בבא מציעא טז ע"א

דף טז - א

מאן דאמר שהטעם הוא משום שניחא ליה דלא לקרייה הלוקח גזלנא,  הא מית ליה [הרי מת הלוקח], ושוב אין מי שיקראנו גזלן. והיות וכך, נתכוין הגזלן להעמידה ביד הלוקח רק בחייו, ולא לאחר מותו.

ומאן דאמר שהטעם הוא משום שניחא ליה דליקום בהמנותיה, בהדי בני נמי [גם עם בני הלוקח] ניחא ליה דליקום בהמנותיה, ולכן רצונו של הגזלן שתשאר הקרקע ביד בני הלוקח.

ומקשינן: גם לטעם הראשון, שהוא חושש שיקראנו הלוקח גזלן, הרי זה שייך גם אם מת הלוקח, כי סוף סוף קרו ליה בני הלוקח גזל נא!

אלא, איכא בינייהו דמית הגזלן. למאן דאמר שהטעם הוא משום שניחא ליה לאיניש דלא לקריוהו גזלן, הא מית ליה הגזלן, ושוב אין לו נפקא מינה בזה.

למאן דאמר שהטעם הוא משום שניחא ליה דליקום בהמנותיה, הכי נמי, אף על גב דמית הגזלן, ניחא ליה דליקום בהמנותיה [נוח לו שייחשב נאמן, אף לאחר מותו]!

ותמהינן: גם לטעם הראשון, הרי יחרפוהו לאחר מותו, שסוף סוף קרו לבניה בני גזלנא [יקראו לבניו "בני גזלן"]!

אלא, איכא בינייהו מקרה שלא מכר את הקרקע הגזולה, אלא דיהבה [שנתנה] הגזלן במתנה.

מאן דאמר שהטעם הוא משום שניחא ליה דליקום בהמנותיה, במתנה נמי שייך טעם זה, שניחא ליה דליקום בהמנותיה.

אבל למאן דאמר שהטעם הוא משום שניחא ליה דלא נקריוהו גזלנא, בנתינת מתנה אמר ליה הגזלן למקבל המתנה: מאי גזלינא מינך? הרי לא שילמת על הקרקע, אלא קיבלתה במתנה! ^[64] ועתה מוסיפה הגמרא עוד פרטים בענין זה:

פשיטא [פשוט הדבר], שאם קודם שלקחה הגזלן מהבעלים ^[65], חזר וזבנה [מכרה] לאדם אחר בנוסף לראשון, או אורתה [הורישה לאחד מבניו ^[66]], ויהבה במתנה [או נתנה במתנה] לאחר - במקרים אלו ודאי שלאו לאוקמה קמי לוקח קא בעי [לא להעמידה בפני הלוקח נתכוין] כשלקחה מהבעלים, שהרי מכרה או נתנה לאחר!

וכן אם גזל הגזלן את הקרקע מאחד מקרוביו, ולאחר מכן מת אותו קרוב, ונפלה ליה הקרקע לגזלן בירושה, היות וירושה ממילא היא, ולאו איהו קא טרח אבתרה [ולא טרח הגזלן אחרי הקרקע], אין מעשיו מוכיחים שניחא ליה דליקו בהמנותיה, ולכן הרי הוא כיורש בעלמא, וחוזר ותובעה מהלוקח, ונותן לו דמיה.

ואם לאחר שגזל ומכר את הקרקע, גבי איהו [הגזלן] את הקרקע בחובו, שהיה הנגזל חייב לו חוב, ובא אליו הגזלן ואמר לו: הגביני בחובי את הקרקע שגזלתי ממך, אזי הדין הוא שחזינא [אנו מתבוננים באיזה מקרה מדובר]:

אי אית ליה לנגזל ארעא אחריתי, ואמר הגזלן: דווקא האי, קרקע זו בעינא [רצוני] לגבות בחובי - מוכח שלאוקמה קמיה לוקח קא בעי. שאם בא סתם לגבות קרקע בחובו, למה טרח דווקא אחר קרקע זו?

ואי לא, אלא במקרה גבה את הקרקע שגזל, זוזי הוא דבעי אפרועי [רצה רק לפרוע מעותיו בקרקע זו], ולא נתכוין להעמידה לפני הלוקח.

אם יהבה נהליה הנגזל לגזלן במתנה, פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד אמר: מתנה כירושה, דהא ממילא, מרצונו של הנותן, היא באה. ולא מחמת רצון הגזלן, כי היכי דליקום בהמנותיה של הלוקח.

וחד אמר: מתנה - הרי היא כמכר. דאי לאו דטרח וארצי קמיה [אם לא היה טורח מקבל המתנה לרצות את הנותן שיתן לו], לא הוי יהיב ליה מתנה.

ולהכי טרח וארצי הגזלן קמיה דנגזל, כי היכי דליקום בהמנותיה של הלוקח.

ועד אימת אנו אומרים שאם קנה הגזלן מהנגזל, עשה זאת משום שניחא ליה דליקום בהמנותיה?

אמר רב הונא: עד שעת העמדה בדין של הגזלן. דהיינו, עד זמן שיטרפוה מהלוקח, ויעמיד את הגזלן לדין.

אבל אם עמד הגזלן ברשעו, ולא קנאה מהנגזל עד זמן זה, גילה דעתו שאינו אדם מהימן. ואף אם יקחנה לאחר מכן, ודאי שאין כוונתו להעמידה לפני הלוקח ^[67].

חייא בר רב אמר: עד דמטא אדרכתא לידיה. דהיינו, עד שחייבו בית הדין את הגזלן לפרוע ללוקח, ועמד במרדו ולא שילם, עד שכתבו בית דין פסק דין על נכסי הגזלן, שבכל מקום שימצאם - יחזיק בהם. והיינו תשעים יום לאחר גמר הדין.

רב פפא אמר: עד דמתחלן יומי אכרזתא. דהיינו, לאחר שנגמר תהליך האדרכתא, ומצא הלוקח קרקע משל הגזלן, בא לבית דין, והם מכריזים שכל מי שרוצה לקנות קרקע - שיבא ויקחנה.

מתקיף לה רמי בר חמא [על דברי רב, שאמר, שאם קנה הגזלן את השדה, נתכוין שתהא מקויימת ביד הלוקח]: מכדי, האי לוקח במאי קני להאי ארעא - בהאי שטרא [במה קנה הלוקח את הקרקע מתחילה - בשטר זה שבידו], והרי האי שטרא - כחספא [כחתיכת חרס] בעלמא הוא, שהרי בזמן המכר לא היתה הקרקע שייכת למוכר!

אם כן, אף שנתכוין הגזלן שתהא מקויימת בידו של הלוקח, מכל מקום, היאך קנאה?! ^[68] אמר ליה רבא: תהא במאמינו. דהיינו, שאמר הלוקח לגזלן בשעת המקח: סומך אני עליך שתדאג שהקרקע תהיה בידי ^[69]. בההוא הנאה דלא קאמר ליה הלוקח מידי [דבר], וקא סמיך עליה [על הגזלן], דטרח ^[70] ומייתי ליה [שיטרח ויביא לו] את הקרקע, גמר הגזלן בדעתו ומקני ליה [והקנה לו אותה] כשחזר ולקחה מהבעלים הראשונים ^[71].

מתיב רב ששת: אם אמר אדם לחבירו: מה שאירש מאבא מכור לך, או שאמר לו: מה שתעלה מצודתי [מלכודת של חיות או עופות או דגים] מכור לך - לא אמר כלום.

אבל אם אמר לו: מה שאירש מן אבא היום מכור לך, או שאמר לו: מה שתעלה מצודתי היום מכור לך - דבריו קיימין! ולהלן בגמרא יתבאר מאי נפקא מינה בין הרישא לסיפא.

מוכח מהרישא, שכיון שבשעת המכירה עדיין לא היה הדבר בידו, לא יחול המכר אף כשיבוא לידו. אם כן, היאך יכול הגזלן להקנות ללוקח את השדה? ^[72]

אמר רמי בר חמא: הא גברא - והא תיובתא! כלומר, הרי אדם גדול, וכגדולתו - קושייתו!

אמר רבא: גברא - אכן קא חזינא, אבל ותיובתא - לא קא חזינא. כי יש לחלק בין שני המקרים:

הכא - סמכא דעתיה, והכא - לא סמכא דעתיה.

ומבאר רבא את דבריו:

הכא סמכא דעתיה של הלוקח, דאזיל הגזלן וטרח ומייתי ליה [ויטרח ויביא את הקרקע], כי היכי דלא נקרייה גזלנא.

אבל הכא, בברייתא, לא סמכא דעתיה של הלוקח. שאומר הוא בליבו: מי אומר שיירש המוכר מאביו כלום, שמא ימכור אביו את נכסיו בחייו! ^[73]

שלחוה לקמיה דרבי אבא בר זבדא [את הקושיא שהקשה רב ששת על דברי רב].

אמר להו: קושיא זו אינה צריכה להכנס לפנים בית המדרש. אין קושיא זו צריכה להכנס לפני בני הישיבה כדי שיתרצוה, לפי שאין בהם מי שידע לפרקה ^[74].

אמר רבא: אדרבה, קושיא זו צריכה ליכנס לפנים - ואף לפני לפנים. שתשובתה בצידה: הכא - סמכא דעתיה, והכא - לא סמכא דעתיה. וכפי שנתבאר.

הוה עובדא בפומבדיתא, שדנו את הדין כדברי רב. ואותביה [והקשו] מברייתא זו על דברי רב.

אמר להו רב יוסף: זו אינה צריכה לפנים.

ואמר ליה אביי: צריכה לפנים ולפני לפנים. כי תשובתה בצדה: הכא סמכא דעתיה, הכא לא סמכא דעתיה.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הברייתא.

ומאי שנא רישא, שאמר לו "מה שאירש מאבא מכור לך", שאז הדין הוא שלא אמר כלום, ומאי שנא סיפא, שהוסיף ואמר "מה שאירש מאבא היום", שאז דבריו קיימין!?

אמר רבי יוחנן: באמת מעיקר הדין לא חל המכר כלל. והטעם שבסיפא הדין הוא שדבריו קיימין:

כשמכר מה שעומד לירש מאביו, הטעם הוא משום שמדובר שאביו גוסס, ועומד למות היום, שהרי אמר "מה שאירש מאבא היום". והיות וכך, צריך הוא מעות לקבורתו ולתכריכיו. ולכן, משום כבוד אביו, אמרו חכמים שדבריו קיימין ^[75].

וכן כשאמר "מה שתעלה מצודתי היום", הרי שמדובר שהוא צריך למכור כדי להתקיים ולהתפרנס מיד ["היום"].

דברים פשוטים הן דודאי קנאה הקונה אותה מן הגזלן כיון שקנאה הגזלן מן הנגזל מיהו איצטריכינן לפרושה דחזינן מר זוטרא ורב אשי דאינון בתראי שקלו וטרו לפרושי טעמיה דרב הני מילי בעידנא דקנאה הגזלן מן הנגזל אבל אם נפלה לו לגזלן בירושה מן הניגזל לא אמרי' קנאה לוקח או מי שניתנה לו במתנה. וחזינן נמי בפרק איזהו נשך הלכה מלוה ישראל מעותיו של נכרי. תוב התם שקלי וטרו מרימר ורבינא בהא דאמר רבא התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב אלא הא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל [שדה] מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מבני חורין ואמרינן אמאי נימא לא ניתן ליכתב. ופרקי' הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא ליקריוה גזלן אי למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפייס למריה ומוקים ליה לשטריה הכא אברוחי אברח ליה מוקים ליה לשטריה ש"מ דהלכתא כוותיה דרב בהאי וסוגיא דשמעתא כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה. הלא תראה כדאתקיף ליה רמי בר חמא פריק ליה רבא תהא במאמינו פירוש בההוא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך ליה ואזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקנה ליה והא דמחזיק בה. והא דאותיב רב ששת הכא הא דתני מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום דקיימא לן אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. היא בתוספתא במסכת נדרים ומפורש בתלמוד ארץ ישראל בכתובות פרק אע"פ מה שאירש מאבא היום מכור לך בלוה לתכריכי אביו מפני שהיה גוסס וזה פי' משום כבוד אביו.

מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימים משום כדי חייו. קשיא ליה לרב דאמר מה מכר ראשון לשני לשני כל זכות שתבוא לידו. ופרקי אביי ורבא הכי הא מתניתא דתנא [בתוספתא] בסוף מסכת נדרים ליכא למימר דסמכא דעתיה דהא כי הדר ביה לא מצי קרי ליה גזלנא לפיכך לא אמר כלום אבל הא דרב דאי לא טרח ומייתי ומוקים לה בידיה מצו קרו ליה גזלנא סמך דעתיה דאזיל וטרח ומוקים לה בידיה כי היכי דלא ליקריוה גזלנא. ואמרי' מה שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר ר' יוחנן סיפא דקתני מה שאירש מאבא היום מכור לך דבריו קיימים משום כבוד אביו אמרו חכמים מכירתו קיימת. וכבר פירשנוהו בתלמוד ארץ ישראל בלוה בתכריכי אביו פי' כגון שהיה אביו גוסס ומוכר לעשות לו תכריכין וכן מי שאין לו [מה] יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימים.

זבנה אורתה יהבה במתנה לאו וכו'. פרש"י קודם שלקתה ולאו לאוקומה קמי לוקח ראשון ולי נראה שאף לוקח שני לא קנה דכיון דלא ניחא ליה דליקום בהימנותיה גבי קמא לא ניחא ליה דליקריו' מהימן ואף שני לא קנה וכן נמי למ"ד דלא ליקרייה גזלנא סוף סוף קמא קרי ליה גזלנא הילכך האי גברא גלי אדעתיה דלא איכפת ליה בהימנותיה והרב אב ב"ד פירש זבנה לאחר שלקחה מבעלים הראשונים מיד, ואינו נכון:

יהביה ניהליה במתנה. פסק ר"ח ז"ל דלא קנה לוקח, אבל הרמב"ם הספרדי ז"ל פסק שקנה:

תהא במאמינו. פי' בההיא הנאה דהימניה מעיקרא עכשו גמר ומקנה כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו כטעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכן כתב ר"ח ז"ל אבל לשון פרש"י ז"ל אינו מחוור בזה:

סיפא משום כבוד אביו. מפורש בירושלמי (כתובות ה, ה) בלוה בתכריכי אביו שהיה אביו גוסס, וכן כתבו כל המחברים ז"ל, ולפי' הורו מקצת הדיינין שאין לו למכור אלא בכדי תכריכי אביו אבל למכור באלף זוז לא והוא שהיה עני שאין לו אלא א"כ מכר מנכסיו דהואיל ומשום כבוד אביו הוא אין לנו לומר שמה שעשה עשוי אלא לכבודו של אביו בלבד אבל במה שאמרו מה שתעלה מצודתי איפשר דאפילו מכר באלף זוז והיה לו מה יאכל ממכרו ממכר דאורחא דמילתא הוא שיהא דבר מועט ואין אדם לוקחו אלא בפחות ואין אדם מוכר אלא לכדי חייו והואיל ומשום כדי חייו תקנו לא פלוג רבנן אבל בלוה בתכריכי אביו דוקא לצרכו של אביו ואין צרכו של אביו וכבודו אלא בכדי תכריכיו אבל במאה מנה אין זה כבוד אלא גנאי.
ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר בשער שני אפילו שהוא חולה ונוטה למות לא קנה אלא אם כן מכר לכבוד אביו וכו' והוא שאין תכריכין וצרכי הקבר מוכנין אבל אם יש לו אין לו למכור אלא לאחר מיתה ויש להוסיף על דבריו ז"ל והוא שמכר בכדי תכריכי המת שאם מכר יותר הרי הוא כמי שהיו לו תכריכים והוא שיכול למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה וזהו כבוד אביו ואין מדקדקין עליו בדבר זה אם מכר יותר מעט.
עוד ראיתי בשער הג' בענין הפעוטות שאמרו חכמים מקחן מקת וממכרו ממכר במטלטלין משום כדי חייו וכתב הגאון ז"ל שלא ימכור אלא לכדי חייו ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון שנותנין לו ואף על פי שאינו אלא לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינים אלו דברי הגאון ז"ל ולפי דבריו אף במה שתעלה מצודתי היום שאמרו משום כדי חייו נאמר שלא ימכור אלא לכדי חייו אבל אם היה לו מה יאכל לא ימכור.
וכלשון הזה כתב ר"ח ז"ל וכן מי שאין לו מה יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין וקשה לי דהא אפילו במתנה אמרו בפעוטות שמתנתו מתנה אחד מתנת ברי ואחד נותנת ש"מ ואחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה ובמתנה מרובה ליכא משום כדי חייו ולא במתנת ש"מ אלא משמע דכיון דאמרו משום כדי חייו שתהא מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג בהו ואמרו מתנתו מתנה לעולם ואפילו בש"מ ומתנה מרובה ותו קשה לי ההיא דאמרינן בשילהי מציאת האשה גבי משליש מעות לבתו דקאמר אבל יש שם אפטרופ' לא ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום וכו' ומאי ראיה שאני התם דליכא משום כדי חייו ואפילו ליכא שליש נמי אין מעשה קטנה כלום, וצ"ע. ובספר משפטי השנים ראיתי שחולק על הגאון בזה:

פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה. פירש רש"י ז"ל: דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה, ויפה פירש, דאי לאחר שחזר ולקחה, כבר זכה בה לוקח.

ואי לא זוזי הוא דבעי לאפרועי. ומסתברא דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של זו, כגון שהיא סמוכה לחצר שלו, או שהיא עדית, וכיוצא בו, דכל שאפשר לתלות בדבר, יד לוקח על התחתונה, דלא אמרו לאוקומיה קמי לוקח קבעי ליה, אלא בשטרחו והשתדלותו אחריה מוכיח שהוא רוצה להעמידה בפניו.

חד אמר מתנה כמכר וחד אמר מתנה כירושה. והלכתא כמאן דאמר מתנה כירושה, דבכל התורה כולה כדברי המקל מהם (פסחים עד, ב). ועוד דכל כי הא מספקא, על הלוקח להביא ראיה, דהוה ליה כעין מוציא מחברו.

להכי טרח קמיה כי היכי דליקום בהימנותיה. מדנסיב ליה טעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה, שמע מינה דהלכה כרב אשי, וכיון שכן, אף במתנה ניחא ליה דליקום בהימנותיה.

רב הונא אמר עד שעת העמדה בדין. יש מפרשים עד שעת העמדת נגזל ללוקח בדין. ויש מפרשים העמדת לוקח לגזלן בדין על האחריות, והוא הנכון, דהוא בשטתא דאידך דחייא בר רב דאמר עד דמטייא אדרכתא לידיה, ורב פפא אמר עד דמתחלתן יומי אכרזתא, דהיינו לוקח לבהדי גזלן.

מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. תמיה לי, והא טעמא משום דנגזל מקנה קרקעו ללוקח מגזלן, וכמו שפירשנו למעלה (טו, ב ד"ה אמר) וכבר שאלו למעלה מאי טעמא, ואוקימנא משום דלא ליקריוה גזלנא, אי משום דליקו' בהימנותיה. ונראה לי דהא דאתקיף השתא [רמי בר חמא], לא קאי אלא אגבאה בחובו, דלא שייך ליה ההוא טעמא דנגזל מקנה אותו ללוקח, דלאו בדידיה תליא מילתא, ובדין הוא דליקשי הכי לעיל גבי גבאה בחובו, אלא נטר עד דגמרו כל הנך פלוגתא, ובתר כן אקשי ליה.

ואסיקנא: תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל: שאמר לו בפירוש, אני מאמין בך שתעמידנה בידי, ולשון תהא מוכיח קצת כדבריו. ויש מפרשים דאפילו בסתם נמי, דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר [שיעמיד] ממכרו בידו בשופי, דאלמלא כן לא היה לוקח ממנו. ותמיה לי, אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקני ליה האי, דבמאי קני ליה. ויש לי לומר, דמשום דמאמינו, אף הוא כגובה אותה, ומזכה לו על ידי עצמו, ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ויש לנו כיוצא בזו בריש פרק השוכר שבע"ז (סג, ב), בחנוני הרגיל אצלו, דמקני ליה דינר בכיסיה.

מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך וכו'. איכא למידק מאי קושיא, והא אמרי לעיל דבירושה כולי עלמא לא פליגי דלא קנה, דירושה ממילא קא הויא. ויש לומר דהתם היינו טעמא, משום דאמרינן דליכא הוכחה, משום דלא טרח בה, אלא ממילא קא הויא ליה, הא לאו הכי, קנה לה לוקח, וכיון שכן, הכא דפירש לו מה שאירש מכור לך, אמאי לא קנה. ומכאן ראיה דרב לאו דוקא אליבא דר' מאיר קאמר, ומשום דאזיל לטעמיה דאית ליה כר' מאיר, דאם איתא, מאי קושיא מהא דמה שאירש מאבא, דלמא רבנן היא.

הכא סמכא דעתיה הכא לא סמכא דעתיה. מסתברא דהכי פירושא, התם דלא הכיר בה, סמכא דעתיה, אבל הכא דהכיר בה, וידע דמאי דלאו דיליה זבין ליה, לא סמכא דעתיה. והיינו טעמא דהכא קיימא לן דקנה לוקח, כדקא פשיט ליה רב לשמואל וקביל מיניה, ובשדה זה שאני לוקח ממך לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו, לא קנה לוקח, דהתם נמי כיון שהכיר בה לא סמכא דעתיה, כן נראה לי טעמא דמילתא.

סיפא משום כבוד אביו. כלומר לקנות לו תכריכין וצרכי קבורה, והכין איתא בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ה) ופירשו הגאונים ז"ל: דוקא כשאין לאביו תכריכין, הא יש לו, אין כאן כבוד אביו. ודוקא בכדי שיקנה לו תכריכין, הא יתר מכאן, לא. ומיהו אי לא משכח לזבוני בכדי שעור מצומצם, מוכר עד כדי שעור שימצא, דכל זה בכלל כבוד אביו.
ומשום כדי חייו פירש רבינו האיי גאון ז"ל: כדי חיי יום.

דברים אלו לא סוף דבר שהם במכר שיש תרעומת מן הלוקח לגזלן אלא אלא אפילו נתנה הגזלן כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד המקבל אם דוקא בעוד שהיא בידו לשטה ראשונה ואם אף לאחר שהוציאה נגזל מידו לשטה שניה:

לקחה גזלן זה מידי הנגזל אלא שגלה בדעתו שלא נתכון לתועלת הלוקח כגון שקודם שתבעה זה מכרה לאחר או הורישה לאחד מן הראויים לירשו או נתנה לו במתנה הולכין אחר גלוי דעתו ואין לוקח זה יכול לעכבה ויש מי שאומר שכל שלקחה גזלן ולא גלה בדעתו בשעה שלקחה נתקיימה ביד הלוקח ולא נאמרו הדברים בכאן אלא בשגלה זה את דעתו קודם שלקחה כגון שמכרה לאחר מעכשו לכשיקחנה ואע"פ שלא קנאה בלשון זה כמו שיתבאר מ"מ הוא גלה בדעתו שלא נתכוון לתועלת הלוקח והולכין אחר גילוי דעתו ויראה לי שאם בשעה שלקחה אמר איני לוקחה אלא לעצמי לא קנה לוקח לא לקחה גזלן זה מן הנגזל אלא שבאה לידו בדרך אחרת אם נפלה לו בירושה כגון שגזלה לאחד ממורישיו לא נתקיימה ביד הלוקח שאין כאן לומר שלהעמיד נאמנותו טרח להביאה לידו שהרי ממילא באה לידו ויראה לי כן אם באה לידו בתורת עזבון כגון שלא היה זה למורישיו:

נתנה לו הנגזל במתנה נתקיימה ביד הלוקח כל אחד לפי שיטתו בודאי טרח זה אצל נגזל עד שנתנה לו ולא טרח אלא להעמיד נאמנותו ודבר זה יש מפרשים שנתנה נגזל לגזלן לאחר שהוציאה מיד הלוקה שאם קודם שהוציאה אין מתנתו כלום כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור ויש מפרשים אותה אף בשנתנה לו קודם שהוציאה מתחת הלוקח וכגון שנתנה לו בקבלת אחריות בפירוש ובדרך זה מתנתו מתנה כמו שיתבאר בפרק הנזקין ויש מפרשים אותה אף שלא באחריות ולא נאמר דבר זה ר"ל אי לאו דאודי ליה וכו' אלא בגזלן הורג נפשות על עסקי ממון אבל גזלן אחר קונה וכן הדברים נראין:

יש מי שאומר שלא נאמר בנתנה לו במתנה להעמידה ביד הלוקח אלא בשלא יצאה מתחת ידו הא אם יצאה מתחת ידו תעמד בחזקתה:

היה לגזלן זה חוב אצל הנגזל וגבה קרקע זה בחובו רואין אם יש לנגזל זה קרקע אחרת אומרים לא טרח לגבות מזה אלא להעמידה ביד הלוקח ויראה לי דוקא כשקרקע זה הנשאר הוא מן הקרקעות הראויין לגבות מהם בעל חוב ואם אין לנגזל קרקע אחר הראוי לגבות הימנו לא נתכון אלא לגבות חובו בראוי לו:

יש צדדין אחרים שיש לומר בהם שגלה דעתו שלא נתכון במקחו לתועלת הלוקח והוא שראינו שהוציאה נגזל מיד הלוקח ולוקח תבעו לגזלן שמכרו לו בדין על זה ונתחייב בבית דין לשלם לו וכתבו בית דין ללוקח אדרכתא על נכסיו של זה וכבר התחילו בית דין להכריז על נכסי הגזלן בכח אדרכתא זו להגבות ללוקח וכל שהתפשט הענין עד שהתחילו בהכרזות שכל שרוצה יבא ויקח אם לקחה אח"כ אין אומרים שלהעמידה אצל לוקח נתכוון שהרי גלה בדעתו שאינו נאמן הילכך נותן מעות בכח אדרכתא זו והקרקע שלו הא אם לא התחילו בהכרזות אע"פ שעמד בדין ונכתבה אדרכתא אומרין שלהעמידה ביד הלוקח נתכוון:

יראה לי מ"מ שאם פרע גזלן זה מעותיו ללוקח נסתלק הלוקח מכל וכל ואם לקחה נגזל אח"כ אין ללוקח אצלו דין ודברים:

זה שאמרנו במוכר שדה שאינה שלו שאם חזר ולקחה עמדה ביד הלוקח מכח אותה מכירה הראשונה דוקא שמ"מ מכרה לו מעכשו במוחלט כאלו היתה שלו ואפילו הכיר בה שאינה שלו קנאה באותו שטר כל זמן שלוקחה המוכר מן הנגזל הא אם בשעה שמכרה גזלן לא מכרה במוחלט אלא לכשיקחנה אפילו אמר לו מעכשו לא קנה בין בשדה סתם בין בשדה זו וכן אם אמר מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מן הים מכור לך ומ"מ אם היה הצייד עני ואין לו מה יאכל תקנו חכמים על צידת היום שתהא בידו להקנותה שלא מן הדין משום כדי חייו לפיכך אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך קנה ויראה לי אע"פ שאינו עני שלא נתנו שיעורין בדבריהם אע"פ שעקר התקנה מ"מ לא היתה אלא מפני העניים:

וכן אמרו שאם אמר מה שאירש מאבא היום מכור לך קנה משום כבוד אביו ופרשו בתלמוד המערב בשהיה אביו גוסס ורוצה למכור מעט מנכסיו לצורך תכריכין ושמא הבן עני ואם ימתין עד שימות יתבזה המת מתוך שהייה זו ויראה לי מ"מ אפילו ביתר משיעור זה ואפילו בחולה שאינו נוטה למות שלא נתנו חכמים שיעורין בדבריהם אע"פ שעקר התקנה לצורך כך היתה אמר מה שאירש מאבא מכור לך לא קנה אף אם מת היום אמר מה שאירש מאבא היום קנה אפילו לא מת עד למחר וגאוני הראשונים פרשוה אף בנתרפא האב כל שלא עמד לכשימות מיהא קנה זה כמו שכתבנו דבריהם בעשירי של כתבות:

למאן דאמר ניחא ליה דלא וכו'. הא מית ליה. כלומר ואתו בניו ומפקי מיניה דלוקח. קשיא לי היכי מפקי לה אינהו מיניה והא אמרינן בפרק מי שהיה נשוי ההוא גברא דזבין כתובתה דאמיה בלא אחריות לסוף שכיבא אמיה וכו' ואסיקנא נהי דאחריות דעלמא לא קביל ליה עילוה אחריות דנפשיה מי לא קביל. וניחא לי דהתם ממכרו ממכר דהא ארעא דידיה הוא דירשה מאביה אלא דמיחדה לכתובתה דאמיה אבל הכא דאין ממכרו ממכר דהא נמצאת שאינה שלו ואין המעות אלא כעין הלואה לא. הרשב"א.

דאמר ליה מאי גזלי מינך. ואף על גב דלוקח נמי משלם הדמים מכל מקום הוציא מעותיו כדי לקנות המקח וקשה לו שאינו מקיים מקחו בידו וקוראהו גזלן. הרא"ש.

כתב ר"ח בפרק איזהו נשך על ההיא דאמרינן התם (דף עב:) הכי השתא התם אי למאן דאמר ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא וכו'. וזה לשונו: מיהא שמעינן דהלכתא כרב דאמר בפרק קמא מה מכר לו ראשון לשני וכו' דהא מר ורב אשי טעמא דרב מפרשי ומדתרצי רבינא ומרימר דאינון בתראי שמעתא דא אטעמיה שמע מינה הלכתא כוותייהו דמקיימי דברי רבינו רב וכן הלכה. עד כאן.

פשיטא זבנה אורתה וכו'. פירש רש"י דזבנה ואורתה קודם שחזר ולקחה. ויפה פירש דאי לאחר שחזר ולקחה כבר זכה בה לוקח. הרשב"א.

וכתב הרמב"ן וזה לשונו: זבנה אורתה יהבה במתנה לאו וכו'. פירש רש"י קודם שלקחה ולאו לאוקמה קמי לוקח ראשון. ולי נראה שאף לוקח שני לא קנה דכיון דלא ניחא ליה דליקום בהימנותיה גבי קמא לא ניחא ליה דליקרייה מהימן ואף שני לא קנה. וכן נמי למאן דאמר דלא ליקרייה גזלנא. סוף סוף קמא קרי ליה גזלנא הילכך האי גברא גלי אדעתיה דלא איכפת ליה בהימנותיה. והרב אב ב"ד פירש זבנה לאחר שלקחוה מבעלים הראשונים מיד ואינו נכון. עד כאן.
וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש פירש בתשובה כפירוש הרב אב ב"ד וזה לשונו מועתק מלשון ערבי: וששאלת על אמרם בפרק קמא דמציעא פשיטא זבנה אורתה יהבה במתנה לאו לאוקומי קמי לוקח קא בעי אם זה דוקא בשהיה סמוך ללקיחה או אפילו אם היה אחר זמן.

תשובה. אין ספק שזה הדין לא יהיה אלא אם כן זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף סמוך לקנייתה בכדי שנאמר שלא נתחדשה לו חרטה. אמנם אם עבר זמן אחר הקנייה ואחר כך זבנה או אורתה או יהבה במתנה יש לנו לומר שלא כוון בקנייתה אלא לאוקמה קמי לוקח וכבר קנה אותה הלוקח מעת הקנייה ואחר כך נתחרט וזבנה או אורתה או יהבה במתנה והואיל וכשקנה אותה אדעתא דלאוקמה קמי לוקח אין במעשיו האחרונים כלום ופירוש אורתה שנתנה במתנת שכיב מרע כמו שאמרו מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן אם כשהוא שכיב מרע כשיאמר יירש פלוני בני שדה זו שדבריו קיימין ואפילו היכא דאיכא בנים אחרים כדברי רבי יהודה בן בתירה שהלכה כמותו. אי נמי היכא דליכא אלא אותו הבן בלבד שדבריו קיימין אליבא דכולי עלמא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: יש מפרשים דזבנה ואורתה ויהבה במתנה קודם שחזר ולקחה ומאי אורתה שהיה נותנה לאחרים בתורת מתנת שכיב מרע וכן פירש רש"י. וטעמא דמילתא יש לומר דאלו לגבי לוקח ראשון לא בעי לאוקמי כיון דקא הדר ואקני לה לאחרים ולגבי לוקח שני לא בעי לאוקמי כיון דלא אחזקיה בגווה ולא סמכה דעתיה ולגבי דידיה הוי כההיא דלקמן שאמרו מה שאירש מאבא מכור לך. כן נראה לי. אבל דעת קצת רבותי דכל כהאי גוונא אי חד מינייהו הוה נחית בה לקמיה בעי לאוקמי ואפילו הוה קמא ואי חד מינייהו לא נחית בה בתרא הוא דזכי בה. והכא כד זבנה או אורתה או יהבה במתנה תיכף שחזר ולקחה באותו מעמד. עד כאן.

נפלה ליה בירושה. כגון שגזלה מאביו ובא אביו וטרפה מן הלוקח ואחר כך מת אותו הנגזל ונפלה לפני זה הגזלן מחמת ירושה פשיטא ודאי דאין כח ביד לוקח הראשון להוציאה מידו בדין מחמת האי טענה. ואם תאמר ליפקה מיניה בתורת אחריות ואף על פי שלא יהיה נזכר שם אחריות דהא קיימא לן אחריות טעות סופר הוא. יש לומר דבפירוש מכרה לו שלא באחריות ואף על פי שמכרה לו שלא באחריות אי חזר הוא ולקחה מבעלים הראשונים בודאי לאוקמי קמיה בעי כי היכי דלא ליהוי תרעומת עליה. ה"ר יהונתן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: נפלה ליה בירושה ירושה ממילא אתיא והדרא ליה כלומר שחוזר הקרקע לגזלן והוא עצמו מוציאו מיד הלוקח שלו. וליכא למימר בהא נהי דאחריותא דעלמא לא קביל אחריותא דנפשיה מי לא קביל כדאמרינן בכתובות. דההיא במי שמוכר דבר שהוא שלו כההוא דזבנא לארעא דמשעבדה לכתובתה דאימיה שלא באחריות ומתה אימיה וירשה דלא מצי למהדר איהו וטריף לה במקום אימיה אבל הכא דזבין מידי דלאו דידיה ואין כאן מכר כלל כי הדר איהו וזכי בה איהו גופיה מפיק לה כל היכא דליכא למימר שמכר לו כל זכות שתבא לידו. עד כאן.

גבייה בחוביה אי הוה ליה לנגזל ארעא אחריתי ואמר הא בעינא לאוקמא קמי לוקח בעי. נראה לי דדוקא בשלא קרקע זה עדית שבקרקעות הנגזל ושלא היתה על המצר של זה הגזלן הלוקחה והכי קאמר אי אית ליה לנגזל ארעא אחריתי דשויא לגזלן כי האי דאי לא שויא כי האי כמאן דלית ליה ארעא אחריתי דמי. הריטב"א. וכן כתבו הרשב"א והר"ן ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו וזה לשונו: ראיתי מפרש דהוא הדין כל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של שדה זו וכו' ולא מסתבר ליה וכו'. עיין שם בדפוס. ונראה לי דודאי אלו אמר גזלן בשעה שלקחה מבעלים ראשונים בפני שנים הוו יודעים שאינני לוקחה לאוקמי קמי לוקח דלא קנאה לוקח דליכא גלויי דעתא דלא ניחא דליקום בהמנותיה גדול מזה. שיטה.

יהבה ניהליה במתנה. כלומר אותו הנגזל נתנה לגזלן אחר שטרפה מן הלוקח. הכניס הגזלן עצמו באהבת הנגזל ועבדו בגופו ובממונו עד שהנגזל נתן אותו קרקע לגזלה מהו. כלומר דמי לזבוני או לירושה. ה"ר יהונתן. והוא הולך כפי שיטתו. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: יהבה ניהליה במתנה וכו'. קשיא לי אטו גזלן מי קני לה והא אמרינן אי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. ואיכא למימר דכתב ליה אחריות. עד כאן.

עד שעת העמדה בדין. יש מפרשים עד שעת העמדת נגזל ללוקח בדין. ויש מפרשים העמדת לוקח לגזלן בדין על האחריות והוא הנכון דהוי כשיטתא דאינך דחייא בר רב דאמר עד דמטא אדרכתא לידיה ודרב פפא דאמר עד דמתחלן יומי אכרזתא דהיינו מלוקח לבהדי גזלן. הרשב"א.

וכן פירש ה"ר יהונתן וזה לשונו: עד שעת העמדה בדין. כלומר כל זמן שלא העמיד הלוקח את הגזלן בדין כדי שיחזיר לו מעותיו מתבייש הגזלן מן הלוקח וטורח ומשתדל להעמידה בידו אבל מאחר שביישו בבית דין שוב אין לנו לומר מסתמא שיטרח בשבילו אם לא יפרש שבשבילו הוא קונה אותה. ע"כ. וכן פירש רש"י.
ולענין פסק הלכה כתב הרמ"ך וזה לשונו: הלוקח שדה מחברו ונמצאת שאינה שלו אלא שגזלה וחזר גזלן ולקחה מן הנגזל אפילו אם לקחה ממנו אחר שטרפה נגזל זה מן הלוקח חוזרת ללוקח דלאוקמה קמי דלוקח זבנה דניחא ליה דניקום בהמנותיה אף על גב דלא הוה דיליה בשעתא דזבנה ניהליה כיון דהות קיימא ברשותיה בגזלנותא סמכה דעתיה דגזלן עליה דנגזל דלזבנה ניהליה כל אימת דליבעי איהו הילכך קנה לוקח לגמרי. ואיכא מאן דאמר דהוא הדין אף על גב דלא הות ברשותיה בההיא שעתא אי אמר ליה שדה אחת בית סאה אני מוכר לך אי קנו מיניה מעכשיו אף על גב דהשתא לית ליה ארעא כלל מחייבינן למזבן כיון דמשכח לזבוני. ורבינו הגדול זצ"ל חולק על זה כמו שאנו עתידין לבאר בפרק המוכר את הבית בסייעתא דשמיא. והוא הדין אי יהבי ליה נגזל לגזלן במתנה דסתמיה בכל איניש בעי למיקם בהימנותיה ולהכי טרח קמיה עד דיהבה ליה ואף על גב דיהבה ליה בתר דטרפה מלוקח. צריך עיון. יהבה גזלן או אורתה לאחריני בתר דטרפה נגזל מקמי דזבנה מיניה דנגזל ובתר הכי זבנה מיניה לאו לאוקמיה קמי דלוקח קמא זבנה. אבל היכא דלא טרפה נגזל ואפילו נתנה לו הגזלן מתנה כשהיתה גזולה בידו כיון שחזר ולקחה נתקיימה ביד מקבל מתנה דניחא ליה דניקום בהימנותיה. והוא הדין אם גזלה ממורישו ומת מורישו אחר שטרפה ממקבל מתנה לא הדרא ליה דמאי דהוה ליה בההיא שעתא בגוה הוא דיהב ליה למקבל המתנה. גזלה ומכרה וכבר לוה הנגזל מן הגזלן ואחר כך טרפה גזלן ממנו בחובו היכא דהוה ליה לההוא נגזל ארעא אחריתי בינונית דכוותה ואמר ליה הא בעינא למיגבי מינך ודאי לאוקמה קמי לוקח גבי מיניה ואי לא הוה ליה ארעא אחריתי לאו למיקם בהימנותיה שקלה מיניה אלא לאפרועי זוזי דהוה ליה עליה ולא הדרא ללוקח. יהבה נגזל במתנה לגזלן ואחר כך בא הוא עצמו לטרפה מכח הנגזל לאו כל כמיניה דודאי בידא דלוקח מוקמינן לה. ואי נגזל הוא דבעי למיטרפה מיניה דלוקח אף על גב דלא קביל עליה גזלן אחריות ללוקח אי מצי אמר ניחא לי דאיקום בהימנותי צריך עיון. עד אימת אמרינן דניחא ליה לגזלן המוכר דליקום בהימנותיה היכא דהדר זבנה מנגזל או יהבה ליה נגזל בתר דטרפה עד דמתחלן יומי אכרזתא בתר דכתבו בי דינא אדרכתא ללוקח על נכסיה דגזלן ואי בתר הכי זבנה גזלן מיניה דנגזל כיון דעמד עליה בדין לאו לאוקמה קמיה זבנה דהא לא ניחא ליה למיקם בהדיה בהימנותיה. עד כאן.

כתוב בתוספות בדבור המתחיל ארצי קמיה וכו'. משמע דהכי הלכתא מדלא נקט לישנא דלא ליקרייה גולנא וכו'. אף על גב דרבא לקמן נקט האי לישנא דלא ליקרייה גזלנא מכל מקום מייתו תוספות מסתמא דתלמודא ולקמן הוא מדברי רבא. גליון.

מכדי לוקח וכו'. האי שטרא חספא וכו'. תמיה לי והא טעמא משום דנגזל מקנה קרקעות ללוקח מגזלן וכמו שפירשנו למעלה וכבר שאלו למעלה מאי טעמא ואוקימנא משום דלא ליקרייה גזלנא וכו'. ונראה לי דהא דאתקיף השתא רמי בר חמא לא קאי אלא אגבאה בחובה דלא שייך ביה האי טעמא דנגזל מקנה אותו ללוקח דלאו בדידיה תליא מילתא. ובדין היה דליקשי הכי לעיל גבי גבאה בחובו אלא דנטר עד דגמרו כל הנך פלוגתא ובתר כן אקשי ליה. הרשב"א ז"ל.
ולפי שיטת הר"ן ז"ל שכתבנו לעיל לא קשה מידי והכי פירושה מכדי לוקח כלומר דנהי דאמרינן לעיל דמוכר זה כשחוזר ולוקחה להקנותה ללוקח נתכוון אפילו הכי לוקח במאי קני לה שהרי בשביל כוונת המוכר בלבד לא קנה אותה. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: מכדי לוקח במאי קני לה להאי ארעא. פירש רש"י ז"ל כסף לא נתן לו לשם קנין אלא לשם פקדון וכו'. ונראה מדבריו דסוגין אפילו על מכיר בה שאינה שלו כדברי רבינו ז"ל. ומיהו אין פירושו נכון בעיני שהרי אפילו נתן לשם מקח אינו קונה בה כיון שבאותה שעה לא היה ראוי לקנות דהא דאמרינן בפרק קמא דקידושין שהאומר לאשה הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שהיא מקודשת ואף על פי שנתאכלו המעות התם הוא שהכסף ראוי לקנות בשעתו. ועוד הא פרישנא לעיל דהאי גברא לתורת מקח נחת כל היכא דאפשר ליה דתיקום בידיה. אלא הכי פירושו במאי קני לה להאי ארעא השתא שהרי בכסף ושטר וחזקה אינו קונה עכשיו כיון שלא היו ראויין לקנות בהן לשעה ראשונה. עד כאן.

האי שטרא חספא בעלמא הוא וכו'. וכי תימא דקני על ידי המעות. ליתא חדא שבימי חכמי התלמוד לא היו קונים בכסף כדמוכח בפרק חזקת הבתים דקאמר ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה ועוד וכו'. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא וכו'. שאפילו שנאמר שהמוכר לוקח עתה לצרכו מן הני טעמי דאמרינן דלא ליקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה אפילו הכי לא קני לה האי שטרא שהרי הנגזל אל הגזלן הוא מוכרה ולא ללוקח ומי הודיעו לנגזל שיקנה קרקע שלו ללוקח מן הגזלן כדאמרינן בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטיו לבעל המעות ואפילו למאן דפליג עליה התם היינו כשהלוקח לוקח במעות של אחר משום דאמרינן שדעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אבל כאן הגזלן במעותיו הוא קונה שהרי מעות הלוקח ראשון בהלואה הם עליו וכן אחר שלקחה הגזלן לא הקנה אותה ללוקח ראשון שהרי לא קבל ממנו דבר עתה שיקנה לו בהן והשטר הראשון חספא בעלמא הוא והמעות שקבל אז ממנו אינו יכול להקנות לו עתה בהן דהלואה נינהו גביה כדאמרינן בקידושין ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו. עד כאן.
כתוב בתוספות ואם תאמר מעותיו שהיו תחילה. ואין להקשות דנימא דפריך ממתנה דיש לומר אם כן רבא דמשני תהא במאמינו איהו סבר כלישנא דלא ליקרייה גזלנא כדמסיק ואם כן לית ליה מתנה משום דאמר ליה מאי גזלי מינך ולכך מקשי תוספות דלישני הכי. גליון.

תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל שאמר ליה בפירוש אני מאמין בך שתעמידנה בידי ולשון תהא מוכיח קצת כדבריו. ויש מפרשים דאפילו בסתם נמי דכל לוקח בוטח ומאמין במוכר שיעמיד ממכרו בידו בשופי דאלו לא כן לא היה לוקחן ממנו. ותמיה לי אכתי מאי קא יהיב טעמא למאי דקני לה האי דבמאי קני לה. ויש לי לומר דמשום דמאמינו אף הוא בגובה אותם ומזכה לו על ידי עצמו ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ויש לנו כיוצא בזה בריש פרק השוכר שבעבודה זרה בחנוני הרגיל אצלו דמקני ליה דינר בכיסיה. הרשב"א ז"ל.
ולפי שיטת הר"ן ז"ל הכי מתרצית בההיא הנאה דלא קאמר ליה ולא מידי קא מקנה ליה כלומר דבהנאה זו שהוא מחזיקו בנאמן וסומך עליו חשובה היא בעינו ומקנה אותה לו כאלו נתן לו דמים כדאמרינן בקידושין דנתינה לאדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דמקבל מינה מתנה גמרה ומקניא נפשה. עד כאן.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: תהא במאמינו. פירוש מחמת שהאמינו טרח לעמוד בנאמנותו וקנה השדה מן הנגזל בשליחות הלוקח וזוכה לו וגם זה יודע הנגזל ונתכוון לוכות ללוקח. וניחא אף למאן דאמר וכי מי הודיעו לבעל חטים שיקנה חטים לבעל המעות.

במאמינו. פירש רש"י שאמר לו וכו'. משמע דאי לא אמר לו לא קני. ותימא אם כן מאי פריך ממאי דתעלה מצודתי מכור לך דלא אמר לו אני סומך עליך. ויש לומר דהתם באלו אמר לו דמי שהרי קנה הירושה כשתבא לידו אבל הכא לא אמר לו כשתקנה העמידה בידו הילכך צריך שיאמר אני סומך עליך. ועוד יש לומר במאמינו שאינו מדקדק אחריו לידע היאך באת לידו אם קנאה וממי קנאה או אם ירשה כמנהג לוקחי שדות אלא לא היה חושדו כלל. עד כאן לשונו.
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ודאמרינן תהא במאמינו. פירוש בההיא הנאה דהימניה מעיקרא עכשיו גמר ומקנה כלומר שלוקחה לצרכו של לוקח והיינו כטעמא דניחא ליה דליקום בהימנותיה וכן כתב ר"ח ז"ל אבל לשון רש"י ז"ל אינו מחוור בזה. עד כאן.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל: סוגיא דשמעתא כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה הלא תראה כדאתקיף ליה רמי בר חמא פריק ליה רבא תהא במאמינו פירוש בההיא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך עליה דאזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקנה ליה והוא דמחזיק בה. והא דאותיב רב ששת הכא דתנא בתוספתא באחרית מסכת נדרים מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה וכו' לא אמר כלום דקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם קשיא ליה לרב דאמר מה מכר לו ראשון לשני וכו' ופרקי אביי ורבא הכי הא מתניתא דהיא בסוף מסכת נדרים מה שאירש מאבא ליכא למימר דסמכא דעתיה דהא כי הדר ביה לא מצי קרי ליה גזלנא לפיכך לא אמר כלום אבל הא דרב דאי לא טרח ומייתי ומוקי ליה בידיה מצי קרי ליה גזלנא סמך דעתיה דאזיל וטרח ומוקי לה בידיה כי היכא דלא ליקרייה גזלנא. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תהא במאמינו. פירש רש"י ז"ל תהא הא דרב במאמינו שאמר לו אני סומך עליך שתשיבנה בידי דכיון שכן גמר ומקנה ליה כשלקחה מבעלים הראשונים. וקשיא לי דאכתי נהי דמוכר גמר ומקנה ליה מכל מקום לוקח במאי קני ליה. יש לומר דכיון שהלוקח עומד בתוכה ונועל וגודר ופורץ ומתקן בה הרי הוא קונה אותו בחזקה. ומיהו קשה לי שאין זה בכלל תהא במאמינו שאמר הספר. ויש לומר דכיון דמאמינו גמר ומקנה ליה וכאלו אומר לו לך חזק וקנה דמי וכן פירש מורי ז"ל. אבל אין לשון הגמרא מתיישב כל הצורך. ובתוספות הקשו עוד על פירוש רש"י ז"ל דלא משמע דבעינן שיאמר לו בפירוש וברייתא דמה שאירש מאבא מכור לך לא משמע שאמר לו כן בפירוש. לכך פירשו תהא במאמינו דבההיא הנאה דסמיך עליה גמר ומקנה ליה דאלו קבל ממנו כסף אחר כשחוזר ולוקחה דהנאה חשובה ככסף בכל מקום וכדמוכח בפרק קמא דקידושין בהדיא ולא עוד אלא שאף הנגזל עצמו לדעת כן מוכרה והוא גומר ומקנה ללוקח ואפילו למאן דאמר בפרק הגוזל מי הודיעו לבעל החטים וכו' הכא מודה שכבר הוא יודע שזה מכרה והאמינו הלוקח וכמי שהודיעו גזלן שלצורך לוקח הוא חוזר ולוקחה דמי. עד כאן.
אבל הריצב"ש ז"ל כתב וזה לשונו: תהא במאמינו. כלומר בההיא הנאה שהלוקח האמין אותו שיעמיד הקרקע בידו בשופי הנה זאת ההנאה חשובה ממון ומקנה לו הקרקע לאחר שקנאה מן הנגזל דומיא דמאי דאמרינן בקידושין דנתינה באדם חשוב הויא מקודשת דבההיא הנאה דקא מקבל מינה גמרה ומקניא נפשה. או נפרש דבההיא הנאה גמר ומקנה ליה המעות שלוקח בהם עתה מן הנגזל ואם כן כיון שהמעות שלו לכולי עלמא קנה ואפילו למאן דאמר התם מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל מעות התם הוא שהמוכר אינו יודע שזה יקנה לצורך אחר אבל כאן כיון שהוא יודע שמכרה לאחר הרי הוא מקנה למי שהמעות שלו. עד כאן.

מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך וכו'. פירש רש"י ז"ל דממה שאירש מאבא מותיב אמאי לא אמר כלום ואיכא למידק מאי קושיא והא אמרינן לעיל דבירושה כולי עלמא לא פליגי דלא קנה דירושה ממילא קא הויא. ויש לומר דהתם היינו טעמא משום דאמרינן דליכא הוכחה משום דלא טרח בה אלא ממילא קא הויא ליה הא לאו הכי קני לה לוקח וכיון שכן הכא דפירש לו מה שאירש מכור לך אמאי לא קנה. הרשב"א והר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: מתיב רב ששת מה שאירש וכו'. פירש רש"י ז"ל דמתרווייהו פרכינן. והקשו בתוספות דמירושה ליכא לאותוביה דהא אמרינן לעיל דכל היכא דנפלה ליה בירושה לא זכה לוקח. לכך פירש דקושיין ממצודה. ויש לפרש כפירוש רש"י ז"ל דהכא כיון דאמר לו בשעת המכר מה שאירש מאבא מכור לך הרי הבטיחו שיזכה בה לאחר שירשנו והרי מאמינו וכאלו חזר וטרח ללקחה דמי וכן פירש הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

וכן פירש הראב"ד ז"ל וזה לשונו: הא דאותיב רב ששת ממה שאירש וכו'. קשיא לי והא אמרינן ירושה ממילא הויא. ואיכא למימר שאני התם דקאמר ליה ירושתי לא זבני לך. אבל הכא הויא מוכר ירושתו ואם כן נימא ניחא דליקום בהימנותיה. עד כאן.
ואם תאמר ומאי פריך לישני דאתיא כרבנן דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ורב כרבי מאיר סבירא ליה. ויש לומר דלא ניחא ליה לאוקומי רב דלא כהלכתא. עוד אומר מורי הר"פ שיחיה דלא מצי לשנויי הכי דטעמא דרב משום (דאין) אדם מקנה וכו' דאם כן לעיל דפריך מאי טעמא לישני ליה דטעמיה דרב הוי משום דאדם מקנה אלא ודאי טעמא לאו משום דאדם מקנה דעד כאן לא קאמר רבי מאיר אדם מקנה אלא דאמר ליה המוכר הריני מקנה לך קנין זה מעכשיו לכשיהא שלי כדאמרינן לקמן לכשאקחנה וכו' אבל לעיל גבי גזלן לא פירש לו שום דבר מהמכירה ובההיא שעתא לא היתה שלו דעדיין לא לקחה ואפילו הכי קסבר רב דמהני שפיר ואם כן הוי טעמא משום דמכר לו כל זכות שתבא לידו ולא הוי טעמא משום דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון הריצב"ש ז"ל: מתיב רב ששת וכו'. פירוש לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. הקשו בחדושין ומאי קושיא דהך מתניתא רבנן היא דאמרי אין אדם מקנה וכו' ורב סבירא ליה כרבי מאיר. ותירצו דלכולי עלמא אמרה דאי אליבא דרבי מאיר היכי קבלה שמואל מיניה ועוד דעד כאן לא אמר רבי מאיר אדם מקנה וכו' אלא באומר בפירוש לכשיבאו לעולם אבל זה במתכוין לקנות עכשיו ואינו קונה לא יאמר רבי מאיר אדם שיקנה כשיבאו לעולם. ואם תאמר עוד מאי מותיב מירושה דהא אמרינן לעיל דלא אמר רב מה מכר ראשון לשני בירושה דירושה ממילא קא אתיא ולא טרח בה. הא לא קשיא דהתם הוא לפי שבשעת המכירה לא הזכיר לו ירושה כלל אבל במה שאירש מאבא כיון שהוא מזכיר בפירוש שמוכר לו מה שירש מאביו אם היה שבמכר אדם יכול להקנות מה שלא בא לעולם וכשיקנה אחר כך קנה לוקח ראשון גם כן הכא הוה לן למימר שיקנה. ואם תאמר אכתי מאי מקשה דבההיא דרב הא פריש רבא תהא במאמינו ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומקנה ליה השתא ואם כן דבר שלא בא לעולם הוא. יש לומר דרב ששת לא סבירא ליה כרבא אלא כרמי בר חמא דמתקיף לה לעיל ואמר מכדי במאי קני לה וכו' והיינו דרמי בר חמא אמר עלה דהך תיובתא דרב ששת הא גברא והא תיובתא משום דאזיל לשיטתיה ורבא דאמר לעיל תהא במאמינו אמר עלה גברא חזינא תיובתא לא חזינא. כן נראה לי שיטת שמועה זו. עד כאן.

התם סמכא דעתיה וכו'. פירש הרשב"א ז"ל התם דלא הכיר בה סמכא דעתיה אבל הכא דהכיר בה וידע דמאי דלאו דיליה זבין ליה לא סמכא דעתיה. והיינו טעמא דהכא קיימא לן דקנה לוקח כדקא פשיט לה רב לשמואל וקביל מיניה ובשדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קנה לוקח דהתם נמי כיון דהכיר בה לא סמכא דעתיה. ולא פירש רש"י ז"ל כן. הר"ן ז"ל.
וזה לשון גליון תוספות: ונראה דבחזר ולקחה קני לוקח אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה משום דסמוך עליה דלא ליקרייה גזלנא או משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כיון שכבר נתנה לו אבל בשדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קני אלא למאן דאמר אדם מקנה כדמוכח בהדיא הסוגיא דלא שייך הכא טעמא דלא ליקרייה גזלנא ולא טעמא דליקו בהימנותיה כיון שלא באת השדה לידו. ומהר"י כהן חילק דהתם סמיך עליה דגזלן טפי לפי שבטוח שהנגזל יתרצה למכרה כיון שהקרקע כבר נגזלה לו ואינה בידו. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: התם סמכא דעתיה הכא וכו'. פירש רש"י ז"ל לא סמכא דעתיה דלוקח כיון דההיא שעתא לא הוו דידיה נכסי דאביו דאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו כל נכסיו בחייו. עד כאן. וקשה לי דהא דרב נמי לא הוו נכסי דגזלן בשעה שמכרה ומי יימר דמזבן לה נגזל ניהליה. ויש לומר דהכא כיון דברשותיה דגזלן הוה קיימא ארעא והורידו ללוקח בתוכה שפיר סמכא דעתיה דלוקח דנגזל מזבן לה ניהליה לגזלן. עד כאן.

זו אינה צריכה לפנים. פירש רש"י ז"ל אינה צריכה להכניסה לפני בני הישיבה שאין בהם יודע לפרקה. ואין הלשון מתיישב כהוגן לפירוש זה. אלא הכי פירושו זו אינה צריכה להכניסה לפני גדולים כי קל להבין דשאני ירושה ומצודה דממילא אתיא. ואביי אמר צריכה לפנים ולפני ולפנים תיובתא רבתא היא וצריכה פירוקא דהתם סמכא דעתיה והכא לא סמכא דעתיה. מפי רבי. הריטב"א.
ובגליון תוספות כתוב זו אינה צריכה לפנים. פירוש דאין להם להצניעה משום דקושיא גדולה היא וצריכה לגלותה על כל שמא ימצאו לה תירוץ. עד כאן. וכן פירש בתוספות שאנ"ץ.

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. כלומר דרישא ניחא ליה אבל סיפא מאי טעמא וכאלו אמר מאי שנא סיפא מרישא ודכוותה בתלמודא. הריטב"א.

סיפא משום כבוד אביו. מפורש בירושלמי בלוה בתכריכי אביו שהיה אביו גוסס. וכן כתבו כל המחברים ז"ל. ולפיכך הורו מקצת הדיינים שאין לו למכור אלא בכדי תכריכי אביו אבל למכור באלף זוז לא. והוא שהיה עני שאין לו אלא אם כן מכר מנכסיו דהואיל ומשום כבוד אביו הוא אין לנו לומר שמה שעשה עשוי אלא לכבודו של אביו בלבד. אבל במה שאמר מה שתעלה מצודתי אפשר דאפילו מכר באלף זוז והיה לו מה יאכל ממכרו ממכר דאורחא דמילתא הוא שיהא דבר מועט ואין אדם לוקחו אלא בפחות ואין אדם מוכר אלא לכדי חייו והואיל ומשום כדי חייו תקנו לא פלוג רבנן. אבל בלוה בתכריכי אביו דוקא לצרכו של אביו ואין צרכו של אביו וכבודו אלא בכדי תכריכיו אבל במאה מנה אין זה כבוד אלא גנאי. ומצאתי לרבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר בשער שני אפילו שהוא חולה ונוטה למות לא קנה אלא אם כן מכר לכבוד אביו וכו' והוא שאין תכריכין וצרכי הקבר מוכנין אבל אם יש לו אין לו למכור אלא לאחר מיתה. ויש להוסיף על דבריו ז"ל והוא שמכר בכדי תכריכי המת שאם מכר יותר הרי הוא כמי שהיו לו תכריכים. והוא שיכול למכור מעט אבל אם אינו מוצא למכור מעט מוכר הרבה וזהו כבוד אביו ואין מדקדקין עליו בדבר זה אם מכר יותר מעט. עוד ראיתי בשער השלישי בענין הפעוטות שאמרו חכמים מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין משום כדי חייו וכתב הגאון ז"ל שלא ימכור אלא לכדי חייו. ולפי דעתנו אנו רואין שאם יש שם ממון שנותנין לו ואף על פי שאינו אלא לכדי חייו ולפי מראות עיני הדיינים. אלו דברי הגאון ז"ל. ולפי דבריו אף במה שתעלה מצודתי היום שאמרו משום כדי חייו נאמר שלא ימכור אלא לכדי חייו אבל אם היה לו מה יאכל לא ימכור. וכלשון הזה כתב רבינו חננאל ז"ל וכן מי שאין לו מה יאכל משום כדי חייו אמרו חכמים אם אמר מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין. וקשה לי דהא אפילו במתנה אמרו בפעוטות שמתנתו מתנה אחד מתנת ברי ואחד מתנת שכיב מרע ואחד מתנה מועטת ואחד מתנה מרובה ובמתנה מרובה ליכא משום כדי חייו ולא במתנת שכיב מרע אלא משמע דכיון דאמרו משום כדי חייו שתהא מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מיליה לא פלוג בהו ואמרו מתנתו מתנה לעולם ואפילו בשכיב מרע ומתנה מרובה. ותו קשה לי ההיא דאמרינן בשלהי מציאת האשה גבי משליש מעות לבתו דקאמר אבל יש שם אפוטרופוס לא ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום וכו' ומאי ראיה שאני התם דליכא משום כדי חייו ואפילו ליכא שליש נמי אין מעשה קטנה כלום. וצריך עיון.

ובספר משפטי השנים ראיתי שחולק על הגאון בזה. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: סיפא משום כבוד אביו. פירש בירושלמי דסיפא בלוה בתכריכי אביו ואידך נמי משום כדי חייו. כלומר דרבנן נתנו לו רשות למכור בשעה שאביו גוסס לצורך תכריכיו מפני כבודו והפקר בית דין הפקר דרבנן אקנינהו לנכסי דאבוה לכך. ומסתברא דכבוד אביו לאו דוקא דהוא הדין לשאר המתים. ומיהו דוקא לצורך תכריכיו אבל לא לדבר אחר אלא שאין מצמצמין עליו שלא למכור אלא כדי תכריכיו אלא מוכר הוא בריוח ואם לא מצא לוקח במנה ימכור באלף והא דאמרינן נמי משום כדי חייו לומר שתקנו לעני שיוכל למכור לצורך פרנסתו ופרנסת בני ביתו ובהרוחה ולא בצמצום וזה דעת הראשונים ז"ל. אבל יש אומרים דתקנתא הוא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ומיהו לא פלוג רבנן ונתנו רשות למכור אפילו לשאר דברים והכי דאיק לישנא וכן דעת רבינו ז"ל. עד כאן.

תוספות בד"ה ארצי קמיה וכו' מדלא נקט לישנא דלא מקריא גזלן כו' עכ"ל מיהו לקמן גבי סמכה דעתיה נקט דלא ניקרייה גזלנא ולא נקט דליקום בהימנותיה והרא"ש כתב מדנקט סתמא דתלמודא כו' אבל לא ידענא מי יימר לן דאין זה מדברי רב אחא או רבינא ולולי דברי הרא"ש היה נראה לפרש דבריהם דרבא לקמן נקט במלתיה חד מינייהו והוא הקמא דבפלוגתייהו אבל הכא דנקט הבתרא ע"כ משום דהכי הלכתא וק"ל:

בד"ה האי שטרא חספא כו' במלוה אינה מקודשת ובמכר [לא] קנה כו' עכ"ל בספרים שלנו ל"ג התם ובמכר לא קנה גבי מלוה אלא גבי מתנה על מנת להחזיר וכן מוכח מדברי הרי"ף ומיימוני שפסקו בפשיטות דמלוה קני במכר אבל מדברי התוס' הכא ובפרק הזהב ע"ש נראה דהוי גרסי הכי בגמ' שם וכן מוכח בהדיא מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין דהוה גריס שם בגמרא גבי מלוה ובמכר לא קני ע"ש וק"ל:

בא"ד ושוין שבמכר קנה היינו במלוה שיש לו על אחרים כו' עכ"ל אע"ג דמוקי לה התם במילי אוחרי דהיינו במנה ונמצא חסר דינר אבל מלוה לא קני במכר ומזה דחו האחרונים דברי הרי"ף והרמב"ם שפסקו דמלוה קני במכר משמע להו לבעלי התוס' דהך שנוייא לא קאי למאי דמייתי התם עוד לימא כתנאי כו' אמר רב למלתא דהמקדש במלוה אינה מקודשת ומשני במסקנא דיש לחלק בין מלוה דידה למלוה ביד אחרים דרב איירי במלוה דידה והני תנאי איירי במלוה ביד אחרים א"כ לא תקשי נמי לרב מהני תנאי דלעיל דקתני בסיפא ושוין שבמכר קנה דמיירי כפשטא ובמלוה ביד אחרים והשתא יש לחלק בין אשה למכר דאשה לא סמכה דעתה ויראה שיחזור וימחול אבל במכר לא ירא המוכר שיחזור וימחול להפסיד לעצמו מיהו רש"י פירש שם להיפך דבקרקע לא סמכא דעתיה דבעל הקרקע ולכ"ע לא קני אבל באשה סבר ר"מ דסמכה כו' דלא שביק דידיה ומחיל לאחריני עכ"ל וצ"ל לפירושו דהאי שנויא דלעיל דשוין במכר דקנה לא איירי במלוה וכשיטת האחרונים ודו"ק:

בד"ה בההיא הנאה כו' כאלו אמר ליה שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה עכ"ל הוצרכו לזה משום דבשעת קנייתו מגזלן ליכא למימר דאז גמר ומקני ליה בההיא הנאה דלא קאמר ולא מידי דהא כבר תבעו לדין למאן דאית ליה עד דמטא אדרכתא לידיה ולמאן דאית ליה עד דמתחלן יומי דאכרזתא אלא דצ"ל כאלו אמר לו מעיקרא שדה זו תהא קנויה לך לכשאקחנה והשתא פריך שפיר מהך דמה שאירש מאבא מכור לך כו' דמיירי נמי בכה"ג ומיהו צ"ל דהכא סמכא דעתיה טפי אפילו משדה סתם דלקמן והיינו משום דהשדה כבר ביד הלוקח ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא כדאמר רבא ואפי' למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל קני כמ"ש התוס' והרי"ף אבל בשדה סתם דלקמן דאין המכר עדיין ביד הלוקח לא סמכא דעתיה ולא קני למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל וכן כתב במ"ד וז"ל נראה דה"ה אם אמר שדה סתם דגם בזה לא קי"ל כרב ולא קני דאם שדה סתם לא נחשב דשלב"ל אם כן מאי קאמר רבא והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו מכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כר"מ נעמיד דברי רב בשדה סתם ויהא אפילו כרבנן ותו דגרסינן בפ' מי שמת בעי שמואל דאקני מהו אליבא דר"מ כו' והוי כמו שדה סתם והא דקאמר מסתברא מלתיה דרב משום דשדה סתם לא הוי אסמכתא כולי האי כמו שדה זו עכ"ל ודו"ק:

ד"ה בההיא הנאה וכו' והוי כאלו אמר וכו' תימה א"כ לפי זה האי מימרא דרב שייכא באידך מימרא דרב דלקמן בסמוך האומר שדה זו לכשאקחנה וכו' ובההיא אין הלכה כרב דאתי' אליבא דר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדלקמן והיינו סברת ר"ת דכתבוה התוס' בדבור שאחר זה דפסק דאין הלכה כרב בהא והתוס' כתבו לקמן דבהאי מימרא דחזר ולקחה קי"ל כרב משום דאתיא אפי' לרבנן כדלקמן וא"כ איך כתבו התוס' בדבור זה דהוי כאלו אמר שדה זו וכו' דלפי אותו טעם אין הלכה כרב ויש לישב דהוי כאלו אומר שדה זו וכו' ועדיפא מינה דאלו התם לא סמכה דעתיה דלוקח אבל הכא סמכא דעתיה דקא טרח ומייתי לה כי היכי דלא ליקרי גזלנא או כי היכי דליקים בהימנותי' אבל לק' לא שייך ליקום בהימנותי' כל כך דהא לא הוי עדיין הקרקע ביד הלוקח מעולם וק"ל ועי' בדברי הרא"ש:

ד"ה קנויה לך מעכשיו כו' עד וי"ל דנ"מ אם נקרע השטר. פי' השטר של הקנין שהרי קרקע נקנית בשטר ועי' בנימוקי יוסף:

רש"י בד"ה ירושה ממילא הויא והכא ליכא כו' כצ"ל:

בד"ה עד דמתחלי' כו' שום היתומים ל' יום הס"ד נ"ב פי' וה"ה כל אדם ויתומים לרבותא נקט וכן מפרשים התוס' ריש פרק שום היתומים ע"ש נ"ל:

תוס' בד"ה מה שאירש כו' ולא נהירא כו' נ"ב והרי"ף כתב שחזר רב האי גאון בתשובה:

בד"ה קנויה לך כו' ודבור זה שייך לעמוד שני:

גמרא אמר רבא זו צריכה לפנים כו'. פי' רש"י דחוק כו' ועיין בערוך ערך פנים לפירוש הגאונים הא דקאמר רבא לעיל ותיובתא לא קחזינא היינו תיובתא סתימא דיש לו פירוקא אבל קושיא מעליא הוא:

בתוס' בד"ה ארצי קמיה כו' מדלא נקיט כו'. ולקמן [בסמוך דקאמר דאזיל טרח ומייתי לה כי היכי דלא ליקרי גזלנא] אפשר הוא ממימרא דרבא. אבל גם כאן מי מכריחנו שהוא מדברי סתם גמרא דלמא אינהו קמסקו למלתא הכי ומוהר"ש כתב דלקמן נקיט חדא מנייהו והוא הראשון אבל לעיל נקיט השני ע"כ שהוא משום דהלכה כן וזה יפה לתינוקות ועיין:

בתוס' בד"ה האי שטרא כו' וא"ת מעותיו שהיו מתחלה מלוה כו'. גם לרב הוא מלוה רק ה"ל דלא מיחזי (כשיקרא) [כרבית]:

בא"ד באתרא דלא קני כו'. מ"מ קשה מנ"ל להקשות:

בא"ד בפ"ק דקידושין המקדש כו' ובמכר לא קנה. ע"ש בנוסחא שלנו אינו וע"ש באשר"י ומהרש"א האריך בזה:

בתוס' בד"ה בהאי הנאה כו'. כתב מוהר"ש הוצרכו לזה משום דבשעת קנייתו מהגזלן ליכא למימר דאז גמר ומקני ליה בהאי הנאה דלא קאמר ולא מידי דהא כבר תבעו לדין למאן דאית ליה עד דמטי אדרכתא לידיה ולמאן דאית ליה עד דמתחלי יומא דאכרזתא אלא דצ"ל כאלו אומר לו מעיקרא שדה זו תהיה קנויה לך לכשאקחנה והשתא פריך שפיר מהך דמה שאירש מאבא מכור לך כו' דאיירי נמי בכי ה"ג ומיהו צ"ל דהכא סמכי דעתיה טפי אפילו משדה סתם דלקמן והיינו משום דהשדה כבר ביד הלוקח ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא כדאמר רבא ואפילו למאן דלית ליה אדם מקנה דשלב"ל קנה כמ"ש התוס' והרי"ף וכ"כ במרדכי וז"ל נראה דה"ה אם אמר שדה סתם דלא קנה דגם זה לא קי"ל כרב דאם שדה סתם לא נחשב דשלב"ל א"כ מאי קאמר רבא והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו דמכדי רב כמאן אמר לשמעתתיה כר"מ נעמיד דברי רב בשדה סתם ויהיה אפילו כרבנן ותו דגרסי' בפרק מי שמת בעי שמואל דאקנה מאי אליבא דר"מ כו' כי תבעי לך אליבא דרבנן והוא כמו שדה סתם והא דקאמר מסתברא מלתא דרב בשדה סתם משום דבשדה סתם לא הוי אסמכתא כולי האי כמו שדה זו ע"כ והוא הגהת מרדכי בפרקין. והכא סמכא דעתיה דאזיל טרח כו' אף בשדה זו ואפילו למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא בעולם דלא נקריי' גזלנא כו' ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה מה שאירש כו' דלדידן כו'. נראה קושית רמב"ח ג"כ צ"ל לדידן דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל א"צ לזה דקנייה ליה בשטרו הראשון ולא מקרי חספא דקנין חל על דשלב"ל (ל) דאל"כ תקשי בסמוך בשדה זו לכשאקחנה במה קנה [אף דס"ל כר"מ] ודו"ק. ולפסק רב האי [דרב אליבא דר"מ ועלה מקשה רמב"ח] קשה לי היאך יתורץ קושיא דרמב"ח בשדה זו לכשאקחנה כו' [דאמר רב קנה] עיין. צריך להסביר סברת תהא במאמינו כו'. גם למ"ד ניחא ליה דלא לקריי' גזלנא למה לי אותו טעם ולא סגי בהאי הנאה כו' דקא סמיך עליה כו' ועיין:

גמרא יהבה ניהלי' במתנה פליגי בה ר"א ורבינא כו'. עט"א במגילה (כו ב) דמקשה דתרווייהון החליפו שיטתן ע"ש ולעד"נ דאף דרבינא סבר התם מתנה כמכר מטעם דאי לאו דה"ל הנאה מיניה כו' וכדאמרינן סברא זו בגיטין (נ ב) ובב"ב (קנו) ובש"מ מ"מ הכא בעינן שישתדל דוקא על שדה זו ואם ההנהו או ארצי קמיה מי ידעינן שכוונתו היתה על שדה זו דוקא ודר"א ודאי ל"ק דאף דסבר הכא דאי לאו כו' מ"מ התם ס"ל דעל ההיא הנאה א"א שתפקע הקדושה וכמו שגמגם שם הר"ן בזה ע"ש:

גמ' שם מכדי לוקח במאי קני להאי ארעא כו'. לכאורה מדוע לא נאמר דבההיא שעתא דקנאה מנגזל היה כוונתו לזכות בעד הלוקח כי היכי דל"נ גזלנא או דליקו בהמנותי' ועי' בב"ק (קב ב) וצ"ל משום דהוא לא נתכוון לכך דסבור שנקנה ללוקח במאי דמכר לו אז:

גמ' שם וקא סמיך עליה דטרח ומייתי ליה כו'. כצ"ל וכ"ה בנ"י:

רש"י ד"ה ירושה. וחוזר ותובעה ונותן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה גבייה. לאחר כו' בא לו כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה ארצי. משמע כו'. ולשון הרא"ש מדקאמר סתמא דגמרא כו' וכ"ע הרש"א מי יימר דאין זה מדברי ר"א כו' הן לגי' הרא"ש מ"ד כו' ומ"ד כו' וביותר לגי' הרי"ף מ"ד כו' סבר כו' ומ"ד כו' סבר כו' מוכח להדיא דסתמא דגמרא הוא דמפרשא טעמייהו ועוד נ"ל ראיה מדקאמרה סתמא דגמרא ועד אימת ניחא ליה דליקום בהמנותיה וזהו כוונת הרי"ף במש"כ דסוגיא דשמעתא כוותיה אח"ז מצאתי כן בבאורי הגר"א:

בא"ד דהוא בתראה. תמוה דהא מר זוטרא חבירו הוה עסה"ד אות ז' וברא"ש זה ליתא:

תד"ה בההיא. והויא כאילו כו'. לא הבנתי יפה מאי עדיפותא דההיא הנאה כו' מהמעות שנתן לו נימא נמי דבהני מעות שקבל גמר כו' והויא כאילו כו' וא"ל דהמעות נעשו מלוה בעת קנית הגזלן משא"כ ההיא הנאה עדיין קיימא דהא גם היא כבר נתבטלה כשהעמידו בדין אלא ע"כ צ"ל דהוה כאילו א"ל מעכשיו ועוד לפמש"כ התוס' לעיל דאיירי באתרא דל"ק בכספא ע"כ צ"ל דסברא דבההיא הנאה כו' מהני דלא ליהוי השטר כחספא א"כ גם המעות ליהני בהדי שטרא:

אָמַר לֵיהּ: זוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְנִים. לפי פירוש הגאונים רצונו לומר לא חשיבה זו קושיא שצריכה להביאה לפנים בית המדרש כדי לעשות לה תירוץ.
ונראה לי בס"ד הכונה בזה הוא כי לימוד התורה הוא שתי חלוקות שהם גרסה ועיון הנקרא גמרא אך לימוד העיון הנקרא גמרא יש בו שלשה חלוקות האחד הוא למצוא טעם מסתבר לכל דבר ודבר מדברי המשנה והשני הוא להבין דבר מתוך דבר שידמה מילתא למילתא ויוציא מדבר זה של המשנה הלכה חדשה וזה יהיה אחר שיתחכם בחלוקה הראשונה למצוא טעמו של אותו דבר שבמשנה באמיתות דאז בונה עליו בנין חדש והשלישי הוא ענין חריפות ופלפול שתתרחב בזה ההלכה שיעשה בה כמה חילוקים וסברות ישרות ברצוא ושוב ועושה בזה מלחמה גדולה בתכסיס מלחמת המלכים שנלחמים זה בזה אשר בעבור זה הלימוד של הפלפול נקראו החכמים בשם מלכים שנלחמים זה בזה במלחמתה של תורה כמלכים ועל זה הלימוד אמרו בגמרא (הוריות יד.) רבה עוקר הרים וכן אמרו (סנהדרין כד.) על רבי שמעון בן לקיש עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה.
ואמרתי בס"ד לכך אות הלמ"ד המורה על הלימוד כנודע נזכר באותיות אלפ"א בית"א במלוי שלשה אותיות שהם אל"ף וגימ"ל ודל"ת מלבד אות ל' הפשוט העקרי והיינו כי אות ל' העקרי הפשוט הוא כנגד לימוד הגרסא דעל זה אמרו רב יוסף סיני ואותיות ל' שהם במלוי 'אגד' הם רומזים לשלשה חלקים הנזכר ההם בלימוד העיון הנקרא גמרא לכך המה בתוך אותיות 'אגד' לרמוז שהם אגודים באגד אחד.
והנה שלשה חלוקות הנזכר הם כנגד חב"ד [חכמה בינה דעת] וכפי עניינם נראה השגת חלוקה האחד באה משפע ספירת החכמה שיחכים להבין טעם האמיתי של כל דבר ודבר והשגת חלוקה השני באה משפע ספירת הבינה דעל ידי שפע הבינה יבין דבר מתוך דבר לדמות מילתא למלתא והשגת חלוקה השלישית באה משפע ספירת הדעת כן מוכרח לומר לפי הענין כי הדעת הוא מכריע בין חו"ב [חכמה ובינה] ועל השפעת שלשה ספירות הנזכר כתיב ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת וידוע כי ג' ספירות חב"ד [חכמה בינה דעת] אלו הם ג' ראשונות שהם פנימיים כי הם בסוד המוחין שהם פנימיים.
ועל זה אמר כאן זוֹ צְרִיכָה לִפְנִים כלומר זו אינה קושיא ואין צורך למצוא לה תירוץ וישוב מהשפעת חב"ד [חכמה בינה דעת] שהם לפנים ורבא אמר זוֹ צְרִיכָה לִפְנִים וְלִפְנַי לִפְנִים כלומר צריך לתרוצים אשר ישנם מן לפנים דעת ולפני בינה לפנים חכמה שצריך לנו השגה מן שלשתם כדי לתרץ אותה ונשתמש בה בשלשה חלוקות הנזכר של העיון.

גמ' לאוקמה קמי לוקח קבעי. עיין בר"ש פ"ו משנה ג דתרומות:

שם מתנה כמכר. עיין מגילה כו ע"ב ובר"ש רפ"ב דמעשרות:

בפרש"י זבנה אורתה אם קודם שלקח מן הבעלים עכ"ל. ויש לתמוה דדברי רש"י סותרים זא"ז דממה שכתב לעיל דמית לוקח לאחר שלקחה גזלן משמע להדיא דלא קנאה הלוקח מיד בשעת קניית הגזלן וא"כ למה חזר ופירש כאן דאיירי שמכרה לאחר קודם שלקחה מן הבעלים ולא ניחא ליה לפ' כפשוטו דאפי' לאחר שלקחה מן הגזלן חזר ומכרה לאיש אחר נמי לא קנה הלוקח ראשון כיון דגלי דעתיה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא הביאו הטוח"מ וכתירוץ שני של ב"י שם ובכסף משנה שנראה מוכרח ג"כ לפרש"י דלעיל דלאו אומדנא גמורה היא משעת קניית הגזלן והנלע"ד בכוונת רש"י דודאי האומדנ' היתה מיד משעת קנייתו מהגזלן אלא שעל עיקר האומדנא נראה לרש"י שאין אנו אומרים דבודאי נתכוון להקנות קנין גמור אלא הכל לפי האומדנא וא"כ מעיקרא דקאמר איכא בינייהו דמית לוקח ס"ד דאומדנא היא למ"ד דלא ליקריה גזלנא שע"ד כן קנאה מהנגזל כדי שלא יטרפנה מהלוקח כל ימי חייו כי היכי דלא ליקרי' גזלנא וא"כ כ"ש דאמדינן דעתיה שנתכוין להעמיד השדה ללוקח כל ימי חייו ולא יטרפנה הוא בעצמו וכן לשינויא בתרא לענין מית גזלן אבל למסקנא דקיי"ל דבין בהדי דידיה ובין לגבי יורשים וכן להיפוך ניחא ליה וא"כ מסתמא האומדנא היא להקנות ללוקח קנין גמור עולמית כי היכי דליקו בהימנותיה וא"כ שפיר הוצרך לפרש דזבנה אורתה היינו קודם שלקחה מבעלים הראשונים דאל"כ משעת קנייתו מהגזלן קנאה הלוקח מחמת אומדנא וזה ברור למעיין בל' רש"י עצמו שכוונתו למ"ש ונתיישבה קושית התוספות לעיל לפירושו וק"ל:

בתוספות בד"ה מאי גזלינא מינך וא"ת וכי מכרה כו' והלא צריך להחזיר לו מעותיו עכ"ל. ואף ע"ג דאמרינן בעלמא זבין וזבין תגרא איקרי שהיה יכול להרוויח במעותיו או לקנות שדה אחרת בדמים הללו ולאכול פירותיהם מ"מ מקשו שפיר לשיטתם דבלא הכיר בה איירי וא"כ הכי נמי אכל הפירות בשכר מעותיו ואף שצריך להחזיר דמי הפירות לבעלים כמ"ש לעיל בשם הרמב"ם מ"מ חוזר וגובה דמי הפירות ג"כ מהמוכר למסקנא דידן דלא הכיר בה יש לו שבח וק"ל:

בגמרא מכדי האי לוקח במאי קני כו' חספא בעלמא הוא. ואע"ג דבעלמא קי"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו היינו היכא דאיכא מיהא מעיקרא שם מכירה במקצת משא"כ הכא דליכא עלה שם מכירה כלל כיון שאינה שלו:

בתוספות בד"ה האי שטרא כו' וא"ת מעותיו שהיו תחילה מלוה עכ"ל. אלישנא דגמ' קשיא להו דקאמר האי לוקח במאי קנה כו' אבל קושטא דמלתא דבלא"ה שייך קושית הגמרא לענין אי יהבה במתנה למאי דמסקי' דבמתנה נמי ניחא ליה דליקו בהימנותיה וק"ל:

בד"ה בההיא הנאה כו' וה"ל כאילו אמר לו שדה זו וכו'. פי' דה"ל כאילו אמר לו ועדיפא מיניה דהתם לא קי"ל כרב והכא כ"ע מודו משום דסמכא דעתיה טפי וכן כתבו מהרש"א ומהר"ם:

בגמרא הכא סמכא דעתיה. ולפמ"ש התוספות לעיל דכולה סוגיין בלא הכיר בה איירי צריך ליישב מאי ל' לא סמכא דעתיה דלוקח שייך הכא דפשטא דמלתא אשעת קנייתו קאי ותיפוק ליה דלקחה מעיקרא בחזקת שהיא שלו ויש ליישב ועמ"ש לעיל דיש להוכיח דבהכיר בה נמי איירי ודו"ק:

שם מ"ש רישא ומ"ש סיפא. לכאורה נראה דאפשטא דברייתא לא קשיא ליה מידי והיינו משום דס"ד דברישא לא אמר כלום משום דלא סמכא דעתיה דלוקח כיון דכ"ע מודו במוכר דבר שאינו ברשותו שיכול לחזור מיהא קודם שבא לרשותו ויכול למכרו לאחר ומש"ה לא סמכא דעתיה שמא יחזור וימכרנו לאחר קודם שיבא לרשותו אבל בסיפא דאמר היום סמכא דעתיה ולא חייש לחזרה דחד יומא ועוד דלאו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות אבל ממאי דשנינן דבלוקח מן הגזלן סמכא דעתיה ולא חייש שיחזור בו משום דניחא ליה דליקו בהימנותיה וזה שייך ג"כ במה שאירש מאבא ואפ"ה קאמר דלא סמכא דעתיה והיינו דשמא לא ירש כלום ולא תעלה מצודתו כלום כדפרש"י וא"כ מקשה שפיר דבסיפא דאמר היום אמאי קנה דהכא נמי לא סמכא דעתיה מהאי טעמא גופא וק"ל:

(טז סע"א) אמר רבא זו צריכה לפנים ולפני לפנים וכו'.—בערוך ע' פנם העתיק: "זו אינה צריכה לפנים ולא לפני לפנים ופירושו אין צריך לדקדק יותר". והיא גירסא נכונה מאד. ועי' בהפלאה שבערכין (שם) שהעיר, שזו היתה גם גירסת תשובת הגאונים, שהביא ברש"י כאן. ועי' בפי' ר"ח (שבת קמה א) שכתב: "דברים פשוטים הן ואין צריכין לפנים ולא לפני פנים".