דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא י ע"ב - Steinsaltz

Rav Pappa said a different answer: When the Sages instituted an ordinance that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, that was in the world, i.e., on public land. But the Sages did not institute this mode of acquisition for him in a field belonging to an owner. And even though the Merciful One accorded a poor person certain rights in a landowner’s field during the distribution of pe’a, this mode of acquisition is not included in those rights; when the Merciful One accorded him rights it was specifically to walk in the field and to collect pe’a, but the Merciful One did not accord him the right that the field be considered his courtyard with regard to acquiring pe’a. Therefore, the mishna in tractate Pe’a does not contradict the statement of Reish Lakish.

As mentioned previously, Rava said that Rabbi Ya’akov bar Idi raises an objection to this from a mishna in Nezikin. The Gemara elaborates: The mishna here states that if one saw a found item and fell upon it, and another came and seized it, the one who seized it acquired it. And if you say that a person’s four square cubits effect acquisition of property for him everywhere, let his four square cubits effect acquisition of the found item for him.

The Gemara answers: Here we are dealing with a case where he did not say: I will acquire it. The Gemara asks: But if the Sages instituted an ordinance that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, then even in a case when he did not say: I will acquire the item, what of it? The item should still be his. The Gemara answers: Since he fell upon it, he revealed his intention that it is satisfactory for him to acquire the item by falling on it, and it is not satisfactory for him to acquire the item through the ordinance concerning his four square cubits. Since he decided to forgo the mode of acquisition instituted by the Sages, he does not acquire the found item.

Rav Sheshet said a different answer: When the Sages instituted that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, that was in a place like an alleyway, where the multitudes do not crowd, so the four square cubits surrounding a person can temporarily be considered his property and enable him to acquire an item; but the Sages did not institute this mode of acquisition in the public domain, where the multitudes crowd.

The Gemara asks: But doesn’t the wording of Reish Lakish’s statement indicate that there is no such limitation, as he says that the area of four square cubits surrounding a person effects acquisition of property for him everywhere? The indication is that this is true even in the public domain.

The Gemara answers: The word everywhere is not to be taken literally; it was stated to include even the sides of the public domain, areas that are adjacent to the public domain but not actually part of it. Since the multitudes do not crowd there, one who is standing there acquires an item that is in his four square cubits.

§ And Reish Lakish says another halakha in the name of Abba Kohen Bardela: A minor girl does not have the ability to acquire property by means of her courtyard, and she does not have the ability to acquire property by means of her four square cubits. And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yannai that she has the ability to acquire property by means of her courtyard, and she has the ability to acquire property by means of her four square cubits.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: One Sage, Rabbi Yannai, holds that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand. Just as a minor girl has the ability to acquire property with her hand, she also has the ability to acquire property by means of her courtyard. And one Sage, Abba Kohen Bardela, holds that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the option of acquiring property via agency; and just as a minor girl has no power of agency, as a minor cannot appoint an agent, she does not have the ability to acquire property by means of her courtyard either.

The Gemara asks: Is there anyone who says that a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the option of acquiring property via agency? But isn’t it taught in a baraita: The verse states: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3)” From the term “in his possession [beyado],” I have derived only a case where the stolen item is found in his hand [yado]. From where do I derive that the same halakha applies if it is found on his roof, in his yard, or in his enclosure? The verse states the repetitive phrase “if the theft shall be found [himmatze timmatze],” to indicate that the same halakha applies in any case, i.e., in any location that the stolen item is found.

The Gemara explains: And if it enters your mind that a courtyard is included as a valid means of acquisition due to agency, if so, we have found a case where there is agency for a transgression, i.e., theft. But we maintain that there is no agency for transgression. If one sends an agent to violate a transgression on his behalf, the agent is liable for the transgression and is not considered to be acting on behalf of the one who sent him.

Ravina said: That baraita poses no problem, as where do we say that there is no agency for transgression? It is where the agent himself is subject to liability for transgression. Consequently, the agent is liable, not the one who sent him. But in the case of a courtyard, which is not subject to liability, its sender, i.e., its owner, is liable.

The Gemara asks: If that is so, then in a case of one who says to a woman or a slave: Go out and steal for me, is the one who sent them indeed liable, since they are not subject to liability? Married women and slaves have no property of their own from which one could collect payment.

The Gemara answers: You can say in response: A woman and a slave are not comparable to a courtyard, as they are subject to liability if they steal; and only now, in any event, they do not have the means to pay. This is as we learned in a mishna (Bava Kamma 87a) concerning a married woman or Canaanite slave who injured another person: If the woman becomes divorced or the slave becomes emancipated, and they then have their own money, they are liable to pay for the damage they inflicted. Evidently, although it is not possible to collect payment from them, they are liable for their actions.

Rav Samma stated a different resolution to the difficulty based on the baraita: Where do we say that there is no agency for transgression? It is specifically in a case where if the agent wants to execute his assignment he can do so, and if he wants to refrain from executing it he can also opt to not do it. But in the case of a courtyard, where one places items without its consent, its sender, i.e., its owner, is liable.

The Gemara asks: What is the practical difference between the answers of Ravina and Rav Samma? The practical difference between them is in the case of a priest who said to an Israelite: Go out and betroth a divorced woman for me. It is prohibited for a priest to betroth a divorcée, while it is permitted for an Israelite to do so. Alternatively, the difference is in the case of a man who said to a woman: Round the corners of the head of a minor boy for me. Rounding the corners of a man’s head, and a man having the corners of his head rounded, are prohibited in the verse: “You shall not round the corners of your head” (Leviticus 19:27), but they are prohibited only for men and not for women.

The Gemara explains: According to the formulation in which it was said that anywhere that if the agent wants to execute his assignment he can do so and if he wants to refrain from executing it he can opt to not do it the one who sent him is not liable for the transgression but rather the agent is liable, in these cases too, since if the agent wants to execute his assignment he can do so, and if he wants to refrain from executing it he can opt to not do it, the one who sent them is not liable. But according to the formulation in which it was said that wherever an agent is not subject to liability the one who sent him is liable, in these cases too, since the agents are not subject to liability, the one who sent them is liable.

The Gemara asks about the explanation of the opinion of Abba Kohen Bardela: But is there anyone who says that placing an item in a courtyard is not included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand? But isn’t it taught in a baraita: From the verse: “And he writes her a scroll of severance, and he gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), I have derived only that a woman is divorced if her husband places the bill of divorce in her hand. From where is it derived that even if he places it on her roof, in her courtyard, or in her enclosure, she is divorced? The verse states: “And he gives,” indicating that she is divorced in any case. Apparently one’s courtyard is considered an extension of his hand with regard to acquiring property, in this case, the bill of divorce.

The Gemara answers: With regard to a bill of divorce everyone agrees that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand. When they disagree, it is with regard to acquiring a found item that was discovered in her courtyard. One Sage, Rabbi Yannai, holds that

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

רב פפא אמר: לכך לא קנה העני את הפאה בארבע אמות, משום שכי תקינו ליה רבנן ארבע אמות אימת תיקנו חכמים קנין ארבע אמות רק בעלמא ברשות הרבים או בצידי רשות הרבים או בסמטא שהם רשות של הכל. אבל בשדה דבעל הבית בשדה השייכת לאדם מסויים כגון השדה הזאת שהעני ליקט בה פאה לא תקינו ליה רבנן שם לא תיקנו חכמים את הקנין של ארבע אמות.

ומבאר רב פפא: ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה והרי התורה נתנה רשות לעניים ליכנס לתוך שדה של כל אדם כדי ללקוט פאה, ואם כן דין הוא שיהא נוהג שם קנין ארבע אמות?

כי זכה ליה רחמנא, דוקא להלוכי בה ולמינקט פאה. התורה נתנה לעני רק את הזכות ללכת בשדה וללקוט פאה, אבל למיהוי חצירו, שיהא לו זכות ממש כאילו היא חצרו, לא זכה ליה רחמנא, ולכן לא שייך שם קנין ארבע אמות.

וממשיכה הגמרא לבאר: אמר רבא: מותיב רב יעקב בר אידי נזיקין! רב יעקב בר אידי הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנתנו, שהיא בסדר נזיקין:

ראה את המציאה ונפל לו עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה.

ואי אמרת שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, מדוע לא קנה את המציאה שנפל עליה?

נקנו ליה ארבע אמות דידיה! הרי גם לולי הנפילה היא נמצאת בתוך ארבע אמותיו?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: דלא אמר אקנ. י שהוא לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות את המציאה על ידי קנין ארבע אמות.

ומקשינן: ואי תקון רבנן קנין ארבע אמות, כי לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות בקנין הזה, מאי הוי?

ומשנינן: כיון דנפל עליה, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני. ולכן אינו קונה בארבע אמות.

רב ששת אמר: לכן אינו קונה את המציאה שנפל עליה בארבע אמות, משום שהמציאה נמצאת ברשות הרבים. וכי תקינו רבנן היכן תיקנו חכמים קנין ארבע אמות, דוקא בסמטא, דלא דחקי רבים, שאין שם הרבה אנשים, אבל ברשות הרבים, דקא דחקי רבים, לא תקינו רבנן קנין ארבע אמות, כי אין לאדם שם ארבע אמות המיוחדות לו שהרי הרבה אנשים עומדים סביבו. [16]

ומקשינן: והא ריש לקיש "ארבע אמות של אדם קונות לו "בכל מקום" קאמר, ומשמע אפילו ברשות הרבים?

ומתרצינן: "כל מקום" לאתויי צידי רשות הרבים. שאפילו בצידי רשות הרבים יש קנין ארבע אמות, ששם אין כל כך דוחק אנשים. אבל ברשות הרבים ממש לא תיקנו חכמים קנין ארבע אמות.

ואמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר. אשה שהיא קטנה וזרק לה בעלה גט לתוך חצרה אינה מתגרשת בכך משום שקטנה אין לה קנין חצר. ואין לה ארבע אמות, אם זרק לה בעלה את הגט לתוך ארבע אמותיה גם כן אינה מגורשת, למרות שאשה גדולה היתה מתגרשת בכך. משום שלא תיקנו חכמים לקטנה קנין ארבע אמות [שהוא מעין קנין חצר, וכיון שאין לה קנין חצר לא תיקנו לה ארבע אמות].

ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. שהקטנה מתגרשת גם על ידי חצרה וגם על ידי ארבע אמות.

ומבארינן: במאי קמיפלגי ריש לקיש ורבי יוחנן?

מר רבי יוחנן סבר: חצר משום ידה איתרבאי הטעם שאשה מתגרשת על ידי נתינת הגט בחצרה הוא משום שחצר האדם נחשבת כידו, שידו היינו רשותו. [17] ומה שנאמר בגט "ונתן בידה" בכלל זה גם חצרה.

ולכן גם קטנה יכולה להתגרש על ידי חצרה שכי היכי דאית לה יד כשם שיש לה לקטנה "יד" לקבל את גיטה ולהתגרש בו, [18] חצר נמי אית לה כך יש לה גם "חצר" שתוכל להתגרש על ידו.

ומר ריש לקיש סבר: חצר משום שליחות איתרבאי שדין קנין החצר נלמד מדין שליחות שהחצר הוא כשלוחו של האדם, ומאחר ששליחות מועילה בקבלת הגט, מועיל גם חצר.

ולכן קטנה אינה יכולה להתגרש על ידי חצר. היות וכי היכי דשליחות לית לה, כשם שקטנה אינה יכולה להתגרש על ידי שליח שהרי קטנים אינם בדין שליחות, [19] חצר נמי לית לה. כך אינה יכולה יכולה להתגרש על ידי חצרה. [20]

ומקשינן: מי איכא וכי יש מאן דאמר: חצר משום שליחות איתרבאי?

והתניא: נאמר בפרשת משפטים "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם".

אין לי שהוא חייב כפל אלא כאשר גנב בידו ממש. נכנסה הבהמה לתוך גגו חצירו וקרפיפו [מחסן עצים] ונעל בפניה את הדלת על מנת לגונבה, [21] מנין שהוא מתחייב בתשלומי כפל על גניבתו?

תלמוד לומר "המצא תמצא" מכפל הלשון דרשינן מכל מקום שגם בגגו וחצירו הוא נחשב כגנב להתחייב בתשלומי כפל.

ואי סלקא דעתך חצר משום שליחות איתרבאי, אם כן מצינו שליח לדבר עבירה שהחצר נעשה שלוחו של הגנב לדבר עבירה?

וקיימא לן: אין שליח לדבר עבירה שלא נאמרה בזה תורת שליחות שהמשלח יתחייב על מעשה עבירה של השליח כאילו הוא עשהו. וכיצד מתחייב הגנב על גניבה שנעשתה על ידי חצירו? [22] ומתרצינן: אמר רבינא: לעולם חצר משום שליחות איתרבאי, ובכל זאת יתכן שהחצר תהא שליח לדבר עבירה. משום שהיכא אמרינן אימתי אנו אומרים דאין שליח לדבר עבירה רק היכא דשליח בר חיובא הוא שאף השליח מוזהר שלא לעשות את העבירה, ולכן אין לחייב את המשלח עלן העבירה של השליח כי לא היה לו לשמוע למשלח ולעשות את העבירה ש"דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". [23]

אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא, מיחייב שולחו. המשלח מתחייב אפילו שהוא דבר עבירה. ולכן מתחייב הגנב על חצרו למרות שחצר משום שליחות.

ומקשינן: אלא מעתה שיש שליח לדבר עבירה באופן שהשליח אינו בר חיובא. אם כן האומר לאשה ועבד: צאו גנבו לי! דלאו בני חיובא נינהו. שהאשה והעבד פטורים מלשלם על גניבתם. [24] הכי נמי האם נאמר דמחייב שולחן שהמשלח יתחייב על גניבתם?

ומתרצינן: אמרת: אשה ועבד בני חיובא נינהו. בעצם הם חייבים לשלם עבור מה שגנבו. והשתא מיהא לית להו לשלומי רק שאי אפשר לחייבם למעשה כי אין להם לשלם, שהרי ממון האשה והעבד שייכים לבעל ולאדון.

וברגע שיתאפשר להם לשלם הם באמת

יתחייבו דתנן: נתגרשה האשה מבעלה, או נשתחרר העבד חייבין לשלם.

ולכן הם אינם יכולים להיות שלוחים על גניבה כי אין שליח לדבר עבירה. [25]

רב סמא אמר: הטעם שהגנב מתחייב גם על ידי חצירו למרות שחצר משום שליחות ואין שליח לדבר עבירה, משום שהיכא אמרינן אימתי אנו אומרים: אין שליח לדבר עבירה, רק היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד, שהשליח הוא בר בחירה והוא יכול להימנע מלבצע את השליחות. אבל חצר, דבעל כרחיה מותיב בה, שהחצר אינה יכולה להתנגד שהבעלים לא ישתמשו בה, מיחייב שולחו. הבעלים המשלחים את החצר מתחייבים על מעשה החצר למרות שהוא דבר עבירה. [26]

ומבארינן: מאי בינייהו? מה הנפקא מינה להלכה בין שתי התירוצים של רבינא ורב סמא?

איכא בינייהו: כהן דאמר ליה לישראל: צא וקדש לי אשה גרושה! האסורה עליו באיסור לאו, שכולל לא רק את הביאה עליה אלא גם את עצם מעשה הקידושין. ואילו הישראל אינו אסור בגרושה. [27]

אי נמי: איש דאמר לה לאשה: אפקי לי קטן! הקיפי בשליחותי את פאת ראשו של הקטן, [28] שגם המקיף פאת ראשו של השני הוא בכלל הלאו של "לא תקיפו פאת ראשיכם". ואילו אשה אינה לגמרי בכלל האיסור הזה. [29]

להך לישנא דאמר, לפי רב סמא האומר: כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, שהדבר תלוי רק אם השליח ביכולתו להתנגד לביצוע השליחות או לא. אם כן הכי נמי, בכהן וגרושה ובהקפת הפאה, אי בעי עביד אי בעי לא עביד. הרי השליח יכול להתנגד מלעשות את השליחות. ולכן חל כאן הכלל של אין שליח לדבר עבירה, ולא מיחייב שולחו. המשלח אינו מתחייב על מעשה השליח.

ולהך לישנא דאמרת לרבינא האומר: כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו, שאם השליח אינו מוזהר באיסור זה, אז אין את הכלל של אין שליח לדבר עבירה אלא מיחייב שולחו, המשלח חייב עבור מעשה השליח. אם כן הני נמי, הישראל והאשה הם אינם אסורים לעשות את מעשה השליחות הזה, לכן לא נאמר כאן הדין של אין שליח לדבר עבירה אלא מיחייב שולחן הכהן והאיש אכן מתחייבים על מעטה השליח שלהם. [30]

ומקשינן: ומי איכא למאן דאמר, וכי יש מי הסובר חצר לאו משום ידה איתרבאי? והתניא: נאמר בפרשה של גירושי אשה "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". אין לי ללמוד מכאן שהיא מתגרשת אלא כאשר נתן לה את הגט בידה. נתן לתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין שהיא מגורשת?

תלמוד לומר "ונתן". מכך שלא אמר הכתוב "ובידה יתנהו", דרשינן את ה"ונתן" בפני עצמו, לומר, מכל מקום! דהיינו שגם נתינה כל שהיא לרשותה, כגון לתוך גגה או חצירה דיה לענין גט.

הרי שחצר הוא משום יד. שאילו היה חצר מטעם שליחות לא היינו צריכים לריבוי מיוחד שהאשה מתגרשת על ידי חצרה, שהרי כבר למדנו שהיא מתגרשת על ידי שלוחה! [31]

ומשנינן: לענין גט באמת כולי עלמא לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי, כפי שמוכח מהריבוי האמור בפרשת גירושין, וקטנה אכן יכולה להתגרש על ידי חצרה כי פליגי ריש לקיש ורבי יוחנן, לא נחלקו רק לענין מציאה, האם יש לקטנה חצר שתוכל לקנות על ידה את המציאה. [32]

מר רבי יוחנן סבר:

הערות

[16] הקשו הראשונים: מדוע היו צריכים חכמים לתקן קנין משיכה - שקונה רק בסימטא - הרי יכול לקנות על ידי ארבע אמות? ויש מהראשונים שהסיקו מכך שקנין ארבע אמות אינו מועיל רק במציאה והפקר ולא במקח וממכר ומתנה שהרי שם לא שייך הטעם שמא יבאו לידי מדידה. והנמוקי יוסף הביא מירושלמי שאפילו במקח וממכר ומתנה יש קנין ארבע אמות. וכתב לתרץ שקנין ארבע אמות אינו מועיל רק כשהקונה הגיע ראשון לאותם ארבע אמות. אבל אם הניחו קודם את הכלי שם הרי אותם ארבע אמות קנויים לבעל הכלי ואין הקונה יכול לזכות על ידיהם ולכן הוצרכו לתקן קנין משיכה. וכתב הש"ך בחושן משפט [ר ה] שזה דוקא במכר ומתנה אבל במציאה אין חילוק אם קדם הזוכה למציאה או לא כדמוכח בסוגיין בפאה שקדמה הפאה לאדם ובכל זאת שואלת הגמרא שיקנה לו ארבע אמות. וביאור הדבר שבמציאה והפקר אין להם בעלים שיהא קנוי להם המקום. ועוד תירץ הש"ך שהוצרכו לתקן משיכה באופן שמושך את החפץ על ידי חבל מחוץ לארבע אמות.

[17] כמו שנאמר "ויקח את כל ארצו מידו". רש"י

[18] שמשעה שהיא יודעת לשמור את גיטה היא מגורשת. ולא מיעטה התורה אלא שיטה שמשלחה וחוזרת. רש"י.

[19] שבכל המקורות שמהם למדים תורת שליחות נאמר בתורה "איש". משמע דוקא גדול. רש"י.

[20] בקהלות יעקב [טו] הביא שרע"א הקשה למה לא מהני חצר לקטן לפי שאין לו שליחות? והרי כל הטעם שאין שליחות לקטן הוא משום שאין לו דעת למנות שליח, מה שאין כן בחצר, שאפילו בגדול אין צריך מינוי אלא שמעצמו החצר נעשה שלוחו של בעל הבית? ותירץ הקהלות יעקב שגם בחצר אמנם אין צריך שהבעלים יאמרו בפירוש שממנים את החצר לשליח אך אין זה משום שאין צריך כלל מינוי שליחות לחצר אלא משום שבדרך כלל אנן סהדי שהבעלים מייחדים את החצר לצורך תשמישם וזה כעין מינוי שליחות [ובחצר שאינה משתמרת שאינה מיוחדת לבעלים להניח שם חפציהם, באמת צריך שיהיו עומדים בצד חצרם], ולשיטת הרמב"ם צריכים הבעלים לומר בפירוש תזכה לי שדי והיינו משום מינוי שליחות. ולכן בקטן שאין לו דעת לייחד החצר לצורך עצמו בקביעות ממילא אין חצירו זוכה לו דהוי כחסר במינוי השליחות.

[21] כך כתב רש"י. וכתב בקצות החשן [שמח ב] שמשמע מרש"י שאם לא עשה שום מעשה אלא שנכנסה לרשותו ונתכוין לגוזלה אינו חייב עליה. שלענין גזילה אינו נעשה גזלן במחשבה לבד עד שיעשה מעשה בידים.

[22] הקשה בשיטה מקובצת: שמא גילתה התורה בגניבה שיש שליח לדבר עבירה כמו מעילה וטביחה שגזירת הכתוב שבהם יש שליח לדבר עבירה? ותירץ שהגמרא שואלת משום שידעה שכך הלכה שבגניבה אין שליח לדבר עבירה, וכמו שאמרו לעיל [ח א] "אילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור". ובפני יהושע תירץ שאם כן מנא ליה לברייתא לרבות חצר בגניבה דלמא הכתוב לא בא לרבות אלא את עצם השליחות ששייך בגניבה למרות שהוא דבר עבירה ולא חצר. אלא ודאי שאי אפשר לרבות שליח כיון שאין שליח לדבר עבירה, ומוכח שמה שמרבים חצר הוא מטעם ידה ולא משום שליחות.

[23] סברא זו נאמרה בגמרא במסכת קידושין [מב ב] שלכן אין שליח לדבר עבירה משום שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. וכתב הרע"א שלכאורה נראה שביאור הדבר שהשליח היה לו לשמוע לדברי הרב, והוי שליחות באיסור ובטלה השליחות. אלא שהסמ"ע כתב שהסברא היא שיכול המשלח לומר שחשב שהשליח לא ישמע לו. והנפקא מינה בין שתי הסברות בישראל מומר לכל התורה שאנו יודעים שהוא יעבור על האיסור ויעשה השליחות שלפי הסברא הראשונה בכל זאת השליחות בטלה כיון שהיא באיסור, ולפי הסמ"ע לא שייך לומר שהמשלח סבר שלא ישמע לו. וראה שם שהוכיח מהסוגיא לעיל [ח א] בשותפים שגנבו שגם כאשר גנבו ביחד וכל אחד רואה שהשני גונב לעצמו שייך אין שליח לדבר עבירה. וזו ראיה נגד הסמ"ע.

[24] הקשה הרע"א: מה בכך שהם אינם חייבים לשלם הרי הם עוברים על לא של "לא תגזול" ומצד זה הם נקראים בני חיובא כמו בכל עבירה שבתורה? הנודע ביהודה אבן העזר קמא [עה] מתרץ שלמאן דאמר הזה צריך שיהא על השליח אותו חיוב שיש על המשלח, כגון כהן שאמר לכהן שיקדש לו אשה גרושה, שהשליח עובר על אותו איסור כמו המשלח. אבל אם אין על השליח אותו חיוב, כגון כאן בגניבה, שאין עליו חיוב תשלומין, אינו נקרא בר חיובא, ויש שליח לדבר עבירה כזה. והגרש"ש [ט] מתרץ על פי מה שחידש, שעיקר הקנין בגניבה הוא כדי להתחייב באונסין, שלא הקפידה תורה על מעשה הגניבה לבד שיהא נעשה על ידי קנין שקונים בכל מקום אלא צריך שיהא קנין כזה שמוציאו מרשות הבעלים שיתחייב על ידי זה באונסין, ובמקום שאינו מתחייב באונסין, כאילו לא עשה שום מעשה קנין בגניבה זו, שעיקר הקפדת התורה שהצריכה קנין הוא לא רק על המעשה אלא על ההוצאה מרשות דהיינו חיוב האונסין. ולכן באשה ועבד שסלקא דעתך דגרמא שאינם בני חיובא אם כן אין עליהם שום חיוב אונסין וממילא אין להם שום קנין בגניבה זו וממילא לא עברו על לאו דלא תגנוב כלל. ועוד תירץ [יא] שלכאורה הדבר תלוי בשני התירוצים בתוס' ד"ה דאמר אם בכל שליח לדבר עבירה בטלה השליחות לגמרי או שהשליחות קיימת רק שהמשלח אינו מתחייב בעונשין על עבירה זו. שלפי הצד שהשיחות קיימת אם כן אפשר לחלק בין הנושאים שאמנם לענין הלאו של לא תגנוב הם בני חיובא ואין האיסור מתייחס למשלח אבל לענין תשלומי גניבה כיון שהאשה והעבד אינם בני חיובא, ראוי לחייב את המשלח. שבאמת תשלומי גניבה אינם עונש על עבירת הגניבה אלא הם חיוב כשאר חיובי התורה כדין מזיק ושומר. וכשם שלענין קידושי כהן וגרושה [עליהם מוסבים דברי התוס' הנ"ל] אנו מחלקים בין קיום המעשה לעונש המעשה, שלגבי קיום המעשה נחשב כאילו עשאו המשלח ואילו לגבי העונש לא נחשב כאילו עשאו המשלח, כך נחלק בין איסור הגניבה לבין תשלומי הגניבה. ועוד כתב שאפילו לפי הצד השני של התוס' שהשליחות בטלה שלכאורה לפי זה עדיין יקשה איך יתכן שהמשלח יתחייב בתשלומין מאחר שיש במעשה האשה והעבד עבירה של לא תגנוב וממילא בטלה השליחות? אולם יש לבאר שדיעה זו סוברת שהטעם שהשליחות בטלה הוא משום שיש במעשה הזה חלק אחד שאינו יכול להתייחס למשלח והוא העבירה והעונש לכן גם כל המעשה אינו מתייחס למשלח ובטלה השליחות. וזה רק בקידושין וכדומה שהוא מעשה שכל קיומו ותלותו תלוי בשליחות שלולי התייחסות המעשה למשלח לא חלין הקידושין כלל, וכיון שאי אפשר לייחס למשלח את כל השליחות ממילא בטלין הקידושין. אבל במעשה שאין בו שום חלות אלא פעולה גרידא כמו מזיק יגנב שבכל אופן שיהיה המעשה אינו יכול להתבטל, והנידון הוא רק למי לייחס את הפעולה יש לומר שאמנם חלק העבירה והעונש אינו מתייחס למשלח אך חלק המעשה שהוא קיים בפני עצמו ואינו תלוי בשליחות הוא אכן מתייחס למשלח. ולכן באשה ועבד אף שחלק העבירה אינו מתייחס למשלח אך חיוב התשלומין שהאשה והעבד אינם בני חיובא לגביהם ראוי שיתייחס למשלח והוא יתחייב בתשלומין. והקהלות יעקב [טז ח] כתב לתרץ, שהאיסור של לא תגזול והחיוב תשלומין באים על ידי שני מעשים נפרדים. שעל האיסור הוא עובר משעה שאחז הדבר על מנת ליטלו, אף על פי שעדיין לא הגביהו ולא עשה בו מעשה קנין [וראיה לדבר שהרי גם בקרקע עוברים בלא תגזול אף על פי שאין שם מעשה קנין שהרי קרקע אינה נגזלת]. ואילו חיוב התשלומין בא רק על ידי הקנין. ולכן הוי סלקא דעתך של המקשה, כיון שלגבי דין תשלומין אין האשה והעבד בני חיובא, יהא מעשה הקנין של הגניבה נחשב על שם המשלח, כי העבירה של לא תגזול אינה מבטלת את השליחות כיון שהיא באה על ידי מעשה אחר.

[25] הקשו תוס': אם כן בחרש שוטה וקטן שפטורים לגמרי מתשלומין היה צריך לומר שיש שליח אפילו לדבר עבירה, והרי שנינו בבבא קמא [נט ב] השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם? ותירצו שחרש שוטה וקטן לא בני שליחות בכלל. תוס' ד"ה אשה.

[26] דעת רע"א שרב סמא אינו סובר שהטעם שאין שליח לדבר עבירה משום שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, שלפי זה היה צריך להיות תלוי רק אם השליח הוא בר חיובא. והמשנה למלך בהלכות מלוה [ה יד] כתב שרב סמא מודה לסברא של דברי הרב ודברי התלמיד, אלא שהוא סובר שאף שהשליח אינו בר חיובא הרי הוא יודע שהמשלח מוזהר בזה, ולכן שייך לומר שהמשלח היה סבור שהשליח לא ישמע לו להכשילו באיסור. וכן כתב בשיטה מקובצת בשם תלמיד הר"פ שמחלוקת רבינא ורב סמא היא, שלרבינא צריך שהשליח יהא בר חיובא על העבירה עצמה ורב סמא סובר שדי שיהא בר חיובא על לפני עור.

[27] אבל כהן נקרא בר חיובא, אף שהוא אינו עובר איסור כשמקדש גרושה לכהן אחר, מכל מקום הואיל ואם היה מקדשה לעצמו היה עובר על איסור לכן הוא נקרא בר חיובא. והישראל, אף שהוא עובר על לפני עור לא תתן מכשול כשהוא מקדש לכהן, מכל מקום כיון שאם היה מקדשה לעצמו לא היה עובר על איסור, לא הוי בר חיובא. תוס' ד"ה דאמר. ביאור דבריהם שכיון שבשרש העבירה אין השליח בר חיובא רק משום לפני עור, לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה וכמו שכתבו בשיטה מקובצת ראה הערה 26. שו"ת רע"א [קכט] וראה עוד שם [קצב]. והגרש"ש [יג] כתב שלכאורה הדבר מפליא, מה בין כהן לישראל שהרי למעשה גם כהן אינו עובר על קידושי חבירו. וביאר שכהן מוזהר בקידושי גרושה מצד קדושת כהונה. והנה אף שהעבירה בשלימותה היא שלא יקח הכהן עצמו גרושה, אבל חלק מהעבירה היא גם שלא לחלל כהונה. ולכן אם כהן מקדש גרושה לכהן אחר, גם כן עושה חלק קצת מהעבירה. מה שאין כן ישראל, אף שהוא מוזהר בלפני עור, אינו נקרא בר חיובא כיון שבנוגע לעצם האיסור לא נאמר אצלו לאו זה בכלל. ומדברי תוס' אלו שהישראל עובר על לפני עור כשהוא מקדש גרושה לכהן, הקשו על האמונת שמואל [יד] שכתב שלאו של לפני עור אינו אלא במי שמצוה על עצם האיסור [שהוא כעין תולדה של איסור שלא רק הוא לא יעבור אלא גם לא יכשיל אחרים] אבל מי שאינו מצוה כלל על האיסור אינו מצוה גם על לפני עור? ותירצו האחרונים שזה לא נאמר רק כשהוא אינו אלא גורם בלבד לחבירו שיעבור אבל כשהוא מאכילו בידים כגון כאן שהוא מקדש לו אשה גרושה, הוא עובר על לפני עור אף שאינו בן חיוב באותה עבירה. ויש שתירצו שכוונת התוס' שהישראל עובר על לפני עור בכך שהוא מכשיל את הגרושה, שגם היא מוזהרת שלא לינשא לכהן. ואיסור זה שייך גם בישראל, כשאב מקבל קידושין מכהן לבתו הגרושה מן האירוסין.

[28] הוא הדין גדול. אלא שגדול מן הסתם לא יסכים שיקיפו לו פאת ראשו שאפילו אם לא יעשה שוב מעשה הוא עובר בלא תקיפו. רש"י ותוס' ד"ה אקפי.

[29] שכל שאינו בכלל האיסור של "לא תשחית פאת זקנך" אינו בכלל האיסור של "לא תקיפו". רש"י. הקשו האחרונים: הרי אסור לאשה להקיף את הקטן משום שאסור לספות לקטן איסור בידים? הבית הלוי חלק א' [טו ב] מתרץ על פי מה שכתב האמונת שמואל לגבי לאו של לפני עור, שאינו אלא במי שהוא עצמו מוזהר על איסור זה, אבל מי שאינו מוזהר על אותו איסור אינו עובר על לפני עור אם מכשיל אחרים באותו איסור. כך אפשר לומר, שהאיסור של ספייה בידים לקטן אינו רק במי שמצווה על אותו איסור. ולכן אשה שאינה אסורה בהקפת הראש, גם אינה אסורה לספות לקטן בידים.

[30] הקשה בקובץ הערות על יבמות [עב]: איך יתחייב האיש על הקפת האשה? הרי לא נעשה איסור כלל בהקפת האישה. והרי פשיטא שטמא שיאמר לטהור ליכנס למקדש בשליחותו, הרי הוא פטור לכולי עלמא, אפילו למאן דאמר יש שליח לדבר עבירה, משום שלא נעשה שום עבירה בכניסת הטהור למקדש, ומאי שנא בהקפת האשה לקטן? ותירץ, מה שחילקה תורה לענין הקפה בין איש לאשה, אינו משום שיש הבדל בין מעשה איש למעשה האשה. אלא ההבדל הוא את מי אנו רוצים לחייב, את האיש או את האשה. ולו יצוייר שהיינו יכולים לחייב את האיש על מעשה האשה, הוא היה חייב, כי מצד המעשה של האשה אין פטור על הקפה. וכן להיפך, אי אפשר לחייב את האשה על מעשה האיש. ולכן אם יש שליח באופן של הקפת האשה את הקטן, יש לחייב את האיש על מעשיה. מה שאין כן בטמא שנכנס למקדש, שם ההבדל תלוי רק במעשה, ולא באיש הנכנס, שהרי גם טהור מוזהר שלא ליכנס למקדש בטומאה וגם טמא מותר ליכנס למקדש שלא בטומאה. ולכן, טמא שאמר לטהור ליכנס למקדש פטור, כי אין זה מעשה עבירה כלל. ואילו טהור שיאמר לטמא ליכנס למקדש, יתחייב שולחו אם נאמר שיש שליח לדבר עבירה. ובהקפה הוא להיפך, שאיש שיאמר לאשה אקפי לי קטן, חייב האיש. ואשה שאמרה לאיש, פטורה. וראה נודע ביהודה אבן העזר קמא [עה] בסוף התשובה, שנקט בפשיטות שטמא שאמר לטהור אכול את הקודש מתחייב הטמא, לפי רבינא שתלוי בבר חיובא. וראה עוד שו"ת חת"ס אורח חיים [רא].

[31] כך פירש רש"י. והקשה המהר"ם: וכי אין צריך בפסוק להשמיענו ששייך שליחות בחצר? הרי חצר אינה בר דעת ובמה היא עדיפה על שוטה וקטן שאין בהם שליחות? והתוס' מפרשים שהראיה היא שאם היה מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בחצר בעל כרחה, שהרי אי אפשר להיות שלוחו של אדם בעל כרחו, וגם קטנה לא היתה מתגרשת בחצר שאין שליחות לקטן. ומהברייתא משמע שהתנא משוה את החצר לידה ודינם אחד. ולכן לקמן, הגמרא מחלקת בין גט למציאה, שבמציאה נלמד דין החצר מגניבה, ושם גם אם החצר מדין שליחות הוא דומה לגמרי לידו של הגנב, שגם בידו אינו קונה את הגניבה בעל כרחו, וכן אינו קונה את הגניבה אם הוא קטן. תוס' ד"ה ואי.

[32] הרעק"א הביא בתשובה [קלג] שהנמוקי יוסף הקשה איך בכלל קונה חצר במציאה למאן דאמר חצר משום שליחות [ולמסקנת הגמרא קטן מקטנה לא ילפינן וחצר דגברא הוא משום שליחות] והרי כל הטעם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הוא משום מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [שאם לא כן הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ראה הערה 10] ובחצר לא שייך לומר מיגו דזכי לנפשיה? ותירץ הרע"א שחצר עדיף משליח שכיון שהוא שלוחו לכל דבר הרי הוא כפועל, ובפועל מבואר בגמרא לעיל שלכולי עלמא יכול להגביה מציאה עבור בעל הבית כיון שידו כיד בעל הבית. ועוד הביא שם בשם הבית מאיר לתרץ, שכל הטעם בתופס לבעל חוב שלא קנה הוא משום דהוי שליח לדבר עבירה [ראה הערה 7 בשם הפני יהושע], ובחצר הרי קיימא לו שיש שליח לדבר עבירה. וראה שם שהקשה עליו.

רב פפא אמר הסבר אחר: כי תקינו ליה רבנן [כאשר תקנו לו חכמים] שיקנו לו ארבע אמות — הרי זה בעלמא [בכלל], במקום הפקר, ואלו בשדה של בעל הבית — לא תקינו ליה רבנן [תקנו לו חכמים]. ואף על גב דזכה ליה רחמנא בגוה [שאף על פי שזיכתה לו התורה זכות מסויימת בה], בשדה בעל הבית בזמן חלוקת פאה, מכל מקום כי זכה ליה רחמנא [כאשר זיכתה לו התורה] הרי זה דווקא להלוכי בה ולנקוטי [ללכת בה ולקחת] את הפיאה, ואולם למיהוי [שתהא] חצירו — לא זכה ליה רחמנא [זכתה לו התורה], ואין אפוא קושיה לדברי ריש לקיש מדין פיאה.

כבר אמרנו שאמר רבא שמותיב [מקשה] היה ר' יעקב בר אידי על הלכה זו מדיני נזיקין, מהמשנה שלנו, ששנינו: ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה — זה שהחזיק בה זכה בה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום — אם כן נקנו ליה [שיקנו לו] ארבע אמות דידיה [שלו]!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים — כגון באופן שלא אמר "אקני" ["אקנה"]. ומקשים: ואי תקון רבנן [ואם תקנו חכמים] שאדם זוכה בתוך ארבע אמות כי לא אמר מאי הוי [כאשר אינו אומר, מה היה] והרי סוף סוף שלו הן! ומשיבים: כיון שנפל עליה בכך גלי דעתיה [גילה את דעתו] שבנפילה ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות] ואילו בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות], ומשום כך לא קנה כלל.

רב ששת אמר הבדל אחר: כי תקינו רבנן [כאשר תקנו חכמים] תקנה זו של ארבע אמות הרי זו במקום כגון סמטא (רחוב צר) שלא דחקי [דוחקים] בה רבים ואפשר לומר שארבע אמותיו הן לפי שעה כשלו וקונות לו, אבל ברשות הרבים דקא דחקי [שדוחקים] בה רבים לא תקינו רבנן [תקנו חכמים], כדי שלא להביא לבלבול.

ומקשים: והא [והרי] לשון ההלכה אינה כך, כי "בכל מקום" קאמר [אמר], ומשמע אפילו ברשות הרבים!

ומשיבים: כל מקום איננו ממש כל מקום, אלא לאתויי [להביא] אפילו צידי רשות הרבים, שאף שסמוכים לרשות הרבים, כיון שאין הרבים דוחקים בהם כל כך — ארבע אמותיו קונות לו בהן.

א ועוד הלכה אמר ריש לקיש משום [בשם] אבא כהן ברדלא: קטנה אין לה חצר, כלומר, דבר הנמצא בחצר שלה איננו נקנה לה ואין לה דין ארבע אמות שתקנה בהן. ואילו ר' יוחנן משום [בשם] ר' ינאי אמר: יש לה חצר ויש לה דין ארבע אמות.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, ר' ינאי, סבור] כי כח הקנין של חצר משום כח ידה איתרבאי [התרבה], ואם כן כי היכי דאית [כמו שיש] לה יד הן במובן הממשי והן במובן המשפטי, הרי אף דין חצר נמי אית [גם כן יש] לה, שהיא כהמשך של ידה. ומר סבר [חכם זה, אבא כהן, סבור] כי חצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה] וכי היכי [וכמו] ששליחות לית [אין] לה, שקטן אינו יכול למנות שליח, חצר נמי לית [גם כן אין] לה, ותוהים:

מי איכא מאן דאמר [האם יש מי שאומר] כי חצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בענין זה: ממה שנאמר בכתוב "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שניים ישלם" (שמות כב, ג) אין לי ללמוד אלא ידו ממש, ואולם אם נכנסה הבהמה לגגו, או חצירו או קרפיפו (חצר אחורית) ונעל בפניה בכוונה לגונבה מנין שאף בהם הדין כן — תלמוד לומר: "המצא תמצא" מכל מקום.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שחצר משום שליחות איתרבאי [התרבתה], אם כן מצינו (מצאנו) שיש שליח לדבר עבירה והרי קיימא לן [מוחזק בידינו] כי אין שליח לדבר עבירה, שכשנשלח מישהו לעשות דבר עבירה, פוקע קשר השליחות מעצמו!

אמר רבינא: מכאן אין להקשות, שכן היכא אמרינן [היכן אומרים אנו] שאין שליח לדבר עבירה — היכא [היכן] שהשליח עצמו בר חיובא [בן חיוב] הוא, ולכן החיוב נופל על השליח ולא על המשלח, אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא [שלא בת־חיוב היא] — מיחייב שולחו.

ומקשים על רבינא: אלא מעתה, האומר לאשה ועבד: "צאו גנבו לי" (עבורי) דלאו [שלא] בני חיובא נינהו [חיוב הם], שהרי אין להם רכוש משלהם שאפשר לגבות ממנו, הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שמתחייב] שולחן ולא הם?!

ודוחים: אמרת [אומר אתה] אשה ועבד הלא אלה בני חיובא נינהו [חיוב הם] מצד אישיותם המשפטית, ואולם השתא מיהא לית להו לשלומי [עכשיו בכל אופן אין להם לשלם], ואם כן, אף שאמנם אי אפשר לגבות מהם מכל מקום בעצם מוטל חיוב משפטי עליהם. וראיה לדבר — ממה דתנן [ששנינו במשנה]: נתגרשה האשה וחזר ממונה לידה, או שנשתחרר העבד — חייבים לשלם על מה שגנבו או הזיקו בעודם תחת הבעל או האדון.

רב סמא אמר חילוק אחר: היכא אמרינן [היכן אנו אומרים] שאין שליח לדבר עבירה — הרי זה דווקא היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד [אם השליח רוצה לעשות עושה ואם אינו רוצה אינו עושה], אבל חצר שבעל כרחיה מותיב [כרחו מעמיד] הוא בה דברים והחצר איננה בעלת רצון, הרי אז מיחייב [מתחייב] שולחו, כלומר בעליה.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה] לענין טעם ההלכה ש"אין שליח לדבר עבירה"? ואומרים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל מעשי] כגון בכהן שאמר ליה לישראל: צא וקדש לי (עבורי) אשה גרושה, שהכהן אסור לשאת גרושה וישראל מותר בה, אי נמי [או גם כן] איש שאמר לה לאשה אקפי [הקיפי] לי, עבורי, בשליחותי, את פאת ראשו של קטן, שהקפת הראש, גזיזת פיאות הראש, אסורה מן התורה ("לא תקיפו פאת ראשכם". ויקרא יט, כז) ואסורה היא רק לגברים ולא לנשים.

ומעתה להך לישנא [לאותה לשון] שאמר כל היכא דאי בעי עביד, אי בעי לא עביד [מקום שאם רוצה עושה ואם רוצה אינו עושה] — לא מיחייב [מתחייב] שולחו, אלא השליח, הכא נמי [כאן גם כן] אי בעי עביד, אי בעי לא עביד [אם רוצה השליח עושה, ואם אינו רוצה אינו עושה] ולכן לא מיחייב [מתחייב] שולחן. ואולם להך לישנא [לאותה לשון] שאמרת כי כל היכא [מקום] שהשליח לאו בר חיובא [בן חיוב] מיחייב שולחו [מתחייב שולחו], הני נמי [אלה גם כן] כיון דלאו [שלא] בני חיובא נינהו [חיוב הם] מיחייב [מתחייב] שולחן.

ועוד מקשים לגוף בעייתנו: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שחצר לאו [לא] משום ידה איתרבאי [התרבתה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: ממה שנאמר "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה" (דברים כד, א) אין לי ללמוד אלא ידה ממש, ואולם אם נתן בתוך גגה חצירה וקרפיפה מנין שכן הוא הדין? — תלמוד לומר: "ונתן" — מכל מקום, משמע שחצר משום יד הוא!

ומשיבים: אכן, לענין גט כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שחצר משום ידה איתרבאי [התרבתה] מטעם אחר, ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה לענין קנין מציאה של החצר. מר סבר [חכם זה סבור]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Pappa said a different answer: When the Sages instituted an ordinance that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, that was in the world, i.e., on public land. But the Sages did not institute this mode of acquisition for him in a field belonging to an owner. And even though the Merciful One accorded a poor person certain rights in a landowner’s field during the distribution of pe’a, this mode of acquisition is not included in those rights; when the Merciful One accorded him rights it was specifically to walk in the field and to collect pe’a, but the Merciful One did not accord him the right that the field be considered his courtyard with regard to acquiring pe’a. Therefore, the mishna in tractate Pe’a does not contradict the statement of Reish Lakish.

As mentioned previously, Rava said that Rabbi Ya’akov bar Idi raises an objection to this from a mishna in Nezikin. The Gemara elaborates: The mishna here states that if one saw a found item and fell upon it, and another came and seized it, the one who seized it acquired it. And if you say that a person’s four square cubits effect acquisition of property for him everywhere, let his four square cubits effect acquisition of the found item for him.

The Gemara answers: Here we are dealing with a case where he did not say: I will acquire it. The Gemara asks: But if the Sages instituted an ordinance that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, then even in a case when he did not say: I will acquire the item, what of it? The item should still be his. The Gemara answers: Since he fell upon it, he revealed his intention that it is satisfactory for him to acquire the item by falling on it, and it is not satisfactory for him to acquire the item through the ordinance concerning his four square cubits. Since he decided to forgo the mode of acquisition instituted by the Sages, he does not acquire the found item.

Rav Sheshet said a different answer: When the Sages instituted that one’s four square cubits effect acquisition of property for him, that was in a place like an alleyway, where the multitudes do not crowd, so the four square cubits surrounding a person can temporarily be considered his property and enable him to acquire an item; but the Sages did not institute this mode of acquisition in the public domain, where the multitudes crowd.

The Gemara asks: But doesn’t the wording of Reish Lakish’s statement indicate that there is no such limitation, as he says that the area of four square cubits surrounding a person effects acquisition of property for him everywhere? The indication is that this is true even in the public domain.

The Gemara answers: The word everywhere is not to be taken literally; it was stated to include even the sides of the public domain, areas that are adjacent to the public domain but not actually part of it. Since the multitudes do not crowd there, one who is standing there acquires an item that is in his four square cubits.

§ And Reish Lakish says another halakha in the name of Abba Kohen Bardela: A minor girl does not have the ability to acquire property by means of her courtyard, and she does not have the ability to acquire property by means of her four square cubits. And Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yannai that she has the ability to acquire property by means of her courtyard, and she has the ability to acquire property by means of her four square cubits.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: One Sage, Rabbi Yannai, holds that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand. Just as a minor girl has the ability to acquire property with her hand, she also has the ability to acquire property by means of her courtyard. And one Sage, Abba Kohen Bardela, holds that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the option of acquiring property via agency; and just as a minor girl has no power of agency, as a minor cannot appoint an agent, she does not have the ability to acquire property by means of her courtyard either.

The Gemara asks: Is there anyone who says that a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the option of acquiring property via agency? But isn’t it taught in a baraita: The verse states: “If the theft shall be found in his possession alive, whether it is an ox, or a donkey, or a sheep, he shall pay double” (Exodus 22:3)” From the term “in his possession [beyado],” I have derived only a case where the stolen item is found in his hand [yado]. From where do I derive that the same halakha applies if it is found on his roof, in his yard, or in his enclosure? The verse states the repetitive phrase “if the theft shall be found [himmatze timmatze],” to indicate that the same halakha applies in any case, i.e., in any location that the stolen item is found.

The Gemara explains: And if it enters your mind that a courtyard is included as a valid means of acquisition due to agency, if so, we have found a case where there is agency for a transgression, i.e., theft. But we maintain that there is no agency for transgression. If one sends an agent to violate a transgression on his behalf, the agent is liable for the transgression and is not considered to be acting on behalf of the one who sent him.

Ravina said: That baraita poses no problem, as where do we say that there is no agency for transgression? It is where the agent himself is subject to liability for transgression. Consequently, the agent is liable, not the one who sent him. But in the case of a courtyard, which is not subject to liability, its sender, i.e., its owner, is liable.

The Gemara asks: If that is so, then in a case of one who says to a woman or a slave: Go out and steal for me, is the one who sent them indeed liable, since they are not subject to liability? Married women and slaves have no property of their own from which one could collect payment.

The Gemara answers: You can say in response: A woman and a slave are not comparable to a courtyard, as they are subject to liability if they steal; and only now, in any event, they do not have the means to pay. This is as we learned in a mishna (Bava Kamma 87a) concerning a married woman or Canaanite slave who injured another person: If the woman becomes divorced or the slave becomes emancipated, and they then have their own money, they are liable to pay for the damage they inflicted. Evidently, although it is not possible to collect payment from them, they are liable for their actions.

Rav Samma stated a different resolution to the difficulty based on the baraita: Where do we say that there is no agency for transgression? It is specifically in a case where if the agent wants to execute his assignment he can do so, and if he wants to refrain from executing it he can also opt to not do it. But in the case of a courtyard, where one places items without its consent, its sender, i.e., its owner, is liable.

The Gemara asks: What is the practical difference between the answers of Ravina and Rav Samma? The practical difference between them is in the case of a priest who said to an Israelite: Go out and betroth a divorced woman for me. It is prohibited for a priest to betroth a divorcée, while it is permitted for an Israelite to do so. Alternatively, the difference is in the case of a man who said to a woman: Round the corners of the head of a minor boy for me. Rounding the corners of a man’s head, and a man having the corners of his head rounded, are prohibited in the verse: “You shall not round the corners of your head” (Leviticus 19:27), but they are prohibited only for men and not for women.

The Gemara explains: According to the formulation in which it was said that anywhere that if the agent wants to execute his assignment he can do so and if he wants to refrain from executing it he can opt to not do it the one who sent him is not liable for the transgression but rather the agent is liable, in these cases too, since if the agent wants to execute his assignment he can do so, and if he wants to refrain from executing it he can opt to not do it, the one who sent them is not liable. But according to the formulation in which it was said that wherever an agent is not subject to liability the one who sent him is liable, in these cases too, since the agents are not subject to liability, the one who sent them is liable.

The Gemara asks about the explanation of the opinion of Abba Kohen Bardela: But is there anyone who says that placing an item in a courtyard is not included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand? But isn’t it taught in a baraita: From the verse: “And he writes her a scroll of severance, and he gives it in her hand” (Deuteronomy 24:1), I have derived only that a woman is divorced if her husband places the bill of divorce in her hand. From where is it derived that even if he places it on her roof, in her courtyard, or in her enclosure, she is divorced? The verse states: “And he gives,” indicating that she is divorced in any case. Apparently one’s courtyard is considered an extension of his hand with regard to acquiring property, in this case, the bill of divorce.

The Gemara answers: With regard to a bill of divorce everyone agrees that placing an item in a courtyard is included as a valid means of acquisition due to the fact that it acts as her hand. When they disagree, it is with regard to acquiring a found item that was discovered in her courtyard. One Sage, Rabbi Yannai, holds that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ואין לה ד' אמות. ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר יש לה פי' האי דאמרי רבנן חצירו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו וכן ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום הני מילי גדול תקינו ליה רבנן אבל לא לקטנה. ור' יוחנן אמר אפי' קטנה יש לה. ר' יוחנן אמר חצירה מכח ידה איתרבי כשם שיש לה יד וכל מה שיגיע לידה זכתה בו כך כל המגיע לחצירה זכתה בו. וריש לקיש אמר חצירה משום שליחות איתרבי כשם שאין שליחות לקטנה כך אין לה זכייה בחצר. איני והתניא אם המצא תמצא בידו אין לי אלא שנמצאת בידו ממש נמצאת בחצירו או בגגו או בקרפיפו מנין שחייב כאילו בידו ממש נמצאת ת"ל המצא תמצא מכל מקום הנה חצירו משום ידו איתרבי קשיא ליה לריש לקיש ואם תאמר גם משום שליחות נתרבה הא קי"ל אין שליח לדבר עבירה. פי' אע"ג דאמרי' שלוחו של אדם כמותו וכל מה שעשה השליח כאילו שולחו עשאו הני מילי בזולתי דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב ולא השולחו וכיון שהחצר שליח בעלה הוא והוא שנמצאת הגניבה בה אמאי מיחייב בעלה שהוא השולח. ופריק רבינא אליבא דריש לקיש היכא אמרי' השולח פטור היכא דהשליח בר חיובא הוא אבל חצר דלאו בת חיובא היא מיחייב שולחה והוא בעל החצר. ואקשי' אי הכי האומר לעבד ולאשת איש צאו וגנבו דלאו בני חיובא נינהו כדתנן בפ' החובל לחבירו העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב הן שחבלו באחרים פטורין הכי נמי דמיחייב שולחן.

ופרקי' הני נמי בני חיובא נינהו דתנן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. בא רב סמא ופירק פירוק אחר ואמר כי אמרי' אין שליח לדבר עבירה כל היכא דאי בעי השליח עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דעל כורחה עבדה מיחייב שולחה. מאי איכא בין רבינא לרב סמא איכא בינייהו כהן שאמר לישראל לך קדש לי אשה גרושה או איש שאמר לאשה אקיף לי ראשו של קטן לרבינא כיון דהני לאו בני חיובא נינהו דאין ישראל מוזהר על הגרושה ולא אשה בהקפת הראש מיחייב שולחה. לרב סמא כיון דאי בעו עבדי אי בעו לא עבדי לא מיחייב שולחם.

ומתמהינן מי איכא מאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבי והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצירה וקרפיפה מנין שהנותן גט בהן כנותנו בידה הוא ת"ל ונתן מכל מקום.

ואמרי' לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה איתרבי דהא קרא בהדיא כתיב.

מצינו בכל הנוסחאות: כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ורש"י גריס בעלמא ופי' כגון בסימטא שהוא רשות לכל.
ורבינו הגדול כחב דבשד' דעלמא א"נ בצידי רה"ר קנה אבל לא בר"ה ולא בשד' חברו ואינו יודע מהו שדה דעלמא אם שדה הפקר הוא באמצעי בקעה ואינו נקרא סימטא או שדה שאינה של שניהם כגון בימות החמה שיש לכל רשות ליכנס בשבילי השדות ובשדה שאינה משתמרת לבעלים אבל בשדה שאין להם רשות ליכנס שם או שהיא משתמרת לבעלים ודאי שלא קנה בה אפילו מציאה שאינה של בעל השדה ואיפשר שהכל בכלל שדה חברו ואין פירושו לקנות מבעל שדה דומיא דפאה אלא אפילו לקנות מעלמא בשדה המשתמרת לבעלים אינו קונה.
והרב רבי משה הספרדי ז"ל כך פירש שדה שאין לה בעלים אבל בשדה חברו אינם קונות לו ומשמע אפילו אינה משתמרת לבעלים:

איכא ביניהו כהן דא"ל לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איכא דקשי' ליה והא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דכהן הדיוט שקדש גרושה רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה וכו' והיכי מיחייב בקידושין ע"י שליח והרי אפי' ע"י עצמה פטור.
ורבותי בעלי התוס' כתבו דהתם ה"ק בעל לוקה שתים א' משום לא יקח וא' משום לא יחלל לא בעל אינו לוקה אפילו א' מה טעה לא יקח משום לא יחלל והכא בשבעל ולהלקותו אף משום לא יקח ואינו מחוור משום דהוי לה התראת ספק לא בעיל והויא כל"ת שיש בה קום עשה למאן דתני ביטלו ולא בטלו וצ"ת ואפשר דאיתמרא למ"ד הוי התראה או שמא כי קאמר איכא ביניהו כהן דאמר לישראל וכו' אליבא דאביי נקיט לה דאמר התם בפ"י יוחסין קדש לוקה בעל לוקה ולרבא דפליג עליה נקי' א"נ ואמר לאשה אקיפי לי קטן.
וה"ה דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עלי' אזהר' בקדושין דאחרים לא יקח כתיב ואי משום ולפני עור בישראל נמי איכא בי' משום ולפני עור אלא אלומי מילתא הוא ואפילו ישראל דלעצמו שרי' ולאו בר חיובא הוא כלל איכא דאמרי פטור השול' א"נ ארח' דמילתא נקט דישראל שכיחי טפי:

ת"ל ונתן בידה. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו או וכתב לה ונתן ולא היה צריך לדוחק זה שהרי שני ונתן בידה כתובין בפרשה והשני מיותר ולדרשא אתא ופרש"י ז"ל דהכא ע"ב משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות כי ההיא דלעיל הא כתיב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ופי' נכון הוא. וא"ת והרי גבי גנבה רבי רחמנא חצר משום שליחות מעלמא לאו קושיא היא דהא דאמרינן אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא א"נ דע"כ עביד מיחייב שולחו אפילו בדבר עבירה מריבויא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לדבר עברה לא אצטריך לרבוייא דלא גרע מש'שליח ועוד כיון דרבי רחמנא גבי גנבה חצר משום שליחות ורבי הכא שליחות סת' מושלח' אף שליחות חצר בכלל דהא איקרי שליח ולמאי רבי קרא ונתן בידה ש"מ משום ידה איתרבאי.
ואחרים פי' דהכא משום ידה איתרבאי דהא אפילו בע"כ איתיה ואי משום שליחות אין שליחות בע"כ ולפי פירש זה לאו מקרא גופיה קשיא דקרא איכא למימר דמשליחות איתרבאי וליתיה בע"כ אלא מדקיי"ל דאפילו בע"כ איתיה ולפיכך אין פירש זה נכון דה"ל למפרך היכי אמרת דמשום שליחות איתרבאי הא דקיי"ל דאיתא בע"כ.
ויש לפרש דהכא מידה איתרבאי והכא מאם המצא תמצא איתרבאי והיינו דקתני ידו אין לי אלא ידו כלומר אלו נאמר אם בידו הגנבה אין לי אלא ידו חצרו מנין ת"ל אם המצא תמצא.
וה"נ מפורש בפרק מרובה דמן המצא תמצא מייתי לה ובריתא אחריתי קתני ידה אין לי אלא ידה כלומר אלו לא נאמר אלא חד ידה אין לי אלא ידה חצרה מנין ת"ל ונתן בידה אחר וכיון דמידה נופיה איתרבאי ע"כ לאו בתורת שליחות איתרבאי מיניה כנ"ל. ואתיא מילתא כפשטה:

הכי גריס רש"י ז"ל: כי תקינו רבנן בעלמא. ולא גרסינן בשדה דעלמא. אבל בהלכות הרי"ף ז"ל כתוב בשדה דעלמא, אי נמי בסמטא ובצידי רדשות הרבים קנה, אבל לא ברשות הרבים ולא בשדה חברו [ע"כ]. וברוב ספרים ודאי הכי גרסינן: כי תקינו רבנן בשדה דעלמא, אבל בשדה דבעל הבית לא. ולפי גרסא זו שדה דעלמא דקאמר, היינו כגון שדה הפקר באמצע בקעה דאינו סימטא, דאי לא היינו שדה דעלמא והיינו שדה חברו. וכן פירש הרמב"ן ז"ל [ד"ה מצינו], וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' זכייה ומתנה הל' ט) שדה שאין לה בעלים.

הא דאמר: כיון דנפל גלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני. דוקא בקניה דרבנן אמרו כן, כיון דאינו קונה אלא בתקנת חכמים, הרי זה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים ששומעין לו (ב"ק ח, ב), אבל בקניות דאורייתא, אף על גב דגלי אדעתיה, קנה.

כהן שאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. הוא הדין דהוי מצי למנקט שאמר לכהן, דאף כהן השליח אינו בר חיובא לקדשה לאחר, ואי משום ולפני עור לא תתן מכשול אפילו בישראל נמי, אלא משום דישראל שכיחי טפי, אורחא דמילתא נקט. ואם תאמר, כי אמר בין לכהן בין לישראל אמאי מחייב, דהא איהו גופיה דמקדש לה לא מחייב, דהא קיימא לן כדרבא דאמר בקדושין (עח, א) כהן שקדש את הגרושה, בעל לוקה לא בעל אינו לוקה, מאי טעמא לא יקחו משום לא יחלל. פירשו בתוספות דהכי קאמר: בעל לוקה שתים, אחת משום לא יקחו, ואחת משום לא יחלל, לא בעל אינו לוקה כלל. ולא ניחא, דאם כן היכי לקי, והא התראת ספק היא. ויש לומר, דהא אתיא כאביי, דאמר התם אפילו לא בעל לוקה, משום לא יקחו.

אי נמי איש שאמר לאשה אקיף לי קטן. והא אתיא כרב הונא דאמר (במכות) [בנזיר] (נז, ב), דאשה שהקיפה את הקטן פטורה, דכתיב לא תקיפו ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בבל תקיפו, ושאינו בהשחתת זקן אינו בבל תקיף, אבל לרב אדא בר אהבה דאמר ליה לרב הונא [דידך] מאן מקיף חובה, חובה תקברינה לבנה, אשה בר חיובא היא. והא דנקט אקיף לי קטן, יש מפרשים דהוא הדין לגדול, אלא אורחא דמילתא נקט, דלא ברשיעי עסקינן דמנח לה לאקופיה. ועוד דדילמא מסייע ומחייב. ויש אומרים דבגדול כיון דלא מציא איהי לאקופיה בלא דעתיה, משלח פטור לכולי עלמא.

תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. פירש רש"י ז"ל: מדכתיב ונתן בידה ולא כתיב ובידה יתננו, אי נמי וכתב לה ונתן. וזה דחוק ואין צורך, אלא משום דונתן בידה יתירא כתיב, דתרי ונתן כתיבי, חד גבי בעל ראשון וחד גבי בעל שני. ואם תאמר, ואכתי מנלן דמשום ידה אתרבאי, דילמא משום שליחות, כדאמר לעיל גבי אם המצא תמצא בידו הגנבה, פירש רש"י ז"ל: דאי משום שליחות לא איצטריך, דהא שליח מושלח ושלחה נפקא. ואם תאמר (שליח) [חצר] בעלמא נמי (לית) [למה] לן, והא נפיק לן בקדושין פרק [האיש מקדש (מא, ב) מגט אשה או מתרומה ומפסח, ואפילו הכי אצטריך המצא תמצא לרבות חצר משום שליחות. ויש לומר פירוש לפירושו של רש"י ז"ל, דכיון דאשכחנא שליחות בגט אשה, ואתרבאי חצר בעלמא מדין שליחות, אם כן כבר למדנו שחצרה קונה לה גט ומדין שליחות, אם כן למה לי דאצטריך רחמנא לרבויי חצר בגט אשה, לישתוק קרא מיניה, אלא שמע מינה דחצרה משום יד רבייה רחמנא, ולא מדין שליחות, ונפקא מינה לחצר דקטנה דקונה לה. ויש מפרשים דהכא מרבוי דידה יתירא נפקא, והכי קאמר: ונתן בידה אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר ונתן בידה דכתיב גבי בעל שני, אלמא חצרה משום ידה אתרבאי, אבל לבעל לא איתרבאי מידו, אלא מהמצא תמצא. ויש מפרשים דהכא מסברא נפקא לן, דאי משום שליחות אם כן מצינו שליחות בעל כרחה, דהא אשה יוצאה בין לרצונה בין שלא לרצונה. ואינו מחוור דאם כן למה לי קרא, לימא הכי מסברא בלא קראי.

קטנה יש לה חצר ר"ל שאם נכנסה מציאה לחצרה קנתה לה חצרה וכן יש לה ארבע אמות מפני שחצר של קטנה נתרבית לענין גט מתורת ידה כשאר הנשים וכשם שיש לה יד לקבל גיטה ומתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה כמו שדרשו ז"ל ונתן בידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ ואחר שכן נלמוד מציאה מגט וארבע אמות הרי הן כחצרה אבל לענין קטן לא למדנו קנין לחצרו אלא מתורת שליחות כשאר האנשים ר"ל שכמו ששלוחו קונה לו כך חצרו קונה לו ומאחר שאין שליחות לקטן אין לו לא דין חצר ולא דין ארבע אמות ואינו קונה עד שתגיע לידו או שיזכה לו אחר:

לענין גנבה אמרו שלא סוף דבר שגנב בידו שהוא חייב אלא אף אם גנב בגגו וחצרו וקרפיפו כגון שנכנסה הבהמה לשם ונעל בפניה לגנבה שהוא חייב וכבר ביארנוה בבבא קמא וראוי לשאול מאחר שאף זו מאם המצא תמצא בידו נפקא נימא נמי מתורת יד איתרבאי כשם שאמרוה באשה משום ונתן בידה התם כתיב ונתן בידה תרי זמני והאחד מיותר אבל בזו אין בו לשון יד מיותר אלא תמצא ונשאר על הסברא שראוי לפרשה מתורת שליחות יותר מתורת יד:

שמא תאמר אחר שאין קנין לחצר אלא מתורת שליחות היאך נתחייב בגנבת חצרו והלא אין שליח לדבר עבירה לחייב את השולח תדע שלא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא בזמן שהשליח בר חיובא אבל כל שאין השליח בר חיובא חייב השולח שמא תאמר והלא עבד ואשה נשואה לבעל אין חייבין בתשלומי כפל אעפ"כ האומר לאשה ולעבד צאו וגנבו פטור השולח מכפל ואשה ועבד מ"מ בני חיוב הם אלא שאין להם לשלם שאין לעבד בלא רבו ולא לאשה במקום בעלה הא אם נשתחרר העבד ונתגרשה האשה חייבים לשלם ואפילו היתה הבחירה ביד השליח אם לעשות ואם שלא לעשות כל שאינו בר חיוב חייב השולח מעתה כהן שאמר לישראל קדש לי אשה פלונית והיא גרושה חייב הכהן וכן איש שאמר לאשה צאי והקיפי את הקטן וידוע שהמקיף את הקטן חייב שהרי המקיף באזהרת לא תקיפו הואיל והאשה אינה באזהרה זו חייב אותו האיש ובגדול מיהא אינו כן שהיה לו להזהר בכך ואין כאן שליח אלא של ניקף שמניח בעצמו לעשות כך וזה שאמרנו בכהן שאמר קדש לי אשה פלונית שהוא עובר דוקא כשבעל שאם לא בעל אפילו קדשה הוא לעצמו אינו חייב וכמו שאמרו במסכת קדושין בעל לוקה לא בעל אינו לוקה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ומ"מ כשבעל לוקה על הקדושין משום לא יקח ועל הביאה משום לא יחלל:

שמא תאמר שולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן שהוא פטור מפני מה אי אתה מחייבו לשולח הואיל והשליח אינו בר חיובא ואדאתה מפרשה בשלא צוה הוא להדליק הא אם צוה להדליק חייב שעל כל פנים אתה צריך לפרשה אף כשאמר לו לך והדליק כמו שבארנו בששי של קמא ומ"מ אין אלו בתורת שליחות כלל אבל חצר התורה רבתהו לתורת שליחות:

רב אשי אמר כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבי' אבל ברה"ר דדחקי רבי' לא תקינו רבנן קשיא לי כיון דארבע אמות קונות בסימטא אמאי אמרי' דמשיכה לא קני' אלא בסימטא ומה צורך למשיכה יקנו לו ארבע אמותיו. ותו דאמרינן אבל ברשות הרבי' לא תקינו רבנן. והא גבי אשה תנן היתה עומדת ברשו' הרבי' וזרקו לה קרוב לה מגורשת אלמא גם ברשות הרבים קונות ארבע אמות ונ"ל לתרץ דהכי אמרי' התם בפ' הזורק אמר רב אסי אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר פי' דוקא לענין גט אמרו דד' אמות קונות אבל לא לדבר אחר כגון לענין מקח וממכר וכיוצא בו איתיבי' ר' אבא לרב אסי וכן לענין קידושין שאני התם דכתיב ויצאה והיתה איתיבי' וכן לענין החוב ואוקמי' כגון דא"ל זרוק לי חובי בתורת גיטין אלמא מוכח מהתם דדוקא לגבי גט ולא לדבר אחר ומש"ה אמרי' הכא במציאה תקינו לי' רבנן כי היכי דלא ניתו לאינצויי הא לא"ה לא הי' קונות ודוקא בסימט' תקון רבנן אבל לא ברה"ר ולא דמי לאשה דאשה קבלה היא בידם מסיני דד' אמות קונות. ור' יוחנן אמר התם קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה. ואין ללמוד דבר אחר מגט ובסימטא נמי דוקא במציאה תקון רבנן דלא ליתי לאנצויי אבל במקח וממכר לא. הילכך אי משך קנה בסימטא אבל ארבע אמות אינן קונות במקח וממכר:

א"נ איש דאמר לאשה אקיף לי קטן. בפ' שני נזירין פליגי ר"ה ורב אדא בר אהבה. במקיף את הקטן דר"ה אמר המקיף את הקטן חייב ורב אדא סבר המקיף את הקטן פטור. ופליגי נמי באשה שהקיפה את הגדול דר"ה סבר פטורה דאשה אינה בכלל הקפה כלל לא אם ניקפה היא. ולא אם הקיפה אחרים. ורב אדא סבר דוקא אם ניקפה היא פטורה אבל אם הקיפה את הגדול חייבת היא כדמוכח התם וכדכתבי' בפ' קדושים בפסוק לא תקופו. וזו השיטה אינה באה כרב אדא אלא כרב הונא מפני שני דברים. חדא דקורא את האשה שאינה בת חיובא ואליבא דרב אדא בת חיובא היא. ועוד דאמרי' כיון דאשה לאו בת חיובא היא מחייב שולחה. והא לרב אדא דאפי' בידים אם הקיף את הקטן פטור כל שכן אם אמר לשלוחו להקיפו א"ו כרב הונא אתיא ואי קשיא כיון דאליבא דרב הונא מיירינן אמאי נקט אקיף לי קטן. אפילו גדול נמי דהא אשה לאו בת חיובא היא. ואם הי' הגדול ישן ואמר לאשה אקופי לי להאי גדול למאן דאמר כו' י"ל אורחא דמלתא נקט קטן שאין בו דעת למחות דאי גדול לא הי' נמסר בידה להיות עובר הניקף:

ואף על גב דזכי ליה רחמנא בגוה כי זכי ליה רחמנא וכו'. קשיא לי למה הוצרך רב פפא לכל זה דהא תלמודא לא קא פריך אלא דאם איתא לדריש לקיש ליקני ליה לעני ארבע אמות דידיה דאלו מדאורייתא פשיטא לן דלא זכי ליה שדה דבעל הבית. ומורנו תירץ דאפילו הכי בעי לפרושי רב פפא דמדינא דאורייתא לית ביה זכייה כדי שלא יהנדזו בה התלמידים ולא נהירא דמשום רב פפא דתיקון רבנן הכי בסימטא ורשות הרבים דילמא הוה סבירא ליה דנהי דלא תיקון רבנן בשדה דבעלים דעלמא אבל בשדה דפאה שפיר תקון ביה ארבע אמות לענין פאה דהא לא זכי להו רחמנא בגווה ולא גרע מסימטא ורשות הרבים ולהכי אמרינן דהא גרע וגרע שאין להם רשות להשתמש ולהתעכב שם אלא להלוכי וללקוטי פאה דידהו ולמיפק ומשום הכי לא חזו רבנן לתקוני ביה ארבע אמות דידהו. הריטב"א.

ואמר ריש לקיש קטנה אין לה חצר וכו'. פירש רש"י ז"ל אם זרק לה גט בעלה וכו' יש להקשות לרש"י ז"ל מה ראה לפרש שזה המחלוקת איירי בענין גט הרי במסקנא אנו רואים דפלוגתייהו לאו לענין גט היא אלא במציאה ואם כן הוה ליה לרש"י ז"ל לומר הדרך שנתאמת במסקנא ואם למאי דקא סלקא דעתין קאמר הוה ליה למימר קא סלקא דעתין. ועוד דרש"י ז"ל אומר קא סלקא דעתא היינו לפי שבאמצעית הקא סלקא דעתא נעשית קושיא או תירוץ אבל היכא דלא איכפת ליה מה ראה לפרש הפירוש שאינו לפי המסקנא. ונראה שהכריחו לזה מה שאומר בגמרא מר סבר משום ידה איתרבאי וכו' שנראה שזה המחלוקת הוא בענין הגט שפסוק ונתן בידה בענין הגט הוא נאמר.
עוד יש להקשות לרש"י ז"ל במה שפירש דידה רשותה משמע שנראה שהגמרא אומר להיפך שאומר משום ידה איתרבאי שנראה מזה שמה שנתרבה חצר הוא מדרך הריבוי ולא ממשמעות ידה. ונאמר שלעולם אימא לך שונתן בידה פירושו ברשותה ויש לך לדעת שבענין הגט יש שני אופני נשים קטנה וגדולה והכתוב שאומר ונתן בידה לא איירי אלא בגדולה אבל חכמים אמרו שלענין ידה אף קטנה בכלל ועכשיו נשאר לדעת לענין חצר אם יהיה בגדולה או לא בהא קמיפלגי דחכמים אומרים כמו שקטנה בכלל לענין ידה גם כן נאמר שנתרבה בה חצר משום ידה מאחר שיש לה יד ומר סבר שלענין קטנה לא אמרו אלא שיש לה יד אבל בגדולה כולי עלמא מודו שפירוש ידה רשותה. מהר"י אבוהב.

ורבי יוחנן וכו'. אמר יש לה חצר. כתוב בתוספות בדבור המתחיל ורבי יוחנן וכו' תימה דלקמן מסיק וכו' הביאו מלקמן דלא תימא דהכא לא איירי בגט. גליון.

יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. פירוש לענין גיטין אי נמי לענין מציאה כדלקמן. ואם תאמר וכיון דמדאורייתא לית ליה ארבע אמות לענין גט ולא מגרשא התם היכי תקון רבנן דתתגרש ושרינן אשת איש לעלמא. יש לומר דהפקר בית דין הפקר וכיון דתקנו לה רבנן מקום הוה לה כחצרה דאורייתא הריטב"א ז"ל.

וכי היכי דאית לה יד וכו'. ואם תאמר הא אמרינן במסכת קידושין דקטנה אין לה יד. ויש לומר דהיינו דוקא גבי קידושין משום דאין אשה מתקדשת בעל כרחה וצריך דעת וקטנה אין לה דעת אבל גבי גט דאין צריך דעת שהרי מתגרשת בעל כרחה משום הכי אית לה יד. תלמיד הר"פ ז"ל.

מי איכא מאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי. איכא למידק מה צריך להקדמה כדי להקשות. ותו מידה דאשה היה לו להוכיח מיד כדמסיק. ותו מה צריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה וזו הקשו בתוספות. ותו מגופה הוה מוכח שפיר בשלמא אי חצר משום יד איתרבאי היינו דאיצטריך המצא תמצא לרבויי חצר אלא אי אמרת משום שליחות אמאי איצטריך המצא תמצא מהיכא דנפקא שליחות נפקא נמי חצר. ויש ליישב דתרתי קשיא ליה חדא מסברא וחדא מברייתא. מסברא דמה ענין חצר אצל שליחות ותו דאם כן יש שליח לדבר עבירה ומשום הכי מותיב מינה לברורי אי טעמא כרבינא או כרב סמא והיינו דצריך להוכיח מאין שליח לדבר עבירה ולא מוכח מגופה דברייתא משום דטעמא דאין שליח לדבר עבירה מספקא ליה אי איירי בכל גוונא או כדרבינא או כרב סמא. מורנו הרב נר"ו.

אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין. פירש רש"י ז"ל שנכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שהוא חייב עד כאן. פירוש לפירושו דאנן לא קפדינן על מציאה דהשתא אם נמצאת הגניבה בידו או בגגו דאפילו לא נמצאת בידו אלא שנאנסה ממנו נתחייב בה. תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו מכל מקום ממה שפירש רש"י ז"ל לעיל נראה לכאורה שהוא סובר דרחמנא רבי דידו לאו דוקא אלא רשותו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו. אבל זו אינו דבפרק מרובה מייתי לה בכלל ופרט וכלל דשדינן ידו בין המצא לתמצא וכדאיתא התם ואי לאו הוה ליה כלל ופרט וידו אין מידי אחרינא לא. הריטב"א ז"ל.

תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום. ואם תאמר ונימא המצא תמצא כלל וכו' ככתוב בתוספות עד סוף הדבור. וכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דקידושין דדריש אין לי אלא מרצע וכו' ומפרש תלמודא דסמיך אכללא בתרא. ואם תאמר האי דפריך במרובה (סוף דף ס"ד ע"ב) והאי אם המצא תמצא להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא ידו אין לי אלא ידו ומשני אם כן לכתוב קרא או המצא המצא מה צריך ייתור על זה כי היכי דאמרינן שדי שור וחמור ושה בין המצא לתמצא הכי נמי שדי ידו בין המצא לתמצא. ויש לומר דהתם לא פריך אלא למאן דאמר המצא בעדים וכו'. אי נמי משום דהמצא תמצא אגניבה קאי הילכך שור וחמור ושה דהיינו הגניבה שייך למשדי בין המצא לתמצא אבל ידו דאיירי אגנב גופיה לא שייך למשדי אי לאו ייתורא דשני קרא בדיבוריה. תוספות שאנץ.

ואי משום שליחות וכו'. ואם תאמר אמאי אין מדקדק בפירוש מדרבי לה מקרא דידו כדדאיק לקמן ונתן בידה. ויש לומר דהאי ביד איכא לפרושי ברשותו כמו ויקח את כל ארצו מידו אבל ונתן בידה הוי יד ממש דנתינה משמע מיד ליד. אי נמי לקמן מדקדק מדרבי לענין גט שמתגרשה על ידי חצרה כמו על ידי עצמח אפילו בעל כרחה ואפילו בקטנה אלמא לאו משום שליחות איתרבאי אבל הכא כי קאמר אין לי אלא ידו חצרו מנין הרי הוא כאלו היה אומר אין לי אלא ידו שלוחו מנין. תוספות שאנץ.
כתוב בתוספות אמאי לא מוכח מדאיתרבאי חצר מקרא דידו. מיהו רש"י ז"ל פירש בסמוך דמוכח משום דאי משום שליחות איתרבאי למה לי ונתן הא שליחות כתיב כדתניא ושלחה פירוש אבל הכא לא מצי מרבה משליחות משום דאין שליח לדבר עבירה. והתוספות קשה להם דהכא מה צריך לומר וקיימא לן וכו' אפילו יש שליח לדבר עבירה מכל מקום מדמייתי ליה מקרא דידו שמע מינה דמשום יד איתרבאי דאם לא כן תיפוק לי משליחות כדלקמן. מיהו נוכל לומר דעת רש"י ז"ל דאפילו אי משום שליחות איתרבאי מכל מקום צריך ריבוי דמעצמי לא הייתי אומר דהוי שליח ומכל מקום מוכח בסמוך משום דאי משליחות איתרבאי למה אמר תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום לימא תלמוד לומר ושלחה מכל מקום דהא סוף סוף צריך ושלחה שיהא כלל ופרט וכלל כדפירש התוספות וכן נראה דעת רש"י ז"ל לקמן כמו שנפרש. גליון.
ור"ח פירש וזה לשונו: וריש לקיש אמר חצרה משום שליחות איתרבאי כשם שאין שליחות לקטנה כך אין לה זכייה בחצר. איני והא תניא אם המצא תמצא בידו הגניבה בידו אין לי אלא ידו ממש נמצאת בגגו או בחצרו או בקרפיפו מנין שחייב כאלו בידו נמצאת תלמוד לומר המצא תמצא מכל מקום הנה חצרו משום ידו איתרבאי קשיא לריש לקיש ואם תאמר גט משום שליחות איתרבאי. הא קיימא לן אין שליח לדבר עבירה פירוש אף על גב דאמרינן שלוחו של אדם כמותו וכל מה שעושה השליח כאלו שולחו עשאו הני מילי בזולת דבר עבירה אבל בדבר עבירה השליח חייב והשולח פטור וכיון שהחצר שליח בעלה היא והיא שנמצאת הגניבה בה אמאי מחייב בעלה הוא השולח. עד כאן.

אם כן מצינו שליח לדבר עבירה אין להקשות הא יהיה מעילה וטביחה וגניבה שלשה כתובים הבאים כאחד. דיש לומר הכי פירושו אם כן מצינו בגניבה שליח לדבר עבירה וקיימא לן בגניבה דאין שליח לדבר עבירה כדאמרינן לעיל אמר לשלוחו צא וגנוב לי פטור. גליון.
וזה לשון הריצב"ש ז"ל: וקיימא לן אין שליח לדבר עבירה. ואם תאמר דילמא שאני הכא דגלי ביה קרא כמו בטביחה דאמר התם דיש שליח מדכתיב תחת לרבות את השליח או מדרשי אחריני דאיתמר התם וכן במעילה משום דילפא מתרומה. יש לומר הכי קאמר וקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה אפילו בגניבה דהאומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור המשלח וטביחה ומעילה הוו להו שני כתובים הבאים כאחד כדאיתא התם ואם כן חצר אי אפשר לומר דמשום שליחות איתרבאי. ע"כ.

אם כן מצינו שליח לדבר עבירה וקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה. פירוש ומהא שמעינן דכי אמרינן התם וטבחו או מכרו לרבות את השליח דהני מילי לענין תשלומי ארבעה וחמשה דטביחה ומכירה אבל לא לענין תשלומי כפל דגניבה והכי משמע בבבא קמא. ומכאן דקדק ר"י דכי אמרינן אין שליח לדבר עבירה לחייב השולח משום דדברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין שלא חלק הכתוב בין שהשליח שוגג או מזיד שאם לא כן מה שייך למיפרך מחצר כלל וכבר כתבתיה במסכת קידושין בסייעתא דשמיא. הילכך אם השליח מזיד השליח חייב והשולח פטור. ואם השליח שוגג שניהם פטורים. הריטב"א ז"ל.

היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא. בין האי טעמא בין טעמא היכא דאי בעי עביד משום דילפינן דומיא דשחוטי חוץ וכו'. ודבר תימה הוא בסברא זו דבשביל שהשליח בר חיובא הוא כגון כהן שאמר לכהן לקדש לו אשה גרושה מיפטר משלח ואם היה השליח ישראל היה המשלח חייב דמאי נפקא לן מינה אם הוא ישראל או כהן. ויש לומר דכהן הוא מוזהר על גרושה ראוי ליזהר יותר מישראל וכשהשליח כהן סבר המשלח שלא ישמע לו השליח לקדש כדאמר בקידושין דברי הרב וכו' ומיהו גם דשהשליח ישראל נמי הוה לן למימר דאין עושה שליח לקדש מטעם זה שייך בו דברי הרב דאיהו נמי עבר משום ולפני עור וגו' אלא לא קאי ההוא טעמא בקידושין במסקנא דהתם לא צריכא כלל. ומכל מקום יש ללמוד קצת דומיא בעינן דהנהו כדפרישית והא דפריך התם ממעילה לפי אותו טעם של דברי הרב אף על גב דמעילה בשוגג היא שפיר פריך כדפרישנא שם שיודע התלמוד דאפילו בנזכר שליח דהוי מזיד מתייבינן ליה לבעל הבית כשעשה שליח שליחותו כדמוכח בפרק בתרא דמעילה. תוספות שאנץ.

אבל בחצר דלאו בר חיובא הוא מיחייב שולחו. ואם תאמר הא דתנן השולח ביד חרש שוטה וקטן פטור משום דאין שליח לדבר עבירה ואמאי פטור והא אמרינן חצר דלאו בר חיובא הוא לא שייך למימר אין שליח לדבר עבירה ומחייב שולחו והכא נמי גבי חרש שוטה וקטן לאו בני חיובא ואמאי פטור המשלח. ויש לומר דהיינו טעמא דפטור משום דלאו בני שליחות נינהו וליכא חיובא דחיוב בא מטעם פשיעה דפשע בשמירתו ומזה ליכא חיובא כיון דלא מסר לו אלא גחלת דמוכח התם בבבא קמא דבזה היה לו לסמוך עליו ועל שמירתו דמעמיא עמיא ואזלה ואין כאן פשיעה ומשום הכי פטור. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון הריטב"א: דהתם שאני שלא אמר להזיק אלא שנתן בעירה ברשותם ובענין דלא מצי מזקי אלא בצבתא דחרש שאין השולח עושה אלא גרמא בעלמא וכדפרישנא בדוכתה בסייעתא דשמיא. עד כאן.

אלא מעתה האומר לאשה וכו'. בשלמא אי חצר משום ידה איתרבאי ואין שליח לדבר עבירה כלל וקא סלקא דעתך כיון דאפשר דלא התגרש האשה ולא ישתחרר העבד לא מקרי בני חיובא לפטור את המשלח ומשני כיון דאפשר שתבא לכלל חיוב מיפטר שולחו. והשתא ניחא דאפילו ידע למתניתין פריך שפיר. מ"ה נר"ו.

רב חמא בר רקתא אמר קמית דרבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה וכו'. ודעת רבותינו דהני לא פליגי אלא מר נקט חזיא טעמא ומר נקט אידך טעמא וכן עיקר. מאי בינייהו כלומר בין הני תרי לישנא דאמרינן. הריטב"א.

ורבינו חננאל כתב וזה לשונו: בא רב חמא ופריק פירוק אחר ואמר כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה כל היכא דאי בעי השליח עביד וכו'. אבל חצר דבעל כרחה עבדה מחייב שולחה. מאי איכא בין רבינא לרב חמא איכא בינייהו כהן שאמר וכו' עד כאן.

אי בעי לא עביד. כתוב בתוספות ואם תאמר והא דתנן היה מושכו וכו'. הקשו התוספות ללישנא דאי בעי עביד דללישנא קמא לא קשיא דטעמא דבר חיובא פטור זהו משום דדברי הרב שומעין והכא פשיטא לא שייך כיון דלא ידע. גליון.

מאי בינייהו איכא בינייהו כהן וכו'. יש להקשות דלימא איכא בינייהו ישראל שאמר לאינו ישראל צא וגנוב כליו ורבים כאלה. ונאמר דאין הכי נמי שיש הבדלים אחרים אבל הגמרא נקט הני לפי שמביא בהם חדוש גדול והוא שאפילו שזה מישראל נראה כעובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אין לו עונש כלל. מהר"י אבוהב.

דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. כתוב בתוספות אבל ישראל אף על גב דעובר משום ולפני עור וכו' פירוש אף על גב דעובר אלפני עור אם כן היה לנו לומר דברי הרב שומעים מכל מקום כיון שאם היה עושה דבר זה לעצמו לא מחייב אז מתחייב שולחו כי הוא בטוב שליח לאחר בדבר שהיה עושה בטוב לעצמו ולעולם מתחייב שולחו אלא אם כן איכא תרתי שאם היה עושהו לעצמו היה איסור ושייך בה דברי הרב שומעין. גליון.
ואם תאמר והא רבא דאמר בפרק בתרא דקידושין דבקדש אינו לוקה אלא אם כן בעל יש לומר דכי בעל אז לוקה תרתי אחד משום לא יקח דקדש. ואחד משום לא יחלל דבעל ולכולהו לישני דהכא חיילי הקידושין כשמקדשה על ידי שליח. ולענין העבירה פליגי אי מחייב המשלח או לא אי נמי בקידושין עצמן פליגי אי חיילי אי לא חיילי דאי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. תלמיד הר"פ. וזה לשון תוספות שאנץ: ויש לומר דכי בעל אז לוקה משום דקדש ולוקה תרתי אחת משום לא יקח דקדש ואחת משום לא יחלל דבעל דהא דקאמר רבא מה טעם לא יקח משום לא יחלל על כרחך האי לא יקח היינו קיחה דקידושין ולא כקיחה דעריות שהיא בעילה כדמוכח בריש תמורה דבין לאביי בין לרבא לא יקח היינו קידושין. ולכולהו לישנא דהכא חיילי הקידושין כשמקדשה על ידי שליח אלא דלענין העבירה פליגי אי מתחייב משלח או לא. אי נמי בקידושין עצמן פליגי אי חיילי אי לא אי חשיב שלוחו חיילי ואי לא לא חיילי. וכל שכן דמתיישב טפי בהכי בין לאביי בין לרבא דקידושין. עד כאן.

להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד וכו'. ואם תאמר והא טעמא דאין שליח לדבר עבירה הוי משום דדברי הרב שומעין כדאמרינן במסכת קידושין והכא לא שייך למימר הכי דהא לא עבר דברי הרב דלאו בר חיובא הוא דאינו מוזהר. ויש לומר דמכל מקום שייך למימר דברי הרב משום דעבר אלפני עור לא תתן מכשול. ואם תאמר מאי קאמר להאי לישנא כל היכא דלאו בר חיובא הוא מחייב שולחן הא מכל מקום שייך דברי הרב דקעבר אלפני עור. יש לומר דהאי לישנא סבר דבעי שיהא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והיינו טעמא דבמסכת קידושין ילפינן דאין שליח לדבר עבירה משחוטי חוץ או מטביחה ומכירה והתם הוא עובר דברי הרב מן העבירה עצמה והאי לישנא סבר דבעינן ממש דומיא דהנך. ואידך לישנא סבר דכיון דדמו להנך דשייך ביה דברי הרב אלפני עור לא סגי ליה בהכי. ואם תאמר כיון דמאן דבעי בר חיובא היינו משום דבעינן דומיא דהתם אם כן אפילו כהן שאמר לכהן נמי לא דמי להתם דהכא לא עבר השליח משום אותה עבירה דלא יקח כיון דלא קדשה לעצמו אבל התם עבר עבירה עצמה דשחוטי חוץ. יש לומר דכל זה אינו רק משום דאין שליח לדבר עבירה אבל אם יש שליח הוי כיד המשלח. תלמיד הר"פ.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ואם תאמר והאיכא משום ולפני עור ואפשר לומר דהאי סוגיא כרבא דהלכתא כוותיה דאמר לא בעל אינו לוקה וכיון שהקידושין תלוין בבעילה לא חשיב בר חיובא משום לפני עור כן נראה לי. עוד יש לומר דמיירי כשהכהן עצמו היה יכול לקדשה לעצמו דבכי הא ליכא משום ולפני עור כדאיתא בפרק קמא דעבודה זרה.

וזה לשון הרמב"ן: איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה. איכא דקשיא ליה והא אמרינן בפרק עשרה יוחסין דכהן הדיוט שקדש גרושה רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה וכו' והיכי מיחייב בקידושין על ידי שליח והרי אפילו על ידי עצמו פטור. ורבותינו בעלי התוספות כתבו דהתם הכי קאמר בעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל לא בעל אינו לוקה אפילו אחת מה טעם לא יקח משום לא יחלל והכא בשבעל ולהלקותו אף משום לא יקח. ואינו מחוור משום דהויא ליה התראת ספק שמא לא יבעול והויא כלא תעשה שיש בה קום עשה למאן דתני ביטלו ולא בטלו וצ"ת. ואפשר דאתאמרא למאן דאמר הויא התראה. או שמא כי קאמר איכא בינייהו כהן דאמר לישראל וכו' אליבא דאביי נקיט לה דאמר התם בפרק עשרה יוחסין קדש לוקה בעל לוקה ולרבא דפליג עליה נקיט אי נמי דאמר לאשה אקיפי לי קטן. והוא הדין דהוה לן למימר כהן דאמר ליה לכהן אחר דהא ליכא עליה אזהרה בקדושין דאחר לא יקח כתיב ואי משום ולפני עור בישראל נמי אית ביה משום לפני עור אלא אלומי מילתא הוא ואפילו ישראל דלעצמו שריא ולאו בר חיובא הוא כלל איכא דאמרי פטור השולח אי נמי אורחא דמילתא נקט דישראל שכיחי טפי. עד כאן.
ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: הקשו בתוספות מאי איריא ישראל אפילו כהן נמי. ותו הקשה הר"ן דהוי התראת ספק. ותו הקשו בתוספות מאי נפקא מינה. ונראה לי לתרץ דהכי קאמר דקאמר תלמודא מחייב שולחו לאו מחייב מלקות קאמר אלא עונש עובר על לאו והא דקאמר מיחייב שולחו משום דלאידך בינייהו איש דאמר לאשה אקפי לי קטן שייך ביה שפיר לישנא דמחייב שהוא חייב מלקות ממש אבל לגבי אידך בינייהו לשון מחייב לאו דוקא וכן מאי דנקט כהן שאמר לישראל לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. עד כאן.

אי נמי איש דאמר לאשה אקפי לי קטן. לאו דוקא דהוא הדין לגדול שאחד המקיף ואחד הניקף בכלל לא תקיפו אלא משום דגדול לא שביק דלאו ברשיעי עסקינן דשבקי למיקף רישייהו הואיל והניקף בכלל דאיסור איכא לעולם ופעמים נמי שהוא לוקה במסייע כדאמרינן במסכת מכות ואיכא למימר דכיון דניקף אסור ובר חיובא נינהו ואי אפשר ליה להקיף שלא לדעתו לא מחייב שולחו לכולי עלמא. הרמב"ן. וכן תירץ הר"ן. דאי אמר אקיפו לי גדול דכולי עלמא לא מחייב שולחן דכיון דאי בעי גדול לא עביד לאו שליחותיה דמשלח עבד אלא שליחותיה דניקף. עד כאן.
והריטב"א כתב וזה לשונו: הא דנקט קטן משום דקא משמע לן דאיסור בל תקיף ישנו גם במקיף את הקטן דאף על גב דקטן לאו בר מצוה הוא. עד כאן.
והך סוגיא אתיא כרב הונא דאמר במסכת נזיר בפרק שני נזירים המקיף את הקטן חייב ואמר ליה רב אדא בר אהבה דידך מאן מקפי להו אמר ליה חובה חובה תקברינהו לבנה.
ואמרינן במאי קא מיפלגי רב הונא סבר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה ורב אדא סבר אחד המקיף ואחר הניקף במשמע כדאיתא התם דאלמא דרב אדא בר אהבה איתתא מחייבא אלא אליבא דרב הונא אתיא דהלכתא כוותיה. הרמב"ן.
וכן כתב בתוספות שאנץ: ומתמהינן ומי איכא מאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה אין לי אלא בידה ממש גגה חצרה קרפיפה מנין שהנותן הגט בהן כנותנו בידה הוא תלמוד לומר ונתן מכל מקום. ר"ח.

תלמוד לומר ונתן מכל מקום. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו. יש מעיינים שהקשו על מה שהצריך רש"י בכאן לומר זה יותר משאר ריבוים שבתורה שרש"י אינו מדבר בהם כלל. וקצת מהמעיינים אומרים שכוונת רש"י לתרץ קושיא גדולה שיש בכאן והיא שמשמעות ונתן בידה נראה שהוא כלל ופרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט והיאך אנו אומרים תלמוד לומר ונתן מכל מקום לזה אמר רש"י שאם כוונת התורה היא זאת שבידה פירושו יד ממש ולא עוד הוה ליה למימר ובידה יתנהו. ויש להקשות דאדרבה אם היה אומר כן היה כולל כל הדברים דהוה ליה פרט וכלל. לזה נשיב שכשאנו אומרים בתלמוד פרט וכלל היינו כשיש בפרט משמעות זולת הכלל אבל בכאן אם לא יאמר יתנהו אין בכתוב משמעות כלל ומעתה יש לדעת ברש"י היאך מוציא מונתן שהוא כולל לחצר מאחר שהוא כלל ופרט. ויש לומר דבכאן יש כלל ופרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ואנו מרבינן כל דבר שיהיה דומה לידה והם חצרה גגה וקרפיפה. וזה הפירוש הוא נכון אבל ברש"י לא נזכר כלל דבר מזה. והמעיינים האחרים אמרו שרש"י אינו מוציא זה הריבוי אלא מהבדל הלשון שאמר ונתן בידה ולא אמר ובידה יתנהו והוא שהבדל יש כשאומר הכתוב הגזירה ואחר כך הנושא נראה שהגזירה היא כוללת אבל כשאומר הנושא ואחר כך הגזירה נראה בבירור שהגזירה לא בא אלא על הנושא האמור למעלה וכמו כן בכאן שאמר ונתן בתחילה שהיא הגזירה נראה שהגזירה היא כוללת וכשחזר לומר בידה לא בא אלא לפרש מה ידה רשותה שאם לא כן אלא ידה דוקא הוה ליה למימר ובידה יתנהו שהגזירה אינה חוזרת אלא על הנושא. מהר"י אבוהב.

וגליון כתב וזה לשונו: תלמוד לומר ונתן מכל מקום. פירש רש"י ז"ל מדלא כתב בידה יתנהו וכו'. נראה לי דעת רש"י ז"ל דקשה לו איך נרבה מונתן הא הוי כלל הצריך לפרט ואין דנין בכלל ופרט דלא מצי למכתב בידה בלא ונתן. וזה תירץ אי כתב בידה יתנהו אז היה כלל הצריך לפרט אבל השתא דכתיב ונתן שדי ונתן אוכתב פירוש ונתן קאי על לה כמו וכתב ותדרוש ונתן לה ומשמע מכל מקום ולכן מסיים אם כן מה תלמוד לומר ידה פירוש כיון דשדית ונתן אוכתב ודרשת ונתן לה לומר מה ידה רשותה או מכח דושלחה חזר וכלל כדפירש תוספות. אבל אין לומר דעת רש"י ז"ל שדי ונתן אוכתב והוו שני כללות סמוכים זה לזה והטל פרט ידה ביניהם. חדא דלא אשכחן כי האי גוונא כיון דאינם ממש סמוכין. ועוד אם כן מה מסיים בסיפא דברייתא אם כן מה תלמוד לומר ידה הא איצטריך לפרט לשדייה בין ונתן לוכתב. ע"כ.

והריטב"א ותלמיד הר"פ כתבו וזה לשונם: תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו. ולא נהירא דאדרבה אי הוה כתיב הכי הוה עדיף טפי דאז הוה משמע שפיר ריבוייא משום דהוה ליה פרט וכלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי ליה כל מילי אבל השתא דכהיב ונתן מעיקרא משמע טפי מיעוטא משום דהוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט האי אין מידי אחרינא לא. ויש שפירשו דאיכא כלל ופרט וכלל ונתן כלל בידה פרט ושלחה חזר וכלל וגם זה לא נהירא חדא דההוא ושלחה לדרשא אחרינא איצטריך ללמד שעושין שליח כדאיתא בפרק שני דקידושין. ותו דהא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא דחד הוי מנתינה וחד הוי משליחות. לכך פירש ר"י דתרי ונתן בידה כתיבי בפרשה וחד מינייהו מיותר לדרשא דמתניתין או מיתורא או בכלל ופרט וכלל ואף על גב דמרוחקים זה מזה כיון דחד עניינא הוא שפיר מידרשי בכלל ופרט. ובירושלמי משמע דמיותר הוא וכן עיקר. וכן פירשו רבותי בשם רבן. עד כאן.

והרמב"ן כתב וזה לשונו: תלמוד לומר ונתן בידה. פירש רש"י מדלא כתיב ובידה יתנהו או וכתב לה ונתן. ולא היה צריך לדוחק זה שהרי שני ונתן בידה כתובין בפרשה והשני מיותר ולדרשא אתא. ופירש רש"י ז"ל דהכא על כרחך משום ידה איתרבאי דאי משום שליחות כי ההיא דלעיל הא כתיב ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח ופירוש נכון הוא. ואם תאמר והרי גבי גניבה רבי רחמנא חצר משום שליחות אף על גב דידעינן שליחות מעלמא. לאו קושיא היא דהא דאמרינן אבל היכא דשליח לאו בר חיובא הוא אי נמי דעל כרחו עביד מיחייב שולחו אפילו בדבר עבירה מריבויא דרבי רחמנא חצר הוא דנפקא לן אבל שלא לדבר עבירה לא איצטריך לריבויא דלא גרע משאר שליחות. ועוד כיון דרבי רחמנא גבי גניבה חצר משום שליחות ורבי הכא שליחות סתם מושלחה אף שליחות חצר בכלל דהא איקרי שליח ולמאי רבי קרא ונתן בידה שמע מינה משום ידה איתרבאי.

ואחרים פירשו דהכא משום ידה איתרבאי דהא אפילו בעל כרחה איתיה ואי משום שליחות אין שליחות בעל כרחו. ולפי פירוש זה לאו מקרא גופיה קשיא דקרא איכא למימר דמשליחות איתרבאי וליתיה בעל כרחו אלא מדקיימא לן דאפילו בעל כרחה איתיה. ולפיכך אין פירוש זה נכון דהוה ליה למיפרך היכי אמרת דמשום שליחות איתרבאי הא קיימא לן דאיתיה בעל כרחה. ויש לפרש דהכא מידה איתרבאי והכא מאם המצא תמצא איתרבאי והיינו דקתני ידו אין לי אלא ידו כלומר אלו נאמר אם בידו הגניבה אין לי אלא ידו חצרו מנין תלמוד לומר אם המצא תמצא. והכי נמי מפורש בפרק מרובה דמן המצא תמצא מייתי לה. וברייתא אחרינא קתני ידה אין לי אלא ידה כלומר אלו לא נאמר אלא חד ידה אין לי אלא ידה חצרה מנין תלמוד לומר ונתן בידה אחר וכיון דמידה גופיה איתרבאי על כרחך לאו בתורת שליחות איתרבאי מיניה כן נראה לי. ואתיא מילתא כפשטה. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד ז"ל: ונתן בידה אין לי אלא ידה וכו'. ואם איתא דמשום שליחות היא הא גבי ושלח ושלחה איבעי ליה למכתב ריבויא דחצר דמהתם קא מרבינן שליחות. ואיכא מאן דמפרש דאם איתא דמשום שליחות היא הא קיימא לן דאין חבין לאדם אלא בפניו. והאי פירושא לא דאיק דאם כן למה ליה לאיתויי ונתן בידה אין לי אלא ידה וכו' לותביה בהדיא בלא מתניתא. עד כאן.

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל: פירש רש"י ז"ל דאי משום שליחות וכו'. ורבינו נר"ו מפרש באופן אחר. דאי אפשר דאיירי משום שליחות מאחר שעדיין אין לנו מציאות מזה הדין של שליחות שעדיין אין אנו יודעין אם בנושא הגט יועיל השליח או לא עד שבא הכתוב אחר כך ואמר ושלחה מביתו שבכאן איתרבי שליח ואם כן היאך הביא הכתוב ריבוי בדין שליחות קודם שיפרש לנו דין השליחות ודחה רבינו נר"ו זה הפירוש ואמר שזה הפירוש יהיה צודק אם לא יהיה דין השליחות עד שבא הכתוב לומר ושלחה מביתו אבל נאמר שבמה שאמר הכתוב ונתן בידה אמר לנו דין השליחות האמתי והעצמי שהוא בחצר שהחצר הוא שלוחו של אדם באמת מאחר שעל כרחך עביד מה שירצה השולח ובמה שחזר ואמר ושלחה מביתו אתא לרבות ולחדש שאפילו אם השליח יהיה אדם נקרא שליח ומועיל השליחות אף על פי שהשליח אי בעי עביד ואי בעי לא עביד. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: מי איכא למאן דאמר חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה וכו'. כלומר מידה איתרבאי. פירוש מדנפקא לן מקרא דידה מדאיצטריך לרבות חצרה דאי סלקא דעתך מטעם שליחות איתרבאי למה לי האי דרשא לרבות חצרה תיפוק לי מדכתיב ושלחה דהא איתרבאי שליחות מושלחה וחצר מטעם שליחות איתרבאי אם כן ידעינן לה מושלחה למה לי האי דרשא אלא שמע מינה מטעם ידה איתרבאי.
ולא נהירא דהא מושלחה לא נפקא לן אלא בר דעת שליחות ואם כן אין חצר בכלל דבר דעת דבר שלוחי בעינן אבל היכא דלאו בר שלוחי לא ידענא להכי איצטריך ריבויא אחרינא עד כאן וכן כתב בתוספות חיצוניות וזה לשונו: ולא נהירא דהא מושלחה לא נפקא לן אלא שליחות בר דעת ואם כן אין חצר בכלל ואם כן כי נמי אמרינן דמטעם שליחות אתרבאי מכל מקום צריך לריבוי חצר קודם ואחר כך מרבינן מטעם שליחות ותדע דהא כי נמי אמרינן דמטעם ידה איתרבאי מכל מקום צריך ריבויא אחרינא הכי נמי נימא דאף על גב דמטעם שליחות איתרבאי מכל מקום צריך ריבויא אחרינא קודם לרבות מטעם ידה ואחר כך מרבינן ליה מטעם שליחות. לכך נראה דנפקא לן מקרא דידה. ולא נהירא דאם כן לעיל גבי המצא תמצא דפריך אי סלקא דעתך מטעם שליחות איתרבאי אם כן מצינו שליח לדבר עבירה למה ליה להאריך כל זה תיפוק ליה מדנפקא לן חצרו מטעם ידו אם כן פשיטא דמשום ידו איתרבאי אלא ודאי שמע מינה דגם כי נימא מטעם שליחות איתרבאי מכל מקום אתי שפיר מקרא דידו משמע רשותו כמו ויקח ארצו מידו ואם כן היכי מוכח מטעם ידה איתרבאי מדאיצטריך האי דרשא לרבויי חצרו. לכך פריך דמוכח הכי דמטעם ידה איתרבאי ולא מטעם שליחות דקא פסיק קרא אפילו נתן בחצר בעל כרחה מיגרשה ואם כן מטעם ידה איתרבאי דאי מטעם שליחות היכי מהניא בעל כרחה והא אין שליח אלא מדעתיה. ועוד יש לומר דהכי מוכח דקפסיק וקאמר כל דאית לה יד אית לה חצר ואי מטעם שליחות איתרבאי קטנה לית לה שליחות ואית לה יד אלא שמע מינה מטעם ידה איתרבאי. עד כאן. והנכון דכיון דאמר רחמנא קרא יתירה ונתן בידה לדרשא זו ולא כתב רחמנא ושלחה מיותר לדרשא זו מכלל דמדין ידה איתרבאי. הריטב"א.
כי פליגי לענין מציאה בקטנה דכיון דאפילו ידה נמי אינה אלא מדרבנן לית לה חצר הילכך לא ילפינן בה מציאה מגט. הראב"ד ז"ל.

ילפינן מציאה מגט. היינו מדרבנן דאפילו רבי יוסי דאמר גזל גמור מפרש רב חסדא גזל גמור מדבריהם ומשמע לקמן דליכא מאן דפליג ואף על גב דקאמר הכא ילפינן לאו משום דליהוי מדאורייתא. וכהאי גוונא אשכחן בפרק קמא דיבמות. ובפרק קמא דקידושין גמרינן קידושין וכו' מילי דיבמה ממילי דיבמה במאמר דרבנן. תוספות שאנץ.

רש"י ד"ה תלמוד לומר ונתן וכו' דרוש ונתן אוכתב וכו' עד דאי משום שליחות הא כבר כתיבה וכו'. ר"ל משום דרש"י סבירא ליה דאי נמי לא אתרבאי חצר מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כמו שפרש"י לקמן סוף דף י"א וכי איצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה ולכך כתב רש"י כאן דאי משום שליחות הא כבר כתיב' ושלח ר"ל ועכ"פ הוה נפקא לן חצר משליחות והיינו נמי דכתב רש"י בסמוך ריש דף י"א ומשום דאין שליח לדבר עבירה איצטריך למכתב התם ר"ל וכ"ת דאי הוה מטעם שליחות א"כ ל"ל רבויא איצטריך משום דה"א אין שליח לדבר עבירה אבל גבי גט דלא הוי דבר עבירה אי הוי מטעם שליחות לא איצטריך שום רבויא כן נ"ל לפרש דעת רש"י אבל יש לתמוה וכי לא איצטריך קרא לאשמועינן דחצר שייך ביה שליחות אע"ג דאינו בר דעת דאי לאו רבויי דקרא מאן לימא לן דיהא חצר עדיף מקטן וחרש ושוטה ואשה דלאו בני שליחותא נינהו וא"כ אע"ג דכבר כתיב ושלח ושלחה איצטריך לרבויא שליחות דחצר וק"ל:

תוס' ד"ה ואי משום שליחות וכו' וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו'. ר"ל דבסמוך נמי יש לו הוכחה דמשום יד אתרבאי ולא מטעם דאתרבאי מקרא דיד אלא דיש לו הוכחה בלא זה מכח התנא וכו' והכא גבי גנב דאי אפשר להוכיח מכח ההוכחה דקאמר בסמוך הוצרך לומר ההוכחה מטעם א"כ מצינו שליח לדבר עבירה וכו':

ד"ה אי בעי לא עביד וא"ת והא דתנן היה מושכו ויוצא כו' יש לדקדק אמאי לא מקשו התוס' קושיא זו אמ"ד היכי אמרינן אין שליח וכו' היכי דשליח בר חיובא וכו' וי"ל דאהאי טעמא פשיטא להו דלא שייך קושיא זו כלל דפשיטא הוא כיון דהשומר אינו יודע גנב לאו בר חיובא הוא אבל מהאי טעמא דתלי באי בעי למעבד הוה ס"ד דשייך לאקשויי קצת דהתם נמי אי בעי עביד ואי בעי לא עביד וכו':

ד"ה אקפי לי קטן. עיין במה שכתבתי במסכת שבועות בד"ה ועל הזקן שתים מכאן וכו':

רש"י בד"ה תלמוד לומר כו' ונתן אוכתב לה ונתן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי בעי כו' מושכו ויוצא ומת ברשות בעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב ופרש"י בלשון אחד כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ת"ל ונתן כו' ובד"ה ומר סבר לא ילפינן כו'. מפרש כן שר"ל דאי ידעינן דשליחות קונה חצר נמי קונה בלי ריבויא דלא גרע משליח וכמ"ש לעיל משום שליחות איתרבי מדרבי רחמנא שליחות לאדם כו' וא"כ אייתר לימוד דונתן בידה לומר דאתרבי משום יד אף בקטנה דלית לה שליחות ולעיל דלא מצי לדייק משום ייתורא דאף משום שליחות אצטריך דאע"ג דבעלמא שליח כה"ג לא מיחייב דאין שליח לדבר עבירה כו' לכן דייק לעיל דא"כ מצינו כו' ולזה כתב וגבי ממונא חצר מאם המצא כו' ואין זה יתור דאיכא למימר דשליחות הוא ומשום אין שליח כו' אך מ"מ הא אצטריך לגופיה לאורויי דין שליחות דהא לא ילפינן ממון מאיסורא וצ"ל דבלא"ה כתיב שליחות בממון או ילפינן מפסח ומ"מ א"ל לעיל אמאי לא מקשה ל"ל המצא תמצא כיון דידעינן שליחות לא גרע חצר דאצטריך משום דאין שליח לדבר עבירה וא"ל למה לן אותו הלימוד דשליחות לגבי ממון למ"ד דילפינן ממון מאיסורא ואף למ"ד לא ילפינן מ"מ אחרי דכתיב אם המצא תמצא נילף מניה דכל הני ילפי הוא מדרבנן כמ"ש התוס' דמציאת קטן דרבנן ויש ליישב כ"ז פשוט וכן דעת רש"י לקמן בהיפוך הדף אלא אמר ר"א חצר משום יד כו' ע"ש (ת):

בתוס' בד"ה ואי משום שליחות כו' וא"ת כו' כדבסמוך גבי גט כו' מדאתרבי כו'. דלא ניחא להו כפירש"י [דלקמן מכח יתורא מקשה] אלא דאף אי משום שליחות מרבה בעי רבוי לחודא לגגו חצירו כו'. דבאמת רחוק הוא לומר מכח סברא חצר דלאו בר דעת הוא יהא כשליח ולמה עדיף מחש"ו דלאו בני שליחות נינהו ועיין בר"ן שמאריך קצת בסברת רש"י וכן אזלו לשיטתם לקמן באלא אמר רב אשי:

בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו'. דקאמר ידה אין לי כו' מנין לרבות גגה וכו' שיהיה ג"כ כידה [דאפילו בע"כ] אבל לעיל [בהמצא תמצא] אה"נ דמרבה כידו:

בתוס' בד"ה אין שליח לדבר עבירה כו' שני כתובין כו'. א"ל מאי מקשה הגמרא א"כ מצינו כו' דלמא הוי גניבה טביחה ומעילה ג' כתובין כאחד דאפילו למ"ד ב' מלמדין מ"מ ג' אין מלמדין דא"כ לא הו"ל לברייתא למימר גגו חצירו כו' דשליחות גופיה אצטריך לימוד ואין תלוי בחצר ועיין:

גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו'. ק"ל נהי דקס"ד דפטירי לשלם מ"מ בלאו דלא תגנבו איתנייהו דהא השוה הכתוב אשה לאיש כו' וא"כ שייך שפיר גבייהו נמי דברי הרב כו' וצ"ע:

רש"י ד"ה וכי היכי כו'. דתנן שאין הקטן עושה שליח. הוא בגיטין (סה):

[תד"ה ר' יוחנן. תימה כו'. לכאורה י"ל דלא ילפינן מגט אלא חצר וכיון דתקינו רבנן ד"א גבי מציאה דליהוי כחצר ממילא יש לה ג"כ. יותר ה"ל להקשות ללישנא דמר אמר חדא כו' ולפי פרש"י דריו"ח אמר לענין גט] :

שם תד"ה ת"ל. וא"ת ונימא כו' בידו פרט כו' וי"ל כו'. כאן י"ל דכיון דאשכחן בעלמא דרשותו נקרא ג"כ ידו כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו כפרש"י והוא מהגמרא לקמן (נו ב) לכן אמרינן דאתי הרבוי ומגלה דידו דהכא פירושו ג"כ רשותו וכן נמי בדרשת ונתן בידה וכ"מ לישנא דאביי בגיטין (כא) חצר מהיכא איתרבי מידה אמנם בעירובין (טו ב) בדרשת וכתב לה ספר אליבא דריה"ג מוכרחין דבריהם דשם שהם ע"ד שכתבו כאן:

תד"ה ואי. אמאי כו' מקרא דידו כדבסמוך כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח כו'. ל"י מה הכריחם לומר מכח התנא כו' נימא דסברת הגמרא עצמה היא כיון דילפינן מידה הוה דיניה כידה ממש לבע"כ ולקטנה וכמ"ק לישנא דאביי בגיטין שם:

בא"ד אבל הכא אי אפשר כו'. כצ"ל:

[שם תד"ה אי בעי. וי"ל כו' ה"ל כחצר. וק"ל דמ"מ מאי פריך כאן מחצר ולמ"ד דהוא מטעם שליחות ליקשי ליה מהתם אליבא דכ"ע. וי"ל מפני דנוכל לדחוק ולפרש התם כפי' הא' שברש"י שם דקאי אבעלים] :

גמ' רב סמא בר רקתא קמי' דרבינא משמי' דר' חייא בריה דר' אויא אמר. כ"ה בר"ן:

תוס' ד"ה ר"י וכו' אלמא שייך קנין ד' אמות בגט. לא זכיתי להבין דאנן ילפי' רק דחצר הוי כיד. אבל מה נקרא חצר לא שייך למילף דמה שהקנו לו חכמים הוי חצירו ובגט הקנו לה ק' אמה ובממון הקנו לה רק ד' אמות וצע"ג:

גמרא אמר רבינא היכא אמרי' אשלד"ע היכא דהוי בר חיובא וכו' דאמרי' דדברי הרב וכו'. לכאורה נראה דהך סברא היינו שהיה לו לשמוע לדברי הרב והוי שליחות באיסור ואין שליח בזה כדאמרי' בקידושי' רפ"ב דאשלד"ע היינו דא"י להעשות שליח לזה, דיותר צריך לשמוע לדברי הרב. ומזה נראה בישראל מומר להכעיס, מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ושייך בו דברי הרב וכו'.
אח"כ ראיתי להסמ"ע (סי' קפ"ב) להסברא דאשלד"ע שיאמר שסובר דלא ישמע לי ע"ש.
ולפ"ז בישראל מומר לכה"ת כולה לא שייך זה, אבל לא ידעתי, מנ"ל להסמ"ע זה ואדרבא היה נראה לי להוכיח דלא כדבריו מדאמרי' לעיל (דף ח' ע"א) תדע דאלו אמר לשלוחו צא וגנוב וכו' ואלו שותפים שגנבו וכו' וע' בתוס' שם דבשותפי' שגנבו נימא נמי אשלד"ע ויהי' זה כמו שמונח עג"ק וכו'.
ולכאורה מה קושי' כיון דביחד גנבו והי' רואה שעושי' הגניבה לעצמו מה"ת לא ישמע לו להיות שלוחו להגבות בשבילו ול"ש בזה כלל אשלד"ע, אע"כ דכל עיקר הסברא דאשלד"ע כיון שלא הי' לו לשמוע, דדברי הרב, ממילא השליחות בטל, ומש"ה פריך דגבי שותפי' שגנבו נמי נימא הכי, זולת שנאמר דרבא כר' סמא דאי בעי עביד וזהו שייך גם בשותפי' שגנבו, ונוכיח מזה דהלכה כר' סמא, ואמאי פסק הג"ה כרבינא, אע"כ דלא כהסמ"ע.
ובאמת לא הבנתי אמאי השותפי' שגנבו חייב מטעם מגו דזכי לנפשיה וכו' הלא זכיי' מטעם שליחות הוא ואשלד"ע כדאמרי' פ' א"נ דאין זכיי' לקטן מה"ט כיון דאין שליחות לקטן, וכי נימא היכא דזכי לנפשיה מצי לזכהו לקטן ולהיות שלוחו, אם לא מפני דרכי שלום לבד דיש להם זכיי', וצ"ע:

גמרא אלא מעתה האומר לאשה ועבד צאו וגנבו. לא זכיתי להבין כראוי דמה בכך דלא הוי בני חיובא לשלם, הא מ"מ הוי בני חיובא דעוברים על לאו דגזילה ומצד זה מקרי בני חיובא כמו עבירה דעלמא.
לכאורה להפוסקים וזה דעת הנ"י בגיטין דבצרור וזרקו ודעת אחרת מקנה הוי קנין דאורייתא, מוכח כהפוסקי' דבמתנה לא תקנו ד"א, מדמוקי לעיל (דף יא) פלוגתא במציאה, אי ילפי' מציאה מגט, ומוכח לדחוק דהאי ילפי' הוא מדרבנן. ואמאי לא מוקי הש"ס פלוגתא במתנה והוי לימוד גמור, אע"כ דבמתנה ליכא קנין ד"א:

תד"ה ר"י אומר יש לה, תימה דלקמן מסיק ילפינן מציאה מגט וכו', ותימה על קושייתם הא אנן ילפינן רק מציאה מגט לפי היסוד דחצר הוי מטעם יד, וממילא כיון דתקנו רבנן במציאה לגדול דהוי חצירו גם לקטן קונה, משא"כ ק' אמה דגם בגדול לא הוי חצירו, ובגט הוא דתיקון דאפילו ק' אמה הוי חצירו ובזה ל"ש למילף מציאה מגט כיון דגם בגדול חולק. וצ"ע:

תד"ה דאמר לישראל וכו' דאי מקדשה לעצמו לא מחייב ל"מ בר חיובא.
בפשטא דמלתא נראה דכוונתם דכללא הוא דכל היכא דבהך שליחות אילו נעשית לעצמו לא היה כלל עבירה לא מקרי בר חיובא, וכ"כ להדיא בשטה מקובצת בשם הגליון:
ותימה הוא מאד דאמאי הוצרכו התוס' לדחוק דה"ה דהו"מ לומר דאקפי לי גדול, הא י"ל בפשוטו דבאקפי לי גדול אלו היא עשתה כן בלא שליחות הבעל עוברת ג"כ אלפני עור דמכשלת להניקף, א"כ במה שאמר להאשה אקפי לי גדול הוי בשליחות ב' עבירות, היינו לאו דלא תקיפו, ולאו דלפ"ע להכשיל הניקף, ולגבי לפ"ע מקרי בר חיובא כיון דבלא שליחות עברה ג"כ ע"ז. וצ"ע:

בפרש"י בד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט כו' עכ"ל. יש לתמוה אמאי נקט דוקא לענין גיטין דהא למסקנא לכולהו שינויי משמע דלא פליגי לענין גט אלא לענין ממון ואף למאי דס"ד מעיקרא מיירי נמי לכל מילי דהא מקשה בסמוך מגניבה ויש ליישב דודאי למאי דס"ד עכשיו אף דאיירי מכל מילי מ"מ עיקר פלוגתייהו בגט איירי מדשבקו לקטן ונקטי קטנה ועוד דקאמר מסתבר משום ידה אתרבאי כי היכי דאית לה יד וכו' והיינו דוקא בגיטין דאשכחן בהדיא דאית לה יד לקטנה אפילו מדאורייתא לקבל גיטה אבל בממון לא אשכחן דאית ליה יד לקטן או לקטנה אלא מדרבנן מפני דרכי שלום לשיטת רש"י בפ' התקבל בגיטין ד' ס"ד ע"ש וא"כ מפרש רש"י שפיר דכל השקלא וטריא משמע דעיקר מלתא בגיטין איירי משא"כ למסקנא דאיירי בממון לא שייכי הני לישני כלל וק"ל:

בד"ה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב ויקח וכו' עכ"ל. גם כאן יש לתמוה דמשמע מלשונו דפשטא דקרא דידה משמע רשותה ובסמוך בברייתא משמע להיפוך דידו אדרבא מיעוטא משמע דקאמר ידה אין לי אלא ידה והריבוי היינו מונתן וכן אמרינן להדיא בפר' הזהב דכל היכא דכתיב ידו ממש הוא ושאני קרא דויקח את כל ארצו דל"ל הכי ויש ליישב ג"כ כדלעיל דרש"י נקט למאי דס"ד עכשיו וא"כ ע"כ אכתי לא ידע מהאי ברייתא דלקמן והיינו לשיטת רש"י לקמן דמ"ד משום שליחות אתרבאי לא יליף מקרא יתירא אלא מסברא דחצר לא גרע משאר שליח וא"כ אי ס"ד דהא דקאמר מ"ס משום ידה אתרבאי היינו מרבויא דונתן ואברייתא סמיך א"כ לא היה עוד שום מקום לומר דמ"ס משום שליחות אתרבאי דאטו מי פליג ר"ש אברייתא ועוד דמייתר ליה קרא אע"כ דלפי מאי דס"ד השתא דמ"ד משום ידה אתרבאי היינו מפשטא דקרא כיון דאשכחן דידו איקרי רשות ובסמוך אכתוב עוד בכוונת רש"י בזה:

שם בגמרא מ"ס חצר משום ידה וכו' ומ"ס חצר משום שליחות אתרבאי. ואף ע"ג לענין ד' אמות לא שייך לומר כן דלכ"ע תקנת חכמים בעלמא היא כדאמרינן לעיל מ"מ מסתמא דומיא דחצר ממש תקנוהו ועיי' מ"ש ר"פ הזורק דאפשר דהוי מדאורייתא כנ"ל:

בתוספות בד"ה ת"ל המצא תמצא וא"ת ונימא המצא כלל בידו פרט וכו' וכן בסמוך גבי גט עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה דבלא"ה לק"מ משום דידה לא משמע פרטא כ"כ דהא אשכחן דרשות נמי אקרי יד בקרא דויקח את כל ארצו כדפרש"י ונהי דאמרינן בפרק הזהב דכל היכא דכתיב ידו משמע ממש ושאני קרא דויקח כו' דליכא למימר אלא מרשותו י"ל דהיינו היכא דכתיב ידו גרידא אבל היכא דכתיב ריבויא מוקמינן קרא דידו נמי ארשותא שכן הסוגיא פשיטא וכך היא המדה כ"מ שמצינו שני מקראות א' מקיים עצמו וא' מקיים חבירו כו' וא"כ לא משמע כלל ופרט מידו אלא אדרבא דאתי קרא דהמצא ודונתן וגלי אידו דהיינו רשותו כיון דאשכחן בשום דוכתא דידו לא ממש הוא כגון דויקח את כל ארצו מידו ואפשר שזה כוונת רש"י בד"ה משום ידה אתרבאי ודו"ק:

בד"ה ואי משום שליחות כו' וא"ת מאי צריך להוכיח וכו' כדבסמוך גבי גט עכ"ל. ואע"ג דרש"י כתב לקמן דגבי גט מדייק משום דמשום שליחות לא איצטריך קרא דמושלחה ילפינן שליחות וממילא מרבינן חצר כמו שאר שליחות וזה לא שייך גבי גניבה מ"מ לא משמע להו לתוספות לפרש כן אלא משום שליחות ודאי צריך קרא לרבויי חצר משום דלא דמי לשאר שליח כמו שאכתוב לקמן בלשון רש"י באריכות אע"כ משמע להו לתוס' דדייק לקמן מדיליף מקרא דסמיך לידה א"כ מקשו שפיר ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דבסמוך מכח התנא מוכיח וכו' להתגרש בע"כ עכ"ל. אין לפרש כוונתם דמעיקרא ס"ד דמ"ד משום שליחות אתרבאי סובר באמת דלא מרבינן חצר לענין גיטין כיון דבע"כ מתגרשת ולא עשאתו שליח ומש"ה מייתי המקשה ברייתא דמרבה חצר לדין גיטין ממילא מוכח דמשום ידה אתרבאי דא"כ תקשה אמאי מייתי מברייתא טפי ה"ל לאתויי מתני' דהזורק לתוך חצירה דמגורשת אע"כ דמתני' איכא לדחויי דאיירי דוקא כשמתגרשת מדעתה וא"כ מאי מקשה מברייתא דלמא ה"נ כשמגרשה מדעתה איירי אלא דכוונת תוס' כיון דתנא דברייתא נקט לישנא דאין לי אלא ידה וכו' משמע דמרבה חצר' לגמרי לכל דיני ידה אפי' בע"כ וקטנה בכלל דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש דמדעתה דוקא מרבי לה כיון שיש מקום לטעות דדומיא דידה איירי משא"כ בגנב ליכא למטעי כנ"ל כוונתם וק"ל:

בגמרא וקי"ל אין שליח לדבר עבירה. ויש לדקדק דלמא שאני הכא דגלי קרא דיש שליח ול"ל דהא דקאמר וקי"ל דאין שליח היינו אפילו בגנב גופא ק"ל הכי דלישנא לא משמע הכי ועוד דאדרבא משמע קצת דהיה מושכו ויוצא שהביאו התוס' דבגנב חייב ע"י שליח וא"כ מנ"ל למקשן להקשות ויש ליישב לפי שיטת התוס' דהא דמרבינן חצר לדין שליחות היינו מרבויא דקרא יתירא דוקא ולא מסברא דשאר שלוחים וא"כ מקשה שפיר דאי ס"ד דבגנב יש שליח מנ"ל לרבויי חצר מאם המצא דלמא אתא לרבויי שליח גרידא דוקא אע"כ דשליח גרידא לא שייך לרבויי דאין שליח לדבר עבירה א"כ מקשה שפיר דלא שייך לרבויי חצר נמי מדין שליחות כיון דאין שליח לד"ע ואי איכא לרבויי חצר ע"כ היינו מדין ידה דוקא:

בתוספות בד"ה אין שליח בפ' האיש מקדש איכא דיליף עכ"ל. נראה כוונתם משום דבריש הסוגיא בקידושין משמע דהא דקי"ל אין שליח לד"ע היינו מסברא דדברי הרב ודברי התלמיד כו' וא"כ תקשה מאי ס"ד דמקשה הכא להקשות למ"ד חצר משום שליחות אתרבאי דהא בחצר לא שייך כלל טעמא דדברי הרב כו' לכך כתבו התוס' דיליף להו מקרא בפ' האיש מקדש וא"כ ס"ד דה"ה לחצר וק"ל:

בפרש"י בד"ה ת"ל ונתן כו' דאי משום שליחות הא כתיבא הכא כדתני' ושלח עכ"ל. משמע מדבריו דפשיטא ליה דלמ"ד חצר משום שליחות היינו דמסברא בלא שום ריבוי אמרינן דחצר לא גרע משליח דעלמא וכדאמרינן באמת האי לישנא לקמן דף י"א ע"ב וכמו שפרש"י שם באריכות. אבל באמת תמיהא לי טובא דמהיכא תיתי נאמר מסברא דחצר הוי בכלל שליח כיון דבע"כ מתגרשת ושליח קבלה צריכה לעשות בפירוש ואילו בחצר לא עשאתו שליח. ומיהו י"ל דרש"י סובר דבאמת מ"ד חצר משום שליחות אתרבאי סובר דבגיטין לא מהניא חצר אלא כשמתגרשת מדעת' אבל מ"מ לא דמי כלל מסברא לשאר שליח שצריך שיהיה בן דעת כמותו ושיהיה בתורת גיטין וקדושין כמותו וכ"ז לא שייך בחצר. ולכאורה היה נראה לפרש כוונת רש"י דה"ק דאי ס"ד חצר משום שליחות אתרבאי א"כ כבר שמעינן מקרא דהמצא תמצא דחצר שייך בתורת שליחות א"כ ל"ל למכתב גבי גיטין נהי דכולה מלתא לא שייך למילף גיטין מממון וכן להיפך לענין עיקר דין שליחות אבל כיון דכבר אשכחן דרבי רחמנא דין שליחות בגיטין מושלחה ואשכחן נמי דחצר מקרי שליח א"כ ממילא הוי בכלל ושלחה וכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ואף ע"ג דיש סברא לחלק בין חצר לשאר שלוחים מ"מ לא שייך לחלק כיון דקרא דושלחה סתמא כתיב משמע דמרבי כל מידי דהוי בתורת שליחות בשום דוכתא אבל חש"ו ונכרי ממעטינן שפיר דליתנהו בתורת שליחות בשום דוכתא וא"כ אכתי קרא דונתן מיותר אע"כ דחצר לא שייך בתורת שליחות אלא משום ידה מרבינן ליה בין בגניבה ובין בגיטין ותרווייהו צריכי דחדא מאידך ילפינן בעיקר הדין וכדמצריך להו ריש פ' הזורק ומשמע דלמ"ד משום ידה קאי ועוד דאף אם נאמר דלסברת המקשה חדא מאידך ילפינן מ"מ איצטריכו תרווייהו דלא תימא ידה מיעוטא הוא וא"ל דלא נכתוב ידה דודאי צריך לדרשה אחרית' אבל אי ס"ד דמשום שליחות ממילא גבי גיטין מיותר דא"ל דס"ד דידה דוקא ולא שלוחה דהא כתיב ושלחה ללמד שעושה שליח ואם כן ממילא הוי חצר נמי בכלל ושלחה כדכתיבנא אע"כ דכל השלוחים בכלל ידה נינהו דשלוחו של אדם כמותו וא"כ מדייק הש"ס שפיר דמוכח בהאי ברייתא דמשום ידה אתרבאי כ"ז היה נראה לי לכאורה בישוב לשון רש"י אלא דמסוף דבריו במ"ש בדף י"א בד"ה ומ"ס וכו' משמע להדיא שסובר דמסברא בעלמא משמע דחצר הוי כשלוחו ומ"מ לא נמנעתי לכתוב כל זה שהוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין ולולי פי' רש"י ותוספות היה נ"ל לפרש בפשיטות דבאמת עיקר הפלוגתא דר"י ור"ל לא איירי בגיטין אלא בממון שכן הוא באמת לפי המסקנא ועוד דמשמע בהדיא לקמן דבגיטין לא שייך לרבויי חצר מדין שליחות כיון דחוב הוא לה וא"כ זהו גופא סברת המקשה דכיון דאשכחן ברייתא דמרבי חצר לענין גיטין מקרא וע"כ דהיינו משום ידה דהא טעמא דשליחות לא שייך לענין גיטין וא"כ האי ריבויא דאם המצא נמי ודאי משום ידה איירי דמהיכא תיתי לחלק בזה כיון דתרווייהו בחדא לישנא מיתרבו וע"ז משני דאפ"ה פליגי בהכי ודו"ק:

כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בעלמא וכו'. הרמב"ם בפירוש המשנה פירש כהאי שינויא ודבריו נעלמו מהה"מ ריש פי"ז דגזילה ומהרב משנה למלך ומהרב פרי חדש בנימוקיו שכתבו דדעת הרמב"ם כשינוייא קמא. והמש"ל והפר"ח דחו דברי מרן שפירש דעת הרמב"ם כשינויא בתרא. ודברי הרמב"ם בפירוש המשנה סייעתיה. וגם על מרן ק"ק דהו"ל להביא ראיה מפירוש הרמב"ם. ובקונטרס הארכתי בעניותי בזה בס"ד ואיברא דכעת איני זוכר אם הה"מ מזכיר פירוש המשנה דהגם דהועתק בזמן הרשב"א אפשר שלא הגיע לידו:

אמר רבינא וכו' היכא דשליח בר חיובא וכו' רב סמא אמר וכו' היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל חצר דבעל כרחיה מותיב וכו'. הרב מהר"ר דוד גרשון הביאו מהרה"א בעץ החיים פרשת שמות כתב דמלך דומה לחצר דבע"כ מותיב ביה שאין יכולת לעבור על מצות המלך ומחייב שולחו ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן דברים אחדים דף ס"ג ע"ד ע"ש ודוק:

תוס'. דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה וכו' אע"ג דעובר משום לפני עיור וכו'. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן ס"ב ע"ש:

ה''ג כי תקון ליה רבנן בעלמא. כגון בסמטא שהוא רשות לכל אדם או ברה''ר או בצידי רשות הרבים והיא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכין לצאת מן הדחק: לא תקון ליה רבנן. שהרי אין לאדם שם ד' אמות מיוחדות שהרבה חברים יש לו בתוכה עומדים אצלו: קטנה אין לה חצר. אם זרק לה בעלה גט תוך חצרה לא קנתה לה חצרה להתגרש בו וכן אם היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה גט בארבע אמותיה ואע''ג דגדולה מיגרשה כדתנן (גיטין דף עח.) הזורק גט לאשתו בתוך ביתה כו' היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת כו': משום ידה אתרבאי. דכתיב ונתן בידה וידה רשותה משמע כדכתיב (במדבר כא) ויקח את כל ארצו מידו: כי היכי דאית לה יד. דמשיודעת לשמור את גיטה מגורשת דלא מיעט רחמנא אלא שוטה דמשלחה והיא חוזרת: משום שליחות איתרבאי. מדרבי רחמנא שליחות לאדם כדתניא (קידושין דף מא.) ושלח מלמד שהאיש עושה שליח ושלחה. מלמד שהאשה עושה שליח אתרבאי נמי חצרה דהויא לה כשלוחה: וכי היכי דשליחות לית לה. דתנן שאין הקטן עושה שליח דכי כתיב שליחות בין בגיטין בין בפסח איש כתיב בענין: ידו. אם המצא תמצא בידו: גגו חצרו וקרפיפו מנין. שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגונבה שהוא חייב: אם כן מצינו תורת שליחות לדבר עבירה. לומר שלוחו כמותו וחייב השולח במעשה השליח: וקי''ל. בקידושין בפ''ב (דף מב:): בר חיובא הוא. שאף הוא מוזהר על הדבר התם פטור השולח דאמרינן ליה דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולא היה לו לעשות: דלאו בני חיובא נינהו. לשלם כדתנן הם שחבלו באחרים פטורין (ב''ק פז.): דאי בעי עביד. את השליחות: וקדש לי אשה גרושה. ומשעת קידושין עובר משום לא יקחו: אשה אינה באזהרת לא תקיפו לפי שאינה בבל תשחית פאת זקנך כדאמר בקדושין (ד' לה:) והמקיף את הקטן חייב שהמקיף באזהרה כניקף דכתיב לא תקיפו אחד הניקף ואחד המקיף במשמע במסכת [נזיר] (דף נז:) וקטן דנקט משום דסתמא גדול לא שביק לאקופי נפשיה: תלמוד לומר ונתן מכל מקום. מדלא כתיב ובידה יתנהו דרוש ונתן אוכתב לה ונתן אלמא משום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא כדתניא (ושלח) [ושלחה] מלמד שהאשה עושה שליח בקדושין בפרק ב' (דף מא.):
רבי יוחנן אמר יש לה ד' אמות. תימה דלקמן מסיק משום דיליף מציאה מגט אלמא שייך קנין ד' אמות בגט ובפרק הזורק (גיטין דף עח: ושם ד''ה ר''י) קאמר ר''י קרוב לה אפילו מאה אמה ויכולה לשמרו הוי גט וי''ל דבד' אמות שלה אפילו יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד' אמות צריך שתוכל היא לשמרו: ת''ל המצא תמצא מ''מ. וא''ת ונימא המצא תמצא כלל בידו פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וי''ל שדי ידו בין המצא תמצא וה''ל כלל ופרט וכלל כדאמרינן במרובה (ב''ק דף סד: ושם) כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם וכן בסמוך גבי גט דמרבה גגה מונתן בידה י''ל ושלחה חזר וכלל: ואי משום שליחות א''כ מצינו שליח לדבר עבירה. וא''ת מה צריך להוכיח מכח דאין שליח כו' אמאי לא מוכיח מדאתרבאי חצר מקרא דידו כדבסמוך גבי גט מוכיח דחצר משום ידה איתרבאי מדאתרבאי מקרא דידה ולא עביד שום הוכחה וי''ל דבסמוך מכח התנא מוכיח דמרבה גגה וחצרה כידה להתגרש אפילו בעל כרחה או אפילו היא קטנה ואי מטעם שליחות לא היתה מתגרשת בעל כרחה ולא קטנה אבל הכא אי אפשר להוכיח מכח זה דאפילו בידו אינו קונה הגניבה בעל כרחו ולא אם הוא קטן: אין שליח לדבר עבירה. בפ' האיש מקדש (קדושין דף מג.) איכא דיליף משחוטי חוץ דכתיב הוא ולא שלוחו ואיכא דיליף משום דהוה ליה מעילה וטביחה שני כתובים הבאים כאחד דיש שליח ואין מלמדין: אשה ועבד בני חיובא נינהו. ואם תאמר והתנן פרק הכונס (ב''ק דף נט:) השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור ואמאי והא לאו בני חיובא נינהו וי''ל דהתם משום דלאו בני שליחות נינהו: אי בעי לא עביד. וא''ת והא דתנן (ב''ק דף עט. ושם) היה מושכו ויוצא [ומת ברשות בעלים] פטור הגביהו [או הוציאו מרשות בעלים ומת] חייב ופרש''י בלשון אחד שאמר גנב לשומר שור אחד יש לי בבית פלוני קחנו ותהא עליו שומר חנם הוציאו השומר מרשות בעלים ומת חייב הגנב במשיכת השומר ואמאי והא אי בעי לא עביד וי''ל כיון שאין השומר יודע שהוא גנוב הוה ליה כחצר דבעל כרחו מותיב ביה: דאמר לישראל קדש לי אשה גרושה. וא''ת ואפי' אמר לכהן נמי וי''ל דכהן מקרי בר חיובא הואיל ואם מקדשה לעצמו חייב אבל ישראל אע''ג דעובר משום לפני עור לא תתן מכשול כשמקדשה לכהן כיון דאי מקדשה לעצמו לא מיחייב לא מקרי בר חיובא וא''ת מאי נ''מ בין למ''ד אי בעי עביד ובין למ''ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי''ל דכי בעל אח''כ לוקה אף על הקדושין כדמוכח בריש תמורה (דף ה. ושם) א''נ י''ל דאף לרבא נפקא מינה דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין: אקפי לי קטן. וה''ה דהוה מצי למימר אקפי לי גדול אלא שהגדול לא יניח עצמו להקיף כדאמר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף כ:) דאחד הניקף ואחד המקיף חייב ואע''ג דמוקי לה התם כי ניקף מסייע ליה בהדיה היינו משום דבענין אחר לא לקי דהוה לאו שאין בו מעשה אבל הלאו עובר לעולם [ועיין תוס' שבועות ג. ד''ה ועל הזקן ותוספות נזיר נז: ד''ה ורב אדא]:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד