דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטז - א

בית שמאי אומרים  תשפך הכל, ולא ישהנה, שמא יבוא לידי תקלה לשתותה.

ובית הלל אומרים תעשה זילוף.

אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי: אני אכריע: אם נטמאה בבית תעשה זילוף, כי לא ישהו אותה, ובשדה, תשפך הכל, כולה מיד, כי אם ישהנה עד שיביאנה לביתו יש לחוש לתקלה, שיבוא לשתותה.

איכא דאמרי, בישן תעשה זילוף, ובחדש תשפך הכל.

אמרו לו: אין הכרעה שלישית מכרעת.

והיינו, אין אתה רבי ישמעאל מכריע הכרעה ממוצעת כדברי שניהם, אלא דעת עצמך, החולקת עליהם, אתה אומר, שהרי בית שמאי ובית הלל לא חילקו בדבריהם בין בית לשדה, ולכן אין הלכה כמותך נגד דבריהם. ורק אם היו מזכירים בית שמאי ובית הלל בדבריהם בית ושדה, ואתה היית נוקט כאחד מהם בבית וכאחד מהם בשדה, רק אז היה אפשר לצרף את דעתך לאחד מהם, בכל פרט ופרט, ולהכריע מכח רוב את ההלכה כדבריך.

שנינו במשנה: אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו.

והוינן בה: ואמאי מדוע יתחייב לשלם לו עבור יינו ששפך ונימא ליה יאמר בעל הדבש לבעל היין משטה אני בך ולא התכוונתי להתחייב באמת לשלם לך עבור יינך אלא אמרתי כן כדי שתציל את הדבש שלי?

מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין, והיתה מעבורת ספינה לפניו ורצה לחצות את הנהר כדי שלא יתפסוהו שומרי בית האסורין. אמר לו לבעל המעבורת: טול דינר [שהוא סכום גדול בהרבה מהמקובל לשלם עבור העברה במעבורת] והעבירני את הנהר ! אין לו לבעל המעבורת אלא שכרו הרגיל. [1]

אלמא מצי אמר ליה: משטה אני בך ולא נתכוונתי לתת לך סכום כה גדול, אלא אמרתי כן כדי שתסכים להעבירני את הנהר.

הכא נמי, במציל דבש של חבירו, לימא ליה בעל הדבש: משטה אני בך?

ומשנינן: הא לא דמי, האופן של משנתנו אינו דומה לרישא של הברייתא אלא לסיפא של הברייתא: ואם אמר לו לבעל המעבורת: טול דינר זה בשכרך והעבירני, נותן לו שכרו משלם. חייב לשלם לו את הדינר שהבטיחו.

ומבארת הגמרא: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? מה ההבדל בין הרישא ובין הסיפא, ומדוע בסיפא אינו יכול לומר לו משטה אני בך?

אמר רמי בר חמא: הסיפא מדברת כשבעל המעבורת הוא צייד השולה דגים מן הים. דאמר ליה, שהוא יכול לטעון לו: אפסדתני כוורי בזוזא! על ידי שהעברתי אותך במעבורת, הפסדתי באותו זמן דגים בשווי זוז. וכיון שיש לו הפסד מכך, הוא חייב לשלם לו כל מה שהבטיח לו. [2]

וזו כוונת הברייתא שאמר לו "טול דינר זה בשכרך", היינו תמורת השכר שאתה מפסיד על ידי. ולכן הוא חייב לשלם לו דינר שלם.

והוא הדין בעניננו, הרי יש לבעל היין הפסד ששופך את יינו, ולכן הוא חייב לשלם לו עבור היין שהפסיד.

שנינו במשנה: שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה, ושל חבירו מאתים, אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי, חייב ליתן לו.

וצריכא. התנא במשנה הוצרך להשמיענו את שני האופנים האמורים.

דאי אשמעינן קמייתא, אם הוא היה שונה רק את האופן ששפך את יינו כדי להציל את הדבש של חבירו, הייתי אומר התם הוא דכי פירש יהיב ליה דמי כוליה. רק שם הוא משלם לו את כל שווי יינו כאשר התנה עמו בפירוש על כך, משום דבידים קא פסיד. שהוא שפך את יינו בידים כדי להציל את הדבש שלו. אבל הכא, בשטף נהר את חמורו, דממילא, שההפסד בא לו ממילא ולא בידים, נימא, נאמר שאפילו אם התנה עמו בפירוש שישלם לו עבור חמורו אין לו אלא שכרו.

לכן צריכא המשנה להשמיענו, שגם בשטף נהר חמורו שהוא הפסד דממילא, משלם לו את כל דמי חמורו.

ואי אשמעינן סיפא, אילו היתה המשנה שונה רק את האופן של שטף נהר חמורו, הייתי אומר, הכא הוא דבסתמא אין לו אלא שכרו. דוקא כאן אינו חייב לשלם לו רק את שכרו כשלא התנה עמו כלום, משום דממילא שהוא הפסיד את חמורו ממילא על ידי שטיפת הנהר. אבל התם, בשפך את יינו, דבידים הוא, אימא נאמר שאפילו בסתמא שלא התנה עמו שישלם לו עבור יינו יהיב ליה דמי כולה, ישלם לו את כל דמי יינו.

לכן צריכא המשנה להשמיענו גם את האופן של היין, שגם כשהפסיד לעצמו בידים אינו נותן לו אלא שכרו כשלא התנה עמו כלום.

בעא מיניה רב כהנא מרב: שני אנשים ששטף נהר את שני חמוריהם, וירד אחד מהם להציל את החמור של חבירו מהנהר, ולא הציל את חמורו שלו, אלא התנה המציל שישלם לו חבירו בשכר הצלת חמורו גם עבור הפסד חמורו של המציל, שנשטף גם כן בנהר.

ועתה עלה שלו מאליו. בתוך כך עלה חמורו של המציל מתוך הנהר מאליו, מהו? האם חבירו חייב לשלם לו את התשלום שקבע עמו עבור הפסד החמור, על אף שעתה עלה חמורו מאליו ולא נאבד, או לא?

כי יש צד לומר, שכאשר שחמורו של המציל נשטף בנהר, והסכימו ביניהם שיציל את חמור חבירו וימנע מהצלת חמורו, והלה ישלם לו גם על הפסד חמורו, כבר הוא כאבוד מבעליו, ונתחייב חבירו לשלם לו עבורו עבור המנעותו מהצלתו כדי לטרוח בהצלת חמורו. ולאחר מכן, שהחמור עלה מהנהר מאליו, הרי זכה בו בעליו מן ההפקר, וחיוב התשלומין של חבירו עומד בעינו. או שמא, כיון שבכל זאת בסוף ניצל החמור מהשטפון, אין לחייב את חבירו לשלם עליו?

אמר ליה רב: הרי הוא חייב לשלם לו עבור החמור שנשטף, שהרי זה כאילו מת החמור. וזה שהחמור עלה לאחר מכן, משמיא רחימו עליה. ריחמו עליו מהשמים ונתנו לו חמור במתנה. [3]

כי הא דרב ספרא, היה קא אזיל בשיירתא, הלך בדרך בשיירה. לוינהו ההוא ארי. נתחבר אליהם אריה וליוה אותם בדרך והיה שומר על הבהמות שלהם מחיות ולסטים.

כל לילא, קא שדר ליה חמרא דחד מיניה, וקא אכיל. והתנו בני השיירה ביניהם שכל לילה, לפי התור, ישליך אחד מבני השיירה לאריה חמור משלו, והאריה היה אוכלו.

כי מטא זמניה דרב ספרא, כשהגיע תורו של רב ספרא להשליך לאריה חמור, שדר ליה חמרא ולא אכליה. זרק לו חמור והאריה לא אכלו.

קדים רב ספרא מיהר רב ספרא וזכה ביה, לפני שיזכה בו אחר שהרי החמור הזה הפקר.

כך גם החמור שעלה מאליו מהנהר, הוא נס מהשמים שאירע לבעליו, ואין זה פוטר את חבירו מלשלם לו עבורו. [4] אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: למה ליה למיזכי ביה? מדוע היה צריך רב ספרא למהר לזכות בחמורו? נהי דכי אפקריה, אדעתא דאריה אפקריה. הרי הוא לא הפקיר את חמורו אלא בשביל האריה, אבל אדעתא דכולי עלמא לא אפקריה, הוא לא הפקיר אותו לכל העולם, [5] וכיון שהאריה לא אכל אותו, הוא נשאר ברשותו של רב ספרא, והוא לא היה צריך למהר ולזכות בו?

אמר ליה רבינא: רב ספרא, לרווחא דמילתא הוא דעבד. אמנם מצד הדין לא היה צריך רב ספרא לחזור ולזכות בחמורו, אלא הוא עשה כן כדי שלא יהא ערעור בדבר.

בעא מיניה רב מרבי: ירד להציל והתנה עמו שישלם לו על חמורו ולא הציל, ובסוף לא הצליח להציל את חמורו של חבירו מהו? האם חבירו חייב לשלם לו או לא?

אמר לו רבי: וזו שאילה! יפה שאלת, ואשיב לך עליה: אין לו אלא שכרו!

הערות

[1] כתב הריטב"א ביבמות [קו א], שאף על פי שקצץ עמו דמי שכירותו, ועשה הפועל את מלאכתו על פי השכירות ההיא, ובעלמא כי האי גוונא אינו יכול לחזור בו וחייב ליתן לו מה שפסק עמו. שאני הכא, כי מתוך האונס פסק, וקציצה באונס כמאן דליתא דמיא ואין לו אלא שכרו. וכתבו הראשונים שם, שהוא הדין חולה הזקוק לתרופה שנמצאת רק ביד אדם אחד והבטיח לשלם לו יותר משוויה מחמת אונס חליו, אין צריך לשלם לו אלא את שוויה בלבד. אבל אם התנה עם הרופא שישלם לו שכר רב צריך לשלם לו כמו שהתנה מפני שחכמתו מכר לו והא שוה הרבה דמים. ועוד כתבו, שיש מפרשים שהטעם במעבורת אינו משום אונס אלא משום שבעל המעבורת חייב להצילו ולכן אין לו אלא שכרו. ולפי זה גם ברופא שחייב לרפאותו אין לו אלא שכר בטלה שלו. וכן הובא כאן בשטמ"ק. אולם הראשונים ביבמות דחו שיטה זו מכח הסוגיא שם.

[2] ואפילו אם ההפסד הוא פחות ממה שהבטיח לו. רא"ש בבא מציעא פרק שני [סימן כח]. וכתב שם הפלפולא חריפתא [ה] שזה דומה למה שאמרו בבבא קמא [כא א] בסוגיא דזה נהנה וזה לא חסר שאפילו אם חיסר לו רק מעט חייב לשלם לו כל מה שנהנה. ראה שם תוס' ד"ה ויהבי.

[3] ואם ירד להציל ועלה חמור של חבירו מאליו ושלו מת, נחלקו הראשונים בשיטה מקובצת. יש אומרים שצריך לשלם לו הואיל ועל ידו הפסיד את חמורו ואילו שלו ניצל, אלא שמנכה לו דמי טורחו שהרי לא טרח כלום ומאליו ניצול. ויש אומרים שאין משלם לו כלום דמשמיא רחימו עליה, וכשם שאילו היה הולך לאיבוד לא היה משלם לו כלום כך כשניצול מאליו, שכמו בעלה חמורו של המציל מאליו אמרינן דמשמיא רחימו עליה, כך בעלה חמורו של הניצול, אמרינן שמשמיא רחימו עליו.

[4] כתב הנמוקי יוסף שהדמיון למעשה דרב ספרא הוא שכמו שם שאף על פי שאחרים נתנו את חמוריהם בכל זאת הם לא נטלו חלק בחמורו של רב ספרא, כך גם כאן צריך חבירו ליתן לו מה שהבטיח לו ואינו מפסיד בגלל החמור שהרויחו לו מן השמים. ובשיטה מקובצת כתב בשם תוס' שאנץ שכמו אצל רב ספרא לא הוצרך ליתן חמורו בשניה אלא שכיון שהכניס את חמורו בספק לילה אחת די לו בכך כך גם כאן כיון שהניח את חמורו בספק שמא יטבע הרי השלים תנאו וצריך זה לשלם לו דמי חמורו, ומה שניצול החמור משמיא רחימו עליה. וכתב עוד הנמוקי יוסף, שאמנם אין הנידון כאן דומה לגמרי לדרב ספרא, ששם לא יצא החמור מרשות רב ספרא כמבואר בגמרא, ואילו כאן אם היה בא אחר ומציל את החמור לפני בעליו, היה זוכה בו, כי הבעלים התייאשו ממנו.

[5] התוס' בד"ה אדעתא מחלקים בין הנאמר בסוגייתנו לבין הגמרא באלו מציאות [כד א]: המציל מן הארי הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן. ולא אמרינן שהתייאש רק ביחס לאריה ולא ביחס לכל העולם. ששם היה ודאי שהאריה עומד לטרוף ולכן הבעלים מתייאשים לגמרי, אבל כאן האריה היה אתם וליוה אותם לשמור על בהמותיהם רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה, ולפעמים היה שבע ולא היה אוכל את החמור. לכן אנו אומרים שהבעלים לא הפקירו את החמור אלא בשביל האריה ולא לכל העולם. וכתב החזון איש [יח ג] שזה שלפעמים האריה שבע אינו מונע את היאוש, שהרי אנו רואין שבכל לילה אכל האריה את החמור. אלא שרב ספרא היה מלומד בנסים ולכן לא התייאש. ומכל מקום, אילו היה הדבר נס גלוי היינו אומרים דהוי יאוש מצד רב ספרא, שאין הדין משתנה בשביל נסים גלויים. שהתירה התורה אבידה ששטפה נהר ואפילו של רבי חנינא בר דוסא, והתורה ניתנה לפי גדרי הטבע, והצלת נס הוא כנותנים לו חמור של נס ואחר הוא. אבל נס נסתר המכוסה באמצעים טבעים דינו כטבע שהרי כל הטבע בהשגחה פרטית. ולכן כיון שלפעמים יש לאריה קלקול במעיו והוא שבע ואינו מתאוה לאכול, ראוי לחשוב בגדרי הטבע זה שרב ספרא שומרים לו מהשמים שלא יוזק ונותנים שובע להארי שלא יאכל את חמורו של רב ספרא. וזהו ביאור הגמרא שהיה מקום לדון שרב ספרא ישלם את חלקו בהוצאת ההצלה כיון שהוא לא הפסיד את חמורו וכמו שאמרו לקמן בגמרא בשיירא שעמד עליה גייס. ועל זה אמרינן דמשמיא רחימו עליה שרחוק הדבר ששבעו גרם לו שהרי בכל לילה היה אוכל אלא שריחמו עליו מהשמים, וכיון שמזלו גרם שלא אכל ולא הזיק, הרי זה כאילו נתן רב ספרא חלקו. אבל אם באמת לא אכל האריה מחמת שבעו ראוי שיתן רב ספרא חלקו שהרי נמצא שבחמורים הראשונים נעשה כל ההצלה ורב ספרא עדיין לא נתן חלקו. ב. בנתיבות [רסב ג] כתב ליישב קושית התוס' על פי יסודו שחלוק יאוש מהפקר שבהפקר הדבר יצא מרשותו תיכף כשהפקיר אף שעדיין לא זכה בו אדם אחר, ואפילו הוא בעצמו אם רוצה לחזור בו מן ההפקר צריך לחזור ולזכות בו, מה שאין כן ביאוש שאין הדבר יוצא מרשותו עד שיזכה בו אחר, ואם המתייאש חזר בו מהיאוש לפני שזכה בו אדם אחר הרי נתבטל היאוש ואינו צריך לחזור ולזכות בו אלא הדבר נשאר ברשותו. ולפי זה מבואר החילוק שבמציל מן הארי נגמר היאוש של הבעלים לאחר שכבר זכה בו המציל מה שאין כן ברב ספרא שהחמור ניצול מאליו ונגמר היאוש של רב ספרא טרם שזכה בו אחר. ג. בתוס' רי"ד כתב שחמור דרב ספרא אינו דומה לשטף נהר חמורו שהוא מופקר לכל, ששם החמור כבר נמצא בתוך הנהר, אבל כאן שעדיין לא בא הארי עליו עדיין הוא ברשות בעליו.

תשפך הכל, ובית הלל אומרים: אינו צריך לשפוך, אלא תעשה זילוף. אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: אני אכריע, בשיטה ממוצעת: אם נטמאה חבית יין התרומה בבית — תעשה זילוף, שיכול להשתמש בה מיד לכך, ובשדה שצריך למשך זמן כדי להעבירה, ויש לחשוש לתקלה — תשפך הכל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] להכריע ביניהם באופן אחר: ביין ישן — תעשה זילוף, ובחדש שצריך להמתין הרבה עד שיקבל ריח טוב ויהיה ראוי לזילוף — תשפך הכל. אמרו לו: אין סומכים עליך בזה כי אין הכרעה שלישית מכרעת. שהכרעה כזו, שיש בה נימוק חדש שלא הוזכר במחלוקת הבסיסית — אין סומכים עליה. ומכל מקום רואים שיש מחלוקת תנאים אם חוששים לתקלה, שמא ישתה ממנה במשך הזמן או לא.

א שנינו במשנה שאף שהשופך את יינו להציל את דבשו של חבירו — אין לו אלא שכרו, ואם אמר לו: "אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי "— חייב לתת לו. ושואלים: אמאי [מדוע] חייב בעל הדבש לתת לו? ונימא ליה [ושיאמר לו]: משטה הייתי אני בך! כלומר, לא התחייבתי ברצינות, אלא רק כדי שתציל את דבשי, ואיני משלם לך אלא את המגיע לך — שכרך בלבד.

מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא]: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, והוא, כמובן, ממהר לעבור את הנהר, אמר לו לבעל המעבורת: טול דינר שהוא סכום גבוה מאד עבור העברת אדם במעבורת את הנהר, והעבירני את הנהר, והעבירו — אין לו אלא שכרו הרגיל, ואינו יכול לתבוע ממנו דינר. אלמא [מכאן יוצא] שאמר ליה [שיכול לומר לו]: משטה אני בך, הכא נמי [כאן גם כן] לימא ליה [שיאמר לו] בעל הדבש לבעל היין: משטה אני בך!

ומשיבים: הא לא דמי [אין זה כלומר, דין משנתנו דומה] אלא לסיפא [לסופה של אותה ברייתא] שכך שנו בה: ואם אמר לו "טול דינר זה בשכרך והעבירני" — נותן לו שכרו משלם.

ויש לשאול: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה תחילת הברייתא ובמה שונה סופה]? אמר רמי בר חמא: בסוף הברייתא מדובר לא בבעל מעבורת העוסק תדיר בכך, אלא בצייד (דייג) השולה דגים מן הים, ואמר ליה [לו] הדייג לבורח מבית האסורים: אפסדתני כוורי בזוזא [הפסדת לי דגים בשווי זוז, דינר] כשנתבטלתי מעבודתי כדי להעבירך, ולכן מגיע לו דינר זה בשכרו. וכל שכן הדין כן במשנתנו שהלה שופך את יינו ומפסידו כדי להציל את דבשו של חבירו.

ב שנינו במשנה: שטף נהר את חמורו ואת חמור חבירו, החמור שלו יפה (שווה) מנה (מאה דינרים) ושל חבירו שווה מאתיים, והציל את חמור חבירו, אם התנה איתו מראש שישלם לו תמורת חמורו — מקבל ממנו את דמי חמורו. ומעירים: וצריכא [וצריך] לשנות במשנה גם דין זה, למרות שלכאורה הוא זהה לדין הקודם השנוי במשנה בדבש וביין. משום דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את ההלכה הראשונה], היינו אומרים: דווקא התם [שם] הוא הדין כן דכי [שכאשר] פירש בעל היין שעל מנת כן הוא עושה יהיב ליה [נותן לו בעל הדבש] דמי כוליה [הכל], משום שבידים קא פסיד [הוא מפסיד], שהרי שופך את יינו שלו ומפסידו, אבל הכא [כאן] בשטיפת נהר את החמור שממילא נגרם הנזק לחמורו, ולא בא על ידי מעשהו שלו, נימא [נאמר] שאין לו אלא שכרו.

ולהיפך: ואי אשמעינן סיפא [ואם היה משמיע לנו רק את הסוף], כלומר, בדין החמור, הייתי אומר: הכא [כאן] הוא דבסתמא [שבסתם] אין לו אלא שכרו, משום שממילא, שבא הדבר מעצמו, אבל התם [שם] ביין ודבש, שבידים הפסיד את שלו, אימא [אמור] שאפילו בסתמא יהיב ליה [בסתם, בלא התנייה מפורשת, נותן לו] דמי כולה, על כן צריכא [צריך] לשנות במשנתנו שייאמרו שני המקרים.

בעא מיניה [שאל אותו] רב כהנא מרב: ירד בעל החמור הזול להציל את החמור היקר, על תנאי שיתן לו בעל החמור היקר דמי חמורו, ובינתיים עלה חמורו שלו מאליו, מהו הדין? האם צריך בעל החמור היקר לשלם לו דמי חמורו, או יכול לומר לו: הרי לא הפסדת, וקיבלת את שלך? אמר ליה [לו] רב בתשובה: משמיא רחימו עליה [מן השמים ריחמו עליו] על המציל, אבל מה שהתנה איתו בעל החמור היקר — צריך לשלם.

ומוסיפים: כי הא [כמו מעשה זה] שרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא [היה הולך בשיירה], וכל עוד היו הולכים לוינהו ההוא ארי [ליוה אותם אריה אחד]. כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל [כל לילה היו שולחים לו חמור של אחד מהם והיה אוכל אותו] כדי שלא יתנפל האריה על השיירה, כי מטא זמניה [כאשר הגיע זמנו] של רב ספרא לתת את חמורו, שדר ליה חמרא [שלח לו לאריה חמור] ולא אכליה [אכלו], קדים [הקדים] רב ספרא וזכה ביה [בו לעצמו מחדש].

לגופו של מעשה אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: למה היה ליה למיזכי ביה [לו, לרב ספרא, לזכות בו]? נהי דכי אפקריה [אם אמנם שהפקיר אותו] — אדעתא [על דעת] האריה אפקריה [הפקיר אותו], ואולם אדעתא דכולי עלמא [על דעת שיהא של הכל] לא אפקריה [הפקיר אותו], ואם כן שלו הוא! אמר ליה [לו]: רב ספרא לרווחא דמילתא [לרווח הדברים] הוא דעבד [שעשה], כלומר, באמת מצד הדין לא היה זקוק לכך, אבל כדי שלא יבואו לטעון כנגדו עשה מעשה של זכייה.

ועוד על דין משנתנו בעא מיניה [שאל אותו] רב מרבי: אם ירד להציל את חמור חבירו ולא הציל, מהו דינו? אמר לו: וכי זו שאילה? ברור שלא מגיע לו, ואין לו אלא שכרו (שכר עבודתו).

איתיביה [הקשה לו] רב ממה ששנינו: השוכר את הפועל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The wine must all be poured out in order to prevent a possible mishap. And Beit Hillel say: Let the wine be used for sprinkling. Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei, said: I will decide the halakha by proposing an intermediate opinion: If the wine became impure in a house, it may be used for sprinkling, as it can be used immediately, but if it became impure in the field, it must all be poured out, as it is possible that by the time it is brought to the house and used for sprinkling, someone may drink it.

There are those who say that he decided the halakha as follows: With regard to aged wine, it may be used for sprinkling, as it is fit to be sprinkled immediately, but with regard to new wine, which does not yet have a pleasant aroma, it must all be poured out in order to prevent a possible mishap. They said to Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yosei: A decision by a third party does not conclusively decide the halakha.

§ The mishna teaches that if the owner of the wine said to the owner of the honey: I will salvage your honey and you will pay me the value of my wine, the owner of the honey is obligated to give him compensation for the wine. The Gemara asks: Why is the stipulation binding? Let the owner of the honey say to him: I was merely fooling with you when I accepted your condition, and I did not agree to it at all.

Isn’t it taught in a baraita: In a case where one was fleeing from prison and there was a ferry before him, and he said to the ferryman: Take this entire dinar and take me across the river, the ferryman has the right to collect only his usual wage, but not the entire dinar. Apparently, the prisoner could have said to him: I was merely fooling with you and never intended to pay you a full dinar. Here also, let the owner of the honey say to the owner of the wine: I was merely fooling with you.

The Gemara answers: This case in the mishna is not comparable to the case cited above; rather, it is comparable to the latter clause of that same baraita, which states: And if he said to the ferryman: Take this dinar as your wage and take me across the river, the prisoner must give him his wage in the full amount, i.e., the entire dinar.

What is different in the first clause, which states that the ferryman receives only his regular wage, and what is different in the latter clause, which states that he receives the full dinar? Rami bar Ḥama said: The latter clause deals with a trapper who scoops fish from the sea, i.e., a fisherman, and he can say to the prisoner: You have caused me a loss of fish [kavrei] worth a dinar, which I would have caught had I not taken you across the river. Similarly, in the case in the mishna, the owner of the wine sustains a financial loss in order to save the honey, and therefore he is entitled to the compensation that the owner of the honey agreed to pay.

§ The mishna teaches: If a river washed away his donkey and the donkey of the other man, and his donkey is worth one hundred dinars, etc. The Gemara notes: And it is necessary to teach both the case of the barrels of wine and honey and the case of the donkeys, as if it had taught us only the first case, that of the wine and honey, it might be said that it is only there, in that case, that when the owner of the wine states his stipulation, the owner of the honey gives him the value of the entire loss. Why is this? It is because the wine is lost through the direct action of its owner. But here, in the case of the donkeys, since the donkey is lost by itself in the river, let us say: The one who salvages the donkey of his fellow has the right to only his wage, i.e., compensation for his labor.

And if the mishna had taught us only the case of the latter clause, it might be said: It is here, in the case of the donkeys, that if the intention of the one who saved the donkey was unspecified, i.e., he did not stipulate that the owner of the other donkey would compensate him for the loss of his own donkey, he has the right to only his wage, because the donkey is lost by itself. But there, where the barrel of wine is lost through the direct action of its owner, one might say: Even in a case where the intention of the owner of the wine was unspecified, the owner of the honey must give him the value of the entire barrel of wine. The Gemara concludes: Indeed, both cases are necessary.

The Gemara cites a relevant discussion. Rav Kahana raised a dilemma before Rav: If one descended into the river to rescue another’s donkey instead of his own after stipulating that he would be compensated for the loss of his own donkey, and his own donkey emerged from the river by itself, what is the halakha? Is the rescuer still entitled to payment from the owner of the donkey that he saved, despite the fact that he did not suffer a monetary loss? Rav said to him: The rescuer is still compensated because it was from Heaven that mercy was bestowed upon him, and his good fortune does not affect the stipulation.

This is like that case where Rav Safra was traveling in a caravan, and a certain lion followed them, accompanying them along the way. Every night, the travelers would send one of their donkeys to the lion, and the lion would eat it. When Rav Safra’s time arrived to provide the lion with prey, he sent it his donkey but the lion did not eat it. Rav Safra went ahead and acquired it back, as his donkey had become ownerless when he presented it to the lion. Although Rav Safra did not lose his donkey, he had fulfilled his obligation to provide the lion with a donkey, and his good fortune did not affect his obligation vis-à-vis the other travelers.

With regard to this episode, Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Why was it necessary for him to acquire the donkey again? Although Rav Safra made it ownerless by sending it to the lion, it was made ownerless only with the intention that the lion would consume it, but it was not made ownerless with the intention that everyone else could acquire it. Accordingly, no one else could have acquired the donkey. Ravina said to him: Rav Safra did so as an added precaution.

Rav raised a dilemma before Rabbi Yehuda HaNasi: If one descended into the river in order to rescue another’s donkey instead of his own, but he did not manage to rescue it, what is the halakha? Does the stipulation still apply so that the owner of the donkey he attempted to rescue must compensate him for the loss of his own donkey? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: And is this a question? It is clear that he has the right to collect only his wage, but he is not entitled to the value of his own donkey.

Rav raised an objection to Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling from a baraita: In a case of one who hires a laborer

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יין של תרומה שנתגלה הואיל ואסור בשתיה ישפך ואין אומרין תעשה זלוף כמו שבארנו:

מה שאמרו בתלמוד הלכה כדברי המכריע יש צדדין שאין אומרין כן והוא כל שתופש דעת שלישי שלא הזכירו אחד מן הראשונים אלא שמשתף דעתו בשני הדעות שאמרו הראשונים והוא שאמרו הכרעת שלישי אינה מכרעת וכבר ביארנוה במסכת חולין פרק ראשית הגז:

מי שהיה בורח מבית האסורין ומתירא שמא ירדפו אחריו ופגע בו נהר ואמר לבעל המעבורת טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הרגיל ואם היה זה בטל ממלאכה אחרת שהיה מרויח בה דינר כשיעור זה כגון שהיה צייד ושולה דגים מן הים ואמר טול דינר בשכר מה שאני מבטלך נותן לו דינר משלם ואם פרעו קודם שיעבור אף הראשונה אין כופין אותו להחזיר לו כלום ויש פוסקים שאם רצה זה תובעו לדין ומחזיר כל שיש שם יתר על שכרו:

בענין אבדה אמרו שאם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע בשכרי ר"ל במה שנתבטלתי אלא נותן לו שכרו כפועל ואם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ובזו שבמשנתנו ר"ל כשאמר אציל את שלך ואטול דמי שלי אין אנו מזקיקין תנאי בפני בית דין ופרשו טעם הדבר שבאבדה בעל האבדה עמו ואין זה מוחזק בה אבל דבש של משנתנו שהוא בכליו של זה הרי הוא מוחזק בה ואין צריך לבית דין ולא לעדים ואני אומר שהכל טעם אחד וכל שאמר אני אציל וכו' ואטול דמי שלי משלך והאחר מודה לו הרי הוא כתנאי בפני בית דין וכן כתבו גדולי המחברים למדת מדברינו שאם היה זה בכדו של דבש וזה בקנקנים רקים ונסדקה כדו של דבש ואמר בעל הקנקנים איני מציל אא"כ תתן לי שליש הדבש או כך וכך ואמר לו הן אין לו אלא שכרו:

מה שבארנו בשטף נהר את חמורו וחמור של חברו שאם אמר אציל את שלך ואני נוטל דמי שלי שהוא נוטל דמי שלו אפילו עלה חמור שלו מאליו ונמצא שלא נפסד בהצלת של חברו הואיל ולא נתעצל בו זכה במה שהתנה עמו:

ירד להציל ולא הציל אינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא עשה שליחותו ואע"פ שהשוכר את השליח להביא כרוב ודורמסקנין לחולה והתנה לו ביתר מדמיו ומצאו שמת או שהבריא נותן לו שכרו משלם טעם הדבר מפני שכבר עשה שליחותו:

ירד להציל את של חברו והניח את שלו ועלו שניהם מאליהם שלא בהצלתו יראה שאין נזקקין לו מת שלו ועלה של חברו מאליו יראה שמשלם מתוכו הואיל ומת שלו אלא שמנכה לו מן הטורח שהיה לו לטרוח יותר מזה וכן יראה מתלמוד המערב:

אמרו לו אין הכרעת שלשית מכרעת פירוש הדעת השלישית שלך שבאה להכריע בין שניהן אין חשובה להכריע ביניהן מפני שאינך חבירם אלא אחד מתלמידהם ואינו חשוב להכריע אא"כ מי שהוא כבר לאותם שנים החולקי' אבל אם היו החולקים רבותיו אין התלמוד חשוב להכריע ביניהן כדאמרי' בפ' כירה אמר ר' נחום א"ר יוחנן א"ר ינאי כל מקום שאתה מוצא ב' חולקין וא' מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאע"פ שר"א מחמיר ור' יהושע מיקל ור' עקיבא הכריע אין הלכה כדבריו חדא דר"ע תלמיד הוא כו' וקולי מטלניות הוא מה דתנן בפ' כ"ז דכלים ומייתי' לה בפ' במה מדליקין בה' פתילת הבגד פחות משלשה על שלשה שהתקינו לפקוק בו את המרחץ ולנער בו את הקדרה ולקנח בו את הריחים בין מוכן ובין שאינו מוכן טהור ר"ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור אלמא ר"ע אינו חשוב להכריע בין ר"א ור"י מפני שהיה תלמידם כ"ש ר' ישמעאל בר' יוסי בין ב"ש וב"ה שהיה תלמיד תלמידיהם ועוד שב"ש וב"ה כמה וכמה היו ומה יחשב ר' ישמעאל בר' יוסי לבדו להכריע ביניהן ודכוותה אמרי' נמי בפ' ראשית הגז דתנן התם וכמה היא מרוב' ב"ש אומרים שתי רחלים שנא' והי' ביום ההוא יחי' איש עגלת בקר ושתי צאן ובה"א חמש שנא' חמש צאן עשויות ואמרי' בגמרא תניא ר"י בר' יוסי אמר משום אביו ארבע שנא' וארבע צאן תחת השה תניא אמר ר"י אלמלא דבריהם ד"ת ודברי ברבי קבלה דברי ברבי אנו שומעין כ"ש שדבריהן דברי קבלה ודברי ברבי ד"ת והאמר מר אין הכרעת שלישית מכרעת אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרי מפי חגי זכרי' ומלאכי פי' ר' היה מקלס דברי ר' ישהעאל בר' יוסי מפני שהיה מכריע בין ב"ש וב"ה ששלש וארבע היה מחייב כדברי ב"ש והשתים היה פוטר כדברי ב"ה ומש"ה מקשה והאמר מר אין הכרעת שלישית מכרעת שאין חשוב ר' ישמעאל בר"י להכריע בין ב"ש וב"ה ומהדר דהאי דקילס ר' את דבריו לא מפני שהלכה כדברי המכריע שברדאי כי אינו חשוב להכריע ביניהם אלא שאמרו כדבריו מפי חגי זכרי' ומלאכי ודכוותא אמרי' נמי בפ' כהן גדול ונזיר בה' השזרה והגלגלת אמר ר' אלעזר זקנים הראשונים מקצתו היו אומר חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל ומקצתן היה אומר אף רובע עצמות ורביעית דם לכל ב"ד של אחריהן אמרו חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לתרומה ולקדשים אבל לא לנזיר ועושה פסח פי' זקנים הראשונים היו חולקי' ברובע קב עצמות ורביעית לוג דם שמקצתן היו אומרין שהם טהורין לכל בין לנזיר ועושה פסח בין לתרומה וקדשים ואין טמאים אלא חצי קב עצמות וחצי לוג דם ומקצתן היה אומר שגם רובע עצמות ורביעית דם טמאים לכל בין לנזיר ועושה פסח בין לתרומה וקדשים וב"ד של אחריהם הכריעו ביניהן ואמרו לתרומה וקדשים הן טמאין מדרבנן אבל לא לנזיר ועושה פסח דלגבי עושה פסח לא העמידו דבריהן במקום כרת ולגבי נזיר נמי כדי שלא יביא חולין לעזר' ומקשה מכדי אין הכרעת שלישית מכרעת פי' כמו שר' ישמעאל בר' יוסי לא היה חשוב להכריע בין ב"ש וב"ה כך בית דין שלאחריהן נמי אינו חשוב להכריע בין ק' זקנים הראשונים ולמה קבע ר' אלעזר הלכה כמו ב"ד האחרון ואהדר ר' יעקב בר אידי מפי שמועה אמרוה מפי חגי זכרי' ומלאכי מכל אלה למדנו שאין האחרונים חשובים להכריע בין הראשונים וכמו שאין האחרונים יכולים להכריע בדברי הראשונים כמו כן אין הראשונים קרוין מכריעים על דברי האחורנים דהכי אמרי' בפ"ק דפסחים בה' ר"מ אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחלת שש ר"י אומר אוכלין כל ארבע ותולין כל חמש ושורפין בתחלת שש אמר ר"נ אמר רב הלכה כר' יהודא א"ל רבא לר' נחמן ולימא מר הלכה כרבן גמליאל דהו"ל מכריע דתנן ר"ג אומר חולין נאכלין כל ארבע ותרומה כל חמש ושורפין בתחלת שש. אמר לי' ר"ג דקשיש מנייהו לאו מכריע היא פי' לא יקרא מכריע אלא מי ששומע חלוקת חביריו ובא להכריע ביניהם אבל ר"ג שהי' קדמוני ולא שמע דברי ר"מ ור"י לא בא להכריע ביניהם אבל סברתו אמר ור"מ ור"י באו חבריו וחלקו הילכך לא יקרא מכריע שנפסק הלכה כדבריו. כך נ"ל פתרונה וכך מצאתי שפירש גם רבי חננאל זצוק"ל ודברי המורה לא נראו לי

כל אותא הוי שרו לי' חמרא דכד מינייהו כדי שלא יכעוס ויהרוג כל חמוריהם:

פיסקא שטף הנהר חמורו כו' פשיטא כי אפקרי' אדעתי' דארי' אדעתי' דכ"ע לא אפקיר' פי' לא דמי לשטף הנהר חמורו דהתם ודאי מופקר ועומד הויא לכל כיון שעומד בתוך שבולת הנהר וכל הקוד' בו זכה אבל כאן שעדיין לא בא הארי עליו אינו מופק' לכל הילכך אם לא בא הארי עליו הרי הוא לבעליו שכל זמן שלא בא הארי עליו ברשות בעליו הוא:

אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי וכו'. מתניתא ביכול להציל דאי לא מצי אמר ליה מהפקירא זכינא אמאי נימא ליה משטה אני בך שהרי חייב אתה להצילו ואם התניתי לך יותר משטה הייתי בך. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ולימא משטה אני בך ואף על פי שהתנה לו לתת דמי חמורו כולו לא יתן לו אלא שכרו דהא מצוה היא להציל בהמת חברו בשכר. ע"כ.

מי לא תניא הרי שהיה בורח וכו'. אין לו אלא שכרו הנהוג בכל יום דמצי למימר ליה מצוה היא דעבדת שמצוה היא להצילני. ומשני הא לא דמיא אינו דומה משנה זו שאמרת שחייב ליתן לו דמי שלו משלם לזו של מעבורת אלא לסיפא דקתני סיפא שאם נתן לו מידו לידו קודם שיכנס במעבורת דינר זהב שוב אינו יכול לומר לו משטה אני בך כיון שפרעו הכא נמי במתניתא זוכה מיד בדבש של חברו קודם שיבא לידי חברו ומשום הכי אין יכול לערער עליו ולומר משטה אני בך. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כלומר וכי מפני שזכה בדינר זה מיד לא יוכל לערער עליו והלא נתאנה ולמה לא יחזור בו. ומשני דאין שם אונאה כלל דבצייד השולה דגים מן הים עסקינן כלומר שהפסדו ניכר ומשום הכי אינו רוצה לזוז ממלאכתו עד שנותן לו דינר זהב כשיעור שהיה מרויח היום ובמתניתא נמי הפסדו ניכר לכל דבידים קא מפסיד שלו ושופך יינו ומשום הכי דין הוא שתיכף שמכניס הדבש בחביתו יזכה בו מיד אבל ברישא דמעבורת דלא מפסיד כלום שהרי אינו צייד ולפיכך הוא בוטח בו בתנאי לבדו שיתן לו מה שפסק הוא מאליו על עצמו והוא הדין אפילו נתנו לו שהרי נתאנה ובלבד שבעל הספינה היה מסרב להעבירו בשכר הרגיל עד שפסק על עצמו דינר זהב אבל אורחא דמילתא נקט שאין דרך לפרוע שכר הספינה עד שיהיה לצד אחר אם לא יהיה הפסדו ניכר לכל ולפי שמייקר לו השכר הוא מתיירא שלא יערער עליו וימצא קרח מכאן ומכאן. והכא לא צריך בית דין כדבעינן באבדה דתנן בפרק אלו מציאות היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע בשכרי וכו' אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם משום דלא דמי דבאבדה שבעל האבדה הוא עמו ותיכף שמצאה זוכה בה בעלה אין חזקה ראויה לזה הנשכר בה אלא הוי הוא המוציא מחברו ומה יועיל לו תנאו שהתנה לתת לו סלע כיון שיכפור בו ומשום הכי צריך לבית דין או לעדים אבל הכא בדבש שהוא מוחזק שהרי בחביתו עומד וקנה לו כליו נאמן הוא על שכרו. אי נמי יש לומר שכיון שעירה הדבש לתוך חביתו הוא בעצמו מוליך על כתפו החבית עם הדבש כמו שהיה עושה ביינו ונותן לו שכר טרחו חוץ מדמי יינו. ה"ר יהונתן ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל מי שהיה בורח מבית האסורין ומתיירא שמא ירדפו אחריו ופגע בו נהר ואמר לבעל המעבורת טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו הרגיל ואם היה זה בטל ממלאכה אחרת שהוא מרויח בה דינר כשיעור זה כגון שהיה צייד ושולה דגים מן הים ואמר טול דינר בשכר מה שאני מבטלך נותן לו דינר משלם ואם פרעו קודם שיעבור אף הראשונה אין כופין אותו להחזיר לו כלום. ויש פוסקים שאם רצה זה תובעו לדין ומחזיר כל שיש שם יתר על שכרו. ע"כ.
וכתב הר"מ ז"ל הכהן מסרקסטה וז"ל ואם היה צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן לו מה שהתנה עמו כיון שבטלו שמא באותה שעה היה מזדמן לו דג גדול וכן כל כיוצא בזה. ע"כ.

עוד כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל בענין אבדה אמרו שאם היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע וכו'. ואם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. ובזו שבמשנתנו רוצה לומר כשאמר אציל את שלך ואטול דמי שלי אין מזקיקין תנאי בפני בית דין ופירשו טעם הדבר שבאבדה בעל האבדה עמו ואין זה מוחזק בה אבל דבש של משנתנו שהוא בכליו של זה הרי הוא מוחזק בה ואין צריך לבית דין ולא לעדים. ואני אומר שהכל טעם אחד וכל שאמר אני אציל וכו' ואטול דמי שלי משלך והאחר מודה לו הרי הוא כתנאי בית דין וכן כתבו גדולי המחברים. עד כאן. עיין בתשובת רבי גרשם מאור הגולה ז"ל הכתובה לעיל.

והרמ"ה ז"ל פירש בפרטיו וז"ל תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וכו'. אין לו אלא שכרו ואם אמר לו טול דינר בשכרך והעבירני נותן לו שכרו משלם ואוקימנא לסיפא בצייד השולה דגים מן הים דאמר ליה אפסדתן טפי מהאי והיינו דקאמר טול דינר בשכרך בשכר בטלתך מכלל דרישא אף על גב דאפסדיה טפי מהא כיון דלא אמר ליה בשכרך דמשמע בשכר בטלתך אין לו אלא שכרו. ושמע מינה דאפילו אמר ליה טול דינר בשכרך נמי דוקא היכא דאפסדיה כשיעור דינר אבל היכא דלא אפסדיה ולא מידי אף על גב דאמר ליה טול דינר בשכרך אין לו אלא שכרו. והוא הדין בזה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' אין לו אלא שכרו ואפילו אמר לו על מנת שאתה נותן לי סלע אבל אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי גלי אדעתיה דאגר פסידיה קא שקיל וחייב ליתן לו. והני מילי היכא דשפך את יינו אבל אם היתה חביתו ריקנית והציל דבשו של חברו לתוכה אף על גב דפסק בהדיה דינר או סלע בשכרו אין לו אלא שכרו דומיא דמעבורת מדקא מדמינן להו בגמרא להדדי שמע מינה תרווייהו חד דינא הוא. מיהו דוקא כגון הני דמחייב ההוא שכיר לאיטפולי בההוא שכירות אי בחינם ואי בשכר כגון שהיה בורח מבית האסורין דמיירי באבדת גופו וכגון זה בא בחביתו דמיירי באבדת ממונו דכיון דמצוה עליה לאיטפולי באבדת גופו ובאבדת ממונו היכא דלית ליה פסידא וכי אית ליה פסידא לא שרי ליה למשקל מיניה טפי ממאי דאפסדיה אמטו להכי מצי אמר ליה משטה אני בך ואין לו אלא שכרו הואיל והוא חייב לטפל בה בכדי שכרו אבל היכא דלא רמיא עליה למעבד ההיא מילתא כלל ופסק בהדיה למיתב ליה דינר באגריה אף על גב דלא הוה חזי ליה אלא פרוטה באגריה יהיב ליה דינר. ע"כ.
ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו מי מחייב ליתן לו דמי שלו או לא הואיל וכבר עלה שלו מעצמו ולית ליה פסידא. אי נמי אי בעי אידך למזכי ביה אי מצי זכי. אמר ליה משמיא רחימי עליה וכי סליק למאריה סליק ולית ליה לאחרינא שום זכייה ביה וכי אפקריה אדעתא לאצולי אידך חמרא הוא דאפקריה ולאו אדעתא דכולי עלמא אפקריה ואי בעי איניש אחרינא למזכי ביה לא מצי זכי ביה. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו מי אמרינן כיון שלא נתכוון מתחילה לשלם לו אלא משום שהיה סבור שימות והשתא שלא מת לא משלם ליה אלא שכרו של אותו היום או של אותה שעה או דילמא אמרינן זה המציל משמיא רחימו עליה שלא הפסיד כלום ולא בזכות השוכרו וכיון שקבל עליו בבית דין לשלם לו דמי חמורו כמו כן ישלמו לו. ומשני דמן שמיא הוא דרחימו עליה דנשכר ולא בזכות השוכר אבל לא קא מיבעיא ליה אם ירד להציל ועלה של חברו שהיה יפה מאתיים מאליו מהו מי אמרינן השתא מיהא לא טרח ולא משלם ליה כלום או דילמא כיון שהפסיד את שלו שהניחו לטבוע כדי להציל את של חברו אף על פי שזה עלה מאליו חייב לשלם. ונראה דמחייב לשלם לו דמי חמורו הואיל ועל ידו הפסידו וזה הרויח את שלו ואף על גב דעלה מאליו ובלא טורח ניצל מיהו מנכה לו כדי טורח שהיה לו לטרוח ולא טרח. בפירוש רבנו חננאל ז"ל ירושלמי הניח שלו להציל את של חברו ועלה של חברו מאליו אין נזקק לו כלום אבל הניח שלו להציל את של חברו ועלה שלו מאליו מהו דיימר ליה נתייאשת אמר ליה נשמעיניה מן הדא שטף נהר חמורו והיה צווח ואומר לא נתייאשתי רוצה לומר אמר כל זמן שצווח לא נתייאש רבי יוחנן אמר חזקה מיואש הוא. עד כאן לשון ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב עליו הרמ"ך ז"ל מסרקסטה וז"ל ואם ירד על מנת להציל וליטול דמי שלו ממנו וירד ולא הצילו אלא עלה של חברו מאליו כתב המפרש ז"ל שיטול דמי חמורו ממנו כיון שבשבילו הניח את שלו ע"כ. ומיחזי למימר איפכא כיון דלא עבד שליחותיה משמיא הוא דרחימו עליה דאידך ועלה מאליו וכשם שאלו הלך לאיבוד זה לא היה משלם לו כלום השתא נמי לא שנא וכי היכי דכשעלה שלו מאליו אמרינן דמשמיא רחימו עליה ונוטל דמי שלו מתוך של חברו הכי נמי דמשמיא רחימו עליה דאידך. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ירד להציל של חברו והניח שלו ועלו שניהם מאליהם שלא בהצלתו יראה שאין נזקקין לו. מת שלו ועלה של חברו מאליו יראה שמשלם מתוכו הואיל ומת שלו אלא שמנכה לו מן הטורח שהיה לו לטרוח יותר מזה. וכן יראה מתלמוד המערב. ע"כ.
כי הא דרב ספרא דאשכחן ביה דרחימו מן שמיא עליה דלא אכל הארי את חמורו ולא הוצרך ליתנו בשניה אלמא אמרינן אין לו לעשות יותר אלא אמרינן כיון שהכניס את חמורו בספק לילה אחד שהרי השלים תנאו הכי נמי כיון שהניח חמורו בספק שהיה טובע השלים תנאו וצריך לשלם הדמים והא דיצא חמורו מן שמיא רחימו עליה. תוספות שאנץ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל כי הא דרב ספרא וכו'. דרב ספרא זכה ביה אלמא לית להו לאחריני זכייה בגויה ולא אמרינן כיון דשדא חמריה להציל לכל השיירא ואיתציל לכולהו נמי איתציל דאי הוה להו זכותא בגויה היכי זכי בהו רב ספרא בממון שיש לאחרים זכות בו אלא אמרינן מן שמיא הוא דרחימו עליה ולא לאחרים שעמו דכי אפקריה אדעתא דאריה בלחוד אפקריה ורחמנא אצליה מפומא דאריה ואהדריה ניהליה. ע"כ.

וזו שאלה אין לו אלא שכרו הראוי לו והני מילי היכא דלא הציל דלא עביד שליחותיה אבל אם הציל ומת ביבשה או שאבד נותן לו שכרו משלם כדתניא השוכר את הפועל להביא כרוב וכו'. ומאי שנא מהיכא דירד להציל ולא הציל ואסיקנא התם גבי פועל עביד שליחותיה דלאיתויי אגריה והא אייתי הכא גבי הצלה לא עביד שליח שליחותיה דלאצולי אגריה והא לא אציל וכן כל כיוצא בזה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

בד"ה הכרעה שלישית כו' וא"נ דא"כ לא הוי ר"י מכריע כו' דקמאי לא אפליגו במיחש לתקלה עכ"ל ויש לדקדק בדבריהם דאימא להאי פירושא דקושטא דה"ק אין הכרעה שלישית מכרעת כיון דהם לא איפליגו בתקלה ר' ישמעאל טעמיה דנפשיה קאמר וכן נראה מפרש"י בסוף פ"ק דפסחים והאי לישנא גופיה קאמר התם אהא דר"ג דלאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר וי"ל דע"כ בהך דנזיר דקרי ליה נמי הכרעה שלישית ע"כ דליכא לפרושי הכי אלא כמו שפרש"י כאן דמשום האי טעמא לחוד דלא גילו קמאי דעתם דאיכא לפלוגי בהכי מקרי הכרעה שלישית וע"ש בפסחים בתוספות ודו"ק:

תשפך "הכל". נ"ב ספ"ק דפסחים גרס "חבל":

גמ' וא"ל אפסדתני כוורי. עיין בהרא"ש פ"ב דב"מ סי' כח:

שם אדעתא דאריה. עיין ב"ב דף קלח ע"א תוס' ד"ה כאן בצווח:

תוספות בד"ה הכרעה וכו' ויש מפרשים הכא טעמא דתשפך משום דריחא מלתא עכ"ל. ולפ"ז הא דקאמר הכא ותקלה גופא תנאי היא לא קאי אב"ש אלא אב"ה ורבי ישמעאל בר' יוסי דב"ה דסברי תעשה זילוף נהי דסברי ריחא לאו מילתא מ"מ היה להם לחוש לתקלה אע"כ דלא חיישי ור' ישמעאל ע"כ טעמיה משום תקלה הוא וק"ל:

גמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' נראה דלאו לשון קושיא היא אלא התרצן גופא הוא דמסיק למלתיה דקאמר הא לא דמי אלא לסיפא והיינו משום דקשיא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אלא ע"כ כדאמר רמי ב"ח משום דאפסדיה כוורי וא"כ במתני' נמי דאית ליה פסידא דמיא לסיפא וכן נראה מל' רש"י וק"ל:

שם בעי מיניה רב מרבי ירד להציל וכו' איתיביה השוכר את הפועל וכו'. ולפ"ז יש לתמוה דא"כ מאי קמיבעיא ליה לרב מעיקרא כיון דהוי סבר דדמי' להאי ברייתא דפועל ויש ליישב דודאי רב נמי סליק אדעתיה דיש לחלק ולומר דשאני התם דעביד שליח שליחותיה ועיקר האיבעיא שלו מעיקרא ע"כ היתה אם לאמר דמסתמא מה שהתנה ליתן לו דמי חמורו היינו אם יציל דוקא לפי שהוא סומך על דבריו שגמר בדעתו שבודאי יציל ואדעתא דהכי שכרו דאל"כ מ"ש מאיהו דידיה וא"כ לפ"ז אם לא הציל אפי' שכר טורחו נמי אין לו דהא הוי כאילו התנה בפי' או נימא שזה הכניס עצמו ג"כ לספק לשלם דמי חמורו של חבירו המועט כדי שיתעסק בכל יכלתו להציל את שלו וכיון שלא התנה בפי' אם לא תציל לא אתן אמרינן דמסתמא מעייל נפשיה לספיקא כיון שהלה יפסיד חמורו בודאי מחמת זה הספק וא"כ אף אם לא הציל יש לו ליתן דמי חמורו וע"ז השיב לו רבי דדמי חמורו אינו נוטל אבל שכרו מיהא נוטל וע"ז מקשה רב שפיר דכיון דשכרו מיהא נוטל אלמא דלא ה"ל כאילו התנה אם לאו לא אתן אלא מה שלא הציל מזל רע דידיה גרם ואינו בפשיעת המציל וא"כ יש לו ליתן שכרו משלם כמו בפועל וע"ז השיב רבי דלענין חמורו דגזים ודאי בדין הוא שיפסיד כיון שלא עשה שליחותו וכמ"ש דמסתמא לא כיון לתת דמי חמורו אלא משום שהוא סובר שזה יודע להציל יותר ממנו ובודאי יציל אבל לענין שכר טורחו ודאי נתכוון ליתן אף מספק דלו יהא אילו הכניס עצמו בזה הספק היה צריך לטרוח כנ"ל ועיין בסמ"ע סי' רס"ד כמה חלוקי דינים:

אדעתא דאריא אפקיריה אדעתיה דכ"ע לא אפקיריה. לשון הפקר לאו דוקא דלענין הפקר אמרו פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל') בעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי דאמר דלכ"ע אפקירנהו ולההוא גברא לא אפקירנהו ופריך הש"ס ומי הוי הפקר כי האי גונא וכו' ומשני במילתא בעלמא אוקמיה. ועמ"ש רבינו שמשון ריש פ"ו דפאה ובשיטה מקובצת שם במציעא ובחידושי הריטב"א בגיטין דף מ"ז עש"ב:

(קטז סע"א) קדים רב ספרא וזכה ביה וכו'.—נראה שאם לא הגיעו מיד ליישוב, והארי היה הולך ומלוה אותם עוד, והיו מוכרחים לזון אותו ולהאכילו בכל יום, שהיה רב ספרא מחוייב לחזור ולהאכיל את הארי את חמורו קודם לחבריו, שכבר האכילו את הארי כל אחד יומו.

תשפך הכל. כולה ביחד: בשדה תשפך הכל. דאדממטי ליה לגו ביתא אתי ביה לידי תקלה: אין הכרעה שלישית מכרעת. טעם עצמך אתה אומר ולא כדברי אחד מהן ששניהם לא הזכירו בית ושדה והיכי דמי הכרעה כגון אי הוה תני ב''ש בין נטמאת בבית בין בשדה תשפך הכל וב''ה אומרים בין בבית ובין בשדה תעשה זילוף ר''ש אומר נטמא בשדה תשפך הכל בבית תעשה זילוף דטעמא דתרוייהו קמכרע והוו להו לגבי בית תרי ולגבי שדה תרי והלכתא כתרי שאין עומדין דברי יחיד במקום שנים דאחרי רבים להטות כתיב (שמות כג) כי ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט.) אבל הכא דאינהו לא גלו דעתייהו דליהוי שום מידי חילוק בין בית לשדה טעמא דנפשיה קאמר: מעבורת. ספינה רחבה שעוברים בה רוחב הנהר: דאפסדתן כוורי בזוזא. והיינו בשכרו דקתני טול דינר בשכר שאתה מפסיד כאן ותעבירני נותן לו אותו שכר משלם ומתני' נמי הרי הפסידו ניכר: דבידים קא פסיד. שופך את יינו בידים בשבילו: ירד להציל. ע''מ שיתן לו דמי שלו: ועלה שלו מאיליו מהו. מי אמרינן מעיקרא דאפקריה כאבוד דמי ומחייב לו היאך לשלומי והדר זכה ביה מריה מהפקירא או דלמא כיון דסליק סליק: מן שמיא רחימו עליה. ויהיב ליה דמי כאילו מת: לוינהו. נתחבר עמהם ארי והיה משמר בהמותיהם מחיות וליסטים: קדים רב ספרא. קודם שיחזיק בהן אחר שהרי הפקר היה: לרווחא דמילתא. שלא יהא ערעור בדבר:
לעשות זילוף אחר שיתיישן מעט ועוד יש מתרץ דשאני התם דבההיא גזירה ליכא הפסד כהן דכי היכי דהויא תרומה מעיקרא ה''נ הויא אחר שזורעה ולכך לכ''ע חיישינן לתקלה אבל הכא דאיכא הפסד לגמרי שתשפך הכל איכא מאן דלא חייש לתקלה ולפי' זה קשה דקאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לג: ושם) מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאה ואמר אביי עלה משמיה דרבי יצחק בר מרתא אמר רב הונא לא שנו אלא פת אבל חיטין לא שמא יבא בהן לידי תקלה ורבי יוחנן אמר אפי' חיטין ומוקמינן לה בשליקתא ומאיסתא מכלל דרב הונא אפילו בשליקתא ומאיסתא לא הוה שרי אלמא משום תקלה מפסדי ליה לכהן לגמרי וי''ל דלא פליגי דרב הונא לא איירי בשליקתא ואיהו נמי שרי בענין זה והשתא ליכא פסידא כיון דיכול לשלקו ולמאסו ולהחזיק בהן: הכרעה שלישית. נראה לר''י עיקר כפ''ה דדעת ג' הוא דתנאי קמאי לא גילו בדעתם שיש שום חילוק בין בית לשדה אבל ההוא דקולי מטלניות דבמה מדליקין (שבת דף כט. ושם ד''ה בין) הויא הכרעה דרבי אליעזר קאמר בין מן המוכן בין שלא מן המוכן טמא רבי יהושע אומר בין מן המוכן כו' טהור ר''ע אומר מן המוכן טמא שלא מן המוכן טהור ובכירה (שם דף לט:) בהדיא חשיב ליה הכרעה אי לאו משום דר''ע תלמיד הוה ועוד דהדר ביה ר''ע לגבי רבי יהושע וההיא דהתם לא ישתטף גופו בין בחמין בין בצונן חשיבא הכרעה דתנאי קמאי גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין חמין לצונן אבל הך דשמעתין לא גילו בדעתם חשיב ליה הכרעה שלישית וכן בנזיר פ' כ''ג (דף נג. ושם ד''ה ב''ד) גבי ר''א אומר [זקינים] הראשונים [מקצתן היו] אומרים חצי קב עצמות כו' התם נמי קרי ליה הכרעה שלישית דתנאי קמאי לא גילו בדעתם דשייך לפלוגי בין תרומה לקדשים לנזיר ועושה פסח ובראשית הגז (חולין דף קלה.) גבי ראשית הגז אין נוהג אלא במרובה וכמה מרובה ב''ש אומרים שתים ב''ה אומרים חמש ורבי ישמעאל אומר ארבעה וקרי נמי התם (דף קלז.) לרבי ישמעאל הכרעה שלישית ואותה הכרעה אין חשובה אפילו כדהכא ודנזיר דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא ס''ל לא כמר ולא כמר והא דפריך בכל הני והא הכרעה שלישית אין הכרעה ה''מ למיפרך תלמיד הוא ואין הלכה כהכרעת תלמיד אבל עדיפא קפריך דלאו הכרעה היא כלל ואור''י הא דתניא בכיצד מברכין (ברכות דף מג:) בש''א מברך על השמן ואח''כ על ההדס וב''ה אומרים מברך על ההדס תחילה וקאמר רשב''ג אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לא זכינו אלא לריחו הלכך שמן עדיף וקאמר רבי יוחנן בגמרא הלכה כדברי המכריע לא שייכא ההיא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מינייהו וס''ל כוותיה לגמרי וכן בכל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע תדע מדאיצטריך ר' יוחנן עלה למימר הלכה כדברי המכריע אע''ג דאיהו גופיה כבר אמר בכירה (שבת דף לט:) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע ש''מ דודאי לא שייכא לההיא הכרעה דשבת ודהכא ולא קרי ליה הכרעה אלא מפני שהכריע דברי ב''ש על דברי ב''ה. ור''ת פי' הכרעה שלישית דור שלישית כלומר תלמיד אתה ואין זו הכרעה כדאמר ר''ע תלמיד הוה וה''נ הוה מ''ל דור שני דהיינו נמי תלמיד אלא כך היה המעשה ובנזיר (דף נג.) דקרי ליה הגמרא לב''ד של אחרים הכרעה שלישית לישנא דהך ברייתא דהכא נקט וא''ת בפ''ק דפסחים (דף יג.) גבי ר' מאיר אומר אוכלין כל חמש רבי יהודה אומר אוכלים כל כו' ר''ג אומר חולין אוכלין כל ארבע ותרומה כל חמש וקאמר בגמרא ר''ג לאו מכריע הוא דטעמא דנפשיה קאמר ולפי' הקו' ניחא אלא לפי' ר''ת אמאי לא מכריע הוא והא לאו תלמיד הוה וי''ל דלאו מכריע הוא דלא עלייהו קאי שלפניהם היה ופ''ה נראה לר''י עיקר וי''מ הכא טעמא דתשפך משום דריחא מילתא היא ואסור לזלף משום דהוי כשתיה ולא משום חשש תקלה ואין נראה דא''כ לא הוי רבי ישמעאל מכריע אלא טעמא דנפשיה קאמר דקמאי לא איפליגי במיחש לתקלה ואין להקשות לפי' זה לאביי דאית ליה (ע''ז דף סו:) גבי בת תיהא ריחא מילתא היא לימא דאמר כר''מ אמאי לא מייתי נמי התם אפלוגתא דאביי ורבא פלוגתא דב''ש וב''ה דהכא איכא למימר דאביי א''ש כב''ה ומודו בה דריחא מילתא היא ליחשב הנאה והתם לענין איסור הנאת יין נסך איירי ודוקא לענין תרומה טמאה הכא המותרת בהנאה ריחא לאו מילתא ליחשב כשתיה ואע''ג דמייתי התם ההיא דתנור שהסיקו בכמון של תרומה וההיא דהרודה פת חמה והניחה ע''פ חבית של יין של תרומה התם ודאי אי ריחא מילתא ואסור בהנאה יש לנו כמו כן לאסור הפת לאכול לזרים שנקלט מן הכמון או היין של תרומה אבל ריחא לחודיה כגון בת תיהא וזילוף לא הוי כשתיה ומותר בתרומה [וע' תוס' ע''ז סו: ד''ה אמר רבא]: אדעתא דאריה אפקריה כו'. לא דמי להא דאמר באלו מציאות (ב''מ ד' כד.) המציל מן הארי ומן הדוב כו' הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן דהתם ודאי שהארי בא לטרוף כדמשמע המציל מן הארי מתייאש לגמרי אבל הכא הארי היה עמהם והיה מלוה אותם לשמור בהמותיהם מחיות וליסטים רק שהיו נותנים לו לאכול חמור בכל לילה ואפשר שפעמים היה שבע ולא אכיל הלכך אין מפקיר אלא אדעתא דאכיל ליה אריה והא לא אכיל ליה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד