דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא יב ע"א - Steinsaltz

One’s courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as his hand; but it is no less effective than agency. Therefore, with regard to a bill of divorce, which is considered detrimental to the wife, one cannot transfer it to her by placing it in her courtyard in her absence, as one cannot act against the interests of a person unless it is in his presence. By contrast, with regard to a gift, which is beneficial for the recipient, one can give it to him by placing it in his courtyard in the recipient’s absence, as one can act in a person’s interest in his absence.

§ The Gemara returns to discuss the matter itself. The mishna teaches: If one saw people running after a found ownerless animal, and said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. Rabbi Yirmeya says that Rabbi Yoḥanan says: And this halakha is true only in a case where he would be able to run after them and catch them. Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Does one acquire animals that are given to him as a gift in such a scenario? Rabbi Abba bar Kahana accepted the premise of the dilemma of Rabbi Yirmeya, and ruled that in the case of a gift one acquires the animals even if he would not be able to run after them and catch them.

Rava raises a dilemma: If one threw a purse through this entrance of a house and it went through the house and exited through another entrance, what is the halakha? Does the owner of the house acquire the purse during the course of its flight? The dilemma is: Is an item in the airspace [avir] of a courtyard that will not eventually come to rest in the courtyard itself regarded as though it has come to rest, or is it not regarded as though it has come to rest?

Rav Pappa said to Rava, and some say that it was Rav Adda bar Mattana who said this to Rava, and some say that it was Ravina who said this to Rava: Isn’t this the same as the halakha in the mishna? As it is stated: If one saw people running after a found ownerless animal, and said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. And Rabbi Yirmeya says that Rabbi Yoḥanan says: And this halakha is true only in a case where he would be able to run after them and catch them. Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Does one acquire animals that are given to him as a gift in such a scenario? Rabbi Abba bar Kahana accepted the premise of the dilemma of Rabbi Yirmeya, and ruled that in the case of a gift one acquires the animals even if he would not be able to run after them and catch them.

Rava said to him: Are you saying that a purse flying through the air is comparable to an item that is rolling, i.e., moving on the ground? A rolling item is different, as it is regarded as though it has come to rest. At any given instant throughout its movement, the item rests on the ground. Therefore, the dilemma cannot be resolved from the mishna.

MISHNA: With regard to the found item of one’s minor son or daughter, i.e., an ownerless item that they found; the found item of his Canaanite slave or maidservant; and the found item of his wife, they are his. By contrast, with regard to the found item of one’s adult son or daughter; the found item of his Hebrew slave or maidservant; and the found item of his ex-wife, whom he divorced, even if he has not yet given her payment of the marriage contract that he owes her, they are theirs.

GEMARA: Shmuel says: For what reason did the Sages say that the found item of one’s minor son or daughter belongs to his father? It is because the minor does not intend to acquire it for himself, as when he finds it, he runs with it to his father and does not retain it in his possession.

The Gemara asks: Is this to say that Shmuel holds that a minor does not have the capability of acquiring property for himself by Torah law? But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who hires a salaried laborer to harvest his field, the son of the laborer may glean fallen stalks from behind the laborer like all poor people who have a right to the stalks left in the field. But if one hires a laborer as a sharecropper, whether the laborer receives one-half, one-third, or one-quarter of the produce, his son may not glean stalks after him, as the laborer himself is considered a partial owner of the field and is consequently not considered poor. Rabbi Yosei says: In both this case and that case the laborer’s son and wife may glean after him. And Shmuel says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

Granted, if you say that a minor has the capability of acquiring property for himself, Shmuel’s opinion is understood, as when the son gleans stalks, he gleans them for himself and acquires them, and his father subsequently acquires them from him as a gift. Since the minor has no property of his own, his status is that of a poor person and it is permitted for him to glean stalks. But if you say that a minor does not have the capability of acquiring property for himself, then when he gleans the stalks, he gleans them for his father. Since his father is considered wealthy and is not entitled to the gleanings because he owns a portion of the produce, why may his wife and son glean stalks after him?

The Gemara answers: In Shmuel’s explanation, Shmuel is stating the reason of the tanna of our mishna, but he himself does not hold accordingly. Rather, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that a minor can acquire property for himself.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that a minor has the capability of acquiring property by Torah law? But didn’t we learn in a mishna (Gittin 59b): With regard to the found items of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, i.e., lost items that they found, although they are not considered to be halakhically competent and are unable to acquire found items by Torah law, taking such items from them is considered robbery, by rabbinic law, for the sake of the ways of peace. Rabbi Yosei says: This is full-fledged robbery.

And Rav Ḥisda says that Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law. And the practical difference between the opinion of the first tanna and Rabbi Yosei’s opinion is that according to Rabbi Yosei, if the robber refuses to return the stolen item, it is appropriated by the judges and returned to its owner. In any event, it is evident from here that Rabbi Yosei also holds that a minor cannot acquire property for himself by Torah law.

Rather, Abaye rejected the above explanation of Rabbi Yosei’s opinion in the baraita with regard to gleaning, and said: The reason that according to Rabbi Yosei a sharecropper’s son may glean after him despite the fact that he does not acquire property by Torah law is that in such a case the Sages rendered the field like one through which the last gleaners have walked. Once the poor people have finished gleaning stalks from a field, even wealthy people are permitted to collect whatever remains. In this case, since the sharecropper’s son is walking behind him, the poor people themselves dismiss the notion of gleaning in this field from their minds; they assume that the son of this sharecropper is gleaning for him and that they will therefore not find any gleanings in this field. Since the poor people themselves have finished taking stalks from the field, the sharecropper’s son can glean for his father.

Rav Adda bar Mattana said to Abaye: But how is it permitted for one to allow his son to follow him in the field, thereby causing all the poor people to leave? Is a person permitted to have a lion crouch in his field so that the poor people will see it and flee?

Rather, Rava stated an alternative explanation:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - א

חצר איתרבאי משום יד, כלומר, אף על פי שאנו לומדים את דין החצר שהוא קונה לאדם מדין יד, שחצרו של אדם היא כידו, מכל מקום, ולא גרעה משליחות. יש בה גם את המעלה של שליחות. שגם לולי שלמדנו מהפסוקים לעיל [י ב] שחצר קונה לאדם, היינו יודעים זאת מסברא שהחצר היא שלוחו של האדם. [והפסוק אינו בא אלא לרבות שאפילו בקטנים שאין להם דין שליחות יש להם דין חצר מטעם יד]. והמעלה של שליחות בחצר היא, שאין הבעלים צריך לעמוד בצד חצרו, כפי שאינו צריך לעמוד ליד שלוחו המקבל עבורו מתנה.

הלכך, גבי גט, דחוב הוא לה לאשה שהיא אינה רוצה את הגט, החצר אינו יכול להיעשות שליח עבור האשה לצורך קבלת הגט, שהרי אין חבין לאדם אלא בפניו. אי אפשר לאדם להיות שליח עבור חבירו בדבר שהוא חוב לו, שלא מדעתו. וכל דין החצר בגט הוא רק מטעם יד, כמו שהיא מתגרשת בידה בעל כרחה כך גם מתגרשת על ידי חצרה בעל כרחה. ולכן סובר עולא, כי צריך שתהא האשה עומדת בצד חצרה, שרק אז יש לחצר דין יד, שהוא דומה ליד האדם, הקרובה אליו.

אבל גבי מתנה, דזכות הוא לו לאדם המקבל את המתנה, זכין לאדם שלא בפניו ונעשה החצר שליח של מקבל המתנה, שאנן סהדי שניחא ליה שיהא החצר שלוחו. ולכן אף שהוא אינו עומד ליד חצרו, קונה לו החצר מטעם שליחות, שכשם שהמשלח אינו צריך לעמוד ליד השליח כך אין הבעלים צריך לעמוד ליד חצרו.

ולכן במעשה דרבן גמליאל שהוא מתנה לא היו צריכים רבי יהושע ורבי עקיבא לעמוד בצד חצרם. [ואף על פי שאינה משתמרת להם].

אולם במציאה, אמר עולא שצריך שיהא עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת.

והטעם לכך, משום שבשליחות צריך שיהא לפחות או דעת שליח או דעת משלח, ובמציאה אין לא דעת משלח ולא דעת שליח. [6] לכן צריך שיהא עומד בצד שדהו, שאז החצר מטעם יד, או שהחצר תהא משתמרת. [7] גופא: שנינו במשנתינו: ראה אותן רצין אחר המציאה וכו'.

אמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען.

בעי רבי ירמיה: במתנה היאך? קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא: אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען.

בעי רבא: זרק ארנקי אדם שזרק את ארנקו והפקירו. [8] והארנק נכנס בפתח זה של נהית של פלוני ויצא בפתח אחר. מהו האם זכה בו אותו בעל הבית או לא?

וצידי השאלה הם: האם אויר שאין סופו לנוח דבר שנמצא בחלל הבית ואין סופו לנוח בתוך הבית כמונח דמי, שנחשב כאילו הוא מונח בתוך הבית, וממילא קנה הבעל הבית את החפץ. או לא. שאינו נחשב כאילו הונח בתוך הבית כיון שסופו לצאת משם, ולא קנה אותו בעל הבית? [9]

אמר ליה רב פפא לרבא. ואמרי לה ויש אומרים שרב אדא בר מתנה אמר לרבא. ואמרי לה ויש אומרים שרבינא אמר לרבא: לאו היינו מתניתין האם הדבר אינו דומה למקרה של משנתנו?

ששנינו בה: ראה אותן רצין אחר המציאה.

ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען.

ובעי רבי ירמיה: במתנה היאך? וקבלה מיניה רבי אבא בר כהנא: במתנה, אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען.

הרי שאף על פי שהצבי אין סופו לנוח בתוך השדה, בכל זאת נחשב כאילו הונח בתוך השדה, וקנה אותו בעל השדה?

אמר ליה רבא: מתגלגל קאמרת!? שם בצבי, הוא אינו רץ באויר, אלא מתגלגל הוא על הארץ, ושאני מתגלגל, דכמונח דמי. דבר המתגלגל בארץ ודאי נחשב כמונח למרות שאין סופו לנוח שם. ואילו הבעיא שלי מתייחסת לדבר שנמצא רק באויר, האם הוא נחשב כמונח שם או לא.

מתניתין:

לעיל נתבאר, שאדם זוכה במציאה על ידי עצמו - כשהחזיק בה בידו. או על ידי רשותו - אם נכנסה לתוך רשותו המשתמרת. משנתינו תבאר שאדם זוכה גם במציאת בני ביתו [1].

מציאת בנו ובתו [2] הקטנים, וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים [3], ומציאת אשתו [4]

- הרי אלו שלו.

אך מציאת בנו ובתו הגדולים [5] , מציאת עבדו ושפחתו העברים [6], ומציאת אשתו שגירשה אף על פי שלא נתן כתובה [7] - הרי אלו שלהן.

גמרא:

שנינו - "מציאת בנו וביתו הקטנים: הרי אלו שלו". ובפשטות מדובר בקטנים ממש, שאין להם זכיה מדאורייתא. ואפילו אינם סמוכים על שלחנו.

וצריך באור, מדוע זוכה האב במציאתם?

אמר שמואל: מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו?

שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו [8]. ולכן כשהגביהה, לצורך אביו הגביהה [9].

מדייקת הגמרא בדברי שמואל: למימרא דסבר שמואל - קטן לית ליה זכייה לנפשיה מדאורייתא.

שאם היה זוכה מדאורייתא, אין די בטעמו של שמואל על מנת לזכות את מציאתו לאביו [10].

וקשה, הרי תניא בברייתא - "השוכר את הפועל לעבוד בשדהו כשכיר יום, ילקט בנו אחריו. כלומר - הרי הוא כעני, ומותר לבנו ללקוט אחריו את הלקט הנושר ממנו [11].

אך אם קיבל את השדה כאריס, למחצה לשליש ולרביע, הרי הוא כבעל הבית בשדה זה, ולא ילקט בנו אחריו.

לפי שלקט הבן שייך לאביו, והאב אינו זכאי ליטול מהלקט.

רבי יוסי אומר: בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו" וטעמו יבואר להלן.

ואמר שמואל - הלכה כרבי יוסי.

והוינן בה, מה טעמו של רבי יוסי: אי אמרת בשלמא קטן אית ליה זכייה לנפשיה, מובן מדוע מותר לבנו ללקט אחריו.

משום דכי קא מלקט, לנפשיה קא מלקט, והוא עצמו עני, ומותר בלקט. ואבוה מיניה קא זכי לאחר מכן.

אלא אי אמרת קטן לית ליה זכייה לנפשיה, וידו כיד אביו, אם כן - כי קא מלקט לאביו קא מלקט, והרי אבוה עשיר הוא [12], ואמאי אשתו [13] ובנו מלקט אחריו? אלא ודאי סבר רבי יוסי - "קטן אית ליה זכיה לנפשיה". ושמואל פסק כמותו. ולא כמו שדייקנו בדבריו לעיל?

ומשנינן: שמואל שאמר לעיל - "מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו ... ", טעמא דתנא דידן קאמר. וליה לא סבירא ליה, דמציאת קטן לאביו [14]. אלא סבר כר' יוסי הנ"ל.

ואכתי מקשינן: וכי סבר רבי יוסי "קטן אית ליה זכייה מדאורייתא [15] "?!

והתנן במסכת גיטין: "מציאת חרש שוטה וקטן, יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום.

רבי יוסי אומר: לא רק מפני דרכי שלום אסור לגוזלם, אלא יש בה גזל גמור".

ואמר רב חסדא, אין כונת רבי יוסי לומר - גזל גמור מדאורייתא, אלא גזל מדבריהן [- מדרבנן], משום דרכי שלום [16], אך נפקא מינה בינו לתנא קמא - להוציאה בדיינין.

לדעת תנא קמא - לא החמירו בתקנתם כגזל גמור, ואם תפס אחר מידם אין מוציאים מידו בבי"ד.

אך לדעת רבי יוסי - החמירו בתקנתן כבגזל גמור, ומוציאים מיד התופס.

על כל פנים מבואר בדברי רבי יוסי, דקטן לית ליה זכיה מהתורה, רק מתקנת חכמים [17].

ואם כן, מדוע ילקט בנו אחריו, כיון שמן התורה אין לו זכיה לעצמו, נמצא אביו גוזל את העניים? אלא אמר אביי, טעמו של רבי יוסי שהתיר לבן ללקט אחר אביו, אינו משום שיש לו זכיה לעצמו מן התורה, אלא משום שעשאוה כמי שהלכו בה נמושות, [כשדה שנלקטה ליקוט אחר ליקוט, ולא נשאר בה דבר לעניים].

דעניים גופייהו מסחי דעתייהו, ומתיאשים מהלקט הנמצא בשדה [18].

ואף כאן, העניים התיאשו מהלקט, דסברי

- בריה דהיאך מלקטי ליה. [ודאי בני הפועל ילקטו אחריו].

ולאחר יאוש - מותר לכל אדם לזכות בלקט.

אמר ליה רב אדא בר מתנה לאביי: כיצד התירו לו לתת לבניו ללקט אחריו, ולסמוך על יאוש העניים, וכי מותר לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו?!

הערות

[6] עבד ואמה עבריים דינם כשכירים. ובגמרא יבואר מדוע אינו זוכה במציאתם כבמציאת פועל.

[7] משנתנו עוסקת במקרה שזרק לה גט ספק קרוב לו, ספק קרוב לה, שהיא ספק מגורשת, ובמקרה זה עדיין הבעל חייב במזונותיה. ואפילו הכי לא תקנו שיזכה במציאתה תחת מזונותיה, משום שממילא יש ביניהם איבה. (על פי הגמרא לקמן).

[8] ואף אם לא הריצה לאביו, לא פלוג רבנן בתקנתם. וזכה אביו במציאתו. מהר"ם שיף.

[9] רש"י. ומבאר הריטב"א - כיון שתקנו חכמים שהקטן זוכה במציאתו מפני דרכי שלום, תקנו שתהא מציאתו לאביו מהאי טעמא. ואפילו למאן דאמר "המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו", כאן יודה לשמואל, מפני דרכי שלום.

[1] יש שפרשו דמשנתינו נכתבה אגב סיפא דמתניתין קמא - "היה אחד רכוב ואחד מנהיג:. ", דאיירי בדין מגביה מציאה לחבירו. ומשנתינו באה ללמד, דיש מקרים שהמגביה מציאה לאחר זכה בה. (ועיין בית אברהם).

[2] בגמרא יבואר, מדוע זוכה האב במציאת בנו. ומציאת ביתו - נדרשה במסכת כתובות (מ"ו ע"ב), דכתיב - "בנעוריה בית אביה", כל שבח נעורים לאביה. רש"י. ולפי דבריו - מציאת הבת לאביה אף בנערותה עד שתתבגר, ואפילו אינה סמוכה על שלחנו. מגזירת הכתוב. וכן כתבו הרמב"ן והרמב"ם. והקשה הרשב"א - הרי בגמרא בכתובות (שם) אמרינן - "האב זכאי בביתו במציאתה, מאי טעמא, משום איבה". ולא מצד "בנעוריה בית אביה", ומעמידים את הפסוק רק לענין הפרת נדרים? ונראה לבאר, דהנה בכתובות (שם) נחלקו רש"י והתוספות מהי ה"איבה". לדעת רש"י - האיבה משום שניזונית מאביה. ולפי זה, אף בוגרת - אם שניזונת מאביה מציאתה שלו. אך דעת התוספות (שם מז' ע"א ד"ה משום), דמציאת הבת לאביה משום איבה, היינו - שמא ישיאה למנוול ומוכה שחין. וטעם זה אינו שייך אלא בקטנותה ונערותה. ולפי זה אפשר לפרש בדעת רש"י: באמת הזכיה במציאת נערה וקטנה הוא משום "בנעוריה בית אביה", כמו שכתב רש"י כאן. ומאי דאמרינן בכתובות "משום איבה" - כונת הגמרא לפרש מדוע האב זוכה במציאתה אף בבגרותה. (בית אהרן). אכן יש שכתבו - שאינו זכאי במציאתה אלא בעודה קטנה, או סמוכה על שלחנו כבן.

[3] עבד ושפחה כנענים גופם קנוי לאדון עולמית. דכתיב (ויקרא כה' מו') - "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה, לעולם בהם תעבודו". וידם כידו.

[4] תקנת חכמים שיזכה הבעל במציאת אשתו משום איבה. רש"י. ועיין כתובות (סו' ע"א, ובתוד"ה מציאתה), כיון שהבעל חייב במזונות אשתו, תקנו שיזכה במציאתה. דאם לא תתן לו את מציאתה יבואו לידי איבה.

[5] בגמרא נחלקו האמוראים מהו גדר "גדולים", יש אומרים - גדולים ממש, שיש להם יד לזכותלעצמ ם. ויש אומרים - אפילו גדולים ממש, אם סמוכים על שלחן אביהם הרי הם כקטנים, ותקנת חכמים שידכה אביהם במציאתם משום איבה.

[6] עבד ואמה עבריים דינם כשכירים. ובגמרא יבואר מדוע אינו זוכה במציאתם כבמציאת פועל.

[7] משנתנו עוסקת במקרה שזרק לה גט ספק קרוב לו, ספק קרוב לה, שהיא ספק מגורשת, ובמקרה זה עדיין הבעל חייב במזונותיה. ואפילו הכי לא תקנו שיזכה במציאתה תחת מזונותיה, משום שממילא יש ביניהם איבה. (על פי הגמרא לקמן).

[8] ואף אם לא הריצה לאביו, לא פלוג רבנן בתקנתם. וזכה אביו במציאתו. מהר"ם שיף.

[9] רש"י. ומבאר הריטב"א - כיון שתקנו חכמים שהקטן זוכה במציאתו מפני דרכי שלום, תקנו שתהא מציאתו לאביו מהאי טעמא. ואפילו למאן דאמר "המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו", כאן יודה לשמואל, מפני דרכי שלום.

[10] הריטב"א. ועיין שיטמ"ק בשם תלמידי רבינו פרץ והרא"ש, שפרשו באופנים אחרים.

[11] אמנם - אם התנה עם הפועל שילקט בנו אחריו ויגרע לו משכרו - אסור. כיון שעל ידי התנאי שכר את הפועל בזול - נמצא פורע את חובו ממעות עניים. ולכן שנינו במסכת פאה (פרק ה' משנה ו') - "לא ישכור אדם את הפועלים על מנת שילקוט בנו אחריו". פני יהושע.

[12] לאו עשיר ממש. אלא כיון שיש לו חלק בשדה, אינו זכאי ליטול בלקט. דאף העני חייב להפריש לקט משדהו. תוספות.

[13] לכאורה קושיית הגמרא אינה אלא על בנו, דלית ליה זכיה מן התורה. אך על אשתו לא קשיא. שהרי יש לה זכיה מן התורה, ובעלה זוכה ממנה לאחר מכן משום איבה. ברם עיין בפני יהושע, שהעמיד כאן באשתו קטנה, דלית לה זכיה לעצמה מן התורה. ועיין הגהות חשק שלמה.

[14] רש"י. ובפשטות אף שמואל מודה דמציאת קטן הסמוך על שלחן אביו שייכית לאביו. ואף בגדון הדין כן. משום איבה. אלא דסבר - שקטן שאינו סמוך על שלחן אביו, דלית ביה טעם דאיבה מציאתו לעצמו. ואפשר לומר עוד - דלית ליה כלל "יד בן כדי אביו". (ועיין מהר"ם שיף ופני יהושע).

[15] לכאורה קושיית הגמרא בדברי רבי יוסי אינה קשורה לדברי שמואל. ואף בלא שמואל שייך להקשות סתירה בדבריו. ועיין בפני יהושע - שבלא דברי שמואל היה מקום לפרש את דברי רבי יוסי, בקטן שאינו סמוך על שלחן אביו, שאין אביו זוכה ממנו. כדברי רב חייא בר אבא לקמן. ולכן יכול ללקט אחריו. ולעולם יסבור דאין זכיה לקטן מן התורה. אך לשמואל שלא חילק בין סמוך על שלחן אביו לשאינו סמוך, על כרחך טעמו משום דיש זכיה לקטן מן התורה.

[16] ודברי רב חיסדא מוכרחים, דהא רבי יוסי איירי בחרש שוטה וקטן, ובחרש ושוטה לכולי עלמא אין זכיה מן התורה. ועל כרחך דהוי גזל רק מדבריהם. ועיין פני יהושע.

[17] עיין בטור ושו"ע (חו"מ רמ"ג סע' טו') ובנושאי כלים שם, דנחלקו הפוסקים האם קטן שהגיע לשיעור "צרור וזורקו אגוז ונוטלו" זוכה במציאה מן התורה. או שאף הוא אינו זוכה אלא מדרבנן, ורק היכא דאיכא דעת אחרת המקנה לו, זוכה מן התורה. עיין שם.

[18] ושנינו במסכת פאה - "מאימתי כל אדם מותרים בלקט? משילכו בה הנמושות", דהיינו - כשילקטו את השדה ליקוט אחר ליקוט. דמההיא שעתא מסחו עניים דעתיהו מיניה.

חצר איתרבאי [התרבתה] משום יד ואולם היא לא גרעה [גרועה, פחותה] מדין שליחות. וכך יש לחלק: גבי [אצל] גט שחוב הוא לה, שקבלת הגט היא לחובתה של האשה הרי כלל הוא: אין חבין לאדם אלא בפניו, ולכן החצר אינה יכולה לקנות לה גט שלא בפניה. ואולם גבי [אצל] מתנה שזכות הוא לו לאדם המקבל אותה — זכין לאדם שלא בפניו, ולכן זוכה לו חצרו אף שלא מדעתו.

א כיון שהוזכרה דרך אגב הלכה זו, דנים בה גופא [לגופה]. שנינו במשנה שאם ראה אותן רצים אחר המציאה ואמר "זכתה לי שדי בה" — זכתה לו. ועל כך אמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, ואם לא — אינו קונה. בעי [שאל] ר' ירמיה: במתנה בכגון זו היאך [איך] יהיה הדין? קבלה מיניה [ממנו] ר' אבא בר כהנא שבמתנה הדין כן אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען.

בעי [שאל] רבא ממה ששנינו: זרק ארנקי (ארנק) בפתח זה של בית ויצא בפתח אחר מהו הדין? האם נקנה הארנק לבעל הבית תוך כדי מעופו? והשאלה היא: דבר המצוי באויר (חלל) שאין סופו לנוח, האם כמונח דמי [הוא נחשב], או לא?

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אדא בר מתנה לרבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רבינא לרבא: לאו היינו מתניתין [וכי אין זו משנתנו] ששנינו בה: ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' ואמר ר' ירמיה אמר ר' יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, ובעי [ושאל] ר' ירמיה: במתנה היאך [איך] וקבלה מיניה [ממנו],רבי אבא בר כהנא הגיע למסקנה כי במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען. הרי שדבר העובר בתחומו של אדם, גם אם אינו נשאר שם, דינו כשלו! אמר ליה [לו]: מתגלגל קאמרת

[אתה אומר]? שאני [שונה] מתגלגל שכמונח דמי [הוא נחשב], שהרי בכל רגע של גלגול הוא מונח במקום, אלא שהוא זז ממקום למקום בשטח, מה שאין כן בדבר שנזרק בחלל הבית ואינו נשאר מונח שם כלל, ואם כן אין לפטור משם את הבעיה.

ב משנה מציאת בנו ובתו הקטנים של אדם, או מציאת עבדו ושפחתו הכנענים, או מציאת אשתו — הרי אלו שלו. ואילו מציאת בנו ובתו הגדולים, וכן מציאת עבדו ושפחתו העברים, או מציאת אשתו שגירשה, אף על פי שלא נתן לה עדיין את פרעון הכתובה כפי שהתחייב — הרי אלו שלהן.

ב גמרא אמר שמואל: מפני מה אמרו שמציאת קטן לאביו — משום שהקטן אינו מתכוון לקנות לעצמו, אלא בשעה שמוצאה הריהו מריצה אצל אביו ואינו מאחר בידו.

ושואלים: למימרא דסבר [האם נאמר שסבור] שמואל כי קטן לית ליה [אין לו] זכייה לנפשיה מדאורייתא [לעצמו מן התורה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: השוכר את הפועל לקצור את שדהו — ילקט בנו אחריו, שיכול בנו של הפועל ללקט שיבלים כשאר עניים הזוכים בלקט בשדה. שכר את הפועל למחצה, לשליש או לרביע (רבע), שאינו שכיר יום, אלא הוא אריס בשדה ומקבל חלק מן היבול — לא ילקט בנו אחריו, כיון שהוא נחשב בעצמו כבעל שדה ובנו הוא כבן בעל הבית, ולפיכך אינו רשאי ללקוט. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך ילקט בנו ואשתו אחריו. ואמר שמואל: הלכה כר' יוסי.

ומעתה, אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה] כי קטן אית ליה [יש לו] זכייה לנפשיה [לעצמו] אפשר להבין את שיטת שמואל שכן כי קא [כאשר הוא] מלקט — לנפשיה קא [לעצמו הוא] מלקט וזוכה בו, שהרי הקטן הזה עצמו אין לו רכוש, ודינו כעני ומותר לו ללקט, ואבוה מיניה קא זכי [ואביו שאחר כך מקבל ממנו הוא זוכה], שהקטן נותן לו במתנה מה שלקט. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שקטן לית ליה [אין לו] זכייה לנפשיה [לעצמו], אם כן כי קא [כאשר הוא] מלקט — לאביו קא [הוא] שמלקט, אבוה [ואביו] הלא עשיר הוא, שכיון שיש לו חלק בשדה יצא מכלל העניים הזכאים בלקט, ואם כן אמאי [מדוע] אשתו ובנו מלקט אחריו?

ומשיבים: אכן, שמואל עצמו סבור שקטן זוכה לעצמו, אלא בהסברו למשנתנו שמואל טעמא [את הטעם] של התנא דידן קאמר [שלנו אמר], וליה לא סבירא ליה [ואולם הוא עצמו אינו סבור כן].

ושואלים: וסבר [וכי סבור] ר' יוסי שקטן אית ליה [יש לו] זכייה מדאורייתא [מן התורה]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מציאת חרש, שוטה וקטן יש בהן משום גזל אם לוקחים אותה מהם מפני דרכי שלום. ר' יוסי אומר: לא מפני דרכי שלום לבד אסור, אלא גזל גמור הוא.

ואמר רב חסדא: ר' יוסי התכוון לומר שהוא גזל גמור מדבריהן, מדברי חכמים, שחכמים הם שקבעו שמציאתו של אלו תיחשב כשלהם, והלוקח מהם דינו כגזלן. ומעירים: נפקא מינה [יוצא מזה הבדל] אם הוא משום דרכי שלום או גזל גמור מדבריהם לענין להוציאה בדיינין, שאם הוא גזל גמור (אפילו מדברי חכמים) אפשר לתבוע את הגזלן לדין ולקבל ממנו את המציאה. על כל פנים מכאן לומדים שגם ר' יוסי אינו סבור שקטן זוכה בעצמו מדין התורה.

אלא אמר אביי יש לדחות את מה שהסברנו בדין הבן המלקט והטעם שהבן יכול ללקט הוא משום שעשאוה, החשיבו את השדה כמי שהלכו בה נמושות, כמו שדה שכבר עברו בו אחרוני המלקטים, שבשדה כזה אפילו עשירים מותר להם לקחת מן הלקט משום שהעניים כבר התייאשו מהנותר. ואף כאן, העניים גופייהו [עצמם] מסחי דעתייהו [מסיחים דעתם] מללקוט בשדה זה. שכן סברי [סבורים הם]: בריה דהיאך מלקטי ליה [בניו של זה מלקטים לו], וכיון ששאר העניים מבינים שאין להם מה ללקוט שם, לכן יכול הבן ללקט.

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לאביי: אם כן, הרי מפני שיודעים שבניו של אדם נמצאים שם נמנעים שאר העניים מלקחת את חלקם הראוי להם, וכי מותר לאדם להרביץ (להושיב) ארי (אריה) בתוך שדהו כדי שיראו העניים ויברחו? שהרי גם כאן, כאשר מביא הפועל את בניו מסתלקים שאר העניים ואולם אינם עושים כך לפי הדין ואין להתיר לכתחילה לעשות זאת!

אלא אמר רבא: יש לדחות טעם זה, ולומר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One’s courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as his hand; but it is no less effective than agency. Therefore, with regard to a bill of divorce, which is considered detrimental to the wife, one cannot transfer it to her by placing it in her courtyard in her absence, as one cannot act against the interests of a person unless it is in his presence. By contrast, with regard to a gift, which is beneficial for the recipient, one can give it to him by placing it in his courtyard in the recipient’s absence, as one can act in a person’s interest in his absence.

§ The Gemara returns to discuss the matter itself. The mishna teaches: If one saw people running after a found ownerless animal, and said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. Rabbi Yirmeya says that Rabbi Yoḥanan says: And this halakha is true only in a case where he would be able to run after them and catch them. Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Does one acquire animals that are given to him as a gift in such a scenario? Rabbi Abba bar Kahana accepted the premise of the dilemma of Rabbi Yirmeya, and ruled that in the case of a gift one acquires the animals even if he would not be able to run after them and catch them.

Rava raises a dilemma: If one threw a purse through this entrance of a house and it went through the house and exited through another entrance, what is the halakha? Does the owner of the house acquire the purse during the course of its flight? The dilemma is: Is an item in the airspace [avir] of a courtyard that will not eventually come to rest in the courtyard itself regarded as though it has come to rest, or is it not regarded as though it has come to rest?

Rav Pappa said to Rava, and some say that it was Rav Adda bar Mattana who said this to Rava, and some say that it was Ravina who said this to Rava: Isn’t this the same as the halakha in the mishna? As it is stated: If one saw people running after a found ownerless animal, and said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. And Rabbi Yirmeya says that Rabbi Yoḥanan says: And this halakha is true only in a case where he would be able to run after them and catch them. Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Does one acquire animals that are given to him as a gift in such a scenario? Rabbi Abba bar Kahana accepted the premise of the dilemma of Rabbi Yirmeya, and ruled that in the case of a gift one acquires the animals even if he would not be able to run after them and catch them.

Rava said to him: Are you saying that a purse flying through the air is comparable to an item that is rolling, i.e., moving on the ground? A rolling item is different, as it is regarded as though it has come to rest. At any given instant throughout its movement, the item rests on the ground. Therefore, the dilemma cannot be resolved from the mishna.

MISHNA: With regard to the found item of one’s minor son or daughter, i.e., an ownerless item that they found; the found item of his Canaanite slave or maidservant; and the found item of his wife, they are his. By contrast, with regard to the found item of one’s adult son or daughter; the found item of his Hebrew slave or maidservant; and the found item of his ex-wife, whom he divorced, even if he has not yet given her payment of the marriage contract that he owes her, they are theirs.

GEMARA: Shmuel says: For what reason did the Sages say that the found item of one’s minor son or daughter belongs to his father? It is because the minor does not intend to acquire it for himself, as when he finds it, he runs with it to his father and does not retain it in his possession.

The Gemara asks: Is this to say that Shmuel holds that a minor does not have the capability of acquiring property for himself by Torah law? But isn’t it taught in a baraita: With regard to one who hires a salaried laborer to harvest his field, the son of the laborer may glean fallen stalks from behind the laborer like all poor people who have a right to the stalks left in the field. But if one hires a laborer as a sharecropper, whether the laborer receives one-half, one-third, or one-quarter of the produce, his son may not glean stalks after him, as the laborer himself is considered a partial owner of the field and is consequently not considered poor. Rabbi Yosei says: In both this case and that case the laborer’s son and wife may glean after him. And Shmuel says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.

Granted, if you say that a minor has the capability of acquiring property for himself, Shmuel’s opinion is understood, as when the son gleans stalks, he gleans them for himself and acquires them, and his father subsequently acquires them from him as a gift. Since the minor has no property of his own, his status is that of a poor person and it is permitted for him to glean stalks. But if you say that a minor does not have the capability of acquiring property for himself, then when he gleans the stalks, he gleans them for his father. Since his father is considered wealthy and is not entitled to the gleanings because he owns a portion of the produce, why may his wife and son glean stalks after him?

The Gemara answers: In Shmuel’s explanation, Shmuel is stating the reason of the tanna of our mishna, but he himself does not hold accordingly. Rather, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yosei that a minor can acquire property for himself.

The Gemara asks: And does Rabbi Yosei hold that a minor has the capability of acquiring property by Torah law? But didn’t we learn in a mishna (Gittin 59b): With regard to the found items of a deaf-mute, an imbecile, or a minor, i.e., lost items that they found, although they are not considered to be halakhically competent and are unable to acquire found items by Torah law, taking such items from them is considered robbery, by rabbinic law, for the sake of the ways of peace. Rabbi Yosei says: This is full-fledged robbery.

And Rav Ḥisda says that Rabbi Yosei means that it is full-fledged robbery by rabbinic law. And the practical difference between the opinion of the first tanna and Rabbi Yosei’s opinion is that according to Rabbi Yosei, if the robber refuses to return the stolen item, it is appropriated by the judges and returned to its owner. In any event, it is evident from here that Rabbi Yosei also holds that a minor cannot acquire property for himself by Torah law.

Rather, Abaye rejected the above explanation of Rabbi Yosei’s opinion in the baraita with regard to gleaning, and said: The reason that according to Rabbi Yosei a sharecropper’s son may glean after him despite the fact that he does not acquire property by Torah law is that in such a case the Sages rendered the field like one through which the last gleaners have walked. Once the poor people have finished gleaning stalks from a field, even wealthy people are permitted to collect whatever remains. In this case, since the sharecropper’s son is walking behind him, the poor people themselves dismiss the notion of gleaning in this field from their minds; they assume that the son of this sharecropper is gleaning for him and that they will therefore not find any gleanings in this field. Since the poor people themselves have finished taking stalks from the field, the sharecropper’s son can glean for his father.

Rav Adda bar Mattana said to Abaye: But how is it permitted for one to allow his son to follow him in the field, thereby causing all the poor people to leave? Is a person permitted to have a lion crouch in his field so that the poor people will see it and flee?

Rather, Rava stated an alternative explanation:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ופריק רב אשי חצר איתרבי משום יד ולא גרעה משליחות גבי גט דחוב הוא לה אינה מגורשת אם זרק לה גיטה בעלה. בחצירה אא"כ עומדת בצד חצירה כדתנן אין חבין לאדם אלא בפניו. אבל מתנה דזכות הוא לו אע"פ שאינו עומד בצד שדהו קנה כדתנן זכין לאדם שלא בפניו. ואסקי' צבי שבור וכיוצא בו אם רץ אחריהן ומגיען ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו והוא שעומד בצד שדהו. ואם היו תרבות והקנה לו אחד במתנה אע"פ אם ירוץ אחריהן אין יכול להגיעם כיון שעברו בתוך שדהו קנאם הואיל ומתגלגלין וקי"ל מתגלגל כמונח דמי:

מתני' מציאת בנו ובתו הקטנים הרי הם שלו אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינה מאחרה בידו.

למימרא דסבר שמואל דקטן לית ליה זכייה לנפשיה והתניא פועל ילקט בנו אחריו למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. פי' כיון שיש לו חלק בתבואת השדה אפי' הוה ליה עשיר. ותנן מי שיש לו מאתים זוז הרי זה לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר כו'. ר' יוסי אומר בין כך ובין כך אשתו ובניו מלקטין אחריו. ואמר שמואל הלכה כר' יוסי ואי אמרת לאביו הוא זוכה אביו עשיר הוא.

ודחי' שמואל טעמיה דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל. ושקלינו וטרינו לאוקומא דר' יוסי סבר אית ליה זכיי' לנפשי' ולא איתוקמא אלא מדרבנן אית ליה זכייה לנפשיה.

זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר. פי' רש"י ז"ל והפקירו לכל הקודם, ויש מקצת נוסחאות שכתוב בהן כך מפי' מר יהודאי גאון ז"ל המועתק בספרים ויש שהקשו דהא מוכח לה כגמרא מדבעי ר' ירמיה במתנה האיך שזו דעת אחרת מקנה אותן ואי בדאפקר אין זו דעת אחרת מקנה שאינו מקנה לשום אדם אלא שהוא מסלק זכותו ממנו, ויש לומר דכל הפקר שהיו לו בעלים והם הפקירוהו מתחלה לדעת, כמו שדעת אחרת מקנה אותן דמי, ולא אתא לאפוקי אלא מציאה, שלא הפקירוה בעלים מדעתם אלא שהיא מופקרת ועומדת, אבל הפקירוהו בעלים כדין מתנה דמי.
ותמיה לי דהך סברא שייכא כמאן דסבירא ליה במס' נדרים הפקר כמתנה, מה מתנה עד. דאתיא לרשות מקבל אף הפקר עד דאתיא לרשות זוכה אבל כיון דאסיקנא התם דהפקר לאו כמתנה דמי אלא מעידנא דאפקרי מופקר ואינו יכול לחזור בו אלא כזוכה מן ההפקר משמע דלא הוה לן למימר ביה דעת אחרת מקנה אותו אלא [דאפשר לומר] כיון שהוא רוצה לסלק ממנו כדי שיזכה כל הקודם בזכי' כל דהוא זכי.
והוצרכתי לכל זה הדוחק מפני שאמ' בפ' השואל גבי גללים רבא אמר אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואקשינן דהא מיבעיא בעי לה רבא דבעי רבא זרק ארנקי וכו' ואי ס"ד במתנה איתמ' ולא בהפקר לימא כי קא מיבעיא ליה במתנה משום דדעת אחרת מקנה אותן אבל הפקר פשיטא ליה דלאו כמונח דמי דהא בעי רץ אחריהן ומגיען אלא ש"מ הפקר שיש לה בעלים מפקירין אותו כמתנה דמי ודעת אחרת מקנה אותן מיקרי כדברי רז"ל.
ורבי' הגדול השמיט הך בעיא ולא הזכירה כל עיקר ולא שכתב במתנ' אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען וכיון דמתגלגלין כמונחין דמו ומיהו לאו למימרא דאויר שאין סופו לנוח ודאי לאו כמונח דמי אלא מתגלגל פשיט' אויר תיבעי לך וכיון דבגמ' לא איפשיט' בהדי' דיניה כדין תיקו דממונ', ובהפקר כל הקודם וזוכה בו אין מוציאין מידו אבל במתנה מוציאין ממקבל לנותן אבל לא מנותן למקבל ואני תמה למה לא כתבה הרב ובמס' גיטין גרסי' גבי מתני דתנן היתה עומד' בראש הגג וזרק לה גט כיון שהגיע לאויר הגט וכו' נשרף הרי זו מגורשת ואמר רב נחמן בר יצחק לא שנו אלא שקדם וכו' אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורש' דמעיקרא לשריפה קא אזיל ולא ידענא אי משום הא איפשיט' ליה לרב דכיון דאמרי' אינה מגורשת כלל אלמא לאו כמונח דמי ולא היא דשאני התם דכיון דקדמ' דליקה כמי שזרקו לשרפו דמי משא"כ הכא דשמ' נייח בבית' ואמרי' בהדי' בפ' השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסי' כלי והתם הא מפסק' דליקה, וליכא למפשטה כלל:

זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו. פירש רש"י ז"ל: והפקירו לכל הקודם. והזקיקו לפרש כן, מה שאמרו בפרק השואל (לקמן בבא מציעא קב, א) גבי גללים, הקולט מן האויר הרי אלו שלו, ואם איתא לדר' יוסי בר חנינא דאמר חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, תקני לו אויר חצרו, ופריק רבא, אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. ואקשינן והא מבעיא בעי לה רבא זרק ארנקי בפתח זה וכו', ואי סלקא דעתין במתנה קא בעי רבא ולא בהפקר, מאי קושיא, לימא כי קא מבעיא ליה במתנה, ומשום דאיכא דעת אחרת מקנה, אבל בהפקר פשיטא ליה. ואיכא למידק, אי בהפקר היכי מוכח לה רב פפא, מדבעי ר' ירמיה במתנה היאך, וקבלה מיניה ר' אבא במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואינו מגיען, והא רב פפא גופיה הוא דקאמר דעת אחרת מקנה אותו שאני, ומוכח לה מהא דר' ירמיה. ויש לומר, דשאני הכא דהפקר שהוא מדעת בעלים, כדעת אחרת מקנה אותו הוא. ואם תאמר, אם כן היינו כדעת מאן דאמר התם בנדרים בשלהי אין בין המודר (נדרים מג, א), הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא לידא דזוכה, אף הפקר נמי עד דאתיא לידא דזוכה, [דאלו] למאן דאמר התם הפקר לאו כמתנה, אלא מכיון דנפק מידיה דמפקיר, אסתלק ליה מיניה מפקיר לגמרי, ולא חשבינן ליה כזוכה מידא דמפקיר, הכא נמי ליכא דעת אחרת מקנה. יש לומר, דאפילו הכי כיון דבשעה שיצא מתחת ידו, הפקירו מדעתו לכל הקודם, הרי זה כדעת אחרת מקנה. ואינו מחוור בעיני כל הצורך, דמכל מקום אי שני בין הפקר זה להפקר דעלמא, והרי זה כמתנה וכדעת אחרת מקנה, אכתי מאי קא מקשה התם בפרק השואל מהא, לימא ליה שאני התם דהפקר מדעת הוא וכדעת אחרת מקנה אותו הוא. ויש לומר דרב פפא הוא דסבירא ליה הכי, דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותו, ודקא מקשה התם לית ליה הכין, אלא כיון דמשעת הפקרו נסתלק לו אין כאן דעת אחרת מקנה בשעת קנינו. ומאן דמתרץ ליה נמי התם שאני הכא דמפסיק כלי, הוא הדין דהוי מצי לתרוצי ליה כסבריה דרב פפא דדעת אחרת מקנה אותו שאני, אלא דניחא ליה לתרוצה למאי דסבירא ליה למקשה, ועוד דקושטא דמילתא קאמר ליה, דכל היכא דמפסיק כלי, אין אויר חצרו שאין סופו לנוח קונה לו.
והראב"ד ז"ל פירש להא דזרק ארנקי במתנה, כפשטא דשמעתין. אלא דאיכא למידק עליה מההיא דהשואל, ומסתברא כותיה, ואי מההיא דפרק השואל, לא קשיא, דכיון דאמר רבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי, ליכא בהא לאפלוגי בין דעת אחרת מקנה לדאין דעת אחרת מקנה, דכיון דלא נח ודלאו כמונח דמי, אם כן הרי זה כמי שלא נכנס לתוך חצרו כלל, וכשלא נכנס לחצרו דעת אחרת מאי אהני ליה, הרי זה כאומר לחברו ארנקי שיש לי כאן ליקני לך חצרך, דלא קני, ומדאיבעיא ליה לרבא הכא, שמעינן דאסתפוקי אסתפוקי ליה אי כמונח אי לא כמונח, כיון דאיבעיא ליה בהפקר או במתנה, [ופריק] לה, דכשאין מפסיק כלי הוא דאסתפק ליה, אבל במפסיק כלי פשיטא ליה, כן נראה לי.
ובעיין לא איפשיטא, והוי קולא לתובע וחומרא לנתבע, והילכך לענין מתנה מוציאין ממקבל לנותן, דמקבל חשבינן ליה לעולם תובע דממונא בחזקת מריה, וכל שכן דאין מוציאין מנותן למקבל, אבל בהפקר כל הקודם וזוכה בו אין מוציאין מידו, והא דאמר בגיטין (עט, א) גבי מתניתין דהיתה בראש הגג וזרק לה גיטה, כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, נשרף הרי זו מגורשת, אמר רב נחמן בר יצחק לא שנו אלא שקדם גט לדליקה, אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורשת, דמעיקרא לשרפה קא אזיל. שאני התם דכיון דקדמה דליקה, כאלו זורקו לכתחלה לתוכה של דליקה לשורפו דמי, אבל הכא כי זרקו ראוי היה לנוח בתוך הבית. ומתגלגל אפשיטא לענין מתנה דקני אף על גב דלא נח, ואף על גב דגבי שבת לאו כמונח דמי עד דנייח על גבי משהו, כדאמר רבא התם בפרק הזורק (שבת ק, א).

מתני': מציאת בנו ובתו הקטנים. פירש רש"י ז"ל: דמציאת בתו, משום דכתיב בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה. ולפי פירושו, הא דאמר ר' יוחנן לקמן (בבא מציעא ע, ב) לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש, אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול, אבנו דוקא קאי, אבל בת, אפילו אינה סמוכה על שולחן אביה, מציאתה לאביה, דהתורה זכתה לו. וכן כתב כאן הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה שלו, וכן כתב גם הרמב"ן ז"ל (כאן ע"ב ד"ה ופליגא), וכן מוכח בבבא קמא פרק החובל (בבא קמא פז, ב), וכן מוכח בסמוך (ע"ב), דאקשינן האי שפחה היכי דמי, אי דאיתיה לאב, דאביה הוא דהויא, ואסיקנא דאיתיה לאב, ומאי הרי הן שלהן, לאפוקי דרבה, ולאב הויא. ומיהו איכא למידק דהא בריש פרק קמא דקדושין (ג, ב), וכן בכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, א), אמרינן דכי כתיב בנעוריה בית אביה בהפרת נדרים הוא דכתיב, ואצטריך קרא לכסף קדושיה דהוי דאב, משום דכתיב אין כסף, אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר, ומנו אב, ואצטריך קרא למעשה ידיה, דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה, ולא נפקא לן מבנעוריה דההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב, ותנן (שם) האב זכאי בבתו במציאתה, ופריש בגמרא מאי טעמא משום איבה, וצריך עיון.

מי שזרק ארנקי בפתח זה והפקירו לכל הקודם ונכנס לאויר חצר זה ולא נח בתוכה אלא שיצא לו בפתח אחר וזכה בו אחד ובא בעל החצר ותבעו מזכיית אויר חצרו הואיל ואויר שאין סופו ינוח הוא אינו כמונח שהרי לענין זריקת שבת אמרו כן ר"ל שאינו כמונח והילכך זכה המוצא ויש אומרים שדבר זה ספק ואם חזר בעל החצר ותפש אין מוציאין הימנו ולא יראה לי כן:

המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים מציאת אשתו הרי הוא שלו מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבריים מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתבתה הרי הן שלהם אמר הר"ם כל הסמוך על שלחן אביו מציאתו של אביו ואפי' הוא בן ארבעים שנה וכל בן שאינו סמוך על שלחן אביו והוא מבן שש ומעלה מציאתו לעצמו וזהו מה שכיוון בזאת המשנה באמרו גדולים וקטנים אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה לאביה ואפי' אינה סומכת על שלחנו ואפילו היתה מכורה ר"ל שמכרה לאמה מציאתה לאביה לפי שכל שבח נעורים לאביה כמו שנתבאר בפרק רביעי מכתבות:

אמר המאירי מציאת בנו ובתו הקטנים ועולה עכשו על דעתנו לפרש בקטנים אלו קטנים ממש תוך י"ב ויום אחד לנקבה ותוך י"ג ויום אחד לזכר והתבאר במסכת כתובות הטעם בקטנה מבנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ומציאת בנו קטן יתבאר הטעם בגמ' מפני שמן הסתם לצורך אביו הוא מגביהה וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנעניים שלו שהרי גופן קנוי ומוחלט לאדון ומה שקנו קנה רבן וכן מציאת אשתו שלו משום איבה ולענין עבד ושפחה הכנעניים וכן לענין אשתו הלכה כן ר"ל שמציאתן לאדון ולבעל אבל לענין בנו ובתו הקטנים אין הדבר מוחלט כן אלא יש קטנים שמציאתן לעצמן ובגמ' נבאר את דינם:

מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן ולענין פסק אין הדבר מוחלט אלא יש גדולים שמציאתן לאב כמו שיתבאר בגמ' מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי אלו שלהן ולענין פסק בעבד ודאי הרי היא שלו אבל בשפחה לא אמר הרי הוא שלהם אלא למעט שאין לאדון בה כלום והוא שאמרו בגמ' לאפוקי דרבה ר"ל מאדון שלה ומ"מ של אביה הוי אלא שיש לרבה שכר מה שנתבטלה ממלאכתה בשביל אותה מציאה ואם אין לה אב הרי היא שלה ואין לאחיה בה כלום ובגמ' יתבאר עוד מזה:

מציאת אשתו שגרשה אע"פ שלא נתן לה כתובה הרי היא שלה ויתבאר בגמ' שלא סוף דבר בזה אלא אף במגורשת מספק שהוא חייב במזונותיה והיה כדאי לטעות לומר שמאחר שהוא חייב במזונותיה תהא מציאתה שלו אעפ"כ אין לו במציאתה כלום שלא תקנו לו במציאתה אלא משום איבה וזו אינה חוששת לאיבה ואף לטעם הנזכר בירושלמי למה אמרו מציאת האשה לבעלה כדי שלא תהא גונבת משל בעלה ותאמר מצאתי בזו אין חשש גנבה שנזהר הוא ממנה:

זהו ביאור המשנה ומה שבא עליה בגמרא להשלמת ענין פסק זה עם שאר דברים שנתגלגלו בה כך הם:

השוכר את הפועל לקצור לו בשדהו אפילו שכרו ליטול חצי הקציר או שלישו או רביעו או אפילו היה אריס בו או חכיר והיה הפועל עני אשתו ובניו מלקטין אחריו ואין אומרין הואיל ויש לו חלק בקציר עשיר הוא ואע"פ שאינו שוה מאתים די' מ"מ מאותו שדה מיהא אין לו ללקוט שהרי קצירו הוא ואפילו עני בקצירו חייב במתנות אלו ונמצא גוזל את העניים אינו כן שאף העניים נוח להם בכך כדי שבשעה שהם נשכרים יהו רשאים להביא בניהם אחריהם ללקט בסמוך להם ומ"מ אסור לבעל הבית לעכב העני שלא ללקוט או לגרום שיבא אחר ויקדים ויטול כדי להבריח את האחרים שמתנות אלו ר"ל לקט שכחה ופאה אין לבעלים בהם טובת הנאה למנוע מזה וליתן לזה ומפני זה כל גרמא שבשבילה יעכב העני שלא ללקוט אסורה לו דרך צחות אמרו אסור לאדם להרביץ ארי בתוך שדהו כדי שיראו עניים ויברחו ומ"מ יתבאר במקום אחר שאסור לשכור את הפועל על מנת שילקט בנו אחריו ומאימתי כלם מותרין בלקט ואפילו העשירים משהלכו בה הנמושות והם מלקטים שניים אחר מלקטים ראשונים שמן הסתם כבר נתיאשו העניים מן השאר:

מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום ומ"מ אינו גזל גמור אף מדבריהם ר"ל שאם עבר אחד וגזל מהם אינו יוצא בדיינין:

חצר משום יד איתרבי ולא גרע וכו'. רב אשי בא לתרץ שלשה דינים האמורים למעלה. במתנה לא בעינן עומד בצד שדהו ואפילו באינה משתמרת. ובגט בעינן עומדת בצד חצרה ואפילו בחצר המשתמרת. ובמציאה בעינן עומד בצד שדהו באינה משתמרת אבל במשתמרת לא בעינן וטעמא משום דחצר מקרא דידה איתרבי. ומכל מקום העמידו בו חכמים דין ייפוי כח שליחות משום דאי נמי לא איתרבי מידה מכל מקום הוה נפקא לן משליחות וכי איצטריך לרבויי שדה בקטן וקטנה איצטריך דלא שייכא בשליחות. והילכך במתנה דזכות הוא ואם כן שייך. בה דין שליחות לכך אוקמוה רבנן אדין שליחות לומר דלא בעינן עומד בצד שדהו כמו בשליחות שאינו עומד כל שעה בצד שלוחו אבל בגט דחוב הוא לה שמתגרשת בעל כרחה אם כן אין לנו לומר דחצר דרבי בה קרא מטעם שליחות הוא כלל דאין חבין אלא בפניו הילכך איכא למימר חצר דרבי ביה קרא מטעם דהוי כידה מכל וכל ומה ידה בסמוך לה אף חצר בסמוך לה. במציאה דלא דמיא לגט ממש שהרי זכות הוא לו כמתנה וגם לא דמיא למתנה לגמרי שהרי ליכא בה דעת אחרת מקנה אותה כמו שיש במתנה ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים ונראה להם לדמות מציאה לשליחות בחצר המשתמרת ובאינה משתמרת לידה משום דכי ליתא גבה לא זכי משום יד ושליחות לא שייך דליכא דעת שליח ולא דעת שולח ולכך צריך משתמרת דכיון דמשתמרת קונה בשבילו בדבר שאין לו בעלים כמו שליח בן דעת בדבר שיש לו בעלים. כן הגיה רש"י ז"ל ויפה הגיה. דמוכח בפרק הזורק דבגט אפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה וכו' ולכך חזר בו מפירוש שכתב בתחילה בפירושיו. ומכל מקום דוחק הוא דאם כן חסר מן הספר טעמא דמציאה. ועוד קשה למורנו הרב רבינו פרץ ז"ל שהרי טעמא דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו שייך שפיר במציאה כמו במתנה למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו ואם כן גם במציאה תקנה לו חצרו גם באינה משתמרת כמתנה בלא עומד בצד שדהו. לכך נראה למורי ה"ר פרץ ז"ל דבכל דוכתא בעינן חצר המשתמרת גם במתנה. ותדע דהא מטעם שליחות הוא דמהני כדקאמר זכות הוא לו וכל שליח משתמר הוא לשולחו דהא שליחות בר דעת בעינן. אמנם יש לומר דבמתנה מועיל גם באינה משתמרת משום דמתנה אינה משתמרת כמשתמרת דמי דלעולם היא משתמרת למקבל אף כי החצר אינה משתמרת כיון דדעת אחרת מקנה כדקאמר תלמודא הרי אין שום אדם יכול לקנות בה כי אם מדעת המקנה והוא נותנה ומקנה אותה למקבל נמצא שהמתנה משתמרת למקבל אף כי אינה משתמרת משאר בני אדם דמה בכך מכל מקום אינם יכולים לזכות בה. אבל מציאה דהפקר היא וכל הקודם זכה בה להכי לא זכיא ליה בשאינה משתמרת דאין המציאה משתמרת לבעל החצר יותר משאר בני אדם כיון שהחצר אינה משתמרת ומהאי טעמא ניחא שיש ליהן טעם מה מועיל דעת אחרת מקנה אותם גבי מתנה למימר אף כי רץ אחריהן ואין מגיען אלא ודאי היינו טעמא דגבי מציאה בעינן רץ אחריהן ומגיען כדי לעשותו חצר המשתמרת בשעומד בצד שדהו. דאי אינו מגיען אם כן אינה משתמרת ובעינן שתהא משתמרת אפילו כי עומד בצד שדהו משום דליכא דעת אחרת מקנה ולכן בעינן שיהא רץ אחריהם ומגיען אבל במתנה דדעת אחרת מקנה אותה לא ומהאי טעמא חשיב ליה כמשתמרת כדפירשתי הילכך בעינן שיהא רץ אחריהן ומגיען. כן נראה למורי ה"ר פרץ. עד כאן לשון תלמידו.
וכתוב בגליון בתוספות וזה לשונו: ויש חילוק דבגט אפילו בחצר המשתמרת בעינן שתהא עומדת בצד חצרה אבל מציאה קני בחצר המשתמרת אפילו אינה סמוכה לה מטעם שליחות ובמתנה אפילו אינה משתמרת לא בעינן סמוכה. וחצר מהלכת אפילו במתנה דדעת אחרת מקנה אותה לא קניא מטעם שליחות כדפירשתי בפרק ב' דגיטין. ולמאן דפליג אדעולא בחצר המשתמרת אפילו אינה סמוכה מהני בגט כמו במציאה דסבר דכיון דמשתמרת חשיב ידה אף על גב דאינה עומדת בצד חצרה כדאמרינן בגיטין בהזורק. ואמר לי הר"י לא ידעתי בשם מי דמאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אף על גב דהוי שלוחו סבר כמאן דפליג אעולא ולא בעי סמוכה דומיא דידה אלא משתמרת דומיא דידה ולהכי בחצר המשתמרת קני מציאה ואפילו באינה סמוכה כידה דיד עדיף משליח אבל לעולא לא חשיב יד אלא בסמוכה יסבור דקנה חברו במגביה מציאה לחברו דהא חצר לא עדיף משליח וקנה. עד כאן.
וכן כתוב בתוספות שאנ"ץ וזה לשונו: לא גרעה משליחות סברא בעלמא הוא. ויש חילוקים סמוכה לא הויא יד ומהניא בגט דבעל כרחה אפילו במשתמרת ומיהו לא גרעה משליחות מסברא וקניא כי משתמרת בשליח אפילו במציאה מדרבי יוסי בר חנינא. וכשאינה משתמרת אינה כשליחות לענין מציאה אלא לענין מתנה ומהלכת אינה כשליחות אפילו למתנה כדאמרינן לעיל גבי משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה. עד כאן.

וכתב הגליון וזה לשונו: חצר משום יד איתרבאי וכו'. מתוך פירוש רש"י ז"ל משמע דבא רק ליתן טעם למה בחצר שאינה משתמרת קונה במתנה אפילו אין עומד בצדה ובגט ומציאה לא קני אלא אם כן עומד אצלו וזה יישוב דחצר שאינו משתמר לעולא לא נאמר שהוא שליח מאליו כי אין דרך לעשות שליח שאין הדבר משתמר אצלו לכך במציאה וגט לא קני דלא הוי כלל שליח בעל כרחה דאשה אבל גבי מתנה אחרי שהנותן עשאו שליח הוי שפיר שליח דאנן סהדי דניחא ליה למקבל. אבל כשעומד אצלו קני בין בגט בין במציאה משום יד דאז דומיא דיד אבל חצר המשתמר כיון שמשתמר הוי דומיא דשליח אפילו מאליו לכך במציאה קני אפילו ליתיה גביה דהוי כאלו עשאו שליח לכל מילי דהוי זכות לו. כן נראה לי דעת רש"י ז"ל.
כתוב בפירושי רש"י ז"ל: הילכך גט ומציאה סמוכה לה בעינן וחצר המשתמר כגון הך דרבן גמליאל. פירוש משתמר לאפוקי צבי רץ כדרכו דאז אינו משתמר. אבל צבי שבור הוי משתמר בסמוכה לו כי הך דרבן גמליאל דהוי משתמר. לכך נראה שהיה מקנה. אבל יש פירושים שכתוב או משתמר משמע דאז קונה אפילו אינו סמוך וזה טעות גבי גט. והתוספות הוסיפו חילוק דבמתנה קני אפילו אינו עומד בצד חצרו ואפילו אינו משתמר משום דסמכא דעתיה דמקבל דכיון שזה נותנו שום אחר לא יזכה בו שלא נתנו לו והוי כמשתמר אבל מציאה דהפקר הוא כשאינו משתמר לא סמכא דעתיה דבעל חצר והוי כלא שוייה שליח אבל במשתמר סמכא דעתיה. כן נראה לי דעת התוספות.
ודעת גליון תוספות נראה דחצר משתמר כיון דהוי דומיא דיד קצת שמשתמר קני משום שליחות אפילו לא שוייה אדם שליח כגון במציאה דזכות הוא לו ואנן סהדי דניחא ליה אבל שאינו משתמר אחרי דגם בזה לא דמי לידה וגם אינה סמוכה לו לא קני משום שליחות אלא אם כן שוייה איניש שליח כמו במתנה. אבל חצר מהלכת כיון דכלל לא דמי ליד לא קני אפילו משום שליחות דלהכי אהני דאיתרבי משום יד שלא יקנה משום שליחות חצר שאינו דומה ליד כלל כגון חצר מהלכת דלא דמי לאין משתמר דהתם אין חילוק מיד גוף החצר רק שימור חצר לו אבל מהלכת גוף החצר חלוק מיד.

כתוב בגליון תוספות סבר כמאן דפליג אעולא וכו'. פירוש דעל כרחך חצר המשתמרת קני מטעם יד הואיל ודומה ליד בזה שמשתמר אפילו אינה סמוכה דאי משום שליחות אם כן היאך יקנה במציאה הא שליח לא קני במציאה אלא על כרחך משום יד אם כן בגט נמי כיון דקני משום יד אפילו אינה סמוכה והיינו כמאן דפליג אעולא. עד כאן לשון הגליון.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אלא אמר רב אשי האי חצר איתרבי משום ידה ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. נראה כי רש"י ז"ל סובר דלרב אשי שלשה דינים יש. דבגט דהוי בעל כרחה מדין ידה איתרבי לגמרי ואין בו צד שליחות דהא לא אשכחן שליח בעל כרחו של משלח והיינו נמי דקטנה מתגרשת על ידי חצרה ואף על גב דקטנה לאו בת שליחות. וכיון דאיכא הני תרי טעמא אי אפשר לדון גבי חצר בגט דין שליחות כלל אלא שיהיה החצר כידה דאיתרבי מיניה ומיירי בסמוכה לה ואף על גב דמשתמרת לדעתה אף חצרה גם כן אף על פי שמשתמרת בעינן סמוכה לה. אבל מתנה שהיא זכות ודומה לשליחות שהוא לזכותו דלתקוני שדריה ולא לעוותי הא ודאי לא גרע משליחות דלגביה מידי דזכות כי לא איתרבי חצר מיד הוה אתי משליחות ומשום דגט איתיה בעל כרחה ואיתיה בקטנה דלא שייכא בשליחות' איצטריך קרא לרבוייא מידה. ומיהו כל היכא דהוי זכות לא גרע משליחות ויליף מינה דלא בעינן שתהא עומד בצד ביתה כי היכי דלא בעי משלח שיהא עומד בצד שליח כשעושה שליחותו הילכך כיון דאיכא דעת אחרת מקנה והוי מידי דזכות אפילו בחצר שאינה משתמרת לא בעי עומד בצדו וזוכה לו שלא בפניו והיינו ההיא דרבן גמליאל. אבל גבי מציאה אף על גב דזכות הוא לו כמתנה מכל מקום כיון דליכא דעת אחרת מקנה הרי דינו בינוני דכי הויא חצר המשתמרת הוי כמתנה ולא בעינן עומדת בצד ביתה וכי הוי חצר שאינה משתמרת הוי כגט דבעינן עומדת בצד ביתה.

ולפי שיטה זו עלו דברי רב אשי לתרץ משבת רבן גמליאל אליבא דרב פפא דמוקי לה דמדין חצר הוא. ועלו גם כן לתרץ דלא (תיקשי ההיא דגט דבעינן בחצר המשתמרת עומדת בצד ביתה מה שאין כן במציאה. ומקצת רבותינו הצרפתים ז"ל הסכימו לשיטה זו. ואין פירוש זה מחוור בעיני רבותי וגם בעיני יפלא. דהא רב אשי לא אדכר הכא אלא מתנה וגט. ועוד דכיון דמתנה דהויא זכות מה שאין כן בגט לא גרעה משליחות ואפילו בחצר שאינה משתמרת לא בעינן עומד בצד ביתה דומיא דשליחות הוא הדין נמי למציאה דהויא זכות דדעת אחרת מקנה לא יפסיק ביניהם לענין חצר שאינה משתמרת כיון שהם דומים זה לזה בחצר המשתמרת. ועוד מנין לנו דין שלישי במציאה. או יהיה בשליחות לגמרי או יהיה בגט ומנא תיתי לן דנרכביה אתרי ריכשי. ועוד דשליחות כיון דליתיה אלא בבן דעת בחצר המשתמרת לדעת בעלים הוא. הילכך הכא הכי פירושה דהאי חצר איתרבי משום ידה בגט דלא שייך בה שליחות כלל וכדפרישית ומשום הכי אפילו בחצר המשתמרת בעינן שתהא עומדת בצד ביתה דומיא דידה דסמוכה לה ומשום דחוב הוא לה בעי רחמנא דלא נעביד בה תרתי בעל כרחה ושלא בפניה ושוב לא חלק הכתוב ואפילו כשהוא ברצונה בעינן נמי. ומיהו במידי דהוי זכות במציאה ומתנה דדמו לשליחות לא גרע חצר משליחות וכי היכי דהתם בשליחות כיון דמשתמר לדעת הבעלים לא בעינן שיהא שם משלח וזוכה לו שלא בפניו אף בחצר כן לענין מתנה ומציאה. ומיהו לא אפשר לומר כן בחצר שאינה משתמרת דאף שליחות משתמרת היא ולהכי כי הויא חצר שאינה משתמרת בעינן עומד בצד ביתו וחצרו דליהוי ליה משתמר בשעת זכייה. וההיא דרבן גמליאל לא תקשי דהתם מטלטלי אגב מקרקעי אקני להו וכדאסיקנא בקידושין. ולא חשש רב אשי בכאן לתרץ דברי רב פפא בדרבן גמליאל אלא לתרץ דלא תקשי מגט למתנה ומציאה מדעולא אדעולא. ומכל מקום נראה דקטנה כיון דלאו בת שליחות היא ואין לה חצר אלא מדין ידה דומיא דגט לעולם בעינן שתהא עומדת בצדו ואפילו במתנה דבדידה ליכא למימר דלא גרעא משליחות. אבל יש אומרים כיון דרבי רחמנא לקטנה חצר מדין יד בשליחות ואף על גב דאיהי לא זכיא מדין שליחות. ואין זה נכון בעיני דמנא תיתי לן לחלק בחצר בין גט למתנה אם אינו למד שיהא עליו דין שליחות דהא ליכא בקרא אלא חד חצר דאיתרבי מידה.

ולענין פסק לא נתברר יפה בכל השמועה דלעיל חצר אי משום שליחות איתרבי אי משום יד. ומיהו לגבי מציאה ומתנה לא נפקי לן מידי דאפילו תימא מדין ידה איתרבי לא גרע משליחות. ולגבי גט דקטנה הוא דנפקא ליה. וכיון דרב אשי אמר הכא דהאי חצר איתרבי משום ידה מסתברא דהלכתא כוותיה וקטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות לענין גט וכן לענין מציאה ומתנה כשעומדת בצד ביתה דוקא דהא לדידה גרע חצרה משליחות. כן נראה לי. ויש למורי פנים הרבה בזה ומה שנראה לי שהוא מחוור ושהעלתי לפניו כתנתי בכאן ויאחז צדיק דרכו. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: אלא אמר רב אשי האי חצר איתרבי משום ידו ולא גריעא משליחות. שאם הוא בידה כל שכן שהוא כשלוחה ואם עושה מעשה יד דין הוא שתעשה מעשה שליח דיד עדיפא משליחות הילכך אהני בה היקשא דיד והיקשא דשליחות היקשא דיד מה יד בסמוכה לה אף חצר בסמוכה לה והיקשא דשליחות דלא בעינן סמוך לה דהא שליח לקבלה לא בעינן סמוך לה הילכך גבי גט דחוב הוא לה בעינן דומיא דידה בסמוכה לה גבי מתנה דזכות הוא לה הויא כשליחות ושליח זוכה לאדם שלא בפניו בזמן שהאדם מקנה לו שאינו חב לאחרים אבל במציאה חב לאחרים הוא ובעינן משתמרת לדעתו כדי שתהא בידו ובההיא אפילו. שלא מדעתו. ולא ידענא מהיכא דהא שליח מדעתו מיהת הוא אלא דאמרינן חצר המשתמר כידו היא. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: האי חצר איתרבי וכו'. פירש רש"י דרב אשי אפירוקיה דרב פפא קאי דאמר דעת אחרת מקנה אותו שאני והכי קאמר חצר משום ידה איתרבאי וכיון שכן מה ידה בסמוכה לה אף חצרה בסמוכה לה ומיהו אפילו אינה סמוכה לה לא גרעה משליחות. הילכך גבי גט דחוב הוא לה אי אפשר לחצרה שתקנה לה מתורת שליחות אלא מתורת יד הילכך בין משתמרת בין אינה משתמרת בעינן שתהא עומדת בצד ביתה או בצד חצרה דכיון דמידה גמרינן סמוכה לה בעינן והכי אמרינן בהזורק אליבא דעולא. אבל גבי מתנה דזכות הוא לו חצרו קונה לו בין משתמרת בין אינה משתמרת מתורת שליחות ואפילו אינו עומד בה דזכין לאדם שלא בפניו זהו תורף פירושו. ורבים הקשו אם כן אפילו במציאה דליכא דעת אחרת מקנה תקנה שדהו שאינה משתמרת אפילו אינו עומד בה מתורת שליחות דזכין לאדם שלא בפניו ולי נראה דאינה קושיא כלל דכיון דמתורת שליחות אתינן עלה לחצר אין שליחות מועיל אלא במקום שדעת אחרת מקנה שהרי אתה רואה שנחלקו למעט במגביה מציאה לחברו אי קנה חברו אי לא קנה ואפילו כשעשאו חברו שליח להגביה כאותה ששנינו במשנתנו ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי דאפילו כהאי גוונא איכא מאן דאמר לא קנה אף על פי שהכל מודים דהיכא דדעת אחרת מקנה זכין לאדם על ידי אחר ואפילו מאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו לא מטעם שליחות הוא אומר כן אלא דוקא היכא דאיכא למימר מיגו דזכי לנפשיה וכו' דהא תלמוד מעשיר דליכא מיגו קיימא לן כרבנן דאמרי יתננה לעני הנמצא ראשון וטעמא דמילתא לפי שאי אפשר לזכות לחברו מתורת שליחות אלא אם כן נעשה שלוחו של בעל הממון והיכא דליכא דעת אחרת מקנה אין כאן בעל ממון שיהא זה שלוחו. הילכך במציאה חצר אי אפשר לה לקנות מתורת שליחות ולא משום מיגו דלא שייך בה כלל וכי תימא אם כן אפילו משתמר כל שאינו עומד בה למה הוא קונה דהא לאו יד הוא וכדאמרינן לענין גיטין ולאו שליחות נמי היא שאין כאן בעל ממון איכא למימר דכל שהיא משתמרת. למה שהוא זכות לו כידו היא שאף מה שבא לידו כי ניחא ליה דליקני בחצר המשתמרת הוא נותנו ויד אריכתא היא מה שאין כן לענין גיטין דכיון דלא ניחא ליה דתקנה חצר המשתמרת אינה כידה שמה שהוא חובה לאדם כשהוא בידו אינו נותנו בחצר המשתמרת אדרבה מוציאו ממנה. ואם תרצה תפרש דחצר המשתמרת שהיא קונה במציאה תקנת חכמים היא כי היכי דתקון לה ארבע אמות וכל שכן זו שהיא בידה ממש. כן נראה לי. נמצא פסקן של דברים דבגט בעינן עומדת בצד חצרה אפילו במשתמרת. ובמתנה לא בעינן ואפילו באינה משתמרת. ובמציאה בעינן באינה משתמרת ובמשתמרת לא בעינן דחצרו המשתמרת קונה לו שלא מדעתו. וכן דעת ר"י בר' ראובן אל ברגילוני ז"ל דקיימא לן כרב פפא דאמר דעת אחרת מקנה אותן שאני דבתרא הוא ורב אשי נמי מתרץ אליביה אבל הרי"ף ז"ל השמיט פירוקיה דרב פפא מכלל דסבירא ליה ז"ל דלא סבירי לן דעת אחרת מקנה אותן שאני לגבי חצר שאינה משתמרת. אף על גב דשאני לגבי רץ אחריהן ואין מגיען אלא אפילו במתנה בשדה שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצדה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות זכייה ומתנה. ועובדא דרבן גמליאל לא קשיא דנקטיה כפירוקיה דההוא מרבנן דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן דהכי נמי איתא לסוגיין בפרק קמא דקידושין. ולפי זה נראה לי דרב אשי לאו לפרוקי אליבא דרב פפא בלחוד אתא אלא כי היכי דלא תקשי לדידן גט דאפילו במשתמרת בעינן עומדת בצד ביתה ופריק רב אשי דחצר איתרבאי משום יד הילכך בגט בעינן סמוכה לה דומיא דיד ולא גרעה משליחות כלומר נקיט לה סתמא לרב פפא כדאית ליה אפילו שאינה משתמרת ולדידן דוקא במשתמרת משום דסבירי לן דאינה משתמרת לא דמיא לשליחות שהשליח משמר וזו אינה כן אבל משתמרת כשליחות היא וזכי במתנה מדין שליח ובמציאה לרב פפא מאותן הטעמים שכתבנו למעלה ולדידן מתקנת חכמים שמשום זה אי אפשר כיון שבמתנה אינה קונה אלא מתורת שליחות זה נראה לי לפי דרכן של הרי"ף והרמב"ם. נמצא פסקן של דברים לפי דרך זה דבגט בעינן עומדת בצד חצרה אפילו במשתמרת. ובמתנה ובמציאה במשתמרת לא בעינן באינה משתמרת בעינן. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריצב"ש: האי חצר משום יד איתרבי וכו'. פירשו בו חצר משום יד איתרבאי וכיון שכן בעינן דומיא דידה בסמוכה לה ובין משתמרת ובין אינה משתמרת אינה קונה משום יד אלא בעומד בצד ביתו או בצד שדהו. ומיהו כשאינו עומד בצד ביתו או בצד שדהו אף על גב דמשום יד לא קניא מכל מקום לא גרע משליחות וקונה מדין שליחות במה שהוא זכות לו לפי שחצרו נעשית לו שליח לזכות לו. אבל גבי גט דחוב הוא לה אין חצרה נעשית לה שליח לחוב לה שלא מדעתה בין משתמרת בין אינה משתמרת אבל כשעומדת בצד ביתה או בצד חצרה אז מדין יד מתגרשת למו אם בא גט לידה וכי תימא אם כן במציאה תקנה לו חצרו באין עומד בצד שדהו מדין שליחות אפילו כשאינה משתמרת כמו שבמתנה קונה לו דהא זכות הוא לו. יש לומר דבמציאה אין דעתו שתהיה חצרו שלוחו כיון שאינה משתמרת לדעתה והכל יכולין לזכות בה ולא סמכה דעתיה והרי הוא כאלו גלה בדעתו שאין רצונו שתהיה חצרו שליחו וכשהיא משתמרת לדעתו אז סמכא דעתיה ומסתמא ניחא ליה שתהא שלוחו ותקנה לו לזכותו. אבל במתנה דאיכא דעת אחרת מקנה אפילו בחצר שאינה משתמרת סמכא דעתיה שהרי לא יוכלו אחרים לזכות בה אלא מי שמקנה אותה לו הנותן. ולפי זה הפירוש קטנה שאין לה שליחות אין חצרה קונה לה שלא בפניה ואפילו במשתמרת ואפילו במציאה או במתנה. והרא"ה יש לו פירוש אחר בזה וכתוב בחדושין ולפירושו קשה דהך סוגיא דהכא פליגי אההיא דפרק הזורק. עד כאן.

וכתב הרמ"ך. זרקו לו מתנה לתוך שדהו והיו אחרים רצין אחריה לזכות בה מן ההפקר קודם שזכה בה המקבל אף על פי שלא אמר זכתה לי שדי אף על גב שהיא מתגלגלת כל כך שאם רץ אחריה אינו מגיעה כיון שהיא מתגלגלת על רשותו קנה אותה דדעת אחרת מקנה אותה. וכן נראה לומר דהוא הדין דנותן לא מצי הדר זכי בה ומשקלה כיון דאמר האיך מקבל מתנה זכתה לי שדי וצריך עיון. ויותר קרוב לומר דאף על גב דלא אמר זכתה לי שדי כיון דדעת אחרת מקנה אותה קני כיון דאמר ליה נותן הילך מתנה זו ואמר אין וזרקה לו בתוך שדהו והוא עומד שם וצריך עיון. מיהו אי אמר המקבל לא בעינא לה להאי מתנה וקדמו אחרים וזכו בה מן ההפקר יש מי שאומר שזכה בה ואין הנותן יכול להוציא מהן והרמב"ם ז"ל כתב דין זה. וכן נראה לומר לענין מציאה דדוקא היכא דראה אותן רצין אחר המציאה והוא לא היה שם אצל המציאה קודם שרצו הם הוא דאמרינן דצריך שיאמר זכתה לי שדי אבל אם היה הוא עומד אצל שדהו והיו שם גוזלות או צבאים שבורים של מציאה לפניו וראה אותן ואחר כך באו אחרים ונכנסו שם ונטלו יכול הוא להוציא מידם לפי שכבר קנתה לו שדהו כיון שהיה עומד בצד שדהו ומתניתין דראה אותן רצין אחר המציאה היינו טעמא דצריך שיאמר זכתה לי שדי לפי שהוא ואותן הרצין באו כאחת ולא זכה בהן מתחילה. כן נראה וצריך עיון. עד כאן.

זרק ארנקי בפתח זה וכו'. יש ספרים שכתוב בהן אפקריה דאמר כל מאן דבעי ליזכי ביה ופירש בעלמא. ולא נראה דהאיך רוצה לפשוט הפקר ממתנה ושמא אפקריה לאו דוקא. ולקמן בפרק השואל מייתי לה אהפקר וצריך לדחוק לדמות מפקיר לנותן. תוספות שאנ"ץ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: פירש רש"י ז"ל והפקירו לכל הקודם. והזקיקו לפרש כן מה יאמרו בפרק השואל גבי גללים הקולט מן האויר הרי אלו שלו ואם איתא לדרבי יוסי בר חנינא דאמר חצרו של ארם קונה לו שלא מדעתה ליקני ליה אויר חצרו. ופריק רבא אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואקשינן והא מבעי בעי לה רבא דבעי רבא זרק ארנקי וכו' ואי סלקא דעתך במתנה קא בעי רבא ולא בהפקר מאי קושיא לימא כי קא מיבעי ליה במתנה ומשום דאיכא דעת אחרת מקנה אבל בהפקר פשיטא ליה. ואיכא למידק אי בהפקר היכי מוכח לה רב פפא מדבעי רבי ירמיה במתנה וכו' ויש לומר דשאני הכא דהפקר שהוא מדעת בעלים הוא וכדעת אחרת מקנה אותן הוא. ואם תאמר אם כן היינו כדעת מאן דאמר התם בנדרים בשלהי אין בין המודר הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לידיה דזוכה אף הפקר נמי עד דאתיא לידיה דזוכה דאלו למאן דאמר התם דהפקר לאו כמתנה אלא מכיון דנפק מידיה דמפקיר אסתלק ליה מיניה מפקיר לגמרי ולא חשבינן ליה כזוכה מידא דמפקיר הכא נמי ליכא דעת אחרת מקנה. יש לומר דאפילו הכי כיון דבשעה שיצא מתחת ידו הפקירו מדעתו לכל הקודם הרי זה כדעת אחרת מקנה. ואינו מחוור בעיני עדיין כל הצורך דמכל מקום אי שני לו בין הפקר זה להפקר דעלמא והרי זה כמתנה וכדעת אחרת מקנה אכתי מאי קא מקשה התם בפרק השואל מהא לימא ליה שאני התם דהפקר מדעת הוא וכדעת אחרת מקנה אותו הוא. ויש לומר דרב פפא הוא דסבירא ליה הכי דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותן ודקא מקשה התם לית ליה הכין אלא כיון דמשעת הפקרו נסתלק לו אין דעת אחרת כאן מקנה בשעת קניינו. ומאן דמתרץ ליה נמי התם שאני הכא דמפסיק כלי הוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה כסבריה דרב פפא דדעת אחרת מקנה אותו שאני אלא דניחא ליה לתרוצי למאי דסבירא ליה למקשה.
ועוד דקושטא דמילתא קאמר ליה דכל הלכא דמפסיק כלי אין אויר חצרו שאין סופו לנוח קונה לו.

והראב"ד ז"ל פירש לזו דזרק ארנקי במתנה כפשטה דשמעתיה וזה לשונו: זרק ארנקי בפתח זה וכו'. ואמר שיזכה לו בעל הבית. אלא דאיכא למידק עליה מההיא דהשואל ומסתברא כוותיה ואי מההיא דפרק השואל לא קשיא דכיון דאמר רבא דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי דהא ליכא לאפלוגי בין דעת אחרת מקנה לו לאין דעת אחרת מקנה דכיון דלא נח ולאו כמונח דמי אם כן הרי זה כמי שלא נכנס לתוך חצרו כלל וכשלא נכנס לחצרו דעת אחרת מאי מהני ליה הרי זה כאומר לחברו ארנקי שיש לי כאן ליקני לך חצרך דלא קני ומדאיבעי ליה לרבא הכא שמעינן דאסתפוקי אסתפקא ליה אי כמונח אי לאו כמונח בין דאיבעיא ליה בהפקר או במתנה ופריק ליה דכשאין מפסיק כלי הוא דאסתפקא ליה אבל במפסיק כלי פשיטא ליה. כן נראה לי. עד כאן.
והריטב"א ז"ל פירש שהנכון דבעיא דרבא בין בהפקר בין במתנה והתם בפרק השואל פרכינן מינה לענין הפקר והכא תרווייהו פשטינן ליה מהא דמציאה דבהפקר לאו כמונח דמי ובמתנה כמונח דמי. והא דאמרינן מתגלגל קאמרת שאני מתגלגל דכמונח דמי פירוש וכיון דכן לא תפשוט מינה הכא למתנה מיהת דאויר דאין סופו לנוח יהא כמונח אבל לענין הפקר שפיר תפשוט לן דכיון דמתגלגל לאו כמונח דמי כל שכן באויר שאין סופו לנוח ולא אפשיטא בעיין לענין מתנה והוה ליה חומרא לתובע וקולא לנתבע ואוקי ממונא בחזקת נותן דהוא מאריה קמא. והא דתנן התם בגיטין היתה בראש הגג וזרק לה גט וכו' אינו ענין לכאן למיפשט בעיא מינה וכדפרישנא בדוכתא בסייעתא דשמיא. עד כאן.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל פירש רש"י ז"ל והפקירו לכל הקודם. וכן כתוב במקצת ספרים כפירושו מלשון רב יהודאי גאון ז"ל והכריע הרמב"ן כן מההיא דפרק השואל וכו'. ולי נראה דבין בהפקר בין במתנה קא בעי ליה ומוכח לה ממתניתין ומדרבי ירמיה דהא קאמר דבמתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען קני ואף על פי שהוא אויר שאין סופו לנוח וכן במתניתין שזכה לו במציאה ברץ אחריהן ומגיען דעל כרחך לא בעינן רץ אחריהן ומגיען אלא כי היכי דליקרי עומד בצד שדהו ומשתמרת לדעתו וכל שיכול לרוץ אחריהן ומגיען כיון דהוי עומד בצד שדהו אף על פי שלא רץ והלכו משדהו או שלקחום אחרים זכתה לו דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי בין במתנה בין במציאה והפקר דלא משוינן פלוגתא לעיל בין דעת אחרת מקנה אלא לגבי עומד בצד שדהו דבמציאה בעינן עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת ובדאיכא דעת אחרת מקנה אף בחצר שאינה משתמרת קנו ואף על פי שאין עומד בצד שדהו כההיא דרבן גמליאל וטעמא משום דכל שאין עומד בצד שדהו לאו מדין יד איתרבאי אלא מדין שליחות דמסתמא הוא עושה חצרו שליח לזכות כל מה שראוי לזכות בו ומסתמא זהו בחצר המשתמרת דבחצר שאינה משתמרת מה תועלת יש לו בזה הרי יבאו אחרים ויטלוה דהא הפקר היא ואפילו עומדת בחצרו כיון שאינה משתמרת אבל גבי מתנה אפילו בחצר שאינה משתמרת יודע הוא שלא יטלוה אחרים אלא מי שנותן המתנה מזכה אותה אליו ואפילו חצר שאינה משתמרת הרי היא כחצר המשתמרת וכמו שכתבתי למעלה. אבל לגבי אויר שאין סופו לנוח לא שייך לחלק בין דעת אחרת מקנה לאין דעת אחרת מקנה והא דאיצטריך ליה לדרבי ירמיה ולא פשיט ליה מדרבי יוחנן וממתניתין דמשמע דכל שיכול לרוץ אחריהן ומגיען דהוי חצרו משתמרת קני ובמציאה ואף על פי שאין סופו לנוח וכל שכן במתנה. משום דהוה אפשר למידחי ליה דהא דקא בעיא והוא שרץ אחריהן ומגיען היינו כי היכי דליהוי אויר שסופו לנוח ואף על גב דלא בעי רץ אחריו ומגיעו ממש אפילו הכי כיון דבידו לרוץ ומגיען הוי כאויר שסופו לנוח אבל מדרבי ירמיה מדקאמר דבמהנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען אלמא אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי והוא הדין במציאה והפקר דלגבי הא ליכא לאפלוגי בהו אלא דבמציאה בעינן שיכול להגיען אם רץ אחריהן כי היכי דליקרי עומד בצד שדהו. והא דלא פשיט לה מדאמרינן בפרק הזורק היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט כיון שהגיע לאויר הגג וכו' נשרף הרי זה מגורשת. שאני התם דאף על פי שנשרף סופו לנוח הוא שהרי היה סופו לנוח בגג אם לא שנשרף ואויר שסופו לנוח לכולי עלמא כמונח דמי. וכן מדקאמר רב נחמן בר יצחק עלה לא שנו אלא שקדמה גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורשת דמעיקרא לשריפה אזיל אלמא סבירא ליה אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי. דשאני התם דכיון דקדמה דליקה כמי שזרקו לשרפו דמי מה שאין כן הכא דאפשר דנייח בבית וכדאמרינן בפרק השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי והתם נמי הא קא מפסיק דליקה. צד כאן.
וכתב הרמב"ן וזה לשונו: ורבינו הגדול השמיט הך בעיא ולא הזכירה כל עיקר אלא שכתב במתנה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען דכיון דמתגלגלין כמונחין דמו ומיהו. לאו למימרא דאויר שאין סופו לנוח ודאי לאו כמונח דמי אלא מתגלגל פשיטא אויר תיבעי לך. וכיון דבגמרא לא איפשיטא בהדיא דיניה כדין תיקו דממונא ובהפקר כל הקודם וזוכה בו אין מוציאין מידו אבל במתנה מוציאין ממקבל לנותן אבל לא מנותן למקבל. ואני תמה למה לא כתבה הרב ובמסכת גיטין גרסינן גבי מתניתין דתנן היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט וכו' ואמר רב נחמן בר יצחק לא שנו אלא שקדם וכו' אבל קדמה דליקה לגט אינה מגורשת דמעיקרא לשריפה קא אזיל ולא ידענא אי משום הא איפשיטא ליה לרב דכיון דאמרינן אינה מגורשת כלל אלמא לאו כמונח דמי. ולא היא דשאני התם דכיון שקדמה דליקה כמו שזרקו לשרפו דמי מה שאין כן הכא דשמא נייח בביתה ואמרינן בהדיא בפרק השואל התם לא מפסיק מידי הכא מפסיק כלי והתם הא מפסקא דליקה וליכא למפשטה כלל. עד כאן.

אפקריה ואמר כל דבעי זכי ביה וכו'. לא גרסינן דהא לקמן מוקי לה במתנה. אי נמי גרסינן ליה ולאו דוקא אפקריה אלא לפירושא בעלמא שרצונו לומר אני נותנו במתנה לכל מי שירצה דהא לקמן מוקי לה במתנה. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

אויר שאין סופו לנוח וכו'. אבל אויר שסופו לנוח קני אפילו באויר כדפירש רש"י ז"ל מההיא דגיטין ועוד מפרק מרובה וכו'. ואפילו למאן דאמר קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא לענין קנין כמי שהונחה דמיא דמשום אנטורי הוא הא מנטר. ויש ליישב האי סוגיא אפילו למאן דאמר קלוטה כמי שהונחה דמיא ומחייב זורק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע דדילמא הכא איפכא דמשום אנטורי הוא והא לא מנטר. ואם תאמר ותפשוט האי בעיא מההיא דפרק הזורק דקתני התם הוא למעלה והיא למטה וכו'. ויש לומר דהתם אי אמרינן כמונח דמי הרי הוא מונח באש ומיהו קדם גט לדליקה בשעה שזרקו היה ראוי לנוח בארץ. תוספות שאנ"ץ והרא"ש.

רץ אחריהן ואינו מגיען. פירוש אין מגיען בתוך שדהו אבל יכול להגיען בחוץ. הראב"ד.

מתניתין: מציאת בנו ובתו. יש להקשות שאחד מאלו הבבות היא מיותרת שהיה לו לומר החיוב וממילא משתמר השלילה או בהיפך. ולפי שבזו המשנה יש שני פירושין דשמואל ודרבי חייא בר אבא יש לנו לתרץ לכל אחד מהן. ונתרץ לדעת שמואל שאם לא יאמר משנתנו אלא מציאת בנו ובתו הקטנים שהוא שלו היינו יכולים לפרש בה סברת רבי חייא בר אבא ולומר דקטנים לא קטנים ממש אלא הוא הדין גדולים אם הם סמוכים על שלחן אביהם לזה חזר ונתן שלילה בגדולים לומר לך שמה שאמר ברישא קטנים פירושו קטנים ממש. ולתרץ לסברת רבי חייא בר אבא נאמר שהבבא אחרונה היא פירוש הראשונה לומר אל תטעה בפירוש קטנים שהוא קטנים ממש אל ימשך מזה שהשלילה לא תהיה נגזרת אלא בגדולים ממש שאינו כן שבאלו הקטנים ממש יש מציאות לחשבן כגדולים וליתן בהם השלילה וזה כשאינם סמוכים על שלחן אביהם. מהר"י אבוהב.

מציאת בנו ובתו הקטנים. פירש רש"י דמציאת בתו משום דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה. ולפי פירושו הא דאמר רבי יוחנן לקמן לא גדול גדול ממש וכו' אבנו דוקא קאי אבל בת אפילו אינה סמוכה על שלחן אביה מציאתה לאביה דהתורה זכתה לו. וכן כתב כאן הרמב"ם בפירוש המשנה. וכן כתב גם כן הרמב"ן נ"ר. וכן מוכח בפרק החובל. וכן מוכח בסמוך דאקשינן האי שפחה היכי דמיא אי איתיה לאב דאביה הויא ואסיקנא דאיתיה לאב ומאי הרי הוא שלהן לאפוקי דרבה לא הויא. ומיהו איכא למידק דהא בריש פרק קמא דקידושין וכו' וצריך עיון הרשב"א. עיין תוספות פרק החובל (בבא קמא דף פז.).

וכתנ הריטב"א וזה לשונו: מציאת בנו ובתו הקטנים. בגמרא אסקה רבי יוחנן דבנו קטן לאו דוקא אלא כל הסמוך על שולחנה ואפילו הוא גדול זהו קטן וכל שאינו סמוך על שולחנו זהו גדול ואפילו הוא קטן. ומיהו בתו קטנה דקתני קטנה ממש ואפילו שאינה סמוכה על שלחנו וטעמא פירש רש"י משום דכתיב בנעוריה בית אביה. ואינו נכון דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב ולא גמרינן מיניה דממונא מאיסורא לא גמרינן כדאיתא במסכת קידושין וכתובות. לכך פירש ר"י דטעמא משום איבת נישואין דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. עד כאן. והא דנקט בהחובל גבי קנס לישנא דשבח נעוריה. לישנא קלילא הוא שרגיל התלמוד להזכיר שבח נעוריה גבי ממון ולא בהכי תליא טעמא. תוספות שאנ"ץ.

ומציאת עבדו ושפחתו הכנענית. הא ודאי אפילו בשאינו זנם מפני שידם כידו. ומציאת אשתו פירושו משום איבה כדאיתא בגמרא ובנזונת דהשתא הוא דאיכא איבה ואף על גב דאיצטריך למתני דמציאת אשתו שגירשה הא אוקימנא בגמרא דמיירי בנזונת. הילכך הך רישא לאו בחדא גוונא אלא כל חד וחד כדאיתא וערבינהו ותנינהו כיון דשוו בדינא קצת. הריטב"א.

גמרא : אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת בנו קטן לאביו. פירוש. דאלו בתו ואשתו טעמא רבה איכא כדפרישנא במתניתין וסבירא ליה לשמואל דקטן ממש קאמר ואפילו אינו סמוך על שלחנו מדקתני לה דומיא דבתו דהשתא לית ליה משום איבה ולהכי קא בעי ביה טעמא. מפני שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו פירוש והוה ליה כאלו הגביהה לאביו. כן פירש רש"י. פירוש לפירושו וכיון דרבנן הוא דתקון מציאה לקטן מפני דרכי שלום אמרינן שתהא מציאתו לאביו מהאי טעמא ואפילו לרב נחמן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו בהא מודה לשמואל מטעמא דאמרן דהא רב נחמן תלמידיה דשמואל ולא פליג עליה מסתמא. ואקשינן למימרא דסבירא ליה לשמואל קטן לית ליה זכייה מדאורייתא פירוש דמשום דזכייתו במציאתו אינו אלא מדרבנן איכא למימר שתהא לאביו מזה הטעם שאמר שמואל דאף על גב דהאי לאו טעמא רבה הוא מכל מקום כדאי בו לזכייה דרבנן כי הם אמרו והם אמרו הא אלו היה לקטן זכייה מדאורייתא אין די בטעם זה שאמר שמואל לזכויי לאב במציאתו של קטן. הריטב"א.

ותלמיד הר"פ פירש וזה לשונו: למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכייה מדאורייתא. פירוש דהוצרך לטעמא דבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו דאי אית ליה זכייה לנפשיה אם כן לא היה צריך לאותו טעם אלא הוי הטעם דכיון דקנייה קטן תקינו ליה רבנן שתהא לאביו משום איבה כמו בתו והוא הדין דלאו דוקא דאורייתא דהכי נמי אפילו דרבנן לית ליה זכייה דאי הוה ליה זכייה מדרבנן אם א לא היה צריך לאותו טעם דמריצה וכו' אלא הוי הטעם משום איבה כדפירשתי. והא דנקט דאורייתא משום דבעי לאותובי דאפילו מדאורייתא אית ליה זכייה. עד כאן.

וכן פירש הרא"ש. וזה לשונו: למימרא דסבר שמואל דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא השתא סלקא דעתין דאפילו מדרבנן לית ליה זכייה דאינו מגביה לעצמו כלל אלא תחילת הגבהתו לצורך אביו ומריצה מיד אל אביו והאי דנקט מדאורייתא משום דבעינן למידק מהך ברייתא דמייתי דאפילו מדאורייתא אית ליה זכייה. עד כאן לשונו.

והראב"ד פירש וזה לשונו: למימרא דסבר שמואל דקטן לית ליה זכייה מדאורייתא. דכיון דלא פריש טעמא דמתניתין משום דמעלה לה מזונות כדרבי יוחנן ואמר משום דאינו מאחרה בידו אלמא איהו לית ליה יד כלל. עד כאן.

וזה לשון מהר"י אבוהב: אמר שמואל מפני מה אמרו וכו'. יש להקשות שנראה ששמואל אינו נותן טעם כלל אמאי זאת המציאה היא של אביו ולא של בן או הפקר וזה שהוא אומר מפני שהבן מריצה אצל אביו. ואם כן ישאר לנו לדעת בזמן שהבן לא ירצה ליתנה לאביו מה יהיה דינו אם יזכה הבן או לא. ועוד שמזה הטעם אינו נראה שהבן לית ליה זכייה ואם כן היאך מקשה למימרא דסבר שמואל לית ליה זכייה לקטן וכו' ונאמר שידוע הוא שמן התורה לית ליה זכייה לקטן לא לעצמו ולא לאביו אלא שעכשיו באו חכמים ונתנו זכייה לאב על ידי הבן וזה אפשר להיות בשני פנים או שהקטן זוכה ומצד זכייתו אמרנו שיתן לאביו או נאמר שהקטן אין לו זכייה כלל אלא בשעה שמוצאה תקנו חכמים שיהא של אביה שהבן בכאן הרי הוא כמו האב בעצמו. וכראות שמואל אלו השני אופנים אמר מפני מה אמרה משנתנו שמיד כשמגביה זה הקטן המציאה היא של אביו ולא נאמר האופן האחר שזוכה בנו ואחר כך הוא של אביו ואמר שהסיבה היא שתיכף להגבהת הקטן המציאה הגביהה לצורך אביו ולפיכך אין כאן שהות לזכייה לקטן. ועם זה יתורץ מה שיש לשאול היאך אפשר להיות זוכה זה הקטן לאביו מאחר שהוא אינו זוכה תחילה שהרי מבואר למעלה שאין לזכות אלא בתורת מיגו דזכי לנפשיה אמנם זה הקטן בכאן אינו זוכה לנפשיה והיאך יזכה לאביו אבל עם מה שאמרנו יתוקן הכל שסיבה שזכה האב היא בעבור שבכאן היא תקנה זו פרטית לפי שזה הבן בשעה שהגביהה האב זוכה והרי הוא כמו שהאב בעצמו הגביהה וזהו שאמר רש"י הילכך משמגביה לצורך אביו הגביהה. אם כן העלינו מכל האמור שזו התקנה שהמציאה יהיה לאביו היא מדרבנן ואף זה לא בכל אופן לכשנאמר שהבן זוכה לעצמו ואחר כך יהיה של אביו מצד זכיית הבן אלא שהאב מצד עצמו זוכה במציאה ולא מצד זכיית הבן שהבן לא זכה ואפילו מדרבנן. ועכשיו יצדק היטב מה שמקשה למימרא דסבר שמואל לית ליה זכייה והטעם שבנה הקושיא על דאורייתא שלפי מה שאמרנו שמואל אפילו מדרבנן סובר דלית ליה זכייה אבל הניח קושייתו על דאורייתא לפי שרצה להעלים קושייתו ולומר ראה גם ראה כמה הרחקת עצמך מן הדין שאפילו מדאורייתא אית זכייה יקטן והיאך אמרת אפילו מדרבנן. עד כאן.

למחצה לשליש ולרביע לא ילקט בנו אחריו. פירוש כיון דיש לו חלק בתבואת השדה הוה ליה עשיר ותנן מי שיש לו מאתים זוז הרי זה לא יטול לקט שכחה וכו'. ר"ח.

והתוספות לא פירש כן עיין דבור המתחיל ואבוה עשיר הוא וכו'.
וזה לשון הראב"ד: היאך מלקט בנו אחריו והרי העני כיון דקביל שדה למחצה הויא ליה קצירו ואף על גב דלית ליה שדה והרי הוא מוזהר על שלו דקצירך אמר רחמנא ושדך לאפוקי חוצה לארץ. עד כאן.

ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי. תימה דהכא קאמר שמואל הלכה כרבי יוסי ובפרק כל הגט גבי המלוה מעות וכו' מפרש התם דשמואל לא בעי לפרושי טעמא דמתניתין משום וכו' משום דלא מוקי כיחידאה. ויש לומר דאפילו הכי נראה לו לאוקמי מתניתין כרבים. ועוד יש לומר דדוקא הכא פסיק כרבי יוסי משום דיד בניהם באמצע ולא דמי לההיא דגיטין ובכורות. הרא"ש. ועיין לקמן בתוספי הרא"ש בדבור המתחיל עשו את שאינו זוכה וכו'.

אי אמרת בשלמא דאורייתא. כתוב בתוספות דילמא אינו זוכה אלא מדרבנן ואביו לא זכי כלל וכו'. אף על פי שלא היינו מרויחים בזה הכא כלל מכל מקום היינו מרויחים לקמן דלא יקשה דרבי יוסי אדרבי יוסי. עוד כתוב בתוספות ואם תאמר נימא דזכי לנפשיה מדרבנן וכו'. ואין להקשות שיתרצו כמו לקמן דמשמע ליה קטן ממש אפילו אינו סמוך דלא שייך איבה. דיש לומר דכיון דאין לו זכיה אלא מדרבנן לא פלוג כי דוקא לקמן דהוי דאורייתא שייך לומר כן וכן משמע לקמן לשון התוספות.

עוד כתוב בתוספות אין סברא שיתקנו שתי זכיות וכו'. ואין להקשות הא לרבי יוחנן תקנו שתי זכיות דהא לכולי עלמא מסיק דקטן לית ליה זכייה דאורייתא דאפילו מאן דאמר גזל גמור היינו מדבריהם ואפילו הכי אמר רבי יוחנן לקמן דתקנו לקטן על שלחן אביו שהוא של אביו משום איבה יש לומר דלרבי יוחנן כיון דתקנו אפילו בגדול הסמוך משום איבה כל שכן דקטן לא עדיף מיניה. גליון.

ופרקינן דשמואל מוקי לה למתניתין כתנא קמא דרבי יוסי וטעמא דמתניתין קמפרש וליה לא סבירא ליה. והקשו בתוספות ולמה ליה לשמואל לאוקמי למתניתין כרבנן ודלא כהלכתא לוקמה כרבי יוסי דהלכתא כוותיה ולימא דאפילו לרבי יוסי מציאת קטן לאביו משום איבה דהא ודאי עדיפא ליה לאוקמה כרבי יוסי דהלכתא כוותיה ואף על גב דיחידאה הוא מלאוקמה כרבנן דרבים נינהו ודלא כהלכתא. ותירצו דשמואל משמע ליה מתניתין בקטן ממש ואפילו אינו סמוך דומיא דבתו דקתני בהדיה ואם כי ליכא איבה דגבי בתו הוא דאיכא איבה דנישואין. הריטב"א.
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: וסבר רבי יוסי קטן אית ליה זכייה מדאורייתא. תימה דילמא מדרבנן אית ליה זכייה ואבוה מיניה קא זכי. ויש לומר משום דרבי יוסי נמי סבירא ליה מציאת קטן לאביו כדמוכח מתניתין טובא הכא ובעירובין ובהערמת מעשר שני בפרק התקבל ולא משתמיט דפליג רבי יוסי אלא גבי לקט. ועוד מדאיצטריך למימר ילקט בנו אחריו אלמא זכי בהו אביו דאם לא כן לישמעינן דלא הוי מציאת קטן לאביו וממילא ידענא דילקט בנו אחריו וכיון דמודה רבי יוסי דמציאת קטן לאביו אם איתא דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחילה ואחר כך יזכה אביו אבל כשזוכה מן התורה אתי שפיר שזכייתו מן התורה תקדום לזכיית אביו. ואם תאמר כיון דפירש ר"י דמודה רבי יוסי דמציאתו לאביו אם כן כי משני שמואל טעמא דתנא דידן וכו' מי דחקו לפרש משנתנו דלא כהלכתא. ויש לומר דניחא ליה לאוקמי מתניתין כרבנן ולא כיחיד אף על גב דסבר לה כרבי יוסי. ועוד דמשמע ליה לשמואל קטנים דמתניתין קטנים ממש וכו'. ולי נראה דאין הקושיא קושיא ולא התירוץ תירוץ דסברת התלמוד היה כך דאם אין לקטן זכייה מן התורה לא יוכל ללקוט אחר אביו דאף על גב דתקנו לו חכמים זכייה דוקא לטובתו תקנו דלא ליתי לאנצויי אם יקחו מידו מה שזכה בו ומה שאמרו חכמים מפני דרכי שלום ואין מוציאין בדיינין קאמר רבי יוסי שמוציאין בדיינין ומכל מקום לא תועיל אותה זכייה לגזול עניים ולהכי הוצרך אביי לתרץ עשאוהו כמי שהלכו בו הנמושות ורבא עשו את שאינו זוכה כזוכה וגם מה שתירצו דאם איתא דזכיית קטן מדרבנן למה היה להם לתקן שיזכה הוא תחילה ואחר כך יזכה אביו. הא נמי ליתא דמעיקרא תקנו לכל קטן זכייה אף אם אינו יתום ותקנו חרש שוטה וקטן ובתר הכי תקינו שזכייתו לאביו. עד כאן לשונו.
וזה לשון מהר"י אבוהב ז"ל: וסבר רבי יוסי קטן אית ליה זכייה מן התורה. יש להקשות ולימא דאינה אלא מדרבנן. ועוד שזו הקושיא אין זו מקומה והוה ליה למימר גופא. ונאמר שאי אפשר שרבי יוסי אמר סברתו מדרבנן שאם הזכייה לקטן אינה מדאורייתא היאך יש להם יכולת לחכמים לתקן זה מאחר שימשך מתקנתם ביטול תורה שאב גוזל את העניים וזהו שאמר רש"י ז"ל וכיון דמדאורייתא לית ליה זכייה נמצא גוזל וכו'. טעם אחר דאי מדרבנן למה תקנו שתי תקנות לא היה להם לתקן אלא תקנת האב שיהיה קונה. ועם זה מתורצת הקושיא השניה שעל כרחך כל המשא ומתן היה בנוי על ההקדמה שרבי יוסי אית ליה זכייה לקטן מדאורייתא ולפיכך הוכרחנו להפך סברת שמואל דאמר שמואל טעמא דידן וכו'. ועכשיו בא לסתור ולהרוס כל המשא ומתן האמור למעלה ולאמת ששמואל טעמא דנפשיה קאמר. ולזה אמר אלא להורות דהדר ביה מכל האמור למעלה. עד כאן.

בד"ה גבי מתנה כו' הלכך בעינן חצר המשתמרת עכ"ל וכצ"ל וכ"ה בתוס' והיינו הך דריב"ח דאוקמה במשתמרת אבל יש לדקדק מאיזה טעם קונה אף במשתמרת במציאה באינו עומד בצד שדהו כיון דשליחות ליכא לא דעת שליח ולא דעת משלח וליכא נמי משום יד כיון דאין סמוך לו ומ"ש מגט ועיין בזה בנ"י בשם הר"נ ב"ר ז"ל:

תוס' בד"ה ואמר שמואל כו' והא דאוקמי בפרק כל הגט כרבי יוסי היינו כו' עכ"ל ר"ל דשמואל נמי לא פליג עליה דעולא התם והוה מוקמי לה כר' יוסי אי לאו משום דיחידאה הוא ודו"ק:

בד"ה אא"ב דאורייתא כו' וי"ל דמסתמא לא פליג ר"י אכמ' משניות דפרקין ודפ' חלון כו' עכ"ל יש לדקדק בזה דלמאי דמשני נמי שמואל טעמא דתנא דידן כו' ע"כ כל הני משניות לא אתיין כר"י דקטן דקתני בהו משמע ליה קטן ממש ואפילו אינו סמוך ואלו היה זוכה לעצמו מן התורה כו' כמ"ש התוס' לקמן דמש"ה לא מוקי מתניתין דהכא כר"י ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בא"ד וא"ת ונימא כו' לעולם זכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי כו' וי"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו ב' זכיות כו' עכ"ל ואהא דמפרש שמואל מתני' משום דמריצה לאביו לא תקשי להו דנימא לעולם דזכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי אבוה מניה כו' דשמואל משמע ליה קטן דמתניתין דהכא אפי' אינו סמוך ולא היה להם לתקן שיזכה אביו כיון דליכא איבה וכה"ג כתבו התוס' לקמן ואהא שכתבו התוס' דאין סברא שיתקנו ב' זכיות כתב מהרש"ל אבל גבי מציאה דסבר ר"י לקמן לאו גדול ממש כו' אלמא דתקינו רבנן לאביו כו' לא ק"מ דאין זה ב' תקנות דהכי תקינו רבנן כו' משא"כ בלקט כו' עד דמשני עשו שאינו זוכה כזוכה כאלו כבר זכה בו בנו מדאורייתא כו' עכ"ל דבריו אינן מבוררין לי בטעמן למה אין זה ב' זכיות גם נראה מדבריו דלרבי יוחנן נמי צריך לומר עשו שאינו זוכה כזוכה ולית ליה לקטן זכייה לנפשיה ואינו נראה כן מפרש"י אלא לר"י קטן אית ליה זכייה לנפשיה מדרבנן ומיהו אין זה ב' זכיות כיון דלר"י בגדול נמי דאית ליה זכייה מן התורה כיון דסמוך על שלחן אביו זכי אביו מניה משום איבה מכ"ש קטן דלית ליה זכייה אלא מדרבנן ולשמואל נמי דקאמר עשו שאינו זוכה כזוכה אין זה ב' זכיות דאביו לא זכה מניה דאדרבה עיקר הזכייה היא לאביו משום דמריצה לאביו אלא משום דלגבי לקט ליכא למימר הכי דאביו עשיר הוא עשו זכיית הקטן שאינו זוכה במקום אחר כזוכה ומיהו אביו לאו מניה זכי אלא משום דמריצה לו ודו"ק:

ד"ה ואמר שמואל וכו' עד לא בעי שמואל לאוקמי מתניתין דמלוה וכו' פי' מטעם עשו שאינו זוכה כזוכה כרבי יוסי משום דיחידאה הוא ויש לומר וכו' היינו ר' יוסי דפ' הלוקח פי' משום דר"י דהכא לא שייך לענין דהמלוה מעות לכהן וכו' ובההיא דפ' הלוקח אין הלכה כר' יוסי:

תוס' בד"ה ואמר שמואל כו' ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן כר' יוסי כו' כן צ"ל:

בא"ד והא דאוקמי כו' נ"ב פי' אינך אמוראי וק"ל:

בא"ד כל שחליפיו ביד כהן כו' נ"ב פי' שיש לו שתי בהמות והאחד בכור והשני חולין אלא דלא ידעינן נוטל הכהן א' והשני הוא לבעליו ונאכל במומו ופטור מן המתנות ואף שהכהן יבא עליו ממה נפשך אם בכור הוא ה"ה שלי ואם חולין הוא נתחייבת במתנות אפילו הכי פטור מאחר שהחליפין ביד כהן פי' שנכלל אחד מהן מכח ספק חשבינן כאלו זכה אף באותו השני מכח בכורה ושוב זבנה לישראל במומין וכהן שמכר בכור לישראל פטור מן המתנות וק"ל:

בא"ד הכא גבי לקט כ"ש כו' נ"ב פי' והתם לא ס"ל כר' יוסי אלא כרבנן ומש"ה חשיב ליה כיחידאה וק"ל:

בד"ה אי אמרת כו' וי"ל דמדרבנן אין סברא כו' נ"ב אבל גבי מציאה דסבר ר' יוחנן לקמן לאו גדול גדול ממש כו' אלמא דתקינו רבנן לאביו משום איבה אף שהבן לא זכה במציאה אלא מדרבנן דהא אף לרבי יוסי אינו אלא גזל גמור מדבריהם ועוד הלכה כת"ק דר' יוסי דאינו אלא מפני דרכי שלום ואנו קי"ל הלכתא כר' יוחנן לגבי שמואל לק"מ דאין זה שתי תקנות דהכי תקנו רבנן הקטן שימצא מציאה שיזכה בו אביו משום איבה והקטן משום דרכי שלום משא"כ בלקט דאבוה עשיר דלא שייך למימר דהכי תקינו רבנן וק"ל עד דמשני עשו שאינו זוכה כזוכה כלו' כאלו כבר זכה בו בנו מדאורייתא כו' ודו"ק:

גמרא מפני מה אמרו מציאת קטן כו'. פשוט ליה דמדאורייתא אין זכייה לקטן רק רבנן תקנוהו משום דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי ומקשה למה תקינו משום הכי לאביו ולא לעצמו יעשו לו סגולה ומשני שבשעה כו' ואינו מאחר ומש"ה תקנו הזכייה לאביו ולא תקנו הזכייה לקטן ומלתא פסיקא תנן מציאת קטן לאביו אפילו אם מאחר בידו ולאו כל כמיניה לעכב בידו שתחלת התקנה תקנו לאביו לפי שסתם קטן מריצה ואין מאחר בידו (ד) ומקשה למימרא כו' דאלו הו"ל זכייה מדאורייתא ותקנו משום איבה קטן שאינו סמוך למה תקנוהו [ועוד] הו"ל למימר טעמא משום איבה רק קאמר מפני שמריצה ואינו רוצה לקנות בה כלל מש"ה אין לו שום זכייה כלל [אפילו מאחר בידו ואינו סמוך] ועיין:

גמ' ואמר שמואל הלכה כר"י קשה דלמא התם איירי בבנו הגדול וסמוך על שלחנו ואפ"ה ילקט כשמואל גדול גדול ממש [אפילו סמוך] ות"ק כר"י דאמר לא גדול כו'. דמ"מ אמאי לא ילקט לת"ק הא ודאי יש לבנו גדול זכייה מדאורייתא ואבוה מניה קזכי כמו אשתו דמודה בה ת"ק:

גמ' וכי מותר לאדם להרביץ ארי כו'. למאי דמפרש רש"י דכיון דיש לו לפועל זה אשה ובנים מייאשו אין קשה וכי מותר להרביץ ארי כו' הא לא הרביץ ארי דמ"מ לא מייאשי ואפשר לומר דכיון שאשה ובנים מלקטין מייאשי:

ברש"י בד"ה ילקט כו' את לקט הנושר כו'. כצ"ל: ברש"י
בד"ה וליה לא ס"ל דמציאת קטן לאביו אלא מציאתו שלו ויש לו זכייה מדאורייתא רק היכא דסמוך על שולחן אביו משום איבה התם גדול נמי מציאה לאביו כמ"ש התוספות. ואם נאמר שאין דעתו כתוספות רק וליה לא ס"ל כלל דיד בן כיד אביו ולא איכפת בכל הני משניות שהביאו התוספות דהא ע"כ לא אתיא כוותיה [דר"י] לשמואל דמשמע ליה קטן קטן ממש ובכולהו משניות מחלקין בין קטן לגדול וא"כ ג"כ סברת של יד בן כיד אביו לית ליה (ה) ולא תקנו כלל מציאה לאביו וסברת איבה לית ליה דאם במתני' לא נאמרה גם בברייתא לא נאמרה מהיכא נעלה הסברא ובהכי אין מקום לקושית התוס' בד"ה שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וכ"ת מנ"ל דלר"י זוכה מן התורה דלמא מדרבנן ואבוה לא זכי מניה כלל [דלשיטת רש"י דסובר דלא ס"ל לר"י כלל דיד בן כיד אב ופליג אכל הני משניות א"כ נשאר קושיות התוס' ד"ה אי אמרת בשלמא תימה כו'] אין זה פירכא דבשלמא במציאה דהפקר והכל עניים אצלה תקנו רבנן לקטן דלא ליתי לאנצויי אבל בלקט כו' שמן התורה הוא לעניים הגדולים דוקא היאך יקחו רבנן מן העניים ותקנו זכייה לקטן גם לא אתי לאנצויי כלל בזה ועיין (ו) כן נ"ל שיטת רש"י וליה לא ס"ל כלל לא כדעת המקשה בר"י דאבוה מניה קזכו כו':
שמעתתא זאת דזכיה לקטן עיין בתשובות מהר"ר בצלאל אשכנזי סי' כ"ו וכ"ז שהאריך בפירושו עם רש"י ותוספות עד מאד ואינה בידי כעת:

בתוס' בד"ה ואמר שמואל כו' וי"ל דדוקא הכא גבי לקט כו' כוותיה מטעמיה כו'. ולפי סברא דהשתא קודם שנחית למסקנא לטעמא דעשו את שאינו זוכה כזוכה ודאי קשה דשמואל אדשמואל [אמאי לא אוקמה כר"י דבכורות דלא פליג עלה אלא ר"מ דרבנן דהכא לאו מטעם עשו שאינו זוכה כו'] ואין מוכרח שידע מימרא דשמואל דהתם:

בא"ד והא דאוקמה כו'. היינו עולא התם וכן שאר אמוראי אי לאו טעמא כיחידאה לא מוקמינן:

בא"ד כל שחליפיו ביד כהן. מפרש התם שיש לו ב' בהמות אחד בכור והשני חולין אלא דלא ידעינן [איזהו] נוטל הכהן אחד והשני הוא לבעליו ונאכל במומו ופטור מן המתנות ואף שהכהן יבא עליו ממנ"פ אם בכור הוא הרי הוא שלי ואם חולין הוא נתחייבת במתנות אפ"ה פטור מאחר שחליפיו ביד כהן פירוש שנטל אחד מהן מכח ספק חשבינן כאלו זכה אף באותו השני מכח בכורה ושוב זבניה לישראל במומו ובכור שמכר כהן לישראל פטור מן המתנות:

בתוס' בד"ה אי אמרת כו' תימה מנ"ל דלר"י קטן זוכה מן התורה. אלישנא קשה להו בשלמא דאורייתא אבל הקושיא מ"מ קשה לשמואל:

בא"ד וי"ל דמדרבנן כו'. אבל גבי מציאה דסבר ר"י לקמן לא גדול גדול ממש כו' אלמא דתקינו רבנן לאביו משום איבה אף שהבן לא זכה במציאה אלא מדרבנן דהא אף לר"י לא הוי אלא גזל גמור מדבריהם מהרש"ל בספר ח"ש מתרץ זה דאין זה ב' תקנות דהכי תקינו רבנן הקטן שימצא מציאה שיזכה בו אביו משום איבה והקטן [כשאינו סמוך] מפני דרכי שלום משא"כ בלקט אבוה עשיר הוא דלא שייך למימר דהכי תקינו רבנן עד דמשני עשו שאינו זוכה כזוכה כלומר כאלו כבר זכה בנו בו מדאורייתא ע"כ. כמדומני שר"ל דבמציאה לא מקרי ב' תקנות שתקנו לקטן זכייה באינו סמוך ותקנו לאביו זכייה בסמוך כמו גדול אבל בלקט דא"ל רק באופן שתקנו לקטן זכייה ומן הקטן יזכה האב לא זכייה מעיקרא [דעשיר הוא] לזה מקרי ב' תקנות עד דמשני עשו שאינו זוכה כו' כלומר כאלו זכה הבן מדאורייתא ותקנו אח"כ מן הבן לאביו גבי לקט [וכן צ"ל לר"י בהך ר"י דלקט דעשו שאינו זוכה כו']. כלל מסברת רש"ל דבלקט צ"ל מזכיית הבן זכה האב וחכמים תקנו שיזכה הבן ואח"כ יזכה האב ממנו לאחר שזכה הבן דאל"כ אבוה עשיר הוא אבל במציאה י"ל זכיית האב לא ע"י שיש לבן זכייה רק בסמוך תקנו שיהיה לאב ועיין. ובאמת זה סברא חלושה דכיון שתקנו לקטן זכייה ומה שהגביה קטן הוא שלו באינו סמוך ובסמוך לקחו ממנו אותה זכייה ונתנו לאביו ומה טעם יש בזה לומר בסמוך תקנו הזכייה מיד לאב לא מקטן לאב עם שנאמר דשם לא גרע מגדול וכסברת מוהר"ש יצ"ו ע"ש בספרו. ואני למדתי כפשוטו ולא חילק ידענו דלעולם לא תקנו רבנן ב' זכיות ור"י אה"נ דס"ל קטן יש לו זכייה מדאורייתא כר"י וס"ל לר"י גזל גמור מדאורייתא ומה לו ולר"ח והגמרא לעיל מקשה למאי דס"ד דס"ל לר"י קטן יש לו זכייה מדאורייתא בהכרח קשה אהתם לפי מה שמפרש ר"ח ומה יאמר ר"ח למתניתין דלקט ומשני אלא י"ל שהוא מדרבנן וכפשוטו ועיין (ז):
יש מקשים בגמרא למה ליה להמקשה אא"ב ולא מקשה בקצרה התם פסק שמואל כר"י דילקט בנו אחריו ש"מ דמציאת קטן אינה לאביו והכא משמע דס"ל מציאת קטן לאביו וז"א דצריך להתישב בלא מימרא דשמואל דהכא מי ניחא התם ע"כ טעמא אחרינא צ"ל התם דלמה ילקט אף שיש לקטן זכייה הלא יד בן כיד אביו ורבנן לא תקנו ב' זכיות וצ"ל שתקנו רבנן בתחלה לאב וא"כ אמאי ילקט לזה אמר אא"ב דאורייתא כו' וזה ממש כקושיות התוס' למה לי אא"ב מדאורייתא יקשה בקצרה כו' אלא משום דא"כ בלא שמואל לא ניחא:

בתוס' בד"ה ואבוה כו'. לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם דרשינן לא תלקט לעני:

תד"ה חצר. דהיינו כשהיא בצד חצירה כו'. כצ"ל:

תד"ה אא"ב. וי"ל דמסתמא ל"פ ר"י כו'. עי' מהרש"א ולעד"נ דר"ל דודאי עיקר הדין היה מקובל דיש חילוק בין בן לבן ואין חולק עליו אלא דפליגי בזה דרבנן סברי דהחילוק הוא בין קטן לגדול ולר"י החילוק הוא בין סמוך לשא"ס עש"א ולשמואל משמע דקטן דמתניתין פי' כקטן דעלמא דהיינו בשנים וזה שכתבו התוס' דמסתמא ל"פ כו' יד בן כיד אביו ולא נקטו יד קטן כלישנא דמתניתין:

תוס' ד"ה ואמר וכו' והכא פסיק הלכה כמותו. עיין גיטין יג ע"א תוס' ד"ה והא:

בגמרא אלא א"ר אשי חצר איתרבאי וכו' גבי גט עד סוף התירוץ. ונראה דאף למאי דשנינן לעיל דעובד' דר"ג מטעם אגב הקנה להם וא"כ לפ"ז יכול להיות דבמתנה ג"כ הדין כמו במציאה דבאינה משתמרת צריך שיעמוד בצד שדהו שהרי לא מצינו שום הכרח לחלק בין מתנה למציאה אלא מעובדא דר"ג אי הוי מטעם חצר משא"כ אי הוי מטעם אגב אפ"ה לא סגי בלא שינויא דר"א דהא מ"מ קשיא מ"ש דבמתנה ומציאה סגי במשתמרת לחוד או בעומד בצד שדהו לחוד ובגט בעינן דוקא תרתי משתמרת ועומד וכו' כדאיתא פרק הזורק אע"כ כדר' אשי ונ"ל שהיא שיטת הרי"ף שהשמיט לדר' פפא שחילק בין מתנה למציאה דאף על גב דבתראה הוא הא איתותב וממאי דאסיק ר' אשי אין ראיה כדכתיבנא דקאי גם לשינויא קמא ואדרבה מדקאמר אלא אר"א משמע דליתא לדר"פ אח"ז מצאתי בב"י ח"מ סימן רמ"ג שכ"כ בשם הר"ן ע"ש. אלא דלשיטתו קשיא לי ואכתבנו בסמוך ולשיטה זו צ"ל שמה שמזכיר ר"א טעמא דשליחות היינו לענין משתמרת ואינו עומד בצדה דא"כ לא הוי כידה דידה סמוכה לה כדאיתא פרק הזורק מש"ה קאמר דאפ"ה קני משום שליחות בממון משא"כ בגיטין כמ"ש בתחילת הסוגיא ומצאתי כן ברא"ש אבל באינה משתמרת לא הוי שליחות אלא אי עומד בצדה מהני משום ידה ואפ"ה לא מהני בגיטין והטעם נראה לי כמ"ש הב"י בטור א"ח סימן קל"ט דאף על גב שעומדת בצדה זמנין שאין הגט משתמר אפילו לדעתה וא"כ לא דמי לידה. אמנם כן שיטת רש"י ותוספות דלמסקנא דרב אשי נמי מחלק בין מציאה למתנה משום טעמא דדעת אחרת מקנה כדר"פ אלא דמלשון רש"י שכתב דבמציאה ליכא לרבויי משליחות כיון דליכא לא דעת שליח ולא דעת משלח משמע לכאורה דבכל ענין לא שייך במציאה שליחות דחצר אלא מטעם יד קונה ויש לתמוה דא"כ במשתמרת ואינו עומד בצדה אמאי קונה במציאה כדאמרינן לעיל בכמה דוכתי בפשיטות ואמאי אי מטעם שליחות הא אמרת דלא שייך במציאה ואי משום ידה הא אמרינן מה ידה בסמוכה וראיתי שהנ"י בשם הר"ן הקשה כן ותירץ הר"ן דחצר המשתמרת נפקא שפיר מידה דה"ל כאילו ידה ארוכה והא דלא מהני בגיטין משום דחוב הוא לה ע"ש באריכות. ולפ"ז צ"ל דהא דמזכיר רב אשי ולא גרע משליחות היינו לענין מתנה דוקא דאפילו אינה משתמרת ואינו עומד בצדה ואפ"ה קני מדין שליחות דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה ה"ל שליח לדעת המקנה משא"כ במציאה והכי דייק לישנא דרש"י וז"ל בד"ה גבי מתנה וכו' אבל חצר ליכא דעת שליח וכו' הלכך בעינן דעת אחרת מקנה עכ"ל. והדבר ברור שכיון בזה למ"ש ובחנם הגיה מהרש"א ע"ש. מיהו דברי הר"ן לא ברורין לי דאיך אפשר לומר דחצר משתמרת מידה אתרבאי ומש"ה מהני אפילו ברחוק ממנו דהא בהדיא דרשינן בפר' הזורק מה ידה בסמוכה וכן מ"ש דהא דלא מהני משתמרת בגיטין היינו משום דחוב הוא לה לכך לא הוי כידה לא משמע כן בשמעתין אלא דוקא מטעמא דשליחות שייך לחלק בין זכות לחובה משא"כ מטעם ידה לא שייך לחלק והכי מסתברא וע"ק שהרי הר"ן סובר כשיטת הרי"ף כמ"ש בסמוך דמתנה שוה למציאה ולא ס"ל לחלק בטעמא דדעת אחרת מקנה וא"כ לאיזה צורך הזכיר רב אשי בדבריו ולא גרע משליחות אלא בקצרה ה"ל לחלק בין זכות לחובה. וראיתי שהש"ך הרגיש בקושיא זו בסי' רמ"ג דדברי הר"ן קשיין אהדדי אלא דמ"מ העלה כדברי הר"ן וכתב לפרש דהא דאמרינן ולא גרע משליחות לאו מטעמא דשליחות איירי אלא שבא לומר דידה גופא דינו כשליחות דלא מהני שלא בפניו כיון שהוא לחובתה ולא כפרש"י ותוספות וש"פ אלא דגם בזה לא נ"ל דבריו חדא דלישנא דלא גרע משליחות לא משמע כן ואדרבא ה"ל למימר נהי דאיתרבאי משום יד לא עדיף משליחות ועוד דאכתי קשה אליביה אמאי קנה במשתמרת ואינו עומד משום ידה דהא בהדיא דרשינן מה ידה בסמוכה וליכא למימר דה"ק דלענין זה לא ילפינן ממון מגט אלא אמרינן דדוקא גבי גט בעי קרא סמוכה כיון דחוב הוא לה משא"כ בממון הא ליתא דהא זכיה בממון בחצירו נפקא לן מקרא דאם המצא תמצא לעיל בברייתא והתם גופא בידה כתב ושייך נמי למידרש מה ידה בסמוכה. ובאמת ראיתי בסמ"ע שהביא דרשא דהמצא תמצא לענין קניה דחצר וכתב הש"ך שאינו נכון ולא ידעתי למה כיון דברייתא ערוכה היא לעיל ואדרבא יותר איכא למילף ממון מממון לכך נראה לי עיקר כמ"ש דחצר המשתמרת אתרבאי משום שליחות ומשום הכי מהני אף אם אינו עומד בצדה כמ"ש בתחילת הסוגיא בטוב טעם ומצאתיו בל' הרא"ש ומש"ה לא מהני בגיטין כיון דלא שייך שם לרבויי משליחות אבל באינה משתמרת לא שייך לרבויי משום שליחות גבי מציאה אלא משום ידה ובכה"ג דרשינן מה ידה בסמוכה ובעינן עומד בצדה וכן בממון גופא אהני דרשא דידה דבעינן סמוכה כל היכא שצריך לטעם יד והיינו באינה משתמרת דוקא (אבל במתנה אפי' באינה משתמרת הוי משום שליחות כיון דדעת אחרת מקנה והיינו לשיטת רש"י ותוס' אבל לרי"ף ורמב"ם שוה מתנה למציאה) והא דמשמע לעיל דלענין יד ליכא ילפותא בממון גופא אלא דילפינן מציאה מגיטין היינו משום דאי לאו קרא דגיטין ה"א דלעולם לא מרבינן אלא מטעם שליחות והיינו במשתמר ואפ"ה מצריך קרא דבעי' נמי סמוך לו דומיא דידו והיינו מגזירת הכתוב אבל כיון דגלי רחמנא האי ריבויא דחצר בגט והתם ע"כ לא שייך לרבויי מטעם שליחות כיון דחוב הוא לה או כמ"ש רש"י לעיל דף י' בד"ה ת"ל ונתן אע"כ דמשום ידה אתרבאי וא"כ ממילא ילפינן דלענין ממון שייך נמי טעמא דידה והיינו היכא שצריך לטעם יד כגון באינו משתמר בעינן דומיא דידו בסמוך לו אבל במשתמר דקניא מטעמא דשליחות כיון שהוא לזכותו ממילא לא בעינן שיעמוד בצדו אלא מהני אפילו ברחוק כמו בכל שליח דעלמא כנ"ל לענ"ד נכון ובזה נתיישב הכל ונראה שהיא שיטת התוספות בד"ה חצר משום יד למעיין בצדק ישפוט ואפשר דרש"י נמי ס"ל כן אלא דלא איירי כאן מחצר המשתמרת כיון דעיקר סוגיא דהכא באינה משתמרת איירי ומש"ה כתב דלא שייך במציאה אבל במשתמרת אה"נ דמהני אפילו במציאה דבכה"ג הוי שפיר שליח לדעת הבעלים כיון שסומכים על זה החצר ודעתם על כל מה שיבא לתוכו שיהא משתמר בתוכו בלעדו כמו שסומך על השליח כ"ז נ"ל ברור בעז"ה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בגמרא למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא וכו' ויש לדקדק מהיכן פשיטא ליה דלמא לעולם סבר שמואל דאית ליה זכיה מדאורייתא ותקנת חכמים היא לאידך גיסא שיזכה לאביו מטעמא דמריצה לאביו ולכאורה היה נראה דכיון דשמואל טעמא קאמר שמריצה אצל אביו אם כן לצורך אביו הגביה כפרש"י א"כ לא שייך לומר שזכיית אביו היא מדרבנן דמדאורייתא נמי יש להיות הדין כן למאי דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומדקאמר שמואל מפני מה אמרו משמע שהוא מדרבנן ועוד דאף אי סבר שמואל דמדאורייתא איירי אפ"ה מקשה שפיר אי ס"ד דמדאורייתא לאבוה הוי ולא לנפשיה א"כ אמאי מלקט בנו אחריו ואבוה עשיר הוא אע"כ הא דקאמר שמואל שהיא מדרבנן היינו משום דמדאורייתא לית ליה לקטן זכיה כלל אפילו לנפשיה ומכ"ש אם הגביה אדעתיה דאבוה דכיון דאיהו לא קני לאחריני מי מצי למיקני אבל לאחר שתקנו לו חכמים זכיה לנפשיה משום דרכי שלום תקנו ג"כ שיהיה לאביו כיון דלצורכו הגביהו והו"ל מגביה מציאה לחבירו דקני חבירו משום דמגו דזכי לנפשיה וה"נ דכוותיה אלא דלפ"ז קשיא לי למאי דאמרינן בסמוך שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס"ל אלא כר"י וא"כ לפ"ז סובר שמואל דרבנן ור"י בתרתי פליגי דר"י סבר דקטן זוכה לנפשיה מדאורייתא ורבנן סברי דאינו זוכה מדאורייתא ופליגי נמי בזכיית אביו דר"י סובר דע"כ אבוה מיניה קא זכי מדרבנן ורבנן סברי דתחילת תקנת חכמים שיזכה אביו דמה"ט אמרו שאינו מלקט אחריו דאבוה עשיר הוא וסתמא דמתני' דהכא נמי כרבנן דהתם ס"ל ומי דחקו לשמואל לכל זה ואמאי לא קאמר שמואל דרבנן מודו לר"י דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אבל בדינא דאורייתא גופא פליגי דר"י סובר שזוכה לעצמו מדאורייתא אלא מדרבנן זכי אבוה מיניה ורבנן סברי דמדאורייתא זוכה לאביו כיון שמגביה לצרכו ומש"ה לא ילקט אחריו והיינו נמי טעמא דמתני' דמציאת הבן לאביו מדאורייתא משום דלצרכו הגביה אם לא שנא' דלמסקנא דשמואל טעמא דתנא דידן קאמר היינו דמדאורייתא הוי לאבוה דלצורך אביו הגביה והא דקאמר מפני מה אמרו אדין תורה קאי והא דמקשה הש"ס בפשיטות לעיל למימרא היינו כמ"ש דעיקר הקושיא למימרא דקאמר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא אלא דמדאורייתא הוי לאבוה וזה דוחק דא"כ למה הזכיר המקשה בדבריו מדאורייתא אע"כ דקשיא ליה נמי אהא דקאמר מפני מה אמרו דמשמע דהוי מדרבנן ותרתי קשיא ליה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא לפי המסקנא דטעמא דתנא דידן קאמר היא גופא קשה אכתי דלמא תנא דידן סבר מדאורייתא ואף דיש ליישב דלא מצי למימר דכ"ע סברי דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא דא"כ האי מתני' דקטן זוכה מפני דרכי שלום אמאן תרמיי' ואע"ג דמשמע דמאן דמשני שמואל טעמא דתנא דידן וכו' לא סלקא אדעתייה מהאי מתני' דדרכי שלום דא"כ תקשי ליה מדר"י גופא כמו שמקשה הש"ס באמת אפשר דודאי ידע שפיר מהאי מתני' אלא דלא ידע האי דקאמר ר"ח דלר"י הוי גזל גמור מדבריהם וס"ד דר"י מדאורייתא קאמר אלא שגם זה דוחק לכך נראה לפרש כמו שכתב הריטב"א דפשיטא ליה לתלמודא דהאי טעמא דמריצה אצל אביו לאו סברא אלימת' היא להפקיע ממון ע"י כך אי ס"ד דאית ליה זכיה מדאורייתא אע"כ דזכיית קטן גופא מדרבנן היא וא"כ בסברא מועטת זיכו בה לאב דלאו אפקועי ממונא הוא כיון שהם אמרו והם אמרו והמעיין יבחר מדעתו ודו"ק:

שם השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. ואע"ג דבפ"ה דפאה תנינן לא ישכור את הפועל ע"מ שילקט בנו אחריו התם איירי דוקא שהתנה כן בשעת השכירות ומטעמא אחרינא הוא משום דמחמת זה התנאי הפועל משכיר עצמו בזול ונמצא זה פורע חובו מדמי עניים ע"ש אבל כשלא התנה מתחילה לא איירי התם אלא הכא בבריית' ודו"ק:

שם ר' יוסי אומר בין כך כו' ילקט בנו ואשתו אחריו. וקשיא לי אמאי נקט ר' יוסי אשתו כיון דלא איירי ביה ת"ק ולכולה שקלא וטריא הכא משמע דת"ק מודה באשתו דע"כ לא פליגי עליה דר"י אלא בבנו משום דסברי דלית ליה זכיה לנפשיה אלא תחילת זכייתו לאביו אבל באשתו דודאי אית לה זכיה גמורה מדאורייתא ומדרבנן אלא דבעלה מינה דידה קא זכי משום איבה וא"כ בכה"ג חכמים נמי מודים ובשלמא לר"י לקמן דאית ליה דבכל דוכתי דאיירי חכמים מדין בנו קטן היינו אפילו גדול וסמוך על שולחנו של אב וא"כ בפועל מסתמא איירי נמי בכה"ג ואפ"ה סברי רבנן דלא ילקט בכל ענין ואף ע"ג דבנו הגדול הסמוך על שולחנו אית ליה זכיה גמורה מדאורייתא ואבוה מיניה דידיה קא זכי אלא ע"כ דטעמייהו דרבנן דאפילו בכה"ג לא ילקט כיון דסוף סוף אתי לידיה דפועל וא"כ משמע דמה"ט גופא אסרי רבנן נמי באשתו מש"ה פליג ר"י נמי באשתו אבל אליבא דשמואל דלית ליה האי סברא ולדידיה לא איירי רבנן בפועל אלא מבנו הקטן ומשמע בשמעתין דטעמייהו דרבנן משום דלית ליה זכיה לנפשיה אלא לאביו וא"כ באשתו ודאי מודו וי"ל דאפי' לשמואל דבכל דוכתי דנקט בנו קטן אין הגדול בכלל מ"מ הכא דקתני בנו סתמא משמע דאפי' בגדול איירי אי סמוך על שולחנו וטעמייהו דרבנן דאף על גב דאליבא דשמואל לא זכה האב כלום משל בנו הגדול הסמוך על שולחנו מ"מ לא ילקט דכיון שהוא סמוך על שולחן אביו אין האב יוצא בזה ידי לקט המוטל עליו דה"ל כפורע חובו משל עניים וא"כ משמע דכ"ש באשתו וקטן אפילו אין סמוך על שולחנו לא ילקט משום דתחילת זכייתו לאביו ופליג ר"י בתרתי בין בבנו הקטן בין באשתו ודו"ק ועי' עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה אא"ב וכו' תימא ומנ"ל ודלמא אינו אלא מדרבנן ואביו לא זכה מיניה כלל עכ"ל. ואף ע"ג דאף לפ"ז נמי קשיא שפיר אדשמואל דהא קאמר שמואל בהדיא אמתני' דהכא דמציאת הבן לאביו והתם קאמר הלכה כר"י מ"מ אלישנא דגמרא קשיא להו לפי גרסתם שהיה כתוב בהם אא"ב דאורייתא אבל בגמרתינו אין בהם אלא אא"ב קטן אית ליה זכיה לנפשיה ולפ"ז מצינו לפרש בין מדאורייתא בין מדרבנן ועוד י"ל דעיקר קושית התוספ' אמאי דמקשה בסמוך וסבר ר"י כו' ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמסתמא לא פליג ר"י אכמה משניות כו' עכ"ל. וקשה דאכתי מנ"ל דסבר ר"י דאביו של קטן אפילו באינו סמוך על שולחנו זכה דומיא דמלתא דשמואל דלמא באינו סמוך פליגי רבנן ור"י דרבנן סברי דאפילו בכה"ג זכה האב משום איבה ור"י סובר דאינו זוכה אבל כל הני משניות איירי בסמוכים על שולחנו דוקא ומש"ה לא פליג ר"י וליכא למימר משום דכל הני משניות משמע אליבא דשמואל אפילו באינו סמוך כמ"ש התוספ' בסמוך דא"כ השתא נמי פליג ר"י כמו שהקשה מהרש"א וי"ל דע"כ משמע דר"י פליג אפי' בסמוך על שולחנו מדנקט דומיא דאשתו והתם ע"כ בסמוכה שהרי חייב במזונותיה ולפ"ז א"ש הא דנקט ר"י אשתו וק"ל:

בא"ד וי"ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו ב' זכיות עכ"ל. מהרש"א האריך בזה והביא לשון מהרש"ל שכתב דלר"י דלקמן א"ש דאין זה ב' זכיות ע"ש וכתב מהרש"א שדברי מהרש"ל אינן מבוררים לו בטעמן ולכך כתב בע"א ופליאה נשגבה בעיני מדוע נתקשה הגאון מהרש"א בדברים פשוטים כאלה שדברי מהרש"ל ברורים ונכונים ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי בהתחלת העיון בלשון התוספות וכך נ"ל פירושו דכיון שסוף תקנת חכמים היתה שמציאת הבן לאביו א"כ הפוכי מטרתא ל"ל לומר דשתי תקנות היו מעיקרא לבן ואח"כ תקנו שיזכה האב ולמה לא נאמר דתחלת התקנה שתקנו לזכיית הקטן תקנו מיד אדעתא דהכי שיזכה בה האב וליכא למימר דאה"נ דהכי הוא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא לענין לקט דכיון דתחלת הזכיה לאב אמאי ילקט עשיר הוא לכך הוכרח לתרץ דעשו את שאינו זוכה כזוכה משא"כ לר"י לקמן דלא קאי אלא אמתני' דמציאה א"כ נאמר לדידיה דבאמת חדא תקנה הוי דמעיקרא כך תקנו שמציאת הבן הסמוך על שלחן אביו א' קטן וא' גדול יהיה של אביו ולענין לקט אפ"ה סבר ר"י דילקט משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה ובר מן דין קשיא לי על לשון מהרש"א שתימא בעיניו לומר דאליבא דר"י נמי צ"ל דעשו את שאינו זוכה כזוכה וזה דבר ברור דקושטא דמלתא הכי הוא דאית ליה לר' יוסי עשו את שאינו זוכה כזוכה כמ"ש התוספ' לעיל מסוגיא דגיטין ודבכורות ואנו אין לנו לזוז מפי' מהרש"ל שהן הן דברי התוס' ודו"ק:

בפרש"י בד"ה וליה לא ס"ל דמציאת קטן לאביו עכ"ל. כוונתו בזה ליישב קושיית התוספ' דאי ס"ד דס"ל אליבא דר"י קטן זכי מדאורייתא ואבוה מיניה קא זכי א"כ מנ"ל דתנא דמתני' נמי לא ס"ל הכי אלא ע"כ דסבר אליבא דר"י דלא זכה אביו כלל:

בתוספות בד"ה ואבוה עשיר הוא וכו' חייב בלקט עכ"ל. ויש להקשות דא"כ אכתי היאך יוצא בזה ידי חובת לקט במה שנותן לאשתו ובניו הסמוכים על שלחנו דנמצא זה פורע חובו משל עניים וא"ת דאפ"ה שרי א"כ אמאי לא אשתמיט שום תנא לאשמעינן כי האי דינא בבע"ה גופא שרשאי ליתן הלקט לבנו הגדול הסמוך על שולחנו והוא עני מיהו למאי דמסקינן דטעמא משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה א"כ א"ש וכדמסיק משום דעניים גופייהו ניחא להו וזה הטעם לא שייך בבע"ה אבל למאי דס"ד עכשיו ודאי קשה וצ"ע ודו"ק:

בגמרא וסבר ר"י דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא כו' אשקלא וטריא דלעיל קאי דדייק בשמעתין דלר"י אית ליה זכייה מדאורייתא כמ"ש התוספ' בד"ה אא"ב ועי"ל דבלא סוגיא דשמעתין ומימרא דשמואל היה אפשר לומר דר"י אית ליה שפיר דזכיית קטן מדרבנן ולאביו תקנוהו והא דאמר ילקט היינו דוקא בקטן שאינו סמוך על שלחן אביו וסובר דבכה"ג לא זכה האב כלל כר"י לקמן א"נ דר"י איירי בגדול הסמוך כו' דאף ע"ג שזוכה האב כר' יוחנן לקמן אפ"ה מלקט כיון דאית ליה זכיה מדאורייתא ואבוה מיניה קא זכי אבל לשמואל דלא איכפת ליה בין סמוך לשאינו סמוך אלא בין קטן לגדול א"כ מקשה שפיר ודו"ק:

שם וא"ר חסדא גזל גמור מדבריהם. ואף לפמ"ש בסמוך דקושית הש"ס דסובר ר"י קאי דוקא אדשמואל אפ"ה לא שייך להקשות דלמא שמואל לא סבר לה לדר"ח אלא סובר דלר"י גזל גמור מדאורייתא דע"כ דברי ר"ח ממקומו הוא מוכרע מדנקט חש"ו בחדא בבא ובחרש ושוטה פשיטא לן בכולי תלמודא דאית להו שום זכיה מדאורייתא וק"ל ואגב גררא ראיתי להזכיר מ"ש הש"ך בח"מ סי' רמ"ג ס"ק ו' וז"ל והאריך שם דמה שאמרו מציאת קטן אינו אלא משום דרכי שלום היינו בקטן שאין בו דעת אבל בשיש בו דעת שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו קונה קנין גמור וכתב כן בשם הירושלמי וכתב עוד וז"ל ואין להקשות א"כ מאי פריך בפ"ק דמציעא וסבר ר"י כו' לישני דהא דקאמר ר"י קטן אית ליה זכייה היינו כשהגיע לצרור וזורקו כו' לק"מ דא"כ היאך פליגי רבנן עליה דר"י דהא קאמר בירושלמי דקטן שהגיע לזכיה זוכה במציאה אפילו לרבנן עכ"ל הש"ך ע"ש באריכות לע"ד לא משמע כן דא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי דלמא ר"י לא איירי אלא בקטן שהגיע לזכיה ואפ"ה ס"ל לרבנן דלא ילקט אחריו דאף על גב דאית ליה זכיה מדאורייתא כיון דסוף סוף הדר אבוה וזכי מיניה וכן משמע להדיא בשמעתין אליבא דר"י דאוקי מתני' דהכא אפי' בגדול הסמוך על שלחן אביו דינו כקטן וה"ה בלקט נמי ובכל דוכתי דאיירי בקטן היינו אפי' גדול וסמוך על שולחנו וא"כ חזינן דאף על גב דבנו גדול אית ליה זכיה מדאורייתא אפ"ה ס"ל לא ילקט כיון דסוף אתי לידיה דפועל גופא וכן מוכח ג"כ ממאי דמשמע דפליגי רבנן נמי באשתו של פועל אע"ג דאית לה זכיה מדאורייתא וא"כ מדלא משני הכי משמע דליתא לדברי הש"ך ומה שהביא מהירושלמי יתבאר במס' גיטין פ' התקבל אי"ה וחפץ ה' בידינו יצליח להגיע לשם ודו"ק ועמ"ש בזה ג"כ בפ' השולח דף ט':

גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לו לאדם שלא בפניו. ושלא מדעתו דאנן סהדי דניחא ליה שתהא שלוחו הלכך כי ליתיה בצד חצרו דליכא לדמויי לידה דאינה סמוכה לה תיפוק לה זכייתה משליחותה כי היכי דשלוחו זוכה לו שלא בפניו חצרו נמי זוכה לו שלא בפניו ומיהו גבי מציאה כי ליתיה גבה דלא נפקא זכייתה משום יד ליכא לרבויי משליחות דגבי שליחות איכא דעת השולח או דעת שליח אבל חצר ליכא לא דעת שולח ולא דעת שליח הלכך בעינן דעת אחרת מקנה אותו: זרק ארנקי. והפקירו לכל הקודם: שאין סופו לנוח. בתוך האויר: כמונח דמי. וקנאו בעל הבית הראשון או לאו כמונח דמי להכי בעי אויר שאין סופו לנוח בתוך הבית כמונח דמי דאילו אויר שהיה סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאפילו קדם איש אחר וקלטה בתוך האויר לא קנה דמשנכנס לאויר קנאו בעל הבית דתנן במסכת גיטין (דף עט.) היתה עומדת בראש הגג וזרק לה גט כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת הוא למעלה והיא למטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת: ואינו מגיען. אלמא מתגלגלים ויוצאין הן ואין סופן לנוח וקאמר דקנה ליה שדהו: מתני' מציאת בנו ובתו הקטנים כו'. בנו קטן בגמרא מפרש מ''ט בתו הקטנה בכתובות (דף מו:) ילפינן לה מקראי דקטנה ואף נערה כל שבח נעוריה לאביה: מציאת עבדו ושפחתו הכנענים שלו. שהרי גופו קנוי לו עולמית כדכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם וכו': מציאת אשתו. רבנן תקינו ליה משום איבה: מציאת עבדו ושפחתו העברים. בגמ' פריך לא יהא אלא פועל דאמרינן לעיל (דף י.) מציאתו לבעל הבית: גמ' מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו. בשלמא בתו ואשתו טעמא מפרש להו במקומן בכתובות אלא בנו טעמא מאי: מריצה אצל אביו. הלכך כשמגביה לצורך אביו הגביהה: ילקט בנו אחריו. מותר לבנו של פועל אם עני הוא ללקוט אחר אביו לקט הנושר אבל אם קבל הפועל את השדה למחצה לשליש ולרביע עשיר הוא והרי הוא כבעל הבית בשדה זה ולא ילקט בנו אחריו לפי שלקט בנו לאביו: בין כך ובין כך כו'. דאם האב עשיר הבן עני וזוכה לעצמו: טעמא דתנא דידן קאמר. מפני מה אמרו מציאת קטן לאביו: וליה לא ס''ל. דמציאת קטן לאביו: מדבריהם. מפני דרכי שלום: ונפקא מינה. מדר' יוסי הא אתא לאשמועינן דהחמירו חכמים בתקנתן כגזל גמור להוציאו בדיינין וכיון דמדאורייתא לית ליה זכייה נמצא אביו גוזל את העניים: אלא אמר אביי. רבי יוסי נמי כתנא דידן ס''ל דקטן לית ליה זכייה וגבי לקט היינו טעם דכיון דיש לו לפועל זה בנים ואשה עניים עצמן מייאשי מלקט שלה לפיכך עשאוה כשדה שהלכו בו הנמושות דתנן (פיאה פ''ח מ''א) מאימתי כל אדם מותרין בלקט משילכו בו הנמושות לקוטי בתר לקוטי דמההיא שעתא מסחו עניים דעתייהו מיניה והכא נמי מסחו דעתייהו כו':

חצר משום יד אתרבאי ולכך כי הוי דומיא דיד דהיינו כשהוא . בצד חצרו קונה אפילו בע''כ או אפילו קטנה בידה וכשאינה סמוכה לחצרה דלא הוי דומיא דיד לא תימא כי היכי דאין לו דין יד הכי נמי אין לו דין שליחות אלא לא גרע משליחות ובמידי דזכות כמו מתנה קנה ואפילו אינו עומד בצד חצרו ואפילו אינה משתמרת ובמציאה דאין דעת אחרת מקנה אותה בעינן משתמרת ובגט דחוב הוא לה אפילו במשתמרת אינה מתגרשת דלא עדיפא משליחות דאין חבין לאדם שלא בפניו: ויצא בפתח אחר. ל''ג ואפקריה דהא חשיב ליה דעת אחרת מקנה אותו דמייתי ראיה ממתנה ואי אפקריה אם כן מיד כשיצא הארנקי מידו היה הפקר ובשעת זכייה ליכא דעת אחרת אלא ל''ג ואפקריה ולעולם היא שלו עד שיזכה בה אחר: ואמר שמואל הלכה כרבי יוסי . תימה דבפ' כל הגט (גיטין דף ל. ושם ד''ה כיחידאה) לא בעי שמואל לאוקמי מתניתין דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי [להיות מפריש עליהן מחלקן] כרבי יוסי דכיחידאה לא מוקמינן והכא פסיק הלכה כמותו וי''ל דדוקא הכא גבי לקט פסיק כוותיה מהאי טעמא דמסתמא עניים גופייהו ניחא להו כו' והא דאוקמי בפרק כל הגט (שם) כרבי יוסי היינו רבי יוסי דפ' הלוקח עובר פרתו (בכורות דף יח. ושם ד''ה עשו) דאמר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ומפרש טעמא בגמ' משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה דהוי דומיא דהמלוה מעות דהוו חליפין ביד כהן דהיינו מעות ועשו כאילו זכה במעשר עצמו והא דקרי ליה יחידאה אע''ג דבבכורות לא פליג אלא ר''מ מ''מ רבנן דפליגי עליה הכא גבי לקט כ''ש דפליגי עליה התם גבי מתנות: אי אמרת בשלמא דאורייתא. תימה מנ''ל דלר' יוסי קטן זוכה מן התורה וכן בסמוך דפריך וסבר רבי יוסי מציאת קטן דאורייתא ומנ''ל ודלמא אינה אלא מדרבנן ואביו לא זכה מיניה כלל ולהכי מלקט אחריו וי''ל דמסתמא לא פליג ר' יוסי אכמה משניות דפרקין ודפרק חלון (עירובין דף עט: ושם) ודמסכת מעשר שני (פ''ד מ''ד) דמייתי בפרק התקבל (גיטין דף סה. ושם) דלכולהו משניות יד בן כיד אביו וא''ת ונימא לעולם זכי לנפשיה מדרבנן ובתר הכי זכי אבוה מיניה משום איבה ומשום הכי מלקט וי''ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו שתי זכיות שיזכה הבן קודם ואח''כ יזכה האב ממנו אלא אי מדרבנן הוא בשעת זכיית הבן בא לו זכיית האב משום דבשעת הגבהה לוקחה להריצה לאביו אלא ודאי זכה לנפשיה מדאורייתא ואבוה זכה מיניה משום איבה שסמוך על שלחנו: ואבוה עשיר הוא. לאו דוקא עשיר אלא כלומר כיון שיש לו חלק בשדה חייב בלקט כדדרשינן לר''א פ''ק דגיטין (דף יב. ושם) לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו ולרבנן נמי או נפקא להו מקרא אחרינא או תרתי ש''מ: שמואל טעמא דתנא דידן קאמר. וא''ת אמאי לא אוקמה בטעמא דידיה דסבר שמואל דזכי לנפשיה מדאורייתא ומדרבנן אבוה זכי מיניה משום איבה וכרבי יוסי וי''ל דקטן דקתני במתני' משמע ליה בקטן ממש ואע''פ שאינו סמוך על שלחנו ואילו היה זוכה לעצמו מן התורה לא היה להם לתקן שיזכה אביו כיון דליכא איבה שהרי אינו סמוך על שולחנו אלא ודאי לא זכי לנפשיה כלל אלא לאביו שבשעת הגבהה מגביה לצורך אביו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד