבעל אומר תנו, וליכא לאספוקי אלא אם זהו גיטה. אבל בההיא גיטא דאשתכח איכא תרי ספיקי חדא אם אשה זו נתגרשה, ואף אם נתגרשה אכתי לא ידעינן אם זהו גיטה, ואין להקשות מה איכפת לן אם זהו גיטה בין כך ובין כך יתנו לה לראי' דהא נ"מ לענין ממון כקושי' הגליון. ע"כ מוכרח רבה לפשוט ממתני' דכל מעב"ד דגם שם איכא תרי ספיקי, אבל לפי דרך שני של תוס' שהשליח שואלו, וכבר הוכחנו לעיל דמיירי שיש לו כתב שליחות, ולפ"ז גם בההיא גיטא ליכא אלא חדא ספיקא אם זהו גיטה, קשה דיפשוט ממתני'. אולם גם לפי דרך זה יש לתרץ, דלקמן (דף כ ע"ב) ד"ה היכי פשיט מר איסורי, מקשים בתוס' וא"ת הא ממונא חמור, עיי"ש ב' תירוצים. ותי' ב' הוא דמדאורייתא ל"ח לשני יב"ש. אלא מדרבנן משום לעז ובממון ל"ח ללעז:
ולפ"ז אתי שפיר דממתני' היינו יכולים לומר, כיון דאומר תנו שוב לא יצא לעז עוד ומדאורייתא ל"ח לשני יב"ש, אבל בההיא גיטא דאשתכח חיישי' שפיר שמא יבא הבעל ויוציא לעז, לכך פשיט ממעב"ד דגם שם שייך לעז כשתקח בעל אחר ע"י חליצה, יבא היבם ויוציא לעז. אלא ודאי כיון דלא הוחזר ל"ח ופשיט שפיר, ואין להקשות מה מקשה הגמרא ממתני' דמצא, על מתני' דהמביא גט, הא כאן מיירי באמר תנו ל"ש לעז. אבל גבי המביא גט שייך לעז. דז"א דגם גבי גט ל"ש לעז דלא יוודע להבעל שנאבד דהשליח עצמו מצאו והוא לא אמר לבעל שנפל כיון שהוא יודע שהוא גיטה. ודוק:

תד"ה נפק דק ואשכח וכו'. וי"ל דמוקי לה דאשכח חוץ לב"ד.
ולא זכיתי להבין כל צרכו, דגם בשטרי חליצה יש להסתפק באחר כמו זה דהא ע"כ לא ראינו בידה שטר חליצה, ואין הפרש בין חליצה לההיא דיצחק ר"ג.
ואולי גם להך תירוצם ס"ל בזה כעין מש"כ בתירוצם הב' כיון שזה האיש שואל וידעינן שאבד הגט, דקשה ג"כ תינח בגט דכיון דשואל הגט מוכח דאבד ממנו גט דאינו חשוד לשקר, אבל בחליצה דל"ש כן מנא ידעי' שאבד ממנה שטר חליצה, וצ"ל כיון שהאשה שואלת ואין אנו מכירים אחר, מחזיקים דכדין שואלה וממנה נפל, ממילא אף אם שטר זה דאחר הוא מחזירים לה לראי', ואף אם נדחוק דרבה לא ס"ל לסברא זו, ותוס' כתבו רק דאביי מצי סבר כרבה דאשתכח בב"ד, אלא דס"ל לאביי לחלק בכך, מ"מ תקשי דמנ"ל להש"ס דר"ז ס"ל דאשתכח לבראי, דלמא אף דר"ז פליג ארבה וס"ל דחיישי' בלא הוחזקו, מ"מ ס"ל באשתכח בב"ד ג"כ מחזירים כיון דשאלה ממילא מחזירים לה לראיה וצ"ל בכוונת תוס' דדוקא היכא דלפי דבריה באמת זהו שטר שנמצא היא שואלה, בזה נאמינו לה ע"י ששואלת בצירוף הרגלים לדבריה דהשטר בפנינו, אבל אלו היה הדין דבעלמא חיישי' לב' יב"ש דנפל גם מאחר, א"כ אף לפי דבריה שנפל ממנה שטר חליצה, מ"מ אין ברור שהשטר זה שלה דשמא גם מאחר נפל, וא"כ ממילא א"א לדון מכח זה השטר, והוי כמו אמרה שנחלצה ואין השטר לפנינו דלא מהימנה, וכיון שכן י"ל דגם בתירוצם א' ס"ל הך סברא דכיון ששואלה מהמנינן לה שנחלצה וממילא שטר זה שלה כיון דאין שיירות מצויות ולא הוחזקו, ודוק:

תוד"ה ואפילו לזמן מרובה וכו', ע' מהרש"ל.
ולכאורה תמוה. דא"כ ממילא גם בקושייתם עכ"פ לדינא דקיי"ל דזיל חש לה הא דקתני בברייתא הכא דיחזיר היינו בתורת גירושין. א"כ מה זה שהוסיפו בתירוצם ויחזיר לאשה היינו בעדים, דנראה כאלו באו לחדש דלא נידוק מלשון יחזיר דמהמנינן ליה, אלא דיחזיר אפשר לפרש בתורת גירושין. והא זה צ"ל גם בקושייתם, גם יקשה בפשוטו על תוס' דאם הי' ס"ל בתחילה דיחזיר משמע חזרה בעלמא, א"כ ממילא מפורש הכא דמהמנינן ליה שכבר גירש, ולמאי הוצרכו להקשות מסוגי' דב"ב הא מיניה וביה קשה כיון דקתני יחזיר מוכח דמהמנינן ליה שגרשה, א"כ מה בכך דנפל מאחר נחזיר לה לראיה:

ונלענ"ד די"ל הא דקיי"ל זיל חש לה היינו כיון דאיכא קצת ריעותא דליכא קלא דגירשה חיישי' דחס הוא על פשיטא דספרא, אבל היכא דליכא חשש זה דחס אפשטא דספרא בודאי מהימן דהוי בידו לגמרי, וא"כ י"ל אף דיחזיר היינו לראיה מ"מ פריך שפיר הש"ס והיינו דהא דאמרי' דיחזיר לראיה ומהימן אף דקיי"ל זיל חש לה הכא עדיף כיון דבידו לומר תנו עתה לשם גירושין ויכול לגרשה בגט זה מבלי הוצאות פשיטא דספרא הוי בידו לגמרי. מש"ה מהימן דכבר גירשה ומחזירים לראיה בעלמא. והש"ס פריך דהיא גופה קשה דאם היה אומר תנו יהיה הדין דאין מחזירים מחשש דיב"ש אחר הוא וממילא אין בידו לגרשה בגט זה, ושוב לא נאמין ליה שכבר גירשה, ומש"ה הקשו רק מסוגיא דב"ב למ"ד דנאמן לומר גרשתי', אבל לפ"מ דתירצו דמכח דלא פלגי' א"א להאמין, הוצרכו לומר דיחזיר היינו לראי'.
ובכוונת תירוצם נלע"ד דאין כוונתם דאתי' כמ"ד בב"ב דלא פלגי' דיבור', דהו"ל לפרש כן בהדי', ומה גם לפמ"ש המהרש"ל בקושייתם רק למ"ד דגרשתי נאמן, [והיינו דבעי לאסוקי דר"ז ס"ל ככ"ע אי משום דהי' קשה דהו"ל להש"ס לומר דרבה לס"ל כמ"ד דגרשתי נאמן] א"כ סוף סוף עדיין לא הרויחו כ"כ בתירוצם כיון דעדיין ר"ז לית' לכ"ע, ולזה צ"ל דכוונתם דאף למ"ד פלגי' דיבורי' היינו באמר גרשתי, דאמרי' דמה שאומר זה שלו שקר, ומה שאומר גרשתי אמת שגירשה עתה, משא"כ הכא שהגט שנמצא נתעכב ביד המוצאו הרבה, ואומר גרשתי בגט זה דידוע דלא גירשה עתה דהא הגט לא היה ביד הבעל משעת המציאה עד עתה, וכיון דאין מאמיני' אותו מזמן הכתוב בגט א"א לו להתיר מכאן ולהבא דא"א להיות ההיתר לחצאין, כיון דההיתר דלהבא אינו במציאות רק אם מגורשת גם למפרע. ובלשון תוס' בגיטין מפורש יותר כן:

בפרש"י בד"ה כל מעב"ד כו' וזה מקויים בב"ד היה ולכך הובא שם עכ"ל. ונראה מפירושו דבב"ד דרב הונא גופא נכתב הנפק ע"ז הגט ויש לתמוה ע"ז דמלבד מה שהקשו התוספות על פירושו יש לתמוה עוד דא"כ שהב"ד של ר"ה היו מכירין חתימת העדים החתומים על הגט שהיה מעיר שוירי שהיו מכירין בו א"כ איך שייך לחוש לשוירי אחר שיהיה ג"כ שמותיהם כשמות אלו העדים שהרי חתימתן ניכרת להם ולחתימה כחתימה ודאי ליכא למיחש כמו שיתבאר בסמוך בלשון התוספות ואף אם נדחק לומר שיש לחוש שאלו העדים משוירי שהיו מכירים הלכו לעיר שוירי אחרת וחתמו שם גם כן על גט אחר באותו יום עצמו הכתוב בזה הגט שהשליח יודע האמת שחתמו ע"ז הגט שבידו והשליח גופא לא חשיד לן דמשקר אלא שהוא בעצמו טועה וסובר שזה הגט שלו. מ"מ יש לתמוה כיון שזה השליח הביא זה הגט לפני הב"ד לקיימו וא"כ צ"ל שהב"ד גופא נסתפקו שמא הובא לפניהם עוד גט אחר כזה וכתבו עליו ג"כ הנפק כזה וזו חששא רחוקה מאד ואם האמת כן היה שקיימו ב' גיטין שווין א"כ לא שייך לומר חיישינן לשני שוירי דודאי ב' שוירי נינהו כיון דבזו השוירי היו יודעין דליכא תרי יוסף בן שמעון ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

בתוספות בד"ה נפק דק ואשכח כו' קשה דאם כן מה מועיל ההנפק כו' דאם יש לחוש לנמלך כו' עכ"ל. ולכאורה יש ליישב קצת שיטת רש"י דאף על גב דבכל גיטין ביד שליח דעלמא לא חיישינן לנמלך כיון דאין יכול לבטלו אלא בפני השליח כמ"ש התוספות בסמוך וכן לא חיישינן למזוייף דהשליח נאמן אם אומר בפ"נ ובפ"נ או שאפשר לקיימו עוד מ"מ האי גיטא כיון דנפל איתרע טובא וחיישינן לכל מאי דאיכא למיחש כמ"ש התוספ' עצמן בסוגיין ובכמה דוכתי וא"כ ממילא אזלי נמי נאמנות השליח דאמרינן אי ס"ד דגיטא מעליא הוי היה נזהר בשמירתו וממילא חיישינן לשמא נמלך והודיע לשליח בביטולו או שלא מסרו לידו כלל בתורת שליחות ולכך לא נזהר בשמירתו או שלא נפל מידו אלא מיד הבעל ויש לחוש ג"כ למזוייף ואפי' קיום בחותמיו אפשר דלא מהני כמ"ש התוספות לעיל דף י"ג ע"ב דשט"ח שאיתרע בנפילה לא מהני לקיימו אח"כ וכן יש לחוש ג"כ לשני שוירי כדחייש ר"ה ועל כל החששות אר"ח לרבה דליעיין ביה ופשיט שפיר ממתני' דכל מעשה בית דין ה"ז יחזיר והיינו ג"כ ש"ח שיש בו הנפק מוכח מזה דלא חיישינן שזייף ההנפק גופא אף ע"ג דאיתרע בנפילה וכמו שהביאו התוספות זו הראיה עצמה לעיל ומוכח ג"כ דלא חיישינן לנמלך ולא לשני שוירי וא"כ ה"נ בהאי גיטא דכ' בו הנפק לא חיישינן למזוייף וכן לשמא נמלך ולא מסרו כלל לשליח בתורת גירושין או שנתנו ובטלו מיד בפניו דכיון שהיה ביד השליח בב"ד לכתוב עליו הנפק ודאי שליח גמור לגירושין הוא וכן לא חיישינן לשני שוירי ומ"ש רש"י חששא דנמלך היינו משום דחששא זו נזכר במשנתינו ועלה קאי האי דכל מעב"ד וממילא דתו ליכא למיחש נמי לכל החששות דמוכח גם כן מהאי דכל מעשה בית דין ובלא"ה צריך לומר כן מדלא הזכיר רש"י להוציא מידי חששא דשני שוירי שעלה נסתפק ר"ח ור"ה אע"כ כדכתיבנא ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאי כתוב בו הנפק מיירי שנפל מיד האשה כו' עכ"ל. פי' דההנפק מועיל להאמין האשה שמידה נפל שדרכה לקיים הגט ולא הבעל כדאמרינן לקמן דמלוה מקיים שטריה אלא שיש לחוש שמא לא ביד זאת האשה היה אלא ביד אשה אחרת ששמה כשמה בשוירי אחרת ופשיט לה מההיא דכל מעשה ב"ד וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן שמא משקרת כו' עכ"ל. משום דהכא לא שייך לחוש שאינה משקרת אלא טועה שסוברת שזה הגט שלה דא"כ להימנה בכך דכיון שכבר היה הגט בידה מותרת לכך הוצרכו לחששא דמשקרת וק"ל:

בא"ד וא"ת אביי דאמר כו' עכ"ל. ואפשר דעיקר קושייתם לתירוץ הראשון שכתבו דחיישינן שהאשה משקרת ושמא לא ממנה נפל ואפ"ה פשיט מההיא דכל מעב"ד אם כן קשיא להו מהא דחיישינן לשני יצחק אבל אי איירי שנפל מיד השליח א"כ לא דמי כלל דכיון שהשליח אבד בודאי גט כזה אלא שיש לחוש שמא נאבד עוד גט כזה במקום זה וזו חששא רחוקה היא משא"כ בשני יצחק ואפילו הכי משנו התוספות שפיר אפילו לתירוצם הראשון וק"ל:

בד"ה ואפילו לזמן מרובה תימא כיון שמודה כו' וי"ל דנאמן כו' ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים כו' עכ"ל. עי' מ"ש במהרש"ל וכן בת"ח האריך לתמוה על ל' התוספות דאיך שייך לומר דיחזיר לה עכשיו בתורת נתינה כיון שלא עשאו שליח ועוד דלישנא לא משמע כן ושאר קושיות ותירץ בע"א ע"ש שדבריו נכונים. ולענ"ד יש ליישב תירוץ התוספות דע"כ הא דנאמן לומר גרשתי לענין להבא היינו משום דבידו לגרשה מהיום אבל למפרע אינו נאמן כיון שאין בידו עכשיו לגרשה למפרע שאם יעשה גט מוקדם העדים לא ישמעו לו אבל בגט הנמצא בשוק קאמר שפיר דאם הבעל מודה נאמן אפילו למפרע שהרי בידו לגרשה עכשיו בזה הגט הנמצא ע"י המוצא שיעשנו שליח ותהא מותרת ממ"נ שאם מידה נפל הרי כבר נתגרשה ואם מידו הרי מתגרשת ע"י נתינה זו מיום הכתוב בו ואף דלכמה מילי אמרינן דאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה מ"מ אף אם יחזיר לידה ג"כ צריכה להביא ראיה אימת מט' גיטא לידה כדאמרינן בסמוך ומה"ט גופא יחזיר לאשה כמו שאמר הבעל דליכא למיחש למידי אבל אי הוי ס"ד דחיישינן ליוסף בן שמעון אחר א"כ הרי אין בידו לגרשה בזה הגט עכשיו א"כ כשאמר שכבר גירשה נמי לא יחזיר ואף אם אין לשון התוספות כן מ"מ הענין נכון בעצמו ובזה א"ש דאף למאי דקי"ל להלכה דאף להבא אינו נאמן לומר גירשתי היינו משום דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה כיון שמחוסר מעשה הגט אבל הכא שהגט מוכן ובידו לצוות למוסרו לידה בתורת נתינה א"כ מדקאמר שכבר היה בידה ודאי קושטא קאמר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ודו"ק:

בגמרא ר' ירמיה אמר כגון דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו כו' ולכאורה משמע דר"י פליג וס"ל דאפילו באין שיירות מצויות ולא הוחזקו אפ"ה לא יחזיר אלא היכא דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו וקשה דא"כ קשיא מתני' דכל מעשה בית דין ה"ז יחזיר דהתם לא שייך תירוצא דר"י דקשיא קושית התוס' דאכתי ניחוש שמא המעב"ד לא נכתב לזה אלא לאחר והוא משקר ובזה לא שייך תירוץ התוס' ואפשר דר"י סובר דלענין ממונא ודאי לא חיישינן לשני שוירי אלא לענין איסורא והיינו דוקא לענין איסור א"א משא"כ בשטרי חליצה ומיאונים לא חיישינן מק"ו דממון כסברת התוס' דלקמן וכמו שאפרש שם כדסבר ר' עמרם לקמן ועוד דרוב המפרשים הקדמונים כ' דר"י לא פליג אדרבה ור"ז לדינא אלא לענין פי' המשנה בלבד וק"ל:

בתוספות בד"ה מעולם לא' חתמנו כו' וי"ל כו' אף ע"ג שאומר מכיר אני שהוא שלי כו' עכ"ל. פי' דאף על גב שאמר מכיר אני הגט בטביעת עין דקי"ל בסמוך דלא מהימן אלא צורבא מרבנן דוקא אבל לא אינש דעלמא ומשמע לכאורה דמשום דחשדינן ליה דמשקר וכיון דלא אשכחן מאן דפליג בהא קשיא להו להתוספ' א"כ בשינויא דר"י נמי ניחוש שהוא משקר לכך כתבו התוספות דהתם נמי לאו משום דמשקר אלא שאומר כן בדדמי שהוא מכירו אבל לא איירי התוספות כלל אם מכירו על ידי סימן וזה ברור ודלא כמהרש"א ודו"ק:

בא"ד וחתימה כחתימה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמהיכא תיתי נחוש לחתימה כחתימה דא"כ קיום שטרות מאי מהני ע"י הכרת החתימות דשמא הוא עצמו איתרמי לחתום כחתימת העדים או איזה איש אחר וי"ל דלא חיישינן אלא דוקא היכא דאיתרע בנפילה אף דחששא רחוקה היא כדמצינן לכמה מילי ועוד דהתם סמכינן אחזקה דלא נחשדו לזייף שטרותיהם משא"כ הכא דבהכשר וק"ל:

חיישינן לשני שוירי. אע''פ שבא אחד לפנינו ואמר ממני נפל ופלוני היה משלחו לאשתו ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין חיישינן שמא שוירי אחרת יש ויש בה יוסף בן שמעון אחר: ואמר ליה רב חסדא לרבה גרסינן: כל מעשה ב''ד הרי זה יחזיר. כל מילתא דאתא לב''ד לקיים דליכא למיחש לנמלך עליהן שלא ליתנן הרי זה יחזיר וזה מקוים בב''ד היה ולכך הובא שם: כשמעתיה. דבעינן תרתי והכא חדא הוא דהואי ואכשריה: היכא דמזבני כיתנא. דשיירות מצויות שם לבא ולקנות ואהדריה משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה ולא חיישינן לומר יש עיר אחרת ששמה כזו: ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא. במי המשרה שם נמצא הגט ומאי כשמעתיה שהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה ואכשריה דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות: בשלמא רבה. דאמר שינויא ארומיא דמתניתין דגיטין אמתני' דנזיקין: לא אמר כר' זירא. דרמא מתני' אברייתא: דמתניתין אלימא ליה לאקשויי. משום דהיא עיקר ויש תימה כשסותרות זו את זו וצריך לחזר שיתיישבו דאילו ברייתא יש לומר אינה עיקר רבי לא שנאה רבי חייא מניין לו: ולעולם כדקיימא לן כשנמצא לאלתר. ואם לאו פסול שמא אינו של זה אבל ברייתא ליכא לשנויי הכי דכיון דתנא בהדיא יחזיר לאשה הוה ליה לפלוגי בין לאלתר בין לזמן מרובה דלא דמיא למתניתין דהתם לא יחזיר תנא ומדוקיא הוה דייק יחזיר היכא דאמר תנו וכיון דלא תנא יחזיר לא הוה ליה לפלוגי: דאשתכח אבראי. שאין השיירות מצויות: ר' ירמיה אמר. הא דקתני יחזיר כגון דאמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו כו': ודוקא בצד אות פלונית. דהוה ליה סימן מובהק ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין דאיבעיא לן לקמן (דף כז.) דאורייתא או דרבנן אפילו פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי אשת איש דאורייתא: מספקא ליה לרב אשי סימנין. שמחזירין בהן אבידה אי דאורייתא היא ואפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו: אי דרבנן. ודוקא באבידה שהפקר ב''ד הפקר אבל במידי דאיסורא לא סמכינן ואי קשיא נימא הכי קסבר סימנין דרבנן ונפשוט בעיין דלקמן לאו פירכא היא דמנלן דפשיטא ליה אי נמי מספקא ליה אית עליה למיסר מספיקא:

חיישינן לשני שוירי. וא''ת א''כ לרב הונא היאך יגרש כל אדם את אשתו לר''מ דאינו מוכיח מתוכו כיון דחיישינן לשני שוירי וי''ל כיון דלא הוחזקו הוי שפיר מוכיח מתוכו ומ''מ כשנפל חיישינן: נפק דק ואשכח כל מעשה ב''ד הרי זה יחזיר. פרש''י דההוא גיטא הוה כתיב ביה הנפק ופשיט שפיר ממתני' דמעשה ב''ד יחזיר אך מה שפירש כשנפל מן השליח קשה דא''כ מה מועיל ההנפק כיון שלא בא ליד האשה עדיין דאם יש לחוש לנמלך בלא הנפק הכי נמי יש לחוש להנפק ותו דבעל לא מקיים גיטא וי''ל דאי כתיב ביה הנפק מיירי שנפל מן האשה ושואלת אותו האשה ואומרת שהוא שלה וקא פשיט דיחזיר ולא חיישינן שמא משקרת ומאשה אחרת נפל אע''ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו כמו במעשה ב''ד דיחזיר ואע''ג דאשתכח בב''ד שהשיירות מצויות ולא חיישינן שמא מאחר נפל כיון דלא הוחזקו ואי מיירי שהשליח שואלו לגרש את האשה י''ל דלא כתיב בו הנפק ומוכיח נמי שפיר כיון דבמעשה ב''ד יחזיר דלא חיישינן לנמלך דכיון שכתוב בו הנפק ודאי נעשה הלואה דלוה לא מקיים שטרא כדאמרינן לקמן בפרקין (דף כ:) ולא חיישינן נמי שמא מאחר נפל אע''ג דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו בההיא גיטא נמי דאשתכח שהשליח שואל הגט ולא שייך למימר נמלך כיון שהגט ביד השליח דאין יכול לבטל הגט שלא בפני השליח ולא ניחוש כמו כן שמא מאחר נפל אף על גב דהשיירות מצויות כיון דלא הוחזקו וא''ת אביי דאמר פ' האשה שהלכה (יבמות דף קטו: ושם) דחיישינן לתרי יצחק אפי' לא הוחזקו תקשי ליה ממתניתין דכל מעשה ב''ד הרי זה יחזיר וי''ל דמוקי לה דאשתכח חוץ לב''ד שאין השיירות מצויות כר' זירא אבל לגבי תרי יצחק לא שייך לפלוגי בין מצויות לשאין מצויות דלעולם יש להסתפק ביצחק מעיר אחרת כמו מעיר זאת אי נמי מוקי מתני' דאשתכח בב''ד ואפי' הכי לא חיישינן לאחר כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמאחר נפל ונפל ממנו כמו כן כאן אבל התם אין אנו יודעים איזה יצחק מת אם מעיר זאת או מעיר אחרת: אין הבעל מודה לא יחזיר. אע''ג דנאמנת לומר גרשתני (גיטין דף סד:) הכא אינה נאמנת דמעיזה פניה כיון דהגט מסייעה: ואפילו לזמן מרובה. תימה כיון . שמודה שממנה נפל וכבר גירשה אמאי הוה לן למימר דלא יחזיר כיון דנאמן לומר גרשתיה כדאמר פרק יש נוחלין (ב''ב דף קלד:) אפילו נפל מאחר נחזיר לה לראיה בעלמא וי''ל דנאמן לומר גרשתיה ותהא מגורשת מכאן ולהבא הואיל ובידו לגרשה אבל הכא שאומר שכבר גרשה מזמן הכתוב בגט כמו שאינו נאמן למפרע כך אינו נאמן להבא ויחזיר לאשה דקתני היינו בעדים ותתגרש בו בחזרה זו ולא חיישינן שמא מאחר נפל ואפילו לזמן מרובה: מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד כו'. ואומר הבעל שהוא אותו יוסף וא''ת והלא כשאין העדים אומרים כן אינו נאמן לומר שהוא שלו אלא אנו חוששין שמא מאחר נפל ועתה שעדים אומרים שלא חתמו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון למה יהא נאמן ליחוש שמא לאחר חתמו ולא לזה וי''ל דאף כי אין עדים מה שאינו נאמן אע''ג שאומר מכיר אני שהוא שלי לפי שמספק אומר שהוא שלו לפי שסבור שלא איבד אחר גט רק הוא לכך אומר שהוא שלו אע''פ שאינו מכיר אבל כשעדים אומרים שלא חתמו רק על גט אחד של יוסף בן שמעון במזיד לא ישקר אם חתמו לאחר לומר שלא חתמו דאינו חשוד לקלקלה כמו שנאמן לומר גרשתיה ואית ספרים דגרסי אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון זה אתי שפיר טפי וצריך לומר שלא ראו עדים החתימה דאי ראו החתימה שהיא שלהם א''כ הוה ליה למימר מהו דתימא דלמא אתרמאי עדים כעדים וחתימה כחתימה:

בבא מציעא יח ע"ב