דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא טו ע"א - Steinsaltz

gentile thugs took the field from the robber by force due to previous dealings between them. In that case, when the robbery victim comes to collect the principal, he collects it from liened property, and when the robbery victim comes to collect payment for the produce, he can collect only from unsold property.

The Gemara explains: Rava did not state his explanation of the baraita in accordance with the explanation of Rabba bar Rav Huna, because the phrase: It is appropriated from his possession, indicates that the field was taken from him legally and not by thugs. And Rabba bar Rav Huna did not state his explanation of the baraita in accordance with the explanation of Rava, because the phrase: It is appropriated from his possession, indicates that the field is appropriated in its unadulterated form, and was not damaged.

Rav Ashi stated that the baraita teaches its rulings disjunctively. According to Rav Ashi, the baraita is referring to a case where one robbed another of a field while it was full of produce, and he consumed the produce and sold the field. When, after the true owner recovers the field from purchaser, the purchaser comes to collect the principal from the robber, i.e., the amount that he paid for the field, he collects it from the robber’s liened property. When the robbery victim comes to collect payment for the produce, he collects only from unsold property.

The Gemara raises a difficulty: According to both Rava and Rabba bar Rav Huna, the money that the robber owes the robbery victim has the status of a loan by oral agreement, as it is not accompanied by documentation, and one who is owed a loan by oral agreement cannot collect from liened property.

The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the robber stood trial for his robbery and was found guilty, and he subsequently sold the land. Since he sold it after his liability was well known, the debt is equivalent to one that is written in a promissory note, and can be collected from liened property.

The Gemara asks: If so, the owner should collect payment for the produce as well from liened property. The Gemara answers: It is referring to a case when the robber stood trial for the principal, but did not yet stand trial for the produce. The Gemara asks: And why was it stated without qualification? According to this explanation, the distinction is not between the principal and the produce but rather between debts for which the robber stood trial and those for which he did not stand trial. The Gemara answers: The normal way of things is that when a person files a claim, he first claims the principal and only afterward does he file claims with regard to other property, such as produce.

§ The Gemara questions the statement that Rav Naḥman cited in Shmuel’s name: But does Shmuel hold that one who buys land from a robber does not have the right to the value of the enhancement of the land?

But didn’t Shmuel say to Rav Ḥinnana bar Sheilat, who was a scribe: When you write a deed of sale, consult with the parties, and if they agree, write that the seller commits to compensate the buyer, in the event that the land is appropriated from him, with superior-quality land, and for the value of the enhancement of the land and the produce as well? That was the standard formula for deeds of sale.

The Gemara clarifies: To what case is this statement referring? If it is a case where the seller’s creditor repossesses the land, does a creditor have rights to the produce? But doesn’t Shmuel say that a creditor collects the value of the enhancement of the field, indicating that he does collect the value of the enhancement, but he does not collect the produce? Rather, is it not referring to a case of one who buys land from a robber, and the owner subsequently repossesses it? This contradicts Shmuel’s earlier statement that one who buys land from a robber does not have the right to the value of the enhancement.

Rav Yosef said: Here we are dealing with a case where the robber owns land, which he can return to the buyer instead of paying him money. In that case, the transaction appears to be a sale and not payment of interest for a loan.

Abaye said to him: But is it permitted for one to borrow a se’a of grain for return of a se’a in a case where he owns land? The Sages render prohibited executing a loan of produce for return of the same amount of produce, lest the price rise in the interim, causing the debtor to return a higher value than he borrowed, which appears to be interest. This is the halakha even in a case where the borrower owns land. Similarly, in the case where the robber owns land, the payment of the value of the enhancement resembles the payment of interest.

Rav Yosef said to him: The distinction between the two cases is that there, with regard to borrowing a se’a and returning a se’a, the case in question involves a loan, whereas here, it is a case involving a sale. Since the field was bought from the robber, the additional value that the robber pays does not appear to be interest.

There are those who say that this is what Rav Yosef said: Here we are dealing with a case where the buyer performed an act of acquisition at the time he purchased the land from the robber’s possession, thereby formalizing a condition that should the field be appropriated from him, he will be reimbursed for any enhancement in its value. Since he acquired this right at the time of the purchase, it does not appear as though he is receiving interest.

Abaye said to him: But is it permitted for one to borrow a se’a for a se’a in a case where he performed an act of acquisition formalizing such a condition at the time he purchased the land from the lender’s possession? Isn’t it still considered to be interest and therefore prohibited?

Rav Yosef said to him: There, with regard to borrowing a se’a and returning a se’a, it is a case involving a loan, whereas here it is a case involving a sale. Buying at a low price and selling for a higher price is not considered to be interest.

The Gemara returns to discuss Shmuel’s statement itself that was mentioned above. Shmuel says: A creditor collects the value of the enhancement of the land. Rava says: Know that this is true, as this is the standard formulation that the seller writes to the buyer in a deed of sale: I will stand and silence and purify and cleanse this sale, i.e., I accept responsibility if the land is repossessed by my creditor. The text of the document continues: This applies to this property itself, and the labor invested in it, and its enhancement; and I will present its value before you. The witnesses then sign the document and attest: And this seller consented and accepted upon himself all of the commitments enumerated in the document. Evidently, a creditor can collect the value of the enhancement.

Rav Ḥiyya bar Avin said to Rava: If that is so, in the case of a gift, where the owner does not write this formulation to the recipient in the deed of gift, would you indeed say that the creditor does not repossess the value of the enhancement of the land from the recipient of the gift? Rava said to him: Indeed.

Rav Ḥiyya bar Avin said to Rava: But is the legal power of a gift stronger than that of a sale, as in the case of a sale the buyer loses the value of the enhancement if the land is repossessed? Rava said to him: Yes, it is indeed stronger. Since in a case of repossession, the recipient of the gift does not receive the value of the enhancement back from the one who gave him the gift, he is under no obligation to relinquish this value to the creditor.

Rav Naḥman said: This following baraita supports the opinion of Mar Shmuel; but our colleague, Rav Huna, interprets it as referring to other matters, so it does not support Shmuel’s opinion. As it is taught in a baraita: With regard to a case of one who sells a field to another, and it is appropriated from the buyer’s possession, as it was liened to the seller’s debt, when the buyer then collects compensation from the seller, he collects the principal from liened property, and he collects the enhancement from unsold property. Evidently, the value of the enhancement is also repossessed by the creditor.

But our colleague, Rav Huna, interprets it as referring to other matters, i.e., to the case of one who buys a field from a robber. In that case, the robbery victim is certainly entitled to the value of the enhancement of the land.

It is taught in another baraita: In a case of one who sells a field to another, and the buyer enhances it, and then a creditor comes and repossesses the field, in this case when the buyer collects compensation, the halakha is as follows: If the value of the enhancement of the field is greater than the buyer’s expenses in generating that enhancement, he takes the difference in value between the enhancement and the expenses from the owner of the land, i.e., the seller, and he is compensated for the expenses by the creditor. And if the expenses were greater than the enhancement of the field, he receives compensation for his expenses, only up to the value of the enhancement, from the creditor.

The Gemara asks: But how does Shmuel interpret the baraita? If it is referring to one who buys a field from a robber, the first clause in the baraita poses a difficulty to Shmuel’s opinion, as Shmuel says that one who buys a field from a robber does not have the right to compensation for the enhancement of the field, and the baraita states that the buyer is entitled to compensation for the enhancement. If it is referring to a creditor, then both the first clause and the latter clause in the baraita pose a difficulty to Shmuel’s opinion, as Shmuel says that a creditor collects the enhancement of the field and needs to pay nothing.

The Gemara suggests two answers: If you wish, say that the baraita is referring to one who buys a field from a robber, in a case where the robber owns land with which he can compensate the buyer instead of paying him money. In that case, the compensation does not appear to be interest. Alternatively, it is referring to a case where the buyer performed an act of acquisition at the time he purchased the land from the robber’s possession, thereby formalizing a condition that should the field be appropriated from him, he will be reimbursed for any enhancement in its value. Since the buyer acquired the enhancement at the time he paid for the field, it does not appear as if he is receiving interest.

If you wish, say instead that it is referring to a creditor, but nevertheless it is not difficult according to the opinion of Shmuel. Here, in the baraita, the reference is to enhancement

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

רבה בר רב הונא אמר: מדובר כגון  שנטלוה מסיקין [44] [גויים שאונסים שדות מישראל] מרשות הגזלן, ומחמתו [45]. ומה ששנינו "והרי היא יוצאה מתחת ידו", היינו, שיוצאה מתחת ידי הגזלן, על ידי המסיקין.

בא נגזל לגבות את הקרן, דהיינו, את השדה עצמה, מן הגזלן - גובה מנכסים משועבדים.

בא נגזל לגבות פירות - גובה מנכסים בני חורין.

רבא לא אמר כתירוצו של רבה בר רב הונא, משום שהלשון "הרי היא יוצאה מתחת ידו" - יוצאה בדינא, על ידי בית דין משמע. ולא שהיא יוצאה מתחת ידו על ידי מסיקין.

ורבה בר רב הונא לא אמר כתירוצו של רבא, משום שלשון "הרי היא יוצאה מתחת ידו" - בעינא [בעין, כמות שהיא], כפי שהיתה בתחילה משמע, ולא שנחפרו בה בורות שיחין ומערות.

רב אשי אמר לתרץ את הברייתא אליבא דשמואל: הברייתא - לצדדין קתני. כלומר, הברייתא מדברת בשני צדדים של אותו מקרה. והיינו:

כגון שגזל אדם שדה מחבירו כשהיא מלאה פירות, ואכל את הפירות, ואז מכר את השדה לאחר.

אזי הדין הוא כך:

כאשר בא הלוקח לגבות את הקרן, לאחר שטרפו ממנו את השדה כדי להחזירה לנגזל - גובה מנכסים משועבדים.

ואילו כאשר בא הנגזל לגבות פירות, שהרי גזלוה ממנו מלאה פירות - גובה מנכסים בני חורין, משום שאינם קצובין.

ותמהינן: בין לרבא, ובין לרבה בר רב הונא, שהעמידו שמדובר שהנגזל גובה מהגזלן, הרי החוב שחייב הגזלן לנגזל מלוה על פה הוא, שהרי לא נכתב שטר על כך, ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים!

ומתרצינן: הכא במאי עסקינן, כשעמד הגזלן בדין, ונתחייב לשלם, והדר זבין [ולאחר מכן מכר את נכסיו]. שכיון שעמד בדין, יש לדבר קול, והרי זה כמלוה בשטר.

ותמהינן: אי הכי, פירות נמי יגבה ממשועבדים, שהרי גם על אכילת הפירות יש קול, והוי כמלוה בשטר!

ומתרצינן: מדובר כשעמד בדין על הקרן, ולא עמד בדין על הפירות [46].

ותמהינן: ומאי פסקא? היאך הדבר פסוק וברור לתנא, שהעומד בדין עומד על הקרן, ולא על הפירות?! ומבארינן: סתמא דמילתא [בדרך כלל], כי תבע איניש, כאשר אדם תובע את חבירו - קרנא תבע ברישא [קודם כל הוא תובע את הקרן]. ולכן שנה התנא שגובה את הקרן מנכסים משועבדים, משום שמן הסתם עמד בדין עליהם. אבל על הפירות לא עמד בדין, ולכן גובה רק מבני חורין [47].

ומקשינן: וכי סבר שמואל, שהלוקח מגזלן לית ליה שבחא?

והא אמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילת [שהיה סופר]: כאשר אתה כותב שטר למוכר שדהו, אמליך [הימלך בו], ואם הוא רוצה, כתוב בשטר שהוא מקבל עליו להגבות ללוקח משופרא [מעידית שבנכסיו], שבחא ופירי [שבח ופירות], אם יטרפו ממנו את השדה.

ועתה, במאי, על איזה מקרה דיבר שמואל?

אי במקרה שטרף בעל חוב מהלוקח, מי אית ליה לבעל חוב פירי?

והאמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח. משמע, שבח - אין, אכן הוא גובה. אבל פירות - לא! אלא לאו - על כרחך שמדובר בלוקח מגזלן, ומוכח שיש ללוקח שבח!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן - כגון שיש לו לגזלן קרקע אחרת, השייכת לו, שאותה הוא מגבה ללוקח. וכיון שכך, שאינו מגבהו מעות תמורת מעות ומוסיף עליהן, אלא נותן לו קרקע תמורת מעותיו, אין זה נראה כריבית [48].

אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה [דהיינו, להלוות לחבירו סאה תבואה, על מנת שיחזיר לו לאחר זמן סאה אחרת], במקום שיש לו קרקע? [49]

הרי זה אסור, משום שחוששים שמא תתייקר התבואה, ונמצא שנותן הלוה למלוה יותר ממה שהלוה לו, והרי זה כריבית! [אף שמחזיר לו רק סאה, כמו שלוה ממנו, אסרו זאת חכמים].

ואם כן, אף כאן, למרות שנותן לו הגזלן קרקע, ולא דמים, כיון שסוף סוף נותן לו יותר ממה ששילם, הרי זה כריבית!

אמר ליה: אכן התם, בהלואה, אסור. אבל הכא, שמדובר בזביני, במקח, מותר. משום שבהלואה שייך ריבית יותר מאשר במכר, לפי שריבית בהלואה - דאורייתא היא, ואילו במכר - דרבנן [50].

איכא דאמרי, אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן - כגון שקנו מידו. דהיינו, שעשו קנין בשעת המכר, שיתן לו את השבח אם יטרפוה ממנו. ולכן אין זה נחשב כריבית, כיון שהיה המוכר מחויב בדבר עוד לפני שהיה שכר המתנת מעות.

אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו? הלא בהלואה אפילו אם עשו קנין, אסור!

אמר ליה: התם - הלואה, והכא - זביני. ודווקא בהלואה אסור, משום שבהלואה שייך יותר ריבית מאשר במכר.

גופא, אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח.

אמר רבא: תדע שכך הוא, ואין הלוקח יכול לטעון, אני השבחתי את הקרקע, שכך כותב לו מוכר ללוקח בנוסח האחריות שכותב בשטר המכר:

"אנא איקום ואשפי [אשקיט] , ואדכי [אטהר מכל ערעור], ואמריק [ואנקה] זביני אילין [מכר זה], אינון ועמליהון ושבחיהון [הוא וההוצאות שתוציא עליו, והשבח שישביח [51]], ואיקום קדמך [ואעמיד אותו לפניך], וצבי זבינא דנן וקבל עלוהי [והסכים הלוקח [52], וקיבל עליו תנאים אלו] ".

וכיון שקיבל עליו המוכר אחריות כלפי הלוקח גם על השבח, לכן בעל חוב גובה את השבח מהלוקח, היות והוא יכול לחזור על המוכר, ואינו נפסד בדבר.

אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה, מתנה, דלא כתיב ליה בשטר הכי [שאין כתוב בשטר נוסח זה], הכי נמי דלא טריף בעל חוב שבחא, שהרי אין למקבל המתנה על מי לחזור ולגבות את השבח?

אמר ליה: אין. אכן כך.

תמה רב חייא בר אבין ושאל: יוצא אם כן, שהלוקח שדה, טורפים ממנו את השבח. ואילו מקבל מתנה, אין טורפין ממנו. וכי יפה כח מתנה ממכר?

אמר ליה: אין, אכן. בענין זה יפה ויפה כח מתנה ממכר.

וטעם הדבר, דבשלמא לגבי גוף הקרקע, טוען הבעל חוב למקבל המתנה, למה קיבלת את המתנה? הרי היא היתה משועבדת לי! ומאין אגבה את חובי אם לא אטלנה?

אבל לגבי השבח, טוען לו מקבל המתנה, הרי לולא קיבלתיה, לא היתה משתבחת, והיית נוטל רק את גוף הקרקע, ואם כן, מה הפסדתיך בכך שאינך נוטל את השבח? [מה שאין כן בלוקח, היות והוא יכול לחזור על המוכר, טורפין ממנו גם את השבח].

אמר רב נחמן: הא מתניתא דלהלן, מסייע ליה למר שמואל, והונא חברין מוקים לה במילי אחריני [מעמיד אותה בענין אחר].

דתניא: המוכר שדה לחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא, הלוקח, חוזר וגובה מהמוכר, גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין. מוכח כדברי שמואל, שיש שבח לבעל חוב.

והונא חברין מוקים לה במילי אחריני, בלוקח מגזלן. שלנגזל ודאי יש שבח, משום שהוא טוען: קרקעי השביחה.

מה שאין כן בבעל חוב, שהרי כל כמה שלא טרף את השדה, אינה שלו, וברשות הלוקח השביחה.

תניא אידך: המוכר שדה לחבירו, והשביחה חבירו, ובא בעל חוב וטרפה. כשהוא חוזר וגובה הדין הוא כך:

אם השבח יותר על היציאה [ההוצאות] שהוציא הלוקח בהשבחת הקרקע - נוטל הלוקח את חלק השבח העודף על ההוצאות מבעל הקרקע, שטוען לו הלוקח, הרי פרעתי את חובך בשבח שנטלו ממני. ואת היציאה נוטל מבעל חוב.

ואם היציאה יתירה על השבח, כלומר, שהוציא הוצאות יותר ממה שהשביחה הקרקע, אין לו אלא ההוצאה כשיעור שבח, ונוטלה מבעל חוב. ואת שאר ההוצאות שהוציא - מפסיד.

והא, ברייתא זו, שמואל במאי מוקים לה [באיזה מקרה יעמיד אותה שמואל]?

אי נעמיד את הברייתא בלוקח מגזלן [ומה ששנינו בברייתא "ובא בעל חוב וטרפה" - היינו הנגזל] - קשיא רישא, דהרי אמר שמואל: לוקח מגזלן לית ליה שבחא, ואילו ברישא של הברייתא שנינו שיש לו שבח.

ואי נעמיד שמדובר בבעל חוב - קשיא על שמואל גם הרישא וגם הסיפא! דהרי אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח, משמע שגובה את כל השבח. ואילו בברייתא שנינו שאת ההוצאות מחזיר בעל חוב ללוקח!

ומתרצינן: איבעית אימא, שמדובר בברייתא בלוקח מגזלן, וכגון שיש לו קרקע.

אי נמי - בשקנו מידו.

שבמקרים אלו גם שמואל מודה שיש לו שבח, וכפי שנתבאר לעיל.

איבעית אימא, שמדובר בברייתא בבעל חוב, ולא קשיא:

הערות

[44] בבבא קמא יש שגורסים "מציקין". ועיי"ש ביאור לשון "מסיקין".

[45] כגון שהראה להם הגזלן שיטלו קרקע זו, או שרצו המסיקין ליטול דווקא מקרקעותיו של הגזלן, ולא שנזדמן להם במקרה ליטול ממנו.

[46] הקשו התוס', אם כן, יוצא שאין הטעם מפני תיקון העולם, אלא משום שהם כמלוה על פה! ותירצו, שלולא תיקון העולם, היינו אומרים שהואיל ועמד בדין על הקרן, יש קול גם לפירות.

[47] והריטב"א כתב, שאחר שעמד בדין על הקרן, אינו תובע שוב את הפירות בבית דין, אלא מתפשר עם הגזלן מחוץ לב"ד. שכיון שזכה הנגזל בדין על הקרן, יודע הגזלן שיזכה אף בפירות, ומסכים להתפשר עמו. ולכן בסתמא אינו עומד בדין על הפירות.

[48] כך פירש רש"י. ואף שהקרקע שמחזיר לו שוה יותר ממעותיו, שהרי נותן לו גם את השבח, אין זה נראה כריבית, אלא הרי הוא כמוכר לו קרקע בזול. ראשונים. אמנם הריטב"א כתב, שכיון שיש לו קרקע, יכול לפרוע לו גם מעות. שהיות ויש לגזלן קרקע, ושיעבדה לאחריות השבח, הרי זה כאילו מכרה לו תמורת השבח משעה ראשונה, ואין זה ריבית, אלא כמקח. ואף אם פורע לו עתה מעות, הרי זה כאילו חוזר הגזלן וקונה מהלוקח את הקרקע ששיעבד לו.

[49] שהיה צד לומר שכשיש לו קרקע - מותר, שהרי זה כאילו המלוה גבויה כבר. מאירי.

[50] והריטב"א כתב לבאר החילוק, שבסאה בסאה יש על כל פנים איסור אבק ריבית דרבנן, ולכן אסרו אף כשיש לו קרקע. אבל במכר, אין איסור ריבית כלל, אלא רק מחזי כריבית, וכיון שיש לו קרקע, אף אין מחזי כריבית, ולכן מותר.

[51] כתבו הראשונים, ש"עמליהון" הוא שבח שהשביחה השדה על ידי הוצאה, ו"שבחיהון" הוא מה שהשביחה מאליה. ותוס' כתבו, ש"עמליהון" הוא השבח שכנגד ההוצאה, ו"שבחיהון" הוא השבח היתר על ההוצאה.

[52] אמנם יש כאן בעיקר התחייבות של המוכר, אבל יש כאן גם הסכמה של הלוקח, שאף שמעיקר הדין אין השבח משועבד לחובו של המוכר, הוא מסכים שיטרפו ממנו את השבח, והוא יחזור על המוכר לגבות ממנו. והרי זה כאילו הוא מקנה למוכר את השבח. ראשונים.

שנטלוה מסיקין (גויים), שלקחו בכוח את השדה מחמת עסקיהם הקודמים עם הגזלן, ובכגון זה אם בא הנגזל לגבות את הקרן — הריהו גובה מנכסים משועבדים, ואם בא הנגזל לגבות את הפירות — הריהו גובה מנכסים בני חורין.

ומסבירים: רבא לא אמר ותירץ כרבה בר רב הונא, משום שהלשון "הרי היא יוצאה (יוצאת) מתחת ידו", בדינא [בדין] משמע, ולא על ידי גזלנים. ואילו רבה בר רב הונא לא אמר כרבא כי הלשון "הרי היא יוצאה מתחת ידו" — בעינא [בעין] משמע ולא שהיא מקולקלת.

רב אשי אמר הסבר אחר: לצדדין קתני, כלומר, אין ההלכות עוסקות באותו נושא, אלא בשני נושאים שונים: כגון שגזל שדה מחבירו כשהיא מלאה פירות, ואכל את הפירות ומכר את השדה, ואם בא הלוקח לגבות את הקרן — הריהו גובה מנכסים משועבדים של הגזלן. ואם בא הנגזל לגבות את הפירות מן הגזלן — הריהו גובה מנכסים בני חורין.

ושואלים: בין לרבא בין לרבה בר רב הונא הלא מלוה על פה הוא, שכל מה שלוקח הנגזל מן הגזלן הרי איננו כהחזרת חוב בשטר, אלא כמלוה על פה, והרי מלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כשעמד הגזלן בדין על שגזל קרקע, וכבר התפרסם הדבר שלקח קרקע בגזלנות ובכל זאת הדר זבין [חזר ומכר] את הקרקע.

ומקשים: אי הכי [אם כך], בפירות נמי [גם כן] יגבה ממשועבדים! ומסבירים: כשעמד בדין על הקרן, ולא עמד בדין על הפירות. ושואלים: ומאי פסקא [ומה הפסק], כלומר, מדוע מפרש אתה את הדבר ומחלק דווקא כך, על מה עמד ועל מה לא עמד בדין? ומסבירים: סתמא דמילתא כי תבע איניש [סתמו של דבר, כאשר תובע אדם] — קרנא תבע ברישא [את הקרן, גוף התביעה הוא תובע בראש] ורק אחר כך תובע הוא את שאר הדברים, כגון פירות.

ושואלים לגופו של ענין: וסבר [והאם סבור] שמואל כי הלוקח (קונה) מגזלן לית ליה שבחא [אין לו שבח]?

והא [והרי] מסופר שאמר ליה [לו] רב שמואל לרב חיננא בר שילת שהיה סופר: אמליך [הימלך, שקול את הצדדים], וכתוב אם הסכימו לכך בעלי הדבר "שופרא, שבחא ופירי", שזהו נוסח מקובל בשטרות מכירה.

ונברר: במאי [במה מדובר כאן]? אי [אם] מדובר בבעל חוב — מי אית ליה פירי [האם יש לו, לבעל חוב פירות]? והאמר [והרי אמר] שמואל: בעל חוב גובה את השבח, ונדייק: שבח — אין [כן] אבל פירות — לא. אלא לאו [האם לא] מדובר כאן בלוקח מגזלן, ובניגוד לאמור קודם!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיש לו לגזלן קרקע, שיכול להחזיר ללוקח ממנה לא כסף אלא קרקע אחרת ונמצא שאין כאן צד של ריבית.

אמר ליה [לו] אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שיש לו ללוה קרקע? הלא יש בכך צד ריבית שמא התייקרה בינתיים התבואה ונמצא מחזיר יותר משלקח. והרי גם המקרה כאן הוא כעין תשלום ריבית שאתה מתירו מפני שיש לגזלן קרקע!

אמר ליה [לו]: יש להבדיל; התם [שם] מדובר בהלואה ואכן אסור ללוות סאה בסאה, ואילו הכא זביני [כאן מדובר במכר] וכיון שיש כאן מתחילה מכר, אין אנו חוששים, שכן גם אם יגרום הדבר לתוספת רווח לקונה הרי אין זו ריבית ממש.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, שכך אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שקנו מידו, שבשעת המכירה עשו הסכם וקנין מיוחד שיהא השבח לקונה בכל מקרה.

אמר ליה [לו] אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו, והלא יש כאן חשש ריבית!

אמר ליה [לו] רב יוסף: התם [שם], כשאסרו, היה זה בהלואה, שיש בכך חשש ריבית, והכא זביני [וכאן במכר], שהקונה מחבירו בזול וחוזר ומוכר ביוקר אין בכך משום ריבית.

א גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח. אמר רבא: תדע שכן הוא — לפי שכך הוא הנוסח שכותב לו המוכר ללוקח בשטר: "אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אילין [אני אעמוד ואשפה ואנקה ואמרק את הממכר הזה], כלומר, ידאג לסלק את כל הבעיות העשויות להיות קשורות בנכס הנמכר, אינון ועמליהון ושבחיהון, ואיקום קדמך [הם ועמלם ושבחם ואעמיד לפניך], וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי [ורצה המוכר הזה וקבל על עצמו] את ההתחייבות שבשטר

". אמר ליה [לו] רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה מתנה שלא כתיב ליה הכי [כותב בו כך] בשטר המתנה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבעל חוב לא טריף שבחא [יטרוף את השבח] ממקבל המתנה?! אמר ליה [לו]: אין [כן].

אמר לו: אם כן, האם תאמר כי יפה כח מתנה ממכר? שהרי הלוקח משלם את השבח! אמר ליה [לו]: אין [כן], יפה ויפה. שכיון שאין מקבל המתנה מקבל את דמי השבח מן הנותן, אין עליו חובה לתת לבעל החוב את השבח, שסוף סוף לא הפסיד בכך דבר.

אמר רב נחמן: הא מתניתא מסייע ליה [ברייתא זו מסייעת] לשיטת מר שמואל, והונא חברין [חברינו], רב הונא, מוקים לה במילי אחריני [מעמיד, מסביר אותה בדבר אחר] ולדעתו אין מכאן סיוע לדברי שמואל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוכר שדה לחבירו, והרי היא, השדה יוצאה (יוצאת) מתחת ידו של הקונה, משום שהיה השדה משועבד כבר לבעל חוב, כשהוא גובה מן המוכר — הריהו גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ואת השבח גובה מנכסים בני חורין. ואם כן מוכח שבעל החוב לוקח מקודם את השבח מן הקונה.

ואולם הונא חברין [חברינו] מוקים לה במילי אחריני [מעמיד, מסביר, אותה בדברים אחרים], שברייתא זו עוסקת בלוקח מגזלן, שאז ודאי מגיע השבח לנגזל.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: המוכר שדה לחבירו והשביחה הקונה, ובא בעל החוב וטרפה, כשהוא, הקונה, גובה מן המוכר, אם היה השבח, כלומר, עליית הערך של השדה יותר על היציאה (ההוצאות) שהוציא הקונה — הריהו נוטל את השבח, את ערך ההשבחה היתירה מבעל הקרקע, והיציאה, יתר ההוצאות שהוציא בהשבחה זו — מבעל החוב. ואם היציאה יתירה על השבח — אין לו אלא תשלום הוצאה כדי שיעור השבח ולא יותר, שהוא מקבל מבעל חוב.

ונברר: והא [וברייתא זו] שמואל במאי מוקים לה [במה הוא מעמיד, מסביר, אותה]? אי מדובר בלוקח מגזלן — אם כן קשיא רישא [קשה מתחילתה], שהרי אמר שמואל: לוקח (קונה) מגזלן לית ליה שבחא [אין לו שבח] וכאן נאמר שנוטל שבח. אי [אם] תאמר שהוא מסביר זאת בבעל חוב — אם כן קשיא רישא וסיפא [קשה בראשה וגם בסופה], שאמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח ולא עוד!

ומסבירים: יכול שמואל לתרץ בשני אופנים; איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן בלוקח מגזלן, וכאן מדובר כגון שיש לו לגזלן קרקע ויכול לחזור ולגבות אותה ממנו. אי נמי [או גם כן] בשקנו מידו, שעשו קנין על כל השאר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן בבעל חוב. ולא קשיא [ואין זה קשה]; כאן מדובר בשבח

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

gentile thugs took the field from the robber by force due to previous dealings between them. In that case, when the robbery victim comes to collect the principal, he collects it from liened property, and when the robbery victim comes to collect payment for the produce, he can collect only from unsold property.

The Gemara explains: Rava did not state his explanation of the baraita in accordance with the explanation of Rabba bar Rav Huna, because the phrase: It is appropriated from his possession, indicates that the field was taken from him legally and not by thugs. And Rabba bar Rav Huna did not state his explanation of the baraita in accordance with the explanation of Rava, because the phrase: It is appropriated from his possession, indicates that the field is appropriated in its unadulterated form, and was not damaged.

Rav Ashi stated that the baraita teaches its rulings disjunctively. According to Rav Ashi, the baraita is referring to a case where one robbed another of a field while it was full of produce, and he consumed the produce and sold the field. When, after the true owner recovers the field from purchaser, the purchaser comes to collect the principal from the robber, i.e., the amount that he paid for the field, he collects it from the robber’s liened property. When the robbery victim comes to collect payment for the produce, he collects only from unsold property.

The Gemara raises a difficulty: According to both Rava and Rabba bar Rav Huna, the money that the robber owes the robbery victim has the status of a loan by oral agreement, as it is not accompanied by documentation, and one who is owed a loan by oral agreement cannot collect from liened property.

The Gemara answers: Here we are dealing with a case where the robber stood trial for his robbery and was found guilty, and he subsequently sold the land. Since he sold it after his liability was well known, the debt is equivalent to one that is written in a promissory note, and can be collected from liened property.

The Gemara asks: If so, the owner should collect payment for the produce as well from liened property. The Gemara answers: It is referring to a case when the robber stood trial for the principal, but did not yet stand trial for the produce. The Gemara asks: And why was it stated without qualification? According to this explanation, the distinction is not between the principal and the produce but rather between debts for which the robber stood trial and those for which he did not stand trial. The Gemara answers: The normal way of things is that when a person files a claim, he first claims the principal and only afterward does he file claims with regard to other property, such as produce.

§ The Gemara questions the statement that Rav Naḥman cited in Shmuel’s name: But does Shmuel hold that one who buys land from a robber does not have the right to the value of the enhancement of the land?

But didn’t Shmuel say to Rav Ḥinnana bar Sheilat, who was a scribe: When you write a deed of sale, consult with the parties, and if they agree, write that the seller commits to compensate the buyer, in the event that the land is appropriated from him, with superior-quality land, and for the value of the enhancement of the land and the produce as well? That was the standard formula for deeds of sale.

The Gemara clarifies: To what case is this statement referring? If it is a case where the seller’s creditor repossesses the land, does a creditor have rights to the produce? But doesn’t Shmuel say that a creditor collects the value of the enhancement of the field, indicating that he does collect the value of the enhancement, but he does not collect the produce? Rather, is it not referring to a case of one who buys land from a robber, and the owner subsequently repossesses it? This contradicts Shmuel’s earlier statement that one who buys land from a robber does not have the right to the value of the enhancement.

Rav Yosef said: Here we are dealing with a case where the robber owns land, which he can return to the buyer instead of paying him money. In that case, the transaction appears to be a sale and not payment of interest for a loan.

Abaye said to him: But is it permitted for one to borrow a se’a of grain for return of a se’a in a case where he owns land? The Sages render prohibited executing a loan of produce for return of the same amount of produce, lest the price rise in the interim, causing the debtor to return a higher value than he borrowed, which appears to be interest. This is the halakha even in a case where the borrower owns land. Similarly, in the case where the robber owns land, the payment of the value of the enhancement resembles the payment of interest.

Rav Yosef said to him: The distinction between the two cases is that there, with regard to borrowing a se’a and returning a se’a, the case in question involves a loan, whereas here, it is a case involving a sale. Since the field was bought from the robber, the additional value that the robber pays does not appear to be interest.

There are those who say that this is what Rav Yosef said: Here we are dealing with a case where the buyer performed an act of acquisition at the time he purchased the land from the robber’s possession, thereby formalizing a condition that should the field be appropriated from him, he will be reimbursed for any enhancement in its value. Since he acquired this right at the time of the purchase, it does not appear as though he is receiving interest.

Abaye said to him: But is it permitted for one to borrow a se’a for a se’a in a case where he performed an act of acquisition formalizing such a condition at the time he purchased the land from the lender’s possession? Isn’t it still considered to be interest and therefore prohibited?

Rav Yosef said to him: There, with regard to borrowing a se’a and returning a se’a, it is a case involving a loan, whereas here it is a case involving a sale. Buying at a low price and selling for a higher price is not considered to be interest.

The Gemara returns to discuss Shmuel’s statement itself that was mentioned above. Shmuel says: A creditor collects the value of the enhancement of the land. Rava says: Know that this is true, as this is the standard formulation that the seller writes to the buyer in a deed of sale: I will stand and silence and purify and cleanse this sale, i.e., I accept responsibility if the land is repossessed by my creditor. The text of the document continues: This applies to this property itself, and the labor invested in it, and its enhancement; and I will present its value before you. The witnesses then sign the document and attest: And this seller consented and accepted upon himself all of the commitments enumerated in the document. Evidently, a creditor can collect the value of the enhancement.

Rav Ḥiyya bar Avin said to Rava: If that is so, in the case of a gift, where the owner does not write this formulation to the recipient in the deed of gift, would you indeed say that the creditor does not repossess the value of the enhancement of the land from the recipient of the gift? Rava said to him: Indeed.

Rav Ḥiyya bar Avin said to Rava: But is the legal power of a gift stronger than that of a sale, as in the case of a sale the buyer loses the value of the enhancement if the land is repossessed? Rava said to him: Yes, it is indeed stronger. Since in a case of repossession, the recipient of the gift does not receive the value of the enhancement back from the one who gave him the gift, he is under no obligation to relinquish this value to the creditor.

Rav Naḥman said: This following baraita supports the opinion of Mar Shmuel; but our colleague, Rav Huna, interprets it as referring to other matters, so it does not support Shmuel’s opinion. As it is taught in a baraita: With regard to a case of one who sells a field to another, and it is appropriated from the buyer’s possession, as it was liened to the seller’s debt, when the buyer then collects compensation from the seller, he collects the principal from liened property, and he collects the enhancement from unsold property. Evidently, the value of the enhancement is also repossessed by the creditor.

But our colleague, Rav Huna, interprets it as referring to other matters, i.e., to the case of one who buys a field from a robber. In that case, the robbery victim is certainly entitled to the value of the enhancement of the land.

It is taught in another baraita: In a case of one who sells a field to another, and the buyer enhances it, and then a creditor comes and repossesses the field, in this case when the buyer collects compensation, the halakha is as follows: If the value of the enhancement of the field is greater than the buyer’s expenses in generating that enhancement, he takes the difference in value between the enhancement and the expenses from the owner of the land, i.e., the seller, and he is compensated for the expenses by the creditor. And if the expenses were greater than the enhancement of the field, he receives compensation for his expenses, only up to the value of the enhancement, from the creditor.

The Gemara asks: But how does Shmuel interpret the baraita? If it is referring to one who buys a field from a robber, the first clause in the baraita poses a difficulty to Shmuel’s opinion, as Shmuel says that one who buys a field from a robber does not have the right to compensation for the enhancement of the field, and the baraita states that the buyer is entitled to compensation for the enhancement. If it is referring to a creditor, then both the first clause and the latter clause in the baraita pose a difficulty to Shmuel’s opinion, as Shmuel says that a creditor collects the enhancement of the field and needs to pay nothing.

The Gemara suggests two answers: If you wish, say that the baraita is referring to one who buys a field from a robber, in a case where the robber owns land with which he can compensate the buyer instead of paying him money. In that case, the compensation does not appear to be interest. Alternatively, it is referring to a case where the buyer performed an act of acquisition at the time he purchased the land from the robber’s possession, thereby formalizing a condition that should the field be appropriated from him, he will be reimbursed for any enhancement in its value. Since the buyer acquired the enhancement at the time he paid for the field, it does not appear as if he is receiving interest.

If you wish, say instead that it is referring to a creditor, but nevertheless it is not difficult according to the opinion of Shmuel. Here, in the baraita, the reference is to enhancement

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבה בר רב הונא אמר כגון שגזל שדה ונטלוה מסיקין מחמתו בא נגזל לגבות דמי השדה גובה אפי' ממשעבדי בא לגבות דמי פירות אינו גובה אלא מבני חרי.

ומקשי' בין לרבא דאמר דמי היזק הפירות בורות שיחין ומערות ובין לרבה בר רב הונא דאמר דמי השדה שנטלוה מסיקין אמאי טריף ממשעבדי מלוה על פה היא ומלוה על פה אינו גובה (אלא) ממשעבדי.

ופרקי' הכא במאי עסקינן כגון שתבע הנגזל לגזלן בב"ד וחייבוהו ב"ד לשלם ואחר שנתחייב הלך ומכר נכסיו בזה הדין לטרוף הנגזל כל הנכסין שמכר הגזלן מאחר שנתחייב בב"ד מיהא שמעינן חיוב ב"ד לאדם לשלם כמלוה בשטר דמי וגבי אפי' ממשעבדי. הא דאמר שמואל אימליך ובתר הכי כתוב שופרא שבחא ופירי כלומר לא תכתוב אלו עד שתימלך במקנה ויאמר לו כתוב שהללו מעין תורפי השטר [הן] חשובין ולא מטופסא דשטרא שאין בהן ממש.

ומקשי' ואי בבעל חוב שמואל מי אמר דאית ליה פירי והא איהו דאמר בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא.

ופריק רב יוסף בשיש ללוה קרקע.

איכא דאמרי בשקנו מידו. ומקשי עלה אביי וכי מותר ללות סאה בסאה למי שיש לו קרקע או למי שקנו מידו. ופריק רב יוסף האי בהלואה אסור אבל בזביני שרי. ואע"ג דאמר רב נחמן קרקע אין לו כלומר כיון שנטרפה שדה זו מידיו נמצא כאילו לא היתה מכירתו מכירה וכי זה השבח או הפירות שכר מעותיו הוא נוטלה הא אמר רב יוסף כי האי גוונא בזביני שרי. ומסקנא דשמעתא הנותן שדהו מתנה ובא בעל חוב לטורפה אינו גובה השבח דלא גבי בעל חוב השבח אלא מן הקונה שדה משועבדת לבעל חוב ודייק רבא מדפריש בשטר זביני אנא אשפי ואמרק ואדכי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ואוקים קדמך וצבי זבינא דנן וקביל עילויה משום הכי גבי בעל חוב שבחא דהא קביל עליה המוכר ונתרצה הקונה בזה אבל המתנה שאין כתוב בה זה כולו לא גבי הבעל חוב מן המקבל מתנה שבח ובזה אמר יפה כח המתנה מכח המכר.

תניא המוכר שדהו לחבירו ובא בעל חוב וטרפה אם השבח יותר על ההוצאה כו' פי' כגון שקנאה בק' והוציא י' כספים ושוה עתה ק"כ נוטל בע"ח השדה כולה והשבח כמות שהוא ונותן לקונה י' כספים שהוציא על השדה וחוזר הקונה ונוטל מן המוכר ק"י כספים ואם ההוצאה יתירה על השבח כגון שהוציא עליה כ' ושוה עכשיו ק"י אין לו מבע"ח אלא י' כספים מן ההוצאה כשיעור השבח שהשביח בקרקע ונוטל ק' מן המוכר ומפסיד י' הלוקח. וזו שנוטל הקונה חלק בקרקע הוא נוטל.

בין לרבא בין לרבה בר הונא מלוה על פה היא ומלוה על פה לא טרפא ממשבדי. ק"ל ולרב אשי נמי הא קתני מפני תקון העולם ואי הכי כי בא נגזל לגבות פירות אמאי גבי מדינא אלא מב"ח ותו לרבא ולרבה בר הונא גופיהו דאוקמוה כגון שלא עמד בדין על הפירות מאי מפני ת"ה איכא דינא נמי הוא ואי אמרת דמלוה ע"פ נמי דלא טרפא ממשעבדי מפני ת"ה הוא למאן דאית ליה שעבודא דאוריתא מ"ש הא דנקט ליתני כל מלוה ע"פ ולא תטעי בהא דאמרינן בפרק הנזקין מ"ט לפי שאינן כתובים דהתם ה"ק אין לכתיבה זו קול ובמו שאינם כתובים דמי וכך פרש"י ז"ל אבל היכי דלא כתיבי כלל מאי מפני ת"הולא ידענא לה פיתרי ושמא י"ל דילמא תיקון העולם אשארא ואיידי דתנא לשבח קרקעות תנא לאכילת פירות ולא בריר לן כלל ושוב ראיתי בתוספות סד"א כיון דקרן אית ליה קלא פירות נמי קלא אית להו וליטרוף קמ"ל דחיישו לתיקון העולם:

שבח אין פירות לא. פירש רבינו הגדול ז"ל דה"מ פירות תלושין אבל מתוברין גבי להו והייני שבח המגיע לכתפים והם הפירות שהגיעו ליתלש ולינטל על הכתף וכן פירש ר"ח ז"ל וכן פירש"י ז"ל אלא שהוסיף ועדיין צריכין לקרקע וכן עיקר שאם אין צריכין הרי הן כמו שנתלשו מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה הב לה מתמרי דעל בודיא א"ל אביי אלו בעל חוב הוה מי יהיב ליה מר וא"ל דחזיא לדיקלא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי דצריכי לדקלא קאמינא אלמא בעל חוב כהאי גוונא לא גבי להו דכתלושין דמו.
וסבור אני שרבינו הגדול ז"ל אף הוא יודה בזה שאם עומדין ליתלש כתלושין דמי ומה שפירש תלושין דרך קצרה הוא כמנהגו ובאמת כן הוא שהרי הרב ז"ל היה אומר המוכר פירות לחבירו אם אינם צריכים לקרקע הרי הן כתלושין ויש בהם אונאה ונשבעין עליהן וכן העיד עליו הרב הלוי ז"לתלמידו זצ"ל כמו שכתב בפירושיו בפרק המוכר את הספינה, וכן ראינו בתשובותיו שאמר כל העומד ליתלש כתלוש דמי והביא ראיה מההיא דפרק נערה שנתפתתה וכיון שכן אף לענין בעל חוב כתלושין הן וכמו שכתב רש"י ז"ל, ובפי' שבח המגיע לכתפים יש דעת אחרת לר"ת ז"ל.
והא דאקשינן לעיל גזל שדה והיו בה פירות יכול היה להעמידה בפירות הצריכין לקרקע וכמו שפירשנו אלא שהן בכלל שבח קרקעות ולא חזרו ושנו פירות אלא לתלושין ושאינן צריכין לקרקע וזה התירוץ אף לדברי ר"ת ז"ל שלא חלק אלא בפי' שבח המגיע לכתפים אבל בדין הפירות שכתבתי לא חלק מעולם שאם צריכין לקרקע גובה אותם ואם לאו אינו גובה אותם כדמוכח התם בפרק נערה:

[הכא במאי עסקינן כשעמד בדין וכו'.] הא דאיתמר הכא ובשאר דוכתי דהעמד' בב"ד כשטר דמיא איכ' דמקשי עלה א"כ כל מ"מ ליפטר דה"ל שעבוד קרקעו' ואין נשבעין על כפיר' שעבוד קרקעו' ואינה קושי' דהכא השת' הוא דחייל שעבוד' אקרקעו' אי לא פרע ליה ולא אמרו אלא כפיר' שעבוד קרקעות וזה כשטענו לא שעבוד קרקעו' טענו ועוד שהרי אמרו אמר פרעתי נאמן וא"נ גבר' דלא צאית דינא אלו צאית ואמר פרעתי מי לא מהימן הילכך לאו קרקעו' נינהו בעידן הודאה:

גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. הא דשמואל בשכתב לו דאקנה הוא ומאי גובה גובה חצי שבח והכי מסקי בגמ' בפ' מי שמת אבל לא כתב לו דאקנה אינו גובה כלל ומיהו מסתבר דארעא ואסקא שרטון א"ג דיקלא ואלים גבי ליה כוליה ואע"ג דלא כתב ליה דאקנה דהא לאו דבר שלא בא לעולם הוא.
ואיכא דמותיב אשמעתין דהיכי אמר שמואל ב"ח גובה את השבח והא איהו דבעי דאקנה מהו ולמ"ד ב"ח גובה את השבח דאקנה קנה ואין לתרץ בתר דאיבעי' ליה הדר איפשיט' ליה והא דהכא בתריתא דכל כי הא לא שביק תלמודא לאקשויי ולברורה וקשה לי עוד היכי משעבד ליה לב"ח ממונו של לוקח משום דאקנה והא לא קנה הוא מעולם ואפי' תימ' כיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר עבד כמאן דקנה הוא דמי, אשבח לבתר דמית מוכר מאי דאקנה איכא והא לא קנה מעולם.
ותו איכ' למידק אשמעתי' הא דאקשי' ממתנית' שמואל במאי מוקי' לה לימא מוקים לה בב"ח ובדלא כתיב ליה דאקנה ומ"ה גובה הוצאה מב"ח ומיהו שבחא דממילא טריף אע"ג דלא כתב ליה הכי דא"ל ארעאי אשבח' כדלקמן וכן הא דאקשי' בפ' הגוזל ובפ' המקבל אהא דאמ' שמואל ג' שמין להן את השבח ומעלין אותן וכו' מאי קושיא לימא כי איתמר דשמין בלא כתב ליה דאקנ'.
ונ"ל דהיינו טעמ' דלא מוכחי' התם מיהא דשמואל דאקנ' משתעבד משום דאיכא למימר שמואל בשבח' דאיתה בעולם קאמ' כגון דקלא ואלים א"נ כגון שהשביח מחמ' הוצאה בניר או ששכר פועלים ועשנו והתליעו באילנות או שהיו מכרסמין ומזרדין ומפסגין בהן או עודרין ועושין עוגיות לגפנים וממלאין נקעים מים וכיוצא בדברים הללו והשביח דכל כה"ג לא בעינן דאקנה דהא דבר שבא לעולם הוא וכן בשבח המגיע לכתפים בפירות דקל משבאו לעולם ברשות מוכר, והא דאקשי' התם ממתניתא ואת השבח מנכסים בני חורין בדין הוא דלוקמא בהכי, אלא ניחא ליה לאוקמא כר' מאיר כדתריץ כבר התם במתני'.
והיינו טעמ' נמי דלא מפרקי' בשמעתי' הא מתני' בדלא כתיב ליה דאקנה דשמואל גופיה בשבח שבא לעולם כגון אלו שפירשתי מוקי לה למתני' דאי בשבח דלא הוה לעולם הא לא משתעבד ליה לב"ח כלל והוצאה ושבח שקיל מב"ח עד גמירא ואי בדכתב ליה דאקנה תפשוט ליה דאקנ' משתעבד ושמואל מבעי בעי לה ולא פשטה דאע"ג דכי נמי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא טריף שבחא דממילא משו' דאמר ארעאי אשבח' וכ"ש דלא בעי דאקנה ההיא בדשוייא ניהליה אפותיקי וכיון דהוה צריך לאוקמי ברית' באפותיקי ניח' ליה לאוקומה בכל שבח ולא לאוקמ' בדלא כתיב ליה דאקנ' ובשבח הבא לאח' מכאן וההיא דאמרי' שמין להן את השבח ניח' ליה לאוקומ' כדאוקומ' להך ברית' הכא ובכל שבח ולא בעי נמי לאוקומ' שמעת' בחצי שבח למסקנ' דלו' ולוה דאוקימנא להא מאי גובה דקתני חצי שבח וראיתי לרב ר' אברהם דרך אחר בענייני' הללו והחכ' יבור לעצמו,
אלא מיהו אכתי תמיהא לי הא דאקשי' לעיל היכי שייך הכא דאקנה ואי לאו דמסתפינ' ה"א דלא שייך הכא דאקנה כלל ואפי' לא כתב ליה הכי גבי שבחא והא דאקשי' בגמ' במס' בתרא ואס"ד דאקנה קנה ומכר לא תשתעבד ב"ח אמאי גבי שבחא ה"ק אא"ב היכא דא"ל דאקנה משתעבד דין הוא שיגבה ב"ח את השבח דסתמא כמאן דא"ל לישתעבד לך האי ארעא וכל שבחא דאתי בה לעולם דמי וכיון דלוקח אדעת' למשקל ממוכר או ממאן דאתי מחמתי' הוא דעבד כדכת' ליה אנא איקום ואישפי וכו' אי פריש הכי משתעבדי כדמשתעב' דאקנה בעלמא ומסתמ' נמי גבי דכמאן דפריש דמי אא"א דאקנ' בעלמא לא משתעבד ב"ח היכי גבי שבח' בסתמא הא אפי' פריש דלגבי כל דשבחא דאתי בה לא משתעבד ולהאי טעמא לא מתוקמה ליה כלל שמעתתא דהכא ודפ' הגוזל אלא כדמוקי להו בגמר'.
ומיהו חזינ' טובא מרבוותא דפרישו לה כפשטה ואמרי דלא גבי שבחא אלא בדכתב ליה דאקנ' וצ"ת דשמא נאמר השביח לוקח לאחר שמת מוכר אין ב"ח גובה את השבח דה"ל השביחו יתומים כדלקמן בפ' המקבל:

תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' אינון ועמליהון ושבחיהון. פי' עמליהון שבח דאתי מחמת הוצאה ובכדי הוצאה שבחיהון כגון יוקרא א"נ דקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון א"נ מאי דאשבח אפי' מחמת הוצאה וביתר מכדי הוצאה דכולהו חד דינא אפיק להו ודייק מינה רבא דבעל חוב גובה את כל השבח בין דממילא בין דמחמת הוצאה, הא דכתבי עמליהון משום דבעל חוב הוא דכתבי דאי משום נגזל, הא שבחא דמחמת הוצאה מנגזל גבי ליה כדאיתא לקמן, וה"ק רבא תדע דגבי ליה, ומשום מאי גבי ליה מדכתב ליה מוכר ללוקח וכו' והיינו דא"ל רב חייא בר אבין לרבא מתנה דלא כתיב בה הכי הכי נמי דלא גבי שבחא וא"ל אין, ויפה כח מכר מכח מתנה, א"ל אין יפה ויפה.
ופי' רבינו הגדול בזקנותו ז"ל דהאי שבחא דלא גבי בעל חוב ממתנה שבחא דאתי מחמתו הוא אבל שבחא דממילא טריף וסוגיא דשמעתא הכי משמע דכי איצטריך רבא למימר דמשום תנאה הוא דשקיל בשבחא דמחמת הוצאה הוא דאיצטריך ליה, אבל בשבחא דממילא אע"ג דלא כתב ליה הכי גבי ולא איצטריך. לתנאה, והוי יודע דכי גבי שבחא דממילא ה"מ בדשויא נהליה אפותיקי, א"נ לא שויא ומסיק בי' שיעור ארעא ושבחא, אבל לא שויא ניהליה אפותיקי א"נ לא שויא ומסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, לא גבי מיניה כלום דכיון דאי הוו ליה זוזי מסלק ליה בזוזי ארעיה דלוקח היא, ומישם הוא דשיים ליה לארעיה ומסלק ליה בזוזי והיכא דטריף שבחא דממילא נמי פעמים שנוטל בשבח שמחמת הוצאה, [אם ] ויתר על ההוצאה כגון בשדה העשויה ליטע ששמין לו כאריס דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ומשמע לי דעדיף מיניה, שאינו יכול לומר טול עציך ונטיעותיך, אע"ג דבשדה דעלמא שומעין לי, כמו שכתב רבינו הגדול ז"ל, בפ' המקבל אבל הכא כיון שהיה סבור שהיא שלו, אע"ג שנמצאת כמי שאינה שלו אין שומעין לו.
ולפום דינא דרבבותא יפה כח מכר מכח מתנה וכח מתנה מכח מכר, יפה כח מתנה דלא גבי מיניה בהוצאה כלל, ויפה כח מכר דלא שקיל בשבחא אפי' דממילא אלא חצי שבח משום דהוה לי' לוה ולוה ואח"כ קנה דהא מחייב ליה ללוקח באחריות מקחו, ואלו מתנה גבי כוליה שבחא דממילא דהוה ליה לוה וקנה, ולא לוה מזה כלום שהרי אין למקבל מתנה עליו אחריות, וה"ה ללוקח שפירש שלא יהא עליו אחריות שדינו כמתנה לכל דינין הללו.
אבל הרב ר' משה הספרדי ז"ל כתב דשבחא דממילא גבי ליה כוליה ב"ח ולא דיינינן ביה דין לוה ולוה ואח"כ קנה, ולא מסתברא כוותיה אלא בדשויא ניהליה אפותיקי דמצי אמר ארעאי אשבחא. ואפילו בדלא מסיק ביה כנגדו כדבעי למימר קמן אבל בדלא שויא נהליה אפותיקי כיון דלית ליה למישקל שבחא אנא משום טירפא, וכדמסיק כנגדו ש"מ לוה ולוה הוא, הילכך במכר חולקים במתנה גובה כלו:

הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל וכו'. קשה לי מאי סיעתא דילמא מתניתא בשבח דממילא אבל שבח דמחמת הוצאה לא גבי כי הא [אפי' כי] לית לן דשמואל נמי בשבח דממילא סבירא לן דגבי כדאמרי' בסמוך או בב"ח קשיא רישא וסיפא וא"ת דמשמע ליה בשבח סתמא בין דממילא בין דמחמת הוצאה הא כי מוקמינן לה בלוקח מגזלן בשבחא דממילא בלחוד הוא דמחמת הוצאה מנגזל לישקול ליה ואיכא למימר דלרב הונא הא מני ר' מאיר היא דקניס ולית ליה ללוקח מגזלן אפי' הוצאה כדאיתא בפר' הגוזל קמא (ב"ק צ"ה ע"א):

רב אשי אמר לצדדין קתני כגון שגזל שדה מלאה פירות. תמיה לי, אם כן מאי והשביחה דקתני בברייתא. ומשום הכי נראה, דליכא בעקרא דברייתא והשביחה, אלא הכי קתני, לאכילת פירות כיצד, הרי שגזל שדה מחברו והרי היא יוצאה מתחת ידו, [ורבא (ש"מ)] ורבה בר רב הונא דמפרש[י] לה בהשביחה לוקח.
הקשה הרמב"ן ז"ל בין לרבה בין לרבה בר רב הונא בין לרב אשי, מאי האי דקתני במתניתא מפני תקון העולם, והלא מדינא לא גבי מנכסים משועבדים, דמלוה על פה היא. ואי משום דמדינא מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים, [דשעבודא ד]אורייתא, ומפני תיקון העולם משום תקנת לקוחות הוא דאמרו דאין מוציאין משועבדים, דלית ליה קלא (קידושין יג, ב), אם כן אמאי קתני לה הכא אהני, ליתניה גבי מלוה על פה דעלמא, וכבר שנינו (ב"ב קעה, א) המלוה את חברו על ידי עדים, גובה מנכסים בני חורין, והתם הוה ליה למתני מפני תקון העולם, ותירץ הוא ז"ל, דהאי מפני תקון העולם, אמזון האשה והבנות דסליק מינייהו קאי.

כשעמד בדין. דהעמדה בדין כשטר דמיא. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן (בבא מציעא טז, ב) צא תן לו ואמר פרעתי וכו', ואי העמדה בדין כמלוה בשטר דמיא, היכי נאמן לומר פרעתי. ותירץ הרי"ף ז"ל (שם) דהכא כשעמד בדין וסירב, והתם בלא סירב, אבל רבנו חננאל ורבנו אפרים ז"ל פירשו: [הכא] בעמד בדין וכתבו לו שטר, וקא משמע לן דשטר בית דין אף על פי שנעשה שלא מדעת המחוייב, כשטר דמיא, והיינו דאמר ר' יוחנן לקמיה (יז, א) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום, דמעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, והתם בדלא כתבו לו, וכדאמרינן צא תן לו ואמר פרעתי נאמן, בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. ויש אומרים (הרא"ש סי' מב) דאף על פי שאמרנו דהעמדה בדין כשטר דמיא, הני מילי לגבות ממשעבדי, משום דהעמדה בדין קלא אית ליה, ואף על פי שלא כתבו ונתנו לו, אבל נאמן הוא לומר פרעתי כל זמן שלא כתבו, דהא טעמא דאין אדם נאמן לומר פרעתי במלוה בשטר, היינו משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי (ב"ב ע, א), אבל כל שאין שטר בידו, הרי הוא כשאר מלוה על פה, ונאמן לומר פרעתי וגם זה נכון..

גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. פירוש: בין שבחא דאיתי ממילא בין שבחא דאתי מחמת הוצאה, נוטל את השבת בלא הוצאה, כדאמר לקמן. ויש מפרשים (הרא"ש) דהא דשמואל, דוקא בדכתב ליה דאקני, ומאי גובה דקתני חצי שבח, דהוה ליה כלוה ולוה ואח"כ קנה דיחלוקו, וכדאמר בשלהי מי שמת (ב"ב קנז, ב) ואי דאקנה קנה, לוה ולוה ואח"כ קנה, לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד וכו', ואסיקנא דיחלוקו ואקשינן מדתניא הרי שמכר את השדה והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה, [גובה] את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין, ואם איתא חצי שבח מבעי ליה, ופרקינן מאי גוה את השבח דקתני חצי שבח. ואיכא למידק, אם כן כי קא מבעיא ליה לשמואל התם דאקני מהו, ואתינא למפשטה מהא דתניא הרי שמכר את השדה והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים בני חורין, לפשוט לה מדידיה, דאמר הכא בעל חוב גובה את השבח, ואיהו נמי מאי קמבעיא ליה. ויש מתרצים (תוס' ד, ב ד"ה תרין) דבתר דאבעיא ליה, הדר פשיטא ליה, והא דהכא בתרייתא. ואינו מחוור, דכל כי הא לא שביק גמרא מלאקשויי ולברורה.
ויש מפרשים, דהא דשמואל אפילו בדלא כתב ליה דאקני, וכולה שבח קאמר, וכן נראה גם מדברי הרמב"ן ז"ל (ד"ה ואיכא), דהוא תירץ דהא דשמואל בשבח הנעשה בגופו של קרקע, בין ממילא בין מחמת הוצאה כגון שעדר וניכש ועשן את הפירות, וכל שאר העבודות האמורות במועד קטן (ו, א) לענין שביעית, והנהו כעין גופו של קרקע הוא, וכאלו ארעא דידיה אשבחה, עם תנאו שהתנה וכתב לו אנא אקום ואשפי. אבל ההיא דאבעיא ליה התם, בדבר שהוא קנין מחדש לגמרי, כגון נוטע ובונה, וההוא לא גבי ליה בעל חוב, אלא דוקא בכתב ליה דאקני, ומאי גובה נמי חצי שבח. ואם תאמר אם כן הא [דאייתי] התם, תא שמע מדקתני ברייתא, כשהוא גובה, גובה את השבח מנכסים בני חורין, ד[א]למא דאקנה קנה, ואצטריך לדחויי הא מני רבי מאיר היא, אמאי לא אוקמה, בשבח שהשביח בגופן של נכסים, כעיבוד וניכוש וכיוצא בהן, דגבי להו בעל חוב אף על גב דלא כתב ליה דאקני. יש לומר אין הכי נמי, אלא מדקתני בברייתא שבח סתם, ניחא ליה לאוקומה בכל שבח וכדר' מאיר, כיון דאוקימנן כל הנך דמייתינן התם כר' מאיר, ולא לאוקומה התם בחד מן שבחי דוקא ואפילו כרבנן. ותדע דהא לכולי עלמא הוה מצי לאוקומה בשבח הבא ממילא, כגון דקלא ואלים, ארעא ואסקא שרטון, דגבי ליה בעל כרחיה כוליה מדינא, ואפילו ממתנה, וכדכתב הרי"ף ז"ל, וכן כתב הרמב"ן ז"ל, דשבחא [ד]ממילא בעל חובו גבי ליה כוליה, ומשום דארעא דידיה הוא דאשבחה, אלא דטעמא כדאמרינן, דניחא ליה טפי לאוקומה בכל שבח, ואפילו כרבי מאיר. ומיהו אין הגאונים ז"ל מודים בדבר הזה, אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח, ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקני, אלא בשוייה ניהליה אפותיקי מפורש, ומצי אמר ארעאי דידי אשבחא, ואפילו דלא [מסיק] ביה שעור ארעא ושבחא, וכך כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל, דלעולם אינו גובה אלא חצי שבח, ואפילו בשבחא דאתי ממילא, וממתנה לא גבי כלל. ונראין דבריו שהרי לא חילקו בגמרא, ואם היה כדברי הרי"ף ז"ל למה (לא) הזכירו סתם שבחא בלוקח ובמתנה, הואיל ולגבי לוקח גבי כל שבח בין דממילא בין מחמת הוצאה, ולגבי מתנה, דוקא דמחמת הוצאה בלחוד לא גבי, וממילא גבי.

תדע שכך כותב בו מוכר ללוקח. כלומר, אף על גב דלאו מדינא גבי ליה, דהא בידא דלוקח הוא דאשבח, ומשום הוצאתו, אפילו הכי גבי ליה בעל חוב מיניה, ובלא הוצאה, משום דמוכר מתנה בהדיה, שכך כותב ליה, אנא אקום ואישפי אינון ועמלהון ושבחהון. ועמלהון היינו מה שהוא יתר על ההוצאה ושבח הבא ממילא. ולשמואל דאית ליה אחריות לאו טעות סופר בשטר זביני, הכא בכתב ליה בפירוש כן, אבל לדידן דקיימא לן אחריות נכסים טעות סופר, בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר, הכא נמי, אף על גב דלא כתב ליה, דכיון דהורגלו לכתוב כן, המוכר על דעת כן הוא מוכר, ולוקח על דעת כן הוא לוקח. ותמיה לי, כיון דלשמואל דוקא בשכתב לו, מאי שנא שבח דקאמר דגובה בעל חוב, ומאי שנא פירי דלא גבי, דאי לא כתב ליה אפילו שבחא נמי לא גבי, ואי כתב ליה אפילו פירי נמי ליגבי. וניחא לי, דאפילו כתב ליה מימר אמרינן דלאו משום בעל חוב כתב לו כן, אלא משום נגזל. ויש מי שאומר דאי כתב ליה ופיריהון, אפילו הכי לא גבי, דפיריהון היינו פירות שהגיעו ליבצר ולא צריכי לארעא כלל, וכדעת הרי"ף ז"ל, והני מטלטלי גמורין דלוקח אינון.

תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח. ואם תאמר מנלן דמשום בעל חוב, דלמא משום נגזל, יש לומר, אם כן לכתוב ופירותיהן. עוד יש לומר, אם כן מאי עמלהון, דהא לוקח מגזלן הוצאה שקיל מנגזל.

אלא מעתה מתנה דלא כתב ליה הכי נמי דלא טריף שבחא אמר ליה אין. כתב הרי"ף ז"ל, דדוקא שבחא דאתי מחמת הוצאה, משום דמדינא לא גבי ליה, אלא משום תנאה דאנא איקום ואישפי, אבל שבחא דממילא טריף ליה אפילו ממתנה ומדינא, דארעא דידיה אשבחה. וכתב הרמב"ם ז"ל (פכ"א ממלוה ולוה ה"ג) דמתנה נמי, אי כתב ליה אנא איקום, גבי ליה בעל חוב מיניה, וגבי מכר אף על גב דלא כתב ליה נמי. והכי נמי מסתברא, דכיון דהורגלו לכתוב כן, וקיימא לן אחריות טעות סופר הוא, סתמא דמילתא על דעת כן מכר זה וקנה זה, והכי מוכח לישנא דרבא, דאמר תדע שכך כותב לו דאלמא בסתם מוכרים קאמר, ואי דוקא בכותב, לא הוה ליה למימר שכך כותב לו, אלא אדרבה אם כתב לו.

אמר רב נחמן מתניתין מסייעא ליה למר שמואל. איכא למידק, דלמא בשבח דאתי ממילא, דמדינא טריף ליה ואפילו ממתנה, כדכתב הרי"ף ז"ל. וזו ראיה לדברי רבנו אפרים וה"ר זרחיה הלוי, שאמרו דאינו טורף שום שבח ממתנה. ויש לומר, מדקתני שבח סתם, שמע מינה כללא הוא לכל שבח. ואם תאמר, והא לרב הונא דמוקי לה בלוקח מגזלן, על כרחין בשבח הבא ממילא הוא, דאי שבח דאתי מחמת הוצאה, אית ליה ללוקח מיניה [דנגזל] הוצאה כנגד השבח, אלמא לרב הונא אף על גב דקתני שבח סתם, לאו בכל שבח קאמר, ולרב נחמן נמי מאי שנא. יש לומר, כי מוקמת לה בגוזל ונגזל לא אצטריך לתנא לפרושי, דהא מפשט פשיטא להו דלא שקיל אלא שבח דממילא, אבל אי בבעל חוב, צריכה לאשמועינן דאכתי לא שמעינן ליה בשום דוכתא, והילכך לא הוה סתים ותני שבח סתם. אי נמי יש לומר, דאפילו לרב הונא נמי בכל שבח קאמר, וסבירא ליה כר' מאיר דקניס אפילו בשבח הבא מחמת הוצאה. ואם תאמר אכתי מנא ליה לרב נחמן דלא שקיל הוצאה מבעל חוב. יש לומר, משום דאי איתא, היכא סתים ותני גובה את השבח מנכסים בני חורין, דהא לעיתים דלא גבי מיניה דבעל הקרקע שבח כלל, כגון דלא הוי השבח יתר על ההוצאה, דהא שקיל הוצאה מיניה דבעל חוב והוה ליה למתני אם השבח יתר על ההוצאה, נוטל את השבח מבעל הקרקע, ואת ההוצאה מבעל חוב, ואם ההוצאה יתרה על השבח, נוטל את ההוצאה מבעל חוב, כדתני באידך ברייתא.

לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאינו מגיע לכתפים. הרי"ף פירש שבח המגיע לכתפים, כגון פירות העומדים לינטל על הכתף שאינן צריכין לקרקע, ואותן נוטלן בעל חוב, אלא שנותן את ההוצאה. ושבח שאינו מגיע לכתפים, פירות שאינן עומדין ליבצר שעדיין צריכין לקרקע, ואותן נוטל בעל חוב אפילו בלא הוצאה. ומה שכתב הרב דשבח המגיע לכתפים היינו פירי דלא צריכין לארעא, לאו דלא צריכין כלל קאמר, דהנהו לא שקיל להו בעל חוב, [ו]היינו דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירי לא, אף על פי שהוא ז"ל פירש דפירי היינו פירות התלושין, דרך קצרה אחז, ולא תלושין ממש קאמר, אלא שעומדין ליתלש שאין צריכין לקרקע כלל, כדאמרינן נמי בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ, ב), ההיא דאתיא לקמיה דרב יוסף, אמר להו הב לה מתמרי דעל בודיא, אמר ליה אביי אי בעל חוב הוא כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר, ואמר ליה דחזיין לבודיא קאמר, סוף סוף העומד ליגדר כגדור דמי, אמר ליה דצריכה לדיקלא קאמינא, וכן פירש ר"ח ורש"י ז"ל. וקשיא לי, הני פירות דצריכי קצת לארעא, אי כקרקע דמו, אמאי לא שקיל להו בעל חוב בלא הוצאה, ואי לא כקרקע דמו, אמאי שקיל להו אפילו בהוצאה. ועוד דסתמא קאמר, שבח אין פירי לא, דאלמא שום פירות אינו גובה כלל, אפילו לא הגיעו להבצר וכמו שכתב הר"ז הלוי ז"ל, ונראין דבריו. וההיא דפרק נערה שנתפתתה לאו למימרא דשקלא איהי ולא בעל חוב פירי כלל, אלא ששמין אותן כמות שהן אגב הקרקע, ונותנת דמיהן לאחין, ונוטלת הקרקע עם הפירות, וכן בעל חוב ללוקח, ולעולם אין בעל חוב גובה פירות כלל ואפילו הצריכין לקרקע.
אלא נראין דברי רבנו תם ז"ל, שפירש שבח המגיע לכתפים שבח הבא מחמת טורח כתפיו וכתפי פועליו, כלומר שבח הבא מחמת הוצאה, ושבח שאינו מגיע לכתפים, היינו שבח הבא ממילא, כגון דיקלא ואלים, ארעא ומסקא שרטון. והכין מוכח בפרק יש נוחלין (ב"ב קלד, א) גבי זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו וכו', נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, כדאמרינן עלה בגמרא (קלה, ב) שבח שהשביחו נכסים מהו, בשבח המגיע לכתפים לא קא מבעיא לי, כי קא מבעיא לי בשבח שאינו מגיע לכתפים, כגון דיקלא ואלים, ארעא ומסקא שרטון. והא דאקשינן הכא, הא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל בשבח המגיע לכתפים, בדין הוא דלקשי והא כתב ליה מוכר ללוקח עמלהון ושבחהון, ועיקר חדושיה דשמואל היינו שבח דאתי מחמת הוצאה, אלא ניחא ליה לאקשויי מדעביד בה שמואל עובדא בכל יום.

גזל שדה ונטלוה מסיקין והם אלמים ואנסים אם מחמת הגזלן נטלוה חייב לשלם ואם מחמת המדינה פטור כמו שביארנו בפרק הגוזל:

כל שאמרנו באלו שהנגזל גובה מיד הגזלן דמי מה שהפסיד אינו גובה אלא מבני חורין שהרי זה אינו אלא מלוה על פה ואם העמיד הנגזל את הגזלן בדין ואחר שעמד גזלן זה בדין מכר קרקעותיו הרי נגזל זה גובה מנכסים אלו שמכר אח"כ שהעמדה בדין הוציאה לענין זה קול כאלו היא מלוה בשטר שגובה מן המשועבדים ומכאן למדו מקצת קדמונינו שכל חוב בית דין דינו כמלוה בשטר וגובה מן המשועבדים שמכר לאחר כן ומ"מ צריכים אנו לפרשה בדרך שאין לחוש לפרעון כגון שקבעו לו בית דין זמן ומת בתוך הזמן שאם לא כן הרי הלוה יכול לומר פרעתי שאף בחייב אתה ליתן לו נאמן בטענת פרעתי כמו שיתבאר במקומו ומאחר שכן אף בחייב מודה יש לחוש לקנוניא ומ"מ יש אומרים בגזלה הואיל ומוחזק כפרן לאותו ממון אינו נאמן בטענת פרעתי ושתי סברות אלו כך כתבום חכמי הדורות שלפנינו:

אף לענין פירות יראה מסוגיא זו שאע"פ שביארנו שאם בא הנגזל לתבוע פירות שאכל הגזלן שאינו גובה אותם מידו אלא מבני חורין כמו שכתבנו למעלה אם עמד בדין עליהם ואח"כ מכר גובה אותם מן המשועבדים ויש חולקים בזו ואף גדולי המחברים לא הביאוה כן ונראין הדברים שלא נאמר בהן לגבות מן המשועבדים כשעמד בדין אלא בפירות שהיו שם בשעת הגזלה וכמו שאמרו עליה שגזל שדה מלאה פירות ויש חולקין אף באלו ולא יראה לי כדבריהם:

אסור לאדם להלוות לחברו סאה בסאה כמו שיתבאר במקומו במסכתא זו שמא יוקרו חטים ונמצא שהוא רבית ואין בזו שום צד להתר אפילו היה דרך קנין כגון שקנו מידו וכן שיש לו קרקע לזה שהדבר נראה כאלו סאה זו גבויה מעכשו אסור:

כשם שבנגזל הטורף מיד הלוקח חוזר לוקח על המוכר וגובה הקרן מנכסים משועבדים כמו שביארנו כך בבעל חוב הטורף מיד הלוקח שהוא טורפו עם השבח כמו שביארנו חוזר לוקח על המוכר וגובה הקרן מנכסים משועבדים וכמו שאמרו בשמועה זו לא בבעל חוב ושמא תאמר מאחר שהלוה מכר אחר המוכר היאך טורף את זה שביד הלוקח והלא הניח לו מקום לגבות הימנו דבר זה כבר כתבנוהו בפרק הגוזל והעמדנוה בשקרקע זה אפותיקי לבעל חוב זה ואפותיקי זה דוקא במפורש ויש שפרשוהו אף בסתם ואין חלוק לדבריהם בין סתם למפורש אלא לענין שטפה נהר ואל תחוש לדבריהם ויש שמעמידה בשלא כתב לוה למלוה דאקני ובשעת הלואה לא היה לו אלא קרקע זה ומ"מ לענין שבח אין תרוץ זה מספיק שאם אין שם דאקני אינו טורף את השבח כמו שיתבאר:

אע"פ שבארנו שבעל חוב טורף את הקרקע מיד הלוקח עם שבח שבו אם כלו אם חציו על הצד שיתבאר ושהלוקח גובה הקרן והשבח מן המוכר אע"פ שלא קבל לו אחריות בפירוש מ"מ מנהג יפה הוא לכתוב דבר זה בשטר וכבר נהגו לכתוב כן ולשון התלמוד בזה אנא איקום ואשפי ואידכי ואימרק זביניה אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ר"ל שכל שיבא ויערער על מכירה זו הוא יקום ויעמידנה בידו בשופי ויקבל אחריותה אף בעמל ושבח ומלת עמל רומזת על שבח הבא על ידי הוצאה ושבח רומז על שבח הבא מאליו:

נתן הלוה קרקע זה ובא בעל חוב לטרפו מן המקבל אם שבח זה מחמת הוצאה אינו גובה בעל חוב כלום ואם הושבחה מאליה נוטל את כלה ואם קבל עליה אחריות הרי הוא כמכר וגובה חציו ומכר המפורש שאין בו אחריות דינו כמכר ויש אומרים שדינו כמתנה לענין זה ולא יראה לי כן:

נגזל שבא לטרוף שדהו מן הלוקח והיה שם שבח שעל ידי הוצאה שכבר בארנו שהנגזל פורע את ההוצאה הואיל והשבח שוה לו כשיעור הוצאתו הדבר פשוט שהנגזל מסלקו משבח זה בדמים אבל בעל חוב שטורף את הקרקע מצד חוב ויש שם שבח הבא מחמת הוצאה שנמצא שאינו נוטל אלא חצי השבח וחצי השבח נשאר ללוקח אם דמי חצי שבח זה עולים ליטול כנגדם חלק ראוי בגוף הקרקע והוא תשעה קבין בשדה וחצי קב בגנה כמו שיתבאר במקומו הרי לוקח זה כופהו שיתן לו חלק בגוף הקרקע וכן חברו כופהו בכך ואם אין עולה כל כך ולוקח אין רוצה בה מסלקו בדמים ודבר זה אף כשבעל חוב זה הלוה כנגד קרקע ושבחו הואיל ומ"מ אינו גובה אלא חציו וכל שכן אם לא הלוה כנגד קרקע ושבחו שאינו נוטל אלא כשיעור מעותיו שהדין כן ר"ל שאין בעל חוב נוטל בקרקע אלא כשיעור מעותיו והשאר אם הוא חלק ראוי נוטלו לוקח בגוף הקרקע ואם אין ראוי לו כופהו ונותן דמים:

דברים אלו כולן בשלא עשאו מוכר זה אפותיקי מפורש לבעל חוב זה הטורף שנמצא שהלוקח אלו היו לו מעות בכנגד חובו של זה היה יכול לסלקו במעות ולפרעו כלוה עצמו כמו שיתבאר במקומו אפילו הושבח מאליו והלוהו כשיעור קרקע ושבחו שהוא נוטל את כלו הא אם עשאו אפותיקי מפורש שהדבר ידוע שאע"פ שהמוכר עצמו אלו היה בידו היה יכול לפרעו ולסלקו מ"מ הלוקח אינו יכול לסלקו אלא שטורף גוף הקרקע אף בזו אין לוקח נוטל בגוף הקרקע כלל ומ"מ אם לא הלוה כשיעור קרקע כלו ויש בנשאר דבר הראוי יראה שאף זה נשאר ללוקח בגוף הקרקע שאין אפותיקי אלא לשיעור החוב אבל אם הלוה כשיעור קרקע אע"פ שלא הלוה שעור שבחו או שהלוה שיעור קרקע ושבחו אפילו היו דמי חצי השבח עולין לדבר הראוי מסלקו הלה בדמים ולא עוד אלא שדנין לזה חצי שבח זה כדין לוקח מן הגזלן שאם חצי השבח יתר על ההוצאה נוטל הוצאה מן הטורף ושאר השבח מן המוכר ואם הוצאה יתרה על חצי השבח פורע הטורף הוצאתו כשיעור חצי השבח ומפסיד השאר ומ"מ חצי השבח האחר גובה מן המוכר ויש פוסקים שנוטל הוצאתו באותו חצי השבח מבעל חוב כדין יורד לשדה חברו שלא ברשות וכן הדין אצלם בשבח מאליו שהוא נוטל את כלו בלא הוצאה לדעתנו הואיל והלוהו כשיעור כלו שלדעתם נוטל הוצאה מבעל חוב וכבר דחאוהו גדולי הפוסקים בחבוריהם ומ"מ אף לדבריהם בשדה שאינה עשויה ליטע מודים בכך ומ"מ אף חצי שבח אינו נוטל אלא בדמים ואין אומרים ארעא דידיה אשבח שהרי הלוה היה יכול לסלקו בדמים ואע"פ ששנו בבריתא אם שבח יתר על ההוצאה נוטל שבח מבעל הקרקע והוצאה מבעל חוב והעמדנוה בשלא הלוה אלא שיעור ארעא ואם אינו נוטל אלא כנגד חובו היה לו לשנות נוטל כנגד החוב מבעל הקרקע והמותר מבעל חוב כבר פרשו חכמי הצרפתים שלא נשנית כן אלא להודיע שאם הוצאה יתרה על השבח אין לו אלא הוצאה שיעור שבח אבל בעל חוב אינו נוטל לעולם אלא כשיעור חובו וגדולי הפוסקים חולקים לומר שהוא נוטל שבח היתר על ההוצאה דארעא דידיה אשבח והוא תמה הואיל והלוה יכול לסלקו ומ"מ הם כתבו בפרק המקבל שהיתומים אין יכולים לסלקם ויש שאומרים כן בשמם אף בלוה עצמו ואין דבריהם נראין ויש מעמידין דבריהם בשאמר אם לא אפרעך לזמן פלני יהא קנוי לך מעכשו:

כגון שנטלוה מסיקין. על כרחך האי נטלוה בנגזל שלא נטלו אלא שדה זו דאי נטלו כל שדותיו אם כן הוה ליה מכת מדינה ופטור. תלמיד הר"פ ז"ל.

רב אשי אמר לצדדין קתני. תמיה לי אם כן מאי והשביחה דקתני בברייתא. ומשום הכי נראה דליכא בעיקר דברייתא והשביחה אלא הכי קתני לאכילת פירות כיצד הרי שגזל שדה מחברו והרי היא יוצאה מתחת ידו ורבא ורבה בר רב הונא הוא דמפרשי לה בהשביחה לוקח. הקשה הרמב"ן נר"ו בין לרבא בין לרבה בר רב הונא בין לרב אשי מאי האי דקתני במתניתין מפני תיקון העולם והלא מדינא לא גבו מנכסים משועבדים דמלוה על פה היא ואי משום דמדינא מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים דשעבודא דאורייתא ומפני תיקון העולם משום תקנת לקוחות הוא דאמרו דאין מוציאין מנכסים משועבדים דלית ליה קלא אם כן אמאי קתני לה הכא אהני לתנייה גבי מלוה על פה דעלמא וכבר שנינו המלוה את חברו על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין והתם הוה ליה למיתני מפני תיקון העולם. ותירץ הוא נראה דהאי מפני תיקון העולם אמזון אשה והבנות דסליק מיניה קאי. הרשב"א.
והר"ן כתב וזה לשונו: ותירצו בתוספות דלרבא ולרבה בר רב הונא איכא למימר דכיון דעמד בדין על הקרן פירות נמי אית להו קלא והוה לן למימר דלטרוף ממשעבדי אלא דלא אמרינן הכי מפני תיקון העולם. ולאוקימתיה דרב אשי נמי הכי מפרשינן דאף על גב דעמד בדין נגזל עם הלוקח והוציאה מידו אפילו הכי אינו גובה פירות מלקוחות דגזלן ואפילו מאותם שלקחו מאותה שעה ואילך אלא מבני חורין בלחוד ומפני תיקון העולם. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה היא וכו'. קשיא לי ולרב אשי נמי הא קתני מפני תיקון העולם ואי הכי כי בא נגזל לגבות פירות אמאי גבי מדינא אלא מבני חורין. ותו לרבא ולרבה בר רב הונא גופייהו דאוקמוה כגון שלא עמד בדין על הפירות מאי מפני תיקון העולם איכא דינא נמי הוא ואי אמרת דמלוה על פה נמי דלא טרפה ממשעבדי מפני תיקון העולם הוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מאי שנא הא דנקט ליתני כל מלוה על פה ולא תטעי בהא דאמרינן בפרק הניזקין מאי טעמא לפי שאינם כתובים דהתם הכי קאמר אין לכתיבה זו קול וכמו שאינם כתובים דמי וכך פירש רש"י אבל היכא דלא כתיבי כלל מאי מפני תיקון העולם ולא ידענא לה פיתרי. ושמא יש לומר דילמא תיקון העולם אשארא קאי ואיידי דתנא לשבח קרקעות תנא לאכילת פירות ולא בריר לן כלל. ושוב ראיתי בתוספות סלקא דעתך אמינא כיון דקרן אית ליה קלא פירות נמי קלא אית להו ולטרוף קמשמע לן דחיישינן לתיקון העולם. עד כאן.

הכא במאי עסקינן בשעמד בדין. עמידה זו יש לה קול כמלוה בשטר וכן מוכח בסוף בבא בתרא ובהגוזל קמא ובערכין. תוספות שאנ"ץ. מהכא משמע דהעמדה בדין כשטר דמיא וגבי ממשעבדי. וקשיא אם כן היכי אמרינן לקמן בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו אמר פרעתי נאמן. תירצו ר"ח ורבינו אפרים דההיא דלקמן כגון שלא כתבו לו בית דין שטר כדאמרינן עלה בהדיא בא מלוה לכתוב אבל הכא בשכתבו לו וקמשמע לן דשטר בית דין אף על פי שלא נעשה בצוואת בעל דבר דינו כשטר גמור וגבי ממשעבדי. אבל הרי"ף תירץ דההיא דלקמן דמצי למימר פרעתי בדצאית דינא והכא בדלא צאית אי נמי יש לומר דכי אמרינן דהעמדה בדין כשטר דמיא הני מילי למטרף ממשעבדי משום דאית ליה קלא אבל פרעתי ודאי מצי אמר דטעמא דבשטרא לא מהימן משום דאמר ליה שטרך בידי מאי בעי מה שאין כן בהעמדה בדין. וכי אמרינן דגבי ממשעבדי דוקא כגון דאיכא סהדי דלא פרעיה שלא זזה ידם מתוך ידו דכיון דידיע דלא פרעיה ואית לה קלא למילתא משום העמדה כדין גבי ממשעבדי. ואיכא דמקשו כיון דהעמדה בדין כשטר דמי מודה מקצת למה הוא נשבע דהא הוה ליה שעבוד קרקעות בשעת הודאה והוה ליה כהודה בקרקעות וכפר בכלים. ואינה קושיא דבשעת טענה אכתי לאו שעבוד קרקעות והשתא הוא דחייל. הר"ן.
וזה לשון הרמב"ן: הא דאיתמר הכא ובשאר דוכתי דהעמדה בבית דין כשטר דמיא איכא דמקשי עלה אם כן כל מודה מקצת לפטור דהוה ליה שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ואינה קושיא דהכא השתא הוא דחייל שעבודא אקרקעות אי לא פרע ליה ולא אמרו אלא כפירת שעבוד קרקעות וזה כשטענו לא שעבוד קרקעות טענו. ועוד שהרי אמרו אמר פרעתי נאמן. ואי נמי גברא דלא צאית דינא אלו צאית ואמר פרעתי מי לא מהימן הילכך לאו קרקעות נינהו בעידן הודאה. עד כאן.

וכתב הריטב"א וזה לשונו: הכא במאי עסקינן בשעמד בדין. פירוש דהעמדה בדין כשטר דמיא לגבות מנכסים משועבדים. ואם תאמר והא כיון דאלו איתיה לגזלן יכול לטעון פרעתי כדאיתא לקמן היאך הוא טורף לקוחות ואפילו גזלן מודה ניחוש לקנוניא. יש לומר כגון שכתבו לו את השטר מדעתו של גזלן בשעת גמר דין. אי נמי כגון שאמרו לו חייב אתה ליתן לו שאם אמר פרעתי אינו נאמן ואם אמר מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו כדאיתא לקמן. ואי נמי בשסירב על הפקדון דאינו נאמן לומר פרעתי לפי דעת הריא"ף והגאונים. עד כאן לשונו.

אי הכי פירי נמי. פירוש לאו אי אמרת בשלמא הוא אלא הכי קאמר אנחת לן חדא ואקשת לן חדא וכיוצא בו בתלמוד. אי נמי דאפירוקיה דלעיל סמיך. הריטב"א.

אימליך וכתוב שופרא וכו'. אין להקשות דנימא דירא משניהם מגזלן ובעל חוב לכך כותב שבח ופירי. דיש לומר אם כן לימא נמי שיעבוד. והספר היה יכול להקשות אי בבעל חוב לימא נמי שעבוד אלא פריך שפיר טפי. וכן לקמן גבי תדע אם היה ירא משניהם לכתוב נמי ופיריהון. גליון.

אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי. פירוש המלך במוכר אם ירצה לקבל אחריות על שופרא שבחא ופירי. שופרא היינו ועמליהון. שבח שמשביח בידיו ובעמל גופו כמו דיירה או שסקלה מן האבנים וכיוצא בזה כך פירש הרב בהלכותיו. ואני אומר ועמליהון הוצאתם. ושבחיהון הוא השבח היתר על ההוצאה שבח כמו הנטיעות והזריעות והפירות שיצאו בהן והפירות שאמרו שאין בעל חוב גובה אותם פירות מן הפירות שתלש קודם לכן. הראב"ד ז"ל.

בשיש לו קרקע. פירוש דכיון שיש לו קרקע לגזלן ששעבד לאחריות השבח הוה ליה כאלו מכרו לו באותו שבח משעה ראשונה ותו לא מיחזי כריבית ואפילו פרעו גזלן במעות הרי הוא כאלו חוזר ולוקחו מן הלוקח. הריטב"א ז"ל. וזה לשון הראב"ד ז"ל: שיש לו קרקע ואין שעבודו אלא עליו וכמוזיל במקחו דמי. עד כאן.

כגון שקנו מידו. פירוש שקנו מידו מן השבח. בפירוש דכיון שכן תו לא מיחזי כריבית דהא קודם דאיכא שכר המתנת המעות נתחייב לו בזה וכדפירש רש"י ז"ל התם הלואה הכא זביני. פירוש דהתם אבק ריבית הוא לגמרי אבל הכא מכר גמור הוא וליכא אבק ריבית כלל אלא דחיישינן דמיחזי כריבית וכיון שיש לגזלן קרקע או שקנו מידו תו לא מיחזי כריבית. הריטב"א ז"ל.
וכתב רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו: ומקשינן וכי בבעל חוב שמואל מי אמר דאית ליה פירי והא איהו דאמר בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא. ופריק רב יוסף בשיש ללוה קרקע. איבעית אימא בשקנו מידו. ומקשי אביי עלה וכי מותר ללות סאה בסאה למי שיש לו קרקע או למי שקנו מידו. ופריק רב יוסף האי בהלואה אסיר אבל בזביני שרי ואף על גב דאמר רב נחמן קרקע אין לו כלומר כיון שנטרפה שדה מידו נמצא כאלו לא היתה מכירתו מכירה וכי זה השבח או הפירות שכר מעותיו הוא נוטלן הא דאמר רב יוסף כהאי גוונא בזביני שרי. עד כאן.

בשקנו מידו. ואם תאמר ואמאי צריך לימלך הא סתם קנין לכתיבה עומד דקיימא לן קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו ולא מסתבר שיחלוק שמואל על זה. ויש לומר דהני מילי בשמקנה דבר הידוע או מקנה בעין יפה אבל שבח ופירות העתידין לבא דאין ידוע אם יבאו וכמה יהיו לא מקנה בעין יפה וצריך לימלך. וכעין זה פירש הקונטרס בגיטין גבי אין מוציאין לאכילת פירות וכו' דמפרש טעמא לפי שאינן כתובין ואף על גב דכתב ליה אנא איקום וכו' לא חשיב להו כתובין כיון דעדיין אין ידוע לכמה יעלה. תוספות שאנ"ץ.

גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. פירוש בין שבחא דממילא בין שבחא דמחמת הוצאה. ומיהו בשבחא דמחמת הוצאה כיון דדבר שלא בא לעולם הוא לא גבי ליה בעל חוב אלא בשכתב ליה דאקנה וכו' ככתוב בנמוקי יוסף ולא שיגבה את כולו אלא חציו בלבד הוא שגובה וכו'. ומיהו כי אמרינן דהוי מוכר בשבחא דאשבח לוקח כאלו קנה כאלו קנה ומכר קאמרינן שאם היינו אומרים ששבח זה הרי הוא כאלו הוא היום ברשותו של מוכר בעל חוב היה גובה חציו אפילו לא כתב לו דאקנה דמאי דאיתיה ברשותיה דלוה אפילו קנאו אחר שלוה גבי מיניה מלוה ואפילו לא כתב ליה דאקנה כדאמרינן התם בפרק מי שמת כי איבעיא לן דאקנה אי משתעבדי וכו' ואמרינן התם בתמיה אמר ליה רבא מיניה קאמרת מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה אלא על כרחך כיון דאמרינן התם בפרק מי שמת דאינו גובה את השבח אלא מטעם דאקנה טעמא דמילתא לפי שאנו רואין שבח זה כאלו קנאו מוכר לפי שהלוקח אדעתא למשקל מיניה השבח וכאלו מכרו ללוקח שהרי לוקח הוציא בו מעותיו והוה ליה מוכר זה כלוה ולוה ואחר כך קנה ומכר. דאי לא כתב דאקנה אין בעל חוב גובה ממה שקנה אמר מכאן כלל כיון שמכר ואי כתב ליה דאקנה גובה חציו. ומכל מקום כי אמרינן דדוקא בשכתב ליה דאקנה גובה את השבח ואי לא לא גבי כלל דוקא בשבחא דמחמת הוצאה אבל שבחא דממילא כגון דיקלא ואלים אי נמי כגון שהוקר הקרקע אף על גב דלא כתב דאקנה גבי דהא לאו דבר שלא בא לעולם הוא וכולי נמי גביה ליה לפי שאינו כאלו קנאו אחר מכאן אלא כאלו קנאו קודם שלוה. דהא אפילו מיורש וממקבל מתנה גבי ליה נמי בעל חוב אף על גב דליכא למימר שכך כתב לו וכמו שנכתוב בסמוך לדעת הרי"ף אלמא דהרי הוא כאלו קנאו לוה מתחילה. הר"ן.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: ואיכא דמותיב אשמעתין דהיכי אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח והא איהו דבעי דאקנה מהן ולמאן דאמר בעל חוב גובה את השבח דאקנה קנה. ואין לתרץ בתר דאיבעיא ליה הדר אפשיטא ליה והא דהכא בתרייתא דכל כי הא לא שביק תלמודא לאקשויי ולברורי. וקשה לי עוד היכי משתעבד ליה לבעל חוב ממונו של לוקח משום דאקנה והא לא קנה הוא מעולם ואפילו תימא כיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר עבד כמאן דקנה הוא דמי אשבח לבתר דמית מוכר מאי דאקנה איכא והא לא קנה מעולם. ותו איכא למידק אשמעתין הא דאקשינן ממתניתין שמואל במאי מוקים לה לימא מוקים לה בבעל חוב ובדלא כתיב ליה דאקנה ומשום הכי גובה הוצאה מבעל חוב ומיהו שבחא דממילא טריף אף על גב דלא כתב ליה הכי דאמר ליה ארעאי אשבחא כדלקמן. וכן הא דאקשינן בפרק הגוזל ובפרק המקבל אהא דאמר שמואל שלשה שמין להן את השבח ומעלין אותן וכו' מאי קושיא לימא כי איתמר דשמין בלא כתב ליה דאקנה. ונראה לי דהיינו טעמא דלא מוכחינן התם מהא דשמואל דאקנה משתעבד משום דאיכא למימר שמואל בשבחא דאיתיה בעולם קאמר כגון דיקלא ואלים אי נמי כגון שהשביח מחמת הוצאה כגון שעידר וניכש ועישן את הפירות וכל שאר העבודות האמורות במועד קטן לענין שביעית והנהו כעין גופו של קרקע הוא וכאלו ארעא דידיה אשבחה עם תנאו שהתנה וכתב לו אנא איקום ואישפי. אבל ההיא דאיבעי לן התם בדבר שהוא קנין מחודש לגמרי כגון נוטע ובונה וההוא לא גבי ליה בעל חוב אלא דוקא בדכתב ליה דאקנה ומאי גובה נמי חצי שבח. ואם תאמר אם כן הא דמייתי התם תא שמע מדקתני בברייתא כשהוא גובה גובה את השבח מנכסים בני חורין דאלמא דאקנה קנה ואיצטריך לדחויי הא מני רבי מאיר היא אמאי לוקמה בשבח שהשביח בגופן של נכסים כעידור וניכוש וכיוצא בהן דגבי להו בעל חוב אף על גב דלא כתב ליה דאקנה. יש לומר דאין הכי נמי אלא מדקתני ברייתא שבח סתם ניחא ליה לאוקמה בכל שבח וכרבי מאיר כיון דאוקי כל הנך דאייתי התם כרבי מאיר ולא לאוקמה בחד מן שבחי דוקא ואפילו כרבנן. ותדע דהא לכולי עלמא הוה מצי לאוקמי בשבח הבא ממילא כגון דיקלא ואלים דגבי ליה בעל חוב כוליה מדינא ואפילו ממתנה וכדכתב הריא"ף ורמב"ם אלא טעמא כדאמרן דניחא ליה טפי לאוקמה בכל שבח ואפילו כרבי מאיר. והיינו טעמא נמי דלא מפרקינן בשמעתין הא מתניתין בדלא כתב ליה דאקנה דשמואל גופיה בשבח שבא לעולם כגון אלו שפירשתי מוקי לה למתניתין דאי בשבח דלא הוה לעולם הא לא משתעבד ליה לבעל חוב כלל והוצאה ושבח שקיל מבני חרי עד גמירא. ואי בדכתב ליה דאקנה תפשוט ליה דאקנה משתעבד ושמואל מבעי בעי לה. ולא פשטה דאף על גב דכי נמי לא מסיק ביה אלא שיעור ארעא טריף שבחא דממילא משום דאמר ארעאי אשבחא וכל שכן דלא בעי דאקנה ההיא בדשוייא ניהליה אפותיקי וכיון דהוה צריך לאוקמי ברייתא באפותיקי ניחא ליה לאוקמי בכל שבח ולא לאוקמה בדלא כתב ליה דאקנה ובשבח הבא לאחר מכאן. וההיא דאמרינן שמין להן את השבח ניחא ליה לאוקמה כדאוקמי להך ברייתא הכא ובכל שבח ולא בעי נמי לאוקמה שמעתא בחצי השבח למסקנא דלוה ולוה דאוקימנא להא מאי גובה נמי דקתני חצי שבח. וראיתי להרב ר' אברהם דרך אחרת בענינים הללו והחכם יבור לעצמו. אלא מיהו אכתי תמיה לי הא דאקשינן לעיל היכי שייך הכא דאקנה. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלא שייך הכא דאקנה כלל ואפילו לא כתב ליה הכי גבי שבחא והא דאקשינן בגמרא במסכתא בתרא ואי סלקא דעתך דאקנה קנה ומכר לא משעתבד בעל חוב אמאי גבי שבחא הכי קאמר אי אמרת בשלמא היכא דאית ליה דאקנה משתעבד דין הוא שיגבה בעל חוב את השבח דסתמא כמאן דאמר ליה לישתעבד לך האי ארעא וכל שבחא דאתי בה לעולם דמי וכיון דלוקח אדעתא למשקל ממוכר או ממאן דאתי מחמתיה הוא דעבד כדכתב ליה אנא איקום ואישפי וכו' אי פריש הכי משתעביד כדמשתעבד דאקנה בעלמא ומסתמא נמי גבי דכמאן דפריש דמי. אלא אי אמרת דאקנה בעלמא לא משתעבד בעל חוב היכי גבי שבחא בסתמא הא אפילו פריש דלגבי כל שבחא דאתי בה לא משתעבד. ולהאי טעמא לא מתוקמה ליה כלל שמעתתא דהכא ודפרק הגוזל אלא כדמוקי להו בגמרא. ומיהו חזינא טובא מרבוותא דפרישו לה כפשטה ואמרי דלא גבי שבחא אלא בדכתב ליה דאקנה וצ"ת דשמא נאמר השביח לוקח לאחר שמת מוכר אין בעל חוב גובה את השבח דהוה ליה השביחו יתומים כדלקמן בפרק המקבל. עד כאן לשון הרמב"ן.

ולפי דרך הרמב"ן לדידן דקיימא לן דאקנה משתעבד בשבח מחודש גובה חציו ובדכתב ליה דאקנה. ומיהו הני מילי במאי דאשבח לוקח בחיי מוכר אבל במה שהשביח לאחר מיתת מוכר לא גבי מידי דכיון דמשום אקנה אתינן עלה אשבח לבתר דמית הרי לא קנה מוכר מעולם. אבל בשבח שאינו מחודש אף על גב דמחמת הוצאה הוא גובה כולו ואפילו לא כתב לו דאקנה כיון שכך כתב לו מוכר ללוקח הא לאו הכי אפילו בשבח זה מצי למימר לוקח אנא אשבחי. ואיני רואה שיהא זה דעת הראשונים אלא כולם כתבו סתם דכל שבח דאתי מחמת הוצאה דלוקח אינו גובה ממנו אלא חציו ובשכתב לו דאקנה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"א מהלכות מלוה ולוה וכדבריהם נראה דכיון דלוקח זה אי לאו משום תנאו של מוכר שכתב לו אנא איקום ואישפי הוה יכול למימר לבעל חוב הב לי גריוא דארעא בארעא שיעור שבחי שהרי לוקח זה שדה שלו הוא משביח אי אפשר שיגבה בעל חוב את כולה אלא מטעם דאקנה. ולפי דרך זה צריך לומר דשמואל דאמר הכא בעל חוב גובה את השבח בתר דבעיא הדר פשטה. אי נמי דהתם מיבעיא ליה אליבא דרבנן וכדאמרינן התם בהדיא אליבא דרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דרבנן והכא נקיט מילתיה כרבי מאיר. ואף על גב דבפרק אף על פי אמר שמואל דהלכה כרבי יוחנן הסנדלר דאמר אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ומינה דאין אדם מקנה אפשר דבשעבוד כיון דחייל ממילא סבירא ליה כרבי מאיר. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. פירוש בין שבחא דאתי ממילא בין וכו' ונוטל את השבח בלא הוצאה קאמר וכדאמרינן לקמן. ויש מפרשים דהא דשמואל דוקא בדכתב ליה דאקני ומאי גובה דקתני חצי שבח דהוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלוקו וכדאמרינן התם בשלהי פרק מי שמת וכו'. ואיכא למידק אם כן כי קא מיבעיא ליה לשמואל התם דאקני מהו ואתי למפשטא מהא דתניא הרי שמכר וכו' לפשוט ליה מדידיה דאמר הכא בעל חוב גובה את השבח. ואיהו נמי מאי קא מיבעיא ליה. ויש מתרצים דבתר דבעיא הדר פשטה וכו'. ויש מתרצים דהא דשמואל אפילו בדלא כתב ליה דאקנה וכתב ליה שבח קאמר וכן נראה.

גם מדברי הרמב"ן נראה דהוא תירץ דהא דשמואל בשבח הנעשה בגופו של קרקע בין ממילא בין מחמת הוצאה כגון שעדר וניכש וכו'. עד כאן. ומיהו אין הגאונים מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקנה אלא בדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש דמצי אמר ארעאי דידי אשבחא ואפילו בדלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וכן כתב הרז"ה דלעולם אינו גובה אלא חצי שבח ואפילו בשבח דאתי ממילא ובמתנה לא גבי כלל ונראין דבריו שהרי לא חלקו בגמרא ואם היה כדברי הרי"ף לא הזכירו סתם שבחא בלוקח ובמתנה הואיל ולגבי לוקח גבי כל שבח בין דממילא בין דמחמת הוצאה ולגבי מתנה דוקא דמחמת הוצאה בלחוד לא גבי וממילא גבי. עד כאן לשונו.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ודייקי רבנן אשמעתין דעל כרחך שבח זה שבא שמואל להשמיענו שגובה אותו בעל חוב מן הלוקח ואמרינן נמי שאינו גובה אותו ממתנה לאו שבחא דאתי ממילא כגון יוקרא או דיקלא ואלים או שבח היתר על ההוצאה דההוא ארעא גופיה אשבח ופשיטא דכל היכא דגבי לארעא גבי ליה נמי בחוביה ואפילו מן המתנה כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואפילו מן היורשים נמי גבי ליה וכדתנן במסכת בכורות הבכור והיבם והאשה בכתובתה והבנות במזונותיהן כולם אין נוטלים בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואמרינן עלה מקולי כתובה שנו כאן כלומר דאלו בעל חוב דעלמא שקיל ועל כרחך לאו משום ראוי אמרינן הכי דהא בעל חוב נמי אינו נוטל בראוי וכדאיתא בפרק יש נוחלין וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא אלא על כרחך לענין שבח הוא דאמרינן דגבי בעל חוב מיניה ועל כרחך מן היורשים הוא דקאמרינן דבהכי מיירי מתניתין דהא קתני והבנות במזונותיהן והא קיימא לן שאין מוציאין מזונות הבנות מנכסים משועבדים אלא ודאי מן היורשים הוא דאמרינן דשקיל בעל חוב שבחא ולא שקלא ליה האשה בכתובתה משום דהוי הא מקולי כתובה ועל כרחך בשבחא דממילא עסקינן דאלו שבחא דאשבחו יורשין דידהו הוא כל מה שהוא כנגד ההוצאה וכדאמרינן לקמן במכלתין בשמעתא דיתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח. הילכך על כרחך לא אתא שמואל לחדותי הכא אלא שבח שכנגד ההוצאה ובהא אפליג בין מכר למתנה והכי מוכח לקמן בשמעתין דבהא הוא דאיירי שמואל ובהא שקלינן וטרינן עליה וכדבעיא למימר בסמוך. ואם כן תמה על עצמך דהא שבח הבא מחמת הוצאה דאקנה הוא ומאן דסבר בפרק גט פשוט דאקנה קנה ומכר לא משתעבד אין בעל חוב גובה מן השבח הזה כלום ולמאן דאמר דאקנה קנה ומכר משתעבד גובה חצי שבח זה בלבד דהוה ליה בעל חוב ולוקח לוה ולוה וחזר וקנה דקיימא לן יחלוקו וכדתניא התם דפרכינן ממתניתין דלשבח קרקעות מאי גובה דקתני גובה חצי שבח. ואם כן היכי אמר שמואל הכא להדיא דבעל חוב גובה את השבח. וליכא לתרוצי כדמתרצי בתוספות קצת רבנן דהכא נמי גובה חצי שבח קאמר כדמתרצים מתניתא דהתם. דהא ליתא חדא דאם כן הוה ליה למפרך ולתרוצי הכי דהא סתם גובה את השבח כוליה שבח משמע. ועוד שאין דרך האמוראים לסתום דבריהם אלא לפרש ועוד דהתם אי בעיא לשמואל דאקנה קנה ומכר אי משתעבד או לא ולא איפשיטא ליה התם ואי בתר הכי איפשיטא ליה היכי מסתים ליה תלמודא כוליה האי.
ורבינו הגדול תירץ דההיא דבפרק גט פשוט מיירי בשבח מחודש כגון בונה ונוטע והתם הוא דבעינן דאקנה אבל הכא בשבח שאינו מחודש לגמרי אלא שמעמיד הקרקע בשבחו שלא יכסיף כגון חורש ומנכש ומתלע ועושה עוגיות לגפנים ומזרד ומקרסם וכיוצא בו והא לא בעינן דאקנה דהא לאו דבר מחודש הוא שלא היה בעולם וארעא גופיה אשבח והא דאותבינן לקמן ממתניתין לשמואל ולא אוקימנא בשבח מחודש גמור ובדלא כתב ליה דאקנה משום דאם כן היכי פסיק ותני דלא שקיל בעל חוב שבח שכנגד ההוצאה והיינו נמי דלא אוקמה בפרק גט פשוט מתניתין דלשבח קרקעות בשבח שאינו מחודש משום דסתמא נקט לה וכל שבח במשמע. עד כאן תורף דברי רבינו ועליהם סמכו קצת רבותי. ולא נתחוורו לי הדברים כל הצורך מדסתם שמואל דבריו בעל חוב גובה את השבח. ועוד שהרי רבא תלה טעמו של שמואל לפי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי וכו' והכא כל שבח במשמע בין שבחא דבעמל הוצאה מחודש ושאינו מחודש ולא עוד אלא דאלו שבח שאינו מחודש בשבחא דממילא הוא ולמה לי מפני שכן כתב לו מוכר ללוקח וכו' וקבל עלוהי תיפוק ליה דארעא גופה אשבח וכארעא גופה היא ואי האי שבחא דאתי מחמת עבודת הקרקעות הרגילים לא גבי בעל חוב מאי בו גבי. והנראה נכון דהאי קושיא דאקשו רבנן תשובתם דאלו סוגיא דפרק גט פשוט קתני דינא דהאי שבחא שכנגד ההוצאה לגבי בעל חוב לפי שורת הדין כל היכא דלא קביל עלוהי לוקח תנאי זה האמור כאן ובדידיה אמרינן דינא דאקנה מהו אבל הכא איירי שמואל לפי הלשון שהיה נהוג לכתוב בשטרות ואמר כי בזמן ההוא בעל חוב גובה את השבח כולו ואף על גב דלא כתב דאקנה ובא רבא ופירש דבריו תדע שהוא כן שהרי כתב לו מוכר ללוקח וכו' והלשון הזה יש במשמעותו אפילו שבח שהוא מחודש לגמרי דלהכי כתב שבחיהון ועמליהון כדי שיכלול הכל והסוגיא בעצמה מוכחת שכן פירושה ולפי' יפה כח מתנה מכח מכר. אבל היכא דלא כתב ליה תנאי ולא כתב ליה דאקנה אינו גובה שבח כנגד הוצאה לא במכר ולא במתנה ואי כתב ליה דאקנה ולא כתב תנאי זה יפה כח מכר מכח מתנה דאלו מלוקח לא גבי אלא חצי שבח כדאיתא התם משום דלוקח כמלוה הוא והוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה דיחלוקו אבל ממתנה שאין בה אחריות גובה כל השבח חוץ מן ההוצאה דמקבל מתנה שאין בה אחריות אינה כמלוה והוה ליה בעל חוב דאקנה קנה ומכר דאשתעבד. כן נראה לי. ולזה הסכים מורי המובהק הרב רבינו אהרן הלוי. עד כאן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: ולפי דברי רבינו הגדול זצ"ל יש לנו לומר דהאי דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח חצי שבח רצה לומר והחצי השני ישאר ללוקח כעין לוה ולוה ואחר כך קנה דחולקים. ואפשר שהיה דעתו לחלק בין שוייה ניהליה אפותיקי להיכא דלא שוייה דכי שוייה ניהליה אפותיקי ארעא דבעל חוב היא ומן הדין היה לו ליטול ממנו שיעור הוצאה הפחותה מן שבח אלא שבשביל תנאו שהתנה שיחזור בכל הוצאתו על המוכר הוא שהפסיד הלוקח והדבר צ"ת. עד כאן.

והריצב"ש כתב וזה לשונו: גופא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח פירוש אפילו שבח דמחמת הוצאה מבלי שיפרע הוצאתו ללוקח אלא הכל יגבה כאלו היה הקרקע עדיין ביד המוכר והשביח בידו ולהכא הוא דאיצטריך הא דשמואל ומשום תנאה דכתב ליה מוכר ללוקח אנא איקום וכו'. כדקאמר רבא בתר הכי וכיון דכתב ליה האי תנאה הרי הוא כאלו נעשה הלוקח שלוחו של מוכר להוציא הוצאות בקרקעו להשביחו וגבי ליה בעל חוב והלוקח יחזור על המוכר. אבל בשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון או אפילו בשבחא דמחמת הוצאה במה שיתר השבח על ההוצאה להא לא איצטריך דשמואל. דבלא תנאה גבי ליה דהא קרקע המשועבד לבעל חוב אשבח וכיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הכל יקח אלא שיפרע לו הוצאתה אבל משום תנאה דכתב ליה המוכר ללוקח הוי לוקח במה שמוציא כשלוחו של מוכר וגבי בעל חוב אפילו שבח דמחמת הוצאה כלומר אף מה שהוא כנגד הוצאה ולא יפרע לו הוצאה כלל והיינו דקאמר רבא תדע וכו'. עד כאן.

בעל חוב גובה את השבח תדע שכך כתב לו וכו'. קשה למורי הרב דאמאי צריך להביא ראיה שגובה פשיטא שגובה את השבח דהא כשגובה את השבח היינו דוקא בדמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ואם כן פשיטא דגובה. ותירץ מורי ז"ל דשפיר צריך להביא ראיה דגובה דסלקא דעתך אמינא כיון דהמכר מכר עד שעת הטריפה אם כן כי אשבח ברשות לוקח אשבח שהרי עדיין היה שלו ואם כן אמאי אית לן למימר דבעל חוב גובה הא אין לו לבעל חוב שעבוד כלל כיון דהלוקח יהא נפסד ומשום הכי ס"ל תדע פירוש משום הכי שקיל בעל חוב את השבח דלא מפסיד לוקח מידי ותדע שכך כתב לו מוכר ללוקח וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

על מה שכתבו התוספות אלא יש לומר מדמשלם מוכר ללוקח את השבח וכו'. כתוב בגליון ואין מיושב לשון תדע. ור"ח ז"ל פירש דדאיק מדכתיב וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי פירוש שהלוקח מקבל עליו שיטרפנו בעל חוב דמוכר דכתב המוכר אנא איקום ואישפי.

וכך נראה מדברי הרמב"ם פרק כ"א מהלכות לוה ומלוה דאמר שם על אמרו ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח וכו'. ורצה הלוקח וקבל דבר זה. עד כאן.
וזה לשון ר"ח ז"ל: ודאיק רבא מדפריש בשטר זביני אנא אישפי ואמריק ואידכי זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון ואיקום קדמך וצבי זבינא דנא וקביל עלוהי משום הכי גבי בעל חוב שבחא דהא קביל עלוהי המוכר ונתרצה הקונה בזה אבל המתנה שאין כתוב בה זה כולו לא גבי בעל חוב מן המקבל מתנה שבח ובזה אמרו יפה כח מתנה מכח מכר. עד כאן.

וליכא למימר דמשום נגזל הוא דכתב ליה וקביל עלוהי דאם כן הוה ליה למכתב נמי ופיריהון. ועוד דבשלמא משום בעל חוב טרח מוכר לכתוב כן כי היכי דלא ליהוי תרעומת עליה דאלו משום נגזל הא לא מחייב נגזל אלא למיתן דמי שבח שכנגד הוצאה כדין יורד לשדה חברו ואמאי טרח מוכר לכתוב לו ללוקח שיטרוף ממנו נגזל ולא יתן לו הוצאה. הריטב"א ז"ל.

וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דילמא איירי בלוקח מגזלן וכו'. הוא הדין דהיו יכולים להקשות דילמא איירי באפותיקי. אלא הייתי מתרץ כתירוץ אחרון אם כן לא לכתוב ועמליהון דבאפותיקי יהיב בעל חוב יציאה. עד כאן.

תדע שכך כתב לו מוכר ללוקח. כלומר אף על גב דלאו מדינא גבי ליה דהא ביד דלוקח הוא דאשבח ומשום הוצאתו אפילו הכי גבי ליה בעל חוב מיניה ובלא הוצאה משום דמוכר מתנה בהדיה שכך כותב לו אנן איקום ואישפי אינון ועמליהון ושבחיהון. ועמליהון היינו שבחא דאתא מחמת עמלו והוצאתו ומה שהוא כנגד ההוצאה ושבחיהון היינו מה שהוא יתר על ההוצאה ושבח הבא ממילא. ולשמואל דאית ליה אחריות לאו טעות סופר הוא בשטר זביני הכא בדכתב לית בפירוש כן. אבל לדידן דקיימא לן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר הכי נמי אף על גב דלא כתב ליה דכיון דהורגלו לכתוב כן המוכר על דעת כן הוא מוכר ולוקח על דעת כן הוא לוקח. ותמיה לי כיון דשמואל דוקא בשכתב לו מאי שנא שבח דקאמר דגובה בעל חוב ומאי שנא פירי דלא גבי דאי לא כתב ליה אפילו שבחא נמי לא גבי ואי כתב ליה אפילו פירי נמי ליגבי. וניחא לי דאפילו כתב ליה מימר אמרינן דלאו משום בעל חוב כתב לו כן אלא משום נגזל ויש מי שאומר דאי כתב ליה ופיריהון אפילו הכי לא גבי דפיריהון היינו פירי שהגיעו ליבצר ולא צריכי לארעא כלל וכדעת הרי"ף והיינו מטלטלים גמורים דלוקח אינון. הרשב"א.

שכך כותב לו מוכר ללוקח וכו'. יש לפרש דדאיק מדאיצטריכא למכתב ושבחיהון משום חשש בעל חוב דאי משום חשש נגזל כתיב ליה הוה ליה למכתב נמי ופיריהון. אבל לפירוש זה לא ניחא הא דפריך מתנה דלא כתיב ליה הכי דלעולם במתנה טריף שבחא והאי דלא כתיב ליה הכי משום דבמתנה אין מקבל עליו אחריות. לפיכך נראה שבא רבא לומר דדין הוא שיגבה את השבח מאחר שישלם לו המוכר. ומיהו אין מיושב לשון תדע על זה כיון דלשמואל אין כותבין אלא בצווי המוכר וכי במוכר תליא מילתא. ור"ח פירש דדאיק מדכתב וצבי זבינא דא וקביל עלוהי דהאי צבי אלוקח קאי שהמוכר כבר אמר אנא איקום וכו' ואם כן וצבי אלוקח קאי שקבל עליו שיטרפהו בעל חוב. תוספות שאנ"ץ. ולמעלה תמצא כתוב לשון ר"ח.
ואם תאמר מנא ליה דמשום שבח דמחמת הוצאה דילמא בשבחא דממילא או בשבח דמחמת הוצאה במה שהוא עודף על ההוצאה דהוי כשבחא דממילא. לא היא דעמליהון משמע הוצאה. ואם תאמר ומאן בעי ליה להאי תנאה אי מוכר מאי נפקא ליה מיניה אם חייב לבעל חוב או שיגבה הבעל חוב ויתחייב ללוקח ואם לוקח אין זה תועלתו שהרי טוב היה לו שלא לכתבו ולא יגבנו בעל חוב משיכתוב ויגבנו והוא יחזור על המוכר שאין לו עתה נכסים שהרי אם היו נכסים למוכר לא היה גובה בעל חוב מן הלוקח שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ועל כרחך יצטרך להמתין הלוקח עד שיתעשר המוכר. וכי תימא דהאי תנאה לוקח בעי ליה ומשום נגזל שאם יגבה ממנו שבח והוצאה שיחזור על המוכר. הא לא אפשר דשבח דמחמת הוצאה דהיינו מה שכנגד ההוצאה מנגזל שקיל ליה ליקח שהרי הוא כיורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות שנוטל הוצאה שיעור שבח ואם כן התנאי יהיה לנזקו של לוקח ולא לתועלתו. ועוד שאף עם תנאי זה אי אפשר שלא יפרענו נגזל שהרי אף אם נאמר שהלוקח הוי כשלוחו של גזלן במה שמוציא בקרקע כיון שכתב לו זה התנאי עם כל זה יש לנגזל לפרוע ההוצאה שהרי גם אם הוציאה הגזלן היה חייב לפרוע לה אבל בבעל חוב שאם הוציאה הלוה לא היה פורע לו בעל חוב כלום אבל היה גובה הכל יש לנו לומר שהלוקח הוי כשלוחו של גזלן במה שמוציא בקרקע כיון שכתב לי זה התנאי עם כל זה אם הוא כשלוחו של מוכר שיגבה גם כן בעל חוב הכל ולא יפרע בהוצאה כלום. ויש לומר שהתנאי הלוקח רוצה אותו ולתועלתו נעשה משום נגזל שאף על פי שיש לו לפרוע הוצאה מכל מקום אם רצה אומר לו טול עציך ואבניך וכן אינו נותן לו אלא דמי קנים בזול כמו שמפורש בפרק המקבל ומפסיד מה שהוציא בו יותר ומשום תנאי זה הוא חוזר על המוכר. ומכל מקום אף על פי שלא נכתב תנאי זה אלא משום נגזל כיון שנכתב הרי הוא כשלוחו של מוכר וגבי ליה בעל חוב. הריצב"ש.

וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי. יש למדין מכאן דכל לשון שהוא כתוב בשטר מקח או מלוה שהיה אימר אותו המוכר או הלוה אם יש בו חובה ללוקח ולמלוה אין דנין בו עד שיאמר דקביל עלוהי. וזה טעות גמור דכיון דהוא מוציא השטר כל מה שכתוב בו יש לנו לדון דהא חוב ושוברו עמו הוא ושאני הכא דפשטיה דהאי לישנא לא משמע שיפסיד לוקח מדינו כלום אלא שמיפה כחו באחריות. אבל כיון דכתב וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי יש לנו לדון על כל פנים שהוא קיבל עליו זה שיגבה ממנו בעל חוב ויחזור הוא על המוכר. והא דאמרינן תדע שכן כתב לו מוכר וכו' לישנא מוכח דדוקא שכתב לו כן בפירוש. והא דפרכינן בסוגין ממתניתא ולא אוקימנא בשלא כתב לו כן נראה לי משום דמנהגם היה לכתוב כן בכל שטרותיהם וכדנקט רבה בהדיא תדע שכך כתב לו אלמא רגילין היו בכך כולם והיינו דפרכינן אלא מתנה דלא כתב לה הכי וכו' ולא פריך ליה ממכר דלא כתיב ביה הכי. אי נמי ממתנה עדיפא ליה למיפרך מטעמא דמפרש בתר הכי וכי יפה כח מתנה מכח מכר. כן נראה לי וכן הסכים מורי הרב וכן מצאתי בתוספות. אבל קצת רבותי סבורין דכיון שהיו רגילין לכתוב אפילו שלא כתב כמי שכתב דמי וטעות סופר הוא ואינו נראה לי כלל. הריטב"א.

וכן כתב הר"פ וזה לשונו: אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי וכו'. והוא הדין דהוה מצי למיפרך ליה ממכר דלא כתוב ביה אחריות אלא פריך ממתנה דפסיקא ליה. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד: אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי נמי דלא טריף שבחא. פירוש אפילו אם כתב בה אחריות אין דרך לכתוב בו עמליהון ושבחיהון ותאמר שאינו צריך לכתוב שאין בעל חוב גובה אותן אמר ליה אין. וכי יפה כח מתנה וכו' פירוש ייפו חכמים כח מתנה מכח מכר שזה תקנו שיגבה ממנו וזה לא יגבה ממנו. עד כאן.

וכי יפה כח מתנה. קשיא לי מאי יפוי כח איכא שאין זה מפני יפוי כח דמתנה אלא משום שזה כתב וקבל עליו וזה לא קבל עליו. ויש לומר דהכי פרכינן דכיון דחזינן דהמוכר מקפיד לכתוב כן בשטרי מקח שהוא מוכר מפני הדחק ומדקדק בזכות בעל חובו כל שכן שיש לנו לומר שדעתו לתת המתנה על דעת כן ואף על פי שלא קבל עליו מקבל מתנה מה בכך דבשלמא במקח דיהיב זוזי בעינן דליקבל עלוהי בפירוש אבל במתנה מה אנו צריכין לקבלתו הרי אנו אומרים בודאי שזה דעת הנותן ודברים שבלב כל אדם הם ואף על פי שלא פירש כמו שפירש דמי. ואף על גב דחזינן בפרק המוכר את הבית דנותן בעין יפה נותן טפי ממוכר התם לגבי מילי דמכר עצמו כגון למכור לו בור ודות דשובך וכיוצא בו אבל הכא דליפוי כח בעל חוב כיון דלגבי לוקח שהוא גם כן כבעל חוב קפיד כל שכן דקפיד במתנה ומפרקינן יפה ויפה כלומר יפה כח מתנה בעלמא ויפה כחו בזה. כן נראה לי. הריטב"א.

אמר ליה יפה ויפה. כלומר נתייפה בזה שאין גובין ממנו השבח כמו שגובין מן הלוקח ונתייפה גם כן לענין דינא דבר מצרא. תלמידי הר' יונה.

וזה לשון הראב"ד: אמר ליה אין יפה ויפה. לענין בור ודות ושאר ענינים וכן לענין כחו יפו חכמים את כחו נמי שלא יטרוף ממנו לפי שאף על פי שמקבל עליו אחריות המתנה מתבייש הוא לשאול ממנו שיכתוב לו עמליהון ושבחיהון וכדי שלא יפסיד כלום בבשתו תקנו לו שלא יגבה ממנו בעל חוב. עד כאן.

אמר ליה אין יפה ויפה. כתב הרי"ף והגיה בזקנותו בהלכות ומסתברא האי שבחא דלא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף. ויש הוכחה לדין זה בפרק יש בכור דהתם משמע דבעל חוב גובה מיורשים שבחא דממילא אף על גב דליכא למימר שכך כתב לו. והוא הדין למקבל מתנה. ובפרק המקבל אכתוב בזה בסייעתא דשמיא. והרמב"ן סובר לפי דעתו של הרי"ף דאפילו בשבחא דמחמת הוצאה כל מה שהשביח יותר על ההוצאה בכלל שבחא דממילא הוא וטריף ליה ממתנה ואפילו בשבח מחודש כבנין וכיוצא בו שלא יפה כחה של מתנה אלא כנגד הוצאה בלבד אבל במה שיתר על ההוצאה לא יפה כחה מכח מכר אדרבה גורע כחה דבמכר אינו גובה בשבח יותר על ההוצאה אלא חציו משום דהוה ליה כלוה ולוה ואחר כך קנה וכמו שפירשנו למעלה ואלו במתנה גובה כולו משום דהוה ליה לוה וקנה בלחוד שהרי ממקבל מתנה לא לוה שלא קבל עליו אחריות. ואין זה מחוור בעיני דכיון דמקבל מתנה זה שדה שלו השביח וליכא למימר ביה דהוה ליה כיורד לתוך שדה של חברו כל מה שהשביח קרקע מחמתו יש לו ליטול. ועוד היאך אפשר לומר דבעל חוב גובה ממתנה שבח יתר על ההוצאה בשבח מחודש של בנין שכיון שאתה אומר דבמכר חולקין מטעם דאקנה אתה בא עליו ובמתנה אי אפשר שכיון שלא כתב לו נותן למקבל מתנה כמו שכותב מוכר ללוקח לא קנה נותן שבח זה מעולם ולפיכך לא נתחוור לי בזה דרכו של הרב ז"ל כלל. והכי נמי מוכחא ההיא דאמרינן בסמוך והונא חברין מוקי לה במילתא אחריתי בלוקח מגזלן וכמו שאפרש בסייעתא דשמיא. ולפיכך נראה לי שכשכתב הרי"ף דאפילי במתנה שבחא דאתי ממילא טריף לא נתכוון אלא לכגון דיקלא ואלים וכל שבחא דכוותיה דלא אתי מכח מקבל מתנה כלל אבל שבחא דאתי מכח המקבל מתנה אינו גובה ממנו בעל חוב כלל לא שנא בכדי הוצאה לא שנא מה שהוא יתר על ההוצאה אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה אותו שיעור בלבד. וכך הם דברי הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות לוה ומלוה שכך כתב מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אלא רואים כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה. ואם שבחה מאליה בעל חוב גובה את כולה. וכך הוא דרכו של רש"י בשמועה זו שכתב גבי יפה ויפה דכיון שלא הדר גבי ליה לא מפסדינן ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב והרי לא אפסדיה לבעל חוב אלא בגופה של קרקע ובשבחא דממילא גמור כדיקלא ואלים וכיוצא בו דההוא שבחא אפילו בלא לוקח הוה אתי אבל בשבחא דמחמת הוצאה אפילו במה שהוא יתר על ההוצאה אי לא גבי מיניה בעל חוב לא אפסדיה לוקח ולא מידי שהרי לא היה בא מאליו אלא בגרמתו של לוקח. ועוד יתבאר דעתו בסייעתא דשמיא. הילכך במתנה לא גבי שבתא דממילא אלא בדיקלא ואלים וכיוצא בה דבכגון זה גובה כולו בין במכר בין במתנה ומיהו כי גבי ליה דוקא כדמסיק ביה שעור ארעא ושבחא וכו'. הר"ן.

וכתב הרמב"ם. דמתנה נמי אי כתב ליה אנא איקום גבי ליה בעל חוב מיניה. וגבי מכר אף על גב דלא וכו' והכי נמי מסתברא דכיון דהורגלו לכתוב כן וקיימא לן אחריות טעות סופר הוא סתמא דמילתא על דעת כן מכר זה וקנה זה והכי מוכח לישנא דרבה דאמר תדע שכך כותב לו וכו' דאלמא בסתם מוכרים קאמרינן ואי דוקא בכותב לא הוה ליה למימר שכך כתב לו אלא אדרבה דוקא אם כתב לו. הרשב"א ז"ל.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו: וממקבל מתנה לא שקיל בעל חוב אלא שבחא דממילא. צריך עיון אי דיינינן האי דינא היכא דשוייה ניהליה אפותיקי ואמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזה דלא ליגבי מיניה בעל חוב שבחא דמחמת הוצאה דאפשר למימר דכיון דאפותיקי שוייה ניהליה לא הוה ליה למיתבה במתנה ואי יהב לאו דידיה יהב והאי דאפיק ביה מידי איהו אפסיד אנפשיה. מיהו כיון דאסיקנא דמלתיה דשמואל בדשוייה (ניהליה אפותיקי איתמר דין מתנה אלמא בדשוייה) ניהליה אפותיקי איתמר דין מתנה אלמא בדשוייה ניהליה אפותיקי קאמר. עד כאן.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל: ואסיקנא דבמתנה דלא כתיב בה תנאה לא גבי ליה בעל חוב משום דלא הוי לוקח כשלוחו של מוכר בהוצאה וכיון שכן אין לבעל חוב כלום במה שהוציא הלוקח בקרקע משלו ואם כן יפרע לו כל הוצאותיו ואף על גב דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. וכן אינו יכול לומר לו טול עציך ואבניך וכן לא יפטור עצמו בדמי קנים בזול שהרי אינו כמו יורד שלא ברשות שהרי הקרקע של מוכר היה אלא שמשועבד לבעל חוב. ומכר בלא אחריות דינו כמתנה. ודוקא בהוצאה הוא דלא גבי בעל חוב במתנה אבל בשבחא דממילא וכן בשבח דמחמת הוצאה במה שהוא יותר מדמי ההוצאה שהוא בשבחא דממילא בעל חוב גבי לה אפילו במתנה כיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דהאי שבחא לאו משום תנאה גבי ליה בעל חוב אלא משום דארעא דמשעבדא ליה אשבחה ואין לוקח יכול להפסיד שעבודו של בעל חוב והרי הוא כאלו היה עדיין ברשות המוכר אלא שיש לפרוע לו מה שהוציא משלו אלא אם כן הוא שלוחו של מוכר. והביא ראיה הריא"ף ז"ל לזה דבמתנה גבי בעל חוב שבחא דממילא ההיא דבכורות ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן כמו שכתוב בחידושין. ומה שכתבתי דשבחא דמחמת הוצאה היתר על ההוצאה הוא דשבחא דממילא כן דעת הרמב"ן בחידושיו וכן נראה ואף על פי שאינו כן בחידושי האחרונים. הראיה מדמקשי בשמעתין לשמואל מברייתא דקתני נוטל שבח מבעל הקרקע והוצאה מבעל חוב אלמא דאי לאו דשמואל ניחא דלא יהיב לבעל חוב אלא ההוצאה. עד כאן.

הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל. ואם תאמר דילמא מתניתא בשבחא דממילא דהא כי מוקמינן לה בתר הכי בלוקח מגזלן בשבחא דממילא דשבח דמחמת הוצאה מנגזל שקיל ליה. תירץ דסתמא קתני וכל שבח במשמע ואפילו דמחמת הוצאה וכי מוקמינן לה בתר הכי בלוקח מגזלן נמי בכל שבח מיירי כרבי מאיר דסבירא ליה בפרק הגוזל דנגזל לא יהיב הוצאה כלל דקניס ליה לגזלן כך תירץ הרמב"ן ז"ל. וזה נראה לי דוחק דהוה ליה לפרושי בגמרא הא מני רבי מאיר היא. אלא נראה לי דככולי עלמא אתיא דכי מוקמינן לה בלוקח מגזלן אפילו שבח דמחמת הוצאה גובה מגזלן כגון שאמר לו נגזל טול עציך ואבניך או שלא פרע לו כי אם דמי קנים בזול ומותר ההוצאה גובה הלוקח מן הגזלן המוכר וכי בעינן לאוקמי בבעל חוב ליכא לאוקמי למימר הכי שהרי אי ליתא דשמואל ואין בעל חוב גובה הוצאה אין לו לומר טול עציך ואבניך ולא להפטר בדמי קנים בזול שהרי יורד ברשות היה וכל ההוצאה היה לו לפרוע אלא ודאי איתא לדשמואל ובעל חוב גובה אפילו הוצאה ומשום הכי קתני סתמא שגובה הלוקח כל השבח ואפילו דמחמת הוצאה מן המוכר. הריצב"ש.

וזה לשון הר"ן: הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל והונא חברין מוקי לה וכו'. לפי דרכנו הכי פירושו דמעיקרא כי מסייע ליה למר שמואל הוה סבירא ליה דכי קתני ושבח מנכסים בני חורין בכל שבח קאמר בין דממילא בין דמחמת הוצאה בין בשבח שהוא כנגד הוצאה בין ביתר עליו ומשום הכי מסייעא מינה למר שמואל והונא חברין דחי לה מיניה ומוקי לה בלוקח מגזלן וכי קתני שבח בשבחא דממילא אי נמי בשבחא דמחמת הוצאה ובמה שהוא יתר על ההוצאה קאמר דבכנגד ההוצאה ליכא למימר דהא נגזל יהיב ליה ללוקח הוצאה וכדאמרינן בסמוך איבעית אימא בלוקח מגזלן כגון שיש לו קרקע וכו' ובכהאי גוונא לא הוה מצי מוקים לה בבעל חוב דלהונא חברין דבעי למפלג עליה דשמואל בעל חוב לא גבי משבח הבא מחמת הוצאה ואפילו במה שהוא יותר על ההוצאה וכמו שכתבנו לעיל במתנה אפילו לדעתיה דשמואל ומכר למאן דפליג עליה דשמואל דיניה כמתנה אליבא דשמואל הילכך לא הוה מתוקמא ברייתא אלא בשבחא דממילא גמור כגון דיקלא ואלים וכל כהאי גוונא לא הוה סתם ליה תנא דליתני שבח סתמא. וזה עולה לפי דרכנו אבל לפי דרכו של הרמב"ן שהוא סובר דבמתנה גבי לשמואל בשבחא דאתי מחמת הוצאה כמה שהוא יתר על ההוצאה אם כן אף במכר להונא חברין דהוה בעי למפלג עליה הוא הדין והוא הטעם ונמצא דאפילו לדידיה בעל חוב גובה כל מה שגזלן גובה ואם כן למה הוצרך להעמיד בלוקח מגזלן בההוא גוונא נמי הוה מצי לאוקמא בבעל חוב אף על גב דבעי למפלג עליה דשמואל. אלא שהרמב"ן נדחק לפרש דלהונא חברין כי קתני שבח בלוקח מגזלן אפילו בכנגד הוצאה קאמר דנגזל טריף כוליה והא מני רבי מאיר היא דאמר הכי בפרק הגוזל משום קנסא וזה דבר שאין לו הוכחה בשמועה זו כלל אלא כמו שכתבנו עיקר. וכך הם מוכיחים דברי רש"י שכתב בלוקח מגזלן דנגזל ודאי טריף שבחא דאמר ליה ארעאי אשבח אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לאו דידיה הואי וברשותא דלוקח אשבח וזה אין לו ענין אלא בשבח יתר על ההוצאה דבכנגד היציאה לא מן השם הוא זה. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א: הא מתניתא מסייע ליה למר שמואל וכו'. איכא למידק דילמא בשבח דאתי ממילא דמדינא טריף ליה ואפילו ממתנה כדכתב הריא"ף וזו ראיה לדברי רבינו אפרים והרז"ה שאמרו דאינו טורף שום שבח ממתנה. ויש לומר מדקתני שבח סתם שמע מינה כללא הוא לכל שבח. ואם תאמר הא לרב הונא דמוקי לה בלוקח מגזלן על כרחך בשבח הבא ממילא הוא דאי שבח דאתי מחמת הוצאה ואית ליה ללוקח מיניה דגזלן הוצאה כנגד השבח אלמא לרב הונא אף על גב דקתני שבח סתם לאו בכל שבח קאמר ולרב נחמן נמי מאי שנא. יש לומר כי מוקמת לה בגוזל ונגזל לא איצטריך ליה לתנא לפרושי דהא מפשט פשיטא להו דלא שקיל אלא שבח דממילא אבל אי בבעל חוב צריכא לאשמועינן דאכתי לא שמעינן לה בשום דוכתא והילכך לא הוה סתים ותני שבח. אי נמי יש לומר דאפילו לרב הונא נמי בכל שבח קאמר וסבירא ליה כרבי מאיר דקניס אפילו בשבח הבא מחמת הוצאה. ואם תאמר אכתי מנא ליה לרב נתמן דלא שקיל הוצאה מבעל חוב יש לומר משום דאם איתא היכי סתים ותני גובה את השבח מנכסים בני חורין כלומר מבני חורין דבעל הקרקע דהא לעתים דלא גבי מיניה דבעל הקרקע שבח כלל כגון דלא הוי השבח יתר על ההוצאה נוטל את השבח מבעל הקרקע ואת ההוצאה מבעל חוב ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל את ההוצאה מבעל חוב כדתני באידך ברייתא. עד כאן.

מוקי לה במילי אחריני בלוקח מגזלן. פירוש וכשיש לו קרקע או שקנו מידו דמודה שמואל דלוקח מגזלן יש לו שבח כדכתיבנא לעיל. הריטב"א ז"ל.

והונא חברין מוקי לה בלוקח מגזלן. הוא הדין דהוה מצי לאוקומי באפותיקי. גליון.

תניא אידך המוכר שדה לחברו ובא בעל חוב וטרפה. ואם תאמר והא כיון דקתני שלוקח גובה אחריותו מנכסים בני חורין מכלל דאית ליה נכסים ללוה ואם כן היאך גובה בעל חוב מן הלוקח הזה דהא קיימא לן שאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ויש לומר דלעולם בשעת טירפא זו לא היו שם נכסים בני חורין והלוקח גובה אחריותו ממה שיקנה אחר כך בני חורין או ממשועבדין מה שיקנה וימכור אחר כך וכגון שכתב ללוה דאקנה. ולמסקנא לא קשיא דהא אוקימנא בדשוייה ניהליה לזה להאי ארעא אפותיקי מפורש דעלה הוא דהדר בעל חוב ואין לו על שאר נכסים כלום כי היכי דלוה גופיה לא מסלק ליה בזוזי. כן פירש ר"י.

והא שמואל במאי מוקים לה אי בלוקח מגזלן. פירוש ומתרץ לשון הברייתא דלגזלן קרי בעל הקרקע ולנגזל קרי בעל חוב אפילו הכי קשיא רישא דהא אמר שמואל לעיל דלוקח מגזלן לית ליה שבחא פירוש לית ליה שבחא ממוכר ואפילו שבחא דממילא ואף על פי שפירש לו את השבח ואלו הכא קתני שנוטל מה שהשבח יותר על ההוצאה מבעל קרקע דהיינו גזלן אבל סיפא לא אמרינן דקשיא ליה דאלו סיפא קתני דשקיל הוצאה שכנגד שבח מן הנגזל ובזה מודה שמואל דשקיל ליה לוקח מנגזל וכדפירשתי לעיל ומכאן ראיה לאותו פירוש.
ואי בבעל חוב פירוש כפשטא דמתניתא קשיא רישא וסיפא פירוש דאפילו סיפא נמי קשיא דלשמואל גובה בעל חוב כל השבח ואפילו מה שהוא כנגד הוצאה וכדפירשתי לעיל. וזו היא הראיה שכתבנו למעלה שיש לפירוש ההוא. ואם תאמר ולדידן היכי ניחא מתניתא. יש לומר דמוקמינן לה בלוקח מגזלן דסבירא לן דיש לו שבח. אי נמי בבעל חוב וכגון דכתב ליה דאקנה שאין לו אלא חצי שבח ולפיכך נוטל הוצאה וחצי שבח מבעל חוב אי נמי כל ההוצאה וכגון דלא כתב ליה דאקנה. הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הר"ן ז"ל: אי בבעל חוב קשיא רישא וסיפא. לפי דרכנו נראה לי דהכי קאמר. לשמואל קשיא אבל אי לאו דשמואל אפשר דהוה ניחא לן וכי תימא אם כן בעל חוב אמאי נוטל בשבח דמחמת הוצאה מה שהוא יתר על ההוצאה וכדקתני דאינו נותן אלא הוצאה אפשר דהוה מצי למימר דכי כתב ליה מוכר ללוקח עמליהון לשבח יותר על הוצאה נתכוון אבל לא לכנגד הוצאה דאף על גב דאי לאו משום תנאה מה שהוא יתר על ההוצאה וכנגד הוצאה דינו שוה דבתרווייהו לית ליה לבעל חוב למגבי מידי וכמו שפירשנו למעלה וכיון דמשום תנאה הוא היה לנו להשוותן לגמרי דמאן פלג לך אפילו הכי איכא למימר דכיון דלגבי נגזל שייך לקבולי אחריות במה שהשבח יתר על ההוצאה ולא שייך בכדי הוצאה שהרי נגזל פורע אותה למוכר ולוקח השוו מדותיהם לקבל אחריות ממה שהשביח יתר על ההוצאה בין בבעל חוב בין בנגזל ומשום הכי שקיל ליה בעל חוב ואינו נותן אלא הוצאה אלא לשמואל קשיא אף על גב דהונא חברין בכולה מילתא פליג עליה דשמואל ולדידיה אפילו שבח יתר על ההוצאה אינו נוטל בעל חוב וכמו שכתבנו למעלה ואם כן לדידיה נמי קשיא ברייתא. אפילו הכי אנן מצינן לתרוצי וכדכתיבנא ולשמואל קשיא ודאי אבל לא לדידן והונא חברין נמי לא אמר מילתיה בפירוש אלא דדחי לה ההיא מתניתא לשמואל. ואם תרצה תפרש דלדידן הוה אפשר לאוקמה בדשוייה ניהליה אפותיקי ומשום הכי נוטל שבח יתר על ההוצאה דמצי אמר ארעאי אשבח אבל לשמואל קשיא למה פורע הוצאה עד כאן.

בשבח המגיע לכתפים. פירש הרי"ף כגון פירות העומדים לינטל על הכתף שאינן צריכין לקרקע ואותן נוטלן בעל חוב אלא שנותן את ההוצאה. ושבח שאין מגיע לכתפים פירות שאינן עומדים ליבצר שעדיין צריכין לקרקע ואותן נוטלן בעל חוב אפילו בלא הוצאה. ומה שכתב הרב לא צריכי לארעא לאו דלא צריכי כלל קאמר דהנהו לא שקיל להו בעל חוב דהיינו שמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירי לא. ואף על גב שהוא ז"ל פירש דפירי היינו פירות התלושין דרך קצרה אחז ולא תלושין ממש קאמר אלא שעומדין ליתלש שאינן צריכין לקרקע כלל כדאמרינן נמי בפרק נערה וכו'. וכן פירשו רבינו חננאל ז"ל ורש"י ז"ל. וקשיא לי הני פירות דצריכי קצת לארעא אי כקרקע דמו אמאי לא שקיל להו בעל חוב בלא הוצאה ואי לאו כקרקע דמו אמאי ישקול להו אפילו בהוצאה ועוד דסתמא קאמרינן שבח אין פירי לא דאלמא שום פירות אינו גובה כלל ואפילו לא הגיעו ליבצר וכמו שכתב הרז"ה ז"ל ונראין דבריו וההיא דפרק נערה לאו למימרא דשקלה איהו ולא בעל חוב פירי כלל אלא ששמין אותן כמות שהן אגב הקרקע ונותנת דמיהן לאחין ונוטלת היא הקרקע ואותן פירות וכן בעל חוב ללוקח ולעולם אין בעל חוב גובה פירות כלל ואפילו הצריכין לקרקע ונראין דברי ר"ת שפירש וכו'. הרשב"א ז"ל. עיין תוספות פרק חזקת הבתים.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: פירש רבינו תם ז"ל שבח המגיע לכתפים שבח הבא מממת עמל והוצאה ושבח שאין מגיע לכתפים שבחא דממילא. אבל רבינו חננאל והגאונים וגם רש"י פירשו דתרווייהו שבחא דמחמת הוצאה נינהו ושבח המגיע לכתפים היינו פירות שראויין ליתלש ולהנטל על הכתף. וכן נראה ודאי משמועתנו דהא אוקימנא השתא דשמואל בשבח שאין מגיע לכתפים ואם רצה לומר שבחא דממילא היכי סלקא דעתין לומר כן שכבר הוכחנו בראיות שאין עיקר דברי שמואל אמורין אלא לשבח הבא מתמת הוצאה ובזה הוא שחילק בין מכר למתנה. גם לשון מגיע לכתפים ושאינו מגיע לכתפים אינו בא כהוגן לפירוש רבינו תם ז"ל והראיה שהביא רבינו ז"ל לפירושו מפרק יש נוחלין כבר כתבנו במקומה דאדרבה היא כדאיתא התם. ע"כ.
וכתב עוד הריטב"א ז"ל וזה לשונו: והא מעשים בכל יום ומגבה שמואל בשבח המגיע לכתפים. פירוש לאו דפירות שאינם צריכין לקרקע כלום דהנהו כתלושים דמו ופירי נינהו ולא שקיל בעל חוב פירי ועוד מההיא דכתובות דאמר זיל הב ליה מתמרי דעל בודיא ופרכינן דאלו בעל חוב הוה כהאי גוונא מי הוה יהיב ליה מידי ופריק דחזיא לבודיא קאמינא ופרכינן סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי פירוש והני נמי לא שקיל להו בעל חוב ופריק דצריכי לדיקלא קאמינא כלומר דצריכי ולא צריכי כלומר שהגיעו להבצר אם ירצה לבצור אותם וגם אם מניחין שם משביחין וזהו שבח המגיע לכתפים שאמר כאן שהיו מעשים בכל יום ומגבי ליה שמואל. עד כאן.

כתוב בספר המאור. ובעל חוב גובה את השבח ולא את הפירות ואף על גב דצריכי לארעא שלא כדברי הריא"ף ז"ל וכו' עד ומאי דאמרינן התם במזונות הבת אמר להו רב יוסף הבו לה מתמרי דעל בודיא ואוקימנא דצריכין לדיקלא כהאי גוונא נמי הוא. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם אני איני חולק על רבינו האיי גאון אם בפירוש שאמר כך אבל נראין דברי הרי"ף ז"ל ודברי הרב ר"ח ז"ל שפירשו שבח המגיע לכתפים פירות שהגיעו להנטל בכתפים כי עמל הידים לא הגיע לכתפים. ועוד מה שהביא מפרק האשה ראיה לדבריו הם הם קושיא שלו כי האשה והבנות במזונותיהם אינן נוטלות אלא מן הקרקע וכנוטלות מן הפירות הצריכות לארעא משום דחשבינן להו כארעא הילכך גבי בעל חוב דינא דלטרפינהו בגופא דארעא וכל דברי הרב בשמועה זו נכונים ומיושרים לענין פסק הדין. אבל מה שהביא דברי רבא דאמר גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר וכו' לא היה צריך כלל לזה הענין. וכן זאת היתה שגגה לפי דעתי וכבר כתבתי זה בפרק הגוזל ואפשר כי לענין אחר הביא אותם לכאן כאשר תראה בסוף. עד כאן.
כתוב בהלכות ומשום הכי אמר רבא שבח אין לו אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל כדבעינן למימר לקמן. וכתב עליו בעל המאור וזה לשונו: ודאמר שבח אין לו בשהכיר בה שאינה שלו הני מילי בשבח דאתי ממילא אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל ליתיה כלל וטעות הוא בידו דאפילו שבחא דאתי מחמת הוצאה לית ליה מנגזל לעולם אלא הוצאה שיש בה שבח כנגדה. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם הוא והרב רבינו אפרים טעו בדברי הריא"ף כי מה שכתב אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל שבח כנגד הוצאה קאמר ועל כן הביא דברי רבא גזל והשביח ומכר מה שהשבית מכר ראיה שאין לו שבח היוקר ואפילו בגזילת מטלטלין דהשביח קאמר שהשביח על ידי הוצאה וכל שכן בגזילת קרקע. ודברי רבא במאן דגזל חביתא דחמרא ותברה או שתיה הם מוכיחין על זה. מיהו יש הפרש בין גזילת קרקע למטלטלין דאלו קרקע אפילו בשבח הבא מחמת הוצאה אבל מה שהשביח יתר על ההוצאה שקיל ליה נגזל בלא דמים דהוי כיוקרא דממילא. ובמטלטלין כל שבח הבא מחמת הוצאה דגזלן הוי סתם קאמר מה שהשביח מכר וגיזות וולדות כשבח הבא מחמת הוצאה דמי כדעת רבי יהודה וכדפריש לה רב פפא וכבר הצלנו דברי הרב מן השגגה שהיינו תופסין עליו בדבריו בזה והמקום ידין אותנו לכף זכות. עד כאן.

עוד כתב בעל המאור נמצאת השמועה כולה לדבריו מעורבבת וכו'. כתב הראב"ד ז"ל: אמר אברהם כל הפורש ממה שכתוב בהלכות הרב כפורש מחייו. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור יהביה ניהליה אפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא וכו'. עד ואף על גב דחזיא ללוקח. וכתב עלה הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם יש שגגה שהרי העמדנו הברייתא דשוייה ניהליה אפותיקי ולא מסיק ביה כשיעור ארעא ושבחא ואפילו הכי נוטל את השבח מבעל חוב ואלו טופיינא דשבחא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים. ע"כ.

עוד כתוב בספר המאור ולעולם רואין את השבח יתר על ההוצאה אית ליה ללוקח למשקל שבחא מיניה דבעל חוב בכדי ההוא טופיינא מהאי דמסיק ביה וכו'. וכתב עליו הראב"ד: אמר אברהם זו היא השגגה הראשונה. עד כאן.
עוד כתוב בספר המאור ואי פש ליה מידי גבי בעל חוב ממאי דמסיק כנגדו וטרפיה מיניה הדר ביה עליה דמוכר עד כאן. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם כמה הוא ואם היתר אין מן הדין לטרפו למה ישאר בידו ויחזור הלוקח על המוכר והלא הוא כתב שני פעמים שהבעל חוב יפרענו בדמים. עד כאן.

עוד כתוב בספר המאור וכל מאי דאמרינן דגבי בעל חוב מלוקח שבחא לא שקיל אלא פלגא מנתיה וכו'. עד מאי גובה נמי גובה חצי שבח. וכתב הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם הרב רבי יצחק לא הזכיר זה בהלכותיו ואפשר דאוקימנא בדשוייה ניהליה אפותיקי דבכהאי גוונא לא אמרינן לא חצי שבח ולא צורך לדאקנה מפני שכבר הוקנה לו זה הקרקע כעין מכר ולא חייל עליה שעבודא דהיאך כלל לגופא ולא לשבחא והוה ליה כעין גזלן ומההיא שעתא קני ליה גופא ולא לשבחא דאתי לה וכן נראה לי. עד כאן. ועיין בהלכות בפרק מי שמת.

הא דאקשי הכא והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל וכו'. בדין הוא דליקשו והא כתב ליה מוכר ללוקח עמליהון ושבחיהון ועיקר חידושיה דשמואל היינו שבח דאתי מחמת הוצאה. אלא ניחא ליה לאקשויי מדעביד בה שמואל עובדא בכל יום. הרשב"א ז"ל.

בד"ה כשעמד בדין על הקרן כו' תימה א"כ מאי מפני תיקון עולם כו' וי"ל כו' עכ"ל ואין להקשות דאכתי תקשי לרב אשי מאי מפני תיקון עולם לא גבי אלא מבני חרי אבל לרבא ולרבה בר רב הונא לא ידע לפלוגי בין קרן לשבח דמאי פסקא כו' וק"ל: (יש כאן חסרון וטעות דמוכח בדבריו ותוכן כוונתו כמו שתירץ קושיא זו בעל מהרשש"ך ע"ש):

גמ' במאי אי בב"ח מי אית ליה פירי כו' פירוש בב"ח ממש לימלך בלוה אם יקבל עליו להגבות למלוה שלו משופרא שבחא ופירי אבל הא לא קשיא ליה במאי אי בלוקח שירא פן יטרפו ממנו ב"ח שצריך לימלך עם המוכר דא"כ בשיעבוד נמי צריך לימלך לשמואל כדאמרינן לעיל וק"ל:

בפרש"י בד"ה יפה ויפה כו' א"ל אמאי זבנתיה מאין אגבה כו' עכ"ל במתנה עסקינן וקאמר אמאי זבנתיה כו' דמתנה כמכר דאי לאו דארצי קמיה לא יהיב ליה מתנה כדלקמן ודו"ק:

תוס' בד"ה ב"ח גובה כו' והתם משבח יתומים איירי דאי משבח לקוחות א"כ כו' עכ"ל יש לדקדק דלפום סברא דהשתא דמשבח לקוחות דוקא איירי אבל משבח יתומים ב"ח נמי לא גבי משום דאין להם על מי לחזור א"כ מה"ט גופא לא יגבה ב"ח משבח דהני לקוחות דאין להן על מי לחזור שהרי מת המוכר כיון דהבנות רוצין ליזון מנכסיו דליכא למימר שהניח המוכר אחריות נכסים שיש ללקוחות לחזור עליהן דאם כן ודאי דלא יגבו כלל מלקוחות שיאמרו להן הנחתי לכם מקום לגבות דליכא למימר דמיירי באפותיקי שייחד לאשה בכתובתה ולבנות במזונותיהן קרקע דהשתא לא מצו הלקוחות לומר להן הנחתי כו' דא"כ לא תקשי כלל מהא דאמר שמואל דב"ח גובה כל השבח דמיירי בלא אפותיקי והתם דמיירי באפותיקי ולכך לא יגבו כל השבח וצריכין לתת להם הוצאה כדין היורד כו' וכדמתרצינן נמי בשמעתין כמ"ש התוס' ודומיא דהכי מיירי נמי אין הבכור נוטל בשבח כו' כדמוכח בפרק הגוזל ועיין מה שכתבנו בחידושינו שם ודוחק הוא לפ' דמיירי בלקוחות שקנו מיתומים קרקע של אביהם שיש ללקוחות על מי לחזור דהיינו על מוכרין שלהן דמ"מ אם יחזרו על היתומים על מי יחזרו היתומים והרי יפסידו מכיסם ולא דמי למוכר גופיה אם הלקוחות יחזרו עליו והוא לא יפסיד שהרי הוא פרע חוב שלו מן השבח הזה ודו"ק:

גמרא וצבי זבינא דנן וכו'. פירוש ונתרצה לוקח זה כך פי' הר"ן בשם רש"י ע"ש:

תוס' ד"ה כשעמד בדין וכו' עד וי"ל דאי לאו מפני תיקון העולם וכו'. ר"ל דע"י העמדה בדין על הקרן יש לו קול גם לפירות וא"כ הוי כמו מלוה בשטר אלא מפני שאין לפירות קצבה לא טרפי ממשועבדים וזהו מפני תיקון העולם ר"ל מאחר שאין להם קצבה:

ד"ה תדע שכך כותב לו וכו' אין לפרש דהכי מוכח וכו' דבשביל דב"ח גובה את השבח כותב מוכר ללוקח וכו'. ר"ל דהכי קאמר תדע וכו' מדכותב וכו' רוצה לומר מהנוסח שטר מכירה שמעינן דקי"ל דהלכתא דב"ח גובה את השבח דאי לא קי"ל דב"ח גובה את השבח למה הוצרכו לתקן בנוסח שטר מכירה דלכתוב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכו' אבל האי דקאמר שכך כותב לו אינו טעמא דמלתא דא"כ מאי פריך מתנה וכו'. אלא י"ל מדמשלם מוכר ללוקח וכו'. ר"ל והאי דקאמר ושכך כותב לו וכו' הוא טעם הדבר דמדכותב לו הכי אינו מפסיד כלום ולכך ב"ח גובה ממנו את השבח והשתא פריך שפיר אלא מעתה דלא כתב ליה וכו' וא"כ אם גובה ממנו השבח מפסיד המקבל מתנה ה"נ דלא גבי מיניה השבח כך הם המשך דברי התוס' ואם תקשה לך ואימא אין הכי נמי דהא דקאמר שכך כותב לו וכו' אינו טעמא דמלתא אלא שדייק הדין מנוסח השטר ומאי פריך אלא מעתה וכו' י"ל דנראה להגמרא דוחק לפרש דברי רבא הכי שיביא רבא הלכתא מנוסח השטר וק"ל:

רש"י ד"ה אסור ללוות כו' צ"ל קודם ד"ה שקנאו כו':

בד"ה יפה ויפה כו' אמאי קבלתיה מאין כו' כצ"ל:

בד"ה אין לו ללוקח אלא כו' הד"א:

גמרא במאי אי בבע"ח מי אית ליה פירי כו'. וה"ה דהומ"ל אפילו שעבוד צריך לימלך רק זה קושיא עדיפא יותר דלית ליה פירי. ואינו ברור מ"ש מוהר"ש יצ"ו בבע"ח גופיה דהיינו בשטר הלואה דא"כ הול"ל בלוה ומלוה ועוד דהיאך ישוער זה שצריך להמליך בלוה אם מגבי משבח ופירות של אחרים (ז) ואם מן הדין גובה קרקע עם השבח למה צריך להמליך וכן רש"י כתב במוכר:

גמ' וצבי זבינא דנן. ר"ל רצה לוקח הדין עיין בר"ן:

גמ' אלא מעתה מתנה דלא כתב ליה כו'. מלתא פסיקתא נקיט לכ"ע דרבא פסק לקמן אחריות ט"ס הוא בין בשטרי מקח כו' אע"פ שזה הולך אליבא דשמואל ולא קאמר אלא מעתה מכר שלא באחריות היינו דמפרש שלא באחריות ואפשר דכיון דאיהו אפסיד אנפשיה גבי מניה בע"ח ועיין:

גמ' הא מתניתא מסייע ליה כו'. משמע ליה יותר סיוע מהא דלעיל דשבח קרקעות כיצד דלעיל הרי שגזל קתני וצריך להגיה בתוכו ועוד אפשר לומר מדלא קתני ג"כ ופירי מנכסי בני חורין וכמו שדייק לעיל תדע שכן כותב מוכר ללוקח כו' כמ"ש התוס' מדלא הוזכר פירי אבל לעיל מפרש לשבח קרקעות וכן לאכילת פירות ור"ה לא חשיב לזה וק"ל:
הקשה מוהר"ש יצ"ו דהא ע"כ איירי באפותיקי דאל"כ אמאי לא טריף הבע"ח ממשועבדים דטריף לוקח ושמואל איירי בלא אפותיקי ומאי סייעתא וזה קושית התוס' בעצמו שהקשו לעיל בד"ה תריץ אהך ברייתא גופא המוכר שדה לחבירו שמביאו שם בפרק מי שמת [שם בפרק מי שמת מתחיל לשבח קרקעות כיצד והיינו הך ברייתא דלעיל וכמ"ש הגאון למעלה בתוס' הנ"ל] ור"נ לא מסתבר ליה השתא לחלק בין אפותיקי לאין אפותיקי [לענין שבח] עד בסמוך וכ"כ מוהר"ש ועיין. אך ודאי יהיה תירוץ לקושית התוס' שלא מעמידין באפותיקי יתורץ ג"כ זה:

גמ' אי בבע"ח קשיא רישא וסיפא. אי אוקמינן בדלא כתב דאקני לא היה קשה רק רישא אמאי נוטל השבח היתר על ההוצאה. ואפשר דאין לו חלק כלל בשבח ולא מצי מסלק כלל:

ברש"י בד"ה יפה ויפה כו' אמאי זבינתיה. קאי במתנה ונקיט מכר ונראה להגיה קבלתיה במקום זבנתיה דבקל נופל טעות כזה. ומוהר"ש יצ"ו דחק עצמו ביותר שלא להגיה דמתנה כמכר דאי לאו דארצי קמיה לא יהיב כו' ואין זה מדרך של רש"י:

בתוס' בד"ה כשעמד כו' יש קול גם לפירות. גם לרב אשי צ"ל שעמד בדין [עם הגזלן] קודם שמכר השדה על הקרן ולא על הפירות רק המקשן [שהקשה ארבא וארבה בר ר"ה ולא על רב אשי] עדיפא מניה מקשה אמאי גובה את הקרן ממשועבדים (ח):

בתוס' בד"ה בע"ח גובה את השבח כו' דאי משבח לקוחות כו'. מ"ש מוהר"ש יצ"ו במ"ש דאי משבח לקוחות כו' לה"א זה דמיתומים לא גבי משום דאין להם על מי לחזור מה"ט גופיה לא יגבה משבח לקוחות דהא איירי ע"כ כשמת אביהן דבנות רוצין מזונות ואין להם על מי לחזור ומאריך עד מאד ע"ש. ולסברתי הקטנה אין זה קושיא כלל דלא פלוג רבנן בלקוחות כיון דסתם לקוחות יש להם על מי לחזור לעולם גובה משבח ואפילו לקוחות שלא באחריות כיון דסתם לוקח יש לו על מי לחזור לא פלוג רבנן כדמקשה בשמעתין ממתנה ולא מלוקח שלא באחריות [ולעיל בגמרא כתב קצת בע"א] ואפשר דבמתנה אפילו אירע דכתב אחריות לא טריף בע"ח שבח דסתם מתנה אין בה אחריות לא תקינו רבנן בכי האי גוונא:

בא"ד הלא מגוף הקרקע נמי לא טרפו כו'. איכא למידק דלמא אכתובת אשה מקשה דטרפה ממשעבדי והיא אינה גובה משבח לקוחות ומתניתין איירי בכל שבח הן לקוחות הן יתומים ומקשה אמאי והא בע"ח גופיה גובה שבח דלקוחות ויטרוף כתובת אשה ג"כ שבח דהאי לישנא דתנאי כתובה ליתא התם בגמרא רק הוספה מדברי התוס' (ט) וכ"ת דמשמע להו דמשבח דמיירי זה דומיא דזה א"כ מבכור ג"כ מצי למידק דהיאך גובה [משבח לקוחות] הא מגוף ג"כ לא טריף ואמאי לפירוש רש"י ניחא. אח"ז מצאתי באשר"י שכתב כ"ז וברוך המקום שכוונתי לדעתו:

בא"ד ורש"י פירש כו'. אין הטעם דחמש שנים מקרי קצבה דהא קיי"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כגון לזונו איזה שנים כו' ועיין ברש"י פרק נערה ותמצא (י):

בתוס' בד"ה תדע כו' וא"ת כו'. דאף אם תמצא לומר דס"ל בלוקח מגזלן לית ליה שבחא דשכר מעותיו עומד ונוטל כשמואל מ"מ ביש לו קרקע או קנו מידו ס"ל לכ"ע דלא מחזי כרבית ואע"ג דרבא משני לעיל בגוונא אחריתא. ובלא"ה פסיק רבא בסמוך בהדיא והלכתא יש לו מעות ויש לו שבח כרב ועיין:

בא"ד אי נמי מדקאמר ועמליהון כו'. אבל ואינון אין זה ראיה דלא מזיק ליה אף דבלא"ה היה גובה:

תד"ה כשעמד. וי"ל כו' ה"א כו' יש קול כו'. ר"ל והתקינו מפני תקה"ע דפעמים דלא שמעו ומהר"ם שכתב מחמת שאינם קצובים ל"נ דכיון דהיתה מלאה פירות ידועין הן שוויין:

גמ' יפה ויפה. עיין ב"ב דף נ"ג ע"א תוס' ד"ה אמר:

שם והונא חברין. קדושין מז ע"א:

בגמרא במאי אי בב"ח מי אית ליה פירי והאמר שמואל כו' אלא לאו בלוקח מגזלן ע"כ. ויש לתמוה דמאי קושיא דלמא הכי קאמר שמואל אמליך וכתוב שבחא כדי שאם יטרפנה הב"ח יחזיר על השבח וכתוב נמי פירי לכשיטרפנה הנגזל יחזיר על הפירות מיהו בזה י"ל כמ"ש הש"ך דהא לשמואל דאמר לוקח מגזלן לית ליה שבחא ה"ה דלית ליה פירות מטעמא דריבית כדאקשינן מבבא דאכילת פירות וע"ק לדברי הרא"ש וסייעתיה דבאפותיקי גובה ג"כ הפירות ואם כן לוקמא כוליה משום ב"ח ובאפותיקי ויש ליישב דבלא"ה הא דפריך אי ב"ח מי אית ליה פירי היינו לרווחא דמלתא להקשות על גוף הדין אבל באמת בלא"ה א"א לאוקמי כלל לענין אחריות דב"ח דא"כ אמאי נקט הני תלת ותיפוק ליה דאפילו על גוף השיעבוד של הקרן צריך לימלך כדאמר שמואל לעיל בהדיא דאחריות לאו טעות סופר הוא וכמ"ש התוספות לעיל דהיינו לענין שיעבוד ב"ח אלא ע"כ דלא איירי כלל לענין אחריות דב"ח אלא לענין אחריות דגזלן והיא גופא קמ"ל דאף על גב דעל גוף אחריות לענין גזילה א"צ לימלך אלא כותב לו מסתמא אחריות דגזילה כמ"ש התוספות לעיל דף י"ד דלענין גזילה ה"ל כמו שטר הלואה וקמ"ל דאפ"ה לא יכתוב מסתמא באותו אחריות דגזילה השבח ושופרא ופירי עד שימלך וא"כ מדייק הש"ס שפיר דלוקח מגזלן אית ליה שבחא וזהו נ"ל נכון ודו"ק:

שם גופא אמר שמואל ב"ח גובה את השבח אמר רבא תדע כו' וכ' הרי"ף דעיקר מלתא דשמואל ורבא היינו אשבח שכנגד הוצאה ובכה"ג קאמר דגבי מתנה לא טריף אבל בשבחא דממילא אפילו במתנה טורף והוסיף הרמב"ן בס' המלחמות דלא תימא דהאי שבחא דממילא היינו דיקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון וכיוצא בו אלא אפילו בשבח דמחמת הוצאה השבח היתר על ההוצאה בכלל שבחא דממילא הוא ועל כל זה לא הוצרך לטעמא דרבא דלמה לא יגבה כיון דבתחילת שיעבודו מקנה לו הלוה גם השבח וקי"ל דאיקני משתעבד אלא עיקר טעמא דרבא קאי על השבח שכנגד ההוצאה דקשיא ליה למה לא יתן הב"ח ההוצאה שהוציא הלוקח מביתו וקאמר דהיינו משום שיש לו על מי לחזור והיינו על המוכר דאדעתא דידיה נחית להוציא ולהשביח ומש"ה קאמר דבמתנה כיון שאין לו על מי לחזור צריך ליתן הב"ח ההוצאה ללוקח ונ"ל להביא ראיה לדבריהם מדמקשה בסמוך בפשיטות ממימרא דשמואל אברייתא דקתני נוטל הוצאה מב"ח ומאי קושיא דלמא שמואל נמי בר מדמי הוצאה קאמר אע"כ דעיקר מלתא דשמואל אהוצאה קאי אלא דקשיא לי א"כ מאי קאמר ר"נ בסמוך הא מתניתא מסייע למר שמואל ומאי סייעתיה דלמא התם איירי בשבחא דממילא או היתר על ההוצאה וע"ז קאמר דטורף הב"ח והלוקח חוזר וגובה מב"ח אבל בדמי הוצאה שהיא עיקר מימרא דשמואל לדבריהם לא מוכח מברייתא מידי ויש ליישב משום דסתם ל' שבח הנזכר בכל מקום משמע כל מיני שבח בין דהוצאה או דממילא הכל בכלל וכמ"ש בתחילת הסוגיא בל' רש"י באריכות ובזה נתיישבו כמה קושיות ודקדוקים שהקשה הש"ך בסימן קט"ו ע"ש וכה"ג משמע מל' הרמב"ן בספר המלחמות ע"ש ודו"ק. אלא לפ"ז קשה מאי קאמר דרב הונא מוקי לה בלוקח מגזלן דא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקט שבח סתמא ואפילו הוצאה בכלל ותיפוק ליה דשקיל הוצאה מנגזל גופא מיהו לפמ"ש לעיל לפרש"י בריש הסוגיא דכשגזלה משובחת נוטלה בלי הוצאה א"כ א"ש ואף ע"ג שכתבתי דהיינו מטעמא דהוי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא וא"כ ממילא משמע דה"ה לב"ח בכה"ג אינו נותן הוצאה אלא דאפ"ה קאמר ר"ה דליכא סייעתא דיש לומר דנגזל עדיף טפי מטעמא שהקרקע שלו וכפרש"י ודו"ק:

בתוספות בד"ה ב"ח גובה את השבח כו' והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א באריכות ודבריו אינם מוכרחים דהכל תלוי באותו שעה שהשביח דכיון דבהאי שעתא יש לו על מי לחזור מעיקרא אדעתא דידיה השביח והוציא ולא איכפת לן אם אין לו על מי לחזור בשעת הגוביינא וכ"כ הש"ך סי' קט"ו ס"ק ב' ע"ש וזה ברור למעיין בלשון הפוסקים וק"ל וקשיא לי לשיטת הפוסקים דב"ח אינו גובה משבח יתומים ומוקי סוגיא דבכורות בשבח לקוחות א"כ אמאי הוצרך לומר מקולי כתובה ותיפוק ליה דלמאי דמסקינן בפרק מי שמת דב"ח גובה חצי שבח והלוקח חצי שבח דה"ל כלוה ולוה דיחלוקו ואילו לגבי כתובת אשה בלוה ולוה ואין א' מהם מוקדם קיימא לן דב"ח גובה הכל דמיקרי כושל כיון שנתן מעות וה"נ הלוקח לנבי כתובה ה"ל כושל שנתן מעות וכיון דה"ל לוה ולוה לא שייכא איהי כלל בשבחא (ויש לי להאריך בזה אלא שקצר הגליון) אע"כ דמשבח יתומים איירי וזה סיוע לשיטת התוספות וקושיא גדולה לשיטת רמ"א בש"ע סי' קט"ז:

בא"ד והא דאמר בהמקבל כו' התם מיירי כשעשאו אפותיקי ואומרים אנו השבחנו ותן לנו הוצאה עכ"ל. משמע מלשונם דכשלא עשאו אפותיקי גרע כח היתומים טפי לענין הוצאה וכ"כ ג"כ בפרק הגוזל דף צ"ה ומה שהביאם לזה היינו משום דמלתא דשמואל דאמר ב"ח גובה השבח משמע משמעתין להדיא דאפילו הוצאה אינו נותן וא"כ מדמקשי מיניה בבכורות לענין יתומים משמע דביתומים נמי דינא הכי שאינו נותן להם הוצאה אבל באמת דבריהם תמוהין מאד כמ"ש בפרק הגוזל ע"ש. ובאמת לק"מ קושיית התוספות למ"ש בסמוך דסתם ל' שבח הנזכר בכ"מ איירי מכל מיני שבח וזה מוכרח בשמעתין בכמה דוכתי כמ"ש וא"כ לעולם דין היתומים כמקבלי מתנה דבשניהם אינו נותן הוצאה כיון שאין להם על מי לחזור אבל השבח דממילא ודאי מלתא דפשיטא הוא דגובה בכ"מ כמ"ש בשם הרי"ף בסמוך אלא כיון דלא נזכר בהדיא בש"ס אלא ממימרא דשמואל דייקינן לכך מייתי בבכורות מימרא זו ומקשה למתני' דקתני דאינה גובה כתובתה משבח משמע דבכל שבח איירי אפילו דממילא א"כ מקשו שפיר וזה ברור וכמו שכתבתי בפרק הגוזל ע"ש והש"ך האריך בזה למעניתו בס"ק ל"א ע"ש ובכלל דבריו דברי ודו"ק:

בפרש"י בד"ה את השבח וכו' דא"ל פרעתי את חובך עכ"ל. רש"י כ"כ לשיטתו לקמן בסמוך דהיכא דלא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אף על גב דעשאו אפותיקי דבכה"ג מיתוקמא ברייתא זו למסקנא אפ"ה אינו גובה הב"ח מן השבח אלא כשיעור חובו משא"כ לשיטת התוספות לקמן דבאפותיקי אפילו לא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אפ"ה גובה כל השבח א"כ לא שייך לישנא דפרעתי את חובך אלא דאפ"ה חוזר הלוקח על נכסי המוכר כיון שכן כתב לו עמליהון ושבחיהון והיינו ע"כ בדלא מסיק ביה וכו' דאי מסיק ביה בכלל גוף אחריות הוא דמ"ש כיון שפורע את חובו ולשיטת רש"י י"ל דאף ע"ג דבכלל החוב הוא אפ"ה צריך לכתבו בפני עצמו אלא דלפ"ז קשה כיון דעיקר עמליהון ושבחיהון לתוספות בדלא מסיק ביה איירי והיינו כשעשאו אפותיקי א"כ אמאי כותב ועמליהון דהיינו הוצאה דהא בכה"ג הב"ח נותן הוצאה כדמסקינן לשיטתו וצ"ע ודו"ק:

שנטלוה מסיקין. אנסים עכו''ם נטלוה מן הגזלן ומחמתו ותנן בבבא קמא (דף קטז:) הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר והרי היא יוצאה מתחת ידו דקתני בנטילת מסיקין הוא: בדינא משמע. הלכך בהוצאת נגזל קאמר וגובה את הקרן דקאמר כשחפר בו בורות: בעינא משמע. כמו שהיתה ולא שחפר בה בורות: ומכר את השדה. והרי היא יוצאה מתחת ידו של לוקח בדינא ובעינא: בין לרבה בין לרבא. דמוקמי גביית קרן מן הגזלן בנגזל הא מלוה על פה הוא ולא טרפא ממשעבדי: כשעמד בדין. קודם שמכר נכסיו וכיון דחייבוהו ב''ד אית ליה קלא והוה ליה כמלוה בשטר: מאי פסקא. בתמיה פסקא תנא למלתיה דהעומד בדין אינו עומד על הפירות: רב חיננא בר שילת. סופר היה: אמליך. כשאתה כותב שטר המלך במוכר אם יקבל עליו להגבות ללוקח משפר נכסיו קרנא ושבחא ופרי אם יטרפוה ממנו: כגון שיש לו קרקע. לגזלן זה שמגבהו ללוקח קרקע ולא מעות דהשתא לא מחזי כרבית: אסור ללות סאה בסאה. שמא יוקרו חטין: בהלואה. שייך רבית טפי ממכר: שקנו מידו. על השבח דהוה ליה מחויב משעת המכר קודם שיש שכר המתנת מעות: תדע. דגובה ולא מצי לוקח למימר אנא אשבחי: שכך כותב לו מוכר ללוקח. באחריות שטר המכר: ואשפי. אשקיט ודומה לו על הר נשפה דמתרגם על טורא שליוא (ישעיה יג): ואדכי. אטהר מכל ערעור: אינון ועמליהון ושבחיהון. וכיון דעל מוכר הדר גבי שבחא בעל חוב מלוקח וחוזר הלוקח על המוכר: מתנה דלא כתיב ביה הכי. שאין אדם מקבל עליו אחריות מה שהוא נותן: ה''נ. דאם נותן נכסיו במתנה לא גבי בעל חוב שבחא הואיל ולא הדר על הנותן: וכי יפה כח מתנה כו'. בתמיה: יפה ויפה. בדבר זה דכיון דלא הדר גבי ליה לא מפסיד ליה במידי דלא אפסדיה לבעל חוב דבשלמא גופה של קרקע א''ל אמאי (זבנתיה) מאין אגבה חובי אבל שבחא א''ל מאי אפסדתיך: מסייע ליה למר שמואל. דבעל חוב גובה את השבח: כשהוא גובה. כשלוקח חוזר וגובה מן המוכר: במילי אחריני. בדבר אחר: בלוקח מגזלן. דנגזל ודאי טריף שבחא דאמר ליה ארעאי אשבח אבל בעל חוב כל כמה דלא טרפה לה לאו דידיה הוא וברשותא דלוקח אשבח: על הוצאה. שהוציא הלוקח בשבחה: נוטל. הלוקח: את השבח מבעל הקרקע. מה שעודף על היציאה דאמר ליה פרעתי את חובך: אין לו. ללוקח אלא מן היציאה שהוציא בה פורע לו שיעור שבח והשאר מפסיד: אי בלוקח מגזלן. האי בע''ח היינו נגזל: קשיא רישא. דקתני נוטל את השבח מבעל הקרקע: קשיא רישא וסיפא. דקתני בע''ח נותן את היציאה ולשמואל בעל חוב גובה השבח ואינו נותן כלום:
כשעמד בדין על הקרן ולא על הפירות. תימה אם כן מאי מפני תיקון העולם הלא בדין לא גבי דמלוה על פה לא גבי ממשעבדי ויש לומר דאי לאו מפני תיקון העולם הוה אמינא הואיל ועמד בדין על הקרן יש קול גם לפירות: כגון שקנו מידו. וא''ת א''כ אמאי קאמר אמליך הלא סתם קנין לכתיבה עומד וי''ל ה''מ כגון שהקנה לו דבר שהוא בעין דכיון דיפה כחו לעשות קנין רוצה שיכתבו לו: בעל חוב גובה את השבח. נראה דגבי אפי' מן השבח שהשביחו יתומים אע''פ שאין להם על מי לחזור והוה ליה כמתנה דאמרינן לקמן דלא גבי שבחא מ''מ גובה מהן משום דכרעיה דאבוהון נינהו כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נב. ושם) דתנן אין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן ופריך. בגמרא והאמר . שמואל בעל חוב גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן ומזון בנות נמי תנאי כתובה ככתובה דמי והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות אם כן מאי אריא דלא טרפי בנות משבח והלא מגוף הקרקע נמי לא טרפי דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא ודאי בשבח יתומים מיירי ודוקא כתובת אשה ומזונות דקילי לא גבו משבח אבל שאר בע''ח גבי ורש''י פירש התם מזון הבנות כגון נשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ולפירושו אין ראיה דמצי מיירי בשבח לקוחות אך לא נהירא דלא שייך בהו תנאי כתובה והא דאמר בהמקבל (לקמן דף קי.) יתומים אומרים אנו השבחנו ואין השבח שלך משמע דלא גבי משבח יתומים התם מיירי כשעשה אפותיקי ואומרים אנו השבחנו ותן לנו היציאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכן מוקי התם במסקנא כשעשאה אפותיקי: תדע שכך כתב כו'. אין לפרש דהכי מוכח דבע''ח גובה את השבח דבשביל דבע''ח גובה את השבח כותב מוכר ללוקח שישלם לו את השבח דא''כ מאי פריך מתנה דלא כתיב בה הכי נמי דלא טריף שבח והלא אין תלוי גביית הבע''ח בכתיבת המוכר אלא יש לומר מדמשלם מוכר ללוקח את השבח אין לחוש אם יגבהו בעל חוב ממנו דאין הלוקח מפסיד כל כך וא''ת ומאי ראיה היא דלמא מיירי בלוקח מגזלן דנגזל ודאי אית ליה שבחא וי''ל דאי בלוקח מן הגזלן איירי הוה ליה למכתב נמי ופיריהון אלא מיירי בבעל חוב דלית ליה פירי אי נמי מדקאמר ועמליהון היינו הוצאה ושבחיהון היינו השבח היתר על היציאה ואי בנגזל הא נגזל גופיה יהיב ליה יציאה כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות :

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד