דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא מציעא ג ע"ב - Steinsaltz

And in order not to exhibit insolence, this person wants to admit to the creditor with regard to all of the debt, and this fact that he denies owing him in part is because he reasons: If I admit to him with regard to all of the debt, he will lodge a claim against me with regard to all of it, and right now I do not have the money to pay. He was evading his creditor, and thought: I will continue doing so until I have money, and then I will pay him all of it. This rationalization enables one to falsely deny part of a claim. And therefore, the Merciful One states: Impose an oath on him, in order to ensure that he will admit to him with regard to all of the debt.

But in a case where the testimony of witnesses renders him liable to pay part of the debt, as one cannot say this explanation since this logic applies only when it is the debtor admitting to part of the claim, say that he has no intention to repay the debt at all, and he is completely dishonest and therefore his oath is worthless. Therefore, the baraita teaches us that the defendant’s obligation to take an oath is derived by means of an a fortiori inference.

The Gemara explains: And what is the explanation of this a fortiori inference? It should be explained as follows: If admitting to part of a claim by his own mouth, which does not render him liable to pay the money he admitted to owing, nevertheless obligates him to take an oath, with regard to the testimony of witnesses, which does render him liable to pay money, is it not logical that it should obligate him to take an oath with regard to the remaining sum?

The Gemara asks: But does the admission of his own mouth not render him liable to pay money? But isn’t the legal status of the admission of a litigant similar to that of one hundred witnesses?

The Gemara answers: What is the money that one is not liable to pay based on his own admission? It is referring to the payment of a fine [kenas]. In all cases where the Torah imposes a fine, if the defendant admits his liability voluntarily he is not required to pay it. Therefore, the a fortiori inference is as follows: If the admission of one’s own mouth, which does not render him liable to pay a fine, nevertheless renders him liable to take an oath with regard to the part of the claim to which he did not admit, with regard to the testimony of witnesses, which does render him liable to pay a fine, is it not logical that it should render him liable to take an oath with regard to the remaining sum?

The Gemara attempts to refute the inference: What is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it renders him liable to bring an offering. One who admits that he transgressed a prohibition unwittingly is obligated to bring an offering for atonement. Would you say that the halakhot of admission apply with regard to the testimony of witnesses, which, in a case where they testify that one transgressed a prohibition, does not obligate him to bring an offering if he denies it?

The Gemara answers: This is not difficult. Rabbi Ḥiyya holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the testimony of witnesses renders him liable to bring an offering, based on an a fortiori inference.

As we learned in a mishna (Karetot 11b): If two witnesses say to a person: You ate forbidden fat, and he says: I did not eat it, Rabbi Meir deems him liable to bring an offering and the Rabbis deem him exempt from bringing an offering.

Rabbi Meir said to the Rabbis: If two witnesses can cause a person to receive the death penalty, which is a severe penalty, can they not also cause one to receive the light penalty of having to bring an offering? The Rabbis said to him: What if he would want to say: I sinned intentionally? Wouldn’t he be exempt? Since one does not bring an offering for an intentional sin, the testimony of witnesses has no bearing in this matter, as they cannot prove that his transgression was unwitting. Therefore, even if he claims that he did not sin at all, the testimony does not obligate him to bring an offering.

The Gemara suggests another refutation: Rather, what is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it renders a robber liable to bring a guilt-offering. One who admits that he robbed another is required to bring a guilt-offering for atonement, whereas if witnesses testify that he robbed another he is not obligated to bring a guilt-offering. The Gemara answers: A guilt-offering is the same as any other offering, about which there is a dispute between Rabbi Meir and the Rabbis as to whether the testimony of witnesses renders one liable to bring an offering.

The Gemara suggests another refutation: Rather, what is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it renders one who unlawfully possessed the money of another liable to pay an additional one-fifth of the value of that money when he returns it of his own accord (see Leviticus 5:20–26). By contrast, if witnesses testify that he unlawfully possessed the money of another, he is not obligated to add one-fifth to his payment. The Gemara answers: This is not difficult; Rabbi Ḥiyya holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Just as Rabbi Meir holds that the testimony of witnesses renders one liable to bring an offering due to an a fortiori inference, he also holds that the testimony of witnesses renders one liable to add one-fifth, via an a fortiori inference.

The Gemara suggests another refutation: Rather, what is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it is not subject to contradiction or to refutation as applies to the testimony of conspiring witnesses, as the testimony of witnesses cannot negate the admission of a litigant. Would you say the same halakhot with regard to witnesses, who are subject to contradiction and to refutation as conspiring witnesses? Evidently, the testimony of witnesses is weaker, in some aspects, than the admission of a litigant.

Rather, Rabbi Ḥiyya’s a fortiori inference is apparently derived from the halakha of the testimony of one witness. If the testimony of one witness, which does not render the defendant liable to pay money, obligates him to take an oath to contradict the testimony, is it not logical that the testimony of two witnesses, which render one liable to pay money, also obligates him to take an oath?

The Gemara rejects this inference: What is notable about the testimony of one witness? It is notable in that the defendant takes an oath with regard to the matter concerning which he testifies, not with regard to other claims raised by the claimant.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

ולכן אין כאן מיגו, משום שבאמת האי, אותו שהודה במקצת, בכוליה בעי דנכפריה, רצה לשקר יותר ולכפור בכל, והא דלא כפריה, ומה שלא כפר בכל החוב, הוא משום דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לכפור הכל -

וכיון שלא יכל לכפור הכל, אין כאן מיגו [21]. וחייב להשבע על טענתו שהודה במקצת! שמא תאמר, אם אנו חושדים בו שמשקר, האיך בוא נאמן בשבועה, הלא החשוד על הממון, חשוד גם על השבועה [22] -

התשובה לכך היא, שאין הוא חשוד על הממון, משום - והאי בכוליה בעי דלודי ליה, שרצונו האמיתי הוא להודות על כל התביעה, והאי דלא אודי, ומה שלא הודה בפועל, הוא מפני שכעת אין לו כסף, ולכן בינתיים, אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה, הוא משתמט מבעל חובו בכך שכופר במקצת - וסבר, עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה. דעתו היא שכאשר יהיה לו כסף, ישיב את חובו. [23]

ולכן, אמר רחמנא: רמי שבועה עליה, חייבה אותו התורה שבועה, כי היכי דלודי ליה בכוליה, כדי שיודה בכל החוב - ואינו נחשב חשוד על הממון שהרי אין בכוונתו לגזול את הממון, אלא להשיבו לאחר זמן.

וכיון שזהו טעם שבועת מודה במקצת, מובן מדוע אי אפשר לומר [לולי הקל וחומר שיבואר לקמן] שגם במקום שכופר הכל והעדים מעידים שחייב במקצת - שחייב הנתבע שבועה. משום שדוקא מודה במקצת איננו נחשב חשוד על הממון כי הוא משתמט וכוונתו להשיב את הממון -

אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי, אבל במקום שכפר הכל, ובאו עדים שחייב מחצה, לא יוכל להשבע, שהרי הוא חשוד על הממון, והחשוד על הממון חשוד גם על השבועה [24] - ולכן הוה אמינא, שגם אם העדים מעידים שחייב במקצת, אימא לא ישבע, קא משמע לן שגם במקרה זה חייב הנתבע להשבע, משום שמקרה זה נלמד בקל וחומר ממודה במקצת [25]. [וכמו שביארו התוספות שמהקל וחומר אנו למדים שגם כשכופר הכל, אין זה אלא טענת השתמטות עד שיהיה לו כסף, אך אינו מתכוון לגזול את הממון] [26].

ועתה הגמרא חוזרת לבאר את דברי רבי חייא, שלמד בקל וחומר שעדים המעידים שחייב במקצת, מחייבים את הנתבע בשבועה, כמו במקום שהודה הנתבע במקצת.

ומאי קל וחומר? -

ומה פיו שכוחו קל שאין מחייבו ממון, שהרי אין בכוח אדם לחייב עצמו בממון בהודאתו [ולקמן מקשה הגמרא הרי אדם יכול לחייב עצמו בממון בהודאת פיו] - ואף על פי כן פיו מחייבו שבועה, יש כח בפיו לחייבו בשבועה, שהרי המודה במקצת חייב בשבועה. -

קל וחומר עדים, שכוחם עדיף מפיו, שהרי מחייבין אותו ממון - אינו דין שמחייבין אותו שבועה, וודאי שיכולים לחייבו בשבועה.

ומקשינן: וכי פיו אין מחייבו ממון? האם אין אדם יכול להתחייב בממון על ידי הודאת פיו?

והא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, [27] והרי הדין הוא שהמודה לחבירו בממון, נחשבת הודאתו זו כאילו העידו כך מאה עדים. [28]

ומתרצינן: מאי ממון, מה שאמרנו שפיו אינו יכול לחייבו בממון, הכוונה שאין אדם יכול לחייב עצמו על ידי פיו בקנס, שהרי המודה בקנס פטור.

והקל וחומר הוא -

ומה פיו, שכוחו קל, שאין מחייבו קנס, [29] ובכל זאת יש בו כח ומחייבו שבועה במודה במקצת, - קל וחומר עדים, שכוחם עדיף מפיו, שמחייבין אותו קנס - אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

ודחינן - אי אפשר ללמוד מפיו לעדים שיכולים לחייבו שבועה. שהרי מצינו שפיו יותר חזק מעדים. כי מה לפיו, שכן מחייבו קרבן, שמתחייב קרבן בהודאת פיו [אם הודה שחטא בשוגג] ואפילו אם עדים מכחישים אותו ואומרים שאינו חייב קרבן, [כגון שמעידים שהחתיכה שאכל אינה חלב אלא שומן] נאמן הוא לחייב עצמו [30] - תאמר בעדים, שכוחם חלש, שאין מחייבין אותו קרבן - שאם העידו עדים על אדם שחייב בקרבן והוא מכחישן [31] פטור מקרבן! [שנאמר 'או הודע אליו חטאתו' ולא שיודיעוהו אחרים [32]] - וכיון שכן אם נבא ללמוד בקל וחומר מפיו לעדים, יש לפרוך ולומר שכח פיו חזק משל עדים שהרי פיו מחייבו קרבן - ולכן יכול לחייבו שבועה. מה שאין כן עדים שכוחם קל מפיו שאין יכולים לחייבו קרבן - אינם יכולים לחייבו בשבועה.

הא לא קשיא!

רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה, דאמר עדים מחייבין אותו קרבן, ולכך אין עדיפות לפיו על עדים, ואפשר ללמוד קל וחומר מפיו לעדים! - ודין זה שחידש רבי מאיר שעדים יכולים לחייב בקרבן, נלמד מקל וחומר. וכמו שמבואר במשנה במסכת כריתות [יא ב]:

דתנן, אמרו לו שנים: אכלת חלב בשוגג וחייב אתה קרבן, והוא מכחיש ואומר: לא אכלתי. רבי מאיר מחייב אותו בקרבן, אף על פי שהוא מכחיש את דברי העדים, וחכמים פוטרים אותו מקרבן - וטעמם של רבי מאיר וחכמים יבואר להלן.

אמר רבי מאיר לחכמים: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, אם מצינו שיש כח לעדים להביא אדם למיתה [כשמעידים עליו שעבר עבירה שיש בה מיתה] - לא יביאוהו לידי קרבן הקל? האם לא יהיה בכוחם להביאו לידי חיוב קרבן הקל ממיתה? -

אמרו לו חכמים לרבי מאיר: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, יפטר. הלא כשהעידו עליו העדים שאכל חלב בשוגג, יכול הוא להשיבם ולטעון שאכן אכל, אך לא בשוגג אלא במזיד. ואם היה טוען כן היה פטור מקרבן, שהרי אין מביאין קרבן על מזיד. ואם כן, יש להאמינו במה שאומר לא אכלתי, במיגו שיכל לטעון שאכל במזיד [33] ולהפטר מקרבן! [34] ודחינן: אלא, מה לפיו שכן מחייבו אשם. עדיין יש לדחות את הקל וחומר מצד אחר. שהרי אדם שנשבע וכפר בממון, ואחר כך הודה שנשבע לשקר - חייב על פי הודאתו בקרבן אשם, שנאמר 'והתודה אשר חטא, והביא את אשמו'. מה שאין כן עדים, אינם יכולים לחייבו באשם. נמצא שיפה כח פיו מכח עדים, פיו מחייבו אשם ועדים אינם יכולים לחייבו [35], ואם כן, שוב אי אפשר ללמוד קל וחומר מפיו לעדים.

ומקשינן: אשם היינו קרבן! הרי הוכחנו לעיל שרבי חייא סובר כרבי מאיר שיש בכח עדים לחייב אדם בקרבן, ודין זה הוא אף בקרבן אשם! [36] וממילא לשיטתו אין כח פיו יפה משל עדים שהרי גם עדים יכולים לחייבו באשם.

אלא, אם יש לפרוך את הקל וחומר, כך יש לפרוך: מה לפיו, שכוחו חזק, שכן מחייבו חומש, אם נשבע שאינו חייב ממון, ואחר כך הודה שנשבע לשקר חייב לשלם את חובו בתוספת חומש, ואילו אם העידו עדים ששיקר בשבועתו אינו חייב חומש - נמצא שעדיף כח פיו על כח העדים.

ומתרצינן: הא לא קשיא! כיון שרבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה, ממילא כי היכי דמחייב ליה רבי מאיר קרבן על ידי עדים מקל וחומר שיכולים לחייבו מיתה כך - מחייב ליה חומש מאותו קל וחומר, שאם יכולים העדים להביאו לידי מיתה החמורה קל וחומר שיכולים לחייבו בתשלומי חומש הקל. - ואם כן אין עדיפות לפיו על עדים, ושפיר אפשר ללמוד קל וחומר מפיו לעדים! אלא אם יש לדחות את הקל וחומר, כך יש לדחותו -

מה לפיו, שכן אינו בהכחשה ובהזמה, אם הודה לחבירו על ממון, ובאו שני עדים והכחישוהו ואמרו שאינו חייב, אין העדאת העדים פוטרת אותו ממה שהתחייב על ידי הודאתו, משום שהודאת בעל דין כמאה עדים [37] -

תאמר בעדים, שישנן בהכחשה ובהזמה שאם באו עדים אחרים והכחישו או הזימו את עדותם פטור מלשלם - נמצא שיפה כח פיו מכח עדים, שהודאת פיו אינה ניתנת להכחשה או להזמה, ואילו עדים שהוכחשו או הוזמו עדותן בטילה. -

ולכן דוחה הגמרא, ואומרת שהקל וחומר שלמד רבי חייא אינו מהודאת פיו - * אלא דינו של רבי חייא [שכשעדים מעידים על מקצת התביעה חייב הנתבע להשבע על השאר כדין מודה במקצת], אתיא נלמד מקל וחומר מעד אחד -

ומה עד אחד, שאין מחייבו ממון בעדותו, שנאמר [דברים יט - טו] 'לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת', - ובכל זאת עד אחד מחייבו שבועה, שאם כפר בכל ועד אחד מכחיש, חייב הנתבע להשבע ולהכחיש את העד המסייע לתובע -

ואם כן, הוא שעד אחד מחייב שבועה - קל וחומר ששני עדים שכוחם עדיף משל עד אחד שהרי מחייבין אותו ממון - אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

ודחינן: אין דומה כלל המלמד לנלמד - דמה לעד אחד, שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע. שהרי שבועת עד אחד היא שבועה להכחיש את מה שהעד מעיד.

הערות

[21] הראשונים הקשו, ממה שמבואר בגמרא בבא בתרא לו א שגם במקום העזה אומרים מיגו. והיינו שאם יכל לטעון טענה יותר טובה אף שהיא טענה שיש בה העזה בכל זאת יש לו מיגו. ואילו בסוגיתינו מבואר שאין אומרים מיגו במקום שהטענה שיכל לטעון היא טענת העזה. ותירצו הר"ן והנמו"י [בבבא בתרא שם], וכן הרמב"ן כאן [הוצ' מערבא], שלענין להפטר מממון מועיל מיגו אף אם הוא מיגו דהעזה, אבל לענין להפטר משבועה אין מועיל מיגו דהעזה, וצריך שהטענה שיכל לטעון תהיה טענה שאין בה העזה. - ובביאור החילוק כתב בקובץ שיעורים ח"ב סי' ג', על פי מה שיסד שם שבמיגו יש שני דינים. האחד, הוא ההוכחה שיש במיגו, והיינו שיש הוכחה שהוא אומר אמת שהרי יכל לשקר ולטעון טענה אחרת שעל ידה היה זוכה. - והשני הוא דין נאמנות. שאותו כח נאמנות שהיה לו אילו היה טוען את הטענה האחרת שבה היה זוכה - את אותו כח נאמנות יש לו בטענה שטוען עכשיו. והדברים ידועים. ולפי זה כתב הקובץ שיעורים שב'מיגו דהעזה' חסר רק את ההוכחה, כי בזה שלא טען את הטענה השניה אין הוכחה שאומר אמת, דיש לומר שמה שלא טען את הטענה הטובה הוא משום שאינו מעיז. אבל את הדין השני שיש במיגו והוא ש'כח הטענה' שיש בטענה השניה, קיים גם בטענה זו - זה יש גם במיגו דהעזה! ואם כן יש לבאר מדוע בממון אומרים 'מיגו דהעזה' ובשבועה אינו מועיל. דלענין להפטר מממון די בנאמנות זו של 'כח הטענה' ולכן נאמן אף במיגו דהעזה, שהרי גם במיגו דהעזה יש את כח הטענה וכמו שביארנו. אבל לענין להפטר משבועה צריך מיגו של הוכחה ובירור [במקום השבועה שהיא המבררת] ולזה לא מועיל מיגו דהעזה שבו אין הוכחה ובירור שאינו משקר, וכנ"ל.

[22] עפ"י רש"י. אך בתוספות הרא"ש ובנמו"י [וכעי"ז בתוס' שלפנינו עיין לקמן] פירשו שהיה קשה לגמרא כך: מאחר ויש חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אם כן כשטוען שחייב במקצת נאמין לו מכח חזקה זו שאינו משקר, שהרי אינו יכול לשקר דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. [והנה התוס' כאן ד"ה בכוליה כתבו גם כן סברא זו, אלא שהם הוסיפו, שיהא נאמן במיגו שאם רצה היה יכול לכפור הכל, וצ"ע מדוע הוסיפו זאת, דלכאורא כדי להאמינו, די בחזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. - ועיין מהרש"א שפירש דהתוספות כאן סוברים, שאין כח ביד החזקה שאין אדם מעיז פניו לפטרו משבועה דאורייתא, ולכן הוצרכו התוס' להוסיף את המיגו]. - ועל זה תירצה הגמרא שאין כאן העזה כיון שכל כוונתו להשתמט.

[23] וכתב רש"י בגיטין [נא ב ד"ה חזקה], שמה שאנו אומרים שכוונתו רק להשתמט, אין זה בתורת ספק, אלא ברור שהוא רק משתמט, כי אם אינו משתמט אלא רוצה להפטר לגמרי מדוע לא כפר בהכל.

[24] עפ"י רש"י ותוס'. ויעוין ברמב"ן שפירש את הגמרא באופן אחר, והוא שדווקא במודה במקצת שיתכן לומר שמשתמט משום כך חייב שבועה. אבל העדאת עדים שלא שייך לומר שמשתמט, אם כן נאמין לו במה שכופר הכל! שהרי לא יתכן שמשקר דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. [מה שאין כן במודה במקצת שאין בו את ההוכחה הזו שהרי יתכן שמשתמט]. ועל זה קמשמע לן הקל וחומר שהואיל והוחזק כפרן במקצת, [שהרי הוא כפר בכל ועדים העידו שחייב מקצת] - שוב אין נאמן כלל וצריך להשבע.

[25] והקשו הראשונים, דאם כן הקל וחומר בא להקל עליו, שהרי בלי הקל וחומר היה חייב לשלם, כיון שהכלל הוא שבכל מקום שחייב שבועה ואינו יכול להשבע, חייב לשלם! ואם כן גם כאן, מתוך שאינו יכול להשבע [שהרי הוא חשוד על הממון] - משלם! ואילו אחר הקל וחומר יכול להשבע ולהפטר מלשלם. ותירצו הפני יהושע והחמדת שלמה, שבמקום שאינו יכול להשבע מחמת ספק פטור מלשלם. וכאן הלא אינו חשוד בוודאי, אלא הוא ספק, ובמקום כזה אינו משלם, ונמצא שלא בא הקל וחומר להקל עליו, אלא מכח הקל וחומר מתחייב בשבועה. ובבית הלוי הביא בשם בנו הגר"ח ליישב באופן אחר, ויובאו דבריו לקמן.

[26] כן הוא פשטות דברי התוס'. והאחרונים כולם תמהו מדוע לא פירשו התוס' דקא משמע לן הקל וחומר שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה. [וכמו שכתבו התוס' בהמשך דבריהם דזהו חידושו של רבי חייא שאין אומרים מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא]. ומשום כך הגיה המהר"ם בדברי התוס'. ופירש את כוונתם שזהו גופא החידוש שאין אומרים שהחשוד על הממון חשוד גם על השבועה. והנה בגוף דברי התוס' שכתבו שקא משמע לן הקל וחומר שאין הוא חשוד על הממון, הקשו הראשונים איך אפשר ללמוד דבר זה בקל וחומר. דבשלמא אם היה ספק על עצם חיוב השבועה אם יש שבועה בהעדאת עדים, שפיר אפשר ללמוד בקל וחומר שגם בהעדאת עדים יש חיוב שבועה. אבל כיון שהספק הוא אם יכול להשבע או שמא חשוד הוא על הממון ואינו יכול להשבע מה מועיל בזה קל וחומר? ומשום כך פירשו הראשונים את הסוגיא באופן שונה מפירש"י וכמו שהבאנו לעיל. ובבית הלוי סימן ל"ז אות ו' הביא בשם בנו הגר"ח ליישב את שיטת רש"י. דהנה הגמרא הקשתה לעיל מדוע צריך קל וחומר כדי ללמוד העדאת עדים מפיו, ומדוע אי אפשר ללמוד ללא קל וחומר שבהעדאת עדים נשבע כמו בהודאת פיו. - ודברי הגמרא צ"ע דבתורה נתחדש שמודה במקצת חייב שבועה, ומהיכא תיתי לומר שגם בהעדאת עדים חייב שבועה. [ועיין לעיל בגמרא שם שהבאנו את פירושו של ה'נחלת דוד' בענין זה]. ותירץ הגר"ח שקושית הגמרא היא, שגם העדאת עדים נכללת בלשון הפסוק שממנו לומדים שמודה במקצת חייב שבועה. שהרי בפסוק נאמר 'אשר יאמר כי הוא זה' ואפשר לפרש שהכוונה גם שהעדים אמרו 'כי הוא זה' וחייבו במקצת - ועל זה מתרצת הגמרא שכיון שבהעדאת עדים הוא חשוד על הממון, אם כן לא יתכן שהעדאת העדים נכללת בפסוק זה, שהרי בזמן נתינת התורה [שאז היה איסור גזל חמור בעיני האנשים] לא יכל הנתבע להשבע, כיון שהיה חשוד על הממון והשבועה, ואם כן בהכרח שלא כללה התורה בפסוק זה העדאת עדים שהרי הוא חשוד ואינו יכול להשבע - ועל זה בא הקל וחומר ללמדינו שאף שהעדאת עדים אינה נכללת בפסוק זה, מכל מקום אפשר ללמוד בקל וחומר שגם בהעדאת עדים יש בעיקרון חיוב שבועה. ואף שבזמן נתינת התורה אין נפק"מ במה שאנו לומדים בקל וחומר שגם שם יש חיוב שבועה שהרי הוא חשוד על הממון ועל השבועה, מכל מקום בזמנינו שהוקל איסור גזל והחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה - שפיר חייב שבועה מקל וחומר! ולפי זה מיושב, שהקל וחומר לא בא להשמיענו שהוא אינו חשוד על הממון, אלא הקל וחומר מלמדינו את עצם הדין שבהעדאת עדים יש חיוב שבועה. וכיון שהיום החשוד על הממון אינו חשוד על השבועה - שפיר יכול להשבע מחמת הקל וחומר!

[27] והקשה בשטמ"ק בשם מהר"י אבואב למה הוצרכה הגמרא להקשות מדין זה של הודאת בע"ד כמאה עדים, הלא מגוף דין מודה במקצת מוכח שפיו מחייבו ממון, שהרי על ידי הודאתו מתחייב באותו מקצת - ויש להוסיף שהרי רש"י בקידושין [סה ב] כתב שיסוד דין הודאת בעל דין כמאה עדים נלמד ממה שהמודה במקצת יכול לחייב עצמו. ואם כן מדוע הביאה הגמרא את דין זה של הודאת בע"ד כמאה עדים ולא את מקור הדין שהוא 'מודה במקצת'.

[28] וידוע להקשות מכאן על שיטת המהר"י בן לב שהובאה בקצות החושן סימן ל"ד סק"ד שמה שאדם יכול לחייב את עצמו בהודאת פיו אין זה משום שנאמן במה שאומר, אלא שכשאומר שחייב הרי זה כהתחייבות חדשה וכאילו נותן מתנה לתובע. וקשה שלדבריו אין כלל נאמנות לפיו אלא שיכול להתחייב מחדש, ואם כן שפיר יש ללמוד קל וחומר, שכח פיו קל מכח עדים שעל ידי פיו אינו נאמן לחייב את עצמו ממון ואילו עדים נאמנים לחייבו ממון. ועיין בקצוה"ח שהקשה על דבריו מהמשך דברי הגמרא ויובא לקמן.

[29] הקצות החושן [סימן א' סק"ו] הוכיח מהסוגיא דמלבד מה שיש דין שהמודה בקנס נפטר מחיוב הקנס [שהרי גם אם באו עדים אח"כ פטור], יש עוד דין שאין נאמנות לפיו לחייב את עצמו בקנס. משום שאם לא נאמר כן אם כן אין כח פיו קל משל עדים, שהרי גם פיו יכול לחייבו בקנס אלא שיש דין צדדי שהמודה בקנס נפטר מחיובו. ובהכרח שמלבד דין הפטור שנוצר כאן ישנו עוד דין שאין נאמנות בפיו לחייב עצמו בקנס.

[30] עפ"י תוס' ד"ה מה לפיו, ומה שנאמן נגד עדים הוא משום שאדם נאמן על עצמו לענין חיוב קרבן יותר ממאה עדים. ועיין לקמן.

[31] כן הוא דעת רש"י ותוס' בביאור הסוגיא. והיינו שהוא נאמן נגד עדים לחייב את עצמו בקרבן, ואילו עדים אינם נאמנים נגדו לחייבו בקרבן. - ועיין בתוס' רבינו פרץ שהקשה כיצד הוא נאמן נגד עדים להביא חולין לעזרה. ותירץ שאם באו כהנים להקריב אין מוחין בידו. ובנוסח אחר כתב בשטמ"ק, שאם הוא בא בעצמו להקריב אין מוחין בידו - ובביאור הדברים כתב בקובץ הערות אות רנ"א שלנוסח הראשון הדין שאדם נאמן על עצמו, הוא דין כלפי כל העולם, שאנו מאמינים לו בדברים הנוגעים לעצמו, ומשום כך יכולים הכהנים להקריב את קרבנו שהרי על מה שנוגע לעצמו נאמן כלפי כולם. אבל לנוסח השני נאמנות האדם על עצמו היא רק כלפי עצמו, אך אין אנו מאמינים לו. ולכן הוא עצמו יכול להביא קרבן שהרי נאמן לגבי עצמו, אבל הכהנים אינם יכולים להקריב את קרבנו שהרי אינו נאמן כלפיהם שחייב קרבן. - והראשונים חלקו על רש"י ותוס' בביאור הסוגי' עיין רמב"ן רשב"א ריטב"א ור"ן.

[32] וצ"ע ממה שכתב רש"י להלן דנאמן במיגו, והכא כתב שנאמנותו נלמדת מפסוק. ועיין בחידושי רבי אריה ליב מאלין מה שכתב ליישב בזה.

[33] והקשו התוס' דהלא אין להאמינו במה שטוען 'מזיד הייתי' דאין אדם נאמן לשים את עצמו רשע, כמבואר בסנהדרין דף ט ב. ותירצו התוספות וזה לשונם: 'דאין נאמן לפסול עצמו, אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה'. ופשטות כוונתם שכאן אינו נחשב שמשים עצמו רשע במה שאומר מזיד הייתי, דאדרבא, עושה הוא תשובה ואינו חפץ להביא חולין לעזרה [שהרי אם אכל במזיד פטור מקרבן ואם בכל זאת נחייבהו בקרבן נמצא שהביא חולין לעזרה. וכן ביאר בדברי התוס' בקובץ הערות יבמות כא ב. - אבל בתוספות ביבמות כה ב ד"ה ואין כתבו, שהכלל שאין אדם משים עצמו רשע פירושו שאדם לא נאמן לפסול את עצמו לעדות על ידי שהוא אומר שהוא רשע, אבל לגבי דברים אחרים נאמן לספר על עצמו שהוא רשע, ומשום כך כשאומר מזיד הייתי, אף שאין נאמן בטענתו זו לפסול את עצמו לעדות, מכל מקום נאמן בטענה זו שאומר שפטור מקרבן.

[34] כן פירש"י ד"ה והוא אומר. ובתוס' הקשו שזה מיגו נגד עדים, שהרי העדים מעידים שאכל. ומיגו לא מועיל נגד עדים. ולכן פירשו התוס' שמדובר שאחר שאמר לא אכלתי, פירש את דבריו שכוונתו היתה שלא אכל שוגג אלא מזיד. וסוברים רבנן שכיון שפירש את דבריו ואמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, אנו מאמינים לו שכך היה כוונתו בתחילה ופטור מקרבן. ולרבי מאיר אינו נאמן לפרש את דבריו שאמר 'לא אכלתי', ומשום כך אינו נאמן נגד עדים.

[35] וצריך עיון דהרי מה שמתחייב על ידי פיו אשם, אין זה משום כח שיש בפיו יותר מעדים, אלא שכך היא צורת חיוב האשם שאינו בא אלא על ידי הודאתו שנאמר 'והתודה', ואם כן אין כאן אלימות כח פיו על עדים, דמה שעדים לא מחייבים אותו באשם אין זה מפני שאין בהם כח אלא שאם לא הודה אין כאן מצב חיוב - ובאמת שבזה ביאר בריטב"א [החדשים] מה ההוה אמינא של הגמרא שבאשם מודה רבי מאיר לחכמים שאין העדים יכולים לחייבו, והוא משום שבלא הודאתו אין כאן חיוב שנאמר 'והתודה'. אך עדיין צריך עיון מהי קושית הגמרא הלא אין כאן עדיפות כח פיו על עדים. אלא שללא הודאת פיו אי אפשר להתחייב באשם וכמו שהקשינו. - ועיין בהערה הבאה.

[36] נמצא שלרבי מאיר יש כח ביד העדים לחייבו בקרבן אשם אף שהוא מכחיש אותם. וזה קשה מאד כמו שהקשו הראשונים דהרי באשם כתוב בתורה 'והתודה' ובלא שמתודה ומודה שנשבע לשקר אינו חייב באשם, ואף אם יבא אליהו ויאמר שחייב אשם אינו חייב עד שיודה בפיו. - והוכיחו זאת הראשונים שהרי גבי קרבן חטאת אם העדים מעידים שהוא חייב והוא אין מכחישן גם רבנן מודים לרבי מאיר שחייב בקרבן, ואילו גבי אשם אם העידו עדים שחייב והוא אין מכחישן סוברים רבנן שפטור, משום שלא נתקיים כאן 'והתודה'. - ותירץ הרשב"א [וכן הוא בעוד ראשונים] שרבי מאיר סובר שכאשר עדים מעידים שחייב אשם הרי זה כאילו הודה בפיו שחייב! ועיין בספר איילת השחר מה שביאר בדבריו. - אמנם באור שמח [פ"ז מהלכות גזילה ואבידה הלכה ח'] כתב, שדין פשוט הוא במשניות ובתוספתא ובירושלמי, שאין חיוב אשם אלא כשהודה בפיו. וכתב שם ש'סוגיא אחת בפרק קמא דבבא מציעא דף ג' מתנגדת לזה', שהרי בסוגייתינו מבואר שלרבי מאיר עדים יכולים לחייבו באשם אף שהוא לא הודה, וכמו שביארו הראשונים שהעדאת עדים הרי היא כהודאת פיו. והאור שמח מסיק שם שגם לרבי מאיר אין לחייבו באשם על פי עדים אם לא הודה בפיו. אלא שבסוגייתינו מדובר שהעדים העידו שנשבע לשקר והודה, ועל זה מסיק הגמרא שאין להוכיח שכח פיו גדול משל עדים שהרי מה שעדים לא יכולים לחייבו באשם אין זה מחמת חלישות כח העדים, אלא שאם לא מודה אין כאן חיוב. אבל בעיקר הדבר נאמנים עדים כמו פיו. וזהו שדוחה הגמרא 'אשם היינו קרבן', דהיינו שלרבי מאיר אם העדים מעידים שהודה יכולים לחייבו בשבועה. ואם כן אין כח פיו עדיף על עדים שהרי גם עדים יכולים לחייבו באשם [באופן שמעידים שהודה ונתחייב באשם] - אבל לרבנן גם אם העדים מעידים שהודה אין כח בידם לחייב אותו קרבן אם מכחישם. ועיין ב'אבי עזרי' שם מה שהשיג על דברי האור שמח, עי"ש.

[37] מכאן הקשה בקצוה"ח [סי' ל"ד ס"ק ד'] על שיטת המהריב"ל שסובר דדין 'הודאת בעל דין כמאה עדים' אין זה מדין נאמנות, אלא שכשמודה הרי הוא מתחייב בהודאתו חיוב חדש, ויכול אדם לחייב את עצמו בחיוב חדש שלא היה עליו קודם. ומכאן מוכח שלא כדבריו, שהרי לדבריו מה שפיו אינו בהכחשה ובהזמה אין זה מפני חוזק כח פיו, אלא הוא משום שלא שייך להכחיש ולהזים את הודאתו, שהרי גם אם יכחישו או יזימו את הסיפור שעליו הודה, זה לא יפטרנו מחיובו שהתחייב בהודאתו לחבירו - ואם כן אין כאן עדיפות כח פיו על כח העדים - ועיין עוד בקצות החושן שם, שהקשה על המהריב"ל מגוף דין מודה במקצת, דלדברי המהריב"ל אין כאן הודאה במקצת אלא התחייבות חדשה על מקצת מסכום ההלוואה עי"ש.

והאי בכוליה בעי דלודי ליה [ואדם זה בכל רצה להודות לו] מפני הכרת הטובה. והאי [וזה] שלא אודי [הודה] לו — אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה [משום שהוא משתמט ממנו] סבר [סבור הוא], שאומר הוא לעצמו: אשתמט ממנו עד דהוו [שיהיו] לי זוזי ופרענא ליה [מעות ואפרע לו], ולכן אמר רחמנא [אמרה התורה]: רמי [הטל] שבועה עליה [עליו] כי היכי דלודי ליה בכוליה [כדי שיודה לו בכל],

אבל העדאת עדים, דליכא למימר הכי [שאין לומר כך] — אימא [אמור] שלא מתכוון אותו האיש להודות כלל, והוא רמאי גמור, ולכן אין גם ערך לשבועתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] קל וחומר שיש בדבר.

ומבארים: ומאי [ומהו] קל וחומר זה? — כך יש לפרשו: ומה פיו (הודאתו) שאין מחייבו ממון, מכל מקום מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו ממון בכל מקום — אינו דין שמחייבין אותו שבועה?

ותוהים: וכי פיו אין מחייבו ממון?! כיצד אפשר לומר דבר זה, והא [והרי] כלל הוא בידינו: שהודאת בעל דין בממון כמאה עדים דמי [היא נחשבת] ושוב אין מבררים כלל, אלא סומכים על דבריו, ואם כן הודאת פיו ודאי מחייבתו ממון!

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "ממון" — הכוונה היא לקנס, שבכל המקרים שהטילה התורה קנס על אדם (כגון האונס) אם הוא עצמו מודה — אינו חייב בקנס. ומכאן קל וחומר: ומה פיו שאין מחייבו קנס בכל זאת מחייבו שבועה, עדים שמחייבין אותו קנס — אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

ומנסים לדחות: מה לפיו — שכן מחייבו קרבן, שאם אומר אדם שהוא עבר עבירה בשוגג — חייב הוא להביא קרבן כפרה, תאמר בעדים שאף אם העידו בו שעשה את המעשה אין מחייבין אותו קרבן, הרי שיש צדדים שהודאת פיו חמורה יותר מעדותם של עדים!

ודוחים: הא לא קשיא [זה לא קשה], ר' חייא כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: עדים מחייבין אותו קרבן מקל וחומר.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אמרו לו שנים, שני עדים: "אכלת חלב" וחייב אתה להביא קרבן, והוא אומר "לא אכלתי", ר' מאיר מחייב בקרבן, וחכמים פוטרים.

אמר ר' מאיר: אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה, האם לא יביאוהו לידי קרבן הקל? ולכן יש להאמין לעדים ולחייבו בהבאת קרבן. אמרו לו חכמים: מה אם ירצה האיש לומר "מזיד הייתי" — הלא יפטר, שהרי ברוב המקרים אין אדם מביא קרבן על עבירה במזיד, וכיון שכך אין תוקף לעדות עדים בענין זה, וגם אם אמר "לא חטאתי" אינו חייב בקרבן.

אלא נחזור בנו מקושיה זו, ונקשה באופן אחר: מה לפיו — שכן מחייבו אשם, שאדם המודה שגזל עליו להביא לכפרתו קרבן אשם גזילות, אבל אם יבואו עדים ויעידוהו על כך, אינו חייב באשם! ודוחים: אשם היינו קרבן, והוא הוא הנושא שנחלקו בו ר' מאיר וחכמים.

אלא יש להקשות בדרך אחרת: מה לפיו שכן מחייבו חומש, שאם אכל זר תרומה (או קודש) והודה בכך, חייב הוא להחזיר מה שאכל, ולהוסיף חומש, אבל אם עשה זאת על פי עדים — אינו חייב להוסיף חומש! ודוחים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], ר' חייא כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], כי היכי [כפי] שמחייב ליה [אותו] קרבן מקל וחומר — מחייב ליה [אותו] גם חומש מקל וחומר.

אלא כך יש להקשות: מה לפיו — שכן אינו בהכחשה ובהזמה, שאין עדים יכולים לבטל את הודאתו של בעל הדין בממונו, תאמר בעדים שהרי ישנן בהכחשה ובהזמה ויכולה עדותם להתבטל על ידי עדים אחרים. ולכן יש מקום לומר להיפך, שעדות פיו חזקה יותר מאשר עדות העדים.

אלא כך יש להבין את הקל וחומר של ר' חייא: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מעד אחד: ומה עד אחד שאין מחייבו ממון, שהרי אם עד אחד מעיד עליו שחייב — אינו חייב לשלם, ובכל זאת מחייבו שבועה, שהנתבע צריך להשבע שאין עדות העד נכונה, אם כן עדות שני עדים שמחייבין אותו ממון — אינו דין שמחייבין אותו שבועה!

ודוחים קל וחומר זה: מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע, שהרי כשעד אחד מעיד כנגדו חייב הוא להשבע רק על אותם הדברים שהעד העיד עליהם, ולא על טענות אחרות שיש בפי התובע,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And in order not to exhibit insolence, this person wants to admit to the creditor with regard to all of the debt, and this fact that he denies owing him in part is because he reasons: If I admit to him with regard to all of the debt, he will lodge a claim against me with regard to all of it, and right now I do not have the money to pay. He was evading his creditor, and thought: I will continue doing so until I have money, and then I will pay him all of it. This rationalization enables one to falsely deny part of a claim. And therefore, the Merciful One states: Impose an oath on him, in order to ensure that he will admit to him with regard to all of the debt.

But in a case where the testimony of witnesses renders him liable to pay part of the debt, as one cannot say this explanation since this logic applies only when it is the debtor admitting to part of the claim, say that he has no intention to repay the debt at all, and he is completely dishonest and therefore his oath is worthless. Therefore, the baraita teaches us that the defendant’s obligation to take an oath is derived by means of an a fortiori inference.

The Gemara explains: And what is the explanation of this a fortiori inference? It should be explained as follows: If admitting to part of a claim by his own mouth, which does not render him liable to pay the money he admitted to owing, nevertheless obligates him to take an oath, with regard to the testimony of witnesses, which does render him liable to pay money, is it not logical that it should obligate him to take an oath with regard to the remaining sum?

The Gemara asks: But does the admission of his own mouth not render him liable to pay money? But isn’t the legal status of the admission of a litigant similar to that of one hundred witnesses?

The Gemara answers: What is the money that one is not liable to pay based on his own admission? It is referring to the payment of a fine [kenas]. In all cases where the Torah imposes a fine, if the defendant admits his liability voluntarily he is not required to pay it. Therefore, the a fortiori inference is as follows: If the admission of one’s own mouth, which does not render him liable to pay a fine, nevertheless renders him liable to take an oath with regard to the part of the claim to which he did not admit, with regard to the testimony of witnesses, which does render him liable to pay a fine, is it not logical that it should render him liable to take an oath with regard to the remaining sum?

The Gemara attempts to refute the inference: What is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it renders him liable to bring an offering. One who admits that he transgressed a prohibition unwittingly is obligated to bring an offering for atonement. Would you say that the halakhot of admission apply with regard to the testimony of witnesses, which, in a case where they testify that one transgressed a prohibition, does not obligate him to bring an offering if he denies it?

The Gemara answers: This is not difficult. Rabbi Ḥiyya holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the testimony of witnesses renders him liable to bring an offering, based on an a fortiori inference.

As we learned in a mishna (Karetot 11b): If two witnesses say to a person: You ate forbidden fat, and he says: I did not eat it, Rabbi Meir deems him liable to bring an offering and the Rabbis deem him exempt from bringing an offering.

Rabbi Meir said to the Rabbis: If two witnesses can cause a person to receive the death penalty, which is a severe penalty, can they not also cause one to receive the light penalty of having to bring an offering? The Rabbis said to him: What if he would want to say: I sinned intentionally? Wouldn’t he be exempt? Since one does not bring an offering for an intentional sin, the testimony of witnesses has no bearing in this matter, as they cannot prove that his transgression was unwitting. Therefore, even if he claims that he did not sin at all, the testimony does not obligate him to bring an offering.

The Gemara suggests another refutation: Rather, what is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it renders a robber liable to bring a guilt-offering. One who admits that he robbed another is required to bring a guilt-offering for atonement, whereas if witnesses testify that he robbed another he is not obligated to bring a guilt-offering. The Gemara answers: A guilt-offering is the same as any other offering, about which there is a dispute between Rabbi Meir and the Rabbis as to whether the testimony of witnesses renders one liable to bring an offering.

The Gemara suggests another refutation: Rather, what is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it renders one who unlawfully possessed the money of another liable to pay an additional one-fifth of the value of that money when he returns it of his own accord (see Leviticus 5:20–26). By contrast, if witnesses testify that he unlawfully possessed the money of another, he is not obligated to add one-fifth to his payment. The Gemara answers: This is not difficult; Rabbi Ḥiyya holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Just as Rabbi Meir holds that the testimony of witnesses renders one liable to bring an offering due to an a fortiori inference, he also holds that the testimony of witnesses renders one liable to add one-fifth, via an a fortiori inference.

The Gemara suggests another refutation: Rather, what is notable about the admission of one’s mouth? It is notable in that it is not subject to contradiction or to refutation as applies to the testimony of conspiring witnesses, as the testimony of witnesses cannot negate the admission of a litigant. Would you say the same halakhot with regard to witnesses, who are subject to contradiction and to refutation as conspiring witnesses? Evidently, the testimony of witnesses is weaker, in some aspects, than the admission of a litigant.

Rather, Rabbi Ḥiyya’s a fortiori inference is apparently derived from the halakha of the testimony of one witness. If the testimony of one witness, which does not render the defendant liable to pay money, obligates him to take an oath to contradict the testimony, is it not logical that the testimony of two witnesses, which render one liable to pay money, also obligates him to take an oath?

The Gemara rejects this inference: What is notable about the testimony of one witness? It is notable in that the defendant takes an oath with regard to the matter concerning which he testifies, not with regard to other claims raised by the claimant.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והיאך זו חמורה מזו דהא אע"פ שהודאת פיו מחייבתו ממון דקי"ל הודאת בע"ד כק' עדים דמי אינה מחייבתו קנס דקי"ל מודה בקנס פטור הודאתו במקצת הטענה מחייבתו שבוע' העדאת עדים שמחייבתו קנס אינו דין שיחייבוהו שבועה במקצת.

ופרכינן מה לפיו שכן מחייבתו קרבן. שנאמר והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה והביא את אשמו לה' וגו'. תאמר בעדים [שמעידין] עליו שחטא אין מחייבין אותו קרבן למה שאם ירצה אמר מזיד הייתי ואין קרבן למזיד ואם יודה להם כי שוגג הייתי בהודאתו מתחייב ולא בעדות העדים.

ודחי' הא לא קשיא דר' חייא כר"מ ס"ל דאמר עדים מחייבין אותו קרבן דתנן בכריתות (פ' ד' מחוסרי כפרה) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב א"ר מאיר אם הביאוהו ב' לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר מה תועיל עדותם אם ירצה לומר מזיד הייתי וכו' וחזר לפרך פירכא אחריתי מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה כלומר אם יודה שלויתי מפלוני מנה ביום פלוני במקום פלוני ויבואו עדים ויעידו כי שם היינו עמך בו ביום באותו מקום שאמרת ולא לויתה אתה ממנו כלום אחר הוא שלוה או אם יאמרו לו אותו היום היית עמנו במקום פלוני רחוק מזה המקום יותר ממהלך יום והוא מכחישם דכל כי האי גוונא אמרי' הודאת בע"ד כמאה עדים ואין העדים יכולין להכחישו ולא להזימו ולפיכך כשמודה מקצת הטענה חייב תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה נמצא כח העדים פחות מהודאת פיו כך בחיוב שבועה כח העדים פחות הוא מהודאת פיו. ונדחה זה הק"ו וחזרנו לפרק דרך אחרת.

ומה עד א' שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' ודרשינן ליה לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שיחייבוהו שבועה.

ודחי' מה לעד א' שכן על מה שהעיד הוא נשבע וכו'.

בכוליה בעי דלודי ליה. פירש"י ז"ל וכ"ת מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא לא חשיד אממונא דאישתמוטי משתמיט ליה והוזקק רש"י ז"ל לפירש זה משום דאמרי' לקמן התם אישתמוטי מישתמיט ליה כדרבה וקשה דהא אסיקנא דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרינן וי"ל ס"ל כאביי דאמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו והכא משום דמשתמיט, וכמו שאני עתיד לפרש לדעת רש"י עצמו.
ויש נמי לפרש חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח והאי בכולי' בעי למכפרי' אלא שאין יכול להעיז בו פניו הילכך לאו משיב אבדה הוא וכ"ת אי אין אדם מעיז פניו ליהמניה אף בשכפר במקצת דאי לאו קושטא הוה לא היה מעיז בו פניו כלל אישתמוטי משתמיט ליה ואינו מעיז וכיון שיצא מב"ד זכאי שוב לא ישלם לפי' חייבתו התורה שבועה.
ודאמרינן אבל גבי עדים דליכא למימר הכי לא שנאמר מיגו דחשיד אממונא כמו שפירש ז"ל דהא קשיא לדידי' דקאמרינן קמ"ל ק"ו דאע"ג דחשיד אממונא נשבע אלמא לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי וכו' אלא ה"פ גבי עדים הואיל וכפר בכלו נימא הוחזק כפרן וליחייב קמ"ל שלא הוחזק כפרן אלא לאותה מלוה כלומר לאותן חמשים אבל למה שלא באו עדים לא הוחזק כפרן, זה הפי' לפי דרכו של רש"י ז"ל:

אבל עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמ"ל ק"ו. כבר כתבתי שרש"י מפרש דליכא למימר הכי שהרי כפר בכל ונימא מיגו דחשיד אממונא וזה ע"ד פירושו ז"ל שפי' דרבה הוא חושש למיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וקשה לפי' א"כ מאי קמ"ל ק"ו אם אתה חושדו על השבועה היאך יועיל ק"ו שלא לחשדו אם חשוד הוא א"א למסור לו שבועה שאין מוסרי' לחשוד וא"ת קמ"ל דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא וכו' מאי ק"ו ועוד דק"ו להחמיר עליו ולא להקל ואם איתא אדרבה כשאתה דן ק"ו זה אתה מיקל עליו דכיון שהוא חשוד בדין הוא שיטול כנגדו בלא שבועה דבר תורה ומדרבנן בשבועה ועכשו שאתה דן ק"ו נמצאת מיקל עליו ופוטרו בשבועה.
לפי' משמע דה"פ: אבל גבי עדים דליכא למימר אישתמוטי קא מישתמיט שהרי בכל כפר אימא ודאי קושט' קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת לא יוציאנו מאותה חזקה באותו מקצת אחר שמא לא היה זכור א"נ משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו ולהימני, באותו מקצת שלא הכחישוהו עדים קמ"ל ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים אלא הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע:

מה לפיו שכן מחייבו קרבן וכו'. תמהני והלא אף עדים מחייבין אותו קרבן בשאינו מכחישן ופיו בשאין עדים מכחישן הוא שמחייבו אבל במכחישין אותו לרבנן ולר' מאיר עדים ולא פיו ושמא אף לרבי מאיר פיו ועדים שוים שניהם מחייבין אותו ושניהם אין פוטרין אותו ועוד יש לפרש דה"ק מצינו שאין עדים יכולין לחייבו קרבן כגון באומר לא אכלתי ופיו מחייבו בהודאה וה"ה לשתיקה אלא כיון דפיו עדיף הכא מעדי' קאמרי' הכי:

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, פירש"י הואיל ויכול לומר מזיד הייתי ופטור מקרבן אף כשאומר לא אכלתי נאמן דמה לו לשקר איכא דקשי' ליה והא מיגו במקום עדים הוא ומפרשי לה דמתרצינן דיבורי' ואמרי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר וכה"ג איתא בכריתות ואין זה מספיק דהא התם נמי משום מיגו קאמרי' כלומר כיון דאפילו אחר שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דיבורו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרי' אין מחייבין אותו להביא קרבן והא ודאי גבי שאר דינים אין אומרים מיגו אפילו כיוצא בזה במקום עדים ועוד מה יאמ' לההוא טעמא אחרינא דאמרי' התם משום דאד' נאמן על עצמו יותר מק' איש ואפילו בטומא' חדש' דליכא לתרוצי דיבור' פטור.
אלא טעמא דמילתא דנפשי' היא מהימן דא"נ לא ניחא ליה להביא קרבן אין ממשכנין אותו והילכך הוא נאמן על עצמו יותר מק' איש שעסק בדבר אין לו עם אדם.
ויפה פירש כאן רש"י משום דכתיב ולא שיודיעו' אחרים. וא"ת א"כ למה לי מיגו איפשר דהיכא דמכחישן בפי' הוד' אליו קרינ' ביה שיש לו לסמוך על שנים יותר מעצמו שמא טעה ואי קשיא לך הא התם בפ' אמרו לו בעד א' מוקמי' ליה דקאמרי' או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפילו אין מכחישין אותו ת"ל או הודע אליו מ"מ במאי אילימא בתרין בתרין אין מכחישין קרא בעי אלא בחד ל"ק דייתורא דקרא הוא דמוקמי' בחד ואצ"ל בשני' אלא דלחד איצטריך ומאי דכ' ולא שיודיעוהו אחרי' בשנים ואצ"ל בחד.
תוקשיא להו היכי מצי למימר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע ולאו מילתא היא דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן עדותיה ופלגי' דיבורא אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן הואי' והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו ועוד דהא כתב הכא או הודע אליו והרי לא הודע אליו אפילו ע"פ אחרים הואיל והוא אומר מזיד הייתי:

אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן. קשיא לן והרי רבנן נמי שני עדים בשאינו מכחישין מחייבין אותו קרבן ואעפי"כ אין מחייבין אותו אשם דבאשם והתודה כתיב וההודאה היא המחייבתו והיאך נחייבו בלא הודאה ואפילו יבא אליהו ויאמר והא לא דמי כלל לאכילת חלב וכיוצא בה דמשעת אכיל' נתחייב ועדים גלויי מילתא הוא דקא עבדי אבל אשם אין חיובו כלל אלא משעת הודא' שלו וכדאיתא בב"ק ובשבועות וי"ל לר"מ ק"ו שלו עושה עדים יותר מהודאה בכ"מ:

הא דאמר מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים שכן אין מחייבין אותו קרבן. הקשה הרמב"ן ז"ל, והלא אף עדים מחייבים אותו קרבן כשאינו מכחישן, ופיו כשאין עדים מכחישין אותו הוא שמחייבו, אבל במכחישין לא משמע, ותירץ דשמא מכאן נלמוד דבר זה שפיו מחייבו אפילו במקום עדים. ולי נראה דאי מהא לא איריא ולא קשיא, ד[ב]שאין מכחישן לא מכח העדאת שני עדים היא, דאפילו בעד אחד חייב, או משום שתיקה כהודאה, כדמשמע לכאורה בריש פרק האשה רבה ביבמות (פז, ב), או משום נאמנותו של עד, כדמוכח בפרק האומר בקדושין (סה, ב), מכל מקום לא מכח העדאת שני עדים הוא, אלא שהתורה האמינה אפילו עד אחד באיסורין, מה שאין כן בשאר עדיות.

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. התם בכריתות פרק אמרו לו (כריתות יב, א) נאמרו עליה בגמרא שתי לשונות, אחד משום מגו דאלו בעי אמר מזיד הייתי ופטור השתא נמי פטור, דמה [לו] לשקר, ואף על גב דמגו במקום עדים הוא, הא אמר התם (דמפרשינן) [דמתרצינן] דבורא, ורואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ואף על גב דאסיק דבורא לא אכלתי כלל, אנו מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ואף על פי שבשאר דינין אין אומרין מגו כזה במקום עדים, שאני הכא דכתיב או הודע אליו (ויקרא ד, כג) ולא שיודיעוהו אחרים (שם יא, ב). ואם תאמר אם כן מגו למה לי, איכא למימר דכולי האי לא אמרינן שיהא נאמן כשאין שם קצת מגו, כיון שמכחישין אותו שנים לגמרי, דהודע אליו קרינא ביה, דאעדים אית ליה למסמך, וכדאמרינן התם דלהאי לישנא בטומאה חדשה שאין שם מגו כלל, הם נאמנין יותר ממנו, ו[ל]אידך לישנא דאיתא התם משום דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה אנשים, ומשום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותו (ערכין נא, א) (ו)אפי' במכחישין אותו לגמרי, בטומאה חדשה דליכא מגו כלל [מהימן – ש"מ].

אשם היינו קרבן. איכא למידק, היאך אפשר לומר כן והלא לא פליגי רבנן ור' מאיר בקרבן אלא כשמכחישן, הא כשאין מכחישן שוין הן, ואפילו הכי באשם סברי רבנן דאף כשאין מכחישן אינו חייב אלא בהודאת פיו, דכתיב והתודה, אינו חייב אלא משעת הודאה ואילך (ב"ק קח, ב), מה שאין כן בחטאות דמשעת חטאה נתחייב בקרבן, ועדים גלויי מילתא בעלמא הוא, אם כן לר' מאיר נמי, אשם למה הוא מתחייב על ידי עדים. ויש לומר דלר' מאיר חמיר ליה קל וחומר לעשות עדים בכל מקום כפיו.

מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה. משמע מהכא דמתחייב בהודאת פיו, ואף על פי שחזר בו ואמר נזכרתי והרי עדים מעידים כדבריו אין משגיחין בו, דאי בעומד בדברו, לא יהא אלא מתנה, אי בעי למיהב מתנה מי לא מצי יהיב, ואפילו הוי בהכחשה והזמה, אלא דאנן אהודאת פיו סמכינן, ונתבטל תורת עדות במקום הודאתו, ובין באומר לויתי ועדים מעידים שלא לוה, בין אומר לא פרעתי ועדים מעידין אותו שפרע, וכן נמי משמע בב"ב (קכח, ב) בעובדא דמנה לי בידך והוא אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו, דאמרינן התם נשבע וגובה מחצה מבני חרי. ותימא לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ז (ה"ז) מהלכות טוען ונטען, מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה, ואח"כ אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי לו, והרי עדים, הרי זו עדות מועלת ועושין על פיהם, שהרי לא הכחיש עדות, ואינו כאומר לא לויתי מעולם עכ"ד. ולדבריו נצטרך לפרש כאן, מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה, כלומר דלא (שייך) [חזר] ביה, ולעולם בעומד על דבריו, אלא שהעדים מכחישין אותו, הא בחוזר ואומר כדברי העדים, יכול הוא לחזור ומקבלין ממנו, וכן באותה שבב"[ב].

מודה בקנס פטור שנאמר אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו וכבר בארנוה בבבא קמא:

יתבאר במקומו שכל מצות לא תעשה שיש בה מעשה שיש על זדונה כרת יש בשגגה חטאת ומ"מ דוקא בהודאת עצמו הא כל שהעידו עליו עדים אם הוא מכחישם פטור כיצד אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר בבריא שלא אכל פטור מתוך שאלו רצה היה אומר מזיד הייתי ויפטר מן הקרבן ושמא תאמר והלא אמרו מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן פרשוה בכריתות שזה אפשר לו לומר זה שאמרתי לא אכלתי כך היה דעתי שלא אכלתי על צד שאתם אומרים ר"ל בשוגג שאתחייב קרבן אלא במזיד אכלתי והרי בצד זה אין כאן הכחשה לעדים שאי אפשר לעדים לידע אם בשוגג אם במזיד ושמא תאמר היאך מאמינים אותו שאכל במזיד והלא אין אדם משים עצמו רשע לא נאמר כן אלא לענין מיתה בידי אדם ולא עוד אלא שאינו רוצה להביא חולין לעזרה אף הודאת עצמו אלו באו עדים והכחישוהו זה שאכלת במזיד אכלתו ואנו התרונו בך אינו מביא קרבן ושמא תאמר א"כ מה כח בזו להודאת עצמו יותר מהעדת עדים והלא כמו שהעדת עדים בהכחשת פיו אינה כלום כך הודאת פיו בהכחשת עדים אינה כלום אומר אני שכך פירושה הודאת פיו כל זמן שיאמר בסתם חלב אכלתי אי אפשר לעדים להכחישו ומביא קרבן אבל בעדים כשאומרים חלב אכלת בידו להכחישם כמו שבארנו:

זה שכתבנו בעדים שאמרו אכלת חלב והוא מכחישם שאינו מביא קרבן יש אומרים כן אף בשאמר איני יודע והתודה כתוב דוקא בהודאת פיו ומ"מ בשותק מביא קרבן שהשתיקה כהודאה והוא שאמרו אמר עד אחד אכלת חלב והוא שותק נאמן ויראה שאף באיני יודע חייב ויש לפקפק בה ואף אנו כתבנו בשלישי של קדושין שהוא פטור:

הכופר בפקדון ונשבע ואח"כ הודה מביא אשם ומוסיף חומש הא אם לא הודה אלא שבאו עדים משלם את הקרן ואינו מביא לא חומש ולא אשם כמו שבארנו בבבא קמא:

הודאת פיו אינה בדין הכחשה והזמה ר"ל שאם טענו חברו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן ומודים זה לזה על הלואה זו שביום פלוני היתה ובמקום פלוני ואח"כ באו עדים על אותו מלוה או לוה שבמקום פלוני עמהם היה אין הודאת פיו בטלה כלל ומגבין להלה אותו מנה:

כל שהיתה טענה מאדם לחברו על צד שאין יכול להשביעו כגון שהיה כופר בכל או שהיתה טענת קרקע וכיוצא באלו ואירעה לו עליו אח"כ תביעה שהוא משביעו עליה הרי הוא מגלגל עליו מעתה כל אותם תביעות שלא היתה לו עליהם שבועה:

אמרו לו אם רצה יאמר מזיד הייתי ופטור פירש ואע"ג דאמרי' אין אדם משים עצמו רשע. הכא כדי להיפטר מן הקרבן משים ומשים. ואי קשיא הא אמרי' בפ' האיש מקדש האומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעה"ב לא הי' בלבי אלא מזה כיון שהביא לו בעה"ב מעל. ואמאי והא אמר לא הי' בלבי אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. ודילמא שאני התם דלימפטר נפשי' מקרבן קאתי הי' לו לומר מזיד הייתי. לא עביד איניש דמשוו נפשי' רשיעא. תשובה התם משום דאית לי' טענה טובה הימנה שלא יעשה עצמו רשע שהוא אומר לא הי' בלבי אלא מזה ופוטר עצמו מקרבן. ולמה רוצה לפטור עצמו בטענת רשע אבל היכא דלית לי' טענה אחרת כגון הכא דקיימו עדים ואמרו אכלת חלב ה"נ דמשים עצמו רשע. ואומר מזיד הייתי כדי לפטור עצמו. ואי קשי' וכי משום דאי בעי אמר מזיד הייתי הוא נאמן להכחיש את העדים והא אמרי' לקמן מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. עיין בתירוץ מ"ש בכריתות בפ' אמרו לו בההיא הילכתא:

אבל עדים דליכא למימר הכי אימא לא קמשמע לן ק"ו. כבר כתבתי שרש"י מפרש דליכא למימר הכי שהרי כופר בכל ונימא מיגו דחשיד אממונא. וזה על דרך פירושו ז"ל שפירש דרבה הוא חושש למיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא. וקשה לפירושו אם כן מאי קמשמע לן ק"ו אם אתה חושדו על השבועה היאך יועיל ק"ו שלא לחשדו אם חשוד הוא אי אפשר למסור לו שבועה שאין מוסרים לחשוד ואם תאמר קמשמע לן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וכו' מאי ק"ו. ועוד דק"ו להחמיר עליו ולא להקל ואם איתא אדרבה כשאתה דן ק"ו זה אתה מיקל עליו דכיון שהוא חשוד בדין הוא שיטול כנגדו בלא שבועה דבר תורה ומדרבנן בשבועה ועכשיו שאתה דן קל וחומר נמצאת מיקל עליו ופוטרו בשבועה. לפיכך משמע דהכי פירושו אבל גבי עדים דליכא למימר אשתמוטי קא משתמיט שהרי בכל כופר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואף על פי שהוחזק כפרן במקצת לא יוציאנו מאותה חזקה באותו מקצת אחר שמא לא היה זכור אי נמי משטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו ולהימניה באותו מקצת שלא הכחישוהו עדים קמשמע לן ק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים אלא הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. פירש בקונטרס שהרי כפר בכולן ונימא מיגו דחשיד וכו'. ותימה דהא לקמן מסקינן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' ותו דלקמן מסיק ובעדים מי הוחזק כפרן אלמא דבעדים נמי עביד לאשתמוטי. ולכך נראה כדפירש בתוספות. ומיהו יש לומר לפירוש הקונטרס דאיצטריך ק"ו שלא תטעה לומר מיגו דחשיד וכו' וגם שלא תטעה לעשותו חשיד אממונא ומכל מקום לכל הפירושים קשיא לי דמאי פריך לקמן תאמר בעדים שכן הוחזק כפרן דמה בכך והא מסקינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא וגזלן אינו פסול לשבועה מן התורה כמו שמפרש ר"י. ונראה לי דפירכא דלקמן לאו משום דמהאי טעמא לא נאמינהו בשבועה אלא משום דבמה הצד פרכינן כל דהו. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי. פירש רש"י ז"ל שהרי כופר בודאי במקצת זה שהעידו העדים וליכא למימר דעבד להשמטה שהרי כפר בכל אם כן הוה אמינא דנימא מיגו דחשיד וכו' קמשמע לן ק"ו. וקצת קשה לפירושו דאם כן אתא ק"ו לומר דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו'. ויש לומר לפי פירושו ז"ל דהכי קאמר קמשמע לן ק"ו דבהאי דוכתא לא נימא דחשיד אממונא דדילמא איהו נמי משום השמטה אמר דהא ידע ודאי דאיכא עדים דמכחשי ליה והיאך היה כופר אלא ודאי להשמטה עבד וראוי דנרמי עליה שבועה אבל כופר בכל דעלמא דליכא עדים לאו להשמטה עביד ולפיכך פטור משבועה דכל דליכא השמטה חזקה אין אדם וכו'. כן נראה לי לפי שיטתו של רש"י.
ויש מפרשים פירושו של רש"י ז"ל דהכי קאמר אבל העדאת עדים דליכא למימר השמטה כיון שכופר בכל הוה אמינא חשיד אממונא בודאי וכגזלן גמור הוא וחשיד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועה קמשמע לן ק"ו שהכופר במלוה כשר לעדות ולא הוחזק כפרן אלא לאותם חמשים בלבד ובתוספות כן פירש וכן הרמב"ן ז"ל. ולא נראה לי דנתכוון רבינו לפירוש זה כלל וגם הפירוש עצמו אינו נכון דאנן בעינן מעיקרא מהיכי תיתי לן דנפטריה משבועה בהעדאת עדים דאיצטריך ק"ו להחמיר עליו ואתינן השתא לומר דמצטריך ק"ו להקל עליו לפטרו משבועה ושלא לחייבו מנה ואין זו שיטת התלמוד בשום מקום. ועוד דמאי מהני לן האי ק"ו כיון דהוא חשוד וגזלן ולאו בר שבועה הא מגופיה דקל וחומר לא נפקא לן שכופר במלוה כשר והרבה פירושים נאמרו בזה אבל אין כוונתו בפירושים אלו אלא ליישב שיטת רש"י ז"ל בכל מה שאפשר ובחידושין ארוכין שלי הארכתי בכל דבר ודבר. עד כאן.

ובתוספות חיצוניות כתבו וזו לשונם: אבל העדאת עדים וכו'. פירש הקונטרס דליכא למימר אשתמוטי שהרי כופר הוא אם כן חשוד הוא אממון וכיון דחשיד אממון חשיד נמי אשבועתא ולא משתבעי. ולא נהירא דהא מסיק לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' לכן נראה לי דהכי פירושו אבל העדאת עדים דליכא למימר הכי פירוש מאי טעמא אמרינן דאיכא שבועה במודה מקצת משום שאין בדעתו לכפור הכל אלא אשתמוטי הוא דקא משתמיט ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליה שיודה בשביל השבועה אבל העדאת עדים דליכא למימר אשתמוטי שהרי כופר הכל הוא רשע הוא כפרן ולא יודה בשביל השבועה וכיון דלא יודה בשאר בשביל השבועה לא רמו רבנן שבועה עליה קמשמע לן.

כתוב בתוספות אף על גב דאמרינן לקמן דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו'. פירוש ואם כן אין זה צד פירכא דלא שייך משתמיט מכל מקום גם התנא משמיענו דלא אמרינן מק"ו פירוש הק"ו מגלה לנו אף על פי שהוא פירכא והיה סברא למימר דיפטר דכיון שיש פירכא. וסברא אחת שנוכל לומר אף על גב דבפיו חייב בהעדאת עדים פטור אז לא היה לנו לימוד וכשאין לנו לימוד שיש שום סברא לחלק אז ממילא הוא פטור כשאר כופר הכל לכך יליף מק"ו דחייב ולא נאמר הסברא מפיו ועד אחד אף על גב דמעד אחד לבד חזינן דלא אמרינן הסברא מיגו דחשיד מכל מקום אם באנו ללמוד משם הוה אמינא מה להלן שכן על מה שמעיד נשבע גליון.

עוד כתוב בתוספות ויש לומר דהכא דאתא לפרושי וכו'. ניחא ליה למנקט וכו'. דאי הוה מנקיט טעמא דהכחשה תו לא הוה מצי למעבד ק"ו כיון דידע הפירכא תחלה אבל מימרא דרבא אינה מבטלת הק"ו דהוי סברא. תוספי הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו התוספות וחומרא שאינה בהכחשה והזמה ניחא ליה למנקט לקמן לסתור ק"ו וכו'. פירוש דפירכא שאינה כתובה אנו מכניסים בק"ו אבל הכא קאמר רק סברא למה היה לנו לומר דהודאת פיו גדולה. גליון. וז"ל גליון תוספות: ויש לומר דלקמן פריך פירכא משום דמסברא דמשתמיט לא מצי למסתר ק"ו דאין הסברא אמת אבל הכא לא מצי למנקט פירכא דלקמן דאם כן ליכא תו ק"ו ונראה לי דוחק זה דמכל מקום אתא בק"ו ובמה הצד מפיו ועד אחד. עד כאן. וכתוב על זה בגליון וז"ל: כתב בגליון תוספות דאין הסברא אמת פירוש דלפי האמת לא חשיד אשבועה ולכך לא הוי פירכא. עד כאן. עוד כתב הרא"ש ז"ל וז"ל: משום הכי נקט לקמן חומרא דאינו בהכחשה והזמה משום דטעמא דהכחשה פשוטה לו יותר שאין צריך להביא עליה שום מימרא. עד כאן.

ומאי ק"ו ומה פיו שאין מחייבו ממון וכו'. יש להקשות למה לא הקשה לו ממודה מקצת שבהכרח יפרע המקצת מיד ויש לומר שהמקשה היה בדעתו שהק"ו לא היה על שאינו מחייבו ממון במקצת אלא בענין אחר כמו אם אדם אחד אמר אני מחוייב אלף זהובים לפלוני והעדים אומרים אינך חייב לו כלום דחיישינן לקנוניא שעשו ביניהם כדי שלא יטרפו הלקוחות וזהו שאמר ומה פיו שאין מחייבו וכו' ולזה השיב ואמר והתניא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ולא חיישינן לקנוניא מהר"י אבוהב ז"ל.

מאי ממון קנס. יש להקשות דאמאי לא נקט קנס מתחילה אלא ממון שהוא כולל עד שהוצרך להקשות הודאת בעל דין. ועוד למה חזר ואמר מאי ממון קנס והכי קאמר כבר עשה ק"ו לעיל ובתירוץ השני נתרץ גם הראשונה שאלולי שחזר ואמר והכי קאמר כשאמר לו מאי ממון קנס הייתי חוזר לקושיא הראשונה ולמה לא אמר קנס בפירוש לזה אמר והכי קאמר כלומר כך היה רצונו לומר מתחילה. שיטה. ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: איכא למידק ברישא כי עבדינן לק"ו אמאי לא עבדינן ליה מקנס כדמסיק ואין זו ברייתא או משנה שנתרץ תני קנס בדרך הגהה. ויש לומר דאיכא תרי גוונא קנס קנס בגופו וקנס ממון להכי קאמר ממון לעשות הק"ו מקנס של ממון דאם תאמר אמאי לא עבדינן הק"ו מקנס שבגופו ונימא הכי ומה פיו שאין מחייבו מכות דאין אדם לוקה על פי עצמו מחייבו שבועה וכו' ויש לומר דאעיקרא דדינא פירכא דהא דפיו אין מחייבו מכות לאו משום קולא הוא אלא משום חומרא דאין אדם משים עצמו רשע. עד כאן.

עדים שמחייבים אותו קנס וכו'. אין להקשות דנימא דיו בעדים המחייבין קנס דהיינו על מה שמעידים דהוי דיו אסוף דינא. יש לומר דאם כן הוה מפריך ק"ו ולכך לא אמרינן דיו. אי נמי יש לומר תמצא קנס שמתחייב אמה שאין מעידים כגון שעד אחד העיד שאנס או פיתה ונתחייב שבועה ועדים מעידים שגזל ואז אין יכול לישבע ומתוך שאין יכול לישבע משלם הקנס. מיהו לפי מה שפירשו תוספות לקמן דגזלן פסול לשבועה רק מדרבנן אז לא יתחייב. ואין להקשות דנלמוד הק"ו כך ומה קנס שאין מתחייב על ידי פיו מתחייב על ידי עדים וכו' אז לא שייך למיפרך מהכחשה והזמה דאיכא למיפרך מה לקנס שכן מתחייב על מה שמעידים גליון.

מה לפיו שכן מחייבו קרבן וכו'. תמהני והלא אף עדים מחייבין אותו קרבן בשאינו מכחישן ופיו בשאין עדים מכחישין הוא שמחייבו אבל במכחישין אותו לא משמע ושמא מכאן נלמוד דבר זה שפיו מחייבו אפילו במכחישין אותו לרבנן ולרבי מאיר עדים ולא פיו ושמא אף לרבי מאיר פיו ועדים שוים שניהם מחייבין אותו ושניהם אין פוטרין אותו ועוד יש לפרש דהכי קאמר מצינו שאין עדים יכולין לחייבו קרבן כגון באומר לא אכלתי ופיו מחייבו בהודאה והוא הדין לשתיקה אלא כיון דפיו עדיף הכא מעדים קאמרינן הכי. הרמב"ן ז"ל.

וז"ל הר"ן ז"ל: הקשה הרמב"ן ז"ל והלא אף עדים מחייבין אותו קרבן בשאינו מכחישן ופיו בשאין עדים מכחישין הוא דמחייבו וכו'. ואם כן פיו ועדים שוין הן ויש לומר דאפילו הכי פריך שפיר מה לפיו שכן מחייבו קרבן בלא סיוען של עדים כלל לא בהודאתן ולא בשתיקתן מה שאין כן בעדים שאין מחייבין אותו קרבן אלא בסיועו של פיו בהודאה אי נמי בשתיקה משום דכהודאה דמיא. אבל בתוספות כתבו דפיו מחייבו קרבן אפילו כשעדים מכחישין אותו שהוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואף אנו סומכין עליו כיון דמילתא דכפרה דנפשיה הוא. עד כאן.
והקשו בתוספות חיצוניים והרב פרץ ז"ל וזה לשונם: ואם תאמר כשהעדים מכחישין אותו היאך יסמכו הכהנים על פיו להקריב קרבן הא הוי חולין בעזרה. ויש לומר כיון דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים אם באו הכהנים להקריבו אין מוחין בידם. נוסחא אחרינא אם בא להקריבו אין הכהנים מוחין בידו. עד כאן והרשב"א ז"ל תירץ לעיקר קושיין וזה לשונו: לא קשיא דכשאין מכחישן לאו מכח העדאת שני עדים היא דאפילו בעד אחד חייב או משום שתיקה כהודאה כדמשמע לכאורה בפרק האשה רבה או משום נאמנותו של עד כדמוכח פרק האומר בקידושין מכל מקום לאו מכח העדאת שני עדים היא אלא שהתורה האמינה אפילו עד אחד באיסורין מה שאין כן בשאר עדיות. עד כאן.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: מה לפיו שכן מחייבו קרבן פירוש לרבנן כדפריש ואזיל שאם אמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג ונתחייבת קרבן והוא אומר לא אכלתי פטור ואיכא דקשיא ליה דאפילו לרבנן עדים מחייבין אותו קרבן אם אינו מכחישן. ותירצו דכל שאינו מכחישן פיו מחייבו דשתיקה כהודאה דמיא וליתא דמילתא דאיהו לא ידע קושטא דמילתא אין כאן הודאה. אבל יש ליישב כי רש"י ז"ל מאור התלמוד נשמר מזה שפירש מה לפיו שכן מחייבו קרבן דכתיב והתודה אשר חטא והביא את אשמו פירוש ומשמע אפילו עדים מכחישין אותו אבל עדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישין אותו ומהכחשה להכחשה עבדינן קל וחומר ומיהו הא קשיא על פירושו ז"ל מה ענין להביא על חיוב חטאת חלב קרא דוהתודה דכתיב גם אשם גזילות דהא מגופיה שמעינן ליה לרבנן כדאיתא בכריתות מדכתיב או הודע אליו. ונראה שרבינו ז"ל סבור דמשום דכתיב בעלמא והתודה אשר חטא והביא את אשמו מדריש לן או הודע אליו אפילו בהכחשת עדים. עד כאן.
כתוב בתוספות ואתי רבי חייא אפילו כרבנן מיהו איכא למיפרך עדיין שכן מחייבו אשם דבזה כולי עלמא מודו כדפירש בגליון מכל מקום שכן מחייבו קרבן לא יקשה. גליון. תאמר בעדים שאין מחייבין אותו קרבן. פירש רש"י ז"ל דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו. יש להקשות על רש"י ז"ל למה הוצרך להביא טעם שכבר רבנן פירשו טעמם ואמרו שהטעם הוא משום מיגו. ויש לומר שרש"י נתחכם שראה בגמרא דוחק שהיה לו לומר מה לפיו שכן מחייבו קרבן דתניא וכו' וממה שלא אמר כן נראה שטעם הברייתא הוא אחר זולת הטעם שיש לתת בגמרא לזה קדם רש"י ז"ל ואמר שטעם הגמרא הוא מהפסוק שזה הטעם יבא אליבא דכולי עלמא והמתרץ הודיע לו דרבי מאיר פליג. מהר"י אבוהב ז"ל.

רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. ואם תאמר אם כן נימא ק"ו דרבי מאיר וכו' ככתוב בתוספות. ובסוף זה הדיבור כתוב בתוספות מכתיבת יד וז"ל: וצריך עיון בפרק אמרו לו דאכתי איכא למיפרך מה לפיו שכן מחייבו קרבן בשפחה חרופה אפילו מכחישין אותו העדים לרבי מאיר עד כאן. וכתוב בגליון על זה וזה לשונו: כתוב בתוספות שכן מחייבו קרבן בשפחה חרופה וכו'. פירוש שיכול לומר גמרתי ביאתי או לא גמרתי דבשפחה חרופה אינו חייב אלא בגמר ביאה ועדים אין יכולין להכחישו. עד כאן. רבי מאיר מחייב וממשכנין אותו ולא דמי לשאר חייבי חטאות דאין ממשכנין אותם. דמעצמן יביאו משום דניחא להו בכפרה אבל הכא הא קאמר לא אכלתי ולא בעי כפרה. הרא"ש ותלמיד הר' פרץ ז"ל.
ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: ואכתי קשיא לן מנא ידעי סהדי דאכל בשוגג דבשלמא מזיד יכולין לדעת על ידי התראה אבל שוגג במה ידעי וכי תימא כיון דאמר איהו לא אכלתי ואינהו ידעי דאכל ודאי שוגג היה ליתא דאם כן עיקר ידיעתם על פי טענתו שאמר לא אכלתי ולא על פי עדותן וליכא למימר עדים נמי מחייבי קרבן ויש לומר דחזו סהדי דהוה מהדר למיכל היתרא כגון שתי חתיכות אחד של חלב ואחד של שומן ושאל איזה מהן של שומן כדי שאוכל אותה ומיד לקח של חלב ואכלה ודאי שוגג הוא. עד כאן.

אם הביאוהו שנים לידי וכו'. הא דלא עביד ק"ו מפיו שאינו מחייבו מיתה וקנס מחייבו קרבן עדים לא כל שכן משום דאיכא למיפרך. מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה. גליון תוספות.

וכתוב בגליון על זה הא דלא עביד ק"ו מפיו וכו'. צריך עיון דמה היינו מרויחים אכתי שייך לומר מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ושמא יש לומר דהיה לו ללמוד בשוה ק"ו הכא והתם מיהו הכא הקשו תוספות בדין דהכא לימא ק"ו דרבי מאיר פירוש דאז לא היה יכול להקשות מהכחשה והזמה. עד כאן.

וז"ל מהר"י כ"ץ ז"ל: אם הביאוהו שנים לידי מיתה וכו'. תימה לי אמאי לא דאיק קל וחומר מפיו שאין מחייבו מיתה וקנס מחייבו קרבן ויש לומר דניחא ליה למידן ק"ו מעדים אעדים ורבי חייא דנקט ק"ו מפיו ולא הוה מצי למימר אם הביאוהו שנים לידי מיתה לא יביאוהו לחיוב שבועה דלא דמיין להדדי דחיוב מיתה מחמת שעבר עבירה ואין חיוב שבועה מעין זה. עד כאן.

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י ז"ל ומה לו לשקר משמע לכאורה דאתי עלה מדין מיגו והקשו עליו בתוספות חדא דהא לאו מיגו הוא כיון דאלו אמר מזיד הייתי משים עצמו רשע. ותו דהא קיימא לן דלא אמרינן מיגו במקום הכחשת עדים. ופירשו כי בכריתות נאמרו על זה שתי לשונות האחד מדכתיב או הודע אליו כי התורה האמינתו בזה יותר ממאה עדים כלומר ורבנן הכי קאמרי אל תתמה היאך האמינתו על עצמו יותר ממאה עדים לפטרו מקרבן שהרי גם יש בידו טעם לפטור עצמו במקום עדים שיאמר מזיד הייתי והטעם השני דמתרצינן דיבוריה והכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואינו מכחיש את העדים והא דאמרינן או הודע אליו אנו חייבין לתרץ דיבורו מאי דלא עבדינן בהכחשה דעלמא אף על גב דאיכא מיגו ולפי זה אלו אמר לא אכלתי כלל כיון דמכחיש העדים אינן נאמן. וקשה הדבר אם כן אמאי אוקימנא לרבי חייא כרבי מאיר אפילו כרבנן נמי מצינן לאוקמי. ויש לומר דסוגיין דהכא כטעמא קמא דטעמא דרבנן דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים וכדאמר בתמורה ולהאי טעמא מתניתין דתנן בפרק הגוזל היכן פקדוני וכו' עד הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם דמשמע שאין עדים מחייבין אותו חומש ואשם אתיא כרבנן ודלא כרבי מאיר לפום סוגיין דהכא אבל לאידך טעמא משמע דאפילו כרבנן לא אתיא דהתם ליכא לתרוצי דאומר מזיד הייתי דאשם גזילות איתיה אפילו על המזיד אם כן מתניתין מני לא רבי מאיר ולא רבנן ולההוא לישנא סבירא לן דאשם לאו היינו קרבן ואפילו רבנן מודו שאין עדים מחייבין אותו ואידך טעמא לדבריו דרבי מאיר הוא שאפילו לפי דבריו היה לו לתרץ לשונו ולומר דהכי קאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד כיון שלא אמר בפירוש לא אכלתי כלל. הריטב"א ז"ל.
וז"ל הרא"ש: אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י ועל משום מיגו. וקשה לפירושו דמיגו במקום עדים לא אמרינן. ועוד דלא ניחא ליה בהאי טענה דאין אדם משים עצמו רשע כדאמרינן בפרק ב' דקידושין גבי הבא לי מן החלון אלא בכריתות מפרש טעמא דרבנן וכו'. ואם תאמר ולרבי מאיר נשייליה ושמא יפרש דבריו לא אכלתי שוגג וזה היה טוב יותר כי שמא אנו מביאין חולין לעזרה. ויש לומר דאין אנו מחוייבין לשאול את פיו משום דלא מפרש חטאיה וסותם את דבריו כל מה שיכול אלא כיון דהעידו עדים שאכל בשוגג והוא אומר לא אכלתי בסתם ולא פירש דבריו כוון להכחיש את העדים ולומר שלא אכל כלל ועדים מהימני מק"ו. ועוד תניא בתורת כהנים אליבא דרבי מאיר שאחר שהיה דן עמהם כל היום וכו'. וקשה לקמן דמשני אשם היינו קרבן ומחייב רבי מאיר גם לרבנן מחייב אשם מק"ו דלא שייך ביה אם ירצה וכו' דאשם גזילות חייב על המזיד ואם כן מתניתין דשבועות ודבבא קמא היכן שורי וכו' אמאן תרמייה. ועוד קשה וכו'. ונראה כי האי סוגיא אתיא כאידך לישנא וכו'. עד כאן.
ומהר"י כ"ץ כתב וז"ל: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. נראה דמשכחת לה שלא יעשה עצמו רשע כגון שלאחר שנתחב החלב בפיו עד שאין יכול להחזירו ידע שהוא חלב דחיוב אכילה לא הוי עד דאכל כדמוכח באלו נערות ובמאי דשגג מתחילה לא מחייב קרבן כדאמרינן דכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שיהא תחילתו וסופו שגגה. ועוד נראה לי דלענין לפטור עצמו מקרבן נאמן אפילו כשמשים עצמו רשע כשם שנאמן לחייב עצמו קרבן במקום שמשים עצמו רשע כגון באשם גזילות ולתירוצי קמא קצת קשה מלשון מזיד הייתי דמשמע שהזיד לעבור. עד כאן.
וז"ל תוספות חיצוניות: פירש הקונטרס והשתא דאמר לא אכלתי מהימן מיגו דיכול לומר מזיד הייתי. ולא נהירא דלא הוי מיגו מעליא וכו'. לכן נראה לי כדמפרש בגמרא בכריתות דתרצינן ליה דיבוריה דהא דאמר מעיקרא לא אכלתי שוגג אלא מזיד כך רצה לומר ורבי מאיר מחייב דאפילו אמר אחר כך לא אכלתי שוגג אלא מזיד לא מהימן כיון שמתחילה לא אמר כן. מיהו קשה דאם כן משמע דהיכא דלא שייך דתרצינן ליה דיבוריה דרבנן מודו דעדים מחייבין קרבן שבועה ואם כן אמאי איצטריך למימר רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה אפילו כרבנן מצי סבר דעדים שבכאן לא קא פטרי רבנן דלא משמע דמתרצינן לדיבוריה. ועוד תימה למאי דקאמר בסמוך אשם היינו קרבן אם כן מתניתין דפרק הגוזל קמא ודשבועות אמאן תרמייה. לכך נראה לי דסוגיא דהכא אתיא כלישנא קמא דכריתות דמפרש טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש בדבר שהוא של כפרה. ואם תאמר והא רבנן קאמרי מה אם ירצה לומר וכו' אלמא משמע דטעמייהו משום הכי הוא. ויש לומר דלדבריו דרבי מאיר קאמרי ליה כלומר לדידן בכל ענין פטור דאדם נאמן על עצמו כדפרישית אלא לדידך אודי לן מיהא דפטור. ואם תאמר מכל מקום בכריתות איכא לישנא דמפרש טעמא לרבנן משום דמתרצינן דיבוריה ואם כן להאי לישנא קשיא מתניתין דהגוזל אמאן תרמייה. ויש לומר דלהאי לישנא נראה לומר דאשם לאו היינו קרבן ואף לרבי מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו והשתא ניחא דמתניתין דהגוזל אתי שפיר כרבי מאיר. ואם תאמר מאי שנא דלרבי מאיר לא יתחייב אשם אלא בהודאת עצמו ובקרבן סבר דעדים מחייבים ליה קרבן. ויש לומר דשנא ושנא דבאשם גזילות כתיב והתודו את עונם משמע מדבריהם חייב דוקא אבל לא כתיב והתודו גבי קרבן אלא או הודע אף על גב דאמרינן בכריתות דרבי מאיר פליג אף בטומאת מקדש וקדשיו אף על גב דכתיב ביה והתודו היינו משום דכיון דאינו על המזיד כשוגג איכא לפרושי אותו כמו או הודע דמשמע או הודע אליו עכשיו אבל בשעת עבירה לא נודע אלא שהיה שוגג שאם היה מזיד הוה מיפטר אבל והתודו דכתיב גבי אשם גזילות כיון דבא על המזיד כשוגג ליכא לפרושי כמו או הודע דהאי דהיינו או הודע עכשיו אבל בעינן שיהא שוגג בשעת עבירה דהא אשם גזילות הוא בא על המזיד ואם כן צריך לומר והתודו דכתיב גבי גזילות דאתא למעוטי עדים והא דקאמר הכא אשם היינו קרבן היינו ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש. עד כאן. וכתב בגליון וז"ל: ללישנא דמתרץ מודה רבי מאיר דאין עדים מחייבין אשם כלומר כיון דלרבנן לההוא לישנא פוטרים באשם אף על גב דלא שייך מתרץ דיבוריה משום דכתיב והתודו גם לרבי מאיר פטור דהא להך לישנא לא פליגי אלא דקא מתרצינן דיבוריה ולא בדבר אחר. עד כאן.
וכתב מהר"י כ"ץ וז"ל: רבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. פירש בתוספות דלטעמא דמתרץ לא יחייב רבי מאיר אשם בעדים דאם כן רבנן נמי יחייבו כיון דלא שייך ביה תירוצי דיבורא ובפרק מרובה נמי משמע הכי דמוקי מתניתין דהתם כרבי מאיר דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה ופטר בה מאשם בעדים ותימה לי אם כן היכי מחייב רבי מאיר קרבן מק"ו דאשם יוכיח ונראה דלההוא לישנא נמי מחייב רבי מאיר אשם מק"ו ורבנן הוא דפטרי ליה משום דכתיב והתודו. עוד כתב לקמן וז"ל: אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם. תימה לי למאי דסלקא דעתין דלא מחייב רבי מאיר באשם אם כן מפריך קל וחומר דקרבן משום דאיכא למימר דאשם יוכיח ושמא אין להוכיח מאשם לקרבן על ידי שום פירכא. עד כאן.
וכן כתב בגליון תוספות וז"ל: ונראה דהא דסלקא דעתיה דמקשה לקמן שאין עדים מחייבין אותו אשם וחומש דאיכא לאקושיי לפרוך לק"ו דרבי מאיר אשם וחומש יוכיח צריך לומר דעל כרחך יש שום פירכא מדלא יליף בק"ו והמתרץ לא חשיב פירכא ויליף חומש בק"ו עד כאן.
עוד כתב מהר"י כ"ץ וז"ל: ובזה נמי מתורץ מה שהקשיתי לעיל על פירוש התוספות ולפי מה שפירש לעיל דלתרץ דללישנא דכריתות מחייב רבי מאיר אשם בעדים בההיא דפרק מרובה צריך לומר דסבר לה כרבי מאיר בחדא ופליג עליה בחדא. עד כאן.
וכתוב בגליון תוספות וז"ל: נראה לי דליכא למיפרך אק"ו דרבי מאיר אשם יוכיח ללישנא דמתרץ דיבוריה דהא דלא מייתי התם אשם על פי עדים אינו מטעם דאינו נאמן דהא אפילו כי הודה בתר עדים פטור אלא על כרחך גזרת הכתוב הוא אבל אק"ו דרבי חייא פריך ליה שפיר מה לפיו שכן מחייבו אשם ותדע דהא כי הוה סלקא דעתיה דאין עדים מחייבין אשם ופריך מק"ו דרבי חייא תקשי ליה נמי אק"ו דרבי מאיר. עד כאן. ופירש הגליון וז"ל: כתוב בגליון תוספות ותדע וכו'. פירוש ממאי דלא פריך מאשם אק"ו דרבי מאיר אין כל כך ראיה דאיכא למימר כדפירש תחילה בגליון דאיכא שום פירכא מדלא יליף ליה בק"ו אבל לפי מאי דפריך ליה הכא אק"ו דרבי חייא ולא חשיב ליה פירכא וקשה לדידיה אמאי לא פריך הכי אק"ו דרבי מאיר. עד כאן.
עוד כתוב בגליון תוספות אחר וז"ל: אשם נראה לי דלא מצי למימר אק"ו דרבי מאיר חומש ואשם דק"ו הוי דנאמנים עדים לחייבו קרבן מק"ו דמיתה אבל חומש ואשם גזרת הכתוב דאף על גב דנאמנים דאין משלם חומש ואשם אלא בהודאתם אבל עדים כפל הוא דמחייבי ליה. עד כאן. וכתב בגליון על זה כתוב בגליון תוספות דהק"ו הוי דנאמנים וכו' פירוש אבל ק"ו דהכא לא הוי מכח נאמנות דפשיטא דפיו נאמן יותר דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי עד כאן.
וז"ל הרמב"ן: ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. פירש רש"י הואיל ויכול לומר מזיד הייתי ופטור מקרבן אף כשאומר לא אכלתי נאמן דמה לו לשקר. איכא דקשיא ליה והא מיגו במקום עדים הוא. ומפרשי לה דמתרצינן דיבוריה ואמרינן לא אכלתי שוגג אלא מזיד קאמר וכהאי גוונא איתא בכריתות. ואין זה מספיק דהא התם נמי משום מיגו קאמרינן כלומר כיון דאפילו אחר שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דיבורו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אמרי אין מחייבין אותו להביא קרבן והא ודאי גבי שאר דינים אין אומרים מיגו אפילו כיוצא בזה במקום עדים. ועוד מה יאמר לההוא טעמא אחרינא דאמרינן התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ואפילו בטומאה חדשה דליכא לתרוצי דיבוריה פטור אלא טעמא דמילתא משום דכיון דמילתא דנפשיה הוא מהימן דאי נמי לא ניחא ליה להביא קרבן אין ממשכנין אותו והילכך הוא נאמן על עצמו יותר ממאה איש שעסק בדבר אין לו עם אדם ויפה פירש כאן רש"י משום דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים ואם תאמר אם כן למה לי מיגו אפשר דהיכא דמכחישן בפירוש הודע אליו קרינן ביה שיש לו לסמוך על שנים יותר מעצמו שמא טעה. ואי קשיא לך הא התם בפרק אמרו לו בעד אחד מוקמינן ליה דקאמרינן או הורע אליו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אפילו אין מכחישין אותו תלמוד לומר או הודע אליו מכל מקום במאי אילימא בתרין בתרין אין מכחישין קרא בעי אלא בחד לא קשיא דייתורא דקרא הוא דמוקמינן בחד ואין צריך לומר בשנים אלא דלחד איצטריך ומאי דכתיב ולא שיודיעוהו אחרים בשנים ואין צריך לומר בחד תו לא קשיא להו היכי מצי למימר מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע לאו מילתא היא דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן עדותיה ופלגינן דיבוריה אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן הואיל והוא יודע בעצמו שאינו חייב בו. ועוד דהא כתיב הכא או הודע אליו והרי לא הודע אליו אפילו על פי אחרים הואיל והוא אומר מזיד הייתי. עד כאן.
וז"ל הרשב"א ז"ל: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. התם בכריתות פרק אמרו לו לחד לישנא הוי משום מיגו דאלו בעי אמר מזיד הייתי ופטור ואף על גב דמיגו במקום עדים הוא הא אמרינן התם ומתרצינן דיבוריה ורואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואף על גב דאסיק דיבוריה לא אכלתי כלל אנו מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין אותו כאלו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואף על פי שבשאר דינים אין אומרים מיגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים. ואם תאמר אם כן מיגו למה לי. ויש לומר דכולי האי לא אמרינן שיהא נאמן בלא שום מיגו לגמרי כיון שמכחישין אותו שנים לגמרי דהודע אליו קרינן ביה דאעדים אית ליה למסמך כדאמרינן התם דלהאי לישנא בטומאה חדשה שאין שם מיגו כלל הם נאמנים יותר ממנו ואידך לישנא דאיתמר התם משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ומשום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם ואפילו במכחישין אותו לגמרי בטומאה חדשה דליכא מיגו כלל מהימן עד כאן. וכן כתב הר"ן.

אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם אשם היינו קרבן. קשיא לן והרי רבנן נמי שני עדים בשאינו מכחישן מחייבין אותו קרבן ואף על פי כן אין מחייבין אותו אשם דבאשם והתודה כתיב וההודאה היא המחייבתו והאיך נחייבו בלא הודאה ואפילו יבא אליהו ויאמר והא לא דמי כלל לאכילת חלב וכיוצא בה דמשעת אכילה נתחייב ועדים גילוי מילתא הוא דקא עבדי אבל אשם אין חיובו כלל אלא משעת הודאה שלו וכדאיתא בבבא קמא ובשבועות. ויש לומר לרבי מאיר ק"ו שלו עושה עדים יותר מהודאה בכל מקום. הרמב"ן.

אשם היינו קרבן. קשיא לי דפריך ומשני ואין מזכיר שם טעם לא בקושיא ולא בתירוץ. ויש לומר דאברייתא סמכי והכי קאמר דמדנקט תנא בברייתא אמרו שנים אכלת חלב דהיינו חטאת משמע דלא פליג רבי מאיר באשם ואם כן פרכינן שפיר מה לפיו שכן מחייבו אשם ומודה בה רבי מאיר ומשני אימא סיפא דקתני אם הביאוהו וכו' לא יביאוהו לידי קרבן הקל ואשם לא נפיק מכלל קרבן. והא דנקט ברישא אכלת חלב הוא הדין לאם מחייבי אשמות וחדא מינייהו נקט והיינו דקתני סיפא קרבן ולא קתני לא יביאוהו לידי חטאת הקל דמשמע דרבי מאיר פליג נמי באשם ורבי חייא כרבי מאיר סבירא ליה. מורנו הרב נר"ו מה לפיו שכן מחייבו חומש. קשיא לי ודקארי לה אמאי קארי לה. ויש לומר דסלקא דעתיה כיון דאין חומש מעכב הכפרה לא פליג רבי מאיר ומשני כי היכי דמחייבי קרבן מק"ו מחייבי ליה חומש מק"ו וכן הק"ו דאי מחייבי ליה קרבן החמור דאיכא למימר חולין לעזרה לא יחייבו אותו ממון הקל וזה ברור. מורנו הרב נר"ו.
וז"ל הריטב"א: אלא מה לפיו שכן מחייבו אשם. פירוש אשם גזילות אם כפר בממונו לחברו בבית דין ונשבע לו ואחר כך הודה חייב להביא אשם כדכתיב והתודה אשר חטא תאמר בעדים שאין מחייבין אותו אשם פירוש שאם כפר ונשבע ואחר כך באו עדים אינו מביא אשם ולא חומש אלא משלם את הקרן בלבד וכדאיתא פרק הגוזל בהדיא וקא סלקא דעתיה השתא דבחטאת הוא דקפליג רבי מאיר משום דסבירא ליה דאו הודע אליו לא אתא אלא לומר דהודע אליו עכשיו לאפוקי משהודע אליו בשעת מעשה דפטור דמזיד הוא ועוד דהודע אליו אתא לחייבו על פיו בשאין עדים מכחישין אותו ולא חיישינן לחולין בעזרה אלא באשם דאיתיה אפילו במזיד אפילו רבי מאיר מודה דהא כי כתב רחמנא והתודה לומר דעל פי וידויו הוא מתחייב לא על פי עדים ומהדרינן דאשם היינו קרבן כלומר ופשיטא דלא מפליג רבי מאיר בינייהו ואכתי קסלקא דעתין דמוקי רבי מאיר קרא דכתיב והתודה גבי חומש ולהכי אמרינן אלא מה לפיו שכן מחייבו חומש ומהדרינן דרבי חייא סבר דחומש נמי מחייבו על פי עדים רבי מאיר מק"ו ואף על גב דהוי מידי דממונא ומשום דהוי חדושי טפי אמרינן בהדיא דרבי חייא סבר הכי ואלו לעיל גבי אשם נקטינן בהדיא בפשיטות אשם היינו קרבן. ואם תאמר ולרבי מאיר והתודה מאי אהני לן. ויש לומר דאיצטריך לחייבו על פיו אף על פי שכבר נשבע להפטר ואף על פי שיש עדים שאומרים שהוא פטור אפילו הכי מביא אשם וחומש וכל שכן קרן. עד כאן.
אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה לא מהזמה קא פריך דלא שייך הזמה בפיו אלא מהכחשה ואמאי נקט לה ולזה לא הזכירה רש"י אלא בעדים והכחשה הוא שאם העידו עדים שהוא חייב ובאו אחרים והעידו שאינו חייב אותם שהוכחשו אינם משלמין כמו בהזמה אבל לא יוציאו ממון על פיהם. שיטה.
ורבינו חננאל ז"ל פירש וז"ל: מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה. כלומר אם יודה שיש לו אצלו כך וכך ויבואו העדים ויעידו בו אותו היום שהודה כי קבל הממון מידו במקום פלוני עמנו היה אותו היום במקום אחר אינו נעשה זומם תאמר בעדים שישנן בכי האי גוונא בהכחשה והזמה כיון שמצינו בענין הזה בהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים כך בענין הזה של רבי חייא גדולה הודאת פיו וכו'. עד כאן. וז"ל הריטב"א ז"ל: אלא מה לעדים שכן ישנן בהכחשה והזמה. פירוש דעדים שהעידו ואחר כך הכחישום עדים אחרים או הזימום נתבטלה עדותם בהזמה לגמרי וגבי הכחשה הוי ספיקא ואין מאמינין לאלו יותר מאלו ואוקי גברא אחזקתיה ואוקי ממונא בחזקת מאריה תאמר בפיו שאינו בהכחשה והזמה פירוש שאם הודה חיוב על עצמו אפילו באו עדים והזימוהו או הכחישוהו הרי הוא חייב ואפילו חזר ואמר נזכרתי שהוא כדברי העדים כיון דאודי אודי והודאת בעל דין כמאה עדים לאו דוקא דאם כן כי איכא עדים דמכחישים ליה לימא דתרי כמאה ומאה כתרי אלא גוזמא נקטינן הודאת בעל דין חשובה בכל מקום ואפילו במקום עדים כמאה עדים במקום שאין שם עדים או שאין שם אלא עד אחד כנגדם. עד כאן.

כתב הר"ן מיהא שמעינן דמי שהודה בבית דין וחזר בו ואמר נזכרתי אף על פי שהעדים מעידים כדבריו אין משגיחין בו דודאי הכא בכהאי גוונא עסקינן דאי בעומד בדיבורו מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה אי בעי למיהב לא מצי יהיב אלא ודאי אפילו בשאינו מעמיד דבריו וחוזר בו לא כל הימנו ולא משגיחין אעדים כלל בין באומר לויתי ועדים מעידים שלא לוה בין באומר לא פרעתי והעדים מעידים שפרע והיינו דאמרינן בפרק יש נוחלין המוציא שטר חוב על חברו וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות טוען ונטען וכו' עד דברי תימה הן וצריכין עיון ככתוב בנמוקי יוסף. ע"כ. ולי אין צריכין עיון שהן דברי טעם ואין ראיות אלו מכריעות כלום דהא אמרינן הכא דבפיו ליכא הכחשה והזמה היינו בעומד בדיבורו אבל אמר נזכרתי ועדים מעידים כדבריו עדותן מועלת. ואם תאמר אי עומד בדיבורו מאי אולמיה דפיו מתנה הוא דקא יהיב ליה והוא רוצה ליזוק בנכסיו. הא לא קשיא דמשכחת לה בעומד בדיבורו ולא מצי יהיב ליה במתנה כגון שאחר שהודה לחברו שחפץ זה הוא שלו נתן כל נכסיו לאחר בקנין והלה תובע חפץ זה שהרי עדים מעידים שהוא של נותן מתנה והרי הוא בכלל נכסיו והנותן אומר שהוא של התובע כמו שהודה לו שמעינן מהכא שכיון שמתחילה הודה לנתבע תו ליתיה בהכחשת עדים כיון שעומד בדיבורו והיינו אולמיה דפיו דמפקינן ליה לחפץ ממקבל מתנה ויהבינן ליה לתובע מפני הודאתו של זה אף על פי שאינו בידו ליתנו לו עכשיו שהרי ממה נפשך אינו שלו אבל אמר נזכרתי אפילו בכהאי גוונא נאמן כיון שהעדים מעידים כדבריו וההיא דפרק י"נ נמי לא מכרעת דלעולם אימא לך דבעומד בדיבורו הוא וקמשמע לן דלאו משיב אבידה הוא בההוא מחצה שהודה ונשבע דכיון דאית שטרא רתותי מירתת אף על פי שהעדים מסייעים אותו כדאמרינן התם אבל אם חזר ואמר נזכרתי שפרעתי הכל והרי אלו עדי נאמן וכן ההיא דפרק הדיינין אלו חזר ואמר עכשיו נזכרתי שלויתי ופרעתי כדברי העדים היה נאמן. ומיהו כתב הרשב"א שאין ראוי להורות אלא כפי סברא זו ולא כדברי הרמב"ם. ולפי זה יש לומר שיש חילוק בין הודאה בפני בית דין לחוץ לבית דין ובפני עדים דהא בפרק קמא דגיטין אמרינן גבי הנהו גנאי דעבוד חושבנא דמצי למטען עיינתי בחושבנאי ולא פש ליה גבאי כלום דאסיקנא התם דהוה ליה קנין בטעות וחוזר ולא אמרינן כיון שהודה מתחילה וקנו מיניה דפש גביה הוה ליה הודאת בעל דין ואינו בהכחשה והזמה משום דלא אמרינן הכי אלא כשההודאה היה בבית דין דומיא דעדים. הרשב"ץ.

אלא אתיא מעד אחד. יש להקשות שלמה לא אמר עד אחד יוכיח כמו שאמר למטה ולא היה צריך להביא עולם חדש ולעשות ק"ו אחר. לזה נשיב אחד משני תירוצים האחד שיש לנו בהקדמה שבזמן שיש בק"ו שני מלמדים בפירכא כל דהו סגי ואין צריך פירכא חשובה ואם כן הסיבה שלא אמר עד אחד יוכיח הוא בעבור שלפי זה נעשו שני מלמדים פיו ועד אחד ובפירכא כל דהו סגי לזה הביא הק"ו חזק ואמיץ כח. התירוץ השני שמה שאמר אלא אתיא מעד אחד אינם דברי המתרץ אלא הכל מהמקשה שאומר אלא מאי אית לך למימר דאתיא מעד אחד לזה יש קושיא דמה לעד אחד וכו' אלא כי איתמר ותנא תונא על אידך וכו'. מהר"י אבוהב ז"ל ובשיטה הקשה עוד וז"ל: אלא אתיא מעד אחד. יש להקשות דק"ו דרבי חייא מפיו לעדים ואיך אתה עושה מעד אחד. יש לומר דהכי קאמר לעיל שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו שנעשה מעד אחד עד כאן.
ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל: אלא אתיא מעד אחד. קשיא לי אמאי נדינן מק"ו דלעיל נימא עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה ומחייב שבועה אף אני אביא עדים וכו'. ותו קשה היכי עביד ק"ו מעד אחד והא איכא למימר מה לעד אחד וכו' והא פירכא נרירא וראיתי מי שפירש דבתמיה גרסינן ליה אלא מה תרצה לומר דאתיא מעד אחד ליתא דמה לעד אחד וכו'. ואין לשון הגמרא מתיישב לפירושו ותו דלא הוה ליה לאסוקי משמיה דרב פפא אלא דאתיא מגלגול שבועה דעד אחד דאנן נמי מעיקרא בדרך אתמהא אמרינן ליה. אלא הנכון בזה דחדא מהני פירכי מתרצה אידך משום דידע שפיר דלמה הצד פרכינן פירכא כל דהו אבל לק"ו לא פרכינן אלא פירכא חזקה אם מקרא אם מסברא ומשום הכי עביד ק"ו מחדש כדי שלא יקשה עליו אלא מפירכא חזקה והוא סלקא דעתך רפירכת מה לעד אחד הוי פירכא כל דהו ומאן דפריך אמר דלאו פירכא היא אלא דאי אפשר לעשות זה הק"ו כלל וזהו שכתב רש"י ז"ל כלומר היכי ילפת שבועה וכו'. וזה נכון. עד כאן.
מה לעד אחד שכן על מה שמעיד העד הוא נשבע להכחישו תאמר בעדים שכן על מה שכפר אתה אומר שנשבע. כתב רש"י ז"ל תאמר בעדים שאינו נשבע על מה שהעידו ועל כפירתו הוא נשבע ומנין לך להחמיר כל כך. עד כאן. וזה הלשון שכתב ומנין לך להחמיר כל כך נראה מיותר. ואשכחנא מרגניתא תותיה דמרן ז"ל גלי לן דהאי פירכא לא אתינן עלה בתורת קולא וחומרא דהא ודאי מה שאין העד משביע על מה זנכפר אלא על מה שהעיד קולא היא בכחו ולא חומרא אלא בתורת טעמא אתינן עלה דאנן שפיר ילפינן מעד אחד מה שיש בעד אחד אבל לדון ממנו יותר ממה שיש בו לחומרא דהיינו לחייבו שבועה על מה שלא העידו זו חומרא היא ומנא תיתי לן דיו לבא מן הדין וכו' ואתא רב פפא למידן ק"ו מגלגול שבועה דעד אחד כי הוא נשבע באותו גלגול שלא העיד עליו העד ודחינן דהתם לא חייבו העד אלא עיקר השבועה שהעיד עליו העד ואידך שבועה גוררת שבועה בגזרת הכתוב על ידי גלגול והכא גבי עדים ליכא שבועה על מה שהעידו שנגזור עליו שבועה במה שלא העירו כי במה שהעידו ממונא מחייבי ליה וכדכתב רש"י ז"ל. הריטב"א.
כתב הר' יהוסף הלוי ז"ל בתשובת שאלה וז"ל: מועתק מלשון ערבי. אם העיד עד אחד כמו שטען התובע על הנתבע השבועה תהיה שאין אצלו כלום ממה שהעיד עליו העדו ואם היה שם גלגול ישבע ויאמר שאין אצלי ממה שטען עלי שום דבר ואינו נשבע להכחיש מה שהעיד עליו העד בלשון שאין לו אצלו כלום לפי שלשון זה הוא לשון שבועת היסת לא לשון שבועת עד אחד ודקדוק זה יצא לי ממה שאמרו מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע. עד כאן.

הכי גרסינן בנוסחי עתיקי. תאמר בעדים דממונא מחייבי ליה פיו יוכיח מה לפיו שכן אינו בהכחשה והזמה עד אחד יוכיח מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה ואגלגול שבועה דעד אחד קא סמיך ומינה בנו בניינא דאלו מעד אחד גופיה לא אתיא במה הצד שאינו מאותו מין כלל ואינו שוה להם הואיל ועל מה שמעיד הוא נשבע והיינו דאמרינן הצד השוה שבהן שעל ידי טענה וכפירה הן באין כלומר שיש במקצת הודאת פיו או עדות עד אחד שהוא כעין הודאה והיינו טעמא כלומר שיש כאן רגלים לטענה ויש כפירה גמורה במקצת שאין שם עדות עד אחד ולא הודאת פיו ואלו עד אחד גופיה לא דמי להו שהרי אינו נשבע על מה שכופר בלא עדות כדכתיבנא. ורש"י ז"ל מחק והגיה מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע. וכן כתוב במקצת הנוסחאות. ויש שלמדו מכאן לפי גירסא זו שאין שבועת עד אחד באה אלא בטענת ברי כדאמרינן דצד השוה שבהן שעל ידי טענה הן באין אלמא דכי היכי דבעינן טענה בפיו דהיינו טענת ברי הכי נמי בהעדאת עד אחד וזה שלא כדברי הריא"ף ז"ל שכתב דבהעדאת עד אחד נשבעין אפילו בטענת שמא. וכבר כתבתי זה בפרק הדיינים ואין עליו קושיא מזו דבין טענת ברי בין טענת שמא טענה מיקרייא ומכל מקום אין גירסא זו מחוורת דהיכי עבדינן צד השוה מעד אחד ופיו והרי אינם ממין אחד דעד אחד נשבע על מה שמעיד ופיו על מה שכפר. ועוד דאי הכי הוי ליה למימר אלא אתיא מבינייהו מדלא אמרינן הכי שמע מינה איתא לררב פפא. הרמב"ן והר"ן ז"ל. וגם הרשב"א ז"ל דחה גירסת רש"י ז"ל וזה לשונו: אינו מחוור שאלו כן היה לנו לומר אלא מה לפיו ואתיא מבינייהו. ועוד דאמרינן הצד השוה שבהן שעל ידי כפירה וטענה הן באין וטענה היינו מה שיש לנו בו טענה וידיעה או מצד הודאתו או מצד העדאת העד וכפירה היינו כפירה גמורה שאין כאן ידיעה כלל לא מצד פיו ולא מצד עדים ולא מצד עד אחד ונשבע עליה ואם כן לפי דברי רש"י ז"ל הצד השוה אינו ממין אחד שהרי בהעדאת עד אחד טענה איכא כפירה ליכא שהרי אינו נשבע אלא על מה שהעד מעיד. ומיהו הא לאו קושיא היא לרש"י ז"ל לפי שהוא מפרש על ידי כפירה וטענה שזה טוען וזה כופר אבל מכל מקום אידך קשיא. עד כאן.
וז"ל הריטב"א ז"ל: גירסת הקונטרס פיו יוכיח וכר. ונראה כי רש"י מפרש אותו בדרך אלא פיו יוכיח לומר דלא סמכינן על דרב פפא כלל אלא הדרינן כדמעיקרא ועבדינן ק"ו מפיו ועד אחד דאף על גב דלא אתיא מחד מינייהו אתי מתרווייהו מבינייהו ודוחק. ועוד דכיון דמעיקרא לעיל דחינן דלא ילפינן מעד אחד ודחינן ליה מתורת טעמא ולא מדין קולא וחומרא כדפריש רבינו היכי הדרינן השתא לאיתויי כלל מיניה בשום מה הצד ועוד דבנוסחי עתיקי דגאונים ז"ל אשתכח דגרסינן הכי מה לעד אחד שכן שבועה גוררת שבועה. לפיכך על כרחך אין לנו אלא כמו שפירשו שאר רבותינו ז"ל דאכתי קיימינן כדרב פפא והא דפרכינן תאמר בעדים דממונא קא טחייבי ליה כלומר ואין עדות שבממון גורר שבועה על השאר אמרינן פיו יוכיח שלפי שחייב עצמו ממון בהודאתו במקצת גורר שבועה ול השאר ואמרינן מה לפיו שכן אינו בהכחשה ואמרינן עד אחד יוכיח ובעי לומר עד אחד בגלגול שבועה דאלו עד אחד דעלמא. הא איפריך ליה לגמרי לעיל שכן על מה שהוצ מעיד הוא נשבע ואמרינן מה לעד אחד זה דאפילו בגלגול שכן שבועה גוררת שבועה ואמרינן פיו יוכיח וחזר הדין הצד השוה שיש בפיו ועד שעל ידי טענה וכפירה הן באין ונשבע וכו' ופירש רש"י שעל ידי שזה טוען וזה כופר באו לבית דין ונשבע. והקשו בתוספות דאם כן כופר בכל תיתי במה הצד. ותירצו דהתם קאמי קרא כי הוא זה דמודה מקצת חייב וכופר בכל פטור. והנכון שעל ידי עיקר טענה שיש לתובע רגלים לטענתו והלה עושה כפירה גמורה הוא נשבע שהרי בפיו יש רגלים כדברי התובע כיון שהודה לו במקצת. וכן כשיש עד אחד כדברי התובע אף עדים יש לתובע עיקר שהרי עדים שהעידו במקצת דבריו וכן פירשו בתוספות. עד כאן.

וז"ל תלמידי הר"פ ז"ל: שעל ידי טענה וכפירה הן באין וכו'. ואם תאמר כופר הכל ליחייב בהאי מה הצד. יש לומר שאני כופר הכל דגלי קרא דפטור כי הוא זה דמשמע דוקא מודה מקצת אבל כופר הכל פטור דליכא למימר אף כי הוא זה והוא הדין אף כופר הכל דאם כן הוה ליה למכתב וכחש דמשמע תרווייהו . מדנקט כי הוא זה דמשמע מודה מקצת שמעת מינה דאתא למעוטי כופר הכל. עד כאן.

כתוב בתוספות ויש לומר דבהצד השוה שבהן יש טענה חשובה וכו'. אין להקשות מהילך . דכי אמר ליה הילך הוי אידך ככופר הכל ולא הוי טענה חשובה וכן טענו חטים והודה לו. בשעורים דפטור לרבי חייא לקמן טענת חטים לא הויא טענה חשובה. ואין להקשות דנימא מודה במקצת קרקעות יוכיח דשאני קרקע דלא שייך בה שום שבועה אפילו בעד אחד כדפירש התוספות לקמן. גליון.

בתוס' בד"ה בכולה בעי כו' דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא כו' עכ"ל פי' אפי' היכא דלא שייך למימר משתמיט ומש"ה הוצרכו לאתויי ראיה מנסכא דר' אבא דהיה בעינא ולא שייך משתמיט אבל מעד א' בעלמא דמחייב שבועה מדאורייתא אין ראיה דאיכא לאוקמא במשתמיט וק"ל:

בא"ד מאחר דאין מעיז א"כ אמת הוא כו' יהא נאמן במגו דאי בעי כופר כו' עכ"ל ובלאו מגו משום דאינו מעיז לחוד אין להאמינו דהא ע"כ לא תלה הכתוב הדבר במעיז ואינו מעיז דכופר הכל פטר הכתוב אפי' בבנו דמעיז כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בד"ה אבל העדאת כו' דליכא למימר כ"כ כו' אימא כיון דחשיד כו' ואע"ג דאמרינן לקמן דלא אמרינן מגו דחשיד כו' מ"מ גם התנא כו' עכ"ל אבל מטעם דלא משתמיט כ"כ ואינו מעיז ליכא למפטריה אי לאו משום מגו דחשיד כו' כמ"ש לעיל ואשמועינן ר' חייא דלא אמרי' הכא מגו דחשיד כו' כיון דאיכא בכופר הכל אשתמוטי ואע"ג דבלאו אישתמוטי מסיק לקמן דלא אמרינן מגו דחשיד כו' הכא לא אמרי' ליה מק"ו אבל לעיל במלתיה דרבה לא ניחא להו למימר הכי ולקיים פרש"י דאין דרך האמורא לאשמעי' מלתא יתירא ודו"ק:

בד"ה מה אם ירצה כו' לדבריו דר"מ קאמרי כדתנן בפ' אמרו לו כו' עכ"ל אחר העיון שם לא מצאתי שם במתני' ובסוגיא דהתם טפי מבסוגיא דשמעתין ונ"ל להגיה לדבריו דר"מ קאמר כדתנן בפ' אמרו לו דלאידך לישנא כו' עכ"ל ורצונם דסוגיא דשמעתין דמייתי לישנא קמא דהתם ומוקי ליה רבי חייא כר"מ ולא כאידך לישנא ורבי חייא ככ"ע משום דהך לישנא עיקר דהאי ומה אם ירצה לדבריו דר"מ קאמרי כדמשמע לישנא דאמרו לו דלאידך לישנא רבנן טעמייהו דנפשייהו קאמרי דבכה"ג אם אומר עכשיו מזיד הייתי פטרי ליה לא הל"ל אמרו לו ואין לפרש לההוא לישנא ומה אם ירצה כו' משום מגו דהשתא הוי תשובה לק"ו דר"מ ושפיר קאמר אמרו לו דהא מגו במקום עדים כו' אלא ע"כ לית לן לפרושי לההוא לישנא אלא דרבנן טעמייהו דנפשייהו קאמרי ודו"ק:

בא"ד דהכי אמר בת"כ אמר ר"מ אם בתחלה אמר מזיד כו' עכ"ל כצ"ל ע"ש בתוס' דכריתות:

ד"ה בכולה בעי דלודי ליה וכו' עד וכן בנסכא דר' אבא צריך עיון למה לא הביאו התוס' ראיה משבועת עד אחד גופיה דהוי דאורייתא ולא אמרי' דמגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וכן לקמן בגמרא (בבא מציעא דף ה') מביאה הגמרא ראיה משבועת מודה מקצת דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ודחי לה התם אשתמוטי קא משתמיט ולא מייתי ראיה משבועת עד אחד ויש לישב דהתם מקשין בכי תימא דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא וא"כ ל"ל לרבה למימר טעמא דאשתמוטי קא משתמיט אפילו בלא האי טעמא נמי לא אמרי' דחשיד אשבועתא אפילו במקום דליכא טעמא דאשתמוטי הלכך לא רצו התוס' להביא ראיה משבועת עד א' גופיה היכי דכופר הכל ועד אחד מעיד שהוא חייב דנשבע מדאורייתא להכחיש העד משום דגם בכופר הכל איכא קצת אשתמוטי כמו שכתבו התוס' בסוף דבור זה ולכך לא אמרי' מגו דחשיד אממונא וכו' דלא מקרי חשיד כיון דאיכא למימר קצת דאשתמוטי קא משתמיט אבל היכא דליכא כלל טעמא דאשתמוטי קא משתמיט אימא לך דמדאורייתא אמרי' מנו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא משביעין ליה מדאורייתא ולכך מייתי התוס' ראיה מנסכא דהתם לא שייך אשתמוטי כלל ואפילו הכי משמע דאם היה מכחיש את העד היה נשבע מדאורייתא וכן לקמן בגמרא כשהביא ראיה משבועת מודה מקצת ודחי לה בטענת דאשתמוטי קא משתמיט לא רצה להביא ראיה משבועת עד א' דנוכל נמי לדחות ולומר דהתם נמי אשתמוטי קא משתמיט והא דמייתי התם מדאמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת דהיינו בכופר הכל והא התם נמי איכא טעמא דאשתמוטי כדאמרן כבר הקשו התוס' קושיא זו שם ותירצו דרב נחמן מחייב שבועת היסת אפילו היכא שתבעו זה החפץ שבידך שלי הוא דלא שייך אשתמוטי ע"ש:

ד"ה אבל העדאת עדים וכו' אימא מגו דחשיד הוא לגזול וכו' קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן בהכי וכו'. צ"ע דהא לפי מה שכתבו התוס' בדבור שלפני זה ועסקו השתא בהכי דלא אמרי' מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא הוה להו למימר קמ"ל ק"ו דלא אמרי' מגו דחשיד וכו' וק"ל ואף שאמת הוא דגם השתא דילפינן ק"ו צריכין אנו לסברת אשתמוטי קא משתמיט דאל"כ נפרוך מה לצד השוה שבהן שכן הוחזק כפרן כדלקמן מ"מ התוס' לא עסקי השתא בהכי ואי לא דמסתפינא אמינא דט"ס הוא וכצ"ל קמ"ל ק"ו ואע"ג דאמרי' לקמן וכו' אבל אין לתמוה דלעיל במלתיה דרבה מפרשים התוס' הא דקאמר ובכולי בעי דלודי כלומר מאחר דאין אדם מעיז ולא רצו לפרש כפירוש רש"י משום דחשיד אממונא וכו' כדלעיל וכאן גבי העדאת עדים מפרשי משום חשד שבועה משום דלעיל קאי אטעמא דאורייתא לפי האמת ואי מפרשים לה משום חשד שבועה הוי משמע דכן הוא האמת דמאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא אבל הכא קאי אתנא דברייתא דקאמר דאי לאו ק"ו הוה אמינא בהעדאת עדים מגו דחשיד וכו' ואתא ק"ו לאשמועינן דלא אמרי' ולכך לא קשה מידי אבל עיין בהר"ן שהוא מפרש כל הסוגיא דאבל העדאת עדים וכו' כדרך התוס' בדבור שלפני זה משום העזה וע"ש:

ד"ה מה אם ירצה לומר וכו' עד לדבריו דר"מ קאמר כדתנן פרק אמרו לו. נ"ל שצ"ל כדאיתא פרק אמרו לו דהא הני ב' לשונות בגמ' הן שם ולא במתני' וד"ל לדבריו דר"מ דהכי קאמרי רבנן לר"מ אתה אומר אם הביאוהו שנים לידי מיתה וכו' הא על כרחך מצינו ששנים אין יכולין להביאו לידי קרבן כגון שאומר מזיד הייתי וא"כ אין מקום לק"ו דהא מצינו שמביאין אותו לידי מיתה ואין מביאין אותו לידי קרבן:

גמרא מה לפיו שכן מחייבו אשם כו'. וקשה ליקשי לר"מ גופיה היכי יליף ק"ו אם הביאוהו כו' הא אשם יוכיח אע"פ שמחייבין מיתה אינן מחייבין אשם ז"א פירכא דאפשר ישנו מיעוט והתודה דוקא ומה שאינו ממועט ילפינן מק"ו אפ"ה מ"מ איכא פירכא וק"ל:

ברש"י בד"ה והרי בכולה כו' וכ"ת מגו דחשיד כו'. בתחלה מקשה ליהוי כמשיב אבידה דתנן המוצא מציאה לא ישבע ומהיכא תיתי שיהא חשיד אממונא לזה אמר חזקה וכ"ת א"כ נימא איפכא [מיגו דחשיד אממונא כו' לז"א האי בכולה כו'] קשה מוצא אבידה גופיה דלא ישבע מפני תיקון העולם תקנת חכמים הוא ומן התורה צריך לישבע (ט):

ברש"י בד"ה עדים אין מחייבין כו' אם מכחישין דכתיב כו'. כצ"ל:

ברש"י בד"ה והוא אומר לא אכלתי כצ"ל:

בתוס' בד"ה בכולה בעי כו' ואחד מהן שלא שלחתי בה יד כו'. אבל משבועת השומרין אין ראיה דמשביעין אנאנסה דלמא נגנב בפשיעה וכופר משום דאשתמוטי קמשתמיט וכן בכל שבועת ע"א. וקרא אם לא שלח בו יד אפשר לפרש אם יש עדים דלא שלח אז ישבע [שבועת השומרין] לאפוקי אם יש עדים דשלח אף אנאנסה חייב ועי' בתוספות כתובות. ומ"ש וכן בנסכא דר' אבא כו' דהוי בעין דלא שייך אשתמוטי קשה [אמאי לא הוכיחו] ממשנתנו [למאי דסובר השתא דשבועה דמתני' לאו מתקנת חכמים דשלא יהא כל אחד כו' רק מדר"ח] [י"ל] דלמא הוא מדרבנן ודוחק שצ"ל השתא א"כ גם שבועה דר' חייא בהעדאת עדים יהיה מדרבנן [דאל"כ תיקשי מדר' חייא לרבה] אם לא שנאמר שרבה יפלוג אדר"ח כמו שפליג רב ששת לקמן שג"כ אמורא מיהו ז"א דלפי האמת בר"ח נמי שייך אשתמוטי אע"ג דכופר הכל כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אבל בהעדאת עדים [וא"כ ל"ק מדר"ח לרבה דבדר"ח איכא אשתמוטי ובמתניתין דנשבע היינו מדרבנן] (י) והאמת לפי' רש"י [בלא"ה ל"ק כלל ממשנתנו ומדר"ח] דס"ל לר"ח מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועה היכא שלא שייך אשתמוטי מ"מ לא אמרינן מגו דחשיד כו' (כ). דבמקום דשייך אשתמוטי ס"ל לכ"ע דלא חשיד אממונא דאל"כ לא משכחת שבועה [בע"א וכה"ג] ועי' ומתורץ בזה מה שהקשיתי בסמוך [בתוספות בד"ה אבל העדאת עדים מה שהקשה ויש לי להקשות גם עוד יש להקשות כו' ודו"ק]:
ולכאורה נ"ל לישב פי' רש"י [מכל מה שהקשו עליו התוס'] דס"ל לרבה כאביי תלמידו לקמן דס"ל חשיד אממונא חשיד אשבועתא רק הא דמשביעין לעולם משום שמא ספק מלוה ישנה כדלקמן ונ"מ כמ"ש הר"ן שם דהיכא שמחל לו כל ספק מלוה ישנה או כה"ג אמרינן מגו דחשיד כו' וא"כ אמר רבה שפיר וכ"ת נימא מגו דחשיד כו' באותו ענין דאמרינן מגו דחשיד כו' דהתורה ודאי בכל ענין מחייב מודה במקצת בלא פלוג [אפילו היכא דמחל לו כל ספק מלוה]:

בא"ד ולמה ישבע יהא נאמן במגו כו' וא"ת כופר הכל כו' וי"ל דמ"מ העזה יש כו'. קשה א"כ לרבה לשנויי בקיצור מפני מה אמרה כו' יאומן במגו דכופר כו' אין זה מגו כו' [דיש העזה יותר בכופר הכל ואין אדם מעיז ולמה ליה אשתמוטי] הן אמת בתוספות כתובות וגיטין ליתא מ"ש ובכולה בעי דלודי ליה כו'. יהא נאמן במגו כו' ובתחלה מקשה יאומן במגו דכופר הכל ומשני אינו יכול להעיז אם חייב לו וכ"ת א"כ ודאי האמת אתו שאינו חייב לו יותר דהא אינו מעיז ומשני אשתמוטי כו' וע"ז הקשו התוס' דהא בכופר הכל נמי אשתמוטי והדרא קושיא לדוכתא וע"ז אמרו דמ"מ מגו ליכא [אבל לפי מ"ש כאן דהאי בכולה בעי דלודי ליה בא לתרוצי מאחר דאינו מעיז גם עתה יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל ע"ז היה יכול לשנות בקצור בלא אשתמוטי דמ"מ העזה יש יותר]. אך לענין אם רצה לכפור לו לגמרי [ולא בעי לאשתמוטי] אין חילוק דהא מעיז וכיחש וגנב ומה לי מעט ומה לי הרבה אם הוא בחזקה שרוצה לכפור לגמרי וכן לעיל הקשו בתוס' וא"ת יהא נאמן דחציו שלו במגו דכולה שלי דהתם משבעינן בחזקת שרוצה לגנבו אבל לענין אשתמוטי ישנו חילוק [וניחא נמי אף למ"ש התוס' כאן] ומ"ש מוהר"ש כאן דצריכין לבא למגו כו' ע"ש אינו מחוור לי דהא ודאי במודה במקצת ודאי תלה בהיכא דמעיז דהא בבנו שיכול להעיז אף מודה במקצת פטור דאי בעי לכפור הכל רק כופר הכל בעצמו הוא גזירה אף שיכול להעיז ולהכי פטור ואחר שאמר רבה חזקה שאין אדם מעיז מקשה א"כ להימן במיגו דכיון שעכ"פ מעיז (ל):

בתוס' בד"ה אבל העדאת עדים כו'. דבריהם קשה להולמן ולכאורה נראה שכוונתם דקמ"ל בהעדאת עדים אע"ג דכופר הכל אפ"ה י"ל אשתמוטי ואע"ג דבלא"ה אמרינן לקמן אפילו במקום דלא שייך אשתמוטי אפ"ה דחשיד אממונא לא חשיד כו' [נראה דהיינו לתירוצא קמא דלקמן (בבא מציעא דף ה' ע"ב) בד"ה דחשיד אממונא כו' דאף גזלן ודאי כשר מדאורייתא ע"ש] מ"מ התנא משמיע כאן דאפילו אם תמצא לומר דחשיד כו' מ"מ הדין דין אמת בהעדאת עדים דחייב לישבע דאשתמוטי מק"ו כו' ומהר"ם ז"ל מגיה כאן ע"ש:
ויש לי להקשות מאי קמ"ל דא"כ לא מצינו עד אחד שמחייב שבועה שהוא ע"כ בכופר הכל א"כ נימא כיון דחשיד כו' אע"כ צ"ל אשתמוטי וכן ה"נ לקמן (בבא מציעא דף ה' ע"ב) לא מצי למידק מע"א [דלא אמרינן מגו דחשיד כו'] דאשתמוטי ובסמוך כתבו ולקמן ניחא ליה למינקט כו' דמשתמיט יקשה מ"מ אי אמר משתמיט לא הוי מצי למימר עד אחד יוכיח ועיין (מ):
עוד יש לי להקשות לעיל לימא ותנא תונא ממתני' בקצרה כיון שכל המכוון הוא שלא תימא מגו כו' הא מתניתין קתני ישבע והכא כופר הכל דקטעין כולה שלי [ולמה לי למימר דמתניתין משום אנן סהדי] ועוד דבגזלה לא שייך אשתמוטי וכ"ת די"ל מתני' שבועה דרבנן ובדרבנן חשיד אממונא לא חשיד כו' ועי"ל במתני' דלמא מורי היתירא מציאה ומקח כו' ז"א דא"כ אף כי אמר אנן סהדי כו' מ"מ דלמא משום מורי היתירא לא חשיד אממונא כלל גם שבועה דרבנן קשה [ר"ל גם אם תתרץ די"ל מתני' מדרבנן קשה גם עתה דאמרי' משום אנן סהדי דלמא מדרבנן לא חשיד אשבועתא] דהא הקשה המקשה מהיכא תיתי שיהיה העדאת עדים גרע מהעדאת פיו ומשני דה"א מגו כו' ולזה אין מביא ראיה ואי משום פירכא דלקמן מה לפיו כו' דוקא על ק"ו כמ"ש התוס' [וא"כ קשה לימא בקצרה כנ"ל] והיה מתורץ קושית הגמרא לקמן מי דמי הכא כי היכי דאנן סהדי כו' ועיין (נ). (וחבל על דנמחק מן הכתב הגאון המחבר הנ"ל מ"ש עוד מזה):

בתוס' בד"ה מה אם ירצה כו'. לדבריו דר"מ קאמר כדתנן אמרו לו דמשמע לישנא דלדבריו כן הגיה מהר"ש וצ"ע בסוגיא:

בא"ד דהא מגו במקום עדים הוא. בהגהת מרדכי כתב דלא הוי מגו משום דאין אדם משים עצמו רשע דאע"ג כו' [וכוונתו דאף דבאומר בפירוש מזיד הייתי לא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע דאמרינן עושה תשובה מ"מ לא הוי מגו]:

תד"ה ר"ח כר"מ. וי"ל דאיכא למיפרך כו'. קשה דמ"מ נימא הק"ו ע"ד הק"ו מקנס מה פיו שאינו מחייבו מיתה (עי' סנהדרין ס"ד ט) מחייבו שבועה עדים כו' וזה הק"ו נוכל לומר אפי' לרבנן (ולכאורה גם הק"ו דהתוס' נוכל לומר אפי' לרבנן דל"פ עלי' דר"מ אלא לענין קרבן שאדם נאמן ע"ע כו' מטעם שכ' רש"י שם ומציון התוס' משמע דלא מקשו אלא אי סבר כר"מ) וכן נוכל לומר הק"ו עד"ז משורו שאינו נהרג עפ"ע כדאיתא בב"ק (ס"ד מא) בשלמא לפרש"י דהטעם הוא משום קנס (עי' תוס' שם ד"ה ע"פ ע"א) הרי הוא נכלל בהא דקאמר מה פיו שא"מ קנס כו' אבל לפי' התוס' שם קשה וי"ל. והא ל"ק מדוע לא יליף ר"מ חיוב קרבן ע"י עדים מאלו הק"ו מפיו או מק"ו דקנס דאמר הכא לר"ח משום דפיו גופי' אם עדים מכחישין לא מחייב קרבן כמ"ש התוס' בס"ד דלעיל ובכריתות סד"ה ומודים:

תד"ה מה. אם הי' דן עמהם כה"י כו'. כצ"ל וכ"ה בתו"כ ובתוס' כריתות:

תד"ה אשם. תימה כו' נגנב כו' אבל ע"פ עדים אין משלם חומש ואשם כו'. ק"ל דא"ל דס"ל כר"ש בב"ק (סה ב) דאמר אין חומש ואשם במקום כפל ויותר ה"ל להביא מרישא שם בטוען אבד דאין מחייבין כפל ואפ"ה לא מחייבי חומש ואשם וי"ל דס"ל להתוס' דהודה מעצמו דסיפא הוא דומיא דדרישא דר"ל אפי' אחר ביאת עדים דהתם ליכא טעמא לפטורי וא"כ ע"כ לא אתיא כר"ש ואפ"ה עדים לחודייהו ל"מ בחומש ואשם א"כ ע"כ דלא כר"מ אבל עי' בתוס' ב"ק (ר"ד קח) דלא כ' כן:

בא"ד משום דגבי אשם כתיב והתודו. (כצ"ל והוא בפ' נשא) וצ"ע דגבי טומאת מקדש כתיב ג"כ והתודה ופליג שם ר"מ בכריתות בברייתא ע"ש וצ"ע:

תד"ה ובכולי בעי דלודי לי' וכו', וכן בנסכ' דר' אבא.
לכאורה דלמא הך דינא דנסכא הוא לפי ההלכ' דקיי"ל כאביי מלוה ישינה, מש"ה גם מדאורייתא צריך לישבע דלא חטפתי, אבל רבה י"ל דס"ל דלא כאביי אלא דכל הנוטל הוא משום דחשוד אממונא לא חשיד אשבועה, וזה רק מדרבנן, ובאמת לדידי' לית' לדינא דנסכא, ונראה דתוס' ס"ל דאין הלכה כאביי, דלכאורה קשה לטעמא דאביי א"כ בב' אוחזי' בכלי שעושים בו אוכל נפש בזה שפיר נימא מגו דחשוד, דאם אתה חושדו שתקף בשל חבירו על מלוה עבר על לאו דלא יחבול רחיים, דאף אם חבלו בשוק עובר, לאידך תירוצא דהתוס' לקמן (דף קטו ע"א) ד"ה אלמנה כו', א"ו דאביי אומר כן לשיטתי' דס"ל דע"א מהני, ולדידי' בחבל כלי אוכל נפש אף שעבר על לאו מ"מ מה דעביד עביד, ומה שמחזיק ועתה בידו אינו עובר בלא כלום, ואף דבשעה שחבל עבר, מ"מ י"ל דעיקר מגו דחשיד היינו על שעת כפירה גופ' דאם אתה חושדו ע"י כפירה זו לגזלן מה הרווחנו בשבועה, אבל מה שאנו חושדי' אותו על העבר ל"ש מגו דחשיד דשמא אז הי' רשע ועכשיו חזר למוטב, וא"כ אביי לשיטתי', אבל לדידן דקיי"ל דא"ע לא מהני, ולדידן בחבל כלי א"נ לא מקני וצריך להחזירו כמ"ש המהרש"א לקמן (דף קיג ע"א) בתוס' ד"ה ואת המחרישה, א"כ בכל רגע שמחזיקו בידו עובר על הלאו, ושפיר שייך מגו דחשיד, אע"כ דלא קיי"ל כאביי, והראשונים שפסקו כאביי. י"ל לשיטתייהו דס"ל דגם לרבא בחבל כלי א"נ א"ע מהני דכמו דעבר על לא תבוא אל ביתו א"ע מהני הקרא דהשב תשיבם הנ"ל בחבל, א"כ דהשב תשיבם קאי על לאו דמשכון וא"כ גם לדידן ניחא.
אולם באמת במה שכתבנו דלתוס' צ"ל דאביי לשיטתי' וע"פ היסוד דל"א מגו דחשיד אלא על החשד דשעת כפירה, זה היסוד אינו מספיק רק לשיטת רש"י (בדף ו') דפירכת הש"ס גבי ג' שבועות היינו על שבועה דאינו ברשותו, אבל מה שכ' תוס' בדיבור זה דהא לקמן מייתי מדר"נ כו' וא' מהם שלא שלחתי בו יד כו' הרי דס"ל דפירכת הש"ס על שבועה שלא שלחתי בו יד, הרי אף די"ל דשמא אז שלח ידו ועתה חוזר למוטב, אעפ"כ אמרי' מגו דחשיד, א"כ גם לאביי יקשה בב' אוחזי' בכלי שעושין בו א"נ נימא מגו דחשיד, ובהכרח לומר דלא מקרי חבלה אלא בתפסי לגמרי. אבל באוחזי' במקצתו וגם הבעלי' אוחזי' בו לא מקרי חבלה וא"כ אין ראי' לפסוק דלא כאביי, גם י"ל להפוסקים דבערב וכדומה כי היכי דלית בהו לאו דלא תבוא ה"נ לית בהו לאו דלא יחבול רחיים ורכב, א"כ י"ל דשמא תפסו בספק מלוה ישינה מצד ערבות.
בא"ד וכן בנסכא דר"א משמע כו'.
לכאורה נראה דאין זה ראי' כ"כ די"ל כיון דבאמת במלוה וכדומה לא שייך שבועה וא"כ גלי התורה לנו דהיכא דאיכא עד צריך זה לשלם או לישבע שיהא לפנינו חזקה דלא ישבע לשקר ובנסכא וכדומה איכא ג"כ חיוב שבוע' לשווי' להעד כמאן דלית', רק כיון דחשיד אממונא כו' וחמיר' ממון כמו שבועה, א"כ בכפירה לחוד איכא ג"כ חזקה שלא יגזול זה ונאמן בזה נגד העד, עכ"פ בעי' שיהי' נגד העד לשווי' כמאן דלית' חזקה טובה שלא ישבע לשקר, או שלא יגזול דהוא כמו שבועה, וכאן שהוא מודה להעד בחוטף ולא הכחישו וליכא כלום נגד העד, נעשה העד כשנים, ושפיר שייך מחו"ש ואי"ל משלם, גם לפמ"ש הרא"ש פ' הכותב בסוגי' דאי פיקח (סי' כה) בשם תשו' הרי"ף דשבועת המשנה הוי כמו דאורייתא ולא הוי תקנת', ואמרי' בי' משואי"ל משלם ע"ש, א"כ ליתא לראיית תוס' דהא ע"א מחייב שבועה דאורייתא ופטור רק בנסכא מטעם חשוד אממונא וכנ"ל, וכיון דבזמן המשנה ראו חכמים דחשוד אממונא ל"ח אשבועה דהא מה"ט תקנו כל הנשבעי' ונוטלי' ממילא הוי שבועת המשנה להכחיש העד ובשבועת המשנה אמרינן משואי"ל משלם, וק"ל.

תד"ה מה לפיו כו' וזאת הסוגיא סוברת כו'.
וטעמא דמלת' דהסוגי' דחק עצמו בל"ק ומוקי לה כר"מ ולא מוקי לה ברווחא כרבנן, ובאמת טעמייהו דרבנן מטעם אדם מתרץ דיבורו, היינו דא"כ הי' קשה מה לפיו שכן מחייב אשם ולא היה אפשר לומר דגם באשם אמרינן דעדי' מחייבי' אותו דהי' קשה ממתני' דשבועות כמו שהקשה תוס' ד"ה אשם היינו קרבן כו' והיה מתני' דלא כמאן דהא עכשיו קיימי' דגם לרבנן עדי' מחייבי' קרבן היכא דל"ש מתרץ דיבורו, אע"כ דאשם לא מחייבי' מקרא דהתודה כמ"ש תוס', וא"כ נשאר הפירכא מה לפיו שכן מחייב אשם, לזה מוקי לדר"ח דסבר כר"מ, ורבנן פליגי וסוברי' דאדם נאמן על עצמו, ושפיר י"ל דאשם וקרבן כהדדי נינהו, ומתני' דשבועות כרבנן דר"מ:

בתוספות בד"ה בכוליה בעי דלודי וכו' תימא דהא מסיק לקמן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא עכ"ל. לקמן דף ז' מסיק סתמא דתלמודא הכי מראיות טובות ואף ע"ג דבתר הכי מסיק אביי טעמא אחרינא דחיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו וקי"ל כוותיה דבתראה הוא מ"מ מהאי טעמא גופא משמע דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא דחיישינן שמא מלוה ישנה והאי טעמא שייך בכל ענייני שבועות כמ"ש שם תוספות והרא"ש אלא דנראה דמימרא דרבה בשמעתין לא אתי שפיר אליבא דאביי דא"כ תקשה מאי האי דקאמר מפני מה אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע ולא חשבינן ליה משיב אבידה כפי' רש"י או דלהימן במגו כפי' תוספ' דהא לאביי לא שייך לומר כן דלקושטא דמלתא אנן לא חשדינן להאי גברא ברשיעא אלא דאמרינן שמא ספק מלוה ישנה וכו' כפי הממון שכופר בו וא"כ לא שייך מגו דאי בעי הוי כפר בכל דלמה יכפור בכולה כיון שאין הספק מלוה ישנה עולה כנגד כל התביעה ולהכי רמי רחמנא שבועה עליה ולא צריך טעמא דרבה וכן מאי דמסיק האי בכוליה בעי דלודי ופירשו התוספ' בסמוך דיהא נאמן במגו נמי לא א"ש אליבא דאביי דשמא מלוה ישנה עליו מה"ט דכתיבנא. ולפ"ז קשה על כל הפוסקים שהביאו ההיא דרבה והביאו ג"כ מילתא דאביי לפסק הלכה ולפמ"ש משמע דפליגי אם לא שנאמר דהאי חיישינן שמא מלוה ישנה דקאמר אביי היינו חששא בעלמא מדרבנן אבל מדאורייתא לא חיישינן להכי וא"כ משמע להדיא דאביי ס"ל דמדאורייתא אמרינן מאן דחשיד אממונא וכו'. וא"כ נראה שזה שיטת רש"י דרבה נמי ס"ל כאביי דקי"ל כוותיה וא"כ מדאורייתא אמרינן מגו דחשיד אממונא וכו' ומה שמקשי' התו' דאין לומר כן יתבאר בסמוך ודו"ק:

בא"ד וא"ל דהיינו מדרבנן וכו' דהא לקמן מייתי וכו' וא' מהן שלא שלחתי בו יד וכו' וכן בנסכא דרבי אבא עכ"ל. כוונתם מבואר דבהני לא שייך אשתמוטי ואפ"ה לא אמרינן מגו דחשיד אממונא ופטור משבועה דאורייתא וליכא למימר דבהני נמי שייך אשתמוטי כגון דבשעת העמדה לדין אין הפקדון בעין וכן בנסכא דר"א שמא לא היתה בעין בשעת העמדה לדין ומשתמיט עד דהוי ליה זוזי ופרע דמכל מקום הרי הוא חשוד אממונא משעה ששלח יד דה"ל כגזלן וכן בנסכא שלדברי העד שחטף ה"ל כגזלן וחשיד אממונא ואפ"ה הוי משתבע אי מכחיש ליה. מיהו לשיטת רש"י יש ליישב דמחמת ששלח יד או שחטף הנסכא לא שייך לפוסלו לשבועה מדאורייתא דשמא חזר לכשרותו ויוציא הגזילה מתחת ידו ומה שעודנו מחזיק בגזילה ואינו מחזירה היינו משום שאינה בעין ואשתמוטי הוא דמשתמיט ומש"ה רמינן שבועה עליה. ולפי זה הוצרך רבה לומר טעמא דאשתמוטי דבלא"ה הוי אמרינן מגו דחשיד אממונא וכו' מדאורייתא וכמ"ש נ"ל ברור מדקדוק לשון רש"י לקמן דף ו' דקושיא דג' שבועות משביעין אותו היינו דוקא משבועה שאינה ברשותו דמש"ה י"ל דהוי חשוד אממונא ולא כמ"ש התוספות כאן דמשליחות יד קשיא ליה וע"כ משום דלרש"י משליחות יד לא ה"ל חשוד אממונא כדכתיבנא וגם אין לתמוה על זו הסברא שכתבתי דמשעת שליחות יד או החטיפה לא מיפסל מדאורייתא שכעין זו כתבו תוספ' לקמן דף ה' בד"ה דחשיד אממונא אלא שהם כתבו דוקא לסברא דלא אמרינן מגו דחשיד אממונא ואף אנו נאמר דלרש"י אפילו אי אמרינן מגו דחשיד אממונא מדאורייתא היינו דוקא היכא דחשיד עדיין בשעת העמדה לדין כגון במקום דלא שייך אישתמוטי אבל מחמת שנעשה חשוד כבר לא שייך לומר דחשיד נמי עכשיו אשבועתא דשמא חזר לכשרותו היכא דשייך לומר אשתמוטי קמשתמיט ודוק היטב:

שם בגמר' אבל העדאת עדים דליכ' למימר הכי אימא לא קמ"ל ק"ו ויש לתמוה טוב' דהא לפרש"י והתוספת הא דקאמר אבל העדאת עדים דליכ' למימר הכי היינו כיון דלא שייך אישתמוטי מש"ה לא שייך שבועה כלל משום דכיון דחשיד אממונ' חשיד כו'. ולפ"ז מאי דמסיק קמ"ל ק"ו ותיפוק לי' דלפי סבר' זו תו לא שייך נמי האי ק"ו דהא איכא למיפרך האי פירכ' גופ' מה לפיו דליכ' למימר חשיד אממונ' חשיד אשבועת'. ואף למאי דמסקינן לקמן בשמעתין דבהעדאת עדים נמי שייך אישתמוטי היינו דלא נעשה כפרן וחשוד גמור. משא"כ לענין הך סבר' דמגו דחשיד ודאי הוה פירכ' לסתור הק"ו והנלענ"ד ליישב בענין זה דעיקר הק"ו היינו דלעולם יש לחייב יותר בהעדאת עדים מבהודאת פיו וא"כ אי ס"ד דנימ' מגו דחשיד אממונ' כו' ולא שייך אישתמוטי בהעדאת עדים ואתה רוצה לפוטרו בשביל כך מהשבועה א"כ הרי חומר' זו קול' ונמצ' חוט' נשכר שבהעדאת עדים יוצ' מב"ד זכאי לגמרי יותר מבהודאת פיו וזו אין סבר' כלל. וליכ' למימר דבהעדאת עדים דלא שייך למירמי עלי' שבועה משום מגו דחשיד ומש"ה נחייבנו חיוב ממון לשלם לו כל המנה כפי טענת התובע הא ודאי לית' דמהיכי תיתי נוצי' ממנו כיון שאינו חשוד גמור כדמסקינן לקמן דלא נעשה כפרן. אלא ע"כ דמכח האי ק"ו גופ' שלא תהא העדאת עדים קלה מהודאת פיו ולפטרו בלא כלום. ע"כ צריכין אנו לומר דבאמת יש עליו שבועה זו מן התור' משום דלא אמרינן מגו דחשיד אממונ' כדמסקינן לקמן. והא דמקשה הש"ס לקמן בשמעתין מה להצד השוה שבהן שכן לא הוחזק כפרן משא"כ בהעדאת עדים שהוחזק כפרן מקשה שפיר דלפי סברת המקשה דבעדים הוחזק כפרן גמור. א"כ היינו חשוד על השבועה ממש א"כ יש לנו לומר דלא חייבתו התורה שבועה בכה"ג כיון דחשיד אממונ'. ואי משום הק"ו אדרבה יש לומר דבאמת בהעדאת עדים דחמיר' מהודאת פיו יש לנו לחייבו ממון מדין תורה ממש דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם כ"ש התוספת כה"ג לקמן בסוגיא דההוא' רעי' ומה שתירצו שם דבחשיד לא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם מהטעם שכתבו שם זה לא שייך כלל לענין העדאת עדים ודוק היטב שכן נ"ל ברור בסייעת' דשמיא:

בתוספות בד"ה אבל העדא' עדי' וכו' קמ"ל ק"ו דלא הוי גזלן עכ"ל. ולכאורה הל' תמוה מאד דה"ל למימ' קמ"ל ק"ו דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' ועוד דהאיך שייך למילף בק"ו מפיו לענין דלא הוי גזלן ויש ליישב דבאמת עיקר הק"ו הוא לענין אשתמוטי וילפינן שפיר מפיו ועד אחד דבפיו שייך קצת מיגו דחשיד אפ"ה לא אמרינן משום דאשתמוטי א"כ ה"ה להעדאת עדים ואע"ג דאיכא למיפרך מה לפיו דשייך יותר אשתמוטי משא"כ בעדים דלא שייך כ"כ משתמיט מ"מ י"ל עד א' יוכיח והיינו בכופר בכל ועד א' מכחישו ואפ"ה משתבע ולא אמרינן מגו דחשיד וכו' והיינו ע"כ משום דאשתמיט אפי' בכופר בכל וא"כ ממילא דה"ה להעדאת עדים דהא לא הוחזק גזלן מה"ט גופ' דאשתמוטי כנ"ל ומה שיש לדקדק ע"ז עיין בסמוך:

בא"ד ואע"ג דאמרינן לקמן דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' מ"מ גם התנ' אשמעינן וכו' עכ"ל כוונת' בזה דאע"ג דאמרינן לקמן דאפי' היכ' דלא שייך אשתמוטי אפ"ה לא אמרינן מגו דחשיד וא"כ ל"ל למילף מק"ו דלא אמרינן מגו דחשיד משום דאשתמוט דוק' ע"ז כ' דהתנ' אשמעינן הכא לרבות' יתיר' דא"א בשום ענין כלל לומר דדוק' בהודאת פיו רמי רחמנ' שבועה עלי' משום דלא שייך מגו דחשיד אבל בעדי' דאיכ' למימר מגו דחשיד גזיר' הכתוב דחשיד נמי אשבוע' מש"ה איצטריך הק"ו בדרך אם תמצ' לומר דאמרינן מגו דחשיד היכ' דלא שייך אישתמוטי מ"מ איכא ק"ו דאפילו בכופר בכל נמי שייך אשתמוטי ומוכח כן מפיו ועד א' כדכתיבנ' לעיל וא"כ ע"כ דקרא איירי אפי' בהעדאת עדים כנ"ל ליישב לשון התוספת ובזה נתיישב מה שהקשו תוספ' לעיל על פרש"י מהא דלקמן מסקינן דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' והיינו משום דרבה דקאמר בכוליה בעי דלודי וקשי' לי' אדינ' דאוריית' א"כ מקשו שפיר דהא לפי האמת דלא אמרינן מגו דחשיד א"כ א"א לפ' מלתא דרבה משום מגו דחשיד אבל הכא בבריית' דר' חייא א"ש דבדרך את"ל קאמר להעמיד הדין על אמיתו דאפי' בהעדאת עדים שייך מודה במקצת שכן הוא האמת דלא אמרינן מגו דחשיד ואף דלפי האמת לא הי' צריך לק"ו דהא אפי' במקום דלא שייך אשתמוטי ולא שייך ק"ו אפ"ה מסבר' לא אמרינן מגו דחשיד מ"מ אין להקפיד בזה דנקיט הק"ו למלת' יתירת' שלא נטעה כלל וכעין זה הוא במהר"ם ובחנם נדחק מהרש"א אבל אי קשי' לי הא קשי' דמאי קשי' להתוס' מהא דאמרי' לקמן דלא אמרי' מגו דחשיד אפי' היכ' דליכ' אשתמוטי דע"כ שאני התם דלאו בודאי חשיד איירי אלא לפי טענת התובע הוא חשיד אממונ' משא"כ הכא בהעדאת עדים שכבר נעשה ודאי חשוד אממונ' א"כ אי לאו טעמא דאשתמוטי ודאי הוי חשיד אשבועת' ותדע דהא אף למסקנ' דלקמן דלא אמרינן מגו וכו' אפ"ה ק"ל בפשיטת דכופר בפקדון פסול לשבועה והיינו ע"כ משום דהיכ' שכבר הוא ודאי חשוד אממונ' אמרינן דחשיד אשבועת' היכא דליכ' אשתמוטי ויש ליישב עפ"י תירץ הראשון דתוס' לקמן דף ה' ע"ב ד"ה דחשיד אממונ' דלמאי דמסקינן דלא אמרינן מגו דחשיד וכו' א"כ אפילו בכופר בפקדון ובגזלן גמור נמי לא מיפסל לשבועה מדאוריית' אלא מדרבנן וא"כ א"ש דהכ' בבריית' דר"ח מדאוריית' איירי ודוק היטב:

והאי בכולא בעי דלודי פרש"י מגו דחשיד כו' ותוס' דחו דקי"ל לא חשוד כו'. ובל"ז ג"כ תמוה דקושיא זו על כל השבועות גם שבועת ע"א. ומה ענינו להא דהתחיל משום מגו כו'. וגם תמוה מה דמסיק קמ"ל מק"ו ופי' תוס' דגם ק"ו דלא אמרינן מגו דחשיד. ותמוה מאוד מה מהני הק"ו כיון דאין תועלת בשבועה ע"ש. ויש ליישב הכל בעזה"י. דכבר כתבנו דהטעם דמגו לפטורי משבועה דחשיב איכא לברורי כנ"ל. ולהפ' דרק מגו דהעזה ל"א לפטור משבועה הטעם דכשהמגו ברור חשיב ברור שאין צורך לברר ע"י שבועה. משא"כ מגו דהעזה אינו בירור כ"כ וניהו דמהני לפטור ממון אבל אינו חשוב ודאי שלא נצרך לברר כשאפשר לברר ואינו פוטר משבועה כנ"ל. והנה אף דקי"ל דל"א חשוד אממון חשוד אשבועה. מ"מ פשוט שאין זה ודאי רק דאפשר חמור ליה ומספק לא פסלינן ליה. וגם אין פטרו מחיוב שבועה המוטל עליו כיון דאפשר שיהי' תועלת דלא חשוד כנ"ל:

והנה הפ' פסקו באיכא לברורי בחזקה וכה"ג דדוקא כשיהי' בירור גמור אבל ב' ספיקות ואפשר לברר רק ספק א' שעדיין ישאר ספק לא חשיב איכא לברורי וא"ל לברר ע"ש. וא"כ מיושב שפיר פירש"י ז"ל דמקודם פריך מפני מה כמ"ש לעיל דמגרע עוד ומשני דהוי העזה והא מגו דהעזה לפטור ממון אמרינן. ורק משום דלשבועה חשוב איכא לברורי. ופריך דהא השבועה לא יהי' בירור לגמרי דאפשר דחשוד אממון חשוד גם אשבועה וא"כ בשלמא ע"א וכה"ג אין פוטרין מספק. אבל כאן שיש מגו וגם עכשיו בירור שאמת רק שאינו בירור גמור משום העזה. וא"כ בשלמא אם השבועה היה בירור ודאי חשיב איכא לברורי משא"כ כשאינו בירור גמור דחשוד כו' ויכול להיות כמו שכופר כן ישבע כנ"ל. נשאר הקושיא דלהימן במגו. ושפיר קאי על דלעיל ומשני בכולא כו' ואשתמוטי ואינו ספק כלל. דאותו בירור עצמו שיש עכשיו המגו מורה דאישתמוטי ולכך לא כפר הכל ושוב תהיה השבועה בירור גמור כי היכי דלודי כיון שאינו חשוד כנ"ל. ומסיק שפיר אבל העדאת עדים דל"ל הכי דאין שום ראיה דמשתמט דל"ל מגו. שוב י"ל דאין השבועה בירור כלל רק ספק אי חשוד י"ל דלא חייבה תורה שבועה כלל כשאין ראיה דמישתמט. ועל זה אמר מק"ו וכיון דיש ק"ו דחייב שבועה שוב אין פוטרין מספק שמא חשוד כדקי"ל דלא אמרינן מגו דחשוד כנ"ל. וגם למסקנא ילפינן מפיו וע"א דבע"א ג"כ אין ראיה דמישתמט וחייב. ואף דע"א על מה שמעיד ישבע ושוב החיוב שבועה יותר. ומש"ה אף שהבירור אינו כ"כ ג"כ חייבה תורה בירור אף שאינו גמור. פיו יוכיח דאין החיוב שבועה כ"כ רק אומדנא ע"י שכופר. ויליף שפיר מהצד השוה כנ"ל. וכדקי"ל באמת דל"א מגו דחשיד כנ"ל:

תוס' הקשו הא כ"ה ג"כ שייך אישתמוטי כדאמר להדיא בהא דר"נ ותי' דמ"מ יותר העזה ע"ש. ולע"ד י"ל פשוט דאינו מובן תי' תוס' דמ"מ לשון הגמ' שם לפשוט דפריך א"א מעיז ודחי אישתמוטי וכאן אמר לדבר פשוט א"א מעיז כו' וגם תמוה מאוד לפי' רש"י ותוס' דכל הס"ד לפטור העדאת עדים משום דלא שייך משתמיט כמו מודה מקצת וא"כ איך יליף מק"ו הא הפירכא בפנינו מה לפיו דאישתמוטי. ומהדר בתר פרכי אחריני שאינו בהכחשה. ותי' תוס' אינו מובן כיון דהתחיל בזה ואמר דקמ"ל מק"ו מה שאינו ק"ו כלל. וגם דקשה מנ"ל לגמ' בכל דוכתי דגם היכא דלא שייך א"א מעיז מ"מ כ"ה פטור דלמא באמת רק משום א"א מעיז כמ"ש תוס':

ונראה לישב הכל בעזה"י דודאי הסברא דלא שייך אישתמוטי בכ"ה כמו מ"מ הוא דאין סברא שאין לו כלום ועכ"פ אי משום דלית ליה ולהשתמיט הי' ראוי להודות דבר מה שלא יעיז לגמרי. וע"כ שרוצה לכפור אולם זה שייך אלו לא הי' חיוב שבועה במודה מקצת אבל עכשיו שיש חיוב שבועה מה"ת ודאי דשייך אישתמוטי גם בכ"ה ומה שאינו מודה קצת הוא שאז יתחייב שבועה ולא יוכל להשתמט כלל. וע"כ משום אישתמוטי הוצרך לכפור הכל כנ"ל. וא"כ מיושב דכאן דהקושיא שלא הי' ראוי לתורה לחייב שבועה מודה מקצת דהא אית ליה מגו או כמ"ש לעיל. וע"ז משני שפיר הא אם יהיה הדין דפטור משבועה מ"מ משום מגו א"כ אין כאן מגו כלל דא"א מעיז דלא יהיה שייך משתמיט כשיכפור הכל מדאינו מודה כלום כיון שפטור ג"כ משבועה וא"כ איך אפשר לפטרו משום דאית המגו כיון דאי יהי' הדין דפטור לא יהי' מגו כלל כנ"ל. ולכך חייבה תורה שבועה למ"מ אבל עכשיו דכבר חייבה תורה שבועה שוב שפיר אמר לענין היסת דחייב דלא שייך א"א מעיז דשייך גם בכ"ה אישתמוטי דא"י להודות כנ"ל. וגם מוכח שפיר בכל דוכתי דאף דיכול להעיז פטור כ"ה דעכשיו יכול להעיז גם כ"ה דשייך משתמיט ואעפ"כ פטור כנ"ל. וא"כ מיושב ק' תוס' ג"כ דלענין שנאמר בלא הק"ו רק ממילא מסברא דבכלל מודה מקצת שחייבה תורה נכלל גם העדאת עדים. זה א"א ללמוד די"ל דוקא פיו חייב שבועה כיון דבלא החיוב שבועה אמרינן דמשתמיט כיון שמודה וא"י לכפור הכל דהוי העזה דל"ש משתמיט מדאינו מודה משא"כ העדאת עדים שכ"ה ולא שייך משתמיט בלא החיוב שבועה מדאינו מודה כנ"ל דג"כ מפטר. וא"כ לענין התחלת החיוב של התורה א"א ללמוד מסברא שנכלל בכי הוא זה גם העדאת עדים. דהא אין דומין דבכ"ה ועדים על נ' אין להטיל חיוב שבועה כיון דבלא החיוב א"א מעיז דלא שייך משתמט בין לפי' תוס' משום חשוב ובין לפי' הנ"י משום שהשטה בו ותבע יותר ע"ש. ולכך ה"א דרק פיו חייב כנ"ל. אמנם מק"ו שפיר יכולין ללמוד דכיון דקרא באמת רק על פיו א"כ שוב כיון דהודאה מקצת חייב שבועה שוב מק"ו דגם העדאת עדים מחייב שבועה דשוב שייך גם בכ"ה אישתמוטי כנ"ל דא"י להודות כיון שיתחייב שבועה כיון דהק"ו הוא ללמוד אחר שכבר יש החיוב שבועה גבי מ"מ שוב הק"ו שפיר דעכשיו גם בכ"ה אישתמוטי כנ"ל וא"ש. דצריך לפירכא אחרת כנ"ל:

שם מה פיו שא"מ קנס כו'. בשלמא למ"ד מב"ק ואח"כ באו עדים חייב ורק דאין עדים א"נ בהודאתו לחייב א"ע א"ש. אבל למאי דקי"ל מודה בקנס ואחכב"ע פטור ע"כ דאין הטעם דאינו נאמן בהודאתו לחייב א"ע דהא באו עדים וע"כ דההודאה פטור שפוטרתו א"כ מה ענין הק"ו שאינו מחייבו הא גזה"כ דפוטר ואף עדים אין מחייבין אח"כ. וצ"ל כיון דבאין מחייב א"ע בקרן חייב אם באו עדים אח"כ ואין זה פטור ומ"מ בלא עדים אינו חייב ויליף כנ"ל. אך מ"מ קשה דבזה הטעם רק כשאין קרן לא חשוב מרשיע א"ע כיון שהדין דפטור. וא"כ א"א לחייבו דאי יהי' חייב שוב הוי פטור שפטרתו לגמרי כנ"ל. וצ"ל דמ"מ לא הי' ראוי שיפטור כיון דאם נפסוק שפטור לא חשוב מרשיע א"ע ויודעין שחייב כיון דלא פטרו ההודאה וע"כ דא"א לחייבו ע"פ עצמו אף כשאינו פוטרתו. אך קשה מזה על רמב"ן ז"ל הובא בש"ך חו"מ סי' א' שפוסק במודה חוץ לב"ד בפני עדים דכשאין הודאה בחוץ לב"ד פוטרתו שוב חייב ע"ש. וא"כ מה דייק כאן. ונראה דגם הרמב"ן סובר דא"א לחייב ע"פ עצמו מ"מ היינו בפני ב"ד דומי' דירשיעון אלקים פרט כו' אין ב"ד מחייבין ע"פ עצמו אבל מודה חוץ לב"ד בפני עדים דאין פוטרתו ואמר א"ע דיודעין העדים שחייב ע"פ הודאתו שוב אח"כ קרינן ירשיעון אלקים בפני ב"ד דב"ד מחייבין אותו ע"פ עדים דאין חילוק בין עדות שעל המעשה או ע"י הודאה וכמו ראינו עדות שנחקרה בב"ד כנ"ל. ולכך פסק רמב"ן ז"ל שחייב אבל מודה בב"ד שפיר גם כשאינו פוטרו א"א לחייב דנכלל מרשיע א"ע דפוטר וגם אינו מחייב ולכך כשאין מחייב א"ע בקרן מ"מ בלא עדים פטור כנ"ל. וכמו דמחלקין בראו חוץ לב"ד לענין מגו כנ"ל:

שם ר"ח כר"מ כו' תוס' נימא ק"ו דר"מ כו' תי' מה שמעידין כו' וק' דמ"מ לימא הק"ו מה פיו שאין מחייבו מיתה כו' וי"ל דלענין מיתה לא מיקרי כלל הודאת פיו דאין לו רשות להרוג א"ע כמו לאחרים. וכמו דלא שייך ק"ו מה פיו שאינו נאמן לאחרים כו' ודוקא לחייב קנס דממונו הוא ויכול לעשות בו מה שירצה ואעפ"כ אין הודאתו מועיל לחייבו שייך ק"ו כנ"ל:

שם מה אם ירצה כו' פירש"י מטעם מגו ותוס' דחו דמגו במקום עדים ל"א. ופי' תוס' תמוה ג"כ דלמה לא יוכל לתרץ דיבור' ולא נזכר כלל ע"ש. ולע"ד דהא כ' או הודע אליו כו' דבעי ידיעה לחיוב קרבן א"כ אף דעדות מהני מ"מ כשאצלו ברור שלא כדברי העדים שלא אכל באמת אינו חייב קרבן רק בעדים שאכל אף דא"א להעדים לידע אם אצלו ברור או לא. מ"מ אין אומרים שוב שמשקר מה שאומר שלא אכל דלמה יהי' ברור אצלו שלא כד' עדים. אבל במגו דמזיד שפיר מאמינים לו שאצלו כן שלא אכל ואף שטועה מסתמא ואינו זוכר דמסתמא העדים אמת מ"מ פטור שוב מקרבן. וע"ז שפיר מהני מגו שאינו כלל נגד העדים. דלא דמי כלל לשאר מגו במ"ע שכיון דאמת בעדים מה לנו איך הוא אצלו עכ"פ חייב. משא"כ בקרבן כנ"ל. וכן הלשון בגמ' כריתות משום מגו ע"ש. וא"כ שפיר גם ללישנא דאם ירצה לומר מזיד כו' לא אתי ר"ח כרבנן. בפרט דלרבנן כאן ממש דמי להנ"ל למ"ש הנ"י דקמ"ל אף דחזקה א"א מעיז כיון שכופר הכל מ"מ הא חזינן שמעיז וכופר מקצת שמעידים ע"ש. וא"כ הפירכא דניהו דק"ו דלענין בירור של המעשה שאמת ע"י עדים יותר מע"י פיו אבל איך הוא אצלו מהני המגו יותר מעדים דמה"ט פטור מקרבן כנ"ל ושוב לענין שבועה מהני החזקה שאצלו שלא לוה אף שמעידים ושוב נאמן על השאר שאינו מוכחש מטעם חזקה דאא"מ כנ"ל. ורק כר"מ דאמרינן שמשקר וגם הוא יודע כעדים שייך הק"ו כנ"ל:

עוד י"ל דבשלמא בממון כשאומר לא לוה הוי הודאה שלא פרע משא"כ בקרבן עכ"פ שאומר לא אכלתי נכלל באמירתו שאינו חייב קרבן. א"כ פ"ד ומאמינים לו לענין זה שאינו חייב קרבן וכאלו אמר סתם איני חייב ולא פירש דבריו דא"י העדים לחייבו דשמא מזיד כן אמירתו לא אכלתי אינו מגרע. דאינו רוצה לומר מזיד ולכך משקר ואומר לא אכלתי. ומה בכך שמשקר בזה מ"מ נשאר האמירה שאינו חייב קרבן. ולל"ק בלי מגו נאמן ע"ז. ולל"ב דוקא בא"ל מגו אמרינן אף שאינו מתרץ דיבורי' שאכל מזיד ובמה שאינו רוצה לתרץ דיבורי' לומר מזיד או דלא לשוי' רשע או טעם אחר. ומ"מ א"א לחייבו מש"ה. כיון שאינו בין אדם לחבירו שיחשב הודאה כנ"ל:

עוד י"ל למ"ש תוס' כריתות י"ב אם ירצה ל' מזיד כו'. כלומר דל"ד לעדי חיוב מיתה שגומרין הדברים כו' אבל הכא אין גומרין עדותן שא"י אם שוגג הי' כו' ע"ש. ונראה דטעם דהוי כחצי דבר שבלא אמירתו לא אכלתי אין עדותן מועיל כלום דבשלמא בממון שאומר לא לויתי ועדים שלוה מהני אף דג"כ אין מועילין בלי צירוף הודאתו שלא פרע מ"מ כיון דבהודאה אינו מזיק חצי דבר דרק לענין עדים מעט קרא יקום דבר כו' וממילא מהני הודאתו לענין דלא פרע שוב מהני גם עדותם כמו עדי גניבה וטביחה כיון דעדי גניבה ל"צ לעדי טביחה דבר קרינן בי' אף דעדי טביחה צריכין כו' ע"ש. כיון שכבר הועיל שוב גם זה דבר שלם. וכן בהודאה כנ"ל. מהני שוב העדות ג"כ. אבל לקרבן דמשום אמירתו לא אכלתי אין חיוב ולא שייך הודאה שוב הוי עדי אכילה חצי דבר שאין גומרין עדותן כנ"ל. וא"כ גם כאן דחי גמ' שפיר דהא ר"ח קאי על שאמר לא לוה ועדים שלוה נ' וא"י על הפרעון כמ"ש נ"י דמה"ת א"א רק כנ"ל. ורק ע"י צירוף הודאתו שע"י הכפירה. א"כ פריך על הק"ו ניהו דבממון מהני עדים כנ"ל. אבל מה לפיו הודאה לגמרי שמחייב קרבן משא"כ עדים כנ"ל כשאין מחייבין לגמרי כנ"ל:

תוס' הקשו איך נאמן מזיד הא אאמע"ר. וקשה הא בלא אמירתו ג"כ לא יתחייב מספק שמא מזיד וא"צ אמירתו רק לאמתלא על אמירת לא אכלתי ואין דומה לשאר אאמע"ר דבלא אמירתו לא מחזקינן כן. וצ"ל דס"ל דגם כאן מוקמינן אחזקת כשרות דשוגג הי'. ובסתם חייב. אולם ריש מכות לענין גלות הקשו להיפוך ע"ש וי"ל:

תוס' אשם היינו קרבן תימא דבמשנה דע"פ עדים אינו חייב חומש ואשם ע"ש. ולע"ד פשוט. דהא אמר בגמ' ב"ק ק"ז ע"ב דממון המחייבו כפל פוטרו מחומש כו' ע"ש. וא"כ מה פירכא דעדים אין מחייבין אשם אדרבא מטעם חומרא הוא בשביל שמחייבין כפל לכך אינו משלם חומש. ורק פיו שאינו חייב כפל. וכמו תורת הזמה דלקמן אך ב"ק ס"ה ע"ב פליגי ר"י ורבנן ור"ש בהודה ואח"כ באו עדים דפטור מכפל משלם חומש. ואם משבאו ע' הודה לר"י חייב חומש רק דעולה לו בכפילו ולרבנן פטור מחומש כיון דיש כפל וחייב אשם ולר"ש גם מאשם פטור ע"ש. וא"כ לר"י שפיר כאן הפירכא דהא הודה אח"כ חייב חומש אף שיש כפל וע"כ בלא הודה גריעותא דעדים מפיו שאינו מחייבו כנ"ל. משא"כ לרבנן ור"ש הא גם הודה אח"כ לא מחייב חומש ואשם וא"כ לא גריעי עדים כלל רק משום החיוב כפל וגם הודאתו אינו מחייבו כשיש כפל כנ"ל. וא"כ מיושב דלס"ד דחי מה לפיו כו' והיינו דנימא כר' יעקב כנ"ל. ודחי גמ' כיון דכר"מ ס"ל שוב כמו דמחייב קרבן מק"ו כן חייב חומש ואשם מק"ו וא"א לפטרו מטעם גריעות עדים מפיו וע"כ לר"מ כרבנן ור"ש ס"ל דרק מטעם חיוב כפל פטור מחומש ואשם וגם הודה אחר שבאו עדים ושוב אין זה פירכא כלל מה לפיו כנ"ל. אבל שפיר גם לר"מ פטור בעדים מחומש ואשם כנ"ל וא"ש:

והאי בכוליה בעי דלודי כו'. וכי תימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ולא נרמי עליה שבועתא לא חשיד אממונא לפי שברצונו היה מודה בכולו אלא שאין בידו לפרוע וסבר עד דהוי לי [זוזי] ופרענא ליה: דליכא למימר הכי. שהרי כפר בכולו ונימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא: פיו שאינו מחייבו ממון. בהודאתו ולקמיה מפרש לה: מחייבו שבועה. על השאר: עדים שמחייבין [אותו] ממון. במה שהעידו: אינו דין שיחייבוהו שבועה. על השאר: הודאת בעל דין כמאה עדים. ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפרק ראשון: פיו אינו מחייבו קנס. דילפינן (ב''ק דף עה.) מקראי דמודה בקנס פטור אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו: פיו מחייבו קרבן. דכתיב והתודה אשר חטא והביא (ויקרא ה): עדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישין אותו דכתיב (שם ד) או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים: אמרו לו שנים אכלת חלב. שוגג: והוא אומר לא [אכלתי]. פטור שהיה יכול לומר מזיד הייתי ויפטר מן הקרבן אף כשאמר לא אכלתי פטור דמה לו לשקר: חומש ואשם. אם נשבע וכפר ממון והודה כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר וגו' (שם ה): אינו בהכחשה ובהזמה. אם הודה לו במנה ובאו עדים והכחישוהו לומר אינך חייב לו כלום אינו נפטר בכך דהודאת בעל דין כמאה עדים: שישנן בהכחשה ובהזמה. שאם באו שנים עדים והכחישום או הזימום אין זה משלם ממון על פיהם: מחייבו שבועה. טענו חבירו מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי כלום ועד אחד מעידו שהוא חייב לו הרי זה נשבע להכחיש את העד דכתיב (דברים יט) לא יקום עד אחד באיש וגו' לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל לשבועה קם (שבועות דף מ.): מה לעד אחד. כלומר היכי ילפת שבועה דשנים משבועה דעד אחד מה לעד אחד שכן על מה שהעד מעיד הוא נשבע להכחישו:
בכוליה בעי דלודי ליה. מה שפירש רש''י כיון דחשיד אממונא היכי נשבע נימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומשני דמשתמיט ולא חשיד ועל זה תימה דהא מסיק לקמן (דף ו.) דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא ואין לומר דהיינו מדרבנן לפי שראו שהיתה שבועה חמורה עליהם אבל מדאורייתא חשוד לזה חשוד לזה דהא לקמן מייתי מרב נחמן דמשביעין אותו שלש שבועות ואחד מהן שלא שלחתי בו יד ומשמע בהגוזל קמא (ב''ק דף קז: ושם) דהוי דאורייתא וכן בנסכא דר' אבא (שבועות דף לב:) משמע דאי אמר לא חטפתי היה נשבע להכחיש את העד שבועה דאורייתא מדאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דאשבועה דרבנן לא אמר הכי לכן י''ל ובכוליה בעי דלודי ליה כלומר מאחר דאין מעיז א''כ אמת הוא שאין חייב לו יותר ולמה ישבע יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל ומשני דאין זה העזה דאשתמוטי קמשתמיט ואם תאמר כופר הכל נמי אשתמוטי קא משתמיט ואינו העזה כדאמרי' בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ:) אמר רב נחמן כופר הכל משביעין אותו שבועת היסת משום חזקה דאין אדם תובע אלא א''כ יש לו עליו ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני ב''ח ומשני אשתמוטי קא משתמיט וי''ל דמ''מ העזה יש יותר בכופר הכל מבכופר חצי וליכא מגו: אבל העדאת עדים דליכא למימר. כל כך משתמיט כיון שכפר הכל אימא כיון דחשוד הוא לגזול חשוד נמי אשבועתא קמ''ל ק''ו דלא הוי גזלן בהכי דאשתמוטי קא משתמיט דהכופר במלוה כשר לעדות ואע''ג דאמרי' לקמן (דף ו.) דלא אמרינן מגו דחשיד כו' מ''מ גם התנא אשמעינן דלא אמרינן מק''ו מפיו ועד אחד ואם תאמר אמאי אצטריך לטעמא דאשתמוטי לימא אי לאו ק''ו ה''א הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים משום שכן אינו בהכחשה ובהזמה כדפריך לקמן ולקמן נמי הוה ליה למפרך מה לפיו שכן משתמיט וי''ל דהכא דאתא לפרושי דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ניחא ליה למינקט טעמא דמשתמיט דסברא הוא דמטעם זה ישבע בהודאת פיו ולא בהעדאת עדים וחומר שאינו בהכחשה ובהזמה ניחא ליה למנקט לקמן לסתור ק''ו שכן דרך הגמרא למפרך פירכא על קל וחומר ולא מסברא לכך לא מייתי לקמן סברא דמשתמיט: מה לפיו שכן מחייבו קרבן תאמר בעדים כו'. פי' שכן מחייבו קרבן אפילו העדים מכחישין אותו ואומרים לאו חלב הוה אלא שומן דאי אין העדים מכחישין אותו היכי קאמר תאמר בעדים כו' עדים נמי מחייבין אותו קרבן אם אינו מכחישן ואפילו עד אחד אם אינו מכחישו מחייבו קרבן וזאת הסוגיא סוברת כלישנא דפרק אמרו לו (כריתות דף יב. ושם) דמפרש טעמייהו דרבנן דלקמן דאמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דפטור משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש ולכך פיו מחייבו קרבן אפילו עדים מכחישין אותו ועדים אין מחייבין אותו קרבן אם מכחישן דלאידך לישנא דמפרש טעמייהו דרבנן דמתרץ דיבוריה ואמר דלא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא אכלתי לא בדקנו אותו היאך היה דעתו אבל להכחיש העדים אינו נאמן א''כ חשיבי עדים מפיו שכן חייבוהו קרבן אפי' מכחישן והוא לא מחייב עצמו קרבן אם היו מכחישין אותו ואתי רבי חייא אפילו כרבנן: רבי חייא כר''מ סבירא ליה. וא''ת א''כ נימא ק''ו דר''מ אם הביאוהו לידי מיתה לא יביאוהו לידי שבועה הקלה וי''ל דאיכא למפרך דמה למיתה שכן על מה שהן מעידין הוא מת תאמר גבי שבועה שעל מה שהוא כופר הוא נשבע כדאמרי' לקמן: מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. ללישנא דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים האי אם ירצה לומר לדבריו דר''מ קאמרי. (כדתניא) [כדאיתא] בפרק אמרו לו (שם דף יב. ושם) דלאידך לישנא טעמא דנפשייהו קאמרי ואין לפרש ומה אם ירצה לומר כו' שיהא נאמן לומר לא אכלתי מגו דאי בעי אמר מזיד הייתי דהא מגו במקום עדים הוא אלא כלומר אף מה שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דבריו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ומיירי דכשאמר לא אכלתי לא בדקו אותו איך היה דעתו ולבסוף אומר שמזיד היה וסברי רבנן דמה שאמר לא אכלתי כך היה דעתו שלא אכל שוגג אלא מזיד ולר''מ אע''פ שלבסוף אמר מזיד הייתי אין בכך כלום דהכי אמר (בתורת כהנים) אמר רבי מאיר אם בתחלה אמר מזיד הייתי שומעין לו אם היה דן עמו כל היום ובאחרונה אמר מזיד הייתי אין שומעין לו ואם תאמר והיאך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ''ק דסנהדרין (דף ט: ושם) גבי פלוני רבעני לרצוני וי''ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה: אשם היינו קרבן. דלרבי מאיר עדים מחייבין אותו אשם תימה דבמתני' דד' שומרין (שבועות דף מט. ושם) תנן היכן שורי נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אבל על פי עדים אין משלם חומש ואשם וכן תנן בפרק הגוזל קמא (ב''ק דף קח.) ומוקי לה בפרק הגוזל קמא. כר''מ וי''ל דסוגיא דהכא דלרבי מאיר עדים מחייבין אותו אשם לא יעמיד ההיא משנה כר''מ אלא כדבעי לאוקמה התם כשאכלו טריפה וההיא סוגיא דהתם דסבר דלרבי מאיר עדים לא מחייבי אשם משום דגבי אשם כתיב והתודה לא סבר כסוגיא דהכא דאשם היינו קרבן ויליף במה הצד מפיו ועד אחד כדמסיק הכא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד