בבא מציעא ח ע"א

דְּחַזְיָא לִקְטַנִּים
וְהָא דְּאָמַר רָבָא אִם הָיְתָה טַלִּית מוּזְהֶבֶת חוֹלְקִין הָכִי נָמֵי דְּפָלְגִי לַהּ הָא אַפְסְדוּהָ הָא לָא קַשְׁיָא דְּחַזְיָא לִבְנֵי מְלָכִים
וְהָא דִּתְנַן הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְכוּ' הָכִי נָמֵי דְּפָלְגִי לַהּ הָא אַפְסְדוּהָ בִּשְׁלָמָא טְהוֹרָה חַזְיָא לְבָשָׂר אֶלָּא טְמֵאָה הָא אַפְסְדוּהָ אֶלָּא לִדְמֵי הָכָא נָמֵי לִדְמֵי
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא זֹאת אוֹמֶרֶת הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ
דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ לֹא קָנָה חֲבֵירוֹ תֵּיעָשֶׂה זוֹ כְּמִי שֶׁמּוּנַּחַת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְזוֹ כְּמִי שֶׁמּוּנַּחַת עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְלֹא יִקְנֶה לֹא זֶה וְלֹא זֶה אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ
אָמַר רָבָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ לֹא קָנָה חֲבֵירוֹ וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא מִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ
תִּדַּע שֶׁאִילּוּ אָמַר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּגְנוֹב לִי וְגָנַב פָּטוּר וְשׁוּתָּפִין שֶׁגָּנְבוּ חַיָּיבִין מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן מִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ שְׁמַע מִינַּהּ
אָמַר רָבָא הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אָמְרִינַן מִגּוֹ חֵרֵשׁ וּפִקֵּחַ שֶׁהִגְבִּיהוּ מְצִיאָה מִתּוֹךְ שֶׁקָּנָה חֵרֵשׁ קָנָה פִּקֵּחַ
בִּשְׁלָמָא חֵרֵשׁ קָנָה דְּקָא מַגְבַּהּ לֵיהּ בֶּן דַּעַת אֶלָּא פִּקֵּחַ בְּמַאי קָנָה
אֶלָּא אֵימָא חֵרֵשׁ קָנָה פִּקֵּחַ לָא קָנָה וּמַאי מִגּוֹ מִגּוֹ דִּשְׁנֵי חֵרְשִׁין בְּעָלְמָא קָנוּ הַאי נָמֵי קָנֵי
הַאי מַאי אִם תִּמְצָא לוֹמַר הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַגְבַּהּ לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּחַבְרֵיהּ הַאי אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ קָא מַגְבַּהּ לֵיהּ אִיהוּ לָא קָנֵי לְאַחֲרִינֵי מַקְנֵי
אֶלָּא אֵימָא מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה פִּקֵּחַ לֹא קָנָה חֵרֵשׁ
וְכִי תֵּימָא מַאי שְׁנָא מִשְּׁנֵי חֵרְשִׁין דְּעָלְמָא הָתָם תַּקִּינוּ לְהוּ רַבָּנַן דְּלָא אָתֵי לְאִנְּצוֹיֵי הָכָא מֵימָר אָמַר פִּקֵּחַ לָא קָנֵי אֲנָא אֶקְנֵי
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַדָּא לְרַב אָשֵׁי דִּיּוּקֵיהּ דְּרָמֵי בַּר חָמָא מֵהֵיכָא אִי נֵימָא מֵרֵישָׁא שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית הָתָם הַאי קָאָמַר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וַאֲנָא אַגְּבַּהְתַּהּ כּוּלַּהּ וְהַאי אָמַר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וַאֲנָא אַגְּבַּהְתַּהּ כּוּלַּהּ
אֶלָּא מֵהָא דְּקָתָנֵי זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי הָא תּוּ לְמָה לִי אֶלָּא מִמִּשְׁנָה יְתֵירָה שְׁמַע מִינַּהּ הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ
וְהָא אוֹקֵימְנָא רֵישָׁא בִּמְצִיאָה וְסֵיפָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר
אֶלָּא מִסֵּיפָא זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי הָא תּוּ לְמָה לִי אֶלָּא מִמִּשְׁנָה יְתֵירָה שְׁמַע מִינַּהּ הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ
וּמִמַּאי דְּבִמְצִיאָה דִּלְמָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר
וְכִי תֵּימָא אִי בְּמִקָּח וּמִמְכָּר מַאי לְמֵימְרָא אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הַאי דְּקָאָמַר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי לֶהֱוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וְלִיפְּטַר קָמַשְׁמַע לַן דְּהַאי אִיעָרוֹמֵי קָא מַעֲרִים סָבַר אִי אָמֵינָא כּוּלָּהּ שֶׁלִּי בָּעֵינָא אִשְׁתְּבוֹעֵי אֵימָא הָכִי דְּאֶהְוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וְאִיפְּטַר
אֶלָּא מֵהָא הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה הָא תּוּ לְמָה לִי אֶלָּא מִמִּשְׁנָה יְתֵירָה שְׁמַע מִינַּהּ הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ
וְדִלְמָא הָא קָמַשְׁמַע לַן דְּרוֹכֵב נָמֵי קָנֵי
אֶלָּא מִסֵּיפָא בִּזְמַן שֶׁהֵן מוֹדִין אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה בְּמַאי אִי בְּמִקָּח וּמִמְכָּר צְרִיכָא לְמֵימַר אֶלָּא לָאו בִּמְצִיאָה וּשְׁמַע מִינַּהּ הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ
וְרָבָא אָמַר לָךְ מִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ
הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין אָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר לִי רַב יְהוּדָה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

אלא אפשר לומר שחולקים את הטלית עצמה מבלי להפסידה, היות דחזיא חצי טלית לקטנים.

ומביאה הגמרא ראיה אחרת, מטלית: והא דאמר רבא "אם היתה טלית מוזהבת, חולקין", האם תאמר שהכי נמי דפלגי לה? הא אפסדוה!

הא לא קשיא, דחזיא חצי טלית מוזהבת לבני מ לכים.

ומביאה הגמרא ראיה ממקרה אחר במשנה: והא דתנן "היו שנים רוכבין על גבי בהמה" וכו', [יחלוקו], האם הכי נמי דפלגי לה לבהמה עצמה!? הא אפסדוה!

בשלמא טהורה, ניתן לחלקה לאחר שישחטוה, שאז היא חזיא לבשר.

אלא בהמה טמאה, האיך יחלקוה, הא אפסדוה!

אלא בהכרח כוונת המשנה היא חלוקה לדמי, הכא נמי בשטר חוב הכוונה בחלוקה היא לדמי, לערך השטר להמכר, ולא החוב הכתוב בשטר עצמו.

ועתה באה הגמרא לדון במה שהתבאר במשנה ששנים שהגביהו ביחד מציאה קנאוה שניהם, כיון שכל אחד הגביה לדעת שיקנה בה חבירו מחצה.

אמר רמי בר חמא: זאת אומרת [ולקמן תבאר הגמרא היכן נאמר דבר זה במשנה]: אדם המגביה מציאה בכוונה להקנותה בהגבהה זו לחבירו, קנה חבירו. והחידוש הוא שיכול אדם לזכות במציאה לחבירו אפילו כאשר הוא חב בכך לאנשים אחרים, ששוב לא יוכלו לזכות בה [אך אם לא היה זה מציאה, אלא בא לתפוס דבר שמפסיד חבירו האחר בפועל, מודה רמי בר חמא שלא מועילה זכייתו כשהוא חב בכך לאחר].

דאי סלקא דעתך שהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, כיצד זכו בה שניהם כשהגביהוה ביחד, זה מצידה האחד, וזה מצידה השני?

והרי כל אחד מהם לא הגביה אלא את צידה האחד, ולא הגביה מהקרקע את צידה השני, ואם כן, תיעשה זו, תיחשב לגביו צידה השני של הטלית, שאותה הוא לא הגביה אלא חבירו הגביהה, כמי שמונחת על גבי קרקע, וכמו כן לגבי חבירו, תיחשב זו, צידה של הטלית שהגביה הראשון, לגבי השני, כמי שמונחת על גבי קרקע, שהרי כל אחד מהם לא הרים אלא רק צד אחד של הטלית, ואם הוא מגביה אותה רק לעצמו, אין ההגבהה מתייחסת לחבירו.

וכיון שאף אחד מהם לא הגביה את כל הטלית, וצידה השני נחשב לגביו כמונחת על הקרקע, לא יקנה לא זה ולא זה! אלא, לאו, שמע מינה, המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו. ולכן קנו שניהם היות וכל אחד מהם הגביה עבור שניהם, והועילה ההגבהה המשותפת עבור שניהם.

אמר רבא: לעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, היות ואי אפשר לו לאדם לזכות בדבר לחבירו כאשר הוא חב בכך לאנשים אחרים [וכאן הוא חב להם בכך שהם לא יוכלו לזכות במציאה].

והכא, היינו טעמא שזכו שניהם [למרות שאם הגביה רק אחד מהם עבור חבירו הוא לא יקנה], כיון שכל אחד מהם עושה כאן הגבהה גם עבור עצמו, ואז אין את החסרון שהוא חב לאחרים כאשר הוא זוכה לחבירו הזה, כי מגו דזכי כל אחד מהם בהגבתו, לנפשיה, זכי נמי לחבריה.

והיינו, לא נאמר החסרון שאין אדם יכול לזכות לחבירו במקום שהוא חב לאחרים, אם באותו הפעולה של הזכיה הוא גם זוכה לעצמו, וכאן הרי כל אחד מהם הגביה גם עבור עצמו, ואם כן, הועילה גם הגבהתו לגבי חבירו, שלא תיחשב חציה של הטלית שהוא מגביה כמונחת על גבי קרקע כלפי חבירו, אלא היא נחשבת כמוגבהת מעל גבי הקרקע גם עבור חבירו.

ומוכיח רבא את דבריו, שאפילו אם תאמר שהמגביה מציאה רק לחבירו לא קנה, בכל זאת במקום שמגביה גם לעצמו, קנה גם חבירו מצד היסוד של מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

תדע שכך הוא: שאילו אמר אדם לשלוחו "צא וגנוב לי", וגנב שלוחו עבורו, פטור המשלח, היות ואין שליח לדבר עבירה. ^[61]

ואילו שותפין שגנבו, וכגון ששלח אדם את חבירו לגנוב עבורו, וגנב השליח עבור שניהם, חייבין שניהם. ^[62]

מאי טעמא חייב המשלח, והרי אין שליח לדבר עבירה!

לאו, משום דאמרינן: מגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה. ולכן גם כאן, כיון שהגנב עשה קניני גניבה בחפץ הנגנב עבור שניהם, הרי כיון שעשה את קנין הגניבה גם עבור עצמו, יכול הוא לעשותו גם עבור חבירו, על אף שאין שליח לדבר עבירה.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

אמר רבא: השתא דאמרי, אמרינן מיגו, והיינו, רבא לדעתו, שאומרים מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה:

יש לנו לומר, שחרש ופקח שהגביהו מציאה, מתוך שקנה חרש, קנה פקח.

אם חרש ופקח הגביהו מציאה, הרי אף על פי שהגבהת חרש אינה קונה לו מעיקר הדין, ורק רבנן תקנו לו קנין בהגבהתו מפני דרכי שלום, מכל מקום, אם החרש והפקח הגביהו יחד מציאה, קונה החרש בקנין גמור, משום "מיגו דזכי לנפשיה". דהיינו, הגבהת הפקח מועילה הן לעצמו והן לחרש! כי הפקח, במה שהוא הגביה, מועילה הגבהתו לחרש כדי שגם הוא יזכה. ומעתה, מתוך שקנה החרש, קנה גם הפקח.

ודנה הגמרא: בשלמא חרש קנה, משום דמגבה ליה בן דעת.

אלא, פקח במאי קנה?

מדוע שניהם קנו? בשלמא החרש קנה, היות ולגביו יש הגבהה על כל החפץ. כי הפקח, במה שהוא אוחז, הוא מגביה גם את החצי השני עבור החרש, והחרש עצמו, קונה את מה שהוא מגביה מפני דרכי שלום. אבל לגבי הפקח, הרי הגבהת החרש לא מועילה, כי רק לגבי קנינו של החרש לעצמו תקנו חכמים שתועיל לו הגבהתו מפני דרכי שלום, אבל לגבי אחרים לא מועילה הגבהתו, ואם כן, פקח האיך יקנה, והרי הוא לא מגביה את כל הטלית, והגבהת צידה השני על ידי החרש, אינה נחשבת כלפיו הגבהה, אלא הצד הזה של הטלית נחשב לגביו כמי שמונח על הקרקע!

אלא, בהכרח, אימא, כך יש לנו לומר: חרש קנה, פקח לא קנה.

ושמא תאמר, אם כן, מאי "מיגו", שלפי זה קשה, במה קנה החרש? הרי אם לא קנה הפקח שוב אין לומר שמועילה הגבהתו עבור החרש מצד "מיגו דזכי לנפשיה", כי הפקח לא זוכה לעצמו, ואם כן, אין כאן "מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה", ומדוע החרש קנה?

תשובתך: מיגו דשני חרשין בעלמא קנו, הא נמי קנה. כי כמו שאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, כך גם אמרינן מיגו נוסף: מיגו דשני חרשין בעלמא קנו, כלומר, באם שני חרשין היו מגביהין לטלית, הם היו קונים שניהם מצד "מיגו דזכי לנפשיה", אם כן, מתוך ששני חרשים שמגביהים הם קונים, כמו כן חרש ופקח שהגביהו קנה החרש.

אך תמהה הגמרא: האי, מאי!?

הרי אפילו אם תמצא לומר "המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו", הני מילי, במה דברים אמורים, היכא דקא מגבה לה אדעתיה דחבריה, זה דווקא כשהגביה עבור חבירו, כדי שיזכה בה. אבל הא, חרש המגביה עם פיקח, הרי הפיקח, אדעתא דידיה מגבה. ואם איהו לא קני בהגבהתו זו לעצמו, וכי לאחרני מקני!?

והיינו, חרש ופקח שהגביהו יחד הרי הפקח מגביה בעיקר עבור עצמו ולא עבור חבירו, ואם כן, מדוע החרש קנה, והרי הן מטעם "מגביה מציאה לחבירו" לא יקנה, כי הפיקח לא מגביה רק עבור החרש, והן מטעם "מיגו דזכי לנפשיה" הוא לא יקנה, כי כאן הרי הפיקח לא זוכה לעצמו. ואם כן, הגבהת הפקח אינה הגבהה, והמציאה היא כמי שמונחת על גבי קרקע, וממילא גם הגבהת החרש לא הוה הגבהה, כי הוא מגביה רק צד אחד של הטלית, ומדוע קנה החרש.

אלא, בהכרח, אימא, כך יש להעמיד את דברי רבא: מתוך שלא קנה פקח, לא קנה חרש.

ולמסקנת הגמרא, חרש ופקח שהגביהו מציאה ביחד, אף אחד מהם לא קנה.

וכי תימא, מאי שנא משני חרשין? אם תבוא להקשות מדוע שני חרשין שהגביהו מציאה, קנו שניהם, והרי גם שם אין הגבהה עבור חבירו, וממילא אין גם הגבהה של כל המציאה עבור עצמו?

יש לך להשיב ולחלק: התם, תקינו ליה רבנן, כי היכי דלא ליתי לאנצויי. אבל הכא, מימר אמר החרש: אם פקח לא קני, וכי אנא אקני לעצמי.

בשני חרשים שהגביהו, הם קונים משום תקנת חכמים כדי שלא יבואו לידי מריבה באם יבוא שלישי ויחטוף מהם, ולכן תקנו להם שהם שניהם יזכו. אבל כשיש חרש ופקח, שהגבהת הפקח לא מועילה לעצמו, ואז הוא אינו מתכוין לקנות אף עבור חבירו, לא תהיה מריבה על המציאה כיון שאין כאן הגבהה כלל, ולכן כאן לא תיקנו חכמים שיזכה החרש.

אמר ליה רב אחא בריה דרב אדא לרב אשי: דיוקיה דרמי בר חמא, מהיכא!?

רמי בר חמא, שדייק ממשנתנו "זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו", מהיכן דייק ולמד את חידושו שמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.

אי נימא מרישא, שמא תאמר שלמד זאת מהאמור ברישא, "שניים אוחזין בטלית, יחלוקו", ומוכח שהגבהתו מועילה גם עבור חבירו, שיזכה בחצי השני, כי אחרת, אם הגביהו שניהם, שניהם אינם זוכים.

אי אפשר לומר כך. כי התם, בדברי המשנה, הרי מדובר באופן שהאי, זה, אמר כולה שלי, ואנא אגבהתה כולה. והאי, וזה, אמר כולה שלי, ואנא אגבהתה כולה. ונמצא שלפי טענותיהם אף לא אחד מהם הגביה עבור חבירו, אלא להיפך, כל אחד בא בטענה שהכל שלו, כי הוא הגביה את כל הטלית עבור עצמו.

אלא, שמא תאמר, שלמד זאת רמי בר חמא, מהא דקתני בהמשך המשנה, "זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי". ודייק: הא תו, למה לי!?

והיינו, הוא למד זאת מיתור הלשון במשנה, דקתני תחילה "זה אומר אני מצאתיה", ואחר כך מוסיפה המשנה ואומרת שהוא גם טוען "וכולה שלי".

והרי פשיטא שהטוען "אני מצאתיה" טוען שכולה שלו. אלא מכאן יש ללמוד, שאמרינן יחלוקו משום הטעם שמא שניהם הגביהו ביחד, וכל אחד הגביה גם עבור חבירו.

כי אם נאמר שכל אחד מגביה רק עבור עצמו, ומה שחולקים זה מדין ספק מי קדם, הרי זאת כבר שמעינן מהטענה הראשונה "זה אומר אני מצאתיה", ולאיזה צורך המשיך התנא ואמר "וכולה שלי".

אי אפשר לומר כן. כי הא אוקימנא רישא במציאה, וסיפא במקח וממכר. הרי כבר התבאר כי אין זה ייתור לשון, משום שהרישא ["זה אומר אני מצאתיה"] מדברת בשניים שהגביהו מציאה, ואילו בהמשך המשנה, בטענה "וכולה שלי", מדובר במקח וממכר, שהיו שניים רבים ביניהם מי קנה את החפץ. וגם בזה משנתנו באה להשמיע שיחלוקו. ונמצא שאין יתור בדברי המשנה.

אלא, שמא תאמר, שלמד רמי בר חמא את דינו מהיתור של דברי המשנה בסיפא, לפי ששנינו בה "זה אומר כולה שלי, וזה אומר חציה שלי", הרי זה נוטל שלשה רבעים, והלה נוטל רבע.

וכך דייק רמי בר חמא: הא תו, למה לי!? הרי דין זה, שחולקים את הממון השנוי בויכוח ביניהם, נאמר כבר ברישא, וגם כאן הם חולקים את מחצית הטלית שעליה הם מתווכחים.

אלא, ממשנה יתירה, שמע מינה, דייק רמי בר חמא, שיחלוקו את החצי השנוי בויכוח, משום שמדובר באופן שאת החצי הגביהו כל אחד עבור עצמו ועבור השני

אך תמהה הגמרא על הדיוק:

וממאי דהסיפא מדברת במציאה?

דלמא חלק זה של המשנה, עוסק בטענות של מקח וממכר!?

והיינו, מנין לנו בכלל שהסיפא מדברת באופן שהגביה מציאה? אולי מדובר בסיפא באופן שניהם רבים ביניהם על קניית חצי הטלית, והויכוח הוא סביב השאלה למי מהם מכר המוכר את הטלית, ואין זה שייך כלל לענין של המגביה מציאה לחברו.

וכי תימא, שמא תתרץ, שאי אפשר להעמיד את דברי המשנה כך, כי אי במקח וממכר, מאי למימרא!? אם מדובר במקח וממכר, מה באה המשנה הנוספת להשמיענו? אין זה תירוץ, כי איצטריך, יש צורך בדברי המשנה הללו כדי להשמעינו חידוש נוסף ...

סלקא דעתך אמינא, האי דקאמר "חציה שלי", ליהוי כ"משיב אבידה", וליפטר מהשבועה.

והיינו, יש חדוש בסיפא, משום שהיה מקום לומר שאת החצי יחלוקו בלא שבועה, משום שהיה יכול לומר השני "כולה שלי", והוא אמר רק "חציה שלי", והרי הוא כ"משיב אבידה", דהיינו יש לו "מיגו" להוכיח את טענתו, והיינו אומרים שנפטור אותו מהשבועה.

לכן, קא משמע לן, דהאי, איערומי קא מעכב. באה המשנה להשמיע שיחלוקו את החצי בשבועה ואין לו נאמנות של מיגו, כי שמא טענתו "חציה שלי" היא בגדר ערמה, שהוא סבר, אי אמינא "כולה שלי" בעינא אשתבועי, ולכן אימא הכי, דאהוי כ"משיב אבידה", ואיפטר.

דהיינו, שמא הוא מכוין בדווקא לומר חציה שלי, ביודעו שאם יגיד כולה שלי אז הוא יצטרך להשבע, ולכן הוא אומר "חציה שלי", כדי שיראה כמי שמשיב אבידה ותהיה לו לו נאמנות של "מיגו". ולכן המשנה משמיעה לנו שיחלוקו את החצי הטלית בשבועה.

אלא מהא: היו שניים רוכבין על גבי בהמה.

הא תו, למה לי!?

והיינו, הייתור הוא בכך ששנתה המשנה את דין שניים שהיו רוכבין על גבי בהמה, יחלוקו, שלכאורה הוא דין מיותר.

אלא, ממשנה יתירה שמע מינה, שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.

ודוחה הגמרא: ודלמא, הא קא משמע לן, דרוכב נמי קנה. שמא משנתנו אינה מיותרת אלא היא באה להשמיענו שרכיבה הוה מעשה קנין, וקנה על ידה אף על פי שאין כאן משיכה, אלא אפילו כשהבהמה לא זזה ממקומה, בכל זאת הוא קנאה על ידי מעשה קנין של רכיבה.

אלא, מסיפא של המשנה למד רמי בר חמא את דינו, כי לכאורה היא מיותרת:

ששנינו בה: בזמן שהן מודין, או שיש להם עדים, חולקים בלא שבועה.

במאי? אם במקח וממכר, צריכה למימר!? הרי זה פשוט שאם שניהם מודים שקנו את הטלית יחד, שיחלוקו בלא שבועה.

אלא לאו, במציאה. בהכרח שמדובר כאן במציאה, ששניהם מודים שהגביהו יחד עבור שניהם, ושמע מינה, ובאה המשנה להשמיענו את החידוש של רמי בר חמא, שהם קנו את הטלית, מהטעם שהמגביה מציאה לחבירו, קנה חבירו.

ורבא, אמר לך: מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה.

כלומר, אכן, ממשנתנו זאת רמי בר חמא חידש את דין המגביה. אך רבא חולק עליו, וסובר שלא קנה אלא רק אם המגביה התכוין לזכות גם עבור עצמו, ואז, מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה. כי בכדי שיזכה הוא עצמו בטלית, חייב להיות שהגבהתו תהיה גם עבור חבירו, כי אחרת, כיון שכל אחד מרים רק חציה, אין כאן הגבהת כל הטלית.

וכיון שכל אחד התכוון לקנות גם לחבירו, לכן קנו שניהם, מצד מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, ויחלוקו.

שנינו במשנה: היו שניים רוכבין:

אמר רב יוסף, אמר לי רב יהודה:

הערות

^[61] רש"י מבאר שהפטור הוא מתשלומי כפל, וכוונתו לומר, שאת הקרן, שנמצאת עתה ברשות המשלח, הוא חייב לשלם, ורק מתשלומי כפל הוא פטור.

^[62] כך מבאר רש"י אך התוספות מבארים שמדובר בשניים שגנבו ביחד.

דחזיא [שהיא ראויה] לילדים קטנים, ולכן אפשר לחלק אותה ולכל אחד יש ערך מסויים.

ומקשים: והא [וזו] שאמר רבא: אם היתה טלית מוזהבת — חולקים, הכי נמי דפלגי לה [כך גם כן תאמר שהם חולקים אותה ממש] הא אפסדוה [הרי בכך הם מפסידים אותה]! ומשיבים: הא לא קשיא [זו איננה קשה], דחזיא [שראויה] טלית זו כשהיא חצויה לבני מלכים ועשירים הקטנים ואינה נפסדת איפוא עם חלוקתה לשניים.

ושואלים: והא דתנן [וזו ששנינו במשנה] היו שנים רוכבים על גבי בהמה, זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "כולה שלי", ששנינו שחולקים את הבהמה, הכי נמי דפלגי לה [תפרש כך גם כן שחולקים אותה ממש לשניים]? הא אפסדוה [הרי בכך הפסידו אותה]! בשלמא [נניח] אם היתה זו בהמה טהורה יכול אתה לפרש כי חזיא [ראויה] היא לבשר, שכל אחד מקבל חצי בשרה. אלא אם היתה זו בהמה טמאה הא אפסדוה [הרי הפסידו את כל ערכה]! אלא על כרחך הכוונה לדמי [למחיר], הכא נמי לדמי [כאן גם כן, בשאר ענייני חלוקה הכוונה היא למחיר] ולא לחלוקת גוף החפץ.

א אמר רמי בר חמא: זאת אומרת, כלומר, מתוך דברי המשנה ניתן להוציא את הכלל הבא: המגביה מציאה לחבירו (עבור חבירו) — קנה חבירו זכות קנין במציאה. שכך יש להבין את ההלכה בשניים שמצאו טלית, ויש לומר שכל אחד ממוצאי הטלית לא רק זכה בה (בחציה) עבור עצמו, אלא גם זכה בחציה האחר עבור חבירו.

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שלא קנה חבירו, אם כן אין כלל בעלים לטלית זו, שהרי כל אחד מהם כופר בבעלותו של האחר, ותיעשה זו (חלק זה בטלית) כמי שמונחת שוב על גבי קרקע, וזו כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא יקנה לא זה ולא זה, וכל אדם יוכל לחטוף אותה מהם. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו.

אמר רבא: אין זו הוכחה, ולעולם אימא [יכול אני לומר] לך כי המגביה מציאה לחבירו — לא קנה חבירו. והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם]: מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [מתוך שהוא זוכה עבור עצמו הוא זוכה גם כן עבור חבירו].

ומוסיף רבא: תדע שכן הוא, שאילו אמר אדם לשלוחו: "צא וגנוב לי" וגנב השליח — פטור המשלח, לפי הכלל: אין שליח לדבר עבירה. ושותפין שגנבו מדעת שניהם, גם אם רק אחד מהם עשה את מעשה הפעולה עצמו, אלא שגנב גם לדעת חבירו — שניהם חייבין. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [מתוך שהוא זוכה לעצמו הוא זוכה גם כן עבור חבירו] ולכן הגניבה נחשבת כשייכת לשני השותפים — ושניהם אחראים לגניבה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רבא בהמשך לדבריו הקודמים: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] כי אמרינן [אומרים אנו] בכגון זה מגו, שמתוך שלגבי הלכה אחת יש זכות קנין לאדם, אומרים כי זכות זו קיימת גם בתחום אחר, אפשר איפוא ללמוד מכאן דין חדש: חרש ופקח (מי שאינו חרש) שהגביהו שניהם יחד מציאה, מתוך שקנה החרש את חלקו במציאה קנה גם הפקח.

ושואלים: בשלמא [נניח] כי חרש קנה את חלקו במציאה — משום דקא מגבה ליה [שמגביה לו, עבורו] בן דעת, וכפי שאמרנו, מתוך שהפקח זוכה בחלקו הוא מזכה גם לחבירו. אלא פקח במאי [במה] קנה את חלקו? הרי זכותו לחלקו שתפס מפוקפקת כי יש כנגדה טענה, והחרש אין בכוחו להקנות!

אלא אימא [אמור] כך: חרש — קנה, פקח — לא קנה. ושואלים: ומאי [ומהו] מגו זה שרבא מסתמך עליו כאן בדיון של חרש ופקח? ומשיבים: מגו [מתוך] שאם היו שני חרשים בעלמא [סתם] שהגביהו מציאה ששניהם קנו, אם כן, האי נמי קני [זה גם כן קנה] את החפץ.

על כך תוהים: האי מאי [זו מהי]? כלומר, מה טיבה של הוכחה זו? אם תמצא לומר כי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, כפי שאמר רמי בר חמא, ואולם הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה [שמגביה אותה, את המציאה על דעת שיקנה בה חבירו], ואולם אפילו אז, האי [זה] המוצא הפקח אדעתא דידיה קא מגבה ליה [על דעת עצמו שיקנה הוא עצמו הוא מגביה אותה], שהרי אינו מתכוון במיוחד שיזכה חבירו, ואולם אם איהו לא קני [הוא עצמו אינו קונה] כפי שאמרנו שאין הפיקח קונה בחפץ, האם לאחריני מקני [לאחרים יכול הוא להקנות]?!

אלא נחזור בנו ממה שאמרנו ואימא [אמור] כך: מתוך שלא קנה הפקח כל חלק במציאה — לא קנה גם החרש.

וכי תימא [ואם תאמר] מאי שנא [במה שונה] דבר זה ממציאה שמצאו שני חרשים דעלמא [סתם] ששנינו שזכו בה משהגביהוה — יש לומר כי התם תקינו להו רבנן [שם תקנו להם חכמים] שיקנו שניהם כדי שלא אתי לאנצויי [יבואו להתקוטט] עם אנשים אחרים שמצאו את המציאה וירצו לקחתה לעצמם, בהעדר זכות חוקית של החרשים, ולכן תקנו חכמים ואמרו ששניהם קונים. ואולם הכא [כאן] מימר אמר [אומר] החרש בליבו: אף הפקח לא קני [אינו קונה], אנא אקני [ואני אקנה]? ולכן אם לוקחים אחרים את המציאה מידיהם אין הוא מתקוטט. עד כאן דנו בשאלה מה אפשר להסיק ממשנתנו לדיני זכיה במציאה בכללותם. ומעתה מנסים להעמיק יותר בשיטות אלה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב אדא לרב אשי: דיוקיה [דיוקו] של רמי בר חמא מהיכא [מהיכן] בעצם הסיק הוא אותו? אי נימא מרישא [אם נאמר מראשה] של המשנה בדין "שנים אוחזים בטלית", הלא התם [שם] האי קאמר [זה אומר] "כולה שלי, ואנא אגבהתה [ואני הגבהתי] את כולה", והאי אמר [וזה אומר] "כולה שלי ואנא אגבהתה [ואני הגבהתי] את כולה", ומהיכן למד מכאן לענין זכיה לאחר?

אלא לא מקטע זה, כי אם מהא דקתני [מזו ששנינו] אחר כך "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" הא תו [זו עוד] למה לי, שהרי אפשר להסתפק בטענה הראשונה "זה אומר אני מצאתיה". אלא ממשנה יתירה ומכפל הלשון שמע מינה [למד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו, שכל אחד מהם אומר "כולה שלי" — לענין זה שלאחרים ודאי אין זכות בה.

ומקשים: אולם משנה זו איננה יתירה, והא אוקימנא [והרי כבר העמדנו, הסברנו] שרישא [בקטע הראשון] מדובר בסכסוך בענין מציאה, וסיפא [והקטע בסוף] מדבר בסכסוך בענין מקח וממכר!

אלא לא מכאן יש לדייק, ואת דיוקו לומד הוא מסיפא [מסופה של המשנה], ששנינו: "זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי" הא תו [זו עוד] למה לי? מה חידוש הלכה מוסיף קטע זה על הקטעים הקודמים? אלא ממשנה יתירה זו שמע מינה [למד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו.

ומקשים: וממאי [וממה] לומד אתה שקטע יתר זה עוסק במציאה? דלמא [שמא] הוא עוסק בריב לענין מקח וממכר?

וכי תימא [ואם תאמר]: אי [אם] מדובר כאן בסכסוך לענין מקח וממכר מאי למימרא [מה יש פה לומר] שאף בזה אין חידוש, ואולם בכל זאת איצטריך [הוצרך] להודיענו מקרה נוסף זה מפני שיש בו חידוש. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי האי דקאמר [זה שאומר] "חציה שלי" להוי [שיהא, ייחשב] כמשיב אבידה, שהרי היה יכול לטעון שכולה שלו, ומאחר שהוא מודה ואומר שרק חציה שלו, הרי הוא כנותן חציה לחבירו, וייחשב איפוא כמשיב אבידה וליפטר [ושייפטר] משבועה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו אומרים כך, אלא חוששים דהאי איערומי קא מערים [זה מערים] הוא. סבר [סבור הוא]: אי אמינא [אם אומר אני] "כולה שלי", הלא בעינא אשתבועי [אצטרך להשבע], אימא הכי, דאהוי [אומר איפוא כך שחציה שלי כדי שאהיה, אחשב] כמשיב אבידה ואיפטר [ואפטר] מן השבועה! וכיון שכך הרי יש בזה חידוש הלכה, ואין זה ייתור לשון ללמוד ממנו דבר אחר.

אלא מהא [מדבר זה] למד רמי בר חמא, ששנינו במשנה: היו שנים רוכבים על גבי בהמה וכו', ויש לשאול: הא תו [זה עוד] למה לי? שאין בכך כל חידוש הלכתי, אלא ממשנה יתירה ששנינו שמע מינה [למד מכאן] הלכה שהמגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו.

ומקשים: ודלמא [ושמא] לא דבר זה, אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שהרוכב נמי קני [גם כן קונה] בבהמה אף שאין זו דרך רגילה של קנין!

אלא נדייק את הדבר מסיפא [מן הסוף], מהקטע האחרון ממש: בזמן שהן מודים זה לזה בטענה או שיש להן עדים כל אחד לטענתו — חולקין בלא שבועה. ונברר: במאי [במה] מדובר כאן? אי [אם] במקח וממכר, וכי צריכא למימר [צריכה להיאמר] שחולקים?! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן דווקא במציאה, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי המגביה מציאה לחבירו — קנה חבירו, שבעצם העובדה שהוא מודה שחלקה השני של המציאה שייך לחבירו, מקנה הוא בכך זכות קנין לחבירו.

ומעירים: ורבא אמר [יכול לומר] לך כפי שאמר מקודם כי מכאן אין ראיה למסקנה זו, שאפשר גם להסביר את ההלכה על פי הכלל: מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה [מתוך שהוא זוכה בדבר לעצמו, זוכה גם כן עבור חבירו].

ב שנינו במשנה את הדין בענין היו שנים רוכבין על גבי בהמה, או אחד רוכב ואחד מנהיג וכל אחד טוען לבעלות עליה. אמר רב יוסף, אמר לי רב יהודה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This is because each party receives an item that has monetary value, as it is fit to be made into a garment for small children.

The Gemara asks: But as for that which Rava said, that if the garment was fashioned with gold thread they divide it, does that also mean that they divide the garment itself? By doing so they would ruin it. The Gemara answers: That is not difficult, as after the garment is divided it is fit to be made into a garment for the children of kings or wealthy people. Therefore, it is not ruined.

The Gemara asks: But with regard to that which we learned in the mishna (2a): If two people were sitting on an animal and each of them claims to own the entire animal, they each take an oath and divide the animal, does that also mean that they divide the animal itself? By doing so they would ruin it. Granted, if it is a kosher animal it is fit to be slaughtered and divided between them for the meat. But if it is a non-kosher animal, slaughtering it and dividing the carcass would ruin it and render it worthless. Rather, clearly they divide its monetary value. Here too, in the other cases where the ruling is to divide the item, it means that the litigants divide its monetary value and not the item itself.

§ Based on an inference from the mishna on 2a, Rami bar Ḥama says: That is to say: In a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person, i.e., the latter, acquires ownership of the item.

Rami bar Ḥama explains his inference: As, if it enters your mind that if one lifts a found item for another the other does not acquire the item, this garment has not been acquired by either of the two litigants, as each prevents the other’s acquisition. If that were the case, this part of the garment, held by one of them, would be considered as though it is still lying on the ground, and that part of the garment, held by the other one, would be considered as though it is still lying on the ground, and neither this one nor that one acquires it; if a third party takes it, it is his. Rather, isn’t it correct to conclude from it that in a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person acquires the item?

Rava said: This is not a proof, as actually I could say to you that in a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item solely on behalf of another, the other person does not acquire the item. And here in the mishna, this is the reason the two litigants acquire the garment: Since each of the litigants acquires part of the garment for himself, he also acquires the other part for the other one.

Rava adds: Know that one who acquires an item for himself can acquire part of it for another, as, if someone says to his agent: Go out and steal an item for me, and the agent stole that item, the one who sent him is exempt from liability, due to the principle that there is no agency for sin; but partners who stole an item together are both liable even if only one of them actually lifted the item. What is the reason that they are both liable? Is it not because we say that since the one who lifted the item acquires part of it for himself, he also acquires the other part for the other one, his partner? The Gemara concludes: Learn from it that this principle is correct.

Rava said in continuation of his statement: Now that you said that we say: Since [miggo] one acquires part of an item for himself he can also acquire the other part for another, another halakha can be derived: In a case of a deaf-mute and a mentally competent person who lifted a found item simultaneously, since the deaf-mute acquires his part of the item, the mentally competent person also acquires his portion.

The Gemara asks: Granted, the deaf-mute acquires his portion of the found item, as a mentally competent person lifted it for him; since the mentally competent person acquired his own part, he also acquired the other part for the deaf-mute. But how does the mentally competent person acquire his part? He needs the deaf-mute to acquire it for him, and a deaf-mute cannot acquire an item for another.

Rather, say Rava’s statement differently: The deaf-mute acquires his part, but the mentally competent person does not acquire his part. And what is the principle of miggo from which Rava derives this halakha? It is not the principle that one who acquires a found item for himself can acquire part of it for another as well, but rather: Since [miggo] in general two deaf-mutes who pick up an item simultaneously acquire it, in this case too, the deaf-mute acquires it, even though the mentally competent person does not acquire it.

The Gemara asks: What is this derivation? Even if you say that in a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person acquires it, as Rami bar Ḥama says, this statement applies only where he lifts it with the intention of having the other person acquire the item. But in this case, the mentally competent person lifted the item with the intention of acquiring it for himself; he had no intention of acquiring it for the deaf-mute. If he does not acquire the item for himself, does he acquire it for others?

Rather, say that since the mentally competent person does not acquire any part of the found item, the deaf-mute does not acquire it either.

And if you would say: In what way is this case different from the general case of an item that was found by two deaf-mutes, in which they both acquire it? The answer is that there, in that case, the Sages instituted an ordinance for them that they both acquire the item so that they will not come to quarrel with others who want to take the item from them due to the fact that a deaf-mute lacks the halakhic ability to acquire the item. Here, in the case of the deaf-mute and the mentally competent person, the deaf-mute says to himself: If even the mentally competent person does not acquire the item, can I acquire it? Therefore, in that case, he will not quarrel if others take the item from him.

Rav Aḥa, son of Rav Adda, said to Rav Ashi: From where in the mishna is Rami bar Ḥama’s inference drawn? If we say that he infers it from the first clause of the mishna, i.e., the case of two people holding a garment, isn’t the case there one in which this one says: All of it is mine, and I lifted the entire garment; and that one says: All of it is mine, and I lifted the entire garment? How can the halakha where one acquires an item for another be inferred from that case?

Rather, he infers it from that which is taught later in the mishna: This one says all of it is mine and that one says all of it is mine. Why do I need this case as well? The first case, where each one says: I found it, is sufficient. Rather, learn from the superfluous case in the mishna that even if they lifted it simultaneously, they divide it and a third party has no right to take it, as in a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person acquires the item.

The Gemara asks: But that clause in the mishna is not superfluous; didn’t we already establish (2a) that the first clause is referring to a dispute over a found item, and the latter clause is referring to a case of buying and selling, where each party claims that he is the one who bought the item from its seller?

Rather, Rami bar Ḥama infers his ruling from the latter clause of the mishna, i.e., the case where this one says all of it is mine and that one says half of it is mine. Why do I need this case as well? What does it add to the previous cases? Rather, learn from this superfluous case in the mishna that in a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person acquires the item.

The Gemara asks: And from where is it inferred that this clause is referring to the case of a found item? Perhaps it is referring to a case of buying and selling.

And if you would say: If it were referring to a case of buying and selling, what would be the purpose of stating it, as it adds no novel ruling? One could answer that it was necessary to teach this additional case, as otherwise it might enter your mind to say that the one who says: Half of it is mine, should be considered the equivalent of one returning a lost item; he could have claimed that the garment was entirely his, and instead he conceded half of it to the other party and consequently he should be exempt from taking an oath. To counter this, the mishna teaches us that he is not exempt, as perhaps this person is employing artifice. Perhaps he is thinking: If I say that all of it is mine I will need to take an oath. I will state this claim, that half of it is mine, as I will thereby be considered the equivalent of one returning a lost item, and I will be exempt from taking an oath. Therefore, this clause is not superfluous; it teaches that this litigant is not considered the equivalent of one returning a lost item.

Rather, Rami bar Ḥama infers his ruling from this clause: If two people were sitting on an animal, and each of them claims that it is his, each of them takes an oath and they divide the value of the animal. Why do I need this case as well? It teaches no novel halakha. Rather, learn from this superfluous clause in the mishna that in a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person acquires the item.

The Gemara asks: But perhaps this mishna teaches us that one who sits on an animal also acquires it, even though he has not caused the animal to move.

Rather, Rami bar Ḥama inferred his ruling from the last clause in the mishna: When they each admit to the validity of the other’s claim or when they have witnesses attesting to their claims, they divide it without taking an oath. To what case is the mishna referring? If it is referring to a case of buying and selling, does it need to be said? Rather, is it not referring to a found item? Accordingly, the reason they divide the item is that they knowingly lifted it together, and they intended to acquire it for both of them. And learn from it that in a case of one who performs an act of acquisition by lifting a found item on behalf of another, the other person acquires the item.

The Gemara comments: And Rava said to you that this clause is based on a different principle: When one acquires an item, since he acquires it for himself he can also acquire part of it for another person.

§ The mishna teaches: If two people were sitting on an animal, or one was sitting on the animal and the other one was leading it, and each claims ownership of the animal, they must each take an oath and they divide it. Rav Yosef said: Rav Yehuda said to me:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כיון שהעמיד רב פפא משנתנו דקתני יחלוקו בתפסי לה בכרכשתא דקדק רמי בר חמא ואמר זאת אומרת המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו.

רבא אמר לעולם לא קנה ומתני' היינו טעמא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תדע דאילו האומר לחבירו צא וגנוב לי פטור המשלח דקי"ל אין שליח לדבר עבירה ואילו שותפין שגנבו חייבין ושקלי' וטרי' בה ואסיקנא דוקיא דרמי בר חמא מסיפא דמתני' בזמן שהן מודין או שיש להן עדים כי שניהם ביחד מצאוה ושניהן אגב' אגבהוה בכרכשתא חולקין בלא שבועה ש"מ המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו דהא תרוייהו מסייעי להדדי בעידנא דמגבהי לה.

ורבא אמר לך שאני הכא מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. וקי"ל כרמי בר חמא והוא דאמר ליה זכי לי דהא ר' יוחנן קאי כוותיה ואמר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואם יקשה לך הא דתנן היה רוכב על גבי בהמה וכו' התם באומר תנה לי ולא אמר זכה לי.

היו שניהם רוכבין על גבי בהמה וכו'.

תדע דאילו האומר לשלוחו צא וגנוב פטור ואלו שותפין שגנבו חייבין. פרש"י שותפי' שגנבו וכו' פי' לפי' מדאמרינן בפ' מרובה בשותפין שגנבו פטורין ותניא אידך חייבין וכו' משמע מהתם שאם גנב לדעת חברו חייבין בקרן ובתשלומי ד' וה' אם טבח לדעת חברו והאי פירושא לא מחוור לי שאין זו ראיה להיכא שהאחר מוציא' מרשות בעלים ואכתי איכא למימר שאין חייבין בגנבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דלית' ע"י שליח לית' ע"י שותף, ולא היה צריך רש"י ז"ל לכל זה שפירושה כפשטה תדע דאע"ג דלא זכי לחבריה בלחודיה זכי ליה היכא דזכי נמי לנפשיה שהרי האומר לשלוחו וכו' פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרי' כיון שאין אדם זוכה לחברו בגנבה תעשה כמי שמונחת ע"ג קרקע וזו כמי שמונח' ע"ג קרקע ולא קנה לא לזה ולא לזה אלא ש"מ אמרי' מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

מי דמי התם האי וכו'. איכא דקשיא ליה והא דינא דחלוקה לית' אלא משו' דאמרי' דילמ' בהדי הדדי אגבוה ואי ס"ד לא קנאוה בהגבהת שניה' משו' תרויהו אגבהוה לא קנו מאי אמרת דילמא חד מינייהו אגבהה ולא ידעי' מנו לא הוה לן למימר יחלוקו כדאמרינן בריש פירקין.
ורש"י ז"ל נזהר בה ופי' דקס"ד השתא דטעמא דחלוקה משו' דלא ידעינן הי מינייהו משקר וה"ל ממון המוטל בספק וחולקין ובשבוע' כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלתו של חברו וכדר' יוחנן לקמן בסמוך כי דייקינן מסיפ' דהמגבי' מציא' לחברו קנה חברו משו' דאמרי ע"כ משו' דאמרי' תרויהו בהדי הדדי אגבהוה דאי משום ספיק' וכדרבי יוחנן מרישא שמעת לה זה כתב רש"י.
ועדיין יש להשיב דמדריש' נמי שמעי' לדרמי בר חמא דהא א"א לומר יחלוקו אלא משום דאמרי' תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה מהנהו פירכי דפרכי' בגמר' בשמעת' קמית' אלא הכי הוא דאיכא למימר דרמי בר חמא מעיקר' הכי דאיק אי ס"ד המגבי' מציא' לחברו לא קנה חברו היאך הם מתעצמין עלי' ונשבעין וחולקין אותה והלא כל הרוצה לזכו' בה יכול לזכות ולחטפ' מיד' והשת' קשה לי' בגמ' אי מרישא דאיק רמי בר חמא לאו דיוקא הוא דהת' הא אמרו תרויהו דחד מיניהו אגבהה ואם יבא א' מן השוק לחטוף מידם לא זכה שהרי לדברי שניה' קנאוה ואעפ"כ אנו אומרי' שמא ליכא רמאי דתרויהו אגבהוה בהדי הדדי ואין לא' מהם בה יותר מחברו אבל מ"מ של שניהן היא ויכו' לישב' חציה שלי שכיון שאין אדם אחר יכול לזכו' בה מפניטענותם שלהם היא, אף זו מתוך דברי רש"י:

אלא מסיפא ז"א כול' שלי וכו'. אלא ממשנ' יתר' וכו'. ה"ג להבעיקרי נסחי עתיקי. ואיכא דמעברי עלה קולמוס ומחקי לה ואמר דהא לאו ממשנ' יתירה אתיא אלא מגופ' דמתני' ולאו קושי' היא כלל דאלמלא משנה יתירא ה"א מתני' במו"מ אלא ממשנ' יתירא הוא דידעי' דמתני' במציא' והיינו דאקשי' ממאי דבמציא' דילמ' במו"מ וכ"ת במו"מ מאי למימרא כלו' ודקשי' לך במו"מ מאי למימרא סד"א וכו' ואסיקנא מסיפ' דקתני ואם היו שניהן מודים וממשנ' יתירה מוקמי' לה במציאה והכי קתני ובזמן ששניהם מודי' ששניהם כאחד הגביהו או שיש להם עדים בכך חולקים בלא שבוע' ולא אמרי' כל הקוד' בה זכה שהן לא קנאו ש"מ דמגבי' מציא' לחברו קנה חברו. ורב' דאיק ממשנ' יתירה דאמרי' מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' זה כ' רש"י.
ואי קשיא הא ל"ל משנ' יתיר' לרבא הא בעלמא נמי אמרי' מגו בכל מקום כדאמר בשנים שגנבו לאו מילת' היא דאע"ג דבעלמ' אמרי' מנו תנ' לי' תנ' הכ' אטו לא תני תנא תרי דיני דדמו להדדי וכ"ש בתרי דוכתי ובתרי ענייני דאע"ג דשותפין שגנבו חייבין שני' שהגביהו מציא' אפש' דלא קנו דהא לא אתלו תרויהו שיהו שותפים במציאה וכל א' וא' איכ' למימר לעצמו הגבי' ולא לחברו:

אלא בהמה טמאה למאי חזיא אלא לדמי הכא נמי לדמי. ואיכא למידק, הא לא דייקינן לה ממתניתין אלא מסברא, דאי סלקא דעתך דפלגי לה אפסדוה, וכיון שכן [בלא] מתניתין נמי נידוק הכין מסברא, דאי פלגי לה לשטרא אפסדוה, ומסתברא, דאי מברייתא לא שמעינן מינה מידי מסברא, דאי דפלגי ליה לשטרא גופיה, אף על גב דמלוה נפסד ליה, לוה נשכר, דהרי הוא נפטר, הוה אמינא דפלגי ליה לשטרא גופיה, דלא שביק לוה רוחיה משום פסידא דמלוה, הילכך אי מברייתא גופיה, לא שמעינן מסברא מידי, אלא כיון דאשכחן במתניתין דעל כרחין איכא חלוקה בדמים ולא חלוקה ממש, כיון דתרווייהו מפסדי, אף אנו נאמר בעלמא דחלוקת דמים הויא חלוקה, וכל שאחד מהם נפסד אין חולקין אלא בדמים.

הא דאמר תעשה לזה כמונחת על גבי קרקע ותעשה לזה כמונחת על גבי קרקע. פירש הראב"ד ז"ל: דוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותה האחר (לא) תעקר מן הקרקע, אבל אם הגביהו אותה כדי שתעקר מן הקרקע, קנו שניהם מחמת עצמן, לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע, וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני, דאם כן לוקי מתניתין בהכי, ואפילו תאמר משום דסתמא קתני, אכתי לא ניחא, דכיון דמגביה מציאה לחברו [לא] קנה חברו, יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה, ואילו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה האחר מונח על גבי עמוד שני, ובא אחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגע ראשה לארץ, ובא שני והגביה ראשה השני, הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני (לקמן בבא מציעא ט, א). ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה, דאמרינן לקמן (בבא מציעא ט, א) דזה קנה מה שתפוס בידו, וזה קנה בי פגיה, והשאר לא קנה לא זה ולא זה, מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ, והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה, אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי, כן נראה לי.

שותפין שגנבו חייבין. פירש רש"י ז"ל: אם הוציא האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמר בב"ק. פירוש לפירושו: מדאמר בפרק מרובה (בבא קמא עח, ב) ושותף שטבח לדעת[ו] [ו]לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח מקרא דטבחו או מכרו, כדאיתא התם במרובה (עא, א) ובכתובות פרק אלו נערות (כתובות לג, ב), אבל במוציאה מרשות בעלים [לא אשכחן ד]חייבין. [אלא הכי פירושו, תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי וגנב פטור, ואילו שנים שנעשו שותפין וגנבו חייבין], ואי אמרת מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה לא אמרינן, כי היכי דבגונבה כולה לדעת חברו לא קנה, [הכי נמי בגונב לדעתו ולדעת חברו] תעשה לזה כמי שמונחת על גבי קרקע ולזה כמי שמונחת על גבי קרקע, ולא זה קנה ולא זה קנה ושניהם פטורין.

מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש. ודוקא מה דביני ביני, אבל מה שתפוס בידו קנה, כדאמר לקמן (בבא מציעא ט, א) זה קנה בי פגיה, וזה קנה מה שתפוס בידו, והשאר לא זה קנה ולא זה קנה.

התם האי קאמר אנא אגבהתה והאי קאמר אנא אגבהתה. ואף על גב דאמרינן בשמעתין קמייתא דדינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן אימור תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה. הכא הוה סבירא להו דטעמא דמתניתין כרבי יוחנן, דאמר כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו, דאיכא חד מינייהו דמשקר ולא ידעינן [מאן ניהו], וכי דייקינן לה [מסיפא, דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו, מיתורא דמתניתין דייקינן לה =ש"מ], ודאמרינן בעל כרחין המגביה מציאה לחברו קנה חברו אתא לאשמועינן, דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן, הא שמעינן לה מרישא. וכן פירש רש"י ז"ל. ואיכא דקשיא ליה דעל כרחין רישא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה, מהנהו פירכי דפרכינן בגמרא (ג, א) לימא מתניתין דלא כבן ננס, ולימא מתניתין דלא כרבי יוסי, וכרבנן [דר'] יוסי נמי לא מתוקמא אלא מהאי טעמא דא[י]מ[ו]ר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. ומפרשינן ליה לשמעתין הכין, דרמי בר חמא מעיקרא הכי אסלקא דעתין המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם חולקין אותה בשבועה, והלא כל הרוצה לחטוף יכול לחוטפה ולזכות בה, ומשום הכי אקשינן בגמרא רמי בר חמא אי מרישא דייק לא דמי, דהתם היינו טעמא משום דלפי טענתם אין אחר זכאי ביה דהאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה, ולדברי שניהם אחד מהם קנאה, ומכל מקום לענין חלוקתן אנו אומרים שמא ליכא רמאי, דתרוייהו כהדדי אגבהוה, ואין לאחד מהם יותר מחברו, ושל שניהם היא, ויכול לישבע חציה שלי, כיון דאין אחר יכול לזכות בה מפני טענת שניהם. ואין זה נכון בעיני, דמכל מקום קושטא דמילתא כולה דחד מינייהו בלחוד היא וכגון שהגביהה כולה, או לית להו בה מידי אלו תרוייהו אגבהוה בהדדי, אם כן על כרחין חד מינייהו לשקרא משתבע, ואפשר נמי דתרווייהו לשקרא משתבעי, ואי משום סוף דינא דפלגי בה ביניהן, אמאי משתבעי חציה שלי, [אטו] אנן לא ידעינן דחציה הויא למר וחציה הויא למר בסוף דינא, הא ודאי כי משתבע חציה שלי שבועה שזכיתי בחציה בשעת מציאה קאמר. ולדידי לא קשה לי מידי, משום דאנן כטעמייהו דר' יוחנן ואביי קיימא לן, ומספיקא הוא דחולקין, [דלא] ידעינן מאן ניהו דתוקף בה שלא כדין, והא דאוקימנא לה למתניתין אליבא דר' יוסי [ותנא קמא] דידיה משום דאימ[ו]ר תרווייהו בהדדי אגבהוה, לאו קושטא דאוקמתא היא, אלא לטעמיה דמקשה הוא מתרץ לה התם, ולעולם אפילו לר' יוסי מתוקמא מתניתין שפיר כר' יוחנן, כמו שכתבתי שם במקומה (ג, א ד"ה אפילו). ואי משום דבן ננס, לכשתמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו, מתניתין נמי בן ננס היא, וכשתמצא לומר לא קנה, מתניתין דלא כבן ננס, ובדאיכא ודאי רמאי נמי מתניתין דלא כותיה, ותנא הוא ופליג, כן נראה לי.

אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה וכו'. הכי גרסינן בכולהו נוסחאי עתיקי: ואיכא מאן דלא גריס הכי, ולא ממשנה יתירה דייקינן לה אלא מגופה דמתניתין, דקתני חציה שלי, ואי המגביה [מציאה] לחברו לא קנה חברו, מאן דאמר חציה שלי לא הוה ליה למשקל [החצי] דידיה אפילו לטענתיה. ואין צורך למחוק, דממשנה יתירה ודאי דייק לה, דאי מגופה הא מוקמינן לה במקח וממכר [וכדפרכינן] נמי בגמרא, אלא ממשנה יתירה אתיא, דאי במקח וממכר הא תנא ליה רישא, וכיון דאייתרא לה מתניתין דייקא לה נמי אפילו מגופא דמתניתין, ודחינן דלמא לעולם במקח וממכר ואיצטריך.

יתבאר מסוגיא האמורה למטה בפרק זה שאם שטר זה הנמצא אין בו קנין יש לחוש בו חששא אחרת והוא לשמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי הא בשטרי אקנייתא אין לחוש כן שהרי מזמן הקנין טורף כמו שבארנו במסכת ראש השנה ומ"מ בכתובה אין לחוש לכך שאין דרך לכתוב כתבה אלא משעת נשואין:

המגביה מציאה לחברו ר"ל במצות חברו כגון ראובן שאמר לשמעון הגבה מציאה זו לעצמי והלך לשם בשליחותו והגביהה קנה חברו המשלח ואם נמלך שמעון אחר הגבהתה לזכות בה לעצמו ולדון בעצמו כן מאחר שלא באה עדין ליד ראובן הרי היא גזלה בידו שמאחר שהגביהה סתם במצות ראובן הרי היא כמו שהגביהה ראובן עצמו ואין צריך לומר שאם בא אחד מן השוק לזכות בה ולחטפה מהם שהיא גזלה בידו ויצא לנו דבר זה ממה שאמרו במשנה השניה שנים שהיו רוכבין על בהמה וכו' ובזמן ששניהם מודים חולקים שלא בשבועה שנתברר לך ממנה שאם אמר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי ומחצית לצורך חברי שצוני בכך וכן שמעון אומר כיוצא בו חולקים בלא שבועה ואלו אמרנו שהגבהה שאחד עושה בשביל חברו אינה הגבהה נמצא זה הטלית אינו מוגבה כלל והרי הוא כאלו מונח על גבי קרקע ולא קנה אחד מהם אלא שלמדנו שהמגביה מציאה לחברו קנה חבירו על הדרך שביארנו:

האומר לשלוחו צא וגנוב פטור המשלח שאין שליח לדבר עברה ושותפים שגנבו חייבין בכפל אבל בתשלומי ארבעה וחמשה יש צדדין שהם חייבין ויש צדדים שהם פטורין וכבר כתבנוה בפרק מרובה:

חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח שאע"פ שאמרו על החרש שתקנו לו לזכות במציאתו כבר הוזכר טעם הדבר במקומו דלא ליתי לאינצויי ובזו הואיל והפקח מוחל על כבודו ואינו קונה אין טענה עוד לחרש הא חרש שמצא או שני חרשים שמצאו זכו במציאתם מדברי סופרים מן הטעם הנזכר:

ואלא מהא היו שנים רוכבין ע"ג בהמה פי' והא ליכא למשמע דהא ליכא למימר הכא ראשה א' מונח ע"ג קרקע כדאמרי' גבי טלית אלא כיון דתני בהמה וילפי' מינה טעמא דמש"ה חולקין משום דאיכא למימר תרווייהו בהדי הדדי הנהיגוה. אמאי תני טלית היינו הך אלא ממשנה יתירא שמעי' דאע"ג דאגבוה בכרכשתא קנו שניהם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו:

הא לא קשיא דחזי לקטנים. ותימה למאי דהוה בעי לאוקמה לדמי המקח במקח וממכר דיהבי תרווייהו זוזי למה נשבעין והלא מחזירין לכל אחד דמיו. ויש לומר דנפקא מינה אם נתייקרה אי נמי לגוד או איגוד. הרא"ש.

זאת אומרת המגביה מציאה וכו'. פירוש לא שנא אם אמר לו תן לי המציאה או שהגביה לצורך חברו מעצמו קנה חברו. ואם אמר לו חברו זכה לי במציאה זו או אמר הוא אני זוכה במציאה זו לצורך פלוני אפילו המגביה בעצמו אין יכול לומר לעצמי אני זוכה והרי קנה חברו. ואם אמר לו תן לי המציאה אי אמר הוא אני מגביה לצורך פלוני יכול המגביה לזכות אחר כך לעצמו והכי תנן לקמן והוי קנה חברו לצדדין קנה חברו בערך שלא יוכל אחד מן השוק לחטוף אותה. מ"ה נר"ו.

תיעשה לזה כמונחת על גבי קרקע וכו'. פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו אותה כדי שאם יניח אותו האחד לא תיעקר מן הקרקע אבל אם הגביהו אותה כדי שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מתמת עצמן לפי שאינה כמונחת על גבי קרקע וכל אחד קונה בהגבהתו. ואינו מחוור בעיני שאם כן לוקי מתניתין בהכי ואפילו תאמר משום דמתניתין סתמא קתני אכתי לא ניחא ליה דכיון דמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו יד חברו כקרקע דמי לגבי דידיה ואלו טלית שראשה האחד מונח על גבי עמוד זה וראשה השני מונח על גבי עמוד שני ובא האחד והגביה ראשה האחד שיכול לנתקה ולהביאה אצלו ולא יגיע ראשה לארץ ובא שני והגביה ראשה השני הכי נמי דקמא קני בתרא לא קני ואחד רכוב ואחד תפוס במוסרה דאמרינן לקמן דזה קנה מה שתפוס בו וזה קנה בי פגיה והשאר לא קנה לא זה ולא זה מי לא עסקינן שאם מנתקה לא יגיע ראשה לארץ והכא נמי יד חברו כקרקע דמי ליה אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי. כן נראה לי. הרשב"א.

וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש: פירש הראב"ד ודוקא שלא הגביהו וכו'. ולא מסתבר לי דאם כן הא דאמר רבא חרש ופקח שהגביהו המציאה לא קני דפקח לא קני דהגבהת חרש לא מהניא ליה ומתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש הוה ליה לפרושי ולפלוגי שאם הגביהו עד שאם יניח האחד תיעקר מן הקרקע קנו שניהן מחמת עצמן ומדלא פירש אלמא דבכל ענין לא קנו והדין נותן דתפיסת כל אחד מבטל קנין חברו כיון דאין תפיסת חברו מועלת לו כלום ולא אמרינן חזינן ליה לענין קניית חצי של חברו כאלו הניחה זה ליפול והרי היא מוגבהת מן הקרקע דאדרבה הרי הוא רוצה לקנות חציו בתפיסתו ותפיסתו לגבי חברו כמונחת על גבי קרקע והכי אמרינן גבי זה רכוב חמור ואחד תפוס במוסרה דאפילו אי מהניא משיכת הבהמה לקנות כלים שעליה לא מהניא הכא שיקנה הרכוב המוסרה לפי שתפיסת התפוס במוסרה מצד אחרת מבטלת קנינו כאלו היה מוטל צד אחד על גבי קרקע. עד כאן.

והוי יודע שלא נפל מחלוקת אלא במאי דביני ביני אבל מה שכל אחד תפוס בידו פשיטא דקנה לכולי עלמא. וכן לגבי חרש ופקח דאסקינן דלא קנו הני מילי מאי דביני ביני אבל מה שתפסו קנו שהרי במה שהוא תפוס לא שייך לומר מגביהו לחברו וזה ברור אלא שהוצרך יכתבו לפי שראיתי מאן דטעי בה. מ"ה נר"ו.

תדע שאלו אמר לשולחו צא וגנוב וכו'. תמיהא לי טובא דמכאן איכא סייעתא לרמי בר חמא טעמא דאמר צא וגנוב דאין שליח לדבר עבירה הא אם אמר לו צא ולקוט מציאה קני המשלח וכי תימא דשאני הכא דאמר צא וגנוב ודכוותא אם אמר צא ולקוט קנה חברו אבל המגביה מציאה מעצמו לחברו לא קנה הא ודאי ליתא דהדין שוה בשניהם ואין לחלק בלא סברא. ועוד דהיכי קאמר רבא לעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו כיון דאיכא גוונא דקנה אפילו לדעתו דהיינו היכא דאמר ליה הגביהה לי. ותו אדמפליג רבא בין לא נתכוון לזכות בה כלל להיכא דנתכוון לזכות בה לפלוג וליתני בלא נתכוון כלל לזכות בין אמר לו לקוט לי מציאה ללא אמר לי ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. ונראה לי דרבא לא מייתי מינה ראיה אלא שיש הפרש בין נתכוון לזכות לחברו לבדו לאם נתכוון לזכות לו ולחברו וכי היכי דלענין גניבה יש הפרש לענין קנין דעלמא יש הפרש והכי משמע מלשון רש"י. ורמי בר חמא אמר לך מי גרם ההפרש משום דאין שליח לדבר עבירה אבל בעלמא אין הפרש ובתרווייהו קנה חברו. אי נמי יש לומר דאם איתא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו לא הוה לן לחיובי השליח דנהי דנפטר משלח מכפל משום דאין שליח לדבר עבירה מכל מקום לצרכו הגביה ולא לצורך עצמו והוה לן לפטור השליח מכפל אלא כיון דמחייבי ליה משמע דבעלמא נמי המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו וזה יותר נכון. מורנו הרב נר"ו.

ואלו שותפין שגנבו חייבין. פירש רש"י אם הוציאה האחד מרשות בעלים לדעת חברו כדאמרינן בבבא קמא. פירש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה דשותף שטבח לדעת חברו שניהם חייבין. וליתא דהתם רחמנא רבייה לשליח. מוטבחו או מכרו כדאיתא התם אבל במוציאה מרשות בעלים לדעת חברו לא אשכחן. אלא הכי פירושו תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה. כשאינו זוכה לעצמו היכא דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שהרי האומר לשלוחו צא וגנוב לי פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות בעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא יקנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. הר"ן.

וזה לשון הרמב"ן: פירש רש"י שותפים שגנבו וכו'. פירוש לפירושו מדאמרינן בפרק מרובה בשותפין שגנבו פטורין ותניא אידך חייבין וכו' משמע מהתם שאם גנב לדעת חברו חייבין בקרן ובתשלומי ארבעה וחמשה אם טבח ידעת חברו. והאי פירושא לא מחוור לי שאין זו ראיה להיכא שהאחד מוציאה מרשות בעלים ואכתי איכא למימר שאין חייבין בגניבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דליתא על ידי שליח ליתא על ידי שותף ולא היה צריך רש"י ז"ל לכל זה שפירושה כפשטה תדע דאף על גב דלא זכי לחבריה בלחודיה זכי ליה היכא דזכי נמי לנפשיה שהרי האומר לשלוחו וכו' פטור דלא זכי ליה ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגניבה תיעשה זו כמי שמונחת על גבי קרקע וזו כמי שמונחת על גבי קרקע ולא קנה לא זה ולא זה אלא שמע מינה אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. עד כאן.
אמר רבא השתא דאמרת הכי איתא בספרים שלנו ספרי הדפוס ונראה לי שהוא טעות דהא רבא הוא דאמר הכי לעיל והשתא דאמרינן מיבעי ליה ואפשר דלעיל גרסינן רבה. אלא דקשה לי דהכי הוה ליה למימר השתא דאמר מר. וכי תימא דקאי ארמי בר חמא ליתא דלא תלי איהו משום מיגו. וצריך לומר דהכא גרסינן אביי או אחד משאר אמוראין וצריך בדיקה בספרים הישנים. מ"ה נר"ו. ובדקנו ומצאנו בספרי היד אמר רבה השתא דאמרת וכו' בה"א. והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: השתא דאמרת וכו' אף על גב דרבא הוא דאמר לה נקט האי לישנא משום דכולי עלמא מודו ליה בהאי מיגו וכדבעינן למימר לקמן. עד כאן.

בשלמא חרש קנה דקא מגבה ליה וכו'. תימה דהבא ניחא ליה דקני חרש ולקמן פריך דלא היה לו לקנות דקאמר האי מאי אם תמצא לומר וכו'. ועוד כיון דקשיא ליה פקח במאי קנה היכי ניחא ליה הא דחרש קנה הא לא אפשר ליה לקנות לחרש אלא מכח פקח דאמרינן מיגו דזכי פקח וכו' ובפקח הוא דקשיא ליה אמאי קני. ויש לומר דלדבריו קאמר ליה אהא דקאמר מתוך שקנה חרש קנה פקח אלמא חרש פשיטא ליה דקנה ומקשי ליה נהי דחרש פשיטא לך דקנה פקח במאי ליקני וכשהודה לו בפקח הדר תו לאקשויי ליה בחרש גופיה האיך יקנה. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון מהר"י אבוהב ז"ל: אלא פקח וכו'. יש להקשות ראשונה דקשיא מדידיה אדידיה שבתחילה מודה דחרש קנה ואחר כך חוזר להקשות ומאי מיגו ואחר כך חוזר ואומר האי מאי וכו' שנראה בבירור דאפילו חרש לא קנה.
והרא"ש ז"ל תירץ שכל זה הוא לדבריו של מקשה שאין הכי נמי שלדעתו הקושיא האחרונה היא כוונתו בראשונה להקשות אלא כוונתו לומר שחרש ופקח קנו שניהם. ולי נראה שהקושיא הראשונה שאמר בשלמא חרש היא אפילו לרמי והקושיא השניה היא לרבא שאמר דטעם משנתנו הוא מיגו דזכי לנפשיה עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וזה לשונו: בשלמא חרש קנה. ואם תאמר וכיון דאמרת פקח לא קנה היאך יקנה החרש דהא אין כאן בפקח מיגו דזכי לנפשיה. ויש לומר דהכי קאמר בשלמא חרש היה אפשר לקנות בתקנתא דרבנן שאינו מחוסר כלום מחמת הגבהת חלקו של פקח אבל פקח היאך יקנה שהרי אין הגבהת חרש כלום ואי מהאי טעמא כיון דפקח לא קנה חרש נמי לא קנה ומיהו מטעמא אחרינא מצית למימר חרש קנה פקח לא קנה. עד כאן.
כתב מהר"י כ"ץ ז"ל וזה לשונו: מתוך שלא קנה פקח חרש נמי לא קנה. תימה לי בלאו מיגו נמי חרש לא קנה כדאמרינן לקמן לפי האי מאי אם תמצא לומר וכו'. ויש לומר דלאלומי הטעם הזכיר מיגו. עד כאן.

ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא. אף על פי שמן הדין אין הגבהתו כלום אלא מפני דרכי שלום ואף על פי כן הגבהתו מועילה לחרש חברו שלא תהא כמונחת על גבי קרקע הכא נמי אף על פי שאין הגבהת הפקר כלום לגבי עצמו תועיל לחרש שלא תהא כמונחת על גבי קרקע. הריצב"ש ז"ל

וזה לשון הריטב"א ז"ל: ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא וכו'. פירוש דכי היכי דבשני חרשין דמדינא לא קנו ואין הגבהתם כלום תקון רבנן דליקנו לגבי חרש לנפשיה ולחבריה תקון רבנן נמי דתיהוי הגבהת פקח הגבהה לגבי חרש ואף על פי דאיהו גופיה לא קני ופרכינן האי מאי דאפילו אם תמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו התם הוא וכו' אלא אימא מתוך שלא קנה חרש לא קנה פקח פירוש ורבא הכי נמי קאמר מעיקרא השתא דאמרת אמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה כיון דמהאי טעמא הוא דזכי לחבריה פקח וחרש כיון דפקח לא זכי לנפשיה לא זכה לחבריה דהא אין כאן מיגו הריטב"א ז"ל.

אלא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש. והשתא צריך לומר דלא אמר רבא השתא דאמרת אמרינן מיגו אלא הכי קאמר חרש ופקח שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש ומיגו דקאמר רבא היינו לקנות והכא לא שייך מיגו דממילא לא קנה חרש כיון דלא קנה פקח. אי נמי יש ליישבו קצת דהכי קאמר רבא כי היכי דאמרינן מיגו לקנות אמרינן נמי מיגו שלא לקנות דראוי היה שיקנה חרש אף על פי שלא קנה פקח משום דלא ליתו לאינצויי מידי דהוה אשני חרשין דעלמא אלא מתוך שלא קנה פקח לא חיישינן לאינצויי דמימר אמר פקח לא קני ואנא אקנה. תוספי תוספות להרא"ש ז"ל.
וזה לשון מ"ה נר"ו: קשיא לי כיון דמסקינן דהכי קאמר רבא היכי אמרינן לעיל השתא דאמרת אמרינן מיגו הך מיגו הוי מיגו לזכות והך מיגו דהכא הוי שלא לזכות ובשלמא מיגו דזכי לנפשיה זכי לאחריני שייך שפיר אבל מתוך שלא זכה הוא לא יזכה גם חברו לא שייך שפיר. ותו דהא דאמרינן מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש היינו משום דפקח לא קנה מפני שהגביה לו חרש והכי מיבעי ליה כיון שלא קנה פקח לא קנה חרש. ותו להך אוקמתא דלעיל אלא אימא חרש קנה וכו' הא לא שייך כלל מיגו ובהא איכא למימר דעדיפא מינה פריך ומסלק ליה מהך אוקמתא לגמרי. ויש לומר דרבא סבירא ליה המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו הילכך מה שלא קנה פקח לא מפני הגבהת חרש היא שאפילו היה בן דעת לא היה מקנה לחברו וכגון שנתכוון לזכות לחברו לבד והוי כאלו ראשה השניה מונח אארעא והיינו דקאמר מתוך שלא קנה פקח דחשבינן ליה כאלו מונחת אארעא לא קנה חרש דלגבי חרש נמי חשבינן ליה כאלו מונחת אארעא אף על גב דמגביה ליה בן דעת. אי נמי יש לומר דכי אמר רבא מיגו לאו לאפוקי מרמי בר חמא אתי אלא הכי קאמר השתא דמודינא ליה לרמי בר חמא שקנייתו של כל אחד ואחד תלויה בקנייה חברו אלא דאנא מוסיפנא במילתיה דטעמא משום מיגו מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש בין לדידי בין לרמי בר חמא דאלו הוה טעמא דמתניתין משום דכל אחד זוכה לעצמו בהגבהתו בלבד ואין הגבהת חברו גורמת לו לקנות הוה זכי פקח מדינא וחרש נמי מפני דרכי שלום דלפי שיטה זו אף על גב דגרסינן לעיל רבא אתי שפיר ודוק. עד כאן.

וזה לשון הר"ן: אלא אימא וכו'. פירוש כי אמרינן דלא קנו דוקא דביני ביני אבל מה שתפוס בידם קנו כדאמרינן לקמן זה קנה בי פגיה וזה קנה מה שתפוס בידו והשאר לא קנה לא זה ולא זה. ואם תאמר היכי מסקינן לשמעתיה דרבא הכי קאמר השתא דאמרינן מיגו שלא קנה פקח לא קנה חרש דהא אפילו לרמי בר חמא דאית ליה מגביה מציאה לחברו קנה חברו ולית ליה מיגו אית ליה נמי דכל היכא דלא קנה פקח לא קנה חרש וכדאמרינן בסמוך אם תמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו הני מילי וכו' הכא אדעתא דידיה קא מגביה לה איהו לא קני לאחריני מקנה. יש לומר דכי קאמר רבא השתא דאמרינן מיגו לאו לאפוקי מרמי בר חמא אתי אלא הכי קאמר השתא דמודינא ליה לרמי בר חמא שקנייתו של כל אחד ואחד תלויה בקניית חברו אלא דאנא מוסיפנא במילתיה דטעמא משום מיגו מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש בין לדידי בין לרמי בר חמא דאלו הוה טעמא דמתניתין משום דכל חד וחד זוכה לעצמו בהגבהתו בלבד ואין הגבהת חברו גורמת לו לקנות הוי זכי פקח מדינא וחרש נמי מפני דרכי שלום. עד כאן.
וכי תימא מאי שנא משני חרשין בעלמא דאף על גב דהגבהתם אינה כלום תקון רבנן שיזכו בה מפני דרכי שלום הכי נמי אף על גב דפקח לא קנה חרש קנה מפני דרכי שלום. מהר"י כ"ץ ז"ל.
ובגליון תוספות כתוב ומאי שנא משני חרשין. תימה מה צריך טעם אחר והלא כבר אמר איהו לא קני לאחריני מקנה. ומכח קושיא זו חזר בו. ונראה לי דהאי ומאי שנא משני חרשין סיומא דמילתא דרבא הוא הכי פירושו דמילתא דרבא השתא נמי דאמרת מיגו ואם הגביהו שני חרשין קנו אפילו הכי חרש ופקח לא קנה חרש וכי תימא מאי שנא משני חרשין בעלמא התם תקינו להו רבנן כי היכי דלא ליתו וכו' ואיכא מיגו כמו פקחין וחרש ופקח דפקח לא קנה ליכא מיגו הילכך לא אתו לאינצויי והשתא אתי שפיר דלמסקנא נשארו דברי רבא קיימין. עד כאן.

מי דמי התם וכו'. איכא דקשיא ליה והא דינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן דילמא בהדי הדדי אגבהוה ואי סלקא דעתך לא קנאוה בהגבהת שניהם משום תרווייהו אגבהוה לא קנו מאי אמרת דילמא חד מינייהו אגבהה ולא ידעינן מנו לא הוה לן למימר יחלוקו כדאמרינן בריש פירקין ורש"י ז"ל נזהר בה ופירש דקא סלקא דעתין השתא דטעמא דחלוקה משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין ובשבועה כדי שלא יהא כל אחד תוקף בטליתו של חברו וכדרבי יוחנן ולקמן בסמוך כי דייקינן מסיפא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו על כרחך משום דאמרינן תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן מרישא שמעת לה זה כתב רש"י. ועדיין יש להשיב דמדרישא נמי שמעינן לדרמי בר חמא דהא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן חרווייהו בהדי הדדי אגבהוה מהנהו פירכי דפרכינן בגמרא בשמעתא קמייתא אלא הכי הוא דאיכא למימר דרמי בר חמא מעיקרא הכי דאיק אי סלקא דעתך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם מתעצמין עליה ונשבעין וחולקין אותה והלא כל הרוצה לזכות בה יכול לזכות ולחטפה מידם. והשתא קשה לי בגמרא אי מרישא דאיק רמי בר חמא לאו דיוקא הוא דהתם הא אמרי תרווייהו דחד מינייהו אגבהה ואם יבא אחד מן השוק לחטוף מידם לא זכה שהרי לדברי שניהם קנאוה ואף על פי כן אנו אומרים שמא ליכא רמאי דתרווייהו אגבהוה בהדי הדדי ואין לאחד מהם בה יותר מחברו אבל מכל מקום של שניהן היא ויכול לישבע חציה שלי שכיון שאין אדם אחר יכול לזכות בה מפני טענותם שלהם היא אף זו מתוך דברי רש"י. הרמב"ן.

וזה לשון הר"ן: פירש הרמב"ן דרמי בר חמא הכי דאיק כיון דתנן יחלוקו וטעמא דחלוקה משום דאמרינן תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה שמע מינה דמגביה מציאה לחברו קנה חברו שאם לא כן לא קנה לא זה ולא זה וכל הרוצה ליטול יבא ויטול ומשום הכי דחינן מי דמי האי קאמר אנא הגבהתיה וכו'. כלומר לאחד מן השוק אין לו עסק בה דלפי טענותיהם או כולה דמר או כולה דמר ואנן הוא דאמרינן דדילמא ליכא ודאי רמאי דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וזה וזה לא קנה אלא שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם אין אחר רשאי לזכות בה חולקין אותה בין שניהן שהרי על כרחך לכך עומדת ואם תאמר מכל מקום חד מינייהו דאמר שבועה שיש לי בה משתבע לשקרא דהא או כולה דמר או כולה דמר ואי לאו הכי הוא אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לא לדמר ולא לדמר. אף בזו יש לומר שכיון שזו ממון הפקר היא ומתוך טענותיהם אי אפשר לו לאחר לזכות בה כי קא משתבע קושטא קא משתבע שהרי שניהם אוחזין בה והם יזכו בה ולא אחר.
ואם תרצה תפרש דסבירא ליה השתא דודאי חד מינייהו שקרא קא משתבע דלא מידחיא מתניתין בהכי אלא מדבן ננס אבל כרבי יוסי ורבנן ואליבא דהלכתא מתוקמא שפיר. עד כאן.

והרשב"א כתב וזה לשונו: התם האי קאמר אנא אגבהתה וכו'. ואף על גב דאמרינן בשמעתין קמייתא דדינא דחלוקה ליתא אלא משום דאמרינן אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה הכא הוה סבירא ליה דטעמא דמילתא דמתניתין כרבי יוחנן דאמר כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף וכו' דאיכא חד מינייהו דמשקר ולא ידעינן מאן ניהו וכי דייקינן בסמוך מסיפא דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו מייתורא דמתניתין דייקינן לה ואמרינן דעל כרחך המגביה מציאה לחברו קנה חברו אתא לאשמועינן דאי משום ספיקא וכדרבי יוחנן הא שמעינן לה מרישא וכן פירש רש"י.
ואיכא דקשיא ליה דעל כרחך רישא אי אפשר לומר יחלוקו אלא משום דאמרינן תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה מהנהו פירכות דפרכינן בגמרא לימא מתניתין דלא כבן ננס ולימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכרבנן דרבי יוסי נמי לא מתוקמא אלא מהאי טעמא דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה. ומפרשי לה לשמעתין הכי דרמי בר חמא מעיקרא הכי דאיק אי סלקא דעתך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו היאך הם חולקים אותה בשבועה והלא כל הרוצה לחטוף יכול לחטפה ולזכות בה ומשום הכי אקשינן בגמרא רמי בר חמא אי מרישא דאיק לא דמי דהתם היינו טעמא משום דלפי טענותם אין אחד זכאי בה דהאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה והאי אמר כולה שלי ואנא אגבהתה ולדברי שניהם אחד מהן קנאה ומכל מקום לענין חלוקתם אנו אומרים שמא ליכא רמאי ותרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ואין לאחד מהם בה יותר מחברו ושל שניהם היא ויכול לישבע חציה שלי כיון שאין אחר יכול לזכות בה מפני טענת שניהם.
ואין זה נכון בעיני דמכל מקום קושטא דמילתא או כולה דחד מינייהו בלחוד היא וכגון שהגביהה כולה או לית להו בה מידי אלא תרווייהו אגבהוה בהדי הדדי אם כן על כרחך חד מינייהו לשקרא משתבע ואפשר נמי דתרווייהו לשקרא משתבעי ואי משום סוף דינא דפלגינן לה בינייהו אמאי משתבע חציה שלי אטו אנן לא ידעינן דחציה דמר וחציה דמר בסוף דינא הא ודאי כי משתבע חציה שלי שבועה שזכיתי בחציה משעת מציאה קאמר. ולדידי לא קשיא לי מידי משום דאנן כטעמייהו דרבי יוחנן ואביי קיימא לן ומספיקא הוא דחולקין דלא ידעינן מאן ניהו דתוקף בה שלא כדין והא דאוקימנא לה למתניתין אליבא דרבי יוסי ותנא קמא דידיה משום דאימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לאו קושטא דאוקימתא הוא אלא לטעמיה דמקשן קמתרץ לה התם ולעולם אפילו לרבי יוסי מתוקמא מתניתין שפיר כרבי יוחנן כמו שכתבתי שם במקומה ואי משום דבן ננס לכשתמצא לומר המגביה מציאה לחברו קנה חברו מתניתין נמי בן ננס היא וכשתמצא לומר לא קנה מתניתין דלא כבן ננס ובדאיכא ודאי רמאי נמי מתניתין דלא כוותיה ותנא הוא ופליג כן נראה לי. עד כאן לשון הרשב''א.

וזה לשון הריטב"א: האי אמר כולה שלי ואנא וכו'. פירש רש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ודקאמרת דאם כן תיעשה לזה כמי שמונחת על גבי קרקע ולזה כמי וכו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבא שלישי יחטפנה מידם. אי אפשר לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביהה כולה לעצמו וקנה. ואם תאמר נהי דשלישי אי אפשר לחטפה מידם מכל מקום למה אמר במשנתנו יחלוקו דהא משום דתלינן תרווייהו כי הדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל. ויש לומר דכיון דלפי טענותיהם אי אפשר לשום אדם לזכות בה אנו דנין דדילמא תרווייהו אגבהוה ואף על גב דאם כן הוא לא קנו מכל מקום מוטב שיחלקוה הם כיון דחד מינייהו לא פסיד מידי ואיניש דעלמא נמי לא פסיד. ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כל אחד מהם שאין לו בה פחות מחציה והא על כרחך לפי טענותיהם חד מינייהו לשקרא משתבע וכי תימא דסבירא ליה כתנא קמא דבן ננס דילמא תרווייהו אגבהוה ותרווייהו משתבעי לשקרא ומה תקנת חכמינו ז"ל היא זו להשביעם לשקר. ויש שהיו סבורים לומר דכיון שהדין נותן שיחלקו בין שניהם מן הטעם שאמרנו הרי שזכו בה מן הדין שניהם מדינא דרבנן ויכול כל אחד לישבע שחציה שלו.
ואין זה נכון כי לפי שיטת סוגיין דלעיל אין אחד מהם זוכה בחלקו בתקנת חכמים אלא לאחר שבועה וכשהוא נשבע עדיין לא זכו אותה לו חכמים כי זכותו היא כשישבע שיזכה בחציה מדין הגבהתו כדין כל הנשבעין ונוטלין וזה פשוט. והנכון דכי אמרינן לעיל תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה היינו אליבא דרבי יוסי אבל לרבנן דפליגי עליה לא אמרינן אלא דאימור דתרווייהו היא והכי נמי אפשר דתרווייהו היא שעשו פשרה ביניהן או שהקנה אחד מהן חציה לחברו. אי נמי דאנן עבדינן חלוקה מטעמא דאימור תרווייהו אגבהוה ומחייבינן שבועה משום טענת כולה שלי וכרבנן דפליגי עליה דבן ננס דסוגיא כוותייהו. עד כאן.

אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שמע מינה המגביה מציאה לחברו וכו'. הכי גרסינן אבל לא גרסינן הא תו למה לי דהא לא מוכח מייתורא אלא מגופה קדייק דזה שאומר חציה שלי נוטל רביע מספק ואם היינו יודעים שאומר אמת יטול החצי ואם כן שמע מינה דהמגביה מציאה לחברו וכו' שהרי הוא מודה לו שלא הגביה כולה כי אם החצי ואם כן צריך שתקנה לו הגבהת חברו דאי סלקא דעתך דהמגביה מציאה לחברו לא קנה חברו אם כן אין הגבהת חברו מועלת לו ואם כן היכי נוטל כלום אפילו אם היה אומר אמת לא היה נוטל החצי אלא שמע מינה קנה אבל יש מפרשים דמיתורא דמתניתין קדייק אבל לא דייק מגופה כדפירשתי דאין זו הוכחה דאיכא למימר דהא דקאמר חציה שלי רצונו לומר שמתחילה אחז בידו עד החצי והשתא כמאן דפסיק דמי כדפירשתי לעיל. ולא נהירא דמדקאמר ממאי דבמציאה דילמא במקח וממכר משמע דליכא למידחי כי אם במקח וממכר וזה אינו דבמציאה נמי איכא למידחי כדפירשתי שמתחילה אחז בו עד החצי וכי תימא מאי אתא לאשמועינן פשיטא מכל מקום החידוש דאשמועינן במקח וממכר יכול להשמיענו במציאה דסלקא דעתך דמשיב אבידה הוי. לכך נראה דדייק מגופה כדפירשתי.
ואין להקשות כדפירשתי אימר דהאי דקאמר תציה שלי רצונו לומר שמתחלה אחז בחציה דהא מתניתין לא מיירי כהאי גוונא דהא אוקימנא לעיל דתפיסי בכרכשתא. ועוד יש ליישב דמיתורא דמתניתין קדייק והאי דקאמר ממאי דבמציאה דילמא במקח וממכר הכי קאמר ממאי דבא להשמיענו דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו דזה לא הוה חדוש אלא במציאה ולא במקח וממכר ואם כן לא מיירי מתניתין אלא במציאה דילמא גם במקח וממכר נמי איירי ובא להשמיענו חדוש אחר דשייך בין במציאה בין במקח וממכר מכל מקום כדפריש ואזיל. תלמיד ה"ר פרץ.
והרא"ש כתב וזה לשונו: לספרים דלא גרסי ממשנה יתירה קשיא דאמאי הוה סלקא דעתין מעיקרא למימר דאיירי במציאה דילמא איירי במקח וממכר. הילכך נראה דגרסינן ממשנה יתירה דלמקח וממכר לא איצטריך דאפילו אם תמצא לומר דמציאה אין אדם זוכה לחברו היינו טעמא משום דחב לאחרים כעין תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אבל במקח וממכר פשיטא דזוכה לחברו כדאיתא בפרק מי שמת רבי יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול. ומשני לעולם במקח וממכר ואיצטריך לאשמועינן דלא מיפטר משום משיב אבידה. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וכו'. הא תו למה לי אלא מיתורא קמשמע לן דמגביה מציאה וכו'. כך הגירסא בספרים. ויש מוחקים אותה דלמה ליה לאיתויי מיתורא דמגופה שמעינן לה. ויש מתרצים בתוספות דמגופה ליכא למשמע כלום דדילמא האומר חציה שלי דעתו לומר כי תפס בידו חציה ומאי דתפיס כמאן דפסיק דמי וזכה בה.

ובתוספות הקשו על זה מדדחינן על זה בסמוך וממאי דבמציאה וכו'. דאלמא כל היכא דמוקמת לה במציאה אי אפשר לומר שקנו אלא בשנאמר שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו ואמאי הא משכחת בדתפס מתחילה בחציה אלא שמע מינה ודאי דהא ליכא למימר דכיון דכי אתו לקמן לא תפיס אלא בכרכשתא וכדאוקימנא לעיל לאו כל כמיניה לומר דתפיס בפלגא מעיקרא וחבריה חטפיה מיניה ובי דינא נמי לא תלו בהכי לדון ביניהם שיחלוקו. אבל יש לפרש גירסת הספרים דלהכי לא שמעינן לה מגופה משום דאיכא למימר דמתניתין במקח וממכר אבל מיתורא שמעינן ליה שפיר דתרתי במקח וממכר למה לי אלא על כרחך במציאה ולאשמועינן מיתורא שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו והיינו דפרכינן וממאי דיתורא דמתניתין במציאה דתידוק הכי דילמא במקח וממכר וכי תימא תרתי במקח וממכר למה לי הא קמשמע לן וכו' כן נראה לי. ודכולי עלמא כל היכא דמיירי במקח וממכר ליכא למשמע מידי למציאה דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה ודאי כל אחד מהם זוכה לחברו דהא זכין לאדם שלא בפניו במשיכה והגבהה ובכל דבר. עד כאן.

וכן כתב הרמב"ן וזה לשונו: אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וכו'. אלא ממשנה יתירה וכו'. הכי גרס לה בעיקרי נוסחי עתיקי. ואיכא דמעברי עלה קולמוס ומחקי לה ואמרי דהא לאו ממשנה יתירה אתיא אלא מגופה דמתניתין.

ולא קושיא היא כלל דאלמלא משנה יתירה הוה אמינא מתניתין במקח וממכר אלא ממשנה יתירה הוא דידעינן דמתניתין במציאה והיינו דאקשינן ממאי דבמציאה דילמא במקח וממכר וכי תימא במקח וממכר מאי למימרא כלומר ודקשיא לך במקח וממכר מאי למימרא סלקא דעתך אמינא וכו'. ואסיקנא מסיפא דקתני ואם היו שניהן מודים וממשנה יתירה מוקמינן לה במציאה והכי קתני ובזמן ששניהם מודים ששניהם כאחד הגביהו או שיש להם עדים בכך חולקים בלא שבועה ולא אמרינן כל הקודם בה זכה שהן לא קנאוה שמע מינה דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו. עד כאן.

דילמא במקח וממכר. ואם תאמר כי נמי נימא דמתניתין מיירי במקח וממכר מכל מקום תפשוט דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו דבמקח וממכר צריך שיעשה הלוקח הגבהה וכי נימא דמתניתין איירי במקח וממכר ויש שני לוקחין וכל אחד אומר אני עשיתי הגבהה מחציה צריך שהגבהת חברו יהנה לו והוא הדין במציאה. ויש לומר דכי נימא נמי דבמקח וממכר קני שפיר כי קני חברו מכל מקום במציאה לא קני בהגבהת חברו משום דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים כדאמרינן לקמן אבל מקח וממכר קני שפיר בהגבהת חברו כדתנן במתניתין בפרק מי שמת לקטן אמרו פירוש שזוכין בעבורו במקח וממכר לגדול לא כל שכן. תלמיד הר"פ ז"ל.

סלקא דעתך אמינא האי דקאמר חציה שלי ליהוי כמשיב אבידה וכו'. פירוש ולשקול בלא שבועה ואף על גב דכי אמר כולה שלי נמי אשתבועי בעי מכל מקום הוה סלקא דעתין דכיון דמצי שקיל חצי בשבועה ולא בעי למשקל אלא רביע כדאי הוא להיות משיב אבידה ולפטרו משבועה זו שהיא תקנת חכמים ונימא דהוא ודאי לא בא להיות תוקף בטליתו של חברו מדלא טעין כולה שלי ואין זה דומה למודה מקצת כי כשמודה בחמשים משתבע ולא מיפטר בשבועה מיגו דאיבעי לא הוה מודה אלא בפרוטה דהתם הוא דשבועה רמיא עליה משום דמשתמיט ובכל מודה מקצת איתיה לההוא טעמא אבל בזו שהשבועה מן התקנה ומשום דחשיד אממונא קא סלקא דעתך דאמרינן דהוי משיב אבידה וליפטר משבועה קמשמע לן דאפילו בהא לא מיפטרן דדילמא איערומי מערים ואם אתה פוטרו משבועה יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חברו ויטעון חציה שלי כדי שיטול רביע בלא שבועה. כן נראה לי הריטב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ש: ליהוי כמשיב אבידה וליפטר אין זה מיגו גמור דאי אמר כולה שלי לאו שבועה בעי ולמה יפטר בחציה שלי משבועה אלא משום דשבועה שלא כדין היא רק מתקנת חכמים הילכך בסברא כל דהו סלקא דעתך למיפטר משבועה. עד כאן.

אלא מהא היו שנים רוכבים וכו'. ואף על גב דבההיא ליכא הגבהה מכל מקום מיתורא קמשמע לן דכי היכי דחלוקה דהתם משום דאפשר דתרווייהו הגביהוה ביחד אף הא דטלית נמי משום דתרווייהו אגבהוה. הריטב"א.

ודילמא הא קמשמע לן דרכוב קני. פירש הקונטרס אף על פי שאינו מנהיג ברגליו וקשה דהא מסקינן לקמן דרכוב לחודיה לא קני בשלמא למאן דאמר מגביה מציאה לחברו קנה מצי למימר דיתורא להכי אתא דמסיפא דקתני בזמן ששניהם מודים לא שמעינן אלא שנים שהגביהו מציאה קנאוה אלא למאן דאמר דלא קנה האי יתורא דשנים רוכבים למאי אתא דעל כרחך צריך לאוקמה במנהיג ברגליו. ויש לומר דאיצטריך לאשמועינן אף על גב דשנים רוכבים זה לפני זה קנו שניהם דסלקא דעתך אמינא קמא קני ובתרא לא קני דאין רכיבה בכך ולא דרך הגבהה קמשמע לן. הרא"ש.
וזה לשון מהר"י כ"ץ: ודילמא הא קמשמע לן דרכוב קני ואי תנא אחד רכוב ואחד מנהיג היה אמינא בשנים רוכבים לאו אורח ארעא שיהו שנים רוכבים על בהמה אחת ולא ליקנו ואי תנא ההיא אחד רכוב ואחד מנהיג איצטריך למיתני דלא תימא רכוב עדיף דהא מנהיג בה ותפיס בה והכי אמרינן לקמן עד כאן.

אלא מסיפא בזמן שהם מודים או שיש להם עדים וכו'. וקמשמע לן ממשנה יתירה שהמגביה מציאה לחברו קנה חברו והכי פירושו דמתניתין בזמן ששניהם מודים דאומר ראובן אני הגבהתי מחצית הטלית לעצמי והחצי השני לצורך שמעון חברי כמו שצווני ושמעון טוען כמו כן חברי צווני להגביה לו חציו והשאר לעצמי דקתני דחולקים כל הטלית בלא שבועה וחולקים אותו אפילו לארכו אם הוא ראוי ליחלק ויטול ראובן מה שסמוך לשמעון ושמעון נמי יטול מה שסמוך לראובן לפי שראובן הגביה מה שלפניו לצורך שמעון וקנאו שמעון ושמעון הגביה מה שלפניו לצורך ראובן הילכך חולקים כל הטלית בלא שבועה ואפילו בא אחד מן השוק לזכות בה ולחטפה מהן לא קני לה דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו שאם לא קנה חברו הלא זה הטלית הוא חשוב כאלו מונח על גבי קרקע שהרי לא הגביהו לצורך עצמו כולו נמצא דשניהם לא קנו ולא אחד מהן ואם בא אחר וחטפה מהם זכה בה. ה"ר יהונתן במשנה.

אלא לאו שמע מינה המגביה מציאה לחברו קנה חברו. כתב רש"י ורבא דאיק מינה דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ואם תאמר ולמה ליה לרבא האי משנה יתירה משנים שגנבו מצינן למידק הכי. איכא למימר הוה אמינא הני מילי היכא דאתנו הכי בהדייהו וכל אחד הגביה לצרכו ולצורך חברו דומיא דשותפין שגנבו אבל בשנים שהגביהו מציאה שכל אחד לעצמו הוא מגביה ולא לחברו הוה אמינא דלא קנו קמשמע לן הך משנה יתירה הר"ן.

והרמב"ן כתב וזה לשונו: ורבא דאיק ממשנה יתירה דאמרינן מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה זה כתב רש"י. ואקשינן הא למה לי משנה יתירה לרבא הא בעלמא נמי אמרינן מיגו בכל מקום כדאמר בשנים שגנבו. לאו מילתא היא דאף על גב דבעלמא אמרינן מיגו תנא ליה תנא הכא אטו לא תני תנא תרי דינא דדמו להדדי וכל שכן בתרי דוכתי ובתרי ענייני. ועוד דאף על גב דשותפין שגנבו חייבין שנים שהגביהו מציאה אפשר דלא קנו דהא לא אתנו תרווייהו שיהיו שותפין במציאה וכל אחד ואחד איכא למימר לעצמו הגביה ולא לחברו. עד כאן.

ורבא אמר לך לעולם אימא לך המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו. ואם תאמר והא לקמן דאמר רב נחמן הכי אותביה רבא מהא דתניא מציאת פועל לבעל הבית דאלמא סבירא ליה לרבא המגביה מציאה לחברו קנה חברו. ויש לומר דהכא דחוי קא מדחה למימר דמהא ליכא למשמע מינה. ואם תאמר והא על כרחך שמעינן מהא מתניתין חדא מתרתי או דנימא המגביה מציאה לחברו קנה חברו כרמי בר חמא או נימא מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כרבא ואלו לקמן בפירקין אמר רב נחמן המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו ולית ליה נמי מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה כדאיתא התם. ויש לומר דלא דמי האי מיגו למיגו דהתם דאלו ההיא דהתם לא זכי לנפשיה ממש אלא דאי בעי זכי לנפשיה וההוא מיגו לית ליה לרב נחמן אבל הכא דבעינן לומר מיגו דזכי לנפשיה ממש זכי נמי לחבריה אף רב נחמן מודה ביה. הריטב"א.

מתניתין : אחד רכוב ואחד מנהיג. תימה לי והא רכוב תפיס בה ומנהיג לא תפיס כדמוכח לקמן והמוציא מחברו עליו הראיה. ולפירוש התוספות ניחא דמפרשי תפיס דרוכב היינו תפיס במוסרה. ואפילו לפי מה שאפרש דהיינו תפוס ברגליו יש לומר דאין זה חשובה תפיסה לחזקת ממון. מהר"י כ"ץ.

גמרא ומאי מגו מגו דשני חרשין כו' האי מאי את"ל המגביה כו' וכ"ת מ"ש משני כו'. נ"ל לפרש הסוגיא דה"פ ומאי מגו כו' דאע"ג דמטעם מגו דזכי לנפשיה כו' לא הויא הגבהה דפקח הגבהה לגבי חרש דהא לא זכי נמי לנפשיה מ"מ משום דינא דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קנה החרש אע"ג דרבא לית ליה בעלמא המגביה מציאה כו' בחרש אית ליה משום מגו דב' חרשין דקנו ואהא פריך דלא שייך הכא כלל דינא דהמגביה מציאה כו' דאפי' לרמי בר חמא היינו דוקא דקא מגבה ליה אדעתא דחברי' אבל האי פקח אדעתא דידיה קא מגבה ליה כו' אלא אימא מתוך שלא קנה כו' ואהא פריך כיון דלא שייך דינא דהמגביה מציאה כו' אלא במגביה אדעתיה דחבריה אם כן בב' חרשין לא ליקנו משום מגו דזכי לנפשיה כו' דהא לנפשיה נמי לא זכי דה"ל ראשה השני לגביה כמונח על גבי קרקע כיון דחבריה לא הגביה אותה אלא אדעתא דידיה ומשני דמ"מ משום דלא אתי כו' ודו"ק:

תוס' בד"ה אלא מסיפא כו' אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר כו' עכ"ל היינו לפי גירסא זו דהתלמוד אסיק אדעתיה דמגופה ליכא למידק מידי אבל לפי גירסא ראשונה דהתלמוד אסיק אדעתיה למידק מגופה לא ק"מ דלפי סברתו השיב לו דלמא במקח וממכר וליכא למידק מידי מגופה וק"ל:

גמ' אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכו'. וצריך לישב לפי זה לישנא דרבא השתא דאמרת אמרינן מגו וכו' היאך יתישב על זה מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וצ"ל דה"ק השתא דאמרת אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה א"כ בהיפוך נמי במקום שאינו זוכה לנפשיה לא זכי נמי לחבריה חרש ופקח שהגביהו אמרינן נמי מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש:

תוס' ד"ה ושותפין שגנבו וכו' דהתם בטביחה איירי. ר"ל רש"י מפרש בגמרא דקאמרה הכא ושותפין שגנבו חייבין היינו אותה ברייתא דבב"ק ואין נראה דהתם בטביחה איירי וא"כ אין ראיה משם אלא הא דקאמר בגמרא ושותפין שגנבו הוי פירושו שהגביהו הגנבה שניהם ולאו ברייתא היא אלא מסברא קאמרה הגמרא כן:

רש"י בד"ה בשלמא כו' שלום בעלמא הס"ד:

בד"ה ומאי מגו כו' מגו אמרינן מגו כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה אלא מסיפא כו' ממאי דבמציאה דלהכי כו' כצ"ל:

גמרא אמר רמב"ח זאת אומרת כו'. זה הכלל כמ"ש רש"י דף ט' ע"א ד"ה אלא תפוס כו' דהגבהה בהפקר לא קניא עד דעקר לכולה אם לא מה שתפס בידו כדלקמן שם בשמעתין:

גמ' אי נימא מרישא שנים אוחזין כו' האי קאמר כולה שלי כו'. קשה לפי מ"ש התוס' לעיל דלא אמרינן יחלוקו אלא היכא שהחלוקה יכולה להיות אמת כדאיתא בגמרא לעיל לרבנן דר"י א"כ היאך קאמר אי נימא מרישא כו' דלמא לעולם לא קנה ומש"ה פסקינן יחלוקו משום דאמר כולה שלי א"כ ממ"נ החלוקה אינה אמת [אף אם תרוייהו בהדי הדדי אגבוהה] דאי לא קנה לא אמרינן יחלוקו אלא אחד יכול ליטלו מחבירו וכל דאלים גבר. ז"א דמ"מ יכולה להיות אמת דלמא בהדי הדדי אגבהוה ומ"מ אינו רשאי לומר כל דאלים גבר או א' מן השוק יטלו כיון שיש לו מקום דכולה שלי והלה מה יטעון ובלא"ה דלמא מכר לו חציו כמו בזה אומר אני ארגתיו אבל מנה שלישית אין דרך כיון שאין בידו כמ"ש התוס' לעיל בד"ה יחלוקו:

גמ' אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי כו' ממשנה יתירה כו'. קשה דלמא קמ"ל דלא אמרינן דנאמן בשבועה דחציו שלו במגו דכולה שלו כמ"ש התוס' לעיל:

גמ' אלא מהא דהיו שנים רוכבין כו' אלא ממשנה יתירה כו'. קשה הא אצטריך לאורויי דפלגינן לדמי כדלעיל מהא דתנן היו שנים רוכבין כו' (י):

ברש"י בד"ה בשלמא חרש כו' שלום בעלמא. הס"ד ואחר כך מתחיל הדיבור ומאי מגו כו'. וצ"ל בתחלה ויתר ליה חרש קנה ומקשה עדיפא. או הקשה בשלמא חרש קנה בה"א דפקח קנה דיש מגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה לחרש אלא היא גופיה קשה פקח במאי יקנה ומשני אלא אימא חרש קנה ופקח לא קנה ומאי מגו כיון דפקח לא קנה מגו דשני חרשין כו' האי מאי כו' אפי' אם המגביה כו' קנה בלא טעם מגו דזכי כו' אפ"ה לא קנה דהאי אדעתא דידיה מגביה אלא מתוך כו' הכל מדברי המקשה האי מאי כו' סיים למלתיה דלא קנה וכ"ת סוף סוף קשה מטעם מגו דשני חרשין יקנה התם תקינו כו' ורבא לא שפיר קאמר במאי דאמר השתא דאמרת מגו כו' ונשאר הגמרא בקושיא ובתחלה סתר הגמ' שלא מטעם מגו למ"ד מגביה קנה מ"מ הכא לא קנה ואח"כ סתר מגו [דשני חרשין]. ואח"כ ראיתי במ"ש בזה מהר"ש וז"ל נ"ל לפרש הסוגיא דהכי פירושו ומאי מגו מגו דשני חרשין דאע"ג דמטעם מגו דזכי לנפשיה כו' לא הוי הגבהת פקח הגבהה לגבי חרש דלא זכי נמי לנפשיה מ"מ משום דינא דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קנה חרש אע"ג דרבא לית ליה בעלמא המגביה כו' בחרש אית ליה משום מגו דב' חרשין דקנה ואהא פריך דלא שייך הכא כלל דינא דהמגביה מציאה כו' ואפילו לרמב"ח היינו דוקא דקא מגבה כו' אלא אימא כו' ואהא פריך כיון דלא שייך דינא דמגביה אלא במגביה אדעתא דחבריה א"כ בב' חרשין לא ליקני משום מגו דזכי לנפשיה כו' דהא לנפשיה לא זכי דהו"ל ראש השני לגביה כמונח ע"ג קרקע כיון דחבירו לא הגביה אותו אלא אדעתא דידיה כו' ע"כ ועיין:

בתוס' בד"ה אלא מסיפא כו' אך קשה כו'. אבל לפי גירסא דתלמודא אסיק אדעתיה למידק מגופיה [אף דלפי מ"ש התוס' ולכך לא משני במציאה ותפיס חציו משום דעדיין היה קשה מיתורא ג"כ קשה כן מ"מ] לא קשה מידי דלפי סברתו השיב לו דלמא במקח וממכר וליכא למידק מידי מגופיה:
וראיתי בספר תורת חיים דמשיב אבידה לא הוי אלא היכא דמצי למיטען טענה מעליותא מהך בתרתי כדלעיל מלוה אמר ה' ולוה אמר ג' דחשיב ליה ר"ע משיב אבידה משום דאלו טעין שתים הוי תרתי למעליותא חדא שלא הודה כ"כ הרבה ועוד דקרוב טפי להאמינו כיון שהשטר מסייעו אבל היכא דליכא אלא חדא למעליותא לאו משיב אבידה הוא דניחא ליה לומר ג' או לטעון חצי שיפטור משבועה לכן אערומי קמערים לומר יותר לכן בעי תרתי לעלויא דאל"ה התובע מחבירו בק' והודה לו בנ' יפטור מן השבועה דנימא משיב אבידה הוא דאי בעי לא הודה אלא מ' ולהכי אי איירי במציאה לאו משיב אבידה הוא משום דאמר חציו ולא כולה אבל אי איירי במקח וממכר ניחא דע"כ צ"ל שהמוכר אמר שמכר לחד מנייהו כל המקח וקבל דמי כל המקח משניהם מחד מדעתיה ומחד בע"כ דאל"כ לחזי זוזי ממאן נקיט וא"כ הך דאמר חציו שלי אילו טעין כולה שלי הוי ב' לעילוי חדא דהוי טוען ליטול כל המקח ועוד קרוב טפי להאמינו כיון דהמוכר מסייעו דהוא נמי אמר שמכר לחד מנייהו הכל והדמים מודיעין וה"א דפלגא דאודי ליה בגויה משיב אבידה הוא ע"כ:

גמרא ושותפין שגנבו חייבין כו' משום דאמרינן מיגו כו'. יש לעיין דלפ"ז מאי מקשה הגמרא בב"ק (נא) בור של ב' שותפין המ"ל אי דשוו שליח כו' אשלד"ע הא מ"ל דכרה בעדו ובעד חבירו דהתם ג"כ חיובי' משום דאוקמי' רחמנא ברשותו כדאמר שם (כט ב) דבור בר"ה עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו:

רש"י ד"ה הא קאמר כולה שלי. והלא כ"א טוען כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה דרכוב קני. שאינה זזה ממקומה. בב"י סי' קצ"ז ס"ה כתב בדעת הרמב"ם דעכ"פ בעינן שתלך קצת ע"ש וכן לפי' התוס' לקמן משמע דרכוב ל"ק אלא משום דאזלא מחמתי' מעט רק לאביי דמקשה היכי פשיט כו' רכוב תפוס במוסירה יש לדון קצת ע"ש במפרשים ואולי ט"ס ברש"י וצ"ל שאינו זזה (במפיק ה') וכו':

רש״י ד"ה השתא דאמרת כו' כדתנן "מציאת" חרש כצ"ל:

גמ' אמר רבא לעולם. עיין לקמן דף י ע"א תוס' ד"ה איתיביה ובנדרים דף ל"ד ע"ב בר"ן ד"ה אמר רבא:

גמרא, אלא מסיפא בזמן שהן מודי' כו' אלא לאו במציאה, ק"ל דלמא קאי על א' רוכב וא' מנהיג (לא מהני, ע' לעיל) דמודים דעשו כן בב"א זה רכוב וזה מנהיג קנה, משום דמנהיג קנה במקום רכוב. וע' תוס' לקמן ד"ה א"ד מנהיג עדיף, כתבו דליכא למיפשט מזה דמנהיג במקום רכוב קנה די"ל דאין שניהם מודי' כו' אלא שניהם בהנהגה או בקנין אחר, ולדבריהם הא דפשטה דמגבי' מציאה לחבירו קנה, ול"א דמודי' דעשו קנין אחר, היינו מכח יתורא דא"כ מה למימרא.
ולפ"ז עדיין קשה מנ"ל דהיתורא בא לומר דמגבי' מציאה לחבירו, דלמא היתורא בא ללמוד דמודו שקנו יחד זה ברכוב וזה בהנהגה, ומוכח באמת דמנהיג במקום רכוב קנה, ומגביה מציאה לחבירו י"ל דלא קנה, וצ"ע:

בפרש"י זאת אומרת וכו' וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה וכו' עכ"ל. נ"ל כוונתו דאמסקנא סמיך דמוקמינן דיוקא דרמי ב"ח אסיפא דמתני' דקתני בזמן שיש עדים או שמודים זה לזה וא"כ התם איירי שפיר שהגביהו שניהם כא' ומסתמא בשעת הגבהתם נתכוונו לקנות בשותפות כדי שיקנה כ"א חצייה וא"כ דמי שפיר למגביה מציאה לחבירו והיינו נמי דמדמי ליה בסמוך לשותפים שגנבו אבל הריטב"א בחידושיו האריך מאד וכתב דאע"ג דבמשנתינו לא הגביה לצורך חבירו מ"מ מדייק רמי בר"ח שפיר דאא"ב בעלמא היכא דהגביה לדעת חבירו קנה חבירו אם כן ה"נ כיון דהגביה לצרכו עשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו וקנה חבירו אבל אם נאמר דבעלמא אפי' הגביה לצורך חבירו לא קנה א"כ אין שום טעם לנדון דמתני' לומר שיקנה ע"ש באריכות ונדחק ליישב כל הסוגיא עד"ז ולענ"ד נראה שבחנם נדחק בכ"ז ואין לנו אלא כפרש"י וכמ"ש ואף דלפ"ז הא דקס"ד בסמוך דיוקא דרמי בר חמא מבבא דרישא הוי מצי לאקשויי דלא דמי למגביה מציאה לחבירו לפרש"י אלא כיון שאין זה מוכרח דאדרבא הוי מצי לפרש כפירוש הריטב"א משום הכי ניחא לאקשויי בפשיטות דלא דייק רמי ב"ח מבבא דרישא אלא מסיפא וכפרש"י וכמו שיתבאר בסמוך:

בגמרא תעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע כו' ולא יקנה לא זה ולא זה. והיינו למאי דמוקמינן לעיל דמתני' איירי בדתפיסי בכרכשתא וא"כ מקשה שפיר דהמותר שאינו תופס לא זה ולא זה יהא כמו שמונח ע"ג קרקע וכל הרוצה יחטפנו מידם אבל במה שתופס כ"א בידו לא שייך לומר כן דודאי קנה קנין גמור כדמשמע לקמן בחמור ובית פגיה וכן משמע מל' תו' בד"ה אלא מסיפא וכן מבואר בלשון הפוסקים ופשוט הוא:

שם בשלמא חרש קנה וכו' פי' בשלמא אם היה הפקח קונה מצד הדין לא הוי קשיא לן הא דחרש קנה משום דקמגבה ליה בן דעת ושייך מגו דזכי לנפשיה אבל אפקח גופא קשיא לן אמאי קנה וא"כ בחרש נמי לא שייך שיקנה כיון דהפקח לא זכי ולא שייך מיגו דזכי לנפשיה וכדמקשה בסמוך בפשיטות ומאי מיגו איכא וק"ל:

שם ומאי מיגו מיגו דשני חרשין בעלמא קנו וכו' לשון הסוגיא תמוה ביותר דמאי ענין זאת המיגו דשני חרשים לענין מיגו דזכי לנפשיה וכן הא דמקשה האי מאי את"ל המגביה מציאה לחבירו כו' אין לו מובן דהל"ל בדרך קצרה דלא שייך כאן מיגו דזכי לנפשיה כיון דאיהו לא קני וכן הא דמסיק וכ"ת מ"ש משני חרשין תמוה דמאי קושיא דהא אתי ליה שפיר דהתם שייך מיגו דזכי לנפשיה והכא לא שייך וע"ק במאי דקאמר איהו לא קני לאחריני מקני ומאי קושיא דנהי דלא קני הפקח חצי הטלית מ"מ הא קני מיהו מה שאוחז בידו וכדכתיבנא לעיל בפשיטות וא"כ בהאי מקום התפיסה גופא נאמר מיגו דזכי לנפשיה אותו שפת הטלית שתופס בידו זכה נמי לחבריה אותו מקום התפיסה גופא וממילא תו לא הוי כמי שמונח על גבי קרקע דעיקר הקושיא דתעשה כמי שמונח עג"ק היינו משפתו השניה שהוא ביד חבירו אבל במאי שאינם תפוסים לא זה ולא זה ליכא קפידא כיון דמוגבה שפיר מכוחו ובשלמא למאי דכתיבנא לעיל לפרש"י דלעולם אפילו היכא דזכי לנפשיה בעינן נמי שיגבה ג"כ אדעתיה דחבריה א"כ א"ש דהכא כיון דפקח לא קני אלא מקום התפיסה א"כ מסתמא נתבטל השותפות ולא שייך לומר דמגבה ליה אדעתיה דחבריה כיון דלאו שותפי נינהו אבל לפי' הריטב"א ע"כ דעיקר הקפידא שיזכה לנפשיה ותו לא הוי כמו שמונח עג"ק דעשאוהו כאילו הגביה לצורך חבירו כיון שאוחז בשפתו לצרכו א"כ הכא בפקח וחרש נמי שייך לומר כן כיון שקונה הפקח שפת הטלית לצרכו. והנלע"ד דאפשר דה"ק מעיקרא חרש קנה ופקח לא קנה דכיון דאמרינן מיגו א"כ בשני פקחין ודאי קנו א"כ בחרש ופקח נמי קנה החרש וסובר דלגמרי תקנו חכמים שחרש לא יפסיד כלום מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח גמור אלא משום דלכאורה יש לתמוה דמנ"ל דכפקח דיינינן ליה כיון דמסברא לא שייך ביה מיגו דזכי לנפשיה כמו בפקח והיינו דקמתמה ומאי מיגו וע"ז מסיק מיגו דשני חרשין פי' כיון דחזינן דבשני חרשין קנו אף על גב דלא שייך נמי מיגו דזכי לנפשיה דהא לאו בר זכיה הוא ונהי דתקנו לו חכמים זכיה לנפשיה מפני דרכי שלום מ"מ לא שייך לתקן כי האי דליקני ליה חבירו אע"כ היינו טעמא דלגמרי תקנו חכמים שהחרש לא יפסיד מחמת חרשותו אלא דיינינן ליה כפקח וה"ל כשני פקחין א"כ בחרש ופקח נמי לא יפסיד החרש מחמת חרשותו אלא ה"ל כאילו היה פקח והוי קונה מדין מיגו השתא נמי קנה ונהי דלגבי פקח גריעא הגבהת החרש לגבי דנפשיה מיהא ה"ל כפקח וקונה ע"י זיכוי חבירו מתקנת חכמים כמו שתקנו לו זכיה ע"י עצמו מיהו כ"ז אם נאמר שקונהו בהגבהת חבירו אעפ"י שלא נתכוון הלה לזכות לו אלא שתקנו חכמים דליהוי כאילו נתכוון והיינו כפי' הריטב"א וא"כ בחרש נמי שייך לומר כן כדפרישית וע"ז מקשה הש"ס האי מאי וכוונת המקשה לסתור סברת הריטב"א וע"ז מסיק ואזיל דאפילו את"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ע"כ היינו היכא דמגבה לו אדעתא דחבריה והיינו כפרש"י שכתבתי לעיל וא"כ ע"כ בהאי ענינא גופא קאמר רבא דקונה מטעם מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבירו והיינו דוקא כשמתכוון להגביה לצורך שניהם אבל הכא בחרש ופקח ודאי לא נתכוון הפקח לזכות לחבירו כיון דאיהו גופא לא קני ונתבטל השותפות ומסיק הש"ס דבאמת מה"ט תרווייהו לא קנו והשתא דאתינן להכי דבכוונה תליא מלתא כפרש"י ולא כפי' הריטב"א ממילא בשני חרשין נמי תו לא שייך לומר שקונין מטעם מגו דזכי לנפשיה כמו בפקחין דהא בפקחין גופא בעינן שיתכוון הלה לזכות לחבירו משא"כ בחרשין דלאו בני כוונה הם לזכות לחבירו ולא שייך בכה"ג מגו דזכי לנפשיה. ומש"ה מקשה הש"ס לנפשיה וכ"ת מ"ש משני חרשין מאי דהוי ניחא ליה מעיקרא עפ"י סברת הריטב"א משא"כ עכשיו שנדחה סברת הריטב"א לכך מסיק טעמא אחרינא דלא ליתי לאנצויי כנ"ל ליישב לשון הסוגיא ודו"ק:

שם וממאי דבמציאה וכו' וכ"ת אי במקח וממכר מאי למימרא איצטריך סד"א וכו'. וקשה אכתי בבא דמציעתא משנה יתירה היא דאף על גב דמבבא דרישא דאיירי במציאה לא שמעינן למקח וממכר כדמצריך להו צריכא מ"מ שמעי' לה שפיר מבבא דסיפא דזה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי דאיירי במקח וממכר וממילא ידעינן דה"ה לזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי ול"ל דאי לאו בבא דמציעתא דאשמעינן דבמקח וממכר נמי שייך שבועה הוי מוקמינן לסיפא נמי במציאה דוקא דע"כ לישנא דכולה שלי משמע מקח וממכר דאלת"ה אמאי איצטריך למימר צריכא דאי תנא מקח וממכר לא הוי ידעינן במציאה ות"ל דאי הוי תני כולה שלי הוי מוקמינן לה במציאה דמסתבר טפי מה"ט דצריכותא דקאמר מעיקרא אע"כ דפשטא דלישנא איירי במקח וממכר ואם נפרש שם הקושיא דליתני בהדיא מקח וממכר כי היכי דלייתר בבא דרישא א"כ הדרא קושיא לדוכתא דה"נ ליתני בסיפא בהדיא מקח וממכר בבבא דחציה שלי כי היכי דלייתר בבא דמציעתא אלא ע"כ דקמ"ל המגביה מציאה לחבירו ויש ליישב דודאי צריכא בבא דמציעתא דאי מסיפא סד"א דדוקא בכה"ג תקנו שבועה כיון דבאומר חציה שלי שייך ש"ד במודה במקצת ונהי דהכא שהוא מוחזק בחציה לא שייך ש"ד מ"מ תקנו חכמים שבועה דאיתא דכוותה בדאורייתא ועוד שאינו מעיז כ"כ ולא שייך מיגו דחשיד אממונא וכיון שזה נשבע תקנו נמי שבועה לשכנגדו אבל בזה אומר כולה שלי וז"א כולה שלי סד"א דלא רמו שבועה עלייהו כיון דלא שייך הוראת היתר וא"כ אין אדם מעיז ומסתמא קושטא קאמר ואי מעיז הו"ל חשיד אממונא כמ"ש התוספות לעיל ד"ה אי חשיד אממונא מש"ה קמ"ל בבא דמציעתא דאפ"ה ישבע משום דהכא נמי מורה ואמר חבראי דמי קא יהיב ודו"ק ועיין בסמוך:

בתוספות בד"ה אלא מסיפא וכו' אך קשה אמאי קאמר דלמא במו"מ אפי' מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי וי"ל בדוחק עכ"ל. לולי דבריהם היה נראה לומר דבמציאה לא ס"ד למימר דליהוי כמשיב אבידה דמ"ש מכל מודה במקצת דחייב ש"ד ולא חשבינן ליה כמשיב אבידה משום דאין אדם מעיז וה"נ אדרבא מסברא היה ראוי לחייבו ש"ד אי לאו משום דמוחזק אבל במו"מ ודאי ס"ד דליהוי כמשיב אבידה למאי דמוקמינן לה בדנקט זוזי מתרווייהו וא"כ לא דמי כלל למודה במקצת דהכא ליכא כפירת ממון כל עיקר ולא שייך בכה"ג ש"ד ועוד דלא הוי העזה אי כופר בכל כיון דיהיב דמי ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע כנ"ל ודו"ק:

דחזיא לבני מלכים. לבנים קטנים: זאת אומרת. מתני' דקתני שנים שהגביהו מציאה קנאוה ויחלוקו וכשמגביה מגביה לדעת שיקנה בה חבירו חציה ש''מ המגביה מציאה כו' ולקמיה פריך דיוקא דרמי בר חמא מהיכא מאיזו בבא ממשנתנו הוא למד כן: ולא יקנה לא זה ולא זה. וכל הרוצה יחטפנה מידם: לעולם אימא לך לא קנה חבירו. היכא דמגביה לא נתכוין לקנות בה כלום וטעמא אמר לקמן (דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום כו': והכא. דקתני במתניתין שנים שהגביהו מציאה קנו מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה: תדע. דאפילו אמר לא קנה חבירו היכא דהגביה כולה לדעת חבירו הכא דהגביה לעצמו ולחבירו קני משום מגו: פטור. המשלח פטור מלשלם כפל דקי''ל אין שליח לדבר עבירה להתחייב שולחו אלא שליח דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין: ואילו שותפין שגנבו. והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו אמרינן בבבא קמא (דף עח:) דחייבין: השתא דאמרת מגו. דזכי לנפשיה כו' חרש ופקח שהגביהו מציאה קנאוה אע''פ שהגבהה של חרש אינה הגבהה לקנות אלא מפני דרכי שלום כדתנן (גיטין דף נט:): חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום אפילו הכי אמר מגו דזכי לנפשיה כו': בשלמא חרש קני דקא מגבה לה בן דעת. לראשה השני לצורך שניהם וראשו של צד חרש לגבי חרש מיהא הויא הגבהה כדתקון ליה מפני דרכי שלום אלא פקח במאי קני לגבי פקח הוי ראשה שהגביה החרש כמונח על גבי קרקע דהגבהה דחרש לא קניא אלא מדרכי שלום בעלמא: ומאי מגו. איכא למימר הכא דקאמר השתא דאמרת מגו אמרינן מגו וחרש אמאי קני הא לא זכי פקח לנפשיה דנימא דזכי נמי לחבריה ולא הויא הגבהה דפקח הגבהה: אם תמצא לומר. כלומר אפילו אם תמצא לומר המגביה מציאה לחבירו כו': הכא אדעתא דידיה קא מגבה ליה. האי פיקח: דלא ליתי לאינצויי. עם החוטפים מהם: מהיכא. מאיזו בבא ממשנתנו קא דייק לומר זאת אומרת: הא קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה. והיאך נאמר לא יקנה לא זה ולא זה ויבא אחר ויטלנה והלא כל אחד טוען אני הגבהתיה ואין כאן מגביה מציאה לחבירו ומה יש לו להשיב בשלמא האי שכנגדו המוחזק בה כמוהו אמר לא הגבהת אתה כי אם אני אבל אחר מן השוק מה יטעון: ממשנה יתירה. אמרינן דהמגביה מציאה כו' ומשום הכי אמרינן יחלוקו דאמרינן שניהם הגביהוה והוה ליה כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו וקני דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף כדאמרי' לעיל (דף ג.). הא שמענא ליה מרישא: דאהוי כמשיב אבידה. מדהוה מצי למימר כולה שלי ואמר חציה שלי: וליפטר. משבועה: ממשנה יתירה כו'. כדפרישית: דרכוב קני. ואע''ג דלא משיכה היא שאינה זזה ממקומה שאין מנהיגה ברגליו: צריכא למימר. דהיכא דלקוחה בין שניהם שיחלקוה בלא שבועה: אלא לאו במציאה. ואיצטריך לאשמועינן שאין אחר יכול לחוטפה דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו: ורבא אמר לך. בעלמא היכא דלא נתכוין המגביה לזכות בה לא קנה חבירו ומשנה יתירה דמתני' אשמועינן המגביה מציאה לו ולחבירו קנה אף חבירו דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

דחזיא לקטנים. ופריך דטלית מוזהבת לא עבדי לקטנים ול''ג דחזיא לתרוייהו דא''כ מאי פריך מטלית מוזהבת: ושותפין שגנבו. פי' בקונטרס שהוציא לדעתו ולדעת חבירו כדאיתא בב''ק (דף עח:) ואין נראה דהתם בטביחה איירי וטביחה אפי' אמר צא וטבח לי חייב דדרשינן (שם דף עא.) תחת לרבות השליח אלא שותפין שגנבו שהגביהו שניהם: ומאי מגו מגו דשני חרשין. תימה מנלן דלמא תרי מגו לא אמרי' דב' חרשין דקנו היינו מטעם מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה: אלא מסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. אית דל''ג הכא הא תו למה לי דממשנה גופה קא דייק דקאמר חציה שלי והיינו שהגביה עם חבירו ולפי דבריו לא יטול כלום אלא ודאי מגביה מציאה לחבירו זכה ופריך ממאי דבמציאה דלמא במקח וממכר והוא הדין דהוה מצי למדחי דהא דאמר חציה שלי כגון דאמר תפסתיה חציה בידי או הגבהתיה כולה לקנות חציה אבל עדיין היה מדקדק מיתורא דמתני' לכך דחי ליה דאפי' מיתורא אינו יכול לדקדק ולספרים דגרסי הא תו למה לי י''ל דמשום דמגופא דמתני' לא מצי למידק כדפרישית אך קשה אמאי קאמר דלמא במקח וממכר אפילו מיירי במציאה מצי לדחויי כדדחי וי''ל בדוחק ממאי דבמציאה דלהכי לא מוקמת במקח וממכר משום דלא משכחת חידוש אלא במגביה מציאה לחבירו כי נמי איירי במקח וממכר יש חידוש דלא נימא משיב אבידה הוא וה''ה אם מיירי במציאה לא יוכל להוכיח כלום:

בבא מציעא ח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף ח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד