בבא מציעא ו ע"ב

בבא מציעא ו ע"ב - Steinsaltz

bathhouse over which two people were arguing, and of which neither of them were in possession. This one said: It is mine, and that one said: It is mine. One of them arose and consecrated the bathhouse. Rav Ḥananya and Rav Oshaya and all the Rabbis kept away from the bathhouse and refrained from bathing there lest they transgress the prohibition against misusing consecrated property, as they were uncertain whether this act of consecration took effect. And Rav Oshaya said to Rabba: When you go to study before Rav Ḥisda in the town of Kafrei, ask him what we should do in this case.

When on his way to Kafrei, Rabba came to the city of Sura and related the incident to the Sages there. Rav Hamnuna said to him: The resolution to your dilemma is found in the following mishna (Teharot 4:12): If there is uncertainty with regard to firstborns, whether a human firstborn or an animal firstborn, whether with regard to kosher animals or non-kosher animals, i.e., the firstborn of a donkey, the burden of proof rests upon the claimant. The priest may not take the animal from its owner, or the redemption payment from the child’s father. And it is taught in that regard in a baraita: One is nevertheless prohibited from shearing and from working such animals, as their status as firstborns is uncertain.

Rav Hamnuna continued: And here, where the mishna effectively says that if a priest forcefully seized an animal whose status as firstborn is uncertain the court does not remove it from his possession, as it teaches that the burden of proof rests upon the claimant, the baraita states that even when the priest did not seize it, one is prohibited from shearing and working it. Evidently, the fact that the priest would remain in possession of the animal were he to seize it suffices to accord consecrated status to the animal even in a case where the priest did not seize it. The same is true in the case of the bathhouse, that even though the one who consecrated it had not taken possession of it, his consecration takes effect.

Rabba said to him: This is no proof, as the cases are not comparable. You say a ruling concerning the sanctity of a firstborn. Actually, I will say to you with regard to an animal whose status as firstborn is uncertain, if a priest seized it, the court removes it from his possession, as there is no validity to ownership acquired by force. Accordingly, when the mishna states that the burden of proof rests upon the claimant, it means that the priest must bring proof that the animal is a firstborn. And nevertheless, one is prohibited from shearing and from working such an animal, as sanctity that emerges by itself is different. The sanctity of a firstborn does not result from an act of consecration; rather, the firstborn is consecrated by itself at birth. Therefore, the uncertainty with regard to its sanctity is intrinsic, and one is prohibited from using the animal as long as the uncertainty exists.

Rav Ḥananya said to Rabba: A halakha is taught in a baraita that supports your opinion that if a priest seizes an animal whose status as firstborn is uncertain, the court removes it from his possession: The animals whose status as firstborn is uncertain enter the pen to be tithed. They are brought in together with the rest of the young animals from whom the animal tithe is separated. This is so despite the fact that the halakhot of animal tithe do not apply to a firstborn animal.

And if it enters your mind to say that in the case of an animal whose status as firstborn is uncertain that is seized by a priest, the court does not remove it from his possession, why do these animals enter the pen? Isn’t this a case of the owner exempting his property from the animal tithe with the property of a priest? If the animal belongs to the priests, it cannot be used as a tithe since one is obligated to separate the animal tithe from one’s own animals.

Abaye said to him: If your support for Rabba’s opinion is due to that baraita, it does not support the Master. Here, we are dealing with a case where the owner has only nine animals and it, the animal whose status as firstborn is uncertain. Since whichever way you look at it, the owner of the animals is exempt: If that animal is not a firstborn, it belongs to the owner and is subject to the obligation to be tithed as part of a group of ten animals, and the owner tithes properly. And if the animal is a firstborn, it belongs to the priests and the animals are not subject to the obligation to be tithed, since the nine animals belonging to an owner are not subject to tithing.

Abaye then said: That which I said is not correct, as, contrary to what I said, an animal whose status as firstborn is uncertain is not subject to tithing, as we learned in a mishna (Bekhorot 58b): If before one completed tithing his animals, one of those already counted jumped back into the pen among the animals that were not yet counted, all those in the pen are exempt from the obligation to be tithed, because each of them could be the animal that was already counted.

And if it enters your mind that an animal whose status as firstborn is uncertain requires tithing, let him tithe the remaining animals, as whichever way you look at it, his tithing would be effective. Because if this group of ten emerging now renders the owner obligated in the animal tithe, he is tithing properly. And if it does not render the owner obligated in the animal tithe, as one of the ten is the animal that was previously counted, nevertheless, each of the other nine is exempt from animal tithe due to the principle of a tally fit to reach ten.

This principle is as Rava says: A tally fit to reach ten exempts oneself from the obligation to tithe. If one began counting animals for the purpose of tithing and when he began the tally the group was fit to be tithed, but ultimately he was unable to separate the tithe, for example, because one of the animals died and there were only nine left, those that were counted while the tally was fit to reach ten are exempt from the requirement of animal tithe, and the owner is not required to include them in the tithe the following year. Similarly, in a case where one of the ten animals was already counted, the other nine are nevertheless exempted by this count, as while he was counting them, the tally was fit to reach ten.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ו - ב

דההיא מסותא, מרחץ, דהוו מנצו עלה בי תרי, ששני אנשים רבו עליו למי הוא שייך: האי אמר "דידי היא", והאי אמר "דידי היא". כל אחד מהם טען שהמרחץ שייך לו, ולא היתה לאף אחד מהם ראיה לדבריו. ^[47]

קם חד מינייהו, אקדשה. הקדיש אחד מהם את המרחץ.

פרשי מינה, חדלו מלרחוץ בו, רב חנניה ורב אושעיא, וכולהו רבנן, מחשש שמא זה שהקדיש הוא אכן בעל המרחץ, וחל הקדשו, על אף שלא תקפו. ^[48]

אמר ליה רב אושעיא לרבה: כי אזלת, בשעה שתלך קמיה דרב חסדא, למקום הנקרא "כפרי", בעי מיניה, שאל אותו מה דינו של מרחץ זה, האם מותר או אסור לרחוץ בו.

הלך רבה, ובדרכו ל"כפרי" הוא עבר דרך סורא, מקום שהיה בו רב המנונא.

כי אתא, כאשר הגיע רבה לסורא, שאל את דין המרחץ מרב המנונא.

אמר ליה רב המנונא: הפשיטות של בעיה זו, מתניתין, משנה [המתבארת בברייתא] היא!

דתנן במסכת טהרות [ד יב]: ספק בכורות, כגון, אם ילדה בהמה ולד, ויש ספק אם הוא ולדה הראשון, ויש לו דיני בכור, או שכבר ילדה בעבר, ואין הוא בכור.

אחד בכור אדם, וכגון שהפילה אמו בעבר נפל, ואין ידוע אם היה זה ולד, והוא היה הבכור, וזה שנולד אחריו אינו בכור, או שמא היה הנפל ההוא "רוח" בעלמא, דהיינו, שלא היה דבר הראוי להקרא "ולד". ונמצא, שיש ספק אם חייב הולד הזה בפדיון הבן או לאו.

ואחד בכור בהמה, בין טהורים, שקדושים בקדושת קרבן "בכור", ובין טמאים, דהיינו, פטר חמור, שצריכים לפדות אותו בשה וליתנו לכהן, וכל זמן שאין פודים אותו אסור להשתמש בו. והיה הבכור הזה "ספק בכור".

הדין הוא, שהמוציא מחבירו - עליו הראיה!

והניח רב המנונא, שאם מחזיק הבעלים הישראל בספק בכור, צריך הכהן להביא ראיה שהוא בכור, כדי ליטלו.

ואם הכהן תקפו מידי הישראל, והישראל שתק ולבסוף צווח, ^[49] צריך הישראל להביא ראיה שאינו בכור כדי להוציאו מידי הכהן התוקף.

והיינו, שבמשנה זו מבואר שתקיפת הכהן מועילה לתפוס ממון שיש ספק אם הוא של הישראל או שלו, כיון שבשעת התקיפה לא צווח הישראל, אלא רק לאחר מכן.

וממשיך רב המנונא את ראייתו לענין הקדש:

ותני עלה, ושנינו על דברי המשנה הללו בברייתא: אסורים בכורות הספק הללו [בכור בהמה טהורה ופטר חמור] בגיזה ובעבודה, כמו שאסורים בכור ודאי ופטר חמור ודאי, כי שמא קדושים הם בקדושת בכור.

והניח רב המנונא, שהיות והבכורות הם מעשרים וארבע מתנות כהונה, הרי גם קדושתם נובעת רק מכח היותם "מתנות כהונה". אך אם אין בהם דין נתינה לכהן, אין בהם כל קדושה.

ולכן, הוכיח מכאן רב המנונא את פשיטות הספק במסותא:

והא הכא, דאמר "תקפו כהן, אין מוציאין אותו מידו", דקתני, שהרי שנינו במשנה שם, "המוציא מחבירו עליו הראיה", ומשמע, שאם ספק הבכור נמצא עתה בידי הכהן [משום שהוא תקפו מיד הישראל, והישראל שתק ולבסוף צווח], צריך הישראל להביא ראיה כדי להוציאו מידו. ומוכח, שסוברת המשנה הזאת, שתקיפת הכהן בספק הבכור, משאירה את הבכור בידו.

ועל דברי המשנה הללו הוסיפה הברייתא, שגם כי לא תקפו הכהן, אלא עדיין הוא בידי הישראל, בכל זאת אסורין ספקי הבכורות בגיזה ובעבודה.

וכיון שלפי הנחת רב המנונא תלויה קדושת הבכור בכך שהוא "מתנות כהונה", ואם אין בו דין נתינה לכהן. אין בו גם קדושת בכור, הרי מוכח שאפשרות התקיפה של הכהן, היא הנותנת לספק הבכור את קדושתו, והיא האוסרת אותו בגיזה ובעבודה, כי אפשרותו לתקוף ולהשאיר את הספק בכור בידו, היא המגדירה את ספק הבכור כמתנות כהונה, ולולי זאת, הוא לא היה כלל קדוש. ומוכח, שאף על פי שכרגע אין הבכור ברשות הכהן, בכל זאת אפשרות התקיפה מחילה עליו קדושה.

ומכאן אתה למד גם לענין המסותא, שיש ספק למי מבין השניים היא שייכת, והקדישה אחד מהם, שזכות התקיפה שלו [מדין כל דאלים גבר], צריכה לאפשר לו להקדיש את המסותא, כמו שמצינו בספק בכור, שזכות התקיפה של הכהן היא הגורמת לקדושת בכור, ואין כאן חסרון של מקדיש דבר שאינו ברשותו, כי חסרון זה נאמר רק במקום שאין לו זכות תקיפה או במקום שיש לגזלן קניני גזילה בחפץ הנגזל.

אמר ליה רבה לרב המנונא: וכי מהדין של קדושת בכור קאמרת להביא ראיה להקדשת המסותא!?

הרי שתי קדושות חלוקות הן לגמרי:

כי לעולם, אימא לך, אומר לך, שאפילו אם תאמר תקפו כהן לספק בכור מוציאין מידו, ואין לו זכות תקיפה כלל, הרי, ואפילו הכי אסורים ספקי הבכורות בגיזה ובעבודה, משום דקדושה הבאה מאליה, שאני!

והיינו, טענת רבה היא, שאין להשוות בין קדושת בכור, שהיא קדושה הבאה מאליה, והיא חלה על הבכור גם אם לא יקדישו אותו בקדושת פה, ובין הקדשת המסותא שנעשית רק מכח הבעלים, כשהוא מקדישה בפיו.

ולכן קדושת הבכור חלה מספק, אפילו אם אין לכהן כל זכות תקיפה. ומאידך הקדשת המסותא אינה יכולה לחול אפילו אם נאמר שיש לו למקדיש זכות תקיפה, כי אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו [וכמו הצד שהביאה הגמרא בעמוד הקודם לגבי הקדשת טלית ששנים אוחזים בה]. וכאן, כיון שהטוען לבעלות על המסותא הקדיש בלי שתקף, אין הוא יכול להקדיש ממון שעדיין אינו ברשותו.

ולכן, אי אפשר לפשוט מהמשנה ומהברייתא לגבי ספק בכורות את בעיית הגמרא בשנים שחלוקים על בעלות המסותא והקדיש אחד מהם את המסותא, כפי שרצה לפשוט רב המנונא.

אמר ליה רב חנניה לרבה: תניא [מצינו משנה] דמסייע לך, המסייעת לדבריך, שתקפו כהן מוציאים מידו, כי מצינו משנה שמוכח ממנה שמוציאין את ספק הבכור מידי הכהן התוקף. ^[50]

וכיון שמאידך שנינו במשנה: ספק בכורות אסורים בגיזה ובעבודה. הרי בהכרח, שאין קדושת הבכור תלויה באפשרות התקיפה. אלא אפילו אם אין לכהן כל זכות תקיפה, בכל זאת חלה הקדושה של ספק הבכור, לאוסרו בגיזה ובעבודה.

וכך מוכיח רב חנניה את דבריו, שבספק בכור אומרים "תקפו כהן מוציאין מידו":

דתנן [במסכת בכורות ט א]: הספיקות, טלאים שפדו בהם ספקי פטר חמור, והנקראים "ספקות של פדיון פטר חמור", נכנסין לדיר להתעשר.

והיינו, אם היה ספק פטר חמור, שאין ידוע אם ביכרה אמו לפני לידתו אם לאו, צריך הישראל לפדות אותו בטלה, אך אין צריך ליתן את הטלה לכהן, כיון שאין בטלה הזה כל קדושה, אלא יש בו רק דין נתינה של ממון לכהן, וכיון שהוא ספק פדיון, אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, והוא נשאר בידי הישראל.

ולכן, אם היו לישראל עוד כמה טלאים, וחייב הוא לעשרם כדין "מעשר בהמה" ^[51] יכול הטלה המסופק הזה להצטרף למנין הטלאים [היוצאים מהדיר אחד אחד כדי לעשר את הטלה היוצא עשירי], ולא אכפת לנו אם יחול שם מעשר בהמה על הטלה הזה, כי אין הוא נחשב ממון הכהן, היות והוא נשאר בידי הישראל, מדין "המוציא מחבירו, עליו הראיה".

וטוען רב חנניה: ואי סלקא דעתך שיש לכהן זכות לתקוף את הטלה הזה, שאם תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, אמאי נכנסין הספיקות הללו לדיר להתעשר יחד עם שאר הטלאים?

והרי אם ייצא הטלה המסופק מן הדיר בתור העשירי במנין היוצאים, יחול עליו שם "מעשר בהמה", ונמצא זה, הישראל פוטר ממונו, את יתר טלאיו, מחיוב קרבן מעשר בהמה, בממונו של כהן.

כי היות ויש לכהן זכות תקיפה בטלה, הרי הוא נחשב, במידת מה, גם "ממון הכהן", ולא יתכן שהישראל יפטור את ממונו [שאר הטלאים] מחיוב מעשר, על ידי הפרשת טלה זה לקרבן מעשר בהמה, לפי שטלה זה הוא ממון הכהן!

אלא, בהכרח, אין לכהן כל זכות תקיפה בספק בכור, ואם תקפו כהן מוציאין מידו, ושפיר נחשב הטלה המסופק כממון הישראל בלבד.

ומוכיח רב חנניה, כיון שתקפו כהן מוציאין מידו, הרי בהכרח שהמשנה האומרת שספקי בכורות אסורים בגיזה ובעבודה, טעמה הוא משום שקדושת בכור אינה תלויה בזכות הכהן לתפוס את הבכור, אלא היא קדושה שחלה מאליה, בכל ענין, ולא כהנחתו של רב המנונא שקדושת הבכור תלויה בדין נתינתו לכהן.

אמר ליה אביי לרב חנניה: אי משום הא, אם משום דברי המשנה, שהספקות נכנסים לדיר להתעשר, לא תסייעיה למר! אין זה סיוע לרבה [רבו של אביי] שתקפו כהן מוציאים מידו!

אלא אפשר לומר, שתקפו כהן אין מוציאים מידו, ובכל זאת לא יקשה כיצד הספק בכור נכנס לדיר להתעשר, והרי יש לחשוש שהוא ייצא עשירי ונמצא הישראל פוטר עצמו בממון כהן:

כי הכא, [במשנה הזאת] במאי עסקינן, כגון דלית ליה לישראל אלא תשעה טלאים, והוא, הטלה המסופק. והטלה הזה הוא המשלימם לעשרה טלאים, שאז מתחיל חיוב מעשר בהמה.

ולכן, גם אם תאמר שתקפו כהן אין מוציאין מידו, אין זה נחשב שהוא פוטר ממונו בממון כהן.

דממה נפשך: אי טלה זה בר חיובא הוא, שאין הוא פדיון פטר חמור, והוא בר חיוב במעשר בהמה, הרי שפיר קא מעשר אותו בעליו, כשהוא יצא עשירי מהדיר, בתורת קרבן מעשר בהמה, ואינו פוטר את ממונו בממון כהן.

ואי לאו בר חיובא הוא במעשר בהמה, משום שהוא פדיון פטר חמור, והוא ממון הכהן, הרי גם אם יפרישנו הישראל בתורת מעשר בהמה, אין הוא פוטר ממונו בממון כהן, כי אין ממונו של הישראל בר חיוב במעשר בהמה, שהרי אין לו תשעה טלאים שלו, ואילו העשירי הוא טלה של הכהן, ותשעה טלאים - לאו בר עשורי נינהו! אין הם חייבים כלל במעשר בהמה!

ואם כן, אין להוכיח מכאן שתקפו כהן מוציאין מידו!

הדר, לאחר מכן, אמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי, אין זה נכון מה שאמרתי שאין סיוע לדברי רבה ממה ששנינו "הספיקות נכנסים לדיר להתעשר", והעמדתי שמדובר בתשעה טלאים והוא, ומעשרים אותו ממה נפשך.

זאת, היות דספיקא, כל מקום שיש ספק במעשר בהמה, לאו בר עשורי הוא כלל, אין כל חיוב לעשרו, ואין מעשרים אפילו מעשר "ממה נפשך".

ואם אומרת המשנה שהספיקות נכנסים לדיר להתעשר, בהכרח שהספיקות נחשבים לממון ישראל גמור, ואין כל ספק לגבי חיוב המעשר שלהם. כי אם היה לכהן צד של זכיה מספק בטלה הזה, נמצא שכל שאר הטלאים הם "ספק חייבים במעשר בהמה, ספק פטורים". ובמצב שכזה, הם פטורים לגמרי מן המעשר, ואין כלל צורך לעשרם בממה נפשך. וכפי שמוכיח עתה אביי מהמשנה בבכורות, שספק "בר חיוב" במעשר בהמה, פטור לגמרי מן המעשר.

דתנן [במסכת בכורות נח ב]: מי שהיו לו בדיר טלאים רבים, והוציאם מפתח הדיר אחד אחד, ומונה אותם לפי הסדר כדי לעשר את כל היוצא עשירי במנין, ועד שלא הגיע למנות את העשירי, אירע שקפץ אחד מן המנויין [שיצאו ונמנו] לתוכן, לתוך הטלאים המרובים שהיו בדיר, ועדיין לא יצאו ולא נמנו.

הרי הדין הוא, שכולן, בין הטלאים שכבר יצאו ונמנו, ובין הטלאים שנשארו בדיר ולא יצאו ולא נימנו, פטורין מחובת מעשר בהמה, ואפילו היו אלף טלאים בתוך הדיר!

כי אותן הטלאים שכבר יצאו ונמנו, פטורים הם מחיוב מעשר בהמה על אף שבסופו של דבר לא הפרישו עליהם את העשירי למנין, משום שנאמר "כל אשר יעבור תחת השבט", מלמד הכתוב, שכל טלה אשר עבר במנין תחת השבט כדי לעשר את העשירי מעשר בהמה, הרי הוא פטור מחיוב מעשר בהמה, גם אם בסופו של דבר לא עישרו את העשירי מעשר בהמה.

והטלאים המרובים שנשארו בדיר, פטורים הם ממעשר בהמה היות ומעורב בהם הטלה שקפץ לתוכן, והוא עצמו פטור מחיוב היות והוא כבר עבר תחת השבט ונמנה במנין הראוי לפוטרו מחיוב מעשר בהמה. ונמצא שכל אחד מהטלאים יש בו ספק שמא הוא הטלה הפטור, ולכן אי אפשר למנותם כלל, אלא נפטרו כולם מחיוב מעשר בהמה, כיון שאי אפשר למנותם ולעשרם.

ומעתה, טוען אביי: ואי סלקא דעתך לומר כמו שהנחתי תחילה, שגם ספיקא, דהיינו, ספק בר חיוב במעשר בהמה, בעי עשורי, צריך לעשרו מצד "ממה נפשך", באופן שאמרתי, שאם יש תשעה טלאים חייבים במעשר בהמה ואחד ספק, צריך לעשר את כולם מספק, תיקשי, מדוע נפטרו כל הטלאים שבדיר מחמת שיש ספק על כל טלה וטלה שמא הוא הטלה הפטור שקפץ פנימה?

לעשר ממה נפשך!

יעבירו את כל הטלאים שנשארו בדיר, וימנו אותם אחד אחד, ויעשרו את כל טלה העובר עשירי מעשר בהמה, ובכך נפטור את כל הטלאים, ממה נפשך:

דאי הטלה היוצא עשירי הוא אכן בר חיובא. שלא היה הטלה הפטור בתוך תשעת הטלאים שיצאו לפניו, הרי שפיר הוא מעשר אותו, וחל עליו שם מעשר בהמה, ונפטרו תשעת הטלאים שיצאו לפניו.

ואי הטלה היוצא עשירי לאו בר חיובא הוא, משום שבתוך תשעת הטלאים שיצאו לפניו היה הטלה הפטור, שאינו נכלל במנין עשרת הטלאים, ונמצא שהטלה היוצא עשירי אינו העשירי למנין אלא הוא תשיעי בלבד, ואין חיוב להחיל עליו שם מעשר בהמה, בכל זאת נפטרו כל הטלאים היוצאים ב"מנין הראוי".

דהיינו, כיון שבשעה בה נמנו הטלאים היוצאים, היו בדיר עוד טלאים הראויים להצטרף עמהם למנין עשרה טלאים, הרי עצם מנייתם והעברתם תחת השבט פוטרם מחיוב מעשר בהמה -

דאמר רבה: מנין הראוי - פוטר!

וכגון, אדם שהיו לו עשרה טלאים, והתחיל למנותם אחד אחד כדי לעשר את הטלה היוצא עשירי מעשר בהמה, ולאחר שיצאו חמשה טלאים מפתח הדיר, מת אחד מן הטלאים שבתוך הדיר, ואין לו עתה טלה עשירי כדי לעשרו, הרי חמשת הטלאים שכבר נמנו במנין תחת השבט כדי לעשרם, נפטרו מחובת מעשר בהמה בעצם העברתם ומנייתם "תחת השבט". כי מנין הראוי למעשר בהמה, פוטר את הטלאים שנמנו, גם אם לבסוף לא הפריש את העשירי למעשר. ^[52] ואם כן, מדוע אם קפץ חזרה אחד מן המנויים לתוך הדיר, כולן פטורים? והרי אפשר למנותם ולעשרם ממה נפשך?!

הערות

^[47] וכאן הדין הוא "כל דאלים גבר", ואם יתקוף ממש, הוא יכול להקדישו כשהוא בידו.

^[48] כאן לא הזכיר רש"י שמדובר באופן שהשני שתק ואחר כך צווח, כי הרי כאן יש לו זכות תקיפה גם אם הלה לא ישתוק כלל אלא יצווח מיד, מדין כל דאלים גבר, וכל הנידון הוא על הקדש מחמת זכות תקיפה! אך עיין במהרש"א שלמד אחרת בדברי רש"י. ועיין גם בדברי הריטב"א כאן.

^[49] כאן כתב רש"י שמדובר דוקא בשתק הישראל ואחר כך צווח, כי כאן אין לכהו זכות תקיפה אם יצווח הישראל, שהרי עתה הוא תפוס בספק בכור, ואם תוקף הכהן ממנו והוא צווח, בית דין מוציא אותו מידי הכהן התוקף, ולכן נקט כאן רש"י שמדובר בשתק ולבסוף צווח, שבאופן כזה אם תקף הכהן אין מוציאים מידו. אך במסותא, אין צורך להעמיד כך, כי שם יש לו זכות תקיפה מצד הדין של כל דאלים גבר.

^[50] לדברי רוב הראשונים נשארת הגמרא למסקנה שתקפו כהן מוציאים מידו, אבל הרמב"ם פסק שאין מוציאים מידו, ונאמרו הסברים רבים בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים להתאים את דבריו לפי מהלך סוגייתנו.

^[51] שהוא קרבן לגבוה, והוא שייך לישראל, בעליו.

^[52] ואילו ארבעת הטלאים שבדיר, יצטרפו לטלאים האחרים שיוולדו לו, ויימנו אז אתם. אך אין צורך לחזור ולמנות שוב את הטלאים שכבר נמנו, כי הם כבר נפטרו במנין הראוי. רש"י

מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי [בית מרחץ אחד שהיו רבים עליו שנים], האי [זה] אמר דידי [שלי] הוא והאי [וזה] אמר דידי [שלי] הוא. קם חד מינייהו אקדשה [עמד אחד מהם והקדיש אותו, את המרחץ] פרשי מינה [פרשו ממנו, מן המרחץ] מלהשתמש בו רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן [וכל החכמים], שלא ידעו אם הקדש זה יש בו תוקף, ובינתיים נמנעו מלרחוץ בו מחשש מעילה בהקדש. ואמר ליה [לו] רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה [כאשר הולך אתה ללמוד לפני] רב חסדא לעיירה כפרי, בעי מיניה [שאל אותו] מה לעשות בכגון זה.

כי אתא [כאשר בא] רבא בדרכו לכפרי לעיר סורא וסיפר את המעשה, אמר ליה [לו] רב המנונא: מתניתין [משנתנו] היא, שמן המשנה אפשר ללמוד פתרון לבעיה זו. שכך שנינו במשנה: ספק בכורות שלא ברור אם יש קדושה בהם, אחד בכור אדם שלא ברור אם בכור הוא, ואחד בכור בהמה, בין טהורים (כבכורות בקר וצאן), בין טמאים (כבכורי חמורים) הכלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם הבכור נמצא בידי ישראל אין הכהן יכול לקחת אותו מידו. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה] כביאור על משנה זו, שספק בכורות אלה אסורים בגיזה ובעבודה בהם כדרך שאסורים כל המוקדשים.

ומכאן טען רב המנונא: והא הכא [והרי כאן] שאמר שם תקפו כהן, שלקח הכהן את הבכור הזה בכוח — אין מוציאים אותו מידו, דקתני [שהרי שנה] המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שהבכור בידי הכהן צריך עכשיו הישראלי להביא ראיה כדי שיוכל להוציא ממנו, וכי [וגם כאשר] לא תקפו (לקחו מידו) בכל זאת אסורין בגיזה ובעבודה. משמע, שכל דבר שיכולה לחול עליו קדושה, אם יקחהו הכהן בחזקה — יש בו כבר מעתה צד מסויים של קדושה. וכן הוא לענין המרחץ.

אמר ליה [לו] רבה: אין זו הוכחה, שאין הדברים דומים, כי קדושת בכור קאמרת [אומר אתה] — קדושה זו יש בה דין שונה, לעולם אימא [אומר] לך לענין ספק בכורות אם תקפו כהן — מוציאין אותו מידו ואין תוקף לבעלות הבאה על ידי חטיפה, ואפילו הכי [כך] אסורים הם בגיזה ובעבודה קודם לכן כיון שקדושה הבאה מאליה שאני [שונה]. שהרי קדושת הבכור אינה נובעת מתוך פעולה של הקדשה, אלא הבכור מתקדש מעצמו בשעת לידתו, וספק קדושתו איננו תלוי בבעלות עליו, אלא בספק עובדתי, וכל עוד לא יתברר הספק אסור ליהנות ממנו.

אמר ליה [לו] רב חנניה לרבה: תניא דמסייע [שנוייה ברייתא המסייעת] לך, לדעתך, שספק בכור יש לו דין מיוחד. ששנינו: הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, שמכניסים אותם בין שאר הבהמות הצעירות שמהם מפרישים את מעשר בהמה.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי ספק בכור שתקפו כהן אין מוציאים אותו מידו, אמאי [מדוע] נכנסין לדיר? הלא נמצא זה שמכניסם לדיר פוטר ממונו בממונו של כהן, שהרי, ייתכן שספק זה שייך לכהן, ואם הוא נותן אותו כמעשר, נמצא שפוטר עצמו מחובת מעשר בבהמה שיש לכהן זכות קנין בה!

אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] משום הא [זה] לא תסייעיה למר [תסייע לאדוני], לרבה, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון דלית ליה [שאין לו] אלא תשעה טלאים, והוא, אותו טלה של ספק, שאז מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל אופן שתרצה להבין זאת, הדבר מוצדק. כי אי בר חיובא [אם בן חיוב] הוא, שאין בטלה זה קדושת בכור, אם כן שפיר קא [יפה הוא] מעשר אותו. אי לאו בר חיובא [ואם מעיקרו לא בן חיוב] הוא, שיש בו קדושת בכור, אולם אז הרי תשעה לאו בר עשורי נינהו [לא בני, מחוייבי חובת מעשר הם] ואותו אדם לא היה חייב לעשר עליהם. ועשירי זה אף אם נתנו כמעשר, לא הרוויח על ידיו מאומה.

הדר [חזר] ואמר אביי עצמו: לאו מילתא היא דאמרי דספיקא לאו בר עשורי היא [אין זה דבר של ממש מה שאמרתי שהספק איננו בן חיוב להתעשר], דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם היה אדם מעשר את צאנו ולא הגיע עד לעשרה וקפץ אחד מן המנויין כבר לתוכן, לבין אלה שעדיין לא נמנו — כולן פטורים, גם אלה שנמנו כבר, שהרי לגבי כל אחד מאלה שלא נמנו קיים ספק אם כבר נמנו למעשר, ועל כן כולם בספק ופטורים.

ואי סלקא דעתך ספיקא בעי עשורי [ואם עולה על דעתך לומר כי ספק צריך לעשר] אם כן לעשר [שיעשר] באותו אופן ממה נפשך: דאי בר חיובא [שאם בן חיוב] הוא מחזור זה של עשרה היוצא עכשיו — שפיר [יפה] הוא מעשר, ואי לאו בר חיובא [ואם לא בן חיוב] הוא, שבין עשרה אלה יצא גם המנוי כבר, הרי מכל מקום כל אחד מהתשעה האחרים נפטר מן המעשר במנין הראוי.

שכן אמר רבה: מנין הראוי פוטר. כלומר, אם מנה טלאים למעשר ובשעת המניה היה מנין זה ראוי, ואירע שלא יכול להפריש מעשר בפועל, כגון שאחד מן הנותרים מת, ושוב אין לו עשרה להפריש מהם, מכל מקום, אלה שהיו במנין הראוי להתעשר כבר — נפטרו מן המעשר, ואין צריך לחזור בשנה הבאה ולעשר עבורם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש דההיא מסותא דהוו מינצו עליה בי תרי כל חד אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה והוו פרשי מיניה רב חנינא ורב הושעיא וכולהו רבנן.

ופשיט רב המנונא מהא דתנן ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טהורין בין טמאין המע"ה. ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה.

והא הכא אילו תקפו כהן אין מוציאין אותה מידו דקתני המע"ה ואע"ג דלא תקפן אסורין בגיזה ועבודה ש"מ דכל היכא דאילו תקפן אין מוציאין אותה מידו הקדישה בלא תקפה מקודשת. ודחי לה רב' ואמר לעולם אימא לך אפי' תקפן כהן (אין) מוציאין אותה מידו ואפ"ה אסורין בגיזה ועבודה דקדושת בכור קדושה הבאה מאליה היא ושאני מקדושה דמקדישין לה במילי.

אמר ליה רב חנינא לרב' תניא דמסייעא לך שאם תקפן כהן מוציאין אותו מידו דתניא הספיקות נכנסין לדיר להתעשר וכו' ואמר ליה אביי הא לא מסייעא ליה הכא במאי עסקינן בדלית ליה אלא ט' וזה הספק דמה נפשך אי לא בכור הוא שפיר קא מעשר ואי בכור הוא בני ט' נינהו וט' לאו בני עשורי נינהו. ופשטינן לקמן דהני ספיקות לאו ספק בכורות הוא אלא ספק פטרי חמורים הן וכדרב נחמן דאמר בבכורות פ"א [דף יא] ישראל שיש לו י' פטרי חמורים מעשרן והן שלו ושם פירשנו שמועה זו. והדר ביה אביי ואמר לאו [מילתא] היא דאמרי דכל ספק לאו בר עשורי הוא מדתנן קפץ א' מן המנוין לתוכן כולן פטורין פי' כיצד מעשרן מכניס צאנו לדיר ומוציאן אחד אחד במנין כדתנן כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן כדי שלא יוכלו שנים לצאת באחד ומונה בשבט א'ב'ג'ד'ה'ו'ז'ח'ט' והיוצא עשירי סוקרו בסיקרא ואומר ה"ז מעשר. ואם קפץ מאותן שהן חוץ לדיר ונכנס לדיר ונתערב בצאן שבדיר שעדיין לא נתעשרו ואינם יודעים איזהו. נעשו אותן ספק ונפטרו כולן ואם נאמר כי דין הספיקות להתעשר ממה נפשך אמאי אין מעשרין גם (לאו) [להו] ממה נפשך נעשרינהו ואם יצא עשירי זולתי זה שקפץ מן המנין שפיר ואם זה שיצא עשירי הוא זה שקפץ שהיא פטור ואין הפטור פוטר את החייב נפטרו במנין הראוי פי' מנין הראוי כגון שיש לו עשר צאן בדיר ורצה לעשרן ופתח להם הפתח שיצאו ועשירי יסקרהו בסיקרא והתחיל לצאת אחד אחד והוא מונה מי שיצא בתחלה קורא אחד והיוצא אחריו מנאו שני ואחריו שלישי וכן כולן עד שיצאו התשעה אלו התשעה כולן המנין פטרן שאין אחד מהן נקרא עליו שם עשירי והיוצא עשירי הוא הקדוש וכיון שכל אחד שיצא מן הדיר נשאר בדיר הראוי להיות בדיר נפטר היוצא מיד ואע"פ שקודם יסקרו בסיקרא קפץ מתוך הדיר ויצא לחוץ ונתערב עם המנוין התשעה נפטרו במנין הראוי למעשר אע"פ שלא יצא אחריהן עשירי הואיל ובשעה שיצאו במניינם היה בדיר מי שיעבור עשירי תחת השבט היוצא ראשון ראשון נפטר.

נמצא זה פוטר ממונו בממון של כהן. פי' דאי משום דנפטרו במנין הראוי אחרונים לא נפטרו והי' צרי' לצרף עמהם מן הגורן ואי לית ליה בגורן הכי נמי דנפטרי והיינו אוקמתי' דאביי דאמר כגון דלית ליה אלא עשר ולא בדיר ולא בגרן ומ"ה נפטרו [בלא מנין הראוי]. והא דאמרי' ואי לא נפטרו במנין הראוי משום דפטרינן להו ואפי' אית ליה טובא ואמאי ליעיילינהו בדיר לכל דאית ליה מינייהו וראשוני' נפטרו במנין הראוי עשר אחרוני' הא לית ליה אלא הנהו ולא בני עשורי נינהו אם הספק ביניהם:

היה מרחץ זה ידוע לשנים והקדיש אחד את חלקו יתבאר לך ממה שכתבנו במסכת בבא בתרא שאם אינו ראוי ליחלק רשאי חברו ליכנס בחלקו ולומר בשלי אני נכנס:

הקדש זה שעסקנו בו כלו הקדש של בדק הבית ובזמן הזה לכתחלה אין מקדישין ואם הקדיש בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח וכן אם העריך והחרים כמו שבארנו במסכת ע"ז ומ"מ אם חללם על שוה פרוטה הרי זה פדוי והפרוטה תגנז ולא עוד אלא שאף לכתחלה פודהו בזמן הזה כמו שהתבאר בערכין אלא שלכתחלה צריך ארבעה זוזי לפרסם הדבר וכן התבאר בערכין ויש מפרשים שלא נאמרה תקנה זו אלא בקרקע הואיל ואי אפשר בעיקור ורקיבה אבל מטלטלין יאבדם על כל פנים ואין הדברים נראין וכבר כתבנוה במסכת ע"ז:

שלשה מיני בכורות הם בכור אדם ובכור בהמה טהורה ופטר חמור בכור אדם נפדה ופדיונו לכהן והוא חולין בידו פטר חמור נפדה בשה ונותן השה לכהן והוא חולין בידו בכור בהמה טהורה הוא עצמו לכהן ונשחט בעזרה כקדשים קלים וזורק דמו ומקטיר אמוריו והבשר נאכל לכהנים היה בו מום הרי הוא חולין ביד הכהן אפילו להאכילו לגוי כמו שיתבאר במקומו:

כל שנפל בו ספק אם הוא בכור אם לאו כגון שהיו כאן שתי בהמות אחת ביכרה ואחת לא ביכרה וילדה אחת מהן ולא נודע איזו מהן המוציא מחברו עליו הראיה ומעתה אם תקפו כהן אין מוציאין מידו ואוכל במומו שאינו מקריבו לעולם ואם לא תקפו ירעה ביד ישראל עד שיפול בו מום ויאכלנו וכל שהוא ספק בכור אסור בגיזה ועבודה:

ספק בכור אינו נכנס לדיר להתעשר כלל שהרי הוא ספק קדוש והתורה אמרה העשירי יהיה קדש ולא שכבר קדוש אבל ספק פדיון פטר חמור הרי הוא חלין לכל דבר ומתעשר מעתה מי שהיו לו עשרה ספקי פטרי חמורות מפריש לפדיונן עשרה שיין והרי הם חולין בידו ומתעשרין כשאר הבהמה ומפריש אחד מהם מעשר והשאר שלו:

כלל ידוע במעשר בהמה שכל שעבר תחת השבט אע"פ שלא בא לידי מעשר תפטר מן המעשר שנא' אשר יעבור ולא שכבר עבר בד"א שעבר במנין הראוי הא שלא במנין הראוי אין זו העברה כלל כיצד הכניס תשעה טלאים לדיר והעבירם תחת השבט אין זו העברה שלא עברו במנין הראוי לפטרם וכל שיש לו במה לצרפן חזרו לחיובם אבל אם הכניס עשרה לדיר והיה מוציאם אחד אחד בפתח הדיר עד שמנה קצתם ומת אחד מאותם שבפנים והרי שאין כאן עשירי אותן שכבר נמנו ויצאו להם פטורין לעולם ואין צריך לצרף עמהם אחר שכבר עברו במנין הראוי ואותן שבתוך הדיר מצרפן עם אחרים ואם אין לו במה לצרפן נפטרו ומ"מ אם מת אחד מן המנויים הואיל ויש כאן שה שיחול עליו שם עשירי מונה כדרכו ומשלים ומקדש עשירי היו בדיר כמה בהמות והתחיל למנות כדרכו וחזר אחד מן המנויים וקפץ לתוך הדיר ולא הוכר ביניהם נפטרו כלם שהרי כל אחד מהם ספק מנוי ואם היה מנוי זה ספק מעשר כגון שכבר יצאו עשרה כלם ירעו עד שיפול בהם מום ויאכלו במומן:

תא שמע דההוא מסותא וכו'. ומיירי במסותא מקרקעי וכיון דלא הוה ראיה ולא חזקה לחד מינייהו דינא הוא דנימא ביה כל דאלים גבר ולא נדייניה כדין טלית. ואפשר לפרש דמסותא דהפקר הוה כגון שהיה מגר שמת ואין לו יורשין הילכך לא הוה ליה לחד מינייהו ראיה בגויה כלל ואי הכי הוא אית לן למדייניה כדינא דמתניתין דיחלוקו ובשבועת תקנת חכמים ואף על גב דקיימא לן דאין נשבעין על הקרקעות דוקא שבועה דאורייתא אבל שבועה דהיא תקנתא דרבנן נשבעין כגון שבועת היסת ושבועה זו דשנים אוחזין אבל שאר שבועות המשנה אין כפירת קרקע נופלת בהן ולמאן דבעי לפרושי דהני דמסותא דהוו מינצו הוו טעני זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אין לן למדייניה דכל דאלים גבר כדכתיבנא לעיל כיון דלית ליה סהדי לחד מינייהו ואי גבר חד מינייהו ולבתר הכי טרח אידך ואייתי סהדי דדיליה הוא מפקינן ליה מהאי דגבר מעיקרא. מיהו במסותא הפקר. (חסר מעט). הרמ"ך ז"ל.

פרשי מינה רב חנניא וכולהו רבנן אלמא קדישא פירוש ואתיא בששתק חברו כשהקדישה דהוה ליה כהודאה. ואם תאמר ודילמא הא דפרשי רבנן מינה היינו משום דפלגא מיהא קדשה וכיון שאין חלקו מסויים מתסר כוליה משום חלקיה. ותירץ מורי נר"ו בשם רבו דהא ליתא דהא קיימא לן במסכת נדרים גבי שותפים שנדרו הנאה זה מזה שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר מותרין ליכנס לחצר שאין בו דין חלוקה שיכול לומר לחלקי אני נכנס ואיני נכנס לתוך שלך והוא הדין דאיניש דעלמא יכול ליכנס שם ואומר לתוך של חברך אני נכנס. ויש לתרץ עוד דההיא מסותא לא הוו תפסי בה תרווייהו אלא בסימטא הוה מנחא כההיא דפרק חזקת הבתים ודינא דכל דאלים גבר וכיון דכן אפילו בפלגא נמי לא זכה חד מינייהו כל היכא דאמרת דלא קדשה משום שתיקת חברו והא דמייתי מינה ראיה להא דשמעתין דמיירי בששניהן אוחזין משום דלגבי הא ליכא הפרש בינייהו כיון דהא והא ספיקא נינהו ותרווייהו הוו מינצו עלה. כן נראה לי.
והקשו בתוספות אפילו תימא דקדשה אמאי פרשי רבנן מינה ליחליה על שוה פרוטה דבזמן הזה הקדש מנה יכול לחללו אפילו לכתחילה על שוה פרוטה כדמוכח בערכין. ותירצו דהני מילי בעלים עצמן או אחרים ברצונן אבל בעל כרחו לא והכא להכי אקדשה שלא יוכל שום אדם לפדות כדי שלא יהנה ממנה חברו. הריטב"א.

כי אזלת לגבי דרב חסדא לכפרי. אף על גב דאמרינן בהוריות דרבה עוקר הרים וחברו של רב חסדא מכל מקום גם רב חסדא היה מפולפל ביותר כדאמרינן בעירובין דרב ששת מרתת כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא. כי אתא לסורא וכו' אין לפרש שהיו מסופקין אי אית לן לאוקמא מסותא אחזקתה שהיא בחזקת חולין ולא קדשה מספק או לא וקדשה מספק דאם כן מה צריך לרב המנונא לדקדק מהא דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו הכי הוה ליה למימר והא הכא דאסור בגיזה ועבודה מספק ולא מוקמינן ליה אחזקתה דחולין שהיה במעי אמן. אלא מספקא להו אי אלים כח הקדש מכח המקדיש וגברה יד חברו לתקפה זכה בה והשתא דהקדישה אפילו גברה יד חברו ותקפה לא פקע דכיון דהקדיש כשיצא כאלו אין ידו תקיפה הילכך חל ההקדש ותו לא פקע או דילמא לא אלים כח הקדש מכח מקדיש וכיון דהכא מן הדין כל דאלים גבר אין הקדשו הקדש כל זמן שלא גברה ידו ואם גברה יד חברו ותקפה זכה בו ואינה קדושה ומייתי עלה מבכור שאין לכהן זכייה בו אלא אם כן יתפסנו ולענין קדושה יאסרו בגיזה ועבודה חשבינן ליה כאלו כבר תפסו והוא ביד כהן והכא נמי לענין מסותא לענין הקדש יש לנו לחשוב כאלו גברה ידו ותקפה בשעה שהקדישה. הרא"ש.

והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין מידו דקתני המוציא מחברו עליו הראיה וכי לא תקפן אסורין בגיזה ועבודה. קשיא להו לתלמידי אמאי אצטריכינן לאוכוחי דכי תקפו כהן אין מוציאין מלישנא דמתניתין דקתני המוציא מחברו עליו הראיה והא מברייתא נוכל לדייק מדאסרינהו בגיזה ועבודה על כרחך תקפו כהן אין מוציאין דאי מוציאין אמאי אסורין והא פשיטא לן דאי מוציאין הקדישה אינה מקודשת והשתא לא סלקא דעתיה דרב המנונא לשוויי הפרישא בין קדושה הבאה מאליה לשאר הקדש. והא לאו קושיא היא דניחא ליה לאיתויי מפשטא דלישנא דמתניתין ולא ממאי דנפיק מדיוקא דברייתא. ועוד יש לומר דאי לאו מלישנא דמתניתין הוה אמינא מסברא דאי תקפו כהן מוציאין כיון שהבעל הבית מוחזק דעד כאן לא איבעיא לן לעיל אי מהניא תקיפה אלא בששניהם מוחזקין בה אבל הכא תקיפה לא מהניא ואי תקיפה לא מהניא הכא לא הוה מוכח מידי דעל כרחך טעמא דאסורין בגיזה ועבודה משום דקדושה הבאה מאליה שאני דהא ליכא לספוקי בעלמא היכא דתקיפה לא מהניא דודאי הקדישה אינה מוקדשת אבל השתא דמוכח מלישנא דמתניתין דתקפו כהן אין מוציאין איכא למימר דטעמא דאסורין בגיזה ועבודה משום זכותו של כהן והקדישה בלא תקפה מוקדשת דלא משוינן הפרישא בין קדושת בכור להקדש דעלמא והיינו דאיצטריך ליה רבה לדחויי לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין דבעל הבית נקרא מוחזק לעולם וכהן הוי מוציא וכי קתני במתניתין המוציא וכו' לכהן הוא דקרי מוציא וכיון שכן על כרחך טעמא דאסורין משום דקדושה הבאה מאליה שאני דבהקדש דעלמא היכא דלא מהניא תקיפה הקדישה אינה מקודשת לכולי עלמא. הריצב"ש.

כתב מהר"י כ"ץ וזה לשונו: והא הכא דאלו תקפו כהן אין מוציאין וכו'. תימה אם כן היינו דינא דכל דאלים גבר. ומיהו מסקנא לא הויא הכי. אבל קשה לי דאפילו לפי המסקנא בברי וברי אזלינן בתר חזקה דהשתא ומה בין זה לאלים. ויש לומר דהיינו כשהוא מוחזק שלא מחמת תקיפה אבל אם תקף דומיא דאלים לאו כל כמיניה ודינא המוציא מחברו עליו הראיה כדמוכח גבי נסכא דרבי אבא. עד כאן.

וכתוב בגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות נראה דהכי קא מיבעיא ליה במסותא וכו'. פירוש אי הוה מיבעי ליה רק אי שתיקה כהודאה דמיא אי לא אם כן מה מייתי עלה מבכורות התם לא שייך זה כלל דפשיטא זה לא הקדיש מידי וזה לא אמר מידי ותו מאי האי דקאמר והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין מידו. אלא ודאי במסותא היה הענין המעשה כך דאישתיק ולבסוף צוח כדפירשתי ופשיטא ליה דלאו כהודאה דמי דאי כהודאה דמי פשיטא דקדוש אלא פשיטא דלאו כהודאה דמי ומיבעיא ליה רק כיון דאם תקפה האחד והקדישה כשהיא בידו פשיטא דתו לא פקע. דכיון דהוי דינא כל דאלים גבר אז כל זמן שהיא בידו היא כשלו ויכול למכרה ולהקדישה וכיון שחל ההקדש תו לא פקע אם כן הקדישה נמי בלא תקפה תו לא פקע דההקדש שזה מקדיש הוי כאלו תקפה וכי היכי דאם תקפה אף על פי שזה צוח לא מהניא דכל זמן שתקפה היא שלו הוא הדין הקדישה כשמקדישה היא שלו וחל הקדש וכיון שחל תו לא פקע אף על פי דשתיקה לאו כהודאה או דילמא לא אלים הקדישה מתקפה וכיון דאם תקפה זה יכול לחזור ולתקפה כן הקדישה לכך לא יחול כלל אף על גב דלעיל פשיטא דלא אלים הקדש מתקיפה שאני התם דאפילו תקפה אינו שלו כלל אפילו כל זמן שהוא בידו דבית דין מוציאין מידו אבל הכא כיון דכל זמן שתוקפו בידו היא שלו ואין בית דין מוציאין אפילו תחשוב הקדש רק כתקיפה אז ממילא חל ותו לא פקע אם כן שמע מינה דשתיקה לאו כהודאה דאי כהודאה מיד קדוש. ואין להקשות דילמא להכי לא הוי כהודאה משום שמחשב בלבו מה תועיל הצויחה אפילו אצוח הלא על כרחי הוא קדוש דיש לומר היינו אם תמצא לומר דקדוש אבל אם תמצא לומר דאינו קדוש אם כן אי בעלמא שתיקה כהודאה גם בכאן כהודאה מכל שכן לכך מייתי מן המסקנא דמסיק לקמן דאינו קדוש וגם מן הבעיא מייתי דאי שתיקה כהודאה אז לא היה לו להסתפק דממה נפשך אפילו אם תמצא לומר דהקדישה לא הוי כתקיפה היה קדוש משום דשתיקה כהודאה דמיא. ואין להקשות דילמא הכא במסותא איירי בדצוח אידך דידע שהמעשה לא היה כן אי נמי יש לומר דפשיטא אי צוח אידך בשעה שהקדישה זה דלא הוי כתקיפה דלא היה רגע להקדש לחול דהוי כמו שהיו שניהם תוקפים ואוחזין בו יחד דלא הוי בשום חד גם הוא הדין כשזה מקדיש וזה צוח דדיבור ודיבור הוא והוה כמעשה ומעשה שזה תוקף וזה תוקף אבל כשזה מקדיש וזה שותק ושוב צוח הוי ההקדש כמו תקיפה וכי היכי דאי תקפה האי אף על גב דשוב צוח אידך לא מהני דהוי שלו כל זמן התקיפה הוא הדין לשהקדישה הוי שלו כל זמן שהקדישה וכיון שחל תו לא פקע אם כן שמע מינה לעולם ושתיקה לאו כהודאה כדפירשתי ומייתי השתא שפיר מבכורות דלמה חל ההקדש על כרחך משום דכיון דיש לכהן כל כך חלק בו דאם תקפו אין מוציאין מידו לכך חל ההקדש וכיון דחל תו לא פקע אף על גב דהתם אפילו צוח מתחלה ועד סוף לא מהני זה ידע שפיר דלענין זה אהני דקדוש מאליו דהוי כמו בעלמא מקדיש האי ושתיק אידך דאי התם חייל הכא נמי חייל מאליו אבל אי הכא לא מהני שום הקדש ולא הוי כתקפה אפילו שתיק אם כן הכא נמי לא תהא קדושה באה מאליה כתקפה. כן נראה לי ביאור דבור זה. עד כאן גליון.

והריטב"א כתב וזה לשונו: והא הכא דכי תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דקתני המוציא מחברו עליו הראיה. פירוש ואפילו היו שם הבעלים צווחי. דאי בצויחה לא קני כהן בשתיקה נמי לא קני דשתיקה דהכא שהספק מעצמו לאו הודאה היא דאפילו בעליו ספוקי מספקא ליה. וכי לא תקפן אסורין בגיזה ועבודה. פירוש אלמא כיון דכל תקפו אין מוציאין מידו כי לא תקפו נמי חייל עליה הקדש. ואם תאמר ומה ענין זו אצל זו דאלו לדעת השואל אם תמצי לומר בבעיין דהקדישה בלא תקפה מוקדשת היינו משום דחבריה שתיק ושתיקה כהודאה דמיא ואלו בהא דבכור לא שייך טעמא דשתיקה כלל דמעצמו קדוש ולא באמירתו של כהן. ויש לומר דרב המנונא דומיא בעלמא נקט לומר דמהכא שמעינן דהקדש כתקיפה דהא מתניתין משום דתקפה כהן אין מוציאין אותה מידו ואף על גב דליכא טעמא דשתיקה ומשום הכי קדוש בלא טעמא דשתיקה ואם כן בבעיין דלעיל הקדש כתקיפה כיון דתקיפה בשתיקת חברו מהניא הקדישה ושתק חברו מהני ודוקא במילתא דספיקא ולאפוקי גזל ולא נתיאשו הבעלים שאם תקפו נגזל אין מוציאין מידו ואי אקדשיה לא קדיש לפי שאינו ברשותו כלל והלה תופס בו בתורת גזל גמור. כן נראה לי.

לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין וכו'. בדין הוא דיכול למימר דאף על גב דתקפו כהן אין מוציאין ואפילו הכי אסורין בגיזה ועבודה אינו דומה לשאלתנו דשאני בכור דקדושה הבאה מאליה היא אלא דניחא ליה למנקט קושטא דמילתא דהתם תקפו כהן מוציאין מידו כי הוא חשוב המוציא מחברו ואפילו תפס שלא בעדים לא מהני ליה מיגו כיון שתפיסתו על הספק ועוד דאלומי מאלים תלמודא דחייה דידיה דמהתם ליכא למשמע דאלו התם כי תקפו כהן מוציאין מידו הקדישה אינה מקודשת.

הספיקות נכנסין וכו'. פירש רש"י אם היה לכהן עשרה פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו. פירוש דאי נולדו לו פטורין. ואם ניתנו לו הוי לקוח ושניתן ופטור. גליון.

נמצא זה פוטר ממונו בממון של כהן. פירוש כי שמא הספק יהיה עשירי ויפטור עדרו מן המעשר בטלה זה שהוא באולי ממונו של כהן כי הוא פדיון פטר חמור אף על פי שלא תקפו כאלו תקפו דמי פירוש דכיון דתקפו כהן מהניא ליה תפיסה הא אית ליה בגויה דררא דממונא אלא שמע מינה מוציאין אותה מידו פירוש ומשום הכי לא חשיב אלא ממונו של ישראל ואף על גב דבספק בכור דלעיל אסור בגיזה ועבודה היינו משום חומרא דקדושה הבאה מאליה כגון דלית ליה אלא תשעה והוא ואם תאמר ואפילו יש לו אלף טלאים נמי לעשרינהו ממה נפשך דאי עשירי דנפיק בר עשורי הוא ניחא ואי לא לפטרו במנין הראוי וכדאמר אביי גופיה בסמוך. ויש לומר דסוף סוף בעשרה אחרונים איכא למיחש דילמא נפיק האי ספיקא עשירי הוא ולאו בר עשורי הוא ואין כאן בדיר מנין הראוי לפטור ואי משום דתשעה לאו בני עשורי נינהו מכל מקום אם יש לו טלאים במקום אחר שראויין אלו להצטרף עמהם הרי תשעה אלו בני חיובא ונמצאו נפטרים כאן בממונו של כהן והא דנקט אביי דלית ליה אלא תשעה והוא לאו דוקא אלא לומר שאין לו דיר אחר אלא זה שהראשונים נפטרין במנין הראוי והאחרונים נפטרים ממה נפשך. הריטב"א.

וכן כתב הראב"ד וזה לשונו: ואם תשאל מה לי לאוקומה בדלית ליה אלא תשעה והוא אפילו בדאית ליה טובא נמי וכו'. ואינה שאלה דמכל מקום עישורייתא בתרייתא דילמא מפטרה בממון כהן דהא ליכא ראוי טפי והיה צריך לצרפם לגורן אחר והוא פוטרן בעשירי שהוא ספק ממונו של כהן ומשום הכי אמר כגון דלית ליה אלא תשעה והוא ואם היו לי הרבה והספק בתוך העשירית האחרונה הכי הוא כאלו אין לו אלא תשעה והוא דתשעה לאו בני עשורי נינהו. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן: נמצא זה פוטר ממונו בממון של כהן. פירוש דאי משום דנפטרו במנין הראוי אחרונים לא נפטרו והיה צריך לצרף עמהם מן הגורן ואי לית ליה בגורן הכי נמי דנפטרו והיינו אוקמתיה דאביי דאמר כגון דלית ליה אלא עשרה ולא בדיר ולא בגורן ומשום הכי נפטרו. והא דאמרינן ואי לא נפטרו במנין הראוי משום דפטרינן להו ואפילו אית ליה טובא ואמאי ליעיילינהו בדיר לכל דאית ליה מינייהו וראשונים נפטרו במנין הראוי עשרה אחרונים הא לית ליה אלא הנהו ולא בני עשורי נינהו אם הספק ביניהם. עד כאן.

ותשעה לאו בני עשורי נינהו. וכגון שאין לו גורן אחר לצרפו. מהר"י כ"ץ ז"ל. והתוספות חולקין עיין שם.
הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דכל ספיקא לאו בר עשורי היא כלל דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולם פטורים. פירוש בין אותם שעברו בין אותם שבדיר ואפילו הן מאה מאי טעמא כל אשר יעבר ולא שכבר עבר ואי סלקא דעתך ספיקא בר עשורי הוא נעשרינהו ממה נפשך דאי בר חיובא הוא שלא היה באלו העשרה אותו שכבר עבר שפיר קא מעשר וכן כל העשיריות ואם היה בהן נפטרו במנין הראוי שהרי נשארו בדיר שהרי ראוי להשלים עליהם ואפילו לא עבר העשירי ומת בדיר אותם שעברו פטורים דמנין הראוי פטור מכל מקום כל אותם העשיריים ספקות יהיו וירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים. ואם תאמר העשירית האחרונה מה תהא עליה שאין בדיר כדי להשלים עליה כי אם מן הספק הזה. אינו כלום שלא הפסיד בדבר כלום שהרי אנו פוטרים את כולם בלא שום עישור ואם תפטור העשירית האחרונה בספק לא הפסיד שהרי כולם כמו כן ספק ומוטב שיעשר מספק ויאכלו העשיריים בקדושת מעשר ולא שיפטרו כולם בלא כלום. ואני תמה מה היה צריך לומר ואי לא נפטרו במנין הראוי היה לו לומר ואי לא לא הפסיד כלום שהרי אנו פוטרים אותם בלא כלום ומוטב שיפטרו בספק מעשרותיו ויאכלו בקדושת מעשר ולא שיפטרו בלא כלום אלא דעדיפא מינה קאמר. הראב"ד.
וזה לשון ר"ח: הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דכל ספק לאו בר עשורי הוא דתנן קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין. פירוש מכניס צאנו לדיר ומוציאן אחד אחד במנין כדתנן כיצד מעשרן כונסן לדיר ועושה להן פתח קטן כדי שלא יהיו שניכ יכולים לצאת ומונם בשבט אחד שתים שלשה ארבע חמשה ששה שבעה שמונה תשעה והעשירי סוקרו בסיקרא ואומר הרי זה מעשר אם קפץ אחד מן המנויין לדיר ונתערב בצאן שעדיין לא נתעשרו כולן פטורין ונעשו כולן ספק או פטורין או חייבין ואם נאמר כי דין הספק להתעשר כמו שאמרנו למעלה גם אלו נעשרם ואם יצא העשירי זולתי זה שקפץ מן המנויין הרי נפטרו ואם יצא עשירי זה שקפץ שהוא פטור ואין הפטור פוטר החיוב נפטרו במנין הראוי. פירוש מנין הראוי כגון שיש בדיר עשרה צאן ויותר והוציאן כענין שאמרנו א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' העשירי קודם שיסקרהו בסיקרא קפץ ויצא לחוץ ונתערב עם המנויין אותן התשעה נפטרו במנין הראוי למעשר אף על פי שלא יצא אחריהם עשירי הואיל ועת יציאתם במנין היה בדיר מי שיעבור תחת השבט עשירי היוצא ראשון נפטר. וזה פירוש מנין הראוי ושמעינן ליה לרבא דאיה ליה האי סברא. עד כאן.

קפץ אחד מן המנויין וכו'. הקשו בתוספות יבטל ברוב ויהיו כולן חייבין במעשר וכו'. ויש לומר דבעלי חיים חשובי ולא בטילי. ותימה נכבשינהו עד דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ויהיו כולם חייבין במעשר והכי במי מקשינן בזבחים ומשני גזרה שמא יקח מן הקבוע והתם ניחא האי שינוייא דמחמרינן לומר ימותו ולא מקילינן להתיר כולם על ידי פרישה משום הך גזרה אבל הכא הך גזרה קולא היא לפטרם מן המעשר. ויש לומר דהך גזרה נמי צריכין אנו לאמרה במעשר בסיפא דהך מתניתין בפרקא בתרא דבכורות קפץ אחד מן המעושרין לתוכן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים ואיכא לאקשויי ונכבשינהו דניידי וצריך לתרץ גזרה שמא יקח מן הקבוע וחכמים השוו מדותיהם כי היכי דאמרו הך גזרה לחומרא הכי נמי אמרו לקולא ודוחק ונראה לי דהך גזרה נמי לחומרא היא דאם יקח מן הקבוע יקריבנו בתורת מעשר ויביא חולין לעזרה ועוד יש לומר כיון דחזינן דאפילו היכא דיכול לעשורי ממה נפשך פטור משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי מן הספק ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר על ידי בטול ברוב אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א להלן: הכי נמי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק עשירי הלכך כולם פטורים. ואם תאמר ואמאי פטורים כיון שהמנוי הזה אינו ניכר יהא בטל ברוב כתרומה שנפלה לתוך טבל שהיא בטלה. ותירצו בתוספות דהא קיימא לן דבעלי חיים לא בטילי ואף על גב דמדאורייתא מבטל בטילי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ואין זה מחוור דכי עקרי רבנן דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו לעשות שום גדר או שום סייג לתורה דאלו בכדי לא עקרי ליה והכא אמרינן פטירי מן המעשר בכדי ועבדי גזל השבט אלא ודאי דאפילו תימא דבעלי חיים בעלמא בטילי מדאורייתא הכא לא בטיל האי משום דאמר רחמנא העשירי עשירי ודאי ולא עשירי ספק. עד כאן.

ואי לא נפטרו במנין הראוי. הקשו בתוספות היאך יפטרו במנין הראוי והלא יש בדיר להשלים המנין והכי הוה ליה למימר נפטרינהו ממה נפשך אם לא יצא הקופץ יהיה העשירי קדוש ואם יצא יהיה האחד עשר קדוש ועשירי ואחד עשר יאכלו במומן לבעלים. ור"מ תירץ דכל אשר יעבור אמר רחמנא ולא שכבר עבר וכל מנין שעבר בו אחד פעמיים כל מה שמנה משם ואילך עד עשרה אינו מנין ואם היה יודע בודאי שיצא הקופץ בשביעי או בשמיני אין לסיים עוד החשבון עד עשרה דכיון שאותו שכבר עבר יצא הפסיק המנין ויתחיל משם ואילך א' ב' ג' ד' כבתחילה הילכך אי לאו בר חיובא הוא שיצא בשביעי או בשמיני בין אותם שיצאו לפניו בין לאחריו נפטרו במנין הראוי דבשעה שיצאו אותם שלפניו היה ראוי להשלים עליהם אם לא שיצא הקופץ ואותם שיצאו לאחריו היו ראויין לעשר אם היה מונה אותם כדין ומתחיל א' ב' ג' ד'. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: הדר אמר אביי וכו'. עד ליפטרו במנין הראוי. והקשו בתוספות דהא קיימא לן קרא לתשיעי עשירי מאליו קדוש ושניהן מקודשין והכא נמי דילמא האי ספק לאו בר עשורי הוא ויהא יוצא באמצע המנין והוה ליה כקורא לתשיעי עשירי ואם זה יצא בתוך מנין הראשון כל העשיריים הבאים אחר כך כולם הם תשיעיים והיה מן הדין שיהיו קדושים כל אותם שהם עשירי ואחד עשר לפי מנינו וליכא למימר דהכי נמי קאמרינן דהא כיון דלעשורינהו משמע דמעשרן כסתם מעשר ואינו קדוש אלא עשירי.
והשר מקוצי תירץ דעביד להו שני פתחין והעשרה האלו יוצאין בפתח אחד והעשרה הבאין אחריהן היו יוצאין בפתח אחר דכיון שכן לא יהא עשירי קדוש מאליו כיון שלא יצא בפתחן של תשעה והתשע נפטרו במנין הראוי.
ובשם הרב החסיד זלה"ה שמעתי תירוץ אחר דלעולם כל שהספק בתוך עשרה מפסיק הוא ומבטל אותו מנין לגמרי וכאלו אין כאן מנין כלל ואי אפשר בעשרה שהספק בתוכן לבא לכלל עשירי והעשירי בלא קריאת שם אינו קדוש כי הספק בטל במנין ולא אמרו עשירי מאליו קדוש אלא כשהוא בתוך מנין שלו שבא אחר צירוף של תשעה אבל כל אותן תשעה שהספק בתוכן דינם כאלו לא נמנו ולא נכנסו לדיר להתעשר לענין שיהא העשירי קדוש אלא שנפטרו מכל מקום ביציאתן כיון שהיה שם מנין הראוי. מפי רבינו. עד כאן.

בד"ה קפץ כולן פטורין כו' ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא כו' עכ"ל ודקאמר לקמן לעשר ממ"נ דאי בר חיובא כו' היינו ע"י צירוף לגורן אחר שהרי בא הא' כבר לכלל חיוב וק"ל:

בפרש"י בד"ה דמסייע לך כו' כצ"ל:

בד"ה הספיקות כו' אם יש לכהן י' פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי כו' עכ"ל אבל אם נתנו לכהן י' פדיון פטרי חמורים אין צריך לעשרן כיון דנתנו לו במתנת כהונה דהוי כמו הלקוח וניתן לו במתנה ובפ"ק דבכורות נקט הך מלתא בישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל ולרבותא נקט התם הכי דאפילו הכי מעשרן והן שלו ורש"י הכא לא נחית להך רבותא אלא לאתויי דאפילו ודאי פדיון פטר חמור בר עשורי הוא ודו"ק:

רש"י בד"ה וכי לא כו' מקודשת הס"ד:

בד"ה כולן פטורין כו' שיצאו פטורין משום מנין הראוי כו' כצ"ל:

בד"ה ואי ס"ד ספיקא כו' וכמצוה נעשרינהו כו' הד"א:

גמרא לעשר ממ"נ כו' אי לאו בר חיובא הוא נפטרו במנין הראוי כו'. לא ידעתי למה לי הך ממ"נ דבשלמא לעיל דקאמר לעולם אין מוציאין ויש לכהן צד זכייה ואפ"ה שפיר קמעשר וממנפ"ש לא הוי פוטר ממונו בממון כהן אך עתה שכוונתו שספיקו לא צריך לעשורי נימא כפשוטו אמאי קפץ כו' כולן פטורין לעשר מכח ספק דאי בר חיובא שפיר מעשר וצ"ל דדוקא היכא שודאי עושה תיקון כדלעיל אם הם ט' והוא דאו פטורין ממעשר או מתקנו אבל הכא אם הקפוץ בתוכו והט' חייבין אין התיקון ודאי אע"ג דמ"מ מתקן [היה הנשארים] מ"מ כל י' וי' יש לומר שאינו מתוקן:

גמרא ותנא עלה אסורים בגיזה ועבודה. הר"ן בנדרים כ' עלה סיפא דמתניתין גופה כו' היא ולישנא דתני עלה מצינו על כה"ג בסוכה (יז ב) ע"ש בתד"ה ותני עלה וכן בש"מ ציינתים בנדרים שם והיה מדוקדק מאי דארה"מ מתניתין היא אבל דברי הר"ן תמוהים דבאמת ליתא במתניתין:

גמ' המוציא מחבירו. עיין נדה כה ע"א תוס' ד"ה גבי:

תוס' ד"ה והא כו' א"נ א"י לתובעו. נראה שכן דעת רש"י בב"ק סי' ע"א ד"ה עד שצבעו:

בא"ד וא"ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים וכו' זה נמשך דוקא לפי שיטתם דהכא לא איירי כלל משתיקה כהודאה אבל לשיטת רש"י דהכא שייך נמי שתיקה כהודאה כמו שכ' להדיא וכבר כתבתי באריכות הנראה לעניות דעתי בכוונתו א"כ ודאי לא יכול ליתנו לכהן אחר כיון דהוי כהודאה וק"ל:

בגמרא האי מסותא דהוה מנצו עלה בי תרי כו' פרשי מינה ר"ח ור"א וכולהו רבנן עכ"ל. הנה לפי השיטה שכתבתי יהיה האיבעי' דמסותא שפיר לגמרי כאיבעי' דלעיל אם חל ההקדש מהאי טעמא דכתיבנא לעיל דלא דמי לדבר שאינו ברשותו כיון שהוא מוחזק בה כמו זה שכנגדו ואם כן הוי מיהו מספק הקדש ממילא אמרינן דשתיקה שכנגדו הוי הודאה מדלא צווח וכמו שכתבתי ועוד דיותר יש לנו לומר שיד הקדש על עליונה בספק כי האי שאין מגרע כח שום חזקה או נאמר דלעולם אפילו ספק הקדש לא הוי שאין הקדש חל אלא בדבר שהוא ברשותו לגמרי דומי' דביתו והיינו שיהיה למקדיש מיהא חזקה מבוררת אפי' שעה א' קודם שהקדישו משא"כ הכא שאין לו שום חזקה דמרא קמא וכדכתיבנא וא"כ לא חל שום ענין הקדש על המסותא והנה למסקנא דאיירי במסותא מקרקעי פשיטא דאם נאמר שאין ההקדש חל על דבר שאינו מבורר בחזקתו דלא שייך כלל לפרוש מהמסותא שהרי אין לו בה שום חלק מבורר שהרי דינא כל דאלים גבר אלא אפי' למאי דס"ד לקמן דאיירי במסותא מטלטלי אפ"ה יש להסתפק דלא חל ההקדש אפי' על החצי שלו קודם פס"ד כיון שאין לו חזקה מבוררת כיון דשניהם אוחזים וליכא חזקה דמרא קמא ואף על גב דמסקינן דכל שיכול להוציאו בדיינין חל ההקדש מ"מ השתא בל' האיבעי' אכתי לא ס"ד דתליא בהא אלא די"ל דבחזקה מבוררת תליא מילתא ועי' מ"ש בל' תוספ' דבלא"ה במסותא מטלטלי נמי שייך כל דאלים גבר ע"ש ודו"ק:

בפירש"י בד"ה המוציא כו' קס"ד אם ביד ישראל כו' ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח הוי ישראל מוציא מחבירו ע"כ. ויש לתמוה דמה ענין שתיק ולבסוף צווח לכאן דבשלמא לעיל אמרינן מדשתיק אודויי אודי ליה אבל הכא לא שייך שום הודאה שהספק הוא לכל העולם ואף לבעלים גופייהו. והנלע"ד ליישב דקשה לרש"י מאי ס"ד כלל לומר שיועיל תפיסת הכהן בכח מיד הבעלים כיון שאין לכהן שום טענת ברי ובכה"ג כ"ע מודו דלא מהני תפיסה אפילו שלא בעדים דמהיכא תיתי יועיל תפיסתו כיון שאין לו שום טענה ומכ"ש כשתפסה בכח בפני עדים וע"ק קושיית תוספות דאיך שייך תקפה כהן כיון שיכול ליתנו לכהן אחר ועוד דמנ"ל לומר ולדייק מלישנא דהמע"ה לענין תקפה דסתמא דלישנא לא משמע תקפה לכך פרש"י דאיירי ששתק הישראל ולבסוף צווח ואפשר דכונתו בזה דהא דאמרינן תקפה כהן לא איירי שתקפה בכח אלא שלקחה ברשות ישראל כגון שלא היה יודע הישראל מהספק או שהיה סובר דאפילו בספק הדין עם הכהן ולבסוף צווח וכה"ג סובר רש"י אליבא דהמקשן דמהני תפיסת הכהן כיון שתפס ברשות אפילו בספק וכ"כ הרבה מגדולי הפוסקים והטעם נ"ל בזה משום דהבעלים אין להם חזקה גמורה בזה שאין לנו לומר כיון שהוא בידו מסתמא הוא שלו ומחזיק בה כדין שהרי הוא ספק בהחלט ותיכף כשנולד הולד נולד הספק עמו בחזקת מי הוא אלא מה שזכו בה הבעלים היינו משום שאין הב"ד יכולין להוציא ממון מספק וא"כ אם הכהן מוחזק בה עכשיו ותפס ברשות א"צ להחזיר מספק וכן הב"ד אין יכולים להוציאו מידו מספק אבל שלא ברשות ודאי אינו רשאי לתפוס משל חבירו בכח דהו"ל כגזלן כיון דאין לו טענת ברי שהרי אף בדין כל דאלים גבר כתבו כמה פוסקים שאם גבר א' אין השני יכול להוציאו בכח כיון שהראשון זכה ע"פ הדין בתפיסתו ואף להתוספות בשמעתין דבכל דאלים גבר אם חזר השני וגבר זכה י"ל דהיינו דוקא כיון שטוען ברי וא"כ מיקרי תופס ברשות משא"כ בשמא ושמא כמ"ש וכמדומה לי שכן הסכמת הפוסקים ואין רצוני להאריך בזה שכבר נכנסו כל הספיקות לדיר אביר הרועים הש"ך בספרו תקפו כהן ע"ש באריכות והנלע"ד כתבתי בכוונת רש"י על פי סברות ברורים ובודאי נרמזו בספרו לאח' א' ועיין עוד בסמוך:

בגמרא והא הכא דאמר תקפו כהן אין מוציאין מידו כו' וכי לא תקפו אסורין בגיזה ועבודה. ויש לתמוה מאי ס"ד מהיכא תיתי שלא יהא אסור בגיזה ועבודה כיון שהוא יודע שיש כאן בודאי ספק איסור דאוריית' אזלינן להחמיר ומאי ענין זה לנידון דידן בהקדישה בלא תקפה שהלה טוען ברי שאין כאן שום ספק הקדש וע"ק דלאיזה צורך האריך לומר והא הכא דאמר תקפו אין מוציאין דכ"ש אי הוי אמרינן דתקפו מוציאין ואפ"ה אסור בגיזה ועבודה מוכח טפי דהקדישה עדיף מתקפה ונפשטה האיבעיא מיהו כד מעיינת בה משכחת ליה מתרצא לפי שיטתינו משום דבאמת כל היכא דאיכא חזקה גמורה אזלינן בתרה מדאורייתא לכל מילי וילפינן לה בפרק קמא דחולין מבית המנוגע ואפי' במילי דאיסורא או דיני נפשות אזלינן בתר חזקה בין להקל ובין להחמיר וא"כ סבר המקשה דאי ס"ד דבספק בכור זכו הבעלים לגמרי ולא מהני תפיסת הכהן והיינו ע"כ משום דמוקמינן לה אחזקה דמרא קמא ממילא לא היה אסור גם כן בגיזה ועבודה מה"ט גופא דמוקמינן לה אחזקה שהיא ממון גמור של בעלים והא דקי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו היכא דליכא חזקה בשום צד וזה מוסכם (וממקומו הוא מוכרע דקי"ל המקדיש כל בהמותיו לא הקדיש את הכוי והוא כחולין גמור ונראה מפי' הרמב"ם והר"ן דהטעם משום דמוקמינן לה אחזקת מרא קמא שהם הבעלים) אע"כ דסבר המקשה דהא דאסור בגיזה ועבודה היינו משום דחזקה דבעלים לאו חזקה גמורה היא כיון שלא היה לו חזקה מבוררת כלל בזה הספק בכור שמיד כשיצא לאויר עולם נולד הספק עמו וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן שי"א דהבעלים לית להו חזקה קמא יותר מכהן כיון שנולד הספק עמו ע"ש דמה"ט גופא אם תקפו כהן אין מוציאין מידו כיון דכל עיקר זכיית הבעלים אינו מחמת חזקה קמא אלא כיון שמוחזק בה עכשיו אין להוציא ממנו מספק וממילא כשהכהן תופס ברשות נמי זכה וא"כ לענין הקדש נמי לא מהני תפיסתו שהרי ההקדש נמי תופס בו דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ומש"ה אסור בגיזה ועבודה ולא דמי לכוי דהתם לא הוי ההקדש כתופס דהא אית ליה מיהא חזקה דמרא קמא קודם שהקדיש וא"כ לא מהני תפיסה בכה"ג כמו גבי הדיוט דבכה"ג ודאי אם תקפו המערער מוציאין מידו וא"כ ממילא שמעינן דהקדש חל על הספק וה"ל כתפוס ועומד וא"כ ממילא נפשטה האיבעי' דידן דעיקר האיבעיא לשיטתינו היא אם ההקדש חל מספק ואי בעינן ממש דומיא דביתו וכיון דשמעינן מהכא דהקדש חל על הספק וה"ל כמו תקפו וא"כ ממילא זכה ההקדש לגמרי מכל הני טעמי דכתיבנא אי משום דשתיקה כהודאה דמי' דה"ל למצווח כיון שהוציא עליו שם ספק הקדש ואי משום דיד הקדש בספק על עליונה דה"ל כתקפה דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא כיון דליכא חזקה גמורה אלא הכל תלוי במי שתופס עכשיו ואי משאר טעמי דכתיבנא וע"ז מסיק התרצן דהתם גופא בגיזה ועבודה לאו בתפיסה תליא מלתא לענין גיזה ועבודה אלא משום דקדושה הבאה מאליה היא אבל בקדושת הפה לעולם אימא לך שאפילו ספק הקדש אין כאן שאינו יכול להקדיש אלא דבר שהוא כבר בחזקתו ממש דומיא דביתו כנ"ל פשט השמועה אף שהתוספות לא כ"כ ומה דאנהירנהו מן שמיא לעיינין עפ"י סברות נכונות וברורות ואחר העיון בפוסקים כתבתי ודוק היטב:

תוספות בד"ה פוטר ממונו וכו' תימא דבפרק השואל וכו' מוקי שמואל הא דיחלוקו וכו' עכ"ל. ואף על גב דלא קי"ל באמת כשמואל בהא מ"מ קשיא להו דשמואל גופא היאך מוקי להאי ברייתא דהספיקות נכנסין לדיר דמוכח מיניה דתקפה כהן מוציאין מידו ודע דבפ"ב דכתובות דף כ' מתרצים התוספ' דטעמא דשמואל היינו דכיון דשתיק עד סוף החדש אמרינן דאודויי אודי ליה ואפשר דהכא בסוגיין לא ניחא להו האי שינויא כיון דהא גופא דשתיק ולבסוף צווח איבעיא דלא איפשטא היא בשמעתין א"א אודויי אודי ליה וכן בההיא קושיא דמקשו בסמוך מההיא דכתובות גבי תרי ותרי משני התם דשאני הכא גבי תרי ותרי דאיירי שכ"א טוען ברי לכך מהניא תפיסה משא"כ בתקפו כהן דאיירי בשמא ושמא מש"ה מוציאין מידו ע"ש אבל הכא לא משמע להו האי שינויא מדמייתי ההיא דספק בכורות לפשוט האיבעיא דמסותא ואף על גב דבמסותא טענת ברי הוא ואדרבה בשמא ושמא יותר מהני תפיסה כמ"ש לעיל בלשון התוספות אע"כ דלא משמע ליה לחלק מיהו בלא"ה לא קשיא מידי מההיא דתרי ותרי כיון שיש להתופס עדים שתפס כדין תו לא מיקרי תפיסה בעדים דתרי כמאה וכן כתבו המפרשים אלא שהוספתי נופך משלי ושם יתבאר בעז"ה ודו"ק:

בגמרא הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי וכו' ראיתי בס' תקפו כהן סי' א' בהג"ה שכ' דלמאי דמסיק אביי דספיקא לאו בר עשורי היא אדרבה אידחי ליה סייעתא דר' חנניא דהא אף א"א תקפו כהן מוציאין מידו מ"מ קשיא היאך מפקיע אחרים מיד מעשר דהוי מילתא דאיסורא ודלמא פדיון פטר חמור הוא נמצא שנשארו אחרים באיסורם ולענין איסור ודאי יש להחמיר אף למ"ד תקפו כהן מוציאין כדאמרינן לעיל דכ"ע מודו דאסור בגיזה ועבודה אע"כ דלענין מעשר טעמא אחרינא הוא וא"כ א"ש אף אי אמרינן תקפו כהן אין מוציאין מידו אלו תורף דבריו ע"ש באריכות ודבריו אינן נראין לי דהא בגיזה ועבודה מסקינן לעיל דה"ט דאסורה משום דקדושה הבאה מאליה שאני ואיכא נמי חומרא דקדושת הגוף היא אבל הכא דאיירי בפדיון ספק פטר חמור נמצא דלאו קדושה הבאה מאליה היא שהרי הוא הפרישו לפדיון מספק וכבר קדמה לו חזקת היתר. ועוד שאפילו אם הגיע כבר ליד הכהן ליכא עליה שום קדושת הגוף דממון גמור הוא ואפילו ביד כהן היה צריך להתעשר אי לאו משום דלקוח ומתנה פטור מן המעשר נמצא דכ"ש כשהוא ביד ישראל שחייב בודאי במעשר וראוי נמי לפטור אחרים בודאי כיון דלית ביה שום קדושה אי לאו משום דאיכא ספק ממון שאינו שלו אלא של כהן והיינו דוקא א"א תקפו אין מוציאין אבל א"א מוציאין אין כאן לא ספק ממון כהן ולא ספק קדושה או איסור אלא ממון גמור שלו הוא ולכך נכנס להתעשר ולפ"ז אביי לסיועי דר' חנניא אתא ונ"ל שלזה כיון רש"י באריכות לשונו לעיל בד"ה דמסייע לך וכ"ז נ"ל ברור ולשון הגה"ת תקפו כהן צ"ע ודו"ק:

שם לעשר ממ"נ וכו' פי' דאי ס"ד דספיקא בר עשורי הוא א"כ כל מה דאית לן למיהדר אתקנתא עבדינן שמא יתוקנו כולם כדין ואף על גב דכל אותן שיצאו בעשירי יהיו ספק מעשר ואינן ראוין להקרבה דשמא הספק היה במנינו וה"ל תשיעי או שמא העשירי עצמו הספק מ"מ יש לו תקנה להמתין עד שיומם ויאכל במומו לבעלים דבמעשר לא איכפת לן בזה דאפילו בע"מ מעיקרו אם יצא בעשירי פוטר ול"ל שאם העשירי הוא ספק תשיעי נמצא שהי"א ה"ל עשירי וא"כ החשבון מקולקל לגמרי ולא יוודע איזה הוא הספק מעשר הא ליתא דאפי' אם היה העשירי ספק ט' כגון שהיה הספק במניינא מ"מ נפטרו הט' במניינו משום מנין הראוי א"כ הופסק החשבון לגמרי נמצא די"א לעולם ראש למנין הוא וכ"כ הריטב"א בחידושיו וק"ל:

מסותא. מרחץ: פרשי מינה. מלרחוץ בה: ואמר ליה רב אושעיא לרבה גרסינן: לכפרי. שם מקום: כי אתא לסורא. כשהיה עובר דרך סורא לילך לכפרי: ספק בכורות. כגון בהמה שילדה ואין ידוע אם בכרה כבר אם לא: אחד בכור אדם. כגון שהפילה אמו לפניו ספק דבר הפוטר בבכורה ספק רוח הפילה והבא אחריו בכור: בין טמאין. כגון פטר חמור: המוציא מחבירו כו'. קס''ד אם ביד ישראל הן הוי כהן מוציא מחבירו עליו הראיה ואם תקפה כהן ושתיק ישראל והדר צווח הוי ישראל מוציא מחבירו: אסורין בגיזה ועבודה. מספק שמא קדשים הם: דקתני המוציא. משמע בין כהן בין ישראל: וכי לא תקפו. חמור כח הקדש לאוסרן בגיזה ועבודה ש''מ דאת''ל תקפו אין מוציאין אותו מידו הקדישה מקודשת: לעולם אימא לך. גבי בכור דאפילו תקפו כהן מוציאין אותו מידו מסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם הכהן קרוי מוציא מחבירו וטעמא דגיזה ועבודה לאו משום דיהא לכהן שום כח בהן דתפשוט מינה להיכא דאי תקפו אין מוציאין מידו הקדישה הוי הקדש אלא הכא משום איסור ספק גיזת קדשים וקדושה הבא מאליה שאני שאם בכור הוא מאליו קדוש ואיכא לספוקי בהכי אבל גבי מסותא דאין קדושה באה אלא על פיו של זה אימא לך דאפי' אם תמצי לומר תקפה אין מוציאין הקדישה בלא תקפה לא הוי הקדש דאין יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו: דמסייע לך. דגבי ספק בכורות אם תקפה כהן מוציאין מידו: הספיקות. לקמן מפרש בספק פדיון פטר חמור דמפריש עליו טלה לאפקועי איסורא והוא לעצמו שאין צריך ליתנו לכהן שהמוציא מחבירו עליו הראיה ופדיון פטר חמור בר עשורי הוא אם יש לכהן י' פטרי חמורים שנפלו לו מבית אבי אמו ישראל מפריש עליהם עשרה שיין ומעשרן והן שלו הלכך ספק פדיון פטר חמור ביד ישראל נכנס לדיר עם שאר טלאים שלו להתעשר ואי נפקא בעשירי ליפוק: ואי ס''ד. יש לכהן צד זכייה בו נמצא זה אם יצא בעשירי פוטר ממונו בממונו של כהן: למר. רבה שהוא רבו: אם בר חיובא הוא. אי האי גברא בר חיובא הוא לעשורי שפדיון זה לאו פדיון פטר חמור שלו הוא הרי יש לו י' טלאים וחייב לעשרן שפיר קמעשר: אי לאו בר חיובא הוא. שפדיון זה של כהן לא פטר ליה מידי דתשעה לאו בני עשורי נינהו: לאו מילתא היא דאמרי. דודאי סייעתא היא למר דאי הוה צד זכייה לכהן ביה מספק ואשתכח דכל הני טלאים ספק חייבים במעשר ספק אין חייבים מספיקא לא הוי צריך לעשורינהו כדקאמרת לעשורי ממה נפשך דכל ספק חייב ספק פטור לאו בני עשורי נינהו ואפילו היכא דאיכא למימר ממה נפשך: קפץ אחד מן המנויין כו'. היה מעשר טלאים והתחיל למנות כשהיו יוצאים בפתח הדיר ועד שלא הגיע לעשרה קפץ אחד מן המנויין לתוך הדיר ואינו מכירו: כולם פטורין. בין אותן שיצאו בין אותן שבתוך הדיר ואפילו הן אלף שיצאו פטורין (שהם) מנין הראוי שכשמנאן היה המנין ראוי להשלים ולבא לכלל מעשר ואמרינן בבכורות והכי מייתינן לה מנין הראוי פוטר ואותן שבתוך הדיר פטורין משום זה המעורב דכל אשר יעבור תחת השבט אמר רחמנא ולא שעבר כבר וכל חד מינייהו ספק כבר עבר הוא: ואי ס''ד ספיקא. דאיכא למימר ממה נפשך בעי לעשורי שמא יעשה כתורה וכמצוה נעשרינהו להנך דבתוך הדיר ממה נפשך כל י' שיוצאין אם מעשר שלהן בר חיוב וכראוי הוא כגון שלא יצא אותו הקופץ לתוכן שפיר קא מעשר: ואי לאו בר חיובא. כגון אותן עשרה שיצא זה לתוכן ואין עשירי שלהן מעשר: נפטרו. מן המעשר: במנין הראוי. שכשמנה א' ב' ג' היו בדיר טלאים הרבה שהיו ראוין להשלים ופוטרין מניינו: דאמר רבא. בבכורות (דף נט.): מנין הראוי פוטר. היה לו עשרה טלאים ומנה חמש ומת אחד מן שאינו מנוין המנוין פטורין ושאינן מנוין מצטרפין לגורן אחר שיולדו לו טלאים עד שיגיע זמן הגורן ויצטרפם עם אלו אבל המנוין פטורין במנין הראוי ויליף לה מאשר יעבור ולא שכבר עבר דמשעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר שוב אינו מעבירו פעם אחרת כשיולדו לו טלאים לצרף עמהם:

תקפה כהן אין מוציאין ולכך אפי' לא תקפה אסורין בגיזה ועבודה מספק משום דשמא יש לכהן חלק בו ולכך יכול לתוקפה אלמא אפי' לא תקפה חשיב כאילו תקפה כבר והקדישה בעודה בידו ודחי רבה דהתם אם תקפה כהן מוציאין מידו ואע''פ שאין לכהן בו כלום דאפי' כבר תקפה מוציאין מידו ואפי' הכי אסורין בגיזה ועבודה ועל כרחך משום דקדושה הבאה מאליה שאני וא''ת אמאי אין מוציאין מידו והלא הבעלים יאמרו ליתן לכהן אחר וי''ל במכירי כהונה א''נ אינו יכול לתובעו רק טובת הנאה שיש לו בו למ''ד טובת הנאה ממון ומפרק הזרוע (חולין דף קלג.) דאמר בן לוי דחטף מתנתא פריצותא הוא משמע דאינו חייב לשלם אין ראיה דשמא מיירי כשאכלו כדאמרינן התם (דף קל:) המזיק מתנות כהונה או אכלן פטור: פוטר ממונו בממון כהן. וכן הוא מסקנא דאם תקפה כהן מוציאין מידו תימה דבפ' השואל (לקמן דף קב: ושם) ובפרק בית כור (ב''ב דף קה. ושם ד''ה אבל) גבי אחד ששכר מרחץ מוקי שמואל הא דיחלוקו בבא באמצע החדש אבל בבא בסוף החדש כולו לשוכר והא מסיק הכא דמוציאין מידו וי''ל דהתם נכנס בהיתר לכך מהניא תפיסתו אבל הכא לא בהיתר תפס כי אם בספק והא דאמרי' בפ''ב דכתובות (דף כ. ושם ד''ה ואוקי) שנים החתומים על השטר ובאו אחרים ואמרו אנוסים היו כו' אין נאמנים ומסיק דאוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה ואין נאמנין דקאמר פרש''י דאם תפס המלוה לא מפקינן מיניה צ''ל שתפס קודם שבאו עדים לפסול השטר דהיינו קודם שנולד הספק ועי''ל דאין נאמנין דלא מקרעינן ליה ולא מגבינן ביה ולא לענין תפיסה: ותשעה לאו בר עשורי נינהו. דאין צריך לצרפו לגורן אחר דלא באו לעולם לכלל חיוב ודאי ודוקא היכא דהוו עשרה מתחלה הוא דאיצטריך לצרפו לגורן אחר: קפץ כולן פטורין. תימה דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן וקבוע נמי אין שייך אלא בדבר שהאיסור וההיתר ניכרין וידועין ולא ידע מאיזה לקח כגון ט' חנויות ובריה נמי לא הוי כדפרי' בחולין (דף צה.) ואין לומר שלא נשאר בעדר רק אחד דליכא רובא דלשון לתוכן לא משמע הכי: לפטרו במנין הראוי. תימה דהכא לא שייך מנין הראוי דלא שייך אלא היכא דאין כי אם עשרה והתחיל למנות ומת אחד מהן ואין כאן י' אפ''ה פטורים אותן שיצאו ולא יצטרפו לגורן אחר כיון שתחילת יציאתן היה ראוי להשלים המנין אבל הכא שיש בעדר הרבה ישלים המנין ויהא עשירי וי''א קודש ויקרא לשניהם עשירי מספק אם יש מנוי ביניהם אם לאו וכן יעשה בכל אחד עשר ובאחרונה שלא ישאר עשרה יצטרפו לגורן אחר:

בבא מציעא ו ע"ב