דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא קטז ע"ב - Steinsaltz

to bring cabbage and plums to an ill person, and he went and found that the patient had already died or recovered, the employer nevertheless gives the worker his entire wage. Evidently, one is paid for his efforts even if the desired result is not accomplished. Accordingly, the rescuer’s stipulation should apply, and one should be obligated to pay another for attempting to salvage his donkey even if he did not actually succeed in doing so.

Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Are those two cases comparable? There, in the case of the ill person, the agent performed his assignment, as he procured and delivered the foods to the ill person, but here, in the case of the donkeys, the agent did not perform his assignment, as he was unable to rescue the animal from the river.

§ Apropos the episode involving Rav Safra, the Gemara discusses the division of expenses among travelers in a caravan. The Sages taught in a baraita: In the case of a caravan that was traveling in the desert and a troop of bandits stood over it in order to attack and pillage it, and the members of the caravan agreed to pay ransom to the bandits, they calculate each traveler’s contribution according to the amount of money he is carrying, and they do not calculate according to the number of souls in the caravan, i.e., the expense is not divided equally among the travelers.

But if they hired a scout who travels in front of them and leads them safely through the desert, the travelers calculate each one’s contribution to paying the scout’s wages even according to the number of souls. And they should not differ from the usual custom of donkey drivers, who often have set procedures for such situations.

The donkey drivers are permitted to stipulate that with regard to anyone whose donkey becomes lost, the caravan will provide him with a different donkey. If the donkey was lost through negligence, they do not provide him with another donkey, but if it was lost not through negligence, they provide him with another donkey. And if the individual whose donkey became lost said: Give me money instead of the donkey and I will guard the caravan along with everyone else, they do not listen to him.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? No, it is necessary to teach this for a case where he already has another donkey, lest you say that he will guard the caravan for its sake. Since he still owns one donkey, he never lost his incentive to guard the caravan, and the other drivers should therefore give him money if he wishes. The baraita therefore teaches us that guarding one donkey is different from guarding two donkeys, and the driver will be more likely to guard the caravan properly if they supply him with another donkey.

§ The Gemara cites another baraita that discusses the division of expenses among a group. The Sages taught: In a case of a boat that was traveling on the sea when a gale arose and threatened to sink it, and the sailors lightened its load by throwing some of their belongings overboard, the sailors calculate the amount that each must throw out according to weight, but they do not calculate it according to how much money the items are worth. And they should not differ from the usual custom of sailors.

And if a number of boats are traveling together, the sailors are permitted to stipulate that with regard to anyone whose boat was lost, the others will provide him with a different boat. If his boat was lost through negligence, the other sailors do not provide him with another boat, but if it was lost not through negligence, the sailors provide him with another boat. And if the boat sailed to a place where the boats do not travel, the other sailors do not provide him with a different boat.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: No, it is necessary because in the month of Nisan, the boats distance themselves from the shore by one rope length, and in the month of Tishrei, they distance themselves by two rope lengths. And in this case, the boat was traveling during Nisan and sailed to the place where boats sail during Tishrei. Lest you say that the sailor is not considered negligent because he is taking his usual route and traveling as he is accustomed to, the baraita teaches us that his actions are considered negligent.

The Sages taught in a baraita: In a case of a caravan that was traveling in the desert and a troop of bandits stood over it and pillaged it, and one of the travelers arose and rescued the caravan from the bandits, he has rescued the property for the common good, i.e., each member of the caravan receives back his property. And if he stated: I will rescue the property from the bandits for myself, then he has effectively rescued the items for himself, and he is now the legal owner of all the property.

The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If each member of the caravan is able to rescue his property, then even in the latter clause, where the rescuer states that he is saving the property for himself, the halakha should also be that the possessions are rescued for the common good, as the other members of the caravan did not despair of retrieving their property. And if each member of the caravan is unable to rescue his property, they despair of retrieving their property and relinquish ownership of it. Consequently, even in the first clause, the halakha should also be that the possessions are saved for himself, so that he is their legal owner. Why is there a discrepancy between the halakha in the first clause and the halakha in the latter clause?

The Gemara answers: Rami bar Ḥama said: Here, in the case of the baraita, we are dealing with a caravan whose members are partners and jointly own the confiscated property, and in a case such as this, a partner may divide the property without the other partner’s consent. Therefore, if he said that he intends to save the property for himself, he has dissolved the partnership and divided the property so that if he is able to rescue only some of the property, the property he rescues is his share of the joint property. If he did not say that he intends to save the property for himself, he has not divided the property, and whatever he rescues is jointly owned by the partners.

Rava stated a different answer: Here, in the baraita, we are dealing with laborers who were hired to protect the caravan, and one of these guards saved the travelers’ property. And it is in accordance with the opinion of Rav, as Rav says: A laborer may retract his commitment to his employer even in the middle of the day.

The Gemara explains: As long as he did not retract his commitment, he is considered to be under the jurisdiction of the employer, so that anything he saves automatically belongs to the employer. And when he retracts his commitment, it is for a different reason that he is able to do so, as it is written: “For unto Me the children of Israel are servants” (Leviticus 25:55), indicating that Jews are servants of God, but not servants of servants, i.e., of other Jews. Consequently, it is permitted for a laborer to conclude his term of employment whenever he wants. Once he does so, if he saves property that the members of the caravan are unable to rescue, the property belongs to him.

Rav Ashi stated another answer: The baraita is discussing a case where the other members of the caravan are able to rescue the property with difficulty. Therefore, if he revealed his intention to rescue the property for himself and the other travelers did not protest, it is clear that they have despaired of recovering their property, and the rescuer has secured the property for himself. If he did not reveal his intention to rescue the property for himself, the status quo remains and the property has been rescued for the common good.

MISHNA: In a case of one who robs a field from another and thugs [massikin] subsequently take the field from the robber, the halakha is dependent upon the circumstances: If it is a regional disaster in which the thugs seize all the property in the region, the robber says to the owner of the field: That which is yours is before you, i.e., it is your prerogative to try to reclaim it from the thugs. No compensation is required since the thugs would have seized the property in any event. But if the thugs took that field alone due to the robber, the robber is obligated to provide the owner with a different field.

GEMARA: Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One who teaches the mishna using the term massikin does not err, and one who teaches the mishna using the term matzikin also does not err, as both terms may be used to refer to thugs. One who teaches the mishna using the term matzikin does not err, as it is written: “In the siege and in the distress [matzok] with which your enemies shall distress you” (Deuteronomy 28:55). Consequently, matzikin are individuals who cause distress to others.

And one who teaches the mishna using the term massikin does not err, as it is written: “All your trees and the fruit of your land shall the locust consume” (Deuteronomy 28:42), and, in the standard Aramaic translation, we translate this phrase as: Shall the locust [sakke’a] consume. Consequently, massikin are those who consume the property of others.

§ The mishna teaches: If the thugs took the field due to the robber, the robber is obligated to provide the owner with a different field. The Gemara asks: What are the circumstances of the case in the latter clause of the mishna? If we say that they seized only his land, i.e., the robber’s land, and did not seize all the other lands in the region, you already learned this from the first clause of the mishna: If it is a regional disaster in which the thugs seize all the property in the region, the robber is not obligated to compensate the owner of the field, which indicates that if it is not a regional disaster, the robber is not exempt from payment. What novelty does the latter clause teach?

The Gemara explains: No, it is necessary for a case where the individual did not actually take control of the property before it was seized by the thugs, but rather showed the field to the thugs and thereby facilitated their occupation of the field. A different version of this answer is as follows: With what are we dealing here? A case where gentiles coerced someone and told him to show them his land for them to seize, and he showed them that field belonging to another, along with his own fields, and the thugs then seized all the land he showed them.

The Gemara recounts a related incident: There was a certain man who showed piles of wheat, belonging to the Exilarch’s household, to thugs, who seized them. The case came before Rav Naḥman for judgment, and Rav Naḥman deemed that man liable to pay the Exilarch for the stolen wheat. Rav Yosef was sitting behind Rav Huna bar Ḥiyya, and Rav Huna bar Ḥiyya was sitting before Rav Naḥman. Rav Huna bar Ḥiyya said to Rav Naḥman: Did you deem him liable to pay because that is the halakha, or was it a fine?

Rav Naḥman said to him: This individual’s liability is written explicitly in the mishna, i.e., it is the halakha, as we learned in the mishna: If thugs took the field due to the robber, he is obligated to provide the owner with a different field. And it was established that the mishna is referring to a case where an individual showed the field to thugs, who later seized it. So too, in this case, the one who showed the Exilarch’s wheat pile to the thugs is obligated to pay for them. After Rav Naḥman left, Rav Yosef said to Rav Huna bar Ḥiyya: What difference does it make to you

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - ב

איתיביה רב לרבי: תניא: השוכר את הפועל  להביא כרוב ודורמסקנין [שם עשב] לחולה, והלך ומצאו שמת החולה או שהבריא, נותן לו שכרו משלם.

הרי שלמרות שהפועל לא הועיל בשליחותו, בכל זאת חייבים לשלם לו כל שכרו, ומדוע כאן לא יצטרך לשלם לו בגלל שלא הצליח להציל לו את חמורו? [6] [7] אמר ליה רבי: מי דמי!? הרי מקרה של הברייתא אינו דומה לעניננו. כי התם, בברייתא, עביד שליח שליחותיה. השליח מילא את שליחותו, אלא שכבר לא היה צורך בכך. אבל הכא, לא עביד שליח שליחותיה. המציל לא עשה כלל את שליחותו, שהרי לא הצליח להציל את החמור, ולכן אין לו אלא שכרו בלבד. [8]

תנו רבנן בברייתא:

שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה לבוזזה, ונתפשרו עם הגייס תמורת סכום מסוים של ממון - מחשבין את חלקו של כל אחד מן השיירה בהוצאה לפי ממון שכל אחד נושא עמו, ולמי שיש יותר ממון משתתף יותר בהוצאה, ואין מחשבין חלקו של כל אחד מן השיירה בהוצאה לפי כמות נפשות שיש בשיירה, כי הגייס בא בגלל הממון, ולא בא ליטול את הנפש [1], ואם כן התשלום ששילמו לגייס היה בעד הממון, ולפיכך מחשבים לכל אחד את ההוצאה לפי הממון שיש עמו. [2]

ואם שכרו תייר ההולך לפניהם - מדריך שיראה להם את הדרך, אז מחשבין את חלקו של כל אחד בהוצאה עבור התייר אף לפי נפשות, לפי שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא, ואם כן ההוצאה היא גם עבור הנפשות. [3]

ולא ישנו בענין התשלום לתייר ממנהג החמרין, כפי שהם נוהגים באותו מקום בדבר זה, שאם נהגו התיירים לגבות מבני השיירה לפי סכום הממון שכל אחד מביא עמו או לפי מספר הנפשות שיש בשיירה, כמנהג החמרים כך צריכים לשלם.

רשאין החמרין היוצאים בשיירה להתנות ביניהם שכל מי מן החמרין שיאבד לו חמורו יעמיד לו השיירה חמור אחר, כדי שיקח את החמור וימסור נפשו לשמור עמהם בלילות מפני החיות והליסטים, ותנאם קיים. [4]

ומכל מקום, אף על פי שהתנו כן, אם איבד החמר את חמורו בכוסיא בפשיעה - אין מעמידין לו חמור אחר. אבל אם איבד את החמור שלא בכוסיא שלא בפשיעה - מעמידין לו חמור אחר.

ואם אמר החמר שאיבד את חמורו תנו לי את דמיה, ואיני רוצה בהמה ואני אשמור עמכם את החמורים שלכם - אין שומעין לו, כי כשיש לו חמור הוא מסייעם לשמור, וכשאין לו חמור אינו מזרז את עצמו בשמירת החמורים האחרים, ואם אמר תנו לי את המעות ואני אקח חמור לעצמי - אין שומעין לו, שמא לא יקח חמור. [5]

ומקשינן: מדוע צריך להשמיענו שאין שומעין לו, הרי פשיטא שאין צריכים לתת לו את דמי החמור!

לא צריכא, לא הוצרכו להשמיענו אלא באופן דאית ליה חמרא אחרינא, שיש לו חמור אחר.

מהו דתימא הא קא מינטר ליה, היינו חושבים לומר כי כיון שיש לו חמור נוסף שהוא שומר עליו, יכול הוא לדרוש את דמי החמור במקום החמור, קא משמע לן הברייתא, כי שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי, שונה שמירת חמור אחד משמירת שנים, והוא מוסר את נפשו יותר עבור שנים, לכן גם אם הוא טוען שהוא שומר יותר טוב כשיש לו רק חמור אחד, אין שומעים לו, כיון שהוא ימסור את נפשו יותר כשיהיו לו שנים.

תנו רבנן בברייתא:

ספינה שהיתה מהלכת בים, עמד עליה נחשול [גל] לטובעה והשליכו לים מן המשאות שעליה והקילו ממשאה - מחשבין לכל אחד שישליך ממשאו לפי משאוי לפי משקל ואין מחשבין לפי ערך ממון של המשאו, ואם השליך אחד משקל מאה ליטרין של זהב, יכול השני להשליך משקל מאה ליטרין של ברזל.

ולא ישנו ממנהג הספנים שאם נהגו שכל אחד משליך לפי ערך הממון, יש לנהוג כפי מנהגם.

ורשאין הספנים המפליגים יחד להתנות, שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת.

ואם אבדה לו ספינתו בכוסיא בפשיעה - אין מעמידין לו ספינה אחרת, אבל אם אבדה לו ספינתו שלא בכוסיא שלא בפשיעה - מעמידין לו ספינה אחרת.

ואי פירש בספינתו למקום שאין הספינות הולכין - אין מעמידין לו ספינה אחרת.

ומקשינן: פשיטא שאין מעמידין לו ספינה אחרת, כי הרי הוא פשע בזה שהלך למקום שאין הספינות הולכות.

ומתרצינן: לא צריכא, לא הוצרכו להשמיענו אלא באופן דבניסן שגדל הנהר מהפשרת השלגים ומי הגשמים, מרחקי חד אשלא, מרחיקים את הספינה רק מלא חבל משפת הנהר, כיון שהמים עמוקים יותר. ובתשרי שהנהר קטן מרחקי תרי אשלי, מרחיקים את הספינה מלא שני חבלים משפת הנהר.

וקא אזיל והלך הוא בספינתו ביומי ניסן לעומק הנהר למקום שהולכים בו בתקופת תשרי, ומתוך שהנהר גדול וחזק בתקופת ניסן, טבעה הספינה.

מהו דתימא היינו חושבים לומר כי דוושיה נקיט ואזיל, בדרכו הוא נוקט והולך, וכיון שהלך בדרך שהוא רגיל בה אינו נקרא פושע, קא משמע לן שנחשב פשיעה.

תנו רבנן בברייתא:

שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ובזזו אותה, ועמד אחד מהן והציל את הממון מהגייס - הציל לאמצע, כלומר מחלקים ביניהם את מה שהציל, וכל אחד נוטל את שלו.

ואם אמר המציל, אני אציל את הממון לעצמי - הציל את הממון לעצמו, ואינו צריך לחלק לבני השיירא, כיון שהוא הציל ממון שהתייאשו ממנו בני השיירא, והממון הפקר. [6]

והוינן בה: היכי דמי? כיצד מדובר?

אי מדובר באופן דיכול כל אחד מן השיירא להציל את ממונו מן הגייס, אם כן אפילו סיפא נמי שאמר המציל כי הוא מציל את הממון לעצמו, צריך הוא לחלק את הממון לאמצע, וכל אחד נוטל את שלו, כי ממונם אינו הפקר.

ואי מדובר באופן דלא יכול כל אחד מן השיירא להציל את ממונו מן הגייס, ורק המציל יכל להציל, אם כן אפילו רישא נמי שלא אמר המציל כלום, יכול הוא ליטול את כל הממון לעצמו, כי ממונם הפקר. [7]

אמר רמי בר חמא: הכא כאן בשותפין עסקינן אנו עוסקים, ואף שבדרך כלל לא ניתן לחלק נכס משותף שלא מרצון כל השותפים, אבל וכגון זה שהממון עמד ללכת לאיבוד, באופן זה שותף חולק שלא לדעת חבירו, לכן אם אמר המציל כי רק לעצמו הוא מציל - פליג, חולק הוא את הנכס המשותף, ומעכב לעצמו את חלקו שהציל [8], ואם לא אמר כלום בשעה שהציל - לא פליג, אינו חולק את הנכס המשותף, כי הדרך הוא לטרוח בכל הנכס גם אם רק חלק ממנו שייך לו.

רבא אמר ליישב את הברייתא: הכא כאן בפועלין ששכרו אותם לשמור את השיירה עסקינן, ומדובר ששאר האנשים בשיירה אינם יכולים להציל, וכרב, דאמר רב: פועל יכול לחזור בו [9] אפילו בחצי היום. [10]

ולכן וכמה דלא הדר ביה כל זמן שלא חזר בו הפועל מלהיות פועל, כברשותיה דבעל הבית דמי, נחשב הנכס שהציל כברשותו של בעל הבית, וכי הדר ביה וכאשר חוזר בו מלהיות פועל, הרי הוא זוכה לעצמו מן ההפקר, כי אף אחד לא יכול להציל את הממון ונעשה הפקר.

ומה שיכול הפועל לחזור בו, אין הטעם משום שכל פועל אינו ברשות בעל הבית, אלא טעמא אחרינא הוא מטעם אחר הוא יכול לחזור בו, דכתיב: [ויקרא כה נה] "כי לי בני ישראל עבדים", [11] ודורשים: כי רק לה' בני ישראל עבדים ולא נעשים עבדים לעבדים כלומר אינם נעשים עבדים לאחרים שהם עבדים [של ה'] [12], שפועל אינו כעבד, ולכן יכול לחזור בו [13] מכאן ולהבא. [14] רב אשי אמר ליישב את הברייתא: כי מדובר כשיכול כל אחד להציל את ממונו על ידי הדחק, לכן אם המציל גלי דעתיה גילה בדעתו שהוא מציל את הממון לעצמו - הרי הוא נוטל את הממון לעצמו, כי בכך ששמעו אותו הבעלים ושתקו ולא מסרו את עצמם להציל, סימן שהסיחו את דעתם מן הממון וגילו שהתייאשו מן הממון ואינם מעונינים למסור את נפשם להציל את ממונם.

אבל אם המציל לא גלי דעתיה שהוא מציל את הממון לעצמו - הרי הוא הציל לאמצע, ונוטל כל אחד את הממון שלו, כיון שאין ראיה שהבעלים התייאשו מממונם.

אבל באופן שיכול כל אחד להציל את ממונו בלא דוחק, אפילו אם שמעו את המציל שאומר כי הוא מציל את הממון לעצמו, ושתקו, לא קנה המציל את ממונם, כיון שמסתמא לא התייאשו מממונם.

מתניתין:

משנתינו דנה בגוזל קרקע, וגזלוה אחרים ממנו או ששטפה נהר, כיצד משיב את הגזילה.

ושונה גזילת קרקע מגזילת מטלטלין, שכן הקרקע אינה נגזלת, ולעולם ברשות בעליה היא עומדת, ואם מכרה הגזלן לאחר, נוטלים אותה הבעלים מיד הלוקח בלא דמים, והלוקח תובע דמיו מהגזלן שמכרה לו. [15]

הגוזל שדה מחבירו, ונטלוה מסיקין - אנסים גזלוה מן הגזלן,

אם מכת מדינה היא שנטלו גם את שדותיהם של אחרים [16], אומר לו הגזלן לבעל השדה הרי השדה שלך לפניך, אם אתה רוצה קחהו, שהרי אף אם היתה השדה ברשותך, היו נוטלים אותה.

אם מחמת הגזלן, שאנסוהו גויים להראות להם כל שדותיו והראם גם שדה זו הגזולה, חייב הגזלן להעמיד לו לבעל השדה [17] שדה אחר. [18]

גמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני - הגורס במשנה "מסיקין", לא משתבש, ומאן דתני - והגורס במשנה "מציקין" לא משתבש.

מאן דתני "מציקין" לא משתבש, דכתיב: [דברים כח נג] "במצור ובמצוק [19] ".

ומאן דתני "מסיקין" לא משתבש, דכתיב: [דברים כח מב] "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" שפירושו כי יעשנו הצלצל [20] רש [עני] מן הפרי. ומתרגמינן: "יחסניניה סקאה" שהוא לשון "מסיק".

שנינו במשנה: אם מחמת הגזלן - חייב הגזלן.

והוינן בה: היכי דמי האופן שחייב הגזלן להעמיד שדה אחר לבעלים? אילימא דאנסוה לארעא דידיה ולא אנסוה כולי ארעתא אם מדובר באופן שגזלו רק את השדה שלו ולא גזלו שדות אחרים,

הא מרישא שמעת מינה הרי למדנו כבר מהרישא של המשנה שחייב באופן זה, שכתוב ברישא: אם מכת מדינה היא שנטלו את שדותיהם של כל אנשי העיר, אומר לו הגזלן לבעל השדה הרי השדה שלך לפניך, ומדויק: כי אי לא נטלו את שדותיהם של אחרים - הגזלן לא יכול לומר לבעל השדה הרי שלך לפניך, אלא צריך להעמיד לבעלים שדה אחר.

ומתרצינן: לא צריכא, הדין בסיפא לא נכתב אלא לחדש שחייב גם באופן דאחוי אחוויי שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני. [21]

לישנא אחרינא: הכא במאי עסקינן בסיפא מדובר - כגון דאנסוה עכו"ם ואמרי ליה אחויי ארעתיה הראה שדותיך ואחוי ההוא בהדייהו והראה את אותו שדה של פלוני יחד עם שדותיו.

מעשה: ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא שהראה לאנסים את כרי החיטים של בית ראש הגולה.

אתא לקמיה בא לפני דרב נחמן כדי שיפסוק לו מה דינו.

חייביה רב נחמן לשלומי לבעלים שדה אחר.

יתיב רב יוסף אחוריה דרב הונא בר חייא, ויתיב רב הונא בר חייא קמיה דרב נחמן, אמר ליה רב הונא בר חייא לרב נחמן: האם מה שחייב המסור לשלם לבעלים שדה אחר הוא דינא או קנסא [22]?

אמר ליה: מתניתין היא!

דתנן: אם מחמת הגזלן אנסו את השדה הגזולה - חייב להעמיד לו לבעל השדה שדה אחר. ואוקימנא והעמדנו בגמרא דין זה דאחוי אחוויי שלא גזלה הוא עצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני. ובאופן זה חייבה אותו המשנה להעמיד לבעל השדה שדה אחרת.

הערות

[6] בתשובת חתם סופר [חו"מ סימן ק, הובא בפתחי תשובה סימן רעב א] כתב שהגירסא בכל הספרים אצלנו: "עמד גייס וטרפה", דהיינו שהגייס כבר טרף ואחר כך הציל מידם, ומשום כך נחשב זוכה מן ההפקר, אבל ממון שעדיין לא טרפו, אינו הפקר כיון שעדיין לא התייאשו הבעלים. אבל הטור [סימן קפא] גורס: "ועמד גייס לטורפה", ולפי גירסא זו מדובר שעדיין לא טרפו ואף על פי כן כבר נתיאשו הבעלים והממון הפקר.

[7] כך נפסק להלכה בשו"ע [סימן קפא א] שאם הבעלים אינם יכולים להציל, ועמד אחד והציל, זוכה בו לעצמו. ומבאר הסמ"ע משום שהבעלים ודאי התייאשו. ומקשים הנתיבות המשפט [סימן קפא א] והרעק"א בגליון השו"ע, כי כאן מדובר בגזילה, ויאוש לבד בלי שינוי רשות אינו קונה בגזילה, וכאן אין שינוי רשות כיון שהגזלן לא נתן לו מרצונו אלא זה בא מעצמו והציל מיד הגזלן. ומתרץ הנתיבות, כי שונה גייס, שהרי הוא כמציל מיד הנהר שהוא אבוד מכל אדם, ונחשב כהפקר גמור. האור שמח [גזילה ה ד ד"ה והנה] כתב, כי דווקא כשקונה מגזלן ישראל צריך את דעת הגזלן כדי שיחשב שינוי רשות, אבל כשקונה מגזלן גוי לא צריך את דעתו, כי אפילו הפקעת הלוואתו של הגוי מותרת, ולפי זה מיושב שכאן מדובר בגייס של גויים, שקונה ביאוש ושינוי רשות גם בלא דעתם.

[8] כתב המרדכי [סימן קפד] בשם אבי העזרי שאם אין עדים בדבר שאמר כן, נשבע שלא נתכוון להציל אלא לעצמו וזוכה. אבל המשנה למלך [גזילה ואבידה יב ח] מביא תשובת הרשב"א שסובר כי אם אין עדים אינו נאמן בשבועה. הבית יוסף [סימן קפא] מביא את דברי אבי העזרי, וכן פסק הרמ"א [סימן קפא ב]. והבין הבית יוסף כי כוונת אבי העזרי, שהוא נשבע כי התכוון להציל לעצמו אף שלא אמר שום אמירה. ומקשה הבית יוסף כי בגמרא משמע שדווקא באמר בפיו זוכה לעצמו, שדברים שבלב אינם דברים. ומבאר הבית יוסף, כי הלשון שנתכוון אינו בדווקא, אלא כוונת אבי העזרי שנשבע שאמר בפיו: לעצמי אני מציל. כתב הש"ך [סימן קפא ה] בשם המהרש"ל כי נשבע שאמר בפני עדים. והרעק"א מקשה מדוע לא מועיל אם אמר בינו לבין עצמו, ואם כן מספיק שישבע כי אמר בינו לבין עצמו. הט"ז מפרש, שנשבע כי התכוון להציל לעצמו. ומבאר הקצות החושן, שנאמן לומר כי כך היתה כוונתו בלא שאמר בפיו. ומה שהקשה הבית יוסף כי דברים שבלב אינם דברים, מתרץ הקצות החושן, כי כיון שאינם יכולים להציל כלל, הרי הממון הפקר, ולא זכו השותפים אלא מחמת הגבהתו שמסתמא הגביה עבור כולם, ואם לא היה בלבו עבור כולם ממילא הם לא זכו בממון. הנתיבות המשפט חולק על הקצות החושן, ומתרץ את הבית יוסף שצריך אמירה, כי כל שאינו אומר שמציל לעצמו, אין השני מתיאש כלל, וכמו שכתב הרמ"ה בשיטה מקובצת, שכשיש מצילים לממון אינו מתייאש, כי סבור שיצילו עבורו, וכל שכן בשותף שמסתמא עושה בשביל השותפות, אלא אם כן אומר במפורש: בשבילי אני מציל.

[1] התוספות בבבא בתרא [ז ב ד"ה לפי] מבארים כי משלמים לפי ממון כיון שאין סכנת נפשות, וכן משמע מרש"י כאן. ומקשים התוספות [שם, עיין במהר"ם שם] מבא במחתרת שמותר להורגו כמבואר בסנהדרין [עב א] משום שיש חזקה כי אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, ואז הבא במחתרת יהרגנו, ואם כן גם כאן, אף שהגייס באו בשביל ממון, מכל מקום יחשב שבאו על עסקי נפשות, כיון שאם יעמדו נגד הגייס יהרגו אותם. ותירצו כיון שהגייס ברצונו אינו בא על נפשות, שאם לא יעמדו נגדם לא יזיקו לגופם, לכן אינו נחשב סכנת נפשות. ומקשה הקובץ שיעורים [ב"ב אות מג] לפי תירוץ התוספות מדוע בבא במחתרת מותר להורגו, הרי יכול הוא לתת לבא במחתרת את כל ממונו ואז לא יהרגהו. ותירץ, כיון שאין עליו חיוב לעשות כן, ממילא הגנב הוא בכלל רודף ומותר להורגו. בחידושי רבי ראובן [ב"ב סימן ו] רצה בתחילה לבאר כמו הקובץ שיעורים, שעל אף שיכול להציל עצמו על ידי ממון, מכל מקום אינו מחויב לעשות כן ולכן נחשב עסקי נפשות, אבל הקשה על זה מסנהדרין [עב] שמרבים מפסוק כי מותר להרוג הבא במחתרת אף בשבת, וקשה כי כדי למנוע חילול שבת מחויב לתת את כל ממונו. ולכן מבאר כי החזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, עושה אותו לאנוס. כי בשעת מעשה האדם אינו מסוגל לוותר על כל ממונו, ולכן נחשב הבא במחתרת, כי הוא בא על עסקי נפשות. ואם כן שוב קשה אצלנו בגייס במדבר מדוע אינו נחשב עסקי נפשות. ותירץ, כי לענין חיוב תשלומין הולכים אחר הגורם להיזק, וכאן הגורם הוא ממון כיון שהגייס בא בשביל ממון, אבל לענין היתר להרוג את הבא להורגך, בזה לא הולכים אחרי הגורם, אלא תלוי אם בפועל יש סכנת נפשות.

[2] במרדכי [סימן קעה] ובהגהות מיימוני [גזילה יב ט] ובאור זרוע כתבו, כי הגירסא אצלנו "ועמד גייס לטורפה". אבל הירושלמי גורס "ועמד עליה גייס" ואינו גורס "לטורפה". ומבאר החידושי אנשי שם [למרדכי אות ר, הובא בפתחי תשובה סימן רעב א] כי לפי הירושלמי מדובר שכבר טרפו, והתברר שהגייס בא על עסקי ממון, אבל אם הגייס רק עומד לטרוף, שעדיין הם עומדים בספק נפשות, מחשבין אף לפי נפשות.

[3] כתב היפה עינים כי כך הגירסא בתוספתא "אף לפי נפשות", אבל בירושלמי הגירסא היא "לפי נפשות", משמע כי מחשבים רק לפי נפשות. רבינו יונתן בשיטה מקובצת מפרש בדעת רש"י, שהעני משלם כמו העשיר, כי כיון שסכנת נפשות היא, משלמים רק לפי נפשות. אבל הראב"ד והמאירי כתבו, כי עני משלם לפי נפשו ועשיר משלם לפי נפשו וממונו. והרא"ש כתב, כי חצי משכר התייר ישלם כל אחד לפי ממונו, וחצי משכרו ישלמו לפי נפשות, וכן פסק הסמ"ע [סימן רעב כז].

[4] כתבו המרדכי [סימן קעו] והגהות מיימוני [גזילה ואבידה יב י] בשם המהר"ם מרוטנבורג, כי מדובר בהתנו בלא קנין, והתנאי קיים בהסכם דברים בלא שום מעשה, וכן הדין בכל מה שהשותפים מתנים ביניהם, כמבואר בבבא בתרא [קו ב] כי באותה הנאה שמצייתים זה לזה גומרים בדעתם ומקנים זה לזה. ומבאר הריטב"א בבבא בתרא, כי אותה הנאה היא שוה כסף, ולכן קונה בה כקנין כסף. וכן פסק הש"ך [סימן רעב ו] שמועיל התנאי ללא קנין.

[5] המסורת הש"ס מביא גירסת הת"ח על הגמרא "ואם אמר תנו לי ואני לוקח - אין שומעין לו". וכתב החידושי אנשי שם [לרי"ף אות א] שזו גירסת רש"י, ולכן פירש שהוא רוצה לקבל כסף כדי לקנות חמור, ואין שומעין לו שמא לא יקנה חמור, אלא נותנים לו חמור אחר. ולפי גירסתינו שזוהי גם גירסת הרי"ף, מדובר שהוא רוצה לקבל את דמי החמור ואינו רוצה כלל לקנות חמור, אלא רוצה לשמור עמהם ללא שיהיה לו בעצמו חמור, ולכן אין שומעין לו, אבל אם אמר תנו לי המעות ואני אקנה את החמור - שומעין לו. וכן כתבו הרמב"ם [גזילה ואבידה יב יג] והשו"ע [סימן רעב טז], אם אמר תנו לי דמים ואיני רוצה לקנות חמור והריני שומר עמכם, אין שומעין לו אלא מעמידין לו חמור אחר. וכתב הש"ך [ס"ק ז] ולפי זה אם אמר תנו לי דמים ואני אקח חמור - נותנים לו, ולא חוששים שמא לא יקח חמור, ולא כפירוש רש"י וגירסתו. המאירי כתב, אם אמר תנו לי מעות ואיני רוצה בהמה - אין שומעין לו, ואם אמר תנו לי המעות ואני אקח הבהמה אין שומעין לו שמא לא יקח. וכתב התורת חיים, כי לפי גירסת הרי"ף מובן מה שהקשו בגמרא: פשיטא שאין נותנים לו דמי חמור, שהרי הוא אינו רוצה כלל לקנות חמור, אבל לפי רש"י קשה מה הקשו: פשיטא, הרי נתחדש שחוששים שמא לא יקנה חמור. וכן מקשים הב"ח והדרישה [סוף סימן רעב].

[6] בתשובת חתם סופר [חו"מ סימן ק, הובא בפתחי תשובה סימן רעב א] כתב שהגירסא בכל הספרים אצלנו: "עמד גייס וטרפה", דהיינו שהגייס כבר טרף ואחר כך הציל מידם, ומשום כך נחשב זוכה מן ההפקר, אבל ממון שעדיין לא טרפו, אינו הפקר כיון שעדיין לא התייאשו הבעלים. אבל הטור [סימן קפא] גורס: "ועמד גייס לטורפה", ולפי גירסא זו מדובר שעדיין לא טרפו ואף על פי כן כבר נתיאשו הבעלים והממון הפקר.

[7] כך נפסק להלכה בשו"ע [סימן קפא א] שאם הבעלים אינם יכולים להציל, ועמד אחד והציל, זוכה בו לעצמו. ומבאר הסמ"ע משום שהבעלים ודאי התייאשו. ומקשים הנתיבות המשפט [סימן קפא א] והרעק"א בגליון השו"ע, כי כאן מדובר בגזילה, ויאוש לבד בלי שינוי רשות אינו קונה בגזילה, וכאן אין שינוי רשות כיון שהגזלן לא נתן לו מרצונו אלא זה בא מעצמו והציל מיד הגזלן. ומתרץ הנתיבות, כי שונה גייס, שהרי הוא כמציל מיד הנהר שהוא אבוד מכל אדם, ונחשב כהפקר גמור. האור שמח [גזילה ה ד ד"ה והנה] כתב, כי דווקא כשקונה מגזלן ישראל צריך את דעת הגזלן כדי שיחשב שינוי רשות, אבל כשקונה מגזלן גוי לא צריך את דעתו, כי אפילו הפקעת הלוואתו של הגוי מותרת, ולפי זה מיושב שכאן מדובר בגייס של גויים, שקונה ביאוש ושינוי רשות גם בלא דעתם.

[8] כתב המרדכי [סימן קפד] בשם אבי העזרי שאם אין עדים בדבר שאמר כן, נשבע שלא נתכוון להציל אלא לעצמו וזוכה. אבל המשנה למלך [גזילה ואבידה יב ח] מביא תשובת הרשב"א שסובר כי אם אין עדים אינו נאמן בשבועה. הבית יוסף [סימן קפא] מביא את דברי אבי העזרי, וכן פסק הרמ"א [סימן קפא ב]. והבין הבית יוסף כי כוונת אבי העזרי, שהוא נשבע כי התכוון להציל לעצמו אף שלא אמר שום אמירה. ומקשה הבית יוסף כי בגמרא משמע שדווקא באמר בפיו זוכה לעצמו, שדברים שבלב אינם דברים. ומבאר הבית יוסף, כי הלשון שנתכוון אינו בדווקא, אלא כוונת אבי העזרי שנשבע שאמר בפיו: לעצמי אני מציל. כתב הש"ך [סימן קפא ה] בשם המהרש"ל כי נשבע שאמר בפני עדים. והרעק"א מקשה מדוע לא מועיל אם אמר בינו לבין עצמו, ואם כן מספיק שישבע כי אמר בינו לבין עצמו. הט"ז מפרש, שנשבע כי התכוון להציל לעצמו. ומבאר הקצות החושן, שנאמן לומר כי כך היתה כוונתו בלא שאמר בפיו. ומה שהקשה הבית יוסף כי דברים שבלב אינם דברים, מתרץ הקצות החושן, כי כיון שאינם יכולים להציל כלל, הרי הממון הפקר, ולא זכו השותפים אלא מחמת הגבהתו שמסתמא הגביה עבור כולם, ואם לא היה בלבו עבור כולם ממילא הם לא זכו בממון. הנתיבות המשפט חולק על הקצות החושן, ומתרץ את הבית יוסף שצריך אמירה, כי כל שאינו אומר שמציל לעצמו, אין השני מתיאש כלל, וכמו שכתב הרמ"ה בשיטה מקובצת, שכשיש מצילים לממון אינו מתייאש, כי סבור שיצילו עבורו, וכל שכן בשותף שמסתמא עושה בשביל השותפות, אלא אם כן אומר במפורש: בשבילי אני מציל.

[9] הפתחי תשובה [סימן קפא ה] מביא תשובת ושב הכהן שהקשה, כי הדין שפועל יכול לחזור בו באמצע היום לא נאמר בדבר האבד, שבדבר האבד הפועל לא יכול לחזור בו כמבואר בב"מ [עז ב]. וכן מקשה המחנה אפרים [שכירת פועלים סימן ו]. ומביא הפתחי תשובה כי בתשובת ושב הכהן תירץ לפי רש"י שפירש כי מדובר בפועל שהיה שכיר לבעלי ספינה, והיינו שיעשה מלאכת הספינה בכל מה שצריך, וכיון שלא שכר אותו במיוחד עבור דבר האבוד אלא עבור כל מה שצריך, בוודאי יכול לחזור בו אף מדבר האבוד. אבל לדעת הרמב"ם והשו"ע שכתבו כי שכר את הפועל להציל עדיין קשה כיצד יכול הפועל לחזור בו. ומתרץ הפתחי תשובה, כי מה שפועל אינו יכול לחזור בו בדבר האבד, היינו באופן שבעל הבית היה מוצא פועלים אחרים, כי בזה שהוא עוזב אותו באמצע, הוא גורם לבעל הבית הפסד, שיכל מראש לקחת פועלים אחרים שיעשו עמו את כל המלאכה. אבל כאן מדובר שבין כה וכה לא היה מוצא פועלים שיצילו לו, ולכן אינו מפסיד את בעל הבית בזה שבתחילה סיכם עמו שיהיה פועל שלו ועכשיו הוא עוזב אותו. אמנם יש מחלוקת הרמב"ן והרשב"א בזה [הובאו במחנה אפרים שם], שדעת הרמב"ן כי אפילו אם בעל הבית לא היה מוצא פועלים מתחילה, גם כן הדין שבדבר האבד אינו יכול לחזור בו, והרשב"א סובר כי באופן זה יכול לחזור בו. ומקשה החזון איש [ב"ק סימן כא לג], לפי שיטת הרמב"ן כיצד יכול הפועל לחזור בו הרי מדובר כאן בדבר האבד. ותירץ, כי כאן מודה הרמב"ן שיכול לחזור בו, כי סברת הרמב"ן, שאין אדם מסכים שממונו ילך לאיבוד ובוודאי ימסור את נפשו וימצא פועלים, אבל כאן שהוא נמצא במדבר והזמן דחוק, בוודאי לא ימצא פועלים. המחנה אפרים מתרץ, כי כיון שאינם יכולים להציל, כבר נתייאשו הבעלים, אלא שהפועלים במסירותם הצילו, ובאופן זה אינו נחשב דבר האבד, שהרי כבר אבד.

[10] נחלקו הראשונים האם פועל שכבר קיבל שכרו יכול לחזור בו אף שלא החזיר את דמי השכירות שקיבל, או שחוזר בו דווקא אם מחזיר את הכסף שקיבל. השו"ע [סימן שלג ג] פוסק שפועל יכול לחזור בו אפילו קיבל שכרו ליום שלם, ואין בידו לשלם לבעל הבית. ומביא הקצות החושן, כי מקור השו"ע מתשובת מהרי"ק. ומכיח הקצות החושן מתשובת מיימוני שחולק על זה, שכתב, כי מה שפועל חוזר בו, לומדים בקל וחומר מגרעון כסף של עבד עברי, שקל וחומר פועל שחוזר בו בהשבת הכסף, ומשמע כי אם אינו משיב את הכסף אינו יוצא. הקצות החושן מביא ראיה מהתוס' בב"מ [י א] שכתבו, כי אין איסור להשכיר עצמו כיון שיכול לחזור בו, ולא דומה לעבד שאינו יכול לחזור בו. ומוכיח הקצות החושן שפועל חוזר אף אם אינו מחזיר את הכסף, כי אם צריך שיחזיר את הכסף, אם כן גם עבד עברי יוצא בגרעון כסף בעל כרחו של אדון [ועיין רש"ש ב"מ י א]. גם המחנה אפרים [שכירות פועלים סימן א] מביא בזה מחלוקת ראשונים. הריטב"א [ב"מ עז א] כתב בשם רבותיו, כל שהקדים לו שכרו אינו יכול לחזור בו. וכן משמע מלשון רש"י [ב"מ י א] שכתב, אם בא לעזוב שכרו מכאן ואילך ולחזור חוזר, משמע שצריך להחזיר שכרו כדי לחזור. וכן דעת הרא"ש והמרדכי, ומדברי הרשב"א נראה שיכול לחזור בו והמעות יהיו אצלו הלוואה. ומבאר המחנה אפרים שורש מחלוקתם שנחלקו האם פועל גופו קנוי לבעל הבית, והריטב"א לשיטתו שפועל גופו קנוי, ולכן דומה לעבד עברי שצריך להקנות עצמו חזרה, אבל הרשב"א סובר כי אין גופו קנוי ורק משתעבד שיעבוד בעלמא, ולכן יכול לחזור בו אף שאינו מחזיר את הכסף. וכן לומד הנתיבות המשפט [סימן שלג ו] שתלוי בשאלה אם יש קנין בגופו של הפועל, ומביא כי זה מחלוקת בירושלמי. המחנה אפרים דוחה, כי אינו תלוי זה בזה, ואף אם נאמר שאין גופו קנוי, מכל מקום כיון שקיבל דמים ונשתעבד, והתחייב לעבוד עבודה, חיובו אינו נפקע עד שיחזיר את הדמים.

[11] הראשונים בב"מ [י א] מקשים כי לפי הכתוב אסור לאדם להשכיר עצמו, כמו שאסור למכור עצמו לעבד. ותירצו התוס' [שם] שאין איסור, כיון שיכול לחזור בו, ואינו דומה לעבד שאינו יכול לחזור בו. המרדכי [ב"מ סימן תנט, הובא בש"ך סימן שלז יג] מביא את תירוץ המהר"ם שפועל אינו דומה לעבד, שאין גופו קנוי כעבד, ומה שלומדים מעבד, היינו לקולא לומדים מקל וחומר, כי מה עבד שגופו קנוי יכול להשתחרר באמצע זמנו בעל כרחו של האדון על ידי גרעון כסף, קל וחומר לפועל שאין גופו קנוי, שיכול לחזור בו באמצע העבודה. הפלפולא חריפתא [ב"מ עז א אות צ] כתב שהדרשה "לי בני ישראל עבדים" היא אסמכתא בעלמא, ולכן בדבר האבד לא התירו לו לחזור בו, ולכן אין איסור לפועל להשכיר עצמו, ורבנן תיקנו שפועל יכול לחזור בו והסמיכוהו על הכתוב "כי לי בני ישראל עבדים". כתב הרמב"ם [מכירה יג טו]: השוכר את הפועל אין בו אונאה, שהוא כקונה אותו לזמן, ואין אונאה בעבדים. ובהלכה יח כתב הרמב"ם: יראה לי שקבלן יש לו אונאה. ומבאר המשנה למלך, שמקור הרמב"ם מהסוגיה בבבא מציעא [עז א] שרב אמר פועל יכול לחזור בו שנאמר לי בני ישראל עבדים, וקבלן אינו יכול לחזור בו כיון שאינו דומה לעבד. ומבואר שהדרשה היא מדאוריתא.

[12] המחנה אפרים [שכירות פועלים סימן א] דן האם פועל גופו קנוי לבעל הבית לגבי העבודה ששכר אותו, או אין גופו קנוי ורק התחייב לתת עבודה. ומביא שיש בזה מחלוקת גדולה בראשונים. התוספות [קדושין יז א] כתבו שפועל אין גופו קנוי. וכן מבואר מדברי המהר"ם הנ"ל. ולפי דבריהם מה שדורשים מ"לי בני ישראל עבדים", היינו לקולא בקל וחומר מעבד. הריטב"א [ב"מ י א] מבאר כי יד פועל כיד בעל הבית, ולכן יכול לזכות עבור בעל הבית אף על פי שחב בזה לאחרים, משום שבעל הבית קנה את הפועל בקנין אלים לאותו יום. ומה שפועל יכול לחזור בו, אין הטעם משום שאין קנינו קנין חזק, אלא הוא גזירת הכתוב מ"לי בני ישראל עבדים". ומוכח מהריטב"א שפועל גופו קנוי, וגם מוכח שהדרשה היא דרשה מוחלטת ולא אסמכתא בעלמא. המהר"ם מרוטנבורג [בתשובה, הובא במרדכי ב"מ סימן שמו] כתב, מלמד תינוקות שאמר לו בעל הבית לך מעמדי, ואחר כך חזר בו, לא נמחל שעבודו של הפועל במחילה בלבד, וכמו עבד עברי שגופו קנוי, והרב שמחל על גרעונו אינה מחילה [כמבואר בקידושין טז א] והגמרא בבבא מציעא [י א] מדמה פועל לעבד. ומוכיחים המחנה אפרים והש"ך [שלג מז] מדברי המהר"ם שסובר כי פועל גופו קנוי, והש"ך חולק עליו ופוסק כמו התוספות בקידושין שאין גופו קנוי. ובהגהות אמרי ברוך [על הש"ך שם ועל הרמ"א סעיף ג] מקשה, שלפי הבנת הש"ך, דברי המהר"ם כאן סותרים דבריו לעיל שכתב כי פועל אין גופו קנוי. ולכן מבאר האמרי ברוך כי המהר"ם סובר שפועל יש לו דרגה אמצעית, אינו כעבד עברי שאין כל גופו קנוי כעבד, ולכן מותר לו להשכיר עצמו כיון שאין גופו קנוי לגמרי, ומכל מקום גופו נשתעבד למלאכה, ולכן אין מועיל מחילה ואסור להשכיר עצמו יותר מג' שנים. הרא"ש [בתשובה עח] כתב, לוה אינו חייב להשכיר עצמו כדי לפרוע חוב, שכתוב "ונמכר בגניבתו" - ולא בחובו, ושכירות ליומו נחשב ממכר. ומוכח שהרא"ש סובר כי פועל גופו נמכר לבעל הבית. וקשה שזה סותר לדברי התוס' רא"ש הנ"ל שסובר כי אין גופו קנוי. ולפי סברת האמרי ברוך מיושב, שאינו קנוי לגמרי ולכן מותר לו להשכיר עצמו, ואף על פי כן אינו חייב להשתעבד כדי לפרוע חובו. הרמב"ם [מכירה יג טו] כתב, השוכר את הפועל אין בו אונאה, שהוא כקונה אותו לזמן, ואין אונאה בעבדים, ומכאן מוכיח המחנה אפרים ששיטת הרמב"ם כי פועל גופו קנוי.

[13] כתב הריטב"א [ב"מ עה ב, ובתשובה, הובא בבית יוסף ובש"ך סימן שלג יד], דווקא פועל שהשכיר עצמו באמירה יכול לחזור בו, אבל אם השכיר עצמו על ידי מעשה קנין אינו יכול לחזור בו. הש"ך והט"ז חולקים וכתבו שבכל אופן יכול לחזור בו, כי כיון שדורשים מהכתוב "לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים, אין סברא לחלק, ובכל אופן יכול לחזור בו. הש"ך מביא כי משמע משאר הראשונים שחולקים על הריטב"א, וכן מבואר בריב"ש. והפתחי תשובה מביא כמה פוסקים הסוברים כמו הריטב"א. המחנה אפרים [הלכות שותפות סימן ב] מקשה על הריטב"א מה מוסיף מה שעשה קנין, הרי כל פועל מזמן שהתחיל במלאכה נעשה קנין שכירות, ואף על פי כן יכול לחזור בו, ואם כן גם כשעשה קנין יכול לחזור בו. ובתחילה רצה המחנה אפרים לתרץ, שאם לא עשה קנין, אף על פי שהפועל משועבד למלאכת חבירו, מכל מקום אין גופו קנוי לו, ואם עשה קנין אז גופו קנוי לגבי מלאכה זו, כמו עבד עברי. ובהמשך דבריו מתרץ המחנה אפרים, שהריטב"א סובר כי תחילת המלאכה אינה עושה קנין. וקשה שהריטב"א [בב"מ עו ב ד"ה בד"א] הביא את שיטת הרמב"ן שתחילת המלאכה עושה קנין, ולא חלק עליו, וכן כתב הריטב"א קידושין [מז ב] שתחילת מלאכה נחשבת קנין. הש"ך מקשה על הריטב"א שהקנין הוא קנין דברים. ומתרצים הקצות החושן [ס"ק ה] והחכמת שלמה, כי כיון שהפועל משעבד גופו, אינו קנין דברים.

[14] על פי ביאור התורת חיים. ובתרומת הכרי [סימן שלג] מבאר, כי לא תאמר שפועל קנינו קלוש ואין ידו כיד בעל הבית, לזה אמרו בגמרא שקנינו אלים, וכשהוא חוזר בו, מטעם אחר הוא זוכה בממון לעצמו, מטעם שאינו רוצה בעבדות, אבל כל זמן שהוא רוצה בעבדות, קנינו חזק ומועיל, ואינו יכול לחזור בו ולהשכיר עצמו לאחר.

[15] עיין רמב"ם הלכות גזילה ח יד וטור חו"מ שעא.

[16] כך משמע ברש"י, אבל הרמ"ה בשיטה מקובצת כתב, שנטלו את רוב שדות העיר, ורבינו יונתן כתב שנטלו את כל שדות העיר - אז נחשב מכת מדינה. גם הרמב"ם [גזילה ט ב] והשו"ע [חו"מ שעא ג] כתבו שנטלו את כל שדות העיר, וכתב הערוך השולחן [שעא ד] לאו דווקא אם נטלו את כל שדות העיר, אלא הוא הדין אם נטלו הרבה.

[17] בתוס' מובא שחייב להעמיד לו שדה אחר משום דינא דגרמי. ובגמרא מבואר שחייב גם אם לא גזלה בעצמו, אלא שמע מבית המלך שמבקשים לגזול שדות, והראה להם טלו קרקע זו.

[18] הראשונים מקשים שקרקע אינה נגזלת, ואם כן מדוע לא יאמר לו הרי שלך לפניך. א. הרמ"ה בשיטה, הרשב"א והתוס' רי"ד מתרצים בשם ירושלמי, כי מעיקר הדין כיון שקרקע אינה נגזלת יכול לומר לו הרי שלך לפניך, אלא הוא קנס שקנסו את הגזלן. השער המשפט [סימן שפו] מחדש, כי גם מי שגזל שטרות ונטלוהו מסיקין או נשרף יש קנס מדרבנן שקנסו את הגזלן. ב. בחידושי הראב"ד מבאר, כי אף על פי שקרקע אינה נגזלת, מכל מקום צריך לומר לבעל הבית הרי שלך לפניך, וכיון שנטלוה מסיקין, אינו יכול לומר הרי שלך לפניך טול אותה, שצריך לקיים השבה, וכאן אין השבה. ג. רבינו יונתן בשיטה מקובצת מבאר, כי אף על פי שקרקע אינה נגזלת, באופן זה שנטלוה מסיקין שאינו יכול להכנס בה, באופן זה קרקע נגזלת, ודומה לחפר בה בורות, שבאופן זה ודאי נגזלת.

[19] "ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנתיך אשר נתן לך ה' אלקיך במצור ובמצוק אשר יציק לך איבך":

[20] מין ארבה גזלן לדעת רש"י שאוכל תבואות כל אדם, ולדעת הרמב"ן עה"ת פירושו חיל אויב הבא עליך, ויקרא "צלצל" בעבור שישמיעו קול מלחמה במחנה, מלשון "צלצלי שמע".

[21] הפני יהושע מקשה, אם כן מדוע נקטה המשנה דין זה בגזלן, ולא נקטה באדם רגיל שחייב אם הראה לאנסים לגזול את שדות פלוני. והתוס' רי"ד מבאר שכוונת המשנה, כי בזה שמלשין ומוסר את שדות חבירו הוא נקרא גזלן. וכן לומד הרמב"ן [בקונטרס דינא דגרמי]. אבל הפני יהושע מתרץ, שהמשנה נקטה גזלן לחידוש, כי אדם אחר פשוט שחייב, כיון שהתכוון להזיק לחבירו. אבל גזלן שמחזיק בשדה בחזקת שהיא שלו ומראה עליה בתור שדה שלו, אף על פי שלא נתכוון להזיק לחבירו, חייב.

[22] יש בזה כמה פירושים: א. רש"י [לקמן קיז א ד"ה ואי] מפרש, קנסא שקנס אותו רב נחמן משום שרגיל היה בכך. וכן מפרש הראב"ד דינא או קנסא, שקנסו רב נחמן מדעתו, כמו שעשה אצל אותו גזלנא עתיקא [לעיל צו ב]. ופשט לו רב נחמן שמשנה היא, ולא קנסו על דעתו בגלל שהיה רגיל לעשות כן. ולפי זה פשט מהמשנה שדין הוא שחייב גם אם עשה כן בפעם הראשונה [כן כתב הרש"ש לעיל ה א]. ומקשים הרמב"ן [בקונטרס דינא דגרמי ד"ה עתה] והתוס' רי"ד והחזון איש [ב"ק סימן ה א] כי אם כן מה הדיון של הגמרא לקמן האם באופן זה לומדים מקנס לקנס, הרי פשוט שלא לומדים מקנס כזה שקנס אדם שהיה רגיל בכך. התוס' רי"ד והתרומת הכרי [שפו] מבארים שרב נחמן היה קונס כל מוסר [גם מי שאינו רגיל בכך], והספק היה האם הוא קנס מיוחד במוסר או שכל גרמי חייב קנס. [וכן מפרש החזו"א ב"ק סימן ה ג]. ומקשה המרומי שדה, כי לפי פירושם קשה מה הראיה מהמשנה. ג. הרמב"ן [שם] מפרש שהספק האם חיוב מוסר הוא דין או קנס. הש"ך [שפו א] לומר בשיטת הרמב"ן שהספק הוא בכל גרמי, האם חיוב גרמי הוא דין או קנס. התרומת הכרי מקשה אם הספק הוא בכל גרמי למה מזכירים דוקא מוסר. ומבאר הרמב"ן שהראיה מהמשנה היא, שהמשנה מדברת באחוי אחוויי ולא גזל כלום, והמשנה קוראת לו גזלן, משמע שדין הוא, שבאופן זה נחשב גזלן. עוד כתב הרמב"ן כי אפשר שלא פשט את הספק מהמשנה, ורק אמר, כי מה שפסק, הוא דין המשנה.

להביא כרוב ודורמסקנין (שזיפים) למאכלו של חולה, והלך השליח ומצאו שמת החולה או שהבריא ואינו זקוק עוד לאלה — נותן לו המשלח שכרו משלם. משמע שאף על פי שלא הועיל, מכל מקום צריך לשלם לו!

אמר ליה [לו] רב: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם עביד [שם עשה] שליח שליחותיה [את שליחותו], שהרי נשלח להביא את הדברים וכך עשה, הכא [כאן] לא עביד [עשה] שליח שליחותיה [את שליחותו] שהרי לא הציל את מה שהיה צריך להציל.

א ועוד בענין הדומה למה שסופר מקודם על רב ספרא. תנו רבנן [שנו חכמים]: שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס של אנשי צבא או שודדים לטורפה (לבזוז אותם) וצריכים לרצות אותם בממון — מחשבין את חלקו של כל אחד בסכום הנדרש לפי כמות הממון שכל אחד נושא עימו, ואין מחשבין לפי מספר נפשות משפחתו של כל אחד.

ואולם אם שכרו תייר ההולך לפניהם שצריך להראותם את הדרך — מחשבין את שכרו אף לפי נפשות, ומכל מקום לא ישנו בענין זה ממנהג החמרין, כפי שהם נוהגים באותו מקום בדבר זה.

רשאין החמרין להתנות, שכל מי שיאבד לו חמורו יעמיד ולו חמור אחר. ואם איבד את החמור בכוסיא [בפשיעה] — אין מעמידין לו חמור אחר, שלא בכוסיא [בפשיעה] — מעמידין לו. ואם אמר האיש שאבד חמורו: תנו לי כסף במקום זה וגם כך אני אשמור עמכם בשיירה — אין שומעין לו אלא יקבל מהם חמור.

ושואלים על כך: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא שכך הדין ומה צורך יש להשמיענו זאת. ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] להיאמר אלא במקרה דאית ליה חמרא אחרינא [שיש לו חמור אחר], והוא ממילא שומר. מהו דתימא [שתאמר]: הא קא מינטר ליה [הרי הוא שומר אותו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו], כי שאני נטירותא דחד מנטירותא דבי תרי [שונה שמירה של אחד משמירה של שנים], שבשנים שומר יותר.

ובדומה לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: ספינה שהיתה מהלכת בים, ועמד עליה נחשול (גל) לטובעה והקילו ממשאה על ידי שהשליכו ממנה לים — מחשבין כמה כל אחד מהנוסעים צריך להשליך לפי משאוי, שכל אחד משליך לפי משאו, ואין מחשבין לפי ממון שמפסיד כל אחד, שיש כאלו שסחורתם יקרה יותר משל האחרים, ומקום מקום לא ישנו ממנהג הספנים.

ורשאין הספנים להתנות, שכל מי שאבדה לו ספינה יעמיד לו ספינה אחרת. אבדה לו בכוסיא [בפשיעה] — אין מעמידין, שלא בכוסיא [בפשיעה] — מעמידין לו. ואי [ואם] פירש (הפליג) למקום שאין הספינות הולכין ואבדה ספינתו — אין מעמידין לו ספינה אחרת.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא שאם עשה דבר שלא כראוי אין משלמים לו, ומה צורך יש להשמיענו זאת! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא במקרה שהספנים נוהגים שבחודש ניסן מרחקי [מתרחקים] מן החוף מלוא חד אשלא [חבל אחד], ובחודש תשרי מרחקי תרי אשלי [מתרחקים שני חבלים], וקא אזיל ביומי [והוא הולך בימי] ניסן למקום שהולכים לו בתשרי, מהו דתימא [שתאמר]: דוושיה נקיט ואזיל [בדרכו הוא אוחז והולך] וזו עדיין דרך שרגילים ללכת בה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שאין הולכים כך בימים אלה הרי זה כפשיעה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה, ועמד אחד מהן והציל את בני השיירה מן הגייס — הציל לאמצע, כלומר, מחלקים ביניהם את מה שהציל. ואם אמר "אני אציל לעצמי" — הציל לעצמו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] מדובר באופן שיכול כל אחד מהם להציל, אפילו סיפא נמי [בסופה גם כן] שאמר שמציל לעצמו היה צריך להיות לאמצע, שהרי לא נתייאש חבירו! ואי [ואם] מדובר באופן שלא יכול להציל, אם כן אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן] צריך הכל להיות לעצמו מאחר שחבירו מתייאש מחפציו!

אמר רמי בר חמא: מדובר כשאין השני יכול להציל, והכא [כאן] בשותפין עסקינן [עוסקים אנו], ואף שבדרך כלל לא ניתן לחלק נכס משותף שלא מדעת כל השותפים, כגון זה שהממון המשותף אובד ואחד מצילו, שותף חולק שלא לדעת חבירו. ולכן, אם אמר מראש שהוא נוטל לעצמו — פליג [מתחלק] משותפו ונוטל לעצמו, אם לא אמר — לא פליג [מתחלק] אלא נשאר בשותפות.

רבא אמר: הכא [כאן] בפועלין שנשכרו לשמור את השיירה עסקינן [עוסקים אנו], וכדברי רב, שאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום,

וכל כמה זמן שלא הדר ביה כברשותיה [חזר בו כברשותו] של בעל הבית דמי [נחשב], וכל שמציל כמציל לכולם. וכי הדר ביה [וכאשר חוזר בו] ואומר שלעצמו הוא מציל — טעמא אחרינא [טעם אחר] הוא, דכתיב [שנאמר]: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה), לומר: ולא עבדים לעבדים, שאין אדם מישראל משועבד לעבודה כעבד.

רב אשי אמר: מדובר כשיכול חבירו להציל על ידי הדחק, ובאופן כזה אם גלי דעתיה [גילה דעתו] שרצונו לזכות לעצמו, וחבירו שתק — הרי זה הולך לעצמו, ואם לא גלי דעתיה [גילה דעתו] — הרי זה הולך לאמצע.

ב משנה הגוזל שדה מחבירו ונטלוה מסיקין (אנסים) מן הגזלן, אם מכת מדינה היא, שגזלו מכולם — אומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך", כלומר, אני יצאתי מן השדה ואתה לך וקח אותה מהם. אם מחמת הגזלן לקחו אותה — חייב הגזלן להעמיד לו שדה אחר באותה ערך.

ג גמרא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני [מי ששונה] את משנתנו בלשון "מסיקין" — לא משתבש (טועה), ומאן דתני [ששונה] בלשון "מציקין" גם כן לא משתבש. ומסבירים: מאן דתני [מי ששונה] בלשון "מציקין" לא משתבש, דכתיב [שכן נאמר]: "במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך" (דברים כח, נה).

ומאן דתני [ומי ששונה] בלשון "מסיקין" לא משתבש דכתיב [שכן נאמר]: "כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כח, מב), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו כתוב זה]: יחסניניה סקאה [יירש אותו הארבה].

ד שנינו במשנה: הגוזל שדה ונטלוה ממנו מסיקים, אם מחמת הגזלן — חייב. ושואלים: היכי דמי [כיצד היה בדיוק הדבר]? אילימא [אם תאמר] דאנסוה לארעא דידיה [שלקחו המסיקים רק את הקרקע שלו] ולא אנסוה כולי ארעתא [לקחו את כל הקרקעות], מקרה זה אין צורך להשמיענו, שכן הא מרישא שמעת מינה [הרי מתחילת המשנה שמעת אותה] ששנינו: אם מכת מדינה היא, ומכאן נדייק: אי [אם] לא היתה זו מכת מדינה — לא יכול לומר לו הגזלן "הרי שלך לפניך" וחייב להעמיד לו שדה אחר.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו במקרה של גוזל שדה מחבירו לעצמו, אלא כגון דאחוי אחוויי [שהראה] הגזלן למסיקין. לישנא אחרינא [בלשון אחרת] אמרו כך בתשובה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דאנסוה [שכפוהו] גויים ואמרי ליה אחויי ארעתיה [ואמרו לו שיראה להם את קרקעותיו שלו] כדי לקחתן, ואחוי ההוא בהדייהו [והראה להם גם את זו יחד איתן].

מסופר: ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא [אדם אחד שהראה למסיקים את כרי החיטים של בית ראש הגולה] ולקחו את הכרי, אתא לקמיה [בא לפני] רב נחמן לדין, חייביה [חייב אותו] רב נחמן לשלומי [לשלם]. יתיב [יושב היה] רב יוסף אחוריה [אחוריו] של רב הונא בר חייא, ויתיב [ויושב היה] רב הונא בר חייא קמיה [לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו] רב הונא בר חייא לרב נחמן: האם דבר זה שעשית הוא דינא או קנסא [דין או קנס] שקנסת אותו?

אמר ליה [לו] רב נחמן: מתניתין [משנתנו] היא, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם מחמת הגזלן — חייב להעמיד לו שדה אחרת, ואוקימנא דאחוי אחוויי [והעמדנו זאת כשמדובר שהראה], הרי שדין ממש הוא. בתר דנפק [אחרי שיצא] רב נחמן משם, אמר ליה [לו] רב יוסף לרב הונא בר חייא: מאי נפקא [מה יוצא] לך מיניה [מזה] מה זה משנה להלכה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to bring cabbage and plums to an ill person, and he went and found that the patient had already died or recovered, the employer nevertheless gives the worker his entire wage. Evidently, one is paid for his efforts even if the desired result is not accomplished. Accordingly, the rescuer’s stipulation should apply, and one should be obligated to pay another for attempting to salvage his donkey even if he did not actually succeed in doing so.

Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Are those two cases comparable? There, in the case of the ill person, the agent performed his assignment, as he procured and delivered the foods to the ill person, but here, in the case of the donkeys, the agent did not perform his assignment, as he was unable to rescue the animal from the river.

§ Apropos the episode involving Rav Safra, the Gemara discusses the division of expenses among travelers in a caravan. The Sages taught in a baraita: In the case of a caravan that was traveling in the desert and a troop of bandits stood over it in order to attack and pillage it, and the members of the caravan agreed to pay ransom to the bandits, they calculate each traveler’s contribution according to the amount of money he is carrying, and they do not calculate according to the number of souls in the caravan, i.e., the expense is not divided equally among the travelers.

But if they hired a scout who travels in front of them and leads them safely through the desert, the travelers calculate each one’s contribution to paying the scout’s wages even according to the number of souls. And they should not differ from the usual custom of donkey drivers, who often have set procedures for such situations.

The donkey drivers are permitted to stipulate that with regard to anyone whose donkey becomes lost, the caravan will provide him with a different donkey. If the donkey was lost through negligence, they do not provide him with another donkey, but if it was lost not through negligence, they provide him with another donkey. And if the individual whose donkey became lost said: Give me money instead of the donkey and I will guard the caravan along with everyone else, they do not listen to him.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? No, it is necessary to teach this for a case where he already has another donkey, lest you say that he will guard the caravan for its sake. Since he still owns one donkey, he never lost his incentive to guard the caravan, and the other drivers should therefore give him money if he wishes. The baraita therefore teaches us that guarding one donkey is different from guarding two donkeys, and the driver will be more likely to guard the caravan properly if they supply him with another donkey.

§ The Gemara cites another baraita that discusses the division of expenses among a group. The Sages taught: In a case of a boat that was traveling on the sea when a gale arose and threatened to sink it, and the sailors lightened its load by throwing some of their belongings overboard, the sailors calculate the amount that each must throw out according to weight, but they do not calculate it according to how much money the items are worth. And they should not differ from the usual custom of sailors.

And if a number of boats are traveling together, the sailors are permitted to stipulate that with regard to anyone whose boat was lost, the others will provide him with a different boat. If his boat was lost through negligence, the other sailors do not provide him with another boat, but if it was lost not through negligence, the sailors provide him with another boat. And if the boat sailed to a place where the boats do not travel, the other sailors do not provide him with a different boat.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: No, it is necessary because in the month of Nisan, the boats distance themselves from the shore by one rope length, and in the month of Tishrei, they distance themselves by two rope lengths. And in this case, the boat was traveling during Nisan and sailed to the place where boats sail during Tishrei. Lest you say that the sailor is not considered negligent because he is taking his usual route and traveling as he is accustomed to, the baraita teaches us that his actions are considered negligent.

The Sages taught in a baraita: In a case of a caravan that was traveling in the desert and a troop of bandits stood over it and pillaged it, and one of the travelers arose and rescued the caravan from the bandits, he has rescued the property for the common good, i.e., each member of the caravan receives back his property. And if he stated: I will rescue the property from the bandits for myself, then he has effectively rescued the items for himself, and he is now the legal owner of all the property.

The Gemara asks: What are the circumstances of the case? If each member of the caravan is able to rescue his property, then even in the latter clause, where the rescuer states that he is saving the property for himself, the halakha should also be that the possessions are rescued for the common good, as the other members of the caravan did not despair of retrieving their property. And if each member of the caravan is unable to rescue his property, they despair of retrieving their property and relinquish ownership of it. Consequently, even in the first clause, the halakha should also be that the possessions are saved for himself, so that he is their legal owner. Why is there a discrepancy between the halakha in the first clause and the halakha in the latter clause?

The Gemara answers: Rami bar Ḥama said: Here, in the case of the baraita, we are dealing with a caravan whose members are partners and jointly own the confiscated property, and in a case such as this, a partner may divide the property without the other partner’s consent. Therefore, if he said that he intends to save the property for himself, he has dissolved the partnership and divided the property so that if he is able to rescue only some of the property, the property he rescues is his share of the joint property. If he did not say that he intends to save the property for himself, he has not divided the property, and whatever he rescues is jointly owned by the partners.

Rava stated a different answer: Here, in the baraita, we are dealing with laborers who were hired to protect the caravan, and one of these guards saved the travelers’ property. And it is in accordance with the opinion of Rav, as Rav says: A laborer may retract his commitment to his employer even in the middle of the day.

The Gemara explains: As long as he did not retract his commitment, he is considered to be under the jurisdiction of the employer, so that anything he saves automatically belongs to the employer. And when he retracts his commitment, it is for a different reason that he is able to do so, as it is written: “For unto Me the children of Israel are servants” (Leviticus 25:55), indicating that Jews are servants of God, but not servants of servants, i.e., of other Jews. Consequently, it is permitted for a laborer to conclude his term of employment whenever he wants. Once he does so, if he saves property that the members of the caravan are unable to rescue, the property belongs to him.

Rav Ashi stated another answer: The baraita is discussing a case where the other members of the caravan are able to rescue the property with difficulty. Therefore, if he revealed his intention to rescue the property for himself and the other travelers did not protest, it is clear that they have despaired of recovering their property, and the rescuer has secured the property for himself. If he did not reveal his intention to rescue the property for himself, the status quo remains and the property has been rescued for the common good.

MISHNA: In a case of one who robs a field from another and thugs [massikin] subsequently take the field from the robber, the halakha is dependent upon the circumstances: If it is a regional disaster in which the thugs seize all the property in the region, the robber says to the owner of the field: That which is yours is before you, i.e., it is your prerogative to try to reclaim it from the thugs. No compensation is required since the thugs would have seized the property in any event. But if the thugs took that field alone due to the robber, the robber is obligated to provide the owner with a different field.

GEMARA: Rav Naḥman bar Yitzḥak said: One who teaches the mishna using the term massikin does not err, and one who teaches the mishna using the term matzikin also does not err, as both terms may be used to refer to thugs. One who teaches the mishna using the term matzikin does not err, as it is written: “In the siege and in the distress [matzok] with which your enemies shall distress you” (Deuteronomy 28:55). Consequently, matzikin are individuals who cause distress to others.

And one who teaches the mishna using the term massikin does not err, as it is written: “All your trees and the fruit of your land shall the locust consume” (Deuteronomy 28:42), and, in the standard Aramaic translation, we translate this phrase as: Shall the locust [sakke’a] consume. Consequently, massikin are those who consume the property of others.

§ The mishna teaches: If the thugs took the field due to the robber, the robber is obligated to provide the owner with a different field. The Gemara asks: What are the circumstances of the case in the latter clause of the mishna? If we say that they seized only his land, i.e., the robber’s land, and did not seize all the other lands in the region, you already learned this from the first clause of the mishna: If it is a regional disaster in which the thugs seize all the property in the region, the robber is not obligated to compensate the owner of the field, which indicates that if it is not a regional disaster, the robber is not exempt from payment. What novelty does the latter clause teach?

The Gemara explains: No, it is necessary for a case where the individual did not actually take control of the property before it was seized by the thugs, but rather showed the field to the thugs and thereby facilitated their occupation of the field. A different version of this answer is as follows: With what are we dealing here? A case where gentiles coerced someone and told him to show them his land for them to seize, and he showed them that field belonging to another, along with his own fields, and the thugs then seized all the land he showed them.

The Gemara recounts a related incident: There was a certain man who showed piles of wheat, belonging to the Exilarch’s household, to thugs, who seized them. The case came before Rav Naḥman for judgment, and Rav Naḥman deemed that man liable to pay the Exilarch for the stolen wheat. Rav Yosef was sitting behind Rav Huna bar Ḥiyya, and Rav Huna bar Ḥiyya was sitting before Rav Naḥman. Rav Huna bar Ḥiyya said to Rav Naḥman: Did you deem him liable to pay because that is the halakha, or was it a fine?

Rav Naḥman said to him: This individual’s liability is written explicitly in the mishna, i.e., it is the halakha, as we learned in the mishna: If thugs took the field due to the robber, he is obligated to provide the owner with a different field. And it was established that the mishna is referring to a case where an individual showed the field to thugs, who later seized it. So too, in this case, the one who showed the Exilarch’s wheat pile to the thugs is obligated to pay for them. After Rav Naḥman left, Rav Yosef said to Rav Huna bar Ḥiyya: What difference does it make to you

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל מה שהציל הציל לאמצע. תוספתא: שיירה שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו לשם פלוני מחלנו מחלו לו.

הא דאמר רמי בר חמא בשותפי עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו. יש מפרשים דדוקא בשאינן יכולין להציל הא יכולין אפילו אחר לא דלא מצי פליג. ויש מפרשים אפילו ביכולין להציל דכל שהממון עומד בסכנה יכול לחלוק ולהציל עצמו והוא שאמר לשותפו או לעדים, וזה נראה יותר לפי הסוגיא, וכן פירש רש"י ז"ל בין יכולין להציל בין אינן יכולין להציל.

ואחוי נמי הא בהדייהו. כלומר מיתורא דסיפא שמעינן הכי. ורישא מיהא דשמעינן מינה דאי מחמת הגזלן חייב לאו מדינא דהא קרקע אינה נגזלת ויכול לומר הרי שלך לפניך (לקמן בבא קמא קיז, ב) אלא כולה מתניתין דקנסא הוא. וכן אמרו בירושלמי (הלכה ו'): קנס קנסו בגזלן דגרסינן התם אמר רבי יוחנן והלא אין קרקע נגזלת ולמה חייב קנס קנסו חכמים בגזלן, וגרסינן רבי יהושע בן לוי אומר אין אדם נתפס על חבירו וחייב ליתן לו אלא בארנון ובגולגולת רב אמר דו יכול מימר ליה את שרי עביטך מיניה. עוד אמרו שם בירושלמי נטלוה מסיקין מגזלן מחמת הנגזל מה דו יכול מימר הב לי דידי ומאן דבעי ייתי ויסב מיניה.

שיירה שהיתה מהלכת במדבר ומתירא מחיות רעות בלילה ומסכימים ביניהם שיזמינו לו בהמה אחת בכל לילה זה אחר זה כל אחד בזמנו והגיע זמנו של אחד והזמין לו בהמתו ואירע הדבר ולא אכלה הרי זו חוזרת לבעליה ואין אחר רשאי לזכות בה שלא הפקירה אלא על דעת החיות ולא עוד אלא שאינו חוזר הוא ומזמין אלא כפי שיגיע לו זמנו פעם שניה:

שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לבזזה ונתפשרו עמהם מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות שהרי עסקי ממון הם מאחר שנתרצו בפשרה אבל אם שכרו תייר בין כלם להראות להם הדרכים ממצעין ומחשבין לפי נפשות ולפי ממון שהרי שבוש הדרכים יש בהם סכנת ממון וסכנת נפשות בד"א במקומות שאין בין החמרים מנהג ידוע בענין זה אבל אם היה מנהג ידוע ביניהם עושין כפי תנאם בין בסכנת ממון בין בסכנת נפשות:

רשאין החמרים להתנות ביניהם שכל שתאבד לו בהמה יעמידו לו אחרת כמותה ותנאם קיים ומ"מ אע"פ שהתנו כן אם אבדה בפשיעת הבעלים אין זה בכלל התנאי ואין חייבים להעמיד לו מכח תנאי זה נתחייבו להעמיד לו בהמה ואמר הלה תנו לי דמיה ואיני רוצה בבהמה אין שומעין לו שכשיש לו בהמה הוא מסייעם לשמור וכשאין לו בהמה אינו מזרז עצמו בשמירת האחרים ואם אמר תנו לי את המעות ואני אקח לעצמי אין שומעין לו שמא לא יקח אפילו היתה לו בהמה אחרת ואומר תנו לי דמיה שהרי עדין יש לי בהמה שמצדה אני מזרז עצמי בשמירת חברי אין שומעין לו שכל שיש לו הרבה בהמות מוסר עצמו יותר לסכנה כדי לשמור את שלו ואת של חברו:

ספינה שהיתה מהלכת בים וסער הים עליהם עד שהם צריכים להקל במשאם מחשבין לפי משוי ולא לפי ממון ונמצא בעל הזהב משליך כבעל הברזל ואם היה מנהג אחר לספנים בכך עושים כמנהגם:

רשאין הספנים להתנות ביניהם שכל שאבדה לו ספינה יעמידו לו ספינה אחרת ומ"מ אם אבדה בפשיעתו או שפירש למקום שאין הספינות הולכות בו באותו זמן אפילו היו הולכות בו בזמן אחר כגון שהלך בתשרי סמוך ליבשה כדרכו בניסן שהנהרות גדלים לסבת הפשרת השלגים ונשברה בסבה זו פטורין וכן כל כיוצא בזה:

שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס ושללה ועמד אחד מן השיירה והציל אם אינם יכולים להציל זכה זה במה שהציל ואעפ"י שלא אמר שלעצמו הוא מציל ואם היו אף הם יכולים להציל כל אחד שלהם אין קדימתו מועלת והציל לאמצע ר"ל למי שהדבר שלו אפילו אמר לעצמי אני מציל שהרי הוא לא נתיאש:

היו יכולים להציל אלא שהצלתם באה על ידי הדחק אם הציל בסתם הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לחלקו היו שותפין בסחורה והציל אחד מהן חלקו אפי' הי' האחר יכול להציל חלקו בריוח אם אמר לעצמי אני מציל הציל לחלקו שכל שבסכנה זו שותף חולק שלא מדעת חברו ואם לא אמר כן לא הציל אלא לאמצע וכן הדין אפילו לא היה האחר יכול להציל כלל שאין אומרין לשותף מהפקרא קא זכינא עד שיודיעו וכן יראה לי בשלא היה השותף לשם ויש חולקים בשני אלו:

השוכר את הפועל להציל לו מכיוצא בזה והוא אינו יכול להציל כל שהוא מציל הציל למשכיר ואם אמר לעצמי אני מציל חזר בו מן השכירות שהרי פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום כמו שיתבאר במקומו והציל לעצמו:

התבאר בתוספתא ששיירה שמחלו עליהם מוכסים מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלני מחלנו מה שמחלו מחלו לו ופי' הדברים משם פלוני מחלנו מה שמחלנו ולא לאחרים הא אם אמרו לכבוד פלוני מחלנו הוראת הדברים שלכבודו מחלו לכלם ומחלו לאמצע:

המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק הששי ואמר על זה הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך אמר הר"ם השמיענו בהלכה זו כשתהיה מכה טבעית כוללת או אינה כוללת כמו ששטפה נהר או נשקעה או ירדה עליה אבני אלגביש שדינם דין מכת מדינה ולא יוכל לומר לו הרעה הזאת בעונותיך וכאלו אתה הוא הסבה כדי שיהא חייב לשלם אבל יאמר לו הרי שלך לפניך:

אמר המאירי הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין ר"ל אנסים לקחוה מיד הגזלן והרי הנגזל תובע את הגזלן בבית דין והגוזל אומר הרי שלך לפניך שהרי קרקע אינה נגזלת שאתחייב באונסיה אם מכת מדינה הוא ר"ל שלא נתכונו האנסים לגזול את של זה לבדו אלא שהם גוזלים כל שדות בני העיר אומר לו הרי שלך לפניך שאף אם היה ברשותך אירע לה כן ומ"מ במטלטלין אפילו אנסו את של כל בני העיר אומר הנגזל אני הייתי מבריח את נכסי מן האנסים ואם מחמת הגזלן כגון שלא נטלו אלא את של נגזל או אחרים עמו שהם כיוצא בו באי זה אונס כל זמן שאם היתה ביד הנגזל לא היתה נגזלת הימנו חייב להעמיד לו שדה ומפרש עוד בגמ' שאם לא גזל קרקע זה אלא שאנסוהו מבית המלך לזה להראות להם שדותיו והראה את זה של שמעון לבדו או שהראהו בכלל האחרים ונטל המלך את זה חייב להעמיד לו שדה הרי זה כמו שחפר בו בורות שיחין ומערות או הפסידו בידים כגון שקצץ האילנות ושחת המעיינות וכיוצא בזה שחייב להעמיד לו שדה כמו שהיה בשעת הגזלה:

שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך וכן נשרפה באש של שמים וכיוצא בו מאונסים הבאים מאליהם שלא מחמת הגזלן שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין אחריות אונסין על הגזלן כמטלטלין ועבדים אלא באונסין הבאים מחמת גזלן כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שגורם לממון חברו שימסר למלכות חייב לשלם אלא שאין הדינים שוים בכלם כיצד ראה אנסים גוים או ישראלים מחזרים ליטול יין או פירות או שאר נכסים מ"מ שימצאו והראה להם את של חברו מאליו בלא שום אונס חייב לשלם ואם מתמיד בכך והתרו בו הוחזק במסור ומותר להרגו כמו שיתבאר למטה לא הראה מעצמו אלא שאנסוהו אנסים על כך בין אונס גוף בין אונס ממון ומתוך האונס הראה להם פטור מן התשלומין אין דינא דגרמי במקום אונס ואם נשא ביד ונתן לאנס אף בזו חייב ומ"מ אם הראהו באונס והיה האנס בצד הממון כבר נעשה שלו ואם הביא לו במצותו פטור:

אנסוהו להביא והביא יש אומרים שהוא פטור כשם שאנסוהו להראות והראה פטור כך אנסוהו להביא והביא פטור ומ"מ שטת הסוגיא מוכחת שאף אנסוהו להביא והביא חייב הואיל ואין האנס בצד הממון וכן כתבוה גדולי הפוסקים ונמצא לדעת ראשון שאם אנסוהו להביא ממון סתם והביא ממון חברו חייב והוא באמיד דאיכא למימר דאדידיה מכווני ואם אנסוהו להראות ממון סתם והראה את של חברו פטור ואם אנסוהו להראות ממונו והראה ממון חברו עמו חייב לשלם ואם אנסוהו להביא ממון חברו והביאו פטור ולדעת שני בזו חייב:

מחשבין לפ' משוי ואין מחשבין לפי ממון פי' אע"פ שמה שמשליכין מהנה לממון ולגופים אין מחשבין לפי ממון. ולפי נפשות כמו שעושין בשכירות התייר דהכא ע"י המשוי הן ניזוקין הילכך הדין נותן שיקלו מן המשוי וינצלו ומחשבין לפי משוי:

פיסקא הגוזל את השדה ונטלוה מציקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך פי' משום דקרקע אינה נגזלת אבל אלו הי' מטלטל דקם לי' ברשות גזלן אע"פ שהיא מכת מדינה חייב ליתן לו את שלו ואם אינה מכת מדינה שלא נטלו אלא שדות הגזלן ונטלו גם זו עמהן כסבורין שהיא שלו שחייב להעמיד לו שדה נראה לי דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפ"ה הי' פטור כיון דקרקע אינה נגזלת ולא קיימא ברשות גזלן ואע"פ שעשה מעשה והשיג גבול רעהו מפני אותה המעשה לא נוכל לחייבו שלא בעבור זה הפסידה שהי' יכול להחזיר המצר לאחור. אלא שזה גרם להפסידה וכמו שהמרא' ומוסר לגוים הוי' גרמא האי נמי הוי גרמא ואע"פ ששם אין מעשה כלל. והנה יש מעשה כשהשיג גבולו דלא אלים האי מעשה השורף שטרותיו של חבירו וממזיק שיעבודו של חבירו והכי אמרי בירושלמי אמר ר' יוחנן והוא אמרי אין הקרקע נגזל ולמה אמרו חייב להעמיד לו שדה קנס קנסוהו:

והא מרישא שמעת מינה כו' נ"ל שאם הי' שונה בזה"ל ואם אינה מכת מדינה חייב להעמיד לו שדה לא יה' מקשה לו כלל שכמה משניות הן שניות בהן ולאו ולא מקשי' עלייהו ואע"ג דמכלל הן אתה שומע לאו אלא משינוי הלשון מקשה לו ששנה ואם מחמת הגזלן שמשמע שאין פת' הסיפא כמו הרישא אלא בדאחוי אחויי פי' ומחמת שהלשין ומסר שדה חבירו קורא אותו גזלן ובא לומר לך אע"פ שלא גזלה היא ממנו ולא עשה בה שום מעשה לבד בעבור שהראה אותה חייב להעמיד לו שדה ויש ספרים שכתוב בהן הב"ע כגון דאנסוהו ואמרו לי' אחוי ארעתך ואחוי ההיא נמי בהדייהו וגם רבינו יצחק מפאס זצוק"ל גורס כן ואף על גב דאמרי' לקמן ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור לא קשיא ולא מידי דהכא כיון דאחוי ארעתא היה כבר נתרצה עמהם באותו אונס שאנסוהו ומה שהראה שדה חבירו עוד ברצון עשה בלי שום אונס והילכך חייב אבל מיהו גירסא יתירא נראת לי בלי צורך והמורה ל"ג אלא דאחוי אחויי ופי' שלא גזלה היא אלא שמע מבי"המ שמבקשין לגזול והראה להם טלו קרקע זו דפלוני:

אתא לקמי' דרב נחמן חייבי' ר"נ לשלומי ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' הכותב קריבתא דר"נ זבינתא לכתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו לקוחות קא תבעא לברתא אמר להו ר"נ לא איכא דלוסבה עצה להא ותיזיל ותחול לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותיהדר ותירתא מני' הרי משמע דר"נ לא דנין דינא דגרמי דא"כ מה היתה מרווחת דהא מאן דדיין דינא דגרמי מפיק מן המוחל שטרא מעליא כדאמרי' התם ונ"ל לתרץ דהאי דאסבה ר"נ עצה זו מפני שלא היו לזו הבת נכסים שיכול הלוקח להפרע ממנה והאי דגרסי' ותיהדר ותירתא מאבוה לאו דוקא תירתא שהרי אבי' בחיים אלא כלומר אבי' יורישה אותה הכתובה שיתן לה מתנה בכל יום ויפרנסנה ממנה שיותר רוצה האב שיהי' לבתו ממה שיהי' ללוקח וכיון שמתנה נותן האב לבתו אינו יכול הלוקח לגבות ממנה שע"מ כן נותן לה שלא יהא רשות ללוקח לגבות ממנה אי נמי שנותן לה מעט מעט כדי פרנסתה אבל לעולם אם היו נכסים לבת ה"נ דגבי לוקח מינה משום דר"נ דיין דינא דגרמי:

נותן לו שכרו משלם. תימה מאי קא פריך דהא אנן נמי אמרינן אין לו אלא שכרו אבל שכרו מיהא אית ליה משלם. ונראה לר"י דמה שהביא אינו שוה שכירתו שהעשבים אינם שוין חצי טורח הדרך אלא בשביל החולה ואפילו הכי קאמר נותן לו שכרו משלם. מ"ר. תוספות שאנץ.
ואם שכרו תייר מחשבין אף לפי נפשות ונותנין לפי מה שהן זה לפי נפשו וזה לפי נפשו וממונו והכל לפי המנהג כמה יתן אדם בשביל גלגלתו והשאר לפי ממון והטעם לשכר התייר שהרי לשיירא כולה שכרו אותו ומי שלא היה לו שם ממון גם הוא שכר אותו. הראב"ד ז"ל.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב בפירוש רש"י ז"ל וז"ל אבל אם שכרו תייר ביניהם כלומר איש שיראה להם דרך המדבר דין הוא שישלם העני כמו העשיר שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לבזזה ונתפשרו ביניהם מחשבין לפי ממון ולא לפי נפשות דמשמע דמחשבין לפי ממון ומחשבין נמי לפי נפשות היכי שיימינן דאלו היכא דאגרו תיירא במאה זוזי כמה אדם רוצה להיות תייר לשיירא כזו במאה זוז בזמן שאין מוליכין עמהם ממון ופוחתין כזה וכמה הוא רוצה ליטול ולהיות להם תייר בזמן שמוליכין עמהם ממון ושיעור שומא זו מחשבין אותה לפי נפשות ופוחתין את השיעור הזה מכלל שכרו של תייר והשאר מחשבין אותו לפי ממון. וכן אתה אומר גבי עמד עליה גייס לטרפה ופסקו עמהם ממון היכא דבא הגייס אף על עסקי נפשות דמחשבין אף לפי נפשות היכי שיימינן אומרים אלו היתה שיירא זו מהלכת ריקנית בלא ממון ועמד עליה גייס כזח לטרפה בכמה חיו יכולין לפסוק על עצמן אותו שיעור מחשבין אותו לפי נפשות ופוחתין אותו מכלל הממון שפסקו לתת לגייס והשאר מחשבין אותו לפי ממון. וכי קתני רישא מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות בשלא בא הגייס אלא על עסקי ממון ואיכא למימר דאפילו בא על עסקי נפשות נמי אין מחשבין אלא לפי ממון לפי שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן שזה אפשר לו לנוס ולהמלט על נפשו וזה אי אפשר לו לנוס ולהניח ממונו נמצא שהממון שם שמור לבעליו לרעתו ולפיכך אין מחשבין אלא לפי ממון. ודיוקא נמי מדפסק תנא ותני מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ולא קא מפליג בין באו על עסקי ממון בלבד להיכא דבאו על עסקי שניהם. וכי תימא מאי שנא תייר ומאי שנא גייס משום דגבי גייס אפשר דערק איניש ומתצל אבל תייר דאסיבי ליה לאחוויי להו אורחא תקונא אי לא הוי להו תייר אפשר דטעו באורחא ואזלי במקום גדודי חיות וליסטים דלא יכלי לאיתצולי מינייהו או במקום צמאון שאין מים או במקום בורות שלא יוכלו לעבור בו מרוב המים והטיט ונמצא נפשותם וממונם אבודים ולפיכך מחשבין אף לפי נפשות. ע"כ.

ורשאין החמרין להתנות בשכולם רוצין אבל אחד מהם מעכב אין להם רשות. ומכל מקום קא משמע לן כיון שהתנו ביניהם בדיבור בעלמא שוב אין אחד מהם יכול לחזור בו כי ההיא דרשאין בני העיר להסיע על קיצתן דפרק קמא דבבא בתרא.

לא צריכא דביומי ניסן מרחקי חדא אשלא וכו'. וקא אזיל בתשרי כביומי ניסן פירוש סמוך לשפת הנהר ששם המים מועטין ואין ספינה טעונה עוברת שם וביומי ניסן שהמים מרובין אין צריך להרחיק משפת הנהר כי אם מלא חבל אחד וביומי תשרי מרחקי תרי אשלי ואזלא איהו ביומי תשרי ולא נתרחק כי אם חדא אשלא וישבה הספינה ולא יכלה לצאת עד שהקלו ממשאה והשליכו למים מהו דתימא הא לאו פשיעותא היא דאוושיה נקט ואזיל קא משמע לן. ע"כ.
שיירא שהיתה במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד והציל אם לא היו האחרים יכולים להציל והכניס זה עצמו במקום סכנה והציל ונעשה לו נס לעצמו הוא שהציל שהרי כבר נתייאשו הבעלים. ואם היו יכולים להציל מפני שהם מרובים יותר מבני הגייס וגבורים מהם ועמד אחד והציל לאמצע הציל אף על פי שאמר להם לעצמי אני מציל והם לא הודו לו ושתקו. הרמ"ך ז"ל.

אמר רמי בר חמא הכא בשותפין וכו'. ושותפין כל כמה שמרויחין בין בעסק בין במציאות של אותו עסק חולקין לאמצע עד שיחלקו ולעולם באין יכולים להציל וכגון זה שהוא דבר האבד שותף חולק שלא מדעת חברו אמר פליג וכו' אבל יכולים להציל אפילו אמר לא אמר כלום דלא מצי מפליג. ויש מפרשים אפילו ביכולים להציל כל שהממון עומד בסכנה יכול לחלק ולהציל לעצמו והוא שאמר לשותפו או לעדים וזה נראה יותר לפי הסוגיא וכן פירש רש"י ז"ל בין יכולים בין אין יכולים להציל. הראב"ד ז"ל והרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל הכא בשותפין עסקינן ובין דיכולים להציל ובין דאין יכולים להציל מיירי וכגון זה כלומר במקום אבוד כזה שותף חולק ונוטל חלקו הראוי לו מן השותפות ולא יטרח אשותפות אפילו לא ירצה חברו. ואף על פי שהיה בתנאי שלא יחלקו השותפות עד סוף שנה שלמה אם נזדמן להם מקום סכנה במקום זה יכול ליטול חלקו הראוי לו מן הנכסים ולא יטרח בהצלת חלק חברו ובלבד שיאמר לחברו לעצמי אני מציל שאם אמר פליגנא מעכב לחלקו מה שהציל ולא יותר מחלקו אי מיירי ביכולים להציל דלאו כל כמיניה אפילו לאיניש דעלמא שאינו שותפו אבל אם לא אמר לו לא פליג ולא מעכב כולו לעצמו אלא בין שניהם יהיה דשפיר עבד דמסר נפשיה אעיסקא דתרווייהו הואיל והוא שותף עמו אורחיה למטרח אכוליה עיסקא אף על גב דאין חברו יכול להציל דכיון דהיה שותפו לא מצי למימר ליה מהפקירא קא זכינא כל זמן שלא הודיעו אבל לאיניש דעלמא שלא היה שותפו שאין דרך לטרוח בעבורו אפילו לא הודיעו מצי למימר אנא מהפקירא קא זכינא כיון דאין יכולים להציל כלל. ע"כ.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו ואם היה שותף והציל עד כדי חלקו כגון שותף חולק שלא לדעת חברו הילכך אם אמר לעצמי אני מציל מפליג פליג והציל לעצמו ואם לא אמר לא פליג והציל לאמצע כדרמי בר חמא ואף על גב דאינם יכולים להציל ולא מצי אמר אנא מהפקירא קא זכינא דכיון דאיהו מיהת יכול להציל הוא שהרי הציל אף על גב דשותפו אינו יכול להציל לא הוי יאוש דשותף כל כמה דלא פליג כיד שותפו דמי וכל זמן שאחד מהן יכול להציל אפילו אידך נמי דאינו יכול להציל מסתמא לא מייאש דסמכא דעתיה דמציל שותפיה ופליג בהדיה. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל היו שותפין בסחורה והציל אחד מהן חלקו אפילו היה האחר יכול להציל חלקו בריוח אם אמר לעצמי אני מציל הציל לחלקו שכל שבסכנה זו שותף חולק שלא מדעת חברו ואם לא אמר כן לא הציל אלא לאמצע. וכן הדין אפילו לא היה האחר יכול להציל כלל שאין אומרים לשותף מהפקירא זכינא עד שיודיעו וכן יראה לי בשלא היה השותף שם. ויש חולקין בשני אלו. ע"כ.

רבא אמר הכא בפועל וכו'. ושכרו אותו לכך שיעזור להם אם יצטרכו לעזור מן הליסטים והוי כמו ששכרו אותו ללקט מציאות שמציאותו לבעל הבית דלא הדר ביה ידו של בעל הכית הוא וכי מציל מיהדר הדר ביה. הראב"ד ז"ל.

וכדרב פירוש אפילו רב דאמר פועל יכול לחזור בו וכו'. ולא מפסיד בחזרה מידי אתי שפיר שבמציל סתם מציל לבעל הבית כל כמה דלא הדר ביה כיד בעל הבית דמי וכי הדר ביה טעמא אחרינא הוא וכל שכן לרבי דוסא דאית ליה בפרק האומנין דאם חוזר בו ידו על התחתונה כשמציל סתם מציל לבעל הבית דכיד בעל הבית הוי טפי לדידיה מלרב ולרבותא נקט וכדרב. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו היה פועל נשכר לכל בני השיירא והציל מהו ופשוט לך כרבא דאוקמא לברייתא בפועל וכדרב דאמר רב פועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום ואם אמר לעצמי אני מציל גלי אדעתיה דהדר ביה והציל לעצמו ודוקא כשאין הבעלים יכולים להציל דמצי אמר מהפקירא קא זכינא. לא אמר לא הדר ביה והציל לאמצע לכל בני השיירא ואף על גב דאין יכולים להציל ודוקא בשאמרו לו עשה עמנו מלאכה אבל שכרוהו למלאכה אחת ידועה מציאתו לעצמו.
רב אשי אמר ביכולין להציל על ידי הדחק וכשאמר לעצמי אני מציל ואינהו לא אצילו אסוחי אסחי דעתייהו ואי לא אמר מצי אמרי ליה אי אמרת לן הוינן מצלינן בהדך והשתא סברינן דאדעתא דידן נמי הצלת. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב אשי אמר כשיכולין להציל על ידי הדחק הילכך אי לא אמר לעצמי אני מציל אמרינן ליה אי אמרת לן הוה מסרינן נפשין ומאי הציל לאמצע דשקיל כל חד מינייהו ממונא דנפשיה ואי אמר ויתיבו אינהו ושתקו אסוחי אסחי דעתייהו מיניה אבל ביכולים להציל שלא על ידי הדחק אף על גב דאמר נמי לעצמי אני מציל הציל לאמצע ואי דאינן יכולין להציל כלל אף על גב דלא אמר נמי לעצמי אני מציל הציל לעצמו. והני אוקמתא כולהו לענין דינא הלכתא נינהו ולא פליגי אהדדי אלא מר משמע ליה לאוקמה בהדא מילתא ומר משמע ליה לאוקמה במילתא אחריתי ולא פליגי. ע"כ.

תוספתא. שיירא שמחלו להן מוכסין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו כלומר חלקו מחול ואינו נותן כלל במכס אם המחילה גדולה כשיעור חלקו כיון שהזכירוהו בפירוש. וצריך עיון אמאי לא קתני ואם אמרו לפלוני מחלנו דמשום פלוני מחלנו משמע לכבוד פלוני אנו מוחלין לכלם. וי"ל כיון דלא אמרו משום פלוני מחלנו לכם שמע מינה לו לבדו מוחלין כדי להרויח מתכוונין ולא לכבוד בעלמא. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. ופירוש הדברים משום פלוני מחלנו מה שמחלנו ולא לאחרים הא אם אמרו לכבוד פלוני מחלנו הודעת הדברים שלכבודו מחלו לכולם ומחלו לאמצע. ע"כ.
מתניתין הגוזל שדה מחברו ראובן שגזל שדה משמעון ונטלוה מסיקין מראובן ובא שמעון לפני בית דין וצועק עליו קמשמע לן משנתנו שאם כשנטלוה האנסין לא נתכוונו להזיק לראובן לבדו אלא כל שדות בני העיר כאחת אונסין וגוזלין אומר לו הרי שלך לפניך כלומר מצי למימר ליה אפילו לא הייתי גוזלך היית מפסיד שדך כמו שהפסידו האחרים שאף על פי שלא יאמר לו הרי שלך לפניך במטלטלין כגון שגזל ממנו פרה ונטלו מסיקין כל פרות שבעיר לא אמרינן בכהאי גוונא הרי שלך לפניך אלא ודאי חייבין בכל אונסין שבעולם לא דמי דהתם בפרה כיון דמטלטלי היא ופרה נגזלת דין הוא דליחייב אף על פי שמכת מדינה היא משום דמצי למימר הייתי יכול להבריחה אם החזרת אותה לי אבל בקרקע דקיימא לן קרקע אינה נגזלת וההפסד שוה הוא לכל בני המדינה דין הוא שיאמר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן מפרש בגמרא לא תימא דוקא בשלא גזל אלא שדות של גזלן הוא דמחייב לשלם לגזול דמי שדהו שאם לא גזלו תחילה לא היה מפסיד עכשיו שדהו והא מרישא שמעינן דתנן מכת מדינה הא לאו מכת מדינה לא אלא על דין אחר בא להודיענו שאם אנסוהו גויים להראות את שדותיו ובא זה הגזלן והראה שדה של שמעון עם שדותיו אינו יכול לומר לו מאי עבדי לך ומאי גזלי לך שהרי לא שלחתי בו יד קא משמע לן משנתנו דמחייב כאלו עשה מעשה דמי ואף על גב דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת בכי האי גוונא שנטלוה מסיקין שאין יכול להכנס בה נגזלת ונגזלת דכמו שחפר בה בורות שיחין ומערות שהזיקה והוציאה מן העולם דמי דבה היא ודאי נגזלת ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך שהרי על ידו הפסידה אבל שטפה נהר לאו על ידו הפסידה והבעלים עצמן לא היו יכולים להצילה משום הכי מצי אמר ליה הרי שלך לפניך כיון דקיימא לן דקרקע אינה נגזלת דאי הוה סבירא לן דקרקע נגזלת אפילו שטפה נהר חייב להעמיד לו שדה אחרת במקומה כדין פרה שגזלה ושטפה נהר דאמרינן מזליה גרם. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל הגוזל שדה מחברו ונטלוה מסיקין מיד הגזלן אם מכת מדינה הוא שלא נתכוונו האונסין לגזול את של זה לבדו אומר הרי שלך לפניך שאף אם היה ברשותך אירע לה כן ובמטלטלין אפילו אנסו של כל בני העיר אומר הנגזל אני הייתי מבריח אותם מן האנסין ואם מחמת הגזלן כגון שלא נטלו אלא את של נגזל או אחרים עמו שהן כיוצא בו באיזה אונס כל זמן שאם היתה ביד הנגזל לא היתה נגזלת הימנו חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר וכן נשרפה באש של שמים וכיוצא בו מאונסין הבאין מאליהן שלא מחמת הגזלן אומר לו הרי שלך לפניך שהרי קרקע בחזקת בעליה עומדת ואין אחריות אונסין על הגזלן במטלטלים ועבדים אלא באונסין הבאים מחמת גזלן כמו שביארנו. ע"כ.
פירש הרמ"ה ז"ל דהכי פירושא דמתניתא הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא שנטלו רוב שדות בני העיר אומר לו הרי שלך לפניך הא לאו מכת מדינה היא כגון שלא נטלו אלא שדותיו של גזלן זה או של מיעוט בני העיר חייב להעמיד לו שדה כדדייק בגמרא בהדיא. ומפרש בירושלמי קנס הוא שקנסו חכמים בגזלן מכלל דבעלמא דלאו בגזלן כיון דקרקע אינה נגזלת אומר לו הרי שלך לפניך. ואם מחמת הגזלן כלומר ואם מחמת הגזלן דמעיקרא אף על גב דהויא מכת מדינה נמי כיון דאיכא מיעוטא דלא איתנוס ולא אנסוה להאי ארעא דנגזל אלא מחמתיה דגזלן כגון דאנסוהו לאחוויי כולהו ארעתיה ואחוי נמי הא בהדייהו חייב להעמיד לו שדה. שטפה נהר אומר לו הרי שלך לפניך. ע"כ. ועוד האריך לקמן בגמרא כמו שתמצא כתוב להלן.
גמרא מאן דתני מסיקין לא משתבש הכא לא בעי מאן דתני הכי מאי טעמא לא תני הכי וכן בכל התלמוד אין מדקדק כך אלא בפרק קמא דעבודה זרה וביצה פרק בתרא. תוספות שאנץ.

יחסניניה סקאה. פירש רש"י ז"ל סקאה ארבה וכו' וגזלן קורא מסיק במתניתא אבל אינו גובאי ממש דאם כן מאי אם מחמת הגזלן וכי אין הארבה אוכל אלא שדות של אדם אחד. הרא"ש ז"ל.

הא מרישא שמעינן מינה. תימה דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו ותני בסיפא מילתא דאתיא מדיוקא דרישא. וי"ל דהכא דאשכח ביה טעמא קאמר ליה. אי נמי יש לומר כמו שתירצו בתוספות. הרא"ש ז"ל.
לא צריכא דאחוי אחויי כלומר כי איצטריך סיפא לאשמועינן היכא דאחוי אחויי כגון לא גזלה מתחילה אלא דאנסוהו לאחויי ארעתיה דידיה ואחוי נמי הא בהדייהו דאף על גב דהוי מכת מדינה נמי דאנסי רובא דבגי כיון דאיכא מיעוטא דלא איתניס אשתכח דאיהו גרם ליה דאי לא דאחוי עלה לא הוו אנסי לה והוא הדין אפילו היכא דלא גזלה מעיקרא דכי לא אחוי עלה לא מחייב עלה דמעיקרא דהא במכת מדינה עסקינן אשתכח דכי אחוי נמי לאו מחמת גזלה קא מחייב אלא מחמת דאחוי עלה השתא דמחייב דדיינינן דינא דגרמי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
ההוא גברא דאחוי אכריא דחטי דבי ריש גלותא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא דאחוי אחויי. וכי תימא מי דמי התם גזלה מעיקרא הכא לא גזלה מעיקרא לא קשיא דכיון דברירנא דמתניתא אפילו הוי מכת מדינה נמי מחייב וכיון דלא אחויי פטור השתא דאחויי נמי אשתכח דלאו מחמת דגזלה קא מחייב אלא מחמת דאחויי והאי דמיכפל תנא לאורויי בה בגזלן היא גופה איצטריכא ליה סלקא דעתך כיון דכי אנסי ליה לאחויי לההיא ארעא גופה פטור והיכא דאנסוהו לאחויי ארעתיה נמי כמאן דאנסוהו לאחויי להא גופה דמי דחייב דכיון דהויא קיימא בידיה מחמתיה והוה מתחזקא דיליה חשיב ליה אנס דהא דלא אחויי ניהליה לאו משום דלא הויא דיליה אלא מחמת דאינון לאונסויי מיניה דהוה ליה כאנוס להראות ופטור קא משמע לן דכיון דלא אנסוהו אלא לאחויי ארעתיה לגבי האי שדה גזולה לאו אנוס הוי דמדהוה ליה לאשתמוטי לאנס ואחוי כמאן דאחוי שלא באונס כלל דמי. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל לא צריכא דאחוי אחויי פירוש דאנסוהו ואמרו לו אחוי לן ארעתך ואחוי נמי הא בהדייהו דכמו שהראה מעצמו דמי. והך סיפא אפילו בשלא גזל את השדה אלא בשביל הדיבור נתחייב ומכאן אנו למדים למסור ומרישא לא שמעינן ליה. ע"כ.
ואחוי נמי הא בהדייהו כלומר מייתורא דסיפא שמעינן הכי דרישא מיהא דשמעינן מינה דאם מחמת הגזלן חייב לאו מדינא דהא קרקע אינה נגזלת ויכול לומר הרי שלך לפניך אלא כולה מתניתין בקנסא הוא. וכן אמרו בירושלמי אמר רבי יוחנן והלא אין קרקע נגזלת וכו' רבי יהושע בן לוי אומר אין אדם נתפס על חברו וכו'. הרשב"א ז"ל.

דינא קאמר מר או קנסא מדעתיה דנפשיה קאמר מר כדעביד בההוא גזלנותא עתיקא אמר ליה מתניתין היא ולא מדעתא דנפשאי אמר ליה רב יוסף וכו'. מאי נפקא לך מינה אי דינא אי קנסא אנן נמי קנסינן ליה כדעבד איהו דהא אית ליה למקנסיה לגזלן או למסור וכל דיינא נמי מצי למעבד הכי. אמר ליה לאו להא מילתא איבעיא לי אלא למילי אחריני דהויין גרמי כגון מראה דינר לשולחני וכגון שורף שטרותיו של חברו דאי דינא דגרמי דינא דמתניתין הוא ילפינן להו מהאי דינא דמסור ואי קנסא דנפשיה הוא לא גמרינן מיניה. וקשיא לי השתא נמי דדינא דמתניתין הוא היכי ילפינן מיניה לגרמי אחריני דהא מטמא ומדמע מתניתין נינהו ואפילו הכי אי חזרו לומר אף המנסך אין ואי לא לא ואכתי בדינא דמתניתין נמי אית ביה ספיקא אי דינא הוא למגמר מיניה או קנסא ולא גמרינן מיניה ואיהו מאי פשט ליה כי אמר מתניתין היא דאי קנסא הוא אכתי לא גמרינן מיניה. ואיכא למימר כיון דאמר ליה מן המשנה למדתי אותו ולא מאלי עשיתי כבר הראה לו דדינא הוא ולא קנסא דאי קנסא הוא לא דיינינן ליה בבבל ואף על פי שחוא כתוב בתורה ושנוי במשנה הלכך גמרינן מיניה לדינא דגרמי כלהו. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל דאי דינא גמרינן מיניה כלומר למילי אחריני דכוותיה כגון שורף שטרותיו של חברו ומראה דינר לשולחני וכל דיני דגרמי ואי קנסא לא גמרינן מיניה. קשה לי ואי קנסא היכי דאין ביה רב נחמן והא לא דייני דיני קנסות בבבל אלא מדדאין ביה רב נחמן שמע מינה דינא הוא כמזיק ולא כקנסא. ולא היא דאפשר דרב נחמן קניס ודאין ביה לצורך שעה כדקניס בההוא דגזלן עתיקא ומשום הכי קא מיבעיא ליה אי קנסא הוא דקניס מעצמו לצורך שעה או דינא הוא ודיינינן אנן נמי דמזיק בידים דכל שהראה לאנס והעמידו עליו הרי הוא כאילו שרפו בידים. והיינו דאהדר ליה רב נחמן מתניתין היא אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה ואוקימנא בדאחוי אחויי ובין תמצא לומר דינא ובין אם תמצא לומר קנסא קתני במתניתין דמחייבים למסור לשלם ומה שחייבתי מתוך משנתנו חייבתי. וא"ת והא על כרחך כולהו דיני דגרמי לאו מזיקין ממש בידים נינהו דגרמא בעלמא הוא ומשום קנסא בלחוד הוא דמחייבי להו והיכי דיינינן בהו בבבל. לא היא דהא אמרינן בפרק החובל דכל מידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס עבדינן שליחותייהו בנזקי אדם בשור והני נמי שכיחי ואית בהו חסרון כיס הלכך אף בבבל עבדינן שליחותייהו. ומסקנא משמע דמקנסא נמי גמרינן בכל דוכתא. ומה שחזרו לומר אף המדמע חזרו אין וכו' מעיקרא להפסד מועט לא חששו ולבסוף סבר אף להפסד מועט חששו והלכך גמרינן אף השורף שטרותיו וכו' ומראה דינר לשולחני דדיינינן ומחייבינן. ולי נראה דדינא דגרמי משום מזיק מחייבינן ואחוי אחויי מזיק ממש הוא ורב נחמן דחייביה ממתניתין דינא קאמר. ע"כ.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו ושמעינן מדרב הונא בר חייא דכל מילתא דהוי דינא גמרינן מינה לדינא אחרינא וכל מילתא דהויא קנסא דרבנן לא גמרינן מינה לדינא אחרינא בזמן שאין השעה צריכה לכך. ע"כ.

גמ' תנו לי ואני אשמור אין שומעין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה חד מנטר כו' צ"ל קא מנטר ליה ואפילו אם יאמר האחד כו' כצ"ל:

גמרא רשאין החמרין כו' יעמידו לו חמור אחר. כצ"ל וכן לקמן גבי ספנים:

שם ה"ד אי דיכולין להציל כו' ואי דלא יכולין להציל. כצ"ל:

שם הכא בפועל עסקינן. כצ"ל:

שם רב אשי אמר כשיכולין להציל כו'. כצ"ל:

תד"ה יחסנינה כדכתיב הנה כסה (כצ"ל בל"ו) כו'. פשוט דיכוונו על קרא דר"פ בלק והמרשים טעה והטעה גם את הגרי"ף להגי' וכסה:

תד"ה ל"צ אבל הכא דאנסוהו להראות שלו חייב שלא ה"ל להראות כו'. ק"ל דאפי' לא הראה הא הוי מחמת הגזלן ואולי מיירי שאנסו כל בעלי הבקעה וגם את הנגזל בכללם:

במשנה ונטלוה כו' אחר. נ"ב עד"מ ורוח גדולה וחזק [מלכים א יט] וכן רבים [ועתוס' קדושין ב ע״ב ד"ה קשו]:

גמ' להביא כרוב וכו'. עיין יבמות דף קו ע"א תוד"ה אין לו:

רש"י ד"ה דורמסקנין. עיין בברכות לט ע"א ברש"י ד"ה דורמסקין:

גמרא לא צריכא דאחוי וכו' ולפ"ז הא דנקט במתני' האי דינא בגזלן לאו דוקא אלא ה"ה באינש דעלמא נמי חייב בכה"ג כדמוכח כולה שמעתיה דלקמן אלא נראה דנקט גזלן לרבותא דאינש דעלמא המראה בשל אחרים פשיטא דחייב שהרי נתכוון להזיק בדבר זה אבל הכא שזה הגזלן היה מחזיק באותה השדה בחזקת שהיא שלו וכשמראה עליה אח"כ היינו ג"כ כאילו היא שלו וא"כ לא נתכוון להזיק באמירה זו וקמ"ל דאפ"ה חייב ועפ"ז יש ליישב קצת מאי דקשיא לי לגירסת הספרים דגרסי הכא כגון שאנסוהו עכו"ם ואחוי וכו' כמ"ש התוס' והיא גרסת הרי"ף וקשה כיון שזה הדין לא נזכר במשנה בפי' אלא מיתורא שמעינן ליה וא"כ מנ"ל דבאנסוהו מיירי דלמא דוקא במראה מעצמו מחייב מתני' אבל לא באנסוהו אבל לפמ"ש א"ש משום דלגירסא זו לא משמע להו רבותא בגזלן המראה מעצמו טפי מבאינש אחרינא ומש"ה אוקמוה באנסוהו דבכה"ג ודאי איכא רבותא בגזלן דאף על גב שמחזיק בשדה זו כאילו היא שלו וא"כ כשאנסוהו על שאר שדותיו הרי גם זו השדה ג"כ בכלל האונס כיון שראוהו מחזיק בה ולית ליה לאשתמוטי וקמ"ל דאפ"ה חייב וכ"ש באינש דעלמא דאע"ג שאנסוהו אית ליה לאשתמוטי ולומר איני יודע כ"ז נ"ל לכאורה ויש להביא ראיה מסברת הקדמונים אלא דמלשון רש"י שכתב והראה להם טלו קרקע זו של פלוני לא משמע כן ודו"ק:

רבא אמר הכא בפועלין עסיקינן וכו' פועל יכול לחזור וכו'. מכאן הקשה לי הרב המופלא סבא דמשפטים כמהר"א ישראל זלה"ה למ"ש מהרימ"ט בי"ד סוף סימן ן' דהמלמד לא חזר לנוח אלא קנה אדון לעצמו בכי האי גונא לא שייך ולא עבדים והרי בסוגיין דמוקי להאי בריתא דגייס בפועל דחוזר אמר חוזר וכו' והרי הכא בסוגיין לא חזר לנוח אלא לעשות פעולה גדולה ומה שהביא ראיה שם מהטור מר"י דחוזר מחמת היוקר וכו' אינה ראיה דהתם מיירי דמוכח שרוצה לעבוד לזה אבל אם אינו רוצה לעבוד לזה אלא לאחר מודה ר"י דשייך ולא עבדים זהת"ד ולק"מ דאי אמרה מהרימ"ט ה"ד במי שחוזר מזה ושוכר עצמו אצל אחר אבל מי שחוזר משכירות בעה"ב ועושה מלאכה לעצמו כי הך דסוגיין מודה מהרימ"ט דאמרינן ולא עבדים לעבדים ופשוט וברור ועמ"ש כנה"ג ח"מ סימן של"ג הגה"ט אות יו"ד:

דורמסקנין. פרושים לשון מורי. לשון אחר אדרופיי''ש ועשב הוא הנאכל בשלקות קדירה: לטורפה. לבזזה ונתפשרו עמהן בממון: תייר. מראה להם הדרך: אף לפי נפשות. שטעות הדרך במדבר סכנת נפשות היא: ולא ישנו ממנהג החמרים. שאם נהגו לתייר לפי ממון או לפי נפשות עושין: בכוסיא. בפשיעה: אין שומעין לו. שמא לא יקח החמור והם לא התנו אלא כדי שיקח החמור ויהיה מוסר נפשו לשמור עמהן בלילות מן החיות וליסטים: קא מנטר ליה. ואפילו אם יאמר האחד אני יכול לשמור יפה אבל שנים איני יכול לשמור: קמ''ל. דאמרי ליה לא כ''ש דהשתא מסרת נפשך טפי: מחשבין לפי משוי. אם השליך זה מאה ליטרין זהב ישליך זה מאה ליטרין ברזל: בניסן. שגדל הנהר מהפשרת שלגים ומן הגשמים מרחקים חד אשלא מלא חבל משפת הנהר לתוך המים ובתשרי שהמים חסרים והספינה גוששת אצל שפת הנהר רגילים להתרחק לתוך עומק המים תרי אשלי: ואזל היאך בניסן למקום תשרי. באמצע המים ומתוך שהנהר גדול וחזק נטבעה: הציל לאמצע. כל אחד מכיר את שלו ונוטל: אי שיכולים. בעלים להציל לא אייאוש ואפי' אמר לעצמו גזלן הוא: הכא בשותף. ובין יכולים להציל ובין אין יכולין להציל: וכגון זה. במקום איבוד ממון: שותף חולק. ואפי' לא ירצה חבירו: אמר פליג. ומעכב חלקו את מה שהציל: לא אמר לא פליג. ושפיר עבד דמסר נפשי' אעיסקא דתרוייהו הואיל והוא שותף עמו אורחיה למטרח אכולה עיסקא: בפועל. שהיה שכיר לבעלי ספינה וכשאין יכולין להציל: הדר ביה. וזכי מהפקירא: רב אשי אומר. לעולם באיניש דעלמא וכגון דיכולין להציל ע''י הדחק: אמר לעצמי. ושמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסח דעתייהו וגלו דאייאוש ולא בעו ממסר נפשייהו ומיהו היכא דיכולין להציל להדיא אפילו שמעו ושתקו לא קני דמסתמא לא אייאוש: מתני' ונטלוה מסיקין. אנסין גזלוה מן הגזלן: מכת מדינה היא. דאנסוה ארעתא דאחריני ודהאיך: ואם מחמת הגזלן. מפרש בגמרא: גמ' צלצל. ארבה גזלן הוא שאוכל תבואות כל אדם: דאחוי אחויי. שלא גזלה הוא עצמו אלא שמע מבית המלך שמבקשין לגזול שדות והראה להם טלו קרקע זו של פלוני:

להביא כרוב ודורמסקנין לחולה. שכרוהו בשביל החולה יותר ממה שהיה ראוי לשוכרו דהכי משמע לשון נותן לו שכרו משלם וצ''ל דמיירי כגון דליכא למימר משטה אני בך שהוא מפסיד במקום אחר כיוצא בזה: ורשאים החמרים להתנות ביניהם. פירוש רשאים להסיע ממון אם כבר עשו תנאי קודם כמו ורשאין בני העיר להסיע על קצתן דב''ב (דף ח:): יחסנינה סקאה. פי' בקונ' ארבה כמו [ומעלה את] הסקאין דבתענית (דף ו.) שהוא מין ארבה ואין נראה לר''ת דלשון ירושה ואחסנתא משמע דאבני אדם איירי ונטלוה מסיקין נמי איירי בבני אדם ונראה שהאויב קרי סקאה שעולין ומכסין את הארץ כדכתיב (שמות י) . והנה כסה את עין הארץ ועל שם כך נקרא צלצל שמכסה כל הארץ כצל כמו הוי ארץ צלצל כנפים (ישעיה יח) ר''ת ונראה דירושה שייכא שפיר בעופות וחיות כמו וירשוה קאת וקפוד (שם לד): הא מרישא שמעי' מינה. תימה דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו וי''ל דדייק מדה''ל למיתני ואם לאו חייב מדקתני ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר משמע דמילתא באפי' נפשה היא: לא צריכא דאחוי אחויי. פי' בקונט' שמע מבית המלך שהיו רוצין לגזול לו קרקע והראה להם זה קרקע פלוני אמת הוא כמו שפי' דאפילו בענין זה מחייבים ליה אע''ג שאינו ברור שיטלוה שלא אמרו תחילה הראה לנו ונגזול אלא מעצמו הראה להם דהא ה''נ אמר לקמן (קיז.) ואם הראה מעצמו כמו. שנשא ונתן דמי וי''ס דגרס הכא כגון שאנסוהו עכו''ם ואחוי ארעא ואחוי נמי הא בהדייהו ואין להקשות לפ''ז מדאמר לקמן נאנס פטור דהתם אנסוהו להראות קרקעותיו של פלוני אבל הכא דאנסוהו להראות שלו חייב שלא היה לו להראות אותה שגזל שאין שלו: לא צריכא דאחוי אחויי. וחייב משום דינא דגרמי כדמשמע לקמן בשמעתין דקאמר זיל לגביה ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדאין דינא דגרמי וחייבוהו ממתניתין ואם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ותימה לרשב''א דלעיל בהגוזל קמא (דף ק. ושם) לא משכחת דר''מ דאין דינא דגרמי אלא ברייתא דמחיצת הכרם שנפרצה דלא שמעינן דאתא כר''מ אלא מכח ההיא משנה דהמסכך ואמאי לא מייתי התם ממתני' דהכא דמחייבינן בדינא דגרמי ואומר ר''י דלא ניחא ליה לאתויי ממתניתין דהכא דלא קתני בה בהדיא דאחוי אלא מיתורא דמתני' מוקי לה הכי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד