בבא קמא קיט ע"ב

ולא יטיל בו יותר משלשה חובין (לולאות) ששמים בו כדי לתלותו ולמתוח אותו, שריבוי לולאות יביא לעשיית נקבים יתרים ולמתיחה מרובה. ולא יסרוק הבגד לשתיו (לאורכו) אלא לערבו (לרוחבו). ומשויהו, כלומר, כשמיישר אותו על ידי גזירה, עושה זאת לארכו אבל לא לרחבו, ואם בא להשוותו עד טפח — רשאי לגזור.

ודנים בפרטי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא זו: הכובס נוטל שני חוטין. ומקשים על כך: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: שלש! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו שנוטל שנים בלבד הרי זה מדובר באלימי [בחוטים עבים], והא [וזה] ששנינו שנוטל שלושה מדובר בקטיני [בחוטים דקים].

עוד שנינו בברייתא: ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו שלא יישחת על ידי כך. ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנינו בבריייתא בדיוק להיפך]! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא בגלימא [זה בגלימה] יש לסורקה לערב ולא לשתי, הא בסרבלא [זה בסרבל] שהוא בגד עליון העשוי לנוי, שכיון שעשוי לנוי עדיף לסרוק אותו לשתי ולא לערב.

ועוד שנינו בברייתא: ולא יטיל בו יותר משלשה חובין. ובפירוש הדברים בעי [שאל] ר' ירמיה: איך מחשבים אותם, האם אמטויי ואתויי חד [להוליך ולהביא נחשב לאחד], שמה שחוזר ותופר באותו מקום לשם חיזוק נחשב כתפר אחד. או דלמא אמטויי ואתויי תרי [שמא להוליך ולהביא נחשב לשנים]? שאלה זו לא נפתרה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

שנינו בברייתא גם: ומשויהו את הבגד לארכו אבל לא לרחבו. ומקשים שוב: והתניא איפכא [והרי שנינו בברייתא בדיוק להיפך] שמשווהו דווקא לרוחבו! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא בגלימא [זה בגלימה] משווה לאורכה, הא בהמיוני [זה בחגורה] משווה לרוחבה משום שהוא הצד הנראה ולא אורכה.

א ובענין זכות הסורק במוכין תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין (קונים) מן הסורק מוכין, מפני שאינו שלו, שכן שנינו במשנתנו שהם של בעל הבית. ובמקום שנהגו להיות שלו — לוקחין. ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — אפילו אם גנבם קננהו [קנה אותם] בשינוי על ידי שעשה מהם כלי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין מגרדי (אורג) לא אירין (צמר המונח בקנה הערב) ולא נירין (קצות החוטים הקשורים בקנה השתי), ולא פונקלין (קצות החוטים הקשורים בקנה הערב), ולא שיורי פקיעות של חוטים, שיש לחשוש שאינם משלו אלא גנבם מבעל הבית.

אבל לוקחין מהן בגד שלם אפילו שהיה מנומר, שנראה כאילו החוטים שבו במקומות שונים. וכן לוקחים מהם ערב ושתי, צמר טווי ואריג, שכל אלו נעשה בהם שינוי וקנאם בכך.

אמרי [אומרים] בשאלה: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שטווי שקלי [לוקחים מהם], ארוג מבעיא [נצרכה לומר]? ומשיבים: מאי [מה] פירוש "אריג"? — אין הכוונה לאריג ממש אלא תיכי [כעין שרשרות] שלא היו טוויות קודם לכן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין מן הצבע (העוסק בצביעת אריגים) לא אותות ולא דוגמות (פיסות קטנות של אריג להראות בהן צבעים) ולא תלושים של צמר, אבל לוקחין מהן בגד צבוע, צמר טווי, ובגדים. ושואלים: השתא [עכשיו] הרי טווי שקיל [הוא לוקח], בגדים מיבעיא [נצרכה לומר] שהוא לוקח? ומשיבים: מאי [מה] פירוש "בגדים"? — נמטי [בגדי לבד] שאין טווים אותם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנותן עורות לעבדן (מעבד עורות), הקיצועין (חתיכות קטנות, שאריות העור לאחר חיתוכו) והתלושין של צמר שהיה על גבי העור — הרי אלו של בעל הבית, ואילו דבר העולה ומשטף (ונשטף) במים השוטפים את העור — הרי אלו שלו.

ב שנינו במשנה: אם היה החוט בצבע שחור על גבי בגד לבן — מותר לכובס לקחתו. אמר רב יהודה בדרך של לשון נופל על לשון: קצרא הוא שמיה [שמו] בארמית של הכובס, וקצרא שקיל ליה [ואת הקיצורים שמקצר מן הבגד הוא לוקח לו]. אמר רב יהודה: הכל עולין למנין תכלת, שחוטים אלה שהם בשולי הבגד נחשבים כחלק ממנו לענין הרחקת נקב הציצית מקצה הבגד. ויצחק ברי קפיד עלייהו [בני מקפיד עליהם] ליטול אותם.

ג שנינו במשנה: החייט ששייר את החוט כדי לתפור, צריך להחזירו לבעל הבית. ושואלים: וכמה הוא שיעור זה כדי לתפור? אמר רב אסי: חוט שארכו כמלא אורך המחט חוץ למחט. ומסופר: איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו בביאור דברי רב אסי: האם נתכוון לומר מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט, כלומר, פעמיים כגודל המחט, או דלמא [שמא] מלא מחט וחוץ למחט משהו?

ומציעים פתרון: תא שמע [בוא ושמע], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן — הרי אלו של בעל הבית. ואם אין בעל הבית מקפיד עליהן — הרי אלו שלו.

ומעתה: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] מלא מחט וחוץ למחט גם כן צריך להיות כמלא אורך המחט, אז גם פחות מכאן חזי לסיכתא [ראוי הדבר ללולאה] ויש לומר שבעל הבית מקפיד בו. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כי אורך החוט צריך להיות כמלא מחט וחוץ למחט משהו, אם כן פחות מכאן למאי חזי [למה הוא ראוי]?

אלא שמע מינה [למד מכאן]: שהכוונה היתה מלא מחט וחוץ למחט כמלא אורך המחט. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ד שנינו במשנה: מה שהחרש מוציא במעצד הרי הוא שלו. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] על כך ממה ששנינו בברייתא: מה שהחרש מוציא במעצד, והנפסק (הנחתך) במגירה (מסור) — הרי אלו של בעל הבית. אבל היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני [מקצוע], והנגרר במגירה, אותה הנסורת שיוצאת מעצם הניסור במסור — הרי אלו שלו!

אמר רבא: אין זו סתירה, באתרא [במקומו] של התנא דידן [שלנו] איכא תרתי חציני [יש שני סוגי איזמלים], לרבתי קרי לה [לגדול קוראים לו] "כשיל", ולזוטרתי קרי לה [ולקטן קוראים לו] "מעצד", ואילו באתרא [במקומו] של התנא ברא [של הברייתא] רק מין כלי חד [אחד] הוא דאיכא [שיש], וקרו לה [וקוראים לו] "מעצד", ולכן נתכוון לכלי גדול ולא לכלי קטן.

ה שנינו במשנה: ואם היה הנגר עושה (עובד) אצל בעל הבית — כל הנסורת של בעל הבית. תנו רבנן [שנו חכמים]: מסתתי אבנים — אין בהם משום גזל בעל הבית אם לוקחים לעצמם את הפסולת. מפסגי אילנות שחותכים מקצת מענפי האילנות להיטיב את גידולם, וכן מפסגי גפנים, מנקפי (קוצצי) היגי (קוצים), מנכשי זרעים ועודרי ירקות, בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם שלא יקחו שום דבר ממה שחתכו או עקרו — יש בהן משום גזל. ואם אין בעל הבית מקפיד עליהן על כל מה שחתכו — הרי אלו שלו של הפועל.

אמר רב יהודה: כשות וכן חזיז (שיבלים בעודן צעירות מאד וראויות רק לשחת) — אין בהם משום גזל, משום שהם גדלים מעצמם ואין מטפלים בהם. ואולם באתרא דקפדי [במקום שמקפידים] על כך — יש בהן משום גזל. אמר רבינא: ומתא מחסיא — אתרא דקפדי [מקום שמקפידים] הוא ולכן צריך הפועל להיזהר ולא ליטול אותם.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיט - ב

ולא יטיל בו יותר משלשה חובין [לולאות], שדרך הסורקים לתחוב לולאות בחלקו העליון של הבגד כדי לתלותו והוא מותח אותו בשעת הסריקה וחובטו במקלות, ומחמת המתיחה קצה הבגד נמתח כלפי חוץ באותן מקומות שתחב את הלולואות, והדרך הוא, שנוטל את אותן קצוות הבולטות לעצמו, לכן אמרו שלא יטיל בו יותר משלשה לולאות.

ולא יסרוק הבגד לשתיו לארכו [שחוטי השתי הולכים לאורך הבגד] אלא יסרוק הבגד לערבו לרחבו בכיוון חוטי הערב.

ומשויהו וגוזר את קצות הבגד שנמתחו לארכו שהוא הצד הצר יותר, אבל לא ישווה לגזור את קצות הבגד הבולטים לרחבו.

ואם בא להשוותו ולגזור ממנו אפילו רצועות רחבות עד טפח, רשאי.

אמר מר שנינו בברייתא: הכובס נוטל שני חוטין העליונים מן הבגד, והן שלו.

ומקשינן: והאנן תנן במשנתינו: שנוטל שלש!

ומתרצינן: לא קשיא: הא בברייתא שכתוב כי נוטל רק שני חוטים, מדובר באלימי, חוטים עבים, והא במשנה שכתוב כי יכול ליטול אפילו שלש חוטים, מדובר בקטיני, בחוטים דקים.

שנינו בברייתא: ולא יסרוק הבגד לשתיו אלא לערבו.

ומקשינן: והתניא איפכא!

ומתרצינן: לא קשיא: הא בברייתא שלנו מדובר בגלימא, טלית העשויה ליום יום, וכשהוא סורק לשתיו נוחה להיקרע מהר. ואילו הא בברייתא שכתוב הפוך, מדובר בסרבלא העשוי לכבוד ולנוי, וכשהוא סורק לשתיו, היא נאה יותר.

שנינו בברייתא: ולא יטיל בו יותר משלשה חובין [לולאות].

בעי רבי ירמיה: כיצד מחשבים את אותם שלושה לולאות, שמנהג תופר אומן להוליך ולהביא את המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט, ומסתפק רבי ירמיה האם אמטויי ואתויי מה שחוזר ותופר באותו מקום לשם חיזוק נחשב תפר חד, ואז מחשיבים ג' הולכות וג' הובאות כג' חובין, או דלמא אמטויי ואתויי מה שחוזר ותופר נחשב תרי תפירות?

תיקו, תעמוד שאלה זו במקומה עד שיבוא אליהו התישבי ויתרצה.

שנינו בברייתא: ומשויהו לגזור את קצות הבגד שנמתחו לארכו אבל לא יגזור לרחבו.

ומקשינן: והתניא איפכא!

לא קשיא: הא הברייתא שלנו מדברת בגלימא שמשויהו לאורכו, כדי שיחזיק מעמד יותר זמן, הא הברייתא השניה מדברת בהמיוני שכשלובשים אותו, לא רואים אלא את צידי הבגד לרוחבו התלויין כלפי מטה, לכן משויהו לצד רחבו.

תנו רבנן: אין לוקחין מן הסורק מוכין, מפני שאינו שלו, שאסור לסורק לקחת את המוכין היוצאים מן הסירוק, לפי שיוצאת כמות חשובה ובעל הבית מקפיד עליהן.

ובמקום שנהגו להיות המוכין שלו של הסורק - לוקחין ממנו.

ובכל מקום, גם במקום שלא נהגו שהמוכין היוצאים מן הסירוק הם של הסורק, בכל זאת לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין.

מאי טעמא?

משום שאפילו אם המוכין גנובים קננהו הסורק בשינוי. ^[11]

תנו רבנן: אין לוקחין מגרדי - מאורג, לא אירין - צמר המונח בקנה הערב, שדרך האורג להניח צמר בקנה של הערב כדי שלא יצא חוט הערב מן הקנה לצדדים, והוא של בעל הבית.

ולא לוקחים מהאורג נירין - קצות החוטים הקשורים בקנה השתי, ולא פונקלין - חוטי שתי שעושים ליריעות הנארגות במצב אנכי, ואין עושים להם קנה כדרך הגרדים האורגים, ולא שיורי פקיעות - של חוטים, כיון שהם שייכים לבעל הבית.

אבל לוקחין מהן מן האורגים בגד אפילו מנומר בהרבה צבעים, אף על פי שרגלים לדבר שגנב את הצמר מן הבגדים שארג, לוקחים מהם, כיון שהאורג כבר קנה אותם בשינוי בזה שתפר מהם בגד.

וכן לוקחים מהם ערב ושתי, טווי צמר המונח בקנה הערב, ואריג, שכל אלו נעשה בהם שינוי וקנאם האורג בכך.

אמרי, יש לשאול: השתא טווי שהוא ה"אירין" שאמרנו לעיל כי לא יקח מהאורג, ובכל זאת אם טלאם האורג, שקלי - לוקחים מהם, כיון שקנה אותם האורג בשינוי, אם כן ארוג מבעיא [צריכה] הברייתא לכתוב שמותר לקחת מהם? הרי הטוויה קודמת לאריגה, ואם לאחר הטוויה מותר לקחת מהם ודאי שמותר לקחת לאחר שנעשה בו שינוי נוסף של אריגה.

ומתרצינן: מאי פירוש אריג שבברייתא? אין הכוונה לאריג ממש, אלא הכוונה תיכי, כעין שרשרות שלא היו טוויות קודם לכן.

תנו רבנן בברייתא:

אין לוקחין מן הצבע העוסק בצביעת אריגים, לא אותות, שכשמביאים לו בגד לצבוע, חותך ממנו מעט לפני הבעלים, כדי לדעת אם יקלוט הבגד את הצבע, ולפעמים מעכבו אצלו ושכחו הבעלים. ולא לוקחים מהם דוגמות - פיסות קטנות של אריג שמראים בהם צבעים, כי רגילים הבעלים להביא עמהם מעט צמר צבוע כדי להראות לו את הצבע שרוצים, ולא לוקחים מהם תלושים של צמר שתלשו מן גיזת הצמר מעט מעט, כיון שיש לחשוש שגנבם מהצמר שקיבל לצבוע.

אבל לוקחין מהן בגד צבוע, כיון שאין לחשוש שגנב בגד שלם, ואם גנבו קנאו בשינוי.

ואותם דוגמאות שאמרנו לעיל כי אין לקחת מהם, אם היה טווי - שטוואן או שעשה מהן בגדים, לוקחים מהם, כיון שנעשה בהם שינוי, וגם אם גנבם קנאם בשינוי.

ומקשינן: השתא טווי שקיל כיון שנחשב שינוי, אם כן בגדים מיבעיא לומר שמותר לקחת מהם, הרי אין בגדים אם לא טוואן קודם לכן, ובודאי שקנאם ומותר ליקח מהם?

ומתרצינן: מאי פירוש בגדים? הכוונה נמטי

- בגדי לבד, שאין טווין אותם.

תנו רבנן בברייתא:

הנותן עורות לעבדן - מעבד עורות, הקיצועין שאריות העור שמקצע מן העור סביב, והתלושין - צמר התלוש מן העור, הרי אלו של בעל הבית, וצמר העולה ומשטף במים - הרי אלו שלו, כיון שדבר מועט הוא, ובעל הבית מפקירו.

שנינו במשנה: אם היה החוט בשפת הבגד בצבע שחור על גבי לבן, מותר לכובס לקחתו אפילו אם הם יותר מג' חוטים.

אמר רב יהודה: קצרא הוא שמיה של הכובס בארמית, וקצרא שקיל ליה - ואת הקיצורים שמקצר מן הבגד הוא לוקח לו. והוא בדרך של לשון נופל על לשון.

אמר רב יהודה: הכל עולין למנין תכלת - אותם שלשה חוטים, אם הכובס לא קצרם, נחשבים כחלק ממנו, לענין הרחקת נקב הציצית מקצה הבגד מלא קשר אגודל, [כמבואר במסכת מנחות דף מב א]. אבל ויצחק ברי - בני, קפיד עלייהו ונוטלן.

שנינו במשנה: החייט ששייר בסוף עבודתו את החוט ממה שהביא לו בעל הבית, והיה ארוך כדי לתפור בו, צריך להחזירו לבעל הבית.

והוינן בה: וכמה הוא שיעור זה כדי לתפור?

אמר רב אסי: חוט שאורכו מלא אורך מחט חוץ למחט, כי כל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם, אינו יכול לתוחבו בבגד.

איבעיא להו בדברי רב אסי: האם רב אסי התכוון שצריך חוט באורך מלא מחט, וחוץ למחט בשיעור כמלא מחט, כלומר, צריך חוט באורך כפול מהמחט כדי שיהיה בו שיעור כדי לתפור בו. או דלמא, מספיק אם יש בחוט שיעור של מלא מחט, וחוץ למחט משהו?

ומנסה הגמרא לפשוט מברייתא:

תא שמע, דתניא בברייתא:

החייט ששייר את החוט פחות מכדי לתפור בו, וכן אם שייר מטלית שהיא פחותה משלש אצבעות על שלש אצבעות.

הדין הוא: בזמן שבעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו של בעל הבית, ואם אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו.

אי אמרת בשלמא שיעור חוט הראוי לתפור בו, הוא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט, אפשר להבין שעל פחות משיעור זה יש נדון למי הוא שייך, כי פחות מכאן חזי לסיכתא - ראוי ללולאה, ומובן שיש נדון עליו בברייתא אם הוא של בעל הבית או של החייט.

אלא אי אמרת כי שיעור מחט לתפור בו, הוא מלא מחט וחוץ למחט משהו, קשה, אם החוט פחות מכאן - משיעור זה, למאי חזי

- למה ראוי חוט זה שדנו עליו בברייתא למי הוא שייך?

אלא שמע מינה מהברייתא שדנה על חוט הפחות משיעור של כדי לתפור בו, ששיעור חוט כדי לתפור בו, הוא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט. ^[12]

ומסיקה הגמרא: שמע מינה, ונפשט הספק.

שנינו במשנה: מה שהחרש מוציא במעצד [מכשיר לחיתוך], הקיסמים הקטנים שהנגר מוציא בשעה שהוא מחליק את הקרשים במעצד, הרי הוא של הנגר.

ורמינהי סתירה על דברי המשנה מברייתא ששנינו:

מה שהחרש מוציא במעצד, וכן העץ הנפסק [הנחתך] במגירה [במסור], כלומר שאריות עץ שחתך במסור מהעץ הארוך - הרי אלו של בעל הבית.

והיוצא מתחת מקדח - שהוא עץ דק כאבקה, וכן היוצא מתחת רהיטני [מקצוע], והנגרר במגירה במקום החיתוך, שיוצא משם נסורת דקה כעפר - הרי אלו שלו!

אם כן יש סתירה בין המשנה לברייתא, שבמשנה מבואר כי מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו, ואילו בברייתא מבואר כי הם של בעל הבית.

אמר רבא: אין זו סתירה, באתרא דתנא דידן, במקומו של התנא שלנו, איכא תרתי חציני, יש שני סוגי איזמלים, לרבתי קרי לה לגדול קוראים לו "כשיל", ולזוטרתי קרי לה ולקטן קוראים לו "מעצד" ולכן השאריות מן העץ שחותך עם המעצד הם של הנגר, כיון שהם שאריות קטנות.

מה שאין כן באתרא דתנא ברא, במקומו של התנא של הברייתא, רק מין כלי חד הוא דאיכא [אחד הוא שיש], וקרו לה "מעצד", וכיון שהכלי שלהם לא היה כל כך קטן, ושאריות העץ היו גדולים יותר, לכן השאריות הם של בעל הבית.

שנינו במשנה: ואם היה הנגר עושה - עובד אצל בעל הבית כל הנסורת של בעל הבית.

תנו רבנן בברייתא:

מסתתי אבנים המרבעים את האבנים ומחליקים אותם - אין בהם משום גזל בעל הבית אם הם לוקחים לעצמם את הפסולת.

מפסגי אילנות - המדללים את ענפי האילנות כשיש יותר מדי, וכן מפסגי גפנים, מנקפי היגי - קוצצי קוצים, מנכשי זרעים - הנוטלים את הירקות שבין הזרעים, ועודרי ירקות - המדללים אותם ועוקרים חלק מהם כשהם גדלים יותר מדי צפופים ואין להם מקום להתרחב ולהתפשט.

הדין הוא: בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם - יש בהן משום גזל אם הם לוקחים את מה שעקרו לעצמם. אבל אם אין בעל הבית מקפיד עליהן - הרי אלו שלו. ^[13]

אמר רב יהודה: כשות וחזיז [שיבלים בעודן צעירות מאוד ואינן ראויות אלא לשחת] - אין בהם משום גזל משום שאין בעל הבית מקפיד עליהם, אבל באתרא דקפדי במקום שמקפידים עליהם - יש בהן משום גזל.

אמר רבינא: ומתא מחסיא שהוא מקום שמחזיקים בהמות, וצריכים למרעה טוב ^[14]

- אתרא דקפדי מקום שמקפידים הוא, לכן צריך להיזהר שם שלא ליטול את השחת. ^[15]

הדרן עלך פרק הגוזל בתרא וסליקא לה מסכת בבא קמא

הערות

^[11] הראב"ד, הרשב"א והמגיד משנה [גניבה ו ט] מקשים שזה שינוי החוזר לברייתו שאינו קונה, כמבואר לעיל [צג ב]. ותירצו, כיון שאינו ודאי גזל אלא רק ספק גזל, סומכים על שינוי החוזר. בקונטרס השיעורים [לגרי"ז גוסטמן זצ"ל סימן כג ג] מביא תשובת הריב"ש [סימן רעג] המבאר כי בספק גזל הקילו חכמים שיועיל שינוי כל דהו, ומשמע כי הוא תקנה מדרבנן שיועיל גם שינוי כזה. אמנם הריב"ש עצמו חולק וסובר כי אין חילוק בין ספק גזל לודאי גזל. השער המלך [גירושין א א] מביא את קושית הכפות תמרים [סוכה ל ב] המוכיח מהגמרא בסוכה כי גם בספק גזל שינוי החוזר לברייתו אינו קונה, וכן מקשה הריב"ש [שם]. ומתרץ הב"ח [סוף סימן שס] כי בסוגיתינו אינו שינוי החוזר לברייתו, כי אחרי שיסתור החוטים אינם כמקודם. האור שמח [גניבה ו ט] מסתפק האם מותר לקנות מהסורק כר מלא מוכין באופן שאמר להטמין, וצדדי הספק, האם מותר כיון שאף אם הוא גנוב מכל מקום קנאו בשינוי. או שמא כיון שהוא שינוי החוזר לברייתו מותר לקנות רק באופן שזה ספק גזל [כמו שכתבו המגיד משנה והרשב"א], אבל כאן שאמר הטמן הוא ודאי גזול.

^[12] הרמב"ם בפירוש המשניות והרע"ב מפרשים כמלא אורך המחט, ומקשה התוס' יו"ט כי אם כן אי אפשר לתפור בו כלל, והגמרא מסיקה שצריך כמלא שני מחטין. הרמב"ם [גניבה ו ז] כתב: כדי משיכת מחט. הראב"ד משיג, כדי מלא מחט וחוץ למחט כדי מלא מחט כדי לתפור בו. ומבאר המגיד משנה, שהרמב"ם נקט את לשון הירושלמי, וזה אותו שיעור כמו בגמרא, וכוונתו כי גם הרמב"ם מתכוון כמלא שני מחטין. הגר"א [סימן שנח ז] מקשה, כי הירושלמי מביא מחלוקת, יש מאן דאמר הסובר כי השיעור הוא כמלא מחט, ויש מאן דאמר הסובר כי השיעור הוא כפלים כמלא מחט, ואם כן הרמב"ם שנקט מלא מחט, הוא כמו המאן דאמר שלא צריך כפלים כמלא מחט, וקשה מדוע לא פסק כמו הבבלי שצריך כמלא ב' מחטין.

^[13] כתב הנודע ביהודה [תנינא אהע"ז סימן עז] כי אף שרשאי לקחת מאותם דברים שבעל הבית אינו מקפיד עליהם ואין בו משום גזל, מכל מקום כיון שבעל הבית לא הפקירו בפירוש, אינו לגמרי של הנוטל, ואינו יכול לקדש בו אשה, ודומה לשיטת היראים [שהביא המגן אברהם סימן תרלז] שגם למאן דאמר גזל עכו"ם מותר, אינו שלכם, ולא יוצאים באתרוג הגזול מעכו"ם. הגידולי שמואל מקשה, כי לשון הברייתא "הרי אלו שלו" משמע שהוא לגמרי שלו אף לקדש בו אשה. האבני מילואים [סימן כח מט] חולק וסובר, כי כיון שבעל הממון אינו מקפיד על ממונו, ומרוצה שאחר נוטלו, הרי זה כנותן מתנה לכל מי שירצה, ונקנה לנוטל באופן מוחלט.

^[14] כך לשון רש"י, וכתב המהרש"א שהמילה "טוב" מיותרת, ורש"י הוסיף אותה כדי לסיים את המסכת בדבר טוב. ועוד, שאם היה מסיים במילה "מרעה" היה מסיים באותיות "רעה", ולכן הוסיף את המילה "טוב", כדי לסיים בדבר טוב.

^[15] המהרש"א והתורת חיים מקשים, כי דרך הגמרא לסיים את המסכת בדבר טוב, וקפדנות אינו דבר טוב. וגם דרך הגמרא לסיים בדברי אגדה, ומדוע כאן לא סיימה כך. ותירצו, ששונה כאן שכל שלושת הבבות הן מסכת אחת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And a carder should not place in a piece of cloth more than three stitches for each loop that he attaches to the cloth in order to stretch it out, as this causes the cloth to overstretch and require trimming. And he should not card the cloth along its warp, i.e., vertically, but along its weft, i.e., horizontally. And he may even out the cloth by cutting it along its length, but not along its width, and if he comes to even out the cloth by removing up to a handbreadth of material, it is permitted for him to do so.

The Gemara analyzes the baraita: The Master said in the baraita that the launderer may take two threads. But didn’t we learn in the mishna that the launderer may take three threads? The Gemara answers: This is not difficult: The ruling of this baraita, which allows only two threads, is stated with regard to thick threads, and the ruling of that mishna, which allows three threads, is stated with regard to thin ones.

It was also stated in the baraita: And he should not card the cloth along its warp but along its weft. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita that the opposite is the halakha? The Gemara answers: This is not difficult: The ruling of this baraita, which prohibits carding along the warp, is stated with regard to an ordinary garment, which is designed for durability, and one should therefore avoid wearing out the material by carding along the warp. The ruling of that baraita, which allows one to card along the warp, is stated with regard to an elegant cape [besarbela], which is made for aesthetic appearance and is therefore improved by carding in this manner.

The Gemara examines the next clause of the baraita: And a carder should not place in a cloth more than three stitches for each loop. Rabbi Yirmeya raised a dilemma with regard to the definition of the term stitch in this context: Does drawing the needle in and out constitute one stitch, or perhaps does drawing the needle in and out constitute two stitches? The Gemara responds: The question shall stand unresolved.

It was further stated in the baraita: And he may even out the cloth by cutting it along its length, but not along its width. The Gemara asks: But isn’t it taught in another baraita that the opposite is true? The Gemara answers that this is not difficult: The statement of this baraita, which rules that one should even out the cloth along its length, is stated with regard to a garment, where an uneven length would be conspicuous. The statement of that baraita, which rules that one should even it out along its width, is stated with regard to a belt, as the width of a belt is more noticeable than its length while it is being worn.

§ The Gemara cites a baraita that discusses which items may be purchased from a carder. The Sages taught in a baraita (Tosefta 11:12): One may not purchase strands of thread from a carder, because it is assumed that they are not his. And in a place where the residents were accustomed to allow carders to retain strands, the strands may be presumed to be his and one may purchase them. And in every place, one may purchase from them a cushion full of stuffing made from strands, or a mattress full of stuffing made from strands. What is the reason that it is permitted? The reason is that even if the carder had stolen the strands, once he uses them to make a cushion or mattress, he has acquired them through a change of form.

§ Apropos the halakhot pertaining to weaving, the Gemara cites a baraita that discusses which items may be purchased from various craftsmen. The Sages taught in a baraita (Tosefta 11:11): One may purchase from a weaver neither woolen wads [irin], which are used to hold the bobbin in place on a shuttle, nor heddles [nirin], nor threads of the bobbin [punkalin], nor remnants of coils of thread that were left on the spool, as there is a concern that these items were taken from the customer without his consent.

But one may purchase a spotted garment from them, even though the design indicates that it was made from strands of different colors, which the weaver may have stolen from other garments that he was weaving. It is also permitted to purchase warp threads and weft threads from them, as well as wool that was spun into thread or woven. All of these items may be purchased from the weaver because they have undergone a physical change, and have therefore been acquired by the weaver even if he did steal them.

The Gemara asks: Say: Now that the baraita taught that one may purchase spun wool despite the fact that it has undergone only a minor physical change, is it necessary to teach that one may purchase woven wool, which has undergone a greater change of form? The Gemara answers: What does the baraita mean when it mentions woven wool? It is not referring to wool woven into a garment, but to wool that was twisted into chains, which is also a minor physical change.

The Gemara examines which items may be bought from a dyer. The Sages taught in a baraita: One may purchase from a dyer neither pieces of wool used for tests, nor pieces used as a color sample [dugmut], nor detached pieces of wool, as these might have been stolen. But one may purchase from him a colored garment, spun threads, and clothes fashioned from the aforementioned pieces of material. The Gemara asks: Now that the baraita taught that one may purchase spun threads from the dyer, is it necessary to teach that one may purchase clothes? It is obvious that one may purchase clothes, as the clothes themselves are made of spun threads. The Gemara explains: What does the baraita mean when it mentions clothes? It is referring to felt garments, which are not made of spun thread.

The Sages taught in a baraita (Tosefta 11:16): In the case of one who gives hides to a tanner, the trimmings of hide and the detached hairs belong to the customer, but the substance that comes up while being washed in water belongs to him, the tanner.

§ The mishna teaches that if the threads were black on a white garment, the launderer may take all of them. Rav Yehuda said: A launderer is called a katzra in Aramaic, and he takes the short [katzra] shreds of wool for himself. Rav Yehuda also said: All the threads, even those usually removed from the garment, are counted toward the minimum number of thumb-lengths between the hole through which the sky-blue wool is inserted for ritual fringes and the edge of the garment. But Yitzḥak, my son, is particular about these threads, and makes sure that the garment is of the proper measurement even if the threads were to be removed.

The mishna teaches: In the case of a tailor who left enough thread attached to the cloth in order to sew with it, this thread belongs to the customer. The Gemara asks: And how much thread is necessary in order to be able to sew? Rav Asi said: The length of a needle outside the needle. A dilemma was raised before the Sages: Did Rav Asi mean that the thread must be the size of the needle and that beyond the needle there must be an additional amount of thread equivalent to the size of the needle? Or perhaps he meant that it must be the size of the needle, and that beyond the needle there must be any minimal amount of additional string. In other words, was Rav Asi saying that the thread must be two needle lengths, or slightly more than one needle length?

The Gemara responds: Come and hear a resolution, as it is taught in a baraita: In the case of a tailor who left the thread attached to the cloth, but it was less than the length necessary in order to sew with it, or if there was a patch of cloth that is less than three fingerbreadths by three fingerbreadths left from the cloth given to the tailor by the customer, the halakha is dependent upon the customer’s inclination: When the customer is particular about such items, these items belong to the customer, but if the customer is not particular about them, these items belong to the tailor.

The Gemara analyzes the baraita to deduce the answer: Granted, if you say that Rav Asi meant to say that the thread must be the size of the needle and that beyond the needle there must be an additional amount of thread equivalent to the size of the needle, then the ruling in the baraita that a slightly shorter thread belongs to the customer if he wishes to keep it is reasonable, since a thread which is less than that length is still fit for use as the stitching of a loop. But if you say that Rav Asi meant that the thread must be the size of the needle and that beyond the needle there must be any amount of additional string, then with regard to a thread that is even less than that, for what use is it fit that the customer might wish to keep it?

Rather, learn from the baraita that Rav Asi meant that the thread must be the size of the needle and that beyond the needle there must be an additional amount of thread equivalent to the size of the needle, so that the thread must be a total of two needle lengths. The Gemara affirms: Conclude from the baraita that this is so.

§ The mishna teaches: That which the carpenter removes with an adze belongs to him, but what he removes with an ax belongs to the customer. The Gemara raises a contradiction to this ruling based upon a baraita: That which the carpenter removes with an adze and that which is severed with a saw belong to the customer. But with regard to that which comes out from under a drill or under a plane [rehitni], and that which is scraped by the saw, i.e., sawdust, these belong to the carpenter. Whereas the mishna rules that the carpenter may keep what is removed with an adze, the baraita rules that it belongs to the customer.

The Gemara presents an answer: Rava said: In the place of the tanna of our mishna, there are two kinds of blades used by carpenters: The larger blade is called an ax, and the smaller one is called an adze. By contrast, in the place of the tanna of the baraita, there is only one carpenter’s blade, and they called it an adze. Consequently, the adze referred to in the baraita is actually an ax and the rulings are therefore congruent.

The mishna teaches: And if he was doing his work in the domain of the customer, then even the sawdust belongs to the customer. The Sages taught in a baraita (Tosefta 11:18): Stone chiselers are not in violation of a transgression due to the prohibition against robbery if they take the leftover chips of rock. Furthermore, with regard to those who prune trees, those who prune vines, those who trim shrubs, those who weed plants, and those who hoe vegetables, the halakha is dependent upon the owner’s inclination: When the owner is particular about the plant trimmings, the workers are in violation of a transgression due to the prohibition against robbery if they take the trimmings, but if the owner is not particular about them, then these items belong to the workers.

Rav Yehuda says: Dodder [keshut] and green grain [veḥaziz], are not subject to the prohibition against robbery, as they grow on their own and no one tends to them. But in a place where people are particular about the ownership of dodder and green grain, they are subject to the prohibition against robbery. Ravina said: And the city of Meḥasya is a city where the residents are particular about dodder and green wheat.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תנו רבנן אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינן שלו ובמקום שנהגו להיות שלו לוקחין. ומכאן נלמד שכל הדברים אחר מנהג המקומות.

ובכל מקום לוקחין מהן כר מלא מוכין וכסת מלאה מוכין מאי טעמא דקננהו בשינוי. ואם תאמר והלא שינוי חוזר לברייתו הוא וכל שחוזר לברייתו אינו שינוי. תירץ הראב"ד ז"ל שאין זה גזל ודאי אלא מספק אתה בא לאסרו וכיון שכן בשינוי כל דהוא מותר (לעיל בבא קמא לד, ב).

הכובס נוטל שלשה חוטין העליונים. דרך האורגים שאורגים בסוף הבגד שנים ושלשה חוטין רחוק מן האריגה ועושין זה כדי להציל הבגד שלא לסתור אריגתו בראש הבגד על ידי הכביסה ואותן החוטין אם נשמטין משם בשעת כבוס הכובס נוטלן שאין בעל הבגד מקפיד עליהן, ואם היו שחורים על גבי בגד לבן נוטלן אפילו הן ארבעה וחמשה דלמשקל הוו קיימי.

אמר ר"י וכולן עולין למנין תכלת ויצחק בריה קפיד עלייהו. פירוש למנין תכלת שצריך להרחיק מן הכנף כמלא קשר גודל ואותו האריג שבראש הבגד עולה לשעור קשר אגודל ולהרחקה שלש אצבעות ויצחק בנו של ר"י היה מסופק בדבר והיה מקפיד בו. ויש לפרש ומן הספק היה נוטלו מן הבגד ושמא עולין ושמא אין עולין. ומכל מקום כיון דר"י אמר להדיא עולין אף על גב דרב יצחק בריה מקפיד קיימא לן כרב יהודה ועולין.

לעולם לא ישתדל האמן להרבות בדבר שהוא יודע בו שהוא לעצמו כדי להרויח ולהרבות בשבילו ביתר ממה שאין צריך לבגד והוא שאמרו שלא יטיל יותר משלש חכין והוא שדרך הסורקים שהזכרנו למעלה להמשיך הבגד ע"י מסמרות כדי להאריך מה שנתקצר יותר מדאי ועונבים אבנים בכנפי הבגד ותופר בהן לולאות שנותנין במסמרים וכשהוא מושך בחזקה אותם העניבות נשארות בולטות ביתר על שאר הבגד והוא מקצען אחר כן לעצמו ותופר הנקב אחר כן במעשה מחט דק ואמר שלא ירבה בשבילו בתפירה כדי שיוכל למתחן הרבה עד שישארו ארוכות יותר מדאי אלא שלשה הכי גידין ר"ל שלשה תפירות כדי שלא ימתח אלא בכדי משיכה ששלשה חכין מקבלין וכן כל כיוצא בזה וכן צריך להזהר שיעשה אומנותו על הדרך היותר נאות לתועלת בעל הבית והוא שאמר שלא יסרוק את הבגד לשתיו אלא לערבו שהסורק דרך שתיו נקרע בנקל ואם הוא מלבוש שסריקתו בערבו מועלת יותר יעשה וכשהוא תופר נקב הנשאר אחר קצוע הבליטה להשוותו עם שאר הבגד במעשה מחט דק הנקרא שרצי"ר משוהו לארכו של בגד ולא לרחבו ואם בא להאריך בחתכת הבגד כדי להשוותה יפה יותר רשאי עד טפח:

אע"פ שאמרו אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינן שלו לוקחין ממנו מ"מ כר וכסת מלאים מוכין שהרי קנאם בשנוי:

אין לוקחין מן הצבע דוגמאות והוא שמביאין לו תמיד חתכות בגד דקות צבועים להורות לו מהם צבע שאדם רוצה בו ולא אותות והוא שנותנין לו חתכות בגד שיצבעם הוא להראות היאך יקלוט אותו בגד את הצבע ולא תלושין של צמר והוא צמר שתולש ממקומות שהצמר בולט בבגד שלא יעכב קליטת הצבע אבל לוקחין בגד צבוע או טווי של בגד שלם שכיוצא באלו אין מקום לגנבן וכן אם היה בגד בכל מקום אף בלא טווי ואריג כלבדים וכיוצא בהם:

אין לוקחים מן הגרדי אירין והוא צמר שהוא מניח בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן ולא נירין ופרשו חכמי הצרפתים בהם ליציש וכבר בארנו ענינם במסכת שבת ולא פונקין והוא ערב מצבע אחר שנותנין להם בעלי בתים לארגם בראש הבגד ולפעמים אין מרגישין בכך ולא שיורי פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ארוג אפילו היה מנמר שנראה שהוא בא מהרבה מקומות שמ"מ קנאו בשנוי וכן טווי אפילו לא נטוה אלא טויה גסה בדרך שרשרות:

הנותן עורות לעבדן הקיצועים והצמר הנתלש מן העור הרי הוא של בעל הבית והעולה משטף המים הרי אלו שלו:

שלשה חוטין אלו שאמרנו והם של כובס אם לא נטלן הרי הן של בעל הבית ועולין למנין תכלת למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק תכלת של ציצית משפת הבגד כמו שיתבאר במקומו:

מסתתי אבנים ומפסגי אילנות והוא שכשיש ענפים יותר מדאי נוטלין אחד מבין שתים או מבין שלש ומפסקי גפנים ומנכשי זרעים והוא לקוט עשבים ומנקפים והוא לקוט קוצים מבין זרעים כלם תלויים בדעתו של בעל הבית וכל שרואים מדרכו שיקפיד אסור ושחת של תבואה רוב מקומות קפידים עליה ואסור וכלל גדול בדברים אלו מנהג המדינה ועל הכל יזהר אדם להיות מלאכתו באמונה שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מפעלותיו ומעשיו של אדם מעידים לו בעולם הזה ודנין אותו לעולם הבא אשרי מי שגדל בשם טוב ומי שיאמר עליו על טוב פעלותיו והלך לפניך צדקך כבוד יי' יאספך:

ונשלם הפרק ונשלמה המסכתא תהלה לאל ומהנה נשלם מה: שנראה לכללו במסכת בבא קמא ת"ל יבא אחריו מה שיראה: לכללו בתלמוד בבא מציעא בעזרת הצור ובישועתו אמן: אמן סלה.

בסיום המסכת פרש"י מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב עכ"ל לא הל"ל אלא למרעה ומלת טוב הוא מיותר ועוד אמלתא דרב יהודה באתרא דקפדי ה"ל לפרושי כן ואפשר שנתכוין ע"פ מ"ש לסיים בדבר טוב והכא כולה מסכת בנזיקין מד' אבות וכמ"ש בריש המסכת בהך דרשה דמבעה זה אדם שהוא רמז גם לנזקי שמים מידו של עשו ומפרק מרובה עד סופה איירי בנזקי אדם וראה רש"י שלא סיים בהך מסכת בדברי אגדה לפי שב"ק וב"מ וב"ב כעין מסכת אחת הן שכולן דינים וכדי שלא יהא חסר לסיים מסכת זו בדבר טוב כי למרעה אותיות אחרונות רעה ע"כ הוסיף מלת טוב לסיים וכן התלמוד בתר דסיים דקפיד סיים באותיות יהו"א המורה על שמותיו הוי"ה שם של ד' וי"ה ואהי"ה אשר עמנו בגלות והטו"ב הוא אותיות זוגות ממנו ודו"ק:

סליק חדושי אגדות ממסכת בבא קמא

ברש"י בד"ה מתא מחסיא מקום בהמות כו'. ואפ"ל שכוונתו בפירושו ובמה שפי' כאן ולא על באתרא דקפדי דקשה ליה מתא מחסיא אמרינן בהוריות דף י"ב ע"א אקיקלי דמתא מחסיא תיבו ולא על אפדנא דפומבדיתא ופי' רש"י במתא מחסיא היו ת"ח הראויין להוראה ותרבות יפה היה להן אבל בפומבדיתא לא היה להם תרבות יפה כ"כ כו' וא"כ היאך היה להם מנהג רע כזה להקפיד על דבר שרוב העולם אין מקפידין ולעיל בסמוך ע"א אמרי' ר"ח הו"ל אריס כו' צפון לצדיק חיל חוטא בו' לזה אמר לא מצד רוע לבם כי אם מקום בהמות הוא וצריכין כו'. אבל קשה הא אמרינן בחולין פרק ג"ה דף צ"א ע"א ויותר יעקב כו' צדיקים מקפידין על כו' וממונם חביב עליהן מגופן וא"כ דלמא כפשוטו. עוד קשה היכן מצינו שהיה מקום בהמות דמצינו אילים ממואב כבשים מחברון עגלים משרון. ומחסיא יגעתי ולא מצאתי בשום מקום. ואפשר למצוא סמך במעשה שהביא בספר הזוהר בכפר טרשין שהיה שם דבר ובא רב אחא וביטל הגזירה ושינה שמה למתא מחסיא ז"ל רב אחא אזיל לכפר טרשא כו' קבילו עלייהו דלא יתבטלון מאורייתא לעולם והחליפו שמא דקרתא וקרו לה מתא מחסיא דהיינו בתחלה היה שמה טרשא ע"ש שיושבין בטרשים וסלעים ואח"כ ע"ש מחסיה. ובמס' סוטה דף ל"ד ע"ב על וחברון שבע שנים כו'. וחברון טרשים הוי והכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון ואמר רב אויא אמר רבא בר חנן שהלך להביא כבשים מחברון ותניא אילים ממואב כו'. מינה. איידי דקלישי ארעא עבדא רעייא ושמן קנינין ופירש"י להביא כבשים כו' אלמא ארץ מרעה הוי כו'. קלישא ארעא עפר שלה טרשים דק וקלוש הוא ומתוך כך לא היו חורשין וזורעין תבואות מאכל אדם. עבדא רעייא. מצמחת ומעלה עשבים ואוכלין הצאן. ושמן קנינין מקנה הצאן שכן דרך הצאן להיות משביח בארץ יבישה וטרשים יותר מארץ לחה ע"כ וק"ל. עוד קשה בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ"ח ע"א) א"ר יהודה משמיה כו' מערבין כו' אבל לא בחזיז ופירש"י נמי שחת של תבואה כשהיא ירק כו' ופריך והא אמר רב כשות וחזיז מערבין כו' ל"ק הא מקמא דאתי רב לבבל כו' ופירש"י בבבל אוכלין חזיז וכי אתא רב לבבל וחזי דאכלי להו אמר מערבין בו. א"כ לימא בבל. ועוד בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ו ע"א) אמרי' אכלה שחת לא הוי חזקה ואמר רבא אי קאי בצוואר מחוזא הוי חזקה ופירש"י אי קאי השחת בבקעת מחוזא הוי חזקה לפי שעשירים היו ובהמות הרבה להם כו' [ואמאי לא אמר מחוזא] לכן נראה לפרש כפשוטו דלא קאי על חזיז רק על כל מילי וכן משמע הלשון אתרא דקפדי הוא שהיו קפדנין בכל דבר רק היאך תלוי כאן נבאר בסמוך. וראיה שהיו קפדנין מפורש באיזה מקומות בהוריות דף י"ב ע"א גלדנא סריא דמתא מחסיא ולא מכותח דרמי כיפי דפומבדיתא. וזה ענין מה שאמרו פרק היה קורא (ברכות דף י"ז ע"ב) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה אמר רב אשי והלין בני מתא מחסיא אבירי לב נינהו דהא קחזו שבחא דמתיבתא תרי זימנין בשתא ולא מיגייר גיורא מנייהו (וצריכין לדחוק הרחוקים מצדקה של הקב"ה. הגה"ה מכבר). ונראה שמפרש אבירי לב קמצנים היפך דרחב לב לבבות קשין מדקדקין אתרא דקפדי היא שטבע הארץ שם נוטים לקמצנות וזהו שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה ולזה אמר [לראיה] דמעולם לא איגייר כו' כמה שאמרו ביבמות פרק החולץ (יבמות דף מ"ז ע"א) וע"ב גר שבא להתגייר אומרים לו כו' ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה דאמר מר ב"נ נהרג על פחות משוה פרוטה (ע"ש בפירש"י בפירוש שמקפידים. הגה"ה מכבר) ואי בעי לפירושי יפרוש וק"ל ונכון. וזה ענין מה שאמרו שם קשים גרים לישראל כספחת כו' ופירשו התוס' משום שלומדים ממעשיהם ובעלמא אמרינן גבי כותיים כל מצוה שהחזיקו בה מדקדקין בה יותר כו'. חולין דף ד' ע"א. ונראה כי מצד טבע בן נח מדקדק על פחות משו"פ ולהכי מודיעין אותו זאת בתחלה ולהיותם דבקים בזה בקמצנות וצרי עין והקפדה לומדים ישראל מהם וקשים כספחת שבאים על צרת עין אשר לו הבית. וזה ענין מה שאמרו בל"ו מקומות הזהיר על אונאת הגר וכל כך למה מפני שסורו רע וקשה לשון זה ונראה במ"ש פ"ק דבתרא דף ט"ו ע"ב וסר מרע מאי וסר מרע א"ר אבא בר שמואל איוב ותרן בממונו היה מנהגו של עולם נותן חצי פרוטה לחנוני ואיוב ויתרה משלו וק"ל. וזה שאמרו ובני מתא מחסיא אבירי לב כו' דלא איגייר כו' ובן נח נהרג כו' רק הגמ' שסיים ומתא מחסיא כו' הוא אדרבה מטיבותא להיותם ת"ח כדלעיל [בזוהר] וקבילו עלייהו לעסוק בד"ת כו' אקוקלי דמתא מחסיא כו'. טב גילדנא כו'. שבחא דמתיבתא כו'. דמלך במתא מחסיא טביומי כו'. ואמרו מכאן שת"ח מקפידין כו' וכל כך למה כו' דהיינו בת"ח הוא שבח לדקדק ובסתם ב"א גנאי כדלעיל חיל חוטא ופה ת"ל הרבה ת"ח לענין זה מדקדקין על פחות מש"פ אבל לענין העיקר שיהיה בה ת"ח בלימוד אנשים בה מעט ולפחות היה להם להחזיק ידי לומדי תורה אם אין לומדין בעצמן. ותומכיה מאושר למחזיקים בה. ותהי להיפוך. בשאר קהלות שרואין כי לעת הזאת לומדי תורה הולכין ומתמעטין טרודים בעסקים מכובד עול משא ארנונית ומחייתם ע"מ עושים גדירות להחזיק ידי בחורים ונערים שבת וחול וכאן להיפך אפשר לאיזה דעות ומפני הבושה היו לוקחין ג"כ שבתות וצרי עין על פת לחם יפשעו. ומן ע"ה לא אדבר כי הוא מנהג קדומה. אמר ר"ע כשהייתי ע"ה הייתי אומר מי יתן כו' אך אותם הרוצים להיות כלומר לומדים ידם במעל הראשון והלומדים לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם. וחלילה לדבר על הכלל. ואין מקום בדרוש הסיום לדבר מזה הרבה. אך בהיות שיש לו שייכות בכאן הזכרתיו. ובפעם אחר נדבר יותר מזה באי"ה. ובזה נבאר קצת מענין הפרשה בפלפול של יעקב ועשו בענין הבכורה. שני אנשים נפגשו. עשו בן נח נהרג על כו' ויעקב ת"ח ויותר יעקב כו' מכאן כו'. והוא במה שיש לדקדק במה שאמר מכרה כיום מאי כיום. ויאמר הנה אנכי הולך כו' מה ענינו. ולמה זה כו'. מאי זה. ובמדרש [מלמד שכפר ב] זה אלי כו'. ויאמר השבעה כו'. מה טיבו של שבועה כו'. הענין כתבתי בדרוש לפרשת וישב שיעקב אמר מכרה כו' ונסתפק יעקב באומרו כיום מחמת שני דברים. שגריעותא דבכורה מחמת דבר שלא בא לעולם ומחמת אונאה. מחמת דבר שלא בא לעולם אמרי' בפ"ק דב"מ דף ט"ז ע"א תניא מה שאירש מאבא כו' היום כו' דבריו קיימין מ"ש רישא ומ"ש סיפא כו' סיפא שהיה אביו גוסס ומפני כבוד אביו. ולזה אמר כיום שהוא כמו כהיום. שיהיה מכירה קיימת. ודייק שפיר כיום שאותו יום מת אברהם ובישל עדשים כו'. או משום אונאה הומתק נזיד כו' ועשו לא ידע כעת שויו של הבכורה ודוקא לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני [לוקח אצלך במנה] יודע אני [ששוה מאתים וע"מ כו'] בב"מ דף נ"א ע"ב. משא"כ עשו לא ידע ערך הבכורה ולאחר זמן יבא ויערער. ולזה אמר כיום כמו שאמרו נהרדעא לקבורה ולמזוני ולכרגא מזבני כו' אפשר שמזלזל במכירה משום בזיון המת. ולזה השיב על שניהם א"צ חיזוק כאלו המכירה כיום אי משום אונאה הנה אנכי כו' וכמ"ש המוכר סוס וסייף כו' במלחמה אין בו כו' מפני שיש בהן חיי נפש. נגד דבר שלא בא לעולם ולמה זה כו' כמו שאמרו פרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"א ע"ב). האי גברא דזבנא לכתובתה דאמיה בטובת הנאה בו' ומחולקין רש"י ותוספות בפשט וכתבו התוספות מכאן אומר ר"ת אע"ג דאמרינן פ"ק דב"מ מה שאירש בו' ה"מ בשדה סתם אבל אם אמר שדה זו שאירש קנה כו'. וזהו למה זה כו' וייחד לו שדה המכפלה כדאיתא במדרש שלזה היה עיקר כוונתו שיבחר לו שדה המכפלה. ויעקב נתיירא. או למד הפשט כרש"י ולזה אמר ויאמר השבעה לי כמ"ש בח"מ סי' ר"ט ס"ד בהגה"ה אע"ג דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם אם נשבע לקיים המקח אע"פ שלא בא לעולם צריך לקיים שבועתו. רק מה שהאמינו על שבועתו כתבתי שם. רק במה שאמר עוד השבעה לי כיום כו' נ"ל לפרש עוד כי הדין סימן ר"נ מצווה מחמת מיתה אפילו כתב וזיכה וקנה מיד בכל מיני הקניות שבעולם יכול לחזור בו. ופי' מצווה מחמת מיתה אם פירש מחמת מיתה וי"א אפילו לא פי' אלא שנראה מתוך דבריו שהוא נותן מחמת מיתה כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה. מיהו אם פירש בהדיא שנותן במתנת בריא במהיום קנה [ולכך היה יעקב מתיירא שבמה שאמר הנה אנכי הולך למות הוי כמתאונן על מיתתו ולא מהני שום קנין לזה אמר השבעה לי כיום כמתנת בריא מהיום] וק"ל. עפ"ז יאמר הנה אנכי כו' כי יעקב נתן לו דבר מועט בעד הבכורה אפשר לא היה בו שוה פרוטה נזיד עדשים ויעקב קפיד ע"ז כדלעיל [ת"ח מקפידין כו'] וירא כדאיתא במדרש באמת ואין בזה משום גזילה מפני הרואים להיות כמדומה לו פחות משוה פרוטה לזה אמר הנה אנכי כו' להיות בן נח נהרג על פחות משו"פ. ויאמר השבעה לי כו' במ"ש הרמב"ם הגוזל את חבירו ונשבע לו יוליכנו אחריו כו' אבל פחות משו"פ א"צ להוליך אחריו אבל צריך ליתן לו כיון שנשבע. עיין בתוי"ט בפירוש המשנה שם אבל בלא שבועה אינו ממון כלל. וע"פ דרך זה י"ל ויעקב נתן לעשו לחם כו' למלאות השו"פ. נחזור לעניננו כי אחרי שסיים בחתימת המס' בדיני גזל וטעם הדבר שסיים בזה ולפי שסדר בארבעה אבות נזיקין המבעה זה אדם הו"ל לסדר דיני אדם מקודם ואח"כ הבער אבל ראה לחתום בזה נראה הטעם כמ"ש הקדמונים בחומר עון הגזילה בא וראה תכלית השנה ימים טובים תכלית ימים טובים יום כפור. תכלית יום כפור נעילה ומתפללים להציל מעושק ידינו. והטעם אף בזה אפשר לומר לפי האמת במ"ש קץ כל בשר כו' לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ובמדרש אמר ר"י כ"ז עונות חשיב ביחזקאל ומכולן לא חתם אלא על הגזל כו' וכיון שהחתימה על הגזל לזה בתפלת נעילה שהוא זמן החתימה כו' [מתפללים להציל מעושק ידינו] ולזה הובא לנו בחתימת המסכת דיני גזל אף דבר שרוב העולם אין מקפידים עליו ולהיות חמור כ"כ נתן בסופו חיזוק להזהר בו ומתא מחסיא עיר גדולה של תלמידי חכמים אתרא דקפדי היא כל כך למה הלא מדה מגונה הוא בעיני אלהים ואדם לפי שאין פושטין ידם בגזל. ואפ"ל שזה הרמז בתחלת המסכת שהוא נעוץ סופו בתחלתו ד' ראשי עונות וכמ"ש על שלשה פשעי ישראל כו' דהיינו אבות נזיקין עבירות החמורות המה ע"ז. גילוי עריות. שפיכות דמים. גזל. כמ"ש קשה עונשין של גזל יותר מעריות שזה נאמר בו אל וזה נאמר בו אלה דהיינו ג' פשעים ועל ארבעה כו' שעשו ישראל הוא השור. ע"ז. עגל. וימירו כו' בתבנית שור כו'. תני שור לרגלו. רגל העגל. ובור. חטא יוסף. שפיכות דמים. וישליכו אותו אל הבור. לכה נצפנה לנקי כו' נארבה כו' נבלעם כשאול חיים ותמימים כו'. משלי א' י"א י"ב. והמבעה חטא אדם. ושמואל אמר זה השן. זה גזל הנאכל קשה כו'. כל עץ הגן הותר לו מכל עץ הגן ולא מן הגזל. וההבער. גילוי עריות. נורא בי עמרם. אש התאוה. נורא דתמר. יחמו כתנור כו'. עון פעור לא הוטהרנו ממנו מדרש ארוך מן פעור. לא הרי השור שהזיקו מצוי אין לך כל פקודה כו'. כהרי המבעה הנאה להזיקו כו'. ובאלשיך פ' משפטים מפרש הארבעה אבות נזיקין על הארבע גליות הרוצה יעיין שם. ונמשכים מאלו הארבעה ראשי עונות ואין להאריך. ובזה יש ליתן קישור להמסכת שאנו נתחיל באי"ה לחיים ולשלום. בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי שפעמים בשבת (מעשרה תקנות שתיקן עזרא) ב"ד יושבין בעיירות כו' לכך תיקנו שתנשא ברביעי כו' [ופירש"י] וע"י כך יצא הקול כו' דאל"כ כיון שהוא לא ידע ע"כ שזינתה כלל כיון דנשאה בחזקת בתולה ואם ידע ושתק למה יבא עוד לב"ד וא"כ מה בכך שיבא לב"ד [הא לא תיאסר דהו"ל ס"ס להיתרא] ואי משום כתובה מאתים דידיה לא היה להם לחכמים לתקן יום רביעי לכך. לזה פי' שמא זינתה תחתיו וע"י כך יצא הקול כו'. שפעמים בשבת פירש"י אבתולה קאי דלא תימא כיון דטעמא דאלמנה לא מפורש במתני' ע"כ ה"פ אלמנה ליום החמישי כיון דליכא כתובה דלא רמי בה תיגרא כמ"ש התוס' לזה קבעי ב"ד וז"א דטעמא משום שקדו וה"פ דמתני' בתולה כו' ואלמנה בו' שניהם משום שקדו בתולה שיהיה טורח א' וב' וג' ובד' כונסה. אלמנה שקדו שיהיה שמח עמה ג' ימים כו' שאין לה שבעה ימי משתה וכ"ת א"כ [בתולה] בששי בשבת נמי לזה אמר שפעמים בשבת כו' וצריך טעם בבתולה יותר מבאלמנה. והרמז הוא אחרי ככלות ארבע גליות המה ארבעה אבות נזיקין אזי יצמח גאולת ישראל. עוד אבנך ונבנית בתולת בת ישראל. נפלה ולא כו'. וטעם איחור הגאולה הוא משום שקדו [על תקנת ישראל שיהיה שמח כו' ושיהיה טורח כו' כדמפרש ואזיל] כמה דאת אומר וישקוד ה' על הרעה בו'. הטעם האחד ע"ש טורח הסעודה כמ"ש בפרק הספינה דף ע"ה ע"א הפליגה ספינתו בים כו' מגלפין מסרקין מסתתין מים אבנים טובות כו' (אין זה לשון הגמ' ואולי במדרש מצאו המחבר ואשגרת לישנא הוא). ועל דרך זה בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס. ועתה מרוב עונינו הוא בעמל ויגיעה ולא נעשה מהרה רק היום מעט ולמחר מעט. וטעם הב' שיהיה שמח כו' כד"א שמחנו כימות עניתנו כו' ואמר ג' ימים כמ"ש בסנהדרין דף צ"ט ע"א תניא רבי אומר ימות המשיח ג' דורות שנאמר ייראוך עם שמש בו' דור דורים במהרה בימינו אמן כן יעשה האל. ובלצ"ג:

גמרא השתא טווי שקלי ארוג מיבעיא. כזה בבכורות (כט ב):

שם השתא טווי שקיל בגדים מבעיא. גם כזה שם:

רש"י ד"ה טווי אריג אם טוואן הגרדי כו'. כצ"ל:

סליק מסכת בבא קמא

בהמיינא כצ״ל ונ"ב אבנט מתורגם המיין:

שם אתרא דקפדי הוא. נ"ב ע"ל בהכונס (נח ב) ובחזקת (לו א):

תָּנוּ רַבָּנָן: מְסַתְּתֵי אֲבָנִים, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גֶּזֶל. נקיט חלוקה זו ברישא כי הם חלק הראשיי של ארבע חלקים של דצח"ם [דומם צומח חי מדבר] שנזכר הדומם ברישא ואחר כך זכר הצומח ותחלה נקיט אלנות וגפנים שהם מין העץ וזכר אִילָנוֹת שכולל בזה כמה מינים ואחר כך גְּפָנִים שהם מין פרטיי ואחר כך נקיט הִיגֵי וּזְרָעִים וִירָקוֹת שהם הקטנים שבצומח ותחלה נקיט הִיגֵי שהם מעשה שמים ולא מעשה אדם וגם שהם מצויים יותר ואחר כך נקיט זְרָעִים קודם יְרָקוֹת שהזרעים קשים יותר ממיני ירקות שהם רבים ועוד כי מיני זרעים שכיחי טפי ממיני ירקות.

אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּשׁוּת וְחָזִיז, אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל. נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו על הדיבור אשר ברא השם יתברך כח הדיבור לצורך תורה ותפלה וכל דבר השייך לעבודתו יתברך ולכן המדבר דברים בטלים הרי זה גוזל לסטרא דקדושה שכח הדיבור נתנו הקדוש ברוך הוא באדם לצורך סטרא דקדושה.
אמנם ידוע שיש בדיבור מיני דבור דאף על פי שאינם בקדושה עם כל זה האדם מותר בהם והוא דבור שידבר האדם בצרכי גופו הן במלאכה הן במשא ומתן הן במה דשייך לבריאותו ועוד יש מין דבור שאינו בדברי תורה ותפלה ועניין קדושה כי אם בהנהגה ודרך ארץ וגם זה מותר בו.
ועל שני מיני דבורים אלו רמז רב יהודה באומרו כְּשׁוּת זה דבור של משא ומתן ומלאכה וכיוצא וְחָזִיז הדבור של הנהגה ודרך ארץ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֶּזֶל דאף על גב דעניינים אלו אינם של קדושה עם כל זה מותר בהם ואין נקרא גוזל לסטרא דקדושה בדברו בם.
מיהו בְּאַתְרָא דְּקַפְּדֵי יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל נראה אתרא דקפדי הוא בית המדרש דקפדי לדבר דבור חצוני מפני ביטול בית המדרש כדאמרינן בגמרא דאין אומרים אסוותא בבית המדרש משום ביטול בית המדרש ואפילו בברכות של הנר כל אחד ואחד מברך לעצמו מפני ביטול בית המדרש. נמצא בית המדרש הוא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי אדיבור הנה שם אם ידבר במיני דבורים הנזכר של משא ומתן ומלאכה או של הנהגה ודרך ארץ יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גֶּזֶל דגוזל בזה סטרא דקדושה.
ואמר רבינא מָתָא מְחַסְיָא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי הוּא פירוש מי שהוא תלמיד חכם אשר תורתו אמנותו ולכן קורהו מָתָא מְחַסְיָא כי הגוף קראו בקהלת בשם עיר דכתיב עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (קהלת ט, יד) וגוף של תלמיד חכם בזה שתורתו אמנותו נקרא מָתָא מְחַסְיָא שהוא מיוחס ומסויים יותר מכל הגופים גם הוא מחסה ומגן על כל העולם שמגין זכותו על העולם הנה זה נקרא אַתְרָא דְּקַפְּדֵי אדיבור בכל מקום שיהיה הן בישיבתו בית המדרש הן בישיבתו בביתו דקפיד שלא לדבר דבר חיצוני לכן אינו שח שיחת חולין.
וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל על רב בעשרה מדות של חסידות שהיו בו וחד מנהון הוא שלא היה שח שיחת חולין ומחמת כן הולידו בגמרא דין מכח דבורו שאמר על אותו הכלי שעשו לו בו סם של עינים ואחר כך הניחו לו בו תבשיל ואמר רב יהיב טעמא כולי האי והשומע דקדק מזה דסבר רב נותן טעם בר נותן טעם אסור וכנזכר בגמרא דחולין (חולין קיא:) וכמו שאמרו יש המפרשים כי הרמב"ם ז"ל הוציא חסידות זו של רב שלא שח שיחת חולין מכח דברי הגמרא הנזכר דאמרו דין זה של רב לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, יהי רצון זכותו יגן בעדינו לאורך ימים ושנות חיים.

גמ' ולא יטיל יותר מן שלש חובין. מפירוש רש"י הושע ו' ח' נראה דהגירסא כאן חוכים:

שם אמטויי ואתויי חד. וכעין זה מנחות דף ע"ו ע"א וכעין זה בירושלמי פ"ג דסוכה הלכה ח':

שם איבעיא להו מלא מחט. כעין זה חולין ד' ל"א ע"א:

בגמרא ובכל מקום לוקחין מהם כר מלא מוכין כו' מ"ט דקנינהו בשינוי. ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו הוא דאי בעי סתר ליה לכר והדר ה"ל מוכין כדמעיקרא ואמרינן פרק הגוזל קמא דבכה"ג לא הוי שינוי מכל מקום מותר לקנות מהן כיון דלאו ודאי גזל הם אלא מספק לא מחמרינן בהו כולי האי וסגי אפי' בשינוי גרידא כ"כ המ"מ והב"ח בחו"מ סימן ש"ס נחלק עליו וכתב דבכה"ג לא הוי שינוי החוזר עיין שם באריכות וק"ל:

סליקא להו חידושי בבא קמא בסייעתא דשמיא ובעזר שוכן רומא.

ולא יטיל בו יותר מג' חובין. דרך הסורקים לתת לולאות של טוי במחט לאורכו של בגד שמותחו בהן כשהוא נסרק וחובטו במקלות וכשנגמר ובולטין אותו מקום הלולאות שנמתח שם משוה אותן ונוטל אותן הקצועים לעצמו כדאמר לקמן ואשמועינן תנא שלא יתפרם לאותן לולאות בחזקה כדי שלא יכול למתחו יותר מדאי אלא ג' חבין יפיינ''ץ בלעז ג' תפירות במחט: ומשויהו. מקום הבליטות שנמתח שם נוטל במספרים: אפילו עד טפח. ליטול ממנו רצועות רחבות טפח: אלימי. גסין שנים: גלימא. טלית העשויה לכל יום וכשהוא סורק לשתיו נוחה ליקרע מהר: סרבלא. עשוי. לכבוד ולנוי וכשהוא סורק לשתיו נאה יותר: גלימא משויהו לארכו. כדפרישית לעיל: המיונא. אינו נראה אלא שני ראשיה התלויין לכך משוה לרחבה ב' ראשיה התלויין: ה''ג אמטויי ואתויי חד או דלמא אמטויי ואתויי תרי. מנהג תופר אומן להוליך ולהביא המחט בבגד קודם שימשוך כל החוט וקא מבעיא ליה הנך ג' חוטין דקתני מי חשיבא הולכה והובאה חד דהוו להו ג' הולכות וג' הובאות א''ד הולכה והובאה תרי חשיב להו: אירין. דרך הגרדי להניח צמר בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן והוא של בעה''ב: נירין. ליציי''ץ: פקעיות. לוישיי''ל: פונקלין. טריימ''ש שעושין ליריעות הנארגות מעומד ואין עושין להו קנה כדרך הגרדין: בגד מנומר. כלומר אפילו מנומר בצבעים הרבה אע''פ שרגלים לדבר שגנב הצמר מן בגדים שארג לוקחין מהן דקנינהו בשינוי: טווי אריג. והיינו אירין דאמרן לא יקח אם טלאן הגרדי לוקחין דקנינהו בשינוי: ארוג מבעי. הא ה''ל טווי קודם לאריג: תיכי. שרשרות שרימ''ש דלא טוואן קודם לכן: אותות. כשמביאין לו בגד לצבוע חותך ממנו מעט לפני בעליו לידע אם יקלוט את הצבע ופעמים שמעכבו אצלו ושכחו בעלים: דוגמאות. שמביאין לו הבעלים צמר לצבוע ומביא עמו מעט צמר צבוע ואומר כזה צבע לי: תלושי צמר. שתלש מן הגיזה הצמר מעט מעט: אבל לוקחין ממנו בגד צבוע. דבגד שלם לא גנב ואי נמי גנבו קנייה בשינוי: טווי ובגדים. והנך דוגמאות שטוואן או עשה מהן בגדים לוקחין: השתא טווי שקלינן בגדים מבעיא. הא אין בגדים אא''כ טוואן: נמטי. לבדין פליטר''ש בלע''ז ואין שם טווי: הקיצועין. רונייור''ש בלע''ז שמקצע מן העור סביב: והתלושין. צמר התלוש מן העור: צמר העולה מן שטף המים שלו. דדבר מועט הוא ואפקורי מפקר ליה: קצרא שמיה וקצרא שקיל ליה. הכובס נקרא קצרי בלשון ארמי וקצרא שהוא מקצר מן הבגד איהו שקיל ליה ודידיה הוא: הכל עולין למנין תכלת. אותן שלשה חוטין אם לא קצרן הכובס עולין למדת מלא קשר גודל שצריך להרחיק את תכלת של ציצית משפת הבגד במסכת מנחות (דף מב.): קפיד עלייהו. ונוטלן: מלא המחט. מלא אורך המחט: וחוץ למחט. שכל זמן שאין מן החוט אלא מלא המחט מצומצם אין יכול לתוחבו בבגד: בברייתא גרסינן ומטלית שהיא פחותה מג' על ג': לסיכתא. חבין שפירשנו למעלה: פחות מכאן למאי חזי. הא אין יכול להפוך המחט ולתוחבו: מגירה. שייר''ה בלע''ז וסכין הוא שיש בו פגימות הרבה וקוצצת מהר: הנפסק במגירה. פסקי עצים שהעץ ארוך ופוסקו: מקדח. טרייד''א והיוצא משם דק כעפר: רהיטני. פליינ''א: והנגרר במגירה. דק דק שהיא משרת במקום חתך דק כעפר: חד הוא דאיכא. ורבתי היא ומשרת שפאי גסין: מסתתי אבנים. מרבע אותן ומחליק אותן: מפסגי אילנות. כשיש בהן ענפים יותר מדאי קוצץ אחת מבינתים והיינו פיסוג לשון דילוג והרחבה: ניקוף. שייך בהיגא כמו ונקף סבכי היער בברזל (ישעיה י): היגא. סנה: ומנכשי זרעים. נוטלים ירקות מביניהם: ועודרי ירקות. כשהן תכופות יותר מדאי נוטל אחת מבינתים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט: חזיז. שחת של תבואה חטין ושעורין בעודן ירק: מתא מחסיא. מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב:

אין פירוש לקטע זה