בבא מציעא יא ע"א

בבא מציעא יא ע"א - טקסט הדף

ילפינן מציאה מגט ומר סבר לא ילפינן מציאה מגט ואיבעית אימא בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קא מיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומר סבר לא ילפינן קטן מקטנה ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
מתני' ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום:
גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקני ליה שדהו דאמר ר' יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הני מילי בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא דתניא היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה תלמוד לומר {דברים כד-יט} ושכחת עומר בשדה בשדה ושכחת ולא בעיר הא גופא קשיא אמרת יכול לא יהא שכחה אלמא הוי שכחה ונסיב לה גמרא בשדה ושכחת ולא בעיר אלמא לא הוי שכחה אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אין שכחה מאי טעמא דכיון דקאי גבה הויא ליה חצרו וזכתה ליה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הויא שכחה מאי טעמא דליתיה גביה דלזכי ליה ממאי דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה נהוי שכחה ובעיר לא נהוי שכחה אמר קרא {דברים כד-יט} לא תשוב לקחתו לרבות שכחת העיר האי מיבעי ליה ללאו אם כן נימא קרא לא תקחנו מאי לא תשוב לרבות שכחת העיר ואכתי מיבעי ליה לכדתנן שלפניו אין שכחה שלאחריו יש שכחה שהוא בבל תשוב זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה כל שאינו בבל תשוב אינו שכחה אמר רב אשי אמר קרא {דברים כד-יט} יהיה לרבות שכחת העיר וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר רבה בר בר חנה והוא שעומד בצד שדהו איתיביה רבי אבא לעולא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה אמר רבן גמליאל עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

ילפינן מציאה מגט. אנו למדים את דין המציאה מגט, שכשם שלענין גט יש לקטנה חצר, כך גם לענין מציאה. ^[33]

ומר ריש לקיש סבר: לא ילפינן מציאה מגט. כי אי אפשר ללמוד ממון מאיסור, שאמנם לענין גט החצר הוא משום יד. אך לענין מציאה שהוא ענין של ממון אנו לומדים את דין החצר מדרשא אחרת של "המצא תמצא" האמור לענין גניבה, ושם יתכן שהחצר הוא משום שליחות [ובכל זאת הוצרך הכתוב להשמיענו שהגנב מתחייב גם על ידי חצירו כדי שלא נאמר אין שליח לדבר עבירה]. ^[34] ולכן קטנה, שאין לה דין שליחות, אין לה גם חצר לענין ממון. ^[35]

ואי בעית אימא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דילפינן מציאה מגט שהרי בקטנה מצינו שהתורה ריבתה במפורש שיש לה חצר לענין גט ולכן ילפינן אצלה שגם לענין מציאה יש לה חצר.

והכא בקטן קא מיפלגי. ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים רק לענין קטן האם יש לו חצר לענין מציאה.

מר רבי יוחנן סבר: ילפינן קטן מקטנה שגם לקטן יש חצר לענין מציאה.

ומר ריש לקיש סבר: לא ילפינן קטן מקטנה וקטן אין לו חצר לענין מציאה.

ואיבעית אימא: מר אמר חדא ומר אמר חדא, ריש לקיש ורבי יוחנן דיברו כל אחד בענין אחר, ולא פליגי. אין ביניהם שום מחלוקת.

ריש לקיש מדבר לענין מציאה, שאין לקטנה חצר, ורבי יוחנן מדבר לענין גט, ששם יש לקטנה חצר. או שריש לקיש מדבר לענין קטן ורבי יוחנן מדבר לענין קטנה.

מתניתין:

מי שיש לו שדה, וראה אותן, את האנשים, כשהם רצין אחר מציאה, לזכות במציאה של דבר הפקר שנמצא עתה בשדהו, או שראה אותם רצים אחר צבי שבור ברגליו, הנמצא בשדהו, ואינו יכול לברוח ממנה מחמת שנשברו רגליו, או שראה אותם רצים אחר גוזלות שלא פרחו, והם נמצאים בשדהו, ואם לא יטלום אותם האנשים הם ישארו בשדהו וישתמרו בו, ואמר בעל השדה: זכתה לי שדי!

זכתה לו שדהו בכל המציאות הללו, כיון שחצרו של אדם קונה לו את מה שבתוכה, כאשר הדבר משתמר בה.

אבל אם היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין, ואמר: זכתה לי שדי!

לא אמר כלום! לפי שאינם משתמרים בשדהו.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר שמואל: אימתי הוא קונה על ידי קנין חצר?

והוא, שעומד בצד שדהו.

ודנה הגמרא: ותקני ליה שדהו אפילו כשאינו עומד לידה?

דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו!?

ודוחה: הני מילי שקונה לו חצרו שלא מדעתו, בחצר המשתמרת מאליה, אבל חצר שאינה משתמרת מאליה, אז רק אי עומד בצד שדהו, אין. אז היא קונה לו כיון שהוא עומד בצידה ומשמרה. אבל אי לא עומד בצידה, היא לא קונה לו.

ומנא תימרא, ומנין לך לומר דחצר שאינה משתמרת מאליה, דוקא אי עומד בצד שדהו, אין, אי לא, לא!?

מכך ששנינו לענין מצות שכחה, שאם שכח אדם בשדהו עומרים, הרי הם של העניים. ואם היו לו פועלים בשדה, ושכח מהעומרים וחזר לעיר אך עדיין נשארו הפועלים כדי לסיים את המלאכה, אין זה שכחה, עד שישכחום גם הפועלים. ומאידך, אם השאיר בעל השדה עומרים כשהוא זכור מהם, וחזר לעיר, והפועלים שכחו אותם בשדה, אין זה שכחה, אלא רק משישכחם גם בעל השדה.

דתניא: אם היה עומד בעל השדה בעיר, ואומר: יודע אני שעומר שיש לי בשדה, והשארתיו בשדה מדעתי, ולא שכחתיו, אלא הפועלים שהיו צריכים להביאו, הם שכחוהו, ולכן אני מכריז ואומר: לא יהא לעומר זה דין שכחה!

יכול לא יהא שכחה, אפילו אם לאחר מכן ישכחהו גם בעל השדה?

תלמוד לומר "ושכחת עומר בשדה".

מלמד הכתוב כי דוקא השוכח עומר בשדה, אני קורא בו "ושכחת", כי רק באופן הזה יש בעומר דין שכחה, ולא קורא אני "ושכחת" בעיר! והיינו, אם בשעה שהיה בשדה הוא היה זכור מהעומר, ורק בבואו לעיר שכח ממנו, אין לעומר זה דין שכחה, אלא הרי הוא שלו, ושכחת הפועלים אינה שכחה.

ודנה הגמרא בביאור דברי הברייתא: הא גופא קשיא!

בתחילה אמרת, "יכול לא יהא שכחה?", אלמא, הוי שכחה, לכשישכחם בעל השדה.

ונסיב לה גמרא, ומאידך, ממשיכה הברייתא ודורשת מהפסוק להיפך: בשדה "ושכחת", ולא בעיר!

אלמא, אם זוכר בעל השדה את העומר בבואו מהשדה לעיר, ורק הפועלים שנשארו בשדה שכחוהו, שוב לא הוי שכחה גם לאחר שישכחם בעל השדה!

אלא, לאו, בהכרח, הכי קאמר התנא בברייתא:

רק בהיות הבעלים בשדה, והיתה השכחה שלהם בגדר "שכוח מעיקרו", שהם שכחוהו תחילה, ולאחר ששבו לעיר שכחוהו הפועלים שנשארו בשדה, רק אז הוי שכחה.

אבל אם היתה השכחה בגדר של "זכור ולבסוף שכוח", שהבעלים לא שכחוהו בשעה שחזרו אל העיר, אלא הפועלים שנשארו בשדה הם שכחוהו, ורק לאחר מכן חזרו הבעלים ושכחוהו, אז אין זה שכחה לעולם, כיון שאין דין שכחה נוהג אלא אם שכחוהו הבעלים בעזבם את השדה, ולא אם שכחוהו לאחר ששבו לעיר.

ועתה מדייקת הגמרא: מאי טעמא יש לחלק בין שכוח בשדה ובין שכוח בעיר?

דכיון דקאי גבה, כיון שהבעלים עומדים בצד השדה הויא ליה חצרו הקונה לו, וזכתה ליה, בשכחה. ^[36]

אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוח, הויא שכחה.

מאי טעמא? דליתיה גביה דלזכי ליה.

ומוכח שבשדה שאינה משתמרת קונה רק בעומד בצד שדהו.

ותמהה הגמרא: ממאי? דלמא גזירת הכתוב היא, דבשדה נהוי שכחה, ובעיר לא נהוי שכחה!? ומתרצת: לא יתכן לומר כך, כי אמר קרא "לא תשוב לקחתו", לרבות שכחת העיר.

ותמהה הגמרא: האי מיבעי ליה, יש צורך בדברי הכתוב הזה ללאו! להשמיענו את האיסור לקחת את השכחה לעצמו, ואינו מיותר לדרוש ממנו.

ומתרצת: אם כן, נימא קרא "לא תקחנו".

מאי "לא תשוב"? - לרבות שכחת העיר.

ואכתי מיבעי ליה להאי קרא לכדתנן: שכחה שלפניו, דהיינו, שבלים ששכח לקצרם משום שעדין לא הגיע אליהם לקוצרם, אין שכחה, אלא רק שבלים ששכח לקוצרם ועבר עליהם בשכחתו, ועתה הם שבלים שכוחים שלאחריו, יש שכחה, שהוא בבל תשוב.

זה הכלל: כל שהוא בבל תשוב, שכחה. כל שאינו בבל תשוב, אינו שכחה. אמר רב אשי: אמר קרא "יהיה", לרבות שכחת העיר!

וכן אמר עולא: והוא שעומד בצד שדהו.

וכן אמר רבה בר בר חנה: והוא שעומד בצד שדהו.

איתיביה רבי אבא לעולא: תנן במסכת מעשר שני [ה ט]: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ונזכר רבן גמליאל שיש לו בבית פירות טבל שלא עישר אותם, וחשש שמא יאכלו בני ביתו מהפירות הללו מתוך הנחה שהם מעושרים, שהרי "חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן". לפיכך מיהר רבן גמליאל לעשרם בעודו בספינה. ^[1]

וכך עשה: אמר רבן גמליאל: עישור שאני עתיד למוד, עשירית מהפירות שאני עתיד למדוד, ולהפריש בתור מעשר ראשון, הרי הוא נתון ליהושע בר חנניא, שהיה אתו בספינה, והוא לוי שנותנים לו מעשר ראשון.

הערות

^[33] הילפותא אינה אלא מדרבנן, שהרי כל זכיית הקטן במציאה אינה אלא מדרבנן כמבואר לקמן [יב א]. תוס' ד"ה ילפינן.

^[34] כך פירש רש"י. והקשה הרע"א: אם מסברא לא ידענו שבחצר לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה מפני הטעמים של "לאו בר חיובא" או "אי בעי עביד", אם כן, מנין לנו באמת שחצר של גניבה היא משום שליחות? דלמא משום ידו הוא?

^[35] הקשה בקצות החשן [רמג יא]: אף שחצר הוא משום שליחות הרי בשליחות גופא היכן שהדבר הוא זכות אנו אומרים זכין לקטן ולמה לא יזכה החצר לקטן את המציאה כמו שהוא זוכה לגדול שלא מדעתו כיון שהוא זכות לו? [ובשלמא לפי השיטות שזכין לקטן אינו אלא מדרבנן, יש לומר שרבנן לא תיקנו זכיה לקטן בחצר אבל לסוברים שהוא מדאורייתא קשה, שאין לך זכות גדול ממציאה ומתנה ולמה לא יקנה לו חצירו?] ותירץ על פי שיטת הראב"ד שרק כשדעת אחרת מקנה אותו אמרו שזכין לקטן כגון במתנה או כשגדול מגביה מציאה לקטן אבל בחצר שאין דעת אחרת מקנה אי אפשר לזכות לקטן.

^[36] הר"ן מבאר, שכל עוד לא התחילה השכחה, לא יתכן ששדהו תזכה לו בדבר שהוא שלו לחלוטין כדי למנוע את השכחה העתידה. אבל אם התחילה שכחתו, הרי למרות שלא חל על העומר דין שכחה מוחלט, שהרי עדיין לא שכחוהו הפועלים, בכל זאת כבר יכולה שדהו לזכות לו מדין קנין חצר, כדי שלא תחול השכחה בשכחת הפועלים לאחר מכן.

^[1] כך הביאו תוס' בשם רש"י בקידושין. והקשו עליו ש"חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן" נאמרה רק בחבר שמת או כשהולך מביתו לימים רבים. [ורבן גמליאל ודאי לא הלך לזמן רב שאחרת היה מעשר לפני יציאתו מביתו שהרי חזקה על חבר וכו'] ? ועוד, שאם כל מטרתו של רבן גמליאל לא היתה אלא להציל את בני ביתו מאיסור אכילת טבל, אם כן לשם מה הוצרך להקנות את המעשרות לחבריו בספינה, והלא די בכך שיקרא לפירות שם מעשר כדי שיפקע מהם איסור טבל? [בפני יהושע בקידושין תירץ על זה שהמפריש מעשרותיו ולא נתנם לכהן וללוי עובר בבל תאחר. ולכן הזדרז רבן גמליאל ליתנם לכהן וללוי]. ועוד הקשו תוס' שהרי לא קרא עליהם שם מעשר כלל. שלא אמר "עשרה יהא מעשר ראשון" אלא אמר שהמעשר יהא נתון ליהושע? ולכן פירשו התוס' שרבן גמליאל אכן כבר הפריש את המעשרות בביתו אלא שאותה שנה היתה שנת ביעור המעשרות. שבשנה הרביעית והשביעית במנין שנות השמיטה חייב אדם בערב פסח לבער את כל המעשרות שברשותו וליתנם לכהן וללוי. ולכן הוצרך רבן גמליאל להוציא את המעשרות שברשותו מתחת ידו וליתנם לכהן וללוי. ועוד כתבו שמה שלא הזכיר רבן גמליאל בדבריו תרומה גדולה משום שקל להפרישה שחטה אחת פוטרת את הכרי ומסתמא קודם שנסע הפריש תרומה גדולה ונתנה לכהן. ועוד שמשמע בירושלמי שהפירות היו עתה בביתו של רבן גמליאל. ואילו תרומה גדולה הדרך להפרישה בעודה בשדה מיד אחר המירוח. תוס' ד"ה עישור.

ילפינן [למדים אנו] מציאה מגט, ומר סבר [וחכם זה סבור]: שלא ילפינן [לומדים אנו] מציאה מגט, ובכל מקרה יש לחצר דין לעצמו.

ואיבעית אימא: [ואם תרצה אמור] כך: בקטנה כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] דילפינן [שלומדים אנו] מציאה מגט, וכיון שחצירה משום ידה לענין גט, כן היא גם לענין מציאה וקנין. והכא [ואולם כאן] בדינו של קטן קא מיפלגי [נחלקו],

מר סבר [חכם זה סבור] כי ילפינן [לומדים אנו] קטן מקטנה, שלכאורה אין כל הבדל ביניהם בהלכה. ומר סבר [וחכם זה סבור] שלא ילפינן [לומדים אנו] קטן מקטנה, אלא קטנה שנתרבה בה דין חצר בגט — יש לה דין חצר למציאה, ואילו בקטן לא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמעיקר הדבר אין כאן מחלוקת, אלא מר [חכם זה], אחד מהם אמר חדא [הלכה אחת] שיש חצר לענין גט לקטנה, ומר [וחכם זה], האחר, אמר חדא [דבר אחד, אחר] לענין מציאה ולא פליגי [ואינם חלוקים] כלל.

א משנה עמד בעל שדה וראה אותם אנשים רצין אחר מציאה, כגון שרודפים אחר צבי שבור (שרגלו שבורה) שאינו יכול לרוץ היטב, או אחר גוזלות שלא פרחו עדיין וניתנים להיתפס בנקל, ואמר: "זכתה לי שדי במציאה זו "— זכתה לו, אם כי אנשים אחרים הם שהיו רודפים אחרי הצבי או הגוזלות. ואולם אם היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין (מתעופפים), ואמר "זכתה לי בהם שדי" — לא אמר כלום, שאין חצירו יכולה לקנות לו דבר שאינו נשאר בה מעצמו.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: זכות קנין זו שאמרנו במשנה הוא דווקא באופן שעומד באותה שעה בצד שדהו, ומכיון שכן הרי זו חצר המשתמרת.

ומקשים: ותקני ליה [ושתקנה לו] שדהו עצמה אף בלא שיאמר במפורש, שהרי אמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו!

ומסבירים: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בחצר המשתמרת, שהדברים הנמצאים בה משתמרים בעצמם שם, אבל בחצר שאינה משתמרת, אי [אם] עומד הזוכה בצד שדהו — אין [כן], קנה, אי [ואם] לא — לא קנה.

ומוסיפים: ומנא תימרא [ומניין תאמר] שחצר שאינה משתמרת, אי [אם] עומד בצד שדהו — אין [כן] קנה, אי [ואם] לא עומד בצידה — לא קנה?

— דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היה בעל הבית עומד בעיר ואומר: "יודע אני שעומר שיש לי בשדה אחר שאני הנחתיו שם מתוך כוונה שהפועלים יביאוהו והפועלים הם ששכחוהו ואולם אני זוכר אותו ולא יהא שכחה, ולא יהא שייך לעניים, יכול לא יהא בו דין שכחה — תלמוד לומר: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט), וכך יש לדייק מן הכתוב: בשדה ושכחת — ולא בעיר.

מתחילה מבררים את לשון הברייתא הזו לגופה, שהרי הא גופא קשיא [זו עצמה קשה]: שכן אמרת [אומר אתה] יכול לא יהא שכחה — אלמא [מכאן] שהתנא רוצה להוכיח כי בכל זאת הוי [הריהי] שכחה, ונסיב לה תלמודא [ומביא את הלימוד] "בשדה ושכחת" ולא בעיר, אלמא [מכאן] כי לא הוי [אין זה] שכחה, בניגוד להנחה הראשונה!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], שכך יש להבחין: אם היה הדבר בשדה — שכוח מעיקרו הוי [הריהו] שכחה, אבל זכור ולבסוף שכוח, אין קרוי שכחה, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכיון דקאי גבה [שעומד לידה] הויא ליה [הרי זו] חצרו וזכתה ליה [לו] בעומר שזכר.

אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוח — הויא [הרי זו] שכחה. ומסתבר, כי מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דליתיה גביה דלזכי ליה [שאינו שם כדי שתזכה לו חצרו].

ומקשים: ממאי [ממה, מניין יודע אתה שזהו הטעם?] דלמא [שמא] גזירת הכתוב היא, שבשדה נהוי [תהא] זו שכחה ובעיר לא נהוי [תהיה] זו שכחה ולא מחמת דיני הקניינים?!

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט), לרבות שכחת העיר. הרי שגם שכחת העיר קרויה שכחה, ואם כן טעם החלוקה הנזכר בהיותו בעיר אינו משום ההבדל בין עיר ושדה, אלא משום אפשרות הקנין.

ודוחים: האי מיבעי ליה [כתוב זה נצרך לו] ללאו, ללמד שאם לקח את העומר אחר ששכחו עבר על מצוות לא תעשה!

ומשיבים: אם בא הכתוב רק לצורך זה, אם כן נימא קרא [שיאמר הכתוב] "לא תקחנו", מאי [מה לשון] "לא תשוב" — לרבות שכחת העיר.

ומעירים: ואכתי מיבעי ליה [ועדיין צריך לו] לכתוב זה בלשון "לא תשוב" לכדתנן [לכפי ששנינו במשנה]: כל עומר בשדה שעומד עדיין לפניו, ושהוא עתיד לבוא לצד זה של השדה תוך כדי העבודה — אין בו שכחה גם אם שכחו. וכל עומר שנמצא כבר לאחריו — יש בו שכחה, שהוא ב"בל תשוב".

וזה הכלל: כל שהוא ב"בל תשוב", כלומר שצריך לחזור במיוחד כדי לקחתו — הרי זו שכחה, וכל שאינו ב"בל תשוב" אלא מגיע לשם מעצמו לצורך עבודתו — אינו שכחה. ואם כן לענין זה נצרכה הלשון "תשוב"!

אמר רב אשי: אמר קרא [הכתוב] "יהיה" (שם) ומשם למדנו לרבות שכחת העיר. וכיון שלמדנו שכחת העיר, ודאי החילוק בהלכה הוא משום שדה קונה ואינו קונה.

וכן אמר עולא בביאור משנתנו: והוא שעומד בצד שדהו. וכן אמר רבה בר בר חנה: והוא שעומד בצד שדהו.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבא לעולא ממה ששנינו: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים (נוסעים) בספינה. ולאחר שנזכר שלא עישר פירותיו אמר רבן גמליאל: "עישור (מעשר) שאני עתיד למוד (למדוד, להפריש מתוך שדותי) נתון ליהושע בן חנניה שהוא לוי ומגיע לו מעשר,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

we derive the halakha with regard to acquiring a found item from the halakha with regard to a bill of divorce, and one Sage, Abba Kohen Bardela, holds that we do not derive the halakha with regard to a found item from the halakha with regard to a bill of divorce.

And if you wish, say instead that with regard to a minor girl, everyone agrees that we derive the halakha with regard to a found item from the halakha with regard to a bill of divorce, and she acquires an ownerless item that is found in her courtyard. And here they disagree with regard to whether a minor boy acquires an item that is placed in his courtyard.

One Sage, Rabbi Yannai, holds that we derive the halakha with regard to a minor boy from the halakha with regard to a minor girl, as there should be no difference between them with regard to the halakhot of acquisition. And one Sage, Abba Kohen Bardela, holds that we do not derive the halakha with regard to a minor boy from the halakha with regard to a minor girl; only a minor girl acquires items by means of her courtyard, as the Torah includes this mode of acquisition with regard to acquiring a bill of divorce.

And if you wish, say instead that there is no dispute here at all. Rather, one Sage, Abba Kohen Bardela, said one statement, that a minor girl is divorced by her husband placing a bill of divorce in her courtyard, and one Sage, Rabbi Yannai, said another statement, that a minor boy or girl does not acquire an item that is found in his or her courtyard; and they do not disagree.

MISHNA: If one saw people running after a found ownerless animal, e.g., after a deer crippled by a broken leg, or after young pigeons that have not yet learned to fly, which can be caught easily, and he said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. If the deer were running in its usual manner, or the young pigeons were flying, and he said: My field has effected acquisition of this animal for me, he has said nothing, as one’s courtyard cannot effect acquisition of an item that does not remain there on its own.

GEMARA: Rav Yehuda says that Shmuel says: And this acquisition mentioned in the mishna is effective specifically in a case where the owner is standing next to his field at the time of the acquisition, so that it has the halakhic status of a secured courtyard.

The Gemara raises a difficulty: But shouldn’t his field effect acquisition of the animal for him even without him standing next to it? As Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says: A person’s courtyard effects acquisition of property for him even without his knowledge.

The Gemara answers: This statement applies only to a secured courtyard, where items remain in the courtyard without supervision. But with regard to an unsecured courtyard, if the owner is standing next to his field, yes, it effects acquisition of ownerless items on his behalf, but if he is not, it does not effect acquisition of items on his behalf.

The Gemara asks: And from where do you say that in the case of an unsecured courtyard, if the owner is standing next to his field, yes, it effects acquisition of ownerless items on his behalf, but if he is not, it does not effect acquisition of items on his behalf?

As it is taught in a baraita: There is a case where a landowner was standing in the town and saying: I know that my laborers forgot a sheaf that I have in the field, which I had intended for the laborers to bring in, but since I remember it, it shall not be considered a forgotten sheaf, which must be left for the poor. Then, the landowner himself forgot about the sheaf. In this case, one might have thought that it is not considered a forgotten sheaf. To counter this, the verse states: “When you reap your harvest in your field, and have forgotten a sheaf in the field, you shall not go back to fetch it; it shall be for the stranger, for the fatherless, and for the widow” (Deuteronomy 24:19). It is derived from here that the phrase: “And have forgotten” applies “in the field,” but not in the town.

The Gemara clarifies: This baraita itself is difficult. First you said that one might have thought that it is not considered a forgotten sheaf, so apparently the tanna seeks to prove that it is considered a forgotten sheaf. And then the baraita adduces the derivation that the phrase “and have forgotten” applies only “in the field,” but not in the town, which apparently means that a sheaf forgotten by the owner while he is in the town is not considered a forgotten sheaf.

Rather, isn’t this what the tanna is saying: In a case where the owner is in the field, if the sheaf was forgotten at the outset, it is considered a forgotten sheaf; but if it was remembered at first and was ultimately forgotten, it does not assume the status of a forgotten sheaf? What is the reason for this distinction? The reason is that since he is standing in the field, beside the sheaf, his field is tantamount to his courtyard, and his courtyard effects acquisition of the sheaf for him once he remembers it.

But in a case where the owner is in the town, even if the sheaf was remembered and ultimately forgotten, it is considered a forgotten sheaf and must be left for the poor. What is the reason for this? It is because the owner is not beside it, which is necessary for his courtyard to effect acquisition of the sheaf for him. Evidently, an item that is in a person’s courtyard is acquired by him only if he is standing next to the courtyard.

The Gemara rejects this proof: From where can it be proven that this is the reason? Perhaps the baraita should be understood in a different manner: It is a Torah edict that if the owner is in the field, it is considered a forgotten sheaf, but if the owner is in the town, it is not considered a forgotten sheaf and does not need to be left for the poor. Accordingly, the distinction would not be derived from the halakhot of acquisition.

The Gemara responds that the verse states: “You shall not go back to take it” (Deuteronomy 24:19), which is interpreted to include sheaves forgotten while the owner is in the town. Evidently, there is no fundamental difference between a town and the field with regard to the halakhot of forgotten sheaves; rather, the distinction is due to the fact that one cannot acquire a sheaf by means of his courtyard if he is not standing next to the courtyard.

The Gemara challenges: This phrase is necessary to impose a prohibition upon one who takes his sheaf after he forgot it, instead of leaving it for the poor. It is therefore not superfluous and cannot be interpreted as including an additional case.

The Gemara answers: If so, if the verse serves only that purpose, let the verse say: You shall not take it. What is added by the phrase: “You shall not go back to take it”? It is written to include sheaves forgotten while the owner is in the town.

The Gemara challenges: But the phrase “you shall not go back” is still necessary for that which we learned in a mishna (Pe’a 7:4): While a landowner collects the sheaves from his field, any sheaf that remains before him, as he has not reached it yet, does not assume the status of a forgotten sheaf, even if he has forgotten about its existence. Any sheaf that is already behind him has the status of a forgotten sheaf, as the prohibition of: You shall not go back, applies.

This is the principle: Any sheaf to which the prohibition of: You shall not go back, applies, as one would need to retrace his steps in order to retrieve the sheaf, assumes the status of a forgotten sheaf; and any sheaf to which the prohibition of: You shall not go back, does not apply, i.e., a sheaf that one has yet to reach, does not assume the status of a forgotten sheaf. The phrase “You shall not go back” is apparently necessary to teach this halakha, and it cannot be interpreted as including a case where the owner is in the town.

Rav Ashi said that the inclusion of this case is derived from another phrase in the verse. The verse states: “It shall be” (Deuteronomy 24:19), which is interpreted to include sheaves forgotten while the owner is in the town. Therefore, the Gemara’s initial interpretation of the baraita is accepted, leading to the conclusion that the distinction between a case where the owner is in the field and a case where he is in the town is due to the halakha that one’s courtyard can effect acquisition of property for him only if he is next to the courtyard, as Rav Yehuda said in the name of Shmuel.

And Ulla also says that the acquisition mentioned in the mishna is effective specifically in a case where the owner is standing next to his field. And Rabba bar bar Ḥana also says that the acquisition is effective specifically in a case where he is standing next to his field.

Rabbi Abba raised an objection to Ulla from that which is taught in a mishna (Ma’aser Sheni 5:9): There was an incident involving Rabban Gamliel and other Elders, who were traveling on a ship. Since he remembered that he had not tithed the produce of his fields, Rabban Gamliel said to the others: One-tenth of my produce, which I will measure out in the future and separate from my produce, is given to Yehoshua ben Ḥananya, who is a Levite and is entitled to receive the first tithe,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כי פליגי במציאה ר"י סבר ילפינן מציאה מגט ור"ל סבר לא ילפינן. איבעי תימא [בקטנה] כ"ע ילפינן מציאה מגט וכי פליגי בקטן ר"י יליף לקטן מקטנה כשם שזוכה חצירה של קטנה לקטנה כך זוכה חצר של קטן לקטן. ור"ל [ס"ל] ריבתה התורה החצר כיד לאשה ואפי' קטנה אבל לקטן לא. איבעי תימא כ"ע לא ילפי קטן מקטנה ור' יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא ר' יוחנן הורה בקטנה דיש לה חצר ויש לה ד' אמות וריש לקיש הורה בקטן דאין חצירו זוכה לו ולא ד' אמות שלו כך מסקנא דשמעתא:

פיסקא ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' עד זכתה לי שדי זכתה לו שדהו:

גמ' והוא שעומד בצד שדהו. ואמרי' אמאי צריך להיות עומד בצד שדהו ותקני ליה שדהו כר' יוסי בר חנינא דאמר חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ודחי' הני מילי בחצר המשתמרת אבל שדה שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואם אינו עומד שם לא זכתה לו שדהו.

מנא הני מילי דתניא היה עומד בעיר ואומר יודע אני כי העומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה ת"ל ושכחת עומר בשדה.

בשדה ושכחת ולא בעיר.

ופרישנא בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה מאי טעמא כיון דכי קאי בשדה וזכור לו זכתה לו שדהו ואע"ג דבתר הכי שכחו אינה שכחה שכבר זכתה לו שדהו וכאילו נטלו מאותה העת אבל בעיר אפי' זכור ולבסוף שכחו הוי שכחה מאי טעמא דהא ליתיה גביה בשדה דליזכי ליה שדהו ש"מ דאי עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי אינו עומד בצד שדהו לא זכתה לו שדהו. ואמרי' וממאי דמשום דלא הוה קאי בצד שדהו נעשה שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה לא ניהוי שכחה. ובעיר כי האי גוונא זכור ולבסוף שכוח ליהוי שכחה מדכתיב לא תשוב לקחתו גמרינן מינה לרבות שכחת העיר. ונדחו הדברים האלו ואסקה רב אשי יהיה לרבות שכחת העיר. ולא נתברר כי אם עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי לא לא.

וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו.

איתיביה רבא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה.

היה עומד בעיר וכו' יכול לא יהא שכחה וכו'. ותריצנא הכי קאמר דבשדה שכוח מעיקרו כלומר ששכחו הוא קודם לפועליו הוי שכחה לכששכחוהו פועלים אחר מכאן ואף על פי שאמרו הם לא יהא שכחה שהרי אינו בחצר שלהם שתקנה זכור ולבסוף שכוח ששכחוהו פועלים ועדיין הוא זכור לא הוי שכחה משום דקניא לי' חצרו אבל בפיר אפי' זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה והכי נסיב לה תלמודא יכול לא יהא שכחה ת"ל ושכחת בשד' בעודך בשדה הוא דבעינן ושכחת אתה כלומר קודם לפועליך ששכחת בעל הבית בלבד אינה שכחה הואיל ופועלים זכורים ולא בעיר דלא בעינן ושכחת אתה תחלה שאף שכחת פועלים תחלה עושה שכחה.
ותימא הוא היאך קונה לו שדהו שלא תבא שוב לכלל שכחה אם כן עקרת תורת שכחה. ואם תאמר מפני שהתנה ואמר תקנה לי שדי אם כן כל בעל הבית יאמר כן ותיקנה לו שדהו ותעקר תורת שכחה ויש לפרש ולומר דבזכור לגמרי לו ולפועליו שלא נכנס בכלל שכחה עדיין אפילו מתנה ואמר תקנה לי שדי ולא תהא שכחה לאו כל הימנו דהא ממונו הוא ורחמנא אפקרי' אבל משבא לכלל שכחה שכבר שכחוהו פועלים והוא נכנס לכלל הפקר אם זכור ועומר בצד שדהו קונה לו שדהו דמששכחוהו פועלים נכנס לכלל שכחה שהרי שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה ודוקא נמי בדאמר תקנה לי שדי אבל לא אמר לא קנה אף על פי שהוא עומד בצד שדהו ומשתמר וההיא דאמרינן בפרק עגלה ערופה עומר שהחזיק בו להוליכה דאינה שכחה משום דזכה ביה התם נמי כיון דיהב דעתיה להכניסו עמו והגביהו כדי שלא ישכחנו כמי שנכנס לכלל שכחה וזוכה בו ורש"י ז"ל כתב שמא פועלים שכחוהו ולפי פירושנו אינו נכון אלא יודע אני שפועלים שכחוהו בודאי קאמר:

וממאי דילמא גזרת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה ובעי וכו'. פירש"י וממאי דקרא הכי מיתריץ ומתניתא הכי קאמר ודילמא גזרת הכתוב הוא ותנא ה"ק יכול יהא שכחה ואין זו שטת התלמוד לשבש בריתא או משנה אלא היכא דעיקרא משבשתא היא דאמרינן לאו תרוצי מתרצת לה תריץ הכי אבל אם מתרצתא היא לא אלא אבריתא גופה מקשינן מנ"ל לתנא דקרא הכי מיתריץ דילמא גזרת הכתוב היא דבעיר לא ניהוי שכחה הואיל ולא שכח בשדה. ור"ח ז"ל גריס דילמא גזרת הכתוב הוא דבשדה לא ליהוי שכחה ובעיר כה"ג זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ולא איתפרשא לן שפיר:

עשור שאני עתיד למוד נחון ליהושע ומקומו מושכר לו. איכא דקשיא ליה היכי שביק ע"ג תבואה בטיבלה והפריש לו בים והא אמרינן התם חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפי' הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וכו' ואיכא למימר ר"ג בשיבלים שבקינ'דאכתי לא הגיע לעונת המעשרות ושעת הביעור היה ולכך הוצרך ר"ג לשכור מקומו לזקנים הללו שהיה צריך להוציאו מרשותו וקתנירישא מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו צריך לקרות להם שם כיצד מעשה בר"ג פירוש מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו והגיע הביעור וכולה בשעת הביעור היא שנויה שם במסכת מעשר שני והיה חושש שמא מרחום בני ביתו שאלו לא מרחום לא היו חייבין בביעור כדתנן התם שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. א"נ דר"ג כמשנה ראשונה דהתם ס"ל דאפילו לא באו לעונת המעשרות חייבין בביעור כדתניא בסנהדרין פ"ק דר"ג שלחלבעלי בתים שבגליל דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא מן עומרישובליא.
ואיכא דקשיא ליה היאך הפריש מעשרותיו ולא הפריש תרומה ויתננה לרבי אלעזר בן עזריה שהי' שם עמו או יזכה לכהן ע"י אחר. ותירוצא דאיהו ודאי תרומה נמי אפריש שאסור להקדים מעשרות לתרומה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' והאי דלא קתני לה מתני' משום דלא קתני אלא מה שזכה להם והוציא מרשותו אבל בתרומה לא זכה בה לאחר אלא שקרא לה שם בלבד לפי שאין התרומה צריכה ביעור כדתנן במסכת ביכורים פ"ב יש במעשר ובביכורים מה שאין בתרומה וכו' וחייבין בביעור ור"ש פוטר וכו' ש"מ שאין תרומה צריכה ביעור ויש לדקדק אחר טעם זה דתנן התם כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליה ותנן נמי וגם נתתיו זו תרומה ותרומת מעשר ואיפשר דפלוגתא דתנאי היא ור"ג סבר לה כמ"ד אינה צריכה ביעור.
ויש מי שאומר שכשפיר' בים הפריש תרומה גדולה שנתמרח מקצתו וחטה אחת פוטרת את הכרי אבל לא הפריש מעשרות ומצאתי בירושלמי כענין הזה דתני התם בפ"ג דמעשרות מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורים משום גזל מפוזרין מותרין בין כך וכך חייבין במעשר ופטורים מתרומה גדולה שא"א לגורן שתעקר אא"כ נתרמה. ואף כאן ר"ג בגרן תרם ולא הפריש המעשרות. ושם בירושלמי חזרו ושאלו המעשר מהיכן ניטל מן השדה מן הבית נשמעינה מן הדא חבר שמת והניח מגורה וכו' ואימא שנטרפה דעתו לשעה כלומר אם תאמר מן הבית הוא ניטל ואין חזקת החבר אלא שהפריש מעשרותיו בשעת מיתה והרי איפשר שנטרפה דעתו ומת אלא מן השדה הוא ניטל כשהם מכניסין את הפירות לבית והילכך זה שהניחן במגורה תקנו קודם לכן ודחי א"ר בון בר חייא תפתר שמת מתוך ישוב עכשיו הכל מתוקן כהוגן שר"ג הפריש תרומה שאין עוקרין הגרן עד שתורמין אותה והניח שאר הפירות בשדה וכל זמן שהם שם אינם בחזקת מתוקנים ועכשו רצה לתקנן ולהוציא מרשותו מפני שהיתה שעת הביעו', והרי זה מחוור.
ויש שדקדקו היאך קרא שם אם לא אמר לצפונו או לדרומו ולא קתני הכי ואין זה כלום דהך משנה לא אתיא לפרש דין הפרשת מעשרות דהא לא קתני יהא מעשר ראשון ועישור אחר יהא מעשר עני אלא לומר כיצד זה להם ולעולם ר"ג קרא שם ולצפונו או לדרומו אמר. ולי נראה כיון שאמר שאני עתיד למוד אינו צ"ל לצפונו או לדרומו אלא שהם סוברים יש ברירה וכבר פרשתי זה בפרק הכל שוחטין (חולין י"ד ע"א):

ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו. יש מפרשים, דדוקא קתני שאמר זכתה לי שדי, הא לא אמר הכי לא זכתה לו, ואפילו עומד בצד שדהו, דגרע שדה שאינה משתמרת ואפילו עומד בצד שדהו, משדה המשתמרת ואף על פי שאינו עומד בצד שדהו, דהתם זכתה לו שדהו שלא מדעתו, וכדאמר ר' יוסי בר חנינא דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואיכא למידק, דאם איתא, כי אקשינן לקמן מדר' יוסי בר חנינא אדרב יהודה אמר שמואל דפירשו במתניתין והוא שעומד בצד שדהו, בלא פירושא דרב יהודה אמר שמואל הוה להו לאקשויי, דהא בדר' יוסי בר חנינא שלא מדעתו קאמר, אלמא לא צריך למימר תקנה לי שדי, ובמתניתין קתני זכתה לי שדי. ויש לומר, דאין הכי נמי אלא דנטר ליה עד דמפרשינן עלה [דרב] יהודה אמר שמואל, כדי לברורה לכולה מילתה דזכתה לי שדי, ועומד בצד שדהו הוא דבעינן כשאינה משתמרת, אף על גב דאמר ר' יוסי במשתמרת שאינו צריך לא לזה ולא לזה. ומיהו אכתי לא ניחא לי, דהא אמרינן בסמוך (לעיל בבא מציעא י, ב) גבי ד' אמות, הכא במאי עסקינן דלא אמר אקני, ואקשינן וכי תקינו רבנן כי לא אמר אקני מאי הוה, ופרקינן כיון דנפל לו עליה גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דלקני, בד' אמות לא ניחא ליה דלקני, אלמא אפילו בחצר דרבנן דהיינו ד' אמות, אפילו כי לא אמר אקני קני, אלא בדגלי דלא ניחא ליה דליקני ליה, כל שכן בחצרו דאורייתא דלא צריך למימר תזכה לי חצרי. ובירושלמי ודאי משמע דמתניתין דוקא באומר זכתה לי שדי, דגרסינן התם [בפירקין ה"ד], ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא אמר, אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות שלו, ור' יוחנן אמר, והוא שתפול לתוך ידו, מתניתין פליגא על ריש לקיש, נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום, תפתר בשלא אמר יזכו לי ד' אמות שלי. ואמור דבתרה נפל לו עליה (מעליהן אותה) [מעבירין אותה הימנה, עוד היא בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי. והתני ר' חיי' שנים] שהיו מתכתשין על העומר, ובא עני אחר וחטפה מלפניהם זכה בו, עוד תפתר כשלא אמרו יזכו לנו ארבע אמות שלנו. והא תני ראה את המציאה וכו', עוד תפתר בשלא אמר יזכו לי ד' אמות שלי. ומכל מקום נראה לי דליתא דלא עדיפא הא דירושלמי מהא דפרקינן בגמרין מעיקרא, הכי במאי עסקינן דלא אמר אקני, ואנן לא קיימא לן אלא כמסקנא דילן דאמר, וכי לא אמר אקני מאי הוי ואוקימנא כולהו משום דגלי דעתיה דד' אמות לא ניחא ליה דליקני, כן נראה לי.

ואמאי דלמא גזרת הכתוב היא. נראה שרש"י ז"ל מפרש דאעיקרא דקושיין הדר, כלומר אכתי מנלן דבחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא, דאי מהכא, מנא ליה דקראי הכי מתרצא ומתניתא הכי מתרצא, דילמא גזרת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה בעיר לא הוי שכחה, ומתניתא הכי קא מתרצא, יכול יהא שכחה תלמוד לומר ושכחת עומר בשדה בשדה ושכחת ולא בעיר. ואינו מחוור דבכדי לא משבשי מתניתין, אלא ודאי בעיין איפשיטא, וטעמא הוא דבעינן לברייתא אמאי קא מתרצא קראי הכין.

המשנה החמישית וכונתה ככונת שלפניה ראה אותם רצים אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדה זכתה לו שדהו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין יאמר זכתה לי שדי לא אמר כלום אמר הר"ם כשיהיה עמו בשדה כל מה שהוא עמו בתוך ד' אמות שלו קנה וכאלו הגיע לידו ואין לשום אדם בו זכות ואמנם זה הדין האמור בזאת ההלכה הוא במי שעומד ברשות הרבים הא בשדה חברו שאין דרך בני אדם לעמוד שם לפיכך לא קנו לו ארבע אמות שלו אפילו נפל על המציאה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה קנה ומה שאמרנו שזכתה שדהו יתכן זה בשני תנאים האחד שיהיה עומד בתוך שדהו והשני שיהיו אותן הגוזלות והצבי הולכים לאט ומתמהמהים בענין שיוכל להשיגם אם ירוץ:

אמר המאירי ראה אותם רצים אחר המציאה ר"ל כדי לזכות בה והיה צבי שבור או גוזלות שלא פרחו והם של הפקר והיה זה רואה שהצבי או הגוזלות נכנסו לתוך שדהו והרודפים רוצים ליכנס לשם ואמר תזכה לי שדי זכתה לו שדהו וכשתפשוה הרודפים אחר אמירתו לא תפשו ומה שאמרו למעלה שאינו צריך אמירה במציאה שאינה זזה ממקומה היא או שהיא בחצר המשתמרת אבל זו שהיא מהלכת צריך אמירה אחר שהיא בחצר שאינה משתמרת ואף בזו פרשוה בגמ' כשהוא שבור כל כך שאלו היה רץ אחריו היה מגיעו אם הוא בתוך שדהו הא אם לא היה יכול להגיעו זכו האחרים שהם קלים יותר הימנו ולא הועיל לו דבורו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ר"ל שאם נזדמנה לו שם מציאה הן בעל חיים הן מציאה אחרת זכתה לו חצרו ואע"פ שאינו לשם ואע"פ שלא ידע וכל התופשה משם צריך להחזירה בד"א בחצר המשתמרת כגון בית הא חצר שאינה משתמרת כגון חצר וחורבה וגנה ושדה אינו זוכה לו אלא אם כן הוא בצד השדה או החורבה ושיאמר זכה לי שדי או יזכה לי שדי ומ"מ לפי מה שבארנו במשנה במציאה שאינה זזה ממקומה אין צריך לומר זכה לי שדי וכן בארנו שאם הוא בעל חיים ואלו רץ אחריו אינו מגיעו לא קנה לו שדהו וכל הקודם זכה כגון צבי רץ כדרכו וגוזלות המפריחים ואם נתנו לו במתנה כגון שהיו גוזלות וצבי של אדם אחד וברחו לו ונכנסו לתוך שדה זה וכשראה בעל הצבי שהוא בשדה של חברו אמר לו שיהא שלו ונתחרט אח"כ יתבאר למטה שאפילו רץ אחריהן ואין מגיען קנאן הואיל ושבורין הם מ"מ ודעת אחרת מקנה אותן קנה אע"פ שאין מגיען ויש אומרים בזו שאין צריך בה שיהא עומד בצד שדהו הא רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנה ויש בזו תנאים אחרים יתבארו פרק השואל:

העומר אינו שכחה עד שישכחוהו בעלים ופועלים היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שוכחים עומר שיש לי בשדה במקום פלוני איני רוצה שיהא שכחה אע"פ שאשכחנו אחר דבור זה ושכחו לאחר אותו דבור הרי זו שכחה אע"פ שאין עומר זה שכוח מעיקרו אבל אם היה עדין בשדה ואמר כן ושכחוהו אחר כן הוא ופועליו אינה שכחה שבשדה שכוח מעקרו שכחה זכור ולבסוף שכוח אינה שכחה אבל בעיר אף זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה:

קוצר שהתחיל לקצור ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו שכחה שלפניו אינה שכחה שנא' לא תשוב לקחתו אינה שכחה עד שיעבור ממנו ויהא בבל תשוב:

מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה כו' הכי איתא רישא דמתני' בפרק בתרא דמעשר שני מי שהיו פירותיו בעיר אחרת והגיע שעת הביעור צריך לקרות להן שם ומעשה בר"ג וזקנים כו' פי' אם השהא אדם מעשרותיו שלש שנים חייב לבערם עד ערב הפסח של שנה רביעית. ואם היו פירותיו רחוקים ממנו שאינו יכול לעשרם. קורא להם שם בכל מקום שעומד וסומך על הברירה ואומר מעשר שאני עתיד להפריש כשאגיע לאותו מקום שהן הפירות שם הרי היא מעשר מעכשיו ולכשיגיע שם ויפריש אע"פ שהוא אחר הביעור נמצא שחל עליו שם למפרע והו"ל שעישר קודם הביעור וסומך על הברירה לומר על אלה קרא שם מתחלה. ור"ג סמך על הברירה וקרא להן שם מעכשיו וגם נתנן ללוי ולעני כדי לקיים מצות הביעור אבל מיהו צריך שיפריש כשילך אצל פירותיו וקנו מעשרותיו למפרע וגם זכו בהם הלוי והעני:

ומר סבר לא ילפינה פירש רש"י לא ילפינן ממונא מאיסורא וכו'. וצריך עיון מה הוצרך לזה תיפוק ליה דאיצטריך למכתב התם משום דלא ילפינן ממונא מאיסורא ועוד אדרבה אמאן דיליף מציאה מגט היה לרש"י לכתבן שלא יקשה מה צריך למכתב במציאה כיון דילפינן מגט. ונראה לי דלמאן דלא יליף וקסבר לפי האמת דחצר בגניבה משום שליחות איתרבאי ולא משום ידה קשה לו אמאי כתב הריבוי דמרבינן מיניה חצר במקום שאינו יכול לעשות שליח בכל ענין וגם בלימוד דיד לכתביה במציאה או כהאי גוונא דמצי שוי כל שליח. ותירץ דאי כתביה במקום אחר הוה אמינא דבגניבה לא איתרבי כיון דאין שליח לדבר עבירה ולהכי כתביה הכא לאשמועינן שיש חלוק גבי שליחות בין בר חיובא או אי בעי עביד לכל חד כדאית ליה. אבל מאן דיליף פשיטא ליה דאי לא כתביה להך כלל גבי ממונא לא הוה ילפינן מגט אבל בתר דכתביה אז ילפינן שפיר מגט דמשום דאיתרבאי כמו בגט וכיון דסוף סוף משום ידה איתרבאי אז ניחא דכתביה התם. גליון.

ואי בעית אימא מר אמר חדא וכו'. פירש וש"י דרבי יוחנן איירי בקטנה וריש לקיש לאיירי בקטן. וקשיא לי אם כן היכי נקיט האי לישנא קטנה אין לה חצר וכו'. יש לומר משום דקטן אלו אית ליה חצר וארבע אמות מקטנה הוא דהוה יליף כדאמרינן לעיל קאמר ריש לקיש דקטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ללמד על הקטן כלומר דלא ילפינן קטן מקטנה. כן נראה לי. ועוד פירש דתרווייהו בקטנה איירי וריש לקיש איירי במציאה ורבי יוחנן איירי בגט. וקשיא לי והא לרבי יוחנן לאו ארבע אמות דוקא. אלא שטפא דריש לקיש נקט. כן נראה לי. הריטב"א.
וזה לשון ר"ח: ואיבעית אימא כולי עלמא לא ילפי קטן מקטנה ורבי יוחנן וריש לקיש לא פליגי אלא רבי יוחנן הודה בקטנה דיש לה חצר ויש לה ארבע אמות וריש לקיש הודה בקטן דאין חצרו זוכה לו ולא ארבע אמות יש לו. כך מסקנא דשמעתא. עד כאן.

והר"ן כתב וזה לשונו: ואיבעית אימא מר אמר חדא וכו'. פירוש מר איירי בקטן דלית לה יד וחצר מדאורייתא כלל דלא ילפינן קטן מקטנה ומאן דאמר יש חצר ויש לה ארבע אמות איירי בקטנה ולענין מציאה דנהי דלענין גט לית לה ארבע אמות דהא קיימא לן בפרק הזורק כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה כיון דבגט אית לה חצר ילפינן מציאה מגט לענין חצר וכיון דאית לה חצר במציאה תקון רבנן ארבע אמות מדין חצר. אבל ליכא לפרושי דתרווייהו בקטנה ומר איירי במציאה ומר איירי בגט דאם כן הא דרבי יוחנן דאמר דבגט יש לה חצר ויש לה ארבע אמות אתיא דלא כהלכתא דבגט לית לה ארבע אמות וכדמוכחא ההיא דפרק הזורק.
נקטינן השתא דקטנה יש לה יד וחצר מדאורייתא ויש לה ארבע אמות מתקנת חכמים ומדין חצר בין במציאה בין במתנה אבל בגט חצר אית לה ארבע אמות לית לה. אבל קטן אין לו יד ולא חצר מדאורייתא דאי הוה ליה יד חצר נמי הוי ליה. והא דאמרינן בפרק התקבל אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים דאלמא זכייה אית ליה מדרבנן. והא דתנן מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום דאלמא מדרבנן נמי ליתא אלא מפני דרכי שלום בלחוד התם במציאה דליכא דעת אחרת מקנה אבל במכר ומתנה דאיכא דעת אחרת מקנה זכייה גמורה אית ליה מדרבנן ומיהו חצר וארבע אמות לא אשכחן דתקון ליה רבנן אלא יד בלחוד הוא דתקון ליה למה שתופס בידו. וקטנה דאמרינן דאית לה יד איכא מאן דאמר הני מילי דלית לה אב אבל אית לה אב אין לה יד כלל דתנן בפרק התקבל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ועד כאן לא אמרינן היא או אביה אלא בנערה אבל בקטנה אביה ולא היא דאין לה יד בפני עצמה. וכן דעת הריא"ף.
אבל בתוספות כתבו דאפילו קטנה נמי היא או אביה ולפי זה אף על גב דאית לה אב. ומיהו אפילו לדברי הריא"ף כשנשאת יש לה יד דכיון שנשאת אין לאביה רשות בה. ע"כ.

מתניתין: ראה אותן רצין וכו'. ואם תאמר וליתני ראה צבי שבור וכו'. ויש לומר לפי שאמרו המפרשים דלא אמרינן זכתה לו שדהו אלא בזמן שהוא יודע שיש בה מציאה אבל אם אינו יודע מה יועיל עומד בצד שדהו ילך לו ויניחנה. והשתא קמשמע לן תנא דכיון שראה אותן רצין אחר המציאה אף על גב דאינו יודע אם היא בתוך שדהו אם לאו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. אי נמי אם ראה אותן רצין אחר המציאה אף על גב דלא ידע מה זכתה לו שדהו אפילו שלא אמר כלום לפי שיטת התוספות. מורנו הרב נר"ו.

ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. כי לא אמר נמי קנה כדאמרינן לעיל אי תיקון וכו'. וכן מוכח בפרק הפרה גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה את השאר ומסיק דליתיה בחצר. כך הגירסא בכל הספרים כלומר דשינויא דשנינן שינויא הוא ואוקימנא דליתא למלוה בצד חצרו דלא קנה ליה חצרו כיון דליתיה לדידיה דאי בעי למקני לא מצי קני. ואף על גב דמוכח בגמרא דשמע מינה דבחצר המשתמרת לא בעי עומד בצד שדהו. התם משמע ליה דאיירי באינה משתמרת מדבא ישראל אחר והחזיק בו משום הכי לא מתוקמא ליה אלא כגון דליתיה דאי איתיה קני שלא מדעתו בלא אמירה כדקאמר רבי יוסי בר' חנינא וכו'. תוספות שאנץ.
וזה לשון הר"ן: איכא מאן דאמר דזכתה לי לאו דוקא דליכא בין שדה שאינה משתמרת לשדה המשתמרת אלא דבאינה משתמרת בעינו דליהוי עומד בצד שדהו וכדאיתא בגמרא וכיון דמשתמרת קונה שלא מדעתו אף על גב דלא אמר תזכה לי הכי נמי באינה משתמרת כל שעומד בצד שדהו וכי תנא ואמר תזכה לי שדי אורחא דמילתא נקט. והביא הרשב"א ז"ל ראיה לדבר מדאמרינן לעיל גבי ארבע אמות ואי תקון רבנן כי לא אמר אקנה מאי הוי והכא נמי כיון דחצר אפילו אינה משתמרת קונה כיון דעומד בצדה כי לא אמר אקנה מאי הוי אלא אורחא דמילתא נקט. ונראה לי דאמר דוקא משום דהאי דבעינן עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת טעמא דמילתא כי היכי דליהוי משתמרת שכל חצר שהוא עומד בצדה משתמרת היא וכיון דמשום הכי אתינן לה דוקא כי אמר זכתה לי שדה שלי שכיון שצבי וגוזלות הללו מהלכין הן כל שהוא מתעורר לקנותן משתמרין הן לו דאי רץ אחריהן מגיען וכדאיתא בגמרא ואי לא אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו לכיוצא באלו ואפילו יודע ורואה אותן הילכך אין חצר זו קונה מתורת יד אף על פי שהיא סמוכה לו לפי שאינה דומה לידו דידו משתמרת וזו אינה כן ולא מתקנת חכמים שאם תקנו חכמים בחצר כלום לא תקנו אלא במשתמרת ובגמרא תראה דעתי בזה. ומשום האי טעמא נמי שדה שאינה משתמרת אינה קונה לו ואפילו עומד בצדה למציאה שהיא בתוכו ואינו יודע אותה אפילו מציאה שאינה מהלכת כארנקי וכיוצא בו לפי שכיון שאינו יודעה יניחנה וילך לו ולא הויא משתמרת וכמו שאני עתיד לפרש בגמרא בסייעתא דשמיא. הילכך דוקא תנן ואמר זכתה לי שדי כדי שתהא משומרת לו וההיא דאמרינן לעיל ואי תקון רבנן כי לא אמר אקנה מאי הוי אינה ענין לזו כלל דהתם ארבע אמות של אדם משתמרת הן לו הילכך לא בעינן דאמר אקנה כי היכי דלא בעינן בחצר המשתמרת וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מהלכות גזילה ואבידה דאמר דוקא. עד כאן.
ולי הכותב נראה שכשיעיין היטב יראה שיש בזה הדבור של הר"ן ז"ל כדמות מערכה. ואף על פי שנראה לי סברתו אבל מטעם אחר והוא דלא דמי חצר המשתמרת מעצמה למשתמרת על ידי אדם דחצר המשתמרת מעצמה סמכא דעתיה שאם תבא שם איזו מציאה שהיא נקנית לו מצד חצרו ואינו צריך לבאר דעתו בעת הזכייה אבל בשדה שאינה משתמרת אלא כשהוא עומד בצדה דילמא עומד בצדה ולאו אדעתא דשמירה והילכך בעינן דאמר זכתה לי שדי שיוציאנו מזה הספק אם עומד שם באקראי או מכוון להיות עומד ושומר ואם לא בשביל זה הספק דיוקיה דהרשב"א נכון ומן הדין קונה בעומד שם ואפילו לא אמר כמו בשדה אלא שאין אנו יכולין לעמוד על זה בבירור אם לא כשאמר. כן נראה לי. הר"ש די וידש.

וכן פירש הר"ר יהונתן וזה לשונו: ראה אותן רצין וכו'. כלומר לזכות בה. אחר צבי שבור וכו' וראה הרודפין שרוצין ליכנס בתוך שדהו וליקח את הצבי השבור שנכנס בשדה שלו ואמר תזכה לי שדי תחילה מהן ואמר זה לפני עדים או ששמעו אותן שהיו רצין אחר המציאה זה דהא על כרחך בשעומד אצל שדהו מיירי כיון דשדה חצר שאינה משתמרת היא ולא קני אלא אם כן עומד בצד שדהו לומר ששמעו קולו באמרו להם תזכה לי שדי והוא נתכוון להשמיען והם לא הניחו מפני קולו וזכו בצבי הרץ ותפסוהו וכשבאו לבית דין על זה דין הוא דתזכה לו שדהו ולא הם דכיון דשבור היה שאם היה הוא עצמו רץ אחריו ומגיעו דין הוא דתזכה לו שדהו. ואם היה רץ כדרכו שאם היה רץ אחריו לא היה מגיעו לא מציאה מיקרי ואותן שיש בהן כח לרוץ ולדלג יותר ממנו והשיגו המציאה וזכו בה דידהו היא ובעל השדה לא הועיל לו דבורו כלום כיון שאינם נשמרים בתוך השדה ואף על פי שהוא עומד בצד שדהו אינו יכול לשומרן שם שהרי אינו משיג אותם אפילו היה רץ אחריהן והיכא נמי שאם היה רץ אחריהן היה מגיען ועומד בצד שדהו אפילו הכי כי אמר תקנה לי חצרי הוא דקונה ואי לא לא כיון דהוי חצר שאינה משתמרת. אבל בחצר המשתמרת אף על גב דלא אמר תקנה לי חצרי קניא ליה ואפילו לא קאי בצד חצרו ולא ידע ולא שמע שהמציאה ישנה בחצרו. והיינו דאמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ולא קאמרינן שלא בסמוך לו אבל ידע בה אלא בכל ענין. עד כאן.

כתוב בתוספות ואין לומר דהתם משום וכו'. פירוש הכי סלקא דעתיה דמקשה דפריך כי לא אמר מאי הוי לזה אומרים התוספות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קני טפי. פירוש גם המתרץ רוצה כן דאם לא כן למה אומר בארבע אמות לא ניחא ליה דליקני אפילו ניחא ליה כיון דהנפילה אינה גילוי על קניית ארבע אמות לא קני והוה ליה למימר רק בנפילה ניחא ליה דליקני ולא בארבע אמות פירוש אינו גילוי על קניית ארבע אמות גליון.

היה צבי רץ כדרכו. לכאורה נראה שזה הצבי השבור אינו מתנועע כלל ולפיכך זכה בו שהוא דומה למציאה ואם כן הוא קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. לזה נאמר שהפירוש האמתי הוא שצבי שבור הוא שלא רץ אבל מתנודד והיינו דקאמר לקמן והוא שרץ אחריהן ומגיען. אבל עכשיו ישאר לדעת היאך השוהו רש"י לנושא דמציאה מאחר שהם נבדלים שהמציאה אין בה נענוע כלל. לזה תירץ רש"י ואמר שהדמיון הוא שכמו שהמציאה יוכל בעל השדה ליטלה אם לא יטלוה אחרים קודם כך בכאן מאחר שאם הוא רוצה לרוץ אחריהן הוא מגיען קודם שיצאו נעשה זה השדה כמו שלוחו וזוכה בו. מהר"י אבוהב.

וכתב מ"ה נר"ו וזה לשונו: היה צבי רץ כדרכו וכו'. ואם תאמר מדיוקא דרישא שמעינן לה. ויש לומר דאי לאו סיפא הוה אמינא רישא בכל גוונא איירי אפילו ברץ אחריהן ואינו מגיען להכי תנא סיפא כי היכי דתקשי לן דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ותפרש לה הכי במה דברים אמורים ברץ אחריהן ומגיען אבל אם רץ אחריהן ואינו מגיען נעשה כאלו רץ כדרכו ולא קנה אי נמי אתא לאשמועינן דאם היה רץ כדרכו בשעה שאמר זכתה לי שדי אף על גב דנשבר אחר כך לא זכתה לו שדהו אפילו בלא אמירה. אי נמי לאשמועינן מדיוקא דידה שאם חצר המשתמרת אפילו רץ כדרכו או גוזלות מפריחין זכתה לו חצרו.
ולענין הלכה כתב הרמ"ך: ראה אותם רצין בתוך שלו אחר צבי שבור והוא עומד בצד שדהו קרוב למציאה שאם רץ אחריהן מגיען למציאות קודם שיצאו מתוך שדהו אם אמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו אף על גב דהוי קרוב טפי להנך דרצין אחריהן דחצרו המשתמרת לדעתו קנתה לו המציאה כי אמר הכי אף על גב דלא ניחא לגמרי ברשותו וכי אמרינן בעלמא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הני מילי בחצר המשתמרת לדעתו ומציאה שהיא מונחת בחצרו ואינה בורחת לצאת. ואם לא היה צבי שבור וגוזלות מפריחין מעט מעט אלא שאף על פי שהיה רץ אחריהן לא היה מגיען בתוך רשותו אף על פי שאמר זכתה לי שדי לא זכתה לו והקודם ליטלן זכה. וכן נמי אפילו בצבי שבור היכא דלא היה עומד בצד שדהו. וצריך עיון כיון דאם רץ אחריו היה מגיעו בתוך רשותו ואמר זכתה לי שדי והוא רואה המציאה. ונראה לומר דעומד בצד שדהו לאו דוקא אלא כיון שראהו עומד בצד שדהו מיקרי ומשתמר הוא לדעתו אף על פי שאינו סמוך לו לגמרי.

גמרא : והוא שעומד בצד שדהו. פירוש בצד ממש ואפילו חוצה לו דכיון דמשתמר לדעתו וסברא הוא דכך הוא מצדה כמו מתוכה. והא דתנן התם הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה. אורחא דמילתא נקט דכל כבודה בת מלך פנימה. והוצרכנו לפרש כן מפני שראיתי מי שפירש דבעינן שיהא עומד בתוך השדה ומאי בצד שדהו בצד אחד משדהו ולא נהירא. הריטב"א.

ותקני ליה שדהו וכו'. יש לדעת אם הקושיא הזו היא למשנתנו שבמשנתנו אומר ואמר זכתה לי שדי שנראה שצריך שיאמר זכתה לי שדי ומרבי יוסי בר חנינא נראה שאין צריך או אינה אלא לרב יהודה בלבד כנראה מהתירוץ. ונאמר שזו הקושיא אינה אלא לרב יהודה. ויש לך לדעת שיש מחלוקת בין הפוסקים יש אומרים שמה שאמרה משנתנו ואמר זכתה לי לאו דוקא. ויש אומרים שצריך

שיאמר זכתה לי וזולת זה לא קנה ולפי זאת הסברא נאמר שלעולם חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ושאני משנתנו דאיירי בשאחרים הלכו ליטול זאת המציאה ואם אינו מדבר כלל נראה שהוא מוחל להם לפיכך הוצרך לומר זכתה לי וכו'. וזהו שאמר זכתה שנראה לשון עבר שאינו אלא כמו הודעה על מה שהיה לו קודם לכן. מהר"י אבוהב.

וכתב מ"ה נר"ו וזה לשונו: ותקני ליה שדהו וכו'. קשיא לי דפשטא דמתניתין משמע כשמואל דקתני ראה אותן רצין אחר המציאה וכו' משמע דקאי התם. ותו ודקארי ליה וכו' מתניתין איירי בשדה וסתם שדה אינו משתמר ורבי יוסי בר' חנינא איירי בחצר וסתם חצר הוי משתמר. ותו שזה התירוץ הוא סברא גמורה ומאי קאמר ומנא תימרא דחצר שאינה משתמרת וכו'. ויש לומר דמתניתין קשיתיה מדקא מפליג בין רץ ללא רץ ואם איתא לדשמואל ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בעומד בצד שדהו אבל אם אינו עומד בצד שדהו לא קנה אפילו צבי שבור. והא דלא מותיב ממתניתין משום דהא דרבי יוסי בר' חנינא מפרשא טפי והכי הוה מפרש למתניתין ראה אותם מרחוק רצין אחר המציאה והם קרובים לשדהו ואמר זכתה לי שדי וכו' ומשני הני מילי בחצר המשתמרת וכו'. והא דלא מפליג תנא בדידה לאשמועינן רבותא דאפילו עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שרי לא קנה כיון דהן רצין כדרכן ובמאי דכתיבנא לעיל אתי שפיר טפי דאפילו נשבר אחר כך לא זכתה לו שדהו והיינו דקאמר תלמודא ומנא תימרא משום דממתניתין משמע איפכא מדלא מפליג בדידה. ותו איכא למימר סברא איפכא כי היכי דאי לא ידע דיש בשדהו מציאה לא קנה אף על גב דעומד בצד שדהו כי ידע שיש מציאה בשדהו ואמר זכתה לי שדי ליקני אף על גב דלא קאי התם ומשום הכי איצטריך לאיתויי ראיה ממתניתין דשכחה.

הני מילי בחצר המשתמרת. כתוב בתוספות וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת מדמייתי וכו'. ואין לומר ששוקל חצר שאינה משתמרת ואיתיה גביה לחצר משתמרת שלא מדעתו דמנא ליה להקשות אי נמי היינו ועוד. פירוש אפילו אם תמצא לומר דמקשה מכח שיקול הדעת כדפירש אם כן יקשה ממתניתין דהוי ממש כההיא דהתם חצר שאינו משתמרת ואיתיה כדסלקא דעתין. עוד כתבו בתוספות ויש לומר דדוקא גבי גט דאיתיה בעל כרחה וכו'. צריך ליישב למה פירשו תוספות כן דהא לקמן סותר תירוץ זה וחוזר בו. ועוד קשה למה לא תקשה בכאן מיד מדעולא ולמה המתין עד לקמן. ונראה לי קושיא הדא מתרצה חברתה דלכך לא הקשה בכאן דבכאן הוא די בתירוץ דשאני גט דאיתיה בעל כרחה פירוש כיון דאיתיה בעל כרחה אז על כרחך משום יד איתרבי ולא משום שליחות דאין שליחות בעל כרחו ולכך בעי דומיא דיד דבסמוך לו אבל לקמן דמשני דעת אחרת מקנה שאני פריך שפיר כיון דהוא תלוי במקנה אם כן כל שכן גט דאלים כח מקנה דאפילו על כרחו מצי יהיב. גליון.

עומר שיש לי בשדה וכו'. פירש רש"י שהנחתי שם מדעתי וכו'. הכוונה לרש"י שלא נאמר שהזכירה הוא על דרך כלל שיודע שיש לו עומר בשדה סתם אבל אינו יודע בעמרים ידיעה פרטית ואם זה הפירוש אמת נראה בצד מה שאנו עוקרים שכחה הכתובה בתורה. מהר"י אבוהב.

אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח. והכי פירושו דברייתא יכול לא יהא שכחה אפילו ישכחנו אחר כך תלמוד לומר ושכחת בשדה דוקא בשדה בעינן שכוח מעיקרו ולא בעיר דבעיר הוי שכחה אפילו זכור ולבסוף שכוח ואם תאמר אם כן לא משכחת שכחה בשדה לעולם יאמר שתזכה לו השדה בעוד כל העומרים בשדה. ויש לומר דאין יכול לומר כן אלא בשכבר שכחוהו הפועלים שהתחילה השכחה כבר אבל קודם לכן אין בדבורו כלום. תוספות שאנץ.
והראב"ד פירש וזה לשונו: היה עומד בעיר ואמר עומר שיש לי בשדה יודע אני ששכחוהו פועלים לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה תלמוד לומר בשדה ושכחת ולא בעיר. פירוש כגון שאמרו לו פועליו מאה עומרים יש לך בשדה אמר הביאו אותם הלכו והביאו לו צ"ט אמר עומר שיש לי בשדה יודע אני כי משכחה הניחוהו ולא יהא שכחה שהרי שנינו עומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל הבית או ששכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינה שכחה ואני זוכר אותה עתה לא יהא שכחה כלומר אפילו אשכחהו גם אני לא יהא שכחה וכו' תלמוד לומר בשדה ושכחת וכו' מדלא כתיב בשדך ותשכח אלא ושכחת לשעבר כלומר שכוח מעיקרו והיכי דמי שכוח מעיקרו כגון שלא חזר את פניו ממנו עד ששכחו וחזר את פניו והניחו לאחריו בשכחתו זהו שכוח מעיקרו כלומר משוה שהוא ראוי להיות שכחה שאינו רשאי לשוב עוד לקחתו אבל אם זכרו כל שעה אפילו משהפך פניו ממנו אף על פי ששכחו אחר כך אינו שכחה שכבר זכתה לו שדהו משעה שהיה ראוי להיות שכחה והרי הוא כאלו לקחו בידו וכל שבידו אין בו שכחה. אבל כשהוא בעיר אף על פי שהוא זוכרו עתה כשישכחהו יהיה שכחה אלמא אין חצרו שאינה משתמרת קונה לו אלא אם כן עומד בצדה. עוד נראה לי שכוח מעיקרו שהפועלים עשאוהו והניחוהו במקום מוקצה שלא ראהו בעל הבית מעולם והא דאמרינן דבשדה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דוקא בבעל הבית אבל פועלים אף על פי שזכרו אותו תחילה אם שכחו אותו בסוף עם שכחת בעל הבית מעיקרו הוי שכחה דליכא למימר דתזכה לו שדה עם זכירתם אף על פי ששכחוהו בסוף ואי אמרת כיון שהוא בשדה למה לי זכור מעיקרו תקנה לו שדהו ואף על פי שאינו זוכרו כלל לא היא דכיון שלא ידע ביה מעולם ואף על פי שהוא עומד בשדה אינה משתמרת לדעתו והרי משנתנו דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ואף על פי שעומד בצד שדהו. מיהו כל גבי שכחה לא בעינן שיאמר כלום לפי שהוא זוכה בשלו. עד כאן.

והר"ן כתב וזה לשונו: אלא לאו הא קמשמע לן דבשדה שכוח וכו'. פירוש וקרא הכי מידרש בשדה ושכחת בעודך בשדה בעינן שיהא שכוח מעיקרו כלומר שתהא שכחתך קודמת לשכחת פועליך שאלו קדמה שכחת פועלים זכתה לו שדהו לבעל הבית דשדהו קונה לו כיון שעומד בתוכה ואף על פי ששכח בעל הבית לבסוף אינה שכחה. אבל בעיר אפילו זכור בעל הבית ולבסוף שכוח כלומר שקדמה שכחת פועלים לשכחתו של בעל הבית כיון ששכח לבסוף הרי היא שכחה שלא זכתה לו שדהו בין שכחת פועליו ושכחתו דליתיה גביה דליזכי ביה. ואם תאמר אם כן דכל שבעל הבית זכור ועומד בשדה זכתה לו שדהו עקרת תורת שכחה כל שבעל השדה עמד בה מתחילה שהרי מתחילה לא היתה כאן שכחה וזכתה לו שדהו יש לומר דכל שלא היתה כאן שכחה כלל לא שכחת בעל השדה ולא שכחת פועלים אי אפשר שתזכה לו שדהו ואפילו באומר תקנה לי שדי דהא ממונו הוא ורחמנא אפקריה לכשישכחנו אבל הכא כיון ששכחוהו פוילים כבר נכנס לכלל שכחה דלעולם אינה שכחה עד שישכחוהו בעל השדה ופועלים כדאיתא במסכת פאה פרק ו' וכיון שנכנס לכלל שכחה הרי הוא כאלו יצא מרשותו של בעל השדה ועניים לא זכו לפי שעדיין לא נגמרה שכחה זו עד שישכח בעל השדה ולפיכך כשעומד בצד שדהו זכתה לו שדהו כזוכה מן ההפקר. וקשה לי אם כן בשדה שכוח מעיקרו דהויא שכחה היכי משכחת לה שכיון שקדמה שכחת בעל השדה לשכחת פוולים משישכח בעל השדה בא לכלל שכחה ולא נגמרה עד שישכחוהו פועלים וביני ביני זכתה לו שדהו דהא איתיה גביה. אלא מכאן נראה לי דשדה שאינה משתמרת אינה קונה לו למציאה שאינו יודע בה אפילו עומד בתוכה דכיון דשדה זו מצד עצמה אינה משתמרת אף מפני שעומד בתוכה אינה משתמרת למה שאינו יודע שהוא בה הילכך כל שקדמה שכחת בעל השדה לשכחת פועלים אי אפשר שתזכה לו שדהו כיון שלא היה יודע בה וכמו שכתבתי במשנתנו. עד כאן.
ואם תאמר לפי שיטתו ז"ל דכתב במשנתנו דוקא באומר זכתה לי שדי אבל אם לא אמר לא זכה למאי נפקא מינה אם לא אמר זכתה לי שדי לא זכה אפילו שיודע שיש בתוכה מציאה ואי בשאמר זכתה לי שדי זכה בה אף על גב דלא ידע דהא מן הספק אמר זכתה לי שדי וכיון שיש בתוכה מציאה ודאי קנה.
ובשלמא לשיטת התוספות ניחא. ויש לומר דעד כאן לא אמרינן דבעינן שיאמר זכתה לי שדי אלא במציאה המתגלגלת אבל במציאה שאינה מתגלגלת כגון ארנקי או עומר השכחה מודה הוא ז"ל דאפילו לא אמר כלום זכתה לו שדהו. מ"ה נר"ו.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: היה עומד בעיר וכו'. יכול לא יהא שכמה וכו' ותריצנא הכי קאמר דבשדה שכוח מעיקרו כלומר ששכחו הוא קודם לפועליו הוי שכחה לכששכחוהו פועלים אחר מכאן ואף על פי שאמרו הם לא יהא שכחה שהרי אינו בחצר שלהם שתקנה. זכור ולבסוף שכוח ששכחוהו פוולים ועדיין הוא זכור לא הוי שכחה משום דקניא ליה חצרו. אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה. והכי נסיב לה תלמודא יכול לא יהא שכחה תלמוד לומר ושכחת בשדה בעודך בשדה הוא דבעינן ושכחת אתה כלומר קודם לפועליך ששכחת בעל הבית בלבד אינה שכחה הואיל ופועלים זוכרים ולא בעיר דלא בעינן ושכחת אתה תחילה שאף שכחת פועלים תחילה עושה שכחה ותימה הוא היאך קונה לו שדהו שלא תבא שוב לכלל שכחה אם כן עקרת תורת שכחה ואם תאמר מפני שהתנה ואמר תקנה לי שדי אם כן כל בעל הבית יאמר כן ותקנה לו שדהו ותיעקר תורת שכחה. ויש לפרש ולומר דבזכור לגמרי לו ולפועליו שלא נכנס בכלל שכחה עדיין אפילו מתנה ואמר תקנה לי שדי לאו כל הימנו אבל משבא לכלל שכחה שכבר שכחוהו פועלים והוא נכנס לכלל הפקר אם זוכר ועומד בצד שדהו קונה לו שדהו דמששכחוהו פועלים נכנס לכלל שכחה שהרי שכחו בעל הבית ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה ודוקא נמי בדאמר תקנה לי שדי אבל לא אמר לא קנה אף על פי שהוא עומד בצד שדהו ומשתמר. וההיא דאמרינן בפרק עגלה ערופה עומר שהחזיק בו להוליכו דאינה שכחה משום דזכה ביה התם נמי כיון דיהב דעתיה להכניסו עמו והגביהו כדי שלא ישכחנו כמי שנכנס לכלל שכחה וזוכה בו ורש"י ז"ל כתב שמא פועלים שכחוהו ולפי פירושנו אינו נכון אלא יודו אני שפועלים שכחוהו בודאי קאמר. עד כאן.
וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וזה לשונו: זכור ולבסוף שכוח. פירש רש"י ז"ל ולבסוף שכוח על ידי פועלים. אין הכוונה דאינו צריך שיהא השכחה אלא בפועליו משני טעמים. אחד שהרי ברור לנו שלתורת שכחה צריך שיהא השכחה בין בבעל הבית בין בפועלים. ועוד שלא יצדק אמרו זכור ולבסוף שכוח שנראה שכמו שזכור חוזר לבעל הבית כך שכוח יחזור לבעל הבית. אבל כוונת רש"י ז"ל שבעל הבית שכחו על ידי שכחת פועליו וההפרש שיש בין רש"י להרמב"ן ז"ל אינו אלא זה שלרש"י ז"ל אף שכחת פועלים עושה שכחת בעל הבית אבל להרמב"ן ז"ל בין בפועלים בין בבעל השדה צריך שכחה בפני עצמה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: היה עומד בעיר ואמר יודע אני שעומר וכו'. פירש רש"י ז"ל עומר שיש לי בשדה וכו' ואיכא דקשיא ליה דהא להאי פירושא עומר זה כבר היה זכור בשדה לבעל הבית כשהניחו שם והוה ליה זכור ולבסוף שכוח בשדה דלא הוי שכחה ואלו לקמן אמרינן דהוה ליה זכור ולבסוף שכוח בעיר ומשום הכי הוי שכחה. ויש שתירצו דהא לא חשיב זכור בשדה לענין שכחה כיון שכשהניחו שם שחרית לא אמר זכתה לי. ואין זה מספיק לפום מאי דפרישנא לעיל דבל דקאי בחצר לא צריך לומר דתזכה לי שלא אמרו במשנתנו אלא סתם שראה אחרים רצים אחריה וכדפרישנא לעיל. ויש שפירשו דמתניתא בשלא הלך בעל הבית לשדה אלא שאמרו לו שהיו שם עשרה עומרים ועכשיו מנה ומצא תשעה וחושש שמא פועלים שכחוהו.
ולכולהו פירושי קשיא טובא דמכל מקום כיון דאלו הלך בעל הבית לשדה שחרית ומנה עמריו או שלא מנה אותם אם אמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו ואין כאן שכחה דהוה ליה זכור בשדה ולבסוף שכוח דלא הוי שכחה אם כן בטלת תורת שכחה מן העולם וכל שכן אם אתה אומר שאין צריך לומר זכתה לי שדי וכיוצא בזה. ועוד קשיא לי הא דאמרינן במסכת סוטה עומר שהחזיק בו בעל השדה להוליכו בעיר ושכחו אינה שכחה למה לי שהחזיק בו אפילו לא החזיק בו נמי מכיון שראה אותו ואמר זכתה לי שדי לכל הנותר וליכא למימר שהחזיק בו היינו שאמר זכתה לי שדי דהא לא משמע הכי לישנא והנכון בזה מה שפירש מורי בשם רבו הרמב"ן דלעולם איתיה לפירוש רש"י ז"ל והלשון מוכיח כן שאומר עומר שיש לי בשדה משמע שיודע בודאי שיש לו שם עומר כי הניחו לדעתו שם ומיהו כי אמרינן זכור בשדה ולבסוף שכוח לא הוי שכחה אחר שבא לכלל שכחה שישכחוהו פועלים ואז תנאי מועיל בו שיאמר לא יהא שכחה אבל כל שהיה זכור עדיין לו ולפועליו אין תנאי מועיל לו ולא חשיב הפקר דלזכה לו שדהו דהא בלאו הכי ממונו הוא ומה תזכה לו בממונו והרי הוא שכחה אלא אם כן החזיק בו להוליכו לעיר דכיון שכן יצא מתורת שכחה ובהא ליכא למיחש שילך בעל הבית ויחזיק בכל העומרים להגביה כולם כדי לבטל תורת שכחה בידים.
והשתא דאתינן להכי דזכור בשדה ולבסוף שכוח אינו אלא כשהיה זכור לו ושכוח לפועליו לפיכך צריך שיאמר לא יהא שכחה אי נמי תזכה לי שדי דאי לא כיון שיודע ששכחוהו פועליו ואינו חושש להצניעו ולא לומר כלום גלי אדעתיה דמסח דעתיה מיניה וניחא ליה דליהוי לעניים ואין חצרו זוכה לו במה שאין רוצה לקנות והויא ליה הא כמי שראה רצין אחר המציאה דהא איכא עניים דרצין אחריה דשכחה שכוחה ממנו ופועליה והאי יודע שאין שכחה אלא כששכחוהו פועלים ואפילו הכי לא שכחו בעל הבית גם כן אי נמי שהתנה עליו בשדה אינו שכוח והוא הדין דאף על גב דשכחו בעל הבית לבדו אם לא שכחוהו פועלים אינו שכוח דיד פועלים כיד בעל הבית היא. אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הויא שכחה פירוש ומתניתא הכי קאמר תלמוד לומר ושכחת כלומר שכוח גמור מעיקרו אלא אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה עד כאן.

דילמא גזרת הכתוב היא. נראה לי ביאור התוספות מדפירש רש"י דנגרוס יכול יהא שכחה פירוש ואז היה צריך לפרש תלמוד לומר בשדה ושכחת ולא בעיר פירוש בשדה הוי שכחה בכל ענין אבל בעיר אינו שכחה בכל ענין רק שכוח מעיקרו ולא זכור ולבסוף שכוח כמו שאמר ברישא היה עומד בעיר ואומר עומר שיש לי בשדה וכו' דהיינו זכור ולבסוף שכוח ולכך מקשים תוספות אם כן מה מתרץ אמר קרא יהיה אכתי נגרוס יכול יהא שכחה ונימא אם לא יהיה הוה אמינא בשדה בכל ענין שכחה בעיר לא יהיה שכחה בשום ענין לכך איצטריך יהיה שלא נמעט עיר אלא בזכור ולבסוף שכוח ולא שכוח מעיקרא כדפירשתי וזה אומרים תוספות לעולם פשיטא ליה דבשדה לא הוי בכל ענין שכחה דהא ושכחת אשדה כתיב דמשמע למעט זכור ולבסוף שכוח כי ושכחת משמע שכוח מעיקרו ושכחה עתה ואם כן כיון דמבשדה ממעטים עיר אז צריך להיות שבעיר או יהיה בכל ענין שכחה או לא יהיה בשום ענין שכחה ילכך פריך אימא דלא יהיה בעיר בשום ענין שכחה והמיעוט יהיה על גוף הפסוק ומשני אמר קרא יהיה אז אין יכול להיות שלא יהיה בשום ענין שכחה צריך לומר דקאי אדיוקא דקרא והוי בכל ענין שכחה. גליון

והרמב"ן כתב וזה לשונו: והא דאקשינן וממאי דילמא גזרת הכתוב הוא דבשדה ניהוי שכחה וכו'. פירש רש"י וממאי דקרא הכי מיתריץ ומתניתא הכי קאמר דילמא גזרת הכתוב הוא ותנא הכי קאמר יכול יהא שכחה. אין זו שיטת התלמוד לשבש ברייתא או משנה אלא היכא דעיקרה משבשתא היא דאמרינן לאו תרוצי מתרצת לה תריץ הכי אבל אם מתרצתא היא לא. אלא אברייתא גופה מקשינן מנא ליה לתנא דקרא הכי מיתריץ דילמא גזרת הכתוב היא דבעיר לא ניהוי שכחה הואיל ולא שכח בשדה. עד כאן.
והריטב"א כתב שיש לדחוק לפירוש רש"י דמשום דקרא דאתיא תלמודא מדחיק ליה טובא לאוקומיה בשכוח מעיקרו דוקא ומתניתא בעיא קצת פירוק בר מפשטיה משום הכי הוה משמע ליה דלא איפשיט דקרא מידריש הכי ומתניתא הכי מיתרצא ומוטב שנשבש הברייתא מלשבש המקרא ולישנא דגמרא דקאמר וממאי דאיק כדפירש רש"י שבא לדחות הראיה שהביא הספר מהברייתא אבל בתוספות פירשו דקבלה תלמודא לההיא ראיה ממתניתא ודאי הכי קאמר ולמתניתא גופה הוא דפרכינן מנא ליה לתנא דקרא מידריש הכי ולא שביק ליה נפשטיה דבשדה יש שכחה לעולם ואפילו זכור ולבסוף שכוח ובעיר אין שכחה ואפילו בשכוח מעיקרו דאף על גב דהא מילתא בלא טעמא דילמא גזרת הכתוב היא וכן פירש גם כן רבינו הרמב"ן ז"ל. עד כאן.
ורבינו חננאל ז"ל גריס דילמא גזרת הכתוב הוא דבשדה לא ליהוי שכחה ובעיר כהאי גוונא זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה. ולא אתפרשא לן שפיר. הרמב"ן ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ: דילמא גזרת הכתוב היא. אברייתא גופה פריך מנא ליה למדרשה הכי ולא כפירוש הקונטרס. ורבינו שמואל פירש דרבינו חננאל גריס דילמא גזרת מלך היא והכא קאמר הברייתא מגזרת הכתוב דבשדה לא נהוי שכחה בעיר הוי שכחה פירוש בשדה לא תהיה שכחת פועלים שכחה בלא שכחת בעל הבית. ולפי פירוש זה דוחה המנא תימרא. עד כאן.

וזה לשון רבינו חננאל ז"ל בפירושיו: מנא הני מילי דתניא היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהעומר שיש לי בשדה פועלים וכו'. ופרישנא בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה מאי טעמא כיון דכי קאי בשדה זכור לו זכתה לו שדהו ואף על גב דבתר הכי שכחו אינה שכחה שכבר זכתה לו שדהו וכאלו נפלה מאותה העת אכל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מאי טעמא דהא ליתיה גביה בשדה דליזכי ליה שדהו שמו מינה דאי עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי אינו עומד בצד שדהו לא זכתה לו שדהו. ואמרי וממאי דמשום דלא הוה קאי בצד שדהו נעשה שכחה דילמא גזרת הכתוב היא דבשדה לא ליהוי שכחה ובעיר כהאי גוונא זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מדכתיב לא תשוב לקחתו גמרינן מינה לרבות שכחת העיר ונדחו הדברים האלה ואסקה רב אשי יהיה לרבות שכחת העיר ולא נתברר כי אם עומד בצד שדהו זכתה לו שדהו ואי לא לא. עד כאן.

דאמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר. קשיא לי אפילו יהיה הדבר כן בזכור ולבסוף שכוח בשדה לא הוי שכחה ובעיר הוי שכחה מנא לן דטעמא משום דאינו עומד בצד שדהו דילמא גזרת הכתוב כדפירש רש"י לעיל. ויש לומר דהא ליתא דבשלמא לעיל דסבירא ליה דבעיר אין שכחה כלל היה אפשר לימר דגזרת הכתוב היא אבל כיון דאשכחן קרא דרבי רחמנא שכחת העיר כשכחת השדה כל היכא דמפליג בינייהו אינו אלא בטעם וזה ברור. הריטב"א ז"ל.

עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע. ואם תאמר רבן גמליאל היאך הניח כשפירש לים דבר שאינו מתוקן והא אמרינן חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו. ותו קשיא כי היכי דחשש עכשיו על המעשרות. למה לא חשש להפריש תרומה. ויש לומר דבשעה שפירש עדיין היו פירותיו בשדה והגיעו לעונת תרומה שהיא ניטלת מן השדה והפרישה קודם שפירש אבל לא הגיעו לעונת המעשרות שהמעשר ניטל מן הבית ולפיכך לא הפרישן.
ומה שאמרו חזקה על חבר דוקא במגירה שבבית והכי איתא בירושלמי בפרק שלישי דמעשרות מצא פירות ממורחין בשדה מכונסין אסורין משום גזל מפוזרין מותרין בין כך ובין כך חייבין במעשר ופטורין מתרומה גדולה שאי אפשר לגורן שתיעקר אלא אם כן נתרמה. ושאלו שם המעשר מהיכן ניטל מן השדה או מן הבית נשמעינה מן הדא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות וכו' ואימר שנטרפה דעתו לשעה כלומר אם אתה אומר מן הבית למה הן במזקת מתוקנין דילמא כשכנסן לבית לא הספיק לעשר עד שנטרפה דעתו ומת בשלמא אם ניטל מן השדה חזקה היא שלא כנסן למגורה עד שיעשר ודחי אמר רבי בון בר חייא תפתר שמת מתוך ישוב כלומר אבל לעולם מן הבית הוא ניטל ולפיכך רבן גמליאל בשעה שעקר את הגורן נטל תרומתו ממנו אבל לא את המעשרות שלא הגיע זמנן ועכשיו רצה לתקנן ולהוציאן מרשותו ששעת הביעור היתה. הר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו. איכא דקשיא ליה היכי שביק רבן גמליאל תבואה בטבלה והפריש לו בים והא אמרינן התם חבר שמת והניח מגירה וכו' ואיכא למימר רבן גמליאל בשבלים שבקינה דאכתי לא הגיע לעונת המעשרות ושעת הביעור היה ולכך הוצרך רבן גמליאל לשכור מקומו לזקנים הללו שהיה צריך להוציאו מרשותו וקתני רישא מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו צריך לקרות להם שם כיצד מעשה ברבן גמליאל. פירוש מי שהיו פירותיו רחוקין ממנו והגיע זמן הביעור דכולה בשעת הביעור היא שנויה שם במסכת מעשר שני והיה חושש שמא מרחום בני ביתו שאלו לא מרחום לא היו חייבין בביעור כדתנן התם שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורים מן הביעור. אי נמי דרבן גמליאל כמשנה ראשונה דהתם סבירא ליה דאפילו לא באו לעונת המעשרות חייבין בביעור כדתניא בסנהדרין פרק קמא דרבן גמליאל שלח לבעלי בתים שבגליל דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשרא מן עומרי שובליא. ואיכא דקשיא ליה היאך הפריש מעשרותיו ולא הפריש תרומה ויתננה לרבי אלעזר בן עזריה שהיה שם עמו או יזכה לכהן על ידי אחר. ותירוצא דאיהו ודאי תרומה נמי אפריש שאסור להקדים מעשרות לתרומה דכתיב מלאתך ודמעך וגו'. והאי דלא קתני לה מתניתין משום דלא קתני אלא מה שזכה להם והוציא מרשותו אבל בתרומה לא זכה בה לאחר אלא שקרא לה שם בלבד לפי שאין התרומה צריכה ביעור כדתנך במסכת בכורים פרק ב' יש במעשר ובכורים מה שאין בתרומה וכו' וחייבין בביעור ורבי שמעון פוטר וכו' שמע מינה דאין תרומת צריכה ביעור. ויש לדקדק אחר טעם זה דתנן התם כיצד היה הביעור נותן תרומה ותרומת מעשר לבעליה ותנן נמי וגם נתתיו זו תרומה. ומעשר ותרומת מעשר. ואפשר דפלוגתא דתנאי היא ורבן גמליאל סבר לה כמאן דאמר אינה צריכה ביעור ויש מי שאומר שכשפירש בים. הפריש תרומה גדולה שנתמרח מקצתה וחטה אחת פוטרת את הכרי אבל לא הפריש מעשרות. ומצאתי בירושלמי כענין הזה דתני התם בפרק ג' דמעשרות מצא פירות וכו' עד אלא אם כן נתרמה ואף כאן רבן גמליאל בגורן תרם ולא הפריש המעשרות. ושם בירושלמי חזרו ושאלו המעשר מהיכן ניטל וכו' עד ואימא שנטרפה דעתו לשעה כלומר אם תאמר מן הבית הוא ניטל ואין חזקת החבר אלא שהפריש מעשרותיו בשעת מיתה והרי אפשר שנטרפה דעתו ומת אלא מן השדה הוא ניטל כשהם מכניסין את הפירות לבית והילכך זה שהניחן במגורה תקנו קודם לכן. ודמי אמר רבי בון בר חייא תפתר שמת מתוך ישוב עכשיו הכל מתוקן כהוגן שרבן גמליאל הפריש תרומה שאין עוקרין הגורן עד שתורמין אותה והניח שאר הפירות בשדה וכל זמן שהם שם אינם בחוקת מתוקנים ועכשיו רצה לתקנן ולהוציא מרשותו מפני שהיתה שעת הביעור. והרי זה מחוור. ויש שדקדק היאך קרא שם אם לא אמר לצפונו או לדרומו ולא קתני הכי ואין זה כלום דהך משנה לא אתיא לפרש דין הפרשת מעשרות דהא לא קתני יהא מעשר ראשון ועישור אחר יהא מעשר עני אלא לומר כיצד זכה להם ולעולם רבן גמליאל קרא שם ולצפונו או לדרומו אמר. ולי נראה כיון שאמר שאני עתיד למוד אינו צריך לומר לצפונו או לדרומו אלא שהם סוברים יש ברירה. וכבר פירשתי זה בפרק הכל שוחטין. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע וכו'. לאו דוקא בהאי לישנא קאמר דהא קיימא לן האומר תרומת כרי זה לתרומת מעשר ראשון לתוכו לא אמר כלום עד שיאמר לצפונו. אלא הכא במאי עסקינן כשאמר לצפונו או לדרומא ואם כן קשיא לי היאך רבן גמליאל מוציא מעשרות בעודו בספינה והפירות ברשותו דהא לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף. ומתרצים דהכא בשעת הדחק היתה לפי שהגיע זמן הביעור ולא היה אפשר לתרום מן המוקף ובשעת הדחק תורמין ומעשרין שלא מן המוקף. ומסתברא דקושיא ליתא כלל דכיון דמפריש מיניה וביה הרי המעשרות מוקפים עם הטבל שמתקן ואף על פי שאין הבעלים מוקפים עמהן אין בכך כלום ונראה לי ברור. עד כאן.
וזה לשון תוספות שאנץ: שהיו באין בספינה. פירש הקונטרס ושכת ולא נתן רשות לתרום וכו'. וקשה דאם כן למה היה צריך ליתן להם ולהשכיר מקום בקריאת שם סגי. ועוד הא לא עישר כלום שלא אמר שיהא מעשר אלא נתן להם ועודן דאפילו היה מעשר לא היה מועיל אלא למאן דאית ליה ברירה. ועוד מה הועיל שמא יאכלו בני ביתו הכל וכו' ככתוב בתוספות שם ופירש רבינו תם דשנת הביעור היתה וכו' ואם תאמר הניחא למאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין אלא למאן דאמר כמי שלא הורמו דמיין מה הועיל במה שהיה אומר נתת לפלוני ומקומו מושכר לו והלא אין במתנתו כלום ואפילו היה מניח כל התבואה בביתו לא היה קונה המעשר כדמוכח בחולין פרק הזרוע ברישיה. ויש לומר דשמא מקודם לכן אמר מעשר שאני עתיד למוד יהא מעשר ואפילו צפון ודרום שמא קבע לו ומיהו אפילו בלא קביעות מקום של צפונו ושל דרומו היה מועיל כשאמר שאני עתיד להפריש יהא מעשר כדמוכחא ההיא דהלוקח יין מבין הכותים.

ואם תאמר למה אינו מזכיר תרומה גדולה וכו'. ומיהו מצינן למימר דשמא לא חשש להזכיר רק הנהו דמחייבי בביעור מדאורייתא. ויש מפרשים משום דתרומה אין צריך לבערה מן העולם אלא ליתנה לכהן והא דקתני במסכת בכורים יש במעשר ובכורים מה שאין כן בתרומה וקחשיב ביעור היינו אותו ביעור שמתבערים בכל מקום ורבי שמעון דקאמר במסכת מעשר שני הבכורים ניתנים לכהנים לטעמיה דקאמר נמי עלה דההיא דמסכת בכורים ורבי שמעון פוטר פירוש פוטר בכורים מאותו ביעור שאינן מתבערים מן העולם דלא מקיש בכורים למעשר כדמפרש בפרק הערל. ויש מפרשים דמשום הכי לא קאמר תרומה גדולה דקיימא לן מעשר ראשון שהקדימו בשיבליו פטור מתרומה גדולה. ושיבוש הוא הדא דהכא לא הקדימו דממורח היא דאי לאו הכי לא מחייב בביעור דאף על גב דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין מהודעין אנחנא לכון וכו' עד מעומרי שובליא הני מילי מקמי דליתי רבי עקיבא אבל אחר כך בא רבי עקיבא ולמד שכל פירות שלא באו לעונת מעשרות פטורין מן הביעור כדקתני במסכת מעשר שני. ועוד דאינו פטור אלא חלקו של לוי כדמשמע בכמה דוכתי מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. ואם תאמר מאחר שהתבואה ממורחת כדפירש היאך יצא מן הבית עד שלא נתקנה הא אמרינן חזקה על חבר וכו' ויש לומר דשמא הודיעם אי נמי היכא דמת ובישוב הדעת הוא דאמרינן חזקה על חבר וכו' כדמפרש בירושלמי אבל רבן גמליאל דעתו לחזור הוה. ואף על גב דבפרק בכל מערבין אמרינן ליה אפילו דלא מת התם כעין מת הואי. עד כאן.

בגמרא אי לא לא דתניא כו' מיבעי ליה לכדתנן שלפניו כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ומ"ס לא ילפינן ממונא כו' מאם המצא כו' דשליחות הוא משום דאין שליח כו' אצטריך כו' עכ"ל הוצרך לזה לפי שיטתו לעיל דלמ"ד חצר משום שליחות לא אצטריך ריבויא לחצר אלא מושלח' דנפקא לן שליחות נפקא לן ממילא חצר ולכך הוצרך למימר דלמאן דלא ילפינן ממונא מאיסורא ושליחות מאם המצא תמצא ילפי' ליה ולא ילפי' ליה ממילא משליחות דשלוחו של אדם כמותו בכל התורה משום דהתם לגבי גניבה אין שליח לדבר עבירה וכ"כ הנ"י ע"ש אבל התוס' ימאנו בזה דכמו דאצטריך ריבויא למ"ד דחצר משום יד ה"נ אצטריך ריבויא למ"ד חצר משום שליחות לאשמועינן דחצר הוי שליח ולכך פירשו לעיל בסמוך דלאו מדאצטריך ריבויא מוכח לה דחצר משום יד אלא מדמתגרשת בעל כרחה וקטנה ודו"ק:

תוס' בד"ה זכתה לו נראה כו' ועוד דאמר ריב"ח חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כו' עכ"ל אע"ג דמוקמינן הך דר"י בחצר המשתמרת מ"מ למאי דמקשה ותקני ליה שדהו ואכתי לא אסיק אדעתיה דמיירי בחצר המשתמרת אמאי לא תקשי ליה הך דריב"ח אגופא דמתני' דקתני אמר זכתה לי אי הוה זכתה לו דוקא וק"ל:

בד"ה ה"מ בחצר כו' דמתני' הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר זכתה לי וכו' עכ"ל פירוש והוי אצטריך לאתויי מריב"ח דלאו דוקא זכתה לי כמ"ש התוס' לעיל וניחא ליה לאקשויי מריב"ח לחוד ודו"ק:

בד"ה זה הכלל לאתויי קרן זוית עכ"ל נראה לפרש משום דלפניו אין שכחה דהיינו שקצר מצפון לדרום והניח בסוף השורה והתחיל משורה שניה אינו שכחה כיון דעדיין לא עבר עליה אני אומר שדעתו לקצור זה בשורה אחרת ממזרח למערב וה"נ היה לנו לומר אם הניח בתחלת קציר בקרן זוית וקצר אחר כך כל השורה מצפון לדרום שדעתו לקצור הקרן זוית בשורה אחרת ממזרח למערב ואשמועינן בזה הכלל דמכל מקום הוי שכחה כיון דכבר עבר עליו והוי בבל תשוב ודו"ק:

בד"ה עישור שאני כו' וקשה כו' ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים כו' עכ"ל ור"ג לא היה בדעתו לילך למרחקים דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וק"ל:

תוס' ד"ה ה"מ בחצר המשתמרת וכו' עד וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת וכו'. הרבה גמגומים יש בדבור תוס' זה ועיין שם בפרק שור שנגח דשם פירשו התוס' כמעט בהיפוך ממה שפירשו כאן:

ד"ה דלמא גזרת הכתוב וכו' עד ותו מאי מתרץ וכו' והלא בברייתא וכו'. פי' דלעולם נימא דצ"ל בברייתא יהא שכחה וה"ק יכול יהא שכוח בעיר שכחה ת"ל ושכחת בשדה ר"ל דהיינו שכחת מעיקרא נקרא שכחת שדה ולא בעיר ושכחת היינו זכור ולסוף שכוח נקרא שכחת העיר כדקאמר בתחלת הברייתא היה עומד בעיר וכו' והאי רבויא דקרא נעמיד בשכוח מעיקרא דאי לאו רבויא הוי ממעטי' עיר לגמרי מקרא דושכחת בשדה וק"ל:

בא"ד לכך י"ל שאינו סותר ראיתו וכו'. וכי תימא מאי תירצו התוס' עדיין יש להקשות מנא ליה לתנא לדרוש מיעוטא דבשדה אדיוקא ולומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא נדרוש קרא הכי בשדה ושכחת ר"ל שכח' מעיקרא הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח דהיינו שכחת העיר לא הוי שכחה וקרא דמרבה שכחת העיר נעמידנו בשכוח מעיקרא כמו שפי' לעיל לפי מאי דמקשה ארש"י זה אין קושיא כלל דלפי' התוס' ס"ל דלא משמע ליה לתנא כלל למדרש מפסוק דושכחת בשדה הכי אלא או אדיוקא דקרא או אגופה דקרא אבל לפי' רש"י דפריך המקשה דלמא נגרוס בדברי התנא יכול יהא א"כ ע"כ ס"ל להמקשה דאפשר לפרש דברי התנא דדריש הקרא למעט זכור ולבסוף שכוח שייך שפיר להקשות א"כ מה מתרץ וכו' וק"ל:

ד"ה עישור שאני עתיד למוד וכו' ופירש ר"ת דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם וכו'. ויש לדקדק דאי איירי שכבר הפרישם מאי אמר עישור שאני עתיד למוד הא כבר מדד והפריש וצריך לפרש דאין ר"ל שהפרישם לגמרי אלא ר"ל שהפרישם על ידי קריאת שם וכן משמע מדברי התוס' לקמן דף זה בד"ה וכי בצד שדהו וכו' דקאמר ויש לומר דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתם:

גמ' לא דתניא היה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לא יהא כו' ושכחו הס"ד ואח"כ מ"ה בשדה ושכחת כו':

תוס' בד"ה זכתה כו' שלא מדעתו אלמא כו' כצ"ל:

בד"ה דלמא כו' העיר נעמיד בשכוח כו' כצ"ל:

גמרא דתניא היה עומד בעיר כו'. הכלל הוא שאינו שכחה עד שישכחו פועלים ובעל הבית וזה בלא זה לא הוי שכחה כדתנן בהדיא במסכת פאה וכן הביא הסמ"ג כאן וקאמר היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלים שכחוהו לא יהא שכחה ר"ל שהוא אמר לא יהא שכחה יכול לא יהא שכחה אם אח"כ שכחהו הוא ג"כ:

ברש"י בד"ה יכול לא יהא שכחה אם חוזר ושכחו ואח"כ מתחיל הדבור בשדה ושכחת:
ובד"ה אלא לאו הכי קאמר כו' בעוד האיש בשדה כו' תחלה לפועל ואח"כ שכח הפועל הוי שכחה:
ובד"ה אבל בעיר כו' הוא דבעינן ושכחת אתה שיהא השכחה מסיבתך לא ע"י פועלים ולא בעיר שאף שכחה ע"י פועלים עושה שכחה:

בתוס' בד"ה זכתה לו כו' ועוד דאמר ריב"ח כו'. ובאינה משתמרת כי עומד בצד שדהו הוי משתמר ועדיף כמשתמרת כדמוכח בשמעתין. ומוהר"ש מדייק מכח קושית המקשן ותקני ליה שדהו [ומקשה אדר"י] אבל הא [דבעינן שיאמר] זכתה ניחא ליה אע"ג דלסברתו השתא מתניתין איירי במשתמרת ואין צורך (א):

בתוס' בד"ה ה"מ בחצר המשתמרת כו' וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת כו'. נראה דהו"מ לאקשויי בקצרה כיון דהכא בין לסברת המקשה והמתרץ הא דאמר ריב"ח שלא מדעתו ר"ל שאינו עומד בצד שדהו א"כ מאי משני התם דליתא כו' הא הוא מקשה מריב"ח דאיירי שלא מדעתו [דהיינו דליתא] וצ"ל שהבין דאיתא בחצר רק משכונו כו' איירי בחצר שאינו משתמרת וידע המסקנא דהכא וסבר שעומד בצד שדהו עדיף אינו משתמרת כמשתמרת ועיין:

בא"ד וי"ל כו' דליתא למשכון כו' גם לפי המקשה כו'. זה אינו דמעיקרא משני ליה דליתא למלוה וכל היכא דאיתא לדידיה דאי בעי למקני קני כו' רק אח"כ קאמר והלכתא דלא תליא בדידיה רק במשכון וע"ש בתוספות שכתבו בהיפוך כאן:

בתוס' בד"ה דלמא גזירת כו'. קושיא שניה יש ליישב דזה לא קאי במיעוט דושכחת עומר בשדה ולא בעיר דצ"ל או ושכחת שכחתך עושה שכחה בשדה ולא בעיר אפילו שכחתך אינו שכחה דאין שכחה בעיר כלל. או דקאי אדיוקא בשדה הוא דבעינן ושכחת אתה אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה אבל בעיר אין חילוק אבל איך אפשר לומר בשדה ושכחת ולא בעיר ובשניהם יהיה שכחה מעיקרא עושה שכחה וזכור ולבסוף שכוח אינו שכחה וק"ל (ב):

בא"ד לכך י"ל שאינו סותר ראייתו כו'. דמ"מ ראייתו שפיר דהא חזינן (לתוספות) [לברייתא] דס"ל חילוק רק הגמ' מקשה אברייתא גופא מנ"ל למידרש קרא הכי:

בתוס' בד"ה זה הכלל לאתויי קרן זוית. נראה שר"ל דלפניו אין שכחה מה שיש עדיין לפניו דלא קרינן ביה לא תשוב ולאחריו מה שהוא כלאחר ידו שקצר כבר אם שורות הולכות מדרום לצפון והתחיל מדרום לצפון ושכח לצד דרום הוי שכחה וקאמר דמרבה אפילו אם הוא קרן זוית ששורה הולכת בצד דרום ממזרח למערב גם כן דהשתא נימא כיון שבסוף יקצור ממזרח למערב א"כ אין זה בבל תשוב אפ"ה הוי שכחה שדרך להתחיל להקציר בראש השורה ועיין:

בתוס' בד"ה עישור כו' ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים. והכא ודאי לא היה דעתו לימים רבים דא"כ דלמא יאכלו כל התבואה ולא ישאירו כלום ועיין במסכת קדושין ברש"י ובתוס' באריכות כי שם פירשו באופן יותר נאה דלפירוש ר"ת דלקמן לא יתכן עישור שאני עתיד למוד ודוחק לפרש שמה שכתבו שכבר הפרישום ר"ל בני הבית שלא יאכלו ע"ש [אבל עדיין המעשרות לא הפריש]:

בא"ד וא"ת אמאי לא נתן תרומה גדולה כו'. שאין לומר דדמאי היה שא"צ תרומה גדולה דא"כ לא היה צריך מעשר עני דהמוציא מחבירו עליו הראיה ועיין:

בא"ד לפי שקל היתה להפריש כו' ועוד שהתבואה כבר היתה ממורחת כו'. לא ידעתי מאי קאמרי שהרי כתבו שכבר הפריש המעשרות אלא ששנת הביעור היה שצריך לתת לבעליו ולמה נתן זה יותר מזה כיון שהכל הפריש:

רש"י ד"ה ומ"ס ל"י. ממונא מאיסורא. לע"ד נל"פ משום דגט איתא בע"כ וכדקאמר הש"ס להדיא סברא זו בריש הזורק בהצריכותא בזה ע"ש:

בא"ד וגבי ממונא חצר מאם המצא איתרבאי. לכאורה לשיטתו (כפי הבנת מהרש"א ומהר"ם עי' בהם) הכא דאיירי במציאה דלכ"ע יכול לעשות שליח לפי מה שפי' לעיל (י) ד"ה חב לאחרים ל"ק ל"צ לימוד אלא מסברא דלא גרע משליח ואולי י"ל דע"כ לא כתב רש"י דשליח מהני במציאה אלא דלאחר דילפינן מאם המצא דחצר קונה ומטעם שליחות א"כ מוכח דכש"כ דע"י שליח ממש קונה ובזה ינצל מתפיסת התוס' עליו שם מהא דיימר בר חשו בהכותב דשם מייתא מדריו"ח ואיהו סובר כאן דחצר משום יד הוא ולכן אין לנו להיות מועיל אפי' שליח ממש אבל ל"נ דכוונת רש"י במש"כ לעיל בסמוך דאי משום שליחות הא כבר כתיבא כו' ושלחה כו' היינו משום דילפינן מאם המצא דחצר מיקרי ג"כ שליחות (ודלא כהבנת רש"א ור"מ דממילא מישתמע משליחות דבאמת קושיית מהר"ם חזקה דמי עדיף מחש"ו וכן הרש"א רמזה) וכמש"כ כאן וגבי ממונא מאם המצא איתרבאי והא דכתב ומשום דאשלד"ע כו' הוא לתת טעם מדוע כתיב' גבי גניבה וזהו שסיים בתיבת התם אלא דק"ל דהא ליכא למילף מאם המצא משום דא"ל דקנסי' רחמנא כדאמר בר"פ הזורק ואכמ"ל:

ומה שהקשה בתור"ע אות ט' בסופו דמנ"ל דאם המצא איצטריך משום דאשלד"ע דלמא איתרבי משום ידו ובעומד בצדו נ"ל דלק"מ דחזינן דס"ל להש"ס דכל היכא דא"ל דאיתרבי משום שליחות ל"א דאיתרבי משום יד רק דבגט הוא מוכרח משום דלשליחות ל"צ כמש"כ רש"י:

גמרא ותיקני ליה שדהו דאריב"ח כו' ה"מ כו' אי עומד בצד שדהו אין כו'. משמע דהקושיא לא קאי רק אדשמואל וכן הבין הרש"א בתד"ה זכתה וקשה דליפריך אמתניתין דל"ל ראה אותן רצין דמשמע דוקא שראה טרם שזכו בה אפי' נתוודע לו אחר שזכו בה נמי מדריב"ח וי"ל משום דהמ"ל לשנויי דמשום סיפא נקט כמש"כ התוס' לענין ואמר אבל לפמש"כ התוס' בב"ב (נד) סד"ה אדעתא דבדבר שאין הווה שימצא ל"ק שלא מדעת (ועי' לקמן (כו) בתד"ה דשתיך) א"ש בפשיטות דודאי אין הווה מציאות בשדה שאין ב"א רגילים שם שיאבד אחד מהם וכן צבי שבור כו' ונ"ל הא דלא משני דריב"ח נמי והוא שעומד כו' דכיון דלא ידע עמידתו לא מהני מידי וזה דלא כמש"כ בב"ק בכוונת רש"י דשם:

גמ' שם ונסיב ליה גמרא. אולי צ"ל תלמודא:

תד"ה ה"מ. ומסיק דליתיה פי' למלוה. נ"ל דצ"ל ופרש"י דמש"כ ומסיק כוונתם על הא דמשני שם הב"ע כו' לא על והלכתא ועמש"כ שם:

תד"ה זה"כ. עי' רש"א ועמש"כ בפאה שם מ"ג:

תד"ה עישור. ועוד דאין זה קר"ש דל"א עישור כו' יהא מעשר אלא כו'. כ"נ דצ"ל:

ואולי יכוונו כאן גם למש"כ בקדושין ועוד ה"ל לפרש כי ההיא כו' עשרה מע"ר כו' ע"ש:

בא"ד וכבר הפרישם. עי' מהרש"א בקדושין שם:

רש"י ד"ה ומר סבר וכו' ומשום דאין שליח לדבר עבירה. קשה לי דאם מסברא לא ידעינא דבחצר לא מקרי לדבר עבירה מהנך טעמים הנ"ל דלאו בר חיובא או דל"ש אי בעי עביד מנ"ל באמת דלמא גם בגניבה איתרבאי חצר משום ידו וצריך באמת דוקא בעומד בצד חצירו וצ"ע:

תוס' ד"ה ילפינן כו' מדרבנן. עיין תוס' יבמות יט ע"ב ד"ה גמרינן:

דאמר ריב"ח חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. במ"ש הנ"י דבנמצא בחצר המשתמר קונה מטעם יד, וכן למ"ש הרא"ש דבאינו משתמר ועומד בצד שדהו דמהני מטעם יד.
תמהני דהא מסקי' לעיל דלא ילפי' קטן מקטנה. או דלא ילפי' ממונא מאיסורא, וא"כ בגברא דלא איתרבי חצר משום יד הוי רק מטעם שליחות, וצ"ע:

בפרש"י בד"ה ילפינן מציאה מגט וכו' אית לה חצר לקטנה עכ"ל. משום דבגדול לא נפ"מ מידי במציאה אי הוי משום ידו או משום שליחות ואף על גב דאי הוי משום ידו צריך שיעמוד בצד חצירו דומיא דידו בסמוכה לו משא"כ בשליחות אפילו אינו עומד כו' מ"מ בהא כו"ע מודו דאף למ"ד משום ידו לא גרע מיהא משליחות היכא דזכות הוא לו כדאמרינן להדיא לקמן ובזה נתיישב ג"כ לשון התוספות דילפינן אינו אלא מדרבנן. מיהו לפמ"ש לקמן דחצר שאינו משתמר לא שייך כלל לרבויי משליחות אלא מידה ומש"ה צריך שיעמוד בצד שדהו וא"כ א"ש דהאי ילפינן הוי מדאורייתא לענין זה ובזה נתיישב תמיהת הש"ך בסי' רמ"ג. מיהו בלא"ה נמי צ"ל דמ"ד ילפינן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא ודאי לא ילפינן ממונא מאיסורא דאלת"ה תקשה ליה מברייתא דלעיל דיליף בגניבה מאם המצא אע"כ דמדאורייתא צריכי וכן משמע ריש פרק הזורק ולפי הדרך שכתבתי בסמוך יתיישב יותר דאי לאו קרא דהמצא תמצא בגט גופא לא הוי מרבינן משום ידה אלא הו"א משום חצר מרבינן אבל מדגלי גבי חצר מוכח דבגט משום ידה והדר ילפינן ממון מגיטין מה התם משום ידה ה"נ משום ידה ומ"ד לא ילפינן מוקי כל חד בדוכתיה בגט משום ידה ובממון משום חצירה ואף על גב שכבר כתבתי דמלשון רש"י בדבור הסמוך ומ"ס וכו' ומשום דאין שליח וכו' לא משמע כפירושי מ"מ יש ליישבו בדוחק דה"ק דכיון דכבר גלי קרא בגיטין דחצר משום ידה ממילא משמע דלא גרע משליחות דהא אדרבא עדיף מיניה וא"כ אכתי תקשה ל"ל לרבויי בגניבה כיון דקי"ל בכ"מ ששא"כ לכך הוצרך לכתוב דמשום דאין שליח לד"ע איצטריך ועדיין לשון רש"י צ"ע ודו"ק. מיהו לפי מה שהעליתי בחידושי לגיטין היה באפשר לומר דהא דאמרינן ילפינן מציאה מגט או לא לאו משום דלא ילפינן ממונא מאיסורא אלא משום דבגט איכא דעת אחרת מקנה משא"כ במציאה דליכא דעת אחרת אבל לענין מתנה דאיכא דעת אחרת מקנה כ"ע מודו דילפי' בק"ו דמהני ושם הארכתי כנ"ל נכון. לולי שרש"י כתב כאן דפליגי אי ילפינן איסורא מממונא וצ"ע:

בתוספות בד"ה זכתה לו נראה אף על גב דלא אמר כו' כדאמרינן לעיל כו' עד סוף הדיבור. הא דלא מייתי ראיה מדקאמר שמואל בשמעתין והוא שעומד בצד שדהו ומאי קמ"ל אי ס"ד דאמירה בעי פשיטא דבעומד בצד שדהו מיירי משום דאמירה שייך אפילו כשאינו עומד בצד שדהו ואפילו אם אומר קודם לכן כל מה שיבא לתוך חצירי היום יזכה לי חצירי אמרי' בפ' השואל דמהני בחצר המשתמרת ועי"ל דשמואל אתא לאשמעינן שצריך שיעמוד דוקא בצד שדהו ממש בענין שיהא משתמר לדעתו כדמשמע להדיא מלשון רש"י. מיהו מ"ש התוספות דהא דנקט ואמר זכתה לי שדי משום סיפא נקטיה נראה דוחק. ולולי דבריהם היה נראה דהא דנקט ואמר זכתה לי שדי היינו משום שצריך שיכוין לקנות דוקא ומש"ה כל שלא אמר זכתה אם קדם הלה שרץ אחריו והחזיק בה אין זה יכול להוציאו מידו דמצי למימר מאן יימר שנתכוונת לקנות לכך צריך שיאמר כן בפירוש ואז יכול להוציאו אפילו מיד המוחזק אם מודה שאמר זה זכתה לי שדי משא"כ לעיל גבי פאה שזה שנפל עליה מוחזק א"כ ודאי שהיה נאמן לומר שנתכוין לקנות ועוד דהא קמן דנפל עליה ונתכוין לקנות אי לאו דאנן סהדי דכיון דנפל עליה גלי דעתיה דבד' אמות לא ניחא ליה דליקני ועוד דבירושלמי בפירקין ובפרק הזורק איתא להדיא דאבא ברדלא גופא דאמר ד' אמות קונין מסקינן אליביה שצריך שיאמר יזכו לי ד' אמות והאריך בזה שם ואולי היינו ג"כ בנדון דידן דכל היכא דליכא גילוי דעת צריך אמירה ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש הפוסקים הובא בח"מ סימן רס"ח דחצר אינו קונה שלא מדעתו אלא במלתא דשכיחא וסליק אדעתיה דבעל חצר משא"כ במידי דלא סליק אדעתיה וא"כ במתני' דאיירי במציאה צריך אמירה דוקא אבל בהא דר"י בר"ח ע"כ איירי במידי דסליק אדעתיה מש"ה א"צ לומר דבר ובסמוך אכתוב עוד בזה עיין עליו ודו"ק. אח"ז מצאתי כן בחידושי הריטב"א:

בגמרא ה"מ בחצר המשתמרת וכו' באמת גוף הטעם מבואר בפ' הזורק דכיון דחצר משום ידה אתרבאי צריכה לעמוד בצד חצירה דמה ידה בסמוכה לה חצירה נמי בעינן סמוך וא"כ ה"ה והוא הטעם למציאה ואף על גב דמסקינן לקמן דחצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות ולכך א"צ שיעמוד בתוך שדהו כמו בשליח היינו לשיטת רש"י ותוספות דלקמן. מיהו כמה פוסקים ס"ל דלמסקנא נמי דוקא במשתמרת א"צ עמידה כמו במציאה אבל באינה משתמרת בתרווייהו צריך עמידה כמו שיתבאר והיינו דוקא במתנה שיש כאן דעת אחרת מקנה אבל במציאה לא שייך שליחות דמי עשאו שליח מיהו נ"ל דהיינו דוקא בחצר שאינו משתמר דא"כ לא הוי כלל שלוחו של בעל החצר ממילא דכיון שמה שבתוכו אינו משתמר בלעדו אין דעתו סומכת על החצר כמו שהוא סומך על שלוחו שהשליח משמר לדעת עצמו וא"כ דהאי חצר לא דמי כלל לשליח אלא מידו איתרבאי לכך צריך שיעמוד בצד שדהו שע"י כך יהא משתמר כמו בידו שמשתמר לדעתו כדאיתא בפ' הזורק ומה"ט גופא נ"ל שצריך שיאמר זכתה לי שדי וכמ"ש בסמוך דהיינו שצריך שיכוין לקנות דוקא דכיון דלא איתרבאי האי חצר שאינו משתמר אלא מידו א"כ לא עדיף מקנין דידו ממש דאפי' במשיכה והגבהה וכל הקניינים גופייהו לא מהני אלא כשמתכוין לקנות דוקא וזה פשוט אבל בחצר המשתמר מעצמו נ"ל ברור דלא גרע משלוחו אפילו היכא דליכא דעת אחרת שהרי יש כאן דעת בעל החצר שעשאו שליח לכל מה שיהיה בתוכו כיון שהכל משתמר בתוכו מעצמו אף אם הוא רחוק ממנו והרי הבעלים סומכין עליו כמו שסומכים על השליח שיכול לשמור מעצמו בלא בעלים וא"כ דהאי חצר המשתמר ה"ל שליח דמה"ט א"צ שיעמוד בצדו א"כ מה"ט גופא א"צ שיאמר זכתה לי חצירי ולא שיתכוון לקנות דכדין שליח גמור דיינינן ליה שיקנה בלא כוונת הבעלים דזכין לאדם שלא בפניו כנ"ל נכון והן הן דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' גזילה דבחצר המשתמר א"צ שיעמוד בצדו ולא לומר זכתה לי שדי משא"כ בחצר שאינו משתמר מצריך עמידה וגם אמירה ולא ראיתי שום מפרש שיתן טעם לחלק לענין אמירה בין חצר המשתמרת לאינו משתמר ולפמ"ש הוא נכון ויש לי ראיות ברורות ע"ז מדיני גיטין ואין להאריך כאן ולקמן ע"ב אכתוב קצתן ע"ש ודוק היטב. אח"ז עיינתי בל' הרא"ש שכתב ממש כדברי אלא שהוא כתב דבכל ענין אין צריך לומר זכתה לי שדי ולדעתי נראה דהא בהא תליא דמשתמרת דהוי משום שליחות א"צ אמירה וכוונה אבל באינה משתמרת דהוי משום ידה צריך אמירה או כוונה:

שם ומנא תימרא וכו' אע"ג דלפמ"ש הסברא נותנת כן וכן משמע במסקנא דשמעתין מ"מ רוצה להביא ראיה מברייתא להדיא וכן מצינו כמה פעמים בש"ס ובזה יתיישב ל' רש"י בד"ה וממאי ואכתבנו בסמוך:

בפרש"י בד"ה וממאי דקרא הכי מתרץ ומתניתין הכי אמרה דלמא גזירת הכתוב וכו' וה"ק יכול יהא שכחה עכ"ל. וזה הדרך רחוקה ונפלאה בעיני מה ראה על ככה לפרש כן וכמו שהקשו בתוס' דפשטא דשמעת' משמע כפי' התוספות ומאי קשיא ליה בזה לפרש דאגופא דברייתא מקשה. והנלע"ד כוונת רש"י בזה עפמ"ש בסמוך דעיקר מלתא דבעינן בחצר שאינה משתמרת עומד בצד שדהו הוא עפ"י הסברא כיון דלא אתרבאי אלא מידה בעינן דומיא דידה בסמוכה לה והכי משמע להדיא בשמעתין ובפרק הזורק אלא דהש"ס רוצה להביא ג"כ ראיה מברייתא וא"כ אם נאמר בהחלט דבכ"מ דעומד בצד שדהו עדיף טפי לענין קנין חצר א"כ לא שייך להקשות אגופא דברייתא ממאי דלמא גזירת הכתוב דבשדה הוי שכחה ולא בעיר דהיאך אפשר לומר כן דא"כ הוי יציבא בארעא וכו' שהרי הדברים ק"ו דמה אם שכחת שדה שהשדה קונה לו כיון שעומד בצדה אפ"ה הוי שכחה בעיר שאין השדה קונה לו כיון שאינו עומד בשדה לא כ"ש דליהוי שכחה וכי כתב רחמנא בשדה לרבותא כתבה וממילא ידעינן דכ"ש בשכחת העיר אלא דמשמע ליה לתנא דברייתא דבשדה קרא יתירא היא דבסתמא נמי משמע דבין בעיר ובין בשדה איירי ועוד דכבר כתב בשדה לעיל מיניה ומש"ה מוקי בברייתא לאידך גיסא דבעיר שזכור ולבסוף שכוח נמי הוי שכחה וא"כ אהני ק"ו ואהני קרא. ולפ"ז נאמר דהיינו דיוקא דומנא תימרא גופא דכיון דברייתא מוקי דיוקא דקרא דושכחת לאידך גיסא ולא מוקי לה כפשטיה דקרא דגזירת הכתוב הוא דדוקא בשדה הוי שכחה אע"כ דברייתא נמי סברה בפשיטות דלענין קנין בעינן עומד בצד שדהו דוקא כפי הסברא שכתבתי ומחמת זו הסברא דחי הברייתא לקרא מפשטיה ומוקי ליה לאידך גיסא וא"כ לא הוי מקשה הש"ס מידי דלמא גזירת הכתוב הוא לכך כתב רש"י דאדרבא האי קושיא דממאי באמת אדיוקא דמנא תימרא קאי דכיון שאתה רוצה להביא ראיה לזו הסברא מן הברייתא אני אומר לך דלמא לעולם אין זו סברא כלל לומר דבעינן עומד בצד שדהו וא"כ אין שום דבר למעליותא בשדה יותר מבעיר ואי משום דדייקת מברייתא דלמא ברייתא נמי איפכא קאמר' דבעיר לא הוי שכחה כלל וכפשטא דקרא כיון דליכא ק"ו כלל אי ליתא לסברתך זה נ"ל ברור בכוונת רש"י בעז"ה ומה שהקשו בתוספות דאיך שייך להקשות ולהגיה הברייתא י"ל דאדרבא למאי דמוקי לברייתא עכשיו נראה יותר דחוק דכיון דעיקר הדיוק דבשדה בעינן שכוח מעיקרו ובעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח לא נזכר כלל בברייתא ופשטא דלישנא דבשדה ושכחת ולא בעיר בין בדיוקא דקרא ובין בלישנא דברייתא משמע להיפך מש"ה נראה לו אדרבה יותר להגיה תיבה א' דאז הוי לישנא דברייתא ודיוקא דקרא כפשטיה וכי האי קושיא מצינו בכמה דוכתי בש"ס ודלמא חסורי מחסרא היכא דמשמע לו כן ודו"ק:

בתוספות בד"ה עישור שאני עתיד למוד כו' יאכלנו טבל עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ מאי תיקן עכשיו נמי יאכלו בני ביתו המעשר גופא מיהו איכא למימר שעל מה שיאכלו מעשר לא חייש דמותר לזרים אלא דמ"מ קשיא דמשמע שר' יהושע היה מפריש התרומת מעשר ונתנה לראב"ע וא"כ עכשיו יאכלו בני ביתו של ר"ג התרומת מעשר שהיא במיתה כמו טבל ויש ליישב שר"ג לא עישר מיניה וביה אלא שהטבל היה מונח במקום שבני ביתו משתמשים והוא הפריש עליהם מעשר מתבואה אחרת שהיתה במקום המוצנע דנהי דתרומה לא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף מ"מ במעשר לא איכפת לן והכי מוכח להדיא ואפילו בתרומת מעשר משמע דשרי כדאיתא בפ"ב דבכורות ואפילו היכא דאסור לתרום שלא מן המוקף אמרינן בכה"ג פ' בכל מערבין דניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא ולא ליעבד ע"ה איסורא רבה אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי מקשה התלמודא וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים וכתבו התוס' דהקושיא משום שלא היתה משתמרת לדעתייהו שהיו מעורבין עם התבואה של ר"ג ולפמ"ש כבר אפשר שלא היו מעורבין כלל אלא המעשרות היו מונחין בחדר מיוחד מיהו בלא"ה אכתוב לקמן דיש ליישב הקושיא אפילו בחצר המשתמרת עיין לקמן בד"ה וכי בצד וכו' ודו"ק. וראיתי שהתוספ' בפ"ק דקדושין הקשו שם הקושיא דמה תיקן לענין שיאכלו המעשר גופא וכתבו באריכות ע"ש ושם יתבאר בעז"ה:

ילפינן מציאה מגט. כי היכי דגבי גט אית לה חצר לקטנה גבי מציאה נמי אית לה: ומר סבר לא ילפינן. ממונא מאיסורא וגבי ממונא חצר מאם המצא אתרבאי ואיכא למימר דשליחות הוא ומשום דאין שליח לדבר עבירה אצטריך למכתב התם: והכא בקטן פליגי. דלא אשכחן דרבי ביה חצר: מר אמר חדא כו'. ר''ש בן לקיש אמר לענין מציאה ורבי יוחנן לענין גט אי נמי מר אמר קטן ומר אמר קטנה: מתני' אחר צבי שבור. דהוא דומיא דמציאה שאינו יכול לרוץ ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים: גמ' אי עומד בצד שדהו אין. דעכשיו היא משתמרת על ידו: עומר שיש לי בשדה. שהנחתיו שם מדעתי וסמכתי על הפועלים שיביאוהו ופועלים שכחוהו: לא יהא שכחה. אם חזר ושכחו: בשדה ושכחת. אם שכחתו בבואך מן השדה הוי שכחה ולא ששכחתו משנכנסת לעיר: אלא לאו הכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו כו'. בעוד האיש בשדה עומר השכוח מעיקרו ששכחו הוא תחילה לפועל הוי שכחה אבל זכור שהניחו שם מדעתו ולבסוף שכחו על ידי פועלים לא הוי שכחה: אבל בעיר. משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכח הוי שכחה דליתיה גביה כו' והכי קא נסיב ליה תנא לתלמודיה יכול לא יהא שכחה ת''ל בשדה ושכחת בעודך בשדה הוא דבעינן דשכחתיה אתה ולא בעיר לא בעינן ושכחת שאף שכחת פועלים עושה אותה שכחה: וממאי. דקרא הכי מתרץ ומתניתין הכי אמרה: דלמא גזירת הכתוב היא. דמשמע דבשדה יהא שכחה אבל משבא בעל הבית לעיר אין שכחתו ושכחת פועלים כלום והכי קאמר יכול יהא שכחה ת''ל כו': שלפניו אין שכחה. בשכחת הקוצר קאי יחיד שהתחיל לקצור מראש השורה ושכח לפניו ולאחריו שלאחריו הוי שכחה שלפניו לא הוי שכחה: יהיה. לגר ליתום ולאלמנה יהיה: עישור שאני עתיד למוד. נזכר שלא עישר מעשרותיו והוקשה לו ומיהר לעשרן באשר הוא שם: נתון ליהושע. לרבי יהושע בר חנניא שהיה עמו בספינה והוא לוי ונוטל מעשר ראשון כדאמרי' בערכין (דף יב:) מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן המשוערים ומשורר ששיער במיתה:

ילפינן מציאה מגט. האי ילפינן הוי מדרבנן דמציאת קטן לא הוי אלא מדרבנן אפילו לרבי יוסי דאמר (לקמן דף יב.) גזל גמור היינו מדבריהם ולענין יד לא פליגי דילפינן אלא לענין חצר: זכתה לו. נראה אע''ג דלא אמר זכתה לי דזכתה לו כדאמרי' לעיל (דף י.) אי תקון רבנן דלקני כי לא אמר מאי הוי ואין לומר דהתם היינו משום דנפל לו עליה דגלי בדעתיה שרוצה לקנות אבל הכא מי יימר דרוצה לקנות דאדרבה משמע לעיל דאי לא נפל קנה טפי ואע''ג דלא אמר אקני ועוד דאמר רבי יוסי בר' חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלמא אע''ג דלא אמר קני והכא נקט משום סיפא דאפילו אמר כיון דרץ כדרכו לא קני.: היה צבי רץ כדרכו. ה''ה אפי' צבי שבור אם רץ אחריו ואין מגיעו אלא אורחא דמילתא נקט דכשרץ כדרכו אין מגיעו: ה''מ בחצר המשתמרת. תימה דבפ' שור שנגח את הפרה (ב''ק דף מט: ושם ד''ה והלכתא) אמר משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר כו' וזה קונה השאר כו' ופריך ותקני ליה חצרו דאמר ר' יוסי בר' חנינא כו' ומסיק דליתיה פי' למלוה בחצרו וקשה דהתם משמע דהוי בחצר המשתמרת מדמייתי עלה מרבי יוסי בר' חנינא דמיירי במשתמרת כדמוכח הכא ועוד דמסתמא ביתו ודאי משתמר הוא ששמר שם המשכון וא''כ כי ליתיה נמי לקני ועוד אדפריך ליה מדרבי יוסי בר' חנינא לפרוך ממתני' ומיהו זה נוכל לתרץ דמתני' הוי משום דנתכוין לזכות בה דאמר זכתה לי לכך מייתי מרבי יוסי בר' חנינא וי''ל דה''פ דליתיה למשכון בחצר אבל מלוה גם לפי המקשן מיירי דליתיה בחצר ולכך לא פריך ממתני' כ''א מרבי יוסי בר' חנינא וא''ת פרק הזורק (גיטין דף עז: ושם ד''ה והוא) דתנן זרק לתוך ביתה או לתוך חצרה מגורשת משמע דמשתמרת ואפילו הכי קאמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה וי''ל דדוקא גבי גט דאיתיה בעל כרחה בעינן עומדת בצד ביתה כדאמר בשמעתין: זכור ולבסוף שכוח. פירוש זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו הוי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלים זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל''כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מלאה עומרין יאמר יזכה לי שדי: דלמא גזירת הכתוב היא. פרש''י ונגרוס יכול יהא שכחה ותימה לפי שרוצה לסתור ראייתו מגיה הברייתא ותו מה מתרץ לרבות שכחת העיר והלא בברייתא יליף דזכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה דקתני יודע אני שפועלים שכחוהו והכא דדריש לרבות שכחת העיר יעמיד בשכוח מעיקרא לכך י''ל שאינו סותר ראייתו אלא גמרא קשה לו על הברייתא מנ''ל למדרש מיעוטא על דיוקא דקרא דדריש בשדה ושכחת דהיינו שכוח מעיקרא אבל זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה ועל זה קאי מיעוטא לומר דבעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה דלמא גזירת הכתוב היא דבשדה הוי שכחה שכוח מעיקרא ולא בעיר והכי מסתברא טפי לאוקמי מיעוט אגופיה דקרא בשדה ושכחת ולא בעיר והשתא משני שפיר לרבות שכחת העיר וע''כ לא מצי קאי אפשטיה דקרא: זה הכלל. לאתויי קרן זוית: עישור שאני עתיד למוד. פרש''י פרק קמא דקידושין (דף כו: ושם ד''ה מעשה) שהיה ירא פן יסמכו עליו בני ביתו שעישר ויאכלו טבל דחזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וקשה דהיינו דוקא בחבר שמת או בהולך ואין בדעתו לשוב עד ימים רבים ועוד למה נתנם לרבי יהושע ולרבי עקיבא יקרא להם שם ולא יותר ועוד דאין זה קריאת שם דלא אמר עשרה יהא מעשר אלא אמר מעשר ראשון יהא נתון ליהושע ופר''ת דשנת הביעור היתה וכבר הפרישם והיה צריך להוציאם מתחת ידו

בבא מציעא יא ע"א