בבא מציעא טו ע"ב

דף טו - ב

כאן, מה ששנינו בברייתא, שהבעל חוב נותן את היציאה, מדובר בשבח  המגיע לכתפים. דהיינו, שהפירות עומדין להקצר ^[53], אלא שעדיין צריכין לקרקע. פירות אלו נחשבים כפירות גמורים, ואין בעל חוב גובה אותן בלא לשלם את היציאה ^[54].

ואילו כאן, מה שאמר שמואל שבעל חוב גובה את השבח, ואינו משלם את היציאה, מדובר בשבח שאינו מגיע לכתפים.

ותמהינן: והא אנו רואים מעשים כאלו, של טריפת שבח, בבית דינו של שמואל בכל יום, וקא מגבי שמואל את כל השבח, אפילו בשבח המגיע לכתפים!

אלא לא קשיא: הא, מה שאמר שמואל שבעל חוב גובה את השבח, מדובר דמסיק ביה [שנושה בו המלוה] חוב שיש בו כשיעור ארעא ושבחא [כשיעור הקרקע והשבח].

ואילו הא, מה ששנינו בברייתא שאינו גובה את השבח, מדובר דלא מסיק ביה המלוה אלא כשיעור ארעא [שנושה בו רק כשיעור הקרקע], דאז טורף הבעל חוב את הקרקע, ויהיב ליה [מחזיר לו] ללוקח את שבחיה, שהרי השבח אינו מגיע לו, ומסליק ליה [ומסלקו בתשלום זה מהשדה].

ומה שנקט התנא לשון "ואת היציאה מבעל חוב", ולא נקט "נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע, והמותר [השבח] מבעל חוב", להשמיענו שאם היתה היציאה יתירה על השבח, נוטל מהשבח רק כנגד הוצאותיו, ואינו נוטל את כל השבח.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר שאפילו אי אית ליה זוזי [אם יש לו מעות] ללוקח לפרוע את החוב, לא מצי מסליק ליה לבעל חוב מן הקרקע על ידי פרעון החוב, אלא חייב לתת לו את הקרקע, משום שהבעל חוב קודם - שפיר. מובן, שבמקרה שלנו, שהושבחה הקרקע, והיא שוה עתה יותר מהחוב, נותן הבעל חוב ללוקח מעות כנגד השבח, ואין הלוקח יכול לתבוע קרקע כשיעור השבח, משום שהבעל חוב טוען כנגדו, הקרקע כולה שלי היתה, שהיתה משועבדת לי, ואתה ירדת אליה שלא ברשות!

אלא למאן דאמר: כי אית ליה זוזי ללוקח - מצי מסליק ליה לבעל חוב, נימא ליה הלוקח לבעל חוב: אילו הוה לי זוזי [אילו היו לי מעות] בשוויה של כל הקרקע - הוה מסלקינך מכולה ארעא [הייתי נותנן לך, ומסלק אותך מכל הקרקע].

השתא דלית לי זוזי - הב לי גרבא דארעא בארעא שיעור שבחאי [תן לי פיסת קרקע בשדה, כשיעור השבח שהשבחתי], ואת שאר הקרקע טול בחובך!

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן - כגון שעשאו הלוה לבעל חוב [את השדה] אפותיקי. דאמר ליה: לא יהא לך פרעון - אלא משדה זו. והואיל וכך, כולם מודים שאין הלוקח יכול לסלק את במעות ^[55].

הכיר בה הלוקח בשדה שאינה שלו [שאינה שייכת למוכר], אלא גזולה היא בידו, ובכל זאת לקחה, ולבסוף טרפוה מהלוקח, האם חוזר וגובה מעות מהמוכר, או לא.

אמר רב: מעות כנגד מה ששילם על הקרקע - יש לו ללוקח מהמוכר. אבל שבח - אין לו ^[56], לפי שכבר מתחילא לא היתה הקרקע קנויה לו ^[57].

ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו.

במאי קמיפלגי?

רב סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, שאין הקרקע שייכת למוכר, ובודאי יטרפוה ממנו, וגמר בדעתו ונתן את המעות למוכר לשום פקדון ^[58]. לכן, עתה שטרפו ממנו את השדה, גובה את הפקדון שהפקיד אצל המוכר.

ותמהינן: אם להפקיד אצל המוכר נתכוין, למה לו לעשות זאת בעקיפין? ונימא ליה בהדיא שנותן לו את המעות לשום פקדון!

ומבארינן: סבר הלוקח, שאם יתן לו להדיא בתורת פקדון, לא מקבל [לא יהא המוכר מוכן לקבל ממנו], לפי שאינו רוצה לשמור את ממון חבירו.

ושמואל סבר: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר ונתן את המעות לשום מתנה.

ותמהינן: ונימא ליה בהדיא שנותן לו את המעות לשום מתנה!

ומבארינן: כסיפא ליה מילתא [המקבל מתבייש] לקבל מתנה בצורה מפורשת. לכן התחכם הלוקח לתת לו מתנה בצורה זו, שלא יבין שנתכוין מעיקרא לתת את המעות בתורת מתנה.

ומקשינן: והא פליגי ביה רב ושמואל בענין זה חדא זימנא!

דאיתמר: המקדש את אחותו, רב אמר: היות ואין הקידושין חלים, מעות הקידושין חוזרין למקדש.

ושמואל אמר: המעות נשארות אצל האחות בתורת מתנה.

וביאור מחלוקתם:

רב אמר: מעות חוזרין, משום שאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לה את המעות לשום פקדון.

ונימא לה שנותן לה מעות לשום פקדון?

סבר: לא מקבלה מיניה.

ושמואל אמר: המעות מתנה, משום שאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לה את המעות לשום מתנה.

ונימא לה שנותן לה מעות לשום מתנה!

כסיפא לה מילתא.

אם כן, לשם מה נחלקו רב ושמואל בשני מקומות באותה מחלוקת?

ומתרצינן: צריכא! דאי איתמר מחלוקתם רק בהא, בהכיר בה שאינה שלו, היינו סוברים שדווקא בהא קאמר רב שהמעות פקדון, דהרי לא עבדי אינשי דיהבי מתנות לנוכראה [אין דרך בני אדם לתת מתנות לנכרים, לאנשים שאינם קרוביהם ומכיריהם].

אבל גבי אחותו, אימא מודה ליה רב לשמואל שהמעות מתנה! לכן הוצרך רב לומר גבי המקדש אחותו, שאף כאן המעות פקדון.

ואי איתמר בהך, במקדש אחותו, היינו סוברים שדווקא בהך קאמר שמואל שהמעות מתנה, משום שדרך האדם לתת מתנות לקרוביו. אבל בהא, בהכיר בה שאינה שלו, אימא מודה ליה לרב שאין המעות מתנה, אלא פקדון, לכן צריכא [הוצרכו לחלוק בשני העניינים].

ומקשינן: אם אכן זהו טעם מחלוקתם של רב ושמואל, יקשה, בין לרב דאמר שהמעות פקדון, בין לשמואל דאמר שהמעות מתנה, האי, הלוקח, לארעא במאי קא נחית [באיזו זכות הוא יורד לקרקע], ופירות היכי אכיל [ואיך הוא אוכל מפירותיה]? הרי לא נתכוין כלל לקנותה!

ומבארינן: סבר הלוקח בליבו: אנא איחות לארעא, ואיעביד [ואעבדנה], ואיכול בגויה [ואוכל ממנה], כי היכי דהוה קא עביד איהו [כפי שהיה עושה הגזלן עד עתה] ^[59].

ולכי אתי מריה דארעא [ולכשיבוא בעל הקרקע ויקחנה מרשותי], אזי זוזאי נהוו [מעותי יהיו] אצל המוכר פקדון או מתנה. לשיטת רב דאמר שאדם מתכוין לתת מעותיו בתורת פקדון - יהיו המעות פקדון. ולשמואל דאמר מתנה - מתנה.

אמר רבא, הלכתא: א. יש לו מעות ויש לו שבח, ואף על פי שלא פירש לו את השבח ^[60].

ב. הכיר בה שאינה שלו, ולקחה, מעות יש לו, שבח - אין לו.

ג. אחריות טעות סופר הוא. בין בשטרי הלואה, בין בשטרי מקח וממכר.

בעא מיניה שמואל מרב: אם חזר הגזלן ולקחה [את השדה] מבעלים הראשונים לאחר שמכרה ללוקח - מהו, מה הדין, האם יכול הוא עתה להוציא את השדה מהלוקח ^[61], כפי שהיו עושים הבעלים, או לא?

אמר ליה: מה מכר לו ראשון [הגזלן] לשני [ללוקח], לא רק את השדה כמות שהיא עתה, אלא אף כל זכות שתבא לידו בשדה לאחר מכן. ובודאי כשקנאה לאחר מכן מהבעלים, נתכוין שיהא המקח מקוים ביד הלוקח ^[62].

והוינן בה: אם כן, מאי טעמא? לשם מה חזר הגזלן וקנאה מהבעלים?

מר זוטרא אמר: ניחא ליה בכך, כי היכי דלא נקרייה גזלנא [כדי שלא יקראנו הלוקח גזלן, כאשר יבוא הנגזל ויטרפנה ממנו].

רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה [נוח לו בכך, כדי שייחשב אדם מהימן].

מאי בינייהו?

איכא בינייהו דמית לוקח לאחר שקנאה הגזלן מהבעלים ^[63]. ועתה בא הגזלן להוציאה מבני הלוקח.

והני מילי בדלא מסיק ביה בעל חוב אלא ק' בלבד אבל אם נושה בו כשיעור ארעא ושבחא נוטל הכל ואינו נותן ללוקח אפי' ההוצאה וזו שינויא דשמואל היא ולא סמכינן עלה אלא לעולם נותן הבעל חוב ההוצאה ללוקח כפשוטה דהא מתניתא וכי יהיב ליה דמים ולא מן הקרקע עצמו בשעשאה לו אפותיקי דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו השדה ואליבא דמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבע"ח בזוזי מוקים להא מתניתא בשעשאה לו הלוה אפותיקי וחזר ומכרה. ואסקי' אפי' שבח המגיע בכתפים כגון ענבים שהגיעו להבצר וקמה להקצר שהגיעו ליטלם בכתפו ולצאת כיון שעדיין כקרקע הן הכל נוטלם הבעל חוב בחובו. וכבר פירש' היטב בפרק המקבל שדה מחבירו בענין שלשה שמין להן השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובע"ח ליתומין ובעל חוב ללקוחות דלעולם נוטל הלוקח ההוצאה מן הבעל חוב כפשוטה דהא מתניתא דלא גרע מן היורד לשדה חבירו ונטעה שלא מרשותו דקי"ל שמין לו וידו על התחתונה ופירשנוה בפ' מי שמת.

הכיר בה שאינה שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו שבח אין לו. ושמואל אמר אפי' מעות אין לו.

ואסיקנא רב אמר מעות פקדון ושמואל אמר מעות מתנה וכן לענין מקדש אחותו רב אמר מעות פקדון וחוזרין ושמואל [אמר] מעות מתנה ואינן חוזרין וצריכא.

אמר רבא הלכתא המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינו שלו יש לו מעות ויש לו שבח דאושבחא ארעא ממילא כגון שקנאה במנה ועתה הוקרה ושוה מאתים יש לו כגון זה השבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר אבל אם נטע אילנות והשביח בין הלוקח בין הגזלן לוקחין שיעור שבחם מן הנגזל. הא דבעא שמואל מרב חזר ולקחה מן הבעלים הראשונים מהו.

ופשט ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ניקרייה גזלנא.

רב אשי אמר ניחא ליה דליקום בהימנותיה.

הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. פי' ברייתא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד ולפיכך נוטל הוצאה מב"ח דמשתרשי ליה זוזי ואינו נהנה בהם ושבח מבעל הקרקע דאלו ב"ח גופיה אמר ליה ארעאי אשבח ואוקימנ' דשוויה ניהליה אפותיק' וש"מ דאי שויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד גבי לה כולה ולא משלם אלא הוצאה בלחוד, וכן כתב רבינו הגדול.
ורש"י ז"ל כתב בפירושיו והאי דנקט למילתיה בלשון הוצאה ולא תני הכי נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב משום דהיא גופה קמשמע לן דהיכא דהוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח נר' שהוא מעמידה כגון דמסיק ביה שיעור ההיא שבחא דממיל' כגון דשויא ארע' אלפא ושב' דממיל' מאה ודמחמת ההוצאה מאה ומסיק ביה אלף ומאה זוזי וגבי שבחא דממילא דהא מסיק ביה כנגדו והוצאה שקיל ליה מב"ח ולפום האי פירושא לא גבי לעולם ב"ח אלא בכדי חובו בין שבחא דממיל' בין דמחמת הוצאה ולא סליק שפיר דא"כ אמאי פליג בין שבח להוצאה אטו משום סיפ' תני תנא טעותא וכיון דמפליג בין שבח להוצאה טעות' היא ועוד דה"ל למתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל כנגד חובו מבעל קרקע והשאר מב"ח ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו בהוצאה אלא שיעור שבח ועוד דסיפא גופא לא איצריכא ליה שאין לך מוציא הוצאות על נכסי אחר שיטול בהוצאה שיתירה על השבח אלא א"כ עשאו שליח וירד ברשותו ואפילו מוציא על נכסי אשתו קטנה ולישנא דגמ' נמי לא דאיק כותיה:

הניחא למ"ד אי אית לי' זוזי ללוקח וכו' נימא ליה השתא הב לי גריע' דארע' בארעא שיעור שבחאי. הכי קא קשי' לי', אמאי אמרת דטריף שבחא דממיל' לימא ליה הב לי שבחאי כוליה שעכשו אני פורע לך קרקע בחובך ואין לך לטרוף יותר מחובך שהרי הקרקע שלי שאם רציתי לפרעך מעות הייתי פורע ועכשיו קרקע זו שלי תעלה לי במקום מעות והב לי כוליה שבחאי ומגופא דארעא ולא תסלקני בדמים וכך פי' רבינו האיי גאון שמצינו שכתב בספ' מקח וממכ' בשער כ"ח והיכא דהיה אותו שבח יתר על חובו של ב"ח ונטלו ב"ח דאין אתה מוצא בזה הענין שאם יש שם יתרות על חובו שיטול אותו ב"ח אלא כגון שהיה השדה אפותיקי, וכן כתב אף בשער כ"ז, וכן כתב רבינו הגדול.
אבל ר"ח פי' דל"ק ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע וכדברי רבינו הגדול ז"ל עיקר ואי כפר"ח ז"ל מאי קושיא דילמא מאי נוטל נוטל בקרקע ואע"ג דקתני מב"ח כיון דארעא גבי [הבע"ח ולוקח דנוטל בשביל הוצאה] דידיה היא מב"ח הוא דשקיל ומי קתני נוטל במעות , ורש"י יפרש בעל כרחו כדברי ר"ח ז"ל לפי סוגייתו שכתבנו למעלה וכמו שמפורש בפירושיו:

אמר רבא הלכתא מעות יש לו וכו'. ולא אמר הלכתא כוותיה דרב, אפשר משום דבעי למימר אחריות טעות סופר הוא דלא רב אמרה ובעי לפרושי נמי ואע"פ שלא פירש לו את השבח ורב דילמא בשפירש לו קאמר ואפשר דמחלפי לה:

אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. יש מי שמשבש ואומר ה"מ היכא דאמר להם כתבי לו את השטר אבל אם לא כתב לו שטר לא ואע"ג דק"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ה"מ בשקבל עליו אחריות מפורש אבל לא קבל עליו אלא מכר סתם ולא כתב לי שטר מכר אינו גובה ואין בדברי זה ממש א"כ היכי איכא קלא לאחריות זה בלא שכיר אלא מתוך שכל מקח יש לו אחריו' וכי זבין בפרהסיא זבין מ"ה גובה הא אם היה צריך לפרש הרי הוא כמלוה בעדים וכשאר תנאין בדיני מקח וה"נ מוכח בפרק חזקת בהויה דמכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה וכו' ובמסכת בבא בתר' אכתוב בע"ה:

אחריות טעות סופר היא אפי' אחריות דעלמא כגון שנמצאת שדה שאינה שלו וכ"ש אחריות דנפשיה ומחמתיה והכי כתב רבינו האי גאון ז"ל בתתשובה והוי יודע דהיכא דקבל עליה אחריות דנפשיה כמאן דמפרש דליכא עליה אחריות אחר דמי ואי כתב ליה קבילת ענאי אחריות דמחמתיהסתם ליכא עליה אחריות דעלמא אבל אי קבל עליה אחריות דעלמא סתם כ"ש דמחייב באחריות דמחמתיה.
והכי כתב רבינו האי גאון ז"ל בספר המקח, אבל במתנה א"נ קבל עליה אחריות דעלמא לא מחייב באחריות דמחמתיה דהיינו ב"ח. דידיה אבל קביל עליה אחריות סתם כולן בכלל:

א"ל מה מכר לו ראשון לשני כל זכות וכו'. ובעינן מ"ט, דאפי' לרב דאמ' אדם מקנה דשב"ל ה"מ כשאמר לכשיבאו לידי קנה מעכשו אבל מכר לו סתם ואח"כ באו לידו יכול לחזור בו א"נ דשמואל דקבלה מיניה קאמרינן מ"ט קבלה א"נ דאליבא דרבנן בעא מיניה דאלו לר"מ פשיט' דקנה ולהכי בעי' מ"ט הא דבשלב"ל הוא והיינו דהוינן בה מבריתא דמה שאירש מאבא ולא אמרינן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי לר"מ, אלמא לרבנן קאמר.
ואוקימנא משום דניח' ליה דליקו' בהימנותיה כלומר ועכשו כשלקח לצרכו של לוקח לקח ונעש' כשלוחו דלא ק"'ל כנהרדעי דאמר מי הודיעו לבעל החטי' שיקנה חטיו לבעל המעות א"נ הכא כיון דידע דמכרה קים ליה דלצורך לוקח הוא לוקחה הילכך קנאה לוקח מיד המוכר שהוא הנגזל ואע"פ שעמד גזלן וצווח אחר שלקחה מידו:

איכא בינייהו דמית לוקח. פרש"י ז"ל לאחר שקנה ולא בעי לאוקמי ברשותיה אלא בחייו של לוקח ולפי פי' זה היה לן למימר א"ב לאחר מיתת לוקח וכן פירש דמית גזלן לאחר שקנאה ולא רצה להעמידה לפני לוקח אלא בחייו ואחרים פירשו דמת לוקח קודם שלקחה אבל אם לאחר שלקחה מת קנאה לוקח לעולם ומית גזלן קשיא להו, ופירש הרב אב בית דין ז"ל דמית גזלן ובנו שלו לקחה מבעלים הראשונים [ולא הוא] (ולא היא). ויש שדחקו ואמרו כגון שלקחה כשהוא גוסס או מצוה מחמת מיתה ואומר תנו מנה לפלוגי אם אמות ושדהו תהא קנויה לי מעכשיו וגרסי לה דמיית גזלן כלומר שהוא נוטה למות, ולענין הלכה לא נפקא לן מידי:

לא קשיא הא דמסיק בה שעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק בה שעור ארעא ושבחא. פירוש: ברייתא דקתני ההוצאה מבעל חוב, בדלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, והלכך נוטל את ההוצאה מבעל חוב, דמשתרשי ליה זוזי ואיהו [נהנה] בהן, ושבח מבעל הקרקע, דאלו בעל חוב אמר ליה, ארעאי הוא דאשבחא. ואוקימנא בדשויה ניהליה אפותיקי, אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שעור ארעא בלא שבחא, לא שקיל לכוליה שבחא, אלא כשעור חובו, דהא אי אית ליה זוזי ללוקח מסלק ליה בזוזי, והשתא דלית ליה, קיימא ליה ארעא במקום זוזי, ומישם שיים ליה ארעא בזוזי, ויהיב ליה כשעור חובו, וטופינא שקיל ליה לוקח, והיינו דאקשינן הא ניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו', כלומר משום דאמר ליה ארעאי הוא דאשבחא, אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה בזוזי, אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא, ואפילו מאי דיתר על חובו, לימא ליה הב לי גריוא דארעא שעור שבחאי, דמישם הוא דשאימנא לך ארעא בזוזי.
ומכל מקום שמעינן מהא דאי שויה ניהליה אפותיקי, אף על גב דלא מסיק ביה אלא שעור ארעא בלא שבחא, גבי ליה כולה ולא משלם ליה אלא הוצאה בלחוד. וכן כתב הרי"ף ז"ל ורבינו האיי ז"ל בספר מקח וממכר בשער כז ובשער כח. אבל רש"י פירש דלעולם לא שקיל בעל חוב יתר מכנגד חובו, וברייתא דקתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע, ואוקימנא דלא מסיק ביה שעור ארעא ושבחא, לאו דלא מסיק ביה כנגד שבחא כלל, אלא דלא מסיק ביה שעור ארעא וכוליה שבחא קאמר, אבל שעור מקצת שבחא אסיק ביה.וכתב הרב ז"ל דבדין הוה דליתני הכי, נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב, אלא נקט למילתיה בלשון הוצאה, משום דהיא גופה קא משמע לן, דהיכא דהיציאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. והאי דאקשינן הא ניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו', לא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע, וכן פירש ר"ח ז"ל. ואין פירושו מחוור, דכיון דלעולם אין בעל חוב נוטל אלא כנגד חובו בלחוד, אמאי פליג בין שבח להוצאה, ואי משום סיפא, מי תני שבישתא ברישא משום לאשמועינן דינא בסיפא, הא לא שקיל שבח לעולם אלא כנגד חובו, ויתר מהוצאה [נמי] שקיל לוקח מיניה דבעל חוב. ועוד דדינא גופה דסיפא לא אצטריך לאשמועינן, דפשיטא הוא, דאי יציאה יתרה על השבח, לא שקיל אלא הוצאה כנגד השבח, ואין לך יורד לתוך של חברו ונוטל יותר משבחא, אלא יורד ברשות בלחוד. והא דאקשינן נמי הא ניחא למאן דאמר וכו', לפי פירושם לא ניחא, ומאי קושיא, דילמא מאי נוטל דקתני, נוטל בקרקע שעור הוצאה, ואף על גב דקתני מבעל חוב, כיון דארעא גבי דידיה היא מבעל חוב הוא דשקיל.

הכיר בה שאינה שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. ודוקא בשלא כתב לו את האחריות, הא כתב לו, אפילו לשמואל מעות יש לו, דהא טעמא דשמואל, משום דמעות מתנה, וכשכתב לו, הא גלי דעתיה דלא נתכוון למתנה, ומיהו שבח אין לו, דהא מחזי כרבית, כיון דהכיר בה, ומכל מקום אי קנו מידו, או שיש לו קרקע, וכתב לו את האחריות, מסתברא דאפילו שבח יש לו, בין לרב בין לשמואל.

רב אמר מעות פקדון. ומיהו יכול המוכר להשתמש בהן, וחייב באחריותן ואפילו נאנסו, דהוה ליה כמפקיד מעות אצל השלחני (לקמן בבא מציעא מג, א).

אמר רבא הלכתא נמצאת שדה שאינה שלו יש לו מעות ויש לו שבח וכו'. האי דפריש נמצאת שדה שאינה שלו, הכיר בה שאינה שלו, ולא קאמר הלכתא כרב בתרוייהו, משום דאיצטריך לאשמועינן אפילו לא פירש לו את השבח, ואי סתים ואמר הלכה כרב, הוה אמינא דילמא כשפירש לו את השבח, דאפילו בהא פליג שמואל ואמר אין לו.

הכיר בה שאינה שלו מעות יש לו שבח אין לו. כתב בעל המאור ז"ל, דדוקא בשלא קנו מידו ואין לו קרקע, הא קנו מידו, אי נמי יש לו קרקע, אפילו שבח יש לו, [ו]הכיר בה לרב, כלא הכיר בה לשמואל. ואינו מחוור, דהא כשהכיר בה לרב, מעות פקדון, ואם כן היאך יש לו שבח. ועוד דאם איתא, לא הוה סתים רבא ואמר שבח אין לו, דהא כשיש לו קרקע, אי נמי קנו מידו, יש לו. אלא ודאי, לא שנא הכי ולא שנא הכי, אין לו, אלא אם כתב לו את האחריות, וכמו שכתבנו למעלה (ד"ה הכיר).

הא דבעי שמואל מרב חזר ולקח מבעלים הראשונים מהו. פירוש בשלא הכיר בה, הא הכיר בה, לא אמרינן בה מה מכר ראשון לשני, דהא לרב מעות פקדון, ולשמואל מעות מתנה, ולא שייך למימר דניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא וניחא ליה דליקום בהימנותיה. ולקמן נמי דאמרינן תהא במאמינו, בשלא הכיר בה שייך, ולא במכיר בה, וכן פירשה הרי"ף ז"ל בהלכות, וכן פירשו המפרשים.

מאי טעמא. כלומר במה קנאה, דהא דבר שלא בא לעולם היא. ואי משום דרב כר' מאיר סבירא ליה (לקמן בבא מציעא טז, ב), היאך קבלה מיניה שמואל, ושמואל גופיה היכי מבעיא ליה, דשמואל לית ליה דר' מאיר.

אמר מר זוטרא ניחא ליה לאיניש דלא לקרייה גזלנא. כלומר ואנן סהדי דלאוקומה קמי לוקח קבעי ליה, ונגזל על דעת לוקח מוכרה לו, ולו הוא מקנה אותה על ידי גזלן זה, ואפילו למאן דאמר התם בבבא קמא (קב, ב) מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות, התם הוא דלא ידע בשליחותו של זה, אבל הכא דידע נגזל דמכרה זה לאחר, ועכשיו הוא מחזר אחריה כדי להעמידה לפניו, גם הוא מתכוין ל[ה]קנותה לו לללוקח.

איכא בינייהו דמית לוקח. פירש רש"י ז"ל: דמית לוקח לאחר שלקחה זה, דלמאן דאמר ניחא ליה דלא לקריוה גזלנא, לא נתכוון זה להעמידה לפניו אלא לימי חייו, כי היכי דלא ליקריוה גזלנא, הא לאחר מותו לא, דהא מית ליה. והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש כן, מדאמר בתר הכי אלא איכא בינייהו דמית גזלנא, דעל כרחין דמית לבתר דלקחה, ומית לוקח דומיא דמית גזלן. ואינו מחוור, דכיון דזכה בו לוקח היאך היא יוצאה מתחת ידו לבסוף. אלא הכי פירושו דמית לוקח בשעה שחזר ולקחה זה, ומית גזלן, כלומר שהיה עומד למיתה, כלומר שהיה גוסס, דשוב אינו חושש אם יקראוהו גזלן.
ויש ספרים דגרסי דמית גזלן למאן דאמר ניחא ליה דלא לקריוה גזלנא הא מית ליה. כלומר ואתי בניה ומפקי מיניה דלוקח. קשה לי היכי מפקי ליה אינהו מיניה, והא אמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צא, ב), ההוא גברא דזבין כתובתא דאימיה בלא אחריות, לבסוף שכיבא אימיה וכו', ואסיקנא, נהי דאחריות דעלמא לא קביל ליה עלויה, אחריות דנפשיה מי לא קביל ליה עלויה. וניחא לי, דהתם ממכרו ממכר [דהא ארעא דידיה הוא דיורשה מאביו, אלא דמיחדה לכתובתה דאימיה, אבל הכא דאין ממכרו ממכר], דהא נמצאת שאינה שלו, ואין המעות אלא כעין הלואה, לא.

שבח זה שאמרנו שבעל חוב גובהו לא סוף דבר כשאינו מגיע לכתפים כגון שבח שבגוף הקרקע או פירות שצריכין עדין לקרקע אלא אף כשמגיע לכתפים והוא פירות שנתבשלו כמו שבארנו למעלה הואיל ולא נתלשו עדין ולא אמרו כל העומד לקצור כקצור דמי אלא לענין שדינן כמטלטלין ופירוש המגיע לכתפים שכבר הגיעו להבאה על כתף וכן פרשוהו גדולי הרבנים אבל מקצת חכמי הצרפתים פרשו שאין מגיע לכתפים שבח שבגוף הקרקע כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שירטון והמגיע לכתפים דבר שסופו לבא לידי הבאה כגון פירות ומ"מ דוקא שלא נתבשלו הא כל שנתבשלו הואיל ואין צריכין לקרקע אין בעל חוב גובה מהם כמו שפירשנו טעמם למעלה ופי' המגיע לכתפים הראוי להגיע לכך ויש מפרשים מגיע לכתפים שבא על ידי טורח הבעלים ועמל גופם ושאין מגיע לכתפים הוא הבא מאליו הא פירות אפילו שהם צריכים לקרקע אינו גובה כלל ובכלל פירות הם וכבר בארנו שאין בעל חוב נוטל פירות אלא אם אין צריכין לקרקע נוטלן לוקח ואם צריכין לקרקע שמין אותם כמה הם יפים ונותן בעל חוב ללוקח כשעור זה ויש מקשים עליהם שהרי במסכת כתבות פרק נערה שנתפתתה אמרו ההיא דאתיא לקמיה דרב יוסף אמר להו הבו לי מתמרי דעל בוריא ואמרו ליה אי בעל חוב כי האי גונא הוא מי אמר מר הכי אמר להו דחזיין לבורייא קא אמינא סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי אמר להו דצריכי לדיקלא קאמינא ומכאן נראה להם כשטה אמצעית ומ"מ אינה קושיא שזו של כתבות נאמרה לענין שיהו אותן הפירות מקרקעי כדין כל מחובר לקרקע ולהוציאן מדין מטלטלין שאינן משועבדים לבעל חוב אחר שצריכות לקרקע אבל לענין בעל חוב הטורף מן הלוקח אפשר שאף בצריכים לקרקע לא יטלם כלל וכשיטה אחרונה או אף בצריכים לקרקע יטלם וכשיטה ראשונה:

כל שיש מחלקת בין הטורף והנטרף שזה אומר שהושבח וזה אומר שלא הושבח יראה שהמוציא מחברו עליו הראיה ואם היה מחלוקת בצד אחר והוא שזה אומר בידי הושבחה וזה אומר ביד המוכר או הנותן הושבחה רבותי מספקים בה ומ"מ לענין בעל חוב שבא לטרוף מן היתומים אמרו שאם היתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר שמא אביהם השביח שעל היתומים להביא ראיה כמו שיתבאר במקומו:

כבר בארנו למעלה בהכיר בה שאינו שלו ולקחה שאין לוקח גובה מן הגזלן לא שבח הבא מאליו ולא פירות על הצד שבארנו למעלה וטעם הדברים שמתוך שהכיר בה אין כאן מכר כלל ואין זה אלא הלואה וכשהוא נוטל את השבח הרי הוא כנוטל שכר מעותיו ומ"מ יש מי שפוסק שאם פירש לו את השבח ויש לו קרקע או שקנו מידו אע"פ שהכיר בה יש לו שבח שהרי שם מכר עליו מ"מ ואין הדברים נראין ולא עוד אלא שטעם הדבר במה שאינו נוטל את השבח נראה יותר מצד שאדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון:

זה שאמרנו שבעל חוב הבא לטרוף קרקע של לוה מיד הלוקח טורפו עם השבח דוקא בשכתב לוה למלוה דאקני ר"ל ששעבד לו נכסים שהוא עתיד לקנות אבל אם לא כתב לו דאקני אע"פ שהוא גובהו מן הלוה עצמו שהרי אמרו מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה מ"מ אינו גובהו מן הלוקח:

זה שבארנו בבעל חוב שנוטל את השבח שאם שבח שעל ידי הוצאה הוא אינו גובה אלא חציו כך הדברים מתבארים בבבא בתרא פרק מי שמת וטעם הדבר הוא ממה שיתבאר שם שכל שלא כתב לוה למלוה דאקני לא נשתעבד מה שקנה אחר הלואה וכן אם כתב דאקנה וחזר ולוה וכתב לשני דאקנה וחזר ולוה וכתב לשלישי דאקנה וכן הרבה ואחר שלוה מבעלי חובות הרבה וכתב להם דאקנה קנה קרקע כלם שוין בקרקע זה ומעתה זה שלוה ואח"כ מכר נעשה משועבד למלוה וללוקח ושבח זה שהוא בא אחר שמכרו הם נכסים שקנה אחר שנשתעבד לשניהם ומפני זה חולקים שניהם בשדה זה מכאן כתבו גדולי המחברים בראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו דאקני וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו דאקנה וקנה אח"כ שדה ומכרה ליהודה במאה וחמשים והשביחה יהודה על ידי הוצאה ועמדה על שלש מאות ושמעון ולוי טורפין הקרן וחולקין אותו בשוה ונמצאו ע"ה לכל אחד ואח"כ חוזרין שלשתן ר"ל שמעון ולוי ויהודה וחולקין את השבח שהוא מאה וחמשים ומ"מ אין שמעון טורף מהם כל חלקו שהרי הושלם חובו בכ"ה דינרין והילכך אינו נוטל מהם אלא כ"ה דינרין ונשארו קכ"ה דינרין שבח וחולקין אותו בין לוי ויהודה ס"ב ומחצה לכל אחד ונמצאו ביד לוי קל"ז ומחצה ויש חולקין בחשבון זה ומפקיעין לראשון בכדי חשבון:

בעל חוב הבא לטרוף מן היתומים והשביחו היתומים על איזה צד נוטל בעל חוב מהם שבח ועל איזה צד אינו נוטל אין זה מקומו ובפרק המקבל יתבאר דין זה בע"ה:

מאחר שביארנו שזה שאמרו בעל חוב גובה את השבח פירושו בחצי שבח סוגיא זו שבכאן שאמרה הא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אתה צריך לפרשה בשבח מאליו לענין פסק ומ"מ לענין פירוש אתה מפרשה אף במחמת הוצאה ולא תפרשהו על חצי שבח ומ"מ פסק הדברים כמו שכתבנו והרבה מפרשים נוטים לפסוק בדרכים אחרים עד שנתבלבלו הפסקים בענין זה ואנו כתבנו מה שנראה לברור מתוך דברי כלם:

כלל הדברים שכל שהלוה בעל חוב למוכר שיעור קרקע ושבחו והוא שבח הבא מאליו ולא נעשית לו אפותיקי ואין ללוקח בכדי לסלקו טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר בכל ואם יש לו דמים ומסלקו נותן לו דמי קרקע ושבחו וחוזר לו על המוכר בכל השבח ואפילו היה יתר מהוצאה ואם הוצאה יתרה גובה ממנו השבח לבד הלוה שיעור קרקע ושבחו ונעשית לו אפותיקי אין מסלקו בדמים אלא טורף את כלו וחוזר לוקח על המוכר לא הלוה כשיעור כלו ולא נעשית לו אפותיקי ואין בידו לסלקו גובה כשיעור חובו בקרקע והנשאר ללוקח אם הוא ראוי לו ואם אינו ראוי לו נוטל דמיו שלא נאמר ללוקח הב לי גריוא דארעא אלא לתועלתו ורצונו לא הלוה כשיעור כולו ונעשית אפותיקי טורף זה את כלו ופורע את הלוקח על מה שנשאר לו בדמים אפילו בחלק הראוי ובכל אלו גובה הכל מן המוכר ואם לא הלוה אף כשיעור קרקע יראה שהלוקח מעכב חלקו בקרקע כמו שכתבנו נעשית לו אפותיקי והלוה כשיעור כלו אלא שהיה השבח כהוצאה שאינו נוטל אלא חציו טורף את כלו וחצי שבח של זה נפרע במעות וידו על התחתונה והרבה מפרשים כוללים דינים אלו בדרכים אחרים וברוך בעל המאזנים:

כל שקדש את האשה בטעות המעות של קדושין חוזרין אבל כל שלא נתקדשה בטעות אפילו מת אחד מהם קודם הנשואין או שגירש אין הקדושין חוזרין שהקדושין מתנה גמורה הם וכל שקדש אחת מחייבי כריתות שהדבר ידוע שאין קדושין תופסין בהן אין כאן קדושי טעות ואין חוזרין שהכל יודעין שאין קדושין תופסין בהן וגמר ונתן לשום מתנה:

זה שבארנו במוכר שדה שאינו שלו לחברו שאין המכר מכר כלל מ"מ אם חזר הגזלן אחר שמכרה ולקחה מן הנגזל נתקיימה מיד ברשות הלוקח ואין גזלן זה יכול להוציאה מיד הלוקח מצד שהוא עומד עכשו במקום הנגזל שמ"מ אנו אומרים מן הסתם שלא טרח הגזלן בכך אלא להעמידה בשופי ביד הלוקח שמא תאמר ומה אנו צריכין לטעם זה והרי מ"מ חייב באחריותה ואפילו התנה בפירוש שלא קבל עליה אחריות הרי על כיוצא בזה אמרו במסכת כתובות נהי דאחריות דעלמא לא קביל עליה אחריות דנפשיה מיהא קביל עליה לדעתי אינה קושיא שמ"מ נותן המוכר ללוקח מעות שקבל ממנו וקצת חכמים מתרצים שאינו דומה שבאותה של מסכת כתובות דעת הלוקח סומכת על כך ממה שאמר לו אי אתיא אימא ומערערא לא מפצינא לה שזהו כמו שאומר שאם תבא לידו מ"מ לא יערער עליו אבל בזו הרי אנו מבארים בסמוך שאם תבא לידו בתורת ירושה אין הלוקח מרויח כלום בכך כמו שיתבאר נמצא שאין דעת הלוקח סומכת על כך ומה שאמרו בכאן מה מכר לו ראשון כל זכות שתבא לידו אין טעם זה עולה בסוגיא זו ומתוך כך נראה לי ששאל עליה וטעמא מאי כלומר שטעם זה אינו שמאחר שהתנה בפירוש שאין מקבל עליו אחריות לא מכר לו זכות הבאה לידו אחר כן והוצרך לטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה ודבר זה אינו אלא בראינו שהוא משתדל בכך כגון שחזר ולקחה ולשיטה זו לא נאמרו הדברים אלא בשלקחה זה בעוד שהיה הקרקע ביד הלוקח הא אם כבר הוציאה נגזל מיד הלוקה ובא גזלן ולקחה אח"כ מן הנגזל אינה חוזרת מידו ללוקח וזו היא דעת גדולי הפוסקים והמחברים:

ומ"מ יש בשמועה זו שטה אחרת לגדולי המפרשים והוא שכל שהקרקע עומדת ביד הלוקח ולקחה הגזלן מיד הנגזל אין ספק שלא הוצרך בעל התלמוד לבא בה מטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה שכל שמכר אע"פ שהתנה שלא באחריות מכר מ"מ הוא עצמו אינו יכול להשתדל להוציאה מידו ולא באה שמועה זו אצלם אלא בשכבר בא נגזל והוציאה מיד הלוקח ואח"כ בא גזלן ולקחה מן הנגזל ואמר עליה שלא טרח זה ולקחה אלא להשיבה ליד הלוקה והוצרך בזו לטעם ניחא ליה דליקום בהימנותיה ויש מי שמוסיף בזה שאף בבאה לו בירושה לא נאמר למטה שאין בה תועלת ללוקח אלא בשכבר יצאה מידו הא אם בידו עדין לא יוציאנה הוא עצמו מידו ולדעתנו מוציאה מידו אלא שנותן מעות שקבל וכן פרשוה חכמי הצרפתים:

דברים אלו יש מי שפירש שלא נאמרו בהכיר בה שאינה שלו ולקחה ויראה לי שאף בזו כן הרי מ"מ נוח לו שלא יתנו בני אדם דופי בנאמנותו:

(ואזדו לטעמייהו) דאיתמר המקדש את אחותו כו' ובערכין בריש פ' המוכר שדהו אמרי' איתמר המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכורה ויצאה ושמואל אמר אינה מכורה כל עיקר. פי' רב אמר מכורה ויוצאה וחוזרת לבעלים בחנם. והלוקח הפסיד מעותיו ושמואל מסקינן התם דאמר אינה מכורה כל עיקר להיות תוספת את הדמים אלא מעות חוזרין ללוקח והשדה חוזרת לבעלים. ואי קשיא (אמרי') [אמאי ] לא אמרי' התם נמי אדם יודע שקרקע אין לו ומעות לרב ליהוי פקדון וליהדרו ולשמואל ליהוי מתנה ולא ליהדרו כדאמרי' הכא. והיאך החליפו שיטתן. יש לומר בודאי כשגזל שדה ומכרה וידע הלוקח שהיא גזולה אין זה מכר כלל וכן המקדש את אחותו אינן קידושין כלל והילכך רב סבר שהמעות לא נתנם אלא בשביל פקדון. ושמואל סבר לשם מתנה. אבל המוכר שדהו ביובל חייל עלי' שם מכר ואם קנה עמה מטלטלין נקנין עמה דמכור מכר הוא. אלא דרחמנא אמר תיהדר לבעלי' ובהא פליגי דרב אמר כיון דהוי מכר הדרי בחנם דהכי פקיד רחמנא למהדר כל שדה בחנם ודמי למי שמכר שדהו ביום כ"ט באלול דהיא מכורה ויוצאה בחנם. ושמואל סבר כיון שאינו רשאי לעכבה בידו שעה אחת להיות ברשותו מחזיר לו מעותיו דמקח טעות הוא. ולא דמי ללוקח שדה שאינה שלו דלא הויא מכר כלל. דאמרי' דלא יהיב לי' אלא לשם מתנה אבל הכא דחייל עלה שם מכר אלא שחייב להחזיר השדה לבעלים מיחזי כמקח טעות שהוא סבר דדוקא בשנת היובל לא יוכל להחזיק בה אבל לאחר היובל יתקיים ממכרו ואילו ידע שגם לאחר היובל אינו מכר לא היה נותן לו מעותיו הילכך הדרי זביני והדרי מעותיו:

בדלא מסיק שיעור ארעא ושבחא. ואם תאמר כיון דלא מסיק ביה היכי שקיל בעל חוב השבח כנגד הוצאה היה לנו לומר דלא יטול בעל חוב אלא כשוויו ממש. ויש לומר דלפי המסקנא ניחא דמוקי לה בשעשאו אפותיקי ואם כן הוי הלוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח.

הכא במאי עסקינן דשוייה ניהליה אפותיקי. קשה למורי הרב כיון דהמקשה דפריך הניחא למאן דאמר לא הוה ידע האי שינויא דשוייה אפותיקי אם כן אמאי לא פריך נמי כיון דלא מסיק ביה וכו' אם כן היכי הוא שקיל השבח כנגד הוצאה היה לו לומר דלא יטול אלא שוויו ממש. ונראה לו דכל זה בכלל הניחא וכו'. פירוש אתה אמרת דבעל חוב גובה את השבח בדמי הוצאה ולא יהיב ליה כל שוויו וגם אמרת דמה שנותן לו היינו הדמים ולא הקרקע דהכי פריך הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב ואם כן הקרקע קנויה ללוקח מכל וכל ואפילו בדלא שוייה אפותיקי כמאן דשוייה אפותיקי דמי והשתא ניחא שפיר דנוטל את השבח בדמי היציאה ולא יוכל הלוקח למכרו בשוויו משום דכיון דקרקע קנויה לו לבעל חוב כדפרישנא כמו אי שוייה אפותיקי דמי אם כן הלוקח הוי כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה שיעור שבח. אלא אי אמרת אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק לבעל חוב אם כן אין הקרקע קנויה לבעל חוב כיון דמצי לסלקו בזוזי השתא נמי דלית ליה זוזי יכול למימר ליה אי הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי הב לי גריפא דארעא שיעור שבחאי פירוש כל השבח בשווייו ממש. ומשני הכא במאי עסקינן דשוייה ניהליה אפותיקי ואם כן הוה ליה לוקח כיורד לתוך שדה חברו שלא ברשותו כדפרישנא. תלמיד הר"פ ז"ל.

כתוב בתוספות אבל לוקח שאינו מפסיד כלום וכו'. צריך עיון אם כן מאי קאמר לעיל תדע לוקי בשעשאו אפותיקי ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דאז לא יקשה מועמליהון כדפירש תוספות הכא דלא יהיב ליה יציאה ויש לומר הא דקאמר תוספות בבעל חוב דאינו נותן וצריך היינו אי בעל חוב גובה שבח ומשום דלא גרע אבל לעיל אי בעי למידחי כך תדע דקאמר ובעיא למימר דבעל חוב גובה שבח אי באפותיקי צריך ליתן היציאה. וצריך עיון. גליון.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא לא קשיא. פירוש דלעולם לא שני ליה בין שבח המגיע לכתפים לשאינו מגיע והכי מיתרצה מתניתא לשמואל דלא תיקשי ליה הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא פירוש דמימרא דשמיאל במסיק ליה ללוה כשיעור האי ארעא וכוליה שבחא הילכך שקיל ליה כוליה דלהכי כתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום וכו' כדי שלא יפסיד בעל חובו שהיה קודם ויתרעם עליו ומתניתא בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דלהא ודאי לא כתב ליה אנא איקום וכו' דמסתייה ללוה שיגבה כשיעור חובו ולמה יפקיע זכותו של לוקח לתת לבעל חוב יותר על חובו. ופרכינן על מתניתא הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלוקי בזוזי שפיר אלא למאן דאמר מצי לוקח לסלוקיה בזוזי לימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא. לכאורה היה נראה דלא קשיא לן אלא על מאי דשקיל לוקח הוצאה אמאי שקיל ליה במעות ולא שקיל ליה בארעא אבל לא קשיא אמאי שקיל בעל חוב שבחא יתר על ההוצאה כיון דלא מסיק אלא שיעור גופא דארעא בלא שבחא. אבל אי אפשר לפרש כן דהא מהאי טעמא גופא אית לן למיקשי אידך נמי. לכך פירש ר"י ז"ל והרמב"ן ז"ל דתרווייהו קשו לן דלימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא כוליה ואת לא תשקול אלא גופא דארעא בלא שבחא וכן עיקר. והא דאמרינן הניחא פירש ר"י ז"ל כאן כי פלוגתא היא בכתובות. פירוש לפירושו מההיא דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי בההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי והוו ליה תרי אפדנא וכו' וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא ואמרינן הכא בשלמא למאן דאמר התם דלא יכול לוקח לסלוקי בעל חוב בזוזי ניחא דכיון שכן הרי בעל חוב חשוב כאלו קרקע שלו היא והלוקח אינו אלא כיורד לשדה חברו שאין לו אלא דמי שבח שכנגד ההוצאה אלא למאן דאמר דמצי לוקח לסלוקי בזוזי הרי הקרקע חשוב של לוקח ושבחא דידיה הוא דארעא גופיה אשבח כיון דבעל חוב לא מסיק אלא שיעור ארעא. ופרקינן הכא במאי עסקינן בדשוי אפותיקי מפורש. פירוש דהשתא לכולי עלמא לא מצי לוקח לסלוקי בזוזי וארעא דידיה הוא דאשבח ואין לוקח אלא כיורד לשדה חברו הילכך אפילו לא כתב ליה אנא איקום ואשפי ולא כתב ליה דאקנה גובה את הכל אלא שנותן בעל חוב את ההוצאה.

נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא אי שוייה ניהליה אפותיקי מפורש גובה בעל חוב כל השבח ונותן הוצאה ואפילו לא כתב לבעל חוב דאקנה ולא כתב לו ללוקח אנא איקום וכו'. ואי לא שוייה ניהליה אפותיקי אינו גובה אלא שיעור ארעא בלחוד ואפילו כתב לבעל חוב דאקנה וכתב ללוקח אנא איקום וכו'. והיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כל היכא דכתב ליה ללוקח אנא איקום וכו' חזינן אי לא כתב לבעל חוב דאקנה אינו גובה כלום אלא שבחא דממילא ואי כתב ליה דאקנה גובה חצי שבח שכנגד ההוצאה. ובמתנה דלא כתיב בה לבעל חוב דאקנה יפה כחה מכח מכר דלא שקיל מיניה שבח כנגד הוצאה ואי כתב ליה דאקנה יפה כח מכר ממנה שגובה כל השבח ונוטל הוצאה בלבד. והיכא דשקיל לוקח גריבא דארעא שיעור שבחא ואידך שקיל ליה בעל חוב איהו דבר הראוי לכל חד וחד מאי דשקיל ניחא. ואי ליכא לחד מינייהו דבר הראוי אית דינא דגוד או איגוד כדין השותפין. ואי איכא לחד מינייהו דבר הראוי אף על פי שאין לחברו דבר הראוי לית דינא דגוד או איגוד שלא כדברי הרז"ה. מרבי. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכו'. פירוש ברייתא דקתני וההוצאה מבעל חוב בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא והילכך נוטל את היציאה מבעל חוב דמשתרשי ליה זוזי ואיהו נהנה בהן משבח מבעל הקרקע דאלו בעל חוב אמר ליה ארעאי הוא דאשבחה. ואוקימנא בדשויה ניהליה אפותיקי אבל אי לא שויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא לא שקיל לה לכולה שבחא אלא כשיעור חובו דהא אי אית ליה זוזי ללוקח מסלק ליה בזוזי והשתא דלית ליה קיימא ליה ארעא במקום זוזי ומישם שיים ליה ארעא בזוזי ויהיב ליה כשיעור חובו וטופיינא שקיל ליה לוקח. והיינו דאקשיה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו' כלומר משום דאמר ליה ארעאי הוא דאשבחה אלא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח מצי מסליק ליה בזוזי אמאי שקיל ליה לכוליה שבחא ואפילו מאי דיתר מחובו לימא ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחאי דמישם הוא דשאימנא לך ארעא בזוזי. ומכל מקום שמעינן מיהא דאי שויה ניהליה אפותיקי אף על גב דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא גבי לה כולה ולא משלם ליה אלא הוצאה בלחוד. וכן כתב הרי"ף ורבינו האיי גאון בספר מקח וממכר בשער כ"ז ובשער כ"ח. אבל רש"י פירש דלעולם לא שקיל בעל חוב יתר מכנגד חובו וברייתא דקתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע ואוקימנא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא לאו דלא מסיק ביה כנגד שבחא כלל אלא דלא מסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא קאמר אבל שיעור מקצת שבחא אסיק ביה. וכתב הרב דבדין היה דליתני הכי נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב אלא נקט למילתיה בלשון הוצאה משום דהיא גופה קמשמע לן דהיכא דהוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה כנגד השבח והא דאקשינן הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי וכו' לא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע וכן בפירוש ר"ח. ואין פירושם מחוור דכיון דלעולם בעל חוב אינו נוטל אלא כנגד חובו בלחוד אמאי פליג בין שבח להוצאה ואי משום סיפא מי תני שבשתא ברישא משום לאשמועינן דינא דסיפא דהא לא שקיל בעל חוב שבח לעולם אלא כנגד חובו ויתר מהוצאה נמי שקיל לוקח מיניה דבעל חוב ועוד דדינא גופא דסיפא לא איצטריך לאשמועינן דפשיטא הוא דאי הוצאה יתירה על השבח לא שקיל אלא הוצאה כנגד השבח ואין לך יורד לתוך של חברו ונוטל יתר משבחו אלא יורד ברשות בלחוד. והא דאקשינן נמי הניחא למאן דאמר וכו' לפי פירושם לא ניחא דמאי קושיא דילמא מאי נוטל דקתני נוטל בקרקע כשיעור הוצאתו ואף על גב דקתני מבעל חוב כיון דארעא גבי דידיה הוא מבעל חוב הוא דשקיל. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בלחוד ולפיכך נוטל הוצאה מבעל חוב דמשתרשי ליה זוזי ואינו נהנה בהם ושבח מבעל הקרקע דאלו בעל חוב גופיה אמר ליה ארעאי אשבח. ואוקימנא דשוייה ניהליה אפותיקי ושמע מינה דאי שוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד גבי לה כולה ולא משלם אלא הוצאה בלחוד וכן כתב רבינו הגדול. ורש"י ז"ל כתב בפירושיו והאי דנקט למילתיה בלשון הוצאה ולא תני הכי נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב משום דהיא גופה קמשמע לן דהיכא דהוצאה יתירה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח. נראה שהוא מעמידה כגון דמסיק ביה שיעור ההיא שבחא דממילא כגון דשויא ארעא אלפא ושבחא דממילא מאה ודמחמת ההוצאה מאה ומסיק ביה אלף ומאה זוזי וגבי שבחא דממילא דהא מסיק ביה כנגדו והוצאה שקיל ליה מבעל חוב. ולפום האי פירושא לא גבי לעולם בעל חוב אלא בכדי חובה בין בשבחא דממילא בין דמחמת הוצאה. ולא סליק שפיר דאם כן אמאי פליג בין שבח להוצאה אטו משום סיפא תנא טעותא וכיון דמפליג בין שבח להוצאה טעותא היא. ועוד דהוה ליה למיתני אם השבח יתר על ההוצאה נוטל כנגד חובו מבעל הקרקע והשאר מבעל חוב ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו בהוצאה אלא שיעור אחד שבח. ועוד דסיפא גופא לא איצטריכא ליה שאין לך מוציא הוצאות על נכסי אחר שיטול בהוצאה שיתירה על השבח אלא אם כן עשאו שליח וירד ברשותו ואפילו מוציא על נכסי אשתו קטנה ולישנא דגמרא נמי לא דאיק כוותיה והא דאקשיה הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח וכו' נימא ליה השתא הב לי גריבא דארעא בארעאי שיעור שבחאי הכי קא קשיא ליה אמאי אמרת דטריף שבחא דממילא לימא ליה הב לי שבחאי כוליה שעכשיו אני פורע לך קרקע בחובך ואין לך לטרוף יותר מחובך שהרי הקרקע שלי שאם רציתי לפרעך מעות הייתי פורע ועכשיו קרקע זו שלי תעלה לי במקום מעות והב לי כוליה שבחאי ומגופא דארעא ולא תסלקני בדמים. וכן פירש רבינו האיי גאון שמצינו שכתב בספר מקח וממכר בשער כ"ח והיכא דהיה אותו שבח יתר על חובו של בעל חוב ונטלו בעל חוב דאין אתה מוצא בזה הענין שאם יש שם יתירות על חובו שיטול אותו בעל חוב אלא כגון שהיה השדה אפותיקי וכן כתב אף בשער כ"ז. וכן כתב רבינו הגדול. אבל רבינו חננאל פירש דלא קשיא ליה אלא אמאי אינו נוטל בהוצאתו קרקע. וכדברי רבינו הגדול ז"ל עיקר ואי כפירוש ר"ח ז"ל מאי קושיא דילמא מאי נוטל נוטל בקרקע ואף על גב דקתני מבעל חוב כיון דארעא גבי דידיה היא מבעל חוב הוא דשקיל ומי קתני נוטל במעות. ורש"י יפרש בעל כרחו כדברי ר"ח ז"ל לפי סוגייתו שכתבנו למעלה וכמו שמפורש בפירושיו. עד כאן לשונו.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל: אלא לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. רש"י ורבינו חננאל ז"ל פירשו דהיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גובה כל השבח ואפילו ההוצאה משום תנאה והיינו דשמואל. וברייתא בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ומשום הכי אינו גובה ההוצאה והא דקתני גובה את השבח מבעל הקרקע דאלמא בעל חוב גובה שבחא דממילא היינו משום דמסיק ביה שיעור ארעא ואותו שבח דממילא. ולפי זה הא דאמרינן דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא רצה לומר דלא מסיק ביה שיעור ארעא וכוליה שבחא אלא שיעור מה שגובה ממנה ולעולם אין הפרש בין שבחא דממילא לשבח דמחמת הוצאה בזה אלא דאי מסיק ביה גבי מאי דמסיק ביה. והקשה רש"י ז"ל אם כן אמאי קתני גובה את השבח מבעל הקרקע וההוצאה מבעל חוב הוה ליה למימר גובה כשיעור החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב. תירץ ז"ל משום סיפא נקט הכי דבעיא לאשמועינן דאין לו אלא הוצאה לשיעור שבח ולעולם לפי זה אינו גובה יותר מחובו אלא שנוטל יותר מחובו בקרקע ופורע מעות משום דמיירי דלא מסלק ליה בזוזי ומשום הכי מצי אמר ליה ארעי אשבחה ופורע לו ההוצאה במעות.
אבל רבינו האיי גאון ז"ל וכל המפרשים ז"ל פירשו דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כלל אלא שיעור ארעא לחוד ואפילו הכי גובה שבחא דממילא יותר מחובו כיון דלא מצי מסלק ליה בזוזי דאמר ליה ארעאי אשבחה ונוטל יותר מחובו אלא שפורע ההוצאה. והשתא אתי שפיר לשון דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכן אתיא הברייתא שפיר. אבל קשה כי מקשים בתר הכי למאי דסלקא דעתין דמיירי בענין דמצי לוקח לסלוקי בזוזי אמאי גובה בעל חוב ההוצאה בקרקע ופורע מעות לימא ליה לוקח אלו הוו לי זוזי וכו' ולפי פירוש זה הוה ליה לאקשויי פירכא אלימתא אמאי גובה שבחא דממילא בולא כלום כיון דלא מסיק זוזי והלוקח היה יכול לסלקו אלא שפירשו שבכלל קושית הב לי גריבא דארעא שיעור שבחאי הוא הכל. ואינו נראה. ולי נראה לפי פירושם ז"ל דהשבחא דממילא שנוטל חנם לא מקשי דדינא הוא כיון שאינו מסלקו וזה נוטל הקרקע שיטול שבחא דממילא עמו דאמר ליה ארעאי אשבחה אבל מן ההוצאה שהוא חייב לפרוע לו בזה קשה כיון דאלו הוו ליה זוזי הוה מצי לסלוקיה השתא דלית ליה והבעל חוב חייב לתת לו מעות יסתלק מן הקרקע כשיעור הוצאתו מאותן מעות שהוא חייב להחזיר לו וזהו פירוש גריבא דארעא שיעור שבחאי כי אני מסלק אותך באותם מעות שאתה רוצה ליתן לי. כן נראה לי לפירושם ז"ל. ומכל מקום נראה לי דינו של רש"י ז"ל יותר נכון בטעם כי איך אפשר שאף על פי שאינו יכול לסלקו שיקח יותר מחובו והלא הקרקע עדייך אינה שלו עד שיגבוהו לו בית דין ואם כך איך יגבוהו בית דין יותר מחובו אף על פי שהוא מה שהשביח הקרקע באמת זהו זר מאד. עד כאן.
וכתב הר"ן ז"ל וזה לשונו: ומכל מקום דברי רש"י אינן אלא מקמי דאוקימנא לה כגון דשויה ניהליה אפותיקי דכיון דלא מקשינן אלא דלימא ליה הב לי גריבא דארעא בארעא כלומר ולא בדמים משמע דלא הוה קשיא לן מילתא אחריתי ואם איתא דברייתא הכי קתני דשבח שהוא יתר על ההוצאה בעל חוב נוטלו יותר על חובו מיהא נמי הוה לן לאקשויי דכיון דמצי לסלוקיה בזוזי לא מצי אמר ארעאי אשבח ואין לו ליטול אלא כנגד חובו. אבל למסקנא דאוקימנא כגון דשויה ניהלית אפותיקי מתוקמא ברייתא שפיר כפשטה דכשיעור הוצאה אינו נוטל אלא בכדי חובו. אבל שבח יתר על ההוצאה נוטל יתר מחובו דמצי אמר ארעאי אשבח דהוה ליה לוקח כיורד שלא ברשות דאינו נוטל אלא הוצאה.

נמצאו כללי השמועה. דבמכר היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בעל חוב גובה את השבח בין דממילא בין דמחמת הוצאה. ולפי תירוצו של הרמב"ן שכתבנו למעלה בשבח שאינו מחודש גובה את כולו ואף על גב דלא כתב ליה דאקנה אף על פי שבא מחמת הוצאה ודינו לענין זה כשבחא דממילא גמור דדיקלא ואלים וכיוצא בו. אבל לפי מה שנראה לי מדברי הראשונים לעולם בעל חוב אינו גובה את השבח כולו אלא בשבח דממילא גמור דבכהאי גוונא גבי כוליה ואפילו לא כתב ליה דאקנה. אבל כל שבח דאתי מחמת הוצאה בין שהוא מחודש או שהוא בגופו של קרקע בשלא כתב לו דאקנה אינו גובה ממנו מלוקח כלום וכשכתב לו דאקנה גובה את חציו.
והיכא דמסיק ביה שיעור ארעא ולא שבחא גובה כנגד חובו על הדרך שפירשנו בין בשבחא דממילא בין בשבחא דמחמת הוצאה אבל יתר מחובו לא גבי כלל אפילו בשבחא דממילא דהא לא מצי אמר ארעאי אשבחה אלא אם כן שויה ניהליה אפותיקי דבכהאי גוונא גבי יתר על חובו כוליה שבחא דממילא וכוליה שבחא דמחמת הוצאה במה שהוא יתר על ההוצאה דמצי אמר ארעאי אשבח אבל בכנגד הוצאה לעולם אינו נוטל יותר מחובו דבכדי הוצאה מטעם שכך כתב לו מוכר ללוקח אתה בא עליו ולא כתב לו מוכר ללוקח על דעת שיגבה בו יותר מחובו. וכתב הרמב"ן דכי סליק ליה בעל חוב ללוקח בזוזי היכא דשויה ניהליה אפותיקי אף על גב דבשבחא דממילא טריף בלא זוזי מיהו פעמים נותן לו יתר מהוצאתו כדאמרינן לקמן בפרק המקבל דבשדה העשויה ליטע שמין לו כאריס ולא יכול בעל חוב למימר ליה טול עציך ונטיעותיך אפילו שדה שאינה עשויה ליטע אף על גב דביורד לתוך שדה חברו שלא ברשות מצי אמר ליה הכי דהתם היינו טעמא משום דלא ברשות ירד אבל זה כיון שהיה סבור שהיא שלו אף על פי שנמצאת כמי שאינה שלו אין שומעין לו לומר טול עציך ונטיעותיך. אבל במתנה לא גבי בעל חוב שבחא כלל ואפילו מסיק כנגדו אלא בכגון דיקלא ואלים אבל בשבח שהוא יתר על ההוצאה לא ואין צריך לומר כנגד הוצאה. אבל לפי דרך הרמב"ן ז"ל כל שבח שהוא יתר על ההוצאה הרי הוא כשבחא דממילא גמור וגבי ליה. ואין דרכו מחוור וכמו שכתבנו למעלה. ומיהו במתנה אי כתב ליה נותן אנא איקום וכו' גבי ליה בעל חוב מיניה במכר. ובמכר אף על גב דלא כתב ליה נמי גבי וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וטעמא דמילתא דכיון דהורגלו לכתוב כן אף על פי שלא כתב כמו שכתב דמי דאחריות אפילו בהא מילתא טעות סופר הוא. וכתב הרי"ף דכל היכא דהוי דיניה למשקל גריוא דארעא ולא חזיא ליה שקיל לדמיה מבעל חוב כדאמרינן התם כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקים ואם לאו מעלין אותו בדמים. והיכא דלית ליה דמי דיינינן ליה דינא דגוד או איגוד ואף בבעל חוב דעלמא נראה שהדין כן דאי לית ליה זוזי ללוה ואיבעי ליה למלוה לאפרועי ממקרקעי דאי כנגד חובו לא הוי ראוי דאמרינן גוד או איגוד עד דליתן ליה שיעור הראוי. עד כאן.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: והיכא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולא שויה ניהליה אפותיקי ולית ליה זוזי ללוקח לסלוקי בזוזי שקיל בעל חוב מההוא ארעא כשיעור חובו ומנח גריוא דארעא קמי לוקח אי הויא חזיא ליה כגון דהוה מותר שדה בית תשעה קבין ובגנה בית רובע. ואי לא חזיא ליה ללוקח דלית בה כי האי שיעורא ולא סמיכא נמי לארעא דיליה לצרופה בהדה שקל מיניה דבעל חוב דמי כל המותר. וכן אמרינן התם כל שאלו יחלק ושמו עליה חולקים ואם לאו מעלים אותו בדמים. מיהו היכא דלית בה שיעור תשעה קבין ואמר לוקח אנא בעינא ליה לגנה או למאי דמתהנינא ביה נראה לומר דטענתיה טענה ושקיל גריוא בארעא. והכי נמי היכא דאית ביה ההוא מותר שדה בית תשעה קבין או בגנה בית רובע ואמר לוקח לא בעינא ליה הב לי דמיה נראה לומר דמצי למכפייה לבעל חוב בהכי היכא דאית ליה זוזי לבעל חוב או דילמא לאידך גיסא מצי בעל חוב טעין לא בעינא למזבן ואי הוו לך זוזי לסלוקי מכולה טפי הוה בעינא להו. וכן הוא סברת הרמ"ה ז"ל שאפילו על המותר אינו יכול לחזור. מיהו נראה לומר דעליה דמוכר מצי למהדר בהא או העמד לי שדה שלימה או החזר לי כל מעותי וטול המותר. והיכא דשוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואית מותר בשדה בית תשעה קבין נראה לומר דלא מצי בעל חוב למימר ליה ללוקח לא בעינא לי לההוא מותרא ולא יהיבנא לך דמיה אלא שקול גריוא דארעא דכיון דשוייה ניהליה מוכר אפותיקי ברשותיה קיימא לגמרי ומצי לוקח למימר ליה או שקול מינאי דמי כדי חובך או שקול יתה כולה דלא בעינא אנא למזבן גריוא דארעא. וצריך עיון.
להרמב"ם היתה השדה אפותיקי בעל חוב נוטל את כולה ורואין חצי השבח הנשאר ללוקח אם היה חצי השבח יתר על ההוצאה כולה נוטל ההוצאה מבעל חוב שהרי אומר לו בעל חוב שדה שלי השביחה והנשאר לו מן השבח נוטל מן המוכר. ואם היה חצי השבח פחות מן ההוצאה אין לו מן הטורף אלא דמי חצי שבח וגובה מן המוכר חצי שבח שנטרף בלבד. עד כאן דברי הרב ולא חילק בדבריו בין מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא בין לא מסיק ביה. וצריך עיון היכא דאין חצי השבח כדי כל ההוצאה כיון דכל השבח הוא יותר על ההוצאה למה לא יטול שיעור כל ההוצאה מבעל חוב כדין היורד לשדה חברו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה ואי בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא כל שכן הוא דהוה ליה למיתב ליה ללוקח או שבחא דבציר מהוצאה או הוצאה דבציר משבחא דהא אי לאו הוצאה לא הוה שבחא מכל מקום קרוב לומר בדשוייה ניהליה אפותיקי דשקיל בעל חוב כוליה שבחא כיון דכתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' ועמליהון דהוא שבח הוצאה וצבי זבינא דההוא לוקח וקביל עלוהי דליהוי אחריות המכירה כולה על המוכר ולא על אותה שדה שקנה כיון דידיע ליה דאפותיקי הוא גבי אותו בעל חוב. אבל היכא דלא שוייה ניהליה אפותיקי אף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הוא דאמרינן בפרק מי שמת דהא דתניא בברייתא בעל חוב גובה את השבח חצי שבח הוא ואף על גב דכתב ליה אנא איקום ואשפי כיון שאין אותה שדה אפותיקי ידוע אותו הלוקח סומך הוא אחריות מעותיו עליה כמו שסומך על שאר נכסי המוכר ואף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דיינין הכי.
והרמ"ה ז"ל גם הוא הלך על דרך קצת סברא זו ואמר דדוקא היכא דפריש בשטרא וכתב וצבי זבינא דנא וקביל עלוהי הוא דאמרינן דהדר לוקח עליה דמוכר בכוליה שבחא אבל בסתמא לא קביל עליה לוקח הכי אלא אחריות שבחו על אותה שדה שקנה והשביח ונוטל חצי השבח. (חסר כמו שורה אחת). מיהו רבינו הגדול זק"ל פריש הכא מילתא דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח אף על גב דלא שויה ניהליה אפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ונכסיו כולם משועבדין לחוב זה ואין לו נכסים אחרים ללוה דאי הוו ליה עלייהו ליהדר מלוה דאין נפרעים ממשועבדים במקום שיש בני חורין. והדבר צריך עיון וחקירה. בעל חוב גובה את השבח בענין שאמרנו אבל אינו גובה פירות שאכל לוקח או שתלשן ואף על גב דשויה ניהליה אפותיקי. עד כאן לשון הרמ"ך.

הכיר בה שאינו שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו. פירוש נוטל מעות שנטל בלבד ואף על פי שהוזלה או הוקרה דהא כמאן דליכא זביני כלל דמי וכדאמרינן בסמוך שלא נתן אלא לשם פקדון בלבד מה שאין כן בנמצאת שדה שאינה שלו או בטרפה ממנו בעל חוב שיש לו ליטול בדמים שהיתה שוה בשעה שיצאה מתחת ידו. והא דקאמר שבח אין לו כלומר מן הגזלן אבל מן הנגזל פשיטא דשקיל הוצאה כנגד שבח כאיניש דצלמא. והא דלא נקיט שבח מגזלן אפילו שיש לגזלן קרקע בשעה שמכר או שקנו מידו ולא תימא דמשמואל דלעיל נשמע להא דרב דשאני התם דמדינא שבח יש לו אלא דהוי מיחזי בשכר מעותיו ומשום הכי סגי כשיש לו קרקע או שקנו מידו אבל היכא דמדינא שבח אין לו שהרי לא נתן מעות אלא לשם פקדון כי יש לו קרקע או קנו מידו מאי הוי. ומיהו כשפירש לו את השבח כלומר שהתנה בפירוש אחריות אף על השבח השתא ליכא למימר דנתן לשם פקדון ולא לשם מתנה ויש לו שבח בין לרב בין לשמואל אלא אליבא דשמואל בעינן שיש לו קרקע או שקנו מידו דלא מיחזי כריבית. כן נראה לי. אבל אין זה דעת מורנו הרא"ה. הריטב"א.

והרשב"א כתב וזה לשונו: הכיר בה שאינה שלו וכו'. ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. ודוקא בשלא כתב לו את האחריות הא כתב לו אפילו לשמואל מעות יש לו דהא טעמא דשמואל משום דמעות מתנה וכשכתב לו הא גלי דעתיה דלא נתכוון למתנה ומיהו שבח אין לו דהא מיחזי כריבית כיון דהכיר בה. ומכל מקום אי קנו מידו או שיש לו קרקע וכתב לו את האחריות מסתברא דאפילו שבח יש לו בין לרב בין לשמואל. עד כאן. ועוד כתב בענין זה הרשב"א במימרא דרבא כמו שכתוב להלן עיין שם.
וזה לשון הראב"ד: הכיר בה שאינו שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לה מפני שנראית כריבית דכיון דלאו אדעתא דארעא נחית מיחזי כשכר מעותיו. ושמואל אמר אפילו מעות אין לו. הא ודאי בשלא כתב לו אחריות נכסים דאי כתב לו היכי אמר שמואל מעות מתנה. ואי אמרת כיון דלא קביל עליה אחריות מאי איריא משום דאדם יודע תיפוק ליה דהא לא קביל עליה אחריות. לא היא דכיון דיודע שקרקע אין לו הוה ליה האי זביני כהלואה אלא שאנו אומרים שהן במתנה. ויש בזה דעת טועה לומר דקסבר שמואל דאף על פי שאינו גובה ממשעבדי גובה מבני חורין. ולאו מילתא היא דלא דמי לשטר חוב דהא אמרינן עביד איניש דזבין ליומיה. עד כאן.

והא איפליגו בה חדא זימנא וכו'. ואין להקשות דלימא דהך דהכא איצטריך דלא נימא כדפריך האי לארעא במאי קא נחית ופירא היכי אכיל וכו'. דיש לומר דאם כן לא הוה ליה למימר לרב מעות יש לו אלא רק אין לו שבח דפשיטא מכח ההיא דהתם דלרב יש לו מעות. גליון.

וגמר ונתן לשם פקדון. רצה לומר כי אתי מאריה דארעא דהיינו נגזל ושקיל לארעיה ליהוו פקדון גביה דמהדר ליה ניהלייהו. אבל לא בעי למימר דליהוי תורת פקדון עלוהי ואי מיגנבי ומיתנסי דמפטר דהא ודאי אדעתא לאשתמושי בהו יהיב ליה ואידך נמי אדעתא דהכי שקיל להו לפיכך הוי תורת מלוה עלייהו ומחייב באחריותייהו והאי דלא קאמר וגמר ונתן לשם מלוה משום דרב סבר דהאי דיהיב זוזי להנאתיה שיהיו מעותיו נשמרים הוא שמתכוון לפיכך קאמר דגמר ונתן לשם פקדון. כן נראה לי. שיטה.

וכן כתב הריטב"א וזה לשונו: וגמר ונתן לשם פקדון. פירוש לאו לשם פקדון ממש דאם כן לית ליה רשותא למוכר לאנפוקינון וגם אם נגנבו או נאנסו לא יהא חייב באחריותן ואין לזה מעות והא לא מסתבר דאם כן למאי טרח וזבין ומאי האי דיהבינהו ניהליה סתמא לשם מקח דאית ליה רשותא לאנפוקינון אלא ודאי לשם מלוה קאמר. אי נמי לשם פקדון שהוא כמלוה כמפקיד אצל שולחני מעות מותרין. ובדין הוא דמצי למימר וגמר ונתן לשם הלואה אלא משום דפעמים דאדם קונה במלוה בתורת מקח כשאין מלוה קודמת נקט הכא לשם פקדון. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: האי גמר ונתן לשם פקדון דאמר רב כמו מלוה הוא שהרי הוא יכול להשתמש בהן וחייב באחריותן ומשום הכי אם נוטל ממנו שבח הוה ליה כריבית. ואי נמי אם כתב לו אחריות ופירש לו את השבח אין בו משום רבית כפקדון. עד כאן.

מכדי בין לרב בין לשמואל וכו'. יש אומרים שזה לשון רב יהודאי גאון שהקשה דאם כן שזה לא ירד לשם מקח אלא לשם פקדון או מתנה היאך ירד לקרקע ואוכל פירותיו דהא כיון שכבר קבל מוכר מעות נגמרה כוונתו שהיה לפקדון או למתנה דודאי משום דהאי לא ליחות לארעא לא ליהדרינהו ניהליה דלא לקבולי מיניה. ופריק דהא מימר אמר אנא איחות וכו' כלומר שדעתי היה לשם מקח אם אפשר וסומך שאולי תעמוד בידו ואף אם תצא מידו גמר בדעתו שיהיו מעות פקדון לרב ומתנה לשמואל. הריטב"א.

אמר רבא הלכתא נמצאת שדה שאינה שלו וכו'. הא דפריט נמצאת שדה שאינו שלו הכיר בה שאינה שלו ולא קאמר הלכתא כרב בתרווייהו. משום דבעי למימר ואחריות טעות סופר הוא דלאו רב אמרה אי נמי משום דאיצטריך לאשמועינן אפילו לא פירש לו את השבח ואי סתים ואמר הלכה כרב הוה אמינא דילמא בשפירש לו את השבח דאפילו בהא פליג שמואל ואמר אין לו. הרמב"ן והרשב"א.

הכיר בה שאינה שלה מעות יש לו וכו'. הרב בעל המאור כתב דדוקא בשלא קנו מידו ואין לו קרקע הא קנו מידו אי נמי יש לו קרקע אפילו שבח יש לו הכיר בה לרב בשלא הכיר בה לשמואל. ואינו מחוור דהא בשהכיר בה לרב מעות פקדון ואם כן היאך יש לו שבח. ועוד דאם איתא לא הוה סתים רבא ואמר שבח איו לו דהא ביש לו קרקע אי נמי קנו מידו יש לו אלא ודאי לא שנא הכי ולא שנא הכי אין לו אלא אם כן כתב לו את האחריות וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א.
ועדיין אין זה מחוור בעיני דכיון דהכיר ומעות הללו לפקדון דומיא דמלוה יהבינהו ניהליה אף על פי שפירש לו את השבח אין לו אלא כמתנים על שכר המעות מה שאין כן בלא הכיר בה לשמואל. הר"ן.
שאלו מהריא"ף וזה לשון השאלה והתשובה מועתקים מלשון ערבי: יורנו רבינו במה שאמרו בהכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ופירש רבינו בהלכות שבח אין לו דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הוו זוזי גבי מוכר כי מלוה ואי שקיל מיניה שבחא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו דהוי רבית מי הויא אבק רבית או רבית קצוצה.
תשובה מה שנראה לי בזה הוא שאם כתב עליו אי טרפי לה מינאי מגבית ליה שבחא אז היא רבית קצוצה ואם לא התנה עליו בזה לא הוי אלא אבק רבית. עד כאן.

אחריות טעות סופר בין בשטרי הלואה וכו'. יש מי שמשבש ואומר הני מילי היכא דאמר להם כתבו לו את השטר אבל אם לא כתב לו שטר לא. ואף על גב דקיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים הני מילי בשקבל עליו אחריות מפורש אבל לא קבל עליו אלא מכר סתם ולא כתב לו שטר מכר אינו גובה. ואין בדברי זה ממש אם כן היכי איכא קלא לאחריות זה בלא שטר אלא מתוך שכל מקח יש לו אחריות וכי זבין בפרהסיא זבין משום הכי גובה הא אם היה צריך לפרש הרי הוא כמלוה בעדים ובשאר תנאין בדיני מקח והכי נמי מוכח בפרק חזקת בהויה דמכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה וכו'. ובמסכת בבא בתרא אכתוב בעזרת השם. הרמב"ן ז"ל.
וכתב רבינו האיי גאון ז"ל בתשובה. דהיכא דקביל עליה אחריות דמחמתיה סתם כמאן דמפרש דליכא עליה אחריות אחר דמי ואי אתי בעל חוב וטריף לה מיניה חוזר עליה דבעל חוב מחמתיה הוא אבל אי נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דהא לאו מחמתיה הוא אלא מעלמא הוא. ואי קביל עליה אחריות דמעלמא סתם כל שכן דמחייב באחריות דמחמתיה. ובמתנה אי נמי קביל עליה אחריות דילמא לא מחייב באחריות דמחמתיה. אבל קביל עליה אחריות סתם כולם בכלל. עד כאן.
ומילי דתמיהי קא חזינא הכא דאדרבה איפכא מסתברא דיותר ראוי שאדם מקבל עליו אחריות דמעלמא דהיינו אם נמצאת שאינה שלו שאין כאן מכירה כל עיקר מאחריות דמחמתיה דהיינו בעל חוב דאיכא הכא מכירה ליומיה. וכן אתה למד הסברא זו דאמרן ברורה וחזקה לרבותינו בעלי הגמרא עד שרב פפא קאמר בפרק חזקת הבתים דאפילו זבין ליה שלא באחריות בפירוש נמצאת שאינה שלו חוזר עליו שהרי אין כאן מכירה כלל ולא רצה לומר שלא באחריות אלא דאי אתי בעל חוב וטריף לה דלא הדר עליה שהרי יש כאן מכירה ליומיה כדאמרן. ונראה לי שדעת הגאון ז"ל דטעמא דאחריות טעות סופר הוא לפי שכל אדם בסתם רוצה לקיים מקחו בידא דלוקח כי היכי דליקום בהימנותיה לפיכך כי אתו מחמתיה קפיד טפי לקיומיה ולסלק בעל חובו מעליו מבנמצאת שאינה שלו והוא גזלן כיון דגזל כל שכן דלא קפיד לקיים מקחה ואין זה נכון עד כאן. שיטה. ועיין בלשון הר"ן ז"ל הכתוב בנמוקי יוסף.

כתוב בהלכות פירוש הא דאמר רבא שבח אין לו לאו שבח דאתי מחמת הוצאה הוא וכו'. ככתוב בהלכות. יש מי שאומר שאפילו בשבח הבא מחמת הוצאה לא משלם ליה נגזל אף על גב דאמרינן לקמן דגבי לשבחא מיניה דנגזל דהכא איירי כגון שהקרקע היתה משובחת כמו שהיתה עתה בשעה שגזלה והכסיפה ביד הגזלן שהיתה עומדת חרבה ובא הלוקח והחזירה לדמיה הראשונים מחמת שזבלה וגדרה דמצי למימר נגזל אני לא הרוחתי דבר בהשבחתך שהרי כך היתה שוה. ועוד דמצי למימר שמא הגזלן עצמו היה משביחה אף על פי שהכחישה מתחילה. דברי הריא"ף ז"ל שחולק בין שבחא דממילא לשבחא דאתי מחמת הוצאה צריך עיון גדול לדברי ה"ר אפרים ז"ל ובעל המאור דאליבא דגמרא משמע דאפילו שבח דמחמת הוצאה לית ליה מנגזל לעולם אלא הוצאה שיש שבח כנגדה. וההיא דאמר רבא מה שהשביח מכר ומה שמשביח הוריש לענין גזילת מטלטלין אתאמרא. דנגזל קונה בשינוי ואין זו ראיה לגזילת קרקע דקרקע אינה נגזלת. ובמטלטלין אפילו מה שהשביח יותר על ההוצאה הוי לגזלן וללוקח מגזלן משום תקנת השבים ואפילו בשהשביח ממילא דליכא הוצאה כוליה הוי דגזלן משום דקני ליה בשינוי או משום תקנת השבים ואף על פי שהגזילה חוזרת בעיניה כדקאמר מה שהשביח מכר דמשמע אבל גוף הגזילה לא קני ומחזירה לבעלים אהני שאותר שבח כוליה אתי נגזל ומהדר ליה ללוקח או לגזלן מהאי טעמא כדפרישית. עוד כתוב בהלכות ואיכא מאן דאמר הא דשמואל שינויא דחיקא הוא וכו' כלומר הא דאמרינן לעיל דמילתיה דשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח בלא שום הוצאה ולא מהדר ליה כלל ללוקח היכא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שינויא היא כלומר שיטת המקשה היא ולא סמכינן עלה דמעולם לא היתה דעת שמואל בכך משום דקשיא עליה הא מתניתא דלעיל דתני ואת ההוצאה מבעל חוב. ולכאורה הכי רהטא דלא גרע מיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתונה. ה"ר יהונתן ז"ל.
נקטינן משמעתין דכי היכי דמחייב מוכר ללוקח באחריות שבחא בשטרפה בעל חוב ממנו הכי נמי מחייב ליה בשטרפה נגזל ממנו בין לענין שבח הבא מחמת הוצאה במה שהוא יתר על ההוצאה בין לענין שבחא דממילא בדיקלא ואלים ויוקרא כל שלא הכיר בה שבענין זה הם שוין לגמרי. אבל היכא דהוזל הקרקע יפה כח האחריות היכא דטריף לה נגזל מהיכא דטריף לה בעל חוב שאם מכרה במנה ועומדת בחמשים אי טריף ליה בעל חוב אינו נותן לו אלא חמשים כשער של עכשיו אבל נמצאת שאינה שלו כיון דאיגלאי מילתא שלא היתה מכורה מעולם זוזי הלואה נינהו גביה וכיון דטרפוה ממנו מחזיר את כולן. הר"ן ז"ל.

בעא מיניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים. כלומר אחר שבא נגזל וטרפה מן הלוקח ואחר חודש או שנה חזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים מהו. מי אמרינן בודאי על דעת כן לקחו מן הנגזל כי היכי דתיתי לוקח ראשון שטרפה ממנו ותהיה שלו דכיון שלא צעק בבית דין כשבא לו הפסד על ידו בודאי לצורך עצמו טרח לקנותה ויכול להוציאה ממנו בדין כיון שלא גלה דעתו בשעת המקח או דילמא מעולם לא היה כוונתו לקנותה בשבילו. ומשני דבודאי לצורך לוקח שנטרפה ממנו קנאה דמה מכר ראשון לשני. הגזלן נקרא ראשון והלוקח נקרא שני ועל מנת כן מכרו לו בתחילה שאם היום או מחר יתרבה זכותו בזה הקרקע מעכשיו מקנה לו אותו זכות שיבא לידו וכיון שנתקיימה בידו נתקיימה נמי ביד הלוקח ומצי להוציאה נמי בדיינים כיון דלא גלי דעתיה בשעה שלקחה מן הגזלן. ה"ר יהונתן ז"ל. ורש"י והתוספות ז"ל לא פירשו כן עיין שם.

חזר ולקחה מבעלים וכו'. פירש רש"י ז"ל מהו להיות במקום וכו'. בזה יישב קושית התוספות לקמן דלא הוי כדבר שלא בא לעולם ומכל מקום פריך שפיר לקמן עלה דעיקר קושייתו ממה שתעלה מצודתי דהתם נמי נימא כשזוכה זוכה לצורך הלוקח. גליון.

חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו. נראין דברי רבינו דכיון דמייתי לה הכא בתר הא דהכיר בה שאינה שלו דסוגיין כולה אפילו בשהכיר בה שאינה שלו ולקחה דאף על גב דאמרינן שגמר ונתן לשם מתנה או לשם פקדון הא פרישנא ללישנא דרב יהודאי גאון ז"ל דהאי משום סירכא דארעא נקט וסמך שאולי יעמידנה המוכר בידו ולא עוד אלא דכל שכן שהמוכר רוצה להעמידה בידו וניחא ליה דליקום בהימנותיה ולא ליקרייה גזלנא כיון שזה נתן מעותיו על קרן הצבי לאמונתו וגמר ונתן לסוף לשם מתנה או לשם פקדון. וכן נראה דעת רש"י ז"ל לקמן. ומיהו חזינא לריא"ף ז"ל ושאר הגאונים ז"ל דכתבו דסוגיין ליתא אלא בשלא הכיר בה דבהכיר בה לא שייך טעמא דלא ליקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה. אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. ואם תאמר והא אין אדם מוכר דבר שלא בא לרשותו. וכי תימא דהא כרבי מאיר אמרה לשמעתיה וכאידך דרב דלקמן וכמו שפירש רב האיי בספר המקח. הא ליתא. חדא דלא אפשר דתיהוי כולה סוגיין דלא כהלכתא ועוד דאם כן מאי האי דפרכינן לקמן מדתניא מה שאירש מאבא לא אמר כלום דההיא רבנן היא ועוד דאם כן היכי אמרינן לקמן לוקח במאי קני לה ועוד היכי אמרינן דהיכא דירתה או דיהבה ניהליה במתנה לא זכה לוקח והלא כבר מכר לו כל זכות שתבא לידו. ויש לומר דלעולם רבנן היא והאי לישנא לאו דוקא אלא לומר דודאי דעת המוכר כשחזר ולקחה שיזכה בה לוקח שלו שכן גמר בדעתו בשעה שמכרה לו והיינו דשיילינן בסמוך מאי טעמא כלומר מאי טעמא אמרינן שכן היה דעת המוכר וכך היה דעתו ואמרינן מר אמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא וכו'. ולקמן בשמעתין בעינן לוקח במאי קני לה השתא להאי ארעא כלומר דהא לא זכה בה משעה ראשונה שאין אדם מוכר דבר שלא בא לעולם אליבא דרבנן מיהא ואפילו לרבי מאיר נמי היינו בשפירש לכשאקחנה קנויה לך ולא כשמכר סתם וכדמוכח לקמן ובכל דוכתא וכדפרישנא בפרק קמא דקידושין בסייעתא דשמיא. הריטב"א ז"ל.

מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה וכו'. הקשה ר"מ מאי קמיבעיא ליה מאי טעמא הא כבר אמר טעמא מה מכר לו ראשון וכו'. ותירץ דהכי פירושו מאי טעמא אמרת מה מכר ראשון לשני פירוש הגזלן ללוקח כל זכות שתבא לידו אדרבה אימא מה מכר הנגזל לגזלן כל זכות שתבא לידו וכי היכי דנגזל מצי לטורפו מיד לוקח הכי נמי יטרפנה הגזלן מידו. הרא"ש ז"ל.
והר"ן פירש דהכי קמיבעיא ליה מאי טעמא כלומר במה קנאה דהא דבר שלא בא לעולם הוא ואי משום דרב כרבי מאיר סבירא ליה היאך קבלה ממנו שמואל ושמואל גופיה היכי מיבעיא ליה דהא לא סבירא ליה כרבי מאיר. ואמרינן מר זוטרא אמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא כלומר ואנן סהדי דלאוקמי קמי לוקח קא בעי לה וכשקונה אותה מקנה אותה ללוקח. ומיהו אכתי לא פרשינן לה לכוליה מילתא לומר לוקח אף על פי שמוכר זה רוצה להקנותה לו במה קנאה אלא דאמרינן שלאחר שלקחה מקנה אותה. ולקמן הוא דבעי אפילו הכי לוקח במה קנאה והיינו דאתקיף ליה רמי בר חמא מכדי לוקח וכו' וכמו שנפרש בסייעתא דשמיא. עד כאן לשונו.

והרשב"א ז"ל פירש דהכי השיב אמר מר זוטרא ניחא ליה לאיניש וכו'. כלומר ואנן סהדי דלאוקמי קמי לוקח קא בעי לה ונגזל על דעת לוקח מוכרה לו ולו הוא מקנה אותה על ידי גזלן זה ואפילו למאן דאמר התם בפרק הגוזל עצים מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות התם הוא דלא ידע בשליחותו של זה אבל הכא דידע נגזל דמכרה זה לאחר ועכשיו הוא מחזר אחריה כדי להעמידה לפניה גם הוא מתכוין להקנותה לו ללוקח. ע"כ לשונו.

והרמב"ן ז"ל כתב וזה לשונו: אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו'. ובעינן מאי טעמא דאפילו לרב דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כשאמר לכשיבאו לידי קנה מעכשיו אבל מכר לו סתם ואחר כך באו לידו יכול לחזור בו. אי נמי דשמואל דקבלה מיניה קאמרינן מאי טעמא קבלה. אי נמי דאליבא דרבנן בעא מיניה דאלו לרבי מאיר פשיטא דקנה ולהכי בעיא מאי טעמא הא דבר שלא בא לעולם הוא והיינו דהוינן בה מברייתא דמה שאירש מאבא ולא אמרינן הא מני רבנן היא ואנא דאמרי לרבי מאיר אלמא לרבנן קאמר. ואוקימנא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה כלומר ועכשיו כשלקח לצרכו של לוקח לקח ונעשה כשלוחו דלא קיימא לן כנהרדעי דאמרי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות. אי נמי הכא כיון דידע דמכרה קים ליה דלצורך לוקח הוא לוקחה הילכך קנאה לוקח מיד המוכר שהוא הנגזל ואף על פי שעמד גזלן וצווח אחר שלקחה מיד. עד כאן.

אבל הריצב"ש כתב וזה לשונו: אמר ליה מה מכר ראשון לשני כל זכות וכו'. פירוש שקנה לוקח ראשון ומשום דהאי לישנא לא אמרינן ליה בעלמא אלא היכא שהמכירה חלה דאמרינן שכל זכותו של מוכר ושיבא לידו נתרוקנה ללוקח אבל זה לא קנה כלום בלקיחה ראשונה משום הכי בעינא מאי טעמא ומתרצינן מר זוטרא אמר ניחא ליה לאיניש דלא ליקרייה גזלנא רב אשי אמר ניחא ליה לאיניש דליקום בהימנותיה ומשום הני טעמא בשעה שהמוכר חוזר ולוקחה מבעלים הראשונים קנה לוקח ראשון שהרי הוא לוקחה לצרכו ואפילו עומד וצווח אחר כך. עד כאן.

דמית לוקח. מתוך כך נדחק רש"י ז"ל לפרש דמית לוקח לאחר שלקחה. ולא נהירא דאם כן הוה לן למימר איכא בינייהו לאחר מיתת לוקח דמית לוקח בשעה שחזר ולקחה זה. והרב אב"ד פירש דמית גזלן ובנו של גזלן ולקחוה מבעלים הראשונים, ולא היא. ויש שדחקו דמית גזלן היינו שהיה עומד למיתה כלומר שהיה גוסס או שהוא מצוה מחמת מיתה ואומר תנו מנה לפלוני אם אמות ושדהו תהא קנויה לי מעכשיו דשוב אינו חושש אם יקראוהו גזלן. ויש ספרים דגרסי דמאית גזלן כלומר שהוא נוטה למות. ולענין הלכתא לא נפקא לן מידי. הרמב"ן והרשב"א ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ר"י ז"ל פירש דמית לוקח קודם שלקחה ומית גזלן נמי היינו דמית קודם שלקחה ובניו לקחוה מבעלים הראשונים. ולא נהירא דאם כן לדידהו זבינו וכל זכות שתבא לידו קאמרינן ולא זכות שלקחו בניו. לכך פירש ר"ת ז"ל דמית גזלן כלומר כי כשחזר ולקחה היה חולה מסוכן ההולך למות ולישנא דגמרא לא דייק שפיר. ורבינו פירש כי כשחזר גזלן ולקח מבעלים הראשונים חזר ולקחה מהיום ולאחר מיתה דנגזל ומית לוקח או גזלן קודם שימות נגזל שאז נגמרה מכירתו. עד כאן.
ותלמיד הר"ף ז"ל פירש כפירוש רבינו תם ז"ל. וכתב עוד למאן דאמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא הא מית. פירוש ואינו חושש מזה שיודע שאין לו המלטה כיון דנטוי למות ולא נתקיים המקח בידו כיון דלא לקחה להעמידה גביה. עד כאן.

וזה לשון הגליון: מאן דאמר ניחא ליה דלא ליקרייה גזלנא וכו'. פירוש אז אינו מכוון למצוא אלא רק שלא יביישוהו אבל מאן דאמר דליהוי בהימנותיה אז מכוון לנאמנות משימות ומכל מקום פריך דאינו חפץ שיביישו את בניו. גליון.

גמ' הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל כו' גובה את הקרן מנכסים משועבדים כו' וליכא לאקשויי דע"כ באפותיקי קמיירי כמו שדקדקו התוס' לעיל דאל"כ אדרבה לוכח מהכא דאקני לא משתעבד וא"כ מאי מייתי ראיה אדשמואל דמיירי בלא אפותיקי דאיכא למימר דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה לפלוגי בין אפותיקי ובין ב"ח בלא אפותיקי ולמאי דמסיק לפלוגי בהכי קושטא הוא דליכא הכא סייעתא לשמואל ודו"ק:

תוס' בד"ה מעות יש לו שבח כו' תימה בהגוזל כו' וי"ל דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות עכ"ל היינו לרב דאית ליה יש לו שבח ומפרש לאכילת פירות בלוקח מגזלן אבל לשמואל כשקיבל עליו אחריות נמי אין לו שבח אפילו כשפירש ומוקי הך ברייתא כהני אוקמתא דלעיל וע"ש בתוס' וק"ל:

בפרש"י בד"ה הלכתא בפלוגתא קמייתא כו' ואע"פ דלא פירש ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך עכ"ל בהך פלוגתא קמייתא לא שייך למימר צריך לימלך דהא אפי' פירש מסיק לשמואל דאין לו שבח משמע ליה אבל דקאמר לרבותא ואע"פ דלא פירש היכא דשמואל מודה בפירוש והיינו בשיש לו קרקע או שקנו מידו כדאוקמא לעיל ההיא דאמר ליה שמואל לרב חנינא בשבח דצריך לימלך וק"ל:

ד"ה מעות יש לו וכו' מוקי לה בתלמיד חכם וכו' משום דשם רצה לאוקמא כרבי מאיר ולהוכיח דקניס ר"מ אפי' בשוגג דהא לא כולי עלמא גמירי דקרקע אינה נגזלת ומוקי לה כת"ח וע"ש בתוס' רהיי מצי לשנויי שם דלא הוה מטעם קנס אלא דהוי כמו יורד שלא ברשות ואיירי בשבח היתר על היציאה ולפי זה אתי שפיר דרב ושמואל דתרוייהו ס"ל דנוטל הגנזל השבח מהלוקח אפי' בלא הכיר בה:

רש"י בד"ה הכא במאי כו' צ"ל קודם ד"ה דשוייה ניהליה כו':

תוס' בד"ה הניחא למ"ד כו' מפורש בהמקבל נ"ב בתוס' שלנו לא תמצא לקמן ובריש פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צב) בד"ה מאי פסידא אית ליה כו' תמצאנו:

בד"ה מעות יש כו' ומוקי לה בתלמיד חכם כו' נ"ב פי' דבעו התם למפשט דקניס ר"מ אף בשוגג מדגבה הלוקח שבח מן המוכר בגזלן אלמא שהנגזל טורף הקרן עם השבח מאי לאו בעם הארץ דסבר קרקע נגזלת לא בתלמיד חכם כו' והתוס' הקשו לשם ה"ה דהוה מצי לשנויי דלא משום שבח טורף הנגזל השבח אלא משום דינא ואינו משלם אלא הוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות אלא דבלאו הכי משני שם שפיר:

גמרא כאן בשבח המגיע לכתפים. קצת קשה לעיל דמקשה אימא רישא כו' שבח אין פירי לא דלמא שבח גובה בחנם בלי הוצאות אבל פירות צריך ליתן הוצאה כמו השתא בשינויא שבח המגיע לכתפים ומדברי שמואל דקאמר שבח אין מדויק ועיין:

ברש"י בד"ה הא דקתני נוטל כו'. גירסתו בגמרא הא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא צריך לתת בע"ח השבח ללוקח ומסלק ליה וברייתא איירי שהחוב כשיעור ארעא ושבח היותר על ההוצאה לכך נותן לו היציאה דלמה יגבה יותר מחובו ד"מ שהקרקע היה שוה ד' זהובים והוצאה זהב ועמדה על ו' זהובים אלו היה החוב ו' זהובים נוטל הכל בלי חזרת יציאה כמימרא דשמואל גובה את השבח בחנם השתא שאין חובו רק ה' זהובים נותן לו זהב יציאה ומסלקו והא דנקיט למלתא בציור אופן זה שהחוב מכוון נגד השבח היתר על היציאה שנותן לו היציאה ולא תני נוטל כנגד החוב ומאי פסקא לזה אמר לאשמעינן הא גופא אתי כו' ותוספות גרסי דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא וכן תפסו לשון הגמרא וע"ז הקשו ודחקו דבלא"ה פריך שפיר והוא אינו רק לחד מ"ד [וגם לאותו מ"ד לא מקשה רק] אמאי יסלקו בזוזי ולא בקרקע היכא שאין חובו כשיעור ארעא ושבח [והו"ל להקשות אלימא ולכ"ע דאמאי אית ליה בשבח היתר על ההוצאה בחנם] כן נראה לפענ"ד בדברי רש"י ועיין באשר"י וכן מצאתי אח"כ במלחמות:

ברש"י בד"ה שפיר דמצי למימר כו'. אבל לא יפורש אהיכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אמאי יטול השבח לימא כיון שאין שעבודך על גוף הקרקע ולא הייתי מחויב לך ליתן רק דמי הקרקע אלו הו"ל זוזי השתא אמאי אפסיד הנח לשבחא בקרקע ואף כי חובך נגד השבח ג"כ ז"א דכיון שאינו מפסיד שיכול לגבות מהמוכר ותקינו שבע"ח יכול לגבות השבח כדלעיל ועוד דלפי הדין או צריך ליתן כל דמי החוב או צריך לטורפה בקרקע:

ברש"י בד"ה בין לרב כו'. ויהיה קושית הגמ' אי הוי דעתיה לחד מהנך שס"ד דמעיקרא כוונתו המעות או פקדון או מתנה דאי ס"ד להא היכי הוי נחית בה ע"כ דעתו היה שיסבור שיהיה המקח קיים ומשני סבר כו' ולכי אתי מריה כו' באותה שעה יהיה זוזי פקדון כו'. ומפרש וטעמא כו' טעמא אחרינא הוא ולא מפרש דמקשי קושיא ארב ושמואל לא על הגמ' שמפרש טעמייהו נראה דהשתא הוי מצי לעשות הצריכא בזה האופן [דה"א דהכא לא שייך מתנה או פקדון כקושית הגמרא]:

ברש"י בד"ה אע"פ שלא פירש ולית לן דשמואל דאמר שבח צריך לימלך בפלוגתא קמייתא ס"ל לשמואל אע"ג דפירש אין לו שבח רק היכא דקנו מידו או יש לו קרקע דמודה בו שמואל בפירש לזה אמר רבא אע"ג דלא פירש ועיין:

בתוס' בד"ה כגון דשויה כו' שזה פוטרן מחובו. וברייתא איירי בלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ונוטל השבח מבעל הקרקע אע"פ שאינו פוטרו מחובו ולא היציאה דלא יכול לחזור על המוכר בזה כיון שאינו פוטרו מחובו ונוטל מבעל חוב (כ):

בתוס' בד"ה מעות יש לו כו' וי"ל דהתם איירי כשקיבל עליו אחריות. ולרבא דבסמוך דאחריות ט"ס הוא וכן לשמואל גופיה אחריות ט"ס הוא אף בשטרי מכר אם נגזל טרפה דשעבוד א"צ לימלך [אלא] בבע"ח [שטרפה] מ"מ בהכיר בה שאינו שלו מסתמא אין כאן אחריות אם לא קיבלה בפירוש פשוט. ולשמואל דאף שפירש ואפילו [בלא] הכיר אין לו שבח צ"ל בשקנו מידו ע"ש בתוס':

גמרא הב לי גרבא דארעא. עי' במסה"ש וברי"ף ורא"ש הגי' גם כאן גריוא:

גמ' שם צריכא דאי אתמר בהא בהא קאמר רב כו'. לכאורה י"ל גם איפכא דכאן אין סברא לומר לשם פקדון כיון שהוא יודע שהוא גזלן אפקודי יפקיד גבי' בתמיהה:

רש"י ד"ה שפיר. דאמר כולה דידי ואת ירדת בה שלא ברשות. לפ"ז משמע דאם השבח יתר על היציאה נוטל הוא בחנם אף שאין החוב אלא כנגד הקרקע ודלא כתד"ה הא ועי' ברא"ש ונ"י וא"כ תמוה מש"כ לעיל בד"ה הא לאשמעינן כו' דהיכא דיציאה יתירה כו' דהל"ל רבותא יותר בשבח יותר על היציאה דאינו נותן ללוקח רק היציאה והיתר לוקח בחנם שוב מצאתי ברש"י שברי"ף הגי' באמת כן ע"ש:

תד"ה הניחא. מפורש בהמקבל. עי' רש"ל ונראה דצ"ל בהשואל והוא שם (צה) ד"ה הניחא וע"ש שפי' דהיינו פלוגתא דרמב"ח ורבא בכתובות (צא ב) ולע"ד יל"פ דהיינו פלוגתת אביי ורבא בפסחים (ס"ד למ"ד) אי למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא [ועמש"כ ב"ב קז בתוד"ה רב בס"ד] :

תד"ה דמית. ומית גזלן (ר"ל דאמר לקמן) צ"ל שהיה כו'. והס"א שבגליון הוא שבוש:

גמ' מעות חוזרין. עי' ב"ב עח ע"א תוס' ד"ה אבל:

שם חזר ולקחה מבעלים. עי' בהר"ש פ"ו מ"ג דתרומות:

בתוספות בד"ה הא דלא מסיק תימא כיון דלא מסיק וכו' וי"ל דבלא"ה פריך שפיר עכ"ל. אבל הרמב"ן בספר המלחמות כתב שקושיית התוספות גופא היא קושית הגמרא בעצמו דכיון דמצי לסלוקי בזוזי נמצא שהיא מכורה לו ואין לב"ח עליו אלא שיעבוד גרידא אם כן אין שום סברא שיטול הב"ח יותר מחובו כלום בשבח שהשביח הלוקח משא"כ אי לא מצי לסלוקי בזוזי היה אפשר שהיא כמכור' לב"ח בשעת הגוביינא וא"כ נוטלה עם השבח ונותן הוצאה כמו שיתבאר לענין אפותיקי בסמוך וזה שדקדק המקשה דלימא ליה הב לי כו' שיעור שבחאי פי' דבשתי טענות בא עליו שיתן לו שיעור כל השבח ושיקחנה בקרקע ולא במעות כן נראה לי כוונת הרמב"ן אף שקיצר בלשונו ובזה נתיישב דבריו ממה שהשיג עליו הש"ך בס"ק כ"ו ע"ש:

בא"ד ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי א"ש. זה לפי שיטתם והיא שיטת הרי"ף והרמב"ן והרבה מהפוסקים אבל מפרש"י לא משמע כן אלא דלעולם אין נוטל הב"ח יותר משיעור חובו אפילו באפותיקי וכן הסכמת בעל המאור והש"ך מסיק כן להלכה בס"ק כ"ו והאריך שם להשיג על שיטת התוס' ע"ש ועיקר תמיהתו כיון דע"כ טעמם בזה דאפותיקי הוי כמכורה לו וא"כ יש לתמוה דמאיזה שעה הוי כמכור' לו אי משעת הלואה הא ודאי ליתא מדלא שקיל השבח ופירות אם הוא אצל הלוה עצמו ועוד דא"כ אם מכרו המלוה יהא מכור והא ודאי ליתא ואם משעת הגוביינא אם כן כבר קדמה קניית הלוקח לקנייתו והאריך שם ולענ"ד לק"מ דאף אם לא נגמר קניית האפותיקי אלא בשעת הגוביינא מ"מ לא שייך לומר שקדמה קניית הלוקח דהא משועבד מיהא לב"ח בין הקרן בין השבח דאף על גב דלא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא זה לא נודע אלא בשעת הגוביינא דשמא יוזלו הקרקעות נמצא דלא קנה הלוקח כלום בזו הקרקע עד שיופקע השיעבוד של הב"ח והיינו אם יסלקנו המוכר בזוזי אבל כל כמה דלא מסלק ליה והגיע שעת הגוביינא הרי הב"ח קונה אותה באותה שעה קנין גמור כמות שהיא ועם השבח שעליה כמו שהקנה לו הלוה בשעת הלואה ע"י האפותיקי שמקנה לו כל הקרקע בקנין גמור כמו שתהיה בשעת הגוביינא ומה שהשביח הלוקח אדעתיה דמרא קמא השביח ואף ע"ג שאילו היתה ביד הלוה בעצמו לא היה נוטל הב"ח בשבח יותר מחובו היינו משום דלוה גופא מצי לסלוקי בזוזי וא"כ ה"ל כאילו התנה שאם יפרענו יתבטל המקח וא"כ מה לי אם מסלקו בזוזי ומה לי אם מסלקו כשיעור זוזי מאותו קרקע גופא שהתנה עליה שיהיה לו פרעון והיינו כשיעור חובו משא"כ הלוקח דלא מצי לסלוקי בזוזי והיינו ע"כ דכיון שלא סלקו הלוה בעצמו נמצא שלא קיים תנאו וממילא נתקיים המקח של בעל האפותיקי לגמרי בשעת הגוביינא ונוטלה כמות שהיא עם שבחה דכל תנאי שבממון קיים וקנאו בקנין גמור ואף שלא התנה כ"ז בפירוש מ"מ סתם אפותיקי מפורש כך הוא עפ"י תקנת חכמים כמ"ש הש"ך עצמו סברא אחרת כה"ג ע"ש. מיהו אף לפ"ז נ"ל דהיינו השבח שהוא בעין בשעת הגוביינא זכה בה בעל אפותיקי אבל מה שכבר תלש ואכל הלוקח ודאי זכה בו דאף ע"ג שאין לו בזה הקרקע שום קנין עד שיפקע השיעבוד והקנין של אפותיקי מ"מ ב"ח מיהא הוי הלוקח בדמי מקחו וא"כ לגבי השבח בתוך הזמן ה"ל כלוה ולוה ואח"כ קנה דנהי דקי"ל דיחלוקו מ"מ הכא שכבר תלשן הלוקח ה"ל כב"ח מאוחר שקדם וגבה מטלטלין דקי"ל מה שגבה גבה וה"נ דכוותיה היינו כמ"ש לעיל בתחילת הסוגיא לענין פירות לגבי אפותיקי דלא כמ"ש הש"ך בס"ק י"ט ובזה נתיישבו כמה קושיות שהקשה הש"ך לשיטת הפוסקים דבאפותיקי נוטל יותר מחובו הן בשבח הן בפירות זה נ"ל פי' כפתור ופרח אליבא דהלכתא ויש לי עוד שיטה אחרת בזה ויבואר בביאורי לטוח"מ יעויין שם וכאן אין להאריך יותר ודוק היטב:

שם בגמרא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. וכ' הרי"ף דשבח מחמת הוצאה ודאי שקיל כו' וכוונתו בזה דהוצאה גופא שקיל מנגזל אבל בשבח היתר על הוצאה ודאי מודה הרי"ף שאין ללוקח בה כלום כדכתב להדיא בסוף המסקנא ולא כמו שהבין בעל המאור בדבריו אלא כמ"ש הרמב"ן וכ"כ הש"ך דאדמי הוצאה גופא קאי אלא שהרי"ף הביא ראיה מהא דאמרינן בפרק הגוזל דף צ"ו גזל והשביח ומכרה וכו' ואיבעיא להו השביח לוקח מהו ומסיק רבא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו משמע שלוקח זכה בשבח מחמת הוצאה עכ"ל ורבים תמהו על דבריו דהתם במטלטלין איירי שזכה הגזלן גופא בשבח משום תקנת השבים משא"כ הכא דאיירי בקרקע והרמב"ן גופא מסיק בתימא אף שכ' שהגאונים כתבו ג"כ כל' הרי"ף וראיותיו ואני כבר כתבתי דרך נכון בזה ליישב שיטת הרי"ף והגאונים דע"כ התם נמי איירי במקרקעי עיין בחידושינו פרק הגוזל שם אבל איברא ראיתי שהרי"ף גופא הביא שם ההוא דהשביח לוקח ומסתימת לשונו משמע דבמטלטלין איירי שם כל הסוגיא לכך נ"ל ליישב עוד בדרך אחר והיינו משום דקשיא לי טובא על מ"ש הטור בסי' שע"ד שהתוספות והרא"ש כתבו דבהכיר בה שאינה שלו אין הנגזל צריך ליתן ללוקח כלום אפילו ההוצאה ודבריו נפלאים ממני דלא מצאתי כן בתוספות ואדרבא לפמ"ש בתחלת הסוגיא לעיל בתוספות בד"ה ויש לו שבח דמשמע מפירושם דאפילו גזלה משובחת והכסיפה והשביחה הלוקח אפ"ה צריך ליתן ההוצאה אף שכתבתי שם דאפשר לומר דבהכיר בה שאני מ"מ אין מל' התוספות הכרח דמפסיד ההוצאה והרא"ש נמי לא איירי מהוצאה גופא אלא משבח היתר על ההוצאה וזה ברור וא"כ נשארו דברי הטור בתימא ועוד דמהיכא תיתי נאמר שיפסיד הלוקח מה שהוציא מכיסו והנגזל נהנה בזו ההוצאה ולמה יגרע מאילו השביח הגזלן גופא ע"י הוצאה שהנגזל מחזיר לו ההוצאה והוא פשוט וכ"כ הטור עצמו שם וראיתי שהש"ך שם הרגיש בכ"ז והשיג על הטור ורמ"א שכתבו כן ע"ש. ובאמת לא מצאנו שום טעם עפ"י הדין שיפסיד הלוקח ההוצאה אם לא שנאמר דטעמא דהטור וסייעתו משום קנס חכמים שקנסו ללוקח מן הגזלן אחר שהכיר בה וראייתם בזה מדאמרינן בהדיא בפרק הגוזל דף צ"ה והביאו התוספות כאן דבלוקח ת"ח קנסינן ליה ומשמע שם להדיא דהקנס הוא שאינו נוטל ההוצאה כמ"ש התוספות שם בד"ה דאתא מרא דארעא כו' דלדברי המקשה כך הוא והמעיין שם יראה היטב דהמקשה והתרצן לא פליגי אלא איירי בת"ח או בע"ה וא"כ שמעינן להדיא שמפסיד ההוצאה משום קנס ואף על גב דסוגיא דהתם אליבא דר"מ דוקא דקניס מ"מ אפשר דר"י נמי מודה לר"מ דקניס אלא בגזלן גופא פליג ר"י משום תקנת השבים כמבואר שם דאפילו דלאו דידיה יהבינן ליה וכ"ש דלא שייך לקנסו אבל לענין לוקח אפשר דמודה דקניס כיון דלא שייך תקנת השבים ומכ"ש בקרקע וא"כ אפשר דמה"ט פוסק הטור כמסקנת הש"ס שם דבידע שאינו שלו קנסינן ליה ואינו גובה כלום מנגזל ומש"ה הוצרך הרי"ף להביא ראיה להוציא מסברא זו והיינו ממאי דאמרינן שם במטלטלים דאפילו בהשביח הלוקח זכה בשבח אף על גב דלית ביה תקנת השבים מ"מ מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ שמעינן מן הדא דלא קנסינן ללוקח לעולם יותר מגזלן גופא ואם כן ה"ה בקרקע כיון דגזלן גופא שקיל הוצאה ה"ה ללוקח וממילא ע"כ דהא דאמרינן שם בלוקח ת"ח קנסינן ליה שאינו נוטל הוצאה היינו לר"מ דוקא דס"ל דקנסינן ולא קי"ל כוותיה אלא כר"י דלא קניס לגזלן וה"ה ללוקח ממנו שזכותו ממש מכר לו כנלע"ד ליישב ל' הטור והרי"ף כ"א לפי שיטתו ודו"ק היטב ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה מעות יש לו כו' תימא דבהגוזל כו' ומוקי לה בת"ח עכ"ל. כבר כתבתי שאין מקום לתמיה זו כיון דהתם אליבא דר"מ איירי למאי דבעי למימר דטעמא משום קנס ומש"ה מוקי לה בהכיר בה שאינה שלו כדי שנאמר שמפסיד הוצאה אבל למאי דקי"ל דלא קנסינן א"כ לא איירי ברייתא דהתם מהוצאה גופא אליבא דהלכתא אלא מוקמינן לה לענין השבח היתר על ההוצאה וכמ"ש תוספות עצמם שם וא"כ שפיר איירי בלא הכיר בה ומש"ה נוטל השבח מן הגזלן ויש ליישב דבריהם דמשמע להו דודאי ברייתא כר"מ אתיא אף דלית הלכתא כוותיה לענין שהנגזל אין צריך ליתן ההוצאה מ"מ מאי דמשמע מדר"מ שחוזר הלוקח ונוטל כל השבח מהמוכר לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא ודו"ק ועיין בסמוך בד"ה וחזר ולקחה מה שיש להקשות ע"ז:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשקבל עליו אחריות עכ"ל. פי' דתו לא שייך לומר מעות פקדון או הלוואה דמש"ה נוטל השבח וצ"ל דמשמע להו דמשום ריבית נמי אין כאן דאף על גב דבחזקת גזולה לקחה אפ"ה לא מיחזי כהלוואה ועוד יש לומר דמיירי בשקנו מידו או שיש לו קרקע ומש"ה לא הוי כריבית כמו לשמואל בלא הכיר בה אבל הרמב"ן והרא"ש וש"פ כתבו להדיא דבהכיר בה הוי ריבית גמור ואפילו קנו מידו לא מהני אלא בלא הכיר בה לשמואל ומטעמא דשנינן לעיל התם הלוואה הכא זביני אבל בלא הכיר בה לא הוי זביני כל עיקר ולדבריהם קשה תמיהת התוספות וצ"ל כמ"ש בסמוך לתרץ תמיהת התוספות ודו"ק:

בד"ה חזר ולקחה כו' בלא הכיר בה איירי עכ"ל. וכ"כ ה"ה על לשון הרמב"ם וכ"כ הנ"י וכן משמע מל' הרי"ף והרא"ש שכתבו לשון דנמצאת שאינה שלו משמע מדברי כולם דבהכיר בה לא שייך כל הסוגיא דניחא ליה דלא ליקריה גזלנא או דליקו בהימנותיה אבל יש לי בזה מקום עיון דהא בההיא סוגיא דהגוזל שהביאו התוספות בסמוך דמוקי לה בלוקח ת"ח וקאמר שם להדיא דגובה הקרן מנכסים משועבדים וכ"כ הרמב"ם להדיא דבהכיר בה שאינה שלו גובה הקרן מנכסים משועבדים וא"כ קשה קושית הגמרא דפ' איזהו נשך שהביאו התוספות בשמעתין לקמן אברייתא דלשבח קרקעות אמאי גובה הקרן ממשועבדים דהא האי שטרא לא ניתן לכתוב וקי"ל דלא הוי שטר בכה"ג ומשני שם דניתן לכתוב לענין אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים אי משום טעמא דלא ליקרייה גזלנא או דליקו בהימנותיה והתם א"ש דברייתא דלשבח קרקעות איירי בלא הכיר בה אבל בברייתא דלשבח פירות דהגוזל דמוקי לה בהכיר בה להדיא ואפ"ה מסיק שגובה הקרן ממשועבדים וכן פסק הרמב"ם והטור והש"ע וא"כ אי ס"ד דלא מהני בכה"ג אם חזר ולקחה מבעלים הראשונים הדרא קושית הש"ס לדוכתא אמאי גובה ממשועבדים הא לא ניתן לכתוב כלל ולא הוי שטרא כל עיקר ודו"ק וצ"ע:

בד"ה דמית לוקח פרש"י כו' ואין נראה דמיד שקנה הגזלן עכ"ל. קושיא זו הקשה ג"כ הטור ח"מ סי שע"ד על דברי הרמב"ם וכתב הב"י ליישב ולפי שיטתו יש ליישב ג"כ שיטת רש"י אלא דמל' רש"י בסמוך בד"ה זבנה אורתה משמע להדיא כפי' תוספ' ועיי' מ"ש בזה בסמוך: