בבא מציעא ט ע"ב

ואי [ואם] רשות הרבים הוא — קני [קנה] הרוכב, שדרכו של אדם לרכב שם בעיר, ואי [ואם] אדם חשוב הוא שדרכו להיות תמיד רכוב ואין דרכו להנהיג — קני [קנה] אפילו בסימטא ואי [ואם] אשה היא שאין דרכה להלך אחרי החמור — קניא [קנתה], ואי איניש זילא [ואם אדם בזוי] הוא הרוכב, שדרכו לרכב אף במקומות שאין אנשים רוכבים בהם — אף הוא קני [קנה].

א בעי [שאל] ר' אלעזר: האומר לחבירו "משוך בהמה זו על מנת לקנות את הכלים שעליה", שאותם הוא מוכר כעת, מהו הדין?

ותוהים על הלשון "לקנות", מי [האם] אמר ליה "קני [לו קנה] את הכלים "? ואם לא פירש לו שיקנה כלים אלא אמר בלשון לא ברורה "לקנות כלים" לא אמר כלום. אלא יש לתקן ולומר שהשאלה היתה אם אמר לו: "משוך בהמה זו וקנה על ידי כך כלים שעליה" מהו? והבעיה העקרונית היא: מי מהניא [האם הועילה] המשיכה של הבהמה לאקנויי [להקנות] את הכלים שעליה, או לא?

אמר רבא: אי [אם] אמר ליה [לו] "קני [קנה] בהמה וקני [וקנה] כלים שעליה" — מי קני [האם קונה הוא] את הכלים? והרי אף אם קנה את הבהמה, והבהמה היא רשותו כחצר, ואולם גם אז את הכלים על גבי בהמתו לא קנה כיון שחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה.

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר באופן כשאחר שעקרה רגליה והלכה (ובכך קנה אותה) עמדה ואז נעשה מעשה הקנין לגבי הכלים, והא [והרי] כלל הוא: כל שאילו היה מהלך לא קנה — אף אם היה עומד ויושב לא קנה!

ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שיש דרך שיכול לקנות כלים על גבי בהמה — אם היתה הבהמה כפותה, וכיון שקנה את הבהמה הרי היא כחצרו ויכול לקנות אגב הבהמה גם את הכלים שעליה.

אמרו ליה [לו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: אלא מעתה, לפי פסק זה, אם היה אדם מהלך בספינה שלו וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי [כך גם כן] תאמר שחצר מהלכת היא ולא קני [ואינו קונה] את הדגים שיהיו ברשותו?! אמר ליה [לו, להם]: ספינה אינה חצר מהלכת, כי הספינה עצמה מינח נייחא [נחה היא], ומיא [והמים] הוא דקא ממטו לה [שמביאים אותה] ולכן אין דינה כחצר המהלכת.

ועוד אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: אלא מעתה שחצר המהלכת אינה קונה, אם כן, אם היתה אשה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה בעלה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה (הסל שעל ראשה) הכא נמי דלא מגרשה [כאן גם כן תאמר שאינה מתגרשת בכך] כיון שהיא מהלכת?! אמר ליה [לו] רב אשי: קלתה מינח נייחא [הסל שלה נח] ואיהי דקא מסגיא מתותה [והיא שמהלכת מתחתיו] , ולכן הסל נחשב כחצר קבועה, וכל מה שנופל בו נקנה לבעליו.

ב משנה היה אדם רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו שהיה מהלך לידו "תנה לי". נטלה החבר ואמר: "אני זכיתי בה" — זכה בה על ידי הרמתה, אף שלא ראה אותה ראשונה. ואם משנתנה לו לחבירו הרוכב, אמר המהלך "אני זכיתי בה תחילה" — לא אמר כלום. שאמירה בלבד אינה יוצרת זכות קניין, וכיון שנראה מדבריו שלא התכוון לקנות את המציאה בשעת הגבהה — שוב אינו יכול לקנותה.

ג גמרא תנן התם [שנינו שם] בהלכות פאה: מי שליקט את הפאה שמשאירים בשולי השדה עבור העניים, ואמר: "הרי זו, מה שלקטתי, שייך לפלוני עני" — ר' אליעזר אומר: זכה לו על ידי כך, ושייך הנלקט לעני. וחכמים אומרים: לא זכה לו, אלא יתננה לעני הנמצא ראשון, שכל עני שיקבל ממנו פאה זו — שלו היא.

אמר עולא אמר ר' יהושע בן לוי: מחלוקת זו היא מעשיר לעני, שלוקח הפאה הוא עצמו עשיר שאינו זכאי ללקוט פאה, ורוצה לזכות בה עבור העני, ש

ר' אליעזר סבר [סבור]: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי [מתוך שאילו היה רוצה היה מפקיר את נכסיו והיה נעשה] עני וחזי ליה [וראוייה לו] הפאה — השתא נמי חזי ליה [עכשיו גם כן ראוייה לו] בעודו עשיר. ומגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה [ומתוך שזוכה לעצמו, זוכה גם כן לחברו]. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שחד מגו ["מתוך" אחד] — אמרינן [אומרים אנו], ואולם תרי מגו [שני "מתוך"] לא אמרינן [אין אנו אומרים].

אבל מעני לעני, אם המלקט היה בעצמו עני דברי הכל זכה לו לחבירו, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [שמתוך שזוכה לעצמו זוכה גם כן עבור חבירו].

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא: ולימא מר [ושיאמר אדוני]: לא כך, אלא אף מעני לעני מחלוקת, וראיה לדבר: דהא [שהרי] מציאה הכל נחשבים כעניים אצלה, כלומר, הכל יש להם זכות לקנות במציאה, ותנן [ושנינו במשנה]: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו "תנה לי", נטלה ואמר "אני זכיתי בה" — זכה בה.

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מעני לעני מחלוקת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - ב

ומוסיפה הגמרא: ואי רשות הרבים הוא, קני.

והיינו, לפי מה שהעמדנו עתה, שמדובר במקח וממכר ואמר לו המוכר קני כדרך שבני אדם קונים, הרי אם היה רוכב ברשות הרבים, קנה. כי שם זו היא הדרך, לרכוב ולא להנהיג, כדי שלא יפסיקו עוברי דרכים בינו לבין הבהמה, ולכן הוא מוליכה על ידי רכיבה.

ואי אדם חשוב הוא, קני. אדם חשוב אין דרכו להוליך בהמה על ידי הנהגה אלא דרך כבוד הוא לרכוב על הבהמה. ולכן הוא קונה ברכיבה, כי זו היא הדרך באדם חשוב.

ואי אשה, קניא. אשה אין דרכה להנהיג בהמה משום שאין לה כח למושכה פן תינתק הבהמה ממנה, ולכן היא מנהיגה בהמה על ידי רכיבה. ואם כן, גם באשה זו היא הדרך.

ואי איניש זילא הוא, קני. אדם פחות, שדרכו לרכוב לפני כל אדם, ואין הוא צנוע, קונה ברכיבה כי זו היא דרכו.

נמצא למסקנא, שרכוב בעיר לא קני רק אם זה היה בסמטא בעיר, ורק אם היה הרכוב איש, והוא לא היה אדם חשוב ולא אדם נחות דרגה, אלא בינוני, שאינו נחשב לעשיר, שהוא אינו מתבייש להוליך בהמה ברגליו, ולכן אין דרכו לרכב, ואם רכב בסימטא לא קנה.

בעי רבי אלעזר: האומר לחבירו: משוך בהמה זו, לקנות כלים שעליה, מהו? אדם הרוצה למכור לחבירו את הכלים שעל גבי הבהמה בלא הבהמה, האם יכול הקונה לקנות את הכלים על ידי מעשה המשיכה של הבהמה, כשאת הכלים עצמם הוא לא עוקר ממקומם.

ותמהה הגמרא: "לקנות"!? מי אמר ליה "ק ני"!?

דהיינו, הגמרא סברה שאומר לו "משוך את הבהמה, כדי לקנות את הכלים שעליה", ומשמעות האמירה הזאת היא: אתה אמנם תמשוך בכוונה לקנות, אבל אני המוכר, לא מקנה לך! ואם כן, היאך יקנה כשאין כאן דעת מקנה.

אלא, יש לתקן את לשון הבעיה של רבי אלעזר כך: האומר לחבירו: משוך בהמה זו, וקני במשיכה זו את הכלים שעליה, מהו? שאומר לו משוך בהמה זו כדי שתקנה, ובדעתי אכן להקנות לך.

מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים, או לא. הספק הוא האם נקנים הכלים במשיכת הבהמה. וזה ודאי, שאם יאמר לו "משוך תיבה זו, וקנה כלים שבתוכה", שקונה הכלים במשיכת התיבה. אבל בכלים שעל גבי בהמה, הוא אמנם מושך את הבהמה, אבל הבהמה הולכת מעצמה. ואם כן, יש מקום לומר שלא תועיל המשיכה לכלים, כיון שלמעשה הכלים נגררים בגלל הילוך הבהמה ולא בגלל מעשה המשיכה של הקונה בבהמה.

אמר רבא: אי אמר ליה "קני בהמה, וקני כלים", מי קני כלים? הרי הבהמה, חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה! ^[1] דהיינו, רבא מדייק מזה שהספק של רבי אלעזר הוא דווקא כשמוכר לו כלים בלבד, משמע, שאם ימכור לו את הבהמה יחד עם הכלים, אז ודאי קנה הכלים. ותמה רבא, כיצד הוא יקנה את הכלים יחד עם הבהמה, על הצד שמשיכת בהמה לא מועילה לכלים?

ואין לומר שקנה אותם בקנין חצר, משום שהכלים נמצאים על גבי הבהמה, והבהמה היא כמו חצרו, וכיון שקנה את הבהמה במשיכה, נקנים לו הכלים המונחים בה בקנין חצר. כי זה לא יתכן, היות והבהמה היא "חצר מהלכת", וחצר מהלכת אינה קונה.

וכי תימא בשעמדה, אולי נאמר כי מה שהוא קונה הכלים על גבי בהמה בקנין חצר מדובר כשעמדה, גם זה לא יתכן, היות והא כלל הוא בקנין חצר: כל שאילו בהיותו מהלך לא קנה בקנין חצר, גם בהיותו עומד ויושב לא קנה. והיינו, כל חצר שראויה לילך, אף שלא הולכת עתה היא נחשבת כחצר מהלכת. והלכך, גם בהמה עומדת, כיון שראויה לילך, לא הוה חצר לקנות.

ומסקנת הגמרא היא: והלכתא, בכפותה! מה שקונה הכלים שעל גבי בהמה בקנין חצר, דהיינו שהבהמה נחשבת לחצרו, זהו דווקא כשהבהמה כפותה, שאז היא לא יכולה לילך, ורק אז הוא קונה את הכלים שעל גביה.

נמצא, שאם מוכר לו את הבהמה והכלים שעליה, קנה את שניהם, דווקא אם משך את הבהמה ואחר כך [או בשעה שמשכה] היא היתה כפותה, שאז קונה כלים שעל גביה בקנין חצר. אבל לקנות כלים שעל גבי בהמה במשיכת הבהמה מבלי לקנות את הבהמה עצמה, זהו הספק שהסתפק רבי אלעזר.

אמרו ליה רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע לרבא: אלא מעתה, לדבריך, שכל דבר שאינו עומד על מקומו אלא נע ונד הוא נחשב לחצר המהלכת, וחצר מהלכת אינה קונה, אם כן, מי שהיה מהלך [נוסע] בספינה, וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה, הכי נמי, האם גם כאן נאמר דחצר מהלכת היא, ולא קני בעל הספינה את הדגים בקנין חצר, כי הספינה היא "חצר מהלכת"!?

אמר ליה: ספינא מינח נייחא, ומיא הוא דקא ממטו לה. ספינה אינה נחשבת לחצר מהלכת משום שספינה עומדת במקומה, ורק המים הם המוליכים אותה, מה שאין כן בהמה, שהיא מוליכה את עצמה.

ועוד מקשה הגמרא על דברי רבא:

אמר ליה רבינא לרב אשי: אלא מעתה, שחצר מהלכת אינה קונה, אם היתה היתה מהלכת ברשות הרבים, שאינה רשות האשה, וזרק לה בעלה גט לתוך חיקה, או לתוך קלתה, סל הנתון על ראשה, האם הכא נמי, אם נתן את הגט לסל, תאמר דלא מגרשה בו האשה כיון שהסל הוא חצר המהלכת!? והרי המשנה בגיטין [עז א] אומרת: זרק לה גיטה לתוך חיקה או לתוך קלתה, מגורשת!

אמר ליה: קלתה מינח נייחא, ואיהי דקא מסגיא מתותה. סל שנמצא על ראשה אינו חצר מהלכת, וכמו בספינה, כי הסל מונח, ורק האשה שתחתיו זזה, אבל הסל עצמו לא זז ממקומו ולכן לא הוה חצר מהלכת.

מתניתין:

מי שהיה רוכב על גבי בהמה, ^[1] וראה את המציאה מוטלת על הארץ, ואמר לחבירו שהלך לידו: תנה לי, הרם את המציאה, ותננה לי ! נטלה חבירו, ואמר: אני זכיתי בה לעצמי ! זכה בה חבירו.

אבל, אם משנתנה לו, רק לאחר שנתן לו את המציאה, אמר חבירו: אני זכיתי בה תחלה מיד, כי בשעה שהרמתי אותה התכוונתי לזכות בה לעצמי, לא אמר כלום! שהרי ממה נפשך, אם נאמין לו שהוא אכן זכה במציאה מלכתחילה לעצמו, הרי נתנה אחר כך לחבירו הרוכב במתנה. וכל שכן אם לא נאמין לו, אלא נאמר שהתכוון באמת לכתחילה לזכות לחבירו את המציאה, ואחר כך התחרט, הרי קנאה חבירו מיד עם הגבהתו. ואפילו אם נאמר שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו [ראה בגמרא], הרי המציאה הזאת היא הפקר בינתיים עד שתגיע ליד חבירו, ואז זכה בה.

גמרא:

תנן התם במסכת פאה: מי שליקט את הפאה, אדם שנכנס לתוך שדה חבירו, ^[2] וליקט את הפאה,) ואמר: הרי זו לפלוני עני.

רבי אליעזר אומר: זכה לו לאותו עני את הפאה.

וחכמים אומרים: לא זכה אותו עני בפאה, ולכן יתננה את הפאה שלקט לעני הנמצא ראשון.

אמר עולא אמר רבי יהושע בן לוי: מחלוקת רבי אליעזר וחכמים היא רק מעשיר לעני, שאותו אדם שליקט את הפאה היה עשיר, שאינו רשאי ליטול פאה לעצמו, והתכוון לזכות אותה לאדם עני, שרשאי ליטול פאה.

דרבי אליעזר סבר: אומרים פעמיים "מגו":

האחד, מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי ליה, מתוך שהיה יכול העשיר להפקיר את נכסיו ויהא עני, ואז היה מותר לו ללקוט פאה לעצמו, השתא נמי חזי ליה, אנו אומרים שגם עתה שעדיין הוא עשיר, כאילו הוא עני ומותר לו ללקוט פאה לעצמו. ולכן הוא רשאי גם ללקוט לעני אחר; כי ומגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה מתוך שהוא יכול ללקוט לעצמו הוא יכול גם ללקוט לחבירו העני. שפ ^[3]

ורבנן סברי: חד מגו אמרינן, תרי מגו לא אמרינן. אומרים רק מגו אחד ולא פעמיים. ולכן, רק הלוקט היה בעצמו עני, הוא יכול לזכות לחבירו העני מכח "מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה". אך אם הוא עשיר, אינו יכול לזכות לחבירו מכח המגו הנוסף של "מגו דאי בעי מפקר נכסיה".

אבל מעני לעני, אם הלוקט הוא גם עני, דברי הכל: זכה לו לחבירו העני. שהרי גם חכמים מודים שאומרים מגו אחד, והיינו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה.

אמר ליה רב נחמן לעולא: ולימא מר, מדוע אינך אומר שאפילו מעני לעני מחלוקת!? שלדעת רבנן אפילו אם הלוקט עצמו עני אינו יכול ללקוט עבור עני אחר, כי אפילו מגו אחד לא אמרינן? ^[4]

וראיה לדבר שרבנן חולקים אפילו מעני לעני: דהא "מציאה", הכל בגדר עניים הם אצלה, שכל אחד יכול לזכות במציאה, כפי שעניים יכולים לזכות בפאה.

ותנן במשנתנו: היה רוכב על גבי בהמה, וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי. נטלה ואמר אני זכיתי בה, זכה בה.

וסוברת הגמרא עתה, כי מה שהוא אומר "אני זכיתי בה", כוונתו היא, שאמנם כשהגביה את המציאה התכוון לזכות בה עבור חבירו אלא שעתה הוא מתחרט ורוצה לזכות בה לעצמו. ובכל זאת לא קנה חבירו את המציאה, משום שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו.

אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת, שרבנן חולקים על רבי אליעזר אפילו מעני לעני.

הערות

^[1] לכך נקטה המשנה שהיה רוכב על גבי בהמה, מפני שאז אינו קונה בקנין ארבע אמות, לפי שיטת הראב"ד שהמהלך אין לו קנין ארבע אמות, ורכוב כמהלך דמי. שאם היה קונה בארבע אמות, לא היה יכול חבירו לזכות בה בהגבהתו. חידושי הרי"ם.

^[2] כך כתב רש"י. שאם היה בעל השדה עצמו לא היה אומר רבי אליעזר שהוא יכול ללקוט עבור חבירו העני, שהרי אין כאן שום מיגו, שגם אילו היה מפקיר נכסיו ונעשה עני אינו רשאי ללקוט פאה משדה שלו, כמו שדרשו בגמרא "לא תלקט לעני", להזהיר עני על שלו. ובשיטה מקובצת הביא ראשונים שחולקים על רש"י, משום שיש לו מיגו שאם היה מפקיר כל נכסיו הרי גם שדה זו בכלל, וממילא כבר אינו בעל השדה ויכול ללקוט עבור עצמו. [אלא שכתבו שמכל מקום פירושו של רש"י נכון, שלא מדובר בבעל השדה עצמו, מהמשך דברי הגמרא שמעני לעני דברי הכל זכה לו. ואם היה בעל השדה עצמו, הרי שוב אנו צריכים לומר פעמיים מיגו. מיגו שהיה מפקיר שדה, ואחר כך מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, שכל זמן שלא יפקיר שדהו אי אפשר לומר מיגו דזכי לנפשיה, שהרי הוא מוזהר על שלו, ולמה מודים חכמים]. ועוד כתבו הראשונים, שרש"י סובר שאף אם יפקיר שדהו יאסר ללקוט מאותה שדה, דאזלינן בתר זמן לקיטת עיקר השדה, שאם אז היה שלו שוב אינו יכול ללקוט פאה מאותה שדה לעולם, אף אם בשעת לקיטת הפאה כבר אינה שלו. וכתב בקהלות יעקב [יד] לבאר מחלוקת הראשונים עם רש"י. שרש"י סובר שיסוד האיסור שלא ילקט עני משלו הוא השלמה וחיזוק למצות עשה של נתינת פאה לעניים, שלכן הזהירה התורה שבעל השדה לא ילקט לעצמו. אפילו אם הוא עני. ולפי זה הכל תלוי בשעת חלות החיוב של הפאה, דהיינו בשעת קצירת עיקר השדה, שאם אז היה חייב בפאה זו, הוא נשאר לעולם בחיובו, גם אם יהיה עני אחר כך. ואילו הראשונים סוברים, שיסוד האיסור משום שבעל השדה לעולם נחשב עשיר לגבי פאה זו, כיון שעיקר השדה הוא שלו, אף על פי שבעצם הוא עני. ולכן אזלינן בתר שעת לקיטת הפאה, שכל שבשעת לקיטת הפאה כבר הפקיר את השדה שוב הוא נחשב עני לגבי אותה פאה ומותר ללוקטה. שהרי זה ודאי, שמי שהפקיר כל נכסיו מותר מיד בכל פאה שבעולם, אפילו באותה פאה שנתפסה לשם פאה כשהיה עדיין עשיר. ובדרך אחרת כתב הקהלות יעקב לבאר שיטת הראשונים, שחלוק דין העשיר שאסור לו ללקוט פאה בכלל מדין העני שאסור רק בשדה שלו. שהעשיר יסוד דינו הוא מצד גזל, שהפאה אינה שלו, ולכן הוא אינו יכול ללקוט עבור עני אחר, כי כשם שהוא אינו יכול לזכות לעצמו בממון אחרים שלא מדעתו, כך אינו יכול לזכות לאחרים, אף שהם זכאים לממון הזה, שאיך יזכה בממון שאינו שלו. מה שאין כן בעל השדה שהוא עני, שיש לו זכות בפאה דעלמא, הרי מה שאינו יכול ללקוט פאה בשלו אינו מדין גזל, אלא שמוטלת עליו מצוה שיניח את הפאה לעניים אחרים. ומצוה זו הוא יכול לקיים גם אם יזכה לעצמו רק שיתננו אחר כך לעני בתורת נתינת דבר משלו ויקיים בזה מצות פאה. וכיון שיש לו על כל פנים תורת זכייה בפאה זו באופן שיזכה לעצמו על מנת שיתננו אחר כך לעני, שוב אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ולכן יכול לזכות בפאה זו עבור עניים אחרים. [ביאור זה הוא על פי הירושלמי. שהרי בבבלי מבואר שמעשיר לעני צריך שני מיגו ואילו לדבריו די במיגו אחד]. והפני יהושע כתב, שרש"י סובר שעל בעל השדה לא שייך לומר מיגו שהיה מפקיר גם את שדהו, היות שאז היה מפקיע מעצמו מצות פאה ומעשר, ולמה יעשה כן בשביל אותו עני שרוצה לזכות לו, ואדרבה, קיימא לן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, ולאחר שיפקיר שדהו שוב לא הוי ממונו. ובכתבי הגר"ח מובא בביאור שיטת רש"י, שלעשיר דעלמא שמלקט פאה שלא כדין יש רק משום גזל עניים, אבל בעל השדה שליקט לעצמו יש עוד איסור של "לעני ולגר תעזוב אותם". ומיגו אינו מועיל רק על דין גזל, שעל דין ממון שייך מיגו, שנקרא שיש לו זכות ממונית על ידי המיגו. אבל לדין איסור לא מועיל המיגו. ולכן בבעל השדה לא אמרינן מיגו דאי בעי הוי מפקיר גם שדהו, שהרי לגביו יש גם איסור ולא רק דין ממון.

^[3] כי לולי המיגו לא היה יכול לזכות עבור חבירו כמבואר לקמן בגמרא [י א] דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים.

^[4] הקשה בקצות החשן [ריב ד]: אם כן למה אמרו חכמים שיתננה לעני הנמצא ראשון הרי הוא עצמו יכול ליטול את הפאה כיון שהוא עני? ותירץ, שמכאן ראיה לשיטת הרמב"ם שהאומר על דבר שלא בא לעולם שיהיה לצדקה חייב לקיים דבריו משום נדר אף על פי שהעניים לא זכו בה עדיין. ולכן כיון שאמר "הרי זו לפלוני עני" חייב ליתנה לעני אחר משום נדר.

ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי מעני לעני מחלוקת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And if he rides it in the public domain, he acquires it, as people commonly ride animals in the city’s public domain. And if he is an important person, who always rides his animal rather than leading it, he acquires it even in an alleyway. And if the buyer is a woman, she acquires the animal, as women do not normally lead animals. And if the buyer is a detestable person, who rides even where other people do not, he too acquires the animal.

§ Rabbi Elazar raises a dilemma: With regard to one who says to another, to whom he wishes to sell vessels: Pull this animal in order to acquire the vessels that are upon it, what is the halakha? Can the buyer acquire the vessels by pulling the animal?

Before discussing the dilemma, the Gemara clarifies the issue. If the vendor merely says: In order that you will acquire the vessels, how can the buyer acquire them? Did he say to him in the imperative: Acquire the vessels? Without the seller’s explicitly instructing the buyer to acquire the vessels, the buyer cannot acquire them. Rather, Rabbi Elazar’s dilemma is with regard to a case where the seller says to the buyer: Pull this animal and thereby acquire the vessels that are upon it. What is the halakha? Is pulling the animal effective in order to acquire the vessels upon it, or not?

Rava said: It is clearly not effective, as even if he said to him: Acquire the animal and acquire the vessels, does the buyer acquire the vessels? Although one can acquire an item by having it placed in his courtyard, and one’s animal is the equivalent of his courtyard, it is considered a mobile courtyard, and a mobile courtyard does not effect acquisition of items that are placed in it.

And if you would say that the animal can function as a courtyard when it is standing still, not walking, while being pulled, isn’t there a principle which states that anything that does not effect acquisition when moving also does not effect acquisition when it is standing or sitting?

The Gemara concludes: And the halakha is that the buyer can acquire vessels by having them placed on the animal’s back only when the animal is bound. In that circumstance, when the buyer acquires the animal it assumes the legal status of his courtyard, and he also acquires the items that are placed upon the animal.

Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said to Rava: If that is so, in a case where one was sailing on a boat and fish jumped and fell into the boat, is the boat also considered a mobile courtyard, and therefore he does not acquire the fish? Rava said to them: A boat is not considered a mobile courtyard, as the boat itself sits idle, and it is the water that moves it.

Ravina said to Rav Ashi: If that is so, that one does not acquire items that are placed in his mobile courtyard, then if a woman was walking in the public domain and her husband threw a bill of divorce into her lap, i.e., onto her person, or into her basket that she was carrying on her head, here too, is she not divorced because the basket was moving? Rav Ashi said to him: Her basket is not considered a mobile courtyard, as it sits idle, and it is she who walks beneath it.

MISHNA: If one was riding on an animal and saw a found item, and said to another person who was walking beside him: Give it to me, if the pedestrian took it and said: I have acquired it for myself, he has acquired it by means of lifting it, even though he did not see it first. But if, after giving it to the one riding the animal, he said: I acquired it for myself at the outset, he has said nothing and the rider keeps the item.

GEMARA: We learned in a mishna there (Pe’a 4:9): With regard to one who gleaned the produce in the corner of the field, which is given to the poor [pe’a], and said: This produce is for so-and-so, a poor person, Rabbi Eliezer says: He thereby acquired it on the poor person’s behalf. And the Rabbis say: He did not acquire it for the poor person; rather, he should give it to the first poor person that he encounters.

Ulla said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: This dispute is in a case where the pe’a was gleaned by a rich person, who is not entitled to take the pe’a for himself, on behalf of a poor person.

As Rabbi Eliezer holds that since [miggo], if he so desires, he can renounce ownership of his property and he would then be poor, and the pe’a would then be suitable for him, now too, it is considered potentially suitable for him even though he is wealthy. And since [miggo] he can acquire it for himself, he can acquire it on behalf of another poor person as well. And the Rabbis hold that we say miggo once, but we do not say miggo twice. Therefore, a wealthy person cannot acquire pe’a for a poor person.

But in a case where the pe’a was gleaned by a poor person on behalf of another poor person, everyone agrees that he acquires it on behalf of the other person, as since [miggo] he can acquire it for himself, he can acquire it on behalf of another person as well.

Rav Naḥman said to Ulla: But shouldn’t the Master say that the dispute is even in a case where the pe’a was gleaned by a poor person on behalf of another poor person? This can be proven from the mishna, as everyone is considered like poor people with regard to a found item, i.e., everyone has the right to acquire a found item just as a poor person is entitled to glean pe’a, and we learned in the mishna: If one was riding on an animal and saw a found item, and said to another person: Give it to me, if the pedestrian took it and said: I have acquired it for myself, he has acquired it.

Granted, if you say the dispute pertains to a case where the pe’a was gleaned by a poor person on behalf of a poor person,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכן אם הוא אדם חשוב שאין דרכו להלך רגלי קנה ברכיבה. וכן האשה. וכן אי גברא זילא הוא קני.

בעי ר"א האומר לחבירו משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו אמר רבא אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים שעליה מי קנו כלים במשיכה דבהמה אמאי חצר מהלכת היא ואסקי' והלכתא בכפותה. וכן ספינה דקפצו דגים בתוכה קנאם בעל הספינה דספינה מינח נייחא ומיא הוא דממטו לה. ואסיקו רב אשי ורבינא באשה מהלכת ברה"ר וזרק לה בעלה גיטא בתוך קלתה נתגרשה מאי טעמא קלתה מינח נייחא ואיהי מסגיא תות' הני כולהי לאו חצר מהלכת נינהו וכן הלכה:

ירושלמי אמר רב הונא בשם רבנן [תני] תמן אשה שהיתה רוכבת על גבי בהמה ושנים מנהיגין אותה היא אומרת אלו עבדיי והבהמה והמשוי שלי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי צריכה גט משניהן והיא משחררת את שניהן ושניהן משחררין זה את זה ובבהמה ובמשוי שלשתן שוין:

פיסקא מתני' היה רוכב על גבי בהמה וכו' תנן התם בפאה פ"ד מי שליקט [את הפאה] ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון.

ואמר מחלוקת מעשיר לעני וכו' ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא מציאה הכל כעניים הן אצלה.

אמר רבא ואי אמ' ליה קני בהמ' וקנה כלים מי קני. איכא למידק והא אנן משום משיכה קא אמרי' ולא משום חצר כדקאמר אי מהניא משיכת בהמה לקנות כלים וי"ל דמשום משיכ' לא איפשר למקני שהרי הכלי' מונחין ועומדי' הן ובהמה הוא דמסגי' וכיון שכן ליכא משיכה בכלים ובפ' המוכר את הספינה יתבאר הדין הזה.
ואוקימנא אלא הכי מיבעי' ליה אי אית ליה קנין בגופה דבהמה כדי לקנות אגבה אותם כלים או לא וא"ל רבא לעולם לא קנה אלא בכפותה דהויא לה כעין כליו וקונה מטעם חצרו דכליו וחצרו קונים לו ומשום חצר איתרבאי כלי ואינו קונה אלא דומיא דחצר כלו' בשאינה מהלכת דאלת"ה בהמתו ה"ד לחצרו אלא כליו וחצרו שוין הן.
ואקשי' אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים וכו' ה"נ דלא קני. לדידך דאמרת דכליו לא קני אלא כעין חצר שאינה מהלכת ופריק כי אמרי אנא חצר מהלכ' לא קני במהלכת מחמת עצמה אבל הכא שקול מיא מהכא ואינ' מהלכה וכן בקלתה.
ומאי דקא קשיא להו לתלמידי מהא דאמרי' גבי שבת אגוז בכלי וכלי צף ע"ג מים מהו בתר כלי אזלי' ולא נייח לאו קושי' היא דאה"נ דלא נייח וגבי שבת הנחה בעינן ומקום חשוב נמי בעינן אבל מ"מ אינו מהלך שלא נקראת חצר אלא במהלכת עצמה:

הכי גרס רש"י ז"ל: ואשה קניא. פירש הוא ז"ל: ואשה שאין כחה יפה, דרכה לרכוב עליה פן תנתק הבהמה ממנה, אבל בגרסת הספרים יש ואי אשה חשובה היא קניא.
ולענין פסק הלכה, ברוכב איכא למימר דכיון דקאמר רב יהודה משמיה דשמואל דרכוב אפילו לחודיה לא קני, ולא אשכחן עליה תיובתא, דמאי דפרכינן עלה הא פרקינן להו, הילכך קיימא לן כותיה. ואף על גב דקתני במתניתין היו שניהם רוכבין או מנהיגין או אחד מושך ואחד מנהיג יחלוקו, הא אוקימנא לה במנהיג ברגליו, ואף על גב דאמר רבא לעיל (בבא מציעא ח, א) גבי המגביה מציאה לחברו, דלמא הא קא משמע לן דרכוב קני דלמא במנהיג ברגליו קאמר, וקא משמע לן דתרי גווני מנהיג. אבל הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו סתם ולא כתב מכל חלוקה הזאת כלום, נראה שהוא סבור דרכוב קני, וכן רכוב במקום מנהיג יחלוקו כסתמא דמתניתין. ולענין מוסרה אם היה אחד רוכב ואחד תופס במוסרה, קיימא לן כרב אשי דאמר זה קנה חמור ובי פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה, ונראה דהוא הדין לאחד מנהיג ואחד תפוס במוסרה. אלא שהרמב"ם ז"ל (פי"ז מגזילה ואבידה ה"ו) חלק ואמר בזו שקנה תפוס במוסרה כולה מוסרה. ולא ירדתי לסוף דעתו, ואפשר במתכוין לקנות גם מוסרה במשיכת המוסרה ולא אגב החמור, ומה שאמר לקמן גבי קנה בהמה זו וקנה כלים שעליה דלא קנה, היינו במתכוין לקנות הכלים אגב הבהמה כגון כלים מחמת חצרו.

הא דבעי ר' אלעזר משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה. אי קני כלים במשיכה דבהמה אי לא, ואקשינן ואי אמר ליה קני מי קנה, חצר המהלכת היא, שמעינן מינה דכליו של אדם מדין חצרו הוא קונה, דאי לא מאי [קמקשה] מחצר המהלכת, דילמא כליו שאני. ואיכא למידק, וליקני כלים מדין משיכה, דהא אימשיכו להו כלים במשיכת בהמה, דאטו אי משיך בכלי מלא פירות לקנות את הפירות מי לא קני להו. ועוד, דבהדיא גרסינן בירושלמי בפרק קמא דקידושין (ה"ד), ר' חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה, לקנות ולדותיה לא קני, לקנות היא וולדותיה קני, ואקשינן התם, אילו האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך המשאוי שלה שמא לא קנה, [ופריק הדא] דתימר בשלא היתה הבהמה עוברת, אבל אם היתה הבהמה עוברת עשו אותה כמשאה, ובמסכת שבת פרק המצניע (שבת צא, ב) מוכח בהדיא גבי הגונב כיס בשבת, דבמשיכת הכיס קנה המעות, אף על פי שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו לכיס,והוא דמצי למשקל להו לזוזי דרך פיו, אי נמי דרך חלמא כדאיתא התם, ובפרק הספינה (ב"ב פה, א) תניא ארבע מדות במוכרין, עד שלא נתמלאת המדה וכו', במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם וכו' ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. אלמא אף על גב דמונחין בכלי שאינו שלו, קנה בהגבהת הכלי או במשיכתו. והא דאמר התם (פו, א) פרקן והכניסן בתוך ביתו, פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהן, מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן, דמשמע דמדידה הוא דמהניא, אבל משיכה דפריקה לא מהניא, התם כשפרק עד שלא פסק, ומשום דלא סמכא דעתיה, הא פסק ואח"כ פרקן, אף עלגב דלא מדד ולא הכניסן לתוך ביתו, במשיכת הכלי קנה, וכן פירש שם (רש"י) [ר"ש] ז"ל, ועל כרחין הכין היא, דהא אוקימנא לה במסקנא [במתאכלי] דתומי שאין עומדין בכלי, וכיון שכן הכא ליקנינהו לכלים במשיכת הבהמה. ויש לומר, דהכא היינו טעמא משום דאמר ליה נותן משוך הבהמה וקני כלים שעליה, ולא אמר ליה משוך כלים אלו שמע מינה דקפידא הוי, דלא בעי דלקנינהו לכלים (אלא) במשיכתן, אלא מחמת הבהמה דלקני ליה מדין כליו.
ואכתי קשה לי מאי שנא בהמה דנקט, אי משום דלא אקני ליה בהמה לגמרי קאמר, וקא מבעיא ליה אי קונין בכלי מושאל אי לא, תבעי ליה כלי. ועוד ברייתא היא דתניא התם בפרק הספינה (ב"ב פה, א) ד' מדות במוכרין וכו', משנתמלא[ה] המדה שניהם אינן יכולים לחזור בהן, במה דברים אמורים במדה שאינה של שניהם, ואוקימנא במדה דסרסור דעד שלא נתמלאת משאיל לו למוכר, משנתמלאה משאיל ליה ללוקח, אלמא קונין בכלי מושאל, ונראה לי דר' אלעזר חדא מגו חדא קא מבעיא ליה, ובמשיכת בהמה כפותה קא מבעיא ליה במסקנא, והכי קא מבעיא ליה, משיכת בהמה כפותה מי קניא אי לא, דכיון דאין דרכן של בעלי חיים לגררן חיים כפותין אלא להנהיגם ברגליהם, לא קני, או דלמא קני, ומשום דאיירינן עד השתא ברוכב ומנהיג ומושך כיצד קונין, ואיירינן במושך חמור ומנהיג בגמל, [קא] מבעיא ליה הכא [גרירה] אי קניא אי לא. ואם תימצי לומר קניא, היכא דאקני ליה גופה דבהמה לגמרי, אבל היכא דלא אקני ליה גופה דבהמה לגמרי בגרירה זו, אלא להיותה ככליו לקנות עליה כלים אלו, מי מהניא משיכה כזו לקנות כלים עליה או לא. והא דאמר והלכתא בכפותה, הכי קאמר בכפותה קא מבעיא ליה, והלכתא דקניא, והכי קאמר והלכתא דקני בכפותה, והכי קא מבעיא לן, כן נראה לי. אלא דהיא גופה קא קשיא לי, בהמה בגרירה היכי מיקניא, מי עדיפא גרירה מהנהגה בגמל או ממשיכה בחמור, דאמרינן דחד צד מינייהו לא קני משום דאין דרכן בכך, והלא אין דרך בהמה לגרור אותה כפותה לעולם, ואין לומר דהכי קאמר משוך בהמה זו כדרכה וקני כלים שעליה לאחר שתכפות אותה, ולעולם בהמה גופה לא מקניא בגרירה, והא משוך וקני כלים קאמר, דמשמע בבת אחת קונה בהמה וקונה אגבה כלים שעליה. ויש לומר דהתם (במידי ד)היינו [משום ד]עיקר הליכתן מעצמו היא, וכיון שכן אין הליכתן קונה אלא כדרך הנהגתן, אבל כאן שהוא מושך אותה לגמרי, אפילו בגרירה קונה, כן נראה לי.

הא דאקשינן הכא ובכמה מקומות בגמרא חצר המהלכת היא וחצר המהלכת לא קנה. תמיה לי, והלא חצר משום שליחות אתרבאי כדאיתא לקמן (בבא מציעא י, ב) וכן פסק הרי"ף ז"ל, ושליח הא [נייד], דבשלמא חצר דאשה דאתרבאי משום יד (כמ"ש הרי"ף שם), איכא למימר מה ידה דנייח אף חצרה דנייח, אבל דגברא דאיתרבאי משליחות מאי טעמא לא. ולא עוד אלא אפילו חצר דאיתתא הוה לן למימר דקניא, דלא גרע משליחות כדאיתא לקמן (בבא מציעא יב, א).

ספינה מינח נייח ומיא הוא דקא ממטו לה. כלומר, ולגבי חצר כל שהיא עצמה אינה מהלכת קונה, והא דאמרינן בפרק קמא דשבת (ה, ב) אגוז בכלי וכלי צף על פני המים, בתר אגוז אזלינן והא נייח, או דילמא בתר כלי אזלינן והא לא נייח. התם הוא לענין שבת דבעינן עקירה מעל גבי דבר נח לגמרי.

הא דאמר: קלתא מינח נייחא ואיהי היא דקא מסגיא תותה. קשיא להראב"ד ז"ל, וכי ניחא מאי הוה, והא כליו של אדם אינו קונה לו ברשות הרבים (ב"ב פה, א). ודחק עצמו בתירוץ קושיא זו, דמאי רשות הרבים סמטה, ואמאי קרי ליה רשות הרבים, לפי שאינה רשות היחיד, ודוגמתה בפרק הספינה (שם) ואין צורך לזה, דכיון דמנחה ארישה ויש לה רשות להניח שם כליה, קונה, והרי זה כמונח במקום שיש לה רשות להניחו שם, וכל מקום שיש לו רשות להניחו שם קונה. עוד הקשה, תקנה לה ד' אמות דילה. וניחא ליה, דאין ד' אמות קונות אלא בעומד, [אבל] במהלך לא.

ממה שאמרו בסוגיא זו לקנות מי קאמר ליה קני יראה דעת גדולי המחברים שמי שאמר לחברו משוך פרה זו לקנותה או משוך דבר זה ותקנהו או החזק בדבר זה ותקנהו או החזק בו לקנותו לא קנה אף אותו דבר בעצמו שלשונות האלו לשון עתיד הם כלומר משוך דבר זה ואח"כ תקנהו אלא צריך שיאמר משוך וקנה או החזק וקנה שמשמעו שיקנה בשעת המשיכה או החזקה ואע"פ שאמרו בייחסין ויירש שקונה טעם הדבר שאינו בפניו ואינו יכול לומר בלשון אחר אבל זה שהוא לפניו אינו קונה בלשון זה ועוד שהרי יחסן ויירש עקר כונת הענין לעתיד הוא אלא שביטול ויזכה ויחזיק ויקנה שאמרו עליהם שקונה אתה צריך לתרצה כן מעתה אין צריך לומר אם אמר לו משוך פרה זו לקנות כלים שעליה או ותקנה כלים שעליה שאין משיכת הבהמה מועלת לקנין הכלים שהרי אף לעצמה אינה מועלת:

אמר לו משוך פרה וקנה כלים שעליה ר"ל משוך פרה וקנה אותה וכלים שעליה משיכת הבהמה מועלת לעצמה אבל לא לכלים שעליה עד שימשכם לעצמן או יגביהם אם הם בני הגבהה שאפילו תאמר משיכה על ידי דבר אחר שמה משיכה דוקא בשאותו דבר אחר אינו בעל חיים כגון שמשך פירות על ידי כלי שהן בתוכו אבל על ידי בעל חיים לא ושמא תאמר אע"פ שלא נקנו לו כלים במשיכת בהמה מתורת משיכה יקנו לו מתורת חצרו הואיל וקנה הבהמה אינו כן שהבהמה חצר מהלכת היא ואפילו עמדה שכל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה הואיל ולהלך היא עומדת ומ"מ אם היתה בהמה כפותה הואיל וקנה הבהמה קנה הכלים שעליה מתורת חצרו ומ"מ דוקא בדרך זה שהקנה לו הבהמה גם כן והרי היא חצרו הא אם אמר משוך פרה זו וקנה כלים שעליה ר"ל אבל לא גוף הבהמה אפילו משכה והיא כפותה לא קנה כלים שעליה עד שיגביה או ימשוך כלים לעצמן שהרי חצרו אין כאן אע"פ שהיא כפותה שהרי לא קנאה ומתורת משיכה לא קנאה שהרי משיכה על ידי בעלי חיים אינה משיכה:

זו היא שיטת גדולי המחברים ואף גדולי הדורות שלפנינו נסכמים לדעת זה ומ"מ יש לחלק בזו לומר שכל שהיא כפותה ואמר לו משוך בהמה וקנה כלים שעליה אע"פ שלא קנה גוף הבהמה קנה הכלים שמשיכה על ידי דבר אחר שמה משיכה ואין נותנין לה דין בעל חיים לענין זה אחר שהיא כפותה אלא הרי הוא כעין משוך כלי זה וקנה פירות שבתוכו שקנה כמו שאמרו בפרק המוכר את הספינה במדות המוכרים שמדת מוכר ברשות מוכר לא קנה עד שיגביה או יוציא מרשותו ולדעת זה שאלה שבכאן אינה אלא שמשכה קודם כפיתה ולא מכחו לבד הם נמשכים ואם משך הבהמה וקנאה ואח"כ כפתה לקנות כלים שעליה נקנו לו מתורת חצרו ואם לא קנה הבהמה אע"פ שמשכה וכפתה לא קנה כלים שהבהמה אינה חצרו הא אם כפת ואח"כ משך אע"פ שאין הבהמה קנויה לו פירות שעליה נקנין במשיכה וכך דעתי נוטה:

יש מי שאומר שאף אם משך הבהמה על דעת שיקנה את הכלים קנה הכלים במשיכת הבהמה אע"פ שאינה כפותה וכן פרשו שאף לקנות או תקנה לשון קניה הם והביאו את שתיהם ממה שאמרו בתלמוד המערב שבמסכת קדושין פרק ראשון רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה לקנות את ולדותיה לא קנה לקנות היא וולדותיה קנה והקשו אלא האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך המשוי שלה לא קנה כלומר ואם כן לקנות ולדותיה אמאי לא קנה ותירץ הדא דתימא בשלא היתה הבהמה עוברה ר"ל מעוברת והילכך אין זה כמשוי שלה אבל אם היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשואה אלמא שקנה כלים במשיכת הבהמה אע"פ שלא קנה הבהמה ולדעת זה שאלה שבכאן כך היא משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה אע"פ שאין כונת המשיכה בשביל הכלים והקשה ומי קאמר ליה קני כלומר שתהא כונתו למשיכת הכלים ומה ענין לקנות הכלים אחר שאינו מתכוין אלא למשיכת הבהמה והשיבו שאינו מכוין לשאול בה כן שכל כיוצא בזה הדבר ידוע שאם היה מכוין למשיכת הכלים בשעה שמושך את הבהמה קנאן אע"פ שלא קנה הבהמה ואם אינו מכוין למשיכת הכלים לא קנאם מתורת משיכה אלא שהוא שואל כשהוא מקנה לו הבהמה במשיכה ושיקנה במשיכתה הכלים מתורת חצרו והדברים נראין ומ"מ לשטתנו אנו מפרשים בירושלמי שהעובר והמשוי כעין תכשיט הוא והרי הוא כבי פגי שקנאו בקניית הבהמה כמו שכתבנו למעלה וכלים הנזכרים כאן הם בכלים אחרים שאינם עליה דרך משוי הרגיל בו:

היה מהלך בספינה וקפצו דגים בתוך הספינה קנה לו ספינתו ואין זה חצר מהלכת שהספינה נחה היא מצד עצמה אלא שהמים מניעים אותה:

אשה שהיתה מהלכת ברשות הרבים ובא בעלה וזרק לה גט לתוך קלתה והוא סל קטן שהוא תלוי בה שבו נותנת כלי מלאכתה וטווי שלה מגורשת כאלו נתנו לתוך ידה או לתוך חיקה שקלתה נחה היא מצד עצמה אלא שהיא מניעתה ושמא תאמר והלא כליה הוא זה ולא חצרה וכליו של אדם אינו קונה ברשות הרבים ולא אמרו כן אלא כשהכלי מונח על הקרקע אבל כשהיא מוליכתו קונה מתורת חצרה אף ברשות הרבים וקצת מפרשים פרשו מפני זה ברשות הרבים זה שהוא נאמר בסימטא ואין אנו צריכים לכך וזהו שאמרו שזריקה לתוך קלתה עושה אותה גרושה אף בחצרו של בעל מפני שהוא כחצרה שאם לא כן הרי כליו של אדם אינו קונה ברשות מוכר וכן מה שאמרו בכליו של לוקח ברשות מוכר שאם הגביהו קונה כמו שיתבאר במקומו מתורת חצרו הוא ושמא תאמר במהלכת ברשות הרבים וזרקו לתוך קלתה תתגרש מדין ארבע אמות שלה תדע שאין דין ארבע אמות אמור אלא בעומד אבל לא במהלך וכן כתבוה גדולי המפרשים:

המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור עניני החלק השני ואמר על זה היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר כלום אמר הר"ם אם הרוכב אמר להולך ברגליו זכה לי בה לא יוכל לומר כשיקחנה אני לא זכיתי בה אלא חברו הרוכב קנה אבל יוכל לומר אני זכיתי בה כשאמר לו תנה לי כמו שזכר:

אמר המאירי היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי והלך חברו במצותו והגביהה בסתם ולאחר שנטלה קודם שנתנה לו חזר בו ונמלך לזכות בה לעצמו ואמר אני זכיתי בה מעכשו זכה המגביה ואע"פ שמודה שלחברו הגביהה ואע"פ שביארנו למעלה שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו פרשו בגמרא טעם הדבר בכאן שמאחר שאמר תנה לי ולא אמר הגבה מציאה זו לצרכי או זכה בה בשבילי הרי גלה בדעתו שאינו רוצה לקנות אלא כשתגיע לידו אבל מ"מ אף בזו אם הגביה סתם ונתנה לו ואמר אח"כ אני זכיתי בה תחילה ולא הבאתיה בידך אלא לפקדון או להראותה לך לא אמר כלום ומ"מ כל שאמר זכה לי או הגבה לצרכי והגביה סתם קנה חברו ואינו יכול לחזור בו כמו שכתבנו למעלה הא אם אמר לא הגבהתיה תחלה לצרכך אלא לצרכי זכה אף בזו ואע"פ שלא אמר כן אלא לאחר הגבהה וכן יראה מסוגיית הגמרא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ואי ברשות הרבים הוא קנה. אי קשיא והא במנהיג ברגליו מוקמינן ליה דה"ל מנהיג והיינו משיכה והא קי"ל דמשיכה ברה"ר אינה קונה כ"א בסימטא כמו שהוכחתי בפ' מרובה במהדורא תנינא בה' היה מושכו ויוצא. תשובה נ"ל דיש חילוק בין משיכת מטלטלין לבין משיכת בעלי חיים דמשיכת מטלטלין אינה קונה ברה"ר דמשיכת מטלטלין בעינן שימשוך המטלטל ויביאנו אליו אבל אם גלגלו הלאה ברחוק ממנו אע"פ שהסיעו הרבה ממקומו לא קנה דלא חשיבה משיכה דידי' אלא כשהוא מביאו אצלו והילכך בסימטא שיש לו בה רשות מהני' משיכה והוי כאלו הביאו ברשותו אבל ברה"ר שאין לו בה רשו' לא קניא משיכה דלא הביאו לרשותו אבל משיכת בע"ח אינה כן דעיקר משיכתן היא להנהיגה לפניו ולא שיביאם אצלו ובעינן עד שתעקור הבהמה יד ורגל או עד שתהלך מלא קומתה ובכל טצדקי דאיכא עקיר' בין לפניו כגון שהנהיגה לפניו בין שהביאה אצלו הוי משיכה כדאמרי' כיצד במשיכה קורא לה והיא באה. וכיון דעיקר הקנין תלוי בעקירת יד ורגל ולא שיביאנה אצלו אפי' ברה"ר קונה ומאי דאמרי בהמה מושכו ויוצא שאם הי' ברה"ר דלא קנה התם משום דלא עבד משיכה ברה"ר אלא רוצה לקנותה בהוצאה שעשה לה מרשות הבעלים והביאה ברשותו והילכך אם הוציאה מרשות הבעלי' לרשות הרבים לא קנאה שלא הביאה לרשותו אבל אם הנהיגה ברה"ר עד שתעקור יד ורגל או שתהלך מלא קומתה ה"נ דקני:

מי מהני משיכה דבהמה לקנות כלים שעלי' אי לא. נ"ל דדוק' בבע"ח קמבעיא לי' אבל אם הי' ספסל מלא על גביו כלים וא"ל משוך ספסל זה לקנות כלים שעליו אע"פ שלא הוקנה לו הספסל קנה כלים שע"ג שהרי הכלים בכחו הם נמשכים ומה לי משכן בפ"ע מה לי משכן עם הספסל שתחתיהן ולא מבע' לי' אלא בבהמה דהיא בעל' חיים ומשום דהי' אזלה מאלי' ומושכת כלים שע"ג ולאו בכחושל זה נמשכו. התם מבעיא לי' אם מהני משיכה דעבד לבהמה לקנות כלים שעלי' אי לא:

בעי רבי אלעזר. איכא למידק מאי שייכא הכא כיון דלא פשטינן לה ממתניתין. התם בפרק המוכר הוי דכותה ויש לומר דדכוותה איכא למיבעי גבי מציאה ומשום הכי קבע לה תלמודא הכא ולא כפשטא ומוקמינן לה בכפות הילכך אם מצא בהמת חברו כפותה ועליה מציאה ומשך אותה לקנות המציאה שעליה אם בא אחר ונטלה זכה בה. דבשלמא גבי מקח וממכר איכא דפסיק דמוקמינן לה אחזקת מרה קמא ולא קנה אבל במציאה ליכא למימר הילכך זה שנטלה קנה ודאי וזה שמשכה הוי ספק ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי. מ"ה נר"ו.

אמר רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני. איכא למידק והא אנן משום משיכה קא אמרינן ולאו משום חצר כדקאמר אי מהניא משיכת בהמה לקנות כלים. ויש לומר דמשום משיכה לא אפשר למקני שהרי הכלים מונחין ועומדים הן ובהמה הוא דמסגי וכיון שכן ליכא משיכה בכלים. ובפרק המוכר את הספינה יתבאר הדין הזה. ואוקימנא אלא הכי מיבעיא ליה אי אית ליה קנין בגופה דבהמה כדי לקנות אגבה אותם כלים או לא ואמר ליה רבא לעולם לא קנה אלא בכפותה. דהויא לה כעין כליו וקונה מטעם חצרו דכליו וחצרו קונים לו ומשום חצר איתרבאי כלי. ואינו קונה אלא דומיא דחצר כלומר בשאינת מהלכת דאי לא תימא הכי בהמתו היכי דמי לחצרו אלא כליו וחצרו שוין הן. הרמב"ן.

וזה לשון הר"ן: מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים או לא. ליכא לפרושי דמספקא ליה אי מהניא משיכה לכלים משום דלא קני לה לבהמה והוה ליה משיכה בכליו של מוכר ולא מהניא או דילמא מהניא לפי שאף הבהמה קנויה לו למשוך כלים שעליה. דאם כן מאי קאמר ליה רבא ואי אמר ליה קני בהמה וקני כלים שעליה מי קני חצר מהלכת היא דהא איהו לאו מדין חצר קא מיבעיא ליה אלא מדין משיכה בכליו של מוכר ואי אמר ליה קני בהמה אף על גב דלא קני כלים שעליה מדין חצר אי משיך לה בהדייהו קנה מדין משיכה בכליו של לוקח. ועוד דהא ודאי לא מספקא לן דמשיכה בכליו של מוכר מהניא כדמוכת בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין דקתני ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו ואוקימנא התם מעיקרא בכליו דמוכר דאלמא במשיכה מיהא קני דעד שיוציאנה מרשותו משיכה היא. והכי נמי מוכח בשבת פרק המצניע גבי הגונב כיס בשבת. דבמשיכת הכיס קנה המעות אף על פי שלא הוציא כל הכיס ולא קנאו והוא דמצי למשקל להו לזוזי דרך פיו או דרך חלמא כדאיתא התם אלמא מילתא פשיטא היא דמשיכה בכליו של מוכר קנה והכי נמי מוכח בפרק בתרא דעבודה זרה דאמרינן אי דקא כייל ורמי למנא דישראל הכי נמי וכבר כתבתיה שם בסייעתא דשמיא. לפיכך פירשו בתוספות דהכא הכי קמיבעיא ליה אי מהניא משיכה דבהמה לכלים או לא משום דלא דמו משיכות להדדין דמשיכה דבהמה בהנהגה וכו'. עד כאן.
כתוב בתוספות ואם תאמר אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקט קני. פירוש על כרחך הא דמיבעיא ליה משוך בהמה זו לא איירי בכפות אם כן הוי כמו משוך קופה ופשיטא דקני אלא ודאי לא איירי בכפות אם כן ליבעי נמי קני ואי משום דסבירא ליה דרבי אלעזר פליג אדרבא וקסבר חצר מהלכת קנה ולכך לא בעי קני אם כן משוך לא תיבעי. ומתרצינן תחילה אם תמצא לומר דקסבר חצר מהלכת קנה אפילו בעי משוך משום דלא השאילה לו להיות חצרו. אי נמי פירש אפילו אם תמצא לומר דקסבר דחצר מהלכת לא קנה כרבא מכל מקום אי הוה מיבעי ליה בקני והיה משיב דקנה אז שמא היה סבור הפושט דבעיא בכפות ולכך השיב דקני ולא ידע עדיין איך הדין במשוך אבל כי בעי משוך אם ישיב לו דקנה כל שכן קני ואם ישיב לו דלא קנה אז ממילא יודע הדין בקני דבמהלכת לא קנה דחצר מהלכת היא ובכפות קנה בכל ענין. כן נראה לי ביאור התוספות. גליון.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: בעי רבי אלעזר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה וכו'. ואקשינן ואי אמר ליה קני מי קני חצר ומהלכת היא וכו'. שמע מינה דכליו של אדם מדין חצר הוא קונה דאי לא מאי קמשני מחצר מהלכת דילמא כליו שאני. ואיכא למידק ולקני כלים מדין משיכה דהא אמשיכו להו כלים במשיכת הבהמה דאטו אי משיך כלי מלא פירות לקנות את הפירות מי לא קנו להו. ועוד דבהדיא גרסינן בירושלמי פרק קמא דקידושין רב חסדא אמר משוך את הבהמה לקנותה קנה. לקנות ולדותיה לא קנה. לקנות היא וולדותיה לא קנה. ואקשינן התם אלא האומר לחברו משוך הבהמה שיקנה לך המשאוי שלה שמא לא קנה ופריק הדא דתימר בשלא היתה הבהמה עוברה אבל היתה הבהמה עוברה עשו אותה כמשאה. ובפרק המצניע מוכח בהדיא גבי הגונב כיס בשבת דבמשיכת הכיס קנה המעות וכו' ובפרק הספינה תניא ארבע מדות במוכרים וכו' אלמא אף על גב דמונחים בכלי שאינה שלו קנה בהגבהת הכלי או במשיכתו. והא דאמרינן התם פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד וכו' דמשמע דמדידה מהניא ולא משיכה דפריקה התם בשפרק עד שלא פסק וכו' וכן פירש שם ר"ש. וכיון שכן הכא ליקנינהו לכלים במשיכת הבהמה. ויש לומר דהכא היינו טעמא משום דאמר לו נותן משוך בהמה וקנה כלים שעליה ולא אמר לו משוך כלים אלו שמע מינה דקפידא הוי דלא בעי דליקנינהו לכלים במשיכה אלא מחמת הבהמה דלקני לה מדין כליו. ואכתי קשיא לן מאי שנא בהמה דנקט אי משום דלא מקני בהמה לגמרי קאמר וקמיבעיא ליה אי קונין בכלי מושאל או לא תיבעי ליה כלי. ועוד ברייתא היא דתניא בפרק הספינה ארבע מדות במוכרים וכו' משנתמלאת המדה שניהם אינם וכו' ואוקימנא במדה דסרסור וכו' אלמא קונין בכלי מושאל. ונראה לי רבי אלעזר חדא מיגו חדא קמיבעיא ליה ובמשיכת בהמה כפותה קמיבעיא ליה במסקנא והכי קמיבעיא ליה משיכת בהמה כפותה מקניא או לא דכיון דאין דרכן של בעלי חיים לגררן חיים כפותים אלא להנהיגן ברגליהם לא קני או דילמא קני ומשום דאיירינן עד השתא ברוכב ומנהיג ומושך כיצד קונים ואיירינן במושך בחמור ומנהיג בגמל קמיבעיא ליה הכא גרירא אי קניא או לא ואם תמצא לומר קניא היכא דאקני ליה גופה דבהמה לגמרי אבל היכא דלא אקני בהמה בגרירה זו אלא להיותה בכליו לקנות עליה כלים אלו מהניא משיכה בזו לקנות כלים עליה או לא. והא דאמרינן והלכתא דכפותה הכי קאמר בכפות קמיבעיא ליה והלכתא דקניא והכי קאמר והלכתא דקני בכפותה ובהכי קמיבעיא לן. כן נראה לי. אלא דהיא גופה קא קשיא לן בהמה בגרירה היכי מקניא מי עדיפא גרירה מהנהגה בגמל או משיכה בחמור דאמרינן דחד צד מינייהו לא קני משום שאין דרכן בכך והלא אין דרך בהמה לגרור אותה כפיתה לעולם. ואין לומר דהכי קאמר משוך בהמה זו כדרכה וקני כלים שעליה לאחר שתכפות אותה ולעולם בהמה גופא לא מקניא בגרירה דהא משוך וקני כלים קאמר דמשמע בבת אחת קונה בהמה וקונה אגבה כלים שעליה. ויש לומר דהתם היינו משום דעיקר הליכתן מעצמן היא וכיון שכן אין הליכתן קונה אלא כדרך הנהגתה אבל כאן שהוא מושך אותה לגמרי אפילו בגרירה קני. כן נראה לי. ע"כ.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא אי אמר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו. פירוש דגופה דבהמה לא מיקני ליה אלא שתהא שאולה לו שיקנה בה כלים שעליה מדין חצר. והראיה דמדין חצר הוא מדפרכינן עלה דתיפוק ליה דהוה חצר מהלכת. וקשיא לן וממאי דרבי אלעזר מדין חצר קאמר כי היכי דניקשי עליה מחצר המהלכת דילמא הכי קא בעי אם הוא זוכה בכלים מדין משיכה לגבי כלים או לא. ויש אומרים דהא פשיטא דלא הוה משיכה כיון דכלים לא נפקא מרשות מוכר ולעולם עמדו על גבי בהמתו וזה אינו שכבר בררנו בראיות מגמרין ומהירושלמי בפרק הספינה דמשיכת פירות בכליו של מוכר קנה ואדרבה יש לתרץ דמשמע לן דהא לא מיבעיא ליה לרבי אלעזר דהא פשיטא דקנה וכי קמיבעיא ליה אם קונה בו מדין חצר ולשונו של רבי אלעזר מוכיח דהיינו בעיא מדלא נקיט משוך כלים על גבי בהמה זו ונקיט משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה דאלמא לבהמה הוא דלעביד בה משיכה ושיקנה אחר כך כלים שעליה מדין חצר. ואם תאמר ואכתי מאי קא בעי דהא ודאי כיון דמשאיל לו בהמתו לקנות בה קנה דלדין חצר סגי אפילו בחצר או כלים מושאל או מושכר וכדאמרינן לקמן ומקומו מושכר לו וקא סלקא דעתין דמדין חצר קאמר וכדאמרינן נמי בפרק הספינה גבי ארבע מדות במוכרין משנתמלאת המדה ללוקח ואוקמוה במדה דסרסור דאלמא קונין בכלי מושאל. ויש לומר דהתם הוא שמושאל לו להשתמש בו והוי כשלו אבל הכא שאינו ממשיכו לו אלא בקנין זה בלבד מספקא לן. ובעיין לא איפשיטא והא דמשך חמריו ופועליו שבפרק הספינה אינו ענין לזה וכדפרישנא בדוכתה בסייעתא דשמיא. עד כאן.

ולענין הלכה בעיא דרבי אלעזר לא איפשיטא. וכיון שכן נראה לי דאי משיך בכהאי גוונא לא מפקינן מיניה דהוה ליה תופס ברשות דומיא דכור בשלשים סאה בסלע וכמו שכתבנו למעלה. וראיתי מחלקים ביניהם דהתם בכור בשלשים משיכה גמורה עבד אבל הכא דספיקא בגופה דקנייה ודילמא לא קני כלל מפקינן מיניה ואין זה כלום אצלי דהתם נמי איכא לספוקי דילמא מוכר לא נתכוון להקנות עד שימשוך לוקח כל הכור וכלישניה קמא דאמר כור בשלושים ומשיכה דלא מקניא היא. הר"ן.

הא דאקשינן הכא ובכמה מקומות בתלמוד חצר מהלכת היא וכו'. תמיה לי והלא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא לקמן וכן פסק הריא"ף ושליח הא נייד דבשלמא חצר דאשה דאיתרבי משום יד איכא למימר מה ידה דנייח אף חצרה דנייח אבל גברא דאיתרבאי משליחות מאי טעמא לא ולא עוד אלא אפילו חצר דאיתתא הוה לן למימר דקניא דלא גרע משליחות כדאיתא לקמן. הרשב"א.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: וחצר מהלכת לא קנה. פירוש כשמהלכת שלא לדעת בעליו דומיא דבהמה הילכך אפילו למאן דאמר חצר משום שליחות איתרבאי לא דמיא לשליחות כי השליח אינו מהלך אלא לדעת שולחו בעודו שליח וכל שכן למאן דאמר משום ידה איתרבאי עד כאן. ועיין בפסקי הרא"ש בפרק הזורק.

והלכתא בכפות. איכא למידק אמאי מתרץ בלשון הלכתא כיון דלא איפשיט בעיין ויש לומר משום דידע תלמודא דאיכא אמוראי דסבירי להו דחצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה וידה מהלכת היא והיינו רב פפא ורב הונא ורבינא דמקשו אלא מעתה משמע דסבירי להו דחצר המהלכת קונה ובעיא דרבי אלעזר לפי סברת הני אמוראי בבהמה המהלכת היא ומשום הכי הוצרך לומר והלכתא דבעיא דרבי אלעזר בכפות היא אבל במהלכת לא קנה.

אלא מעתה היה מהלך וכו'. פירוש בשלמא אי חצר המהלכת קונה כיון דאיתרבאי מידה מה ידה מהלכת אף כל חצר המהלכת קונה והיינו דלא בעי רבי אלעזר אלא במשוך בהמה וקני כלים שעליה. מורנו הרב נר"ו.

ואקשינן אלא מעתה היה מהלך בספינה וקפצו דגים וכו'. הכי נמי דלא קני לדידך דאמרת דכליו לא קני אלא כעין חצר שאינה מהלכת ופריק כי אמרי אנא חצר מהלכת לא קני במהלכת מחמת עצמה אבל הכא שקול מיא מהכא ואינה מהלכת וכן בקלתה. ומאי דקא קשיא להו לתלמידי מהא דאמרינן גבי שבת אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר כלי אזלינן ולא נייח לאו קושיא היא דאין הכי נמי דלא נייח וגבי שבת הנחה בעינן ומקום חשוב נמי בעינן אבל מכל מקום אינו מהלך שלא נקראת חצר אלא במהלכת עצמה. הרמב"ן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אמר להו ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. קשיא לן הא דאמר רבא במסכת שבת פשיטא לי מים על גבי מים היינו הנחתם וכו' ולימא נמי אגוז מינת נייחא ומיא קא ממטו לה. ומתרצינן הכא לגבי חצר מהלכת היא כל היכא דלא סגיא מנפשה לאו מהלכת היא הילכך ספינה וקלתה לאו מנפשייהו ניידי אבל לגבי שבת הנחה ממש בעינן דאלו קיימי באויר כגון שערבן הרוח ולא הניחן לנוח והוציאן אחד משם לחוץ אינו חייב דהנחה על גבי משהו מיהת בעינן ומיא כאוירא בעלמא דמו ולא משום ניידא ממש קפדינן אלא משום דהוו כאוירא בעלמא דהא הדר איבעיא ליה לרבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו בתר אגוז אזלינן והא נייח כלומר הרי אינו עומד באויר ומהניא ליה ההוא הנחה או דילמא בתר כלי אזלינן והכל באויר. עד כאן.

אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וכו'. פירוש ולא דמיא הא לספינה שעל מים דפריש רבא דשאני הכא שהאשה מדעתה ניידא מה שאין כן במים. הריטב"א.
קשיא לי דהא קיימא לן דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות הרבים ואם כן אף על גב דקלתא מינח ניחא מאי הוי אטו משום קלתה מגרשה והא לא מגרשה אלא משום לתא דידה שהקלתה מונחת על ראשה והכי נמי אמרינן בגיטין שאפילו בחצרו של בעל מתגרשת בקלתה אם היתה מונחת בין ירכותיה ואף על גב דכליו של אדם אינו קונה לו ברשות מוכר אלא משום לתא דידה הוא דמגרשא והכי נמי משום לתא דידה היא מגרשה ואיהי הא קא מהלכת ונייח דקלתה לא מעלה ולא מוריד. ועוד תיפוק ליה משום ארבע אמות דידה כדאמרינן בגיטין היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת ואמרינן התם לתוך ארבע אמות שלה הוו קרוב לה. ונראה לי דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד אבל מהלך לא וקלתה בין ירכותיה נמי משום במקום עצמה אם קלתה קנויה לה וכליו של לוקח הם ולעולם משום כליו הוא דמגרשא דמקום קלתה קנוי לה הואיל ובין ירכותיה היא. מיהו ברשות הרבים ליכא למימר הכי משום הכי איתחזי לי דהאי ברשות הרבים דקאמר הכא לאו רשות הרבים ממש אלא בסימטא ואיכא דוגמתיה בבתרא ובסימטא ודאי משום כליו הוא דקני דאיהי הא קא מהלכת והא קלתה מינח נייחא. הראב"ד.
ואין צריך לכך אלא יש לומר דטעמא דברשות הרבים לא קני משום דאין לו רשות להניחו ברשות הרבים אבל קלתה בכל מקום יש לה רשות לשאת אותה. עוד הקשה תיקני לה ארבע אמות דידה. ונראה לי דאין ארבע אמות קונות אלא בעומדת אבל במהלכת לא. הרשב"א והר"ן.

וכתוב בתוספי תוספות להרא"ש ז"ל וזה לשונו: הקשה הראב"ד תיפוק לי משום ארבע אמות דידה וכו'. ומתוך קושיא זו פסק דאין לאדם ארבע אמות לזכיה אלא אם כן עומד וכו'. ונראה לי שהקושיא אינה קושיא גם מה שפסק מכח קושיא זו ליתיה דארבע אמות קונות לו לאדם אפילו מהלך אם היה מונח על גבי קרקע אבל מה שנתון תוך קלתה לא קנתה דקלתה מבטלת כח הקרקע דקנין חצר דאורייתא וקנין ארבע אמות תקנת חכמים דאין הקרקע קונה לה וקלתה הויא חצר מהלכת. עד כאן.

מתניתין : היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה וכו'. קשיא לי למה לי למתני היה רוכב ליתני ראה את המציאה וכו'. ויש לומר דטעמא קא יהיב למה ראה זה יותר מחברו מפני שהיה רוכב והגבוה מחברו רואה יותר מחברו. אי נמי דאם שנים מהלכים יטלנה הוא ולא יכניס עצמו לבית הספק כי שמא יזכה לעצמו אלא מפני שהוא רוכב לא היה יכול ליטלה. ואם תאמר ירד ויטול אותה. אדהכי והכי יזכה בה אחר. אם כן לרבותא דסיפא נקט רוכב דהוה אמינא דמצי למימר כיון שאתה רוכב ואני מהלך אני הייתי פוגע בה תחילה ודידי היא קמשמע לן כיון דיהבה ניהליה קני ממה נפשך כדפירש רש"י.

ואמר אני זכיתי בה וכו'. לא מצינא לפרושי דאיירי כדפריש בהדיא בשעת הגבהה לצורך פלוני אני מגביה דאם כן כי דחינן לקמן מתניתין דאמר תחילה ופירש רש"י מתתילה הגבהתי לצרכי ולא לצרכך היכי מצי למימר הכי והלא בשעת הגבהה פירש לצורך חברו וסבירא ליה להאי דדחי הכי המגביה מציאה לחברו קנה חברו אלא ודאי הכי פירושו כי בשעת הגבהה לא פירש והשתא פירש מתחלה זכיתי בה לצרכי ואם כן קשיא טובא מאי למימרא וכי מי שאומר לחברו תן לי מציאה זו והגביה אותה לצורך עצמו צריכא ליה לתנא למימר דקנה הזוכה. וקושיא זו דחקתיה לרב נחמן לפרושי מתניתין דהא דקתני אני זכיתי בה אני רוצה לזכות בה עכשיו אף על פי דאין מלשון והענין מתפרש יפה לדעתו. ויש לתרץ דהא קמשמע לן דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר לו תנה לי ועני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו נקרא רשע והוא הגביה סתם ולא פירש בשעת הגבהה לצרכי אני מגביהן מסתמא לצורך חברו הגביה ולא נאמינהו במה שאומר עתה מתחילה הגבהתי לצרכי קמשמע לן דנאמן ולא נקרא רשע כיון שהיא מציאה דלא מצינן למימר ליה תלך ותמצא אחרת ומה שלא פירש בשעת הגבהה מימר אמר כיון שהדבר הוא בידי למה אפרש סתמו כפירשתי כל מי שיערער עלי אומר בתחילה לצרכי הגבהתיה. ונמצינו למדין דלרב נחמן מתפרשא מתניתין בתרי גווני אפילו היכא דאמר לצורך ראובן אני מגביה מצי למהדר ביה ויאמר אני רוצה לזכות בה עכשיו דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וכל שכן מן הסתם. ולמאי דמפרש תלמודא דאני זכיתי בה מתחילה קאמר מתפרשא מתניתין בחדא גוונא במגביה סתם.

אם משנתנה לו וכו'. ואם תאמר מאי למימרא דהא קנה ממה נפשך. ויש לומר דאיצטריך להיכא דחזר ותקפה ממנו דמפקינן לה מיניה משום דזכה ואכתי לא ניחא ויש לומר דסלקא דעתך אמינא מצי למימר לא נתכוונתי לזכות לחברי אלא לעצמי והא דיהבתה ליה מתנה בטעות היא דאמרי משעת ראיה קני לה דהכי קרו אינשי מציאה משעת ראיה כדאמרינן לעיל קמשמע לן דלא מצי טעין הכי אלא כיון דיהבה ניהליה קנה דלא מפקי אינשי מידייהו מילתא דלא פסיקא להו דלאו דידהו והרי זה נכון. מ"ה נר"ו.

גמרא : מי שליקט את הפאה. פירש רש"י ז"ל אדם מעלמא שאינו בעל השדה. יש להקשות מי הכריחו בזה והקושיא שעושה אינה לדעת מי שאומר בגמרא תרי מיגו אמרינן דלהאי טעמא אף על פי שהוא עשיר להוי זוכה לנפשיה מיגו דאי בעי מפקר לנפשיה וכו'. לזה נאמר כיון דהכתוב אומר לא תלקט לעני ולגר וגו' ואם ההערמה שאמרנו היא אמתית הצוואה הזאת אין לה מקום כלל שבכל אחד ואחד נאמר מיגו. וזהו גם כן מה שכוון רש"י להלן באמרו חד מיגו מעני לעני דרצונו לומר דהאי דאמרינן חד מיגו היינו לשיהיה זוכה עני אחד לחברו אבל לא שנאמר דמיגו שהיה יכול להפקיר נכסיו חזי ליה שתהיה עכשיו זאת הפאה לעצמו. מהר"י אבוהב.

והרא"ש כתב וזה לשונו: מי שליקט את הפאה וכו'. פירש רש"י דוקא בשדה אחר אבל בשדה שלו וכו'. ונראה לי דבעיקר מחלוקתן דפליגי אליבא דעולא דמעשיר לעני מיירי אפילו בשדה שלו דכיון דלא זכי ליה אליבא דרבי אליעזר אלא מטעם דאי בעי מפקר נכסיה ולאחר שיפקירם אין השדה שלו. אלא בשביל דמעני לעני הוצרך רש"י לפרש דבשדה אחר מיירי. עד כאן.

והריטב"א כתב וזה לשונו: תנן התם מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני וכו'. פירש רש"י דמיירי שהמלקט אינו בעל השדה והיינו דאמרינן דאלו מפקיר לנכסיה חזיא ליה ואי בבעל השדה אפילו הוא עני לא חזיא ליה דהא קיימא לן שאף העני מוזהר על שלו. ובתוספות דחו ראיה זו דאנן הכי אמרינן דאי בעי מפקר נכסיה ושדה זו בכלל הפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזיא ליה. ואף על פי שאמרו שהמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפאה התם הוא לפי שחזר וזכה בו אבל בכאן שלא חזר וזכה בו אינו מוזהר עליו. ונראה לי כי רש"י סובר דגזירת הכתוב היא שיהא העני מוזהר על שלו לעולם מכיון שבא לכלל פאה דהא תלמודא הוא דמפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו שורת הדין שיהא פטור מן הפאה דהא הפקר פטור מן הפאה אלא דכתב רחמנא תעזב יתירה כדאיתא פרק הגוזל להזהירו וגזירת הכתוב היא שלא להפקיע תורת פאה הכא נמי לא שנא. ובתוספות סייעו פירוש רש"י מדאמרינן אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו דחד מיגו אמרינן ואי בבעל השדה אכתי איכא תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דחזיא ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה. ומיהו בירושלמי משמע דמתניתין סתמא בין בבעל השדה ובין באיניש דעלמא דאפילו בעל השדה כל שהוא עני וראוי ליטול בפאה דעלמא שפיר קרינן ביה דהא חזיא ליה ואי בעי זכי בה לנפשיה דהא (תלמוד) ראוי הוא לזכות בה אלא דרחמנא חייביה למיהבה לעני מפני שהיתה שלו הילכך שפיר מצינו למימר דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה כדי ליתנה לעני זכי בה נמי מעיקרא לחבריה עני. עד כאן.

וזה לשון מ"ה נר"ו: מי שליקט את הפאה וכו'. כתב רש"י אדם בעלמא שאינו בעל השדה דאי בעל השדה ליכא מיגו דעני נמי מחייב בפאה. ואם תאמר אפילו בבעל השדה מצינן לאוקמה מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים זכי נמי בהאי לצורך עניים אחרים והכי איתא בירושלמי. ויש לומר שרש"י לא רצה לפרש כן משום דלא אמרינן מיגו מענין לענין דלא אמרינן מיגו דזכי לנפשיה בפאה של אחרים יזכה בפאה זו לצורך עניים אחרים.
אבל אכתי קשה לי דאפילו בבעל השדה משכחת מיגו דאי בעי מפקר לנכסיה ואפילו קרקע זו ונמצא שאין פאה זו של שדהו ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני. ויש מי שכתב דמשום מעני לעני כתב רש"י כן דאמרינן דליכא אלא חד מיגו ואלו בעני בעל השדה תרי מיגו איכא מיגו דאי בעי מפקר להאי שדה דאית ליה ומצי זכי לנפשיה ומיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני ונכון הוא אבל לא משמע לי כן מדברי רש"י אלא לעולם לא מצינן לאוקומי בבעל השדה דכיון דבשעת שלקט אותו וקרא עליו שם פאה של שדהו שוב לא מצי זכי לנפשיה אפילו אי מפקר לכולהו נכסיה שהרי פאת שדהו נקראת לעולם ואזלינן בתר זמן לקיטתו ולא בתר זמן אכילתו. עד כאן.

לימא מר מעני לעני מחלוקת. כתוב בתוספות אית ליה פרק קמא דגיטין דבתופס לבעל חוב פליגי וכו'. פירוש מהכא שמעינן שפיר דמאן דאית ליה לא קנה דכל שכן דקסבר דתופס לבעל חוב לא קנה אבל מאן דאית ליה קנה מצי למימר דתופס לבעל חוב לא קנה ושאני מציאה דמיגו דאי בעי זכי לנפשיה זה הביאו מפרק קמא דגיטין דליתיה קל להבין. גליון.

לימא מר מעני לעני מחלוקת. יש לומר שזו הקושיא לאו סיפיה רישיה ולאו רישיה סיפיה שממה שהתחיל ולימא מר ולא אמר ורמינהי או כיוצא בזה נראה שאין זו קושיא עצומה ובסוף הקושיא אמר אי אמרת בשלמא וכו'. ואפשר לומר דהאי דקאמר ולימא משום דבהקדמה יש לנו לומר שאין ראוי שנשים בין שני תנאים מחלוקת מן הקצה אל הקצה כל שנוכל לאוקומי פלוגתייהו מן הקצה אל האמצעי ואם נאמר מעני לעני מחלוקת היינו מן הקצה אל הקצה אבל זה כבר תירץ רש"י במה שאמר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו שכוונתו לפרש שמה שאנו מחדשים בזו האוקמתא אינו שרבי אליעזר סבר דאפילו מעשיר לעני קונה שרבי אליעזר יודה בזה דלא קנה אלא החידוש הוא ברבנן ואם כן בכאן יש מחלוקת מן הקצה אל האמצעי אבל החולשא שמצא זה המקשה בקושייתו היא בהקדמה שבנה עליה קושייתו והוא מסופק בה אם היא אמתית אם לאו והוא דהא מציאה הכל עניים אצלה וזה נוכל לדחותו ולומר שהפרש גדול בין מציאה לפאה שענין פאה מצות התורה שתהא לעני בהכרח ובעל השדה אין לו רשות כלל בזה אבל גבי מציאה צוותה התורה בהיפך שמי שמצא אבידה שיטרח בעל כרחו להחזירה לבעליו ובשביל זאת החולשא אמר ולימא מר פירוש אם אתה מודה לי זו ההקדמה שמציאה ופאה שוין אני אקשה לך קושיא עצומה. מהר"י אבוהב.

ומ"ה נר"ו כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני וכו'. איכא למידק דהיכי פריך הכי בפשיטות לאפושי פלוגתייהו והלא לרבי יהרשע לא פליגי אלא בחדא ואיהו פריך דליפלגו בתרווייהו. וראיתי מי שפירש דהכי פריך ולימא מר מעני לעני מחלוקת אבל מעשיר לעני מודה רבי אליעזר דתרי מיגו לא אמרינן ואמר דהכי דאיק לשון רש"י שכתב ולימא מר דאפילו מעני לעני אמרי רבנן דלא זכה לו. ולדידי מי שהוא רגיל בלשון רש"י יכיר שהוא כוון היפך זה ממש וטעמא דמילתא משום דעל כרחך מעשיר לעני פליגי והיינו דקתני מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני משמע מי שלקט לאו עני הוא דאם מן הסתם משמע עני דפאה עניים הוא דלקטי לה ליתני הכי מי שלקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני ותו לא ואנא ידענא דלפלוני עני הוא אלא ודאי אפילו מעשיר לעני פליג רבי אליעזר ופריך ולימא מר וכו' ואף על גב דהשתא מפיש פלוגתייהו בהכי ניחא טפי דאתיא מתניתין בכל גוונא בין מעשיר לעני בין מעני לעני. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: ולימא מר מעני לעני מחלוקת. כלומר ובתרווייהו פליגי דרבי אליעזר סבר דאמרינן אפילו תרי מיגו ורבנן סברי אפילו חד מיגו לא אמרינן. ורש"י גורס כגירסא ראשונה אלא שפירש הוא ולימא מר דאפילו מעני לעני פליגי רבנן ונראה שהוא נוטה כפי הגירסא האחרונה ובמסכת גיטין הארכתי בזה בסייעתא דשמיא. עד כאן. וחסרון יש בלשון הריטב"א זה הנזכר.

ותנן היה רוכב על גבי בהמה. ואם תאמר והיכי אסיק אדעתיה לומר דמתניתין דעני רוצה לזכות בה עכשיו קאמר דהא קתני אני זכיתי ומשמע בשעת הגבהה. ויש לומר דמחניתין קשיתיה דאי אני זכיתי בה בתחילה קאמר מאי למימרא כדכתיבנא לעיל והא דקתני זכיתי בה ולא קתני אני זוכה בה לאפוקי אי תקפה אחר דאם היה אומר אני רוצה לזכות בה עכשיו קנה התוקף דחברו לא קנה דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ואיהו לא קני אם כן מי קנה אלא ודאי התוקף קנה משום הכי הוצרך לומר אני זכיתי בה תחילה קודם שתקפת אותה ונמצא ניצול בטענה זו מחברו ומן התוקף. מ"ה נר"ו.

אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת וכו'. קשיא לי מעני לעני מודו רבנן דמיגו דמצי זכי לנפשיה זכי לאחריני אבל מיהו לא זכה בפועל לנפשיה וזכי לאחריני במיגו אבל במציאה אמר שרוצה לזכות לעצמו ומשום הכי לא קנה חברו ומאי קושיא. ויש לומר. דכיון דבשעה שהגביהה הגביהה לצורך חברו ובאותה שעה שייך לומר מיגו אם איתא דאמרינן מיגו שוב לא היה יכול לזכות לעצמו דהא קנה חברו בשעת הגבהה אם איתא דאמרינן מיגו אלא ודאי לא אמרינן מיגו ומשום הכי מצי לזכות לנפשיה. וכן הבנתי מלשון רש"י מ"ה נר"ו.

גמ' ואי רה"ר הוא קני ואי אדם חשוב כו' נראה מתוך הסוגיא וברש"י דברה"ר אפי' אדם בינוני קונה ובסימטא לא קני אדם בינוני אלא אדם חשוב ואשה ואיניש זילא וכן הוא בדברי הרמב"ם אבל הרא"ש והטור ח"מ כתבו היפך זה ואולי היה להם גירסא אחרת בזה ודו"ק:

תוס' בד"ה משוך בהמה כו' א"נ אי הוה בעי קני כו' כי שמא מטעם חצר קני ובכפות' ולכך איבעי ליה במשוך עכ"ל נראה מדבריהם דלכך איבעי ליה במשוך דהשתא אי אהדר ליה דקני לאו בכפות' איירי אלא במהלכת וס"ל נמי דמתורת חצר לא קני דחצר מהלכת היא אלא דניקני מתורת משיכה אע"ג דמהלכת היא והשתא בא"ל קני נמי קמיבעיא דניקני מתורת משיכה אבל קשה דא"כ מאי פריך רבא ואי אמר לה קני מי קני כו' ומאי קושיא דהא נהי דלא קני מתורת חצר מ"מ מבעיא ליה דניקני מתורת משיכה וי"ל בדוחק דרבא ס"ל כיון דמתורת חצר לא קני מתורת משיכה נמי לא קני כיון דמהלכת היא ולא שייכא בכלים ודו"ק:

ד"ה משוך בהמה זו ער וא"ת אמאי נקיט משוך בהמה זו ולא נקט קני וכו' עד א"נ אי הוה בעי קני וכו'. נראה דלפי' התוס' לפי תירוץ זה האחרון בעייתו של ר"א איירי במהלכת דאז לא שייך טעמא דחצר אלא בעי אי קני מטעם משיכה אך אי הוה בעי באומר קני בהמה וכלים והוה מהדר דקני היה יכול הטועה למטעי לומר דאיירי בכפות וקני מטעם חצר ולכך לא נקט קני בהמה דהשתא על כרחך אי קנה הוה מטעם משיכה ולא יוכל למטעי דלהכי לא נקט קני בהמה לאורויי דלא בעי דנימא מטעם חצר וע"י שאלה דאל"כ נימא קני בהמה ויהא חצר גמור אלא וראי איירי באותו ענין דלא שייך חצר כלל כגון בחצר מהלכת וא"כ לא שייך שום קנין אחר לכלים אלא מטעם משיכה רק שלפי קושית רבא שהקשה אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי קני וכו' עדיין קושית התוס' לפי תירוץ זה במקומה עומדת דמאי הוה ס"ד דרבא בסברת רבי אליעזר אמאי נקט משוך בהמה זו וכו' ולא נקט קני אי משום דבקני פשיטא ליה דקני וכו' א"כ במשוך נמי אמאי מספקא וכו' כמו שהקשו התוס' וי"ל דאין ה"נ דזה נמי הוה קשה ליה והא דמסיק וכי תימה כשעמדה ר"ל וכ"ת שבעייתך איירי במהלכת שאין שייך טעמא דחצר ובעית אי קני מטעם משיכה אלא שאם נקט קני בהמה והוה מהדר קני היה הטועה יכול למטעי ולומר דאיירי בשעמדה וקני מטעם חצר ולא הוי ידעינן אי מקנה מזה שבמשיכת הבהמה יקנה כלים והא כל שאלו מהלך לא קני עומד ויושב לא קני ומסיק והלכתא בכפות ר"ל הא דלא נקיט קני בהמה כדי שלא נטעה אם מהדר ליה קני דהוה מטעם חצר וה"א דאיירי בכפות:

ד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת וכו' ולא מטעם מגו. ר"ל שאין חולקין בטעם מגו שר' אליעזר אית ליה דאמרינן מגו דאי הוה בעי הוה זכי לנפשיה וכו' ורבנן אית להו דלא אמרינן מגו דאי הוה בעי וכו' אבל בתופס לב"ח במקום שחב לאחרים כ"ע מודו דלא קנה זה אינו אלא דרב נחמן אית ליה דבתופס לב"ח פליגי ור"א ס"ל דקנה ורבנן ס"ל דלא קנה:

תוס' בד"ה משוך בהמה כו' לכך לא קני א"נ התם כשמשך החמרים ולא משך את החמור והא דקתני כו' כצ"ל:

בד"ה ספינה כו' רכוב כמהלך דמי כו' נ"ב פי' לענין קימה:

גמרא ואי רה"ר הוא קנה כו'. גירסת האשר"י צ"ל ואי רה"ר הוא ואדם חשוב קנה כו' דסברתו שברה"ר אין דרך [אדם בינוני] לרכוב משום צניעות:

ברש"י בד"ה והלכתא כו' וכל היכא כו'. לכן אמר אלא מעתה היתה כו':

ברש"י בד"ה מי שליקט כו' להזהיר העני על שלו. וקשה בזה מגו דאי הוי בעי מפקיר לשדהו ועוד דאי מפקיר קודם קצירה פטור מפאה המפקיד כרמו והשכים וכו' ואי לאח"כ וכו'. מיהו מגו דיכול לתתו במתנה לאחר (ק):

בתוס' בד"ה משוך כו' וכן צ"ל בסיפא כו'. ר"ל אף בלא איבעיא דהכא מ"מ הא משוך קופה זו וקני כלים קני לכ"ע ובסיפא דפרקו והתבואה הן בשקים משמע דוקא מטעם רשות של לוקח אבל מטעם משיכה אינו קונה לפי שהוא בכליו של מוכר וצ"ל ע"כ הואיל ולא אמר לו קני:

בא"ד אי נמי אי הוי בעי קני כו'. מ"ש מהרש"א כאן לא ירדתי לסוף דעתו אבל הנראה מדבריהם פשוט הוא דמבעיא ליה במשוך אי קני מטעם משיכה אע"פ שהיא מהלכת וידע דחצר מהלכת לא קנה אבל לא רצה למבעי בקני דאם ישיב לו קנה עדיין לא ידע במשוך וה"ה בקני גופיה במהלכת דדלמא הא דהשיב לו קנה הוא מטעם חצר בכפותה לכן איבעיא ליה במשוך ואי ישיב לו קנה ע"כ מטעם משיכה דאל"כ הו"ל למיבעי קני בהמה וקני כלים ולמה משוך בהמה וקני כו' ואם ישיב לו לא קנה ג"כ בקני לא קנה דאי בקני קונה מטעם חצר אמאי לא יקנה ג"כ במשוך כקושית התוס' והכי סלקא סוגיא דשמעתין אמר רבא אי אמר ליה קני כו' מי קנה ואמאי לא איבעי לך אבעיא בקני דמתיירא דלמא ישיב קני ומטעם חצר הא חצר מהלכת לא קנה וכ"ת דכשעמדה קונה לכן לא תבעי בקני דדלמא ישיב קנה ואפשר שהטעם משום חצר ולא תדע במהלכת אי קונה מטעם משיכה הא כל כו' והלכתא בכפותה מש"ה מבעיא ליה במשוך להורות דבעיותו מטעם משיכה דבקני אפשר שישיב לו קנה ומטעם חצר ובכפותה אבל אה"נ במשוך אם היא כפותה קני ג"כ מטעם חצר דמ"ש כקושיתם. וכי קאמר רבא אי אמר ליה קני כו' חצר מהלכת היא כו' ה"ה דהו"מ למיפרך [אמאי לא תבעי לך בקני משום דקונה מטעם חצר] א"כ גם משוך אין אבעיא דאי בקני קנה משוך נמי קנה רק עדיפא קאמר גם משום הוכ"ת כשעמדה הא כל שאילו מהלך כו' [דשפיר איבעיא במשוך במהלכת דלא קנה מטעם חצר] כן נראה:

גמרא והלכתא בכפותה. בגה"ש שכח לציין עוד לב"ק (עג) והלכתא שהעידו בב"א:

גמ' ואי אשה היא קניא. נ״ב הכא משמע דדרכה של אשה ברכיבה בעיר ותימה הא אמרינן ריש פסחים דאין דרך כבוד לאשה ברכיבה אפי' בדרך כדמוכח התם. אם לאו משום בעתותא משו"ה קראו הכתוב באשה מושב והכא משמע דאפילו בעיר ובלא בעתותא אורחא הוא:

גמ' והלכתא בכפותה. כעין זה ערכין ז' ע"א והלכתא דיתבי:

תוס' ד"ה ספינה וכו' דומיא דיד דמינח. תמוה לי דא"כ הגוף עצמה מקרי מהלך ואמאי מהני נותן גט על ראשה. גם אמאי בנתן גט ביד עבדה מקרי חצר מהלכת. הא היד מינח. אלא ע"כ דיד והגוף חד הוא אלא דאמרי' מה ידה שאינו מהלך היינו דאינו מהלך מהקונה דבכ"מ שהיא מהלך שם הוא הקונה משא"כ חצר דמהלכת מהקונה וצע"ג:

גמרא בעי ר' אליעזר משוך בהמה לקנות כלי' שעלי'. הנ"י כבת דזכה הלוקח דהוי תפיסה ברשות ומדמי לכור בשלשי'.
לכאורה לא דמי דהתם הוי מוחזק ממש אבל הכא כיון דלא הקנה לו הבהמה א"כ הכלי' הם בחצר המוכר ולא מקרי מוחזק.
וצ"ל דהנ"י מיירי בנטל הלוקח בעצמו הכלים מהבהמ' כיון דנעשה ע"י קניתו מהמוכר אליו מקרי תפוס ברשות, וצ"ע.
ומ"מ אם חזר המוכר מהקנין, קודם שלוקחם הלוקח מהבהמה מודה הנ"י כיון דחזר מקודם בשעה שהיו הכלים מונחים ברשות המוכר, א"כ מה שינטלם אח"כ הוי תפיס שלא ברשות, וע' בהרא"ש מבואר דבמכר אף בקנין בהמה וכלי באין כפות מחזיקי' למוכר דהוי מרא קמא, ובזה ודאי יש לע' מה שהביא מכור, וע' בהרא"ש שכתב ג"כ כתוס' דאיבעי' כגון דאין המשיכות שוות, וכתב דאף דהמסקנא מיירי בכפות, מ"מ אינם קנויות בהמה ע"י הילוך.
וקשה מנ"ל לומר במסקנא דקני בהמה וקני כלים באין כפות הוי ספק דלמא באמת זהו סברא מוחלטת, כיון דאין המשיכות שוות לא קני, אלא דבכפות דוקא מיבעיא אם קנה כיון דעתה המשיכות שוות אז אזלינן בתר סתם קניית הבהמה, ואדרבא מרווח יותר דבפשוטו קשה דאיך משנינן והלכתא בכפות דהי' גופא תקשי דמאי מיבעיא בגוונא דחיקא במשוך לקנות תיבעי' בפשוטו בקני ובאינו כפות והי' מסתבר יותר מהאיבעי' רק בכפות. וע':

בתוספות בד"ה משוך בהמה וכו' וי"ל דהתם לא א"ל קני וכו'. פירוש דלא א"ל קני בהמה וקני פירות וכ"כ להדיא בפרק המוכר וכתבו שם עוד לתרץ עוד בע"א דהתם איירי שלא משך החמורים דהיינו הבהמות אלא שמשך החמרים בני אדם וכן הגיה מהרש"ל ג"כ בתוס' דכאן ולא ידעתי ליישב לשון התוספות לפי הגהתו וכן מ"ש התוספות והא דקתני בין פסק וכו' ה"ה אפי' פסק ומדד אינו מקושר כלל לדבריהם הקודמים דאפשטא דברייתא יש להקשות כן לפי שיטתם שם דמדד לא איירי שהניחם על גבי קרקע כמו שפי' רשב"ם שם ותוספות לא רצו לפרש כן ומש"ה הקשו שם בפשיטות דה"ה פסק ומדד נמי לא קנה ע"ש ונראה שמפני כך הגי' כאן מהרש"ל ואף לפי שיטתם לא ידעתי ליישב לשון התוספות ויש ליישב אחר העיון שם היטב וצ"ע:

בא"ד וא"ת אמאי נקט משוך וכו' עד סוף הדיבור. כל מפרשי תוספות האריכו בישוב לשון התוספות ולענ"ד דבריהם ברורים בלי גמגום דאמסקנא קיימי דמסקינן והלכתא בכפות ומספקא להו אי קאי אליבא דר"א כפרש"י או נאמר דר"א לית ליה כלל האי דאמר רבא חצר מהלכת לא קני אלא ס"ל דקני והא דקאמר והלכתא בכפות רבא גופא מסיק הכי אליבא דנפשיה וקשיא להו להתוספות דממ"נ אמאי קאמר ר"א דוקא במשיך ולא מיבעיא ליה בקני בהמה וקני כלים אי חשיב משיכת הבהמה כמשיכת הכלים ואי ס"ל דבקני בהמה נהי דלא הוי כמשיכת כלים מ"מ קונה מדין אחר דא"כ במשוך נמי ליקני מדין חצר ואי ס"ל דחצר מהלכת לא קני אלא בכפות דוקא כדמסיק וא"כ ע"כ דהכא במשוך קמיבעיא ליה דוקא באינה כפותה וא"כ בכה"ג גופא הוי מצי למיבעיא בקני באינה כפותה דלא קני מדין חצר אי קונה מדין משיכה וע"ז תירצו שני תירוצים לשני החלוקים בתירוץ הראשון סברי דר"א פליג וס"ל דחצר מהלכת קני בכל ענין ומש"ה לא קמיבעיא ליה בקני אלא במשוך דלא שייך דין חצר שאינו רוצה להקנות לו מדין חצר ובתירוץ שני סברי דר"א גופא נמי ס"ל דחצר מהלכת לא קני אלא בכפותה דוקא והא דקמיבעיא ליה היינו באינה כפותה והא דלא קמיבעיא ליה בקני בכה"ג דאפשר שיטעה דהפשטן ס"ד דבכפותה קמיבעיא ליה אי קני מדין חצר ואם כן כשיפשוט דקני אכתי במשיכה לא ידענו היכא דאינה כפותה לכך קמיבעיא ליה במשוך דלישנא דמשוך משמע להדיא דמדין משיכה קמיבעיא ליה וע"כ היינו באינה כפותה והיינו גופא שקלא וטריא דרבא דמעיקרא ס"ד דחצר מהלכת לא קני בשום ענין וא"כ מקשה שפיר אמאי לא מיבעיא לך בקני בהמה וממילא ידעינן דמדין משיכה קמיבעיא לך כיון דלא אשכחן קנין אחר אלא במשיכה דהא חצר לא קני ולבתר הכי מסיק דזימנין דקונה מדין חצר בכגון כפותה וא"כ א"ש דמש"ה קמיבעיא ליה במשוך למימר דמדין משיכה איירי משא"כ אי הוי נקט לשון קני היה מקום לטעות דמדין חצר איירי ובכפותה ודו"ק כן נ"ל והדברים ברורים בלי גמגום:

בפרש"י מי שליקט כו' אדם בעלמא כו'. עיין מה שכתב בזה בספר תוי"ט בפ"ד דפיאה משנה ט' ובפ"ה משנה ה' האריך יותר ליישב לשון רש"י כנגד החולקים ע"ש. ולכאורה יש לתמוה מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש באדם דעלמא דאפילו בבע"ה נמי משכחת לה שפיר דכיון דאי בעי מפקיר לכל נכסיה דהוי אותו השדה נמי בכלל ותו לא מיקרי בעל השדה ואם כן לא שייך ביה הך דרשא דמייתי רש"י כאן להזהיר לעני על שלו אלא דיש ליישב דודאי לא שייך לומר מיגו דאי בעי מפקיר לכל נכסיה ואפילו אותו השדה שמניח ממנו פיאה דאם כן הרי הוא מפקיע אותה השדה ממצות פיאה ומעשר ומה"ת יעשה כן בשביל אותו עני שרוצה לזכות לו דאדרבא דקי"ל בעלמא ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה ולאחר שיפקירו תו לא הוי ממוניה אע"כ דהא דאמרינן מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה אם נאמר כן אף בבע"ה ע"כ היינו שיפקיר כל נכסיו חוץ מאותה השדה עד שלא יהיה שוה מאתים זוז דבכה"ג מקרי עני לענין פיאה ומתנות עניים אם כן ע"ז יפה כתב רש"י דלא משכחת לה בבע"ה כיון דדרשינן מלא תלקט להזהיר העני על שלו כנ"ל ובזה נתיישב מה שהקשה בעל תוי"ט בפ"ה דפיאה וגם במה שכ' שם דהירוש' פליג אגמר' דידן נתיישב ג"כ לפי שיטתינו ואין כאן מקומו להאריך:

בתוספות בד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת ויחלקו בתופס לב"ח וכו' עכ"ל. ולפ"ז יהיה כוונת המקשה דלימא מעני לעני נמי מחלוקת וה"ה מעשיר לעני דלטעמא דתופס לב"ח אין חילוק בין עני לעשיר אבל לשיטת רש"י דמעני לעני יחלוקו בדין מגו דזכי לנפשיה נוכל לומר דמעשיר לעני אפילו ר"א מודה דתרי מגו לא אמרינן והיינו ג"כ לשיטת רש"י דלעיל דבאינש דעלמא איירי ולא בבע"ה משא"כ לשיטת החולקים דבבע"ה נמי פליגי א"כ בלא"ה מוכח דר"א פליג אפילו מעשיר לעני דהא בבע"ה לא סגי בלא תרי מגו וק"ל:

בא"ד ולא מטעם מיגו דהא רב חסדא דקאמר כו' עכ"ל. והא דלא מייתי ראיה לדבריהם ממאי דקאמר רב נחמן גופא בסמוך דטעמא דלא קנה חבירו היינו משום תופס לב"ח משום דודאי מאן דס"ל לא קנה איצטריך לטעמא דתופס לב"ח לא קנה דאל"כ נהי דלא אמרינן מגו דזכי לנפשיה מ"מ אמאי לא זכה לחבריה מטעם זכין לאדם שלא בפניו אע"כ משום דהוי תופס לב"ח ומ"מ צריך ג"כ לומר דמטעם מגו נמי לא קנה אבל כאן עיקר כוונת התוספות דלמ"ד קנה חבירו לא תימא דטעמא דוקא משום מגו אלא אפילו היכא דליכא מגו נמי קנה כמו תופס לב"ח דס"ל נמי דקנה מטעמא דזכין לאדם וע"ז מייתי ראיה מגיטין אלא דלפ"ז אין ראייתם מוכרחת דר"נ דהכא מצי סבר שפיר כדמסיק רב פפא שם דטעמא דר"א דאמר זכה היינו משום מגו ואיהו סבירא ליה כרבנן דלית להו מגו ואפ"ה איצטריך לקמן לטעמא דתופס לב"ח כדכתיבנא וצ"ע ודו"ק:

מתני' הי' רוכב כו' וראה כו' תנה לי כו' נטלה כו' זכה בה כו'. קשה למה נקט הי' רכוב. ובשיטה הקשה כן ובתוי"ט וכ' דאורחא דמלתא נקט שא"י ליטלה כו' ובטור השמיט ע"ש:

והנה י"ל דהא קי"ל ד"א קונות ומדתנן סתמא משמע גם בסימטא וצידי ר"ה. ולחד שינוי' לקמן גם בר"ה קונין. וא"כ ממ"נ אם הי' הרוכב תוך ד"א ולא ה"ב רק שקראו א"כ זכה קודם. ואם השני הי' ג"כ תוך ד"א קנו שניהם. וע"כ צ"ל דמשום דאמר תנה גלי דבד"א לא ניחא לי' דלקני כמ"ש תוס' לעיל ב' לס"ד דבראי' קנה ע"ש. וקשה דשוב יקנה להשני הד"א דקנין שלא מדעתו בלא נטלה כו'. וצ"ל דגם הב' שהגבי' לצורך הרוכב גלי למפרע דלא ניחא לי' לקנות בד"א כנ"ל. או אפשר גם נטלה לצורך עצמו גלי כו' כמו נפל עלי' ודוחק דלא דמי כלל לנפל עלי'. וא"כ בהי' שניהם תוך ד"א לא שייך גם על הרוכב גלי במה שאמר תנה לי שא"ר לקנות בד"א דהא י"ל כיון שזכה שניהם בד"א אמר תנה על חלק הב'. וא"כ למאי דמפרש אמר אני זכיתי בה שרוצה לזכות עתה שנטלה לא תחלה. א"כ הנוטל גלי דעתי' דבהגבהתו ניחא לי' דלקני לא בד"א ושוב זכה הרוכב במחצה עכ"פ דלא גלי כו' וזכה קודם להב' כנ"ל. וגם י"ל דזכה בכולו דניהו דעל מחצה ב' אמר תנה שיתן לו גם חצי שלו הי' משום דסבור שזכו שניהם. א"כ עכשיו דגלי זה שלא ניחא דלקני קני לרכוב הד"א כולו שלא מדעתו. דמה דהי' סבור שזכה שניהם הי' בטעות ובאמת הי' ניחא לי' דלקני בד"א. ולא דמי לנפל עלי' אף דהי' סבור דקנה בנפילה והי' טעות אבל עכ"פ זה אינו בטעות דגלי שא"ר לקנות בד"א. משא"כ בכאן דרצה לקנות בד"א רק דהי' סבור שהב' רוצה ג"כ וא"י הד"א לקנות. ממילא כשלא רצה הב'. קנה לו הד"א שלא מדעתו. כמו כל קנין ומחילה בטעות דסבר שאינו שלו ע"ש. וי"ל דגם רכוב לא קני דאף דב' שנכנסו לתוך ד"א קנו שניהם כמ"ש בש"ע מ"מ י"ל דוקא בשניהם רוצים לקנות כמו ב' שהגביהו מציאה דלעיל. אבל כשא' גלי כו' י"ל דגם הב' לא קנה. דהא הוי חצר שאינו משתמר רק מצד עומד בצדו קנו ד"א דמשתמר לדעתו. וא"כ בשלמא כשקנו שניהם סגי דמשתמר ע"י נגד אחרים. אבל בזה כמו במתנה צריך שיהי' משתמר להמקבל נגד הנותן כדאמר וכי ר"ג וזקנים כו' לעיל. כן בהנ"ל כיון דשניהם תוך ד"א אינו משתמר לזה משום הב' שיכול ליטלו כמותו דאז לא הי' גלוי דעת ושוב חשיב לזה ג"כ אינו משתמר והוי כחרש ופקח שהגביהו דמתוך שלא קנה כו' ע"ש. וא"כ אח"כ דגלי המגביה שלא רצה לקנות בד"א ומ"מ לא הי' אז משתמר לגבי הרוכב נגדו ולא קנה גם הוא כנ"ל. ומ"מ אינו מוכרח. גם י"ל דשוב אין המגביה נאמן במ"ש שרוצה לזכות להחשב גלי למפרע דלא קנה בד"א ועי"ז לא יקנה הרוכב גם החצי. ואמרינן שמשקר ורצה אז וזכה הרוכב בחצי כנ"ל וא"כ עדיין מחצה של רוכב:

והנה בטור ח"מ ס' רס"ח כ' דהראב"ד ס"ל דמהלך אין ד"א קונין לו רק עומד. והטור חולק ע"ש. א"כ מיושב דנקט א' רוכב. ולא כהטור דנקט מי שראה כו' ואמר לחברו ע"ש. דלראב"ד ז"ל תני שפיר דוקא א' רוכב דקי"ל רוכב כמהלך ולא קנה בד"א כלל ושוב המגביה שאומר שרוצה לזכות בהגבהתו וגלי דלא ניחא לי' בד"א. בזה דוקא הדין דזוכה בה משא"כ אם הי' הראשון עומד ג"כ הי' שניהם זוכין דלא חשיב ג"ד רק על החצי הב' כנ"ל. ויש ליישב בזה מאי דתמוה למאן דמוקי מתני' משום דמגבי' מציאה לחברו לא קנה ולכך אף שנטלה לצורך הרוכב לא קני כו', למה תני שזכה בה הול"ל רק דמגבי' מציאה לחבירו לא קנה חברו וממילא כיון שהוי הפקר מה קמ"ל שזוכה בה למה לא יזכה כיון שבידו ולהנ"ל י"ל דלראב"ד דמהלך אין ד"א קונין י"ל דמ"מ א' מהלך וא' עומד לא קני גם העומד כיון שיכול מהלך ליטלו שוב הוי אינו משתמר נגד העומד כנ"ל. וא"כ שפיר קמ"ל במתני' דמיירי ג"כ שהרוכב הי' יכול לפשוט ידו וליטלו ומה"ט דוקא נטלה ואמר אני זכיתי כו'. משא"כ לא נטלה לא זכה משום ד"א כיון שהב' רכוב והי' יכול ליטלה ולא קנה משום מהלך כנ"ל. וממילא י"ל גם לענין מגבי' מציאה למ"ש דלא קנה י"ל דוקא בר"ה למסקנא וכה"ג שאין ד"א קונין אבל במקום שד"א קונין י"ל דלכ"ע מגביה מ"ל קני חברו דלא חשיב חב לאחרים כלל בהגבהתו לצורך חבירו דניהו דנימ' שע"י ההגבהה עבור חברו גלי דלא ניחא ליה בד"א. מ"מ קודם ההגבהה לא היה שום אדם יכול ליטלה שקני לו ד"א כבר כל שלא הי' ג"ד. ורק כשהגבי' ואז זכה חברו כנ"ל. וא"כ י"ל דוקא א' רכוב וא' עומד דאז לא היה קונה גם העומד בד"א כנ"ל שאינו משתמר ושוב הוי חב לאחרים ולא קנה מה שנטלה עבור רוכב וזוכה אח"כ משא"כ אם הי' שניהם עומדין כנ"ל הי' זוכה הב' כנ"ל:

ולשיטת הטור דמהלך קנה בד"א י"ל דנקיט רוכב לאשמועינן דוקא רכוב ואי' יכול לפשוט ידו וליטלה אז לא קנה והב' לא רצה ונטלה לצורך הרוכב כנ"ל. אבל אם הי' מהלך דומיא דרוכב הי' קונין לו ד"א למ"ש תנה לא הי' חשיב ג"ד דלא ניחא ליה כנ"ל:

שם מתני' אם משנתנה כו' ל"א כלום. ופירש"י ממ"נ אי קנייה קמא הא יהביה במתנה כו' וא"ל הו"ל הפקר כו' וזכה ע"ש. וקשה לישנא דלא"כ הא נאמן מ"ש שזכה בה תחלה רק דמ"מ במתנה נתן לו. וי"ל דהא קשה על ממ"נ הנ"ל דנ"מ כשיחזור תוך כדי דבור לנתינה דאי במתנה מהני חזרתו אף שנתן לו. ואי משום דהוי הפקר כיון דלא נתכוין לקנות וזכה המקבל מההפקר אין שייכות לחזרה של זה דלא ממנו זכה. ומתני' משמע דאם משנתנה לו אמר כו' אף תוך כדי דבור. וקשה דע"ז לא שייך ממ"נ דהא חוזר בו. והי' אפשר דלא מקרי חזרה כדאמר גטין פרק השולח דהני לשנות דלשעבר אינו בטל על להבא ולא חזרה. אך שם ל"ד פליגי אביי ורבא בסבור לקיומי לתנאים ע"ש. גם משמע אף שאומר אני זכיתי ורוצה שיחזיר לו. ולכך י"ל הטעם דהא דהוצרך רש"י לממ"נ דמתנה הא גם מספק אינו יכול להוציא. וצ"ל דכה"ג ברי ושמא ברי עדיף דלא חשיב מוחזק כמו באבידה שכ' תוס' פ"ק דכתובות דלא חשיב מוחזקות בטענת ספק כשבא לידו ש"ב ע"ש. וכן כאן שזה טוען ברי שהגביה לעצמו וכבר זכה בה והי' בידו. וזה טוען שמא לא נתכוין רק עבורו והי' הפקר וזכה מההפקר עכ"פ התפיסה לאחר שנולד הספק אם בא לידו בזכיה או פקדון כנ"ל והי' ברי עדיף גם להוציא כנ"ל. ולכך פי' שפיר דממ"נ דאמרינן בתורת מתנה אף אי זכה בו. ונ"מ רק אי מצי הדר ביה תוך כדי דיבור שוב הוי זה מוחזק גמור ברשות וספק אם החזרה מהני שוב לאו ברי עדיף דהוי להוציא כנ"ל. ואמרינן שהגביה לצרכו וזכה מהפקר ואינו יכול לחזור כיון דבין כך ובין כך זכה בו כדין רק שיועיל החזרה. וכמ"ש הרא"ש ז"ל ב"ב פרק יש נוחלין בהני בעיות דאם עמד חוזר בתיקו דאינו יכול לחזור מספק אף דנכסי בחזקתו כיון דמתנה ודאי והספק אי מהני חזרה ע"ש. ואף דיש לחלק דתוך כ"ד כיון דכדיבור חשיב בב"א שאין חל עד אחר כדי דיבור מ"מ נראה כנ"ל. דעכ"פ מוחזק חשיב כנ"ל. וא"כ מיושב לישנא דמתניתין אם משנתנה כו' אמר אני זכיתי בה תחלה ורוצה לחזור ממתנתו תוך כ"ד לא"כ שאינו נאמן כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל דהא קשה על הך ממ"נ למ"ד כרגלי הממלא דפירש"י ותוס' דסבר כיון דלא קני חבירו קני הוא אף שלא נתכוין לקנות חבירו והטעם י"ל אף דבהפקר בעי כוונה לקנות דקי"ל עודר בנכסי הגר וסבור שלו לא קני. י"ל כיון דמתכוון לקנין עבור חבירו שוב אף דלא קנה חבירו עכ"פ חשיב כונה לקנות בהגבהה זו דשוב קנה הוא וכעין סבר שהן של גר אחר ע"ש. וא"כ למאי דאמרינן עכשיו דתן כזכי שרוצה שיזכה לו בהגבהתו כמ"ש רש"י שהי' סבר דמגביה מציאה לחבירו קנה. א"כ כיון שבאמת זכה המגביה אף שלא נתכוין רק שיזכה חבירו א"כ מה שנתנו לו אח"כ הוי מחילה בטעות ממש כמו באסמכתא ודבר שלא בא לעולם דהי' סבר שהקנין קיים ונותן לו מה ששלו לא להקנות בנתינתו כנ"ל וכן כאן אם נתכוין בהגבהה לחבירו והיו סבורים שקנה שוב מה שנתן לו אינו מתנה ועדיין לא קנה והוי של המגביה. וא"כ שפיר מה שאומר אני זכיתי בה תחלה אח"כ שנודע לו דמ"מ לחבירו לא קנה וקנה הוא גם אחר שנתן יהי' שלו כנ"ל. ולמה לא אמר כלום כנ"ל:

ובזה י"ל לכ"ע בטעות לא הוי מחילה דל"ד לשמוט ואכול דשייך אולי ידע ניחא ליה דלוקי בהימנותי' ע"ש בתוס' דזה דוקא במכר וכה"ג שאמר לו. משא"כ כאן בסתם שהגביה לו ולא קני ולא הבטיח כלל ליתן מה שהוא שלו כנ"ל:

ואפשר לומר דכמו בכל מקום דלא תלינן בטעות דדוקא מוכר דבר שלא בא לעולם דחזינן דטעה. משא"כ כאן נגד המגביה שהגביה סתם י"ל דידע דמגביה מציאה לל"ק וזוכה לעצמו ואעפ"כ נתן לו והוי מתנה כנ"ל. אך כה"ג דכשנגדו טעה נאמן גם הוא שטעה כדאמר ב"ב פרק חזקת הבתים גבי גידא דתברי דר' ענן את גופך כו'. ועוד דהא משמע ברישא קודם נטלה ואמר אני זכיתי כו' דמחלק רק שהאמירה הי' שנתנה לו משמע דאף שאח"כ נתנה לו מ"מ זכה הראשון. ובסיפא להיפך דאם משנתנה אמר אף שחזר הלה והניחה וזה מוחזק ג"כ לא מהני. וצ"ל הטעם דהא בנותן לחברו חפץ סתם נחלקו הפ' אי סתמא מתנה או פקדון דלא יהבי אינשי מתנות. וא"כ למה נימא דבמתנה יהיב ליה כמ"ש רש"י ולא פקדון. רק ביש לכשנגדו טענה על החפץ ששלו לא תלינן בפקדון כדאמר כיון דשמי' כשמי' לא מפקיד גבי' ולעיל עד השתא חשדת ליה בגזלן כו' ושתיקה כה"ג כהודאה. וכן נתינה בשתיקה הוי מתנה אף אם באמת שלו ולכך כאן שאמר הלה לזכות ויש לו דין ודברים לא היה נותן לו סתם לפקדון וכ' רש"י שפיר דבמתנה כו'. משא"כ ברישא שאמר קודם שנתנה לו שזכה בו לא לחבירו כבר נסתלק שאין לו טענה ואף שנתנה לו אח"כ י"ל דאמרינן לפקדון ככל נותן חפץ שלו סתם כנ"ל. וא"כ גם בסיפא כיון דהדין אף למה שסבור הרוכב דזכה בשבילו ג"כ הדין דקנה המגביה לעצמו שוב י"ל דלא תלינן במתנה רק פקדון דאין לשכנגדו טענה כלל גם לפי מה שסבור כנ"ל. ואפשר לומר למה דקי"ל בשלח לקנות ע"י שליח והוסיפו או טעה כיון דהי' ע"י מה ששלחו הריוח לשניהם דחולקין ע"ש בכתובות וכן פסקו הפ'. וא"כ י"ל כיון דקי"ל דכשלא נתכוין לקנות בהפקר לא קני ורק משום שנתכוין לקנות עבור חבירו ולא קנה חשיב נגדו כוונה שנקנה כנ"ל. שוב ממילא יהיה הדין חולקין בין שניהם דע"י שציוהו לזכות עבורו וזכה עבורו עי"ז קנה לעצמו הריוח ע"י וע"י המשלח וכיון שיהי' הדין דמחצה ודאי של הרוכב שוב י"ל דהוי כס' ויבם בנכסי סבא דאין ס' מוציא מידי ודאי. דלא דמי לחצי וכולה שלי שכ' תוס' ר"פ. דכאן ג"כ ודאי על הכל שעל ידו הזכות כנ"ל. ושוב כיון דאף שטעה ג"כ הוי ודאי שוב אמרינן דלא טעה ונתן לו במתנה וכולו של הרוכב. ושייך שפיר לא אמר כלום דאינו נאמן כנ"ל מ"מ אינו נראה די"ל ג"כ כמו בחצי שלי דלא חשיב ודאי בכולו. ועוד דאותה זכיה שמחמת מתנה ע"ז אינו ודאי כלל כנ"ל. ועוד דלהרבה פוסקים הכל לשליח. ועוד י"ל ולכך צ"ל דנהי דאמרינן תן כזכי היינו אם הדין דמגביה מ"ל קני חבירו. משא"כ אי לא קנה י"ל דלא הוי כלל כזכי וגם נגדו לא תלינן בטועה כלל וי"ל גם כן שיודע דלא קני בזכותו של זה ואומר תנה לי שיהי' מקנה לו אף שקנה ושפיר נתכוין לזכות במתנה וממילא גם הוא נתכוין להקנות כנ"ל. וכן לשון רש"י דעקרי' לשם קנין כו'. ובזה מיושב דהא תמוה למה נקיט תנה הול"ל רבותא דאמר זכי דעכשיו א"ל דתן לאו כזכי כמו דאמר ר"י ובשלמא למ"ד קני והפי' זכיתי תחלה קמ"ל דאף תנה אי לאו דאמר תחלה הי' זוכה אבל למ"ד ממ"ל לא קני והפי' שזוכה עתה הו"ל זכה ואעפ"כ מהני שזוכה לעצמו כנ"ל. ולמ"ש א"ש דאדרבא אי הוי אמר זכה לי הי' גרע כיון דהי' סבר דזכה עבורו ל"א נתכוין לקנות וגם למגביה תלינן שעשה כדבריו ולא נתכוין להקנות אח"כ בנתינה ושוב גם אחר שנתן אם אינו מוחזק הי' עדיין הפקר או שזכה המגביה כנ"ל ודוקא תנה לי כנ"ל. ומיושב בזה תמיהות תוס' על רש"י שפי' לקמן לר"נ דאמר לא קני כו' תופס כו' מאחר שלא עשאו שליח והא מפורש פרק הכותב גם בעשאו שליח ע"ש. ולהנ"ל י"ל דבשלמא לר"ש דכרגלי הממלא דזכה המגביה י"ל דלא נקיט זכי מטעם הנ"ל דגם אחר שנתן הי' נאמן. אבל ר"נ לטעמיה דס"ל כרגלי מי שנתמלאו דהוי הפקר ומ"מ זוכה זה שנותן לו ועיין מ"ש לקמן א"כ לא שייך הנ"ל והו"ל למינקט זכה וע"כ דבעשו שליח באמת זוכה עבורו. משא"כ לדידן דקי"ל כר"ש התם י"ל שפיר גם שליח לא מהני כנ"ל:

שם ולימא מר מעני לעני מחלוקת כו' מציאה כו' הלשון אינו מובן ולימא כו' ולא בדרך קושיא. וי"ל דקשה עוד דאמר ר"י אבל מעני כו' מגו דזכה לנפשיה והול"ל מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' חד מגו כו'. ולכך י"ל דס"ל דמגו דאי בעי אין לחלק בין חד מגו לתרי דמ"מ בידו רק הטעם דס"ל כמ"ש תוס' דכיון דמגביה לחבירו לא קני חבירו שוב קנה המגביה אף שלא נתכוין. וא"כ י"ל דמה"ט גופיה שוב ס"ל לר"א דזכה חבירו דזכיה שזוכה בשבילו אינו חב לאחרים כלל דאם יהי' הדין שלא יזכה חבירו ישאר שלו לא הפקר. וא"כ נהי דההגבהה תחלה הי' חוב אבל כשכבר הגביה שוב אין הזכיה שיקנה חבירו חב לאחרים כלל. ושפיר נקיט מעני לעני מגו דזכי לנפשיה היינו אם לא יזכה חבירו יהי' שלו שוב זכה לאחריני. משא"כ בעשיר מגו דאי בעי לא אמרינן כלל כנ"ל:

והנה קשיא לי למאי דאמר ב"ב פרק [מי שמת דף קנ"ו] ר"י אליבא דר"א ור"י דר"א סבר זכין לקטן ואין זכין לגדול דלא תקנו כלל זכיה לגדול [והכי קי"ל כר' יהודה שם דר"א ס"ל הכי] וסתם משנה שם כן ע"ש. וא"כ איך ס"ל לר"א כאן בפיאה זכה לו ודוחק לפרש לעני קטן. ועוד דבמשנה מס' פאה תנן ה"ז לאיש פלוני עני ואיש גדול הוא. ונראה ליישב דדוקא במתנה וכה"ג שדעת אחרת מקנה ס"ל לר"א דזכין לקטן שאינו יכול לזכות בעצמו משא"כ גדול יכול לזכות בעצמו ואף שלא יזכה עכשיו יוכל לזכות אח"כ. אבל מציאה והפקר שאם לא יזכה עבורו יוכל אחר לזכות מי שירצה הוי כמו בקטן דחשיב א"י כנ"ל. ושפיר זכין גם לגדול כנ"ל. וא"כ להנ"ל שוב א"א לומר לר"א הטעם כנ"ל דלכך זוכה ולא חשיב חב לאחרים משום דאם לא יזכה האחר יזכה הוא אינו חב כו' הא שוב א"י לזכות כלל עבורו דאין זכין לגדול דבזה הגם שלא יועיל הזכיה עבורו ישאר שלו ויוכל ליתן לו ויזכה בעצמו וכמו במתנה כנ"ל וא"א כל מה שיוכל לזכות עבורו הוא רק משום דחב לאחרים ולא קני ולא שייך כלל מגו דזכי לנפשיה כנ"ל. דממ"נ אם דנין על תחלת ההגבהה דיוכל לזכות לגדול משום דאם לא הגביה יזכה אחר שוב הוי חב לאחרים ואי דנין כשכבר הגביה דאין הזכיה לאחר חוב לאחרים משום דיהי' שלו אם לא יזכה הב' שוב לא מהני דאין זכין לגדול כנ"ל. ומוכח דנשאר הפקר גם אח"כ כדסבר ר"נ באמת ושוב אין חילוק בין מעשיר לעני כנ"ל. וע"כ ס"ל לר"א תופס לב"ח קני ורבנן ס"ל דלא קני כמ"ש תוספ'. אך ר"מ סבר התם להיפוך דר"א ס"ל זכין לגדול לא לקטן ע"ש א"כ אפשר דריב"ל ס"ל כר"מ אליבא דר"א ולא קשה כנ"ל די"ל הטעם כנ"ל. וממילא גם ממתניתין אין קושיא די"ל דמתני' כר"י דאליביה ע"כ פלוגתייהו בתופס לב"ח ואתיא כרבנן. ולכך א"ל רק ולימא מר מעני לעני מחלוקת דהא הלכה כר"י נגד ר"מ וגם ע"כ המשנה כר"י דהא מציאה כו' וא"ש:

עוד י"ל הטעם דאף דר"א סבר אין זכין לגדול מ"מ בהפקר כמו דאף דתופס לבע"ח לא קני ומ"מ מציאה מהני משום מגו דא"ב זכי לנפשיה כן אף דאין זכין לגדול דוקא מתנה שא"י לזכות לעצמו משא"כ הפקר מה"ט גופי' זוכה משום דא"ב זכי לנפשיה זכי לחבירו. הגם שי"ל דוקא לענין חב לאחרים כיון שבידו לחוב משא"כ בהנ"ל. מ"מ לעיל מייתי הש"ס גם על שליח לדבר עבירה בשותפין שגנבו כו' [לדעת רש"י ע"ש] משמע דגם בשאר דברים שייך מגו כו' שיועיל אף במאי דלא מצי זכי מצד עצמו כנ"ל. [ואף דהתם בשליח לדבר עבירה גם לדעת רש"י מהני רק בגנב לעצמו ולחבירו דשייך מגו דזכי כו' אבל מגו דא"ב זכי בודאי ל"א בכה"ג י"ל דזה רק בדבר עבירה דל"ש א"ב זכי דא"ר לעשות עבירה אבל בעלמא י"ל דאין חילוק. עוד י"ל] ומיושב בזה דהא תוס' כ' ולימא מעני לעני כו' ויחלקו בתופס לב"ח שאין מובן כלל מאי בעו תוספות בזה הא אי פליגי במגו ג"כ א"ש. וי"ל פשוט דאי הכוונה כמ"ש רש"י דמעני כו' משום מגו אבל עשיר ב' מגו לכ"ע ל"א. וכיון דיש סברא בין דשייך מיגו דזכי [או אי בעי זכי] קשה למה נקיט בפאה דאיכא למיטעי מעשיר לעני הול"ל בשאר הפקר ומציאה פלוגתא דר"א ורבנן מגביה מציאה לח' אי קני משום מגו כנ"ל ושפיר הוכיח עולא דמעשיר לעני מחלוקת ומה"ט נקיט בפאה. א"כ איך א"ל ולימא מר מעני כו' משמע בלא הקושיא ממתניתין הא ע"כ דייק כנ"ל. ולכך כ' תוס' דנימא דל"א כלל סברא דמגו רק בתופס לבע"ח פליגי בין עשיר ובין עני ושפיר נקט פאה לרבותא דר"א אף בעשיר דלא שייך מגו ולרבנן אף בעני כנ"ל. דאי הוי פליגי במגו למה נפליג מחלקותם כנ"ל. וא"כ למ"ש מיושב דעולא סבר כר"י אליבא דר"א דאין זכין לגדול וא"כ ע"כ מה דמהני כאן רק משום מגו דאי בעי זכי לנפשיה כו' א"כ ע"כ דר"א א"ל מגו ואי דוקא מעני לעני לפלגו במציאה וע"כ דוקא מעשיר לעני כנ"ל ואין קשיא ממתני' דלר"מ דס"ל לר"א זכין לגדול שפיר מחלקותו בתופס לבע"ח ומתני' כרבנן אליבא דר"מ. ולכך א"ל רק ולימא מר די"ל כנ"ל או דלוקי מתני' סתמא כר"מ וס"ל כוותיה כנ"ל:

י"ל דהא י"ל לחד שנוי' לקמן דגם בפאה קני ד' אמות ומתניתין דנפל עלי' רק משום דגלי בנפילה דלא ניחא ליה לקנות בד"א ע"ש. וא"כ י"ל דמה"ט נקיט ריב"ל מגו דזכי מעני לעני ולא נקט אי בעי זכי משום דהא קני ליה כבר ד"א רק משום דאמר ה"ז לפלוני עני גלי דלא ניחא ליה לקנות בד"א ושוב זכי העני ולא הוי חב לאחרים בזכיה זו כיון דאם הי' שותק כבר הי' קנוי לו ולא הי' יכול שום עני ליטלו עוד כמ"ש לעיל. ובפרט למ"ד כרגלי ממלא דממ"נ אחר הגבהתו שוב הזכיה לאחר אינו חב לשום אדם דאם לא יזכה האחר יהי' שלו כמ"ש לעיל. רק תחלת ההגבהה בשביל האחר. והא אז אינו חב דקודם הגלוי דעת א"י אחר ליטלו דד"א קני כנ"ל. ולכך נקט מגו דזכי מעני לעני רק מעשיר לעני הוי תרי מגו אם כבר באו עוד לד"א כנ"ל. וא"כ אין קושיא ממתני' די"ל בר"ה שאין ד"א קונין בזה מודה ר"א דלא מהני מגו דאי בעי אף חד מגו. משא"כ שדה לפאה עדיף מר"ה כנ"ל. או דבמתני' גם הרוכב עומד כמ"ש לעיל. ולכך אמר רק ולימא מר דהוא ס"ל כר"פ לקמן דלמהוי חצירו לא זכי ליה ואין ד"א קונין בפאה ושוב ע"כ מעני כו' מחלוקת ממתניתין ורק דס"ל כן וא"ש:

גם י"ל דס"ל לעולא כר"ש דכרגלי ממלא וא"כ אא"ל דבעני לעני מחלוקת דא"כ למה ס"ל לרבנן יתננו לעני הנמצא כו' הא כיון דלא זכה הלה זכה עני זה שהגבי' ממילא דפיאה לעניים כהפקר בכ"מ וע"כ דמעשיר לעני מיירי. ואפשר לומר למ"ש תוי"ט דלכך לא שייך הכא קנס כמו נטל מקצת כו' וזרק כו' משום דהעני שזכה בשבילו לא עביד מידי ולא שייך למקנסי' ע"ש. דכאן עשה אסור יותר דלא תלקוט אף אי נימא דלא כר"פ וא"ע מהני עכ"פ קנס היה שייך רק כנ"ל. וא"כ למ"ד דלא קני ושוב מה"ט יזכה העני המגביה לר"ש כנ"ל נגדו שייך שוב הקנס דע"י לקיטתו לאחר יזכה הוא בפרט למ"ש דמה"ט הוא דחשיב כונה לקנות וזה באיסור ושפיר י"ל גם לר"ש סברי יתננו לעני הנמצא ראשון ולא זכה הוא כנ"ל. ומיושב דנקיט פלוגתייהו בפיאה כנ"ל:

(ט ב תוספות) ד"ה ה"נ וכו' לוקמה בכפותה.—איני יודע למה תפסו "כפותה" דוקא, דמסתבר דאפי' אינה כפותה אלא שעומדת על מקום אחד דמיגרשא בגט שנתן בקלתה, דאין לומר דלא מיגרשא משום דהויא כחצר מהלכת, ובמהלכת ודאי לא מיגרשא, דהא האשה עצמה אינה כחצר, שאם נתן בידה אף כשהיא הולכת ה"ז מגורשת, וא"כ כשהיא עומדת ונתן בקלתה למה לא תתגרש, והרי קלתה אינה הולכת, ואיך ניתן לה דין חצר מהלכת בזמן שהאשה עצמה עומדת במקומה.

ואי רשות הרבים הוא קני. בעיר דדרך לרכוב שם ולא להנהיג פן יפסקו עוברי דרכים בינו לבין בהמתו: ואי אדם חשוב הוא. אין דרכו להנהיג בהמה ברגליו ודרך כבוד לרכוב עליה אף בסמטא שאין בני אדם שם וכן אשה שאין בה כח לאחוז הבהמה פן תינתק הימנה: ואי איניש זילא הוא קני. שדרכו לרכוב לפני כל אף בלא דוחק לפי שאינו צנוע אבל אדם בינוני כגון שאינו חשוב בעושר ואינו בוש להוליך בהמה ברגליו אין דרכו לרכוב בסמטא בעיר משום צניעות: משוך בהמה זו על מנת לקנות כלים שעליה. במקח וממכר ומוכר לו את הכלים ולא את הבהמה: לקנות מי קאמר ליה קני. לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך: מי קני כלים. במשיכה דבהמה עם הבהמה דמדקא מבעיא לך במוכר כלים בלא בהמה מכלל דבמוכר שניהם פשיטא לך דמקני בהמה קני כלים משום תורת חצר דקיימא לן חצרו של אדם קונה לו ובהמתו כחצרו והא חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא שמעינן דתקני דכי אתרבאי (גיטין דף עז.) מאם המצא תמצא בידו גגו חצרו וקרפיפו אתרבאי דלא נייד והוי משתמר: וכי תימא כשעמדה. לאחר שעקרה ידה ורגלה ונקנית לו הבהמה במשיכה עמדה ולא הלכה ונקנו כלים בעמידתה דקנה לו חצרו: כל שאילו מהלך לא קנה כו'. כלומר כיון דראויה היא לילך לאו דומיא דחצר היא ואין קונה בתורת חצר: והלכתא. האי דפשיטא ליה דכי אמר ליה קני בהמה וקני כלים קני: בכפותה. היא דפשיטא ליה דדומיא דחצר הוא קני וכל היכא דאמרינן בגמרא והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קני כו' מהכא קאמרי ליה: קלתה. סל שעל ראשה שנותנת בה כלי מלאכתה וטווי שלה: ה''נ דלא הוי גיטא. והאנן תנן במסכת גיטין (דף עז.) זרק לה גיטה לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת: מתני' לא אמר כלום. דאפילו אמרי' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כיון דיהבה ליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא דלא מתכוין להקנות לחבירו הא יהבה ניהליה במתנה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין לקנות הויא ליה הפקר עד דמטא לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קנייה: גמ' מי שליקט את הפאה. אדם בעלמא שאינו בעל שדה דאי בבעל שדה לא אמר ר' אליעזר זכה דליכא למימר מיגו דזכי לנפשיה דאפילו הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדה שלו כדאמר בשחיטת חולין (דף קלא:) לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו: מעשיר לעני. שעשיר הוא שליקטה לצורך העני: מגו דזכי לנפשיה. דאי בעי הוה זכי לנפשיה אם הגביה לעצמו: חד מגו. מעני לעני: ולימא מר דאפילו מעני לעני. אמרי רבנן דלא זכה לו: דהא מציאה הכל עניים אצלה. כלומר הכל כשרים לזכות בה כעניים בפאה: ותנן. המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ולא אמרינן מגו דאי הוה בעי הוה זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כי מגבה לה כולה לשם חבירו דתנן היה רוכב כו': ואמר אני זכיתי בה. קס''ד אני רוצה לזכות בה עכשיו קאמר ומודה הוא שמתחילה הגביה לשם חבירו וקתני זכה בה אלמא לא קנה חבירו: אי אמרת בשלמא מעני לעני מחלוקת. דאמרי רבנן לא אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה אלא היכא דהגביה לדעת שניהם כגון שנים שהגביהו מציאה דאמר בה לעיל (דף ח.) גבי בזמן שהם מודים חולקים בלא שבועה דטעמא משום מגו דזכי בהגבהה זו לנפשיה זכי נמי לחבריה אבל מגו דאי בעי הוה זכי לנפשיה זכי לחבריה לא אמרינן:

משוך בהמה זו וקני כלים שעליה כו'. מבעיא ליה כיון דמשיכת הבהמה שהולכת מעצמה לא שייכא בכלים לא יקנה הכלים אבל אם אמר משוך קופה וקני כלים שבתוכה פשיטא ליה דקני ואם תאמר תפשוט מברייתא דהמוכר את הספינה (ב''ב דף פה: ושם) דקתני משך חמרין ופועלין לתוך ביתו שניהם יכולין לחזור אלמא דלא קני פירות במשיכת הבהמה וי''ל דהתם לא אמר ליה קני לכך לא קני [א''נ התם כשמשך החמרין ולא משך את החמור] והא דקתני בין פסק כו' ה''ה אפי' פסק ומדד יכולין לחזור אלא משום דסיפא מפליג בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק נקט נמי ברישא האי לישנא וכן צריך לתרץ בסיפא דקתני פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין יכולין לחזור ובעי למפשט מינה התם דכלי של מוכר ברשות לוקח לא קני המוכר שהמקח קיים אלמא הכלי מתבטל אצל הרשות משמע מטעם משיכה אינה קונה לפי שהוא בכליו של מוכר וכי משני התם ומוקי לה ששפכן מכליו של מוכר או במתכלי דתומי משמע שאם היה בכליו של מוכר לא היה קונה אף על פי שהכניסן לתוך ביתו דהיינו משיכה ואמאי והא פשיטא לן במשוך קופה זו וקני כלים שבתוכה קני אלא התם י''ל משום דלא אמר ליה קני ואינו רוצה שיקנה אלא במשיכת פירות עצמן ועוד מצינו למימר דהתם משמע ליה שלא פסק עד אחר המשיכה ולכך לא קניא במשיכה וא''ת אמאי נקט משוך בהמה זו ולא נקיט קני אי משום דבקני פשיטא ליה דקני מטעם חצר אע''פ שהיא מהלכת א''כ במשוך נמי אמאי מספקא ליה כיון שהשאילה לו הרי היא כאילו היא שלו עד לאחר הקנין ויקנה מטעם חצר וי''ל דכשא''ל משוך לא השאיל לו הבהמה לקנות הכלים מטעם חצר אלא במשיכת הבהמה אי נמי אי הוי בעי קני בהמה וכלים והוה מהדר ליה דקני לא היה יכול לידע מזה שבמשיכת הבהמה יקנה הכלים כי שמא מטעם חצר קני ובכפותה ולכך איבעי ליה במשוך: ספינה מינח נייחא ומיא הוא דקא ממטו לה. אע''ג דבפ''ק דקדושין (דף לג:) אמרינן דתלמיד חכם רכוב כמהלך דמי הכא חצר משום יד אתרבאי והוה שפיר דומיא דיד דמינח נייח וממטו לה עם גופיה וכן בפ''ק דשבת (דף ה: ושם ד''ה אגוז) אגוז צף ע''ג מים לא הוי הנחה אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו התם משום דדומיא דמלאכת המשכן בעינן ולא היו מצניעין חפצים בדבר שהיה מתנענע ומתנדנד אבל גבי קנייה כיון שהוא דומיא דידו קני: ה''נ דלא מגרשה. פרש''י הא דתנן זרק לתוך קלתה מגורשת ותימה לוקמה בכפותה ושמא נ''ל דוחק א''נ הכא מסברא פריך כדפריך מספינה ולא מכח משנה: ולימא מר מעני לעני מחלוקת. ויחלקו בתופס לב''ח במקום שחב לאחרים ולא מטעם מגו דהא רב חסדא דקאמר כמו רב נחמן בסמוך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו אית ליה פרק קמא דגיטין (דף יא: ושם) דפליגי בתופס לבעל חוב ולא מטעם מגו עד דדחי ליה רב פפא דלמא במגו פליגי: