דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא קיז ע"א - טקסט הדף

אי דינא אי קנסא א''ל אי דינא גמרינן מיניה אי קנסא לא גמרינן מיניה ומנא תימרא דמקנסא לא גמרינן דתניא בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע חזרו אין לא חזרו לא מאי טעמא לאו משום דקנסא הוא וקנסא לא גמרינן מיניה לא מעיקרא סברי להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו ולבסוף סברי להפסד מועט נמי חששו איני והא תני אבוה דרבי אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חזרו לומר אף המנסך חזרו אין לא חזרו לא מאי טעמא לאו משום דלא גמרינן מקנסא לא מעיקרא סברי כרבי אבין ולבסוף סברי כרבי ירמיה מעיקרא סברי כרבי אבין דאמר רבי אבין זרק חץ מתחילת ארבע ולבסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור שהרי עקירה צורך הנחה היא ומתחייב בנפשו ולבסוף סברי כר' ירמיה דא''ר ירמיה משעת הגבהה קנייה איחייב ליה ממון מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני אתא לקמיה דרבא א''ל כלום מעשה בא לידך א''ל ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו א''ל אהדר עובדא למריה דתניא ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב אמר רבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא א''ל דרי ואמטי בהדן דרא ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריניה א''ל רבנן לרב אשי והתניא אם נשא ונתן ביד חייב א''ל הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא מיקלי קלייה איתיביה רבי אבהו לרב אשי אמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה והושיט לו חייב הכא במאי עסקינן כגון דקאי בתרי עברי נהרא דיקא נמי דקתני הושיט ולא תני תן ש''מ: ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי א''ל רבא וכל כמיניה אלא אמר רבא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב א''ל לא תחוי ולא תחוי א''ל מחוינא ומחוינא יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה קרי רב עילויה {ישעיה נא-כ} בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו א''ל רב כהנא עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין קום סק לארעא דישראל וקביל עלך דלא תקשי לרבי יוחנן שבע שנין אזיל אשכחיה לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן אמר להו ריש לקיש היכא אמרו ליה אמאי אמר להו האי קושיא והאי קושיא והאי פירוקא והאי פירוקא אמרו ליה לריש לקיש אזל ריש לקיש א''ל לרבי יוחנן ארי עלה מבבל לעיין מר במתיבתא דלמחר למחר אותבוה בדרא קמא קמיה דר' יוחנן אמר שמעתתא ולא אקשי שמעתתא ולא אקשי אנחתיה אחורי שבע דרי עד דאותביה בדרא בתרא א''ל רבי יוחנן לר''ש בן לקיש ארי שאמרת נעשה שועל אמר יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין דאמר לי רב קם אכרעיה א''ל נהדר מר ברישא אמר שמעתתא ואקשי אוקמיה בדרא קמא אמר שמעתתא ואקשי ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה אמר שמעתתא ואקשי ליה עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה עד דיתיב על ארעא רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה אמר להו דלו לי עיני ואחזייה דלו ליה במכחלתא דכספא חזא דפרטיה שפוותיה סבר אחוך קמחייך ביה חלש דעתיה ונח נפשיה למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן חזיתו לבבלאה היכי עביד אמרו ליה דרכיה הכי על לגבי מערתא חזא דהוה
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - א

בתר דנפק לאחר שיצא רב נחמן אמר ליה רב יוסף לרב הונא בר חייא: מאי נפקא לך מיניה איזה הבדל בדין יוצא לך מזה  אי דינא אי קנסא?

אמר ליה: אי דינא הוא שהמסור ישלם - גמרינן מיניה, לומדים ממעשה זה של רב נחמן לשאר גרמי של נזיקין אחרים.

אי קנסא הוא שקנס רב נחמן, משום שרגיל היה בכך [1] - לא גמרינן מיניה. לא לומדים ממעשה זה לשאר מקומות.

ומנא תימרא, ומנין תאמר דמקנסא לא גמרינן?

דתניא: בראשונה, היו אומרים: המטמא טהרותיו של חברו [כגון תרומה] - שמעתה אינה ראויה אלא לשריפה, והמנסך יינו של חברו לעבודה זרה - שנאסר היין בהנאה, הרי אף על פי שאין הזיקו ניכר, חייב לשלם על הזיקו.

לאחר זמן, חזרו חכמים לומר: אף המדמע, אם עירב פירות חולין של חבירו בתרומה, והפחית בכך את ערך הדמים של פירות החולין, לפי שאינם ראוים מעכשיו אלא להמכר לכהנים, חייב לשלם לחבירו את הזיקו.

ומדויק מהברייתא: רק מפני שחזרו - אין, חייב הוא לשלם. אבל אם לא חזרו, לא היה חייב לשלם.

מאי טעמא לא היינו לומדים מהמטמא והמנסך לחייב את המדמע בתשלום?

לאו, האם לא, משום דקנסא הוא, וקנסא לא גמרינן מיניה. אלא רק באופן המסוים שקנסו חכמים - קונסים.

ומוכח מהברייתא שאין לומדים מחיוב של קנס במקום אחד לחייב גם באופנים דומים.

ודחינן: לא, אין להוכיח מהברייתא שאין לומדים חיוב מקנס. אלא הטעם שלא היינו לומדים מדמע ממנסך, הוא משום שמעיקרא סברי שרק להפסד מרובה חששו חכמים לקונסו, כגון במטמא תרומה, שהפסידו הפסד מרובה, שהתרומה אינה ראויה יותר לאכילה. אבל להפסד מועט, כגון מדמע שעדיין ראויים הפירות לאכילה לכהנים, ונאסרים רק לישראל, לא חששו חכמים לקונסו.

ולבסוף סברי שלהפסד מועט נמי חששו.

ומקשינן: איני! אינך יכול לפרש כן, שבתחילה לא חששו לקונסו על שהפסיד הפסד מועט, ולבסוף חזרו לקונסו על הפסד מועט.

שהרי והא תני אבוה דרבי אבין ברייתא בגירסא קצת שונה מהגירסא שהבאנו לעיל, ולפי גירסתו אין מקום לפירוש זה. וכך היא גירסתו: בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חייב לשלם את הנזק, חזרו לומר אף המנסך חייב לשלם.

והרי מנסך הוא הפסד גדול יותר ממדמע, ובכל זאת רק משום שחזרו חכמים לחייבו בתשלום, אין, חייב הוא לשלם, אבל אם לא חזרו לחייבו, לא היה חייב המנסך על נזקו.

מאי טעמא לא היינו לומדים על מנסך על אף שהוא הפסד גדול יותר, ממדמע, האם לאו משום דלא גמרינן מקנסא!

ודחינן לא, אין זה הטעם שלא היינו לומדים לחייב מנסך בתשלום מכך שמדמע חייב.

אלא הטעם שבתחילה לא היינו מחייבים מנסך, כי מעיקרא סברי כרבי אבין, שמנסך פטור משום שקם ליה בדרבה מיניה. ולבסוף סברי כרבי ירמיה, שאין פטור של קם ליה בדרבה מיניה על ניסוך.

וכעת מבארת הגמרא את מחלוקת רבי אבין ורבי ירמיה:

אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת היא מלאכת הוצאה, ובכלל איסור זה גם המעביר חפץ ד' אמות ברשות הרבים, וכדי שיתחייב צריך ב' תנאים, א. עקירת החפץ מהמקום שנח. ב. הנחת החפץ לאחר שהועבר. ואם לא עשה ב' מעשים אלו, אינו עובר על מלאכת הוצאה.

מעיקרא סברי כרבי אבין, דאמר רבי אבין: זרק בשבת חץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות ולבסוף ארבע אמות וקרע החץ שיראין [בגדים] בהליכתו - פטור מלשלם על הבגדים שקרע.

שהרי עקירה שעקר את החץ מהמקום שנח בו, צורך הנחה היא, ומתחייב בנפשו על עקירת החץ והנחתו בריחוק ד' אמות, וכיון שבין עקירת החץ להנחה קרע את הבגדים, נמצא מעשה שבת ומעשה קריעה באים כאחד, ופטור על הממון מדין "קם ליה בדרבה מיניה" שנפטר מחיוב הממון על ידי חיוב המיתה שנתחייב באותה שעה. ואין אומרים, כי משעת קריעה קודם שנח החץ התחייב ממון על קריעת הבגד, ואינו מתחייב בנפשו אלא בשעה שהחץ נח. [2]

ואותו דבר לגבי המנסך, אף על פי שאינו עובד עבודה זרה בעת הגבהת היין, כיון שהגבהת היין צורך ניסוך הוא, ואם כן חיוב מיתה על עבודה זרה וחיוב תשלום על הפסד היין באים כאחד, ונפטר מהתשלום מחמת חיוב המיתה.

ולבסוף חזרו בהם חכמים וסברי כרבי ירמיה, דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה שהגביהו על מנת לגוזלו [3] קנייה את היין ואיחייב ליה ממון, אבל מתחייב בנפשו מחמת עבודה זרה לא הוי עד שעת ניסוך. וכיון שחיוב המיתה אינו בשעת חיוב הממון אינו נפטר מחיוב הממון מחמת חיוב המיתה. [4]

רב הונא בר יהודה איקלע למקום הנקרא בי אביוני, אתא לקמיה דרבא, אמר ליה רב הונא בר יהודה לרבא: כלום מעשה בא לידך לדון לפניך?

אמר ליה: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי, וחייבתיו לשלם לחבירו על ההפסד שהפסידו.

אמר ליה: אהדר עובדא למריה חזור בך מהדין שפסקת לחייבו.

דתניא ששנינו בברייתא: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו - פטור, ואם נטל ונתן ביד - חייב כיון שהציל את עצמו בממון חבירו. [5] ובמקרה שדנת בו, הוא לא נטל ונתן ביד.

אמר רבה [6]: אם הראה מעצמו בלא שאנסו אותו האנסים להראות [7], כנשא ונתן ביד דמי וחייב.

מעשה: ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי אחמרא והראה על יינו דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, אמרו ליה: דרי ואמטי בהדן שא והולך עמנו את היין לבית המלך, דרא ואמטי בהדייהו והוא נשא והוליך עמהם את היין.

אתא בא מקרה זה לקמיה דרב אשי, פטריניה פטר אותו מתשלום.

אמרו ליה רבנן לרב אשי, מדוע פטרת אותו? והתניא: אם נשא ונתן ביד - חייב! ובמקרה זה הרי הוא בידיו הוליך עם האנסים את היין לבית המלך. [8]

אמר להו: הני מילי דין זה הוא דווקא היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא שלא אנסו אותו האנסים מתחילה על הממון, אלא הלך ונטל ונתן להם, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא שאנסו אותו האנסים והעמידו אותו על היין להראותו להם - מיקלי קלייה נחשב הממון כאילו נשרף, שממון זה כבר אבוד מהבעלים, ובאותה שעה שהראה להם את היין ואיבדו פטור, וכשהוליך עמהם את היין, את היין של האנסים הוא הוליך.

איתיביה רבי אבהו לרב אשי:

שנינו בברייתא: אמר לו אנס הושיט לי פקיע [קשר] עמיר זה או אשכול ענבים זה, והושיט לו - חייב! ואף על פי שעומד האנס על גבי הממון, הואיל ונשא ונתן ביד חייב. רואים מהברייתא שחייב אם נשא ונתן ביד גם אם אונסים אותו על הממון.

ומתרץ: הכא במאי עסקינן - כגון דקאי שעומד האנס בתרי עברי נהרא בשתי עברי הנהר, שהאנס מצד אחד של הנהר והעמיר מהצד השני, שאם אינו מוסר את העמיר ביד האנס, האנס לא יכול ליטלו. ולכן חייב שם במה שמוסרו ביד האנס. [9]

דיקא נמי, דקתני הושיט לי ולא תני תן לי, שמע מינה שמדובר בנהר שצריך להושיט לו מעבר לנהר, ומשום כך חייב.

מעשה: ההוא שותא [מכמורת של דגים או של חיות] דהוו מנצו עלה בי תרי [שרבו עליו שנים], האי אמר דידי הוא, והאי אמר דידי הוא, [זה אומר שלי הוא וזה אומר שלי הוא].

אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא [הלך אחד מהם ומסר את המכמורת לאוצר המלך].

אמר אביי: יכול אותו אחד לומר: אנא כי מסרי דידי מסרי [אני את שלי מסרתי] לאוצר המלך.

אמר ליה רבא: וכל כמיניה? וכי יכול לטעון כן? הרי הם דנים על המכמורת, ואינה ברשותו, עד שיוכיח שהיא שלו. [10]

אלא אמר רבא: משמתינן ליה [מנדים אותו], עד דמייתי ליה וקאי בדינא [עד שיביאו לבית דין ויעמוד לדין] לדון אם היא שלו.

מעשה: ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה [היה אדם שרצה למסור לאנסים את התבן של חברו], אתא לקמיה דרב, אמר ליה רב: לא תחוי ולא תחוי [אל תמסור ואל תמסור], אמר ליה לרב: מחוינא ומחוינא [אמסור ואמסור].

יתיב רב כהנא קמיה דרב באותה שעה, שמטיה לקועיה [לצווארו] מיניה, שבר את מפרקתו והרגו. [11]

קרי רב עילויה: [ישעיהו נא כ] "בניך עולפו [מחסרון לחם ומים, מתי רעב וחרב] [12] שכבו בראש כל חוצות [ואין קובר להם] [13] כתוא מכמר [כשור הבר הנלכד ברשת שהוא שם במקום שנלכד ואי אפשר לו לזוז ממקומו] [14] " מה תוא [תאו, שור הבר] זה כיון שנפל במכמר [רשת הלוכד] אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו. [15] אמר ליה רב לרב כהנא שהרג את המוסר: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי דלא קפדי אשפיכות דמים [עד עכשיו היו כאן פרסיים שאינם מקפידים על שפיכות דמים] ואינם עונשים את ההורג, אבל והשתא איכא יוונאי דקפדו אשפיכות דמים ואמרי מרדין מרדין [ועכשיו יש כאן יוונים המקפידים על שפיכות דמים ואומרים רוצח ירצח].

לכן קום סק [עלה] לארעא דישראל, וקביל עלך דלא תקשי [וקבל על עצמך שלא להקשות] לרבי יוחנן שבע שנין. [16]

אזיל אשכחיה [הלך ומצא] לריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן שהיה חוזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום, לפי שריש לקיש חכם גדול היה, ולאחר ששמעו כולם מפי הרב, היה חוזר ומכוונה בידם.

אמר להו רב כהנא לרבנן: ריש לקיש היכא?

אמרו ליה: אמאי? אמר להו: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא, אלו הקושיות שיש לי להקשות ואלו התירוצים שיש לי לתרץ על השיעור.

אמרו ליה לריש לקיש את דברי רב כהנא.

אזל ריש לקיש אמר ליה לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר שיכין הרב טוב את השיעור של מחר.

למחר אותבוה בדרא קמא [הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה] של היושבים קמיה דרבי יוחנן, שהיו שבע שורות של תלמידים יושבים לפני רבי יוחנן זו לפנים מזו.

אמר רבי יוחנן שמעתתא [אימרה] אחת ולא אקשי ליה רב כהנא, אמר רבי יוחנן שמעתתא נוספת ולא אקשי.

וכל פעם שאמר רבי יוחנן אימרה ורב כהנא לא הקשה על זה, אנחתיה אחורי העבירו אותו שורה אחת אחורה, עד שהעבירו אותו שבע דרי [שורות] עד דאותביה בדרא בתרא [עד שישב בשורה האחרונה].

אמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: ארי שאמרת וכינית את רב כהנא, נעשה שועל!

אמר רב כהנא: יהא רעוא דהני שבע דרי להוו חילוף שבע שנין, יהי רצון שאלו שבע השורות שהעבירוני לאחור, יחשבו כתחליף לשבע השנים דאמר לי רב שרב גזר עלי שלא להקשות לרבי יוחנן.

קם אכרעיה, עמד רב כהנא על רגליו, אמר ליה רב כהנא לרבי יוחנן: נהדר מר ברישא יחזור הרב על תחילת דבריו.

אמר רבי יוחנן שמעתתא ואקשי רב כהנא, וכך הקשה לו על כל אימרה שאמר, עד שאוקמיה בדרא קמא, ששוב הושיבוהו בשורה הראשונה לפני רבי יוחנן.

המשיך רבי יוחנן ואמר שמעתתא ורב כהנא המשיך ואקשי.

רבי יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי [היה יושב על שבעה כרים].

מחמת הקושיא שהקשה עליו רב כהנא שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה [הוציאו כר אחד מתחתיו].

שוב אמר רבי יוחנן שמעתתא ואקשי ליה רב כהנא, והוציאו כר נוסף מתחתיו, עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה [עד שהוציאו את כל הכרים שתחתיו], עד דיתיב על ארעא [עד שישב רבי יוחנן על הארץ].

רבי יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה, רבי יוחנן היה אדם זקן, וגבות עיניו היו גדולים ומכסים את עיניו. אמר להו לשמשיו: דלו לי עיני ואחזייה, הרימו לי את הגבות כדי שאוכל לראות את רב כהנא.

דלו ליה במכחלתא דכספא, הרימו לו את הגבות עם מלקחים של כסף.

חזא דפרטיה שפוותיה, ראה רבי יוחנן ששפתיו של רב כהנא שסועות [והיה זה מחמת מכה, שנקרעה שפתו].

סבר רבי יוחנן כי אחוך קמחייך ביה, שרב כהנא צוחק עליו.

חלש דעתיה של רבי יוחנן ונח נפשיה של רב כהנא, שמת מחמת קפידתו של רבי יוחנן.

למחר אמר להו רבי יוחנן לרבנן: חזיתו לבבלאה היכי עביד? ראיתם את אותו בבלי כיצד עשה לי.

אמרו ליה: דרכיה הכי, דרכו של רב כהנא בכך, ולא היה זה צחוק.

הערות

[1] כך פירש רש"י, וכן כתב הראב"ד שרב נחמן קנס מדעתו. הרשב"א מקשה כיצד רב נחמן דן דיני קנסות, הרי אין דנים דיני קנסות בבבל [כמבואר לעיל פד ב]. ותירץ שרב נחמן קנס לפי שעה משום שהיה רגיל בכך. עוד תירץ הרשב"א שדבר שהוא שכיח ויש חסרון כיס עבדינן שליחותייהו, ולכן דנים בבבל דינא דגרמי אף על פי שהוא קנס כיון שהוא שכיח ויש בו חסרון כיס.

[2] כתב התוספות בגיטין [נג א וכן כתב רבינו תם בתוס' לעיל ע ב ד"ה לענין] שהסוגיה במרובה [ע ב] המעמידה את מה שכתוב גנב ומכר בשבת פטור מד' וה' שמדובר באומר לא תיקני גנבותיך עד שתנוח, הוא כרבי ירמיה, וחולק על רבי אבין, כי לפי רבי אבין בכל מקרה פטור כיון שהעקירה צורך הנחה. השער המלך [גניבה ג ב] מקשה סתירה ברמב"ם שפסק בהלכות גניבה [שם] כמו רבי אבין שאם זרק חץ בשבת וקרע שיראין פטור, כי עקירה צורך הנחה, וגם פסק [שם ג ה] לגבי חיוב ד' וה', גנב ומכר בשבת, אם אמר לו שלא קנה עד שתנוח בחצר, הרי איסור שבת וחיוב מכירה באין כאחת ופטור מתשלומי ד' וה', ואם הקנה הגניבה מיד כשיכנס לאויר החצר, חייב ד' וה' כיון שחיוב ממון בא לפני חיוב שבת. ומקשה השער המלך כיון שהרמב"ם פוסק כרבי אבין אם כן לא צריך להעמיד באופן שאומר אל תקנה עד שינוח בחצר, אלא אפילו אם נקנית הגניבה קודם שתנוח בחצר פטור מדין קם ליה בדרבה מיניה. הגרנ"ט [כתובות סימן לח], הגרש"ש [שם סימן לג], והקהילות יעקב [שם סימן לז], מביאים את המאירי לעיל [ע ב] שכתב כי רבי אבין ורבי ירמיה אינם חולקים, ודווקא לענין נזיקין כגון בקרע שיראין, אומרים עקירה צורך הנחה, ולא אומרים כן לענין מכירה כגון בחיוב ד' וה'. וכעין זה כתב השיטה מקובצת [שם לא ב] בשם שיטה ישנה. ומבארים הגרנ"ט והגרש"ש [וכעין זה כתב האמרי משה סימן ל לא] שיש שני אופנים של קם ליה בדרבה מיניה. א. באופן שעשה מעשה אחד המחייב מיתה וממון אי אפשר לחייב שני חיובים על מעשה אחד. ב. באופן שעשה שני מעשים שחיובם חל באותו רגע, כגון זר שאכל תרומה וקרע שיראין של חבירו, המובא בכתובות [ל ב], שאין שני החיובים יכולים לחול בבת אחת. במעשה אחד יש דין קם ליה בדרבה מיניה אפילו אם חלות החיוב אינו באותו זמן, שאי אפשר לחייב על אותו מעשה גם מיתה וגם ממון, ובזה נתחדש שהיורה חץ וקרע שיראין פטור משום שעקירה צורך הנחה, כי כיון שזה אותו מעשה, אי אפשר לחייבו ממון על מעשה המחייבו מיתה. אבל לגבי זרוק גנבתך לחצרי אין החיוב ד' וה' משום מעשה הזריקה, אלא בגלל שמונח בחצר וקנאו בחצר, שהרי אם היה נכנס מעצמו לחצר, גם כן היה קונה, ונמצא שחיוב שבת וחיוב ד' וה' הם עבור שני מעשים שונים, חיוב שבת עבור המעשה זריקה, וחיוב ד' וה' עבור ההקנאה, ובשני מעשים נפרדים לא אומרים עקירה צורך הנחה. ולפי זה מתרצים הגרנ"ט והגרש"ש את קושית ההפלאה [כתובות שם] מדוע נקט רבי אבין זרק חץ וקרע החץ שיראין בהליכתו, ולא נקט חידוש גדול יותר, שירה חץ ובזמן הליכת החץ קרע היורה בידיו שיראין של חבירו. ולפי זה מיושב, שדווקא אם החץ קורע אומרים עקירה צורך הנחה, כיון שחיוב מיתה וחיוב ממון באים על אותו מעשה זריקה של החץ, אבל אם היורה קרע בידיו, כיון שהיה מעשה אחר אין בזה פטור של קם ליה בדרבה מיניה, כיון שזה שני מעשים ושני חיובים שאינם באותו רגע, שקריעת השיראין בא לפני חיוב שבת. בחידושי הגר"ח על הש"ס [כתובות לא א, הובא גם באבן האזל גניבה ג ב ד"ה ושמעתי] מתרץ את הרמב"ם, שיש חילוק בין מעביר ד' אמות ברשות הרבים לבין מוציא מרשות לרשות, שמעביר ד' אמות חייב על כל הד' אמות, שכל הד' אמות גורמים לחיוב והם מעשה העבירה, שהרי אם העביר פחות מד' אמות פטור, ובאופן זה אמר רבי אבין שיש פטור של קם ליה בדרבה מיניה מהעקירה, אבל לבי זרוק גניבתך לחצרי שזה מוציא מרשות הרבים לרשות היחיד, רק העקירה וההנחה הם גורמי החיוב והם מעשה העבירה, ואם התחייב ממון באמצע, אין מעשה עבירה של חיוב מיתה שיפטור ממון. הקהילות יעקב [כתובות סימן לב] דוחה את תירוץ הגר"ח לפי הבעל המאור [תחילת פרק הזורק דף צו ב] שמבאר כי גדר איסור העברת ד' אמות ברשות הרבים הוא משום שד' אמות של אדם קונות לו והם כרשות היחיד, ונחשב כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, ולפי זה גם מעביר ד' אמות, אין מעשה העבירה אלא העקירה וההנחה. אמנם מהרמב"ם [שבת יג יז] משמע שלא סבר כדברי הבעל המאור.

[3] כך פירש רש"י בגיטין [נב ב ד"ה דאגבהה]. ולכאורה משמע מרש"י שאם אין כוונתו לגזול אלא רק מגביה על מנת לנסך אינו חייב משום גזילה כיון שכוונתו להחזיר את החפץ לבעלים. וכך לומד העונג יו"ט [סימן מח] בשיטת רש"י. ולפי זה קשה מדוע נקרא מנסך, הרי חייב משום שהוא גזלן. גם התורת גיטין [שם נב ב] מקשה שבמשנה שם כתוב "מנסך" משמע שמדובר אף באופן שאין כוונתו לגזול. ומפרשים התורת גיטין ופרי יצחק [חלק א סימן נח ד"ה ונראה] ושיעורי ר' שמואל [גיטין אות שמא] את כוונת רש"י, שהגביה על מנת לנסך, ומה שמגביה על מנת לנסך זה עצמו נחשב למעשה גזילה. ומביאים ראיה כי באופן זה שמגביה על מנת לאבד נחשב גזילה, מהגמרא לעיל [צח א], הלוקח מטבע של חבירו על מנת לזורקו לים נחשב גזלן. גם העונג יו"ט מקשה מדוע הוצרך רש"י לפרש שהגביה על מנת לגזול, הרי אף אם אין כוונתו לגזול חייב, כמו הלוקח מטבע על מנת לזורקו לים. ותירץ כי שונה שם שהגביה את המטבע על מנת שלא להחזירה לבעלים, ולכן נקרא גזלן. מה שאין כן לגבי מנסך שרוצה להחזיר לבעלים, ויין מנוסך נחשב השבה כיון שההיזק אינו ניכר, ולכן אינו נחשב לגזלן אלא אם כן הגביה על מנת לגוזלו. הרשב"א בגיטין מבאר ששמואל חולק על רב ומפרש מערב ולא מנסך, משום שבמשנה כתוב מנסך סתם, ואפילו לא כתוב הגביה על מנת לגזול. ומבואר ברשב"א שדווקא במגביה על מנת לגזול חייב, אבל מגביה על מנת לנסך פטור. ומקשה התרומת הכרי [שפו ג] מהגמרא [לעיל צח א] שמוכח כי המגביה על מנת לאבד חייב משום גזילה. הגר"ח [הלכות חובל ומזיק ד"ה אלא] כתב גם כן שהמגביה על מנת לנסך חייב משום שהוא מגביה על מנת לאבד, אלא שחילק דדין זה הוא, רק אם הוא בעצמו מאבד כמו מנסך, אבל אם הדבר יאבד מעצמו, כגון: ליסטים שהוציאו בהמה והיא תברח ותאבד מעצמה, אינו חייב משום גזילה.

[4] הרמב"ם בפירוש המשנה [גיטין פרק ה] מבאר כי הטעם שאין במנסך פטור של קם ליה בדרבה מיניה, כיון שמדובר בהיה שוגג, ואף שידע כי היין נאסר והיה מזיד לענין ההיזק, מכל מקום היה שוגג לענין מיתה ולא ידע שהוא חייב סקילה. גם המאירי [גיטין נב ב] כתב שאין קם ליה בדרבה מיניה משום שהיה שוגג, והסבר נוסף הביא כמו הגמרא כאן, משום שאין מיתה וממון באין כאחד, כי משעת הגבהה חייב ממון ואינו מתחייב בנפשו עד שעת ניסוך. וקשה מדוע הרמב"ם מתרץ תירץ אחר ואינו מתרץ כתירוץ הגמרא, והרמב"ם בעצמו בהלכות חובל ומזיק [ז ו] מתרץ כתירוץ הגמרא. הפרי חדש [בהגהות מים חיים על הרמב"ם חובל ומזיק שם] מקשה כי קיימא לן שגם בשוגג יש דין קם ליה בדרבה מיניה מדין תנא דבי חזקיה כמבואר בכתובות [לה א]. ומבאר הדברי יחזקאל [כו י] בשם הגר"י מפוניבז' שהיה קשה לרמב"ם קושית תוס' [גיטין נב ב ד"ה מנסך] מה תירוץ הגמרא: מדאגביה קניה, מכל מקום הרי זה הגבהה לצורך ניסוך, ואם כן יש קם ליה בדרבה מיניה כמו בעקירה צורך הנחה. ועל זה תירץ הרמב"ם שעקירה צורך הנחה והגבהה צורך ניסוך שייך לומר רק במזיד, כיון שההגבהה היא חלק מהחיוב מיתה, אבל בשוגג שאין חיוב, שייך לומר קם ליה בדרבה מיניה רק בזמן הניסוך עצמו, ולכן על ההגבהה יש חיוב ממון, ולפי זה הרמב"ם אינו מתרץ תירוץ נוסף על תירוץ הגמרא. אבל המאירי למד ברמב"ם שכוונתו לתרץ תירוץ שני מדוע אין קם ליה בדרבה מיניה. התוספות בסנהדרין [עט א ד"ה ומפקא] חולקים וסוברים בהדיא שגם בשוגג אומרים עקירה צורך הנחה.

[5] הראשונים נחלקו בזה, שיטת הרי"ף והרמב"ם [חובל ומזיק ח ד] כי מה שחייב בנטל ונתן ביד, מדובר אפילו אם עשה כן מחמת שאנסוהו עכו"ם. אבל שיטת הר"ח [הובא ברשב"א ובתוס' רי"ד] ורבינו אפרים [בהשגה לרי"ף] והראב"ד [בהשגה לרמב"ם] בשם רב האי גאון, שמדובר בלא אנסוהו, אבל אם אנסוהו עכו"ם פטור. הנמוקי יוסף כתב, כי שיטת רש"י שאם נשא ונתן ביד מדובר בלא אונס, אבל באונס פטור. וכן כתב התוס' רי"ד וחידושי אנשי שם והגהות מעשה אילפס [בגליון הרי"ף] שרש"י סובר כי באונס פטור, והוכיחו ממה שכתב רש"י שאם נשא ונתן ביד חייב משום שהציל עצמו בממון חבירו, שמשמע כי לא היה חייב ליתן ממון חבירו והוא מעצמו הציל עצמו בממון חבירו.

[6] הגירסא שלנו הוא: אמר רבה, אבל גירסת הרי"ף והתוס' רי"ד הוא: אמר רבא. וכתב הש"ך [שפו א הובא ברש"ש] שיש לגרוס רבא, שהרי החיוב הוא מדינא דגרמי, ורבה לא דן דינא דגרמי כמבואר לעיל [צח]. וכתב הש"ך שגם הרא"ש גורס רבא, והגירסא ברא"ש לפנינו הוא: רבה, וכן גורס הפלפולא חריפתא [אות ס]. והנה התוס' [לעיל ה א ד"ה למעוטי] כתבו שאפילו מי שלא דן דינא דגרמי מחייב מוסר משום קנס בפרק הגוזל בתרא. וכתב הקצות החושן [שפו א] כי כוונתם להוכיח מכאן, שרבה אצלנו מחייב אף על פי שאינו מחייב בדינא דגרמי.

[7] כך מפרש רש"י, וכן מפרשים התוספות [לעיל קטז ב ד"ה לא], אבל הרשב"א מפרש, אם הראה מעצמו להנצל מאונסו חייב, כי אם מדובר במראה ללא אונס, קשה מה חידש רבה, הרי משנה מפורשת היא, ששנינו: אם מחמת הגזלן חייב, והעמדנו בדאחוי אחויי. וכן מקשה הנמוקי יוסף לפי רש"י, מה חידש רבה הרי משנה היא. וכתב הנמוקי יוסף, כי לפי דעת הרי"ף שנטל ונתן ביד מדובר באונס, מה שפטור בהראה מדובר באונס, אבל אנסוהו סתם והראה בשל חבירו הרי הוא בכלל אותו שהראה מעצמו וחייב.

[8] הרי"ף מוכיח מכאן שחייב אפילו באונס, כי אם נשא ונתן באונס פטור, מה הקושיה, הרי כאן אנסוהו העכו"ם. ולפי הראב"ד יש לומר, שכאן מדובר באונס ממון ולכן חייב אם נשא ונתן ביד ולעיל מדובר באונס של פיקוח נפש.

[9] גם מכאן מוכיח הרי"ף שנשא ונתן ביד חייב אפילו היה באונס, שהרי כאן האנס אמר לו ליתן ממון זה ואף על פי כן חייב. הראב"ד דוחה שכאן מדובר באונס ממון ולכן חייב אם נשא ונתן ביד ולעיל מדובר באונס של פיקוח נפש. רבינו אפרים דוחה, שכאן כיון שעומדים בשתי עברי הנהר אין כאן אונס כלל. והרשב"א כתב שזה לא מסתבר כלל, שהרי כתוב "אמר לו אנס". הראב"ד [בהשגה לרי"ף] מבאר שנקרא אנס כיון שנוטל ממון חבירו בלא דעתו.

[10] הרשב"א והראב"ד ורבינו יונתן מבארים שדין השותא הוא כל דאלים גבר, וסובר אביי שעל ידי המסירה לפרהגנא הוא גבר וממילא עשה כדין. ורבא סובר שזכותו לתפוס בעצמו ואין לו זכות לתת לאחרים לתפוס. הראב"ד ורבינו יונתן מבארים הטעם שדווקא הוא בעצמו יכול לתפוס, כיון שהשני יכול לתפוס בחזרה, אבל לא מועיל למסור ביד עכו"ם כיון שהשני אינו יכול לתפוס ממנו בחזרה. הרשב"א מקשה, שלפי טעם זה אם תפס בהמה יהיה אסור לשוחטה, כיון שמונע מחבירו לתופסה בחזרה. ועצם הדבר אם יכול השני לחזור ולתפוס ממנו, תלוי במחלוקת התוס' [ב"מ ו א] והרא"ש [ב"ב פ"ג סימן כב], שיטת התוס' שבדין כל דאלים, אם גבר האחד ותפס יכול השני לתפוס ממנו בחזרה, ושיטת הרא"ש שאי אפשר לתפוס בחזרה.

[11] הרמב"ם [חובל ומזיק ח י] והשו"ע [שפח י] כתבו, מותר להרוג מוסר אפילו בזמן הזה, ומתרין בו אל תמסור, ואם אמר לא כי אמסרנו מצוה להורגו. וכתב הגר"א [ס"ק סה] כי המקור לזה שצריך התראה הוא מכאן, שרב אמר לו: לא תחוי. החינוך [סוף מצוה רלז] מדייק מלשון הרמב"ם שהמוסר צריך לקבל על עצמו התראה כשאר חייבי מיתות, והחינוך חולק וסובר שאינו צריך לקבל על עצמו התראה. הריב"ש [סימן תעג הובא בקהילות יעקב כתובות סימן כט] כתב, כי המוסר צריך התראה כמבואר בגמרא כאן, ומכל מקום היכן שאין פנאי להתרות בו הורגים אותו ללא התראה. ומבאר הקהילות יעקב שאין התראה זו מדין התראה של חייבי מיתות, אלא ענין ההתראה הוא משום שמא יחזור בו מחמת ההתראה, ואסור להורגו כשיש עצה להציל את הנרדף בלי להרוג את המוסר, ולכן כשאין פנאי מותר להורגו. ולפי זה מסתבר כמו החינוך שאינו צריך לקבל על עצמו התראה.

[12] מצודת דוד שם.

[13] שם.

[14] שם.

[15] הרא"ש מבאר, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם אין מרחמין עליו, ונוטלים היום מקצתו ולמחר נוטלין כולו ולבסוף מייסרין את נפשו והורגין אותו שיודה שיש יותר ממון, והרי הוא רודף וניתן להצילו בנפשו. ומבואר בגמרא, שמוסר חייב מיתה מדין רודף, ומקשה הפני יהושע, כי אם כן מדוע מוסר חייב ממון ולא נפטר מדין קם ליה בדרבה מיניה, כמו רודף ששיבר כלים שפטור מממון משום קם ליה בדרבה מיניה. ומתרץ הפני יהושע, ששונה כאן, כי אינו חייב מיתה אלא קודם שמסר, אבל לאחר שעשה מעשה ומסר, אסור להורגו [כמו שכתב הרמב"ם חובל ומזיק ח יא], ואם כן בזמן שמתחייב בתשלומין כבר אי אפשר להורגו. בחידושי רבי מאיר שמחה מתרץ שרודף חייב מיתה על עצם המעשה, מה שאין כן מוסר שאינו חייב מיתה על עצם המעשה אלא חייב מיתה כדי למנוע מסירתו, דהיינו כדי למנוע היזק ממון, ואף למאן דאמר שנהרג אחרי מסירתו היינו משום שמא ימסור מכאן ולהבא, וכיון שחיוב מיתה הוא למנוע היזק ממון, אינו נפטר מממון, כיון שאם יפטר יגרם לניזק הפסד ממון וכל החיוב מיתה הוא כדי שלא יפסיד ממון. הדברי יחזקאל [כו ג] מתרץ שמוסר חייב מיתה מטעם מגדר מילתא, ואינו נפטר מדין קם ליה בדרבה מיניה, כי חיוב המיתה אינו בגלל המעשה שעשה אלא הוא תקנה להבא מפני צורך השעה, וכיון שעצם המעשה אינו מחייב מיתה, חייב ממון. וכעין זה מתרץ האחיעזר [ח"א סימן יח ב ד"ה ובשיטת]. הראב"ד [בשיטה מקובצת קיז ב ד"ה הדרך] כתב, שמוסר הרגיל למסור או שהתרו בו, קנאים פוגעים בו בידים, כמו שעשה רב כהנא. ומבואר בראב"ד שהמוסר אינו חייב מיתה אלא שיש היתר לקנאין להורגו כמו הבועל ארמית שקנאין פוגעין בו [כמבואר בסנהדרין פב א וברמב"ם איסורי ביאה יב ד]. והנה נחלקו האחרונים האם במקום שקנאין פוגעין בו יש פטור מממון משום קם ליה בדרבה מיניה. הרעק"א [כתובות כט א] כתב שפטור מממון כמו גבי רודף שמותר להורגו, ודומה למי שחייב מיתה שפטור מממון. האור שמח [הלכות רוצח א יג] והדברי יחזקאל [סימן כג ג] סוברים שדווקא רודף חייב מיתה ויש בו פטור של קם ליה בדרבה מיניה, אבל הבועל ארמית אינו חייב מיתה ואין לו פטור של קם ליה בדרבה מיניה. ולפי זה הוא הדין מוסר אין לו פטור של קם ליה בדרבה מיניה.

[16] משמע שרב כהנא היה זקוק לכפרת עוונות, וקשה שהרי עשה כדין, כמו שכתב רש"י [ד"ה אין]. המהרש"א בחידושי אגדות כתב שהיה צריך כפרה משום שלא נטל רשות מבית דין או מרבו והיה מורה הלכה לפני רבו. הים של שלמה [הובא בש"ך סימן שפה נו] מבאר שהרי"ף השמיט את המעשה של רב כהנא משום שעשה שלא כדין, שאסור להרוג את המוסר בידים, אלא רק מורידים והורגים אותו על ידי גרמא. הש"ך כתב חלילה לחשוב על רב כהנא שעשה שלא כדין. עוד מבאר הים של שלמה [וכן משמע מהמאירי] שהיה צריך כפרה על זה שהכניס את עצמו בסכנה.

אי דינא אי קנסא [אם דין אם קנס הוא]? אמר ליה [לו]: אי דינא [אם דין הוא] — גמרינן מיניה [למדים אנו ממנו] לשאר דברים, אי קנסא [אם קנס הוא] — לא גמרינן מיניה [אין אנו למדים ממנו] לעניינים אחרים, שאולי קנסו רב נחמן מפני סיבה מיוחדת שהיתה לו לקנוס אדם זה.

ומנא תימרא דמקנסא לא גמרינן [ומנין אומר אתה שמקנס אין אנו למדים] למקרים אחרים? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בראשונה היו אומרים המטמא טהרות של חבירו ונפסד ערכם בכך, וכן המנסך יין של חבירו לעבודה זרה ואסרו בכך בהנאה, אף על פי שהנזק שעשה אינו ניכר לעין — מכל מקום צריך לשלם לחבירו, חזרו לומר שצריך לשלם לחבירו אף המדמע, כלומר, מי שמערב את התרומה בחולין, וגרם להפסד ממון, שמחיר החולין יורד, משום שאי אפשר לאכול את הכל אלא בתורת תרומה ששווייה בשל מיעוט האוכלים אותה נמוך.

ויש לדייק: חזרו — אין [כן] שהיה צריך לחזור ולהחליט על כך, אבל אם לא חזרו והחליטו — לא היה חייב המדמע בתשלום, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? הרי לכאורה אותו טעם הוא, כמו המטמא והמנסך שדינם שמשלמים, הגם שהוא היזק שאינו ניכר! לאו [האם לא] משום דקנסא [שקנס] הוא, וקנסא לא גמרינן מיניה [וקנס אין למדים ממנו], ולכן מה שגזרו — גזרו, ואין למדים לדברים אחרים?

ודוחים: לא, אפשר לומר שמה שהוצרכו לחזור ולחייב אף את המדמע אינו משום שאין למדים מקנס, אלא מפני שהיה טעם לחלק בין מדמע לדין מטמא ומנסך: מעיקרא סברי [מתחילה סברו] כי להפסד מרובה חששו, שהמטמא טהרות מפחית את ערכם כמעט לגמרי, והמנסך אוסר את הכל בהנאה, ולכן גזרו עליהם שישלמו, אבל להפסד מועט שבא על ידי המדמע לא חששו, ולבסוף סברי [סברו] שלהפסד מועט נמי [גם כן] חששו.

ומקשים: איני [כך הוא]? וכי למדים מקנס? והא תני [והרי שנה] אבוה [אביו] של ר' אבין אותה ברייתא באופן שונה: בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע חייבים לשלם, חזרו לומר אף המנסך. ונדייק: חזרו וקנסו — אין [כן], לא חזרו — לא היו קונסים מאליו גם במנסך,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דלא גמרינן מקנסא [שאין אנו למדים מקנס]? שהרי לגרסה זו, את הטעם שאמרנו קודם, שלהפסד מועט לא חששו אי אפשר לומר כאן, שהרי אף בתחילה חששו גם להפסד מרובה של מטמא וגם להפסד מועט של מדמע.

ודוחים: לא, אף כאן היה מקום להבחין בין המטמא והמדמע לבין המנסך, מעיקרא סברי [מתחילה סברו] כדעת ר' אבין, ולבסוף סברי [סברו] כדעת ר' ירמיה. ומסבירים מה עניינן של דעות אלה.

מעיקרא סברי [בתחילה סברו] כדעת ר' אבין, שאמר ר' אבין: היה עומד ברשות הרבים בשבת וזרק חץ מתחילת ארבע אמות ולבסוף ארבע, שעל ידי כך עבר עבירה של טלטול ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, וקרע החץ שיראין (בגד משי) בהליכתו — פטור מלשלם לבעליו, שהרי עקירה צורך הנחה היא, שאף על פי שהעבירה לא נגמרה אלא בזמן שהחץ נח לאחר ארבע אמות, מכל מקום מאז שנעקר החץ בתחילת ארבע אמות עד שנח היא פעולה אחת. ומשום כך הריהו מתחייב בנפשו עליה, משום שעבר על איסור שבת, והמתחייב בנפשו פטור מן התשלומים. וכך הבינו שיש לדון בענין זה של מנסך, שמתחייב על הניסוך מיתה כעובד עבודה זרה משעה שהגביה את היין, ומשום כך שוב אינו חייב לשלם על היין שהפסיד.

ולבסוף סברי [סברו] כדעת ר' ירמיה, שאמר ר' ירמיה בענין של מנסך: משעת הגבהה של היין הזה כבר קנייה [קנה אותו] בכך ואיחייב ליה [התחייב לו] בממון כגזלן, ואולם מתחייב בנפשו כעובד עבודה זרה לא הוי [איננו] עד שעת ניסוך. ומשום כך חזרו לומר שאף המנסך חייב לשלם, משום שמעשה הגניבה היה קודם למעשה העבירה.

א ושבים לדון בדין המראה את ממונו של חבירו לגויים. מסופר: רב הונא בר יהודה איקלע [הזדמן] למקום שנקרא בי אביוני, לאחר מכן אתא לקמיה [בא לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבא: כלום מעשה בא לידך לפסוק בו? אמר ליה [לו]: מקרה של ישראל שאנסוהו גוים שרצו לקחת ממונו, והראה להם את ממון חבירו ולקחוהו בא לידי, וחייבתיו שישלם על הנזק שגרם,

אמר ליה [לו] רבא לרב הונא: אהדר עובדא למריה [החזר את המעשה, את מה שגבית, לבעליו] משום שאינו חייב על כך. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ישראל שאנסוהו גוים והראה להם את ממון חבירו — פטור, משום שהיה רק גורם, ואולם אם נטל ונתן ביד שעשה מעשה בפועל — חייב.

אמר רבה: מכל מקום אם הראה מעצמו ולא באונס, הרי הוא כנשא ונתן ביד דמי [נחשב] וחייב.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שאנסוהו גוים, ואחוי אחמרא [והראה להם על היין] של רב מרי בריה [בנו] של רב פנחס בריה [בנו] של רב חסדא, אמרו ליה [לו] הגויים: דרי ואמטי בהדן [שא והבא יחד איתנו] את היין, דרא ואמטי בהדייהו [נשא והביא יחד איתם]. לסוף אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב אשי, פטריניה [ופטר אותו] את האיש שהראה.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי בשאלה: והתניא [והרי שנינו בברייתא] שאם נשא ונתן ביד — חייב, ואף כאן נשא ונתן ביד! אמר להו [להם] בתשובה: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום] שלא אוקמיה עילויה מעיקרא [העמיד אותו, את הגוי האנס, עליו על ממון חבירו בתחילה], ועדיין לא היה הדבר ברשות הגויים, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא [במקום שהעמיד אותו, את הגוי, עליו מתחילה] — הרי זה כאילו כבר מיקלי קלייה [שרפו], כלומר, הנזק נגרם על ידי מה שאמר, וכפי שאמרנו, על אמירה בלבד אינו מתחייב, ומה שעשה אחר כך בידים כבר לא שינה את המצב.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבהו לרב אשי על שיטתו זו ממה ששנינו בברייתא: אמר לו אנס "הושיט לי פקיע עמיר (צרור, פקעת תבואה) זה, או אשכול ענבים זה", והושיט לו — חייב לשלם לבעלים, למרות שהאנס נמצא ליד הדבר והריהו כבידו, ואין אנו אומרים שהוא כשרוף. השיב רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דקאי בתרי עברי נהרא [שעומדים הנותן והאנס בשני עברי הנהר], שאם לא היה נותן לאנס — לא היה הדבר מגיע לו.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] כפירוש זה, דקתני [ששנה] בברייתא שמצווה אותו האנס: "הושיט" ולא תני [שנה] "תן", משמע שנמצא האנס במקום מרוחק במקצת. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב ועוד מסופר בענין מוסר: ההוא שותא [מכמורת אחת] דהוו מנצו עלה בי תרי [שהיו רבים עליה שניים]. האי [זה] אמר: דידי [שלי] הוא, והאי [וזה] אמר: דידי [שלי] הוא, אזל חד מנייהו [הלך אחד מהם] ומסרה לפרהגנא דמלכא [לפקיד המלכות]. אמר אביי, יכול לומר: אנא כי מסרי [אני כאשר מסרתי] — דידי מסרי [את שלי מסרתי], שהרי אני טוען ששלי הוא. אמר ליה [לו] רבא: וכי כל כמיניה (ברשותו) לעשות כן? אלא אמר רבא: משמתינן ליה [מנדים אנו אותו], את המוסר עד דמייתי ליה וקאי בדינא [שיביא את המכמורת הזו חזרה ויעמוד בדין] כדי לברר למי היא שייכת.

ג ועוד מסופר בענין מוסר: ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה [אדם אחד שהיה רוצה להראות לגוים על תבן של חבירו]. אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו]: לא תחוי ולא תחוי [אל תראה ואל תראה]. אמר ליה [לו]: מחוינא ומחוינא [מראה ומראה אני], שלא רצה לשמוע לדברי רב. יתיב [ישב] אז רב כהנא קמיה [לפני] רב, וכששמע שהאיש מתחצף ואינו מקבל את הדין קם ושמטיה לקועיה מיניה [שמט את צווארו ממנו] במכה והרגו.

קרי [קרא] רב עילויה [עליו] את הפסוק: "בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר" (ישעיה נא, כ). וכך למד: מה תוא זה כיון שנפל במכמר — אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד גוים — אין מרחמין עליו, ולפיכך מה שעשה רב כהנא, כדין עשה.

אחר כך אמר ליה [לו] רב לרב כהנא: כהנא, עד האידנא הוו פרסאי [עכשיו היו שליטים פרסיים] שלא קפדי [היו מקפידים] על שפיכות דמים, והשתא איכא יוונאי דקפדו [ועכשיו יש יוונים שמקפידים] על שפיכות דמים, ואמרי "מרדין, מרדין" [ואומרים: "רצח, רצח"] ויאשימוך על מה שעשית בהריגה, קום סק לארעא [עלה לארץ] ישראל, וקביל עלך [וקבל עליך] שלא תקשי [תקשה] לר' יוחנן החי בארץ ישראל שבע שנין [שבע שנים].

ומספרים: אזיל [הלך] רב כהנא, ובארץ ישראל אשכחיה [מצאו] את ריש לקיש דיתיב וקא מסיים מתיבתא דיומא לרבנן [כשהוא יושב וחוזר ומסכם את ישיבת היום לחכמים]. אמר להו [להם] רב כהנא: ריש לקיש היכא [היכן הוא]? אמרו ליה [לו]: אמאי [מדוע]? אמר להו [להם] רב כהנא בלי לשמוע את הדרשה: האי קושיא והאי קושיא, והאי פירוקא והאי פירוקא [זו קושיה וזו קושיה, וזה תירוצה וזה תירוצה], שמפני חריפותו וידיעתו כיוון לכל מה שנידון בבית המדרש. אמרו ליה [לו] לריש לקיש שהגיע אדם גדול בתורה. אזל [הלך] ריש לקיש אמר ליה [לו] לר' יוחנן: ארי (כינוי לאדם גדול) עלה מבבל, לעיין מר במתיבתא דלמחר [שיעיין אדוני בדברים שיאמר בישיבה מחר] כדי שלא יבוש מפני אדם גדול זה.

למחר אותבוה בדרא קמא קמיה [הושיבו אותו בשורה הראשונה ממש לפני] ר' יוחנן, אמר ר' יוחנן שמעתתא [שמועה] ולא אקשי [הקשה] רב כהנא דבר, כפי שהורה לו רב, אמר ר' יוחנן שמעתתא [שמועה] נוספת ולא אקשי [הקשה], אנחתיה אחורי שבע דרי [הוריד אותו אחורנית משורה לשורה שבע שורות] עד דאותביה בדרא בתרא [שהושיב אותו בשורה האחרונה], משום שסבר שאין הוא תלמיד חכם המבין מספיק כדי לשאול ולברר את הדברים. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: ארי שאמרת נעשה שועל! שמתברר שאינו אדם גדול.

אמר רב כהנא בליבו: יהא רעוא דהני [רצון שאותן] שבע דרי [שורות] שהורידוני להוו [תהיינה] חילוף תמורת אותן שבע שנין [שנים] שאמר לי רב שלא אקשה בהן לר' יוחנן. קם אכרעיה [עמד על רגליו], אמר ליה [לו] לר' יוחנן: נהדר מר ברישא [שיחזור אדוני מתחילת דרשתו], אמר שמעתתא ואקשי [אמר שוב את השמועה והקשה] רב כהנא, אוקמיה בדרא קמא [העמידו, הושיבו אותו שוב בשורה הראשונה], אמר ר' יוחנן שוב שמעתתא ואקשי [שמועה והקשה לו רב כהנא].

ומספרים: ר' יוחנן הוה יתיב אשבע בסתרקי [היה יושב על שבעה כרים] כדי שייראה לכל. שלפי ליה חדא בסתרקא מתותיה [הורידו לו מצע אחד מתחתיו] שמשום שלא יכול היה לענות, הראה שהוא מקטין עצמו בפניו. שוב אמר ר' יוחנן שמעתתא ואקשי ליה [שמועה והקשה לו רב כהנא], עד דשלפי ליה כולהו בסתרקי מתותיה [שהורידו לו את כל המצעים מתחתיו] עד דיתיב [שנשאר יושב] על ארעא [על הארץ]. ומספרים: ר' יוחנן גברא סבא הוה ומסרחי גביניה [אדם זקן היה והיו גביני עיניו יורדים למטה] עד שלא היה יכול לראות לפניו היטב, אמר להו [להם]: דלו [הגביהו] לי את עיני ואחזייה [ואראה אותו] את האדם הגדול הזה. דלו ליה במכחלתא דכספא [הרימו לו את גביניו במכחול של כסף].

חזא דפרטיה שפוותיה [ראה אותו שהיו שפתיו פרודות, פשוקות] כאילו היה מחייך, ולכן סבר ר' יוחנן: אחוך קמחייך ביה [מחייך צוחק הוא עליו]. חלש דעתיה [חלשה דעתו] של ר' יוחנן, ועל ידי הקפדתו גרם שנח נפשיה [נפטר] רב כהנא מפני הקפדה זו. למחר אמר להו [להם] ר' יוחנן לרבנן [לחכמים]: חזיתו לבבלאה היכי עביד [ראיתם את הבבלי איך הוא עושה] שלא זו בלבד שהקשה עלי אלא גם עמד וצחק בפני! אמרו ליה [לו]: דרכיה הכי [כך דרכו], כך עשויות פניו שהוא נראה כצוחק, אבל באמת הוא לא צחק. שמע ר' יוחנן והתחרט מאד על מה שגרם, על לגבי מערתא [נכנס לתוך המערה של קבורה] שבה הניחו את רב כהנא, חזא דהוה [ראה אותו שהיה]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

if it is the halakha or if it is a fine? Rav Huna bar Ḥiyya said to him: If it is the halakha, we learn from it and apply this ruling to other cases, but if it is a fine, we do not learn from it, as it is possible that Rav Naḥman had a specific reason to impose a fine in this case.

The Gemara asks: And from where do you say that we do not learn from the imposition of a fine in one case and apply the ruling in other cases? The Gemara answers that the source is as it is taught in a baraita: Initially, the Sages would say that one who renders another’s food ritually impure, thereby rendering it unfit for him to consume, and one who pours another’s wine as a libation for idol worship, thereby rendering it an item from which deriving benefit is prohibited, are liable to pay the owner for the financial loss they caused despite the fact that damage is not evident. Subsequently, they added to this list, to say that even one who intermingles teruma, the portion of the produce designated for the priest, with another’s non-sacred produce, thereby rendering the non-sacred food forbidden to non-priests, is liable to compensate the owner for the loss of value of the produce, as fewer people will be willing to buy it from him.

The Gemara comments: It may be inferred from the baraita that it is only because the Sages subsequently added to the list that yes, one who intermingles teruma with another’s non-sacred produce must compensate him. But if they had not subsequently added to the list, he would not be liable. What is the reason that we do not learn that he is liable from the cases of one who renders another’s food impure or pours wine as a libation for idol worship, as this is also a case in which one causes damage that is not evident? Is it not due to the fact that his payment is a fine, and with regard to a fine, we do not learn from one case that it may be imposed in other circumstances?

The Gemara answers: No, this is not the reason. Rather, initially the Sages maintained that they were concerned with regard to a large financial loss, e.g., the cases of one who renders another’s food impure or pours his wine as a libation for idol worship, but with regard to a small financial loss, e.g., one who intermingles teruma with another’s non-sacred produce, they were not concerned. And ultimately the Sages maintained that they were concerned with regard to a small loss as well and imposed liability.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t the father of Rabbi Avin teach the baraita as follows: Initially they would say that one who renders another’s produce impure and one who intermingles teruma with another’s non-sacred produce are both liable to pay for the financial loss that they caused, despite the fact that the damage is not evident. Subsequently, they added to this list, to say that even one who pours another’s wine as a libation for idol worship is also liable to pay a fine for the loss that he caused. It may be inferred that it is only because the Sages subsequently added to the list, that yes, one who pours the libation is liable. But if they had not subsequently added to the list, he would not be liable.

The Gemara comments: Since one who offers libations for idol worship causes a large financial loss, the rationale offered previously cannot apply to this version of the baraita. Accordingly, what is the reason that the liability for pouring another’s wine as a libation could not be extrapolated from the fine imposed for rendering another’s food impure or intermingling it with teruma? Is it not due to the fact that we do not learn from the imposition of a fine in one case that a fine may be imposed in other cases?

The Gemara answers: No, this is not the reason. Rather, the reason is that initially the Sages held in accordance with the opinion of Rabbi Avin, and ultimately they held in accordance with the opinion of Rabbi Yirmeya.

The Gemara elaborates: Initially they held in accordance with the opinion of Rabbi Avin, as Rabbi Avin says: If one stood in the public domain on Shabbat and shot an arrow from the beginning of an area measuring four cubits to the end of an area measuring four cubits, and the arrow tore another’s silks [shira’in] in the course of its travel through the air, the one who threw it is exempt from paying for the cloth. The reason for this is that lifting an item is a necessity for placing it elsewhere, and therefore the entire process, from when one shoots the arrow until it comes to a rest, is considered to be a single act. The one performing it is liable to receive the death penalty for violating Shabbat. One who performs a single act for which he is liable to receive the death penalty and is also liable to pay money receives only the death penalty. Similarly, one who pours another’s wine as a libation for idol worship incurs the death penalty, and is therefore exempt from paying for the wine.

And ultimately they held that the liabilities are not incurred simultaneously, in accordance with the opinion of Rabbi Yirmeya, as Rabbi Yirmeya says: From the time of the lifting, the thief acquires the wine and is therefore immediately liable to pay money to the owner. But he is not liable to receive the death penalty until the time that he pours the libation. Once the Sages concluded that the liabilities are not incurred simultaneously, they ruled that one who pours another’s wine as a libation for idol worship is liable to reimburse him.

§ The Gemara returns to the matter of one who showed another’s field to thugs. Rav Huna bar Yehuda happened to come to the town of Bei Abiyonei and came before Rava, who said to him: Did any legal incident come to you for judgment recently? Rav Huna bar Yehuda said to him: There was a case of a Jew whom gentiles coerced and, as a result he showed them property belonging to another, which the gentiles later seized. He came to me for judgment, and I deemed him liable to compensate the owner for the loss.

Rava said to Rav Huna bar Yehuda: Reverse your decision in this case and return the money to its owner, i.e., the thug, as it is taught in a baraita: In the case of a Jew whom gentiles coerced and, as a result he showed them property belonging to another that the gentiles later seized, he is exempt from reimbursing the owner of the property. But if he actively took the property and gave it to the gentiles by his own hand, he is liable to compensate the owner.

The Gemara adds that Rabba says: If he showed the gentiles the property of his own volition, it is as though he actively took the property and gave it to the gentiles by his own hand, and he is liable to compensate the owner.

The Gemara recounts another incident: There was a certain man that gentiles had coerced and so he showed them the wine of Rav Mari, son of Rav Pineḥas, son of Rav Ḥisda, and the gentiles said to him: Carry the wine and bring it with us. Complying with the gentiles, he carried and brought it with them. The case came before Rav Ashi, and he exempted the man from compensating Rav Mari for the wine.

The Rabbis said to Rav Ashi: But isn’t it taught in a baraita: If he took the property and manually transferred it to the gentiles, he is liable to compensate the owner? Rav Ashi said to them: That statement applies only in a case where the Jew did not bring the gentiles to the property at the outset; but if he brought the gentiles to the property at the outset, it is as though he already burned it, as the gentiles then had access to the property. Since the damage inflicted by the Jew was committed by merely showing the wine to the gentiles, he is exempt from payment even though he later actively carried the wine with his hands.

Rabbi Abbahu raised an objection to the opinion of Rav Ashi from a baraita: In a case where a ruffian said to a Jew: Pass me this bundle of grain, or this cluster of grapes, and the Jew passed it to him, the Jew is liable to pay the owner of the grain or the grapes. Since the ruffian was already present, it is evident from this baraita that one who hands over another’s property to a third party is liable despite the fact that the latter already had access to it. Rav Ashi answered: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the Jew and the ruffian were standing on two different sides of a river, so that the ruffian did not have access to the item when the Jew passed it to him.

The Gemara points out that the language of the baraita is also precise according to this explanation, as it teaches its ruling using the term: Pass, which indicates that the ruffian could not have reached the item himself, and it did not teach using the term: Give, which would indicate that the ruffian was standing next to the other individual. The Gemara concludes: Learn from the language of the baraita that Rav Ashi’s interpretation is correct.

The Gemara relates another incident: There was a certain fishing net over which two people were quarreling. This one said: It is mine, and that one said: It is mine. One of them went and gave it to an officer [lefarhagna] of the king. Abaye said: He is exempt from payment because he can say to the court: When I gave it to the official, I gave what is mine. Rava said to Abaye: And is it in his power to do so when the ownership of the net is the subject of dispute? Rather, Rava said: We excommunicate him until he brings the net back and stands in court for adjudication.

The Gemara relates another incident: There was a certain man who desired to show another individual’s straw to the gentile authorities, who would seize it. He came before Rav, who said to him: Do not show it and do not show it, i.e., you are absolutely prohibited from showing it. The man said to him: I will show it and I will show it, i.e., I will certainly show it. Rav Kahana was sitting before Rav, and, hearing the man’s disrespectful response, he dislodged the man’s neck from him, i.e., he broke his neck and killed him.

Seeing Rav Kahana’s action, Rav read the following verse about him: “Your sons have fainted, they lie at the head of all the streets, as an antelope in a net” (Isaiah 51:20). Just as with regard to this antelope, once it falls into the net, the hunter does not have mercy upon it, so too with regard to the money of a Jew, once it falls into the hand of gentiles, they do not have mercy upon him, i.e., the Jew. Since gentiles who seek a Jew’s money will kill him in order to seize the property, Rav Kahana acted appropriately when he broke the miscreant’s neck, as he protected the Jew’s property and, by extension, the Jew himself.

Rav then said to Rav Kahana: Kahana, until now there were Persian rulers who were not particular about bloodshed. But now there are Greeks who are particular about bloodshed, and they will say: Murder [meradin], murder, and they will press charges against you. Therefore, get up and ascend to Eretz Yisrael to study there under Rabbi Yoḥanan, and accept upon yourself that you will not raise any difficulties to the statements of Rabbi Yoḥanan for seven years.

Rav Kahana went to Eretz Yisrael and found Reish Lakish, who was sitting and reviewing Rabbi Yoḥanan’s daily lecture in the academy for the Rabbis, i.e., the students in the academy. When he finished, Rav Kahana said to the students: Where is Reish Lakish? They said to him: Why do you wish to see him? Rav Kahana said to them: I have this difficulty and that difficulty with his review of Rabbi Yoḥanan’s lecture, and this resolution and that resolution to the questions he raised. They told this to Reish Lakish. Reish Lakish then went and said to Rabbi Yoḥanan: A lion has ascended from Babylonia, and the Master ought to examine the discourse he will deliver in the academy tomorrow, as Rav Kahana may raise difficult questions about the material.

The next day, they seated Rav Kahana in the first row, in front of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan stated a halakha and Rav Kahana did not raise a difficulty, in accordance with Rav’s instruction. Rabbi Yoḥanan stated another halakha and again, Rav Kahana did not raise a difficulty. As a result, they placed Rav Kahana further back by one row. This occurred until he had been moved back seven rows, until he was seated in the last row. Rabbi Yoḥanan said to Rabbi Shimon ben Lakish: The lion you mentioned has become a fox, i.e., he is not knowledgeable.

Rav Kahana said to himself: May it be God’s will that these seven rows I have been moved should replace the seven years that Rav told me to wait before raising difficulties to the statements of Rabbi Yoḥanan. He stood up on his feet and said to Rabbi Yoḥanan: Let the Master go back to the beginning of the discourse and repeat what he said. Rabbi Yoḥanan stated a halakha and Rav Kahana raised a difficulty. Therefore, they placed him in the first row, and again, Rav Yoḥanan stated a halakha, and he raised a difficulty.

Rabbi Yoḥanan was sitting upon seven cushions [bistarkei] so that he could be seen by all the students, and since he could not answer Rav Kahana’s questions, he removed one cushion from under himself to demonstrate that he was lowering himself out of respect for Rav Kahana. He then stated another halakha and Rav Kahana raised another difficulty. This happened repeatedly until Rabbi Yoḥanan removed all the cushions from underneath himself until he was sitting on the ground. Rabbi Yoḥanan was an old man and his eyebrows drooped over his eyes. He said to his students: Uncover my eyes for me and I will see Rav Kahana, so they uncovered his eyes for him with a silver eye brush.

Once his eyes were uncovered, Rabbi Yoḥanan saw that Rav Kahana’s lips were split and thought that Rav Kahana was smirking at him. As a result, Rabbi Yoḥanan was offended, and Rav Kahana died as punishment for the fact that he offended Rabbi Yoḥanan. The next day, Rabbi Yoḥanan said to the Rabbis, his students: Did you see how that Babylonian, Rav Kahana, behaved in such a disrespectful manner? They said to him: His usual manner of appearance is such, and he was not mocking you. Hearing this, Rabbi Yoḥanan went up to Rav Kahana’s burial cave and saw that it was

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה אי דינא גמרינן מינה. כלומר למילי אחרינא דכותיה כגון שורף שטרותיו של חבירו (לעיל בבא קמא צח, א) ומראה דינר לשלחני (לעיל בבא קמא צט, ב) וכל דיני דגרמי ואי קנסא לא גמרינן מינה. קשיא לי אי קנסא היכי דאין ביה רב נחמן והא לא דיינינן דיני קנסות בבבל (לעיל בבא קמא פד, ב) אלא הואיל ודן ביה רב נחמן שמע מינה דינא קאמר. וי"ל דהא אשכחן רב נחמן דקניס ודאין ביה צורך שעה (כדקנס) [כההוא דגזל] פדנא דתורא דקנס' רב נחמן משום דהוי גזלן עתיקא (לעיל בבא קמא צו, ב) ומשום הכי קמבעי' ליה אי קנסא הוא דקניס מעצמו לצורך שעה או דינא ונדון אנן נמי הכי (המזיק) [במזיק] בידים דכל שהראה לאנס והעמידו עליו הרי הוא כאילו שרפו בידים, והיינו דאהדר ליה רב נחמן מתניתין היא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא בדאחוי אחוויי ובין תמצא לומר דינא ובין תמצא לומר קנסא קתני במתניתין דמחייבין לשלם ומה שחייבת מתוך משנתינו חייבתי. ואם תאמר והא על כרחין כולהו דינא דגרמי לא מזיקין ממש בידים נינהו וגרמא הוא משום קנסא בלחוד הוא דמחייבין להו והיכי דיינינן להו בבבל, לא היא, דהא אמרינן בפרק החובל (לעיל בבא קמא פב, ב) דכל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו כנזקי אדם בשור והכי נמי שכיחי ואית בהו חסרון כיס הלכך אף בבבל עבדינן שליחותייהו. ומסקנא משמע דמקנסא נמי גמרינן כל דכותיה. ומה שחזרו לומר אף המדמע חזרו אין מעיקרא לא, הא אמרינן טעמא משום דמעיקרא סבר להפסד מועט לא חששו ולבסוף סבר אף להפסד מועט חששו, והלכך גמרינן אף השורף שטרותיו ומראה דינר לשלחני דדיינינן ומחייבינן. ונ"ל דדינא דגרמי משום מזיק ואחויי אחוויי מזיק הוא דרב נחמן דחייביה ממתניתין דינא קאמר.

ישראל שאנסוהו אינו יהודים והראה ממון חבירו פטור. פירוש, שאנסוהו להראות ממון חבירו והראהו פטור, אבל אם אנסוהו אונס בעלמא והראה להם ממון חבירו להנצל מהן חייב שהמציל עצמו בממון חבירו חייב (לקמן ע"ב). ומסתברא הא דקאמר רבא אם הראה מעצמו חייב כלומר אם הראה מעצמו להנצל מאנסו חייב. דאי במראה מעצמו בלא אונס מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא ואם מחמת הגזלן חייב ואוקימנא בדאחוי אחוויי.

ואם נשא ונתן ביד חייב. כלומר אם אנסוהו להראות והוא נשא ונתן ביד עד שלא הראה חייב, וכן אם אנסוהו להביא והביא חייב אבל נשא ונתן ביד לאחר שהראהו והעמידן עליו פטור, דמכיון שהראה מיקלא קלייא וכההיא מעשה דההוא גברא דאנסוהו ואחוי אחמרא דרב מרי ורב פנחס בני רב חסדא אמרי ליה דרי ואמטי בהדן דרי ואמטי בהדייהו אתא לקמיה דרב אשי פטריה ואקשי ליה רבנן והתניא אם נשא ונתן ביד חייב ואמר להו הני מילי היכא דלא אוקמינהו עלויה האי כיון דאוקמינהו עלויה מיקלא קלייה, ובשאנסוהו להביא והביא שאמרנו דחייב הני מילי אם אותו ממון אינו במקום שיד האונס שולטת בו. אבל אם אותו ממון במקום שיד האונס שולטת בו ויכול לחפש ולמצוא פטור ואפילו נשא זה ונתן ביד וכדאקשו ליה לרב אשי מדתניא אמר לו אנס הושיט לי פקיע של עמיר זה או אשכול של ענבים זה והושיט לו חייב ופריק רב אשי דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא ודיקא נמי דקתני הושיט ולא קתני נתן. ולא תימא דפטור דוקא בשראוהו האונס ויכול ליטלו דאילו אינו רואה כל שיכול לחפש ולמצוא פטור שהרי ידו של אנס שולטת באותו מקום שהוא שם וכמעשה דכסא דכספא (לקמן ע"ב) דאמר רב אשי אי לא אמיד אדעתא דכסא דכספא אתי ופטריה משום דיד גנבי שולטת שם שאם יחפשו ימצאו. ואף על פי שאנסוהו והראה פטור. ואף על גב דכמאן דקלי' משראוהו אפילו הכי הנושא ונותן עדיף מיניה דמראה גרמא בעלמא הוא ולא עשה שום מעשה וגרמא דמתוך האונס פטור והוא שנאנס לעשות אותו גרמא אבל נשא ונתן ביד דעשה מעשה חייב.

וזה כדעת הרי"ף ז"ל. אבל ר"ח ז"ל כתב דאי אנסוהו להביא ממון חבירו ונשא ונתן ביד פטור, והביא ראיה מהא דאמרינן לקמן (בבא קמא קיז ע"ב) ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו עליה גנבי שקליה לכסא דכספא ואתו לקמיה דרבא ופטריה ואמר רב אשי חזינן אי אמיד אדעתא דידיה אתו אי לא אמיד אדעתא דכסא דכספא אתו, וכן פסק רבינו אפרים ז"ל מן הראיה הזאת וכדעת ר"ח ז"ל, וכן כתב ומה משום דלא אמיד אמדינן דעל ההוא כסא אתו ופטריה ליה ואף על גב דנשא ונתן ביד היכא דידיעה מילתא דודאי דעל ממון חברו אתו לא כל שכן דפטור, ועוד הביא ר"ח ז"ל ראיה מגמרא דבני מערבא דגרסינן התם בסוף פרק החובל תני ישראל שאנסוהו אינו יהודים ונטלו ממנו ממון חבירו בפניו פטור נטל הוא ונתן להם חייב אמר רבי יוסי הדא דתימא באותן שאמרו לו תן לנו ממון סתם אבל אמרו של פלוני אף על פי שהוציא ונתן להם פטור.

ומכל מקום דברי הרי"ף ז"ל נראין יותר. וההיא דפקיע עמיר ראיה גדולה היא לדברי הרי"ף ז"ל, דהא התם דאמר לה אנס הושיט לי פקיע עמיר זה כי קאי בתרי עברי נהרא חייב. והרב ר' אפרים ז"ל שדחק ואוקמה בדלא אנסוהו לא מסתברא כלל דהא אמר לו אנס קתני, ועוד דאי בשלא אנסוהו מאי קא מקשה מיניה רב אבהו לרב אשי ובההוא דפטר רב אשי אנוס הוה. והראיה שהביאו ר"ח והרב ר' אפרים ז"ל מההוא כסא דכספא דרב אשי לאו ראיה היא דהתם יד הגנבים היתה שולטת במקום שהוא ולפיכך פטור כמו שכתבתי למעלה. וההוא דירושלמי נמי אפשר דדכותה היא, ואי נמי בכעין חמרא דרב מרי ורב פנחס. ועוד דברייתא דפקיע עמיר עדיפא ממימרא דאיתמר בירושלמי. ועוד שהראיה שהביא הרב ז"ל בהלכות מדתניא אם נשא ונתן ביד חייב במאי עסקינן אי באונס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי איריא נשא ונתן ביד אפילו הראה נמי, זו ודאי ראיה גדולה היא שהרב ר' אפרים ז"ל הוצרך לומר בזו שאם אנסוהו מחמת עצמו והראה בשל חבירו פטור וזה ששנינו ישראל שאנסוהו אינו יהודים והראה ממון חבירו פטור כלומר שאנסוהו להראות בשל עצמו ואפילו הכי פטור משום דגרמא בעלמא הוא וגרמא בעלמא לא מחייב אלא כי מכווין לאזוקי אבל נשא ונתן ביד בכי האי גוונא חייב דהא ודאי הציל עצמו בממון חבירו, אלו דברי הרב ז"ל. ודברי תימה הם, למה פטור כיון דדיינינן דינא דגרמי אטו המראה דינר לשלחני מי מכוון להזיק וזה שאנסוהו להראת בשלו והוא הראה בשל חבירו הא מתכוין להזיק בשל חבירו להציל את שלו. ולפיכך דברי הרי"ף ז"ל נראין יותר.

ויש לראב"ד ז"ל דרך אחרת שהוא חלק בין אנסוהו אונס ממון ובין אנסוהו אונס גוף, דבאונס ממון אם הראה ממון חבירו להציל את שלו פטור דגרמא בעלמא הוא, אבל נשא ונתן ביד חייב שאסור להציל את ממון שלו בממון חבירו, אבל אנסוהו אונס גוף בין הראה בין הביא פטור. אלו דברי הרב ז"ל. ודברי הרב נוטין במקצתן לדברי הרב ר' אפרים ז"ל. ודברי הרב ז"ל שכתב בהלכות נוחין יותר.

אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי. כלומר דכיון דלא ידעינן אי דמר אי דמר כל דאלים גבר. ואמר ליה רבא דלא כל כמיניה דמשוי גברא תותיה אלא משמתינן ליה עד דקאי בדינא ודיינא דייני או דינא דאלים גבר או למפלג בשבועה, וכל דלא פסקינן דינא בהדי' לית ליה למימסר לגברא אלמא דהא אכתי לא גבר. עוד כתב הראב"ד ז"ל דהא דכל דאלים גבר לא דינא חתוכה היא לעולם דאי אלים השתא ושקיל לה ובתר זמנא אלים אידך ושקיל לה לא מפקינן לה מיניה משום הכי שפיר דן ליה רבא כל כמיניה דליתא בידו לזבונה ולאורתה. עד כאן. ודברי תימה, הם שאם כן אם היתה פרה אסור לשחטה ולאכלה שתעמוד לפניהם קיימת ואפילו להצניעה במקום שאין יד חבירו שולטת בו לא יעמידנה וההיא ארבא דבפרק חזקת הבתים (ב"ב לד, ב) אי אלים חד מינייהו אסור להשכירה אצל אחרים. ודברי הרב ז"ל צריכין תלמוד.

יש כח ביד בית דין להעניש שלא מן הדין על ענינים מכוערים הן בממון הן בשאר דברים וכל שראינו לבית דין מובהק שמענישין על איזה דבר מכוער שראו אם מן הדין עשו קובעין מתוך מעשיהם הלכה באותו ענין ואם מתורת קנס עשו אין למדין מהם שאין הכל ראויים לקנוס ומ"מ צבור ידם תקפה על הכל ואין פקפוק בדבר:

המטמא טהרותיו של חברו והמנסך יינו של חברו והמדמע חולין של חברו אע"פ שאין היזקן נכר חייב מדברי סופרים כמו שהתבאר:

מנסך זה שחייב בתשלומין הוא בשני פנים האחד שעירב טפת יין נסך ביינו והשני שנסכו לפני ע"ז וזה השני אם הוא ישראל גמור לא אסרו שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו אבל אם התרו בו וקבל התראה הרי זה כמשמד ואסרו ונתחייב בנפשו ואע"פ שנתחייב בנפשו לא הופקע מן התשלומין מפני שאין מיתה ותשלומין באים כאחד שהתשלומין משעה שהגביה והמיתה משעה שנסך ואין אומרים הגבהתו צריך נסוך שהרי משהגביהו היה בידו לימלך שלא לנסך אבל זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע שיראין בהליכתו פטור מן התשלומין ואין אומרין משעת עקירה נתחייב בתשלומין שעקירה צורך הנחה היא ומשעקר אין בידו לעכבה:

כבר ביארנו שכל שאנסוהו גוים להראות ממון חברו ועמד האנס עליו נעשה ברשותו ואם נשא ישראל זה את הממון והביאו לידו פטור מ"מ היה בדרך שלא היה האנס יכול ליטלו כגון שהיתה אמת המים מפסקת ואי אפשר לו לעבור או כיוצא בזה חייב:

שני בני אדם שהיו מריבים זה עם זה על קרקע או מטלטלין זה אומר שלי וזה אומר שלי ובא אחד מהם ומסרה ביד גוים ואומר שלי מסרתי מנדין אותו ואין מתירין אותו עד שיחזיר הדבר כשהיה וידון עליה:

במסכת גיטין התבאר שאף מי שצערוהו בני אדם שאין מהוגנין והיה בידו למסרן למלכות אסור לו ואפי' היו מצערים אותו הרבה לא הם ולא ממונם אלא יקיים בעצמו דום ליי' והתחולל לו השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם ומ"מ המצער את הצבור ומוסר הם או ממונם אם בכלל ואם בפרט הסכימו הגאונים שמותר למסרו למלכות ומ"מ לעולם אל יהא אדם נמהר בדברים אלו עד שיבלו שפתות כל העולם לומר די ויראה לי שאם ראוהו משתדל להכביד את המלכות על הצבור מותר להרגו ממה שאמרו בחמשי של גיטין איזיל ואיכול קורצא וכו' עד סבור למקטליה כי היכי דלא ליזול ולימא אמר להו ר' זכריה וכו' ואמרו אחר כן ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס החריבה את בתינו וכו' אלא שזו אפשר שבענין נפשות היא אמורה ושמא כל שבצבור בדין זה:

מי שהוחזק במסור והתרו בו ואמרו לו לא תגרום לממון פלוני שיפסד ולא נמנע לדבריהם מותר להרגו בידים ולא עוד אלא שרוח חכמים נוחה הימנו ומ"מ במקום שאין דנין בדיני ישראל אל יסכן אדם עצמו בכך שאין הקב"ה חפץ במיתתן של רשעים בזמן שתמשך אחריהן מיתת הצדיקים:

כשאתה מצרף הדינין שכתבנו בגורם הפסד בממון חברו אתה מוצא חמשה דרכים לחיוב ושנים לפטור:

את של חיוב:

א' כגון שאנסוהו להראות את שלו והראה את של חברו לבד או עם שלו וזהו דין הנזכר במשנתנו לפי מה שפרשו עליה בגמרא דאחוי אחוויי דאנסיה לאחוויי אדעתיה ואחוי נמי הא בהדיהו ואע"פ שזה חייב לשלם אין דין הריגה עליו הואיל ועל ידי אונס הוא בא:

ב' הראהו בלא שום אונס בעולם חייב לשלם ואם מתמיד בכך ובן אם מתרין בו ואינו נמנע מותר להרגו וזהו האמור במעשה הנזכר בסוגיא דרב כהנא שמטיה לקועיה:

ג' אנסוהו להראות ממון חברו והלך והביא כל שאין האנס לשם וזהו האמור במעשה הנזכר בסוגיא ישראל שהראה ממון חברו בא לידי וחייבתיו והעמידוה בנשא ונתן ביד ודלא אוקמיה עלויה:

ד' אנסוהו להביא ממון סתם והביא את של חברו וכל שהוא אמיד חייב לשלם שמא לא כונו אלא לשלו וזהו נזכר בתלמוד המערב:

ה' אנסוהו להביא ממון חברו והלך והביא והיה האנס לשם אלא שלא היה האנס יכול ליטלו וזהו שאמרו דקאי בתרי עברי נהרא:

את שהן לפטור:

א' אנסוהו להראות ממון חברו והראהו אפילו באונס ממון והוא שאמרו ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חברו פטור:

ב' אנסוהו להביא והביא אם האנס לשם וכן אנסוהו להראות והביא כל שהאנס לשם שמשעה שהראהו באונס והאנס לשם נעשה כשלו ופטור בהבאתו הואיל ובמצותו הביא:

ואי קנסא לא גמרי' מינה פירש המורה ואי קנסא הוה דקנסי' ר"נ משום דרגיל הי' בכך לא גמרי' מינה ואינו נראה לי שאם בעבור שהי' גברא דרגיל בכך קנסו פשיטא דלא אמרי' מינה לעלמא למי שאינו רגיל בכך ומה צורך לו לשאול ולהביא ראי' דמקנסא לא גמרי' הילכך נ"ל לפרש דהאי קנסא לא בעבור שהי' רגיל בכך אלא קונס הי' על המסור לשלם ובעבור זה שאלו אם מדין הוא עושה משום דס"ל גרמא בנזקין חייב ילפי' מינה לכל גרמי דעלמא ואם קנסה הי' קונס במסור כדי להזהיר כל אדם שלא ימסור ממון חבירו לא ילפי' מינה לשאר גרמי דעלמא אלא מוקמי' להו אדינייהו דגרמא בניזקין פטור:

והא תני אבוה דר' אבין כו' עיין בתשובות ז':

ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נטל ונתן ביד חייב אמר רבא ואם הראה מעצמו נמי שנטל ונתן ביד דמי נראה לי דהאי דקתני ואם נטל ונתן ביד חייב דוקא כשאנסוהו גוים והיו שואלין ממנו ממון והוא פדה עצמו בממון חבירו ונטל ממון חבירו ונתנו להם וריצה אותם בהאי דהאי ודאי מחייב משום דהציל עצמו בממון חבירו ועשה מעשה בידים אבל אם האונס שאנסוהו הי' על אותו ממון חבירו כגון שהיו אומרין לו תן לנו ממון פלוני ונטלו בידו ונתנו להם פטור שאין זה מציל עצמו בממון חבירו שכל האונס לא הי' אלא על ממון חבירו והילכך לא מבעיא אם הראהו להם והם נטלוהו אלא אע"פ שהוא בידו נתנו להם פטור ומנא תימרא דהכין דינא מדאמרי' לקמן ההיא גברא דאפקידו לי' כסא דכספא אתו גנבי עליה שקלי' ויהבי ניהליהו אתא לקמי' דרבא פטרי' א"ל אביי ההיא מציל עצמו בממון חבירו הוא אמר רב אשי ניחזי אנן אי אינש דאמוד הוא עלי' דידי' אתו ואי לאו אמוד אדעתא דההיא כסא היא דאתי אלמא מוכח מיכן בפירוש דכל זמן דאתי אדעת' דההי' כסא אע"פ שבידו נתנו להם פטור ואע"פ שהיה שומר עליו אנוס הוא ושומר פטור מן האונסין וכ"ש אם לא היה שומר עליו ולא מחייב אלא היכא דאתו בעבור ממונו והוא פדה עצמו בממון חבירו וכ"כ גם רבינו חננאל זצוק"ל וקי"ל כרב אשי ודייקי' מינה דאי אנסוהו גוים ואמרו לו תן לנו ממונו של פלוני ונשא ונתן פטור. עוד הביא ר' חננאל מה דגרסינן בירושלמי בסוף פ' החובל תני ישראל שאנסוהו גוים ונטלו ממנו ממון חברו בפניו פטור נטל ונתן להם חייב אמר ר' יוסי הדא דתימא כשאומרין לו תן לנו ממון סתם אבל תן לנו ממון פלוני אפי' נטל ונתן ביד פטור. וגם פת' המורה כך מוכיח דפירש ואם נשא ונתן ביד חייב דהצי' עצמו בממון חבירו מדקאמר דהציל עצמו ש"מ כל האונס לא היה אלא עליו שהיו שואלין ממנו ממון וריצה אותם בממון חבירו שנתן להם אבל אם האונס לא היה אלא על ממון חבירו שאמרו לו בפירוש תן לנו ממון פלו' פטור הוא אבל רבי' יצחק כתב איכא מ"ד כי היכי דישראל שאנסוהו גוים והרא' ממון חבירו פטור ה"נ ישראל שאנסוהו גוים להביא ממון חבירו והביא פטור ואנן לא ס"ל הכי דכי מעיינת בה בשמעתא לא סלקא אליב' דההוא סברא כל עיקר דהאי דתניא ואם נשא ונתן ביד חייב בהאי עסקי' אי באנוס הא אמרת פטור ואי מעצמו מאי אריא נשא ונתן ביד אפי' הראה נמי חייב אלא לאו ה"ק ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ודוקא הראה אבל נשא ונתן ביד חייב ואע"ג דאניס כו' ואינם נראים לי דבריו כלל דבודאי הא דתנא ואם נשא ונתן ביד חייב אע"ג דאנוס היא אבל מיהו לא אניס ליתן ממון חבירו אלא על ממונו אנסוהו והוא הציל עצמו בממון חבירו ושם חילק התנא בין הראה ובין נשא ונתן ביד שאם אנסוהו על ממון חבירו אע"פ שהציל עצמו בממון חבירו כיון שלא עשה [מידי אלא גרמ'] בעלמ' פטור דהיכ' מחייבינן בהרא' לחו' הנ"מ כשהרא' מעצמו אבל זה שאנסוהו אע"פ שעל ממונו אנסונהו והוא נתפייס עמהם בממון שבידו שהראה להם פטור הוא אבל אם נשא ונתן ביד הוא חייב כיון שאנסוהו על ממונו והוא הציל עצמו בממון חבירו אבל אם אנסוהו על ממון חבירו אע"פ שנטל ונתן ביד פטור הוא כדפרישית ואלו היתה ממון חבירו אצלו בהלואה או בגזלה או בשאלה כיון שהוא חייב באונסין אע"פ שאנסוהו על אותו ממון בפירוש בין נטל אנתן ביד בין הם נטלוהו מאליהן חייב ולא מיפטר מיני' שישוב אותו ליד הבעלים הב"ע דקאי בתרי עברי נהרא פי' המורה דאי לא יהבי' ניהלי לא מצי אנס למישקלי' ואינו נ"ל משום דמשמע מפירושו דכל היכי דלא מצי אניס למשקלי' אע"ג דאניס ליה על ההוא ממונא גופי' ויהבי' ניהלי' מחייב ולא היא דהא לקמן בכסא דכספא אע"ג דאי לאו דאיהו יהביה ניהליהו לא הוי ידעי דלישקלי' אפ"ה כיון דעל ההיא כסא אתו מיפטר להכי גבי עמיר הא א"ל הושט לי פקיע עמיר זה ואמאי מחייב א"ו טעם החיוב הוא משום דמצי לאשתמוטי מיני' ולברוח מלפניו כיון דקאי בתרי עברא נהרא והו"ל כאילו עשה מרצונו בלי אונס אבל לעולם כל היכא דאנוס על ממון חבירו אע"פ שנטל ונתן ביד ואנס לא מצי למשקלי האי לאו דיהבי' ליה איהו ניהלי' פטור הוא וכך פירש גם ר' שלמה היתום זצוק"ל

והא תני אבוה דרבי אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמדמע וכו'. בפרק הניזקין אמרינן איפכא תני אבוה דרבי אבין בראשונה היו אומרים המטמא והמנסך חזרו לומר אף המדמע וכהאי גוונא איכא טובא בתלמוד. כי ההיא דכתובות פרק המדיר רב הונא אמר בעל מפיר רב אדא בר אהבה אמר בעל אינו מפיר ובנדרים פרק ארבעה נדרים מוחלפת שיטתם ; וכן ההוא דנזיר ממורט פרק הוציאו לו ובנזיר פרק שלשה מינים; וכן ההיא דידים מוכיחות דפרק קמא דנדרים ופרק בתרא דנזיר; וכן ההוא זג וחרצן דנזיר פרק שלשה מינים ובפסחים פרק כל שעה; וכן ההיא דנרבע ולבסוף עבר בפרק אין מעמידין ובתמורה פרק כל האיסורין ; וכן פלוגתאי דרבא ורב חסדא בדבר שעושה אותה טרפה בפרק קמא דבכורות ובפרק קמא דתמורה. כל אלו דברי האמוראים שסותרים זה את זה וכן הפוך שמועות בלא הפוך אמוראין מצינו הרבה בתלמוד. כי ההיא דמתנה תבטל מבוטלת בפרק בתרא דכריתות ובפרק השולח ; וההיא דרב פפא דמלוה על פה בסוף גט פשוט ובהאשה נקנית ; ובההיא דאכלה ערלה ושביעית וכלאים בהאשה שנפלו ובחזקת הבתים ; ובההיא דמה דרך בגלוי בפרק בתרא דנזיר ובפרק כיצד צולין; וההיא דשבת פרק נוטל דאמר רבי יוחנן פירורין שאין בהם כזית אסור לאבדם ביד ובברכות פרק אלו דברים אמר רבי יוחנן איפכא וגירסא דברכות נראה לר"י עיקר דההיא דפרק נוטל לא אתי שפיר לפי מה שכתוב בספרים אסור וההיא דברכות מוכח בהדיא דמותר קאמר. ויש מהן כמו איכא דאמרי ויש מהן כמו טעות סופר. תוספות שאנ"ץ.
ולבסוף סבור כרבי ירמיה ולאו דפליגא רבי ירמיה אדרבי אבין דהא רבי אבין בזורק חץ מתחילת ארבע לסוף ארבע לא אפשר למהדרה ועקירה תחילת החיוב הוא אבל מנסך אפשר למהדרה הלכך הגבהה לאו כתחילת ניסוך הוא ומעיקרא הוא דלא יהבו דעתייהו להאי טעמא וקא מחשבי דלמנסך דקים ליה בדרבה מיניה פטור ולבסוף יהבו דעתייהו להאי טעמא וחייבוה ולעולם היכא דשוו טעמייהו להדדי ילפינן קנסא מקנסא. הראב"ד ז"ל.

אמר ליה ישראל שאנסוהו גויים והראה ממון חברו וכו'. כלומר שאנסוהו גויים שיראה להם שדותיו של שמעון והראה להם וחייבתיו כלומר מדתנן במתניתא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא בדאחוי אחויי מזה אני למד גם זה הדין שהוא חייב לשלם. ואמר ליה רבא קום אהדר עובדא למריה דהא לא דמי למתניתא דכי אמרינן במתניתא חייב בדאחוי אחויי הני מילי שלא היו אונסין גויים את ראובן שיראה להם שאר שדות של בני העיר אלא שדותיו שלו והוא הראה להם קרקעות של אחרים בכהאי גוונא ודאי דין הוא דלישלם דמזיק בידים הוי אבל הכא שאנסוהו גויים בפירוש שיראה להם ממונו של שמעון ומחמת אותו אונס שמע להם ראובן והראה להם ולא הביאו להם ולא עזרם פטור דאנוס הוי שהרי לא היה יכול להציל עצמו מהם בענין אחר והוא נמי לא עשה מעשה בידים. ה"ר יהונתן ז"ל.

ההוא גברא דאחוי אחמרא דרב פנחס ודרב מרי כלומר שאנסוהו גויים לאחוי להו חמרא דרב פנחס ורב מרי אמרו ליה וכו'. אחר כך אמרו לו עזור לנו להוליך היין על כתפך כאחד ממנו ועשה כן פטריה כיון דאחוי באונס. והקשו לו והא תניא אם נשא ונתן ביד חייב והאי נמי אנסוהו גויים להביא להם היין ועשה כמצותן נמצא שהציל עצמו בממון חברו. ותירץ רב אשי הני מילי היכא דלא אוקמינהו עילויה כלומר הני מילי שלא היו האנסין קרובין וסמוכין לאותו הממון ולא היו הם יכולים לשללו ולבזזו אלא על ידי ישראל זה שמביאו להם ומשום הכי דין הוא דלישלם כוליה דמזיק בידים ממון חברו כדי שיציל את עצמו מידם אבל הכא כיון דאוקמינהו עילויה מעיקרא כלומר שהיו האנסין עצמם עומדים על היין קודם שיאנסו אותו פעם אחרת כדי שיסייעם להוליך על כתפו כדי יין של חברו מעיקרא מקלא קלייה אבוד היה ושרוף כבר היין שהרי היו יכולים הם למשכו כולו לבתיהם אף על פי שלא יעזרום שלא היה לאנסין לא פחד ולא מורא מאדם בעולם שיאנוס ושיעכב אותם מלקחת אותו היום או אחר כמה ימים נמצא דלא עביד מעשה מידי כשעזרם והציל עצמו בדבר שאין היזק בו לחברו ומשום הכי מפטר מזה האונס האחרון ומן האונס הראשון דהא לא עביד אלא גרמא. ועל ידי אונס כגון דקאי בתרי עברי נהרא גוי מצד זה ואמוד מצד זה דאי לא יהיב ניהליה לא מצי אנס למשקליה ואף על פי שהיה רחוק האנס מן הישראל היה יכול לכופו באבנים או בכף הקלע ואפילו הכי מיקרי מציל עצמו בממון חברו ולא אבעי ליה למעבד ואי עבד ישלם מביתו. ה"ר יהונתן ז"ל.

ההוא שותא וכו'. פירוש שותא שחתה מובלע בה והיא מצודה כדכתיב ויפרשו עליו גוים בשחתם נתפס כלומר במצודתם נתפש. רבנו חננאל ז"ל. והראב"ד ז"ל פירש שהיא מכתשת גדולה.

חד אמר דידי היא שהיתה מונחת על הקרקע ומתקוטטים בה זה עם זה דהאי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא ומשום הכי הוה סבר אביי דלא מיקרי מסור דמצי למימר לא מסרתי ממונו למלכות אלא ממוני שלי מסרתי דהא אמרינן בבבא בתרא דדינא הכי כל דאלים גבר שאם היו שנים אוחזין בה בהא ליכא ספיקא דודאי מסור מיקרי דהא תנן שנים אוחזין וכו'. זה נוטל וכו'. פרהגנא דמלכא גזבר המלך אמר ליה רבא כל כמיניה דאף על גב דדינא הוא כל דאלים גבר הני מילי להחזיקה לעצמה שאם יביא השני שחולק כנגדו עדים דשלו הויא יכול לגבותח ממנו אבל שימסרנה למי שלא יוכל עוד להוציאה מידו כגון זה שמסרם לגזבר המלך אסור ולאו כל כמיניה ואי עביד מתקרי מסור. אלא אמר רבא משמתינן ליה לזה שמסרה למלכות שיפדנה בכפלים או בכפלי כפלים מיד גזבר המלך ויבואו שניהם לדון בבית דין ישראל ואותו שיביא עדים דשלו היא מוחזקת כל הימים או שקנאה בדמים יתנו לו בית דין ואי ליכא סהדי לא להאי ולא להאי אמרינן כל דאלים גבר ואי אמר חד לבית דין תפסוה עד דמייתינא ראיה דדילי היא לא תפסינן ואי תפסינן ואמר אחר כך אפקוה ויהא כל דאלים גבר לא מפקינן ויהא ביד בית דין עד שיבוא אליהו. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ההוא שותא פירוש מכתשת גדולה מונחת על קרקע דהוו מנצי עלה בי תרי וכו'. קם חד מינייהו מסרה לפרהגנא דמלכא. אמר אביי יכול למימר אין מסרי ודידי מסרי פירוש האי שותא כיון דלא תפסי בה דינא כל דאלים גבר כי ההוא ארבא דפרק חזקת הבתים. אמר אביי כיון דדינא דהאי כל דאלים גבר מימר אמר האיך אנא גבר מינך דמשוינא גברא אלמא בחריקאי ואמר ליה רבא כל כמיניה דמשוי גברא תותיה הלכך משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקיימי תרווייהו בדינא ודייני או דינא דכל אלים גבר או דינא דפלגי לה בשבועה מכל מקום מקמי דליפסיק לאו דינא הוא דהא אכתי לא גבר. ואני אומר דהאי דינא דכל דאלים גבר לאו דינא חתוכה היא לעולם דאי אלים השתא ושקיל לה השתא ולבתר זימנא אלים אידך ושקיל לה לא מפקינן מיניה משום הכי שפיר דן רבא דליתו לה דלאו כל כמיניה לזבונה ולא לאורתה. ע"כ.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אין מסרי ודידי מסרי כלומר דכיון דלא ידעינן אי דמר אי דמר כל דאלים גבר. ואמר ליה רבא דלאו כל כמיניה דמוקים גברא תותיה אלא משמתינן ליה עד דמייתי ליה וקאי בדינא ודייני דייני או דינא דאלים או למפלג בשבועה וכל דלא דלא פסיק דינא אינהו לית להו לממסר לגברא אלמא דהא אכתי לא גבר. וכתב הראב"ד ז"ל דהא דכל דאלים גבר לאו דינא חתוכה היא וכו' ע"כ. ודברי תימה הם דאם כן אם היתה פרה אסור לשוחטה ולאכלה שלא תעמוד לפניהם קיימת ואפילו להצניעה במקום שאין יד חברו שולטת בו לא יעמידנה וההיא ארבא דבחזקת הבתים אי אלים חד מינייהו אסור להשכירה אצל אחרים. ודברי הרב צריכין לי תלמוד. ע"כ.

בפרש"י בד"ה נשא ונתן ביד כו' בלא אונס עכ"ל מה שי"ל בזה עיין באורך בנ"י ובמהרש"ל ולולי דבריהם היה נ"ל בפרש"י דמעצמו בלא אונס הוא דבור אחר ולא קאי אנשא ונתן ביד אלא אהראה מעצמו דקאמר רבה ודו"ק:

מה הוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו כו'. יראה דהא דנקט קרא תוא שהוא שור הבר יותר מכל שאר מיני חיות הנצודים במכמר משום דבתוא ליכא רחמנות כלל דנשחט בלא כסוי דם כדעת רוב הפוסקים משא"כ כל שאר הנצודים דבעי כסוי בדמים וכסוי הדם הוא ממדת רחמנות כמ"ש באיכה רבתי בדמו של זכריה שלא נהגו בדמו לא כדם צבי ואיל דכתיב ושפך את דמו וכסהו כו' ע"ש וק"ל:

קום סק לא"י וקביל עליך כו'. שא"ל קום סק לא"י מאימת פרסאי דקפדי אש"ד ושא"ל וקביל עליך כו' אין לפרש שיקבל תשובה על הריגתו דהא כבר א"ל רב דשפיר עביד שהרגו כדין מסור ואין לפרש נמי שא"ל כן לטובת רב כהנא שלא יענשנו ר' יוחנן בהקשותו לו כמו שעלתה לו דא"כ לא הוי קאמר יהא רעוא דהני ז' דרי ליהוי חילוף ז' שנין ואפשר לפרש לפי שרב כהנא הרג את המסור בלי רשות ב"ד ולא נטל רשות מרב וכאילו הורה הלכה למעשה בפני רבו שהוא חייב מיתה ולכך א"ל קביל עליך אף במותר לך לפני רבך דהיינו דלא תקשי לר' יוחנן ז' שנין שהן מעשר שנותיו של אדם שהן ע' שנים וכאילו מהיום קטן שנולד דמי עד ז' שנין שיגיע לשנות הפעוטות שיבואו הקטנים אז לכלל דעת ולכלל לימוד כמ"ש בפ"ק דב"ב כבר שבע ספי ליה כתורא והוא ענין שבע דרי שהיה בבהמ"ד שהיו התלמידים יושבים שם שורות כפי מדרגת הזקנה והלימוד כמו ששנינו בן עשר למשנה בן כו' שהם ז' מדרגות לפי הזקנה והלימוד עד בן שבעים לשיבה שהיא המדרגה העליונה שהיו יושבים בדרא קמא ולכך כדאותביה בדרא בתרא שהוא מדריגת השפלים הקטנים אמר זה שהושיבני מדרא לדרא ז' פעמים עד דרא בתרא במדריגת הקטנים יהיה חילוף הז' שנין דא"ל רב שאחזיק עצמי במדריגת הקטנים עד ז' שנין והיינו דמסיק יכנס תלמיד אצל הרב פתח ליה כו' שהראו לו שלא היה ראוי ליענש על ידו לולי שכבר קבל עליו מרב כך שלא להקשותו בשביל שלא נטל רשות ממנו להרוג המסור שהיה רב כהנא לרב תלמיד חבר כמ"ש פ' אחד ד"מ אסור להורות תוך י"ב מיל אבל לגבי ר' יוחנן לא היה רב כהנא תלמיד ורש"י ז"ל שהביא מירושלמי דברכות אהך עובדא דאתא לקמיה דרבי יוחנן וא"ל בר איניש דאימיה מבסר ליה ואנתתיה דאבוה מייקרא ליה להן ייזל [להיכן אזיל] שזה היה נטילת רשות מרבי יוחנן לילך לא"י מבבל דר"ל אם יהיה אצל אמו דהיינו א"י שהיו מבזין אותו שם או ילך אצל אשת אביו שהיא בבל שמכבדין אותו שם לאו משום שהיה רב כהנא תלמידו של ר' יוחנן שהרי קאמר הכא יכנס תלמיד אצל רב אלא דמ"מ היה צריך ליטול רשות מר"י שהיה ראש בא"י בזמן ההוא גם מה שאמרו שם בירושלמי שחזר רב כהנא אחר נטילת רשות מר"י מא"י לבבל והקשה בעל יפה מראה לפרש"י דהכא דאם היה זה בתר עובדא דהכא היאך חזר לבבל ולא היה ירא לנפשו שיתפס על הריגת המסור די"ל דאפשר שהיה ידע שכבר נשכח ענין הריגת המסור שם או שלא נתוודע למלכות הריגת המסור ולא יהיה לו עוד סכנה שם ועיין בזה עוד ביפה מראה:

א"ל דלו לי עיני ואחזיה דלו לו כו'. אין לפרש דלכך אמר לדלות עיניו שרצה לענשו בראיה על שהקשה לו כ"כ וכדאמרינן כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או עוני או מיתה דהא משמע דלא ענשו אלא משום דהוה סבר דמחייך ביה כשראה אותו ואפשר לומר דהאדם מבין יותר מחבירו ומרבו כשרואה אותו בפנים כדכתיב וראית את מוריך גו' וק"ל:

רש"י בד"ה נשא ונתן כו' בלא אונס נ"ב משמע להדיא דבאונס אף נשא ונתן ביד פטור והיינו שכתב הרי"ף איכא דמפרשי כי היכא דאנסוהו והראה ממון חבירו פטור הכא נמי היכא דאנסוהו להביא ממון חבירו ונשא ונתן ביד פטור וליתא דא"כ הא דקתני נשא ונתן ביד חייב במאי איירי אי בדליכא אונס אפילו הראה נמי חייב אלא בדאיכא אונס כו' וכתב בתשובת מיימוני שדברי הרי"ף עיקר נגד רש"י ומ"מ נ"ל לישב קצת דברי רש"י שפירש נשא ונתן ביד איירי בלא אונס והא דנקט נשא ונתן כו' היינו משום דהראה מעצמו אינו חייב אלא משום דיני דגרמי ודוקא לר' מאיר אבל נשא ונתן ביד חייב מכח דיני ממש ואף לכ"ע והא דנקט הראה באונס דפטור ולא נקט אפילו נשא ונתן ביד דחייב היינו דקא משמע לן מאחר דהראה פטור א"כ אפילו נשא ונתן ביד מעצמו בלא אונס נמי פטור דמיקלי קליה כדלקמן ודו"ק [עיין במהרש"א]:

גמרא אמר רבה אם הראה מעצמו כו'. הש"ך בסי' שפ"ו סק"א גורס רבא ע"ש:

שם אחמרא דר"מ בריה דר"פ כו'. (בכתובות סא) ר"מ ור"פ בני דר"ח וכ"ה גירסת הרי"ף והרא"ש כאן וכן העתיקו התוס' (בב"ב קמא) ד"ה לדידי:

לָא תַּחְוֵי וְלָא תַּחְוֵי. נראה לי בס"ד כפל הלשון דהיה שם גוים תקיפים אילי הארץ שהיה צריך להם תבן אך יש בהם שהם גוזלים התבן ואין נותנים דמים בודאי ויש שאומרים שרוצים לקנות בדמים והיהודים בעלי התבן הבריחו את התבן שלהם מאלו ומאלו כי אף על פי דאלו אומרים לתת דמים חוששים שמא אחר שיקחו התבן לא יתנו דמים ופיהם דבר שוא. ולכן אמר לו רב לָא תַּחְוֵי לאלו שאומרים בפירוש לקחת התבן בלא דמים וְלָא תַּחְוֵי לאלו שאומרים שרוצים לקנות בדמים כי פיהם דבר שוא וזה פקר בדברי רב ואמר מַחְוִינָא לאלו וּמַחְוִינָא לאלו.
ומאחר שפקר בדברי רב ואמר להיות מוסר הכהו רב כהנא ולא נתכוון להרגו אלא כי מן השמים גלגלו עליו דבר זה שנשברה מפרקתו בהכאה זו ומת ודרש רב מַה תּוֹא זֶה כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּמִכְמָר אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו אַף מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁנָּפַל בְּיַד עַכּוּ"ם אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו. ולכן זה שפקר ואמר מַחְוִינָא לאותם הנוטלים בלא דמים וּמַחְוִינָא לאותם שאומרים לתת דמים יש לו דין מוסר בעבור אלו ובעבור אלו.
ומה שאמר הַשְׁתָּא אִיכָּא יְוָנָאֵי דְּקַפְּדֵי אַשְׁפִיכוּת דָּמִים אף על גב דזה היה בבבל ולא היתה תחת ממשלת היונים אפשר שהיה בחצר הממשלה אנשים יוונים דקפדי אשפיכות דמים ועושים מלשינות בשמעם ואמרין מרדין דהיינו על רב כהנא שהרג ועל אנשים אשר יושב עמהם.

קוּם סַק לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל וְקַבִּיל עֲלָךְ דְּלָא תִּיקְשֵׁי לְרַבִּי יוֹחָנָן שְׁבַע שְׁנִין. אף על גב דרב כהנא לא היה חייב בזה כלום אפילו קרבן שוגג יען דזה חייב בכך מצד הדין עם כל זה רב ממידת חסידות קאמר לו הכי וכיון דאינו חייב מצד הדין תלה הדבר של נסיעתו משום עלילות העכו"ם אך כיון דחייבו גלות ממידת חסידות אין עליה זו חשיבה צער עליו כדי שתועיל לכפרה מאחר שהוא עולה לארץ הקדושה ודר במקום תורה לכך עשה לו אופן של צער בדבר זה שיקבל עליו שלא יקשה לרבי יוחנן שבע שנים ולגבי דידיה הוא צער גדול כיון דידיו רב לו במלחמתה של תורה ויש לו כח עצום לפלפל בקשיות והוויות והוא שותק כאלו אין לו פה להשיב וכאלו אינו יודע לפלפל הא ודאי צער זה קשה כמות אצלו.
ומה שאמר לו שֶׁבַע שָׁנִים כך הוא דרך החכמים לבחור בשבעיות כאשר בחר השם יתברך בשבוע ושמיטה ויובל הכל שבעה שבעה גם הוא כנגד מאדים שהוא כוכב שביעי אם תמנה מן חמה וידוע כוכב חמה מורה על החכמים העוסקים בחכמה לכן שם חמה כולו בחכמה ומאדים מורה על שפיכות דמים. גם שֶׁבַע שָׁנִים כנגד שבעה נפשות שהם נפש הנהרג ועוד שלש דורות הבאים אחריו מכל דור ב' נפשות זכר ונקבה הרי שבעה וכיון כנגד כל נפש שנה אחת.

אַשְׁכְּחֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ דְּיָתִיב וְקָא מְסַיֵּים מְתִיבְתָּא דְּיוֹמָא לְרַבָּנָן. נראה דהיה דרכם אחר שיאמר רבי יוחנן שהוא הראש ישיבה השמעתתא דההוא יומא קמי רבנן ויפלפל בה לפני החכמים יחזור רצונו לומר וישנה כל זה לפניהם פעם שנית ואחר כך יקומו כל התלמידים לישב כיתות כיתות לבדם לחזור ולשנות זה בזה כל השמעתתא דההוא יומא עם דברי הפלפול ששמעו בו ורב כהנא נכנס בעת שסיים רצונו לומר משנתו דאז קמו התלמידים לחזור ולשנות זה בזה ושאל מהם רצונו לומר היכא דאיכא קושיות ותירוצים שלא נתעוררו בה והם הכי והכי ונתכוון לשאל על רבי יוחנן כדי שהם יגידו אותו היום דברים אלו לרצונו לומר דאז רצונו לומר יכיר בו ויושיבהו למחר בשורה הראשנה כי היה דרכם להתחלק כל החכמים והתלמידים לשבעה שורות לישב לפני ראש ישיבה רבי יוחנן ורק רבי יוחנן ישב בצידו כי היה נחשב משנהו ולכך אחר שידע רבי יוחנן חכמתו צוה למחר שיושיבו אותו בשורה הראשונה הקרובה לראש ישיבה.
והא דלמחר אחר שראו שלא פלפל כלום הורידו אותו לשורה אחרונה נראה דעשו לו ביום זה בתורת קנס כי אתמול אמר קושיות ותירוצים על השמעתתא של אתמול בסתם דסתמו נראה שהוא חידש אלו הקושיות ותירוצים מדעתו ואחר שראו אותו היום הזה שלא דבר כלום הבינו שהוא אינו בר הכי ובודאי הפלפול של אתמול שמע אותו מרבו בבבל ונזדמנה לו אותה שמעתתא של אתמול היא שמעתתא שלמד לפני רבו בבבל ושמע ממנו זה הפלפול ואמרו ואינו משלו ועל זאת יאשם דלא היה לו לומר אותו הפלפול בסתם כאלו הוא חידושו מדעתו אלא היה לו לאומרו בשם בעליו ולכן הענישו אותו בכך באותו היום כי חשבו שנתכבד אתמול בטלית שאינה שלו.
ולכך אמר רבי יוחנן לרבי יוחנן אֲרִי שֶׁאָמַרְתָּ נַעֲשֶׂה שׁוּעָל כלומר אותה החריפות והחכמה שאמר אתמול אינה מלבו כמו הארי אשר גבורתו היא בלבו וכמו שנאמר (שמואל ב' יז, י) אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה אלא הוא עשה זה בערמה כמו השועל שדרכו להערים ולרמות כן הוא אתמול הערים ורימה את החכמים כשאמר להם הפלפול שלו בסתם שיחשבו שהוא מחדשו מדעתו דאם היה כן היה מחדש פלפול גם בזה היום, אלא ודאי אין זה ממנו אלא שמע מרבו או משאר חכמים אשר בבבל הוא המקום שעלה משם.
אי נמי רמז לו בזה אין זה ארי שלם אלא הוא מקצת ארי ולכן אמר לו 'נַעֲשֶׂה שׁוּעָל' כי מספר שׁוּעָל [406] הוא מספר קְצֵה אֲרִי [406].

קָם אַכַּרְעֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: נִהֲדַר מַר בְּרֵישָׁא. נראה לי בס"ד משום דרכם מקודם בזמן חכמי התלמוד על כל מי שיש לו קוצר ההשגה ואין לו פה להשיב אומרים עליו 'לא מצא ידיו ורגליו בית המדרש' ולכן קם אכרעיה לרמוז להם תהילות לא־ל אני יש לי רגלים לעמוד עליהם בית המדרש ולא כאשר חשבתם עלי 'וְנִהֲדַר מַר בְּרֵישָׁא' ותראה כחי.
גם נראה לי דְּקָם אַכַּרְעֵיהּ משום דרבי יוחנן היה יושב על שבעה בִּסְתַּרְקֵי דנעשה גבוה מכל החכמים והתלמידים שיושבים למטה שהוא למעלה מראשם כי כן היה מנהגם לעשות לראש ישיבה ורב כהנא קם אכרעיה כדי שיהיה ראשו גבוה מראש רבי יוחנן לומר לא כאשר חשבת שאני ריקם ומערים כשועל אלא אני גדול ממך ועליון עליך.

עַד דְּשַׁלְפֵי לֵיהּ כּוּלֵי בִּסְתַּרְקֵי מִתּוּתֵיהּ. נראה דעשו כן לרבי יוחנן על פי גזרת רבי יוחנן עצמו שגזר לעשות לו כן כדי שיהיה לו כפרה על אשר זלזל בו להורידו עד דרא בתראה דמסתמא עשו כן לרב כהנא על פי דבריו של רבי יוחנן וכן כתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים עיין שם.
ועוד יש לומר שרצה לעשות השפלה לעצמו כדי שעל ידי כך יתן לו השם יתברך תוספת חכמה לעמוד כנגד רב כהנא ולא יבוש מעוצם חכמתו ופלפולו.

גמ' דיקא נמי דקתני הושיט כו'. כעין זה ע"ז דף ו ע"ב:

בפרש"י בד"ה נשא ונתן ביד חייב דהציל עצמו בממון חבירו מעצמו בלא אונס עכ"ל. מהמשך לשון רש"י נ"ל ברור דמ"ש רש"י הציל עצמו בממון חבירו הוא סוף דיבור ואח"כ מתחיל הדיבור מעצמו בלא אונס דאל"כ איפכא הו"ל למימר נשא ונתן ביד מעצמו בלא אונס חייב דהציל עצמו בממון חבירו אע"כ שהוא כמ"ש וכן יראה לי מל' רש"י שהעתיק הנ"י ע"ש ומהרש"א ג"כ רוצה לפ' כן וכתב דמלשון הנ"י לא משמע כן וכבר כתבתי שהוא להיפך אמנם מה שהפליג הנ"י מל' רש"י אפשט לשון הרי"ף שכתב דנשא ונתן ביד חייב היינו אפי' אנסוהו בפי' לישא וליתן ביד בממון חבירו אפ"ה חייב וכתב הנ"י דרש"י חולק וס"ל דבכה"ג פטור נ"ל שכיון בזה למה שפירש"י דנשא ונתן ביד חייב משום דהציל עצמו בממון חבירו ואי ס"ד דבאנסוהו לישא וליתן ביד ממון חבירו לא שייך לישנא דהציל עצמו בממון חבירו שהרי אדרבא עיקר האונס בא לו ע"י ממון חבירו אע"כ סובר הנ"י דלרש"י לא איירי הכא בכה"ג אלא כגון שאנסוהו על שלו והוא מעצמו נשא ונתן ביד בשל חבירו דבכה"ג הוי שפיר מציל עצמו בממון חבירו ואם לזה נתכוון הנמוקי יוסף באמת אין בזה הכרע מל' רש"י שהרי הרמב"ם כתב ג"כ זה הלשון דמציל עצמו בממון חבירו לענין נשא ונתן ביד אף ע"ג שסובר כדעת הרי"ף ע"ש ואין להאריך בזה שכבר האריכו הקדמונים בזה והנלע"ד כתבתי:

גמרא איתיביה ר' אבהו לרב אשי א"ל אנס הושיט לי כו' וזו אחת מראיות הרי"ף דאפי' בשאנסוהו לישא וליתן ביד בשל חבירו אפ"ה חייב דהכא בכה"ג איירי דאנסוהו על פקיע עמיר זה מדמקשינן מהכא עליה דרב אשי דאיירי באנסוהו ואפ"ה מחייב אי לאו דס"ד דה"ל כאילו קליא מעיקרא וכן במסקנא דמוקי לה דקאי בתרי עיברי דנהרא נמי איירי באנסוהו והחולקים על הרי"ף נדחקו ליישב דשאני הכא כיון דמסקינן דאיירי דקאי בתרי עיברי דנהרא א"כ לא הוי אונס גמור דהא אית ליה לאשתמוטי ולענ"ד שאין לו צורך לכ"ז אלא דברייתא איירי דלא אנסוהו כלל כדמשמע פשטא דמלתא דלא נקיט אנסוהו ואפ"ה מקשה שפיר עליה דרב אשי דהא הכא בברייתא לא הראה להם כלום אלא הם ראו מעצמם וא"כ אין לנו שום טעם לחייבו אלא משום שנשא ונתן ביד ואף ע"ג שהם היו יכולים ליקח בעצמם לסברת המקשה אפ"ה חייב וא"כ קשה לרב אשי דקאמר דטעמא דנתן ביד אינו מועיל לחייב היכא שהגזלן יכול ליקח בעצמו וע"ז משני שפיר דאיירי דקאי בתרי עיברא דנהרא והיינו נמי בדליכא אונס אלא שראיתי שהרמב"ן בס' המלחמות הקשה לפירוש רבינו אפרים שם דאיירי בדליכא אונס א"כ קשה פשיטא דחייב בתרי עברי דנהרא דגזלן גמור הוא והש"ך בסי' שפ"ח מיישב דסד"א דסתם אנס ה"ל כאילו אנסו בפירוש וקמ"ל דלא ע"ש באריכות ובנמוקי יוסף ובש"ג ודו"ק:

שם יתיב רב כהנא קמיה דרב שמטיה לקועיה מיניה. והיינו משום דמותר להורגו בידים וכל הקודם בו זכה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' חובל ומזיק וקשיא לי שהרי הטעם בזה משום דהמסור הוי רודף גמור וניתן להצילו בנפשו וא"כ אמאי חייב המסור בתשלומין דהא ברודף קי"ל דפטור כששיבר כלים מהאי טעמא גופא כיון דניתן להצילו בנפשו ואין תשלומין במקום דחייב מיתה וכדאמרינן בבא במחתרת ויש ליישב לכאורה דשאני הכא כיון דאינו חייב מיתה אלא קודם שעשה מעשה אבל לאחר שעשה מעשה ומסר כבר אסור להורגו וא"כ חייב שפיר בתשלומין ואף ע"ז קשה דהא בהוחזק מסור אפילו כה"ג חייב כמ"ש הרמב"ם עצמו ועוד שהרמב"ם כתב תיכף אחר זה דין הרודף שפטור מתשלומין ויש ליישב:

שמטיה לקועיה. דמוסר מותר דמו וביותר חרה לו לרב כהנא שהתריס וזלזל בכבוד רב דא"ל לא תחוי לא תחוי והוא אמר מחוינא ומחוינא ולזה תכף רב כהנא שמטיה לקועיה על זלזול רב. וא"ל רב מקרא דכתוא מכמר לומר דמשו"ה שפיר עבדת דקטלתיה כלומר דעל שזלזל בכבודו לא אכפת ליה:

וקביל עלך דלא תקשי לר' יוחנן ז' שנין. אפשר דכיון דהקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה ואמרו בירושלמי פ"ה דתרומות דא"ל אליהו זכור לטוב לריב"ל וכי זו משנת חסידים משו"ה א"ל דיקבל יסורין בשבע שנים על שם שבע עידנין יחלפון עלוהי דודאי יהיה לו צער גדול שלא להקשות לר' יוחנן ולכבוש מעייני החכמה:

שלפי חדא בסתרקא מתותיה וכו'. נראה דעבד כן ר' יוחנן לכפר מה שעשו לרב כהנא דהוה יתיב בדרא קמא ואחתיה עד לאחורי שבע דרי והשתא דחזא דגברא רבא הוא וזלזלו בכבודו קביל עליה ר' יוחנן האי צערא לכפרה:

אי דינא. הוא שמסור ישלם: גמרינן. מהאי מעשה דרב נחמן לשאר גרמי דנזקין דעלמא: ואי קנסא. הוא דקנסיה רב נחמן משום דרגיל היה בכך לא גמרינן מיניה: המטמא. טהרותיו של חבירו או מנסך יינו של חבירו לע''ז דאע''ג דקמיה מנח ואין הזיקו ניכר משלם: לא חזרו. לא היינו גמרי' מדמע ממנסך: המדמע. ערב חולין בתרומה דהפחית דמי החולין דלא חזו מהשתא אלא להמכר לכהנים: להפסד מרובה. מטמא תרומה הפסד מרובה הוא דתו לא חזיא לאכילה מדמע הפסד מועט הוא דהא מזדבן לכהנים בדמי תרומה: אף המנסך [כו']. לא חזרו לא גמרינן מנסך אע''ג דהפסידו מרובה ממדמע ומטמא דהפסידן מועט לגבי מנסך: זרק חץ. בשבת: עקירה צורך הנחה. דכיון דבין עקירה להנחה קרע נמצא מעשה שבת ומעשה עקירה באין כאחד ולא אמרינן משעת עקירה חייב ממון ומתחייב בנפשו לא הוי עד שעת הנחת חץ והכא נמי הגבהת יין צורך ניסוך הוא ותשלומין וחיוב מיתה דע''ז באין כאחד: לבי אביוני. מקום: נשא ונתן ביד חייב. דהציל עצמו בממון חברו: מעצמו. בלא אונס: דרי ואמטי. שאי והולך עמנו לבית המלך: ה''מ. דאם נשא ונתן ביד חייב: היכא דלא אוקמינהו. העובדי כוכבים על הממון מעיקרא ע''י האונס אלא הלך ונטל ונתנו להם אבל הכא דאוקמינהו על היין קלייה ואההיא שעתא פטור כי אמטי תו דידהו אמטי: פקיע. קשר: חייב. ואע''ג דקאי עכו''ם ע''ג הממון הואיל ונשא ונתן ביד חייב: בתרי עיברי נהרא. עכו''ם מצד זה והעמיר מצד זה דאי לא יהביה נהליה לא מצי אנס למשקליה: שותא. מכמורת לדגים או לחיות: לקועיה. לצואריה שבר מפרקתו: תוא. חיה והוא שור הבר כדמתרגם (דברים יד) תוא וזמר תורבלא תור שור בלא יער: אין מרחמין עליו. ושפיר עבדת דקטלתיה: מסיים מתיבתא דיומא לרבנן. היה מחזר ושונה להם מה שדרש רבי יוחנן אותו היום לפי שר''ל חכם גדול היה ולאחר ששמעו כולן מפי הרב חוזר ומכוונה בידם: בדרא קמא. שבע שורות תלמידים יושבים לפניו זו לפנים מזו: ביסתרקי. תפי''ד בלעז: מסרחי גביניה. גבות עיניו גדולים ומכסין עיניו: פריטא שפתיה. נקרעה שפתו על ידי מכה:
לאו משום דקנס הוא. והא דמעיקרא לא גזרו על זה כמו על זה למאי דלא מסיק אדעתיה השתא טעמא דהפסד מועט איכא למימר דמעשה אירע במטמא ובמנסך לכך גזרו עליהם בשעת מעשה: כיון שנפל בידי עובדי כוכבים אין מרחמים עליו. כלומר שפיר מיקרי מסור שדבר ברור הוא שיקחו מאחר שהראהו: השתא יווני נינהו כו'. קשה לר''י דבפ''ב דגיטין (דף טז: ושם יז. ד''ה הא) אמר רבה בר בר חנה חלש על לגביה כו' אמר רחמנא או בטולך. וכו' ופריך למימרא דרומאי מעלי מפרסאי אלמא משמע שאז עדיין היו פרסיים בבבל ולכאורה משמע שאותו מעשה היה אחר מעשה שבכאן ואור''י שהשרים והפקידים היו משתנים והיו פעמים מפרסיים ופעמים מיוונים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד