דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא קיז ע"ב - Steinsaltz

encircled by a serpent [akhna], which had placed its tail in its mouth, completely encircling the cave and blocking the entrance. Rabbi Yoḥanan said to it: Serpent, serpent, open your mouth and allow the teacher to enter and be near the disciple, but the serpent did not open its mouth to allow him entry. He then said: Allow a colleague to enter and be near his colleague, but still the serpent did not open its mouth. Rabbi Yoḥanan said: Allow the disciple to enter and be near the teacher, referring to Rav Kahana as his own teacher. The snake then opened its mouth for him to allow him entry. Rabbi Yoḥanan requested divine mercy from God and raised Rav Kahana from the dead.

Rabbi Yoḥanan said to Rav Kahana: Had I known that this was the Master’s manner of appearance, I would not have been offended. Now let the Master come with me to the study hall. Rav Kahana said to him: If you are able to request divine mercy so that I will not die again, I will go with you, and if not, I will not go with you. The Gemara comments: Since the time decreed for his death had passed, it had passed.

Rabbi Yoḥanan then completely awakened him and stood him up. Thereafter, he asked him about every uncertainty that he had, and Rav Kahana resolved each of them for him. And this is the background to that which Rabbi Yoḥanan says to his students on several occasions: What I said was yours is in fact theirs, i.e., I thought that the Torah scholars in Eretz Yisrael were the most advanced, but in fact the scholars of Babylonia are the most advanced, as evidenced by Rav Kahana’s knowledge.

§ The Gemara relates another incident pertaining to one who informed gentiles of the whereabouts of another Jew’s property. There was a certain individual who showed Rabbi Abba’s silk [ametakesa] to gentiles, who later seized it. Rabbi Abbahu and Rabbi Ḥanina bar Pappi and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa sat together to determine whether Rabbi Abba was entitled to compensation from the informer, and Rabbi Ile’a sat next to them.

The judges thought to deem the informer liable to reimburse Rabbi Abba based upon that which we learned in a mishna (Bekhorot 28b): If a judge issued a judgment and erred, and he acquitted one who was in fact liable, or deemed liable one who should have in fact been acquitted, or if he ruled that a pure item is impure, or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. This indicates that one is liable to pay for a financial loss that he causes even if his involvement was only through speech.

Rabbi Ile’a said to them: This is what Rav says: And that mishna is discussing a case where the judge not only issued a ruling, but actively took the money from the one whom he found liable, and gave it to the other party by his own hand. Consequently, it cannot serve as a precedent to render the informer liable in this case. The Sages serving as judges said to Rabbi Abba: Go to Rabbi Shimon ben Elyakim and Rabbi Elazar ben Pedat, who rule that there is liability for damage caused by indirect action.

Rabbi Abba went to them, and they deemed the informer liable to reimburse Rabbi Abba, as it is taught in the mishna: If the thugs seized the field due to the robber, he is liable to provide the owner with a different field. And it was established that the mishna is referring to a case where an individual showed the field to thugs who later seized it. The halakha stated in the mishna would apply to this case as well.

The Gemara relates another incident: There was a certain man with whom a silver cup was deposited. Thieves came upon him in his home and he took the cup and gave it to them. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: This individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable. Rather, Rav Ashi said, in explanation of Rabba’s ruling: We look at his financial status: If the bailee is a wealthy man, the thieves came with the intent to steal his property, and he is therefore liable to pay, as he saved himself from financial loss by handing over another’s property. And if he is not wealthy, the thieves presumably came with the intent to steal the silver cup, and he is therefore exempt from liability.

The Gemara relates another incident: There was a certain man with whom the purse containing funds collected for the redemption of captives was deposited. Thieves came upon him and he took the purse and gave it to them. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: But this individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable to pay. Rabba said to him: You have no greater redemption of captives than this. Since the man used the money to avoid being harmed by the thieves, Rabba considered the money to have been used for its intended purpose.

The Gemara relates another incident: There was a certain man who hastened and brought his donkey onboard a ferry [lemavra] before other people boarded the ferry. The donkey began to move around and was about to cause the boat to sink. A certain other man came and pushed the donkey of that first man into the river, and it drowned. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: But this individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable to pay. Rabba said to him: This owner of the donkey was considered a pursuer from the outset, as he endangered the other travelers. It is permitted to stop a pursuer by any means necessary, including by destroying his property.

The Gemara notes that Rabba conforms to his standard line of reasoning, as Rabba says: In the case of a pursuer who was chasing after another in order to kill him and the pursuer broke vessels during the chase, whether they belonged to the pursued party or to anyone else, he is exempt from reimbursing the owner of the vessels. This is because he is liable to receive the death penalty for attempted murder and is consequently exempt from any monetary liability he incurs simultaneously.

And a pursued individual who broke the vessels of the pursuer is also exempt from payment, as the pursuer’s property shall not be cherished more than his body, i.e., his life. Since it is permitted to kill the pursuer in order to save his intended victim, it is permitted to destroy his property for that purpose. But if he destroyed property belonging to anyone else, he is liable to reimburse them, as it is prohibited for him to save himself with another’s property.

And with regard to a pursuer who was chasing after another pursuer in order to save the latter’s intended victim, and he broke vessels during the chase, whether they belonged to the pursued individual, i.e., the individual attempting murder, or to anyone else, he is exempt from payment. The Gemara notes: And this is not the halakha by Torah law, but if you do not say so, you will not have any person that saves another from a pursuer. In order to encourage people to attempt to save the lives of others, the Sages instituted that one who damages another’s property in the process of saving a life is exempt from payment.

MISHNA: If a river flooded a misappropriated field, the robber may say to its owner: That which is yours is before you, and no compensation is required. Since the field would have been flooded in any case, the robber has not caused the damage to the field, and is therefore exempt.

GEMARA: The Sages taught: In the case of one who robbed a field from another and a river then flooded it, the robber is liable to provide the field’s owner with a different field. This is the statement of Rabbi Elazar. And the Rabbis say: He is exempt from doing so, as he can say to the owner: That which is yours is before you.

The Gemara analyzes this dispute: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: Rabbi Elazar interpreted the verses: “If any one sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit…or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full” (Leviticus 5:21–24), according to the hermeneutical principle of amplifications and restrictions. The phrase: “If any one sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor,” is an amplification. When the verse states: “In a matter of deposit,” it has restricted the halakha to the case of a deposit. When the verse then states: “Or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then amplified the halakha again.

Accordingly, as the Torah amplified and then restricted and then amplified again, it has amplified the halakha to include everything, with only a single exception. And what is included due to the fact that the verse has amplified the halakha? The verse has amplified the halakha to include everything that one steals.

And what is excluded due to the fact that the verse restricted the halakha? It restricted the halakha in order to exclude financial documents, which are dissimilar to a deposit in that their value is not intrinsic, but rather due to their function. Consequently, according to Rabbi Elazar, land that was stolen is included in the halakhot stated in these verses, and one who steals land must reimburse the field’s owner.

And the Rabbis interpreted these verses according to the hermeneutical principle of generalizations and details. The phrase: “And deal falsely with his neighbor,” is a generalization, while the subsequent phrase: “In a matter of deposit,” is a detail. When the verse then states: “Or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then generalized again. In a case of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail.

Accordingly, just as the detail, i.e., a deposit, is movable property and has intrinsic monetary value, so too, the verse includes anything that is movable property and has intrinsic monetary value. Consequently, land has been excluded, as it is not movable property. Slaves have been excluded, as they are compared to land with regard to many areas of halakha. Financial documents have been excluded because, although they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.

The Gemara asks: And there is that which is taught in a baraita: In the case of one who robbed another of a cow and a river washed it away, the robber is liable to provide the owner with another cow; this is the statement of Rabbi Elazar. And the Rabbis say: The robber can say to the owner: That which is yours is before you, and he would consequently be exempt. The Gemara asks: There, in the baraita, with regard to what do they disagree? The rationale offered previously cannot apply, as a cow is movable property and has intrinsic value, and yet Rabbi Elazar and the Rabbis still disagree.

Rav Pappa said: There, with what are we dealing? We are dealing with a case where he had robbed another of a field, and there was

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - ב

על רבי יוחנן לגבי מערתא ששם קברו את רב כהנא. חזא דהוה  הדרא ליה עכנא, ראה שהיה בפתח המערה נחש גדול שעשה את עצמו כגלגל והקיף את פי המערה, ונתן את זנבו בפיו, ושום אדם אינו יכול ליכנס.

אמר ליה רבי יוחנן לנחש: עכנא, עכנא, פתח פומיך, נחש נחש פתח את פיך ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח.

אמר רבי יוחנן לנחש: יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח.

אמר: יכנס תלמיד אצל הרב, פתח ליה.

בעא רחמי ואוקמיה, ביקש רבי יוחנן רחמים על רב כהנא והחייהו.

אמר ליה רבי יוחנן: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי לא חלשא דעתי, אם הייתי יודע שדרכו של רב כהנא בכך לא הייתי מקפיד. השתא ליתי מר בהדן, עכשיו יבוא הרב איתנו.

אמר ליה רב כהנא: אי מצית למיבעי רחמי דתו לא שכיבנא אזילנא, ואי לא - לא אזילנא, אם אתה יכול להתפלל עלי ששוב לא אמות אם אקשה לך, אלך עמך ואעמוד אצלך בבית המדרש, ואם לא לא אלך עמך, הואיל וחליף שעתא ונעשה נס חליף, ולא אלך עוד עמך, שמא תכעס עלי ואמות פעם נוספת, אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם נוספת.

ויש מפרשים שרב כהנא אמר: הואיל וחליף שעתא וכבר קבלתי צער מיתה, לא אקבל שוב צער מיתה ולא אלך מכאן. [17]

תייריה, הקיצו רבי יוחנן משנתו, אוקמיה, העמידו, שייליה כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה הקשה לו רבי יוחנן את כל הספיקות שהיו לו, ותירץ לו רב כהנא את כולם.

היינו דאמר רבי יוחנן: דילכון אמרי, שלכם הייתי אומר תורה של בני ארץ ישראל, דילהון של בני בבל היא, ששמע כן מרב כהנא שעלה מבבל.

מעשה: ההוא דאחוי אמטכסא [היה אדם שהראה לאנס על תכשיט משי] דרב אבא.

יתיב רב אבהו ורב חנינא בר פפי ורב יצחק נפחא ויתיב רב אילעא גבייהו, סבור לחיוביה על דיבור בעלמא, מהא דתנן: דיין שדן את הדין, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא. הדין הוא: מה שעשה עשוי ואינו יכול להוציא מיד אותו שזיכהו, אלא וישלם הדיין מביתו, משמע שחייב לשלם גם על הפסד שעשה בדיבור בעלמא.

אמר להו רב אילעא, הכי אמר רב: והוא שנשא ונתן ביד, רק אז חייב הדיין לשלם את ההפסד.

אמרי ליה לרב אילעא: זיל לגבי דרבי שמעון בן אליקים ורבי אלעזר בן פדת, דדייני דינא דגרמי. [18] אזל לגבייהו, חייביה ממתניתין, ששנינו במשנתינו: אם מחמת הגזלן אנסו את השדה הגזולה - חייב להעמיד לו לבעל השדה שדה אחר. ואוקימנא והעמדנו בגמרא דין זה דאחוי אחוויי שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני.

משמע שחייב גם על הפסד שעשה בדיבור בלבד.

מעשה: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא, שחברו הפקיד אצלו גביע מכסף, סליקו גנבי עילויה, עלו אליו גנבים, שקלה יהבה להו, לקח את גביע הכסף ונתן לגנבים.

אתא לקמיה בא לפני דרבה, פטריה.

אמר ליה אביי: האי מציל עצמו בממון חבירו הוא! ובאופן זה חייב לשלם.

אלא אמר רב אשי: חזינן, אי איניש אמיד הוא - אדעתא דידיה אתו, רואים, אם איש עשיר הוא, מחמתו באו הגנבים, ונחשב מציל עצמו בממון חברו וחייב, ואי לא - אדעתא דכספא אתו, ואם לא נחשב אדם עשיר, אנו אומרים שמחמת גביע הכסף באו, ופטור מלשלם למפקיד. [19]

מעשה: ההוא גברא דהוה מפקיד גביה [שהיה מופקד אצלו] ארנקא דפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה, שקלה יהבה ניהלייהו, עלו אצלו גנבים, לקח את הארנק עם הממון ונתן להם.

אתא בא לדון לקמיה דרבא האם חייב לשלם על הארנק שנתן לגנבים, פטריה מלשלם.

אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! שהציל את עצמו בכך שמסר לגנבים את הארנק עם הממון.

אמר ליה רבא: הכסף שהיה מופקד אצלו היה עבור פדיון שבויים, ואין לך פדיון שבויים גדול מזה. [20]

מעשה: ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, שהקדים והעלה את חמורו למעבורת המעבירה אנשים את הנהר קודם שעלו האנשים על המעבורת [21], בעי לאטבועי, עמד החמור להטביע את הספינה, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא הגיע אדם דחפו לחמור [22] והשליכו לנהר וטבע.

אתא בא לדון לקמיה דרבה האם חייב אותו אדם על החמור שהטביע, פטריה.

אמר ליה אביי: והא מציל עצמו בממון חבירו הוא! ובאופן זה חייב לשלם לחברו את ממונו.

אמר ליה רבה: האי מעיקרא בעל חמור זה [23] מתחילה רודף הוה להרוג נפשות, בכך שהעלה את החמור לספינה שאינה מתאימה לכך.

רבה לטעמיה, דאמר רבה:

א. רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, ושיבר את הכלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אינו הורג את הנרדף, כמו ששנינו בסנהדרין, שניתן להציל את הנרדף על ידי נטילת נפשו של הרודף, ונמצא חיוב תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד, ופטור מדין קם ליה בדרבה מיניה, שנפטר מחיוב ממון כיון שמתחייב באותה שעה חיוב מיתה.

ב. ונרדף ששיבר את הכלים של רודף - פטור, שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו, שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו, שנאמר "אם במחתרת ימצא הגנב" [שמות כב א], התורה אמרה: אם בא להרגך השכם להורגו, לפיכך אם הציל עצמו בממונו של רודף פטור. אבל אם הציל עצמו בממון של כל אדם - חייב, דאסור להציל עצמו בממון חבירו.

ג. ורודף שהיה רודף אחר רודף להציל את הנרדף ושבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם - פטור, ולא מן הדין פטור, שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב, כל שכן המציל אחרים בממון חברו צריך להיות חייב, אלא שאם אי אתה אומר כן לפוטרו, אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף.

מתניתין:

שטפה נהר את השדה הגזולה והפסידה, שהיה השדה בשפת הנהר, והנהר שחק וכרה תחת השפה והתפשט בתוך השדה, אומר לו לנגזל: הרי שלך לפניך, שהרי קרקע אינה נגזלת, וברשות הנגזל הופסד.

יש להקדים ולפרש את המדה "כלל ופרט וכלל" משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם:

יש מדה של "כלל ופרט", דהיינו - כל מקום בתורה שאתה מוצא כלל ואחריו פרט, אנו מפרשים שאין הכלל כולל אלא מה שנתפרש בפרט, ויש מדה של "פרט וכלל", דהיינו פרט ואחריו כלל, אנו מפרשים שהכלל מוסיף על הפרט, ונתרבה הכל, והועיל הפרט לחזק את הכלל, שאם יש דבר שלא היה מתרבה מן הכלל מכח מדה מן המדות, מועילה הפרט שקדמתו לעשות את הכלל מוסיף עליו ולרבות הכל, ואין לך למעט מהכלל דבר מחמת קל וחומר או גזירה שוה או מדה אחרת.

ישנה מדה נוספת של "כלל ופרט וכלל", והיא מורכבת משתי המדות הראשונות, "כלל ופרט" ו"פרט וכלל", ולכן משמע ממנו שתי המדות, ודנים בה כעין שתיהן: לרבות כל הדומה לפרט - והיינו כעין "פרט וכלל", ולמעט כל שאינו דומה לפרט - והיינו כעין "כלל ופרט".

יש שאינו דורש את התורה במשמעות של "כלל ופרט" אלא במשמעות של "רבוי ומיעוט", כלומר: במקום "כלל ופרט" "פרט וכלל" "כלל ופרט וכלל", הוא דורש: "רבוי ומיעוט" "מיעוט ורבוי" "רבוי ומיעוט ורבוי".

החילוק בין אם דורשים "כלל ופרט" או שדורשים "רבוי ומיעוט" הוא כך:

מי שדורש "כלל ופרט" הפרט הוא פירוש הכלל, ומי שדורש "רבוי ומיעוט" אין הפרט פירוש, אלא מיעוט שממעט מקצת מהדברים שנתרבו ומניח מקצתם.

ומעתה יתבאר החילוק ביניהם:

שבכל מקום, מי שדורש "כלל ופרט", אין בכלל אלא מה שבפרט, ואין לך להוסיף ולרבות אפילו דבר הדומה לפרט, ומי שדורש "רבוי ומיעוט" ריבה הכל, ומיעט דבר שאינו דומה לפרט.

ומי שדורש "כלל ופרט וכלל", הפרט הוא פירוש הכלל, ואין בכלל אלא מה שבפרט, והכלל האחרון שחזר וכלל, לא בא להוסיף אלא דבר הדומה לפרט בלבד. ואילו מי שדורש "רבוי ומיעוט ורבוי", ריבה הכל ומיעט רק את הדבר שאינו דומה לפרט, אלא שחזר וריבה אפילו אותו שאינו דומה, ולא מיעט הפרט אלא דבר אחד היותר רחוק, ומסרו הכתוב לחכמים לדעת איזה דבר ראוי למעט.

גמרא:

תנו רבנן: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר - חייב להעמיד לו שדה אחר, דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך.

במאי קא מיפלגי? מדוע רבי אלעזר סובר שחייב ואילו חכמים סוברים שפטור.

רבי אלעזר דרש את הפסוק באופן של ריבויי ומיעוטי:

שנאמר לגבי הכופר בפקדון [ויקרא ה כא]: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" - ריבוי,

"בפקדון" - מיעט,

[שם כד] "מכל אשר ישבע עליו לשקר" - חזר וריבה,

והיות וריבה ומיעט וריבה - אנו מפרשים כי ריבה הכל.

ומאי רבי ומה הם הדברים שנתרבו? רבי כל מילי ואפילו קרקעות שחייב עליהם שבועה והשבון.

ומאי מיעט? מיעט רק שטרות שאין גופן ממון, שהשטר אינו אלא נייר פשוט.

למדנו מהפסוק הזה שיתכן לגזול קרקע, כי אם לא שייך לגוזלה, לא שייך בה דין השבה.

ורבנן דרשי את הפסוק במדה של כללי ופ רטי:

"וכחש בעמיתו" - כלל,

"בפקדון" - פרט,

"או מכל אשר ישבע עליו לשקר" - חזר וכלל,

אם כן, יש כאן כלל ופרט וכלל. ולכך אי אתה דן אלא לרבות כל דבר שהוא דומה כעין הפרט. מה הפרט הוא דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון נתרבה לחיוב שבועה והשבון.

יצאו קרקעות שאין מטלטלין. [24] יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. [25]

יצאו שטרות - שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. [26] אם כן, לדעת חכמים, לא נתרבו קרקעות לשבועה והשבון, וסוברים חכמים שהקרקע אינה נגזלת, לפיכך אם הופסדה הקרקע בשעה שהחזיקו הגזלן, פטור, כיון שברשות הנגזל נפסד.

ופרכינן: והדתניא: הגוזל את הפרה ושטפה נהר - חייב הגזלן להעמיד לו פרה, דברי רבי אלעזר, וחכמים אומרים: אומר לו הרי שלך לפניך.

התם במאי קמיפלגי? הרי שם מדובר בפרה המיטלטלת וגופה ממון, ומדוע לדעת חכמים פטור הגזלן, הרי ברשות הגזלן נפסדה הפרה.

הערות

[17] ברש"י הוכיח מפסחים [מט א] ומירושלמי ברכות כמו הפירוש הראשון שחזר לחיות בביתו.

[18] מבואר בגמרא שחיוב מוסר הוא משום דינא דגרמי, וכן כתב התוספות לעיל [קטז ב ד"ה לא]. התוס' לעיל [ה א ד"ה למעוטי] כתבו שמוסר חייב גם למאן דאמר שלא דן דינא דגרמי, משום קנס בפרק הגוזל בתרא, ומקשים הש"ך [שפו א] ומרומי שדה והחזון איש [ב"ק סימן ה א] כי מהסוגיא כאן מוכח שחייב מדינא דגרמי. הקצות החושן [שפו א] כתב שראית תוס' היא מרבה לעיל שמחייב בנשא ונתן ביד אף על פי שרבה אינו מחייב בדינא דגרמי. [עיין לעיל קיז א הערה 6]

[19] מכאן מוכיח רבינו אפרים [שיטתו הובאה לעיל קיז א הערה 5] שנשא ונתן ביד חייב דווקא אם הגוי בא בסתם והוא מוסר ממון חבירו, אבל אם הגוי אנסו לתת ממון חבירו, אפילו נשא ונתן ביד פטור, שהרי כאן כשבאו בשביל הפקדון פטור אף על פי שהוא לקח את כוס הכסף ונתן להם. וליישב את דעת הרי"ף שחייב בנשא ונתן ביד גם אם אנסו אותו, כתבו הראשונים כמה תירוצים. א. הרא"ש והנמוקי יוסף כתבו כי כאן שהיה שומר שונה, שעל דעת כן הפקיד אצלו, שיוכל להציל את עצמו על ידי מסירת הפקדון. וכן מפרשים התוס' [ד"ה ואי]. ב. הרשב"א ובעל המאור ורבינו יונתן בשיטה מקובצת והתורת חיים מתרצים שכאן מדובר שהאנסים באו לביתו והיו יכולים לחפש בבית ולמצוא עוד חפצים מלבד כוס הכסף. ולכן נחשב כמו שהעמידו אותו על החפץ מתחילה, שפטור כיון שנחשב כאילו החפץ הופסד כבר. ג. הראב"ד [בהשגות לרי"ף] מחלק בין מקום שאנסוהו מחמת נפשות שפטור משום פיקוח נפש, לבין מקום שאנסוהו ליתן ממון, וכאן כיון שאנסוהו ליתן ממון ולא היה פיקוח נפש חייב. ד. רבי שמואל בחידושיו [סנהדרין סימן ז יא ובזכרון שמואל סימן נו י] מתרץ על פי הים של שלמה שמבאר כי נשא ונתן ביד חייב משום גזלן, שכאן כיון שהוא שומר אין לחייבו משום גזלן, ששומר כיון שידו כיד בעלים אינו חייב בתור גנב אלא אם כן טוען טענת גנב בשבועה [כמו שכתב התרומת הכרי סימן רצב ב], ומדין מזיק פטור כיון שהוא אנוס.

[20] הרשב"א מקשה, מדוע רצה אביי לחייבו, הרי הפקידו אצלו את הממון לפדיון שבויים סתם, ולא לפדיון שבויים מסויימים [שהרי אם הממון היה מיועד לפדיון שבוים מסוימים לא היה אומר לו רבא, אין לך פדיון שבוים גדול מזה], ולעיל [צג א] אנו דורשים, לשמור ולא לחלק לעניים, כלומר שומר ששומר ממון עניים אינו חייב אפילו בפשיעה. הרשב"א נשאר בצריך עיון. התוס' רא"ש [הובא בשיטה מקובצת ובנמוקי יוסף] מתרץ כי מה שפוטרים שומר עבור עניים, היינו כשהשומר היה צריך לתת את הממון לעניים, אבל כאן השומר לא קיבל את הכסף כדי לפדות שבויים אלא הוא היה צריך להחזיק את הכסף למפקיד, ומכל מקום כיון שהכסף מיועד לפדיון שבויים, והנפקד השתמש בו לפדיון שבוים, אמר רבא שהוא פטור. ודברי הרא"ש מובנים היטב לפי מה שכתב רש"י [לעיל צג א] והרמב"ם [שאלה ופקדון ה א] שהטעם ששומר ממון עניים פטור היינו משום שהוא ממון שאין לו תובעים, ולכן באופן שהשומר צריך להשיב למפקיד, יש לממון תובעים. וכן כתבו השיטה מקובצת בשם רבינו יונתן והמאירי לעיל [צג א] שמדובר דווקא כשמסר לו על מנת לחלק, אבל אם הגבאי מסרו לשומר על מנת לשמור ולהחזיר לגבאי, הרי זה ממון שיש לו תובעים, שגבאי יד עניים הוא, וכן מבואר ברש"י שם שפירש כי אמר לו חלקהו. וכן פוסק הסמ"ע [סימן שא ט]. המנחת חינוך [מצוה נז ט] מתרץ את קושית הרשב"א מכך ששומר ממון עניים פטור. כי כאן כיון שהגנבים באו ורצו לקחת משלו, אך נתפייסו על ידי שנתן ממון צדקה, אם כן יש כאן משתרשי ליה, שהרויח את ממונו על ידי ממון הצדקה, ולכן חייב להשיב לצדקה מדין קא משתרשי ליה אף שהיה ממון שאין לו תובעים.

[21] כך היא הגירסא אצלנו שהביא את החמור לפני שבאו אנשים, ואף על פי כן נחשב רודף. אבל גירסת הרא"ש הוא: בהדי דסליק אינשי אייתי איהו חמריה, כלומר הוא הביא את החמור באותו זמן שנכנסו האנשים, אבל אם החמור היה בא קודם אפשר שלא היה נחשב לרודף. לשון רש"י מכניס חמורו לספינה והיו בה אנשים, משמע שהאנשים היו בה לפני שבא החמור. ובהגהות הב"ח לרי"ף כתב שרש"י גורס [וכן גירסת אלפס ישן] ההוא גברא שהוו קא סלקי אינשי למעברא הוה קא מסיק מריה, ולפי גירסא זו האנשים נכנסו לפני החמור. הרמב"ם [סוף הלכות חובל ומזיק] כתב, ספינה שחשבה להשבר מכובד המשוי ועמד אחד והשליך המשוי לים פטור, שהמשא שבה כמו רודף אחריהם להורגם. הראב"ד משיג, אין כאן דין רודף כלל, ואין זה דומה למעשה דחמרא אלא דומה לסוגיא שלעיל [קטז ב] שאם זורקים משאוי השייך לאיש אחד לים, משלמים ומחשבים לפי כולם. ולא ביאר הראב"ד מדוע אינו דומה לחמרא, והאבן האזל מבאר, משום שכאן החמור נכנס אחרי האנשים. הגר"א [סימן שפ ה] מבאר, שהראב"ד לומד כמו המרדכי [ורבינו יונתן בשיטה מקובצת] שהחמור היה קופץ ולכן סיכן את הספינה, ואין זה דומה למשאוי. ולפי זה גם אם החמור נכנס לפני האנשים נחשב רודף. המרכבת המשנה מבאר שהרמב"ם מפרש כי חמרא הכוונה ליין, ונחשב רודף משום שהכביד משאו, והראב"ד סובר שבהכבדת משא אינו נחשב לרודף, ומפרש כי חמרא הכוונה לחמור שמדלג ומעשיו רעים. המגיד משנה מתרץ את הרמב"ם, שלעיל מדובר בספינה היכולה לישא משא, אלא שבאה רוח סערה שאינה מצויה ובגללה היה צריך להשליך את המשאוי, וכאן מדובר בים רגיל אלא שהספינה היתה טעונה יותר מדי בגלל אדם שהכניס משאוי יותר מזכותו, ואותו כובד המשוי נחשב רודף. ולפי זה אפילו אם החמור נכנס קודם, מכל מקום כיון שבעל החמור הכניס משאוי יותר מזכותו נחשב אותו משאוי רודף. הב"ח [סימן שפ ו] והסמ"ע [סימן שפ ט] כתבו, כי זה שנכנס אחרון עם חמורו הטעין את הספינה יותר מדאי ולכן יכולים הראשונים להטילו לים, והסוגיא לעיל מדברת באופן שהסוחרים הטעינו ביחד ולכן כשמטילים לים תלוי לפי ממון. הט"ז מתרץ כי שתי הסוגיות מדברות באותו מקרה שיש עודף משקל וצריך לזרוק משאוי לים, וכאן החידוש שאי אפשר לחייב את הזורק לים משום מזיק לפי שהמשאוי נחשב רודף, ובעל המשאוי אינו מפסיד אלא כולם משלמים לו כפי חלקם כמבואר בסוגיא לעיל. אבל המגיד משנה והבית יוסף כתבו שבאופן שהמשאוי רודף, הזורק אינו צריך לשלם כלל לבעל המשאוי.

[22] רש"י פירש פירוש נוסף ש"מלח ליה" הכוונה כמו "המלחים" [יונה א ה], כלומר התחיל המלח להציל את הספינה ודחפו והשליכו.

[23] כך כתבו רש"י והנמוקי יוסף ורבינו יונתן שבעל החמור נחשב רודף. ולשון הרמ"א [סוף סימן שפ] בשם המרדכי שהחמור הקופץ נחשב רודף. וכתב הש"ך שאין הלשון מדוקדק, כי בעל החמור הוא הרודף. ולשון הרמב"ם [סוף הלכות חובל ומזיק] שמשוי הוי רודף. גם התוס' רי"ד כתב שהחמור הוא הרודף, ולכן מחק את המילים "רבה לטעמיה", כי אפילו מי שיחלוק ויסבור שאסור להזיק ממון של הרודף, מכל מקום כאן מותר להשליך את החמור, כיון שהחמור הוא הרודף בעצמו ולא רק ממון של רודף. והסברא שהחמור נחשב לרודף ולא בעל החמור, מבאר האילת השחר שכאן אם ישליכו את בעל החמור לא ינצלו מטביעה אלא ינצלו רק בהשלכת החמור שהוא הגורם להטביעם ולכן הוא נחשב לרודף.

[24] התוס' [סוכה לא א ד"ה אבל] כתבו כי מה שקרקע אינה נגזלת היינו משום שבמציאות היא נשארת ברשות בעלים, אבל הגוזל מחובר לקרקע הנמצאת ברשות הגזלן, כגון ראובן שעשה סוכה בחצרו של שמעון ואחר כך תקפו שמעון והוציאו מסוכתו, אף על פי שיש למחובר לקרקע דין קרקע, מכל מקום באופן זה קרקע נגזלת. ומקשה הרעק"א בגליון הש"ס מהגמרא כאן שמממעטת עבדים שהוקשו לקרקעות, וקשה שעבדים יוצאים מרשות הנגזל ונכנסים לרשות הגזלן, ובאופן זה גם בקרקע יש גזילה. ונאמרו על זה כמה תירוצים באחרונים: א. הקהילות יעקב [סימן מג א] והקובץ שיעורים [חלק ב סימן לו] מתרצים שגם עבדים, כל מקום שהם נמצאים, נחשבים ברשות הבעלים, שהרי העבד מוחזק בעצמו בכל מקום שהוא, ויד עבד כיד רבו, נמצא שהבעלים עדיין מוחזקים בעבד. [וסברא זו שהעבד נחשב מוזק בעצמו כתב הקצות החושן סימן פח ט וסימן רמא ג]. ומה שהצריך הכתוב למעט עבדים משום שהוקשו לקרקעות, היינו משום שלולא הכתוב היינו חושבים, כי כיון שהגזלן עושה קנין חזקה בעבד או בקרקע נחשב גזול, לכן צריך פסוק למעטם מגזילה. ב. עוד מתרץ הקהילות יעקב על פי הרמב"ם [גניבה ז יא] הסובר כי יש לאו של "לא תגזול" בגניבת קרקע או עבדים, והכתוב ממעטם רק מחיוב השבה ואונסין, וכך גם יסברו התוס' בסוכה, אלא שהתוס' סוברים כי בקרקע ממש שנשארת ברשות בעליה, יש סברא שאין לאו של גזילה, אבל בתוקף סוכת חבירו יש לאו, ולכן נחשב גזילה לענין לפסול את הסוכה משום סוכה גזולה. ג. השערי יושר [שער ג' סוף פרק כד] והעמק ברכה [הלכות לולב ד] והאחיעזר [חלק ג סימן לח] מתרצים שודאי גם סוכה העומדת ברשות הגזלן אינה נגזלת ואינו חייב באחריותו, כי בכל אופן נתמעטה קרקע מגזילה, ומכל מקום נחשבת לסוכה גזולה כיון שיש מעשה גזילה ונכנסה לרשות הגזלן, והנגזל אינו יכול להקדישה כיון שאינה ברשותו, ובאופן זה פסלה התורה סוכה גזולה.

[25] שיטת הרמב"ם [גניבה ז א] שיש לאו של "לא תגזול" בגניבת קרקע או עבדים, והפסוק ממעטם רק מחיוב השבה ואונסין, וכן שיטת רש"י [על התורה דברים יט יד] על הפסוק "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים", ופירש רש"י שמזיז סימן גבול הקרקע לתוך של חבירו כדי להרחיב את שלו, ואף על פי שכבר נאמר "לא תגזול", מחדש הכתוב שעובר בשני לאוין. ויוצא לפי הרמב"ם שאפשר במציאות לעשות מעשה גזילה בקרקע, אבל התוס' [ב"מ סא א ד"ה אלא] כתבו שאי אפשר לגזול קרקע כיון שאינה זזה ממקומה, אבל בעבדים שאפשר לגוזלם ולהכניסם לרשותו יש לאו של "לא תגזול" [כך לומדים הפני יהושע והקהילות יעקב [ב"ק סוף סימן מג] בשיטת התוס', שלא כדברי המהרש"א בב"מ שמבאר את דברי התוס' לולא גזירת הכתוב שממעט קרקע].

[26] הש"ך [סימן שפו יג] מביא את הים של שלמה [פרק ט סימן יט] שכתב כי מה שרבה לא מחייב בדינא דגרמי ופוטר שורף שטרותיו של חבירו [לעיל צח א], היינו רק אם לא הרים את השטרות ולא נעשה גזלן אבל אם גזל את השטרות ואחר כך שרפן חייב מדין גזלן. ותמה הש"ך מסוגייתינו שממעטים שטרות שאינן נגזלין, ואפילו רבי אלעזר מודה שאין שטרות נגזלין. השער המשפט [סימן שפו ב] מתרץ, כי אמנם שטרות נתמעטו מדאורייתא כמו קרקעות, אבל מדרבנן קנסו בשטרות כשם שקנסו במשנה [לעיל קטז ב] לגבי הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין מחמת הגזלן, ומביאים הראשונים את הירושלמי שמפרש כי הוא קנס שקנסו את הגזלן כיון שבגללו נגזלה על ידי המסיקין, ואם כן הוא הדין אם גזל שטרות ושרפן, קנסוהו שיהיה חייב לשלם.

הדרא ליה עכנא [מסובב על ידי נחש] שזנבו בפיו, אמר ליה [לו]: עכנא, עכנא [נחש, נחש], פתח פומיך [פיך] ויכנס הרב אצל תלמיד, ולא פתח הנחש. אמר לנחש: יכנס חבר אצל חבר, ולא פתח. אמר: יכנס תלמיד אצל הרב, ואז פתח ליה [לו] הנחש ונכנס. בעא רחמי ואוקמיה [ביקש ר' יוחנן רחמים, התפלל על רב כהנא והקימו לתחיה].

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אי הוה ידענא דדרכיה דמר הכי [אילו ידעתי שדרכו של אדוני כך], שכך מראה פניו, לא חלשא דעתי [היתה נחלשת דעתי], השתא ליתי מר בהדן [עכשיו שיבוא אדוני איתי] ויצא מן המערה. אמר ליה [לו]: אי מצית למיבעי רחמי דתו [אם יכול אתה לבקש רחמים להתפלל ששוב] לא שכיבנא [אמות] — אזילנא [אלך איתך], ואי [ואם] לא — לא אזילנא [אלך]. ומספרים: הואיל וחליף שעתא, חליף [ועברה השעה, עברה] וכבר קם.

תייריה, אוקמיה [העיר אותו ר' יוחנן, העמיד אותו] שייליה [שאלו אותו] ר' יוחנן כל ספיקא דהוה ליה ופשטינהו ניהליה [הספיקות שהיו לו ופתר אותם לו]. ומסכמים: היינו [זהו] שאמר ר' יוחנן בכמה מקומות: דילכון אמרי, דילהון [מה שאני אומר שלכם, שלהם, של בני בבל] היא שהם הדברים שלמד מרב כהנא באותו זמן.

א ועוד בענין מציל עצמו בממון חבירו, מסופר: ההוא דאחוי אמטכסא [אדם אחד שהראה לגוי על המשי] של ר' אבא, יתיב [ישב] ר' אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ודנו בדינו של אותו אדם, ויתיב [וישב] ר' אילעא גבייהו [אצלם].

סבור לחיוביה מהא דתנן [סבורים היו לחייב אותו מזו ששנינו במשנה]: דן הדיין את הדין וטעה, זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא — מה שעשה עשוי שפסק הדין הוא פסק, וישלם הדיין את מה שטעה מביתו, כלומר, מממונו, הרי שעל פי דיבור בלבד של הדיין הוא מתחייב לשלם.

אמר להו [להם] ר' אילעא, הכי [כך] אמר רב: והוא שנשא ונתן הדיין ביד. אבל אם רק פסק הלכה בדיבור — אינו חייב. כיון שכך היו צריכים לפטור את האיש, אמרי ליה [אמרו לו] לר' אבא: אם ברצונך שישלם לך אותו אדם את נזק המשי שגרם לך, זיל לגבי [לך אצל] ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת, דדייני דינא דגרמי [שהם דנים גם דיני גורמים לנזק] ולא רק נזק שעושה בעצמו, ולדעתם גם במקרה כזה משלם המזיק.

אזל לגבייהו, חייביה ממתניתין [הלך אצלם, וחייבו את האיש ההוא מתוך משנתנו], ששנינו בה: גזל שדה מחבירו וגזלוה ממנו אחרים, אם מחמת הגזלן גזלו אותה, שאינה מכת מדינה — חייב להעמיד לו שדה אחר, ואוקימנא [והעמדנו, הסברנו זאת] במקרה דאחוי אחוויי [שרק הראה את הדבר] למציקים. משמע שיש מקור במשנה שאפילו על גרם כזה של נזק חייב לשלם.

ב ועוד מסופר: ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא [אדם אחד שהיתה מופקדת בידו כוס כסף]. סליקו גנבי עילויה [באו גנבים עליו, לביתו], שקלה יהבה להו [לקח את הכוס ונתן אותה להם], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבה, פטריה [ופטר אותו את האיש]. אמר ליה [לו] אביי: הלא האי [זה] מציל עצמו בממון חבירו הוא, ועליו לשלם לחבירו! אלא אמר רב אשי: בדין זה חזינן [רואים אנו], אי איניש אמיד [אם אדם עשיר] הוא בעצמו — אדעתא דידיה אתו [על דעתו שלו באו] שממנו באו לגנוב והוא באמת מציל עצמו בממון חבירו, ואי [ואם] לא עשיר הוא — אדעתא דכספא אתו [על דעת כוס הכסף הזו באו] וכיון שלשם כך באו, נמצא שלא הציל עצמו בממון זה.

ועוד מספרים, ההוא גברא דהוה מפקיד גביה ארנקא [אדם אחד שהיה מופקד אצלו ארנק] של כסף צדקה שהקדישו לפדיון שבויים, סליקו גנבי עילויה [באו גנבים עליו לביתו], שקלה יהבה ניהלייהו [לקח את הארנק נתן אותו להם], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, פטריה [ופטר אותו]. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] מציל עצמו בממון חבירו הוא! אמר ליה [לו]: אין לך פדיון שבויים גדול מזה, שהרי פדה עצמו מנזקים או ממיתה על ידי הכסף שהופקד לצורך זה.

ועוד מסופר: ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא, קמי דסליקו אינשי במברא [אדם אחד שהקדים והעלה את חמורו למעבורת, לפני שעלו אנשים במעבורת] והחמור השתולל בעי לאטבועי [רצה להטביע את המעבורת], אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא [בא אדם אחד ודחף אותו, את החמור של האיש ההוא והשליכו לנהר] וטבע החמור, אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבה, פטריה [ופטר אותו]. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] מציל עצמו בממון חבירו הוא! אמר ליה [לו] האי [זה] אותו אדם שהכניס את החמור מעיקרא [מתחילה] לפני שהאנשים עלו רודף הוה [היה] שגרם לסכן את האחרים, ומשום כך מותר היה להם להציל את עצמם בממונו.

רבה לטעמיה שאמר רבה: רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו, והרודף הזה שיבר את הכלים, בין ששיבר כליו של נרדף בין של כל אדם — פטור, שהרי מתחייב בנפשו על העבירה שהוא הולך לעשות.

ונרדף ששיבר את הכלים של רודף — פטור, שלא יהא ממונו של הרודף חביב עליו, כלומר, נחשב יותר מגופו, והרי מותר היה להציל את הנרדף אפילו בנפשו של הרודף. אבל אם שיבר הנרדף כלים של כל אדם — חייב, שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו.

אבל רודף שהיה רודף אחר רודף אחר כדי להציל את הנרדף, והוא שבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם — פטור. ולא מן הדין, שהרי בעצם מן הדין היה צריך לשלם הכל, אלא שאם אי (אין) אתה אומר כן, והמציל יצטרך לשלם נזקים — אין לך אדם שמציל את חבירו מן הרודף, שהוא מתחיל לחשוש שמא יתחייב על ידי כך בנזקים.

ג משנה גזל קרקע ושטפה נהר, אומר לו הגזלן לנגזל: הרי שלך לפניך, אף על פי שעל ידי שטיפת הנהר פחת הרבה ערך הקרקע משוויה בעת הגזילה.

ד גמרא ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר — חייב להעמיד לו שדה אחר במקומה, אלו דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך".

ומסבירים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], מהו העיקרון, הבסיס למחלוקתם? — הרי זה הבדל בדרשת הכתוב "וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו... או מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה, כא. ויקרא ה כד). ר' אלעזר דרש ריבויי ומיעוטי [דורש את הפסוקים בשיטת ריבוי ומיעוט] כיצד? נאמר: "וכחש בעמיתו" — הרי זה ריבוי, בכל אופן שהוא, "בפקדון" — מיעט, ונאמר: "מכל אשר ישבע עליו לשקר" (ויקרא ה כד) — חזר וריבה, נמצא

שריבה ומיעט וריבה — ולפי שיטה זו ריבה הכל, ומאי רבי [ומה ריבה]? — רבי [ריבה] כל מילי [דבר] שגוזל אדם,

ומאי [ומה] מיעט? — מיעט שטרות, שלפי שיטת ריבוי ומיעוט וריבוי מוציאים רק את הדבר שהוא רחוק ביותר מן הריבוי שבכתוב, ולפי שיטה זו דין שבועת שקר וגזל חלים גם בקרקע. והואיל ולדעתו יש דין גזל בקרקע — קנה אותה הגזלן, וחייב להשיב לו קרקע תמורתה.

ואילו רבנן דרשי כללי ופרטי [חכמים דורשים בשיטת כללים ופרטים], וכך הם דורשים: "וכחש" — כלל, "בפקדון" — פרט, "או מכל אשר ישבע עליו לשקר "— חזר וכלל, נמצא שיש פה כלל ופרט וכלל, ואי (אין) אתה דן לכלול אלא רק מה שהוא כעין הפרט.

ובאופן זה: מה הפרט הוא דבר המיטלטל וגופו (הוא עצמו) ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון חייבים עליו. יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו (הושוו בכתוב) לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שהם עצמם מטלטלין אין גופן ממון, אלא הם רק גורמים לממון. ומאחר שאין קרקע בכלל דין גזל — יכול לומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך".

ושואלים: והדתניא [וברייתא זו ששנויה]: הגוזל את הפרה ושטפה נהר — חייב להעמיד לו לנגזל פרה אחרת, אלו דברי ר' אלעזר. וחכמים אומרים: אומר לו "הרי שלך לפניך", אם כן התם במאי קמיפלגי [שם במה הם חלוקים] שהרי כאן מדובר בפרה שהיא בוודאי דבר המיטלטל שחלים עליו דיני גזילה — והיו צריכים להסכים לדברי ר' אלעזר?

אמר רב פפא: התם במאי עסקינן [שם במה אנו עוסקים]? כגון שגזל שדה מחבירו והיתה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

encircled by a serpent [akhna], which had placed its tail in its mouth, completely encircling the cave and blocking the entrance. Rabbi Yoḥanan said to it: Serpent, serpent, open your mouth and allow the teacher to enter and be near the disciple, but the serpent did not open its mouth to allow him entry. He then said: Allow a colleague to enter and be near his colleague, but still the serpent did not open its mouth. Rabbi Yoḥanan said: Allow the disciple to enter and be near the teacher, referring to Rav Kahana as his own teacher. The snake then opened its mouth for him to allow him entry. Rabbi Yoḥanan requested divine mercy from God and raised Rav Kahana from the dead.

Rabbi Yoḥanan said to Rav Kahana: Had I known that this was the Master’s manner of appearance, I would not have been offended. Now let the Master come with me to the study hall. Rav Kahana said to him: If you are able to request divine mercy so that I will not die again, I will go with you, and if not, I will not go with you. The Gemara comments: Since the time decreed for his death had passed, it had passed.

Rabbi Yoḥanan then completely awakened him and stood him up. Thereafter, he asked him about every uncertainty that he had, and Rav Kahana resolved each of them for him. And this is the background to that which Rabbi Yoḥanan says to his students on several occasions: What I said was yours is in fact theirs, i.e., I thought that the Torah scholars in Eretz Yisrael were the most advanced, but in fact the scholars of Babylonia are the most advanced, as evidenced by Rav Kahana’s knowledge.

§ The Gemara relates another incident pertaining to one who informed gentiles of the whereabouts of another Jew’s property. There was a certain individual who showed Rabbi Abba’s silk [ametakesa] to gentiles, who later seized it. Rabbi Abbahu and Rabbi Ḥanina bar Pappi and Rabbi Yitzḥak Nappaḥa sat together to determine whether Rabbi Abba was entitled to compensation from the informer, and Rabbi Ile’a sat next to them.

The judges thought to deem the informer liable to reimburse Rabbi Abba based upon that which we learned in a mishna (Bekhorot 28b): If a judge issued a judgment and erred, and he acquitted one who was in fact liable, or deemed liable one who should have in fact been acquitted, or if he ruled that a pure item is impure, or ruled that an impure item is pure, and by doing so he caused a litigant a monetary loss, what he did is done, i.e., the judgment stands, and the judge must pay damages from his home, i.e., from his personal funds. This indicates that one is liable to pay for a financial loss that he causes even if his involvement was only through speech.

Rabbi Ile’a said to them: This is what Rav says: And that mishna is discussing a case where the judge not only issued a ruling, but actively took the money from the one whom he found liable, and gave it to the other party by his own hand. Consequently, it cannot serve as a precedent to render the informer liable in this case. The Sages serving as judges said to Rabbi Abba: Go to Rabbi Shimon ben Elyakim and Rabbi Elazar ben Pedat, who rule that there is liability for damage caused by indirect action.

Rabbi Abba went to them, and they deemed the informer liable to reimburse Rabbi Abba, as it is taught in the mishna: If the thugs seized the field due to the robber, he is liable to provide the owner with a different field. And it was established that the mishna is referring to a case where an individual showed the field to thugs who later seized it. The halakha stated in the mishna would apply to this case as well.

The Gemara relates another incident: There was a certain man with whom a silver cup was deposited. Thieves came upon him in his home and he took the cup and gave it to them. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: This individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable. Rather, Rav Ashi said, in explanation of Rabba’s ruling: We look at his financial status: If the bailee is a wealthy man, the thieves came with the intent to steal his property, and he is therefore liable to pay, as he saved himself from financial loss by handing over another’s property. And if he is not wealthy, the thieves presumably came with the intent to steal the silver cup, and he is therefore exempt from liability.

The Gemara relates another incident: There was a certain man with whom the purse containing funds collected for the redemption of captives was deposited. Thieves came upon him and he took the purse and gave it to them. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: But this individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable to pay. Rabba said to him: You have no greater redemption of captives than this. Since the man used the money to avoid being harmed by the thieves, Rabba considered the money to have been used for its intended purpose.

The Gemara relates another incident: There was a certain man who hastened and brought his donkey onboard a ferry [lemavra] before other people boarded the ferry. The donkey began to move around and was about to cause the boat to sink. A certain other man came and pushed the donkey of that first man into the river, and it drowned. The case came before Rabba, and Rabba exempted him from payment. Abaye said to him: But this individual is saving himself with another’s property, and he should therefore be liable to pay. Rabba said to him: This owner of the donkey was considered a pursuer from the outset, as he endangered the other travelers. It is permitted to stop a pursuer by any means necessary, including by destroying his property.

The Gemara notes that Rabba conforms to his standard line of reasoning, as Rabba says: In the case of a pursuer who was chasing after another in order to kill him and the pursuer broke vessels during the chase, whether they belonged to the pursued party or to anyone else, he is exempt from reimbursing the owner of the vessels. This is because he is liable to receive the death penalty for attempted murder and is consequently exempt from any monetary liability he incurs simultaneously.

And a pursued individual who broke the vessels of the pursuer is also exempt from payment, as the pursuer’s property shall not be cherished more than his body, i.e., his life. Since it is permitted to kill the pursuer in order to save his intended victim, it is permitted to destroy his property for that purpose. But if he destroyed property belonging to anyone else, he is liable to reimburse them, as it is prohibited for him to save himself with another’s property.

And with regard to a pursuer who was chasing after another pursuer in order to save the latter’s intended victim, and he broke vessels during the chase, whether they belonged to the pursued individual, i.e., the individual attempting murder, or to anyone else, he is exempt from payment. The Gemara notes: And this is not the halakha by Torah law, but if you do not say so, you will not have any person that saves another from a pursuer. In order to encourage people to attempt to save the lives of others, the Sages instituted that one who damages another’s property in the process of saving a life is exempt from payment.

MISHNA: If a river flooded a misappropriated field, the robber may say to its owner: That which is yours is before you, and no compensation is required. Since the field would have been flooded in any case, the robber has not caused the damage to the field, and is therefore exempt.

GEMARA: The Sages taught: In the case of one who robbed a field from another and a river then flooded it, the robber is liable to provide the field’s owner with a different field. This is the statement of Rabbi Elazar. And the Rabbis say: He is exempt from doing so, as he can say to the owner: That which is yours is before you.

The Gemara analyzes this dispute: With regard to what do they disagree? The Gemara explains: Rabbi Elazar interpreted the verses: “If any one sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor in a matter of deposit…or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full” (Leviticus 5:21–24), according to the hermeneutical principle of amplifications and restrictions. The phrase: “If any one sin, and commit a trespass against the Lord, and deal falsely with his neighbor,” is an amplification. When the verse states: “In a matter of deposit,” it has restricted the halakha to the case of a deposit. When the verse then states: “Or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then amplified the halakha again.

Accordingly, as the Torah amplified and then restricted and then amplified again, it has amplified the halakha to include everything, with only a single exception. And what is included due to the fact that the verse has amplified the halakha? The verse has amplified the halakha to include everything that one steals.

And what is excluded due to the fact that the verse restricted the halakha? It restricted the halakha in order to exclude financial documents, which are dissimilar to a deposit in that their value is not intrinsic, but rather due to their function. Consequently, according to Rabbi Elazar, land that was stolen is included in the halakhot stated in these verses, and one who steals land must reimburse the field’s owner.

And the Rabbis interpreted these verses according to the hermeneutical principle of generalizations and details. The phrase: “And deal falsely with his neighbor,” is a generalization, while the subsequent phrase: “In a matter of deposit,” is a detail. When the verse then states: “Or anything about which he has sworn falsely, he shall restore it in full,” it has then generalized again. In a case of a generalization, and a detail, and a generalization, you may deduce that the verse is referring only to items similar to the detail.

Accordingly, just as the detail, i.e., a deposit, is movable property and has intrinsic monetary value, so too, the verse includes anything that is movable property and has intrinsic monetary value. Consequently, land has been excluded, as it is not movable property. Slaves have been excluded, as they are compared to land with regard to many areas of halakha. Financial documents have been excluded because, although they are movable property, they do not have intrinsic monetary value.

The Gemara asks: And there is that which is taught in a baraita: In the case of one who robbed another of a cow and a river washed it away, the robber is liable to provide the owner with another cow; this is the statement of Rabbi Elazar. And the Rabbis say: The robber can say to the owner: That which is yours is before you, and he would consequently be exempt. The Gemara asks: There, in the baraita, with regard to what do they disagree? The rationale offered previously cannot apply, as a cow is movable property and has intrinsic value, and yet Rabbi Elazar and the Rabbis still disagree.

Rav Pappa said: There, with what are we dealing? We are dealing with a case where he had robbed another of a field, and there was

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היינו דאמר רבי יוחנן דיכול אמרי דילהון היא. פירש ר"ח ז"ל רב כהנא שהוא שלכם שהוא מבבל אמר לי דלהון היא, פירוש מדרבנן הוא, ואמר רבי יוחנן כך בפרק לולב וערבה (סוכה מד, א), ועוד אמר כגון זה בגיטין פרק המגרש את אשתו (סב, ב) לחזקיה בנו של רבי חייא שהיו קורין אותו בבלי כדאמרן בכמה מקומות (כריתות ח, א) מה בבלי אומר בדבר זה, ואף על פי שרבי יוחנן תלמידו של חזקיה אמר דילכון אמר הואיל דהוא רב כהנא, שאני התם הואיל וקנאתו להתגרש בו, ואלו מקצת מן קושיות ששאל רבי יוחנן לרב כהנא ופרקינהו ליה והיה אומר אותה משמו. עד כאן. ורש"י ז"ל פירש אני הייתי אומר שהתורה שלכם היא עכשיו אני רואה שהיא שלהם כלומר לבני בבל.

אמר ליה אין לך דין שבויין גדול מזה. קשיא לי, דהכא משמע בשהפקידוהו אצלו פדיון סתם שבויין היא ולא לפדיון שבויים ידועים, דאי לשבוים ידועים לא הוי פטריה רבא משום דהציל ההוא גברא נפשיה ביה ואין לך פדיון שבויים גדול מזה, דהא (תניא) [תנן] (שקלים פ"ב, מה) מותר שבוים לשבוים מותר שבוי לאותו שבוי, אלא לפדיון שבוים סתם הוי, וכיון שכן מאי קא מקשה אביי והא מציל עצמו בממון חבירו הוא דהא תניא בשלהי פרק החובל (בבא קמא צג, א) לשמור ולא לקרוע לשמור ולא לאבד לשמור ולא לחלק לעניים, ואביי גופיה הוא דפטר שומר כיס של צדקה מן הפשיעה מהא ברייתא דגרסינן התם האי ארנק דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקדיה רב יוסף לגביה דההוא גברא פשע ביה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף לגביה דההוא גברא אמר ליה אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים, ואמר ליה רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא, אלמא לכולי עלמא כל דלא ניתק לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן הנזק אם הזיק וקרע או אבד בידים. וצריך עיון.

כבר בארנו בדן את הדין וטעה שאם קבלוהו עליהם אין כאן דינא דגרמי ואם לא קבלוהו עליהם אין בו דינא דגרמי אלא אם כן נשא ונתן ביד וכבר נתגלגלה גם כן בפרק הכונס ובמסכת סנהדרין יתבאר ענינה כל הצורך:

מי שהיה אצלו פקדון ובאו גנבים בביתו ומתירא על עסק נפשות וקדם הוא ונתן להם הפקדון ונתפייסו והלכו להם והרי שהציל עצמו בממון חברו אומדין אם הוא עשיר בעצמו עד שנראה לבית דין שלא בשביל הפקדון באו חייב לשלם שהרי אף אם נדונהו באנסוהו להביא הרי אמרו עליו שהוא חייב ואם נראה לבית דין שבשביל הפקדון לבד הם באים פטור שהרי זה כעומד על הממון ואומר לו תנהו וכן אם היה אצלו פקדון מפדיון שבויים והוא עני ובאים גנבים ומתירא על עסקי נפשות הואיל ומן הסתם על פקדון זה הם באים אם מסרו להם פטור ואין לך פדיון שבויים גדול מזה:

ספינה שהיה משאוי שלה כראוי ובא אחד והרבה במשאה ובא אחד מבני הספינה והשליך לים מה שהכניס זה בה פטור שזה רודף הוא ומ"מ אם הכניסו כאחד או שרעש הים סוער והם צריכים להקל ממשאה ובא אחד והשליך פטור המשליך אלא שאחריות זה שהפסיד הוא על בני הספינה כפי המנהג הידוע להם על הדרך שבארנו וגדולי המחברים כתבוה בפנים אחרים ואיני יודע אם כונו למה שביארנו:

רודף שהיה רודף אחר חברו להרגו ושבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור הואיל והתיר עצמו למיתה אין עליו תשלומין ונרדף ששבר את הכלים אם של רודף פטור שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו של אחרים חייב שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם:

רודף שהיה רודף אחר הרודף להושיע את הנרדף ושבר את הכלים בין של רודף בין של נרדף בין של כל אדם פטור לא מן הדין אלא תקנה היא שלא ימנע מלהציל או יתאחר שלא לשבר את הכלים במרוצתו והדברים שוים בכל אלו בין רודף אחר חברו להרגו ובין רודף לדבר עברה כגון למשכב זכור או אחר אחת מכל העריות כמו שיתבאר בסנהדרין פרק סורר:

הקרקעות והשטרות והעבדים אינם בדין שבועת הפקדון לחומש ואשם ומ"מ לענין השבה אף העבדים והשפחות בכלל המטלטלין להתחייב גוזליהם באונסין אבל קרקע כבר בארנו שאם גזלה ושטפה נהר פטור היתה פרה רבוצה שם בשעה שגזל את השדה ונשטפה עם השדה פטור אף על הפרה הואיל ולא נקנית השדה לא נקנית הפרה:

בתלמוד המערב שבפרק החובל התבאר שישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב במה דברים אמורים בשאמרו לו תן לנו ממון אבל אם אמרו תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור ויראה שזה כנגד דעת גדולי הפוסקים שמחייבים באנסוהו להביא ממון חברו אלא שאני אומר שזה בשעומד על הממון:

פירשו עוד בתלמוד המערב שהנתפש על חברו ולקחו ממנו ממון אין חברו חייב לשלם אלא אם כן נתפש על מס הכתוב על חברו ולשונם בזה אין לך נתפש על חברו וחייב אלא בארנון וגלגולת ואף בזו שיתברר שבשבילו תפשו:

כל שאנו מחייבין במסור אף כשנאנס אם הוא אונס גופו אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שמ"מ חייב לשלם:

אמרי ליה זיל לגבי רבי שמעון בן אליקים וכו'. דשמע מינה דליתא להא דרב דמשמע מהכא דמאן דדאין דינא דגרמי מוקים לההיא מתניתין אף על גב דלא נשא ונתן ביד. ועוד דבהדיא מוכח בבכורות דכי מוקים לה רב לההיא מתניתין בשנשא ונתן ביד כי היכי דלא לוקמה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי וכיון דקיימא לן כרבי מאיר על כן מוקמינן לה למתניתין כפשטה אף על גב דלא נשא ונתן ביד. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
שקליה יהביה ניהלייהו הוציא כסא דכספא מאותו מקום שהיה גנוז בו ונתנו להם והלכו להם ורווח בדבר שלא הרגוהו ונתפייסו בזה ולא לקחו בגדי הבית וכלי מטתו עמהם. ומקשה ליה אביי והא מציל עצמו בממון חברו הוא שהרי בידים נתנו להם. ורבא לא חש לקושיתו דסבר דכיון שהיו הגנבים בביתו והיו יכולים לשלול ולבוז כל אשר בבית ולחפש אחר כל מטמונות שבבית ולאנוס אותו שיראה להם בית גנזיו ואי עביד הכי והראה להם האי כסא דכספא בודאי מיפטר וליכא מידי בין הראה להם ובין נטלו ונתנו להם בידים כיון שהיו עומדים הגנבים על הממון מקלא קלי מעיקרא כדאמרינן בחמריה דרב פנחס ודרב מרי. ורב אשי גופיה הכי פסק לעיל אבל הוה מספקא ליה לרב אשי דילמא הוו ידעי הגנבים דגברא דאמיד הוא או גברא נאמן הוא שרגילין להפקיד אצלו פקדונות זהב וכסף והיה יכול לומר להם אין אתי טמון בבית כי מנהג כל פקדון להיות טמון חבלו בארץ והיה יכול ליתן להם שאר המטמונים אשר בבית ובתיבה שדה ומגדל שהם שלו וכיון דלא עביד הכי יש לחייבו על אחוי אחויי וכל שכן אנשא ונתן ביד דבודאי מציל עצמו בממון חברו הוא אבל אי פשיטא לן דלאו אמיד הוא ליכא ספיקא דלא מצי דחי להו בדברים ואף על פי שנטל ונתן ביד פטור דהא מעיקרא מיקלי קלי שהרי כבר הגנבים נכנסו בבית ובידם היה לחפש כל הבית בנרות ובודאי הם יודעים שיש לו כסא דכספא בבית ולא היה יכול לדחותם עד שיראה להם כל טמון שבבית וזה הנפקד שלא היה לו שום ממון אחר אלא זה פשיטא שלא היה יכול להשמט מהם עד שיראהו להם ויחוי אחויי להו הוה מיפטר דהא אנוס הוא מסתמא דכל גנבים נכנסים בחרבות בבית דאי קאי לאפייהו בעל הבית קטלי ליה ומייראין את בעל הבית ומבהילין אותו להראות להם בית גנזיו ואין לך אונס גדול מזה ודין הוא דמיפטר כמו כן נמי מיפטר אם נתנו להם בידים דמה הפרש יש בין נטל ונתן ביד בין אחוי אחויי שכיון שיודעים מקום שגנוז שם מאי אזיק בנטילתו ונתינתו הלא בלא נטילתו ונתינתו היה נפסד לגמרי. ה"ר יהונתן ז"ל.

ההוא גברא וכו'. גבאי של צדקה היה ועני היה כאחד מעניי ישראל ואף על גב דלא אמיד והיה יכול להשמט מהם במה שיש לו בבית בגלוי אפילו הכי פטרו רבא דלא מיקרי זה מציל עצמו בממון חברו אלא בממון עצמו מיקרי שהרי הוא עני גמור היה ואין לך שבוי גדול מזה ועל דעת כן הוקדשו. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הרמ"ך ז"ל וז"ל ההוא דאפקידו גביה ארנקא דפדיון שבויים ולא הוה אמיד אתו גנבי וכו'. אין לך פדיון שבויים גדול מזה דאי לא יהבי להו הוו קטלי ליה מיהו משתבע דאיתניס. ע"כ.

אין לך פדיון שבויים וכו'. קמשמע לן דהכא כשהפקידוהו אצלו לפדיון סתם שבויים הוא ולא פדיון שבויים ידועים דאי לשבויים ידועים לא הוה פטריה רבא משום דהציל ההוא גברא נפשיה בזה ואין לך פדיון שבויים גדול מזה דהא תניא מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי אלא לפדיון שבויים סתם הוא וכיון שכן מאי קא מקשה אביי הא מציל עצמו בממון חברו הוא הא תניא לשמור ולא לחלק לעניים ואביי גופיה הוא דפטר שומר כיס של צדקה מן הפשיעה בסוף החובל דגרסינן התם ההוא ארנקא וכו' ואמר ליה רב יוסף עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא אלמא לכולי עלמא כל דלא ניתן לשבויים או לעניים ידועים פטור מן הפשיעה ואפילו מן ההיזק אם הזיק וקרע בידים. וצריך עיון. הרשב"א ז"ל.
והרא"ש ז"ל תירץ דאף על גב דאמרינן לשמור ולא לחלק לעניים הכא לא נתן לו לחלק לעניים אלא לשמור ולהחזיר לו והוא יחלקנו הלכך חייב להחזיר לו אם לא שקיים המצוה הוא בעצמו אבל אם קיים המצוה אין לו עליו טענה אלא בזה שהיה המפקיד חפץ לעשות המצוה בעצמו. ע"כ.

כתוב בהלכות איכא מאן דאמר כי היכי דישראל וכו'. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו כלומר כי היכי דפטרינן ליה היכא דלא קא עביד מעשה הכי נמי פטרינן ליה אם היה אנוס בפירוש שיביא להם לביתם ממונו של שמעון ושמע להם והביא להם כל ממונו של שמעון והא דקאמר אם נשא ונתן ביד חייב התם מיירי שלא היו אונסין אותו על ההבאה אלא על הראיה בלבד דדין הוא דליחייב דהא לאו אנוס הוא בהבאה כלל דאי הוה אנוס על ההבאה נמי מיפטר.
עוד כתוב בהלכות ואנן לא סבירי לן הכי אלא דלעולם נשא ונתן ביד מחייב אפילו יהיה אנוס על ההולכה וההבאה דאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו ולא ישלמנו לו אחר כך. והדין כיון שממון חברו היה כל כך רחוק מהם מאלו האנסים שלא היו יכולים לשלוח בו יד אלא אם כן הוא מביאו להם אשתכח דמזיק הוא בידים וכל העולם יודעים שאלו האנסין היו מתרצים באלף דינר שלו אם היה פודה עצמו מידם ולומר להם הניחוני ואל תעשו אתי הרעה הגדולה הזאת ועוד חטאתי לאלהי"ם ואני אתן לכם משלי כמו שיש לפלוני בודאי היו מניחים אותו אלא ודאי פדה עצמו בממון חברו ואף על גב שזה האונס בא לו מחמת שמעון שהרי אומרים לו בפירוש הבא לנו ממון שמעון משום הכי אין לקנוס שמעון דשמעון עניא מאי עבד. וא"ת ומאי שנא אנוס להראות ממון חברו לא קרית ליה מציל עצמו בממון חברו ואנוס להביא ממון חברו קרית מציל עצמו בממון חברו. וי"ל חדא דזה עביד מעשה בידים וזה גרמא בעלמא על ידי אונס ואפילו למאן דדאין דינא דגרמי היכא דלא אניס אבל היכא דאניס לא דאין. ועוד דסתם מי שאונסים אותו להראות ממון חברו ואינו רוצה ממנו יותר מזה שמע מינה דבצד הממון הם עומדים ויודעים נמי שאין לזה בהם אונסין להראות לו שום ממון כמו שיש לשמעון וכיון שאונסין אותו נמצא שאין ביניהם שום ברית ואהבה ולא בררו אותו אלא שיודעים שאין לו שום ממון מזומן להם כמו אותו של שמעון ואם כן אותו ראובן הנאנס על זה להראות להם אפילו יאמר להם הניחוני ואני אתן לכם משלי אלף דינר אין שומעין לו לפי שלא יבטחו בו ולא יניחו מה שעומד לפניהם אם היו מכירים אותו בדבר שהוא רחוק להם דזהו ממון ראובן הנאנס הנמצא ונגלה לכל שאין יכול להנצל מהם אלא עד שיראה להם אבל סתם מי שאונסים אותו להביא להם ממון שמעון בודאי רחוקים הם האנסין מן הממון וכשם שמאמינים אותו בשבועתו שיביא להם ממון שמעון עד אלף או אלפיים ומקבלים ממנו הממון כמו כן היו מקבלים ממנו אם יביא להם אלף או אלפיים משלו ולא יחקרו ממנו ממי הוא זה הממון שאתה מביא משלך או משל פלוני ומשום הכי דין הוא שיתחייב כשמציל עצמו בממון חברו.

עוד כתוב בהלכות וכי מעיינת בה בשמעתא לא סלקא וכו'. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו אי באנוס כלומר שאנסוהו להביא ממון שמעון להם קאמר חייב והא סבירא להו להני דבכל אונסא מיפטר בין להראות בין להביא. ואי מעצמו כלומר שלא על ידי אונס כלל מאי איריא נשא ונתן דחייב אפילו הראה נמי חייב כדחזינן בההוא עובדא בבריה דריש גלותא וכדאוקימנא מתניתין דאחוי אחויי שלא על ידי אונס כלומר שלא היו מכריחים לו להראות ממון חברו אלא ממון עצמו לחודיה ואפילו הכי חייב וכל שכן כשלא היו אונסין אותו כלל לא על שלו ולא על של חברו דמחייב אלא לאו הכי קאמר ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו כלומר שאנסוהו להראות ממון חברו שמעון ושמע להם והראה פטור דהא לא עביד מעשה בידים אלא גרמא ובאונס ובהכרח ולא דיינינן דינא דגרמא היכא דעביד כשהוא אנוס ודוקא הראה אבל נשא ונתן דעביד בידים אף על גב דאנסוהו להביא להם ממון שמעון מחייב דמציל עצמו בממון חברו הוא. ואם תאמר דילמא (לא) מיירי שאנסוהו להביא והביא דאם כן הוה מיפטר אלא מיירי באנסוהו להראות והוא עביד יותר ממה שבקשו ממנו ומשום הכי מחייב בשנשא ונתן ביד. הא לא מצית אמרת דכיון דאנסוהו להראות ולא לדבר אחר מכלל דעל הממון היו עומדים אלא שלא היו מכירים אותו וכיון דהכי הוא תיכף שהראה להם מקלא קלייה ואף על פי שמסייע אותם אחר כך בלא שום אונס לא מחייב דכבר שרוף ואבוד הוא וכיון דעל הראייה מיפטר ההבאה נמי מיפטר. והכי אמרינן בסמוך במעשה דחמריה דרב פנחס וכו' דהיכא דאנוס על התחלת המעשה מיפטר על סוף המעשה דמקלא קלייה מעיקרא ואפילו הכי מיפטר דהא אנוס ופטרינן ליה נמי היכא דאמרי ליה זיל דרי ואמטי בהדן ואזל דרא ואמטא דהא אי לא עביד איהו אינהו נמי הוו עבדי.

עוד כתוב בהלכות אלא אם כן הא דתניא וכו'. וכתב ה"ר יהונתן על זה וז"ל הניחא אי סבירא ליה דמי שאנסוהו גויים להביא ממון חברו להם על כתפו אף על גב דאניס כיון דקא עבד מעשה בידים חייב שמציל עצמו בממון חברו משום הכי מקשי ליה רבנן לרב אשי שהיו רוצין לחייבו משום אונס שני אף על גב דמיפטר משום אונס ראשון אלא אי אמרת דהיכא דאניס מיפטר ומוקמי להא דתניא בשנשא ונתן ביד חייב בדלא אניס מיירי היכי מצי מקשו לרב אשי מהא דתניא נשא ונתן ביד חייב ולמיחייביה והא גברא דפטריה רב אשי אנוס הוה דאי לא הוה אניס משום מעשה ראשון שהראה ממון חברו הוה ליה לאיחיוביה. וצריך עיון דילמא אף על פי שהיה אנוס בדאחוי אחויי לא היה אנוס על מה שנשא ונתן ביד עמהן ומשום הכי הוו מקשו ליה רבנן לרב אשי אמאי לא חייבו על מה שנשא ונתן ביד עמהן והביא היין על כתפו ושני להו דלאו מידי קא עביד כדפרישית. ויש לומר אפילו לא אנסוהו להביא היין על כתפו אלא באמירה לבדה שיאמרו לו זיל דרי ואמטי בהדן הוו כאלו אונס גמור שכיון שכפתוהו והלקוהו מתחילה כי היכי דליהוי אחוי אחויי מפחד נמי כשאמרו לו הבא עמנו חבית היין על כתפך שאם יסרב על דבורם ילקוהו כפליים כמו שאנסוהו דמי ומשום הכי מביא ראיה הרי"ף ז"ל מכאן לדבריו.

עוד כתוב בהלכות האי גרמא וכו'. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וז"ל האי גרמא וגרמא על ידי אונס ואף על גב דדיינינן דינא דגרמא כהאי גוונא לא דיינינן דכולי האי לא מחמרינן בקנסות אבל במזיק בידים דינא הוא דאורייתא דלישלם היכא דלא אניס והיכא דאניס נמי מיחייב שאין להציל עצמו בממון חברו דמזליה גרים שנפל ביד רשעים ואין לו לפדות את עצמו בממונו של חברו וטוב לו לעבוד את יוצרו בכל מאדו ולא יעבור על מכה רעהו בסתר דאף על גב דאמרינן וחי בהן ולא שימות הני מילי במידי דלא מצי למיפרק נפשיה בשום ענין אבל במידי דמצי למיפרק נפשיה בממוניה לא דחינן איסורא משום הפסד ממונא ואם פדה עצמו בממון חברו ישלם מביתו. ע"כ לשון ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמרו הגאונים ישראל שאנסוהו גויים להביא ממון חברו והביא פטור. וה"ר ר' יצחק ז"ל השיב עליהם שלש תשובות הראשונה מגוף הברייתא דקתני אם נשא ונתן ביד חייב במאי אי באנוס הא אמרת פטור ואי דלא אנוס מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי חייב. ואני אומר זו אינה קושיא לעולם באנוס אלא שאנסוהו להראות והלך והביא ומשום הכי חייב דדילמא לא מזדמנא להו למשקליה או מימלכי ולא שקילי ליה. והקושיא השניה מחמריה דרב מרי וכו' דאמרי ליה דרי ואמטי בהדן ופטריה רב אשי ואותבוה מהא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב ואיהו לא פריק להו שאני הכא דאנוס הוא להביא וממונו מיוחד של פלוני הוה ואנסוהו על זה ואמאי איצטריך לתרוצי ליה דמשום דאוקמינהו עילויה הוא פטור והא כיון דאנסו להביא אף על גב דלא אוקמינהו עילויה נמי פטור. ועוד הקשה הרב מהא מתניתין אמר ליה הושיט לי פקיע של עמיר וכו' חייב והא הכא דמייחד ליה אנס ממונא דפלוני וקא מוקים ליה בתרי עברי נהרא דלא מצי שקיל לה ומשום הכי חייב ואמאי והא אמרת אם אנסוהו להביא והביא פטור ואף על גב דלא חזו ליה ולא מצו משקליה דהוו בתרי עברי נהרא. אמר אברהם אני אפרש שיהו דברי שניהן קיימין כי באמת דברי הגאונים מפורשים הם בירושלמי פרק החובל תני ישראל שאנסוהו גויים ונטלו ממונו של חברו בפניו פטור ואם נטל הוא ונתן להם חייב. אמר רבי יוסא הדא דאיתמר דאמרו לו צא תן לנו ממון אבל אמרו לו צא תן לנו ממון של פלוני אף על פי שהוציא ונתן להם פטור. ובגמרא דילן נמי מההוא מעשה דההוא גברא דאפקיד גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה ושקליה לכסא ויהביה ניהלייהו ואמרינן עלה אי לא אמיד אדעתא דכספא אתו ופטור והרי הוא כמו שאמרו לו צא תן לו ממונו של פלוני ואף על פי שנטל ונתן ביד פטרוהו. אלא שאנו צריכין לתרץ האי מעשה דרב מרי וברייתא דעמיר וכך הוא הענין שאם אנסוהו גויים בממונו או שהפחידוהו בו שיביא להם ממון חברו ויש כח בידם לעשות והם למודים בכך והלך והביא חייב מפני שהוא מציל ממונו בממון חברו ועשה בידים אבל הראה פטור דגרמא הוא וגרמא במקום אונס פטור ואפילו באונס ממון אבל אנסוהו אונס גופו או פחד מיתה או פחד יסורין שאפשר שיבוא בהם לידי סכנה ואמרו לו שיביא להם ממון חברו והביא פטור שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים ואפילו ספק פקוח נפש דוחה שבת וכיוצא בזה. ואם אמרו יהרג ואל יהרוג את חברו לא אמרו יהרג ולא ימסור ממון חברו אבל באמת אם אמרו לו תן לנו ממון ואם לא אנו מייסרים אותך והוא אמיד והלך והביא ממון חברו חייב כי הם לא בקשו ממון חברו והיה לו ליתן את שלו ולהציל את עצמו. לכך ההוא מעשה דרב מרי איכא לאוקמה דלאו אונס גופו הוה אלא אונס ממונו הוה וכי אמרו ליה דרי ואמטי בהדן אי לאו דאוקמינהו עילויה מעיקרא הוה מחייב. ואנס דפקיע עמיר נמי בהכי מיתוקמא שאינו מפחידו אלא באונס ממון ומשום הכי חייב נמצאו דברי שניהם קיימין בלא ספק. ולישנא נמי הכי משמע דאנס קאמר ולא ליסטים משמע אונס ממון. ואיכא דמקהו בהא מילתא ממעשה דההוא גברא דהוה מסיק חמריה למעברא וכו' ואתא אחרינא ושדיה למיא ופטריה רבא ואקשי ליה אביי האי מציל עצמו בממון חברו הוא ורבא לא שני ליה אלא משום דרודף הוא ולימא ליה כיון דמייחד ממונא דמסוכן עילויה פטור אף על פי שאבדו בידים ולאו קושיא היא כלל דכיון דאמר לו רודף הוא היינו סכנת נפשות ועדיפא מיניה קאמר שאפילו הוא עצמו יכול להרוג ולהציל עצמו מדמו וכל שכן בממונו שלא יהא ממונו חביב עליו מגופו. ועוד כי המעברא היה לכל מי שירצה לעבור לאדם ולבהמה והיה לו זכות לבעל החמור להכניסו לשם וזה שהשליכו למים אם היה משליך חמורו או משאר משאוי היה ניצול ואם כן למה הציל עצמו בממון חברו ושני ליה רבא דכי אית ליה זכיה בגויה מקמי דנטעון טעינא יתירה שכל הקודם זכה אבל בתר דטעין כל צרכה לא והאי דמעייל חמרא רודף הוא. עוד אשוב על דברי המאמר הזה כי אין לחוש לדבריו חדא שאינו דומה הענין למה שאנו מדברים בו כי אותו הענין הצלתו מיוחדת והיא תלויה בהנאת ממונו של זה שהאנס אומר לא תנצל מידי אלא אם כן תביא לי ממונו של פלוני אבל ענין המעברא משנכנס החמור לתוכו הצלתם היתה תלויה על כולם כמו על אותו החמור שאם יפול חמורו או דבר אחר ממשאו היו ניצולין. ועוד כי זה הנאנס להביא ממון חברו חמור יותר מזה כי יודע שאונסין אותו להזיק לחברו ובעל החמור לא היתה כוונתו להזיק לדעת אביי שאם היו נטבעים גם חמורו היה טובע עמהם וגרמא בניזקין אם לא יתכוין להזיק פטור כעין היזק שאינו ניכר שהוא פטור בשוגג וכל שכן זה שהוא סבור לתוך שלו הוא נכנס ועל כן היה אביי מקשה לרבא האי מציל עצמו בממון חברו הוא ונהי דיש לו להציל עצמו אבל הוא משלם ושני ליה רבא דלאו שוגג הוא אלא מזיד הוא דחזא דטעין טובא ומעיקרא רודף הוה שלא חשש על איבוד נפשות אשר היו בו. נמצא עכשיו לפי הענין שאמרנו שבעה דרכים במסור חמש לחיוב ושנים לפטור
הדרך הראשונה מן החיוב היא שהראה ממון חברו מעצמו בלא שום אונס וכל שכן שנשא ונתן ביד וזהו המסור הגדול ועליו אמרו המינין והמסורות מורידין ולא מעלין ואם היה רגיל בכך או שהתרו בו ולא נמנע אפשר שהקנאין פוגעין בו בידים כמעשה דרב כהנא דשמטיה לקועיה. אי נמי מעשה דרב כהנא הוה משום דבשעת מעשה היה ודמי למאי דאמרינן במתניתין אלו שמצילים אותם בנפשם הרודף אחר חברו להרגו וזה דומה לרוצח.

והשניה אם אנסוהו גויים להראות ממונו והראה ממון חברו עם ממונו בחזקת שהוא שלו אפשר שאין הורגין בזה אבל חייב לשלם מפני שהוא כמראה מדעתו והיינו מתניתין מחמת גזלן וכו'. דהכי אוקימנא.
והשלישית אם אנסוהו להראות ממון חברו בין אונס גופו בין אונס ממונו והלך להביא עד שראה אותו חייב וכבר פירשנו הטעם למעלה והיינו מתניתין ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב.
והרביעית אם אנסוהו אפילו אונס גופו להביא ממון סתם והביא ממון חברו חייב והוא דאמיד אפשר על ממונו הוא דאנסו ליה והוא הירושלמי שכתבנו למעלה.
והחמישית אם אנסוהו אונס ממון אם לא יביא ממון חברו והביאו חייב והיינו דרב מרי ורב פנחס ומעשה דפקיע עמיר לפטור.

והשנים שהם הראשונה היא שאנסוהו בין אונס גופו בין אונס ממון להראות ממון חברו והראה פטור והיינו מתניתין ישראל שאנסוהו גויים וכו'. פטור.

והשניה היא שאנסוהו אונס גופו להביא ממון חברו והביא פטור ממעשה דכסא דכספא ומן הירושלמי. ע"כ השגתי בדברי המסור מעזר הבורא וקיימתי דברי הגאונים ודברי הירושלמי וגם דברי הרב אפשר שיהו קיימין לא לפי כונתו.

ומציל עצמו בממון חברו הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאיכא מילי דקשיין אהדדי. בפרק הכונס צאן לדיר אמרינן ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' מאי קא מיבעיא ליה אמר רב כהנא גדישין דשעורים דישראל הוו והוו מטמרו בהו פלשתים וקא מיבעיא ליה מהו למקלינהו בנורא ואצולי לישראל שלחו ליה אסור להציל וכו'. וגרסינן בקידושין פרק קמא התקדשי לי בככר תנהו לכלב וכו' בעי רב מרי כלב הרץ אחריה מהו מי אמרינן חייב לאצולה אלמא אדם חייב להציל בממון חברו ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. ואיכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו כדכתיב והשבותו לו אפילו אבדת גופו אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך ואפילו בפניו נמי לא שיפסיד זה ממונו אלא שישלם פסידתו כדאמרינן בפרק הכונס נפלה לגינה ונהנית וכו' ואמר רב כשנחבטה ואמרינן עלה לא מיבעיא אכלה וכו' ואימא הכי נמי מבריח ארי וכו' אי נמי מבריח וכו' לית ליה פסידא וכו' כלומר ואפילו מדעתו אלמא לא מיחייב לאצולי היכא דמטי ליה פסידא. ואם תאמר שאני אבדת גופו מאבדת ממונו דאבדת ממונו היכא דאית ליה פסידא לדידיה לא מיחייב כדתנן היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אם יש בית דין מתנה בפני בית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם ואלו אבדת גופו תניא התועה בין הכרמים מפסג ועולה עד שיצא לדרך או לעיר ומאן לימא לן בהא שלא ישלם את פסידתו. ובאמת וברור משלם שהרי אמרו נרדף ששיבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף מאי טעמא שאין לו להציל עצמו בממון חברו ואף על פי שהוא מסוכן לפי שאין האונס ההוא בא לו מחמת בעל הכלים. וכן התועה בין הכרמים הוא הטעה עצמו ולא בא האונס מבעל הכרם. ואם תאמר מאחר שמשלם תנאי יהושע למה. איכא למימר שלא היה רשאי לעשות שלא בפני הבעלים והתנה הוא שיהא מותר לפסג ולשלם. ומה שאמרו לו אסור לשרוף כדי להציל שלא בפני הבעלים היה. מיהו הא קשיא לי וכי לא היה דוד אחרי יהושע ולא שמע התנאי שהתנה על התועה בין הכרמים ולא היה לו לדוד לשרוף הגדישים וא"ת כי לא שמע דוד התנאים אבל הם למה שלחו לו אסור אלא שהוא מלך והלא מותר הוא ובתשלומין. וי"ל כך שלחו לו בלא תשלומין אסור אבל אתה מלך ומותר לך אפילו בלא תשלומין. הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חברו בין בפניו בין שלא בפניו והוא שישלם פסידתו אבל להציל ממונו מרובה בממון חברו מועט שלא מדעת חברו אסור דתנן אבל לא יקוץ את השוכה על מנת ליתן לו דמים והני מילי שלא בפני חברו אבל בפני חברו אם יתנה עמו לשלם פסידתו חייב להציל ממון חברו דכיון דלא מטי ליה פסידא מחייב בהשבת אבדתו כדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' או שהיתה שלו מרובה משל חברו כלומר אם היתה שלו כשל חברו למה יציל והלא הוא נוטל פסידתו מתוך של חברו אם יתנה עמו על זה נאמר והתעלמת שאם לא יתנה עמו לא יציל שמעינן מיניה שאם לא היתה פסידתו כשל חברו אינו רשאי להתעלם שמתנה ומציל הילכך הנך תנאי דקתני בברייתא דרבי ישמעאל בן ברוקא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חברו ומפרק עציו וטוען פשתנו של חברו וכו' נהי דשלא בתנאי בעלים אינו חייב דליתא לרבי ישמעאל דעשרה תנאים התנה יהושע ותו לא אבל בתנאי בעלים חיובי מחייב לשפוך יינו ולהציל דבש חברו. וכן לענין שטף נהר חמורו וחמור חברו אם יתנה עמו ליתן לו דמי שלו חייב להציל. וקרוב אני לומר אם בפניו הוא ויתנה לו שיתן לו פסידתו אף על פי שלא קבל עליו הלה יכול לפרק ולהציל לפי שזה רשע הוא ומחוייב בדבר וזה שהוא עושה כדין עושה. והא דאמרינן שלך קודמת לכל אדם נפקא מינה מאפס כי לא יהיה בך אביון בך בעצמך. והא דאמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו סוף בא לידי כך נראה לי דעל אבדת אביו ועל אבדת רבו קאמר אבל בשאר כל אדם אין כאן איסור ושלו קודם. וי"ל אפילו על כל אדם כי איך יחוס על סלע שלו יותר ממאה סלע של חברו והיה לו לבטוח על הבורא לשלם גמולו בכמה כפילות על מצות השבת אבדת חברו. ועל ענין ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים שאמרו רבותינו גדישים דעדשים היו דהוו מטמרו בהו פלשתים קשיא לי שכבר כתוב למעלה מזה ואחריו שמה בן אגא הררי ויאספו פלשתים לחיה ותהי שם חלקת השדה המלאה עדשים והעם נס מפני פלשתים ויתיצב בתוך החלקה ויצילה ויך את פלשתים ויעש ה' תשועה גדולה ואחרי זאת כתב וירדו שלשה מהשלשים ויבאו אל קציר אל דוד אל מערת עדולם וחיל פלשתים חונה בעמק רפאים וכל הענין כלו ועל זה כתיב ויתאו דוד ויש לומר כי המעשה הראשון היה שהציל החלקה מיד פלשתים שבאו לקצרה ולשלול אותה ואחר כך באו פעם אחרת כאשר נקצרה החלקה בתוך הגדישים ונחבאו שם. וזה לא ידעתי מאין למדו כל זה ואולי מן הענין הסמוך אל קציר כלומר אחרי שנקצרה שלא אמר בימי קציר כלומר שנסתפק להם ובאו ושאלו את דוד וגם הוא נסתפק לו ושלח ושאל. אלא שקשה לי רב נחמן דאמר טמון באש קא מיבעיא ליה ואמרינן בגמרא התם טמון וחדא מהנך קא מיבעיא ליה ומנא ליה הא דטמון איבעיא ליה כלל. אפשר משום דכתיב וירדו שלשה מהשלשים וגו' בתר ההוא מעשה דחלקת עדשים משמע ליה דלמילתא אחרינא כתביה בתריה ושמעתא אחריתי איבעיא ליה בהדי האיך דאלו להנך אמוראי אחריני המאוחר מוקדם והאי וירדו שלשה מהשלשים כבר ירדו קאמר כלומר ירדו ושאלו אם הוא מותר לשרוף או להחליף וכיון שראו שלא רצה דוד לא לשרוף ולא להחליף עמד שמה בן אגא והציל בגבורתו ונלחם עם פלשתים ונצחם. והטעם למה הקדים המאוחר לפי שהיה מספר בגבורת שלושת הגבורים הראשונים תחכמוני הוא עדינו העצני ואלעזר בן דודו ושמה בן אגא הררי והיה מייחד גבורת כל אחד ואחד ואחר כך סיפר גבורת שלשתם יחד. הראב"ד ז"ל.

וגם רבי חננאל ז"ל סובר דאם אנסוהו להביא ממון חברו ונשא ונתן ביד פטור ופליג על הריא"ף ז"ל והביא ראיה מהא דאמרינן לקמן ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו עליה גנבי שקליה ויהביה להו אתא לקמיה דרבא וכו'. אמר ליה אביי וכו' אלא אמר רב אשי חזינן אי אמיד וכו'. וכן פסק רבי אפרים מן הראיה הזו וכדעת רבי חננאל וכן כתב ומה משום דלא אמיד אמרינן דעל ההוא כסא אתו ופטרינן ליה ואף על גב דנשא ונתן ביד היכא דידיע מילתא בודאי דעל ממון חברו אתו לא כל שכן דפטור. ועוד הביא רבי חננאל ז"ל ראיה מן הירושלמי דסוף החובל וכו' ומכל מקום דברי הרי"ף עיקר. וההיא דפקיע עמיר ראיה גדולה היא לדברי הרי"ף ורבי אפרים שדחק ואוקמה בדלא אנסוהו לא מסתבר כלל דהא אמר ליה אנס קתני. ועוד אי בדלא אנסוהו מאי קא מקשה מיניה רבי אבהו לרב אשי וההוא דפטר רב אשי אנוס היה. והראיה שהביאו רבי חננאל ורבי אפרים מההוא כסא דכספא דרב אשי לאו ראיה היא דהתם יד דגנבים היתה שולטת במקום ההוא ולפיכך פטור כמו שכתבתי למעלה. וההיא דירושלמי נמי אפשר דרבותא היא. אי נמי כעין חמרא דרב מרי. ועוד דברייתא דפקיע עמיר עדיפא ממאי דאיתמרא בירושלמי. ועוד שהראיה שהביא הרב ז"ל בהלכות מברייתא דתניא אם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקינן אי באונס הוא אמר רב פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד וכו' זו ודאי ראיה גדולה עד שהרב רבי אפרים הוצרך לומר בזו שאם אנסוהו מחמת עצמו והראה בשל חברו פטור. וזה ששנינו ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו פטור כלומר שאנסוהו להראות בשל עצמו ואפילו הכי פטור משום דגרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מחייב דלא מכוון לאזוקי אבל נשא ונתן ביד כהאי גוונא חייב דהא ודאי הציל עצמו בממון חברו. אלו דברי הרב ז"ל. ודברי תימה הם למה פטור כיון דדיינינן דינא דגרמי אטו הראה דינר לשולחני מי מכוון להזיק וזה שאנסוהו להראות בשלו והוא הראם בשל חברו הא מכוון להזיק בשל חברו להציל את שלו ולפיכך דברי הרב אלפסי ז"ל נראין יותר. ויש להראב"ד ז"ל דרך אחרת וכו' ודבריו מטין בקצתן לדברי הרב רבי אפרים ז"ל ודברי הרב שכתב בהלכות נוחין יותר. הרשב"א ז"ל.

כתוב בהלכות גרסינן בגיטין בפרק קמא שלח ליה מר עוקבא וכו'. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל וזה לשונו בני אדם העומדים עלי המצערים אותי ומפסידין ממוני ובידי למסרן למלכות כלומר לתת אותם במשמר יום או יומיים כדי שיתייסרו בזה ולא יוסיפו לצערני עוד מהו שרי או אסור מי אמרינן כיון שלא אחסר אותם ממונם שרי או דילמא אסור לישראל להנקם מעולם מחברו ישראל על ידי גוי אף על גב דליכא הפסד ממון. דום לה' והתחולל לו. ואפשר דהאי מעשה דמר עוקבא מיירי שהיו עושין דברים שלא היו מתחייבין ממון בדיני ישראל אלא בדיני שמים ומשום הכי לא היה מעשה אותם בדיני ישראל. אי נמי שהיו מביישין אותו בדברים וקיימא לן ביישו בדברים פטור. ע"כ.
וזה לשון הרמ"ך ז"ל אסור ליחיד למסור חברו למלכות אף על פי שהוא מיצר לו אלא יזעק עליו חמס לפני בית דין ולפני הקדוש ברוך הוא כי ההיא דמר עוקבא דשלח לרבי אלעזר ואי ממונא חסריה בסהדי לתבעיה בדינא ולישלם. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל במסכת גיטין התבאר שאף מי שציערוהו בני אדם שאינן מהוגנין והיה בידו למסרם למלכות אסור לו ואפילו היו מצערים אותו הרבה לא הם ולא ממונם אלא יקיים בעצמו דום לה' ומכל מקום המצער את הצבור או מוסר הם או ממונם אם בכלל ואם בפרט הסכימו הגאונים שמותר למוסרו למלכות. ומכל מקום לעולם אל יהי אדם נמהר בדברים אלו עד שיבלו בפחות כל העולם לומר די. ויראה לי שאם ראוהו משתדל להכביד המלכות על הצבור מותר להרגו ממה שאמרו בפרק חמישי של גיטין איזיל ואיכול קורצא בי מלכא וכו' עד סבור למקטליה כי היכי דלא ליזיל ולימא אמר להו רבי זכריה וכו' ואמרו אחר כך ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולוס החריבה את ביתנו וכו' אלא שזו אפשר שבענין נפשות אמורה האי. ושמא כל שבצבור בדין זה מי שהוחזק במסור והתרו בו ואמרו לו לא תגרום לממון שיפסד ולא נמנע לדבריהן מותר להרגו בידים ולא עוד אלא שרוח חכמים נוחה הימנו. ומכל מקום במקום שאין דנין בדיני ישראל אל יסכן אדם עצמו בכך שאין הקדוש ברוך הוא חפץ במיתתן של רשעים. בזמן שתמשך אחריהן מיתת הצדיקים המסור מותר להרגו עשה מה שאמר הורו גדולי חמחברים שאסור להרגו ומכל מקום אם הוחזק בזה הורגין אותו מחמת יראת מה שעתיד. נמצא שכל שהוחזק במסור או שלא הוחזק והתרו בו עכשיו ולא נמנע מותר להרגו הא כל שאינו בדרך זה ראוי לחוש. ומכל מקום כל שבדרך גרמא מותר אף בזה הואיל ומסר עכשיו אף על פי שעדיין לא הוחזק ולא הותרה עכשיו נאמר עליו שהוא מן המורידין ואם החרימו הצבור על כך הרי הוא כמותרה ומותר להרגו. ומי שנתפרסם באפיקורוס ומגלה פנים בתורה אף הוא מן המורידין שהרי רבי אליעזר ברבי שמעון נאמר עליו שמסר אותו למלכות על שנתפקר בו ונתפרסם לו ברשע ובאפיקורסות ודברים אלה כולם צריכין להרבות באומדות ושיהו מאזני העיון מכוונת בהן ביד חכמים גדולים ונכוני מדע ולעולם אל יהו רגליו של אדם קלות לשפיכות דמים. אף על פי שהותרה הרצועה בדמו של מסור ממונו מיהא אסור לאבדו שמא יתקיים בו יכין רשע וצדיק ילבש. ויש מתירין ולא יראה לי כן. ע"כ לשון הרב המאירי ז"ל.
וכתכ גאון ז"ל בתשובה מוסר ממון ישראל למלכות פסול לעדות כיון שנתכוון למסור ואם גרם לאבד ממונו שלא במסירה כשר לעדות אחר שישלם מה שגרם לאבד ממונו ואם לא שלם הרי הוא גזלן על אותו ממון ופסול לעדות עד שישלם. הרמ"ך ז"ל.

מלח ליה חד מינייהו לחמריה כלומר אתמלי חמה חד מבני הספינה ודחפו והשליכו לנהר ונטבע נמצא שהציל כל ממונו שהיה לו בספינה בממון זה שהיה של חברו ומשום הכי הקשה לו אביי והא מציל עצמו בממון חברו בידים הוא ומשני ליה רבא האי רודף הוא וכו'. כלומר בעל החמור שהכניס חמורו במעבורת שהיה יודע שעסקיו רעים רודף הוא חשיב באפי כולי עלמא ומי שבא להציל הנרדפים דהיינו כל בני הספינה מיד רודף אם יפסיד ממון הרודף בעוד שהוא עסוק בהצלה אין עליו לשלם כלל שלא יהא ממונו חמור מגופו דהא כל רודף חייב הוא מיתה לכל מי שיכול להרגו. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב הרמ"ך ז"ל וזה לשונו לר"מ ז"ל ספינה שחשבה להשבר מרוב משאה ובא אחד והקל והשליך לים הרי זה פטור שהמשא שבה כמו רודף אחריהן להרגן והציל הנרדף בעצמו של רודף. ע"כ.
צריך עיון היכא דהוה ליה משאות בהאי ספינתא ושבקוהו בספינתא ורמא חד משאות דחבריה אי מצי האיך למהדר עליה על דלא אציל בדיליה כי היכי דאציל בדאחריני. מיהו נראה לומר דאפילו הכי פטור מפני תיקון העולם דאי לא שבקת להו הכי אין לך מי שירצה לאבד ממונו בידים ואם זה רואה שהוא משליך כליו ישליך גם הוא משלו עד שיקל משא הספינה. וכל הני מילי באתרא דליכא מנהגא ידיע לספינה להציל מן האמצע. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ספינה שהיה משאוי שלה כראוי ובא אחד והרבה במשאה ובא אחד מבני הספינה והשליך לים מה שהכניס זה בה פטור שזה רודף הוא. ומכל מקום אם הכניסו כאחד או שרעש הים סוער והיה צריך להקל ממשאה ובא אחד והשליך פטור המשליך אלא שאחריות זה שהפסיד הוא על בני הספינה כפי המנהג הידוע להם על הדרך שביארנו. וגדולי המחברים כתבוה בפנים אחרות ואיני יודע אם כוונו למה שביארנו. ע"כ.

ועיין בנמוקי יוסף נרדף שהיה בורח מפני רודף ושבר כלים של רודף פטור של כל אדם חייב. רודף אחר רודף להציל נרדף ששבר כלים בין של רודף בין של כל אדם פטור דאי לאו הכי לא אזיל לאצולי. רודף אחר נרדף כדי להרגו ושבר כלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור דהא מתחייב בנפשו אפילו בשעת רדיפה שהרי ניתן לכל אדם להציל הנרדף בנפשו של זה ואין מת ומשלם ואף על פי שלא השיגו לנרדף פטור ואף על פי שלא חבלו בו אחרים ולא הרגוהו על רדפו אחריו. דברים תמוהים וצריך עיון. הרמ"ך ז"ל.

כגון שגזל שדה וכו'. והיתה פרה רבוצה וכו' לרבי אלעזר דקאמר קרקע נגזלת ונשבעים עליה קנה קרקע וקנה פרה עמה בגזלה. ולרבנן דאמרי אין קרקע נגזלת לא קנה שדה ולא פרה שעליה הילכך אומר לו הרי שלך לפניך אף על הפרח. הראב"ד ז"ל.

גמרא ת"ר הגוזל שדה כו' חייב להעמיד כו' ד"ר אלעזר. בשבועות איתא אליעזר בי' וכ"מ (בסוכה ר"ד לא) ברש"י ותוס':

למברא. נ״ב בלוע העי״ן:

חֲזָא דַּהֲוָה הַדְרָא לֵיהּ עַכְנָא. הרב פתח עינים הביא בשם מהר"א [הרב אברהם] גאלאנטי ז"ל שזה העכנא הוא היצר הרע של הצדיקים אשר לא היה יכול להחטיאם בחייהם יתהפך אחר פטירתם לעכנא וישמור אותם עיין שם.
ונראה לי בס"ד הצדיקים מוכרח שיש להם יצר הרע בחייהם להשתמש בו הן בעבור פריה ורביה הן בעבור אכילה ושתיה דעונג שבת ויום טוב וכיוצא בזה וכן נמי אמר רבי יהודה לרבי יצחק בזוהר הקדוש (זהר חלק א קלח.) אי לאו יצרא חדוותא דשמעתתא לא הוה אך אין משתמשים בו אלא לפרקים לצורך עבודת הקודש מה שאין כן הרשעים עושים היצר הרע מטעי בקרבם שהוא כמו נטיעה דבוקה בקרקע ימים ולילות ועושה פירות והיצר קראו הקדוש ברוך הוא רע דכתיב כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא) והוא אחד מן ז' שמות שיש לו ואם תסיר מספר מַטָּעַי [129] שהוא קכ"ט מן מספר רַע [270] ישאר מספר עַכְנָא [141] ולכן זה היצר שהיה אצלם בחייהם בסוג מקריי ומטולטל ואינו בסוג מטעי נקרא עכנא והוא שומר אותם בפתח המערה.
גם נראה לי עַכְנָא [141] גימטריא נֶאֱמָן [141] כי זה היצר היה נאמן אצלם בחייהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (נחמיה ט, ח) וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ לבו לא נאמר אלא לבבו דהיינו יצר הטוב ויצר הרע כל אחד הוא נאמן לפניך.

אָמַר לֵיהּ: עַכְנָא עַכְנָא, פְּתַח פּוּמִיךְ וְיִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד וְלָא פָּתַח. פירש רש"י ז"ל שהיה נתון זנבו לתוך פיו. ונראה לי בס"ד שהיה סותם פיו כי בחיי האדם פיו של יצר הרע פתוח למטה להסית ולהדיח את האדם ולמעלה לקטרג כי הוא שטן הוא יצר הרע (בבא בתרא טז.) ועליו אמר שלמה המלך ע"ה נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ (משלי ה, ג) אבל אחר פטירת האדם פיו של יצר הרע סתום למעלה ולמטה.
ומה שאמר יִכָּנֵס הָרַב אֵצֶל תַּלְמִיד לאו בשביל גדולה קאמר הכי אלא כדי להודיע שבחו של רב כהנא כי ידע שרב כהנא גדול ממנו בתורה ולא יפתח העכנא את פיו אלא עד שיאמר התלמיד אצל הרב.

תוספות בד"ה ואי לאו אדעתא דכספא אתו ואף ע"ג דאמרינן לעיל נשא ונתן ביד חייב עכ"ל. מלשונם משמע דסברי גם כן כשיטת הרי"ף שכתבתי לעיל דבנשא ונתן ביד בכל ענין חייב אפילו אנסוהו על אותו הדבר עצמו ומש"ה קשיא להו שפיר וצריכי לאוקמי דשאני הכא שעל מנת כן הפקידוהו אצלו משא"כ לדברי המפרשים בשיטת רש"י דנשא ונתן ביד גופא אינו חייב אלא כשאנסוהו על שלו והוא נשא ונתן בשל חבירו אבל אם אנסוהו לישא וליתן ביד בשל חבירו פטור א"כ אין מקום כלל לקושייתם דהכא כיון דאדעתא דכספא אתו ה"ל כאנסוהו על של חבירו ובדין הוא שיפטור אע"כ דס"ל כשיטת הרי"ף ואם כן יש לדקדק למה לא כתבו כלום לעיל על שיטת רש"י בד"ה נשא ונתן ביד ולפמ"ש שם דמלשון רש"י גופא אין הכרע ויש לפרשו כשיטת הרי"ף א"כ א"ש ועיין בבעל המאור ובמלחמות ה' ובנמוקי יוסף באריכות:

בגמרא א"ל אין לך פדיון שבוים גדול מזה. ויש לדקדק דהא ע"כ איירי הכא בדאמיד דאלת"ה מאי איריא משום דהוי פדיון שבוים ותיפוק ליה דאדעתא דכספא אתו וכמ"ש התוס' וא"כ נהי דמהני הטעם דאין לך פדיון שבוים גדול מזה לענין דאין כאן איסור להציל עצמו בממון חבירו מ"מ למה לא ישלם אח"כ כפדיון שבוים כיון שיש לו דהא אינש אמיד הוא ואפילו במי שפודה את חבירו מן השביה קי"ל בי"ד סי' רנ"ד שחייב לשלם אח"כ בע"כ אפי' אם פדאו שלא מדעתו כ"ש זה שלדעתו פדה עצמו במעות צדקה ולאו כל הימנו שיעשיר עצמו ויפדה עצמו ממעות הציבור ואולי יש לחלק וצ"ע:

הדרא ליה עכנא. הרב עיר וקדיש כמהר"ר אברהם גאלנטי זלה"ה בספר קול בוכים כתב דהעכנא אשר במערת הצדיקים הוא היצר הרע שלהם שנתמתק ונעשה שומר להם עכ"ד ואפשר לרמוז שאם מתיבת נחש תסיר רי"ו כמספר גבורה שהוא רמז לדין ישאר מספר קמ"ב גימטריא עכנ"א עם הכולל וזהו הרמז שהיצר הרע שהוא נחש נתמתק ונסתלק הדין שהוא גבורה ונשאר ממותק מספר עכנא בזכות אברהם יצחק יעקב שס"ת גימטריא עם הכולל עכנא ונעשה שומר לצדיק כאשר לימדנו הרב הנזכר:
ועוד אפשר לרמוז כי מתיבת רע תסיר ק"ל שהוא גימטריא ס"מ עם הכולל ישאר מספר עכנא עם הכולל כלומר שנשאר הטוב מהיצר הרע ונעשה לו שומר על קברו וזה היה בכח התורה שלמד הצדיק כמו שאמרו רז"ל בראתי לו תורה תבלין שכך אמר הקב"ה כי תבלין ליצר הרע להכשירו זאת התורה תורת חיים:

הדרא ליה עכנא וכו'. כתב הרב ההסיד המקובל מהר"א גאלאנטי זלה"ה בספרו קול בוכים דף צ"ה דפוס ויניציא כי העכנא אשר במערת הצדיקים הוא היצה"ר שלהם שנתמתק ונעשה שומר להם. ע"ש:

הדרא ליה עכנא. נחש גדול עשה עצמו כגלגל ומקיף את פי המערה ונותן זנבו לתוך פיו ואין אדם יכול ליכנס: פתח פיך. הרחיבי פתחיך להסיר זנביך מפיך ועשה פתח ליכנס: אי מצית למבעי רחמי דתו לא שכיבנא. אי אקשינא לך אזלינא בהדך ואעמוד אצלך בבית המדרש: ואי לא הואיל וחליף שעתא. ואתרחיש ניסא חליף ולא אלך עוד עמך שמא תכעוס עלי ואמות עוד פעם אחרת אלא אלך לביתי חי ולא אעמוד עוד אצלך פן אמות פעם אחרת ואית דמפרש הואיל וחליף שעתא וקבלתי צער מיתה לא אקבל עוד פעם אחרת לילך מכאן ובפסחים (דף מט.) מוכח שהלך לביתו דאמר רב כהנא אי לאו דנסיבנא כהנתא לאו אנא גלאי אמרי ליה והא למקום תורה גלית א''ל לאו אנא גלאי כדגלו שאר אינשי שהרי לא בעבור מקום תורה גליתי אלא מאימת מלכות ברחתי אלמא בתר הכי חי הוה ועוד אמרי' בברכות ירושלמי דפגע ביה ההוא גברא אמר ליה מאי עביד בשמיא כלומר שליעג עליו שהיה מת וחיה א''ל גזר דיניה דההוא גברא מחתם ומת ההוא גברא פגע ביה אחרינא אמר ליה הכי נמי ומית אתי לקמיה דר' יוחנן אמר ליה בר איניש דאמיה מבסרא ליה ואנתתיה דאבוה מיקרא כו': תייריה. הקיצו משנתו: א''ל דילכון אמרי. שלכם הייתי אומר תורה של בני א''י היא: דילהון היא. של בני בבל: מטכסא. תכשיט משי: וישלם מביתו. דאדבורא בעלמא חייב: שנשא ונתן ביד. ובכולם מפרש שנשא ונתן ביד באחד דיני ממונות בסנהדרין: אמיד. עשיר: אסיק חמריה למברא. מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים: בעא. חמרא לטבועי מעברא: מלח ליה. דחפו לחמור והשליכו למים לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו: [האי]. בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות: ושיבר את הכלים. בין של נרדף בין של כל אדם פטור מלשלם שהרי מתחייב בנפשו הוא ברדיפה זו ואפילו אין הורגו דתנן בפרק בן סורר ומורה ואלו ניתנו להציל בנפשו הרודף אחר חבירו להרגו ונמצא תשלומין וחיוב מיתה באין כאחד: מגופו. שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו שנאמר (שמות כב) אם במחתרת ימצא הגנב התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו: ולא מן הדין. שהרי המציל עצמו בממון חבירו חייב כ''ש מציל אחרים בממון חבירו: שטפה נהר. שהיתה על שפת הנהר והגביה שפתו והמים שוחקים וכורין תחת השפה ומתפשט בתוך השדה: רבי כל מילי. ואפילו קרקעות לשבועה ולהשבון: מיעט שטרות. שאין גופן ממון דיהיב ליה ניירא בעלמא:

דילכון אמרי דילהון היא. פי' הקונטרס התורה היא של בני בבל וקשה בפרק לולב וערבה (סוכה דף מד. ושם ד''ה והא) גבי הא דקאמר ערבה יסוד נביאים היא ושכחום וחזרו ויסדום ופריך מי א''ר יוחנן הכי והא''ר יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ופירש בקונטרס אלמא לא שכחוה בגולה ומאי פירכא היא וכי מפני שהיו בעלי תורה אין יכול להיות ששכחו תורת ערבה ועוד בכמה דוכתין אמר שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך עלה הכי ואור''ת כפר''ח שלתלמידיו מבבל שהיו בפניו היה מדבר וה''ק דילכון אמרי רב כהנא שהיה שלכם אמר שערבה דילהון הוא כלומר מנהג של נביאים ופריך אמאי דקאמר התם לעיל תסתיים דרבי יוחנן דאמר יסוד נביאים היא והאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ולשון דילהון משמע ליה מנהג נביאים ולא יסוד נביאים וכן צ''ל בהמגרש (גיטין פד: ושם ד''ה ר''י) גבי ההיא דא''ר יוחנן דילכון אמר הואיל וקנאתו להתגרש בו שלתלמידיו מבבל היה אומר כן על רב כהנא ובקונט' פי' שם דלחזקיה רבו שהיה חולק שם עליו היה אומר כן ואין נראה [לומר] שבשעה שלמד רב כהנא לפני ר' יוחנן היה רבי יוחנן ראש ישיבה בעוד שרבו חזקיה היה בחיים: [ועיין תוספות מנחות כג: ד''ה כי]: ואי לאו אדעתא דכספא אתו. ואע''ג דאמר לעיל נשא ונתן ביד חייב אור''י דשאני שומר שלדעת כן הפקידוהו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דכסא דכספא: אין לך פדיון שבויים גדול מזה. אע''ג דמשמע דהוי אמיד מדלא מפליג כדמפליג לעיל מ''מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד