בבא מציעא י ע"א

בבא מציעא י ע"א - Steinsaltz

whose opinion is expressed in the mishna? It is the opinion of the Rabbis, who hold that one cannot acquire an item for another in this manner. But if you say that the dispute is specifically in a case of a rich person and a poor person but in a case where the pe’a was gleaned by a poor person on behalf of a poor person everyone agrees that he acquired it on the latter’s behalf, in accordance with whose opinion is this mishna? It is neither in accordance with the opinion of the Rabbis nor in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer.

Ulla said to Rav Naḥman: The mishna is referring to a case where the one lifting the item said: I intended to acquire the item for myself at the outset; I never had intention to acquire it on behalf of the rider.

The Gemara adds: So too, it is reasonable to explain the mishna in this manner, as it teaches in the last clause: But if, after giving it to the one riding the animal he said: I acquired it for myself at the outset, he has said nothing and the rider keeps the item. Why do I need the phrase: At the outset, to be mentioned in the last clause? It is obvious that even if he did not explicitly say: At the outset, he meant that he acquired it at the outset, before he gave it to the rider. Rather, isn’t this phrase mentioned to teach us this: The first clause of the mishna is also referring a case where he said: I intended to acquire it for myself at the outset?

And the other Sage, Rav Naḥman, is of the opinion that the mishna taught this phrase in the last clause of the mishna in order to shed light on the first clause. The last clause is referring to a case where he said that he acquired the item at the outset in order to indicate that in the first clause, the one who lifts the item acquires it even in a case where he did not say that he acquired it for himself at the outset. In Rav Naḥman’s opinion, the rider does not acquire the item until it is given to him.

§ The Gemara discusses the opinion of Rav Naḥman and Rav Ḥisda, who both say: In a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person, i.e., the latter, does not acquire ownership of the item.

What is the reason for this? The reason is that it is a case of one who seizes assets for a creditor in a situation that will result in a disadvantage for others, as the debtor owes money to other creditors as well; and one who seizes assets for a creditor in a situation that will result in a disadvantage for others does not acquire the assets for him. Although a creditor can himself seize the assets as payment for the debt, no one else can take action that will benefit one person at the expense of others. Similarly, since everyone has equal rights to an ownerless item that is found, one person cannot deprive all others of that right on behalf of another person.

Rava raised an objection to the opinion of Rav Naḥman from a baraita: The found item of a laborer, i.e., something that he found, belongs to him and not to the employer for whom he is working at that time.

In what case is this statement, that the item belongs to the laborer, said? It is said when the employer told the laborer to perform a specific task, e.g., he said to him: Weed for me today, or: Till for me today. Since the employer specified the task that he hired the laborer to perform, the laborer has rights to the item that the laborer found. But if the employer said to the laborer: Work for me today, without specifying the nature of the work, the found item is the employer’s, as finding ownerless items is included within the general category of work. This indicates that a laborer can acquire an item for someone else, which contradicts Rav Naḥman’s principle.

Rav Naḥman said to him: A laborer is different, as his hand is like the hand of the employer. He is considered his agent while he is working for him.

Rava responded: But doesn’t Rav say that a laborer may reconsider and quit his job, even at midday? Evidently, the relationship between the employer and the laborer is structured to the benefit of the laborer.

Rav Naḥman said to him: As long as he does not retract his commitment, his hand is like the employer’s hand. When he does retract his commitment, he is able to do so. But this is not because matters are structured to the benefit of the laborer, but for a different reason, as it is written: “For to Me the children of Israel are slaves; they are My slaves whom I brought forth out of the land of Egypt” (Leviticus 25:55), which indicates: They are My slaves, and not slaves of slaves, i.e., of other Jews. Consequently, a Jew can never be enslaved to another Jew with a contract from which he cannot release himself whenever he wishes. Nevertheless, as long as the laborer does not quit the job, he is considered his employer’s agent.

Contrary to the opinion of Rav Naḥman and Rav Ḥisda, Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: In a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person acquires ownership of the item. And if you say that our mishna seems to suggest otherwise, it is referring to a case where the rider says to the pedestrian: Give it to me, but does not say: Acquire it for me. If he says give it to me, the rider acquires the item only when it reaches his possession. If he says acquire it for me, the rider acquires the item as soon as the pedestrian lifts it.

MISHNA: If one saw a found item and fell upon it, intending to thereby acquire it, but did not employ one of the formal modes of acquisition, and then another came and seized it, the one who seized it acquired it because he employed one of the formal modes of acquisition.

GEMARA: Reish Lakish says in the name of Abba Kohen Bardela: The area of four square cubits surrounding a person has the legal status of his courtyard, and it effects acquisition of every ownerless item located there for him, everywhere. What is the reason for this? The Sages instituted this ordinance so that people would not come to quarrel over an item. Abaye said that Rabbi Ḥiyya bar Yosef raises an objection to this from a mishna in tractate Pe’a. Rava said that Rabbi Ya’akov bar Idi raises an objection to this from a mishna in Nezikin.

The Gemara elaborates: Abaye said that Rabbi Ḥiyya bar Yosef raises an objection to this from a mishna in tractate Pe’a (4:3), which states: If a poor person took some of the pe’a in the field and threw it on the rest of the pe’a in order to acquire it, he has nothing of it. The same is true if he fell upon the pe’a, or if he spread his garment over it; others may remove him or his garment from the pe’a in order to take it for themselves, as he did not acquire it. And the same is true in the case of a forgotten sheaf left for the poor; a poor person cannot acquire it in any of these manners.

Rabbi Ḥiyya bar Yosef continues: And if you say that a person’s area of four square cubits effects acquisition of property for him everywhere, let his area of four square cubits effect acquisition of the pe’a or the forgotten sheaf for him.

The Gemara responds: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he did not say: I will acquire the pe’a through this action. He performed the action without revealing his intention; therefore, his acquisition is ineffective.

The Gemara asks: But if the Sages instituted an ordinance that the area of four cubits surrounding a person acquires property for him, then even in a case where he did not say: I will acquire the produce, what of it? Shouldn’t he have acquired it even without expressing his intent to do so?

The Gemara answers: This case is different. Since he fell upon it he thereby revealed his intention: That it is satisfactory for him to acquire the produce by falling on it and it is not satisfactory for him to acquire the produce through the ordinance concerning his four square cubits. Since he decided to forgo the mode of acquisition that the Sages instituted, and falling on the produce is not a valid mode of acquisition, he did not acquire the produce.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - א

אם כן, אפשר לומר, מתניתין מני? רבנן! משנתנו האומרת שאפילו במציאה אי אפשר לאדם לזכות עבור חבירו למרות שהוא יכול לזכות בה עבור עצמו, סוברת כדעת רבנן, שאפילו עני אינו יכול לזכות בפאה עבור חבירו העני. ^[5] אלא אי אמרת שרק בעשיר ועני היא מחלוקת רבי אליעזר ורבנן, אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו. תיקשי, הא מתניתין מני? לא רבנן ולא רבי אליעזר! שהרי אפילו רבנן מודים שאם הלוקט את הפאה הוא עצמו עני הוא יכול לזכות את הפאה עבור חבירו העני, ואילו במשנתנו מבואר שאי אפשר לזכות במציאה עבור חבירו!

אמר ליה עולא לרב נחמן: אין ראיה ממשנתנו שרבנן חולקים אפילו מעני לעני, אלא לעולם סוברת המשנה שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, כשם שעני יכול לזכות בפאה עבור חבירו העני.

ומה שנאמר במתניתין שאם אמר אני זכיתי בה זכה בה, אין פירושו שלכתחילה התכוון לזכות בה עבור חבירו ורק לאחר מכן התחרט ורוצה לזכות בה לעצמו. אלא דאמר: תחלה, מלכתחילה בשעת הגבהתו התכוון לזכות במציאה לעצמו ולא עבור חבירו, ולכן הוא זוכה בה.

ומוסיפה הגמרא: הכי נמי מסתברא שהמשנה מתכוונת שהמגביה את המציאה אמר שמתחילה הגביה לעצמו. דקתני סיפא של המשנה: אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה, לא אמר כלום.

ותקשי. "תחילה" בסיפא למה לי!? מדוע צריכה המשנה לומר שהוא טוען שהוא זכה בה תחילה שקודם שנתנה לחבירו נתכוון לזכות בה? והרי פשיטא, אף על גב דלא אמר "תחילה", תחילה קאמר! בודאי כוונתו היא לומר שהוא זכה בה קודם שנתנה לו, שהרי לאחר מכן, כשהמציאה כבר בידו של חבירו איך יזכה בה?

אלא לאו "תחילה" פירושו שמיד בתחילת ההגבהה נתכוון לזכות בה, והא קמשמע לן: רישא דאמר "תחילה". שהסיפא באה לגלות על הרישא, שהוא טוען שמלכתחילה נתכוון לזכות בה לעצמו. ובאה הסיפא לומר שאם טען כן רק לאחר שכבר נתנה לחבירו, אינו נאמן, שהרי גילה דעתו בכך שנתנה לחבירו שהוא הגביה את המציאה על מנת לתתה לו.

ואידך, רב נחמן שהוכיח מהרישא של המשנה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והוא סובר שהרישא אינה מדברת כשהוא טוען שמלכתחילה נתכוון לזכות לעצמו אלא שלאחר שהגביהה בשביל חבירו חזר בו ורצה לזכות בה לעצמו. הוא יאמר: תנא סיפא "תחילה" כדי לגלויי ארישא.

כי מאחר, שכאמור, ה"תחילה" של הסיפא הוא מיותר, בהכרח שהוא בא רק כדי לגלות שרק בסיפא מדובר דאמר "תחילה". אבל ברישא, שלא נזכר "תחילה", מדובר בה דלא אמר "תחילה".

ופירוש "תחילה" היינו שנתכוון לזכות בה קודם שנתנה לחבירו. וברישא שהוא טוען כן קודם שנתנה לחבירו הוא נאמן וזוכה בה למרות שמלכתחילה הגביהה בשביל חבירו. ובסיפא אינו נאמן, שכיון שכבר נתנה לחבירו, גילה דעתו שהוא אכן הגביהה לצורך חבירו ולא לצורך עצמו. ^[6]

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו: המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו.

מאי טעמא?

משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. כאדם שבא ותופס את הממון של ראובן עבור שמעון שהוא בעל חוב [המלוה] של ראובן. ובתפיסתו זו הוא חב [גורם הפסד] לבעלי חוב אחרים שלא ישאר להם ממה לגבות את חובם.

והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. לפי שאין אדם רשאי לעמוד מעצמו ולתפוס ממון הלוה מבלי שהמלוה עשה אותו שליח לכך, ולגרום בכך הפסד לנושים האחרים. ^[7]

איתיביה רבא לרב נחמן: תניא: מציאת פועל מה שהפועל מוצא, הוא זוכה לעצמו ולא לבעל הבית.

במה דברים אמורים: בזמן שאמר לו בעל הבית: נכש עמי היום או עדור עמי היום שלא נשכר לו אלא לצורך מלאכה זו בלבד ולא לכל מלאכת בעל הבית. אבל אם אמר לו בעל הבית: ^[8] עשה עמי מלאכה היום משמע לכל מלאכה ואפילו להגביה מציאות. ולכן מציאתו של בעל הבית הוא.

הרי שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. וקשיא לרב נחמן?

אמר ליה רב נחמן: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא שכאילו בעל הבית עצמו הגביה את המציאה ולכן קנאה. ^[9] אבל אדם אחר שהגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו.

ומקשה רבא לרב נחמן: והאמר רב: פועל יכול לחזור בו מלהיות פועל אפילו בחצי היום.

ואם יד פועל כיד בעל הבית, איך יכול לחזור בו?

אמר ליה רב נחמן: לעולם כל כמה דלא הדר ביה כל זמן שהפועל לא חזר בו ידו כיד בעל הבית הוא. כי הדר ביה ומה שהרשות בידו לחזור טעמא אחרינא הוא מטעם אחר הוא דכתיב [ויקרא כה נה] "כי לי בני ישראל עבדים" עבדי הם משמע שהם עבדים רק לה' ולא עבדים לעבדים שאינם נעשים עבדים לבני אדם שהם עצמם עבדים לה'.

ומכאן אנו למדים שפועל אינו כעבד של בעל הבית שלא יוכל לחזור בו. אלא אם הוא רוצה לחזור בו באמצע עבודתו ולוותר על שכרו שמכאן ואילך, יכול לעשות כן.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ^[10]

ואם תאמר משנתנו הרי יקשה ממשנתנו שנאמר שאם אמר המגביה: אני זכיתי בה, זכה בה. ומשמע שעתה הוא רוצה לזכות בה למרות שבשעת הגבהה נתכוון לזכות לחבירו. ובכל זאת זכה בה משום שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו?

יש לתרץ, משום דאמר הרוכב: תנה לי ולא אמר: זכה לי שלא התכוון לעשותו שליח שיזכה לו על ידי הגבהתו, אלא שיתן לו את המציאה ואז יקנה אותה. וכיון שקודם הנתינה חזר בו השליח ורצה לקנותה לעצמו, זכה בה.

מתניתין:

ראה את המציאה על הארץ ונפל עליה ולא החזיק בה ובא אחר והחזיק בה שתפסה בידו, זה שהחזיק בה זכה בה. ^[11]

גמרא:

אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום שכל דבר הפקר הנמצא בתוך ארבע אמותיו של אדם הרי הוא שלו. ^[12]

מאי טעמא?

משום דתקינו רבנן כך תיקנו חכמים דלא ליתי לאנצויי כדי שלא יבאו אנשים לידי ריב, מי תפס ראשון את המציאה.

אמר אביי: מותיב רבי חייא בר יוסף פאה רבי חייא בר יוסף הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנה במסכת פאה.

אמר רבא: מותיב רב יעקב בר אידי נזיקין רב יעקב בר אידי הקשה על הדין של ארבע אמות ממשנה בסדר נזיקין.

ומבארינן: אמר אביי: מותיב רבי חייא בר יוסף פאה ששנינו במסכת פאה:

נטל אחד מן העניים מקצת פאה שלקט לעצמו וזרק על השאר על הפאה שעדיין לא נתלשה וסבר שבכך הוא קונה את השאר אין לו בה כלום שקונסים אותו ונוטלים ממנו אפילו את הפאה שכבר לקט [משום שרצה להעלים את יתר הפאה משאר העניים].

נפל לו עליה הפיל את עצמו על הפאה. או פרס טליתו עליה שפרס עליה את בגדו על מנת לזכות בה, מעבירין אותו הימנה. נוטלים ממנו את הפאה שנפל עליה או שפרס טליתו עליה, משום שהוא לא זכה בה על ידי הדרכים האלו.

וכן בעומר שכחה הדינים הללו נוהגים גם ב"שכחה" שהוא אחד ממתנות עניים שבעל הבית ששכח אלומה אחת בשדה אסור לו לשוב וליקחנה אלא הוא צריך להניח אותה לעניים.

ואי אמרת שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום אם כן מדוע לא קנה העני את הפאה שנפל עליה נקנו ליה ארבע אמות דידיה והלא היא נמצאת בתוך ארבע אמותיו, ומדוע לא יקנה אותה בקנין ארבע אמות?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: כגון דלא אמר אקני שהוא לא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות את הפאה בקנין של ארבע אמות, ולכן לא הועיל לו הקנין הזה.

ומקשינן: ואי תקון רבנן אם כדבריך שחכמים תיקנו קנין של ארבע אמות כי לא אמר מאי הוי מדוע הוא צריך לומר בפירוש שהוא רוצה לקנות על ידי הקנין הזה? ^[13]

ומשנינן: כיון דנפל, גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני, בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני שעל ידי נפילתו גילה את דעתו שהוא אינו רוצה לקנות את הפאה בתורת תקנת חכמים של ארבע אמות אלא על ידי הנפילה. ^[14] וכיון שהנפילה אינה קונה נמצא שלא קנה כלל לא על ידי הנפילה ולא על ידי הארבע אמות. ^[15]

הערות

^[5] ויש אופן שרבנן גם מודים שאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כגון שהגביה מציאה ונתכוון לזכות בה גם לעצמו וגם לחבירו כמבואר בדברי רבא לעיל [ח א]. שמיגו שהוא זוכה בה בפועל לעצמו יכול לזכות גם לחבירו, אבל אם הוא מתכוון לזכות רק לחבירו, סוברים רבנן שלא אומרים מיגו שאם היה רוצה לזכות לעצמו יכול לזכות גם לחבירו, רש"י בסוף עמוד הק ודם.

^[6] כך פירש רש"י. וכתב מהרש"א שאין הכוונה שקנה לו בהגבהתו, שהרי הגמרא סוברת עתה שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא רצה לומר שהתכוון מלכתחילה לתת לו את המציאה אחר כך במתנה, ונמצא שבינתיים הוא הפקר וחבירו זוכה בה מן ההפקר, וכמו שפירש רש"י במשנה בצד אחד.

^[7] זו שיטת רש"י שאם המלוה עשאו שליח לתפוס מועילה תפיסתו. והתוס' בגיטין [יא ב] ד"ה התופס הקשו עליו, שגם אם לא עשאו שליח הרי הוא שלוחו, דזכיה מטעם שליחות הוא! והקצות החשן [קה א] מתרץ ד"זכיה מטעם שליחות" אין פירושו שהוא ממש שלוחו מכח אנן סהדי שאם היה יודע היה עושהו שליח, שהרי מוכח בגמרא בסוגיא דיאוש שלא מדעת, שלמאן דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש גם שליחות שלא מדעת לא הוי שליחות, שאף שלאחר שנודע לו ניחא ליה בשליחות, מכל מקום עתה עדיין אינו יודע ולא מינהו לשליח. והלכה כמאן דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אלא שגזירת הכתוב הוא שזכיה לאדם אחר מועילה כאילו עשאו שליח. ולפי זה, במקום שחב לאחרים אין זה נקרא זכייה ממש, שהרי זוכה לזה וחב לזה, ולא נאמרה בזה תורת זכיה. אבל אם עשאו שליח בפירוש, אף שאינו מועיל מצד זכייה, מכל מקום מועיל מתורת שליחות, ששלוחו של אדם כמותו אפילו כשהוא חוב לעצמו וכל שכן בחב לאחריני. ועוד הקשו הראשונים על רש"י שרב נחמן הוכיח לעיל ממשנתנו שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, והרי שם מדובר שעשאו שליח שאמר לו "תנה לי"? ועוד, מה מקשה רבא לרב נחמן מפועל והרי פועל לא גרע משליח? הש"ך החשן משפט [קה א] מבאר שכוונת רש"י רק כששכרו להיות שליח אבל אם רק מינהו בדיבור בעלמא ודאי שאינו מועילה תפיסתו. והוכיח רש"י כן מתירוץ הגמרא לקמן דפועל ידו כדי בעל הבית, והרי פשיטא שפועל אינו משועבד לבעל הבית כמו עבד כנעני, והרי אפילו עבד עברי, מציאתו לעצמו. אלא ודאי שאני פועל ששכרו ללקט מציאות, והוי שלוחו לכך, וכיון ששכרו להיות שלוחו לכך, הוי ידו כידו. הב"ח שם כתב שרש"י מדבר רק כשהמלוה עשאו שליח על ידי הרשאה בכתב שיתפוס עבורו מהלוה, שזה כאילו הקנה לו את הממון שביד פלוני ונחשב השליח כבעלים עצמם ולכן יכול לתפוס. ודעת תוס' והראשונים שגם בעשאו שליח אי אפשר לתפוס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ובקצות החשן שם הביא מפני יהושע לבאר שיטתם משום דאין שליח לדבר עבירה וכיון דחב לאחרים עבירה היא לגביו. והקשה עליו הקצות החשן, שדין אין שליח לדבר עבירה לא נאמר אלא רק כשהיא עבירה למשלח, אבל כאן, שלמשלח אין זה עבירה לתפוס עבור חובו, לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה. והביא ראיה לזה מדברי התוס' בגיטין.

^[8] והבעל הבית ינכה לו משכרו את זמן התעסקותו בהגבהת המציאה. רש"י.

^[9] המחנה אפרים בהלכות שלוחין [יא] למד מכאן שאף על פי שאין שליחות לגוי מכל מקום אם הוא פועל שלו הרי ידו כיד בעל הבית, ולכן אם שכר פועל גוי שיעשה לו מעקה, יכול המשלח לברך עליו, שנחשב כאילו הוא עצמו עשאו. והקשה עליו השער המלך בהל' תרומות [א] מהגמרא בבבא קמא [מא א] שהקשו "בור של שני שותפין היכא משכחת לה", שאם שני שותפין עשו שליח לחפור בור הרי אין שליח לדבר עבירה? וכתב שם הרשב"א שאין להעמיד כשעשאו שליח גוי לחפור את הבור, שאצלו אין זה עבירה, שהרי אין שליחות לגוי. ולדברי המחנה אפרים הרי אפשר להעמיד בפועל גוי? ובעיקר תירוץ הגמרא שפועל שאני דידו כיד בעל הבית, הקשה בנתיבות [קפח א] האיך הוא קונה? והרי אפילו בעבד כנעני שידו ממש כיד אדונו אמרו בגיטין [עח א] שאם נתן גט ביד עבדה של אשתו, אינה מגורשת, משום דהוי חצר מהלכת וחצר מהלכת לא קני. הרי שעבד אינו רק מטעם חצר, וכשהוא מהלך אינו קונה [רק בכפות] וכל שכן פועל. ומאיזה טעם יוכל הפועל לקנות מציאה לבעל הבית? ותירץ שפועל קונה מדין הגבהה. שבקנין הגבהה יש שני ענינים. א. כשהוא בידו ממש הוא קונה אפילו לא הגביה כלל והוא מטעם יד. ב. יש עוד קנין כשהדבר מוגבה מכחו אפילו לא נטלו בידו כלל. וכשהוא מצוה לפועל להגביה את המציאה אין לך גורם להגבהה גדול מזה. [וגט שאני שצריך שיגיע לידה ממש ולא מהני שם הגבהה]. ובקהלות יעקב [טו] ביאר שענין שליחות שיחשב מעשה השליח כנעשה המשלח צריך שני דברים. א. שהמשלח ימנהו שליח. ב. שהשליח יעשה המעשה עבור משלחו. אבל אם השליח יכוון בפירוש שהוא אינו עושה עבור המשלח אינו נחשב כמעשה המשלח. ובחצר, שמועיל משום שליחות אף שאין כאן כוונת השליח לעשות מעשה זה עבור בעל הבית, היינו משום שכל מעשה החצר הוא ממילא מיוחד ועומד עבור בעל הבית שהרי ממונו ורשותו הוא. וזה דתופס לבעל חוב לא מהני, עיקר הטעם הוא משום שהשליח אינו רשאי לעשות טובה לזה וחוב לזה. דהיינו שהחסרון הוא מצד השליח, שאסור לו לייחד עשייתו עבור שולחו, אבל מצד המשלח, ודאי לא שייך לומר שאינו רשאי למנות לו שליח לכך, שהרי הוא רשאי לתפוס בעצמו ומדוע לא יוכל למנות גם כן שליח. ולפי זה יתבאר ענין הפועל שהוא מורכב משני דינים, מדין שליחות ומדין חצר. דהיינו שעיקר דינו הוא מחמת שליחות. שהרי מצד הבעלים כאמור אין כאן חסרון והם יכולים למנות שליח גם לצורך תפיסה מבעל חובם אלא שבסתם שליח אין השליח רשאי לעשות שליחות זו למשלח, ובזה עדיף הפועל שיש לו גם דין חצר שהוא חצירו של הבעלים. ואף שהוא אינו יכול לקנות עבור הבעלים מדין חצר כיון שהוא גזירת הכתוב שחצר מהלכת אינו קונה אך במציאות הוא חצירו ויש לו את המעלה של חצר שכל עשיותיו מיוחדות לבעל הבית כיון שהוא קנוי לו על עשיות אלו ואין צריך בשליחותו דעת ויחוד למשלח ולכן הוא יכול לתפוס לבעל חוב של הבעל הבית שלו. [ובגט אי אפשר לומר שעבד יקנה בתורת שליחות שהרי אין שליחות כלל לעבד לענין גיטין כיון שאינו בתורת גיטין].

^[10] כתבו התוס': אף על גב שמצינו שרבי יוחנן סבר התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קני, היינו דוקא במקום שלא שייך מיגו דזכי לנפשיה כגון שהלוה לא חייב כלום לאותו אחד שתופס אבל במציאה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תוס' ד"ה א"ר. והרמב"ן כתב שרבי יוחנן סובר שמציאה לא הוי חב לאחריני כיון שאינו אלא מניעת הריוח.

^[11] ואין זה בכלל עני המהפך בחררה שהנוטל ממנו נקרא רשע, שהאיסור הוא רק כשאדם רוצה לקנות דבר מה ובא אחר ומקדימו, כיון שאותו אדם היה יכול לטרוח ולמצוא מקום אחר לקנות. אבל במציאה ובהפקר אין איסור אם מקדימו כי אם לא יזכה כאן לא ימצא במקום אחר. תוס' ד"ה מעבירין.

^[12] באבני מילואים [ל ה] מבאר שנחלקו הראשונים במהות קנין הארבע אמות. הר"ן סובר שאת הארבע אמות עצמן הקנו חכמים לאיש העומד שם. והרמב"ן סובר שחכמים לא הקנו את הארבע אמות עצמן [כיון שאח"כ הוא הולך משם ולא תיקנו חכמים קנין לזמן] אלא רק הקנו את החפץ המונח בתוך ארבע אמותיו של האדם.

^[13] אפילו לשיטת הרמב"ם שבחצר שאינה משתמרת צריך שיאמר שתזכה לו חצירו, מכל מקום ארבע אמות עדיף כיון שהוא יכול לנטות את עצמו וליטלה. מגיד משנה הל' גזילה ואבידה [יז ח]. ובבית יוסף [רסח] כתב טעם אחר שבארבע אמות כל הטעם משום דלא ליתי לאנצויי. ואם היה צריך לומר שיקנה לו שוב יבאו לידי מריבה אם אמר או לא.

^[14] כתב הנמוקי יוסף: שכיון שזו תקנת חכמים היא, לכן שומעין לו, וכאילו אומר אי אפשי בתקנת חכמים. וביאר הרע"א דודאי פשוט דאף בחצר ממש שהוא דאורייתא אם לא רצה לקנות אין חצירו קונה לו בעל כרחו אלא שזה רק כשהוא אינו רוצה לקנות את החפץ כלל, אבל באותו רגע שהוא רוצה לקנות את החפץ אלא שרוצה לקנותו בקנין אחר בזה יש חילוק שבחצר גמור קונה לו החצר כיון שרצונו לקנות את החפץ אבל בארבע אמות שהוא רק מדרבנן אין הם קונים לו. ולפי זה כתב, כי מה שמועיל גילוי דעתו שלא יקנה בארבע אמות, אין הכוונה שהוא אינו רוצה שהארבע אמות יקנו לו את החפץ, שעל זה לא היה מועיל הגילוי דעת, שהרי הר"ן בגיטין כתב שלאחר שתיקנו חכמים ארבע אמות הרי הוא חצירו ממש מדאורייתא, שהפקר בית דין הפקר והם הקנו לו את הארבע אמות שיהיו כחצירו. ואם כן כמו שבחצר אינו מועיל גילוי דעתו שלא יקנה לו חצירו [כשהוא רוצה בעצם לקנות את החפץ], כך גם בארבע אמות לא היה מועיל מה שהוא אינו רוצה שהארבע אמות יקנו לו את החפץ. אלא הכוונה שהוא אינו רוצה כלל שהארבע אמות יהיו שלו וממילא אינם קונות לו. והנפקא מינה, שאם נפלו שני חפצים לתוך ארבע אמותיו ואמר שרוצה לקנות אחד מהם בקנין ארבע אמות, ועל השני נפל וגילה דעתו שרוצה לקנותו רק בנפילה. בזה לא יועיל גילוי דעתו שכיון שהוא רוצה בארבע אמות הללו שיהיו כחצירו לצורך קנין החפץ השני ממילא נעשה חצירו וקונה גם את החפץ הזה שנפל עליו. [ראה שם שהדבר אינו ברור וצריך עיון]. שו"ת רע"א חלק ב [צו].

^[15] הקשה הרע"א: אם כן למה אמרה המשנה שבא אחר והחזיק בה הרי מיד שבא לתוך ארבע אמות של המציאה קנאה כיון שהראשון לא ניחא ליה שיקנה לו הארבע אמות ואין לו זכות בהם, ממילא הם קנויים לשני שבא לשם? ותירץ שאף הראשון גילה דעתו שהוא לא רוצה לקנות בקנין ארבע אמות מכל מקום לענין זה ניחא ליה שאדם אחר לא יקנה בארבע אמותיו. ועוד תירץ שלפי תירוץ אחד בתוס' קידושין [נט א] שגם בדבר של הפקר שייך מהפך בחררה. אם כן כיון שהשני אסור לו לקנות את המציאה לכתחילה משום שהראשון הוא עני המהפך בחררה לכן לא תיקנו לו חכמים קנין ארבע אמות.

מתניתין מני [משנתנו כדעת מי היא] — כדעת רבנן [חכמים] היא, שאין אדם זוכה לחבירו באופן כזה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שדווקא בעשיר ועני מחלוקת, אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו, הא מני [משנתנו זו כדעת מי היא]? לא שיטת רבנן [חכמים] ולא שיטת ר' אליעזר היא!

אמר ליה [לו]: מתניתין [משנתנו] יש לפרשה כגון דאמר [שהוא אומר] "תחילה". כלומר, המגביה אומר: אני לא התכוונתי כלל להגביה את המציאה עבורך, אלא מתחילה עבור עצמי נתכוונתי ולכן זכה לעצמו ולא לחבירו.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר לעצם פירוש המשנה, דקתני סיפא [ששנה בסופה] אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה — לא אמר כלום. "תחילה" שאמר בסיפא [בסוף] למה לי? פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי אף על גב [אף על פי] שלא אמר "תחילה" במפורש, ברור כי "תחילה" קאמר [אמר], שהתכוון לומר שעוד קודם לכן הוא זוכה בה. אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה השמיע לנו], כי רישא [בתחילת המשנה] כוונתו שאמר "אני זכיתי בה תחילה".

ומעירים: ואידך [והאחר], רב נחמן, סבור כי תנא סיפא לגלויי רישא [שנה בסוף המשנה לגלות, לפרש את טעמו של הדבר בראשה], ויש לומר כי סיפא [בסוף] מדובר באופן שאמר "תחילה", ורישא [בראש, בהתחלה ] מדובר באופן שלא אמר "תחילה", שזוכה במציאה אפילו בלא לומר "תחילה". שלשיטת רב נחמן יש לומר שלא זכה החבר הרוכב כלל.

זה היה אופן אחר של הסבר, ואילו רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] והסכימו להלכה אחת: המגביה מציאה לחבירו — לא קנה חבירו.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר — משום שאפשר לדמות זאת לבעיה הלכתית אחרת ולומר כי המוצא הוי [הריהו] תופס דבר עבור בעל חוב אחד, במקום שהחייב הזה חב [חייב] גם לאחרים, והתופס לבעל חוב במקום שחב [שחייב] לאחרים — לא קנה. שאילו היה בעל החוב עצמו תופס כדי חובו — יש לו קניין בדבר, אבל אחר שאינו שליח המלוה, אינו יכול לעשות פעולה שהיא אמנם זכות לאחד, אבל חובה עבור אחרים. וכיון שמציאה הכל זכאים בה — אין אחד יכול לקפח את זכותם של כל האחרים עבור מי שלא שלחו.

איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו: מציאת פועל — שייכת לעצמו ולא לבעל הבית שהוא עובד עבורו באותו זמן.

במה דברים אמורים — בזמן שאמר לו בעל הבית לעשות מלאכה מסויימת, וכגון שאמר לו "נכש עמי היום", או שאמר לו "עדור עמי היום", ואז מציאת פועל לעצמו, כיון שפירט לו את מהות המלאכה שהוא מצפה ממנו לעשות עבורו, ואין בכלל אלו זכייה עבורו במציאה. אבל אם אמר לו "עשה עמי מלאכה היום" בלא לפרט את מהות המלאכה — מציאתו של בעל הבית הוא, שהרי אף זה בתוך המלאכה הכללית שעושה. ומכל מקום למדנו מכאן שיכול אדם (פועל) לזכות במציאה לאחר (לבעל הבית)!

אמר ליה [לו] רב נחמן: מכאן אין להקשות, כי שאני [שונה] פועל שידו כיד בעל הבית הוא, שכיון שהוא עובד בשכירות עבור בעל הבית הרי בתוך זמן העבודה הוא נחשב כשליחו של בעל הבית.

ומקשים, והאמר [והרי אמר] רב: פועל יכול לחזור בו מהתחייבותו לעבוד אפילו בחצי היום, והרי שאף תוך כדי עבודה אינו נחשב כידו של בעל הבית!

אמר ליה [לו]: כל כמה (כל עוד) שלא הדר ביה [חזר בו] מהיותו פועל, ידו כיד בעל הבית הוא. כי הדר ביה [כאשר חוזר הוא בו] טעמא אחרינא [מטעם אחר] הוא, לא משום שאין לו כל קשר התחייבות לבעל הבית, אלא משום דכתיב [שנאמר] "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כה, נה), ומדייקים: "עבדי הם" — ולא עבדים לעבדים. שאין תוקף לחוזה שאדם מישראל נעשה בו משועבד כעבד ואינו יכול להתירו, ולכן יכול הוא לחזור בו מתי שרוצה. אבל לגבי דיני שליחות כל עוד הוא פועל הרי הוא כשליח בעל הבית.

שיטה אחרת אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו. ואם תאמר משנתינו שלכאורה נשמע ממנה אחרת — שם מדובר באופן שאמר הרוכב "תנה לי", ולא אמר "זכה לי", שכיון שאמר "תן לי" לא זכה אלא כאשר מגיעה המציאה לידו, אבל אם אמר לו "זכה לי" — זכה לו מיד כשהרים אותה.

א משנה ראה אדם את המציאה ונפל עליה, שהתכוון לזכות בה, אלא שלא עשה בה דרך מדרכי הקנין ובא אחר והחזיק בה — זה שהחזיק בה זכה בה, לפי שהוא קנה אותה כדינה.

א גמרא אמר ריש לקיש משום (בשם) אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. ששטח של ארבע אמות מסביב לו נחשב כעין חצר שלו וכל דבר הפקר הנמצא שם נקנה לו. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — תקינו רבנן [התקינו חכמים] שלא אתי לאנצויי [יבואו אנשים להתקוטט] על כך. אמר אביי: מותיב [מקשה] היה על כך ר' חייא בר יוסף מדין פיאה. אמר רבא: מותיב [מקשה] היה על כך ר' יעקב בר אידי מדיני נזיקין.

ומפרטים, אמר אביי: מותיב [מקשה] היה על כך ר' חייא בר יוסף מדין פיאה, ששנינו: נטל אדם מקצת פיאה וזרק על השאר על מנת לקנות בכך את שאר הפאה — אין לו בה כלום. וכן אם נפל לו עליה, על הפיאה, או פרס טליתו עליה — מעבירים אותו הימנה (ממנה) כיון שלא קנה בדרך מדרכי הקנין. וכן בעומר השכחה אינו זוכה באופן זה.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, אם כן נקנו ליה [שיקנו לו] ארבע אמות דידיה [שלו] והרי כאן רואים שלא קנה!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן שלא אמר "אקני" [אקנה] על ידי כך, אלא עשה מעשה בלי לגלות את כוונתו.

ושואלים: ואי תקון רבנן [ואם היו מתקנים חכמים] שארבע אמות קונות כי [כאשר] לא אמר מאי הוי [מה היה]? הלא צריך היה לקנות לפי תקנת חכמים אף בלא שיביע דעתו שזה רצונו!

ומשיבים: כאן הדבר שונה כי כיון שנפל עליה ולא הסתפק באמירה, בכך גלי דעתיה [גילה את דעתו] שבנפילה ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות] ובארבע אמות לא ניחא ליה דנקני [נוח לו לקנות], וכיון שויתר על כוח הקניה מצד התקנה, ואילו הנפילה עצמה אינה מקנה לו זכות כלשהי — על כן אין לו קנין כלל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rav Naḥman said to him: A laborer is different, as his hand is like the hand of the employer. He is considered his agent while he is working for him.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותנן ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה לעצמו אי אמרת בשלמא מחלוקת מעני לעני מתני' דקתני זכה בה לעצמו המגביהה רבנן היא דאמרי לא קנה מי שליקטה לו אלא יתננה לעני הנמצא ראשון אלא אי אמרת מחלוקת מעשיר לעני אבל עני לעני דברי הכל זכה בה מי שנתלקטה לו מתני' מני לא רבנן ולא ר' אליעזר.

ופרקי' דאמר תחילה פי' קודם שיגביהנה אמר לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני.

ודייקינן מדקתני סיפא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. פי' רישא וסיפא דאמר תחלה מיהו רישא פירש מקודם שיגביהנה אמר כי לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני. וסיפא הגביה סתם ונתנה לו וטוען עכשיו כי אני אמרתי מתחילה כי לעצמי אני מגביהה לא אמר כלום.

ואידך תנא סיפא תחילה לגלויי רישא [דלא אמר תחילה] רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קנה.

ומותיב רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו בד"א בזמן שאמר לו נכש עמי היום.

אבל אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית. ופריק רב נחמן שאני פועל דכל זמן דלא הדר ביה כיד בעה"ב דמי.

והדר ביה רב נחמן דגרסי' בסוף מס' יו"ט איתמר מילא מים ונתן לחבירו [כו'] ר' נחמן [אמר] כרגלי מי שנתמלאו לו. ופריש בה רב נחמן סבר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ורב ששת אמר לא קנה חבירו.

אמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו והוא דאמר ליה זכה לי. ואם תאמר משנתנו דלא אמר ליה זכה לי אלא תנה לי וקי"ל כר' יוחנן. ופי' רב פפא בהלכה דבתר הא דתניא פועל מציאתו לבעה"ב בששכרו ללקט לו מציאות היכי דמי דאקפי אגמא בכוורי וקי"ל כוותיה:

מתני' ראה את המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זכה המחזיק בה. ואוקימנא ברה"ר דקא דחקי רבים לא תקינו ליה רבנן דליקנון ליה ד' אמות דידיה כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בשדה דעלמא ובסימטא ובצידי רה"ר וכדומה להן דלא ליתו לאינצויי.

והא דאמר רב נחמן הכא המגביה מציאה לחברו וכו'. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דגרסינן בשלהי פרק משילין דאיתמר התם מלא ונתן מים לחברו ר"נ אמר וכו'.
וכתב ר"ח ז"ל דהדר ביה ר"נ מהא ונמצא כיוצא בה בהרבה מקומות אע"פ שהוא תימא היכי משתמיט גמרא מלפרושה בהדיא ורש"י מחק מן הגירסא חברו וגריס במגביה מציאה לחברו קמיפלגי מר סבר קנה ומ"ס לא קנה ופירש דאמגביה גופיה קאמרינן דפשיט להו דחברו לא קנה וקמיפלגי אם קנה מגביה או לא מר דהוא רב ששת סבר קנה ומ"ה הם כרגלי הממל' ור"נ סבר לא קנה ולפי' הם כרגלי מי שנתמלאו לו דמעיקרא לא זה קנה ולא זה קנה וכשנתנם לו זכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר.
ותמיה' לן מילתא היכי סבר רב ששת קנה כיון דלשם חברו הוא מגביה ולא לזכו' לעצמו מאן נינהו דקני בע"כ תדע שהרי שנינו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואפילו מעני לעני אלמא איהו לא קני אלא כל הרוצה לזכות בה זכה וזו קשה לדברי ר"ח ולפשטא דגמרא אבל לדברי רש"י י"ל בהא קמיפלגי דרב ששת סבר מתכוין הוא לקנות לעצמו וליתנה לחברו משלו ור"נ סבר אינו מתכוין כלל לקנות ומתנית' דפאה מוקי לה רב ששת בעשיר אבל בעני קנה העני וזה הפירש עולה אבל הגמרא מכחישתו שאין הגרסא כך ואחרי' פירשו דשאני התם דאינו חב לאחרים בבור מלא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול וליתה ע"כ:

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה וכו'. איכא למידק דבשמעתין מדמינן מגביה מציאה לתופס לב"ח במקום שחב לאחרים וא"כ היכי ס"ל לרבי יוחנן דמגביה מציאה לחברו קנה חברו דהא איהו גופיה אמר התם בכתובות דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה דכי מדמ' מציאה לתופס לב"ח ה"מ לרב נחמן ורב חסדא דס"ל דבמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לר' יוחנן ס"ל דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבדה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש אבל גבי ב"ח כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומ"ה קי"ל נמי התם לא קנה והכא קנה:

דאמר תנה לי ולא אמר זכה. פירש דכיון דאמר תנה לי בעי למימר דלא ליזכי ליה מגביה והקשה בתוספות דהא אמרינן בפ"ק דגיטין דכל האומר תנו כאומר זכו דמי [וי"ל] דהא דאמרינן הכא דאמרתנה לי ולא אמר זכה לי ה"ק שאומר המגביה תנה לי אמר לי וליתנה נעשיתי לו שליח ולא לזכייה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחלה ואפילו למ"ד המגביה מציאה לחברו קנה חברו וא"נ לא טעין אנן טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הוא זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש ומשו' דמשמע ליה לר' יוחנן רישא דמתניתן בדלא אמר תחלה הוא דדחיק נפשיה לאוקומ' משום דאמר לי תנה לי ולא נתכוונתי לזכות בשבילו אלא לנתינה בעלמא:

ד' אמות של אדם קונה לו בכל מקום. נר' שדעת הראשונים שאין דיננו אלא במציאה והפקר אבל לא במכ' ובמתנה שאין קנין ד' אמות אלא תקנה משום אינצויי בהפקר ול' הגמרא משמע וקונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצרו.
ומצאתי במס' גיטין בירושלמי [ח, ג] ר"ל בשם אבא כהן בר דלייה אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות ר' יסא בשם ר' יוחנן ו בגיטין משא"כ במתנה רובה דר' יוחנן ורובה דר"ל רובה דר"ל מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ארבע אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר לא כ"ש רובה דרבי יוחנן מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ד' אמות מציאה לא כ"ש התיב ר' זעירא קומי ר' יסא והא תנינן וכן לענין קדושין וכו' הא תנינן וכן לענין החוב וכו' זו סוגיא ירושלמית והיא שנוייה עוד בפ"ז דפאה משובשת בנסחאות ולפי דקדוקה כתבתיה.
ומ"מ נלמוד שאם קונות במציאה קונות במתנה וכל [שכן] דהכא והתם אמרי דעת אחרת מקנה אותם שאני ודאמרי' התם בפרק הזורק א"ר יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ההיא לאו ד' אמות איתמר אלא ר' יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו ק' אמות אבל אארבע אמות ליכא בגמרא דילן מאן דפליג. ועוד צריכה תלמוד:

פשיטא תחלה קאמר. כלומר, ואפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו [לא] קנה חברו. וקשה לי, ולמאן דאמר לא קנה חברו, היכי פשיטא ליה דתחלה קאמר, דהא תחלה דקאמר היינו בשעת הגבהה, ולמאן דאמר לא קנה חברו, אפילו הגביהה תחלה לחברו וחזר בו וזכה בה לעצמו, הרשות בידו. ועוד קשה לי דלישנא דמתניתין דקתני לא אמר כלום משמע דמשום דלא מהימנא ליה הוא, הא אי מהימנא ליה לא קנה חברו, ויכול הוא לומר דלכוונת פקדון מסרה ליה, ולא בתורת מתנה, ואמאי, הא כיון דאמר ליה האי תנה לי ונתנה לו, ודאי משמע דלכוונת מה שאמר לו חברו נתנה לו. ונראה לי, דהיכא דהגביהה בפירוש לחברו ונתנה לו סתם, בתורת מתנה נתנה לו, ואם הגביהה בפירוש לעצמו, אף על פי שנתנה לו סתם, בתורת פקדון הוא שנתנה לו, דכיון דאמר לו האי תנה לי, כלומר הגביה לצורכי, והאי אמר לא לצרכך אלא לצרכי, כבר בטל שליחותו ודבריו של זה, וכשחזר ונתן לו סתם, הרי הוא כנותן לחברו סתם טליתו, דאין הנוטל יכול לומר בתורת מתנה קבלתי, עד שיאמר לו זה בפירוש במתנה אני נותן לך, והכא הכי קאמר אפילו למאן דאמר לא קנה חברו, אלו אמר האי, לחברי אגבהתיה אלא שחזרתי וזכיתי בה לעצמי ונתתיה לו סתם, ולתורת פקדון פשיטא דלא מהימן, אלא מימר אמרינן דלאותה כוונה שהגביהה תחלה הוא שנתנה לו כיון דנתנה לו סתם, והא לא איצטריך תנא לאשמועינן, דפשיטא הוא, אלא כי אמר אני זכיתי בה תחלה, וכשנתתיה לו סתם, לפקדון הוא דמסרתיה לו, הוה אמינא דמהימנינן ליה, קא משמע לן דלא אמר כלום, אלא כיון שנטלה סתם נותנה סתם על דעת חברו הוא שנתנה לו, ולא אמר כלום, והיינו הוא דאיצטריך לתנא דמתניתין לאשמועינן, ואפילו לא תנא תחלה הוה ידענא דפשיטא תחלה קאמר, כן נראה לי.

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרוייהו המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו. איכא למידק, והא משמע במס' ביצה פרק משילין (ביצה לט, א) דרב נחמן סבר קנה חברו, דאתמר התם, מלא ונתן מים לחברו, אמר רב נחמן הרי הוא כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת אמר כרגלי הממלא, ואוקמא התם דפליגי בשל הפקר ומגביה מציאה לחברו, דמר סבר קנה חברו, ומר סבר לא קנה חברו. ולכאורה משמע דהכי פירושה, מר סבר קנה חברו כלומר רב נחמן, והילכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, ורב ששת סבר לא קנה חברו, והילכך אינן אלא כרגלי הממלא. וכתב ר"ח ז"ל דהדר ביה רב נחמן מהא. ורש"י מחק מן הגרסא חברו, וגריס התם (לט, ב ד"ה המגביה) מר סבר קנה ומר סבר לא קנה, כלומר דכולי עלמא לא קנה חברו, אלא מר סבר דקנה המגביה, ומר סבר לא קנה המגביה, ורב נחמן דאמר כרגלי מי שנתמלאו לו, סבר לא קנה המגביה, והילכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, דכשהוא נוטלן מיד הממלא הרי הוא זוכה בהן מן ההפקר, ורב ששת אמר קנה המגביה, והילכך הרי הן כרגליו, דבידו קנו רשותו. וזה דוחק למחוק גרסת הספרים. ועוד, היאך אפשר לומר דרב ששת סבר קנה המגביה שאין דעתו לקנות, וכי קונה הוא בעל כרחו, ועוד, דלמאן דאמר לא קנה חברו הא אוקימנא מתניתין דמי שליקט את הפאה, מעני לעני, [ו]טעמייהו דרבנן דאמרי יתננה לעני הנמצא ראשון, משום דלא קנה חברו, ולדברי רש"י ז"ל אמאי יתננה לעני ראשון, תהא לעצמו. ורבנו תם ז"ל פירש ההיא דביצה: מר סבר קנה חברו, כלומר רב ששת, והילכך הרי הן כרגלי הממלא, דמאי טעמא קנה חברו משום דאי בעי מגביה זכי לנפשיה זכי נמי לחברו, וכיון שכן, אי אפשר לזכות בו לחברו אלא במאי דאפשר למזכי ביה לנפשיה, ורב נחמן סבר לא קנה חברו, והממלא נמי לא קנה, הילכך הרי הן כרגלי מי שנתמלאו לו, מפני שהוא זוכה בהן מן ההפקר. וקשה לי דמכל מקום לרב ששת למה הן כרגלי הממלא, דהא משמע כרגלי הממלא ממש קאמר, ואלו ערב הממלא מזרח ומי שנתמלאו לו למערב מוליכן למזרח, ואמאי הא מכל מקום זכה בהן מי שנתמלאו לו, והוה ליה למימר הרי זה חמר גמל, ולא ילכו למזרח משום לתא דמי שנתמלאו לו, ולא למערב משום לתא דממלא, שלא זכה לחברו אלא לכמות שהוא יכול לזכות בהן. ושמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי, וחוזר ומזכה לחברו, וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוס'. ועדיין לא נתיישב [לי] בעיני, דאם כן למאן דאמר במלקט את הפאה מעש[י]ר לעני מחלוקת ומשום דאי בעי מפקר לנכסיה וזכי בה, מכל מקום עכשיו אינו יכול לזכות בו ואף על פי כן זוכה לחברו. וצריך עיון.

הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. פירש רש"י ז"ל: במקום שלא עשאו שליח, ואינו נכון דהא מתניתין שליחא שוייה דאמר ליה תנה לי, ואפילו הכי לא קנה, למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו, ואף על גב דלא אמר תחלה. ועוד דאם כן מאי קא מקשה ליה מהשוכר את הפועל דמציאתו לרבו, דשאני התם דשוייה שליח. ועוד בהדיא איתא בפרק הכותב (כתובות פד, ב) דאמרינן התם, יימר בר חשו הוה מסיק בההוא גברא זוזי, שכיב ושבק ארבא, אמר ליה לשלוחיה זיל תפסה ניהליה, אזל תפסה, פגעו ביה רב פפא ורב כהנא בריה דרב יהושע, אמרו ליה את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ולא קני, והתם הא שוייה שליח, ואף על גב דאמר להו רבא קאקי חיורי משלחי גלימא דאינשי, לאו משום דתפסוה מתופס קאמר להו, אלא משום דהוה ליה מטלטלי דיתמי, כדאיתא התם, אלא על כרחך בין לא שוייה שליח בין שוייה שליח לא קנה.

א"ר חייא בר אבא אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחברו קנה חברו. איכא למידק, דהא ר' יוחנן גופיה דאמר בכתובות (פד, ב) התופס לבעל חוב לא קנה. ויש מתרצים (בתוד"ה א"ר יוחנן), דשאני הכא דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ויש מתרצים (הרמב"ן), דשאני מציאה דאינו חב ממש לאחרים, דמאן (ד)זכה בה, אבל בתופס דעלמא, שחב ממש לבעל חוב אחר שמזיק שעבודו, לא קנה, והיינו דהכא קיימא לן כר' יוחנן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, והתם קיימא לן דתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה חברו.
ולענין התופס לבעל חוב במקום שלא חב לאחרים דקני, איכא למידק, ולימא ליה לאו בעל דברים דידי את. וכתב הרי"ף ז"ל בתשובה, דדוקא במקום דאיכא פסידא לבעל חוב כגון בגוסס, דאי לא תפיס לה מפסיד מלוה לגמרי, משום דהוו להו מטלטלי דיתמי, דלא משתעבדי לבעל חוב לדינא דגמרא, ואי נמי בגברא דמפסיד נכסיה, אי נמי עני וירד מנכסיו, ונראה לבית דין שיתפסדו הנכסים עד שלא יבא בעל חוב ויפסיד לגמרי, בכי הא אמרו דקנה חברו, ותקנה הוא שהתקינו, הא אלו היה בעל חוב אמיד, ויכול לפרוע לבעל חוב מה שיש לו אצלו לא, אלא הרי זה אומר לאו בעל דברים דידי את ושומעין לו.

ואם תאמר, משנתינו דאמר ליה תנה לי ולא אמר ליה זכה לי. קשיא לן, דהא ר' יוחנן גופיה הוא דאמר בשלהי פרק קמא דגיטין (יא, ב) כל האומר תנו כאומר זכי דמי. ותירץ ר"ת ז"ל: דהתם שאני, דאיכא דעת אחרת מקנה, וכיון שהוא מגלה דעתו שרוצה לשחרר את עבדו, מימר אמרינן דזכו קאמר, אבל הכא מימר אמר ליה מגביה, תנה לי אמרת, ולא נטלתיה על דעת לזכות בה לעצמך, אלא על דעת ליתנה לך כמו שאמרת, ועכשיו איני רוצה ליתן. והא [דאוקמה] ר' יוחנן למתניתין בהאי טעמא ולא אוקמה בדאמר תחלה, כדאוקמה עולא, איכא למימר, משום דקושטא דדינא הכי הוא, דאפילו לא אמר תחלה, כל דאמר ליה תנה לי לא קנה. ואי נמי, משום דבעי לתרוצה למתניתין אפילו למאן דדחי דתנא תחלה בסיפא לגלויי ארישא, דסיפא דאמר תחלה, אבל ברישא אפילו לא אמר תחלה, כן נראה לי. ומכל מקום איכא למידק, אי לא אמר תחלה, למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, אף על גב דלא אמר ליה האי זכי לי מאי הוי, תיפוק ליה דהוה ליה מגביה מציאה לחברו מעצמו בלא הורמנא דזוכה, דקנה. ויש לומר דהכי קאמר, [כיון] דלא אמר זכה לי אלא תנה לי, והאי נטלה לדעת שליחותו של חברו, לא זכה חברו משום דלא שוייה שליח אלא ליתנה לו ולא לזכות לו בה בהגבהתו, והילכך כשנטלה זה סתם על דעת חברו, אנו אומרים דלא זכה בו חברו, דהא לא שוייה שליח לזכות בה.

הא דאמר: ד' אמות של אדם קונה לו בכל מקום. נראה מדברי הראשונים ז"ל, דלא אמרינן אלא בזוכה מן ההפקר כמציאה ונכסי הגר, ומשום דלא ליתו לאינצויי, אבל בדאיכא דעת אחרת מקנה כמכר ומתנה, דלא אתו לאינצויי, לא, וכן נראה נמי כאן מדברי רש"י ז"ל. ולכאורה אינו נראה, דכיון שתקנו לא לחצאין תקנו, ואדרבה כל שקנה בדליכא דעת אחרת מקנה, כל שכן דיש לו לקנות בדאיכא דעת אחרת מקנה, ולגבי גט אמרו בפרק הזורק (גיטין עח, א) דמגורשת, וכן דעת הרמב"ן ז"ל (בד"ה הא), והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי דמס' גיטין (פ"ח ה"ג), ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא אמר אדם זוכה במציאה בתוך ד' אמות, עד ר' יוסי בשם ר' יוחנן זו בגיטין מה שאין כן במתנה, רובה דר' יוחנן ורובה דריש לקיש, [רובה דריש לקיש], מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ד' אמות מתנה שהוא זוכה מדעת אחר לא כל שכן, רוב דרבי יוחנן, מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ד' אמות, מציאה לא כל שכן, התיב ר' זעירא קמיה ר' יסא והא תנינן וכן לענין קדושין וכו', ותנינן וכן לענין החוב, אלמא משמע דלכולי עלמא אלו קנה במציאה כל שכן במתנה שיש בה דעת אחרת מקנה. והא דאמר בפרק הזורק (גיטין עח, ב) אמר ר' יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר, איכא למימר דההיא לאו אד' אמות קאי, אלא ר' יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו מאה אמה. אי נמי איכא למימר, דהתם [ב]רשות הרבים קאי, דלענין גיטין אמרו דתקני ליה ד' אמות אפילו ברשות הרבים, מה שאין כן בשאר דברים אלא בסמטא ובשדה דעלמא, וכדאמר רב ששת הכא בסמוך. וקשיא לי, הגבהה ומשיכה או מסירה בסמטא, למה לי במכר ומתנה, תיפוק לי משום ד' אמות דידיה. ויש לומר, דלא אמרו ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו, הא קדם כלי לו, לא זכו לו ד' אמות, דכבר הן קנויות לבעל הכלי, והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה, התם משום דאין להן בעלים לזכות באותן ד' אמות, ועכשיו הוא שקונה בד' אמותיו.

נפל לו עליה, פרס טליתו עליה, מעבירין אותה הימנו. פירוש: עניים באין ומעבירין אותה ממנו. ולא נקרא רשע כעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו (קידושין נט, א), דאף חברו היה מהפך בה, אלא שקדם הוא ורצה לזכות בה בנפילה זו ובפריסת טליתו. ויש מפרשים (תוד"ה מעבירין) שלא אמרו נקרא רשע בזוכה מן ההפקר, שלא כל העתים אדם מוצא מציאה, ולא אמרו כן אלא במקח וממכר, וכמעשה דריש פרק האומר בקדושין (נט, א).
ומה שאמרו כאן מעבירין אותה הימנו, וברישא אמרו אין לו בה כלום, ולא אמרו בין ברישא בין בסיפא אין לו בה כלום כלישנא דרישא, אי נמי בין בסיפא בין ברישא מעבירין אותה הימנו כלישנא דסיפא. נראה לי משום דלישנא דרישא רבותא קא משמע לן, דאפילו אותו מקצת שזרק עליה אין לו בה כלום, ולא משום שלא זכה באותו מקצת שנטל מפני שזרקו, דכיון שנטלו בידו זכה בו אף על פי שזרקו וכדאמר בשלהי הנזקין, בגטין (סא, א) (חד דמר) [חזי מר דבידאי] שדיתינהו, אלא טעמא דהכא משום קנס, כדי שלא יהיו רגילין בכך ויבואו לידי קטטה, וכמו שאמרנו במשנה (פאה פ"ד מ"ד) שלא ילקט במגל ולא בקרדומות כדי שלא יכו זה את זה, ובתוספתא פאה (ריש פ"ב) שנינו, נטל פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום, רבי מאיר אומר קונסין אותו ונוטלין הימנו זו וזו, ומסתברא דכולה ר' מאיר קתני לה, והכי קאמר שר' מאיר אומר קונסין אותו, (ופירושו) [ופרושי] דאין לו בה כלום קא מפרש, ותדע לך, דהא סתם מתניתין ר' מאיר, וסתם מתניתין קתני אין לו בה כלום, ולא תני בה פלוגתא דר' מאיר, אלא דברייתא קא מפרש טעמא דר' מאיר דמתניתין, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' מתנות עניים הל' יח) שפסק כן, שקונסין אותו ומעבירין הימנו אפילו מה שנטל, ואילו היתה מחלוקת חכמים ורבי מאיר, לא (קניס) [היה מניח] הרב דברי חכמים וסתם מתניתין, ופסק כר' מאיר דפליג בברייתא, דסתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין, ולישנא דסיפא דקתני מעבירין אותה הימנו, קא משמע לן דאפילו לכתחלה באין עניים ורשאין להעבירה הימנו, דאין כאן משום עני המהפך בחררה, כנ"ל.

בעל הבית שהניח פאה בשדהו ובא אדם אחד ולקטה ואמר הריני מלקט פאה זו לפלוני העני אם זה המלקט הוא עני זכה זה שלקט בעבורו מתוך שהיה זה רשאי לזכות לעצמו זכה לחבירו אבל אם הוא עשיר לא זכה לו אלא יתננה לעני הבא ראשון ואין אומרים מתוך שאם רצה מפקיר נכסיו ורשאי לזכות לעצמו ומתוך שזוכה לעצמו יזכה לחברו שאין אומרים מגו פעם אחר פעם בדבר אחד ומ"מ בעל הבית עצמו אפילו הוא עני אם לקטה לפלוני עני לא זכה הלה שהרי בעל הבית אפילו הוא עני אי אפשר לו לזכות לעצמו שאפילו העניים מוזהרים על שלהם ואם מפני שיכול להפקיר אף את זה הרי מ"מ יש כאן תרי מגו:

תופש לבעל חוב אם חב לאחרים לא זכה הלה לו הא אם אינו חב לאחרים זכה לו וכיצד הוא דבר זה כבר ידעת שאין דין קדימה במטלטלין אלא כל שקדם וגבה זכה בהם ואע"פ שיש בעל חוב קדום ממנו הרי שהיה ראובן חייב לשמעון וללוי ויהודה ובא נפתלי ותפש ממטלטלין של ראובן לזכות בהם לצורך שמעון שהוא אוהבו ולא הגיעו עדין המטלטלין ליד שמעון לא זכה שמעון בתפישתו של זה הואיל ותפישתו מחייבת לאחרים ר"ל לוי ויהודה הא אם לא היה חייב לאחרים זכה שמעון בתפישתו של נפתלי ואין הלוה יכול להוציא מידו ולומר לאו בעל דברים דידי את ומ"מ יתבאר לך במסכת גיטין פרק ראשון שאם אמר לו הלוה זכה בזה בשביל פלוני או תן דבר זה לפלוני בחובו זכה לו אף במקום שחב לאחרים אבל כל שלא אמר לו הלוה כן אפילו הוא בא בשליחות המלוה לא זכה לו וכמו שאמרו במסכת כתובות פרק הכותב יימר בר חשו אסיק מאה זוזי לההוא גברא מית ההוא גברא ושבק ארבא אמר ליה לשלוחיה זיל תפשה ניהלאי אזל תפשה פגעו ביה רב הונא ורב יהושע אמרו ליה את תופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואמר ר' יוחנן דלא קני תפשוה אינהו מפני שהיה אותו האיש חייב להם גם כן ויש בדין זה ענינים יתבארו עניניהם במסכת גיטין בע"ה כגון אם היה חייב זה הלוה לזה התופש שנמצא זה יכול לתפוש לעצמו ועל איזה צד נסתלק הלוה מאחריותן ונכנס התופש במקומו והכל יתבאר שם בע"ה וכן יתבאר שם מה שצריך לבאר על משנה זו שיראה ממנה שלשון תנה לי אינה כלשון זכה לי ושם אמרו כל האומר תנו כאומר זכו דמי:

יש מי שאומר שאין אומרים תופש לבעל חוב במקום שאין חב לאחרים שקנה אלא בתפש בחיי לוה ומת הלוה שקנה לאחר מיתתו הא כל שהלוה חי יכול לומר לאו בעל דברים דידי את שהרי אף פורע חוב של חברו שלא מדעתו פטור כמו שיתבאר במקומו ואין דברים אלה נראין ושם נבאר מאיזה צד ראוי לחלק בין זה ובין פורע חובו של חברו שלא מדעתו:

השוכר את הפועל לעשות לו מלאכה סתם ומצא אותו הפועל מציאה הרי אותה מציאה שלו ר"ל של פועל ואין צריך לומר אם שכרו בפרט למלאכה אחת כגון לנכש או לעדור או כיוצא בזה ומ"מ אם שכרו ללקט מציאות כגון שנפסק הנהר ושכרו ללקט דגים או ששכרו ללקט זהב בין החולות יתבאר למטה שכל מציאותיו לבעל הבית ויראה לי כן אם שכרו לצוד דגים בים במצודתו והעלה מצודתו ארנקי או מציאה אחרת:

פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום שנ' כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אלא שיש לדון עליו בקצת דברים יתבארו במסכת זו בע"ה:

מגביה מציאה שלא אמר לו חברו להגביהה אלא שהיה בלבו להגביהה לצרך חברו אינו כלום אא"כ אמר בפירוש וכמו שאמרנו במלקט את הפאה שצריך שיאמר לפלוני עני אני מלקטה:

המשנה הרביעית וכונתה ככונת שלפניה ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה מי שהחזיק בה זכה אמר המאירי ראה את המציאה ונפל לו עליה ונתכון לזכות בה בנפילה זו לא קנה ואם בא אחר והחזיק בה זכה בה ואע"פ שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"מ בזו הרי גלה דעתו שאינו רוצה לקנות בתחום ארבע אמות שאלו כן לא הוצרך להפיל עצמו עליה ומאחר שגלה דעתו בכך אינו קונה במה שאינו רוצה לקנות ומ"מ אם אמר בשעה שהוא מפיל עצמו עליה הריני רוצה לקנות בד' אמות קנה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ארבע אמות של אדם זוכות לו ר"ל שאם היה שם מציאה או נכסי הפקר משבא לו לתחום ארבע אמות של אותה מציאה זכה אע"פ שלא אמר בפירוש שהוא רוצה לקנות בכך ודבר זה תקנת חכמים היא שמא תאמר והלא אף בגט אמרו כן אלמא מן התורה הוא יש אומרים שאינו אלא מתקנה אלא שהפקר בית דין הפקר והפקירו כל אותן ארבע אמות ואני אומר שבגט אינו אלא מן התורה אחר שאין כאן מערער הרי הוא כידה אבל בדבר שיש בו מערערים אחרים הוצרכו לתקנת חכמים ויש מפרשים מכאן שלא נאמר דין ארבע אמות בגט אלא בסימטא ותקנה זו שלא יבאו לידי מריבה ומכיון שיראוה תוך ארבע אמות של חבריהם יניחוה להם בד"א בסימטא או בצדי רשות הרבים או בשדה שאין לו בעלים הא ברשות הרבים אין ארבע אמות קונין לו מתוך שרבים דוחקין ועוברים ברשות הרבים יבאו תמיד להזדווג תמיד בתוך ארבע אמות ויבאו לידי מריבה וכן שדה של בעל הבית אין לאדם אחר בו דין ד' אמות ואפילו לעני אצל פאה שיש לו רשות להלך בה ליטול את הפאה וכן לא נאמר דין ארבע אמות בענין הקנאה שאם כן הקנאה ומשיכה או מסירה בסימטא במכר או במתנה למה לי יזכהו לו בקרוב ארבע אמות אלא שלא נאמר דין זה אלא במציאה ונכסי הגר ודומיהם:

עני שנטל מקצת פאה וזרק לה מה שנטל על הנשאר מן הפאה לא זכה וכן בעומר השכחה וכן אם נפל לו עליה או פירש טליתו עליה ולא עוד אלא שקונסין אותו ומעבירין ממנו אף מה שנטל ונותנין לעני אחר וכן כתבוה גדולי המחברים ונראה לי הטעם מפני שלא קצר את זו אלא על דעת שיזכה בכלה:

רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו קשיא לי דבשלהי מסכת יו"ט אמרי' איתמר מילא ונתן לחבירו. רב נחמן אמר כרגלי מי שנתנו לו. ורב ששת אמר כרגלי הממלא ואסיקנא דכ"ע בירא דהפקירא הוא אלא במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי דר"נ סבר קנה חבירו ורב ששת אמר לא קנה חבירו וי"ל הדר בי' ר"נ:

הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. בפ' הכותב אמרי' אע"פ שעשאו שליח לא קנה דאמרי' התם יימר בר חשו הוו מסי' זוזי בההיא גברא ושכיב ושביק ארבא א"ל לשלוחי' זיל תפשוה ניהלי' אזל תפזה פגעו בי' ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע ואמרו לי' את תופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' והאמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרי' לא קנה תפשוה אינהו כו':

איתיבי' רבא לרב נחמן. לעיל אמר לרמב"ח לעולם אימא לך לא קנה חבירו והכא מקשה לרב נחמן למימרא דסבר דקנה חבירו ל"ק דהתם מדחה לרמב"ח וה"נ מדחה לר"נ ולאו סברא דנפשי' קאמ': אמר ר' יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. אע"ג דסבר ר' יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה הכא קנה משום דהתם ליכא מיגו אבל גבי מציאה איכא מיגו כדכתבי' במה"ק:

דא"ל תנה לי ולא א"ל זכה לי ואע"ג דאמרי' בפ"ק דגיטין כל האומ' תנו כאלו אמר זכו דמי התם משום דמסר להו ואמר להו תנו מנה לפלוני מש"ה אמרי' כאומר זכו דמי ולא מצי הדר בי' אבל הכא דלא מסר לי' מידי אלא מאליו רוצה לזכות כי אמר תנה לי דלא דמי לזכה לי:

דאמר תחילה. פירוש. קודם שיגביהנה אמר לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני. רבינו חננאל.

וזה לשון הראב"ד: מתניתין דאמר תחילה אמר בשעה שהגבהתיה לעצמי הגבהתיה. אבל ודאי שאם הגביה לחברו ואחר כך אמר אני זוכה בה עתה לא כלום. עד כאן.

ודייקינן מדקתני סיפא אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. פירוש רישא וסיפא דאמר תחילה מיהו רישא פירש מקודם שיגביהנה כי לעצמי אני מגביהה כדי שאזכה בה אני וסיפא דהגביהה לא אמר כלום ואידך תנא סיפא תחילה לגלויי רישא. רבינו חננאל.

פשיטא תחילה קאמר. כלומר אפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו. וקשיא לי ולמאן דאמר לא קנה היכי פשיטא ליה דתחילה קאמר דהא תחילה דקאמרינן היינו בשעת הגבהה ולמאן דאמר לא קנה אפילו הגביה תחילה לחברו וחזר בו וזכה בה לעצמו הרשות בידו. ועוד קשיא לי דלישנא דמתניתין לא אמר כלום משמע דמשום דלא מהימנינן ליה הוא הא אם מהימנינן ליה לא קנה חברו ויכול הוא לומר דלכוונת הפקדון מסרה ליה ולא בתורת מתנה ואמאי הא כיון דאמר ליה האי תנה לי ונתנה לו ודאי משמע דלכוונת מה שאמר לו חברו נתנה לו. ונראה לי דהיכא דהגביהה בפירוש לחברו ונתנה לו סתם בתורת מתנה נתנה לו ואם הגביהה בפירוש לעצמו אף על פי שנתנה לו סתם בתורת פקדון הוא שנתנה לו דכיון דאמר ליה האי תנה לי כלומר הגביהה לצרכי והאי אמר לא לצרכך אלא לצרכי כבר בטל שליחותו ודבריו של זה וכשחזר ונתן לו סתם הרי הוא כנותן לחברו סתם טליתו דאין הנוטל יכול לומר בתורת מתנה קבלתיו עד שיאמר לו זה בפירוש במתנה אני נותנה לך. והכא הכי קאמר אפילו למאן דאמר לא קנה חברו אלו אמר האי לחבריה הגבהתיה אלא שחזרתי וזכיתי בה לעצמי ונתתיו לו סתם ובתורת פקדון פשיטא דלא מהימן אלא מימר אמרינן דלאותה כוונה שהגביה תחילה הוא שנתנה לו כיון שנתנה לו סתם והא לא איצטריך תנא לאשמועינן דפשיטא היא. אלא כי אמר אני זכיתי בה תחילה וכשנתתיה לו סתם לפקדון הוא שמסרתיה הוה אמינא דמהימנינן ליה קמשמע לן דלא אמר כלום אלא כיון שנטלה סתם ונתנה סתם על דעת חברו הוא שנתנה לו ולא אמר כלום והיינו הוא דאיצטריך לתנא דמתניתין לאשמועינן ואפילו לא תנא תחילה אנא ידענא דפשיטא תחילה קאמר. כן נראה לי. הרשב"א.

רב נתמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחברו וכו'. תימה דבשלהי משילין וכו'. ורש"י גריס התם מר סבר וכו' ואין להקשות לרב ששת ממתניתין אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. דשאני הכא דאפילו אם קנאה הראשון בלא מתכוין הרי נתנה לו במתנה. וכן פירש רש"י לפי שיטתו שפירש במסכת יו"ט. הרא"ש.
וכן כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: לכך פירש הקונטרס במתניתין אי קני בלא כוונה מתנה היא ואי לא קני משום שרצה לומר דפלוגתא דרב ששת ורב נחמן היא בכך כמו שפירש במסכת ביצה. עד כאן.
ומיהו קשה מהא דאמר רב יוסף ביבמות פרק רבן גמליאל עשאוהו כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הם דלא קנה אלמא דבר פשוט הוא שאינו קונה בלא מתכוין וליכא מאן דפליג עליה. ונראה לי דלא קשה מידי דכל היכא דיודע הזוכה שהוא של הפקר ומתכוין לזכותו אם אינו זוכה למי שכוון לזכות לו זוכה לעצמו אף אם לא כוון לזכות לעצמו ולא דמי לעודר בנכסי הגר וקסבור שלו הם דלא כוון לזכות כלל. ורבינו תם פירש דהתם רב נחמן מודה משום דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור. וקשה לפירושו דאם כן מאי טעמא דרב ששת. הרא"ש.
ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: לפירוש רבינו תם דפירש שיש מים הרבה ואינו חב לאחרים ולכך מודה רב נחמן דקני אין להקשות מאי טעמא דרב ששת נהי דחברו לא קנה מכל מקום איהו נמי לא קנה.

ואמאי הוה כרגלי הממלא. דאיכא למימר דמיד כשמילא אף על גב דלא קנה הוי כרגליו הואיל ואם היה רוצה היה זוכה בהם ולכך כי נתן לחברו נמי הוי כרגליו. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד: הא דמקשו הכא מדרב נחמן אדרב נחמן דהכא אמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ובמסכת יו"ט בענין מילא ונתן לחברו סבר קנה חברו. הא פרישנא לה במסכת יו"ט בהלכות ה"ר יצחק והכי פרישנא לה דאפשר דבאמר ליה זכה לי פליגי התם והלכה כרב נחמן אי נמי בדלא אמר ליה זכה לי אלא מלא לי ואפילו הכי אמר רב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ואף על גב דבעלמא סבירא לן המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו הכא לענין תחומין מיהא בכל דהו קנה חדא דהא נפישי מיא וליכא חב לאחרים אי נמי שאני שביתה דבמילתא זוטרתי קני לה כדתנן השואל כלי מחברו מערב יום טוב כרגלי השואל ואמרינן עלה אף על פי שלא מסרו לו אלא ביום טוב והא הכא הרי לא משכו ולא הגביהו ומצי משאיל הדר ביה ובדבורא בעלמא קני ליה לענין שביתה והכי נמי קאמר רב נחמן דקני להו למיא בדבורא בעלמא ורב ששת סבר לא קנה ובכהאי גוונא הלכתא כרב ששת דקיימא לן כוותיה באיסורי. עד כאן.
וכתב הר"ש די וידאש ז"ל וזה לשונו: צריך עיון אי קרינן להא דינא דאיסורי כיון שאינו לאיסור ולא להתיר דבר אלא לומר אם זכה זה במים או לא זכה שאף על פי שהמים לצורך איסורי אבל הזכייה עצמה אם זכה בכהאי גוונא או לא יותר נראה לומר דהוא דינא דדיני ומכל מקום צריך עיון. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל: והא דאמר רב נחמן הכא המגביה מציאה לחברו וכו'. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דגרסינן בשלהי פרק משילין דאיתמר התם מילא ונתן מים לחברו רב נחמן אמר וכו'. וכתב רבינו חננאל ז"ל דהדר ביה רב נחמן מהא ונמצא כיוצא בה בהרבה מקומות אף על פי שהוא תימה היכי משתמיט גמרא מלפרושי בהדיא. ורש"י מחק מן הגירסא חברו וגריס במגביה מציאה לחברו קמיפלגי מר סבר קנה ומר סבר לא קנה ופירש דאמגביה גופיה קאמרינן דפשיטא להו דחברו לא קנה וקמיפלגי אם קנה מגביה או לא מר דהוא רב ששת סבר קנה ומשום הכי הם כרגלי הממלא ורב נחמן סבר לא קנה ולפיכך הם כרגלי מי שנתמלאו לו דמעיקרא לא זה קנה ולא זה קנה וכשנתנם לו זכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר. ותמיהא לן מילתא היכי סבר רב ששת קנה כיון דלשם חברו הוא מגביה ולא לזכות לעצמו מאן ניהו דקני בעל כרחו תדע שהרי שנינו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואפילו מעני לעני אלמא איהו לא קני אלא כל הרוצה לזכות בה זכה. וזו קשה לדברי רבינו חננאל ולפשטא דגמרא אבל לדברי רש"י יש לומר בהא קמיפלגי דרב ששת סבר מתכוין הוא לקנות לעצמו וליתנה לחברו משלו ורב נחמן סבר אינו מתכוין כלל לקנות ומתניתין דפאה מוקי לה רב ששת בעשיר אבל בעני קנה העני וזה הפירוש עולה אבל הגמרא מכחישתו שאין הגירסא כך. ואחרים פירשו דשאני התם דאינו חב לאחרים בבור מלא שכל הרוצה ליטול יבא ויטול וליתא. עד כאן.

ורבינו תם קיים הגירסא ואפילו הכי אמר דרב נחמן דהתם לא פליג אדרב נחמן דהכא כלל דהתם נמי סבירא ליה לרב נחמן לא קנה חברו ומשום הכי קאמר כרגלי מי שנתמלאו לו כיון דחבריה לא קני איהו נמי לא קני שאין כוונתו לקנות וזכה מי שנתמלאו לו מן ההפקר ורב ששת סבר קנה חברו ומשום הכי אמר כרגלי הממלא דטעמא מאי קנה חברו משום מיגו דזכי לנפשיה וכו'. הילכך לא אפשר למזכי לחבריה אלא במה דזכה לנפשיה. ולפי זה אפשר דכי אמרינן כרגלי הממלא אף כרגלי הממלא אמרינן ולחומרא דודאי אף כרגלי מי שנתמלאו לו נמי הם שהרי קנה הוא בהגבהתו של זה ואינו זוכה מידו ואם עירב זה לצפון וזה לדרום ומצעו את התחום לא יזוזו ממקומן או שמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי וחוזר ומזכה לחבריה וכן נראה מדברי רבותינו בעלי התוספות. הר"ן.
וזה לשון הרשב"א: וקשיא לי דמכל מקום לרב ששת למה הם כרגלי הממלא דהא משמע כרגלי הממלא ממש קאמר ואלו עירב הממלא למזרח ומי שנתמלאו לו למערב מוליכן למזרח ואמאי הא מכל מקום הרי זכה בהם מי שנתמלאו לו והוה ליה למימר הרי זה חמר גמל ולא ילכו למזרח משום לתא דמי שנתמלאו לו ולא למערב משום לתא דממלא שלא זכה לחברו אלא לכמות שהוא היה יכול לזכות בהן. ושמא עשו את הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי וכו' וכן נראה מדברי בעלי התוספות. ועדיין לא נתיישב בעיני דאם כן למאן דאמר במלקט את הפאה מעשיר לעני מחלוקת ומשום דאי בעי מפקר לנכסיה וזכי ביה מכל מקום עכשיו אינו יכול לזכות בו ואף על פי כן זוכה לתברו. וצריך לעיין. עד כאן.

וה"ר יהודה הכהן תלמידו של הרב רבינו גרשום מאור הגולה כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: וששאלתם שהוקשה לך דרב נחמן אדרב נחמן שבפרק משילין וכו'. הא לא תיקשי לך הא דרב נחמן ודרב חסדא הלכתא קביעותא היא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ופלוגתא דרב נחמן ורב ששת בהגבהה ונתינה פליגי דאיתמר מילא ונתן לחברו רב ששת אמר כרגלי הממלא ורב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לון דכיון דמילא ונתן לו זכה בה המקבל אבל בהגבהה גרידתא לא.

ורב ששת סבר אף על גב דמילא ונתן לחברו כרגלי הממלא משום חומרא דיום טוב. ע"כ.
מאי טעמא הוי תופס לבעל חוב יש להקשות למה צריך להכריח דבריו בתורת טעמא מאחר שסברתו היא מיוסדת מכח מתניתין ואם לדברי רב נחמן צריך לשאול טעם גם למתניתין. עוד יש להקשות שאף על פי שנודה שדברי רב נחמן צריכין טעם עם כל זה יקשה שאינו נותן טעם כלל דמי שאומר שבמציאה קני יאמר גם כן בתופס לבעל חוב שקונה והוה ליה מכריח הדבר בעצמו. לזה נשיב מה שתירץ הרמב"ן לקמן לקושיות שעושה מרבי יוחנן לרבי יוחנן שהפרש יש בין מציאה לבעל חוב ואם רבי יוחנן אמר בבעל חוב לא קנה הוא בעבור שחב לאחרים בהגבהה זו ומאחר שיש הפרש אינו מכריח הדבר בעצמו. אבל עכשיו נולדה לבו קושיא גדולה מן הראשונה שהיאך רוצה לדמות בנו שאין כל כך מתחלפין כאלו. ויש להשיב דעם כל זה יש להם דמיון בצד מה והוא זה שכבר יש לנו בהקדמה שזכין לאדם שלא בפניו והטעם שכיון שיש להם ריוח בצד מה אפילו שלא יהיה בפניו הוא רוצה בכך ומסכים עמהם ועם כל זה בנושא דבעל חוב בזמן שלא עשה שליח אמרינן דלא קנה אף על פי שהוא מסכים בדבר לא קני כלל כיון דלא שויה שליח בפירוש אם כן כמו זה יהיה בנושא דמציאה שאף על פי שהוא שמח ורוצה בהגבהת המציאה בשבילו כיון שלא עשאו שליח לא קנה. וזהו מה שהאריך רש"י ואמר לא קנה מאחר דלא עשאו שליח וכו'. מהר"י אבוהב.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: מאי טעמא הוי תופס וכו'. קשיא לי בשלמא לרב חסדא שפיר שיילינן טעמא אלא לרב נחמן הא ידעינן טעמא משום דמתניתין קשיתיה כדפרישנא לעיל. ויש לומר כיון דאיכא למפתר במתניתין תרי פיתרי בעי שפיר מאי טעמא דבטעמא כל דהו סגי תדע דהא תופס לבעל חוב לא דמיא למציאה כלל דהתם חב לאחרים ודאי שנמצאו מפסידים חובם על ידי תפיסתו של זה אבל במציאה לא הפסידו דבר משלהן אלא הפסידו מלהרויח וזה לא נקרא הפסד גמור. ותה במציאה מאן לימא דיזכה בה דילמא בעליה יחזרו אחריה ובהאי טעמא מתרצא נמי מדרבי יוחנן לרבי יוחנן ולא אצטריכינן לחלק בין היכא דחייב הלוה לתופס להיכא דאין חייב כמו שחלקו התוספות. ע"כ.

תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. מה שפירש רש"י משום דלא עשאו שליח אין נראה וכו' ככתוב בתוספות. ועוד דזכייה היא מתורת שליחות ואפילו לא עשאו שליח הוי כאלו עשאו ורב נחמן מדקדק לעיל ממתניתין דלא קנה אף על גב דעשאו שליח. ועוד הר"י כהן אומר דרבא פריך ליה מפועל דהוי שלוחו של בעל הבית. גליון תוספות.

ובגליון כתב וזה לשונו: תופס לבעל חוב וכו'. פירש רש"י שהרי לא עשאו שליח. נוכל לחלק בין מציאה לבעל חוב דבחוב כשעושהו שליח הוי מורשה שמקנה לו החוב ולא יקשה קושית הגליון. קל להבין. עד כאן.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: פירש רש"י היכא דלא עשאו שליח והקשו עליו דהא בסוגיין מדמינן לה למתניתין ומתניתין בשעשאו שליח דתנן תנה לי וכו'. ולדידי לא קשיא דלא כתב רש"י כן אלא משום הנך דסבירי להו המגביה מציאה לחברו קנה חברו והילכך לא דמיא כלל למתניתין ואפילו הכי אית ליה התופס לבעל חוב לא קנה דשאני מציאה מתופס במקום שחב לאחרים וכדכתיבנא לעיל ולדעת הני דסבירי להו דלא דמיא למתניתין כתב רש"י דוקא דלא עשאו שליח.
עוד הקשו עליו דהא רבא מותיב מפועל והתם עשאו שליח ומשום הכי קנה בעל הבית אבל תופס לבעל חוב שלא עשאו שליח לא קנה. ובמה שכתבתי למעלה מתרצא האי. אי נמי דהוה מצי לשנויי הכי ועדיפא מינה משני ודוק. אבל הך עובדא דיימר בר חשו הוי תיובתא ודאי וצריך עיון לתרץ לפי שיטתו. עד כאן.
ובתוספות חיצוניות כתבו וזו לשונם: פירש הקונטרס דמיירי דוקא כגון שלא עשאו שליח אבל עשאו שליח ודאי קנה. וליתא דבפרק הכותב משמע דאפילו כי שוייה שליח אמרינן דתופס לבעל חוב וכו' לא קנה כי ההיא דיימר בר חשו דהוה מסיק זוזי וכו' פירוש דהתם לית ליה הרשאה לשליח משום הכי חשיב ליה תופס לבעל חוב אבל היכא דעביד ליה הרשאה לא חשבינן ליה תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ותדע דהא אמרינן לעיל ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי תחילה זכה בה אלמא דהיכא דלא עביד הרשאה ושלחו לא חשיב ליה שלוחו עד כאן.

איתיביה רבא לרב נחמן וכו'. צריך לומר דהאי הוי מקמי הך דלעיל דפליג רבא עליה דרמי בר חמא דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו דאי לא תימא הכי וידע רבא להאי ברייתא האי ברייתא פשטא מסייעא ליה לרמי בר חמא אלא בתר דתרצת רב נחמן קבלה מיניה ופליג עליה דרמי בר חמא. מורנו הרב נר"ו.
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: איתיביה רבא לרב נחמן. אף על גב דלעיל גבי רמי בר חמא קאמר ליה לעולם אימא לך וכו' זיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה עד כאן.

מציאת פועל לעצמו. כתב הרמ"ך: לענין פסק שכר את הפועל ללקט מציאות הרי כל המציאות של שוכר. מיהו אי הדר ביה משכירותו כל מה שימצא אחר כך יהיה שלו דהא קיימא לן פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום. מיהו נראה לומר דאם ראה את המציאה קרוב לו בתוך ארבע אמות אף על פי שחזר משכירותו קודם שנטלה לא זכה בה הפועל והרי היא של בעל הבית. עד כאן.

והא אמר רב פועל יכול לחזור בו. פירוש ואין ידו כיד בעל הבית חשיב האי קנייה קנייה אלימתא ליומיה כדאמרינן גבי עבד כנעני שידו כיד רבו והיאך יכול לחזור בו.
ופרקינן דמאי דמצי הדר ביה טעמא אחרינא הוא ולאו משום דאין קניינו קנין גמור אלא גזירת הכתוב משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים הא כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעל הבית. הריטב"א ז"ל.

כי הדר ביה טעמא אחרינא וכו'. יש להקשות למה האריך בכל זה ואדרבה נראה שזה שאמר כל מה דלא הדר ביה וכו' נראה תירוץ מבואר. ורש"י תירץ קצת זה הדוחק. ועוד נוכל לומר שהמקשה והמתרץ בהא פליגי שהמקשה סובר שכל כוונתה של תורה להרויח לפועל בכל מעשיו ואם כן מאחר שגזרה שאם יש לזה הפועל יותר ריוח בביתו שיכול לחזור בו גם כן אם יקרה שמצא מציאה גם כן יאמר הכתוב שיהיה שלו והשיב המתרץ שכוונת התורה אינו שירויח הפועל אלא שהקדוש ברוך הוא רוצה שלא יהיו ישראל עבדים זה לזה. מהר"י אבוהב.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן המגביה מציאה וכו'. איכא למידק דבשמעתין מדמינן מגביה מציאה לתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואם כן היכי סבירא ליה לרבי יוחנן דמגביה מציאה לחברו קנה חברו דהא איהו גופיה אמר התם בכתובות דתופס לבעל חוב במקום שמב לאחרים לא קנה. ותירץ רבינו תם דרבי יוחנן סבירא ליה דלא דמו משום דבמציאה איכא למימר מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מה שאין כן בתופס לבעל חוב. ולפי דבריו אם היה התופס נושה בו קנה חברו דהכא נמי איכא מיגו. הר"ן.

והשתא משמע דמאן דאית ליה המגביה מציאה לחברו קנה חברו דאית ליה מיגו. וקשה דלעיל קאמר רבא מיגו ואפילו הכי סבירא ליה דלא קנה חברו. ויש לומר דלא דמי להנך דלעיל דהא דנקט רבא מיגו היינו מיגו דזכי לנפשיה ומשום הכי סבירא ליה כשמגביה מציאה להברו דלא זכי כלל לנפשיה לא זכי נמי לתבריה דהוי כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דלא קני אבל רבי יוחנן סבירא ליה מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ומשום הכי קאמר דהמגביה מציאה לתברו קנה חברו תלמיד הר"פ. אבל הרמב"ן תירץ לעיקר קושיין דכי מדמה מציאה לתופס לבעל חוב הני מילי לרב נחמן ורב חסדא דסבירי להו דבמגביה מציאה נמי לא קנה חברו אבל לרבי יוחנן סבירא ליה דלא דמיין כלל דהכא משום דאינו חב לאחרים הוא דכיון דלא זכה בה אדם לאו חובה היא לו אם אינו מוצאה ובעל אבידה גופיה הואיל וכבר היא אבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם בהאי הגבהה לא מפסיד ולא מידי יותר משאר בני אדם ועוד שהרי נתייאש ויצאה מרשותו ביאוש אבל גבי בעל חוב כיון דהוא חייב לו ונכסוהי אינון ערבין ביה מי שמוציאן מרשותו ושעבודו חב הוא לו ומשום הכי קיימא לן נמי התם לא קנה והכא קנה ואין צריך לפנים. עד כאן לשון הר"ן.

ואם תאמר משנתנו וכו'. קשיא לי אימא דפירש משנתנו דאמר אני זכיתי בה תחילה ולא תיקשי. וניחא לי דאם כן מאי למימרא כדמקשינן לעיל הילכך אפילו תימא כדקא סלקא דעתין דעכשיו אני רוצה לזכות בה לא קשיא דאמר תנה לי וכו'. מ"ה נר"ו.

והרשב"א כתב וזה לשונו: והא דאוקמה רבי יוחנן למתניתין בהאי טעמא ולא אוקמה כדאמר תחילה כדאוקמה עולא. איכא למימר משום דקושטא דדינא הכין הוא דאפילו לא אמר תחילה כל דאמר ליה תנה לי לא קנה ואי נמי משום דבעי לתרוצי למתניתין אפילו למאן דדחי דתנא תחילה בסיפא לגלויי ארישא דסיפא דאמר תחילה אבל ברישא אפילו לא אמר. כן נראה לי. ומכל מקום איכא למידק אי לא אמר תחילה למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו אף על גב דלא אמר ליה האי זכה לי מאי הוי תיפוק ליה דהוה ליה מגביה מציאה לתברו מעצמו בלא הורמנא דזוכה דקנה ויש לומר דהכי קאמר כיון דלא אמר זכה לי אלא תנה לי והאי נטלה לדעת שליחותו של חברו לא זכה חברו משום דלא הוי שליח אלא ליתנה לו ולא לזכות לו בה בהגבהתו והילכך כשנטלה זה סתם על דעת חברו אנו אומרים דלא זכה בה חברו דהא לא שווייה שליח לזכות בה. עד כאן לשונו.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ואם תאמר משנתנו וכו'. פירוש דסבירא לן דרישא אף על פי שלא אמר תחילה דלהכי קתני סיפא סתמא לאשמועינן דרישא דלא אמי תחילה וכדדחינן לעיל ואף על פי דההיא דחייה היא מכל מקום בעי לתרוצה לכולי עלמא.

דאמר תנה לי ולא אמר זכה. פירוש דכיון דאמר תנה לי בעי למימר דלא ליזכי ליה מגביה והקשה בתוספות דהא אמרינן בפרק קמא דגיטין דכל האומר תנו כאומר זכו דמי.
ויש דוחין דהתם בחוב אבל במציאה לא כלומר דהתם הוא דאיכא דעת אחרת מקנה אבל מציאה דליכא דעת אחרת מקנה לא עד כאן. וכן כתב הרא"ש שרבינו תם תירץ דדעת אחרת מקנה אותם שאני דבעין יפה אומר לו שיזכה בשביל המקבל. עד כאן.
והנכון דשאני הכא דאמר תנה לי דכיון דמידי דהפקר הוא דחזי לאידך למזכי ביה הוה ליה למימר בהדיא זכה לי דכי אמר תנה לי משמע ליה לאידך דנתינה בלחוד קאמר ולא בעי מסתלק מזכותיה דלא ליזכי בה עד דליתביה ניהליה. וכן פירשו גם בתוספות. הריטב"א.
והרמב"ן תירץ דהא דאמרינן הכא דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי הכי קאמר שאומר המגביה תנה לי אמר לי וליתנה נעשיתי לו שליח ולא לזכייה כי היכי דמהימן לומר אני זכיתי בה תחילה ואפילו למאן דאמר המגביה מציאה לחברו קנה חברו ואי נמי לא טעין אנן טענינן ליה שלא נעשה שליח אלא לנתינה שכיון שמשמע לשון זה לשון נתינה הרי הוא זה שתולה בדעת אחרים היה לו לפרש ומשום דמשמע ליה לרבי יוחנן רישא דמתניתין בדלא אמר תחילה הוא דדחיק נפשיה לאוקמא משום דאמר לי תנה לי ולא נתכוונתי לזכות בשבילו אלא לנתינה בעלמא. עד כאן.
והרא"ש תירץ דהכא לא הוי תן כזכי שהרי הרוכב אינו רוצה שידע המהלך שהיא מציאה שלא יזכה בה לעצמו אלא רוצה שיהיה סבור שממנו נפל ואומר תן לי דבר זה ולא היה בדעתו לזכה הילכך אם אחר שהגביה הרגיש שהיא מציאה אמר אף על פי שהגבהתיה לצרכך אני רוצה לזכות בה זכה בה. ורבינו תם תירץ דדוקא בשחרור הוי תן כזכי ולא במתנה ולא במלוה ובירושלמי משמע כדבריו. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ: יש לומר דהתם מיירי דדעת אחרת מקנה אותה ולכך מהני תנו כזכו. אי נמי התם מיירי במוסר מיד ליד אבל הכא לא. אי נמי התם מיירי במלוה או בפקדון אבל הכא מיירי במציאה דהויא כמתנה ויש חילוק כדמשמע בירושלמי והתם פירשתי. עד כאן.

וזה לשון הראב"ד: דאמר תנה לי. קשיא לי הא דאמרינן בגיטין לענין תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי וכו' כל האומר תנו כאומר זכו דמי. ומתרצינן שאני התם דבידו להקנות קנייה מעלייתא הילכך כי אמר תנו שטר שחרור זה לעבדי הקנאה גמורה קאמר אבל הכא לאו בידו הוא ובדעת המגביה הדבר תלוי ויכול הוא לומר לא חשבתי זאת המלה אלא לנתינה ממש ועל דעת נתינה הגבהתיה ולא על דעת זכייה. ואחר כך נמלכתי שלא ליתנה לך וזכיתי בה לעצמי אבל התם בדעת עצמו הדבר תלוי ואם הוא רוצה לזכות מיד הם זוכים לו וניחא להו בזכייה יותר מנתינה משום דלא טריחא מילתא. עד כאן.
ובשיטה כתוב וזה לשונו: ויש להשיב דהתם הוא אומר ליתן לאחרים וכל האומר בלשון תנו בעין יפה הוא אומר לזכות בה מעכשיו בשבילו אבל הכא לזכות לעצמו הוא רוצה והיה לו לפרש. ולפי זה משמע לי דאם אמר הלה אתננה לך דאזכנה בשבילך קאמר ומשהגביה קנה רוכב. עוד נראה לי לומר דאפילו אמר אתננה לאו אזכנה קאמר וכדכתב רבינו תם דבמתנה לא אמרינן תן כזכי ושאני שחרור דהוה ליה כחוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשא לא הוה משחרר ליה. עד כאן.

ולענין פסק הלכה קיימא לן הכא כרבי יוחנן דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. ובתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים קיימא לן דלא קנה דרבי יוחנן גופיה הכי סבירא ליה התם. ולפי תירוצו של הרמב"ן אפילו כשהיה התופס נושה בו בעל חוב חברו לא קנה אבל לפי תירוצו של ר"ת קנה. ומיהו במקום שאינו חב לאחרים דכולי עלמא קנה. וכתב הריא"ף בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסידא לבעל חוב וכו' ככתוב בהר"ן שעל ההלכות פרק קמא דגיטין. וכתב הרשב"א דבמקום פסידא אף מדין השבת אבידה יכול לתפוס וכתב הרא"ה דהני מילי בשעשאו שליח אבל מנפשיה לא. ולא נראה לי כן דזכין לו לאדם שלא מדעתו ושלא בפניו. הר"ן.
וכתב הרמ"ך וזה לשונו: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה בתוך ארבע אמות שלו ואמר לחברו תנה לי ואמר הלה לעצמי זכיתי בה זכה בה כיון דהיאך לא אמר מעיקרא יקנו לי ארבע אמות שלי. אמר לו זכה לי לא מצי היאך למזכי בה לנפשיה. מיהו אי מקמי דאגבהה אמר לא ניחא לי למזכי ביה בדילך אלא לנפשאי אי זכה בה טענתיה טענה דהא אפיק נפשיה משליחותיה וכן נמי היכא דאמר לו תנה לי ונתנה לו לא מצי הדר אמר לעצמי זכיתי בה תחילה ובתורת פקדון נתתיה לך. עד כאן.

מתניתין : ראה את המציאה וכו'. איכא למידק למה לי ראה ליתני נפל לו על המציאה וכי תימא לאשמועינן דבראיה לא קני הא תנא לעיל היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו' ושמע מינה דראיה לא קניא במציאה. ויש לומר דאורחיה דתנא לאשמועינן תדושיה בתרתי או תלתא דוכתי כיון שאינו מאריך אלא מלה אחת. אי נמי אי ממתניתין דלעיל הוה אמינא ראיה גריעא לא קניא משום דהוה רוכב ומקמי דלימטי לא מצי אידך למזכי קמשמע לן דאפילו ראיה מעליא לא קנה. אי נמי דהכא קמשמע לן דאפילו בתרתי לא קני דהיינו ראיה ונפילה.

ובא אחר והחזיק בה זכה בה. קשיא לי אמאי קנה כיון שלא הגביה אלא תפיסה מי קנו בתפיסה הא אמרינן לעיל שאם הגביה ראשה אחד מן הארץ והשני נגרר בארץ לא קנה ואם בא חברו ותפס עמו קנה ויחלוקו. ויש לומר דהכא נמי אם בא אחר והחזיק עמו קנה ויחלוקו והא דקתני זה שהחזיק בה זכה בה לאפוקי הנופל ולא למעוטי אחר. אי נמי אחר שקם הנופל הגביה אותה וזכה בה לגמרי. וליכא לתרוצי דהתם אם היה רוצה להגביה כולה היה יכול וכיון שלא הגביה כולה לא נתכוון לזכות אלא בחציה אבל הכא אפילו היה רוצה להגביה לא היה יכול שהרי האחר נופל עליה דאי מהאי טעמא איפכא מסתברא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי וכו'. מ"ה נר"ו.

גמרא : ארבע אמות של אדם וכו'. ואם תאמר והא אמרינן בפרק ואלו נערות גבי גונב כיס בשבת וכו'. ויש לומר דלא תקנו רבנן ארבע אמות כי אם במציאה ובגט במציאה דלא ליתו לאינצויי ובגט דילמא מעגנה אבל בגניבה לא תיקון רבנן ארבע אמות אבל מכל מקום קשיא דבתוך ארבע אמות מגרשה מתקנת חכמים ומדאורייתא לא הוי גט עד דמטי לרשותה והיכי שרו רבנן אשת איש לעלמא. ויש לומר כיון דתקינו רבנן ארבע אמות שלה הם מדאורייתא דהפקה בית דין הפקר והוי כמו ירושה. תלמיד הר"פ.
הא דאמרינן ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום נראה שדעת הראשונים שאין דיננו אלא במציאה והפקר אבל לא במכר ובמתנה שאין קנין ארבע אמות אלא תקנה משום אינצויי בהפקר ולשון הגמרא משמע דקונות בכל דבר דשוינהו רבנן כחצרו.
ומצאתי במסכת גיטין בירושלמי ריש לקיש בשם אבא כהן בר דלייה אדם זוכה במציאה בתוך ארבע אמות רבי יסא בשם רבי יוחנן זו בגיטין מה שאין כן במתנה. רובה דרבי יוחנן ורובה דריש לקיש. רובה דריש לקיש מה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחר הרי הוא זוכה בתוך ארבע אמות מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר לא כל שכן. רובה דרבי יוחנן מה אם מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחר אינו זוכה בה בתוך ארבע אמות מציאה לא כל שכן. התיב רבי זעירא קומי רבי יסא והא תנינן וכן לענין קידושין וכו' והא תנינן וכן לענין החוב וכו'. זו סוגיא ירושלמית והיא שנויה עוד בפרק ד' דפאה משובשת בנוסחאות ולפי דקדוקה כתבתיה. ומכל מקום נלמוד שאם קונות במציאה קונות במתנה. וכל דהכא והתם אמרי דעת אחרת מקנה אותם שאני ודאמרינן התם בפרק הזורק אמר רבי יוחנן לגיטין אמרו ולא לדבר אחר ההיא לאו לענין ארבע אמות איתמר אלא רבי יוחנן לטעמיה דאמר קרוב לה שנינו ואפילו מאה אמות אבל אארבע אמות ליכא בגמרא דילן מאן דפליג. ועוד צריך עיון הרמב"ן ז"ל.

ואם תאמר אם כן למה הוצרכו חכמים לתקן משיכה ומסירה בסימטא יקנה בארבע אמות. יש לומר דלא אמרו ארבע אמות אלא בשעומד ונתנו לו בתוך ארבע אמותיו הא קדם כלי לא זכו לו לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו של כלי קנוי להם הילכך מוצא זוכה בארבע אמות ובכלי כאחת. הר"ן ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: תקינו ביה רבנן דלא ליתו לאינצויי. ולפום האי טעמא הוה משמע דדוקא במציאה תקינו אבל לא במקח וממכר. אבל בירושלמי פליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש דרבי יוחנן אמר לגיטין ומציאה אמרו ולא למתנה וריש לקיש אמר דהוא הדין למתנה אלמא ריש לקיש דהוא מ~שריה דמימרא הכא סבירא ליה דבין למציאה ובין למקח וממכר וקיימא לן כריש לקיש כיון דבגמרא דילן לא מייתי לה לדרבי יוחנן.
והא דאמרינן הכא דתקון רבנן ארבע אמות כי היכי דלא ליתו לאינצויי היינו משום דעיקר תקנתא במציאה הוא דלא ליתו לאינצויי ותו לא פלוג רבנן ותקון אף במקח וממכר וכדאמרינן בירושלמי חיליה דריש לקיש ומה אם מציאה שאינו זוכה בה מדעת אחרים קנה מתנה שהוא זוכה בה מדעת אחרים לא כל שכן. עד כאן. וכן פסק הרמב"ן ז"ל.

ואם תאמר אם כן למה צריך משיכה ליקנו ליה ארבע אמות ללוקח. ויש לומר דכיון שהכלי קדם שם לזכותו של מוכר אין זה זוכה באותו מקום מדין ארבע אמות וצריך משיכה או הגבהה וכן נראה קצת דעת התוספות שהקשו מהא דאמרינן בכתובות גבי הגונב כיס בשבת וכו' והוינן בה דאפקיה להיכא אי דאפקיה לרשות הרבים איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא כלומר שאין משיכה ברשות הרבים ואמאי הא ארבע אמות קונות לו בכל מקום ואפילו ברשות הרבים כדסברי כולהו אמוראי דלקמן בר מרב אשי וסוגיא דהתם לאו דרב אשי בלחוד היא כדמוכח התם בהדיא. ותירצו דבגניבה דעביד איסורא דכולי עלמא לא תקינו ליה ארבע אמות. ע"כ.
נטל מקצת פאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום פירש הרשב"א ז"ל דמדקתני ברישא אין לו בה כלום ובסיפא מעבירין אותו ממנה משמע דברישא הכי קאמר אין לו בה כלום אפילו באותו מקצת פאה שנטל כבר דקנסינן ליה כדי שלא יהיו רגילין בכך ויבאו לידי קטטה וכענין שאמרו במשנה שלא ילקט במגלות ולא בקרדומות כדי שלא יכו זה את וה. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק כן דקונסים אותו ומעבירים ממנו אפילו מה שנטל אבל בתוספתא פאה לא משמע הכי דתניא התם נטל מקצת פאה וזרק על השאר אין לו בה כלום רבי מאיר אומר קונסים אותו ונוטלין הימנו זו וזו מכלל דלתנא קמא ליכא קנסא כלל. ואפשר שכולה רבי מאיר היא והכי קאמר שרבי מאיר אומר. וכן נראה מדברי הרמב"ם שאם היו חכמים חלוקים עליו לא היה לו לפסוק כרבי מאיר. הר"ן ז"ל.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: נטל מקצת פאה וכו'. אין לו בה כלום ובסיפא קתני מעבירין אותה ממנו. וקשיא לי דעני המהפך בחררה הוא ולא די שחברו אינו נקרא רשע שנוטלה ממנו אלא דקנסינן ליה נמי במה שהגיע לידו כבר וזכה בו. ונראה לתרץ דלא הפסיד מה שכבר הגיע לידו ולישנא דמתניתין לא קשיא דברישא לא שייך למיתני מעבירין אותה הימנו שהרי עדיין אינה ברשותו אבל בסיפא דקתני נפל לו עליה שייך למיתני מעבירין אותה הימנו. עד כאן.

מעבירין אותה ממנו. פירוש עניים אחרים באים ומעבירין אותה הימנו דלאו עני המהפך בחררה הוא שיהא זה נקרא רשע שהרי אף חברו מהפך בה אלא שהוא קדם ונפל לו עליה. אבל רבינו תם ז"ל אומר שאפילו היה חברו מהפך בה אינו נקרא רשע שלא אמרו נקרא רשע אלא במקח וממכר דעלה איתמר בפרק האומר בקידושין לפי שכיון שיש בידו מעות וכו' ככתוב בתוספות והיינו טעמא נמי דבמכר שייך דינא דבר מצרא ולא במתנה. הר"ן ז"ל.

ואם תאמר מאי שנא דהכא גבי פאה מעבירין אותו מהמנקף דהניזקין דיש בהן גזל. ויש לומר דהתם טרח טפי. ואם תאמר מאי שנא הכי והתם מהבטה בהפקר דקני לגמרי כדאמרינן בהבית והעליה. ויש לומר במהפך בתבן וקש ושומרי ספיחין טרחי טפי מבמנקף ולכך קני התם לגמרי לכולי עלמא לחד לישנא ולחד לישנא דקאמר לכולי עלמא הבטה בהפקר לא קני יש לומר דגרע טפי מבמנקף. וללישנא דקאמר דלרבנן קני ולרבי יוסי לא קני יש לומר דלרבנן עדיף טפי ולרבי יוסי גרע טפי אי נמי לרבנן קני משום דרכי שלום כמו בהניזקין אי נמי בהבית והעליה דיחויא בעלמא נינהו כלומר דליכא למיפשט מהתם ולמאי דהוה בעי למימר מעיקרא לימא דהבטה בהפקר תנאי היא הוה מצי למימר וליטעמיך היכי מצית למימר דלרבי יוסי לא קני והא רבי יוסי אית ליה בהמנקף דהוי גזל גמור. (חסר כמו ג' שורות). גליון תוספות.
וכתוב בתוספות חיצוניות וזה לשונו: מעבירין אותה הימנו. תימה היאך מעבירין אותה הימנו הא לא הויא אלא היפוך בעלמא וקיימא לן עני המהפך בחררה וכו'. ויש לומר דלא אמרינן נקרא רשע אלא היכא דטרח והפך כעני זה שהפך בבעל הבית ואמר לו שיתן לו חררה מעיסתו אבל הכא לא הוי כעני המהפך. עוד יש לומר דלא קרינן מהפך אלא כעין שכירות אבל במציאה או בהפקר דאי טרח לא משכח מציאה לא הוי כעני המהפך. וקשה דאמרינן בבבא בתרא מרחיקין מצודת הדג מן הדג מלא ריצת הדג דהוי כעין מציאה. ויש לומר דהכי קאמר מרחיקין מצודת הדג מן הדג רצה לומר מן הדג מת. ורבינו מאיר בר אביגדור אומר דלא דמי כלל לעני המהפך בחררה דהכא שהולכין יחד משום שקדם זה ותפס קרינא ליה מהפך בחררה. עד כאן.
כיון דנפיל גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בארבע אמות לא ניחא ליה איכא מאן דאמר דדוקא בקנייה דרבנן אמרינן הכי משום דכיון דלא קני אלא מתקנת חכמים הוה ליה כאומר אי אפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אף על גב דגלי אדעתיה קנה. אבל הרשב"א כתב דהוא הדין בקניות דאורייתא חדא דאינו קונה בעל כרחו ועוד דגרסינן ביבמות פרק רבן גמליאל עשאוה כעודר בנכסי הגר כסבר דשלו הן דלא קני. אבל הרא"ה חולק בדבר אפילו בקניות דרבנן ואמר כיון דרב פפא פריק תיובתיה דרבי חייא בר יוסף בפירוקא אחרינא שבקינן הך סברא דלא ניחא ליה דליקני לגמרי ואינו מחוור בעיני דכיון דפירוקא קמא פירוקא דגמרא הוא לית לן למדחייה מקמי פירוקא דרב פפא דלא שבקית לישנא דגמרא ותפסת לישנא דחד אמורא וכן דרך הגאונים ז"ל לפסוק כלישנא דגמרא וכבר כתבתי כיוצא בזה בשבועות ובעבודה זרה. הר"ן.
ולי הכותב נראה לומר שאפשר לחלק בין בלישנא דגמרא קודם למאמר האמורא ובין בשבא אחריו דכיון דסדרו לנו חכמי התלמוד תירוצא דאמורא בתר תירוצייהו יש לומר דסברי כוותיה וכדקיימא לן הלכה כלישנא בתרא. הר"ש די וידאש.

מצינו בכל הנוסחאות כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ורש"י גריס בעלמא ופירש כגון בסימטא שהוא רשות לכל. ורבינו הגדול כתב דבשדה דעלמא אי נמי בסימטא אי נמי בצידי רשות הרבים קנה אבל לא ברשות היחיד ולא ברשות חברו ואיני יודע מהו שדה דעלמא אם שדה הפקר הוא באמצע בקעה ואינו נקרא סימטא או שדה שאינה של שניהם כגון בימות החמה שיש לכל רשות ליכנס בשבילי השדות ובשדה שאינה משתמרת לבעלים אבל בשדה שאין להם רשות ליכנס שם או שהיא משתמרת לבעלים ודאי שלא קנה בה אפילו מציאה שאינה של בעל השדה ואפשר שהכל בכלל שדה חברו ואין פירושו לקנות מבעל שדה דומיא דפאה אלא אפילו לקנות מעלמא בשדה המשתמרת לבעלים אינו קונה והרב רבי משה הספרדי ז"ל כך פירש: שדה שאין לה בעלים אבל בשדה חברו אינם קונות לו ומשמע אפילו אינה משתמרת לבעלים. הרמב"ן.

וזה לשון הריטב"א: גירסת רש"י כי תקינו רבנן בעלמא וכו'. ופירש רש"י כי תקינו ליה רבנן בעלמא כגון בסימטא וכו'. ויש גורסים כי תקינו רבנן בשדה דעלמא. ותמיהא מילתא מה לי שדה דאיניש דעלמא מה לי שדה זו תרווייהו שדה שיש לו בעלים. ויש לפרש דשדה דעלמא פירושו שדה דכולי עלמא כלומר שיש בה רשות לכל דהיינו שדה של רבים שבבקעה וכן כתב הרמב"ם שדה שאין לה בעלים ומורי הרב פירש בזה פירוש אחר והוא כתוב בחדושין הארוכין שלי שהגיעו שם מכתב ידו ולא נתחוור לי. עד כאן.
ולגירסת רש"י קשיא לי בסימטא או בצידי רשות הרבים ניחא אבל ברשות הרבים אמאי תקינו ליה והרי יש עמו כמה שותפין כדאמרינן לקמן. ויש לומר כיון שקדם וישב זכה בארבע אמות דתקינו ליה ושוב אין אחרים שותפין עמו. ומיהו יש גירסאות הכי כי תקינו רבנן בשדה דעלמא וכו' פירוש שדה דעלמא היינו בקעה כרמלית או סימטא או צידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים עצמה לא תקינו ליה ורש"י קיים גירסת ספרו. מורנו הרב נר"ו.
ולענין פסק הלכה כתב הר"ר יהונתן וזה לשונו: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום כלומר אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתפוס כלומר אם חברו חוץ לארבע אמות של מציאה כיון שזה קדם בתוך ארבע אמות של מציאה ובלבד שיאמר יקנו לי ארבע אמות דידי דאי לא אמר לא קני והכי מוכח בגמרא דלא עדיפא ארבע אמות מחצר שאינה משתמרת שאף על גב שעומד בצדה לא קני עד שיאמר תזכה לי שדי כדקתני במתניתין ואמר זכתה לי שדי. עד כאן. עיין בתוספות על משנת ראה אותם רצים דיבור המתחיל זכתה לו וכו'.
אבל הרמ"ך ז"ל כתב וזה לשונו: מסוגיא דשמעתא דשקלא וטריא דילה משמע דכיון דתקינו רבנן דליקנו ארבע אמות לאדם אף על גב דלא לימא ליקנו לי נמי קנו לו ובנפל לו על המציאה הוא דצריך דנימא ליקנו לי אמותי ואי לא אמר לא יקנו משום דגלי אדעתיה דבנפילה ניחא ליה למיקני אבל לא בארבע אמות אבל אי לא נפל על המציאה לא צריך. עד כאן.

בפרש"י בד"ה סיפא דלא אפשר כו' דגלי דעתיה כשנתנו לו דאדעתיה דהאי אגבהה כו' עכ"ל לכאורה פירושו תמוה דמה מועיל לו דמתחלה אדעתא דהאי אגבהה כיון דלפום סברא דהשתא המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ומצי הוא לזכות בו קודם הנתינה כמו שהוא אומר זכיתי בה קודם שנתתיה לך גם מי הכריחו לזה דהא איכא לפרושי בפשיטות כפרש"י במתניתין דאי נמי קנייה קמא כו' הא יהבה ניהליה במתנה ונראה לפרש דאדעתא דהאי אגבהה דקאמר אין רצונו לקנותו לו דהא לא קנה לו אלא דר"ל אדעתא דהאי אגבהה ליתן לו במתנה ומסתמא אדעתא דהכי נתנו לו בתורת מתנה ולא בתורת פקדון ואי לאו דמתחלה אדעתא דהכי אגבהה ליתן לזה לא היה לנו לומר שנתנו לזה במתנה אלא שנתנו בידו בתורת פקדון כיון דמתחלה אדעתא דידיה אגבהה מסתמא אדעתא דהכי נתנו בידו שיהיה שלו ולא נתנו לו במתנה ודו"ק:

רש"י ד"ה סיפא דלא אפשר בלא תחלה וכו' לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה וכו'. לפי מאי דכתב רש"י לעיל במתניתין כיון דיהביה ליה קנייה ממה נפשך וכו' לא היה צריך רש"י לטעמא דגלי דעתיה וכו' וצריך לומר דרש"י נקט הכא החלוקה השנית דכתכ לעיל ואי לא הויא דקמא וכו' הויא ליה הפקר עד דמטיה לידיה דהאי וקנייה האי וכו' והא דכתב נמי הכא דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה אגבה' ר"ל נמי כיון דגלי אדעתיה דלא נתכוין לזכות בה הוא עצמו הוי הפקר עד דמטי לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידי' דקמא לשם קניה דחלוקה זו נראה לו לרש"י לעיקר וק"ל:

גמ' בכ"מ מ"ט תקינו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מדקתני סיפא כו' ואי כו' הד"א:

גמרא מתיב ר' חייא בר יוסף פאה כו'. ברמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות מתנות עניים כתב עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר או שנפל עליו או שפירש טליתו עליו קונסין אותו ומעבירין אותו הימנו ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו ונותנין לעני אחר ע"כ. הכי משמע ליה לשון דאין לו בה כלום ולישנא דמעבירין אותו ולא קתני ובא אחר והחזיק בו כמתניתין דהכא ע"כ דאין מניחין לו לטול [אע"ג דעדיין לא זכה בו אחר אין מניחין לו] והא דחלקן לב' בבות דבנטל מקצת פאה שייך לומר לישנא דאין לו בה כלום אף מה שנטל ובנפל ופירש טליתו אפשר שלא נטל עדיין נקיט מעבירין אותו כו' ואזדא ליה משמעות התוי"ט שם [דדעתו מדמחלק ע"כ דבסיפא אם נטל אין קונסין אותו רק שלא זכה בנפילה זאת] והגמרא הכא מקשה שפיר מנפל עליו כו' [אף דלדעת הרמב"ם אפילו אם נטל דודאי זכה בו קונסין אותו מ"מ אי זכה בד' אמות מקשה שפיר מנפל] כדמשמע מתירוצא דבנפילה כו' דבשלמא ברישא אפשר דעומד רחוק ממנו כדמשמע זרק כו' כיון שזריקה לאו קנין הוא ובמה שמכסה הפאה המחובר בפאה שלו ודאי דאין זה קנין וא"כ שלא כהוגן עשה לגזול מהעניים שלא יוכלו לראותו לקחותן קנסינן ליה אף במה שנטל בידו וזרק אף דקנה אבל בסיפא אי אמרת בשלמא דד' אמות לא הוי קנין א"כ עשה שלא כהוגן לגזול מהעניים שלא יוכלו לקחותן כיון שנפל עליו ועדיין ברשותם קאי מש"ה קנסינן ליה ומעבירין אותו הימנו אבל אי הוי קנין א"כ כהוגן עשה ששלו הוא ומשני דלא אמר אקני ודאי אי אמר אקני לא קנסינן ליה ופריך כי לא אמר כו' כן נ"ל פשוט לישב דברי הרמב"ם ולפי שראיתי שאחד מן המחברים הניח זה בספרו בתימה על הרמב"ם כתבתיו (ר):

ברש"י בד"ה סיפא דלא אפשר כו' דגלי אדעתיה כשנתנו לו דאדעתא דהאי אגבהה. גריר בלישניה שכתב בסמוך למ"ד מגביה מציאה לחבירו קנה אבל למ"ד דקיימינן ביה דלא קנה לא באה (ש) דאדעתא דהאי אגבהה רק ממ"נ כמ"ש לעיל במתני' ואפשר לומר דאי לאו דגלי אדעתיה לא הוי אמרינן מתנה יהיב ליה דדלמא בתורת פקדון נתנו לו וכ"כ מוהר"ש:

ברש"י בד"ה לא קנה כו' מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס. ולפי"ז צ"ל הא דמקשה מפועל דלא הוי שליח ומ"ש רישא ומ"ש סיפא [דכיון דלא עשאו שליח אף בשכרו למלאכה סתם אמאי קני טפי מרישא] וכן משנתנו דאמר לו תנה לי דהוי נמי כשליח [ומאי פריך למ"ד קנה חבירו אף למ"ד לא קנה בשליח מודה] ויש לחלק וק"ל:

בתוס' בד"ה יכול לחזור כו' אפילו אם נתיקרו כו'. לשונות ארוכות קצת [דידו על העליונה הוא לענין נתיקר]:

רש"י ד"ה נכש. פעולת ניכוש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וא"ת משנתינו. ואע"פ שהגביה לצורך חבירו כו' עד סה"ד. נ"ל דר"ל דאע"פ שאמר בפירוש בשעה שהגביה שמגביהו לצורך חבירו יכול אח"כ לחזור בו כיון דחבירו גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיזכה בשבילו ודומה למאי דאמרינן לקמן כיון דנפל גלי אדעתיה כו' בד"א לנ"ל דנקני ובדלא אמר הרוכב כלום והשני הגביה מעצמו לצורך הרוכב אע"פ שלא אמר בפירוש בשעת הגבהה זכה הרוכב והמגביה א"י לחזור בו (ולכ"ז כוון הטור בסי' רס"ט) וזהו דפריך ר"נ לעולא מעיקרא ממשנתינו מפני שהם אינם מחלקים לגרע כחו משום דאמר תנה וזה דלא כהסמ"ע ודלא כהתוי"ט ודלא כהש"ך שם בסק"ה עיין בהם:

תד"ה תופס. מה שפרש"י כו' א"נ דבפ' הכותב כו'. עמש"כ לקמן (ר"ד יא) ליישב פרש"י על נכון בס"ד:

ומה שהקשה רבא מפועל לתירוצא דר"פ לקמן (יב ב) ששכרו ללקט מציאות לא מקשה מידי דהוה שליח גמור ולא אקשי אלא לתירוצא דידי' שם:

תד"ה כי. דדוקא ע"ע שאין יכול לחזור בו. ולכאורה תמוה דהא יוצא בגרעון כסף בע"כ של אדון ועי' במרדכי פרק האומנין דיליף דפועל יכול לחזור אף שמשך כלי אומנתו מעבד שמגרע פדיונו ודוחק לומר דע"ע א"ח אלא אם עבד קצת דכ"מ לשון גרעון משא"כ פועל דחוזר אף אם עדיין לא התחיל במלאכה ואולי דכוונתם דאם הוקרו עבדים ידו ש"ע עה"ת משא"כ בפועל כמ"ש בדבור דלעיל והא דאמרינן בקדושין (כ ב) נתרבה כספו מכסף מקנתו היינו דוקא שהוא השביח וכלישנא דברייתא לעיל שם ודלא כפרש"י שם שנתייקרה הפעולה וכן לשון הרמב"ם והבריא והוסיפו דמיו אבל לא הוקרו עבדים כיוצא בו שהי' בעת מקנתו ולכאורה מוכרח הוא דאלת"כ מאי קמ"ל רב וכי גרע מעבד והיכא פליג ר"ד ויש לדחות דפועל גרע דאין לו לעבוד רק זמן מועט:

גמרא מותיב ריב"א נזיקין. רש"י פי' סדר נזיקין וקשה דהראשון פרט שם המסכת והוא לא זכר רק שם הסדר ול"נ דנזיקין הוא שם הסדר וגם שם המסכת הכוללת ג' הבבות דכולהו חדא מסכת וכמו דבסדר טהרות יש ג"כ מסכת בשם זה (עיין תוי"ט בריש טהרות מש"כ בשם הרמב"ם בזה) וכן פרש"י גופי' בע"ז (ז) ושם מוכרח לפרש כן וכ"פ בברכות (כ) ועי' בערוך ערך זק הה' ובויק"ר פי"ט נזיקין למ"ד פרקים כלים למ"ד פרקים ע"ש:

פּוֹעֵל יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ אֲפִלּוּ בַּחֲצִי הַיּוֹם דִּכְתִיב: (ויקרא כה, נה) "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים", עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים. פירוש הכי קאמר 'כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל' ולכן אפילו אם יהיו עבדים לאחרים לא יחול עליהם דין עבדות יען כִּי עֲבָדַי הֵם.

גמ' כיון דנפל גלי דעתיה. עיין נדרים ל"ד ע"ב בר"ן ד"ה אמר רבא:

תד"ה איתבי' רבא, אע"ג דלעיל דחי וכו'. לענ"ד נראה עפ"י מה שכתב הרא"ש עיי"ש, די"ל דרבא דדחי לעיל הראיה. וס"ל דמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, היינו בלא עשאו שליח דוקא, אבל בעשאו שליח מהני וקשה מפועל, ולזה פריך רק לר"נ מדקאמר הא מציאה דהכל עניים אצלה, ומביא ראיה ממתני' דמיירי באומר תנה לי מכח דס"ל דאף בעשאו שליח לא מהני וק"ל.

תד"ה יכול לחזור בו, וא"ת ומאי קמ"ל וכו'.
קשה לי טובא לפי קושייתם האיך מצאו ידיהם ורגליהם באותו סוגיא גופא דהאומני' דפרכי' ומי אמר רב הכי, והאמר רב פועל יכול לחזור, ומאי פריך אדרבא הא רבי דוסא סבר דיכול לחזור רק דידו על התחתונה.
ובעיקר קושית תוס' נלענ"ד דרב קמ"ל דאפי' בקנין יכול לחזור, וכמו שמסיק הש"כ לדינא (בסי' שלג ס"ק יד) דלא כהריטב"א עיי"ש, ומש"ה בלא רב לא הוי קשה אברייתא דמציאת פועל, די"ל דמיירי בקנין, ובסוגיא דפ' האומני' מקשה הש"ס כיון דאפי' קנין לא מהני, והתורה הקפידה שא"י לשעבד עצמו ממילא אם חוזר אין ראוי לקונסו לומר דידו על התחתונה, וק"ל:

גמרא כיון דנפל עלי' גלי דעתי' וכו'. לכאורה יש להקשות אמאי קתני במתני' בא אחר והחזיק ואמאי לא קתני ובא אחר לתוך ד"א, וכיון דראשון לא ניחא ליה דלקני ליה ד"א ואין לו זכות בהם ממילא הם קנויים לשני שבא לשם.
ולפמ"ש תוס' בקידושין לחד שינוי' דהוה מהפך בחררה והוי רשע אלא דבדיעבד זכה, י"ל דכיון דעביד איסורא לא תקינו רבנן ומ"מ עביד איסור, ע' בש"ע חו"מ (סי' רלה) בהגה, אבל לפמ"ש תוס' כאן דבמצא ליכא דין מהפך בחררה קשה, ואולי אף דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בקנין ד"א, מ"מ דלענין זה ניחא ליה דלא למקני אחר:

בפרש"י בד"ה מתני' רבנן היא ואשמעינן רישא וכו' וסיפא אשמעינן עכ"ל. האי רישא דנקט היינו סיפא דמתניתין דלעיל דקתני בזמן שהן מודים ודייקינן לעיל דקנה משום מגו דזכי לנפשיה וסיפא דנקט היינו רישא דמתניתין דהכא האי בבא דקיימינן עליה דקאמר תנה לי ואמר אני זכיתי בה:

בד"ה מדקתני סיפא ואי תחילה דסיפא לאו משעת הגבהה קאמר וכו' עכ"ל. ומה שהוצרך לפ' כן היינו משום דלישנא דגמרא הכי דייק דאל"כ היכי קאמר פשיטא אע"ג דלא אמר תחלה וכו' ומאי קושיא דלמא הא דנקיט בסיפא תחלה היינו דקמ"ל דאע"ג דקאמר שזכה בה תחלה קודם שהגביהו מאי דלא הוי שמעינן אי לא הוי נקט בהדיא לכך פרש"י דבאמת סברת התרצן כן הוא דממילא אי איירי תחלה דסיפא משעת הגבהה ע"כ איירי רישא נמי בשעת הגבהה דרישא וסיפא בחד גוונא משמע ליה ואין ביניהם אלא דרישא אמר קודם שנתנה וסיפא אחר שנתנה אלא דע"ז גופא הוצרך התרצן להביא ראיה דסיפא איירי בשעת הגבהה דלא תימא רישא וסיפא אחר הגבהה איירי והיינו כפרש"י ועיין עוד מזה בסמוך וק"ל:

בד"ה סיפא דלא אפשר וכו' קודם שנתתיה לך עכ"ל. ויש לתמוה אמאי לא מפ' בפשיטות דתחלה דסיפא לר"נ נמי היינו שהגביה תחילה לצורך עצמו ורישא רבותא קמ"ל דאפילו לא אמר תחלה קני וסיפא רבותא קמ"ל דאפי' אמר שהגביה תחלה לצורך עצמו אפ"ה לא מהני ואפשר דלישנא דגמרא הכי דייק מדקאמר תנא סיפא לגלויי רישא משמע דבסיפא גופא ליכא רבותא והיינו משום דכיון שכבר נתנה מתחת ידו פשיטא דלא מהימן בשום ענין וכל עיקרא דסיפא לא נקט אלא משום רישא וא"כ דבסיפא ליכא רבותא ניחא ליה למנקט סיפא דומיא דרישא ממש ומשום הכי מפרש תחילה קודם שנתנה וק"ל:

בא"ד דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה עכ"ל. כל המפרשים תמהו פה אחד על רש"י מה ראה על ככה לפרש כן אחר שכבר פרש"י בעצמו במשנתינו דקני' ממ"נ אי מתורת מתנה או מתורת הפקר וע"ק מ"ש דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ומה בכך שהרי יכול לחזור בו כיון דאליבא דמ"ד לא קנה חבירו קיימינן ע"ש במהרש"א ומהר"ם. ולענ"ד נראין דברי רש"י נכונים משום דהכא אליבא דר"נ קיימינן ורש"י לשיטתו שכתב בפרק משילין דלר"נ דאמר לא קני חבירו מכ"ש דמגביה גופא נמי לא קני והוי כהפקר והטעם דאע"ג דלפי הדין לא קנה חבירו מ"מ אנן סהדי שזה הגביה מעיקרא אדעתיה דחבריה ולא אדעתא דנפשיה וסופו מוכיח על תחלתו שנתנה לחבירו מחמת שהיה סובר דהדין הוא דקנה חבירו אבל כשעדיין הוא ביד המגביה ודאי ר"נ גופא מודה דקנה המגביה כסתם מתניתין דהכא שאם אמר אני זכיתי בה זכה בה כשעודנה בידו ואע"ג דרש"י מפרש אליבא דר"נ דאני זכיתי בה דרישא היינו שרוצה לזכות בה עכשיו היינו לרבותא דאפילו שהוא מודה שהגביה לצורך חבירו אפ"ה יכול לחזור בו כיון דס"ל לא קנה חבירו אבל מ"מ משמע דכ"ש אם אמר שהגביה תחלה לצורך עצמו דזכה בו ונאמן בכך זהו פשוט כדמשמע להדיא מלשון רש"י בשמעתין בכמה דוכתי ועוד דמהיכא תיתי לא יהא נאמן כשעודנו בידו ועינינו רואות שרוצה לקנות בה וממילא קנויה ועומדת אצלו ואם כן כשאמר שקנאה משעת הגבהה נמי נאמן א"כ מכל זה מוכח דכל עיקרא דמלתא דר"נ בפ' משילין דלא קנה המגביה היינו נמי לאחר שיצאה מידו וקמ"ל דלא אמרינן דמסתמא הוי קאי ברשות המגביה למפרע קודם הנתינה ואם כן הנתינה היה מתנה בטעות שהיה סובר שמשעת הגבהה זכה חבירו וקאמר ר"נ דלא אמרינן הכי אלא מסתמא הגביה אדעתיה דחבריה ואם כן לא נתכוון לקנותו בעודנו בידו וכיון דלא נתכוון לא קנה והוי כהפקר וקנה חבירו במשיכה וע"ז פליג התם ר"ש וס"ל דמסתמא קנה המגביה וכשנתנה לחבירו זכה הלה מדין מתנה כ"ז מבואר שם היטב בלשון רש"י כמו שהעתיקו שם התוספ' וא"כ הן הן דברי רש"י כאן אליבא דר"נ דמוקי לסיפא דמתני' כשאמר אני זכיתי קודם שנתתיה לך והיינו בין אם אמר שנתכוון לקנות קודם שנתן בין אמר דממילא זכה בה קודם הנתינה כיון דלא קנה חבירו וזה שלא כתב רש"י שאומר שנתכוון לקנות קודם שנתנה כמ"ש בד"ה מדקתני סיפא משום דכאן א"צ לזה כדכתיבנא ועל שני החילוקים אין בדבריו כלום ומסיק רש"י הטעם כפי שיטתו בפרק משילין והיינו דכיון שנתנה לו גלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ואם כן משעת הגבהה ודאי לא קנה כיון דנתכוין אדעתיה דחבריה וכן אח"כ לא נתכוון לקנותו וכ"ז איגלאי דעתיה למפרע כיון שנתנו לבסוף לחבירו ע"כ משום שהיה סובר שקנאה חבירו בהגבהה דיליה אלא דעכשיו רוצה לחזור בו ולומר שהנתינה היתה בטעות ובזה פשיטא דאין בדבריו כלום דכיון שלא נתכוין לזכות ממילא לא היתה קנייה כלל לשיטת ר"נ בפ"ק משילין וא"כ לפ"ז עלו דברי רש"י כהוגן דלא שייך כאן טעמא דקנה חבירו מחמת מתנה דאליבא דר"נ דקיימינן הכא לא שייך שום מתנה כיון דהמגביה לא קנה ומ"ש רש"י במתני' דקני' ממ"נ אי משום מתנה או משום הפקר כוונתו ג"כ לפלוגתא דר"נ ור"ש כמבואר מלשונו בפי' המשנה וא"כ קאמר דלר"ש דקנה המגביה קנה חבירו מדין מתנה ולר"נ דלא קנה המגביה כיון שלא נתכוון קנה חבירו מדין הפקר אלא דהיא גופא תקשה אמאי אמרינן דהוי הפקר ולמה לא יהא המגביה נאמן שזכה בה מתחילה בשעת הגבהה או אח"כ לכך כתב דמשנתנה לו גלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכדכתיבנא ואין להאריך יותר והמעיין היטב יראה שנתיישבו בזה כמה דקדוקים בלשון רש"י בשמעתין ועיין בלשון רש"י בפ' משילין ובתוס' שם ותראה שדברים נכונים וברורים בס"ד ודו"ק:

שם בגמרא מ"ט הוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וכו' וזה יתכן לשיטת רש"י בפ' משילין דלר"נ דאמר לא קני חבירו כ"ש דמגביה נמי לא קנה והוי כהפקר ואי תפסו איניש דעלמא קודם שמתכוון המגביה לקנות בעצמו זכה א"כ יהיב שפיר טעמא משום דהוי חב לאחרים אבל אם נאמר דלמ"ד לא קני חבירו קני המגביה לנפשיה א"כ מה טעם יהיב לזה דהוי חב לאחרים ומאי איכפת לאחרים אם יקנה המגביה או חבירו ובאמת נראה בלא"ה דאדרבא החולקים על שיטת רש"י סברי דכ"ע מודו דמגביה ודאי לא קנה וכ"נ להדיא מלשון תוספות פרק משילין ע"ש:

בתוספות בד"ה תופס לב"ח וכו' מה שפרש"י וכו' אין נראה וכו' עכ"ל ויש להקשות אמאי לא מייתי ראיה לדבריהם ממשנתינו דאמר תנה לי וא"כ עשאו שליח ואפ"ה קאמר ר"נ דיכול המגביה לחזור בו אח"כ משום דלא קנה חבירו מטעמא דתופס לב"ח אלא די"ל דבמתני' לא הוי כשליח כיון דא"ל תנה לי ולא אמר זכה לי וא"כ יש ליישב ג"כ קושיית התוספות אליבא דרש"י דהתם נמי בעובדא דיימר בר חשו ע"כ לא היה שליח לקנות מדין זכיה שלא היה צריך לזכות כיון שתפסו בחובו ולגבי ב"ח אחריני לא אסיק אדעתיה אלא הא דקא"ל לשליח תפסה היינו תפיסה שאינה בדרך קניה אלא שתהא תחת ידו להביאה לו אבל עיקר כוונת רש"י היכא שעשאו שליח לזכות במידי דשייך זכיה דא"כ ה"ל יד שליח כיד בעלים לגמרי ויליף לה מפועל דבסמוך דמ"ש פועל ומ"ש שליח ועוד נראה ראיה לרש"י מדקאמר ר"י בסמוך דבזכה לי קנה אע"ג דאית ליה בפ"ק דגיטין דתופס לב"ח לא קנה ותי' תוספ' אפשר דלא משמע לרש"י ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ה שמיישב לשון רש"י בע"א לחלק בין שליח בחנם או בשכר ע"ש:

בגמרא וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. אבל בזכה לי אפי' אם אמר שהגביה תחילה לצורך עצמו אפ"ה לא זכה וכן הסכמת הפוסקים וכתב ה"ה הטעם דכיון שא"ל זכה לי וזה שותק הוי שתיקתו כהודאה וע"ש בח"מ סי' רס"ט בסמ"ע ובש"ך ובתי"ט כאן ולפי מסקנתו דלר"י נמי לא מיתוקמא מתני' אלא בדקאמר תחילה ע"ש:

בתוספות בד"ה מעבירין וכו' ואע"ג דעני המהפך כו' אבל במציאה או בהפקר כו' עכ"ל. ורבים חולקין דאפי' במציאה והפקר נמי שייך עני המהפך בחררה אבל הכא בפיאה לא שייך כלל עני המהפך בחררה דכולהו עניים יושבין ומשמרין אימתי מניח בע"ה פאה וא"כ אינהו נמי דעתייהו עלייהו ומהפכין בה אלא שזה נהג מנהג רמאות ונפל עליה הלכך מעבירין אותו הימנו עיין בחו"מ סי' רל"ו:

רש"י אלא לאו הא קמ"ל כו' אני הגבהתי' תחילה לצרכי כו' לא"כ דגלי דעתי' כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבה כו'. והקשו המפרשים דרש"י סותר דלעיל פי' משום ממ"נ. ולמ"ש לעיל לא קשה דלמאי דקיימינן דמגביה לחבירו קני חבירו ותן כזכי ממילא לא שייך ממ"נ כיון דהלה היה סבור שהגבי' בשבילו וזכה הוי כעודר בנכסי גר וסבור דשלו דכשנתן לו אח"כ לא נתכוין לקנות דסבור ששלו כבר משהגביה בשבילו. וכיון שהגביה באמת לעצמו. אף אי כוונתו בנתינה למתנה מ"מ להרבה פ' גם בדעת אחרת מקנה צריך כוונה לקנות. ואם היה נאמן שמתחלה לצרכו לא שייך כנ"ל והוצרך רש"י לומר רק דאינו נאמן ומטעם הודאה שלא היה נותן לו אם לעצמו הגביה וגלי דלחבירו הגביה וזכה כנ"ל. משא"כ לעיל למ"ד מ"מ לחבירו לא קנה חבירו פי' רש"י שפיר ממ"נ דל"א כלל תן זכי דלא תלינן בטעות ואמרינן שיודעין דממ"ל לא קני חבירו וכוונתו תן וממילא כשנתנה נתכוין לקנות ופי' שפיר דעקרא מידא דקמא לשם קני' ע"ש. רק על מ"ש רש"י גם לגלויי רישא למ"ד ממ"ל לא קני חבירו ג"כ כנ"ל. סיפא דל"א בלא תחלה אמר אני זכיתי בה תחילה קודם שנתתיו לך וא"כ דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה ע"ש זה קשה למה לא משום ממה נפשך:

שם רש"י הוי תופס כו' מאיליו כו' ובא לקדם כו' שלא יתפוס כו' ונמצא חב כו' כל האריכות איננו מובן למה. ואח"כ לא קנה פי' דלאו כ"כ להיות קופץ מאיליו וחב לא לו מאחר שלא עשאו הנושה שליח לתפוס. ותמהו תוס' דמעובדא דיב"ח דא"ל זיל תפסה ואמר עלה תופס לב"ח כו' וכאן כ' תוס' משמע ע"ש שאין אצלם ראיה גמורה. והנה למ"ש רש"י שם אנן מחריפותא דנהרא שהשליח היה מוליכו ומשם תפסוהו דהוי כר"ה וא"כ השליח עצמו תפסה מרשות יתומים סמטא וכה"ג ולא הועיל כלום גם לר"ט אם כן מצד השליחות לא הועיל כלל. רק אחר שהוליכה בחריפותא דנהרא אז יוכל לתפוס בשביל מי יימר והוי תופס בלי שליחות ולא קני כנ"ל. ואפילו היה עושהו שליח על אחר שיוליכנו לר"ה ויזכה בשבילו ג"כ לא היה מהני דמה דלא מצי למעבד השתא לא משוי שליח אף שבידו כמ"ש תוס' פ"ק דנזיר:

גם י"ל אם שייך לא תבא כו' ביורשים א"כ תפיסה מרשותם על חוב בלאו ואין שליח לדבר עבירה. או י"ל דמשמע שם דלא ידע מקודם השליח דחייב לרפות"ה ואם כן במה שאמר זיל תפסה אין הוכחה שיהי' בתורת שליחות יותר מזכי' עבורו דבקדושין וגיטין דצריך שליחות ניכר כשעושה הדבר שעושה בשליחותו. משא"כ בזה דמהני התפיסה בלא שליחות אם כן כשהי' סבור דאינו חב לאחרים תפסו רק בתורת זכי' ושוב כשחב לא מהני וגם אמירת זיל תפסה הוא כאומר תנה ולא אמר זכי. ודוקא שיאמר בפירוש שעושהו שליח לזכות עבורו דתפיסה הוא רק שלא יקדים אחר ועוד דהא מיתומים צריך שבועה ואין לו זכות כלל לתפוס קודם שנשבע דהוי רק גורם לממון וכדאמר ר"ע ורק שיהיה בידו וישבע. אבל השתא לא שייך זכייה ושליחות. ועוד כיון דמשמע דאין השליח רשאי לתפוס בחב לאחרים ולהפסיד אחרים שהיה הדין חולקין. ונהי דאי תפיס מהני אבל אפשר דחיוב בד"ש כמו כופף קמה כו' ושוי' טמון [בריש פ' הכונס] אף דגרם רק לפטור ע"כ דין א"כ כשלא ידע שליח שחב לאחרים הוי בטעות ודוקא כשידע ונעשה שליח כנ"ל. [ועיין בפוסקים בענין שליח לדבר עבירה בשוגג וי"ל כנ"ל]:

מתני' רבנן היא. ואשמועינן רישא דהיכא דזכי ביה איהו אמרינן מגו וסיפא אשמועינן דהיכא דלא זכי ביה איהו מגו דאי בעי זכי לא אמרי': הא. מתני' דהכא מני: דאמר תחילה. האי אני זכיתי בה דקאמר תחילה קאמר ליה מתחילה הגבהתיה לצורכי ולא לצרכך ולעולם המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דומיא דמעני לעני: הכי נמי מסתברא. דזכיתי תחילה משעת הגבהה קאמר מתני': מדקתני סיפא כו'. ואי תחילה דסיפא לאו משעת הגבהה קאמר אלא אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך נתכוונתי לזכות בה: למה לי. למיתנא בה תחילה פשיטא דאפילו לא אמר תחילה בפירוש מסתמא תחילה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינה בידו: אלא לאו הא קמ''ל. דרישא דמתני' דקתני זכה בה בדאמר תחילה ואשמועינן סיפא דאם משנתנה לו טען לו אותה טענה ואמר אני הגבהתיה מתחילה לצורכי לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה: ואידך. רב נחמן אמר לך דתנא סיפא תחילה: לגלויי רישא. למימר דוקא קתני מדסיפא תחילה קתני ורישא לא תנא דוקא הוא: סיפא. דלא אפשר בלא תחילה אמר אני זכיתי תחילה קודם שנתתיה לך לא אמר כלום דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי אגבהה ורישא דלא אמר תחילה ואפ''ה זכה בה: הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. כאדם הבא מאליו ותופס ממון חבירו בשביל חוב שיש לאחר עליו ובא לקדם עד שלא יתפסנו בעל חוב אחר ונמצא תופס זה חב בתפיסתו זאת את הנושים האחרים: חב לאחרים. מפסיד את האחרים כמו אין חבין לאדם (כתובות דף יא.): לא קנה. כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות קופץ מאליו וחב לאלו מאחר שלא עשאו אותו הנושה שליח לתפוס: נכש עמי היום. דלא נשכר עמו אלא לניכוש ועידור וכשהגביה המציאה אין זה ממלאכת בעל הבית וקנאה פועל והוא ינכה לו משכרו שכר פעולת ניכוש ועידור כל שעת הגבהה: אמר לו עשה עמי מלאכה היום. כל מלאכה שהוא עושה מלאכת בעל הבית היא וקנה בעל הבית אלמא המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו: כי הדר ביה טעמא אחרינא הוא. הא דאמר דכי הדר ביה הרשות בידו לאו משום דעד השתא לאו כיד בעל הבית הוא אלא טעמא אחרינא הוא שאינו שלו כעבד שאם בא לעזוב לו שכרו מכאן ואילך ולחזור בו יחזור בו: ואם תאמר משנתינו. דקתני אני זכיתי בה זכה בה ומשמע לן אני זוכה בה עכשיו זכה בה ואע''פ שהגביה לצורך חבירו היינו טעמא משום דקתני ואמר לחבירו תנה לי ולא אמר זכה אתה לי בהגבהתך נמצא שלא עשאו שליח להקנות בהגבהתה עד שעת נתינה והרי קודם נתינה הדר בו זה משליחותו: קונות לו. אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו: אמר אביי מותיב ר' חייא. עלה תיובתא ממתניתין דמסכת פיאה: ואמר רבא מותיב ר' יעקב. עלה ממתניתין דסדר נזיקין: נטל. אחד מן העניים: מקצת פיאה. שליקט כבר: וזרק (לה) על השאר. כדי לקנות: ליקנו ליה. גבי נפל לו עליה ארבע אמות דתקון ליה רבנן: בנפילה ניחא ליה דנקני. לא נתכוין לקנות בתורת תקנת חכמים כסבור שנפילתו יפה לו:

רב נחמן ורב חסדא כו'. תימה דבשלהי משילין (ביצה דף לט. ושם: ד''ה הכא) אמר מילא מים ונתן לחבירו רב ששת אמר כרגלי הממלא ור''נ אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ומסיק דבמגביה מציאה לחבירו פליגי דמר סבר קנה ומר סבר לא קנה ומשמע דלרב נחמן קנה חבירו ולכך הוי כרגלי מי שנתמלאו לו ורש''י גרס התם מ''ס קני ומר סבר לא קני ול''ג חבירו וכולהו סברי דלא קני חבירו אלא רב נחמן סבר דמגביה נמי לא קני ולכך כשלקח חבירו ממנו קנאו [מן ההפקר שמתכוין לקנות אבל המגביה לא הגביה לקנות] ורב ששת סבר דקנה הממלא דכיון דלא קנה חבירו הוא קנה ולכך הוי כרגליו ור''ת פי' דהתם רב נחמן מודה דקנה חבירו דאינו חב לאחרים שיש הרבה מים בבור ועוד אומר ר''ת דשפיר גרסינן חבירו וסבר ר''נ לא קנה חבירו כי הכא וגם הממלא לא קנה ולכך כשנתנם לו קנאם והוי כרגליו ורב ששת סבר קני חבירו מטעם מגו דזכי לנפשיה וכיון דלא קנה חבירו אלא מטעם דזכי לנפשיה ואי הוה זכי לנפשיה הוי כרגליו והשתא נמי דזכי לחבריה הוי כרגליו ולא עדיף מיניה לענין תחומין והוי כאילו זכי לנפשיה: תופס לבע''ח במקום שחב לאחרים לא קני. מה שפרש''י משום דלא עשאו שליח אין נראה דבפ' הכותב (כתובות דף פד: ושם ד''ה את) משמע גבי עובדא דיימר בר חשו דתופס לבע''ח במקום שחב לאחרים לא קני אפילו עשאו שליח: איתיביה רבא לרב נחמן. אע''ג דלעיל (ד' ח.) דחי רבא דיוקיה דרמי בר חמא משמע דסבר לא קנה חבירו שמא קבלה הכא מר''נ: יכול לחזור בו אפי' בחצי היום. וא''ת ומאי קמ''ל והלא בפרק האומנין (לקמן דף עז.) לא פליגי רבי דוסא ורבנן אלא דר' דוסא סבר דיד פועל על התחתונה ורבנן סברי דידו על העליונה אבל לכולהו יכול לחזור בו וי''ל דקמ''ל דיכול לחזור בו וידו על העליונה כרבנן אפילו אם נתייקרו פועלים בחצי היום לאחר שחזר בו לא יפחתו לו מחצי שכרו ולכך מייתי מילתיה דרב דכיון דידו על העליונה א''כ אין ידו כיד בעל הבית וכן מוכיח בפרק האומנין (שם) דסובר כרבנן בשכיר יום ולא בקבלנות: כי לי בני ישראל עבדים. נ''ל דמ''מ מותר אדם להשכיר עצמו דדוקא עבד עברי שאינו יכול לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו אלא בשטר שחרור עובר משום עבדי הם: א''ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ואע''ג דאית ליה לרבי יוחנן בפרק הכותב (כתובות דף פד: ושם ד''ה ואמר) ובפ''ק דגיטין (דף יא: ושם ד''ה התופס) תופס לבע''ח לא קני היינו דוקא היכא דלא שייך מגו דזכי לנפשיה דאין הלוה חייב כלום לתופס אבל במציאה דאיכא מגו קנה: ולא אמר זכי לי. וא''ת דבפ''ק דגיטין (שם) קאמר ר' יוחנן כל האומר תנו כאומר זכו וי''ל דשאני התם דדעת אחרת מקנה אותו: ארבע אמות קונות לו בכל מקום. וא''ת באלו נערות (כתובות דף לא: ושם ד''ה אי) דאמר גבי גונב כיס בשבת היה מגרר ויוצא פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד וקאמר אי דאפקיה לרה''ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ואמאי הא ארבע אמות קונות לו וי''ל דבגניבה לא תקינו רבנן דקני אלא במציאה דלא ליתי לאנצויי ובגט משום עיגונא ולרב ששת דאמר בסמוך דברה''ר לא תקינו ארבע אמות אתי שפיר: מעבירין אותו הימנה. אפי' רשע לא מיקרי ואע''ג דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו נקרא רשע (קדושין דף נט. ושם ד''ה עני) היינו משום דאפשר ליה למיטרח ולמיזבן ארעא אחריתי אבל במציאה או בהפקר דליכא למימר הכי אפילו רשע לא מיקרי [וע''ע תוספות בבא בתרא דף כא: ד''ה מרחיקין]:

בבא מציעא י ע"א