דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא יז ע"א - Steinsaltz

and later on the debtor said: I repaid him, his claim is deemed credible. He must take an oath and is exempt from payment. Therefore, if the creditor comes and asks the court to write an authorization for him to appropriate the property of the debtor, they do not write an authorization and give the document to him.

By contrast, if the court merely said: You are liable to give him what you owe him, but did not complete the process by saying: Go and give it to him, and later on the debtor said: I repaid the debt, his claim is not deemed credible. The assumption is that since he did not pay on his own without the need for litigation, he does not intend to pay until the court finalizes its verdict against him. Therefore, since the debtor is suspected of lying, the creditor takes an oath and collects what he is owed. In this case, if the creditor comes and asks the court to write an authorization for him to appropriate the property of the debtor, they write the document and give it to him.

Rav Zevid says in the name of Rabbi Naḥman: Both in the case where the court said: Go and give him what you owe him, and in the case where the court said: You are liable to give him, if the debtor subsequently said: I repaid the debt, his claim is deemed credible. Therefore, if the creditor comes and asks the court to write an authorization, they do not write the document and give it to him.

Rather, if there is room to make a distinction between different cases, this is how there is room to distinguish between them: If the court said to the debtor: Go and give him what you owe him, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, and the witnesses testify concerning him that he did not repay it when the debt was demanded in their presence, and later the debtor said again: I repaid the debt, in such a case, the debtor has assumed the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money, and he is no longer believed when he claims that he repaid the debt unless witnesses substantiate his claim.

By contrast, if the court said: You are liable to give him what you owe him, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, and the witnesses testify concerning him that he did not repay the debt when it was demanded in their presence, and later the debtor said again: I repaid, in this case, the debtor does not assume the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money. His claim that he repaid the debt in the absence of witnesses is accepted after he takes an oath to that effect.

What is the reason that he is not presumed to be lying? It is because before the court verdict was finalized, the debtor was merely trying to evade the creditor, thinking to himself: Since the court has not yet finalized the verdict, I can delay payment until the Sages in the court investigate my case further, as I am not actually liable to pay until the verdict is finalized.

Rabba bar bar Ḥanna says that Rabbi Yoḥanan says: If one says to another: I have one hundred dinars in your possession that you borrowed from me, and the other says in response: Nothing of yours is in my possession, and the witnesses testify concerning him that, in fact, he does have such a debt, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, in that case the debtor assumes the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money.

It is like the ruling in this case, where Shabbtai, son of Rabbi Marinus, wrote a pledge to give his daughter-in-law a cloak [itztela] of fine wool [demileta] in her marriage contract, and he accepted upon himself the status of a guarantor for the contract. Her marriage contract was lost, and there was a disagreement between the parties as to its content. Shabbtai said to her: These matters never occurred; I never wrote that I would give you such a cloak. Witnesses then came and said: Yes, he did write her this pledge. Ultimately, he said to them: I paid it, i.e., I gave her the cloak. This case came before Rabbi Ḥiyya. He said to Shabbtai: You have assumed the presumptive status of one who denies his debts with regard to that cloak. His claim was therefore not accepted, even by means of an oath.

Rabbi Avin says that Rabbi Ela says that Rabbi Yoḥanan says: If one was obligated to take an oath to counter another person’s claim brought against him, and later he said: I took the oath, and the witnesses testify against him that he did not take an oath when it was demanded of him in their presence, and the defendant subsequently said again: I took the oath, he assumes the status of one who denies his obligations with regard to that oath.

The Rabbis stated this ruling before Rabbi Abbahu. He said to them: Rabbi Avin’s statement is reasonable in a case where one was obligated by a court to take an oath. But if one voluntarily obligated himself to take an oath, and he later claims that he took the oath, he is deemed credible. This is because a person is prone to say incidentally that he will take an oath and then change his mind; this does not render him a liar. The Rabbis then brought Rabbi Abbahu’s analysis back to Rabbi Avin and presented it before him. Rabbi Avin said to them: I also said this halakha specifically with regard to one who was obligated by a court to take an oath, as Rabbi Abbahu explained.

It was also stated that Rabbi Avin says that Rabbi Ela says that Rabbi Yoḥanan says: If one was obligated by a court to take an oath to counter the claim of another person, and he subsequently said: I took the oath, and the witnesses testify against him that he did not take an oath when it was demanded of him in their presence, and later the defendant said again: I took the oath, he has assumed that status of one who denies his obligations with regard to that oath. This wording is explicitly in accordance with Rabbi Abbahu’s explanation.

§ Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who finds a promissory note in the marketplace, and a ratification is written in it, and the date of the loan is written in it, and evidently it was written on that same day, he must return it to the owner, i.e., the creditor.

The Gemara explains why there is no concern that perhaps the debtor does not owe the money: If one were to be concerned because perhaps the debtor wrote the promissory note intending to borrow money, but he ultimately did not borrow it, this is not a concern, as a ratification is written in the promissory note. Since only the creditor would have brought the note for ratification, it is clear that the loan occurred. And if one were to be concerned because perhaps there was repayment, this is not a concern, as we are not concerned that there was repayment on the same day that the loan was taken, since normally one would not take a loan for less than one day.

Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Does Rabbi Yoḥanan actually say this? Isn’t it you who said in the name of Rabbi Yoḥanan that one who borrowed money and wrote a promissory note for the loan, and subsequently repaid the debt, may not reuse it to borrow another time, as its lien is already forgiven by virtue of the repayment? A promissory note is valid only for the debt for which it was written.

Rabbi Zeira explains: When did the debtor take the second loan? If we say that it was the day after the first loan, when the promissory note was written, or another later date, then Rabbi Yoḥanan’s statement is difficult. Why does he specifically give as the reason for the promissory note’s disqualification: As its lien is already forgiven? Instead, he should derive the disqualification of the promissory note from the fact that it is antedated, i.e., dated prior to the actual loan, and we learned in a mishna (Shevi’it 10:5): Antedated promissory notes are invalid. Therefore, Rabbi Yoḥanan could not have been referring to a case where the second loan took place after the date of the first loan.

Rather, is Rabbi Yoḥanan’s statement not referring to a case where the second loan took place on the same day as the first loan? Evidently, people do occasionally repay their loans on the same day as they take the loan.

Rabbi Asi said to him: Did I say that people do not repay their loans on the same day at all? Rather, I said that it is uncommon for people to repay their loans on the same day. Therefore, if a note is found on the same day it was written, it is reasonable to assume that it has not yet been repaid, even though there is a remote possibility that it has.

Rav Kahana says an alternative explanation: Rabbi Yoḥanan is referring to a case when the liable party, i.e., the debtor, admits to the debt. The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating that the note may be returned? This is obvious.

The Gemara answers: Lest you say that even if this debtor admits to the debt, perhaps he actually repaid it, and the fact that the debtor says: I did not repay it, is because he wants to go back and use the promissory note to borrow money again. And the reason he prefers to claim that he did not repay the first debt is that he is concerned about saving the scribe’s fee that he would have to pay for another promissory note. Therefore, Rabbi Yoḥanan teaches us that this possibility need not be taken into account, as, if that were so, the creditor himself would not allow such a scheme. He would be afraid to act in such a manner, thinking: The Sages will hear about me that I reused the note, and will cause me to lose the payment owed to me.

The Gemara asks: In what way is this case different from that which we learned in a mishna (12b): With regard to one who found promissory notes, if they include a property guarantee for a loan, he may not return them to the creditor.

And we interpreted this mishna as referring to a case when the liable party admits to the debt. And the reason the promissory notes may not be returned is due to the concern that perhaps the debtor wrote the note in order to borrow the money in Nisan, but he ultimately did not borrow it until Tishrei, and the creditor will come to unlawfully repossess land from purchasers who bought the debtor’s land between Nisan and Tishrei. He is entitled to collect land only from those who bought land from the debtor after the loan took place, causing the lien on the debtor’s land to take effect.

The Gemara points out the contradiction between this mishna and Rabbi Kahana’s explanation of Rabbi Yoḥanan’s statement: And this indicates that we do not say that if that were so, if the promissory note were antedated, the creditor himself would not allow the debtor to use it, as he would say to him: Write another note dated properly in Tishrei, lest the Sages hear about the fact that the date is incorrect and disqualify the promissory note, causing me to lose the money.

The Gemara answers: The Sages say that there, in the case of the mishna, since the creditor benefits by using this promissory note, as he can repossess land from purchasers who bought from the debtor between Nisan and Tishrei, it is satisfactory to him, and he does not say anything to the debtor about using this promissory note. By contrast, here, in the case to which Rabbi Yoḥanan is referring, since the creditor does not benefit from reusing the promissory note, as ultimately, the note is written for the current date, what is there for him to repossess from purchasers by means of the note that he cannot repossess by means of a new promissory note? Therefore, he would not allow the debtor to borrow more money from him with a promissory note whose lien was forgiven, as this would result only in risk and have no potential benefit.

§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who claims to have repaid a debt that has already been established by a court enactment, i.e., a rabbinic ordinance obligating one to pay a debt, e.g., the main sum in a marriage contract, but he has no witnesses,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - א

דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אם תבע המלוה את הלוה לדין, ואמרו לו הדיינים: צא תן לו את חובו!  ולאחר זמן אמר הלוה: פרעתי את החוב על פי הוראת בית הדין - נאמן [ובשבועת היסת].

ואם בא מלוה לפנינו לכתוב על הלוה שטר אדרכתא [84], אין כותבין ונותנין לו, שהרי הלוה טוען שפרע את החוב.

אבל אם אמרו הדיינים: חייב אתה ליתן לו, אבל לא ציוו עליו לפרוע [85], ולאחר זמן אמר הלוה: פרעתי - אינו נאמן. אלא המלוה נשבע ונוטל את חובו. שכיון שלא פרע את חובו מתחילה, והוצרך המלוה לתובעו בבית דין, אין דרכו לפרוע, עד שיפסקו דינו בפסק גמור.

ולכן, אם בא המלוה לכתוב עליו אדרכתא, כותבין ונותנין לו.

רב זביד משמיה דרב נחמן אמר: בין שאמרו צא תן לו, ובין שאמרו חייב אתה ליתן לו, ולאחר זמן אמר הלוה פרעתי - נאמן [86].

בא מלוה לכתוב עליו אדרכתא - אין כותבין ונותנין לו.

אלא, אי איכא לפלוגי - הכי הוא דאיכא לפלוגי [אם יש לחלק - כך יש לחלק]:

אם אמרו לו הדיינים: צא תן לו, ולאחר זמן אמר פרעתי, והעדים מעידין אותו שתבעו המלוה שיפרע לו על פי בית דין, ולא פרעו, הואיל והעיז לעבור בפניהם על ציווי בית דין, הוחזק כפרן לאותו ממון [87]. ושוב אינו נאמן לומר על אותו ממון שפרעו, עד שיפרע בפני עדים.

אבל אם אמרו לו הדיינים: חייב אתה ליתן לו, ולאחר זמן אמר פרעתי, והעדים מעידין אותו שתבעו המלוה בפניהם - ולא פרע, וחזר ואמר לאחר מכן פרעתי - לא הוחזק כפרן לאותו ממון מתחילה. ולכן כשחזר ואמר פרעתי - נאמן בשבועה.

מאי טעמא?

משום שכשטען מתחילה שפרע, אין זה נחשב שמעיז בבית דין, אלא אשתמוטי הוא קא משתמיט מיניה [מן המלוה]. סבר: היות ולא ציוו עלי בית דין לפרוע, אמתין עד דמעיינו בי רבנן בדיני.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אם אמר אדם לחבירו: מנה לי בידך, שהלויתיו לך, והלה כופר ואומר: אין לך בידי כלום, שלא לויתי ממך מעולם.

והעדים מעידים אותו שאכן יש לו מנה משל המלוה, שלוה ממנו.

ולאחר מכן חזר הלוה ואמר: אכן לויתי ממך מנה, אבל פרעתי לך אותו -

הוחזק הלוה כפרן לאותו ממון, שהרי טענתו הראשונה, שלא לוה מעולם, הוכחשה על ידי העדים, ולכן אינו נאמן לטעון שפרע [88].

כי הא [כפי שהיה מעשה], דשבתאי בריה דרבי מרינוס, כתב לה לכלתיה [לכלתו, אשת בנו] איצטלא דמילתא [מין בגד חשוב] בכתובתה, דהיינו, שהיא הכניסה את הבגד בנדונייתה, ונכתב הדבר בכתובה. וקבלה עליה [וקיבל שבתאי עליו את הבגד] בסכום מסויים, שאם תתאלמן או תתגרש, ישלם לה את הסכום במקום בנו.

לבסוף באמת נתאלמנה או נתגרשה, אלא שאירכס [אבד] שטר כתובתה.

באה כלתו של שבתאי לתבוע את האיצטלא, כפי שנתחייב בכתובה.

אמר לה שבתאי: לא היו דברים מעולם, לא נתחייבתי על דבר זה.

אתו סהדי והכחישוהו ואמרי: אין, אכן, כתב לה דבר זה בכתובתה.

לסוף אמר להו: אכן כתבתי כך בכתובתה, אבל פרעתיה.

אתא לקמיה דרבי חייא.

אמר ליה: הוחזקת כפרן לאותה איצטלא, ושוב אינך נאמן לטעון שפרעת, אלא עליך לפרוע בפני עדים.

אמר רבי אבין אמר רבי אלעא אמר רבי יוחנן: אם היה אדם חייב לחבירו שבועה, ואמר: כבר נשבעתי, והעדים מעידין אותו שתבעו בפניהם להשבע, ולא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה, ואינו נאמן עוד לומר נשבעתי [89], עד שישבע בפנינו.

אמרוה התלמידים [את מימרתו של רבי אבין] קמיה דרבי אבהו [לפני רבי אבהו].

אמר להו: מסתברא מלתא דרבי אבין - כשנתחייב שבועה בבית דין [90]. שכיון שתבעו בעדים לקיים את פסק הדין, ולא רצה, שוב אינו נאמן לומר שקיים את הפסק לאחר מכן.

אבל אם חייב את עצמו בשבועה, שאמר לחבירו: אשבע לך, ותבעו חבירו בעדים להשבע, ולא אבה, ולאחר זמן טען שנשבע לו - נאמן. משום שעביד איניש דמקרי ואמר [קורה שאדם אומר כך], שאינו רוצה לישבע, שהרי לא בית דין חייבוהו בכך, אלא הוא עצמו. ואין זו סרבנות וחרטה, אלא דחיה בעלמא.

אהדרוה קמיה דרבי אבין [החזירו לפני רבי אבין את דבריו של רבי אבהו], אמר להו: אנא נמי [גם אני] - דווקא בשבועה שנתחייב בבית דין אמרי שהוחזק כפרן.

איתמר נמי, שרבי אבין אמר את דבריו לגבי שבועה בבית דין:

אמר רבי אבין אמר רבי אלעא אמר רבי יוחנן: היה חייב לחבירו שבועה בבית דין, ואמר נשבעתי, והעדים מעידין אותו שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, וכתוב בו הנפק [קיום], וכתוב בו זמנו בו ביום, שבאותו יום שנמצא השטר - בו ביום נכתב, יחזירו לבעלים.

והטעם, לפי שאין כאן כל חשש:

אי משום שמא כתב ללות ולא לוה, אין לחשוש לזה, כי הא כתוב בו הנפק, ואין בית דין מקיימין את השטר - אלא בפני בעל דין.

אי משום פרעון, שמא פרע כבר הלוה את חובו, אין לחשוש לכך. שכיון שנעשתה ההלואה היום, לפריעה בת יומא, דהיינו, שפרע הלוה את חובו כבר ביום ההלואה - לא חיישינן.

אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: מי אמר רבי יוחנן הכי?

הא את הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן: שטר שלוה בו ופרעו, אינו חוזר ולוה בו, לפי שכבר נמחל שיעבודו של השטר מזמן שפרע את המלוה הראשונה. והיות ולא נכתב השטר על המלוה השניה, הרי זה כמלוה על פה, ואינו יכול לטרוף מלקוחות על פי שטר זה.

ועתה, אימת, מתי פרעו, ומתי חזר ולוה? אילימא שפרע ולוה את המלוה השניה למחר [למחרת היום שנכתב בו השטר] וליומא חרא [או ביום אחר], אם כן, מאי אריא שאינו חוזר ולוה בו משום שכבר נמחל שעבודו? תיפוק ליה דאפילו אם היה נכתב שטר זה במיוחד עבור ההלואה השניה, הוה ליה שטר מוקדם, שהרי נכתב קודם זמן ההלואה, ותנן: שטרי חוב המוקדמין פסולין!

אלא לאו, על כרחך צריך לומר שמדובר שפרע את החוב הראשון, ולוה את ההלואה השניה - ביומיה [ביום כתיבת השטר], אלמא, מוכח מכאן, שפרעי אינשי ביומיה [שאדם פורע חובו ביום ההלואה]!

אמר ליה רב אסי: מי קא אמינא [האם אמרתי] דלא פרעי כלל ביום ההלואה?! אכן, קורה שאדם פורע ביומו. אלא דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא [אמרתי שאין זה שכיח]. ולכן מחזיר את השטר לבעליו, משום שאין חוששין לדבר שאינו שכיח.

ומכל מקום, יתכן שאדם פורע ביומו. ועל מקרה כזה אמר רבי יוחנן, ששטר שלוה בו ופרעו, אין חוזר ולוה בו.

רב כהנא אמר: מה שאמר רבי יוחנן שיחזיר לבעלים - היינו כשחייב מודה [91] [כשהלוה מודה שלא פרע]. אבל אם אינו מודה, חוששין לפרעון אף ביום ההלואה.

ותמהינן: אי הכי, מאי למימרא? מה החידוש בדבר?

ומבארינן: מהו דתימא: באמת האי [הלוה] מפרע פרעיה. והאי דקא אמר: לא פרעתיה, היינו משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי [משום שהוא רוצה ללוות בשטר זה שנית], ולפשיטי דספרא חייש [וחושש לדמי הסופר, שאינו רוצה לשלם שוב עבור כתיבת שטר],

קא משמע לן, דאם כן, מלוה גופיה לא שבק [המלוה עצמו לא יאפשר זאת ללוה], משום שסבר: שמא שמעי בי רבנן שזהו שטר שנמחל שעבודו - ומפסדי לי [ויפסידוני מלטרוף לקוחות], משום ששטרי חוב המוקדמין פסולים [92].

ומקשינן: מאי שנא מהא דתנן: מצא שטר חוב, אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר, ואוקימנא כשחייב מודה, ומכל מקום לא יחזיר, משום שחוששין שמא כתב ללות בניסן, ולבסוף לא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי - שלא כדין. ולא אמרינן שם סברא זו, שאין חשש לכך, משום דאם כן, שנכתב השטר בניסן, מלוה גופיה לא שביק [לא יאפשר] ללוה ללוות באותו שטר בתשרי, דאמר ליה: כתוב שטרא אחרינא בתשרי, דדלמא שמעי רבנן ששטר מוקדם הוא - ומפסדי לי!

אמרי: התם אין אומרים סברא זו, משום דאית ליה למלוה רווחא [רווח] בכך שילוה בניסן בשטר שנכתב בתשרי, דקא טריף לקוחות מניסן ועד תשרי, ולכן מינח ניחא ליה [נוח לו למלוה] ברמאות זו.

אף שמצד שני יש חשש שישמעו חכמים בדבר, ויפסלו את השטר, מכל מקום מספק נוח לו להשאיר את המצב כמות שהוא, ולא אמר ולא מידי [ואינו אומר דבר].

מה שאין כן הכא, כיון דלית ליה רווחא למלוה, דהרי סוף סוף שטרא האידנא כתיב [השטר נכתב היום], ומאי איכא דקטריף לקוחות [ואינו מרויח טריפת לקוחות שקדמו לזמן ההלואה], ולכן, היות ואינו מרויח כלום בכך שילוה הלוה שוב באותו שטר, בשטר שנמחל שיעבודו - לא שביק ללוה ללוות, אלא ודאי ידרוש ממנו לכתוב שטר חדש.

הערות

[84] כך פירש רש"י. אבל ברי"ף משמע, שבא המלוה ומבקש שיכתבו לו את העדויות, או שהודה לו הלוה שחייב לו. ועיי' במאירי שהביא את שני הפירושים.

[85] ולכן טועה הלוה וסובר שרוצים בית דין לעיין עוד בדינו, ואינו צריך לפרוע מיד את חובו. אבל האמת היא שנגמר כבר דינו לחיוב. ריטב"א. והנמו"י כתב, שכשאומרים לו "חייב אתה ליתן לו", באמת משמע שלא חייבוהו עדיין לגמרי, אלא צריכים לעיין עוד בדין.

[86] משום שבין כך ובין כך, הלשון משמע פסק דין גמור. ולכן יתכן שפרע הלוה את חובו. רא"ש.

[87] כך פירש רש"י. ותמהו הראשונים, וכי משום שלא רצה לפרוע פעם אחת, הוחזק כפרן לעולם? שמא באותו זמן לא היו לו מעות לפרוע. ולאחר זמן, כשהיו לו מעות, פרע חובו! וביארו, שמדובר שהעדים מעידים שבאותה שעה שטוען הלוה שפרע, היה עמהם, ולא פרע אז את חובו. שבכה"ג הוחזק כפרן, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי. ועיי' ברש"ש מה שכתב בדעת רש"י.

[88] בשיטה מקובצת איתא, שמעיקר הדין היה צריך להיות נאמן, אלא תקנת חכמים היא. ובתומים [צ' י'] כתב, שאולי קנס הוא שקנסוהו חכמים, לפי ששיקר בבית דין. וכתבו הראשונים, שדין זה הוא דווקא אם כפר בתחילה בבית דין. אבל אם כפר מחוץ לבית דין, לא הוחזק כפרן, כי אדם עשוי שלא לטעון את טענותיו האמיתיות - אלא בפני בית דין.

[89] משמע, שאדם שנתחייב שבועה בבית דין, ולא הוחזק כפרן, נאמן לטעון נשבעתי בבית דין [שחייב להשבע דווקא בבית דין. וכגון שהדיינים אינם לפנינו, ואי אפשר לברר את הדבר]. והיינו דווקא כשנשבע להפטר. אבל בשבועה שנוטל על ידה ממון, אינו נאמן לומר נשבעתי. מאירי, עיי"ש.

[90] כגון שהודה במקצת, ונתחייב שבועה. או שהיה עד אחד מעידו שהוא חייב.

[91] הקשו התוס', אם כן, למה נקט בדברי רבי יוחנן שטר שכתוב בו הנפק, הרי גם אם אין בו הנפק יחזיר, היות והלוה מודה! ותירצו, שנקט הנפק לדיוקא, שאם לא נכתב בו ביום, אף אם כתוב בו הנפק, שודאי לוה בו, לא יחזיר, משום שחוששין לקנוניא, או ששיירו על פשיטי דספרא.

[92] כך כתב רש"י. ועיי' בפני יהושע שכתב, שדברי רש"י אלו אינם מוסבים על דברי הגמרא כאן, אלא על דברי המקשן להלן. כי הרי מדובר בשטר שנכתב בו ביום, ואינו מוקדם! אלא פסולו משום שנמחל שעבודו.

ואמר לאחר זמן "פרעתי כפי שציוו עלי בבית הדין "— הרי זה נאמן בטענתו ויישבע ששילם וייפטר. ואם בא המלוה לפנינו לכתוב עליו אדרכתא — אין כותבין ונותנין לו.

ואולם אם אמרו "חייב אתה ליתן לו" ולא סיימו לומר "צא תן לו" ואחר כך אמר "פרעתי" — אינו נאמן, שמן הסתם לא שילם מיד, וכיון שחשוד לשקר אינו נאמן גם בשבועה, אלא יישבע התובע ויטול. ואם בא המלוה לכתוב עליו אדרכתא — כותבין ונותנין לו.

רב זביד משמיה [משמו] של רב נחמן אמר: בין אם אמרו לו בית הדין "צא תן לו", בין אם אמרו לו בית הדין "חייב אתה ליתן לו" ואמר "פרעתי" — נאמן. ואם בא המלוה לכתוב — אין כותבין ונותנין לו.

אלא אי איכא לפלוגי [אם יש מקום לחלק] בין מקרים שונים — הכי [כך] הוא דאיכא לפלוגי [שיש לחלק]: אם אמרו לו "צא תן לו" ואמר החייב "פרעתי" והעדים מעידין אותו שלא פרעו וחזר ואמר "פרעתי" לאחר מכן — הרי הוחזק כפרן לאותו ממון ואינו נאמן עוד להישבע ולהיפטר עד שיפרע לו בעדים.

ואולם אם אמרו לו "חייב אתה ליתן לו" ואמר "פרעתי" והעדים מעידין אותו שלא פרע וחזר ואמר "פרעתי" — לא הוחזק כפרן לאותו ממון, ועדיין נאמן בשבועה.

מאי טעמא [מה טעם] אינו מוחזק כפרן? — שכן אשתמוטי הוא קא משתמיט מיניה [משתמט הוא ממנו], סבר [סבור הוא] ואומר לעצמו: אעשה כן עד דמעיינו [שיעיינו] בי רבנן [חכמים] בדיני שנית ויבררו את הענין.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אמר לחבירו "מנה לי בידך, שלווית ממני " והלה, הנתבע אומר: "אין לך בידי כלום", והעדים מעידים אותו שיש לו, כלומר, שאכן לווה ממנו, וחזר הלווה ואמר "פרעתי" — הוחזק כפרן לאותו ממון, ואינו יכול להישבע עליו.

כי הא [כמו מעשה זה] ששבתאי בריה [בנו] של ר' מרינוס כתב לה לכלתיה [לכלתו] איצטלא דמילתא [גלימה של צמר מובחר] בכתובתה, וקבלה עליה [וקיבל על עצמו] להיות ערב לכתובתה עבור בנו. אירכס [אבדה] כתובתה של הכלה והיו חילוקי דעות בין הצדדים לענין מה שהיה כתוב בה. אמר לה: "לא היו דברים מעולם", מעולם לא הבטחתי לך גלימה זו. אתו סהדי ואמרי [באו עדים ואמרו]: אין כן] אכן כתב לה כפי שטוענת. לסוף אמר להו [להם]: אכן כתבתי אלא שלאחר מכן "פרעתיה", שכבר נתתי לה גלימה זו. אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר' חייא, אמר ליה [לו, לשבתאי]: הוחזקת כפרן לאותה איצטלא, ואין אתה נאמן בענין זה אף בשבועה.

א אמר ר' אבין אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן: היה חייב לחבירו שבועה, ואמר "נשבעתי" והעדים מעידין אותו שלא נשבע, וחזר ואמר נשבעתי לאחר מכן — הוחזק כפרן לאותה שבועה ואין מאמינים לו שנשבע, אלא יישבע הצד השני ויטול.

מסופר כי אמרוה להלכה זו קמיה [לפני] ר' אבהו, אמר להו [להם]: מסתברא מלתא [מסתברים דבריו] של ר' אבין כאשר נתחייב שבועה בבית דין, שלאחר הדיון בבית הדין נתחייב בשבועה, אבל אם חייב את עצמו בשבועה, שהוא הציע לצד שכנגד להישבע — הריהו נאמן, כלומר, לא הפסיד על ידי כך את חזקתו כנאמן, למרות ההכחשה. ומדוע? — עביד איניש דמקרי ואמר [עשוי אדם שיזדמן ויאמר], שאף שהוא חייב את עצמו בכך, כיון שלא הוכרח לעשות זאת על ידי בית הדין, עשוי הוא להתחרט ולחזור בו ואין זו הוכחה שהוא שקרן מועד. אהדרוה [החזירוה], את ההערה הזו של ר' אבהו קמיה [לפני] ר' אבין. אמר להו [להם] למביאי השמועה: אנא נמי [אני גם כן] לחיוב שבועה שנתקבלה לגביו החלטה בבית דין אמרי [אמרתי], שלכך התכוונתי מתחילה ואין בינינו איפוא כל חילוקי דעות.

ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כגון זה: אמר ר' אבין אמר ר' אלעא אמר ר' יוחנן: היה חייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר "נשבעתי" והעדים מעידים אותו שלא נשבע, וחזר ואמר נשבעתי לאחר מכן — הוחזק כפרן לאותה שבועה, הרי שאמר במפורש את ההלכה כפי תיקונו של ר' אבהו.

ב אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק (קיום), וכתוב בו זמנו (זמן כתיבתו) של השטר, והוא בו ביום שמצאו — יחזירו לבעלים. ומדוע?

— אי [אם] משום החשש שמא כתב הלווה ללות ולא לוה — הא [הרי] כתוב בו הנפק ורק המלוה הוא שמביא את שטרו לבית דין לקיימו. אי [ואם] לחשוש משום פרעון — לפריעה בת יומא [אותו יום] עצמו לא חיישינן [אין אנו חוששים], שמן הסתם אין אדם לווה כדי לפרוע באותו יום עצמו.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? הא את [הרי אתה] הוא שאמרת משמיה [משמו] של ר' יוחנן: שטר שלוה בו אדם ופרעו — אינו חוזר ולוה בו באותו שטר, כיון שכבר נמחל שיעבודו של השטר הזה ובטל תוקפו. שהרי שטר אינו אלא רישום של קבלת התחייבות, וכיוון שנפרע השטר, בטלה התחייבות. ואף אם מציג אותו שטר לאחר זמן — הרי לשטר זה אין עוד תוקף, לפי שלא היתה התחייבות חדשה לקיים אותו.

ונברר: אימת [אימתי] היה השטר כתוב? אילימא [אם נאמר] שאף שנכתב התאריך שבשטר להיום ואילו ההלוואה היתה בעצם רק למחר וליומא חרא [או ליום אחר], מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] שכבר נמחל שעבודו? תיפוק ליה [תצא, תילמד לו] שהוא פסול משום דהוה ליה [ששטר זה] הוא שטר מוקדם, ותנן [ושנינו במשנה]: שטרי חוב המוקדמין, שהקדים בהם תאריך ההלוואה לעצם ההלוואה — הרי הם פסולין.

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שנכתב השטר ביומיה [באותו יום עצמו] וכבר נפרע בו ביום, ורוצה ללוות בו שנית. אלמא, פרעי אינשי ביומיה [מכאן שפורעים אנשים ביומם]!

אמר ליה [לו] ר' אסי: מי קא אמינא דלא פרעי [האם אומר אני שאין אנשים פורעים] כלל, דבר זה יכול להיות, ואולם דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא [שאין זה מצוי שאנשים יפרעו ביומם אמרתי] ואם מצא אדם שטר כזה, אין לתלות ולחשוש מדבר שאיננו מצוי, אף על פי שהוא עשוי לקרות.

רב כהנא אמר: כאן שאמר ר' יוחנן שיחזיר שטר לבעלים מדובר כשהחייב מודה. ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? שאם החייב מודה מדוע לא יחזירו למלוה?

ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] האי מפרע פרעיה [אותו לווה כבר פרעו] והאי דקא [וזה שהוא] אמר לא פרעתיה, הרי זה משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי, ולפשיטי דספרא חייש [שרוצה לחזור ללוות בו פעם אחרת וחושב עבור אותן פרוטות המגיעות לסופר] בשכר עבודתו, שאיננו רוצה לשלם עבור שטר חדש, ומשום כך רוצה שיוחזר השטר כדי שיוכל להשתמש בו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאם כן המלוה גופיה לא שבק [עצמו איננו מניח] שיעשו כן. שכן סבר [סבור הוא]: שמעי [שמעו] בי רבנן [חכמים] שהשתמשתי בשטר ישן ומפסדי [ויפסידו] לי את כל השעבודים הכתובים בו.

ושואלים: מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזה ששנינו במשנה]: מצא שטרי חוב, אם יש בהם אחריות נכסים — לא יחזיר,

ואוקימנא [והעמדנו] זאת, הסברנו כשחייב מודה. ואמרנו: ומשום שמא כתב ללות בחודש ניסן, ואולם לא לוה בפועל עד חודש תשרי, ואתי למטרף [ויבוא לטרוף] לקוחות שקנו מניסן ועד תשרי שלא כדין, שהרי ההלוואה עצמה ושעבוד הנכסים הכרוך בה לא היתה אלא מאוחר יותר.

ולא אמרינן [אמרנו] שאם כן המלוה גופיה [עצמו] לא שביק [מניח] שיהא שטר כזה בידו. דאמר ליה [שאומר לו] ללווה: כתוב שטרא אחרינא [שטר אחר] בתאריך של תשרי, בזמן הנכון דדלמא שמעי רבנן ומפסדי ליה [שמא ישמעו חכמים ויפסידו לי], ואם כן, הרי שאין מתחשבים בנימוק זה!

ומשיבים: אמרי [אומרים] התם [שם] משום דאית ליה רווחא [שיש לו רווח למלוה] דקא טריף [שהוא טורף] לקוחות מניסן ועד תשרי, ומשום כך מינח ניחא ליה ולא אמר ולא מידי [נוח לו הדבר ואינו אומר דבר] אף שיש חשש שמא יתפס. הכא [כאן], כיון דלית ליה רווחא [שאין לו רווח], שסוף סוף שטרא האידנא כתיב [עכשיו הוא כתוב], באותו יום עצמו, מאי איכא [מה יש] לו להרוויח בכך? וכיוון שחושש דקטריף [שיימצא טורף] לקוחות — בשטר שנמחל שיעבודו, לא שביק [אינו מניח] ללווה ללוות בשטר כזה, שכיון שאינו מרויח דבר, נותר בידו איפוא רק החשש שיפסלו חכמים את השטר.

ג אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען אחר מעשה בית דין, כלומר, התחייבות המוטלת על אדם מכח תקנה קבועה (כגון לשלם כתובה לאשתו שגירש, או מזון האשה והבנות) והוא טוען שכבר פרע את החוב, אלא שאין לו עדים בדבר —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and later on the debtor said: I repaid him, his claim is deemed credible. He must take an oath and is exempt from payment. Therefore, if the creditor comes and asks the court to write an authorization for him to appropriate the property of the debtor, they do not write an authorization and give the document to him.

By contrast, if the court merely said: You are liable to give him what you owe him, but did not complete the process by saying: Go and give it to him, and later on the debtor said: I repaid the debt, his claim is not deemed credible. The assumption is that since he did not pay on his own without the need for litigation, he does not intend to pay until the court finalizes its verdict against him. Therefore, since the debtor is suspected of lying, the creditor takes an oath and collects what he is owed. In this case, if the creditor comes and asks the court to write an authorization for him to appropriate the property of the debtor, they write the document and give it to him.

Rav Zevid says in the name of Rabbi Naḥman: Both in the case where the court said: Go and give him what you owe him, and in the case where the court said: You are liable to give him, if the debtor subsequently said: I repaid the debt, his claim is deemed credible. Therefore, if the creditor comes and asks the court to write an authorization, they do not write the document and give it to him.

Rather, if there is room to make a distinction between different cases, this is how there is room to distinguish between them: If the court said to the debtor: Go and give him what you owe him, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, and the witnesses testify concerning him that he did not repay it when the debt was demanded in their presence, and later the debtor said again: I repaid the debt, in such a case, the debtor has assumed the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money, and he is no longer believed when he claims that he repaid the debt unless witnesses substantiate his claim.

By contrast, if the court said: You are liable to give him what you owe him, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, and the witnesses testify concerning him that he did not repay the debt when it was demanded in their presence, and later the debtor said again: I repaid, in this case, the debtor does not assume the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money. His claim that he repaid the debt in the absence of witnesses is accepted after he takes an oath to that effect.

What is the reason that he is not presumed to be lying? It is because before the court verdict was finalized, the debtor was merely trying to evade the creditor, thinking to himself: Since the court has not yet finalized the verdict, I can delay payment until the Sages in the court investigate my case further, as I am not actually liable to pay until the verdict is finalized.

Rabba bar bar Ḥanna says that Rabbi Yoḥanan says: If one says to another: I have one hundred dinars in your possession that you borrowed from me, and the other says in response: Nothing of yours is in my possession, and the witnesses testify concerning him that, in fact, he does have such a debt, and subsequently the debtor said: I repaid the debt, in that case the debtor assumes the presumptive status of one who denies his debts with regard to that money.

It is like the ruling in this case, where Shabbtai, son of Rabbi Marinus, wrote a pledge to give his daughter-in-law a cloak [itztela] of fine wool [demileta] in her marriage contract, and he accepted upon himself the status of a guarantor for the contract. Her marriage contract was lost, and there was a disagreement between the parties as to its content. Shabbtai said to her: These matters never occurred; I never wrote that I would give you such a cloak. Witnesses then came and said: Yes, he did write her this pledge. Ultimately, he said to them: I paid it, i.e., I gave her the cloak. This case came before Rabbi Ḥiyya. He said to Shabbtai: You have assumed the presumptive status of one who denies his debts with regard to that cloak. His claim was therefore not accepted, even by means of an oath.

Rabbi Avin says that Rabbi Ela says that Rabbi Yoḥanan says: If one was obligated to take an oath to counter another person’s claim brought against him, and later he said: I took the oath, and the witnesses testify against him that he did not take an oath when it was demanded of him in their presence, and the defendant subsequently said again: I took the oath, he assumes the status of one who denies his obligations with regard to that oath.

The Rabbis stated this ruling before Rabbi Abbahu. He said to them: Rabbi Avin’s statement is reasonable in a case where one was obligated by a court to take an oath. But if one voluntarily obligated himself to take an oath, and he later claims that he took the oath, he is deemed credible. This is because a person is prone to say incidentally that he will take an oath and then change his mind; this does not render him a liar. The Rabbis then brought Rabbi Abbahu’s analysis back to Rabbi Avin and presented it before him. Rabbi Avin said to them: I also said this halakha specifically with regard to one who was obligated by a court to take an oath, as Rabbi Abbahu explained.

It was also stated that Rabbi Avin says that Rabbi Ela says that Rabbi Yoḥanan says: If one was obligated by a court to take an oath to counter the claim of another person, and he subsequently said: I took the oath, and the witnesses testify against him that he did not take an oath when it was demanded of him in their presence, and later the defendant said again: I took the oath, he has assumed that status of one who denies his obligations with regard to that oath. This wording is explicitly in accordance with Rabbi Abbahu’s explanation.

§ Rabbi Asi says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who finds a promissory note in the marketplace, and a ratification is written in it, and the date of the loan is written in it, and evidently it was written on that same day, he must return it to the owner, i.e., the creditor.

The Gemara explains why there is no concern that perhaps the debtor does not owe the money: If one were to be concerned because perhaps the debtor wrote the promissory note intending to borrow money, but he ultimately did not borrow it, this is not a concern, as a ratification is written in the promissory note. Since only the creditor would have brought the note for ratification, it is clear that the loan occurred. And if one were to be concerned because perhaps there was repayment, this is not a concern, as we are not concerned that there was repayment on the same day that the loan was taken, since normally one would not take a loan for less than one day.

Rabbi Zeira said to Rabbi Asi: Does Rabbi Yoḥanan actually say this? Isn’t it you who said in the name of Rabbi Yoḥanan that one who borrowed money and wrote a promissory note for the loan, and subsequently repaid the debt, may not reuse it to borrow another time, as its lien is already forgiven by virtue of the repayment? A promissory note is valid only for the debt for which it was written.

Rabbi Zeira explains: When did the debtor take the second loan? If we say that it was the day after the first loan, when the promissory note was written, or another later date, then Rabbi Yoḥanan’s statement is difficult. Why does he specifically give as the reason for the promissory note’s disqualification: As its lien is already forgiven? Instead, he should derive the disqualification of the promissory note from the fact that it is antedated, i.e., dated prior to the actual loan, and we learned in a mishna (Shevi’it 10:5): Antedated promissory notes are invalid. Therefore, Rabbi Yoḥanan could not have been referring to a case where the second loan took place after the date of the first loan.

Rather, is Rabbi Yoḥanan’s statement not referring to a case where the second loan took place on the same day as the first loan? Evidently, people do occasionally repay their loans on the same day as they take the loan.

Rabbi Asi said to him: Did I say that people do not repay their loans on the same day at all? Rather, I said that it is uncommon for people to repay their loans on the same day. Therefore, if a note is found on the same day it was written, it is reasonable to assume that it has not yet been repaid, even though there is a remote possibility that it has.

Rav Kahana says an alternative explanation: Rabbi Yoḥanan is referring to a case when the liable party, i.e., the debtor, admits to the debt. The Gemara asks: If that is so, what is the purpose of stating that the note may be returned? This is obvious.

The Gemara answers: Lest you say that even if this debtor admits to the debt, perhaps he actually repaid it, and the fact that the debtor says: I did not repay it, is because he wants to go back and use the promissory note to borrow money again. And the reason he prefers to claim that he did not repay the first debt is that he is concerned about saving the scribe’s fee that he would have to pay for another promissory note. Therefore, Rabbi Yoḥanan teaches us that this possibility need not be taken into account, as, if that were so, the creditor himself would not allow such a scheme. He would be afraid to act in such a manner, thinking: The Sages will hear about me that I reused the note, and will cause me to lose the payment owed to me.

The Gemara asks: In what way is this case different from that which we learned in a mishna (12b): With regard to one who found promissory notes, if they include a property guarantee for a loan, he may not return them to the creditor.

And we interpreted this mishna as referring to a case when the liable party admits to the debt. And the reason the promissory notes may not be returned is due to the concern that perhaps the debtor wrote the note in order to borrow the money in Nisan, but he ultimately did not borrow it until Tishrei, and the creditor will come to unlawfully repossess land from purchasers who bought the debtor’s land between Nisan and Tishrei. He is entitled to collect land only from those who bought land from the debtor after the loan took place, causing the lien on the debtor’s land to take effect.

The Gemara points out the contradiction between this mishna and Rabbi Kahana’s explanation of Rabbi Yoḥanan’s statement: And this indicates that we do not say that if that were so, if the promissory note were antedated, the creditor himself would not allow the debtor to use it, as he would say to him: Write another note dated properly in Tishrei, lest the Sages hear about the fact that the date is incorrect and disqualify the promissory note, causing me to lose the money.

The Gemara answers: The Sages say that there, in the case of the mishna, since the creditor benefits by using this promissory note, as he can repossess land from purchasers who bought from the debtor between Nisan and Tishrei, it is satisfactory to him, and he does not say anything to the debtor about using this promissory note. By contrast, here, in the case to which Rabbi Yoḥanan is referring, since the creditor does not benefit from reusing the promissory note, as ultimately, the note is written for the current date, what is there for him to repossess from purchasers by means of the note that he cannot repossess by means of a new promissory note? Therefore, he would not allow the debtor to borrow more money from him with a promissory note whose lien was forgiven, as this would result only in risk and have no potential benefit.

§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who claims to have repaid a debt that has already been established by a court enactment, i.e., a rabbinic ordinance obligating one to pay a debt, e.g., the main sum in a marriage contract, but he has no witnesses,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יהודה אמר רב נחמן אמר לו ב"ד צא תן לו או חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. אבל אמר לו צא תן לו ואמר נתתי ועדים מעידים אותו שלא נתן הוחזק כפרן לאותו ממון ואם אמר לו חייב אתה ליתן ואמר נתתי והעדים מעידים אותו שלא נתן לא הוחזק כפרן לאותו ממון מאי טעמא אמרינן אישתמוטי הוא דקא משתמיט סבר עד דמעייני רבנן בדיני. זה כגון הכופר במלוה כשר לעדות. אמר רבה בר בר חנא אמר ר' יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך עלי כלום ועדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון. והוא שכפר בב"ד כי הא בגמ' שבתאי דשבתי' כתב לכלתיה איצטלא דמילתא וקיבלה עילויה וכפר ובאו עדים והעידו שכתב לה איצטלא דמילתא חזר ואמר פרעתי. אמר ליה רב חייא כבר הוחזקת כפרן לאותה איצטלא וכן הלכה. וכן מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי ועדים מעידים אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה וחייב לישבע עכשיו.

א"ר יוחנן המוצא שטר חוב וזמנו בו ביום וכתוב בו הנפק יחזירו לבעלים דאי משום [כתב] ללות ולא לוה הא כתוב בו הנפק.

אי משום פרעון כיון דרובא דעלמא לא פרעי ביומיה אלא מיעוטא הוא דפרעי ביומיה למיעוטא לא חיישינן.

ותוב מלוה גופיה לא שביק אמר דילמא שמעי רבנן דהאי שטרא שלוה בו ופרעו הוא וכבר נמחל שעבודו ומפסדו לי.

צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידין אותו שלא פרע הוחזק כפרן. פירוש הגאונים וכל רבני ספרד בו ידוע דה"ק אם אמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו מעולם הוחזק כפרן ואם טען למחר וליומא אחרא שהעידו עדים פרעתיו אינו נאמן לעולם עד שיפרענו בעדים וכעובדא דשבתאי דהכא וכהנהו עובדי דבמסכת שבועות אבל רש"י פירש בשאמר פרעתי כמו שאמרו בב"ד והעדים מעידין אותו שאחר שיצא מב"ד חייב תבעו חברו שיפרענו ולא רצה לפרעו אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בב"ד וכן פי' הא דאיתמר בסמוך היה חייב לחברו שבועה ואינו דינו מחוור דכיון דצאית דינא נאמן:

[היה חייב לחבירו שבועה בב"ד וכו'.] ומאי דאמרינן דהיכא דנתחייב שבועה בב"ד, ויצא מב"ד ואמר נשבעתי נאמן, מסתברא לי דוקא נשבעין ולא משלמין, אבל נשבעי' ונוטלין אין מוציאין מזה אלא בנשבע ודאי.
ובתשובה לרבינו האי גאון ז"ל נתחייב שבועת היסת ואמר נשבעתי נאמן ויש אומרים שהוא נאמן לגמרי, שלא תקנו שבועת היסת אלא בכפירת ממון אבל לא בכפירת שבועה, ומיהו אי בעי לאחרומי סתם הרשות בידו, ומסתבר' שהטוען על חברו שבועה יש לי בידך מטענת ודאי שטענתי עליך במנה כטוענו מנה לי בידך או השבע ותפטר וזה שאמר נשבעתי כאומר אין לך בידי כלום והרי זה כופר בכל וראוי להיסת, אלא שכבר הורה הגאון בהיסת שאין מחמירין בה להשביעו היסת עליה, כיון דספק הוא לקולא עבדי' בה, אבל בשבועת התורה נשבע היסת דהוה ליה כופר בכל כמו שפירשתי:

הטוען אחר מעשה ב"ד וכו'. פירש"י ז"ל מעשה ב"ד דבר שהוא תנאי ב"ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות, וטוען ואמר פרעתי לא אמר כלום, וכן כתובת בנין דיכרין וכל תנאי ב"ד ששנינו במסכת כתובות דאע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי, ועוד יש בכלל מעשה בי"ד, מי שנמחק שטר חובו ובא לב"ד ועשו לו קיומו סד"א כיון שאין גוף השטר בידו אם טוען ואמר פרעתי להמניה קמ"ל, וכן מי שעמד בדין, וכתבו לו ב"ד פסק דין קודם שיצא מב"ד, אינו יכול לטעון פרעתי וגובה מנכסים משועבדים שכל אלו בכלל מעשי ב"ד הם, והטוען אחריהם לא אמר כלום.
ודוקא בעיקר כתובה אבל בתוספת אע"פ שיש עדים שהוסיף לה אם טען ואמר פרעתי נאמן וכן השיב רבינו הגדול בתשובה ואע"ג דאמרי' בר"פ אע"פ תנאי כתיבה ככתובה דמי ה"מ להנהו מילי דמני התם כגון מוכרת ומוחלת וכו' ואף ר"ת כתב שם דדוקא להנהו מילי אבל לא לשאר כל הדברים מדלא מני התם אחריתי.
ומ"מ אפי' תאמר שתוספות כעיקר לכל דיניהן ה"מ למיהוי בקולא וחומרא דכתוב' אבל לטעון אחריו כיון דליתי' מעשה ב"ד ועדים הוא שמעידים שהוסיף לה מלוה בעדים בעלמא היא ויש להביא עליה ראיה מהא דאמרינן לעיל דשבתאי בריה דר' מרינו' כתב ליה לכלתיהאיצטלא דמילתא פי' כרב דכתובה הוה דאלו מחמת עצמו לא הוה כתב לה מתנתו בכתובה וכך מפורש בירושלמי בפרק שבועת הדיינים לסוף אמר להו פרעתיה וא"ל הוחזק כפרן לאותה איצטל' וש"מ שאם לא הוחזק כפרן היה נאמן לומר פרעתי אלמא הטוען אחר תוספ' אמר ואמר וליכא למימר דערב שאני שאלו היה הבעל חייב אף הערב חייב ואין צריך לפנים אבל זו הראיה לפי דעת רבי' הגדול יש לדחותה ולהעמידה במקום שכותבין כתובה שאפי' בעיקר כתובה יכול לומר פרעתי כדבעי' למכתב קמן:

צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים לו שלא פרעו. פירש רש"י ז"ל: כגון שהעדים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע, ומדסירב על פי בית דין והעיז, הוחזק כפרן דתו לא פרע. וכן פירש גבי חייב לחברו שבועה, שתבעו בפני עדים לישבע וסירב ולא [נשבע]. אינו מחוור, חדא דאטו מה שסירב פעם אחת ולא פרע תו לא פרע כלל. ועוד דהוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו, כגון שאמרו עדים, לא זזו ידינו מתוך ידו משעה שיצא מבית דין, ולא פרעו או לא נשבע לו. וכתב הראב"ד ז"ל שלא הוחזק כפרן, אלא אם כן כפר בבית דין.

הוחזק כפרן. ושכנגדו נשבע ונוטל, כך פירש רש"י ז"ל.

הוחזק כפרן לאותה שבועה. אבל אם [אין] עדים מעידים אותו נאמן. ויש מי שאומר דנאמן לגמרי, ואינו חייב לישבע כלל אפילו היסת, לפי שלא תקנו שבועת הסת אלא על כפירת ממון, אבל לא על כפירת שבועה. ורבנו האיי גאון ז"ל כתב בתשובה, שאם נתחייב שבועת הסת ואמר נשבעתי נאמן, ואין לבעל דינו להשביעו, אבל נתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי, נאמן אבל נשבע שבועת הסת.

רב כהנא אמר כשחייב מודה. כתב הרי"ף ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ח הל' גזילה ואבידה ה"ב) ודוקא כשכתב בו הנפק. ונראה שהזקיקם לומר כן, מפני שבעיקר דברי ר' אסי שאמר משום ר' יוחנן איכא וכתוב בו הנפק, ורב כהנא לפרש דברי ר' אסי אמר ר' יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הן, דכיון שחייב מודה, כתוב בו הנפק למה לי, דהא משום קנוניא ליכא, דאי בעי כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא, דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות (כתובת צט, ב). אלא ודאי לרב כהנא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק, ולדבריו ליתא בדר' אסי אמר ר' יוחנן [הנפק] כלל.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פירוש: כגון עיקר כתובה, ותנאי כתובה כמזון האשה והבנות, ותנאי בנין דכרין ובנן נוקבן, אף על פי שלא כתב, [אינה כמלוה] על פה שיכול לומר פרעתי, אלא כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי.וכן מי שנמחק שטר חובו והעמיד עליו עדים ובא לבית דין וכתבו לו שטר אחר וכתבו לו את קיומו, וכן שאר מעשה בית דין שעשו בפסק דינם, הרי אלו כשטר שעשו הבעלים דמי, ומלוה בשטר נינהו.

מי שבא לבית דין וקבל על חברו עד שגמרו בית דין לחייב את חברו ויצאו שניהם מבית דין ולאחר זמן חזר וקבל עליו על אותו דבר בעצמו ואמר לו הלה כבר פרעתיך אחר שיצאתי מבית דין שאע"פ שמתחלה הייתי מעכב מלפרעך מאחר שבאתי לבית דין וחייבוני הרגשתי בחיובי ופרעתיך הרי זה נאמן ובשבועת היסת ולא סוף דבר בשאמרו לו בית דין צא תן לי שנמצא הדבר פשוט להם הרבה עד שלא היה לו לזה לפקפק בחיובו אלא אע"פ שלא אמרו לו צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו שמאחר שלא אמרו לו בפירוש תן לו יש לזו לפקפק שמא אינם מחייבים ליתן מכל וכל ונראין הדברים שלא פרע אעפ"כ נאמן חזקתו יצא והרגיש בחיובו ופרע ומעתה אם בא מלוה לבית דין לכתוב לו הודאתו בשטר או אדרכתא על נכסיו אין כותבין עד שיתברר לנו שלא פרעו שמא תאמר והלא כתבנו למעלה שכל שעשוי בבית דין כמלוה בשטר הוא פרשוה גדולי הפוסקים בשאינו נשמע להם ויצא בסרבנות או שנתברר שלא פרע כגון שאומר שפרע ביום פלוני והוכחש או שהוא מודה שלא פרע או שנשבע שאין בידו לפרעו והוא כמלוה בשטר לגבות ממשועבדים שבנכסיו אבל כל שהוא צאית לדינא ויצא בחזקת מחוייב נאמן לומר פרעתי הואיל ואין שטר ביד התובע:

זה שאמרנו שכל שעמד עליו בדין יגמרו בו את הדין כמלוה בשטר הוא לא סוף דבר כשכתבו לו מעשה בית דין אלא אף בשלא כתבו לו וכן כתבו גדולי המפרשים והביאו על זה ראיה מפרק אחרון שבבבא בתרא בשמועת החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו כמו שיתבאר למטה:

יש צדדין שאנו מחלקים בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו והוא שכל שאמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי ונתברר אח"כ שלא פרע כגון שהוכחש ביומו שוב אינו נאמן לומר חזרתי ופרעתי אפילו בשבועה אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי ונתברר שלא פרע לא הוחזק כפרן שלא מחמת כפירה היה אומר כך אלא מהמת שהיה סבור שבית דין חוזרין ומעיינין בדינן אחר שלא אמרו לו בפירוש צא תן לו ונאמן בשבועה:

זה שאמרנו שטען זה שפרע ונתברר שלא פרע כבר בארנו בבירור זה כגון שהוכחש ביומו וחכמי הצרפתים פרשוה כגון שתבעו בפני עדים והעיז לומר שלא יפרע ואינו נראה כן אא"כ דוקא בשכפר בבית דין שכל שלא בבית דין אדם עשוי שלא לגלות טענותיו ויש מפרשים שטען שפרעו בפני פלני ופלני ונחקרו והעידו שלא בפניהם פרע ואע"פ שאלו אמר שלא בעדים פרעו נאמן כל שאומר בפני פלני ופלני ונמצא מוכחש הוחזק כפרן ובפרק אחרון שבבבא בתרא יש לסברא זו קצת ראיה ודוקא בשאומר שהוזמנו לעדות על כך שאם לא אמר שהוזמנו על כך אלא שפרעו בפניהם במקרה לא הוחזק כפרן שאין העדים מצויים לזכור מה שלא הוזמנו בו לעדות כמו שיתבאר במקומו:

מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי אחר שראיתי בעדות שלכם הוחזק כפרן ואינו נאמן ומ"מ גדולי המפרשים חדשו בזה קצת תנאים יתבארו במסכת בבא בתרא פרק ראשון ודבר זה פרשוהו הגאונים בשאמר לא לויתי כלומר אין לך בידי שלא לויתי מעולם הא אם אמר אין לך בידי או איני חייב לך וכיוצא בזה אין כאן חזקת כפירה שאפשר שדעתו לומר שלוה ופרע ולא הוחזק כפרן ומתוך כך פרשו הגאונים שראוי לדיין לחקור לפרש תשובתו היאך אינו חייב לו אם שלא לוה ואם שפרע ואם שהוא חייב לו כנגד תביעה זו שאפשר שהוא טועה בעצמו וכן ראוי לחקור את התובע מאיזה צד הוא תובעו בחוב זה וכפירה זו שאמרנו עליה שהוחזק כפרן דוקא בשכפר בבית דין וכן כתבוה גדולי הפוסקים:

במקום אחר אמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ודבר זה אינו בכלל הוחזק כפרן האמור כאן שבכאן פירושו פרעתי אחר עדותכם אבל שמועת האומר לא לויתי פירושו שכפר בבית דין שלא לוה וכשיצאו עדים אמר שכבר פרע קודם העדות ואינו נאמן שמאחר שהוא אומר שלא לוה כבר הודה שלא פרע ואפילו היו עדים מעידים שלוה ופרע הואיל ובעל דין טוען שלא לוה כבר הודה שלא פרע:

מעשה באחד שנכנס קבלן לכתבת כלתו והכניסה לו מעיל של ארגמן וקבלו בסך ידוע אם תתאלמן או תתגרש וערב של כתבה משועבד בין שיש נכסים לחתן בין אין לו כמו שיתבאר במקומו נתגרשה ואבדה כתבתה ותבעתה בגט שבידה ומחמת שלא היתה הכתבה בידה כפר זה קבלנות המעיל בבית דין ובאו עדים על הקבלנות וחזר ואמר פרעתי אמרו לו הוחזקת כפרן לאותו איצטלית ויש מקשים בזו מה הוצרכנו לטעם הוחזק כפרן והלא טוען אחר תנאי מעשה בית דין הוא שהכתבה תנאי בית דין הוא כמו שיתבאר פרשו בה שתוספת כתבה היה ואינו בכלל תנאי בית דין:

מי שנתחייב שבועה לחברו בבית דין ויצא לו על דעת כן ולאחר שיצא תבעו הלה שישבע לו ואמר שכבר נשבע לו אחר שיצא מבית דין נאמן ואינו צריך עוד לישבע ויראה לי דוקא שאמר נשבעתי בפני הבית דין ואין הבית דין בכאן הא בינו לבין עצמו לא ששבועת בית דין צריכה להיות בפני בית דין ועל דעת בית דין ומ"מ אם חייבוהו בפרט לישבע בפני שנים שאינן בית דין ואמר נשבעתי בפני פלני ופלני והלכו להם נאמן וכן אם חייבוהו לישבע לו בינו לבין עצמו נאמן אפילו אמר שבינו לבין עצמו נשבע נתברר אח"כ על פי עדים שלא נשבע לו וחזרו וחייבוהו שבועה וחזר ואמר נשבעתי לו אח"כ הוחזק כפרן לאותה שבועה ואינו נאמן:

דברים אלו בשנתחייב שבועה בבית דין הא אם חייב עצמו בשבועה זו שלא מכח בית דין כגון שטען עמו בבית דין ולא היה עליו חיוב שבועה ואמר לו בבית דין אע"פ שאיני מחוייב שבועה הריני נשבע לו ולאחר זמן אמר לו שנשבע ונתברר שלא נשבע וחייבוהו על פי מה שחייב עצמו לכך וחזר ואמר שנשבע נאמן לא הוחזק כפרן במה שאמר שנשבע שכל שאין חיוב שבועתו מכח בית דין אדם נשמט ממנה ואין זה כפירה גמורה הא מ"מ אם הוא בעצמו חייב עצמו שלא בבית דין נאמן שהרי יכול לומר חוזרני בי ואיני רוצה לישבע וגדולי המפרשים פרשוה שאף בבית דין יכול לחזור אא"כ הוא במחול לך כיצד עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אם רצונך השבע וטול וזה הלוקח לא החזיק בו שני חזקה והיה זה התובע יכול ליטלו בלא שבועה שהרי עבדים הוקשו לקרקעות וחזקתם ג' שנים כמו שיתבאר במקומו וקבל עליו זה בבית דין שלא יטלנו עד שישבע שזה כמחול לך ואינו יכול לחזור אף קודם גמר דין כגון זה אם אמר נשבעתי והוכחש ואמר אח"כ נשבעתי נאמן ומה שאמרו בפרק יש נוחלין נשבע אינו יכול לחזור בו שנראה שהתופס את העבד מוותר לתובע וזה לא נקרא מחייב עצמו בשבועה שהרי זכות היא לו אותה שמועה מתבארת כשהתופס החזיק בה שני חזקה והוא מוותר זכותו לתובע על ידי שבועה ואם נשבע הרי זה גמר דין ואין זה יכול לחזור בו ונוטל את העבד ואם לאו חוזר בו שזהו אתן לך ואין כאן גמר דין:

שבועה זו צריך שתדע שהיא מתפרשת בשבועת נשבע ואינו משלם הא בשבועת נשבע ונוטל ודאי אינו נוטל עד שיודע שנשבע למדת מ"מ שאם נשבע אין חברו יכול לחזור ולהשביעו פעם אחרת:

פירשו הגאונים שבכפירת שבועה אין בה אף שבועת היסת שלא נתקנה שבועת היסת אלא בממון אבל על כפירת חיוב שבועה לא נתקנה:

כבר ביארנו למעלה שכל המוצא שטר חוב שיש בו שום חשש שאינו חייב לו כגון חשש פרעון או כתב ללות ולא לוה או שום צד אחר אינו מחזירה אלא כשחייב מודה הא כשחייב מודה מחזיר כל זמן שאין שם חשש קנוניא כגון שנכתב ביומו הא מ"מ כל שיש שם חשש פרעון אפילו ביומו לא יחזיר אע"פ שפרעון ביומו אינו מצוי חוששין לו אחר שכן שטר שזמנו בו ביום וחייב מודה יחזיר אפילו אין בו הנפק ולא תפש בכאן שטר שיש בו הנפק אלא להודיענו שאע"פ שיש בו הנפק דוקא כשחייב מודה כמו שהתבאר:

שמא תאמר אף בחייב מודה נחוש שמא רוצה זה לחזור וללות בה כדי שלא יצטרך להוציא דמים בשטר אחר ונמצא טורף בשטר שנמחל שעבודו וכבר ידענו ששטר שלוה בו ופרעו אף ביומו אינו ליה בו אפילו בו ביום אע"פ שאין כאן דין מוקדם שהרי נמחל שעבודו תדע שאין לחוש בכך מן הסתם שהמלוה מתירא שלא להלותו על שטר זה שמא יודע ויפסיד שטרו ואע"פ שבחשש כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי היה לנו לומר כן ושלא ילוהו בתשרי עד שיכתוב לו שטר אחר אפשר שהמלוה מתוך שמרויח לטרוף כל שמניסן עד תשרי מכניס עצמו בספק זה אבל בזו הואיל ואין כאן אצלו שום ריוח אינו מכניס עצמו בספק:

הוחזק כפרן לאותו ממון. פי' אבל ממון אחר לא. כדאמרי הכופר במלוה כשר לעדות דאמרי' אשתמוטי משתמיט ולאו בחזקת גזלן קאי וכשר לעדות ולשבועה. אי קשיא לאותו ממון נמי יהא נאמן בשבועה כיון דאמרי' אשתמוטי משתמיט נירמי שבועה עלוי' כי היכי דלודי כדאמרי' גבי מודה במקצת הטענה. תשובה התם לא הוחזק לכפור כדי להישמט ואנן אמרי' דילמא אשתמוטי משתמיט ורמי שבועה עלי' כי היכי דלודי. אבל הכא דהוחזק לכפור ולהישמט גם עתה כשכופר ואומר פרעתי אינו נאמן אפילו בשבועה כיון שהוחזק לכפור ולהישמט עליו ודוקא לאותו ממון אינו נאמן מפני שראינו כי הוא רגיל לכפור ולהישמט עליו אבל לממון אחר נאמן. שאם נשמט לזה אינו נשמט לכל דבר אבל הכופר בפקדון שהוא בחזקת גזלן אינו נאמן לשום ממון לישבע עליו ולא לעדות:

כתב לה לכלתי' איצטלא דמלתא בכתובתה וקיבלה עלוי' פ' כתב לה בכתובתה שהביאה איצטלה מבית אבוה ולא הביאה וזה הוא כמו כתב לה שום משלו והיא קיבל עליו וכתב לה בתוך כתובתה שאם תבא לגבות כתובתה שתגבה ממנו זו האיצטלא. אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום א"ל ר"ח בר אבא לר' יוחנן ר' לא משנתינו הוא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. בפ' הכותב פליגי עלה רב ושמואל דרב סבר דוקא מנה מאתים גובה ולא תוספות ושמואל אומר גם תוספת נמי גובה. ומה שהקשתי במהדורא קמא ממאי דאמרן לעיל בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דפליגי בכתובה דחייש' גם בכתובה לפרעון. ותירצתי דדוקא במנה מאתים לא חיישי' לפרעון אבל בתוספת חיישי' ופלוגתייהו התם בתוס' היא. הניחא לרב אלא לשמואל מאי איכא למימר. ונ"ל דלק"מ דאימתי אמרי' הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום. הנ"מ בדלא מפקה אשה שטר כתובה וטוענת אבדתי כתובתי דלא מהימן האי לממר פרעתיך עד דמחזי תברא או שטר כתובתה קרוע. אבל הכא דנפל שטר כתובתה ויוצא מיד אחר איתרע ואיכא למימר פרוע היא. ואפילו במנה מאתים חיישי' ואמרי' דילמא מיד הבעל דפרעה נפל. כמו שתירצתי במה"ק במילתא דרבא דאמר ומשום שהוחזק כפרן זימנא חדא תו לא פרע משום דנפל שטרא י"ל דילמא פרעי' ואע"ג דאמרי' הוחזק כפרן לאותו ממון. ושוב אינו נאמן לומר פרעתי היכא דנפל חיישי' דילמא פרע:

בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו. פירוש אף על פי שבא מלוה מיד והעדים מעידים שלא פרעו. וטעמא דמילתא דכיון דמלוה על פה היא לית לן למעבדה מלוה בשטר. אבל חייב אתה ליתן לו וחזר ואמר פרעתי אינו נאמן ולאו למימרא דחייב אתה ליתן לו לא הוי גמר דין דהא ודאי גמר דין הוא וכדאמרינן בסנהדרין היכי דמי וכו' וליכא לפרושי כדפירש ר"ת דהא לענין פשרה בלחוד אתאמרא. גם אין לומר דההיא בקרקעות דוקא שכל זה דוחק הוא. אלא ודאי נגמר הדין אלא לפי שלא החליטו דינו לומר ליתן לו טועה בעצמו וסבור דדילמא בעו רבנן לעיוני בדיניה וזהו לשון הגמרא שאמר בסמוך סבר עד דמעייני רבנן בדינאי. הריטב"א.
ותלמיד הר"פ תירץ דהתם מיירי בדברים שאינו מחוסר גוביינא כגון קרקעות וכיוצא בהם דכל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה ומשום הכי מיד שאמרו בקרקעות חייב אתה ליתן לו הוי כאלו הגיעו לידו. אבל הכא מיירי במטלטלים דמחסרי גוביינא ומשום הכי לא הוי גמר דין. עד כאן.

והרא"ש כתב וזה לשונו: חייב אתה ליתן לו. והא דאמרינן בסנהדרין דחשיב גמר דין איש פלוני אתה חייב איש פלוני אתה זכאי. לאו דוקא לשון זה אלא נקט האי לישנא לפי שיש דין דלא שייך ביה צא תן לו להכי נקט לשון פטור וחיוב דשייך בכל דינין. עד כאן. ובפרק מרובה תירץ דיש חילוק בין איש פלוני אתה חייב לאתה חייב ליתן לו. ע"כ.

בא מלוה לכתוב כותבים ונותנים לו. פירוש שהרי אין מוסיפין עליו חיוב דבלאו הכי נמי לא מצי טעין פרעתי. וגבי נמי ממשעבדי דהעמדה בדין קלא אית ליה כדאיתא לעיל. ומכל מקום אומרים שמודיעין ללוה מה שכתבו לזה כדי שאם יפרע יקבל ממנו שטר זה.

ומיהו הא קיימא לן דאפילו חייב אתה ליתן לו אם אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין לו. ומיהו אם היה סרבן על פי בית דין כותבין לו למלוה מעשה בית דין. הריטב"א.
ובשיטה כתוב ונראה לי דקודם שיצאו מבית דין אם תבע לכתוב פסק דין כותבים ונותנים לו אי נמי אפילו אחר שיצאו מבית דין והוא שהודיעו למחוייב ולא אמר פרעתי. עד כאן.

והעדים מעידים אותו שלא פרעו. פירש רש"י כגון שמעידים שבפניהם תבע לפרעו וסירב ולא פרע וכו'. ואינו מחוור חדא דאטו מי שסירב פעם אחת וכו'. ועוד הוחזק סרבן הוה ליה למימר. אלא הכי פירושו וכו'. הרשב"א והר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרע הוחזק כפרן. פירשו הגאונים וכל רבני ספרד בו ידוע דהכי קאמר אם אמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו מעולם הוחזק כפרן. ואם טען למחר וליומא אחרא שהעידו עדים פרעתיו אינו נאמן לעולם עד שיפרענו בעדים וכעובדא דשבתאי דהכא וכהנהו עובדי דמסכת שבועות.
אבל רש"י פירש כשאמר פרעתי כמו שאמרו בבית דין והעדים מעידים אותו שאחר שיצא מבית דין חייב תבעו חברו שיפרענו ולא רצה לפרעו אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בבית דין וכן פירש הא דאיתמר בסמוך היה חייב לחברו שבועה. ואין דינו מחוור דכיון דצאית דינא נאמן. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: והעדים מעידים אותו שלא פרעו. פירש רש"י שהעידו בפנינו תבעו ולא פרעו. והקשו בתוספות דדילמא פרעו אחר כך. ויש לומר דמיירי שבאו מיד לבית דין. ובתוספות פירשו כגון שאמר פרעתיך ביום פלוני והעדים מעידים שלא פרעו באותו היום כי לא זזו ממנו כל אותו היום. ואמר לו אין לך בידי כלום פירוש שאמר כן בבית דין שאין אדם מוחזק כפרן אלא בשכפר בבית דין והעדים מעידין אותו שיש לו בידו. ואם תאמר והיאך הם יודעים שלא פרעו וכי לא זזה ידן מתוך ידו משעה שהלוהו עד עכשיו שהוא אחר שלושים יום כסתם מלוה ואי משום שמעידים שלוה בפניהם הא איהו לא אמר שלא לוה אלא דקאמר אין לך בידי כלום דמשמע אין לך בידי עכשיו כלום לפי שפרעתיך. ויש לומר כגון שטען בפירוש שפרעו ביום מסויים ואלו מעידים שלא זזו ממנו כל אותו היום ולא פרעו. והנכון דהכא בשטען בפירוש לא היו דברים מעולם וכעובדא דמייתי בסמוך וכיון שהעדים מעידים שלוה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והרי זה כאלו מעידים שלא פרעו והוחזק כפרן לגבי בני חרי מיהת. וכן פירשו בשם רבינו האיי גאון וכן פירש מורי בשם רבינו הרמב"ן.

וקבלה עליה. פירוש שהיה ערב בכתובתה ואף על גב דערב בכתובה לא משתעבד אבל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה כדאיתא התם ואין צריך להעמידה כשהיה קבלן.

הוחזק כפרן לאותה איצטלא. ואם תאמרן בלאו הכי נמי תיפוק ליה דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום למאן דמוקים לה אפילו במקום שכותבים כתובה. ויש לומר דהני מילי בעיקר כתובה שהיא תנאי בית דין אבל לגבי תוספת ונדוניא לא גביא. ומה שאמרו בריש פרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי זהו לדברים הנפרטים שם וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא. עד כאן לשון הריטב"א. ועיין בתוספות לקמן דיבור המתחיל הטוען אחר מעשה בית דין.

הוחזק כפרן לאותו שבועה. כלומר שאינו יכול לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו כשנתחייב שבועה בבית דין. כתב הריא"ף ושמע מינה דהיכא דנתחייב שבועה בבית דין וכו' כלומר מדקאמר ובאו עדים שלא נשבע התם הוא דהוחזק כפרן הא לא אתו סהדי נאמן וצריך עיון אם צריך שיאמר נשבעתי בבית דין והלכו להם או אמרינן אפילו לימא ביני ובין עצמי. אבל חייב עצמו שבועה כגון שהיה טענו בטענת שמא ואמר הוא לבית דין אף על פי שאין אני חייב לו שבועה אף על פי כן אשבע לו ולאחר זמן כפר בשבועה שאמר שנשבע ולא עשה לא אמרינן בכי הא הוחזק כפרן וישלם דכיון דחברו אינו יכול לישבע דהא טענת שמא היא ליהוי כשניהם חשודים דאמרינן חזרה שבועה למקומה וישלם מאי טעמא דעביד איניש דמיקרי ואמר דאשתבע כלומר אשתמוטי הוה משתמיט עצמו מאותה שבועה כיון שלא חייבוהו בית דין עלוהי. ה"ר יהונתן.
והראב"ד כתב וזה לשונו: מסתברא מילתיה דרב אבין שנתחייב שבועה בבית דין אבל חייב עצמו שבועה לא כגון האומר לחברו עבדי גנבת לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול וזה הלוקח לא החזיק בו שני חזקה והיה זה התובע יכול ליטלו בלא שבועה וחייב עצמו שבועה שקבל בבית דין שלא יטלנו עד שישבע דהוה ליה כמחול לך ואינו יכול לחזור בו אפילו קודם גמר דין אם אמר נשבעתי והעדים הכחישוהו יכול לומר אחר כך נשבעתי. וההיא דיש נוחלין דאמרינן בכהאי גוונא נשבע אינו יכול לחזור בו דמשמע שהתופס את העבד מוותר לו לתובע וזה לא קניא. ונראה לי דלא קרינן מחייב עצמו שבועה שהרי זכות היא לו וההיא דהתופס החזיק בעבד שני חזקה והוא מוותר זכותו לתובע על ידי שבועה אם נשבע אז הוא גמר דין ואינו יכול לחזור בו ונוטל את העבד אם לא חזר בו דאתן לך הוא ואין כאן גמר דין. עד כאן.
ובתוספי תוספות להרא"ש כתוב וזה לשונו: אבל חייב עצמו שבועה לא דעביד איניש דמיקרי ואמר. הוה קשיא לן אם חייב עצמו שבועה ומצי למהדר ביה ולמימר לא בעינא אשתבועי אם כן מאי שקיל וטרי ביה תלמודא כאלו הוא מחוייב שבועה ואינו יכול לחזור בו. ומצאתי כתוב בפירושי ה"ר מאיר הלוי אבל חייב עצמו שבועה בבית דין כגון דאמר משתבענא ושתקי בית דין אף על גב דמדינא הוה מחוייב בגווה כיון דלא חייבוהו בי דינא לא מתחזק עלה בכפרנותא דעביד דאמר נשבעתי אף על גב דלא אשתבע דסבר לא מחייבנא לאשתבועי. עד כאן.

הוחזק כפרן לאותה שבועה. איכא מאן דסבר דלא תקנו היסת אלא על כפירת ממון אבל לא על כפירת שבועה ומיהו אי בעי לאחרומי סתם הרשות בידו. אבל רבינו האיי כתב בתשובה דבנתחייב שבועת התורה ואמר נשבעתי אינו נאמן אבל נשבע היסת. ומסתברא שהטוען על חבירו שבועה יש לי בידך מטענת ודאי שטענתי עליך במנה בטוענו מנה לי בידך או השבע ותפטר וזה שאמר נשבעתי כאומר אין לך בידי כלום והרי זה כופר בכל וראוי להיסת אלא שכבר הורה הגאון בהיסת שאין מחמירין בה להשביעו היסת עליה כיון דספק הוא לקולא עבדינן בה. הרמב"ן והר"ן.

לפריעה בת יומא לא חיישינן. פירוש דאף על גב דכיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן לפרעון ואפילו תוך זמן אפילו הכי לפריעה בת יומא לא חיישינן והכא פריעה בת יומא היא דליכא למיחש שמא שטר מאוחר הוא דאם כן מכתב הוו כתבי ליה בשטרא שטרא דנן לאו בזמניה כתבנוה אחרנוהו וכתבנוהי כדאיתא בפרק גט פשוט דאף על גב דנפל ואיתרע ליה לית לן למיתלי ריעותא בסהדי.

מאי איריא שכבר נמחל שעבודו וכו'. פירש רש"י דאפילו לא נפרע ולא נמחל מעולם אלא שנעשה על הלואה זו אלא שלא הגיע השטר לידו עד היום הוה ליה מוקדם ופסול. וקושיין בשטרי דלאו אקנייתא ודלא כאביי דאלו לאביי הא עדיו בתחומיו זכין לו ואקשינן מיהא סתמא משום דקים לן דרבי יוחנן לית ליה דאביי. ויש בתוספות מי שכתב דקושיין הכא אפילו לאביי דעד כאן לא אמר אביי אלא בשנחתמו על אותה מלוה אבל היכא שלא נחתמו על אותה מלוה לא אמרינן הכי. וזה שיבוש דהכא כיון שלא נמחל השטר ולא נפרע בינתיים אותה מלוה עצמה היא וכדפירש ר"י. הריטב"א.

לא שכיחי דפרעי קאמינא. פירוש ולמילתא דלא שכיחא לא חיישינן ואף על גב דנפל ואיתרע ליה. דאף על גב דפרעון תוך זמן לא שכיח וחיישינן ליה ההוא שכיח ולא שכיח לאפוקי הא דלא שכיח כלל. הריטב"א.

רב כהנא אמר בשחייב מודה. ואם תאמר ליחוש לקנוניא. יש לומר לקנוניא בת יומא לא חיישינן. תלמיד הר"פ.

בשחייב מודה. כתב הרי"ף וכן הרמב"ם בפרק י"ח מהלכות גזילה דדוקא בשכתוב בו הנפק. ונראה שהזקיקו לומר כן מפני שבעיקר דברי רב אסי שאמר משום רבי יוחנן איכא וכתוב בו הנפק ורב כהנא לפרש דברי רב אסי אמר רבי יוחנן הוא דאתא. ומיהו דברי תימה הם דכיון שחייב מודה הנפק למה לי דהא משום קנוניא ליכא דאי בעיא כתיב ליה שטרא אחרינא מהשתא דלאו בירושלים יתבינן דכתבי שעות אלא ודאי לרב חסדא לא צריך שיהא כתוב בו הנפק ולדבריו ליתא כדרב אסי אמר רבי יוחנן הנפק כלל. הרשב"א והר"ן.
והתוספות תירצו דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק דפשיטא דיחזיר ולא אמרינן האי שטרא מפרע פרעיה והאי דקאמר דלא פרעיה משום דקא בעי מהדר מוזפא ביה זימנא אחריתי דהא בהאי חששא איכא תרי ספיקי דכיון דלא כתיב ביה הנפק שמא לא לוה בו והשתא מצי שפיר להלוות בו ואפילו אם תמצא לומר דלוה בו דילמא קושטא קאמר דלא פרעו ואם כן פשיטא דלא אמרינן האי חששא דמפרע פרעיה אלא אפילו כתוב בו הנפק ודאי לוה וכיון שכן סלקא דעתך אמינא דחיישינן דילמא מפרע פרעיה קמשמע לן דאם כן מלוה גופיה לא שביק. הר"ן.

וזה לשון הריטב"א: רב כהנא אמר בשחייב מודה. פירוש דכיון שזמנו של שטר בו ביום הרי הוא נאמן עליו דאי בעי משעביד נכסיה מהשתא שלוה ולא פרע. ואם תאמר וכיון דחייב מודה למה לי כתוב בו הנפק. ויש שכתבו דאליבא דרב כהנא לא גרסינן בדרבי יוחנן וכתוב בו הנפק. ולא נהירא. ואחרים כתבו דלהכי נקט וכתוב בו הנפק לאשמועינן דדוקא בשכתוב זמנו בו ביום הא לאו הכי אף על גב דכתיב בו הנפק וחייב מודה לא מהני מידי דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ולא מחוור דלפום פשטא לגופה נצרכה הא דכתוב בו הנפק ולא משום האי דיוקא דאם כן לישמעינן הכי בהדיא ועוד דהא שמעינן לרבי יוחנן זימנא אחריתי דחייש לקנוניא. ורבינו יהודה ז"ל פירש דלרבותא נקט וכתוב בו הנפק דלא מיבעיא אם אין כתוב בו הנפק דאיכא תרי טעמי לומר שאינו פרוע וכו' ככתוב לעיל בלשון הר"ן ז"ל. עד כאן.
וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות תימה אמאי נקט הנפק. אין להקשות דנימא דנקטיה לומר אפילו הנפק דליכא למיחש שמא לא לוה אפילו הכי דוקא חייב מודה אבל אין חייב מודה חיישינן לפריעה בת יומא. יש לומר דזה אינו משמע מדברי רבי יוחנן דרבי יוחנן בעצמו לעיל לא הזכיר חייב מודה. עד כאן.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב וזה לשונו: ורבי יוחנן לא סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו ומשום הכי בעי שיהא כתוב בו הנפק. עד כאן.

ולפשיטי דספרא קא חייש. אף על גב דלעיל פי' תוספות דמשום פשיטי דספרא לא יפסיד לקוחות יש לומר דהכא הוי רק צריכותא אי נמי הכא לא יפסיד לקוחות כי מה להם שטר זה מה להם אחר שיכתב היום. אך התוספות שהזכירו פשיטי דספרא צריך ליישב. ונראה דלעיל פירשו תוספות אליבא דמאן דאית ליה עדיו בחתומיו זכין לו ולא הוצרכנו לחוש בשום מקום לפשיטי דספרא אבל למאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו אם כן בשטר שאין בו הנפק אי חייב מודה חיישינן שמא כתב ללות בניסן ורוצה ללות בתשרי להרויח פשיטי דספרא אך אגב זה אפילו כתב בו הנפק חשו לשמא פרעו ורוצה להרויח פשיטי דספרא. אי נמי יש לומר דהכא פי' תוספות ממה נפשך אי משום קנוניא ואי ליכא קנוניא כגון שלא מכר אך עושה להרויח פשיטי דספרא כיון דליכא פסידא ללקוחות כדפירשתי ולעיל אמר טעמא דקנוניא משום דאיכא פסידא. גליון.

הטוען אחר מעשה בית דין. כתוב בתוספות ואם תאמר למה כותבין כתובה וכו'. אין לומר משום שלא יאמר במקום שאין מכירין אין את אשתי או פרעתי במיגו אז יכתבו רק פלוני נשא פלונית בתולתא. גליון.

לא אמר כלום. כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: בתוספות רבינו שמשון כתוב דאין מפסיד במה שתשאר הכתובה בידה אלא מנה שלא יוכל לומר אלמנה נשאתיך. אבל לענין אם יבא למקום שלא יהא לה עידי קידושין אין נפסד דנהי דאין יכול לומר אין את אשתי מפני הכתובה מכל מקום יוכל לומר לא גרשתיך כיון דאין מכירין ואפילו שתוציא שטרו אז יהא נאמן לומר פרעתי הכל אף על פי שהכתובה בידה מיגו דיכול לומר לא גרשתיך. ומיהו סבר רבי יוחנן אין כותבין שובר אף על גב דלא אמר כלום ואין נאמן לומר פרעתי מכל מקום מנה מיהא היה יכול לעכב בידו עד שתחזיר את הכתובה כיון שבמה שתשאר הכתובה בידה יכול לבא לידי הפסד מנה ועל מנה מצריך לפרוע כיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר. אבל בפרק גט פשוט איתא בהדיא דכותבים שובר והשתא דלא אמר כלום גובה את כל המאתים. עד כאן.
וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות או פרעתי הכל במיגו דאין את אשתי. ובגליון תוספות הקשה על זה דלא יפסיד בזה דאפילו הכתובה בידה מצי למימר פרעתי הכל במיגו דאי בעי אמר לא גרשתיך כדכתבו תוספות לקמן. ונראה דעת התוספות דיפסיד שתגבה על ידי הכתובה מיורשיו דלא שייך מיגו אף על גב דלעיל פירשו דטונינן ליתמי פרעתי היכא דאבוהון הוה מצי טעין אף על גב דלית להו מגו הני מילי בפקדון אף על גב דלא טענינן להו נאנסו משום דלא שכיח או טענת לא גרשתיך לא שייכא כלל גבי יתומים. ועוד יש לומר דיפסיד דעל ידי הכתובה תתבענו מזונות אבל אי לא היה לה כתובה יכול לומר אין את אשתי. אבל הגליון תוספות קאי רק על לשון הפנים. עד כאן.

בד"ה אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע כו' עכ"ל לא שייך הכא למימר תקנתא לתקנתא לא עבדינן כיון דאינו נאמן מדינא צריך לשלם משא"כ לעיל בהא דרב נחמן דמדינא אינו חייב לשלם בכופר הכל וק"ל:

גמ' ואוקמינא בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללוות בניסן כו' אע"ג דרב כהנא לא מוקי טעמא דמתני' בהכא אלא משום פרעון וקנוניא כמ"ש התוס' לעיל מכל מקום בהך סברא דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי לא פליגי וק"ל:

תוס' בד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ואם תאמר למה כותבין כתובה כו' וי"ל משום תוספת כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דכותבין כתובת בתולה שלא יהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא וכל כתובות נמי אם אין לה עידי קידושין שלא יהא נאמן לומר פרעתי מגו דאין את אשתי כמ"ש התוס' לקמן דא"כ לא יתישב הא דפריך לקמן אלמנה מן האירוסין במאי גביא כמו שפירשו התוס' שם שתקנת הכתובה בשביל תוספת דאי משום מנה ומאתים מן האירוסין נמי יתקנו לכתוב כתובה ודו"ק:

גמרא אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים אותו שלא פרעו הוחזק כפרן כצ"ל והא דאיתא בספרים וחזר ואמר פרעתי מיותר הוא וכן משמע באלפס"י ובאשר"י דלא גרסי' ליה וגם לפרש"י לא מתישב כלל וכן לקמן גבי היה חייב לחבירו שבועה לא גרסי' ליה כן נ"ל ודו"ק:

רש"י ד"ה העדים מעידים אותו וכו'. בפנינו תבעו וכו' הואיל ובפניהם העיד וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד וכו' ואין ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו'. ר"ל בא ליתן טעם אמה שכתבו תוס' נמי נראה דאפי' אית לה סהדי וכו'. דמסברא דנפשיה כתב כן ולמה לא הביא ראיה מכלתיה דרבי שבתי וכו' לכך קאמר ואין להביא ראיה וכו':

בא"ד ומשמע דלא יחזיר משום תוספת וכו' ר"ל דאי משום כתובה מאי מפסיד במאי דמחזיר דהא בלא שטר כתובה נמי לא נאמן לומר פרעתי זה אינו דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד וכו':

גמ' חייב עצמו שבועה נאמן עביד כו' כצ"ל:

שם כיון דל"ל רוחא כו' נ"ב תימה דמשמע היכא דאית ליה רוחא כגון למחר וליומא אוחרא חיישי' שפיר שפרעו ורוצה ללוות בו ולעיל (בבא מציעא דף י"ג) בד"ה חיישינן לקנוניא פירשו התוס' להדיא דלהא מלתא שפרעו וחוזר ללוות בו משום פשיטי דספרא לא חיישינן כו' וצ"ל דהכא אליבא דרבי יוחנן ורב כהנא דמוקי בחייב מודה מוכרחים לומר דחייש רבי יוחנן להאי מלתא דאל"כ בו ביום פשיטא שיחזיר מאחר שחייב מודה ולקנוניא בו ביום ליכא למיחש אלא דקמ"ל דלא חיישינן שפרעו וחוזר ללוות בו ודוקא בו ביום אבל ביומא אוחרא איכא למיחש ודו"ק:

תוס' בד"ה הטוען כו' דרבי שבתאי צ"ל דשבתאי:

גמרא ואוקימנא בשחייב מודה. ובהך סברא דדלמא שמעי רבנן ומפסדי לי לא פליגי אע"ג דרב כהנא לא מוקי טעמא דמתני' בהא אלא משום פרעון וקנוניא כמ"ש התוס' לעיל ע"ב בד"ה אע"פ:

גמ' כיון דלית ליה רווחא כו'. משמע היכא דאית ליה רווחא כגון למחר וליומא אוחרא חיישי' שפרע ורוצה ללוות בו דלא כמ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף י"ג ע"א) בד"ה ה"ט וכתב מוהרש"ל דהכא אליבא דר"י ורב כהנא דמוקי בחייב מודה מוכרחין לומר דחייש ר"י להך מלתא דאל"כ בו ביום פשיטא דיחזיר מאחר שמודה ולקנוניא ליכא למיחש אלא דקמ"ל דלא חיישינן לפרעון שפרעו וחוזר ללוות בו ודוקא בו ביום אבל ביום אחר איכא למיחש ע"כ ועיין (נ):

ברש"י בד"ה אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל. לא שייך הכא למימר תקנתא לתקנתא לא עבדינן כיון דאינו נאמן מדינא צריך לשלם משא"כ לעיל בדר"נ דמדינא אינו חייב לשלם בכופר הכל וזה פשוט וכ"כ מוהר"ש:

ברש"י בד"ה והעדים מעידין כו'. נראה שלפי"ז אינו נכון וחזר ואמר פרעתי וצריך למוחקו (ס) ויש ליישבו בדוחק ועיין באשר"י:

ברש"י בד"ה ומפסדו ליה כו' עדיו בחתומיו כו'. לכאורה כ"ז דברי מותר ועיין:

בתוס' בד"ה הטוען אחר מעשה ב"ד כו' וא"ת למה כותבין כתובה כו'. דא"ל דכותבין כתובת בתולה שלא יהיה נאמן לומר פרעתי מכח מגו דאלמנה נשאתיך אם אין לה עידי הינומא וכל כתובה שלא יהיה נאמן לומר פרעתי אם אין לה עידי קידושין מכח מגו דאין את אשתי כמ"ש בסמוך דא"כ לא יתישב הא דפריך לקמן אלמנה מן האירוסין במאי גביא כמ"ש התוס' שם שתקנת הכתובה בשביל התוספת דאי משום מנה מאתים מן האירוסין נמי יכתוב כתובה [ואי נימא דגם השתא דלא אמר כלום תיקנו לכתוב כתובה משום מנה מאתים שלא יהא נאמן במגו א"כ היכי מוכח דלא אמר כלום מדלא תיקנו לכתוב כתובה לארוסה ואלא מאי דלא אמר כלום מ"מ קשה אמאי לא תיקנו לכתוב לארוסה] וכ"כ מהרש"א ואני אומר כפשוטו דהא לפי האמת לשיטת התוס' אנן קי"ל ארוסה יש לה כתובה כמ"ש התוס' לקמן ע"ב בד"ה מן האירוסין ואי משום הכי כותבין כתובה אמאי לא כתבינן לארוסה ג"כ אע"כ משום תוספת:

בא"ד ומשמע דלא יחזיר משום תוספת כו'. ודאי די"ל דדלמא אין לה עדים שהתנה לה ומש"ה לא יחזיר דמצי למיטען פרעתי רק דעדיפא קאמר דאם אין עדים יש נ"מ אף לענין מנה ור' גופיה:

גמרא א"ל צא תן לו ואמר פרעתי והעדים כו'. הוחזק כפרן כו'. עפרש"י והנה יצא מפי' הפשוט עי' רא"ש ונ"י ולפירושו צ"ל ג"כ ואמר פרעתי היינו עכשיו והעדים מעידים כו' היינו קודם וזה דחוק בלישנא דגמרא ונ"ל דהיה ק"ל מימרא דרבב"ח בסמוך מנה לי כו' הוחזק כפרן לאותו ממון והרי לעיל (ה ב) אמרינן הכופר במלוה כשר לעדות מטעם דאישתמיט ואישתמיט חזינן הכא דמהני אפי' לאותו ממון (ול"נ ליה ז"ל לחלק דדוקא אישתמטא דעד דמעיינו בדינא מהני אף לאותו ממון אבל אישתמטא דעד דה"ל זוזי לא וכן לא נ"ל מה שהוסיפו הרי"ף והרא"ש ברבב"ח וה"מ דכפרי' בב"ד וגם הטור בסי' ע"ט ס"ח הביא בשם הרר"י שחולק עליהם) לכן מחלק דדוקא בהעזה ע"פ ב"ד הוא דמהני טעמא דאישתמוטי אף לאותו ממון אבל כפירה נגד עדים לא מהני אישתמטא לאותו ממון וצ"ל דצא תן לו דהכא מיירי שהתביעה היתה על חפץ ידוע והעדים ראוהו ברשותו באותה שעה שסרב דליכא אישתמטא אך לישנא דפרעתי לא נופל על חפץ אלא לישנא דנתתי או החזרתי ובכלתיה דשבתאי י"ל דהכי הוה עובדא דטען דפרע דמיה ואפשר דבהעזה לעבור על פסק חלוט דב"ד לא מהני אישתמוטי:

גמ' שם חייב אתה ליתן כו' והעדים כו' שלא פרע לא הוחזק כו'. כצ"ל גם כאן לפי הגהת מהר"ם לעיל וכ"ה ברי"ף וברש"י ד"ה הוחזק צריך למחוק תיבת החזרתי והו' דופרעתי וכן ליתא ברש"י שברי"ף וכן מלת עוד ליתא או אפשר דתרתי קאמר החזרתי הוא בחפץ ופרעתי הוא בממון:

גמ' שם איתמר נמי א"ר אבא בר אילעי כו'. כ"ה ברא"ש ונכון ושם חסר תיבות בב"ד:

בגמרא ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין כו' בטוח"מ סי' ל"ט כתבתי דנקיט הכי משום דהא בהא תליא דמשום דנאמן לומר פרעתי אין כותבין לו דשמא פרע או דאף אם לא פרע מ"מ חיישינן כיון שזה לא ידע מהפס"ד א"כ שמא יפרע לו שלא בעדים ויתבענו זה אח"כ בפס"ד שבידו משא"כ בסיפא שהדין נותן לכתוב לו פס"ד א"כ מסתמא לא פרע ולא יפרענו אלא בב"ד או בעדים כיון שידע שהב"ד יכתבו לו פס"ד והארכתי שם אם נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד וליישב לשון הרי"ף בשמעתין וסוגית הרמב"ם על מכונם בטוב טעם בעזה"י:

בפרש"י בד"ה והעדים מעידים אותו שלא פרע בפנינו תבעו לפרוע לו כו' הואיל ובפניהם העיז עכ"ל. ותמיהא לי טובא כיון דמפרש"י נראה דמה שאמר והעדים מעידים שלא פרע אינם מכחישים אותו בבירור על אותו הזמן שאומר שפרע אלא שקודם לזה היה סרבן ולא רצה לפרוע א"כ לאיזה צורך נקיט הש"ס וחזר ואמר פרעתי דהא בהאי זימנא גופא דאמר פרעתי בפעם ראשונה משכחת שפיר להאי דינא דבצא תן לו וא' פרעתי אינו נאמן אם העדים מעידים שלא רצה לפרוע קודם לזה אבל בחייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אף על גב שהעדים מעידים שלא רצה לפרוע אפ"ה נאמן ויש ליישב בדוחק אבל הרי"ף והרא"ש פירשו דעדים מעידים אותו שלא פרע היינו באותו שעה שאתה אומר שפרעת עמנו היית וא"כ א"ש טפי דנקט וחזר ואמר פרעתי וק"ל:

בגמרא וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים. ומסקינן משום דלא שכיח דפרע ביומא וקשה דמאי איריא בו ביום שנכתב ות"ל דה"ל תוך זמנו דהא קי"ל דסתם הלוואה ל' יום ובתוך הזמן נמי איכא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דמה"ט אפי' במע"פ אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן ומכ"ש למאי דאוקמא רב כהנא כשחייב מודה יש להקשות כן דאפילו למחר וליומא אוחר' למה ניחוש לקנוניא בכה"ג כיון דאיכא חזקה דאין אדם פורע וכמ"ש לעיל דף י' לענין כתובה וי"ל דשאני הכא דכיון דנפל איתרע טובא לענין פרעון וחיישינן אפי' בכה"ג וגרע אפילו ממע"פ גרידא תוך זמנו דלא חיישינן והכא חיישינן אף ע"ג דשאר מילי דלא שכיחי כתבו התוספות לעיל דלא חיישינן אבל בטענת פרעון חיישינן כיון דנפל וכן כתוב בהדיא בש"ע סי' ס"ה דאפי' חייב מודה והוא תוך זמנו אפ"ה לא יחזיר ונראה שמכאן הוציאו דין זה והתימא על הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"ט שהאריך להביא ראיות לדין זה וראיותיו שם אינם מוכרחים כמ"ש קצת לעיל דף ז' ולא הביא מכאן ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה רב כהנא תימא אם כן למה נקט הנפק כו' וי"ל דנקטיה משום דיוקא. והקשה בספר ת"ח אמאי איצטריך להאי דיוקא דהא בהדיא א"ר יוחנן לעיל דמצא ש"ח אעפ"י שכתוב בו הנפק לא יחזיר ע"ש באריכות ולפמ"ש בסמוך י"ל דעיקר דיוקא אתי לאשמעינן דכשלא מצאו ביום שנכתב אע"פ שהוא תוך זמנו וכתוב נמי הנפק לא יחזיר דהא פשיטא באין כתוב בו הנפק דבתוך זמנו נמי שייך חששא דכתב ללות ולא לוה כלל או באיחור זמן הלוואה אלא אפילו בהנפק דליכא למיחש בכל זה אלא לפרעון סד"א דתוך זמנו לא חיישינן לפרעון קמ"ל ודו"ק ועיין בסמ"ע סימן ס"ה ס"ק כ"ב ובש"ך שם:

בפרש"י בד"ה ומפסדי לי כו' משום ש"ח המוקדמים עכ"ל. זה קאי אומפסדי לי שבלשון המקשה ומאי שנא וק"ל:

בתוספות בד"ה הטוען כו' וא"ת למה כותבין כתובה עכ"ל. הא דלא ניחא להו לפרש דכותבין כדי שלא יהא נאמן במגו דאלמנה נשאתיך או במגו דאין את אשתי משום דמלתא דלא שכיחא היא שלא יהיו עדים ע"ז שהיא אשתו ושהיתה בתולה וא"כ לא משמע להו דעיקר תקנה בכתיבת הכתובה הוא מטעם זה דבכמה דוכתי אמרינן שלא תקנו חכמים במלתא דלא שכיח ועיין במהרש"א שכ' בע"א דא"כ תקשה מן האירוסין אמאי לא תקנו ג"כ כתובה מה"ט עכ"ל. ולדבריו היא גופא תקשה למה לא תקנו לכתוב לארוסה אלא ע"כ כדכתיבנא:

בא"ד ותוספת נראה דאפילו כו' ואין ראיה כו' דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד עכ"ל. נראה דמשום דלמילי טובא אשכחינן דתוספת כתובה דינה כעיקר כתובה מש"ה הוצרכו לכתוב דלענין טענת פרעתי לא אמרינן הכי דאזלינן בתר טעמא דהא דאין נל"פ בכתובה היינו משום דתנאי ב"ד הוא אבל תוספ' דאיהו כתב לה א"כ דוקא כשכתב לה דבלא כתיבה לא הוי אלא כמע"פ גרידא דנאמן לומר פרוע וע"ז מסקו דמסברא אמרינן כן אבל ראיה ברורה ליכא דמכלתי' דר' שבתי אין ראיה כמ"ש וכן בברייתא דמצא כתובה י"ל דלאו משום תוספת אמרינן לא יחזיר משום שהוא נל"פ דלעולם שאינו נאמן אפי' כשאין התוס' כתובה בידה דדינה כעיקר כתובה ואפ"ה לא יחזיר משום מנה ומאתים גופא כדמסקו וק"ל:

ואמר. לאחר זמן: פרעתי. ע''פ ב''ד: נאמן. ובשבועת היסת: בא מלוה. לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו: אינו נאמן. לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילתו . הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור: ואמר פרעתי. לאחר זמן ע''פ ב''ד: והעדים מעידים אותו שלא פרע. בפנינו תבעו לפרוע לו ע''פ ב''ד ולא פרעו הואיל ובפניהם העיז לעבור ע''פ ב''ד אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים: הוחזק כפרן לאותו ממון. שאין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים: לא הוחזק כפרן. ונשבע שפרעו ואע''פ שלא פרעו מיד כשתבעו בפני עדים ואין זה מעיז ב''ד דכיון דלא פסקו לו פסק גמור נשמט ממנו סבר כו': אצטלא. לבוש: הוחזק כפרן לאותה אצטלא. עד שיפרע: הוחזק כפרן לאותה שבועה. לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו: כשנתחייב שבועה בב''ד. דכיון דתבעו בעדים לקיים דברי ב''ד ולא אבה אינו נאמן לומר עוד קיימתי אחרי כן: אבל חייב עצמו שבועה. שאמר לו אשבע לך ותבעו בעדים ולא אבה ואחר כך אמר נשבעתי נאמן ואע''ג דקמי עדים דחייה: עביד איניש דמקרי ואמר. לא אעשה מה שלא חייבוני ב''ד אלא אני בעצמי ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא: וכתוב בו זמנו בו ביום. שביום שנמצא נכתב: שכבר נמחל שעבודו. משפרע מלוה ראשונה ועל האחרונה לא נכתב והויא לה מלוה על פה וטורף לקוחות שלא כדין דאין מלוה על פה גובה מן הלקוחות: אימת. דפרעיה אימתי וחזר ולוה אימתי: אי נימא למחר. ולא ביום שנכתב: וליומא חרא. שתי תיבות הן וליום אחריו וקיצור סופרים הוא: תיפוק ליה. דאפילו נכתב על מלוה זו אחרונה וכתוב בו יום מוקדם כזה הוה ליה השטר מוקדם: דלא שכיחי [אינשי] דפרעי [ביומיה] קאמינא. הלכך לא חיישינן למידי דלא שכיח ואי אתרמי הוצרכו לומר דאין חוזר ולוה בו: רב כהנא אמר. הא דא''ר יוחנן יחזיר לבעלים: כשחייב מודה. שלא פרע: שמעי בי רבנן. שנמחל שעבודו: ומפסדי לי. למטרף לקוחות משום דשטרי חוב המוקדמין פסולין דכיון דהאי דאוקמא הכי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו אף זה מן המוקדמין: מינח ניחא ליה. ברמאות ותלי נפשיה בספיקא ואמר דלמא לא שמעי ואיכא רווחא: מאי איכא דטריף לקוחות. מה טרפא יש בזה שלא יהא בשטר שיחזור ויכתוב לו והלא שניהם ביום אחד הלכך בשטר שנמחל שעבודו לא שביק: הטוען אחר מעשה ב''ד. דבר שהוא תנאי ב''ד כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום:
חייב אתה ליתן לו. הכא משמע דחייב אתה ליתן לו לא הוי פסק דין גמור כי אם צא ותן לו וכן משמע במרובה (ב''ק דף סט. ושם) וקשה דבפ''ק דסנהדרין (דף ו: ושם) אמרינן ה''ד גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי וי''ל דהתם מקרי גמר דין לענין שאסור לבצוע לפי שיודע להיכן הדין נוטה: רב כהנא אמר כשחייב מודה. תימה א''כ למה נקט הנפק במילתא דר' יוחנן וי''ל דנקטיה משום דיוקא דאי אין כתוב בו ביום אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא: הטוען אחר מעשה ב''ד לא אמר כלום. אינו נאמן לומר פרעתי מעשה ב''ד קרי כל דבר שחייב לה אפי' לא כתב כגון מנה ומאתים ומזון האשה והבנות לאחר מותו וא''ת למה כותבין כתובה כיון דבלאו כתובה נמי אין נאמן לומר פרעתי וי''ל משום תוספת אבל מנה ומאתים גבייה בלא כתובה ותוספת נראה דאפי' אית לה סהדי דהתנה לה נאמן לומר פרעתי. ואין ראיה מכלתי' דר' שבתאי דהוה מהימן לומר פרעתי אי לאו דהוחזק כפרן דר' שבתאי ערב היה אבל בעל שמא לא היה נאמן ואין ראיה נמי מדתני לעיל (דף ז:) מצא כתובה לא יחזיר ומשמע דלא יחזיר משום תוספת שהיה נאמן לומר פרעתי דלגבי מנה ומאתים נמי מפסיד דהא נאמן לומר פרעתי מנה מגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך אם אין לה עדי הינומא או אם אין לה עדי קדושין

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד