דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא טז ע"ב - Steinsaltz

the Sages instituted an ordinance that the sale is effective because of their concern for his immediate livelihood.

§ The Gemara continues to discuss the matter of selling property that one does not yet own. Rav Huna says that Rav says: With regard to one who says to another: With regard to the field that I am about to buy, when I buy it, it will be retroactively transferred to your ownership from now, the stipulation takes effect, and once he buys it, the second party has acquired the field.

Rava said: The statement of Rav is reasonable only with regard to an unspecified field, as one is capable of buying a field. But with regard to a case where one says to another that he is selling him this specific field that is not yet in his possession, the transaction does not take effect, as who is to say that the current owner will sell it to him? Since it is not in his power alone to purchase the field, it is tantamount to an entity that has not yet come into being, and therefore he cannot sell it to anyone.

The Gemara emphatically rejects Rava’s qualification of Rav’s statement in the form of an oath: By God! Rav said his statement even in a case where the seller said: This field. After all, in accordance with whose opinion did Rav state his halakha? It was in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world.

As it is taught in a baraita: With regard to one who says to a woman: Be betrothed to me after I convert, or: After you convert, or if he is a slave and says: After I am freed, or if she is a maidservant and he says: After you are freed, or if he says to a married woman: After your husband dies, or if he says to a widow waiting for her yavam to perform the ritual through which he frees her from her levirate bonds [ḥalitza]: After your yavam performs ḥalitza with you, or if he says to his wife’s sister: After your sister dies (see Leviticus 18:18), in all these cases she is not betrothed. Since he cannot betroth her at the present moment, his attempt at betrothal is ineffective.

Rabbi Meir says: She is betrothed. Rabbi Meir holds that one can acquire that which is not yet available, and the acquisition will take effect once the item is available. In this case as well, the betrothal will take effect once it becomes possible for her to become betrothed to him.

And isn’t the case of betrothing a specific woman comparable to the case of selling this specific field? And yet, Rabbi Meir says that she is betrothed. It is therefore clear that Rav, who accepts the opinion of Rabbi Meir, holds that the sale is effective even if the seller specified a particular field.

§ Shmuel says: With regard to one who finds a deed of transfer, i.e., a promissory note that establishes a lien on the debtor’s property from the date it is written, regardless of whether or not he borrows the money at that time, in the marketplace, he must return it to its owner, i.e., the creditor, as, if one were to be concerned because of the possibility that the debtor wrote the note intending to borrow money, but did not borrow it in the end, he is nevertheless liable, since he committed himself to pay at the time it was written. And if one were to be concerned because of the possibility that repayment had already taken place, this is not a justified concern, as in general we are not concerned that there was repayment, as, if it were so that the debtor had repaid it, he certainly would have torn up the note.

Rav Naḥman said: My father was one of the scribes of the judges of Mar Shmuel, and I was about six or seven years old, and I remember that they made an announcement, saying: Those deeds of transfer that are found in the marketplace should be returned to their owners, the creditors, in accordance with the opinion of Shmuel.

Rav Amram said: We, too, learn similarly in a mishna (20a): One must return any court enactment, i.e., a promissory note that has been authenticated by the court, to its owner. Apparently, we are not concerned that there may have been repayment. Rabbi Zeira said to him: The mishna is not proof for Shmuel’s ruling, as it is stated not with regard to all court enactments but with regard to bills of foreclosure, which award property to a creditor as payment for the debt owed to him, and bills of authorization to locate and seize property from the debtor, both of which are not subject to repayment.

Rava said to him: And are these bills not subject to repayment? But didn’t the Sages of Neharde’a say that after property is repossessed in order to pay an unpaid debt based on the court’s appraisal of its value, the property is returned if the debtor pays the debt until twelve months of the year have passed after the repossession? And furthermore, Ameimar said: I am from Neharde’a, and nevertheless, I hold that property repossessed based on an appraisal of an article’s value can always be returned. If the debtor pays his debt, he can reclaim his property at any point. Consequently, even bills of foreclosure or authorization might be obsolete, and nevertheless the mishna states that one who finds them must return them to the creditor.

Rather, Rava said that the mishna is not proof for the ruling of Shmuel for a different reason: There, this is the reason that the documents are returned: As I can say that if the debtor has already repaid his debt, it is he who caused the loss to himself, as at the time he repaid his debt he should have either ripped up the document, or alternatively, he should have demanded of the creditor to write another document for the debtor’s redeemed property, returning it to him.

The reason for a new document to be written is that according to the letter of the law, the land need not be returned by the creditor to the debtor, and it is due to the principle: “You shall do that which is right and good in the eyes of the Lord” (Deuteronomy 6:18), that the Sages said that the land should be returned. Therefore, it is as though the debtor is purchasing it anew, and the creditor must write a bill of sale.

The Gemara explains why this reasoning is not applicable to deeds of transfer or other promissory notes. With regard to a found promissory note, what is there to say to justify returning it to the creditor? That if it is so that the debtor repaid the debt, he should have ripped up the promissory note? This is not so, as one could say that the creditor avoided returning the note, as he said to him: Tomorrow I will give you the note, as it is not with me now. Alternatively, the creditor may have held back the note as security for the debtor’s payment of the fee of the scribe who wrote the promissory note. Consequently, it is possible that the debtor was never given back the note and was unable to rip it up, through no fault of his own.

§ Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who finds a promissory note in the marketplace, even if a ratification of the court is written in it, he may not return it to the owner, i.e., the creditor.

The Gemara explains: It is not necessary to say that one should not return the promissory note in a case where a ratification is not written in it, as in that case there is room to say that the debtor wrote it intending to borrow money, but he did not end up borrowing it, and therefore the creditor has no rights to the promissory note. But even if a ratification is written in it, one should not return it. And what is this authorization? It is an approval that the promissory note has been ratified by the court, which examined the note and the signatures of the witnesses and found everything to be in order. The reason one may not return the promissory note to the creditor is that we are concerned that repayment has already taken place.

Rabbi Yirmeya raised an objection to Rabbi Abbahu from the mishna that states (20a): One must return any court enactment, i.e., a promissory note that has been authenticated by the court, to its owner. Apparently there is no concern about repayment. Rabbi Abbahu said to him: Yirmeya, my son, not all court enactments are equal. Rather, the ruling that one must return such a document applies only in a case where the debtor has the presumptive status of one who denies his debts, and therefore, if he claims the debt was repaid, his claim is not accepted.

In response to this explanation of that mishna, Rava said: But does it necessarily follow that just because a debtor assumed the presumptive status of one who denies his debts after one time that he did so, he will never again repay a debt that he owes, and therefore the promissory note should be returned to his creditor? Rather, Rava said: The mishna is referring to a bill of foreclosure, or a bill of authorization, which are not subject to repayment, in accordance with the explanation of Rabbi Zeira.

The Gemara adds: And with regard to the topic of one who denies his debts, since it came to us, let us say something about it. As Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Naḥman said: If the court said to the litigant against whom they ruled: Go and give the other litigant what you owe him,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ולכן תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין - משום כדי חייו [76]. אבל ברישא, שלא אמר "היום", אלא מכר מה שתעלה מצודתו לאורך זמן, שאין בזה כדי חייו, לא תקנו.

אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו: שדה שאני לוקח [שאני עומד לקנות], לכשאקחנה - קנויה היא לך מעכשיו, ולא אוכל לחזור בי, קנה חבירו את השדה לכשיקחנה, ואין יכול הנותן לחזור בו משלקחה [77].

אמר רבא: מסתברא מלתא דרב, במקרה שאמר לו: שדה שאני לוקח סתם, ולא פירש על שדה פלונית בדווקא. שאז סמכה דעתו של מקבל המתנה, לפי ששדות רבות מצויות לקנייה.

אבל במקרה שאמר לו: שדה זו שאני לוקח - לא מסתברים דבריו, ולא חל המכר. משום שלא סמכה דעתו של המקבל, ואינו מאמינו שאכן יקנה את השדה עבורו. ואין אומרים כאן את הסברה שניחא ליה דליקו בהימנותיה, שהרי אף אם נותן המתנה רוצה באמת לקנות עבורו את השדה, אין הדבר מסור בידו. כי מי יימר דמזבין לה ניהליה [מנין לנו שבעל השדה אכן ימכרנה לו]!?

והאלהים [לשון שבועה הוא], שאמר רב דבריו אפילו ב"שדה זו".

וראיה לדבר: שהרי מכדי, רב כמאן אמרה לשמעתיה [לשיטתו של מי אמר את שמועתו], שחלה הנתינה, אף שעדיין לא קנה את השדה, והרי זה דבר שלא בא לעולם -

כרבי מאיר, דאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דתניא: נכרי האומר לאשה ישראלית: התקדשי לי לאחר שאתגייר,

או ישראל שאמר לנכרית: התקדשי לי לאחר שתתגיירי,

או עבד כנעני שאמר לאשה: התקדשי לי לאחר שאשתחרר,

או ישראל שאמר לשפחה: התקדשי לי לאחר שתשתחררי,

או אדם שאמר לאשה נשואה: התקדשי לי לאחר שימות בעליך,

או שאמר לשומרת יבם: התקדשי לי לאחר שיחלוץ לך יבמיך,

או שאמר אדם שהיה נשוי, לאחותה של אשתו: התקדשי לי לאחר שתמות אחותיך. בכל המקרים הללו הדין הוא שאינה מקודשת, משום שזה דבר שלא בא לעולם.

רבי מאיר אומר: מקודשת.

והא חלק ממקרים אלו שהוזכרו במשנה, גבי קידושי אשה - כ"שדה זו" דמיא, שאין הדבר תלוי בו, אלא ברצונו של אחר. שעבד ושפחה אינם יכולים לשחרר עצמם, אלא תלויים ברצון האדון. וכן אין בידו להמית את בעל האשה או אחותה, ובכל זאת אמר רבי מאיר מקודשת!

מוכח, שרבי מאיר אמר את דבריו אף ב"שדה זו", אף שאין זה מסתבר.

ועתה חוזרת הגמרא לדון בעיקר דברי משנתנו, במוצא שטר חוב:

אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה [ששעבד הלוה עצמו בשטר אף אם לא ילוה לבסוף] בשוק - יחזירו לבעלים, ואין בכך כל חשש.

דאי נאמר שלא יחזיר משום שיש לחשוש דכתב ללות ולא לוה, בשטר הקנאה אין חשש לזה, דהא שעבד נפשיה אף אם לא ילוה לבסוף.

ואי נאמר שלא יחזיר משום חשש פרעון, שמא כבר פרע הלוה את חובו, לא חיישינן לפרעון. דאם איתא דפרעיה [שפרע הלוה חובו] - מקרע הוה קרע ליה [היה קורע מיד את שטר ההלואה].

אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוה [אבי היה מסופרי הדיינים של שמואל], והוינא כבר שיתא כבר שבע [ואני הייתי כבן שש, כבן שבע], ודכרנא [וזכורני] דהוו מכרזי ואמרי: הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא - נהדרינהו למרייהו [שטרי הקנאה שנמצאו בשוק - יחזירם לבעליהם].

אמר רב עמרם אף אנן תנינא: כל מעשה בית דין - הרי זה יחזיר. והבין רב עמרם, ש"מעשה בית דין", היינו שטר שנתקיים בבית דין. וכיון שאין מקיימין את השטר - אלא בפני בעל דין, ודאי שאכן היתה הלואה [78]. ולפרעון אין חוששין.

אלמא, מוכח מכאן, שלא חיישינן לפרעון.

אמר ליה רבי זירא: מתניתין בשטרי חלטאתא [דהיינו, שהוציא אדם שטר חוב על חבירו, וחייבוהו בית דין לשלם, ולא שילם, וירדו לנכסיו, ושמו למלוה אחד הנכסים, וכתבו לו שטר, שעל פי בית דין הגיע לידו] ואדרכתא [79] [שלא מצאו עתה נכסים ללוה, וכתבו שטר למלוה, שאם ימצא בעתיד מנכסי הלוה, יגבה מהם], דשטרות אלו לאו בני פרעון נינהו, ולכן אין חשש להשיבם לבעליהם.

אמר רבא: והני, שטרי חלטאתא ואדרכתא, לאו בני פרעון נינהו?!

והא אמרי נהרדעי: שומא, ששמו בית דין למלוה קרקע של הלוה, הדר [חוזרת, שאם ישיג הלוה מעות, יכול לתתן למלוה, ולהחזיר לעצמו את הקרקע] עד תריסר ירחי שתא [עד שנים עשר חודשי השנה. כלומר, בתוך שנה].

ואמר אמימר על כך: אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי דשומא הדר לעולם! שבכל זמן שימצא הלוה מעות, יכול לפדות את קרקעו!

יוצא, שגם בשטרות אלו שייך פרעון. שאם ישיג הלוה מעות, פורען למלוה, ומקבל חזרה את הקרקע, ונוטל את השטר.

ואם כן, אף אם מדובר במשנה בשטרי חלטאתא ואדרכתא, מהא ששנינו שהמוצאן מחזירן לבעלים, מוכח שאין חוששין לפרעון!

אלא אמר רבא: התם, באותה משנה, היינו טעמא שמחזיר את השטר לבעליו, משום דאמרי, שאף אם פרע הלוה את חובו, איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא גרם הפסד לעצמו].

דבעידנא דפרעיה, אבעי ליה למקרעיה לשטריה [שמיד בזמן שפרע את החוב, היה עליו לקרוע את השטר].

אי נמי, אף אם טען לו המלוה שאבד השטר, היה עליו לדרוש מהמלוה למכתב שטרא אחרינא עילויה [לכתוב שטר אחר], שחוזר המלוה ומוכר את הקרקע ללוה.

ומבארת הגמרא, מדוע יכול המלוה לכתוב שטר, כאילו הוא מוכר עתה את הקרקע ללוה.

דמעיקר דינא, לאחר שגבה המלוה קרקעו של הלוה - ארעא לא בעיא למיהדר [אין עליו חיוב להשיבה ללוה, אף אם יש לו עתה מעות לפרוע]. ורק משום "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", שלמדים מפסוק זה, שצריך האדם לנהוג לפנים משורת הדין - הוא דאמור רבנן שתהדר [שתחזור] הקרקע ללוה.

ויש בכך משום "הישר והטוב", לפי שדעתו של המלוה היתה לקבל מעות, ולא היה לו ענין דווקא לטרוף קרקע. ואילו הלוה חפץ בקרקעו, שחביבה עליו. לכן יחזיר לו קרקעו, ויטול דמים.

הלכך, היות וכך, כשנותן המלוה את הקרקע ללוה תמורת ממונו, הרי זה נחשב כאילו מרישא הוא דקא זבין [מוכר לו עתה מתחילה], ולכן אין זו טעות אם יכתבו עתה שטר מכירה על הקרקע, ואיבעי ליה ללוה לתבוע מהמלוה למכתב שטר זביני [לכתוב שטר מכירה].

אבל גבי שטר חוב, מאי איכא למימר, שאם איתא דפרעיה, איבעי ליה למיקרעיה לשטריה [שאם אכן פרע, היה עליו לקרוע את השטר]?!

אין זו טענה. משום שאימור שבזמן שפרע את חובו, אשתמוטי קא משתמיט ליה [השתמט המלוה מלהשיב לו את שטרו]. דאמר ליה: למחר יהבנא לך, דהשתא ליתיה גבאי [מחר אתן לך אותו, שאינו בידי עתה].

אי נמי, היות ועל הלוה לשלם את הוצאות הסופר שכתב את השטר, יתכן שבזמן הכתיבה לא היו בידו מעות, ושילם המלוה לסופר, ועתה - אפשיטי דספרא זייר ליה [מעכב המלוה את השטר בידו, עד שיפרע הלוה את שכר הסופר] [80].

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק [קיום, המעיד שהשטר אינו מזוייף] - לא יחזירו לבעלים.

לא מיבעיא היכא דלא כתוב בו הנפק שלא יחזיר, דאז איכא למימר שאולי כתב את השטר על מנת ללות, ולבסוף לא לוה.

אלא אפילו אם כתוב בו הנפק, ומאי ניהו - דמקוים, והרי אין מקיימין את השטר - אלא בפני הלוה, מכל מקום לא יחזיר, משום דחיישינן לפרעון [81].

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו: כל מעשה בית דין, דהיינו, שטר מקוים - הרי זה יחזיר! מוכח שאין חוששין לפרעון!

אמר ליה רבי אבהו: ירמיה ברי! לא כל מעשה בית דין שוים. אלא שם מדובר כגון שהוחזק הלוה כפרן [שנמצא שקרן] פעם אחרת [82], ולכן אינו נאמן לומר פרעתי.

אמר רבא: וכי משום דהוחזק כפרן חדא זמנא [פעם אחת], תו לא פרע [שוב אינו פורע] כלל?! אין זה מסתבר. אלא ודאי שיתכן שאכן פרע [83]. והיות וכך, המלוה שלא נזהר לשמור את שטרו - יפסיד.

אלא אמר רבא: במתניתין מדובר בשטר חלטאתא ואדרכתא, שאינם בני פרעון, וכדרבי זירא.

וכפרן, שהוזכר בתירוצו של רבי אבהו, הואיל ואתא לידן, נימא ביה מלתא [הואיל והגיע לידנו, נאמר בו איזה דבר]:

הערות

[76] נחלקו בזה הראשונים. יש אומרים שהמכר חל רק אם אכן אין לו מה לאכול, ומוכר רק כדי חייו. ויש אומרים, שכיון שבדרך כלל "מה שתעלה מצודתי היום" הוא דבר מועט, לא חילקו חכמים בדבר, ותועיל המכירה לגבי כל מה שתעלה מצודתו, אף אם זה יותר מכדי חייו.

[77] הקשו התוס', מה מועיל מה שהוסיף "מעכשיו", הרי השדה קנויה לו רק לכשיקחנה המוכר מהבעלים! והריטב"א הביא שיש מפרשים, שמועיל לענין זה, שאין המוכר יכול לחזור בו מעתה, היות וכבר נגמר הקנין. אמנם הריטב"א נחלק על כך, וסובר שאף המוכר יכול לחזור בו. וכן כתבו התוס'. ותירצו, שנפקא מינה אם נקרע או אבד השטר קודם שקנאה מהבעלים, שמכל מקום מועיל הקנין.

[78] כך פירש רש"י. והריטב"א כתב, ששטר מקויים ודאי נפל מהמלוה, שהרי הלוה אינו טורח לקיים את השטר! ועיי' במהרש"א שהקשה למה לא פירש רש"י כפירוש הריטב"א.

[79] הקשו התוס', למה אינם בני פרעון, הרי עדיין לא זכה בקרקע עד שכתבו לו שטרי חלטאתא! ועיי"ש מה שתירצו. ויש ראשונים שאינם גורסים "ואדרכתא" מחמת קושיא זו.

[80] הקשו הראשונים, הרי יכול היה הלוה לתבוע מהמלוה לכתוב לו שובר על פרעון החוב! ותירצו, שנוח יותר ללוה להמתין עד שיתן לו המלוה את השטר, מאשר לקבל שובר. משום שאם יאבד לו השובר, יוכל המלוה לתבוע ממנו שוב את חובו. משא"כ אם יחזיר לו המלוה את השטר, שוב לא יוכל לטעון עליו כלום. שתמיד יוכל הלוה לטעון פרעתי [אבל בשטרי חלטאתא עדיף ללוה לתבוע שיכתוב לו שטר מכר. כי אם רק יחזיר לו את השטר, אם יאבד ממנו, יוכל שוב לתבוע ממנו המלוה את השדה על פי עדים שיעידו שגבאה בחובו]. ובתוס' הרא"ש כתב, שבשטרי חוב, שעשה המלוה טובה ללוה, מתבייש הלוה לומר למלוה שלא יפרע לו עד שלא יחזיר לו את השטר. משא"כ בשטר חלטאתא, שכבר גבה ממנו שדה, ואם כן, פרע כבר את חובו, אינו מתבייש לומר לו שלא יתן לו המעות עד שיכתוב לו שטר מכר.

[81] עיי' בתוס' שדנים האם מדובר דווקא כשטוען הלוה פרעתי, או אף אם מודה שלא פרע, חוששין לפרעון ולקנוניא.

[82] הראשונים דנים האם מדובר שנמצא כפרן באותה הלואה עצמה, או אף כשהוחזק כפרן בענין אחר. עיי' בשטמ"ק.

[83] כתבו התוס', דאף דאמרינן להלן "הוחזק כפרן לאותו ממון", ושוב אינו נאמן באותו ענין, הכא שהשטר נפל, מוכחא מילתא שמשום כך לא נזהר לשמרו, לפי שפרעו הלוה.

משום כדי חייו ופרנסתו המיידית. שלא יימצא חסר לחם ממש באותו היום.

א ובאותו נושא של הקניית זכות שתבוא בעתיד אמר רב הונא אמר רב: האומר לחברו שדה שאני לוקח, כלומר, שאני עומד לקנות, לכשאקחנה, כאשר אקנה את השדה, הרי השדה תהא קנויה לך כבר מעכשיו — הרי זה קנה בכח הבטחה זו.

אמר רבא: מסתברא מלתא [מסתברים דבריו] של רב שיפה כוחה של מתנה כזו כאשר אמר לו "שדה" סתם ולא פירש דבריו לגבי שדה מסויים. אבל אם אמר "שדה זו" — לא. ומדוע? שכן מי יימר דמזבין לה ניהליה [מי יאמר שימכור לו אותו], וכיוון שאין בטחון שימכור לו בעל השדה, לכן אינו יכול להקנות דבר שלא בא לעולם.

ומעירים בלשון שבועה: והאלהים! אמר רב אפילו בשאמר לו "שדה זו". מכדי [הרי] רב כמאן [כשיטת מי] אמרה לשמעתיה [את הלכתו זו] — כשיטת ר' מאיר, שאמר בכלל: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.

דתניא שכן שנינו בברייתא] בענין זה: האומר לאשה "התקדשי לי לאחר שאתגייר", או "לאחר שתתגיירי", או "לאחר שאשתחרר מעבדותי ", או "לאחר שתשתחררי את ", או "לאחר שימות בעליך", או "לאחר שיחלוץ לך יבמיך", או "לאחר שתמות אחותיך שהיא נשואה לי, ואז אוכל לשאתך לאשה ", בכל המקרים הללו, כיוון שאין הקידושין יכולים לחול עכשיו — אינה מקודשת גם לאחר שהתקיימו הדברים.

ר' מאיר אומר: מקודשת, שלדעתו אפשר להקנות דבר שעדיין לא בא לעולם, וכאשר יבוא — תתממש ההבטחה ויתקיים הקנין.

והא [והרי] אשה כ"שדה זו" דמיא [דומה] שהרי מדובר באשה מסויימת, ובכל זאת אמר ר' מאיר שהיא מקודשת, הרי שלדעת ר' מאיר, שרב פסק כמותו, אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו הוא דבר מסויים.

ב אמר שמואל: המוצא שטר הקנאה בשוק — יחזירו לבעלים. דאי [שאם] חוששים משום שכתב ללות ולא לוה — הא [הרי] שעבד הלווה נפשיה [את עצמו] בשטר זה שהוא שטר הקנאה משעת כתיבתו. ואי [ואם] חוששים משום פרעון, שמא כבר נפרע שטר זה — לא חיישינן [חוששים אנו] לפרעון, שכן אם איתא [יש] מקום לומר דפרעיה [שפרעו] ודאי מקרע הוה קרע ליה [היה קורע אותו] הלווה, ואם לא נקרע, מן הסתם לא נפרע.

אמר רב נחמן: אבא מן ספרי דייני [אבי מסופרי הדיינים] של מר שמואל הוה [היה] והוינא כבר שיתא כבר [והייתי אז כבן שש, כבן] שבע, ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי [ואני זוכר שהיו מכריזים ואומרים] הני שטרי אקנייתא [הקנאה] דמשתכחי בשוקא [שנמצאים בשוק] נהדרינהו למרייהו [נחזיר אותם לבעליהם], וכדברי שמואל.

אמר רב עמרם: אף אנן תנינא [אנו גם כן שנינו מעין זה]. ששנינו: כל מעשה בית דין — הרי זה יחזיר, אלמא [מכאן] שלא חיישינן [חוששים אנו] לפרעון. אמר ליה [לו] ר' זירא: משם אין הוכחה, כי מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא, דלאו [שלא] בני פרעון נינהו [הם], שטר "חלטאתא" הוא שטר שנותנים בית דין לאדם ששדה מסויים שייך לו על פי מכירת בית דין, ו"אדרכתא" הוא שטר שנותנים לו לאדם זכות לגבות את חובו מכל נכס של החייב.

אמר לו רבא: וכי הני לאו [שטרות אלה לא] בני פרעון נינהו [הם]? והא אמרי נהרדעי [והרי אומרים חכמי נהרדעא]: שומא ששמו את נכסיו של אדם ומכריחים אותו למכור כדי לשלם חובותיו הרי היא הדר [חוזרת] עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חדשי שנה] ויכול החייב לשלם ולא למכור. ואמר אמימר: אנא [אני] מנהרדעא אנא [אני] ובכל זאת סבירא לי [סבור אני] ששומא הדר [חוזרת] לעולם, ואם כן אף שטרות אלה יתכן שעבר זמנם.

אלא אמר רבא: התם היינו טעמא [שם זהו הטעם] — דאמרי [שאומרים]: איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא, המחזיק והלווה וכיוצא בו, הוא שהפסיד לעצמו], דבעידנא דפרעיה אבעי ליה למקרעיה לשטריה [שבזמן שפרעו היה צריך לקרוע את שטרו], אי נמי למכתב שטרא אחרינא עילויה [או גם כן אם רצה בכך היה צריך לכתוב שטר אחר עליו] שיקנה לו שוב זכות על נכסיו.

והטעם שצריך לכתוב — דמדינא ארעא [שמן הדין את הקרקע] לא בעיא למיהדר [היה צריך להחזיר], ואולם משום "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח) הוא דאמור רבנן תהדר [שאמרו חכמים שתחזור]. הלכך הרי הוא כמי שמרישא [מתחילה] הוא דקא זבין [שקונה דבר], איבעי ליה למכתב [היה צריך לכתוב לו] שטר זביני [מכירה] עבור הקרקע שקבל בחזרה.

ושואלים: גבי [אצל] שטר חוב מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן אם איתא [יש] מקום לומר דפרעיה [שפרעו], אבעי ליה למקרעיה לשטריה [היה צריך לקרוע את שטרו]. ודוחים: אימור אשתמוטי קא משתמיט ליה [אמור שהמלוה משטמט באותו זמן ממנו], דאמר ליה [ואומר הוא לו]: למחר יהבנא [אתן] לך את השטר דהשתא ליתיה גבאי [שעכשיו איננו אצלי], אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה [או גם כן בגלל פרוטות, של שכר כתיבת השטר הוא עוצר, מעכב אותו] את השטר בידו עד שיקבל מן הלווה את שכר הסופר, ואם כן יתכן שימצא שטר פרוע, ולא באשמתו של הלווה.

ג אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק, אף על פי שכתוב בו הנפק — לא יחזירו לבעלים.

ומסבירים: לא מיבעיא היכא [נצרכה במקום] שלא כתוב בו הנפק, דאיכא למימר [שאפשר לומר] כי כתב ללות ולא לוה ואינו שייך כלל למלוה. אלא אפילו כתוב בו הנפק, ומאי ניהו [ומה הוא] פירושו של הנפק — שהשטר מקוים בבית דין — גם בכגון זה לא יחזיר. ומדוע? — דחיישינן [שאנו חוששים] לפרעון.

איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' אבהו על כך: הרי שנינו שכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר! אמר ליה [לו]: ירמיה ברי [בני] לא כל מעשה בית דין שוים, ולא אמרו שיחזיר אלא כגון שהוחזק אותו אדם הלווה בשטר כפרן ואינו נאמן לומר "פרעתי", ורק במקרה כזה יחזיר לבעל השטר.

אמר רבא: ומשום שהוחזק כפרן חדא [פעם אחת] תו [שוב] לא פרע [אינו פורע] כלל והוא חשוד לגבי כל חוב אחר?! אלא אמר רבא: מתניתין [משנתנו] מדברת בשטר חלטאתא ואדרכתא וכדברי ר' זירא ששטרות אלה אין בהם חשש פרעון.

והעיר: ודין זה של כפרן, הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא [ובא לידינו לדון בו, אומר בו דבר]. שאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמרו לו בבית דין לאדם שיצא חייב בדינו, פסק הלכה גמור: "צא תן לו מה שאתה חייב לו "

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the Sages instituted an ordinance that the sale is effective because of their concern for his immediate livelihood.

§ The Gemara continues to discuss the matter of selling property that one does not yet own. Rav Huna says that Rav says: With regard to one who says to another: With regard to the field that I am about to buy, when I buy it, it will be retroactively transferred to your ownership from now, the stipulation takes effect, and once he buys it, the second party has acquired the field.

Rava said: The statement of Rav is reasonable only with regard to an unspecified field, as one is capable of buying a field. But with regard to a case where one says to another that he is selling him this specific field that is not yet in his possession, the transaction does not take effect, as who is to say that the current owner will sell it to him? Since it is not in his power alone to purchase the field, it is tantamount to an entity that has not yet come into being, and therefore he cannot sell it to anyone.

The Gemara emphatically rejects Rava’s qualification of Rav’s statement in the form of an oath: By God! Rav said his statement even in a case where the seller said: This field. After all, in accordance with whose opinion did Rav state his halakha? It was in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world.

As it is taught in a baraita: With regard to one who says to a woman: Be betrothed to me after I convert, or: After you convert, or if he is a slave and says: After I am freed, or if she is a maidservant and he says: After you are freed, or if he says to a married woman: After your husband dies, or if he says to a widow waiting for her yavam to perform the ritual through which he frees her from her levirate bonds [ḥalitza]: After your yavam performs ḥalitza with you, or if he says to his wife’s sister: After your sister dies (see Leviticus 18:18), in all these cases she is not betrothed. Since he cannot betroth her at the present moment, his attempt at betrothal is ineffective.

Rabbi Meir says: She is betrothed. Rabbi Meir holds that one can acquire that which is not yet available, and the acquisition will take effect once the item is available. In this case as well, the betrothal will take effect once it becomes possible for her to become betrothed to him.

And isn’t the case of betrothing a specific woman comparable to the case of selling this specific field? And yet, Rabbi Meir says that she is betrothed. It is therefore clear that Rav, who accepts the opinion of Rabbi Meir, holds that the sale is effective even if the seller specified a particular field.

§ Shmuel says: With regard to one who finds a deed of transfer, i.e., a promissory note that establishes a lien on the debtor’s property from the date it is written, regardless of whether or not he borrows the money at that time, in the marketplace, he must return it to its owner, i.e., the creditor, as, if one were to be concerned because of the possibility that the debtor wrote the note intending to borrow money, but did not borrow it in the end, he is nevertheless liable, since he committed himself to pay at the time it was written. And if one were to be concerned because of the possibility that repayment had already taken place, this is not a justified concern, as in general we are not concerned that there was repayment, as, if it were so that the debtor had repaid it, he certainly would have torn up the note.

Rav Naḥman said: My father was one of the scribes of the judges of Mar Shmuel, and I was about six or seven years old, and I remember that they made an announcement, saying: Those deeds of transfer that are found in the marketplace should be returned to their owners, the creditors, in accordance with the opinion of Shmuel.

Rav Amram said: We, too, learn similarly in a mishna (20a): One must return any court enactment, i.e., a promissory note that has been authenticated by the court, to its owner. Apparently, we are not concerned that there may have been repayment. Rabbi Zeira said to him: The mishna is not proof for Shmuel’s ruling, as it is stated not with regard to all court enactments but with regard to bills of foreclosure, which award property to a creditor as payment for the debt owed to him, and bills of authorization to locate and seize property from the debtor, both of which are not subject to repayment.

Rava said to him: And are these bills not subject to repayment? But didn’t the Sages of Neharde’a say that after property is repossessed in order to pay an unpaid debt based on the court’s appraisal of its value, the property is returned if the debtor pays the debt until twelve months of the year have passed after the repossession? And furthermore, Ameimar said: I am from Neharde’a, and nevertheless, I hold that property repossessed based on an appraisal of an article’s value can always be returned. If the debtor pays his debt, he can reclaim his property at any point. Consequently, even bills of foreclosure or authorization might be obsolete, and nevertheless the mishna states that one who finds them must return them to the creditor.

Rather, Rava said that the mishna is not proof for the ruling of Shmuel for a different reason: There, this is the reason that the documents are returned: As I can say that if the debtor has already repaid his debt, it is he who caused the loss to himself, as at the time he repaid his debt he should have either ripped up the document, or alternatively, he should have demanded of the creditor to write another document for the debtor’s redeemed property, returning it to him.

The reason for a new document to be written is that according to the letter of the law, the land need not be returned by the creditor to the debtor, and it is due to the principle: “You shall do that which is right and good in the eyes of the Lord” (Deuteronomy 6:18), that the Sages said that the land should be returned. Therefore, it is as though the debtor is purchasing it anew, and the creditor must write a bill of sale.

The Gemara explains why this reasoning is not applicable to deeds of transfer or other promissory notes. With regard to a found promissory note, what is there to say to justify returning it to the creditor? That if it is so that the debtor repaid the debt, he should have ripped up the promissory note? This is not so, as one could say that the creditor avoided returning the note, as he said to him: Tomorrow I will give you the note, as it is not with me now. Alternatively, the creditor may have held back the note as security for the debtor’s payment of the fee of the scribe who wrote the promissory note. Consequently, it is possible that the debtor was never given back the note and was unable to rip it up, through no fault of his own.

§ Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who finds a promissory note in the marketplace, even if a ratification of the court is written in it, he may not return it to the owner, i.e., the creditor.

The Gemara explains: It is not necessary to say that one should not return the promissory note in a case where a ratification is not written in it, as in that case there is room to say that the debtor wrote it intending to borrow money, but he did not end up borrowing it, and therefore the creditor has no rights to the promissory note. But even if a ratification is written in it, one should not return it. And what is this authorization? It is an approval that the promissory note has been ratified by the court, which examined the note and the signatures of the witnesses and found everything to be in order. The reason one may not return the promissory note to the creditor is that we are concerned that repayment has already taken place.

Rabbi Yirmeya raised an objection to Rabbi Abbahu from the mishna that states (20a): One must return any court enactment, i.e., a promissory note that has been authenticated by the court, to its owner. Apparently there is no concern about repayment. Rabbi Abbahu said to him: Yirmeya, my son, not all court enactments are equal. Rather, the ruling that one must return such a document applies only in a case where the debtor has the presumptive status of one who denies his debts, and therefore, if he claims the debt was repaid, his claim is not accepted.

In response to this explanation of that mishna, Rava said: But does it necessarily follow that just because a debtor assumed the presumptive status of one who denies his debts after one time that he did so, he will never again repay a debt that he owes, and therefore the promissory note should be returned to his creditor? Rather, Rava said: The mishna is referring to a bill of foreclosure, or a bill of authorization, which are not subject to repayment, in accordance with the explanation of Rabbi Zeira.

The Gemara adds: And with regard to the topic of one who denies his debts, since it came to us, let us say something about it. As Rav Yosef bar Minyumi said that Rav Naḥman said: If the court said to the litigant against whom they ruled: Go and give the other litigant what you owe him,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל הא דאמר רב האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קני לית הלכתא כרב דאשכחן ביבמות פ' האשה רבה הלכתא האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים וכו'.

אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כר' ור' כר' מאיר ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב ורבי אליעזר בן יעקב כר' עקיבא כולהו סבירא להו אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. וקיימא לן דהני כולהו שיטה אינון ולית הלכתא אפילו כחד מינייהו. אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ולית הילכתא כוותיה דהא איתותב וקיימא לן חוששין לפרעון. והא דאמר רב נחמן דכירנא דהוו מכריזי הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא ניהדרינהו למרייהו לטעמיה דשמואל היא ולית הלכתא כוותיה.

אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אע"ג דכתיב ביה הנפק. פי' הנפק אשרתא דדייני לא יחזיר מאי טעמא חיישינן לפרעון. איני והתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר. ופרקי' מתני' בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו.

ר' אבהו אמר בשהוחזק הלוה כפרן.

אמר רבא ומשום דהוחזק כפרן תוב לא פרע ודילמא הדר ופרע וכו'.

כפרן הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא.

הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חייש שמא מזוייף הוא משום דכי מהדר ליה לבעלים נמי הא לא גבו עד דמקיימי ליה אם הלה טוען שהוא מזוייף וכן אם בא לגבות מן הלקוחות והם אמרו שמא מזוייף הוא לא גבי עד דמקיים ליה הילכך יחזיר ומשמע שאם לא טענו טענינן להו שמא מזויף הוא דאי לא אמאי יחזיר שמא מזוייף הוא ופעמים שאין הלקוחות יודעים לטעון כן ונמצא שגובה בו וכיון דנפל איתרע ליה והוה ליה למיחש אלא שמע מינה דהאי טענה נמי טוענין ללוקח הילכך יחזיר וכן כתבתי במסכת גיטין בס"ד ותמהני היכי אמר שמואל אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה שמא פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ומיד שליש נפל וי"ל א"כ היה כותבין שובר:

אבעי ליה למכתב ביה שטר זביני. משמע דדוקא קאמר דמשום חזרת השטר לא חזרה שומתו שאלו כפירש"י ז"ל אף בשטר הלואה היה יכול לכתוב שובר אלא כתב ליה בשטרא גופיה שלא יהא צריך להיות שומר שוברו מן העכברים וא"כ אפילו בשומא איכא למימר הכי:

הכי גרסינן: שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה. ומגיהי הספרים העבירו קולמוס גבי מעכשיו, דלר' מאיר לא בעינא מעכשיו, דהא במתניתין דהאומר לאשה, לא תני מעכשיו, ואפילו הכי לר' מאיר מקודשת. וליתא, אלא מעכשיו גרסינן, והיינו טעמא, משום דרוב קניינין של קרקע הם בחזקה או בשטר, וכל שהוא בחזקה ובשטר צריך מעכשיו, דלא עדיף דבר שלא בא לעולם לר' מאיר, מדבר שבא לעולם לרבנן, ואלו האומר לחברו שדי קנויה לך בחזקה לאחר ל' יום, נמי לא קנה, דכין דבשעתו לא קנה, לאחר ל' יום לא קנה, דהא כלתה לה חזקה, והוא הדין לשטר אם נשרף או נאבד, וכדאמרינן גבי גט הרי זה גטיך לאחר ל' יום, ונשרף או נאבד, אינה מגורשת, ואם אמר לה הרי זה גטיך מעכשיו ולאחר ל' יום, אפילו (ש)נשרף או נאבד, הרי זו מגורשת, אבל לגבי קדושין, כיון דרוב קדושין בכסף, לא צריך מעכשיו לר' מאיר בדבר שלא בא לעולם, וכדעת רבנן בדבר שבא לעולם, וכדתנן (קידושין נח, ב) הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום, הרי זו מקודשת, ואמרינן עלה (שם נט, א) מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות. וכבר הארכתי בדבר הזה יותר בקדושין (שם ד"ה אע"פ, סג, א ד"ה כגון).

לאחר שיחלוץ לב יבמיך אינה מקודשת. ואף על גב דקדושין תופסין בחייבי לאוין, הא אמר רב (יבמות צב, ב) דאין קדושין תופסין ביבמה, דמיעטה קרא, דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, לא תהא בה הויה לאיש זר, ושמואל [ד]אמר בעניותנו צריכה גט וצריכה חליצה, מוקי לה כר' עקיבא, דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, דחייבי לאוין כחייבי כריתות משוי להו, וכדאיתא ביבמות.

ר' מאיר אומר מקודשת. ואף על גב דאמרינן (לקמן בבא מציעא לג, ב) אימור דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו, והני מי יימר דאתו. לא קשיא, דתרי גווני דבר שלא בא לעולם יש, חד דדבר הנקנה אינו בעולם, כגון פירות דקל וכיוצא באלו, ובהני הוא דבעי ר' מאיר דעביד דאתו, אבל דבר שגוף הנקנה בעולם, אלא שאינו בידו של מקנה, לא בעינן דעביד דאתו, וכבר הארכתי בזה בקדושין ופרק הספינה בב"ב (עט, ב, ד"ה אימר וע"ש בתוס') בסיעתא דשמיא.

המוצא שטר הקנה בשוק יחזירנו לבעלים. פירוש ואף על פי שאינו מקויים, דאי לא מקיים ליה, לא גבי ביה, ואפילו אתי למטרף מלקוחות, אף על גב דלא טעני, אנן טענינן להו.

בשטרי חלטאתא ואדרכתא. פירש רש"י: חלטאתא שלאחר ההכרזה עושין לו שומא ומחליטין את הקרקע בידו, ועושין לו שטר כדי שידעו דמיד בית דין בא לו. ואינו מחוור, דאם כן הוה ליה למימר בשטרי אדרכתא וחלטאתא, דהא חליטה בתר אדרכתא היא. ועוד, דשומא כבר תנו לה בההיא מתניתין, דתנן לקמן (בבא מציעא כ, א) מצא אגרות שום אגרות מזון, ושומא תרי זמני למה לי. על כן פירשו דהאי חליטה, היינו במקום דלא צריכי לאדרכתא, וכגון דשוייה ניהליה אפותיקי, דהשתא לא צריך לאדרכתא, ותרי גווני חליטה נינהו, חד דבתר אדרכתא, והיינו אגרות שום דתנן במתניתין, וחד דלא צריך לאדרכתא, אלא שמחליטין לו הקרקע שהיה לו אפותיקי כבר.

ואף על גב דאמר אמימר דשומא הדרא לעולם. אסיק רבא טעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה, דבעידנא דפרעיה, הוה ליה למקרעיה לשטרא, ואי נמי איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא, דמדינא ארעא לא הדרא. ופירש רש"י ז"ל: איבעי ליה למקרעיה לשטרא, ואי נמי אמר ליה ליתיה השתא גבאי, ולמחר יהיבנא ליה, איבעי ליה למימר ליה, אם כן זיל כתוב לי שטרא אחרינא. ואינו מחוור, דאם כן אף בשטר חוב לימא הכין, אלא מאי אית לך למימר, דלא ניחא ליה בשובר ולהניח שטר חוב ביד [מלוה], הכא נמי לא ניחא ליה בשטרא אחרינא ולהניח שטר אדרכתא וחליטה ביד מלוה. ועוד דהא יהיב טעמא משום דמדינא לא הדרא ובעי שטר זביני.
ויש מפרשים, דתרתי קאמר, איבעי ליה למקרעיה לשטרא, למאן דאמר (ב"ב קסט, א) החזיר לו את השטר חזרה מתנתו, אי נמי למכתב שטרא אחרינא, למאן דאמר לא חזרה מתנתו. ועדיין אינו מחוור בעיני, דלמאן דאמר חזרה מתנתו למה יקרענו, אדרבה צריך הוא לו להראות שחזרה לו שומתו, ובמקום שטר מכר הוא לו. ועוד תמיה לי אעיקר דברי ר' זירא, דאטו אדרכתא לאו בת פרעון הוא, והא אכתי לא נחית הוא לארעא, ודלמא כי אזיל הוא לאדרוכי אנכסי דלוה, אשכחיה ופרעיה, ומיניה הוא דנפל. ומתוך הדחק יש לי לומר, דהיינו דקא נסיב רבא תרי טעמי [וחד] מינייהו לאדרכתא וחד מינייהו לחלטאתא, והכי קאמר, אי שטר אדרכתא הוא, איבעי ליה למקרעיה מיד, דלא עביד דמשהה שטר בית דין, אלא קרועי מקרע ליה, ואף על גב דבשטר דעלמא עתים דלא חייש למקרעיה. ואי נמי שטר חליטה הוא, איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא, דמדינא ארעא לא מהדר. והא דאקשינן והני לאו בני פרעון נינהו והא אמר אמימר שומא הדרא לעולם, בדין היה דליקשי ליה, ושטר אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא נחית ליה להאי ארעא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, דאפילו שומא הדרא, ועוד דהיא מתפרשא ליה.

ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע ליה כלל. איכא למידק, לימא ליה כשהוחזק כפרן לאותו ממון. ויש מתרצים, אם כן מאי איריא מעשה בית דין, אפילו מלוה על פה נמי. ומסתברא לי (דאפשר) [דאי אפשר] לומר כן, דאפילו הוחזק כפרן לאותה מלוה הוה ליה למיחש, כיון דנפל ואיתרע ליה, וכדחיישינן לשטר שבתוך זמנו, ואף על גב דאינו נאמן לומר פרעתי וגבי אפילו מיתמי (ב"ב ה, ב) ואפילו בלא שבועה, אפילו הכי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן. והיינו נמי דקאמר הכא ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל, ולא אמר תו לא מהימן. כן נראה לי.

האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך אפילו אמר מעכשו אינה מקודשת הואיל ועכשו אין בידו לקדשה ודבר זה יתבאר במסכת קדושין בע"ה:

המוצא שטר הקנאה בשוק ר"ל שטר שמחייב בה עצמו בקנין בכך וכך ממון אע"פ שלא לוה שנמצא שאין כאן חשש כתב ללות ולא לוה או אף בשטר הלואה ואף בשיש בו הנפק שאין בו עוד חשש כתב ללות ולא לוה כמו שבארנו ולא לכתוב בניסן ולוה בתשרי שהרי יש כאן קנין וכל שיש שם קנין אין אנו קפידין בכך כמו שבארנו למעלה אעפ"כ לא יחזיר שהרי מ"מ יש לחוש לפרעון כמו שבארנו למעלה א"כ מה שאמרו כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר לא בשטר שיש בו הנפק הוא שהרי אע"פ ששטר מקויים אין בו חשש כתב ללות ולא לוה מ"מ יש בו חשש פרעון אלא בשטרי חליטאתא ואדרכתא ושטר חליטא פרשו בו שנתחייב לו ונמצאו לו נכסים וירדו בית דין לשדה אחד של לוה והחליטוהו ביד המלוה ואדרכתא שלא מצאו לו עכשו נכסים וכתבו לו אדרכתא ר"ל שירדוף לחזר אילך ואילך למקום שימצא מנכסיו ויש מפרשים שטר חליטה שעשאו לוה אפותיקי ובא לבית דין לשום לו כשעור חובו ולהחליטו בידו ואדרכתא שלא שעבד לו קרקע ידוע וכתבו לו אדרכתא על כל נכסיו בכל מקום שהם ושטרות אלו אינם עשויות לפרעון ר"ל שיבא הלוה ויפרע מעותיו ויחזור הקרקע לידו שכבר הוחלט בידו ואע"פ שהלכה רווחת שומא הדרא לעולם ר"ל שכל שירדו בית דין לנכסי לוה ושמו קרקע למלוה יכול הלוה לסלקו כל זמן שיהו בידו מעות לו או ליורשיו ויש אומרין כן אף כשלא מצאו בני חורין ביד הלוה ושמו לו במשועבדים שביד הלוקח שיכול הנטרף או יורשיו לסלקו כל זמן שיש בידו מעות משום ועשית הישר והטוב כמו שיתבאר במקומו ונמצא שיש למלוה להחזיר שטר זה ללוה ושמא מיד הלוה נפל אעפ"כ רשאי המוצאה להחזיר למלוה שאלו פדה הלוה את קרקעו מיד המלוה אע"פ שהיה מחזיר לו שטר חליטה ואדרכתא לא היה לו לסמוך בכך אלא לכתוב לו שטר מכר מעיקרו ולא יזיק לו עוד שטר חליטא ואדרכתא וכשלא עשה כן ונסמך על החזרת שטר החליטה והאדרכתא הרי הפסיד על עצמו ולמדת מ"מ שהחזרת שטר חליטא ואדרכתא מועלת ואין צריך למכרו מעיקרו ויראה מזו בשטר חוב שמכרו לאחר והחזיר לו הרשאתו שאינו צריך למכר מעיקרו ומ"מ אני מפקפק בה מפני שבזו אין המכר מכר גמור הואיל ויכול לסלקו והרי הוא כמשכון שאם החזיר לו שטרו פקע שעבוד משכונו לפי הנראה אבל כל שהמכר גמור יש לפקפק לדמותה לקרקע שמכרו או נתנו לחלוטין והחזיר לו הלה את שטרו שלא חזרה המכירה או המתנה כמו שיתבאר בבתרא פרק גט פשוט שמא תאמר אף בשטר חוב לא נחוש לפרעון שהרי היה יכול לקרעו ומאחר שלא קרעו יחזיר הדבר קרוב לומר לו שאינו מוצאה עכשו ולכשימצאנה יחזירנה או שיעכבנה לדמי השטר:

זה שבארנו ששטר מקויים אין בו חשש כתב ללות ולא לוה כבר ביארנו הטעם למעלה ומ"מ חכמי הצרפתים פרשוה מפני שאין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין וזה אינו אלא מקיימין אותו אף שלא בפני בעל דין אלא טעם הדבר שכל שנתקיים כבר הגיע ליד המלוה שאין דרך הלוה לקיים את השטר וכל שידוע שהגיע ליד מלוה אין בו חשש כתב ללות ולא לוה כמו שביארנו למעלה:

זו שאמרנו בשטר חוב שהמוצאה לא יחזירנה מחשש פרעון אפילו הוחזק לוה זה כפרן במלוה זו פעם אחרת לא יחזיר שאע"פ שהוחזק בה כפרן אינו רחוק שיחזור ויפרע ולא נזהר בשטרו:

מתני' בשטרא חולטתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו קשיא לי התינח שטרי חלטתא כדפרישית במהדורא קמא. אלא שטרי אדרכתא בני פרעון נינהו דאי פרע לי' קרע לי' לשטרא ותו לא ולא צריך למיכתב לי' שטר זביני כדאמרי' בשטרא חלטתא. ונראה לי דלא גרסי' אדרכתא. ומפני שרגיל התלמוד להזכירן יחד בכל מקום נכתבו [גם] כאן:

אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח וכו'. ואתיא כרבי מאיר דאמר מקנה וכו' וכדאיתא בסמוך. ותמיהא מילתא מאי מעכשיו שייך הכא דהא אי אפשר שיזכה זה הלוקח מעכשיו שאף המוכרה לו אין לו בה כלום עכשיו וכי לקחה מן הבעלים מאותה שעה ואילך הוא זוכה. ויש מפרשים דאהני מעכשיו שלא יוכל לחזור בו וכדאמרינן התם שהאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום אם חזרה בה אינה מקודשת ואם אמר מעכשיו אינה יכולה לחזור בה. ואין זה כלום דהתם כיון שבידה לקדש את עצמה עכשיו וכי אמר לה מעכשיו חלין הקידושין מעכשיו ולאחר שלשים יום ולפיכך אינה יכולה לחזור בה אבל הכא אמאי לא יוכל לחזור בו. אבל הנכון כדפירש ר"י דנקט מעכשיו לומר שהוא מוכרה לו בכסף ובשטר של עכשיו שיקנה בו באותה שעה שתבא לידו ולא שיחזור וימכרנה לו וקמשמע לן דאפילו הכי קנה דאדם מקנה בכסף ובשטר של עכשיו מה שאינה שלו לכשיהיה שלו. והוא שאמר בפירוש לכשאקחנה וכו' וכדתניא לקמן לרבי מאיר ולאחר שאתגייר וכו' וכדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל.
אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו מי יימר דמזבני לה ניהליה והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו. פירוש רבא סבירא ליה דאין אדם מקנה וכו' כרבנן ומשום הכי קאמר דדוקא בשדה סתם מהני דהא אף על גב דדבר שלא בא לעולם הוא מתוך שבידו לקנותו שהרי ימצא מוכרים הרבה כדבר שבא לעולם דמי כדאמר רבי יוחנן בפרק האומר בקידושין פירות ערוגה זו מחוברין תרומה על פירות ערוגה זו תלושין דכשיתלשו הוי תרומה דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ואפילו לרבנן מהני דכדבר שבא לעולם. ומיהו רב דסבירא ליה כרבי מאיר דאדם מקנה וכו' ליכא הפרש בין שדה זו לשדה סתם דבכל ענין מהני כדמהני לרבי מאיר באשה דכשדה זו היא. ואם תאמר מנלן דרב בכל ענין קאמר דילמא כרבנן ובשדה סתם וכסבריה דרבא דליכא למימר דלרבנן לא מהני בין בשדה זו בין בשדה סתם וכי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב אליבא דרבי מאיר אמרה דאם כן קשיא ליה מתניתין דהא אשה כשדה זו דמיא וקאמר רבי מאיר מקודשת. יש לומר דהא דאמרינן רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר משום דבעלמא שמעינן ליה דסבירא ליה כוותיה. ואם היינו מפרשים דהא דאמרינן והאלקים אמר רב אפילו בשדה זו אינו דברי רבא אלא תלמודא הוא דמסיק הכי כדי לחלוק על דברי רבא ורבא כי אמר מסתברא מילתיה דרב לאו דסבירא ליה איהו כוותיה דודאי רבא כרבנן סבירא ליה. אלא הכי פירושו מסתברא דמילתיה דרב היא בשדה סתם דרב גופיה לא אמרה אלא בהכי ואפילו אליבא דרבי מאיר ולא אסיק אדעתיה מתניתין דקידושין ותלמודא מסיק בתר הכי דליתא לדרבא דרב ודאי כיון דסבירא ליה כרבי מאיר בכל ענין אמרה כדמוכח מתניתין דקידושין ואתי שפיר. אלא דבכל דוכתא משמע דכי מסיק והאלקים בתר מסתברא מילתיה הכל הוא כדברי מאן דאמר מסתברא מילתיה. הריצב"ש.

אבל בשדה זו מי יימר דמזבן ניהליה. והקשה מורי הר"ף (שיחיה) ז"ל והא לעיל גבי גזלן אמרינן דקני לוקח ואמאי קני מי יימר דמזבין לה ניהליה הנגזל. ותירץ דלא דמי דהתם השדה כבר ביד הגזלן ואם כן משום הכי סמכא דעתיה דלוקח דקני דבקל ימכרנו הנגזל שהרי אינו בידו אבל הכא דהשדה ביד בעליו משום הכי לא סמכא דעתיה דלוקח דמי יכריחנו למכרו. תלמיד הר"פ.

מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר. הקשו בתוספות וממאי דילמא כרבנן ותהא במאמינו כדאמרינן לעיל. ותירצו דלרבנן אינה קנויה לו עד שיקחנה ואלו לרב היא קנויה לו בשטר זה וכדפרישית לעיל. ועוד יש לומר דהכא כיון שאינו עומד בתוכה לא סמכא דעתיה וכדאמרינן לעיל גבי מה שאירש מאבא מכור לך. יש גורסים לאחר שיחלוץ ליך יבמיך ואתיא כרבי עקיבא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אי נמי כרבנן אליבא דרב דאמר התם דמודו רבנן שאין קידושין תופסין ביבמה. הריטב"א ז"ל.

והא אשה כשדה זו דמיא. ואם תאמר אם כן לעיל מאי פריך כמאן אמרה לשמעתין כרבי מאיר דמשמע דלא מצי מוקי לה כרבנן משום דסברי דאין אדם מקנה ואפילו בשדה סתם ומאי פריך לישני דלעולם סבר לה כרבנן דעד כאן לא קאמרי רבנן דאין אדם מקנה אלא בשדה זו אבל בשדה סתם מודו. ויש לומר דלמאי דפירש הקונטרס ניחא דפירש והא אשה כשדה זו דמיא שיש באלו שהם שדה זו כמו לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך דהני אינם בידו דמי יימר דימותו וגם יש מאלו שהם כשדה סתם כגון לאחר שאתגייר ומשום הכי פריך שפיר כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר דכרבנן לא מצי לאוקמי כדפירשתי. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכן פירש הגליון וזה לשונו: דמכדי רב כמאן אמרה כרבי מאיר וכו'. פירוש דאי כרבנן אפילו בשדה סתם נמי דהא לאחר שאתגייר כשדה סתם ואפילו הכי אמר דאינה מקודשת. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: והא אשה כשדה זו דמיא. פירש רש"י ז"ל דקאי אההיא דלאחר שתמות בעליך או אחותך או שתשתחררי ושאשתחרר שאין הדבר בידה דאלו גירות כשדה סתם דמיא. פירוש לפירושו דמיתה בידי שמים היא דאף על גב דאמרינן מית חברך אשר מכל מקום אין הדבר תלוי בידי האדם ושחרור נמי לאו בידיה הוא ולא שכיח כיון שהמשחרר לעבדו עובר בעשה. אבל לאחר שאתגייר כשדה סתם דמיא דהא בידיה לאיגיורי. ואף על גב דאמרינן בעלמא מי יימר דמזדקיק בי דינא מכל מקום מצויין הן ביד בית דין לקבל גרים הילכך רבנן אפילו בשדה סתם פליגי ורבי מאיר אפילו בשדה זו פליג.
וקשיא לי רבא דאמר מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם כמאן אמרה דאי כרבנן הא פליגי רבנן הכא אפילו בשדה סתם לפום מאי דפירש רש"י ז"ל וסוגיין נמי בכוליה תלמודא דאפילו בפירות דקל דעבידי דאתו ממילא פליגי רבנן ואי בעי רבא למימר דנעביד הכרעה שלישית כרבי מאיר בשדה סתם וכרבנן בשדה זו דילמא רב הכי נמי סבירא ליה ומה ראיה מביא מן הברייתא דרב אמרה אפילו בשדה זו. ויש לומר דכיון דרב בשיטת רבי מאיר אזיל בהאי דהכא ובכל דוכתא אם איתא דלית ליה דרבי מאיר לגמרי היה לו לפרש דבריו כיון דרבי מאיר בהדיא תניא לה אפילו בשדה זו. וליתא לדרב ובין בשדה זו ובין בשדה סתם לא קנה דהלכתא כרבנן ואידך שיטה נינהו וכדאיתא בפרק החולץ. עד כאן.

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק וכו'. אי משום כתב ללות ולא לוה ומיד הלוה נפל הא שעביד נפשיה דאי לאו דלוה מספיקא לא הוה משעבד נפשיה בקנין. ואי משום ניסן ותשרי ודאי הא שעביד נפשיה מההיא שעתא ואי כאביי סבירא ליה עדיו בחתומיו זכין לו. הראב"ד ז"ל.

ואי משום פרעון לפרעון לא חיישינן. פירוש וחוזרין על חזקה שלו אף על גב דנפל ואיתרע ליה ואפילו בשטר שיש בו אחריות שראוי לגבות מנכסים משועבדים ולא בעינן שיהא חייב מודה. וברייתא דלעיל דקתני אף על פי ששניהם מודים לא יחזיר מוקים לה בשטרי דלאו אקנייתא ושמא כתב ללות ולא לוה ולית ליה דאביי דאמר עדיו בחתומיו וכו' והיינו דבתר דאיתותב שמואל התם אייתי ליה הכא בדוכתא ושקלי וטרו בה דהתם לא איתותב אלא למאן דמוקים לשמואל דסבירא ליה כאביי וזה ברור. ומיהר לית הלכתא כשמואל דסוגיין כרבי יוחנן כדפירשתי לעיל. ואם תאמר לשמואל נמי ליחוש כיון דנפל ואיתרע ליה שמא היה השטר ביד שליש על פי תנאין או שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו או שהיה הקנין על מנת שלא יזכה עד שיגיע לידו ויש לומר דהא מילתא דלא שכיחא היא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירנו לבעלים ולא חייש שמא מזויף הוא משום דכי מהדר ליה לבעלים נמי הא לא גבו עד דמקיימי ליה אם הלה טוען שהוא מזויף וכן אם בא לגבות מן הלקוחות והם אמרו שמא מזויף הוא לא גבי עד דמקיים ליה הילכך יחזיר. ומשמע שאם לא טענו טענינן להו שמא מזויף הוא דאי לא אמאי יחזיר שמא מזויף הוא ופעמים שאין הלקוחות יודעים לטעון כן ונמצא שגובה בו וכיון דנפל איתרע ליה והוה ליה למיחש אלא שמע מינה דהאי טענה נמי טוענין ללוקח הלכך יחזיר וכן כתבתי במסכת גיטין בסייעתא דשמיא. ותמהני היכי אמר שמואל אם איתא דפרעיה מקרע הוה קרע ליה שמא פרע מקצת חובו והשליש את שטרו ומיד שליש נפל. ויש לומר אם כן היו כותבין שובר. עד כאן.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: מצא שטר חוב אפילו מקויים בבית דין ואף על פי שהוא בקנין מעכשיו ואפילו שניהם מודים לא יחזיר. אבל אם מצא שטר חוב שכתוב בו בפירוש שאינו עשוי אלא לראיה להיות כמלוה על פה ולא לטרוף בו מן הלקוחות כלל היכא דחייב מודה יחזיר. עד כאן.

אף אנן נמי תנינא וכו'. אין להקשות דילמא איירי מתניתין בחייב מודה ולכך לא חייש לפרעון וקנוניא אבל אין חייב מודה חייש לפרעון לחודיה. ויש לומר דרב עמרם סבר כאביי או סבר דילמא איקרי וכתב לא אמרינן ולכך נראה לו דמתניתין לא מצי מיירי בחייב מודה דאם כן אפילו לאו מעשה בית דין נמי. וגם אין להקשות דנימא דאיירי בו ביום דדילמא סבר כרב כהנא דלא מפליג. גליון.

וכל מעשה בית דין הרי זה וכו'. פירוש קא סלקא דעתין דהכי קאמר שאם מצא שטר מקויים בבית דין יחזיר לאלתר דכיון דמקיים חזקה הוא שלוה ונתן השטר למלוה דלוה לא מקיים שטריה הילכך יחזירנו לאלתר דלפרעון לא חיישינן. ופרקינן דההיא בשטרי חלטתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו פירוש משום שטרי חלטתא הוא דאמרינן דאלו שטרי אדרכתא בני פרעון נינהו דבמקום שטר החוב קאי והיינו דאקדים הכא חלטתא לאדרכתא דהא ודאי בכל מקום אדרכתא קודם חלטתא היא אלא הכי קאמר בשטרי חלטתא הבאין אחר אדרכתא ודכוותה על ידי חופה וקידושין כלומר וקידושין שקדמו לה. הריטב"א ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: בשטרי חלטתא ואדרכתא פירש רש"י ז"ל חלטתא שלאחר ההכרזה עושין לו שומא ומחליטין את הקרקע בידו ועושין לו שטר כדי שידעו דמיד בית דין בא לו. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר בשטרי אדרכתא וחלטתא דהא חליטא בתר אדרכתא היא. ועוד דשומא כבר תני לה בההיא מתניתין דתנן מצא אגרות שום אגרות מזון ושומא תרי זימני למה לי. על כן פירשו דהאי חליטה היינו במקום דלא צריך לאדרכתא וכגון דשוייה ניהליה אפותיקי דהשתא לא צריך לאדרכתא ותרי גוונא חלטתא נינהו חד דבתר אדרכתא והיינו אגרות שום דתנן במתניתין. וחד לא צריך לאדרכתא אלא שמחליטין לו את הקרקע שהיה לו אפותיקי כבר. עד כאן.
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: ואגרות שום דמתניתין לאו היינו שומא דהכא אלא מתחלה קודם הכרזה דשמין בית דין נכסי לוה למלוה בחובו שאם לא ימצאו מי שיתן יותר יעכב המלוה לעצמו כמו ששמו בית דין ולבתר דשלמי יומי אכרזתא מחליטין לו בית דין בכך. ולכך קרי להו אגרות שאינן עומדות להתקיים כשטרות. אי נמי יש לפרש אגרות ששולחין אותן בית דין שבאו לפניהם לבית דין אחר שבעוד שהנכסים שם שישומו למלוה נכסי הלוה. עד כאן לשונו.

והני לאו בני פרעון נינהו. פירוש קא סלקא דעתין שרצה לומר דבשטרי חליטה לא שייך בהו פרעון כלל שכבר נחלט לו הקרקע ולהכי פרכינן מהא דאמרינן שומא הדרא אלמא דזימנין דפרע ליה והדרא ליה ארעא. ופריק אלא אמר רבא וכו' כלומר דודאי בני פרעון נינהו אלא דליכא למיחש בהא שמא פרעו ונפל מידו וכדמפרש ואזיל דמדינא ארעא לא תהדר וכו' עד דילמא אשתמוטי אשתמיט. הקשו בתוספות בשטרי חלטתא נמי דאמרת איבעי ליה למיקרעיה נימא דילמא אשתמוטי אשתמיט. ותירצו דהתם כיון שעשה המלוה כל כוחו שגבה מנכסיו לא היה לו להניחו שישתמט ממנה דילמא הדר וטריף להאי ארעא מיניה זימנא אחריתי בהאי חליטה. ונכון הוא.
ומיהו עדיין קשה לי היכי אמרינן לעיל איבעי ליה למקרעיה אי נמי דליעבד ליה שטרא אחריני דמשמע דבחדא מינייהו סגי ליה והא אמרינן דעל כל פנים שטרא אחריני בעי דליהדר ליה ולזבנא מלוה ניהליה. לכך יש לומר דתלמודא הכי קאמר דגבי פרעון שטר לא אפשר למיתבעיה אלא דליהדר ליה שטרא ולאו דליעבד ליה שטרא אחרינא ואי אמר ליה מלוה אכתוב לך שובר מכל מקום אמר לוה איני צריך להיות שומר שוברי מן העכברים וכיון דכן שפיר משתמיט ליה שימתין עד שיבקש שטר החוב אבל הכא מכדי סוף סוף אפילו כי מהדר ליה שטר חליטה צריך הוא שטר מכירה שיחזור וימכרנו לו וגם שטר החליטה יש לו להחזיר שאם יאבד שטר מכירה של זה לא יטרפנה מידו. וכיון דכן אי משתמיט ליה מלוה לא מצי משתמיט מתרווייהו והוה ליה למימר ליה דליעביד השתא מיהא חדא מינייהו עד שיוכל לעשות חברתה. כן נראה לי. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לקמן אימר אשתמוטי אשתמיט. וקשיא למורי הר"פ ז"ל היכי קאמר לעיל גבי שטרי חליטתא איבעי ליה למקרעיה אימר אשתמוטי קא משתמיט כדקאמר הכא. ותירץ דלא אמרינן כן אלא היכא שהמלוה עושה לו טובה שהלוה פורע לו קודם שיתבע לו שטרא שהמלוה מוחזק במעותיו ויכול לומר אשתמוטי אשתמיט דאמר השתא ליתא גבאי אבל לעיל מיירי בשטר חליטתא שהלוה זלזל בנכסים אם כן הלוה לא יפרע לו אלא אם כן יוציא המלוה שטרו מתחת ידו ומשום הכי קאמר אי איתא דפרעיה איבעי ליה למקרעיה לשטריה דהא אין שטר המלוה ביד המלוה אי איתא דפרעיה. עד כאן.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ואף על גב דאמר אמימר דשומא הדרא לעולם אסיק רבא טעמא משום דאיהו אפסיד אנפשיה דבעידנא דפרעיה הוה ליה למקרעיה לשטרא ואי נמי איבעי ליה למכתב שטרא אחריני דמדינא ארעא לא הדרא. ופירש רש"י ז"ל דהכי קאמר איבעי ליה למקרעיה לשטרא אי נמי אמר ליה ליתיה השתא גבאי ולמחר יהיבנא ליה איבעי ליה למימר ליה אם כן זיל כתוב לי שטרא אחרינא. ואינו מחוור דאם כן אף בשטר חוב נימא הכי אלא מאי אית לך למימר דלא ניחא ליה בשובר ולהניח שטר חוב ביד לוקח הכא נמי לא ניחא ליה בשטרא אחרינא ולהניח שטרא אדרכתא וחליטה ביד מלוה. ועוד דהא יהיב טעמא משום דארעא לא הדרא ובעי שטר זביני. ויש מפרשים דתרתי קאמר איבעי ליה למקרעיה לשטרא למאן דאמר החזיר לו את השטר חזרה מתנתו אי נמי למכתב שטרא אחרינא למאן דאמר לא חזרה מתנתו. ועדיין אינו מחוור בעיני דלמאן דאמר חזרה מתנתו למה יקרענו אדרבה צריך הוא להראות שחזרה לו שומתו ובמקום שטר מכר הוא לו. ועוד תמיה לי אעיקר דברי רבי זירא דאטו אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא נחית האי לארעא ודילמא כי אזיל האי לאדרוכי אנכסי דלוה אשכחיה ופרעיה ומיניה הוא דנפל. ומתוך הדחק יש לי לומר דהיינו דקא נסיב רבא תרי טעמא וחד מינייהו לאדרכתא וחד מינייהו לחליטתא והכי קאמר אי שטר אדרכתא הוא איבעי ליה למקרעיה מיד דלא עביד דמשהו שטר בבית דין אלא קרועי מקרע ליה ואף על גב דבשטר דעלמא עתים דלא חייש למקרעיה ואי נמי שטר חליטא הוא איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא דמדינא לא הדרא ארעא. והא דאקשינן והני לאו בני פרעון נינהו והא אמר אמימר שומא הדרא לעולם בדין היה דליקשי ליה ושטרא אדרכתא לאו בת פרעון היא והא אכתי לא ניחא ליה להא ארעא אלא דעדיפא מינה אקשי ליה דאפילו שומא הדרא ועוד דהיא מתפרשת ליה. עד כאן לשונו.
והר"ן כתב וזה לשונו: ובשיטת הרמב"ן כתוב דכי אמרינן איבעי ליה למכתב שטר זביני בכל ענין קאמר דאפילו רוצה להחזיר לו את השטר איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא דמשום חזרת השטר לא חזרה שומתו. נראה שהוא מדמה אותה לאותה שאמרו בפרק גט פשוט דהנותן מתנה לחברו והחזיר לו את השטר דלא חזרה מתנתו אף כאן בחזרת השטר לא חזרה שומתו והילכך לא דמיא לשטר הלואה כלל וכן הוא בחידושי הרשב"א. ואין זה מחוור בעיני דמדקאמרינן אלא אמר רבא משמע דהדרינן מדקאמרינן מעיקרא דשטרי חליטתא לאו בני פרעון נינהו אלא ודאי בני פרעון נינהו בשטרי הלואה וכל שהחזיר לו את השטר חזרה שומתו שאם אי אתה אומר כן לא הוה ליה לרבא למימר אלא דההוא טעמא ממש קאמר אלא דמתרץ דאף על גב דאמרינן שומא הדרא מרישא הוא דקא זבין לה אבל שטרא קמא לאו בר פרעון הוא כלל אלא ודאי לרבא סבירא ליה דבר פרעון הוא ממש דכיון דתקון רבנן שומא הדרא אף כשהגבוהו מתחילה על דעת כן הגבוהו. ועוד דכיון דבעל כרחך הדרא ולא בעיא הכא דעת מקנה או מן הטעם שאמרנו או מפני הפקר בית דין אינו בתחילת קנייה שיצטרך שטר אלא בביטול שומא ראשונה וכל שהחזיר לו שטר ראשון חזרה שומתו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. וכי תימא אם כן הדרא קושיא לדוכתא דכי היכי דהכא איבעי ליה למכתב שטרא הכי נמי דשטר הלואה איבעי ליה למכתב אברא אינה קושיא כלל לפי שאף על פי שאנו אומרים דבחזרת השטר חזרה שומתו מכל מקום צריך הוא לשמור שטר קרוע זה מן העכברים שאם אבד הימנו כיון שהמלוה מביא ראיה בעדים שבית דין הגבו לו שדה זו הרי הוא בחזקתו עד שיביא לוה ראיה שחזרה שומתו הילכך כיון שבין כך ובין כך צריך הוא לשמור שטרו מן העכברים איבעי ליה למכתב שטר זביני דכיון דמדינא ארעא לא בעיא מיהדר הכותב עליה שטר זביני אינו טועה וכמו שכתב רש"י ומרישא הוא דקא זבין לה שהרי צריך הוא להביא ראיה שחזרה שומתו ואם לאו בחזקתו של מלוה היא הילכך אי הדר ליה מלוה שטר שומתו ולא קרעו כדי להשהותו בידו קרוע איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לקרעו ואם היה מלוה דוחהו איבעי ליה למכתב שטרא אחרינא שהרי בכל ענין צריך ראיה ואי לא עבד אפסיד אנפשיה אבל בשטר חוב אפילו מלוה מביא ראיה שהלוהו בשטר כיון שאין השטר בידו לוה נאמן לומר פרעתי דהוה ליה כמלוה את חברו בעדים שאין צריך לפרעו בעדים הילכך נח ללוה שימתין המלוה להחזיר לו שטרו ולא יהא צריך לשמור אותו מן העכברים משאם יעשה לו שובר ויהא צריך לשמרו. כן נראה לי.

והוא דבר ברור ועולה כהוגן ונתקיימו דברי רש"י. והא דאמרינן לעיל בשטרי חליטתא ואדרכתא. אדרכתא לאו דוקא דבין למאי דסלקא דעתין מעיקרא בין למאי דמסקינן השתא אדרכתא בני פרעון נינהו וליכא למימר איהו דאפסיד אנפשיה אלא סירכא דלישנא נקט ואגב אחלטתא אמר אדרכתא. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש: איבעי ליה למכתב שטר זביני כי למה היה לו למהר לתת מעותיו על תחילת הכרזה עד שיכתוב לו את השטר אחרי שהוא מסולק ממנו מן ההלואה שהלוהו יעשה עמו טובה כי כבר נתן לו את השדה לפרעון ולא היה מתבייש לומר לא אתן המעות עד שתכתוב לי את השטר של מכירה אבל בפרעון החוב שעשה לו טובה הוא בוש לומר איני מאמינך ולא אתן לך המעות עד שתחזיר לי השטר. עד כאן.

אפילו כתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון. מדלא קאמר ולקנוניא אם כן משמע דהיכא דשייך למיחש לקנוניא כגון שחייב מודה אפילו הכי לא חיישינן לקנוניא. ותימה דהא רבי יוחנן אמר לעיל דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ויש לומר דהתם מיירי שיש בו אחריות והכא מיירי דלית ביה אחריות דהשתא ליכא למיחש לקנוניא. תלמיד הר"פ.
כתוב בתוספות כדקאמר שמא כתב ללות ולא לוה. פירוש דהיינו כדפירש לעיל דאי חייב מודה לימא שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי. גליון. וכתב בגליון תוספות דכתב ללות ולא לוה. נראה דאין לדקדק דאיירי באין חייב מודה דאיכא לאוקמי שפיר בחייב מודה וכרב אסי. אבל בתוספות רבינו שמשון פירש דייקא מדקאמר חיישינן לפרעון משמע לפרעון גרידא אף על גב דאיכא לפרושי חיישינן לפרעון ועתה רוצה לחזור ללות בו ולעולם בחייב מודה מכל מקום משמע כן כיון שלא פירש כן בהדיא. עד כאן.

וזה לשון תוספות שאנ"ץ: תימה דהכא אמר רבי יוחנן אפילו כתוב בו הנפק וכו'. כמו שהקשו בתוספות בדיבור המתחיל אף על פי שכתוב בו הנפק. ויש לומר דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן ואם כן רב כהנא יעמיד הך דהכא אפילו בשחייב מודה משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא. ומיהו לרבי אבהו דהכא דלא חייש לפרעון ולקנוניא אליבא דרבי יוחנן קשיא ההיא דרבי יוחנן דלעיל דמוקי מתניתין דמצא שטרי חוב בשחייב מודה דחיישינן לפרעון ולקנוניא דאין לומר דטעמא הוי משום כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כרב אסי דאם כן לא הוה ליה למימר אבל בשאין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון אלא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה כלום אלא מדנקט טעמא דפרעון משמע דבעי לאוקמי מתניתין אפילו בידוע לנו שלוה כגון דכתוב בשטר הנפק או בשטרי אקנייתא. ומיהו אין זה כל כך דיוק גמור דלעולם טעמא משום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי כרב אסי וטעמא דפרעון דנקט בסוף מילתיה לרבות אפילו היכא דידע שלוה כדפרישנא ותלמודא דנקט תניא כוותיה דרבי יוחנן וקאמר אלמא חיישינן לקנוניא אליבא דנפשיה קאמר דסבירא ליה כאביי. עד כאן.

איתיביה רבי ירמיה לרבי אבהו כל מעשה בית דין וכו'. ואין להקשות הא כבר פירשו בתוספות דרבי אבהו סבר דרבי יוחנן איירי דוקא באין חייב מודה לא חייש לפרעון ולקנוניא אבל חייש שמא כתב ללות ולא לוה אם כן לוקי מתניתין בחייב מודה. ויש לומר דמשמע ליה דאיירי מתניתין אפילו אין חייב מודה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין מדכייל כולהו מעשה בית דין יחד. ועוד דארישא קאי שאני אומר כתובין היו ונמלך דאיירי באין חייב מודה כדדאיק בגמרא הא אמר תנו ולהכי משני לא כל מעשה בית דין שוין פירוש אף על גב דשוין בזה דאיירי בענין אחד אפילו אין חייב מודה דלא חיישינן לנמלך כמו דחיישינן ברישא דעלה קאי מכל מקום בהא לא הוה בענין אחד. אבל אין לומר דרבי ירמיה פריך גם לרב כהנא ובעי לשנויי גם אליביה דלרב כהנא לא הוה משני מידי דאי חייב מודה אם כן אמאי נקט הנפק. גליון.

לא כל מעשה בית דין שוין אלא שהוחזק כפרן. כלומר שכבר הוחזק כפרן בעסק אחר דאי בעסק זה קאמר מאי איריא מעשה בית דין אפילו בעדים גרידי נמי הוי כפרן לאותה מלוה אלא שהוחזק כפרן בעסק אחר וכיון דנפיק עליה השתא מעשה בית דין לא חיישינן לפרעון ומשום הכי אקשי ליה רבא משום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל כלומר ממלוה למלוה לעולם לא מחזקינן ליה בכפרן ואף על פי שיש עליו מעשה בית דין. הראב"ד.

והרשב"א כתב וזה לשונו: ומשום דהוחזק כפרן חדא זימנא וכו'. ואיכא למידק לימא ליה כשהוחזק כפרן לאותו ממון. ויש מתרצים אם כן מאי איריא מעשה בית דין אפילו מלוה על פה נמי. ומסתברא לי דאי אפשר לומר כן דאפילו הוחזק כפרן לאותה מלוה הוה לן למיחש כיון דנפל ואיתרע ליה וכדחיישינן לשטר שבתוך זמנו דאף על גב דאינו נאמן לומר פרעתי וגבי אפילו מיתמי ואפילו בלא שבועה אפילו הכי כיון דנפל ואיתרע ליה חיישינן והיינו נמי דקאמר הכא ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל ולא קאמר תו לא מהימן. כן נראה לי. עד כאן לשונו.

תו לא פרע כלל וכו'. פירוש נהי דלאו מפיו אנו חיין מכל מקום עשוי הוא לפרוע כשאר כל אדם כיון שיש לו מעשה בית דין ונימא נפל איתרע דהא בעלמא לאו משום הימנותא דיליה נחתיה כיון שיש עליו שטר אלא מטענת ריע ולא אזדהר ומה שאמר זה פירוש לפירוש רש"י.

כדרבי זירא וכו'. פירוש דאוקמה בהכי ולאו מטעמיה אלא מטעמיה דרבא דאתקיף אטעמיה ותלאה בטעמא אחרינא. שיטה.

כתוב בתוספות דנפל שאני וכו'. אף על גב דלקמן גבי שבתאי אף על גב דאירכס כתובה אמרינן הוחזק כפרן. יש לומר דהתם איירי שהיו לה עדים שנשרפה. אי נמי התם לא אמר לא היו דברים מעולם רק אאצטלא ולא על גוף הכתובה ואם כן הנפילה לא היתה ראיה לטענותיו דעדיין היה לה לשמור הכתיבה בשביל מנה ומאתים ויתר הכתובה. גליון.

בד"ה אע"פ כו' דאיירי באין חייב מודה כדקאמר שמא כתב ללוות ולא לוה כו' דחיישינן לפרעון כו' עכ"ל כתב מהרש"ל שהרי לא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן כו' אלמא כמשמעו קאמר עכ"ל ועוד נראה דעיקר ראייתם מדקאמר חיישינן לפרעון לחוד דמשמע דאיירי באינו מודה ולא קאמר לקנוניא כדאמרינן לעיל גבי חייב מודה וק"ל:

בפרש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין כו' עכ"ל הא ודאי דעיקר טעמא דליכא למיחש לשמא כתב ללוות ולא לוה במעשה ב"ד משום דמלוה מקיים שטרא ולא הלוה כדאמרינן בסוף פרקין אבל רצונו דאי הוה מקיימין השטר שלא בפני בעל דין כיון דאתרע בנפילה אית לן למיחש שמא לא כתב ולא לוה והוא טרח לזייף השטר בטוב עד שסבורים העדים שהיא חתימתן כההיא דגט פשוט כו' כמ"ש התוספות לעיל בד"ה הא קאמר להד"מ כו' ע"ש ודו"ק:

גמ' מסתברא מלתא דרב וכו'. נראה לי דהאי דקאמר מסתברא לא דקי"ל הכי אלא ר"ל דהסברא נותנת כן אבל לפי האמת דקי"ל כרבנן אפי' בשדה סתם לא קי"ל כרב דהא שמעתין כר' מאיר אתיא וכן משמע בכל הפוסקים:

תוס' ד"ה בשטרי' חלטאתא וכו' עד ולרבא דאית ליה מכי שלמו יומי דאכרזתא לדבריו יעמיד מתניתין דחלטאת' גרידא וכו' כן צ"ל ומשמע דלרבא אם מצא שטר אדרכתא לא יחזיר וקשה אדרבה למה לא יחזיר מה יפסיד בזה מאחר דאית ליה לרבא דיכול לטעון פרעתי אשטרי אדרכתא ונראה דמשום הכי לא יעמיד מתני' באדרכתא דלית בהו שום רבותא דפשיטא דיחזיר כיון דיכול לטעון עליהם פרעתי וק"ל:

ד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק וכו' כדקאמר שמא כתב ללוות ולא לוה פי' ולא קאמר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי משמע דהוה לן למיחש שמא לא לוה בו מעולם ולא ילוה א"כ על כרחך איירי שאין חייב מורה ולהכי אע"פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר דחיישינן לפרעון:

בא"ד אבל אם לוה מודה יחזיר דלא חיישינן וכו' כצ"ל:

גמ' אימור אישתמוטי קא מישתמיט כו' נ"ב וקשה לי א"כ לעיל נמי נימא אישתמוטי קא משתמיט ויש מפרשים משום דסמך אאי נמי דקאמר למכתב ליה שטרא אחרינא ואומרים שכך פרש"י ואני אומר אי דייקת ברש"י לא משמע הכי שהרי כתב ואם דחהו לומר אבד היה לו לכתוב שטר אחרינא ולא כתב אישתמוטי והאמת באישתמוטי לא שייך לומר כתוב לי שטר אחרינא שהרי אומר לו היום אחזיר שטרך ונראה דלא קשה מידי דלא שייך לומר אישתמוטי' אלא בסתם לוה ומלוה שהאמינו זה לזה ושלם לו קודם שמחזיר לו השטר אבל היכא שהזקיקו לדין ולא היה רוצה לשלם עד שכתבו שטר חלטאתא פשיטא שאינו משלם לו עד שיחזיר לו השטר ואם אבד יכתוב לו שטר אחר ודו"ק:

רש"י בד"ה בשדה סתם כו' מצויות ליקח אבל כו' הד"א:

בד"ה כל מעשה כו' אלא בפני בעל דין כו' נ"ב לפרש"י צריך לומר דר' יוחנן לטעמיה דאית ליה התם הכי אבל אינו לפי פסק ההלכה דהא קי"ל התם הלכתא כרב דמקיימין את השטר אפילו שלא בפני בעל דין ולא הוצרך רש"י לפרש כך אלא משום דלוה לא מקיים שטריה וא"כ מאחר שהוא היה ביד מלוה א"כ לוה ממנו וכן פי' בנ"י ע"ש:

תוס' בד"ה אע"פ כו' ולא לוה ולכך לא יחזיר כו' כצ"ל ונ"ב פי' שהרי לא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי כדלעיל אלמא כמשמעו קאמר וק"ל:

בא"ד אם לוה מודה לא חיישינן כו' מודה ומשום קנוניא כו' גבי נמי ממשעבדי כו' כצ"ל:

בא"ד ולא לוה כרב אסי כו' נ"ב פי' ועתה רוצה ללוות כו' כדלעיל בתוס' (בבא מציעא דף י"ג) בד"ה ולא לוה עד תשרי כו':

בא"ד דלא חיישינן לקנוניא כו' נ"ב פי' וה"ה דלא חייש שפרע ורוצה לחזור וללוות בו כו':

גמרא מסתברא מלתא דרב כו'. שדינו אמת למ"ד אדם מקנה כו' ועיין [וכמש"ל]:

גמ' לאחר שאתגייר כו'. כצ"ל והוא בשדה סתם ואפ"ה פליגי רבנן:

גמ' אף אנן נמי תנינא כו'. ולא משמע ליה לאוקמי כשחייב מודה רק דומיא דשאר מילי דקתני גביה:

ברש"י בד"ה בשדה סתם כו' אבל אמר ליה שדה זו כו' ולא האמינו כו'. ר"ל שלא תימא מצד אחר יהיה קונה אף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כדלעיל חזר ולקחה כו' שהוא שדה זו דהכא שאני שלא האמינו המקבל מתנה דלא שייך לומר כלל כאן ליקום בהימנותא או גזלן:

ברש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' שהרי אין מקיימין כו'. אין זה אליבא דהלכתא כדאיתא שם בב"ק וכ"כ מהרש"ל ז"ל וז"ל לפי' רש"י צ"ל דר"י לטעמיה דאית ליה התם הכי אבל אינו לפי פסק כו' ולא הוצרך רש"י לפרש כן אלא משום דלוה לא מקיים שטרא וא"כ מאחר שהיה ביד המלוה א"כ לוה ממנו וכ"כ בנ"י ע"כ (מ):
ומ"ש ר"י לטעמיה דשמואל קיימי' וקאמר ר"י לטעמיה. ומוהרש"א כתב בספרו דהוצרך לזה דאי הוי מקיימין השטר שלא בפני בע"ד כיון דאיתרע בנפילה אית לן למיחש שלא כתב ולא לוה והוא טרח לזוייף השטר בטוב עד שסבורין העדים שהוא חתימתן כהאי דג"פ כמ"ש התוס' לעיל (בבא מציעא דף י"ג ע"ב) בד"ה הא קאמר להד"ם כו' ע"ש. ולא הבנתי כל עיקר דאכתי דלמא הכל זייף גם חתימות הדיינים וכמ"ש התוספות לעיל אע"כ כיון דאין הלוה בפנינו אין לחוש שמא מזויף הוא ועיין לעיל. ועוד דא"כ למאי דקי"ל מקיימין השטר כו' לא יהיה לן הנפק מעלה או מוריד וזה אינו ועיין:

ברש"י בד"ה אפסיד אנפשיה כו'. רש"ל כתב בגמרא אימור אשתמוטי כו' קשה א"כ לעיל נמי נימא אשתמוטי קמישתמיט ויש מפרשים משום דסמיך אאי נמי דקאמר למיכתב ליה שטרא אחרינא ואומרים שכך פי' רש"י [ואם דוחהו ואמר אבד היה לו לכתוב שטרא אחרינא] ואני אומר אי דייקית ברש"י לא משמע הכי שהרי כתב ואם דוחהו לומר אבד היה לו לכתוב שטרא אחרינא ולא כתב אשתמוטי והאמת באשתמוטי לא שייך לומר כתוב לו שטרא אחרינא שהרי אומר לו היום או למחר אחזיר שטרך ונראה דלק"מ דלא שייך לומר אשתמוטי אלא בסתם לוה ומלוה שהאמינו זה לזה ושילם לו קודם שמחזיר לו השטר אבל היכא שהזקיקו לדין ולא היה רוצה לשלם עד שכתבו שטר חלטתא פשיטא שאינו משלם לו עד שיחזיר לו השטר ואם אבד יכתוב לו שטר אחר ודו"ק ע"כ. אח"כ ראיתי בנ"י בפשט הזה מיישב הך קושיא באורך בטוב טעם ודעת עליך לעמוד עליו וק"ל:

בתוס' בד"ה אע"פ שכתוב בו הנפק כו'. כדאמר שמא כתב ללוות ולא לוה ולא הזכיר שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי כדלעיל אלמא כמשמעו קאמר ועוד דלא קאמר חיישינן לפרעון ולקנוניא רק לפרעון:

בא"ד יעמיד נמי כו' ומשום שמא כתב ללוות ולא לוה. ר"ל בניסן ולא לוה עד תשרי ולא דייקו בלישנא וכן מ"ש אבל היכא דליכא למיחש לכתב ללוות ולא לוה ר"ל נמי בניסן ולא לוה עד תשרי:

גמרא ואמר אמימר כו' וסבירא לי כו'. כצ"ל ונראה דזה אינו מדברי רבא שהרי כ' התוס' בשבת (צג) דאמימר היה הרבה אחריו אלא סתמא דגמרא קא"ל וכה"ג כתבתי במגילה ו' ע"ש:

גמ' שם אימר אישתמוטי כו' דלמחר יהבנא לך כו'. עי' רש"ל ותוי"ט שנדחקו מדוע לא נימר כן נמי בחלטאתא ואישתמיטתייהו דברי הנ"י בזה שכ' חילוק נכון ע"ש ובתור"ע הביאו רק מה שציין בס"ד נ"י בשם הר"ן ליתא דע"ש ותראה דבשם הר"ן לא הביא רק דינא דחזרת השטר מהני אבל החילוק הוא מד"ע:

גמ' שם וכפרן הואיל ואתא לידן כו'. כה"ג בשבת (פא ב) ושם ובהשמטות ציינתי:

רש"י ד"ה חלטאתא. ושמו לבע"ח כו'. זהו איגרת שום דתני שם ברישא ועתוי"ט שם:

רש"י ד"ה ותו. זה שלא נזהר לשמור שטרו. משמע דמאן דחייש לפרעון היינו דפרע וקבל שטרו ולא קרעו ולעיל בסמוך מסיק רבא דאפי' אי חיישינן לפרעון ס"ל אי איתא דפרע ה"ל למקרעי' אלא דאמרינן אישתמוטי כו' וי"ל דהתם לפום שנויי' דכ"מ ב"ד היינו חלטאתא ע"כ צ"ל דס"ל א"א דפרע ה"ל למקרעי' אבל ר' אבהו דלא שני דכמב"ד בחלטאתא ע"כ דחייש דלמא קבל ולא קרע:

תד"ה בשטר. והלא יכול לטעון פרעתי. ר"ל אילו הוה קמן ולכן אף עתה דליתי' ניחוש אנן וכ"ז משום דנפל ואיתרע אבל אם הוא ביד המלוה פשיטא דא"י לטעון פרעתי דלא גרע משט"ח ומהר"ם ל"ד במחכ"ת:

בא"ד ולרבא כו' יעמיד כו'. ולקמן בסה"ע מוקי רבא בעצמו גם באדרכתא וצ"ל דל"ג שם התוס':

גמ' כבר שית כבר שבע. נ"ב שמלאו לו שש ונכנס בשביעית ועדיין היה עומד בתחלת שנת שבע לפיכך אמר כלשון הזה. אבל לא ידענא מאי מהני ליה הא בהדיא אמרינן [מגילה כ' א' סנהדרין נ"ב ב'] אין מביאין ראיה מן הקטן. דילמא כה״ג סמכינן עליה דהוי דומיא דהנהו דתנן [ספ״ב דכתובות] ואלו נאמנין להעיד בגודלן כו' מיהו צריך שיגיע לעונת הפעוטות דהיינו כדאמר הכא כבר שית כו' לפום חורפיה [גיטין נ"ט א']. אבל בציר מהכי ודאי לא סמכינן עליה במידי:

אִי לָאו דְּדַלָאִי לָךְ חַסְפָּא, לָא מַשְׁכַּחַת מַרְגָּנִיתָא תּוּתָהּ. נראה לי רמז לדבר אחר אותיות 'חרס' יש אותיות 'שעט' [379] שהם מספר 'איש חכם' [379] כי מתחת החרס יצא איש חכם כי מאדם בור ועם הארץ שנמשל בדברי רבותינו ז"ל בגמרא לחרס יצא ילד חכם ונבון.

גמ' אמר רבא מסתברא. כעין זה גיטין יג ע"ב וש"נ:

שם הא שעבד נפשיה. עיין בר"ן פ"ק דקדושין דף ריד ע"ב:

בגמרא אמר שמואל המוצא שטר הקנאה כו' דאי משום דכתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה. מכאן יש לתמוה בתמיה קיימא על שיטת ר' חננאל והרי"ף והרמב"ם הביאם הב"י בח"מ סי ל"ט וק"ח ורמ"ג ור"ן ובדוכתי טובא שסוברים דבשטרי הקנאה נמי בעינן דמטי שטרא לידיה ואז זכה למפרע משעת הקנין וקשה דא"כ אמאי אמר שמואל דיחזיר ולא חיישינן שמא כתב ללוות משום דהא שעבד נפשיה והא אכתי איכא למיחש דשמא לא מטא לידיה דמלוה כלל כגון שהלוה אמר קנו ממני וכתבו ותנו לידי שלא זכה המלוה עד שיגיע לידו לשיטתם וביותר יש לתמוה שהטור ח"מ בסימן ס"ה כ' המוצא שטר מתנה שיש בה קנין יחזיר לבעלים וכ' הב"י דלשיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם ליתא להאי דינא ואיך אפשר לומר כן כיון דשמואל אמר הכי בהדיא ולא אשכחן מאן דפליג עליה דנהי דלענין שטר מלוה שיש בו קנין לא קי"ל כוותיה דיחזיר משום דמצינו דר' יוחנן בסמוך פליג עליה וקאמר דלא יחזיר משום דחיישינן לפרעון אבל במאי דשמעינן ממימרא דשמואל דבשטר הקנאה לא חיישינן לשמא כ' ללוות משום דמשעת הקנין חל השיעבוד משמע דכ"ע מודו בהא וא"כ היכא דלא שייך חששא דפרעון אמאי לא יחזיר ומכ"ש לפמ"ש לעיל דף י"ג גבי שטר אקנייתא דכל הפוסקים מודים דבעינן א' משני דברים או דמטא שטרא לידיה או שיודו שניהם שנגמר ענין השטר כגון בהלוואה מודים שהלוה לו מעות ואז זכה למפרע אע"ג דלא מטא לידיה וכן בשטר מתנה אם מודה הנותן שנגמר המתנה בלי שום תנאי אז לא בעינן דמטא לידיה משא"כ כשאינו מודה בעינן דמטא לידיה וא"כ קשיא סוגיא דהכא אליבא דכ"ע. ובאמת נראה לפע"ד מכח הסוגיא דהכא דמ"ש הפוסקים דבעינן דמטא השטרא לידיה היינו למעוטי היכא שיוצא עדיין מתחת יד הלוה או הנותן דאז אמרינן דמסתמא אמר כתבו ותנו לידי ולא גמר להקנותו אלא במסירת השטר אבל בסוגיא דהכא דאיירי שנמצא בשוק א"כ כיון דסתם קנין עומד לכתוב וליתן ביד המלוה או המקבל אמרינן דמסתמא כן היה ותלינן במידי דשכיח ומש"ה מחזירין לבעלים ולא חיישינן לשמא אמר כתבו ותנו לידי כמ"ש התוספות לעיל לענין זיוף וכן לקמן לענין פרעון ביומא משמע דבנמצא בשוק לא חיישינן למלתא דלא שכיח ומכ"ש אם נאמר דהכא איירי שאין הלוה לפנינו שמכחישו ולא מיבעיא אם נאמר דאיירי שחייב מודה וקמ"ל דלא חיישינן לקנוניא בכה"ג כיון דלא שכיח אבל באמת נראה דאפי' אם הנותן מכחישו אפ"ה הלה נאמן בכה"ג דמשעת הקנין קיימי נכסי ברשותו ועל שכנגדו להביא ראיה ומ"ש דהיכא דלא מטא לידיה לא קנה היינו בידוע כגון בדייתיקי קשורה על יריכו שע"ז כ"כ או בהלואה היכא שמודה שלא לוה כלום ונתברר ג"כ דלא מטא לידיה כן נלע"ד ובזה נתיישב הכל מלבד דברי הב"י בסי' ס"ה שכתב בשם ה"ה עדיין צ"ע. אח"ז ראיתי שהש"ך בסימן נ"ו האריך במוצא דינים אלו והעלה ג"כ על הדרך שכתבתי בשינוי קצת אף שבגוף מחלוקת הפוסקים דרך אחר עמו ויש לי לדקדק על דבריו שם במה שהשיג על הסמ"ע ולפמ"ש לא על הסמ"ע תלונתו אלא על כל הפוסקים הקדמונים שהבאתי כאן ובח"מ הארכתי בזה וכאן אין להאריך ודו"ק. ועי"ל משום דבלא"ה קשיא לישנא דיחזירו לבעלים דקאמר שמואל שהרי ע"ז אנו דנין מי נקרא בעל השטר המלוה או הלוה דשמא לא היה עדיין ביד המלוה וה"ל למימר בהדיא יחזירו למלוה אע"כ דשמואל איירי בענין שבודאי כבר היה ביד המלוה כגון שיש עדים שראו בידו או שנותן בו סימן מובהק או שכתוב בו הנפק ומש"ה קאמר יחזירו לבעלים פי' דהמלוה נקרא בעה"ש כיון שהיה בידו וממנו נפל דלפרעון לא חיישינן אלא דאי לאו שטר הקנאה הוא אפי' בכה"ג לא מהדרינן דחיישינן שמא שטר אמנה הוא שמסרו ליד המלוה ע"מ ללוות ולא לוה דכיון דאיתרע חיישינן אבל בשטר הקנאה לא חיישינן להכי דכיון שמסרו ליד המלוה נגמר הקנין אף אם לא ילוה ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כל מעשה ב"ד כו' שהרי אין מקיימין השטר אלא בפני בע"ד עכ"ל. ויש לתמוה שכ' דלא כהלכתא דהא איפסק הלכתא בפרק הגוזל מקיימין השטר שלא בפני בע"ד. מיהו בזה י"ל דרש"י לשיטתו שכ' בפרק הגוזל דהא דמקיימינן שלא בפניו היינו היכא שהעדים רוצים לילך למדינת הים וא"כ י"ל דהכא לא חיישינן מספק כיון דלא שכיחא אלא דמ"מ יש לתמוה על פרש"י דלאיזה צורך כתב כן טפי ה"ל למימר משום דמלוה מקיים שטרא ולא הלוה כלישנא דגמרא לקמן וי"ל דרש"י סובר דמ"מ היה מקום לחוש אע"ג שהיה ביד המלוה שמא שטר אמנה הוא שמסרו לידו ע"מ ללוות ולא לוה לכן פרש"י שאין מקיימין אלא בפני בע"ד וא"כ מסתמא אין הלוה רוצה בקיום שטר אלא לאחר שקיבל המעות ודו"ק:

בתוספות בד"ה אף ע"פ כו' תימא דמשמע דאיירי באין חייב מודה עכ"ל. נראה דאין כוונתם בזה דאיירי שהלוה מכחישו דע"ז ליכא שום הוכחה אלא משמע להו דאיירי שאין הלוה בפנינו שיודה לו שכן משמע הל' דאיכא למימר כתב ללוות וכן הל' דחיישינן לפרעון משמע שאין כאן טענת ברי וכ"כ התוס' להדיא בדף י"ג ע"ב בד"ה הא קאמר להד"ם ע"ש ועיין במהרש"א ולפמ"ש א"צ לדחוק וק"ל:

בפרש"י בד"ה שהוחזק לוה זה כפרן בפעם אחרת עכ"ל. נ"ל כוונתו דא"א לומר שהוחזק כפרן ע"ז המעשה ב"ד דהא לא מצי למטען פרעתי כל היכא דאיכא מעשה ב"ד וא"כ לא משכחת דהוחזק כפרן לכך פי' דאיירי שהוחזק כפרן בממון אחר וא"כ מקשה הש"ס שפיר ומשום דהוחזק כפרן כו' תו לא פרע והיינו משום דממון אחר הוא משא"כ לקמן דאיירי שהוחזק כפרן על אותו ממון עצמו מש"ה קאמר דאינו נאמן ובזה נתיישבו קושיות התוס' ודו"ק:

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים אי משום כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה כו'. והפ"י תמה מזה על הרי"ף דפ' בש' הקנאה בעי מטי לידיה. והא מפו' דלא בעי ע"ש. ולק"מ כמ"ש לעיל דלעיל קא' אי ס"ל לשמואל כאביי ע"כ דמיירי באין ח' מודה דאל"ה למה ליה שטר הקנאה כיון דמודה הוי מטי לידי' וכיון דבאין חייב מודה מוכח דא"צ מטי לידיה בש"ה כמ"ש רש"י לעיל. אבל כיון דמסיק לעיל הש"ס שמואל בתיובתא אי ס"ל כאביי וע"כ כר' אסי ס"ל ממילא מיירי שפיר בחייב מודה ומ"מ בשטרי דלאו הקנאה לא יחזיר שמא כתב ללות בניסן כו' דלא מהני מטי לידיה. ורק בשטרי הקנאה יחזיר כיון דמטי לידיה כנ"ל. והא דאמר אי משום כתב ללות ולא לוה ולא אמר שמא כתב ללות בניסן כו'. היינו דשם גבי סתם שטר הפי' הפשוט כרש"י שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי היינו שכבר לוה ומ"מ לא נזהר לשמרו כיון שפסול משום מוקדם. ובשטר הקנאה לא שייך זה דאי לוה אח"כ ומסר לו מהני למפרע והי' לו ליזהר דכשר א"כ מה דנפל איתרע מורה שלא לוה כלל. רק מ"מ כיון דמודה מהני מצד דעכשיו מטי לידיה ואמר שפיר אי משום כתב ללות ולא לוה ולכך נפל שעדיין לא לוה. ועכשיו רוצה ללות כחשש שכתבו תוס' הא שיעבד נפשי' דכיון שמצוה להחזיר ומודה חשיב מטי לידיה כנ"ל:

ואדרבא קצת ראיה דאל"כ מה מסייע ממתניתין דכל מעשה ב"ד יחזיר. דלמא התם בחייב מודה דהא לקמן בעי לאוקמי בהוחזק כפרן ע"ש. וא"כ איכא לאוקמי יותר במודה דהוי חשש פרעון מלתא דלא שכיח משום א"א דפרע הוי קרע ליה. אבל ליכא סייעתא באין חייב מודה לפנינו. ומוכח דבאמת שמואל בחייב מודה. אך תוס' כתבו דמשמע הלשון אי משום כתב ללות ולא לוה שאינו בפנינו ע"ש לעיל י"ג. אולם תוס' לטעמייהו דהחשש בשטר ל"ל עד תשרי היינו שרוצה ללות. והול"ל כמו שם עד תשרי ובכופר חזינן מה טעין. אבל לרש"י מיושב הלשון אף במודה אי משום כתב ללות ולא לוה היינו שרוצה עתה ללות כו' והוי כלשון עד תשרי לפי' תוס' דשייך גם אמודה כנ"ל:

ועוד קשה דלפי' א"כ פליגי שמואל ור"י בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דלעיל ז' ע"ב בנפל ליד דיין שכתב הנפק דלרבנן לא יוציא עולמית דחיישינן לפרעון ולר"י לא חיישינן. ולמסקנת רבינא רבנן כשמואל ור' יוסי כר' יוחנן ע"ש. ולמה לא פריך כאן דכתנאי דהול"ל שמואל הלכה כרבנן ור"י הלכה כר"י כדפריך בכל דוכתי. ועוד מה מסייע ממתניתין דמעשה ב"ד ופריך אר"י לימא דמתני' כרבנן ור"י דאמר כר' יוסי דבשלמא ר"י סבר הלכה כסתם משנה שייך למפרך אבל לשמואל ליכא סיוע. ולמ"ש י"ל דשמואל כד"ה דבמודה לא חיישינן לחשש רחוק דפרעון וקנוניא דהא לא טענין מלתא דלא שכיח. ובזה מודה ר"י ורבנן די"ל דפליגי רק באינו מודה. דהא תנן התם בכתיבה כשבעל מודה יחזיר ולא חיישינן לקנוניא כמ"ש תוס' שם ולא כתב טעם ע"ז ולהנ"ל סבר שפיר שמואל כנ"ל וככ"ע. רק משום דלמ"ד התם דשטר כתובה כולה ר"י הוא א"כ לא מוכח לרבנן בנפל ליד דיין אי גם ב"ח מודה חייב לפרעון או לא קמ"ל שמואל דגם לרבנן בחייב מודה לא חיישינן לפרעון כנ"ל. או כרבינא שם ע"ש:

הנה לכאורה קשה למ"ש תוספ' ריש פירקין דמנה שלישית דנפקד תופס מספק בחזקת שניהם חשיב כשניהם מוחזקין דיחלוקו אי הוי החלוקה יכול להיות אמת ורק משום דאין דרך להקנות משא"כ בשניהם אדוקין בשטר חשיב חלוקה יכול להיות אמת שפרע מחצה דזה דרך להיות ע"ש. וא"כ קשה גם במצא שט"ח ויש ספק אי פרע או לא הוי כשניהם אדוקין בשטר דהא המוצא תופס בחזקת שניהם מספק והחלוקה יכולה להיות אמת שפרע המחצה ויהי' הדין יחלוקו דבשניהם אדוקין כ"ע ס"ל יחלוקו ע"ש. ובנפקד כתב הרא"ש עוד טעם דקודם מחלוקתם ידוע הי' לו דשל אחד הוא ואין החלוקה כו' ע"ש. אבל במוצא הספק מיד שמצאו כנ"ל. וקשה בין לשמואל בין לר"י דחיישינן לפירעון ומ"מ מודה בשניהם אדוקים שגם מלוה תפוס דיחלוקו אף דלוה טוען פרעתי ע"ש. א"כ גם במצא כן דחשיב שניהם מוחזקים כנ"ל. ואי מהני יאוש בחוב כמ"ש לעיל ורק משום דחשיב יש בו סימן כמ"ש הרא"ש בתכריך שטרות כו'. א"כ אם יהי' יחלוקו א"כ שוב נתייאש ממחצה עכ"פ אף שממנו נפל. וא"כ שוב מחצה ודאי פטור ותופס המוצא רק מחצה עבור שניהם ושוב יחלוקו באותו מחצה הב' והוי יאוש על עוד מחצה עד שפטור לגמרי כנ"ל. משא"כ שניהם אדוקין שתופס בעצמו מחצה. אולם כבר כתב לעיל דלא חשיב יאוש ע"ש:

ונראה דשם דאי לא תפיסת הנפקד עבורם יהי' הדין יהא מונח א"כ הוי זכות לשניהם תפיסתו עבורם שיהי' הדין יחלוקו חשיב תפיסתו עבורם כשניהם מוחזקים דזכין לאדם כו' וכאלו בידם כנ"ל. משא"כ בשטר דאי לא חשיב כתפוסים בו חיישינן לפירעון ולא יגבה כלל א"כ מה שיהי' תפיסתו עבור המלוה לזכות שיהי' חשיב מוחזק חב לאחרים בזכיה זו שיפסיד לוה מחצה כנ"ל לא מהני כתופס בחב לאחרים דלא קני ולא חשיב כלל כמוחזקים תפיסת המוצא כנ"ל. ולשמואל דלא חיישינן לפירעון הוא להיפוך דכשיועיל תפיסתו עבור הלוה חב למלוה דבל"ז גבי שוב לא הוי כאלו לוה תפוס כנ"ל:

אמנם עיקר נראה דלא דמי כלל דוקא נפקד משניהם זה ק' וזה ר' חשיב תפיסת הנפקד מספק עבורם כשניהם מוחזקים דהא כיון שהנפקד השאיל ביתו לשמירת ממונם ביתם קרינן כמ"ש הרא"ש ריש פסחים. ולכך חשיב כל הש' ברשות שניהם. משא"כ כשהוא נפקד רק מא' לחוד ואינו יודע של מי ולא חשיב כלל מספק כשניהם מוחזקים שאינו תופס רק עבור מי שהוא שלו והספק מי מוחזק לא שניהם. וממילא במוצא כנ"ל דהספק שמא של אחד לבד לא חשיב כלל כשניהם אדוקין. וראיה דהא ספק וספק קי"ל יניח. ולא אמרינן יחלוקו כאלו שניהם אוחזין וג"כ החלוקה י"ל אמת דשל שניהם הוא כיון ששניהם נותנין סימן וע"כ כנ"ל ופשוט:

לכאורה למה נקיט בכתוב בו הנפק כברייתא דלעיל ור"י לקמן. וי"ל דהא קשה דקי"ל אף תוך זמנו לא גבי בשטר שנפל אף דגובין בלא שבועה וכ"ש נגד חזקה דא"א דפרעי' דמודה שמואל כמתניתין דאין נפרעין אלא בשבועה ולא אלים כחזקה הנ"ל. וצ"ל דלשמואל באמת כנ"ל וסברתו הפוכה ממאי דקי"ל וי"ל דלמ"ש הרא"ש בתכריך כו' דכיון שיש ספק ומתברר דממלוה נפל לא חשיב איתרע. והפי' הפשוט שאינו נזהר כ"כ כיון שיהי' ידוע כשימצא דשלו. א"כ כיון דהוא שטרי הקנאה מבורר דשל מלוה והוי כיש בו סימן. ורק משום פירעון וא"כ למה נחוש לפירעון ויחשב איתרע אדרבא כיון דסתם אינשי א"א דפרע קרע ליה ומורה שלא פרע שוב אמרינן כן ולא איתרע כלל כשיש ספק גם ע"ז דממלוה נפל ולא נפרע וממילא א"צ ליזהר ואין ריעותא כנ"ל. וא"כ א"ש הסברא דדוקא לשמואל דלא חיישינן לפרעון שוב לא איתרע. אבל לדידן דחיישינן ועכ"פ אחר זמן לא גבי שוב אף שהוא עדיין תוך זמנו לא מהני דאיתרע דנפל והי' לו ליזהר שכשלא ימצא עד לאחר זמנו לא יוכל לגבות וכיון דאיתרע שוב לא מהני גם חזקה כנ"ל. משא"כ לשמואל לא הוי ריעותא כנ"ל:

אך למאי דמסיק תוס' לעיל דבטוען מזויף לשמואל נאמן ולא מהני קיום רק דמיירי כאן שאין לוה כאן ע"ש. וא"כ שוב איתרע דהו"ל ליזהר דכשטוען מזויף לא יגבה גם אם יקיים ושוב כיון דאיתרע גם שאין כאן ח' לפירעון. אולם לא קשה דהא אינו מורה כלל מה שנפל שנפרע ומלוה נפל דאי ממלוה הי' ליזהר שלא יטעון מזויף. דהא אי מלוה נפל ג"כ הי' לו ליזהר דכשיטעון פרעתי כמו שהוא אמת יהי' חייב כשימצא השטר. דבשלמא לדידן דחיישינן לפירעון ונאמן שפיר הריעותא על מלוה דצריך ליזהר שלא יגבה. משא"כ לוה דיהי' נאמן שפרע. משא"כ לשמואל שוב אינו הריעותא מורה יותר שנפל מלוה ממלוה דלא שייך דסומך עצמו שיטעון מזויף מה שהוא שקר למה ליה זה דהא כתבו תוס' דמה"ט לאו מגו דאינו רוצה להכחיש עדים. ושפיר אמר שמואל וקמ"ל כנ"ל. ואם בכתוב בו הנפק לא הוי שמעינן רבותא הנ"ל דהא כתבו תוס' כשכבר קיימו קודם שטען מזויף לא מהני אח"כ אף שטוען ע"ש. וא"כ ה"א משום שכתב בו הנפק שכבר מתקיים לא איתרע כלל שא"צ ליזהר דגם מזויף לא יהי' נאמן כנ"ל אבל באינו מקוים ס"ד דחשיב איתרע כנ"ל דיהי' נאמן מזויף וקמ"ל דלא איתרע כנ"ל:

ומ"מ מסייע מהא דכל מעשה ב"ד עכ"פ לגוף הדין דל"ח כו'. ועוד דיש לישב דקדוק דאמר ר"ע אאנ"ת בתר דאמר ר"נ אבא מספרי דיינא כו' והוי מכרזי כו' דאשתכחי בשוקא כו'. ולא מיד אשמואל די"ל דלא הוי סייעתא כנ"ל דשם בכ' קיום לא איתרע כנ"ל. משא"כ דר"נ אמר מספרי דיינא כו' ולמה ליה להזכיר זה וגם דמשתכחין בשוקא למותר. וי"ל כדאמר לקמן י"ח דוקא בשוק שאין שיירות מצויות לאפוקי דאשתכחי בבי דינא דש"מ אף לא הוחזק אין מחזירין כר' זירא דמעשה ב"ד יחזיר בדלא אשתכח בב"ד ע"ש. וקמ"ל ר"נ מספרי דיינא כו' ואכרזו דוקא דמשתכחין בשוקא נהדרינהו כו' וא"כ דייק שפיר עלה ממתניתין דמעשה ב"ד יחזיר כשמואל. דאף דכתב קיום מ"מ איתרע דהי' ליזהר שמא יאבד בב"ד דשיירות מצויות ולא יגבה כנ"ל. וממילא שוב אף שנמצא שלא בב"ד איתרע וחיישינן לפרעון. אך ג"כ שייך כנ"ל דאין הריעותא יותר על המלוה מלוה דגם לוה א"א דפרע הי"ל ליזהר שמא יאבד כשאין ש"מ ויגבה מלוה וא"כ מוכח שפיר כשמואל גם בשטר הקנאה בלא הנפק כנ"ל:

עוד י"ל דלא נקיט כ' הנפק. למ"ש לעיל לר"י שבת ע"ט במוצא שטר פרוע דסבר דצריך ללוה להראותו דגברא דפרענא אנא. א"כ לא שייך טעמא דשמואל א"א דפרע הוי קרע ליה דנצרך ליה כנ"ל. אולם בשטר הקנאה דכותבין ללוה בלי מלוה א"כ א"צ לו דאין הוכחה ממה שהשטר בידו דפרענא הוא דשמא כ' לו בעצמו בלי הלואה ושייך א"א דפרע כו'. אבל שטר שכ' הנפק דודאי היה ביד מלוה דלוה לא מקיים כו'. שייך שוב סברא הנ"ל וי"ל דמודה שמואל דח' לפרעון. ודדייק ממתני' דכל מעשה ב"ד לס"ד מכח כ"ש כיון דבקיום ל"ח לפרעון אף דלא שייך כ"כ א"א דפרע כו' מכ"ש בשטר הקנאה אבל למסקנא דמתני' בשטרי חלטאתא כו' י"ל דמודה שמואל דבכ' קיום לא יחזיר ומיושב דלא תליא במחלוקת ר"י ורבנן בנפל ליד דיין כו' כנ"ל:

שם כל מעשה ב"ד כו' פירש"י אלמא כיון דל"ל שמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בע"ד כו'. ותמוה מאוד ניהו דבגוף הדין י"ל רש"י לטעמיה שפי' שם דדוקא בעדיו מבקשין לילך למדה"י מקיימין גם לדידן אבל למה הוצרך זה בכאן הא פשוט דלוה לא מקיים שטרא כדאמר סוף פירקין. ואי מקיים אינו מועיל טעם הנ"ל דכשהלוה מביאו ודאי מקיימין. וי"ל דהא דאמר בגמ' גבי ג' שלוו מא' דלוה לא מקיים כו' היינו דלא שכיח דכל הג' כ"ל ולא לוו וכל א' רצה לקיימו. ויותר יש לתלות במלוה האחד. אבל מ"מ הוי חשש כמו שהלוה מכין וכ' שטר כדי ללות ויהיה השטר מוכן בידו ליתנו למלוה כן מכין ומקיימו בב"ד שימסור למלוה שטר מקוים שלא יצטרך מלוה לבקש קיום כנ"ל. ושפיר בשטר א' שנפל ואיתרע יש לחוש גם שמקוים שמא כ"ל ולא לוה. אולם בשטר דלאו הקנאה דאין כותבין כו' והחשש רק דאיקרי וכ'. וא"כ גבי ב"ד לא שייך זה ואם היה הלוה מביאו לב"ד לקיימו לא היה מניחין בידו השטר ומכ"ש לקיימו כנ"ל. דבתר ב"ד לא דייקי ולא תלינן שום חשש שלא כדין. אך הא קי"ל כתובות ק"ט וש"ע ס' מ"ו דדיינים מקיימין השטר אע"פ שלא קראוהו כלל ע"ש. וא"כ כשא' מביא שטר לב"ד לקיימו תולין שהוא המלוה ומקיימין ושייך החשש כנ"ל:

אמנם בש"ע שם ס"ב ב' דיעות אם צריכין להכיר עכ"פ המלוה והלוה. אולם שם בשביל העדים שלא יהיו קרובים וכשמפרשין שמות העדים א"צ ע"ש. אולם זה לדידן דקי"ל דלא כפי' רש"י רק תמיד מקיימין שלא בפני בע"ד אבל לרש"י ז"ל דאין מקיימין שלא בפני בע"ד בלי עדים מבקשין כו'. א"כ אף שיסברו שזה המלוה מ"מ צריכין לשלוח אחר הלוה שיהי' הקיום בפניו ושוב נתברר להם שעדיין לא לוה ואין כותבין כנ"ל וליכא חשש. ושפיר הוצרך רש"י ז"ל לפרש משום דאין מקיימין כו' דאל"ה עדיין החשש שמא כלו"ל וקיימו כנ"ל. ולחוש שהיה עדים הולכין למדה"י ודאי לא ח' דאיקרו וכ' ושקיימו ושהיה מבקשין לילך כנ"ל. והוי כהא דג' שלוו מא' כצ"ל. גם י"ל דלרש"י ז"ל הא דאמר בגמרא לוה לא מקיים שטרא הוא ג"כ מטעם הנ"ל דאין מקיימין שלא בפני בע"ד כנ"ל. עוד י"ל למאי דאמר ב"ב קע"ב למ"ד דגם לנפילה דיחיד הוי חיישינן שאבד יב"ש זה ומצאו יב"ש הב' ורק משום דל"ח לנפילה דמזהר זהיר והיינו דכשר כו'. משא"כ נפל איתרע דמורה שפסול י"ל דכלו"ל ואבדו ומצאו המלוה הנ"ל וקיימו ולפי שפסול שלא הלוה לא נזהר ואבד. ורק משום דבפני בע"ד והיה טוען שלא לוה. ואף דלא היה נאמן מ"מ היה קול. עוד י"ל דהא לתוס' לעיל לשמואל בטוען מזויף לא מהני קיום גמור ורק דמיירי ש' הקנאה כו' ואינו לפנינו וכיון שנתקיים בהיתר דל"ח לא מהני טענתו אח"כ לבטל למפרע. והגם שקצת דוחק כיון דטעין מזויף ולא היה אז למה לא יבטל ע"ש. וא"כ עכ"פ י"ל דלא מהני רק בקיום המועיל מה"ת וזה משום דנפל רק חשש אינו מבטל שכבר נתקיים אבל אם נתקיים שלא בפני בע"ד שאינו עדות מה"ת כלל רק בקיום דרבנן הקילו כמ"ש תוס' והפ' שם. א"כ י"ל בנפל איתרע וקיימו שלא בפניו מהני אי טעין אח"כ מזויף לבטל הקיום למפרע די"ל דצריך קיום מה"ת כיון דאיתרע כמ"ש לעיל כנ"ל. וא"כ בשלמא דנקיט סתם ש' הקנאה יחזיר ולא הזכיר קיום י"ל דבאמת לא מקיימין ליה רק בפניו שיהיה עדות מה"ת. או דאי כתוס' דמשמע שלא בפניו מ"מ י"ל דכותבין עליו שלא לקיימו רק בפניו. אבל מתני' דכל מעב"ד יחזיר משום שכבר נתקיים קודם שנאבד,. א"כ י"ל שמא היה הקיום שלא בפני בע"ד. וא"כ עכשיו דנפל איתרע וכשיטעון מזויף יבטל קיום הנ"ל למפרע דיש הוכחה שהוא מזויף ושלא כדין נתקיים שלא בפני בע"ד. ולכך הוצרך רש"י לטעמיה דאין מקיימין כשאין עדים מבקשים ודאי היה בפני בע"ד דל"ח למבקשין ומהני כנ"ל:

שם בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו ב"פ כו'. ותמהו תוס' אדרכתא שלא זכה בקרקע למה ל"ח ע"ש. וי"ל למ"ש לעיל דשייך גברא דפרענא אנא. וא"כ אף בש' הקנאה דכותבין ללוה מ"מ אף דלא שייך כ"כ מ"מ גם בזה שייך דסתמא תנן בשבת ע"ש. דלא יחשדוהו שבמכוון כ' לו שטר להפסיד פד"מ כדי להראות ולכך י"ל דלא שייך כ"כ א"א דפרעי' כו'. משא"כ ש' חלטאתא אי פרע ודאי קרע ליה דאין זה גברא פרענא שהוצרכו ב"ד להחליט נכסיו. ורק חלטאתא שייך שצריך להשטר שחזר ולקחו ולא שייך אם איתא דפרעי' כו' וע"ז פריך שומא הדרא כו'. אך הלשון הני לא ב"פ צריך לדחוק דלאו ב"פ בלי קריעת השטר. עוד י"ל דדוקא בנפל איתרע השטר שהשיעבוד בו לא יחזיר כמו שט"ח ושטר קנין דמה"ט נקנין בכו"מ משא"כ שטר ראיה כמ"ש הרא"ש ב"ב. ולכך דוקא שט"ח או חלטאתא שהוא כשטר קנין מכירה. משא"כ אדרכתא לאו בר פירעון שיפקיע החוב שבאדרכתא שאין החיוב בשטר זה ולא קנין רק ראיה על הפ"ד. ונראה שאינו נמכר כנ"ל. וממילא אין הריעותא מאבדתו מפסיד לגוף החיוב כלל. דלרמב"ם ז"ל החזירו מוחזר רק לכתחלה השטר שאיתרע לא יחזיר והיינו השטר שהשיעבוד בתוכו כנ"ל:

שם הדר זבין כו' אבעי לי' למכתב שטר זבינא כו'. לכאורה ל"ל ה"ט בל"ז כיון שקנה הקרקע ודאי איך נוציא מספק שמא חזר ומכרו אף דאיתרע אך מ"מ לא יחזיר כמבואר לקמן בשובר. אך שם י"ל שיועיל תפיסה משא"כ בקרקע. וצ"ל דמ"מ כמו לרשב"ג ב"ב דהחזיר השטר חזרה מתנתו דנקנה במסירה לכך באמר אבד שטרו אין כ' לו שטר אחר שמא חזר ומכר. כן בנמצא שודאי אבד הספק שמא החזיר השטר וכאן לכ"ע חזר דהא שומא הדרא. עכ"פ לא יחזיר לכתחלה. כמו שם דאף שהס' שמא חזר ומכר ודאי אינו מפקיע זכותו שהיה שלו מ"מ אין לעשות דבר חדש לכתחלה דאפשר שיפסיד כן כאן לענין החזרה. אך כיון שהקרקע אין מוציאין א"כ שוב לא שייך נפל איתרע להיות הוכחה שמן הלוה נפל דאדרבא הלוה היה לו לשמרו יותר דכשנאבד החלטאתא ולא ימצא או ימצא ב"כ וב"כ תשאר הקרקע ביד המלוה. משא"כ מלוה רק שלא יהיה לו שטר. וצ"ל דאף שממלוה נפל מ"מ איתרע ומורה שנפרע והניח בידו. ואף שכ' הרא"ש ביש בו סימן כיון שמתברר דממלוה נפל לא איתרע היינו דוקא בסימן שמבורר וידוע משא"כ הנ"ל:

שם אפשיטי דספרי זייר ליה. תמוה לי כיון דעכ"פ ודאי ממלוה נפל כיון שמודה לסברא דא"א דפרע ולקח השטר קרע ליה. ורק דזייר ליה וא"כ יחזיר למלוה. כמ"ש הרא"ש סוף פ' במצא בחפיסה כיון שמתברר דממלוה נפל לא איתרע. וא"ל דסימן עדיף. דידוע לכל מ"מ הא גם במביא עדים שממנו נפל פ' הפ' דיחזירו למלוה אף דהיה לו ליזהר. וכ"ש כאן דיודע שאין לתלות רק דממנו נפל כיון שהוא שטר הקנאה או מקוים. וכשהוא ביד לוה הוי קרע לי':

ונראה לע"ד דהא הלשון דאמר שמואל יחזירנו לבעלים תמוה כמ"ש הפ"י הא ע"ז דנין בעליו מי הוא וגם סברת שמואל קשה דהך א"א דפרע אינו חזקה אלימתא כ"כ כמ"ש לעיל וי"ל דעיקר הטעם כמ"ש תוס' גבי פלניא דהאי סומנא כו' אף שלא היה מועיל להוציא ממון מ"מ בשטר שדנין רק על חזרת גוף השטר מהני הסימן שלא מיקרי להוציא וממילא גבי ע"ש חולין פ' ג"ה. והנה בד' העשוין להשאילן או גודרת כל שאין הוכחה ממה שבידו מוקמינן אחזקת מ"ק אף להוציא וכ"ש באינו מוחזק כהאי. וא"כ כיון דקי"ל דס' מקנה בעינן ואף דלוה נותן שכר סופר מ"מ מקנה הנייר למלוה והוא שלו לגמרי רק כשפורע חוזר ומקנה לו ע"ש לרוב הפוסקים. וא"כ י"ל בספק כדהכא שמצא השט"ח והוא ש' הקנאה או מקוים שהיה של המלוה בודאי ומסופקים אי פרע וחזר והקנהו ללוה א"כ כיון שדנין על חזרת השטר שפיר מהני החזקת מ"ק שלא יצא מרשותו והוא שלו וכמו בסימן כנ"ל. ובכל מקום בשטר שהיה נאמן פרעתי א"ל חזקה דשטרך בימ"ב ולא מוקמינן אחזקת מ"ק הוא דשם דנין להוציא הממון משא"כ כאן שדנין על השטר מהני החזקת מ"ק ואח"כ ממילא גבי. אמנם כיון דכל שטר עומד לפירעון לא שייך חזקת מ"ק כדבר העשוי להשאיל להיפך וכהאי דעשוי למכור כליו ע"ש דעומד לצאת מחזקתו להמכר ללוה כנ"ל:

וא"כ מיושב דאמר שמואל רק א"א דפרע הוי קרע לי' וא"כ אין גוף השטר עומד כלל להקנותו ללוה דכשפורע הדרך שקורעו ואינו ש"פ א"כ השטר שלם כמו שהוא אינו עומד כלל לצאת מחזקת המלוה ושוב מוקמינן בחזקת מרא קמא וממילא גבי אח"כ כנ"ל:

ומיושב היטב לישנא דשמואל יחזירנו לבעליו. דזה עיקר הטעם כיון שהמלוה הי' בעליו בודאי שוב מוקמינן בחזקת מרא קמא דאינו עומד משום א"א דפרע כו' כנ"ל:

וא"כ מיושב הנ"ל דאמר כיון דלפעמים משתמיט כשפורע או זייר לי' אפשיטי כו' ואז הנייר דלוה כיון שפרע החוב כמ"ש הפ' בלי הקנאה ורק בתורת משכון שוב עומד לצאת מחזקתו להיות דלוה כשהוא שלם בלתי קרוע כיון שעומד לפרוע כנ"ל ושוב ליכא חזקת מרא קמא ואמרינן דפרע ולקח השטר דמשום א"א דפרע מצד עצמו לא מהני להחזיר למלוה כנ"ל:

שם אמר ר"י כו' שטר שכ' בו הנפק כו' שמא כלו"ל ותמהו תוס' דמשמע באין חייב מודה. ולקמן מוקי ר"כ בכ' זמנו ביומו בחייב מודה ואי אין זמנו בו ביום לא יחזיר אף שמודה ע"ש דתי' דאמוראי אליבא דר"י ע"ש. ולע"ד י"ל כמ"ש לעיל דבלא ריעותא לא הוי ח' לקנוניא וא"כ קשה למה נימא דח' משום דאיתרע הא הוי כיש בו סימן ולא איתרע כלל. אולם כיון דכאן חייב מודה הדין דנאמן בלא איתרע שוב ממילא איתרע דהי"ל לזהר שמא לא יודה. ושוב כיון דאיתרע לא מהני גם שמודה דח' לקנוניא. וא"כ א"ש דקאמר ל"מ בלא הנפק דא"ל כלו"ל. היינו כיון דעדיו בחתומיו זכין לו א"צ לאקרי וכ' דרשאין לכתוב. וא"כ ודאי דשייך שמא כ' לו"ל דספק שקול ממי נאבד אף בלי ריעותא. וכשיטעון כן יהי' נאמן א"כ שוב איתרע ואף שמודה ח' לקנוניא. ושפיר הוצרך למנקט כלו"ל לגמרי. דחשש כ"ל ול"ל עד תשרי לא שייך כלל דעדיו בחתומיו זכין לו. אלא אף כ' הנפק דלא שייך כנ"ל לא יחזיר דח' לפירעון היינו ג"כ כנ"ל דסבר פרעון נאמן כשטוען אף בלי ריעותא כיון דאין השטר בידו וליכא חזקה דשטרך בימ"ב נאמן. ושוב ממילא אף שמודה ח' לקנוניא כיון דשוב איתרע שכשלא יודה יהי' נאמן כנ"ל. וא"ש דהזכיר רק גוף הטעם כנ"ל. באין חייב מודה דנאמן ושוב מה"ט ממילא גם במודה לא מהני דאל"ה לא הוי חשיב איתרע כנ"ל. וא"ש. ומ"מ אין הוכחה דר"י ס"ל כאביי. דרק ר' אבהו הוא דאמר לה לרבותא ל"מ דלאביי כנ"ל דבאמת חיישינן לפירעון:

משום כדי חייו. מה שתעלה מצודתי היום תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין שמא צריך הוא למזונות דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי כל חדש או כל שנה אין שם משום כדי חייו: קנויה לך מעכשיו. שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו: קנה. אם יקחנה ואין יכול לחזור כשלקחה: בשדה סתם. שדה שאני לוקח ולא אמר זו דסמכא דעתיה דמקבל מתנה לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו שהרבה שדות מצויות ליקח אבל אמר לו שדה זו לא סמכא דעתיה דמקבל מתנה ולא האמינו דנימא ניחא ליה דליקו בהימנותיה ולא מסתבר כוותיה דרב בהא: והאלהים. בשבועה רב אמרה אפילו בשדה זו דמכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר''מ כו': והא אשה כשדה זו דמיא. דיש באלו שאין בידו להביא עצמו לכלל קדושין כאשר אין ביד זה לכוף את בעל השדה למוכרה לו דעבד ושפחה אין בידם לשחרר עצמם ואין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה ואמר רבי מאיר דלכשיבאו לכלל קדושין מקודשת היא למפרע: שטר הקנאה. שקנו ממנו שאפילו לא ילוה המעות שיעבד עצמו לשלמם: כל מעשה ב''ד. קס''ד שטר שכתב בו הנפק שנתקיים בב''ד אלמא כיון דליכא למיחש לשמא לא לוה שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרי' בהגוזל (ב''ק דף קיב:) לפרעון לא חיישינן: בשטרי חלטאתא. שטר שכתבו בי''ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמו לבעל חוב אחד מהם ונתנו לו שטר שעל פי בי''ד באה לו: אדרכתא. שלא מצאו לו עכשיו נכסים וכתבו לו שירדוף לחזור על נכסיו ואם ימצא יגבה. אדרכתא לשון רודף ומשיג כמו פרסה בחלא ולא אדרכיה (כתובות דף ס:) ולשון המקרא כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו (שופטים כ): שומא. ששמו ב''ד לבעל חוב קרקע הלוה: הדר. אם יפרע לו מעות עד שנה: אפסיד אנפשיה. אם פרע ולא קרע השטר ואם דחהו לומר אבד היה לו לומר כתוב לי שטר מיד שאתה חוזר ומוכרה לי: דמדינא ארעא לא בעי למיהדר. טעם נותן לדבריו שראוי לכתוב שטר מכירה עליה שקנויה לו לחלוטין ומדינא לא בעי למיהדר בפדיון אם לא מדעתו: מרישא דקא זבין. כלומר אין זה פדיון אלא תחילת קניין כאילו שלו היתה לפיכך הכותב שטר מכירה עליה אינו טועה והיה לו לזה לתבוע שטר מכירה הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של ב''ד: אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה. שעל הלוה ליתן שכר הסופר ופעמים שאין לו מעות ללוה בשעת הלואה והמלוה נותן לו שכר לכתיבת השטר וכשפרעו מעכב השטר בידו עד שיפרע השכר: זייר. לשון עוצר כמו מעצרתא זיירא (ע''ז דף ס.) ובלשון המקרא ויזר את הגזה (שופטים ו): כל מעשה ב''ד. והאי נמי מעשה ב''ד הוא: ירמיה ברי גרסינן: שהוחזק. לוה זה כפרן פעם אחרת לפיכך אין נאמן לומר פרעתי ובההיא תנן יחזיר: ותו לא פרע כלל. בתמיה ואי חיישינן לפרעון זה שלא נזהר לשמור שטרו יפסיד: צא תן לו. שפסקו לו דינו בב''ד שציוו עליו לתת לו:
שדה שאני לוקח. ל''ג זו מדקאמר והאלהים אפילו בשדה זו הלא בפירוש אמר זו: בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו. תימה שטרי אדרכתא אמאי לאו בני פרעון נינהו כיון דעדיין לא זכה בקרקע עד שכתבו לו שטרי חלטאתא וכן בסמוך דקאמר איהו דאפסיד אנפשיה דבעי ליה למקרעיה או אבעי ליה למכתב שטר מכירה בשטרי אדרכתא שעדיין הקרקע היא בידו במה אפסיד אנפשיה הלא יכול לטעון פרעתי וי''ל דשטרי אדרכתא נקט אליבא דרבה דאית ליה בפרק המפקיד (לקמן דף לה: ושם) דאכיל פירי מכי מטא אדרכתא לידיה א''כ לא יוכל לומר עוד פרעתי כיון שכבר זכה בקרקע ולרבא דאית ליה מכי שלמו יומי דאכרזתא לדבריו יעמיד מתני' בחלטאתא גרידא ויש ספרים דל''ג אדרכתא: אע''פ שכתוב בו הנפק לא יחזיר. תימה דמשמע דאיירי באין חייב מודה כדאמר שמא כתב ללות ולא לוה לכך לא יחזיר דחיישינן לפרעון אבל אם לוה מודה יחזיר דלא חיישינן לקנוניא ולא לשמא פרעו ורוצה לחזור וללות בו כדי להרויח פשיטי דספרא וקשה דלקמן (דף יז.) א''ר יוחנן שטר שכתוב זמנו בו ביום וכתוב בו הנפק יחזיר ומוקי לה רב כהנא כשחייב מודה ודוקא שכתוב בו ביום אבל אין כתוב בו ביום לא יחזיר או משום פשיטי דספרא או משום קנוניא וכן לעיל (דף יג:) אוקי ר''י מתני' דמצא שטרי חוב לא יחזיר בחייב מודה ומשום קנוניא דסברי רבנן דאין בו אחריות גבי (לוה) נמי ממשעבדי (ותניא כוותיה דרבי יוחנן) וי''ל דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דרב כהנא יעמיד הכא מלתא דרבי יוחנן אף כשחייב מודה ומשום קנוניא ורבי אבהו דמפרש דוקא כשאין חייב מודה אבל כשחייב מודה יחזיר דלא חייש לקנוניא יעמיד נמי מתני' דלעיל כשחייב מודה ומשום שמא כתב ללות ולא לוה כרב אסי אבל היכא דליכא למיחש לכתב ללות ולא לוה כמו בשטרי הקנאה או כתוב בו הנפק כי הכא יחזיר דלא חיישינן לקנוניא וגמרא דנקט לעיל טעמא דקנוניא סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו או אקרי וכתיב לא אמרינן: ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל. ואף על גב דאמרינן לקמן (דף יז.) הוחזק כפרן לאותו ממון הכא דנפל שאני דמוכחא מלתא דמשום הכי לא היה נזהר לשומרו לפי שפרעו הלוה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד