בבא קמא קיט ע"א

דף קיט - א

מדאמר בברייתא שבכל מקום לוקחים מהם כמות של ארבעה וחמשה צאן ואפילו במדבר, שמע מינה כי מה שחילק רבי יהודה בין צאן ביתיות לצאן מדבריות, אסיפא קאי, על מה שתנא קמא אמר כי אין לוקחים מהם שתי צאן, ולקולא אמר רבי יהודה שלוקחים מהם שתי צאן אם הם ביתיות.

שמע מינה, מברייתא זו לפשוט את הספק.

שנינו במשנה: ולא לוקחים משומרי פירות עצים ופירות.

ומביאה הגמרא מעשה:

רב, זבין שבישתא מאריסא [קנה ענפי גפנים מאריס].

אמר ליה אביי: והא תנן במשנתנו: ולא לוקחים משומרי פירות - עצים ופירות!

אמר ליה רב: הני מילי, דברים אלו נאמרו דווקא בשומר, דלית ליה בגופא דארעא מידי, שאין לו בגוף הקרקע שום בעלות, שאת שכרו הוא נוטל במעות, ואין לו חלק בעצים.

אבל אריס, דאית ליה בגוויה, שיש לו בשכרו חלק מן התוצרת, אימא מדנפשיה קא מזבין, אמור כי משלו הוא מוכר.

תנו רבנן: שומרי פירות, לוקחין מהן פירות כשהן יושבין ומוכרין, והסלין לפניהם, וטורטני [מאזנים גדולים] מונחים לפניהם, ומוכרים פירות במשקל כדרך התגרים. כי היות והם מוכרים בפרהסיא, מסתבר שלא גנבום.

וכולן שאמרו לקונה הטמן את מה שקנית - אסור ליקח מהם.

לוקחין מהן מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה, שהוא מקום נסתר, ומסתבר שאינו רוצה שיראו אותו.

איתמר: גזלן ידוע, מאימת מותר לקנות הימנו?

רב אמר: אסור לקנות מן הגזלן שום חפץ עד שתהא רוב ממונו של הגזלן משלו בלא גזילה, ואם רוב ממונו שלו מותר לקנות וליהנות ממנו, שהולכים אחר הרוב.

ושמואל אמר: אפילו אם רק מיעוט שלו, קונים ממנו ותולים ואומרים כי דבר זה שנתן לו, משלו הוא. ^[1]

אורי ליה [הורה לו] רב יהודה הלכה למעשה לאדא [שם האיש] דיילא [השמש של החכמים] כדברי האומר: כי מותר לקנות מן הגזלן אפילו אם רק מיעוט שלו.

ממון מסור [מלשין, מוסר ממון חבירו לגוי] - רב הונא ורב יהודה נחלקו מה דין ממונו.

חד אמר: מותר לאבדו ביד, וחד אמר: אסור לאבדו ביד. ^[2]

ומבארינן: מאן דאמר מותר לאבדו ביד, סובר כי לא יהא ממונו חמור מגופו, ^[3] וכיון שמותר להורגו, מותר גם לאבד את ממונו. ^[4]

ומאן דאמר אסור לאבדו, סובר כי אמנם מותר להורגו, אבל אסור לאבד את ממונו, כי דלמא הוה ליה זרעא מעליא, שמא יש לו זרע כשר שיירשנו. וכתיב: [איוב כז יז] "יכין רשע וצדיק ילבש". ^[5]

מעשה: רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל, לרב חסדא היה אריס שהיה שוקל ונותן לרב חסדא את חלק בעל הבית, ושוקל ונוטל לעצמו את חלקו, שהיה מדקדק בחלוקת היבול, ולא ויתר מחלקו כלום. [פירוש אחר: שהאריס נטל מחצה מהיבול, ולא כדרך שאר האריסים שהיו נוטלים רק שליש].

סלקיה רב חסדא מאריסותו.

קרא רב חסדא אנפשיה את הפסוק: [משלי יג כב] "וצפון לצדיק חיל חוטא". שעושר החוטא צפון לצדיק. כך רב חסדא צדיק והאריס חוטא, ונצפן חילו לרב חסדא, שסלקו ונטל את חלקו.

כתוב [איוב כז ח]: "כי מה תקות חנף כי יבצע [יגזול], כי ישל [ישליך] אלוה [את] נפשו [מעליו] ". שעל ידי הגזל מאבד הקב"ה ונוטל את נפש האדם.

רב הונא ורב חסדא נחלקו בפירוש הפסוק.

חד אמר: כי "נפשו" האמור בכתוב, נאמר על נפשו דנגזל,

וחד אמר: כי נאמר על נפשו של גזלן.

ומבארינן: מאן דאמר כי נאמר על נפשו של נגזל, משום דכתיב: [משלי א יט] "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש [הנגזל] בעליו [של הגזילה] יקח". שהגוזל ממונו של אדם כאילו גזל את נפשו.

מאן דאמר כי נאמר על נפשו של גזלן, משום דכתיב: [משלי כב כב - כג] "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער [להפסידו מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקים בשעריך], כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". שהשם יגזול את נפש הגזלן.

ומקשינן: ואידך נמי מאן דאמר זה הסובר כי נאמר על נפשו של גזלן, הכתיב: "נפש בעליו יקח"! אם כן יש גם ראיה שנאמר גם על נפש הנגזל, ומדוע פירש שנאמר על נפש הגזלן.

ומתרצינן: מאי "בעליו" האמור שם בכתוב? הכוונה בעליו דהשתא, גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון.

ואידך נמי המאן דאמר השני שסובר כי נאמר על נפש הנגזל, הכתיב: "וקבע את קובעיהם נפש"! אם כן אפשר לפרש את הכתוב על נפש הגזלן, ומדוע פירשו על נפש הנגזל.

ומתרצינן: מאן דאמר זה סובר כי בלשון מה טעם קאמר הכתוב, שכוונת הכתוב מה טעם "וקבע את קובעיהם"? משום דקבעי נפש, משום שקובעים וגוזלים את נפש הנגזל.

אמר רב יוחנן: כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה - כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".

ואומר: [ירמיהו ה יז] "ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך". שכאשר אוכל את הקציר הרי זה כאילו הורג נפשות הילדים, לפי שאין לנגזל שוב במה לפרנסם.

ואומר: [יואל ד יט] "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם", שעל ידי הגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי.

ואומר: [שמואל ב' כא א] "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", שהמית את כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים, שהגבעונים היו משמשים למזבח חוטבי עצים ושואבי מים, ומעלה הכתוב כאילו המית את הגבעונים.

ומבארינן: מאי ואומר, מדוע היו צריכים להביא ראיות מפסוקים נוספים?

כי וכי תימא, אם תאמר, כי מן הפסוק הראשון "את נפש בעליו יקח" אנו למדים רק שנחשב כאילו נוטל את נפש דידיה של הנגזל, אבל נפש בניו ובנותיו לא נחשב כאילו נטל. לזה תא שמע הפסוק: "בשר בניו ובנותיו"

וכי תימא, אם תאמר, כי מפסוקים אלו לומדים כי הני מילי שנחשב נוטל את הנפש רק היכא דלא יהיב דמי עבור הגזילה, אבל היכא דיהיב דמי, אבל היכן שחומס ומשלם לא נחשב נוטל את הנפש. לזה תא שמע את הפסוק: "מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם".

וכי תימא, אם תאמר, כי מפסוקים אלו לומדים כי הני מילי שנחשב נוטל את הנפש רק היכא דקעביד בידים, שגוזל בידים, אבל הגוזל על ידי גרמא לא נחשב נוטל את הנפש. לזה תא שמע את הפסוק: "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים", וכתוב זה צריך ביאור וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים?

אלא מתוך שהרג את נוב עיר הכהנים שהיו הגבעונים מספיקין להן מים ומזון, ועל ידי כך קיפח את פרנסתם, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.

שנינו במשנה: אבל לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל ועגלים בשרון.

תנו רבנן בברייתא: לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל, אבל לא לוקחים מהן יינות ושמנים וסלתות, כי דרך האיש למוכרן, ואינו עושה את אשתו שליח לכך, ויש לחשוש שמא גנבתו מבעלה. ולא קונים כלל מן העבדים, ולא מן התינוקות.

אבא שאול אומר: מוכרת אשה בסכום של ארבעה וחמשה דינר, כדי לעשות כפה [צעיף] לראשה, שבעלה מרשה לה לעבוד מעט ולמכור מעט כדי לקנות לעצמה בגדים נוספים.

וכולן שאמרו לקונה להטמין ולהסתיר את מה שקנה - אסור לקנות מהם.

גבאי צדקה, לוקחין מהן מנשים ועבדים ותינוקות רק דבר מועט, ^[6] אבל לא דבר מרובה. כי דבר מרובה חזקתו שהוא גזול או שגנוב משל אחרים. ^[7]

והבדדין - בעלי בית הבד שמוכרים שמן, לוקחין מהן מנשותיהן זתים במידה ושמן במידה, כלומר דרך מכירה בפרהסיא, וכמות מרובה שאינה יכולה לגנוב כל כך הרבה ולעשותו בצינעה בלא שבעלה ידע. אבל לא קונים מהן זיתים במועט ושמן במועט, שחוששים שגנבתו, כי כמות קטנה יכולה לעשות בצינעא בלא שירגיש בעלה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לוקחין מנשים זיתים (במועד) [במועט] ^[8] בגליל העליון, כיון שהשמן יקר שם, והבעל מקפיד על דבר מועט, ומסתבר שמוכרת ברשות הבעל, שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו, ונותן לאשתו ומוכרת.

רבינא היה גבאי צדקה, איקלע הזדמן לבי מחוזא, אתו באו נשי דבי מחוזא רמו קמיה זרקו לפניו כבלי ושירי שרשרות זהב וצמידים לצדקה, קביל מינייהו.

אמר ליה רבה תוספאה לרבינא, והתניא: גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אבל לא דבר מרובה!

אמר ליה רבינא: הני אלו שרשרות הזהב והצמידים, לבני מחוזא דבר מועט נינהו, שעשירים הם.

מתניתין:

מוכין נימין היוצאין מן הצמר, שהכובס מוציא בשעת כביסתו וליבונו - הרי אלו שלו, של הכובס מן הדין, שאין בעל הצמר מקפיד עליהן, ואפילו אם מקפיד אינו נחשב קפידה, שבטלה דעתו אצל כל אדם. ^[9]

ושהסורק מוציא, אבל הנימין שהסורק מוציא בשעת סריקת הצמר - הרי אלו של בעל הבית, כיון שהסורק מוציא כמות חשובה, ובעל הצמר אינו מוחל על זה.

כובס נוטל ג' חוטין הארוגים בשפת הבגד, והן שלו - של הכובס, שדרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטים ממין אחר בסוף הבגד, ודרך הכובס ליטלן כדי להשוות את הבגד ולייפותו.

אבל אם הוציא הכובס יתר מכן, יותר מג' חוטים - הרי אלו החוטין של בעל הבית, כיון שאין הדרך ליטלם מהבגד. ^[10]

אבל אם היה החוט בשפת הבגד שחור על גבי בגד הלבן - נוטל הכובס את הכל כל החוטים השחורים אפילו אם הם יותר מג' חוטים, והן שלו, לפי שהשחור מכער את הלבן.

החייט ששייר בסוף עבודתו את החוט ממה שהביא לו בעל הבית, והיה ארוך כדי לתפור בו, ומטלית שהיא ג' על ג', ששייר מן האריג שנתן לו בעל הבית חתיכה בשיעור ג' אצבעות על ג' אצבעות - הרי אלו של בעל הבית. מה שהחרש [שהנגר] מוציא במעצד [מכשיר לחיתוך], הקיסמים הקטנים שהנגר מוציא בשעה שהוא מחליק את הקרשים במעצד, הרי אלו שלו, של הנגר, לפי שהמעצד מוציא קיסמים דקין.

אבל ובכשיל, הקיסמים שהנגר מוציא בכשיל, שהוא כעין קרדום - הרי הם של בעל הבית, לפי שהכשיל מוציא קיסמים גסים, ובעל הבית מקפיד עליהם.

וכל זה אם קיבל את העבודה מבעל הבית בקבלנות, לבנות בדמים קצובים.

אבל ואם הנגר היה עושה אצל בעל הבית, שהיה שכיר יום - אף הנסרים הזעירים הנושרים בשעת הנסירה, של בעל הבית.

גמרא:

תנו רבנן בברייתא:

לוקחין מוכין מן הכובס, ואפילו אם לקחם מבגדים שכיבס לאחרים, מפני שהן שלו, כמבואר במשנה.

הכובס נוטל שני חוטין העליונים מן הבגד והן שלו.

האריסים מותר ליקח מהם פירות או זמורות וכיוצא באלו אחר שיש להם חלק בכל חזקה שמחלקו מכר:

שומרי פירות שאסרנו במשנה ליקח מהם פירות אם היו מוכרין במפורסם והסלים והמאזנים לפניהם כדרך כל מוכר במפורסם מותר ליקח מהם ולוקחין מהם מפתח גנה אבל לא מאחורי גנה וכל שראינוהו מכוין להטמין אין בו היתר:

גזלן או גנב שהיה מוכר דברים שחזקתן מן הגזל ומן הגנבה אלא שנודע לנו במקצתן שהיו שלו ועירבן אפילו הרוב מן החשד לוקחין הימנו וכלן תולין שמן ההתר לקחו ויש פוסקין עד שיהא רוב משלו בודאי:

ממשנתנו למדת שאין לוקחין מן הנשים יינות שמנים וסלתות וכן לא מן העבדים והתינוקות אף גבאי צדקה אין רשאים ליקח מן העבדים והנשים והקטנים אלא דבר מועט לפי מה שהן שמן הסתם אף הבעלים נותנין רשות בכך ומוחלין ולא סוף דבר בצדקה אלא אף בכל הדברים הנהוגים והוא שאמרו בתוספתא הבן שהיה אוכל משל אביו ועבד משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזלה של בעל הבית שכך נהגו:

הבדדין שעושין את השמן לבעלי בתים לוקחין מהם שמן במדה וזיתים במדה שהוא דרך פרסום אבל לא זיתים מועטים ולא שמן מועט שחזקתו מן הגנבה:

יש מקומות שהזכרים בושים למכור ונותנין לנשותיהם ומוכרות וכל שניכר לו שהוא מכיוצא באלו לוקח מהם והכל לפי מה שיראה לו ויקיים בעצמו ויראת מאלהיך:

המסור כבר בארנו למעלה שמותר להרגו וכן התבאר במקום אחר שהוא מאותם שמורידין ולא מעלין וכן פירשו בכאן שהגורם לישראל חברו לאבד ממונו על ידי גוים הרי הוא כגורם לאבד את נפשו וכל הגורם לאבד נפש נעשה רודף ורודף מצוה להציל את הנרדף בנפשו עשה מה שאמר הורו גדולי המחברים שאסור להרגו ומ"מ אם הוחזק בכך הורגין אותו מחמת יראת מה שעתיד נמצא שכל שהוחזק במסור או שלא הוחזק והתרו בו עכשו ולא נמנע מותר להרגו הא כל שאינו בדרך זה ראוי לחוש ומ"מ כל שבדרך גרמא מותר אף בזה הואיל ומסר עכשו אע"פ שעדין לא הוחזק ולא הותרה עכשו ועליו נאמר שהוא מן המורידין ואם החרימו הצבור על כך הרי הוא כמותרה ומותר להרגו ומי שנתפרסם באפיקורוס ומגלה פנים בתורה אף הוא מן המורידין שהרי ר' אליעזר בר' שמעון נאמר עליו שמסר אותו למלכות על שנתפקר בו ונתפרסם לו ברשע ואפיקורוסות ודברים אלו כלם צריכים להרבות באומדות ושיהיו מאזני העיון מכוונות בהם ביד חכמים גדולים ונבוני מדע ולעולם אל יהו רגליו של אדם קלים לשפיכות דמים:

אע"פ שהותרה הרצועה בדמו של מסור ממונו מיהא אסור לאבדו שמא יתקיים בו יכין וצדיק ילבש ויש מתירין ולא יראה לי כן:

מי שרואה אי זה דבר ומכריח את בעליו למכרו ונותן דמים הרי זה נקרא חמסן ובכלל גזלה הוא נמצאו הגזלות שלש גזלה וחמס וגרמה וכלן בכלל גזלה לענין עונש ולענין השבה ותשובה על הדרכים שהתבאר:

המשנה השתים עשרה והכונה לבאר בה החלק האחד עשר ואמר על זה מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית הכובס נוטל שלושה חוטין והם שלו יתר מהם של בעל הבית ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והם שלו החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו מטלית שהוא שלש על שלש חייב להחזיר לבעלים מה שחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית ואם היה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית אמר הר"ם כבר התבאר בשבת כי המוכין הם חתיכות צמר קטנות שממלאין בהם הכסתות והכרים וכיוצא בהן וכובס הוא שמלבן הצמר וסורק הוא הסורקו והמנפצו וכדי לתפור הוא כמו אורך מחט ומעצד כלי הנגר שמחליק בו או כיוצא בו וכשיל הוא כלי הנגר שמתקן בו העץ ונסורת הוא שחיקת העצים היוצא כשנוסרין העצים לעשות מהם לוחות:

אמר המאירי מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ר"ל בכובס זה כבוס הנעשה לחדש בלאות על ידי כבוס חזק בשטיפה יתרה והעברת קוצים הנקראים קארדונש על הבגד הנקראת סריקה ואמר שאותם המוכים היוצאים על ידי אותה השטיפה הרי הם של כובס ואותם שיוצאים על ידי הסריקה בקוצים של בעל הבית הכובס נוטל שלשה חוטין ר"ל כשהוא כובס בגד הצמר נמשכין חוטין ממנה לסבת שטיפת הכבוס ושלשה חוטין אין בהם קפידא והרי כובס יכול לגזזן משם מכל וכל והם שלו יתר מכן לא יזיזם ממקומם ואם נטלן הרי הם של בעל הבית ואף באלו פרשו בגמ' דוקא בדקים הא בגסים אינו מותר אלא בשנים ואם היה שחור על גבי לבן כדרך האורג שאורג לפעמים בראש הבגד חוטין מצבע אחר כל שצבע חוטין אלו שחור בלבן גנאי הוא אצל הבגד ונוטל כל חוט הנמשך מהם אפילו כמה:

החייט ששייר מן החוט שמסר לו בעל הבית כדי תפירה ופרשו בגמ' מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט חייב להחזירו פחות מכן הרי זה שלו וכן חייט שהיה משוה כנפי הבגד ואירעה לו בהשויתו חתכה של כנף אחד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר פחות מיכן הרי זה שלו:

מה שהחרש מוציא מן הנסרים של בעל הבית במעצד והוא הנקרא דולאדוייראה או איישולאס הרי זה שלו ואין צריך לומר נסורת שמן המשור ומן המקדח אבל בכשיל והוא כעין קרדום הרי אלו חתכות גסות והרי אלו של בעל הבית ודוקא שהוא עושה בביתו של עצמו כענין קבלנות אבל בכל שעושה בבית של בעל הבית אף הדקה של בעל הבית:

זהו באור המשנה וכלה הלכה היא אלא שדברים אלו אמורים במקום שאין במדינה מנהג ידוע על זה הא כל שיש במדינה מנהג הדין כמנהג המדינה ובין בדין משנתנו בין בדין מנהג אפילו היה בעל הבית קפדן ומראה עצמו שאינו מוחל אין דינו של אומן נפקע בכך שזכיה זו דין גמור הוא מעתה כל אומן שמוכר מה שהוא שלו לוקחין ממנו ואם מכר מה שאינו שלו אסור וכלם שאמרו להטמין אסור ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו אלו הן:

ממון מסור רב הונא וכו'. כבר ביארנו למעלה שמותר להרגו. וכן התבאר במקום אחר שהוא מאותן שמורידין ולא מעלין. וכן פירש בכאן שהגורם לישראל חברו לאבד ממונו על ידי עכו"ם הרי הוא כגורם לאבד את נפשו וכל הגורם לאבד נעשה רודף ורודף מצוה להציל את הנרדף בנפשו. עשה מה שאמר הורו גדולי המחברים שאסור להרגו. ומכל מקום אם הוחזק בכך הורגין אותו מחמת יראת מה שעתיד. נמצא שכל שמוחזק באיסור או שלא הוחזק והתרו בו עכשיו ולא נמנע מותר להרגו הא כל שאינו בדרך זה מותר לחוש. ומכל מקום כל שבדרך גרמא מותר אף בזה הואיל ומסר עכשיו אף על פי שעדיין לא הוחזק ולא הותרה עכשיו ועליו נאמר שהוא מן המורידין. ואם החרימו הצבור על כך הרי הוא כמותרה ומותר להרגו. ומי שנתפרסם באפיקורוס ומגלה פנים בתורה אף הוא מן המורידין שהרי רבי אליעזר ברבי שמעון נאמר עליו שמסר אותו למלכות על שנתפקר בו ונתפרסם לו ברשע ואפיקורסות ודברים אלה כולם צריכים להרבות באומדות ושיהיו מאזני העיון מכוונות בהם ביד חכמים גדולים ונבוני מדע ולעולם אל יהיו רגליו של אדם קלות לשפיכות דמים. ואף על פי שהותרה הרצועה בדמו של מסור ממונו מיהא אסור לאבדו שמא יתקיים בו יכין רשע וצדיק ילבש. ויש מתירין ולא יראה כן. מי שרואה איזה דבר ומכריח את בעליו למכרו ונותן דמם הרי זה נקרא חמסן ובכלל גזלה היא. נמצאו הגזלות שלוש גזלה חמס ונדמה וכולן בכלל גזלה ולענין עונש ולענין השבה ותשובה על הדרכים שהתבארו.

המשנה השתים עשרה. והכוונה לבאר בה החלק האחד העשר ואמר על זה מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין והם שלו יתר מהם של בעל הבית ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והם שלו. החייט ששייר מן החוט לתפור בו מטלית שהוא שלש על שלוש חייב להחזיר לבעלים. מה שחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית. אמר הר"מ כבר התבאר בשבת כי המוכין הן חתיכות צמר קטנות שממלאין בהן כסתות וכרים וכיוצא בהם וכובס הוא שמלבן הצמר וסורק הוא הסורק והמנפצו וכדי לתפור הוא כמו אורך מחט ומעצד כלי הנגר שמחליק בו או כיוצא בו וכשיל הוא כלי הנגר שמתקן בו העץ ונסורת היא שחיקת העצים היוצאה כשמנסרין העצים לעשות מהם לוחות.
אמר המאירי מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו רצה לומר בכובס זה כבוס הנעשה לחדש שלמות על ידי כבוס חזק השטיפה יתירה והעברת קוצים הנקראים קראדונש על הבגד הנקרא סריקה ואמר שאותן המוכין היוצאים על ידי אותה השטיפה הרי הם של כובס ואותם שיוצאים על ידי הסריקה בקוצים של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין רצה לומר כשהוא כובס בגד הצמר נמשכין חוטין ממנה לסיבת שטיפת הכבוס ושלשה חוטין אין בהם קפידא והרי כובס יכול לגזזן משם מכל וכל והם שלו יותר מיכן לא יזיזם ממקומם ואם נטלן הרי הם של בעל הבית. ואף באלו פירשו בגמרא דוקא בדקים אבל בגסים אינו מותר אלא בשנים. ואם היה שחור על גבי לבן כדרך האורג שאורג לפעמים בראש הבגד חוטין מצבע אחר כל שצבע חוטין אלה שחור בלבן גנאי הוא אצל הבגד ונוטל כל חוט הנמשך מהם אפילו כמה. החייט ששייר מן החוט שמסר לו בעל הבית כדי תפירה ופירשו בגמרא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט חייב להחזירו פחות מכאן הרי זה שלו. וכן חייט שהיה משוה כנפי הבגד ואירעה לו בשוותו חתיכה של כנף אהד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר פחות מכאן הרי זה שלו. מה שהחרש מוציא מן הנסרים של בעל הבית במעצד והוא הנקרא דולאדויירא"ה או איישולא"ם הרי זה שלו ואין צריך לומר נסורת שמן המשור ומן המקדח אבל בכשיל והוא כעין קרדום הרי אלו חתיכות גסות הרי אלו של בעל הבית. ודוקא שהוא עושה בביתו של עצמו בענין קבלנות אבל בכל שעושה בביתו של בעל הבית אף הדקה של בעל הבית. זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שדברים אלה אמרינן בגמרא במקום שאין במדינה מנהג ידוע על זה הא כל שיש במדינה מנהג הדין כמנהג המדינה. ובין בדין משנתנו בין בדין מנהג אפילו היה בעל הבית קפדן ומראה עצמו שאינו מוחל אין דינו של אומן נפקע בכך שזכיה זו דין גמור הוא. מעתה כל אומן שמוכר מה שהוא שלו לוקחין ממנו ואם מצד מה שהוא שלו אסור וכולן שאמרו להטמין אסור. ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו אלו הן

ולא יטיל בו יותר משלשה חובין וכו'. לעולם לא ישתדל האומן להרבות בדבר שהוא יודע בו שהוא לעצמו כדי להרויח ולהרבות בשבילו ביתר ממה שאין צריך לבגד והוא שאמרו שלא להטיל יותר משלשה חובין והוא שדרך הסורקיס שהזכרנו למעלה להמשיך הבגד על ידי מסמרות כדי להאריך מה שנתקצר יותר מדאי ועונבין אבנים בכנפי הבגד ותופר בהם לולאות שנותנין במסמרים וכשהוא מושך בחזקה אותן הענובות נשארות בולטות ביתר על שאר הבגד והוא מקצע אחר כך לעצמו ותופר הנקב אחר כך במעשה מחט דק ואמר שלא ירבה בשבילו בתפירה כדי שיוכל למתחן הרבה עד שישארו ארוכות יותר מדאי אלא שלשה חבי גידין רצה לומר שלש תפירות כדי שלא ימתחו אלא בכדי משיכה ששלשה חובין מקבלים וכן כל כיוצא בזה. וכן צריך להזהר שיעשה אומנותו על הדרך היותר נאות לתועלת בעל הבית והוא שאמר שלא יסרוק את הבגד לשתיו אלא לערבו שהסורק דרך שתיו נקרע בנקל ואם הוא מלבוש שסריקתו בערבו מועלת יותר יעשה וכשהוא תופר נקב הנשאר אחר קצוע הבליטה להשוותו עם שאר הבגד במעשה מחט דק הנקרא שרצי"ר משווהו לארכו של בגד אבל לא לרחבו ואם בא להאריך בחתיכת הבגד כדי להשוותו יפה יותר רשאי עד טפח. אף על פי שאמרו אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינן שלו לוקחין ממנו מכל מקום כר וכסת מלאים מוכין שהרי קנאם בשנוי. אין לוקחין מן הצבע דוגמות והם שמביאים לו תמיד חתיכות בגד דקות צבועות להורות לו מהם צבע שאדם רוצה בו ולא אותות והם שנותנין לו חתיכות בגד שיצבעם הוא להראות האיך יקלוט אותו בגד את הצבע ולא תלושין של צמר והוא צמר שתולש ממקומות שהצמר בולט בבגד שלא יעכב קליטת הצבע אבל לוקחים בגד צבוע או טווי של בגד שלם שכיוצא באלו אין מקום לגנבן וכן היה בגד מכל מקום אף בלא טווי ואריג בלבדים וכיוצא בהם. אין לוקחין מן הגרדי אירין והוא צמר שהוא מניח בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן ולא נירין ופירשו חכמי הצרפתים בהם ליצי"ש וכבר ביארנו ענינם במסכת שבת ולא פונקין והוא ערב מצבע אחר שנותנים להם בעלי בתים לארגם בראש הבגד ולפעמים אין מרגישים בכך ולא שיור פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ארוג אפילו היה מנומר שנראה שהוא בא מהרבה מקומות שמכל מקום קנאו בשנוי וכן טווי אפילו לא נטווה אלא טוויה גסה בדרך שרשרות. הנותן עורות לעבדן הקצועים והצמר הנתלש מן העור הרי הוא של בעל הבית והעולה משטף המים הרי אלו שלו. שלשה חוטין אלה שאמרנו שהם של כובס אם לא נטלם הרי הם של בעל הבית ועולים למנין תכלת למידת מלא קשר גודל שצריך להרחיק קשר של ציצית משפת הבגד כמו שכתוב במקומו. מסתתי אבנים ומפסגי אילנות והוא שכשיש ענפים יותר מדאי נוטלין אחד מבין שניים או מבין שלשה ומפסק גפנים ומנכשי זרעים והוא ליקוט עשבים ומנקפים והוא ליקוט קוצים מבין זרעים כולם תלויים בדעתו של בעל הבית וכל שרואים מדרכו שיקפיד אסור. ושחת של תבואה רוב מקומות קפדים עליה ואסור. וכלל גדול בדברים אלה מנהג המדינה ועל הכל יזהר אדם להיות מלאכתו באמונה שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מפעולותיו ומעשיו של אדם מעידין לו בעולם הזה ודנין אותו לעולם הבא אשרי מי שגדל בשם טוב ומי שיאמר עליו על טוב פעולותיו והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.
סליק פרק הגוזל ומאכיל
וסליקא מסכת בבא קמא בסייעתא דשמיא.

גמרא זיתים במועט בגליל כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה והבדדין כו' לישנא אחרינא במועט במעטן שנטלתן מן המעטן כו' עכ"ל כצ"ל והוא אחד מכלי בית הבד:

סליק פרק הגוזל ומאכיל וסליקא לה מסכת בבא קמא

וכתיב יכין רשע וצדיק ילבש קרא לא כתיב הכי באיוב רק כתיב יכין וצדיק ילבש וברישא דקרא כתיב זה חלק אדם רשע וגו' ונחלת עריצים וגו' ואלמנותיו לא תבכינה ופירשו בו על המסור לאויב שאף בזמן הזה נידון במשפט וכל הנהרג במשפט אין מתאבלין עליו כדאמרינן פ' נגמר הדין ועליה קאמר קרא בנו צדיק ילבש מה שהכין המסור ודכתיב בהאי ענינא שרידיו במות יקברו היינו בבניו שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם כדאמרינן בעלמא וק"ל:

תקיל ויהיב וכו' צפון לצדיק חיל וגו' פי' קמא שפרש"י הוא דחוק וכי משום שהיה מדקדק בחלוקה נקרא חוטא ע"ק מאי קאמר צפון לצדיק וגו' שנטל חלקו כפרש"י שהרי ודאי היה צריך לאריס אחר ואם האריס האחר לא היה מדקדק כ"כ ולא היה תקיל ויהיב אם כן גם לא היה תקיל ושקיל ומה היה מרויח רב חסדא ולפי' שני קשה אם ירד בתחילה לפלגא למה סלקו ואם ירד בסתם לא היה צריך ליתן לו אלא שליש כדרך שאר אריסין וי"ל דהיה לו לאריס אבן ואבן גדולה וקטנה ותקיל ויהיב בקטנה לרב חסדא ותקיל ושקיל בגדולה לנפשיה וק"ל:

כי מה תקות חנף כי יבצע כו' ח"א נפשו כו' למ"ד נפשו של גזלן יתפרש הקרא בפשיטות כי מה תקות הרשע הגוזל ליהנות מן הגזילה שהרי ישל אלוה נפשו ממנו מהרה בעבור הגזילה ולא יהנה ממנו וכפרש"י ולמ"ד נפשו של נגזל יש לפרש דה"ק מה תקות רשע החונף ומראה עצמו בפני הבריות כאילו לא גזל מעולם וגם הגזילה ישנו בהשבה אבל הרי ישל אלוה נפשו כי האלהים יודע ויראה כי גדול עונו שהוא נוטל נפש הנגזל דאינה בהשבה וק"ל:

נפשו של נגזל דכתיב כי כן ארחות וגו' דהכי משמע פשטיה דקרא כן דרך כל בוצע ומלסטם את הבריות שהוא נוטל נפשו של נגזל והורגו שהוא ירא שיעמוד נגדו בעל הממון או שיפרסם אותו ויודיע גזילו לב"ד ומ"ד נפשו של גזלן דכתיב אל תגזול דל כי דל הוא ואל וגו' ופרש"י כי דל אע"פ שהוא דל כו' ועוד נראה לפרש יותר כפשטיה אל תגזול דל שיש בו נטילת נשמה כי דל הוא ואין לו שוב במה להתפרנס עוד משא"כ בגוזל העשיר שאפשר לו להתפרנס שוב במה שנשאר בידו. עוד פרש"י אל תדכא עני בשער וגו' מעשר עני וכו' המתחלקת בשעריך כו' ועוד יש לפרש אל תדכא וגו' ר"ל בעני שנצרך ודחוק למכור או לקנות דבר אל תדחוק אותו למכור בפחות או לקנות ביותר משער היוצא בשוק כי ה' יריב ריבם כדאמרינן בפרק הקורא המגילה ברכת השנים בתשיעית כנגד מפקיעי שערים דכתיב שבור זרוע רשע וגו' ופרש"י שם במפקיע שערים כתיב יארוב לחטוף עני וגו' שרוב דעתם לעניים הוא וקא בעי דוד רחמי עלה דמלתא שבור זרוע רשע תן שובע בעולם ובכך זרועו שבור ורע וגו' עכ"ל באורך ול"נ לפרש דשבר חסר כתיב מלשון יש שבר במצרים וזרוע מלשון זריעה וה"פ דקבעי דוד רחמי דדעתו ורשעו של הרשע בל תמצא דהיינו שיהיה שבר ותבואה הרבה בזריעה ולא יוכל להפקיע שערים וק"ל:

ואומר ואכל קצירך ולחמך יאכלו בניך ובנותיך יאכל צאנך וגו' פסוק הוא בירמיה ה' ולכאורה מאין יצא להם לדרוש דואכל קצירך ולחמך כאלו אוכל בניך וגו' הא ע"כ יאכל צאנך וגו' ויאכל גפנך וגו' כמשמעו ואין לומר דמשמע להו לדרוש כן משום דלא שייך אכילה בבנים ובנות הא כתיב כה"ג ואכלת את כל העמים ואפשר לומר מדשינה הכתוב לכתוב כל האכילות בכתוב הזה בלשון יחיד יאכל קצירך וגו' ואכל גפנך וגו' דקאי אנכרי דכתיב לעיל מיניה וגבי בניך ובנותיך כתיב בלשון רבים יאכלו בניך וגו' דרשו בו דאכילת קצירך וגו' נעשה כאילו האוכלים רבים כל כך שיאכלו גם בניך ובנותיך מתוך שאין להם במה להתפרנס ודו"ק:

אבל היכא דיהב דמי לא ת"ש מחמס בני וגו'. דאפשר דאף בדיהב דמי יש בו משום נטילת נשמה בצריך לאותו דבר כגון שהוא מזונות דמקרבי הנייתן טפי מדמים וק"ל:

שהיו מספיקין להם מים ומזון כו' משמע שהכהנים היו מספיקים מים לגבעונים דומיא דמזון אע"ג דכל עצמן של הגבעונים היו שואבים מים וקאמר דהכהנים היו מספיקים להם מים דאפשר שלא היה להם לגבעונים מקום מוצא מים להסתפק ממנו כיון שלא היה להן חלק ונחלה בארץ ועיין מה שכתבנו בזה בחידושי אגדות במסכת יבמות:

גמרא מחמס בנ"י אשר שפכו דם נקי בארצם:

שם וכ"ת נפש דידיה אין אבל כו' ת"ש בניך ובנותיך וכ"ת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל נפש הא מאת נפש כו' אלא נפש הנגזל אבל כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה בגליל שהשמן שם ביוקר. עי' שבת מז תד"ה בגלילא:

ת"ש בשר בניך ובנותיך כצ"ל ונ״ב בשר ליתיה בקרא אלא משמעו נקט:

רַב חִסְדָּא הֲוָה לֵיהּ הַהוּא אַרִיסָא, דַּהֲוָה תָּקִיל וְיָהִיב תָּקִיל וְשָׁקִיל . עיין רש"י ומהרש"א. ולי אנא עבדא נראה לי הוה תקיל ויהיב לרב חסדא בראשנה כל חלקו המגיע לו בעוד שהדגן והפירות לחים ואחר איזה ימים תקיל ושקיל לעצמו אחר שנתייבשו הדגן והפירות.
ועוד נראה לי בס"ד ערמנות שלו היתה בכך כי כפות המאזנים ששוקלים בהם בעלי שדות וכרמים הם גדולים הרבה ועל הרוב אין הכפות שקולים זה כנגד זה ממש בהיותם רקנים ועל כן דרכן להניח בכף החסר אבן אחד להשוותה עם חברתה וזו האבן קורין עי"ן אל מיזא"ן והמשקל מניחין אותו בכף החסרה והמאכל בכף השניה וכששוקל לרב חסדא בפני אנשיו ומשרתיו שוקל לרב חסדא המאכל בכף השניה ואחר שיריק חלקו של רב חסדא בתוך כליו יאמר לאנשי רב חסדא אין אני צריך לשקול חלקי במשקל אלא אסיר המשקל מן הכף ואניח פירות לחלקי כנגד הפירות של רב חסדא אשר בכף השנית שתהיה כף זו מלאה כנגד כף זו בהשוואה אחת והם אינם יודעים ואין מרגישים כי אותה הכף שהיה מונח בה המשקל היתה מעיקרא חסירה ואינה שוה עם כף שניה ונעשית שוה על ידי אבן שהושם בה ונמצא זה הרויח פירות יותר מחלק רב חסדא כנגד משקל אותה האבן ואחר שנודע לרב חסדא ערמנות זו סילקו וקרא על עצמו צָפוּן לַצַּדִיק (משלי יג, כב).

חַד אָמַר: נַפְשׁוֹ דְּנִגְזָל. וְחַד אָמַר: נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן (משלי א, יט) (משלי כב, כב). נראה לי בס"ד שתי סברות אלו שניהם אמת כי לפעמים יזדמן שיבואו שניהם אחר כך בגלגול זה לוקה על עונו וזה לוקח מאתו הגזלה שגזל ממנו בגלגול ראשון.
והנה ישל לשון שולה דגים מן הים שהוא ענין יציאה והמשכה כי הקדוש ברוך הוא ימשוך נפש הגזלן ונפש הנגזל עוד הפעם בעולם הזה והגזלן לוקה על עונו ולוקח גם כן ממנו את הגזלה שגזל מאתו וכנודע באותה מעשה אשר הבאתי בדרשותי בפרשת משפטים בס"ד.

רַבִינָא אִיקְלַע לְבֵי מְחוֹזָא, אַתּוּ נָשֵׁי דְּבֵי מְחוֹזָא, רָמוּ קַמֵּיהּ כַּבְלֵי וְשִׁירֵי. נראה לי בס"ד באומרו רָמוּ קַמֵּיהּ ולא אמר 'יהבי ליה' למדנו שני דברים חדא שלא רצה רבינא ליקח מן הנשים מיד ליד אלא השליכום לפניו ועוד למדנו שעניינים כאלה דנים אותם כפי הרוב דודאי לאו כל נשי דמחוזא הוו עשירים אלא רובם ותלה לומר אלו המביאים כולם הם מן הרוב שהיו עשירים.

גמ' כל הגוזל את חבירו. עיין בב"מ ד' נח ע"ב תוס' ד"ה זה בגופו:

בגמרא וכ"ת הני מילי היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא ת"ש אל שאול ואל בית הדמים כו'. והא דלא מייתי מהאי לחודא דאיכא למידחי דשאני התם דקיפח פרנסתם לגמרי דעיקר פרנסתם היה מן הכהנים ומש"ה ודאי הוי ליה כאילו הרגן אבל בגוזל ש"פ אף על גב דעדיין יש לו רב סד"א דלא קמ"ל מקרא דכל בוצע בצע דמשמע בכל ענין ה"ל כאילו נוטל נשמתו ואייתי נמי קרא דאכול קצירך משום נפש בניו ובנותיו וקרא דמחמס בני יהודה דאף על גב דיהיב דמי וא"כ איצטריך לאתויי כולהו ועי"ל דמקרא דשאול לחוד ליכא למילף דהוראת שעה היתה מפני קדושת השם כדמצינו שהומתו בנים על אבות מה"ט גופא כדי שיאמרו מה אלו בני מלכים שפשטו ידיהם בגרים גרורים כדאיתא פרק הערל להכי הוצרך לאתויי נמי מאינך קראי וק"ל:

בפרש"י בד"ה בגליל העליון שהשמן שם ביוקר עכ"ל. נראה דרש"י אזיל בזה לשיטתו שפירש כן בכ"מ דבני גליל עניים הם ומקפידים על דבר מועט והלכך הוצרך לפרש כאן דלרבותא נקט גליל העליון אבל להתוספ' שהשיגו עליו בכמה מקומות והעיקר בסוף פרק כירה גבי בגלילא שנו וכתבו משום דהשמן היה מצוי להם הרבה כדמשמע פ"ק דסנהדרין וא"כ נקט הכא גליל העליון לאורחא דמילתא דשמן מצוי שם וק"ל:

(קיט א רש"י) ד"ה והבדדין וכו' לוקחין מן נשיהם וכו'.—עי' ערוך ערך בדד א' שכתב: הפועלין העושין בבית הבד הן נקראין בדדין. ולפ"ז יהיה הפי' כאן, שמותר ליקח מן הפועלים עצמם. וכן מבואר ברמב"ם פ"ו ה"ה מהל' גניבה^*ודלא כמ"מ שם שכתב: "פי' בעלי בית הבד ושוכרין אותו לעשות בו שמן". ביאור דבריו, שמותר לקנות מבעלי בית הבד, ואין חוששין שמא גנבו את השמן מזה ששכר ממנו את בית הבד. אבל לא לזה התכוין הרמב"ם אלא לפי' הערוך (ע"ש ובטהרות רפ"י ובפיה"מ שם ובגטין סב א).. וכ"ה בטור ח"מ סי' שנ"ח.

מדקאמר בכל מקום. לוקחין ארבעה וחמשה אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות אשתי צאן פליג ולקולא קאי: שבישתא. חבילי זמורות: שומר שכרו הוא נוטל במעות ואין לו חלק בעצים אבל אריס חולק בזמורות ובעצים וביין: והטורטני. מאזנים גדולים ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום: רוב. ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו: אפילו מיעוט משלו. תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא: אדא. שם האיש: דיילא. שמש דרבנן: חמיר מגופו. דקיימא לן בפרק שני דע''ז (דף כו:) דמותר לאבד גופו בידים דקתני המינין והמסורות מורידין אותן לבור ולא מעלין: מסור. מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים: תקיל ויהיב. לרב חסדא: תקיל ושקיל. לנפשיה מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום לשון אחר מחצה היה נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש: [קרא אנפשיה]. רב חסדא צדיק והאריס חוטא ונצפן חילו לרב חסדא דסלקו ונטל חלקו: כי ישל אלוה נפשו. משליך הקב''ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת: אל תגזל דל כי דל הוא. אע''פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו: אל תדכא עני בשער. מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך אל תדכאהו בם: וקבע את קובעיהם נפש. גוזל נפש גוזליהם: בעלים דהשתא. גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון: ואכל קצירך ולחמך. ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם: מחמס בני יהודה. מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי: המית הגבעונים. כדמפרש לקמיה שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעוני': [אבל נפש בניו ובנותיו לא]. הא מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל: [דלא יהיב דמי]. חמסן יהיב דמי וזה לא היה רוצה למכור: אבל לא יינות ושמנים וסלתות. שדרך האיש למוכרן ואין עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתו מבעלה: כפה. צעיף ואין הבעל מקפיד: והבדדין. בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן לוקחין מן נשיהם זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא אבל לא במועט דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא ולא ירגיש בעלה ל''א במועט במעטן שנטלתן מן המעטן ואין דרך למוכרן כך: בגליל העליון. שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט: רבינא. גבאי צדקה היה: כבלי. שרשרות זהב: ושירי. צמידין: לבני מחוזא. עשירים הם: מתני' הכובס מוציא. מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה ואין הבע''ה מקפיד ומן הדין הן שלו והמקפיד לא הוי קפידא: שהסורק מוציא. ע''י הקוצים שקורין קרדונ''ש: סורק. פילונ''ש כך שם האומנות על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק: של בעל הבית. שדבר חשוב הוא ולא מחיל: הכובס נוטל ג' חוטין. דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אחר בסוף הבגד והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו: ואם היה החוט שחור. שארגו בבגד לבן רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן: החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו. ובגמרא מפרש שיעור תפירה: ה''ג ומטלית שהוא ג' על ג'. חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי אלו של בעה''ב: מעצד. דילדיי''ר בלע''ז קטנה ומחליק בה את הנסרים ושפאין שהוא משוה דקין הן טנב''ש בלע''ז: בכשיל. קרדום ומפיל שפאין גסין: אצל בעל הבית. שכיר יום: נסורת. אפי' דק דק היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד של בעל הבית ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים: גמ'

אין פירוש לקטע זה