בבא קמא קטו ע"ב

אין לו אלא שכרו, כלומר, שכר עבודה של מילוי הדבש ושכר שימוש בכלי, ואולם אינו מקבל עבור יינו ששפך. ואם אמר בעל היין לבעל הדבש לפני ששפך את יינו: "אציל את הדבש שלך ואתה נותן לי את דמי היין שלי" — חייב ליתן לו.

כיוצא בזה: שטף נחל את חמורו ואת חמור חבירו ועומדים הם לטבוע בו, חמורו שלו היה יפה (שווה) מנה (מאה דינרים) ושל חבירו מאתים, והניח זה את הצלת חמורו שלו והציל את של חבירו — אין לו אלא שכרו על מה שעבד. ואם אמר לו לפני כן: "אני אציל את החמור שלך ואתה נותן לי את דמי החמור שלי" — חייב ליתן לו.

א גמרא על מה שאמרו במשנה שאין לבעל היין אלא שכרו בלבד, שואלים: ואמאי [ומדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] לבעל הדבש: מהפקירא קא זכינא [מההפקר זכיתי], שהרי הדבש היה הולך לאיבוד ואני זכיתי בו מן ההפקר! מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא]: הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות, לא יאמר אז "הרי זה תרומה ומעשר על פירות (יין או שמן) שיש לי בתוך ביתי", ואם אמר כך — לא אמר כלום. משמע שדבר שהולך לאיבוד כבר אינו נחשב כשלו אלא כהפקר, אם כן גם כאן ייחשב הדבש כהפקר!

ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] ר' ירמיה במקרה אחר, שמדובר כשעקל (חבל, עטיפה) של בית הבד כרוך עליה שאינה נשברת לגמרי, הכי נמי [כאן גם כן] מדובר כשעקל בית הבד כרוך עליה, ואין חבית הדבש הולכת בהכרח לאיבוד, ואין זה כהפקר.

ושואלים על מה ששנינו בברייתא: ואם אמר — לא אמר כלום? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מי שבא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו, והוא סבור שהאנס יקח ממנו את הכסף, לא יאמר "הרי פירות מעשר שני שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו", ואם אמר — דבריו קיימין! משמע שבמקרה כזה הקדשו חל!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשיכול להציל מן האנס. ושואלים: אי [אם] מדובר בשיכול להציל, לכתחלה אמאי [מדוע] לא יאמר כן? ומשיבים: מדובר באופן שיכול להציל על ידי הדחק. ולכן לכתחילה לא יאמר כן, אבל בדיעבד אם אמר, כיון שלא יצא הדבר לגמרי מרשותו הקדשו חל.

ושואלים: וכל היכא דאיכא הפסידא [מקום שיש הפסד], שיש חשש שמא ייפסד הדבר שבידו, לכתחלה לא יאמר שמה שעומד להיפסד יהיה הקדש או תרומה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הרי שהיו לו עשר חביות יין של טבל טמא, וראה אחת מהן שנשברה, או שנתגלתה ועכשיו אי אפשר לשתות ממנה מחשש ארס נחש שהוטל בה, אומר: "הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה". ובשמן לא יעשה כן, מפני הפסד כהן! משמע שיש מקרים שיכול לעשות אפילו לכתחילה כך!

אמר ר' ירמיה: לא מדובר כאן בנשברה לגמרי, אלא כשעקל בית הבד כרוך עליה ונוטפת מעט מעט. ואומרים: בשלמא [נניח] במקרה שנשברה חזיא [ראויה היא לשימוש] אם יכרוך עליה העקל, אלא אם נתגלתה למאי חזיא [למה היא ראויה]?

וכי תימא [ואם תאמר] שהיא חזיא [ראויה] לזילוף שהיין הזה אפשר להשתמש בו כדי לזלף אותו, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מים שנתגלו ויש לחשוש שנחש שתה מהם ויש בהם ארס — הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ירבץ בהן את הבית, ולא ישקה מהם את בהמתו ולא את בהמת חבירו, שכל אלה הפעולות יש בהן סיכון ואף זילוף היין יהיה אסור!

ומשיבים: יש תיקון לדבר — דעבר לה [שמעביר אותה], את היין שבחבית, במסננת. וכדברי ר' נחמיה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מסננת יש בה משום חשש גילוי שמא שתה נחש מן היין והטיל בו ארס ואין המסננת מועילה להציל את היין. אמר ר' נחמיה: אימתי? בזמן שהתחתונה, החלק התחתון שלתוכו יורד היין דרך המסננת, מגולה, אבל בזמן שהתחתונה מכוסה שאין הנחש יכול לגשת אליה, אף על פי שהעליונה הכלי העליון, ממנו יורד היין מגולה — אין בה משום גילוי, לפי שארס של נחש דומה לספוג, וצף ועומד במקומו, ולא ירד הארס לכלי התחתון וניתן להשתמש ביין שבו.

ומקשים: לאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה], אמר ר' סימון אמר ר' יהושע בן לוי: לא שנו אלא שלא טרקו (ערבבו), אבל אם טרקו ליין — ירד מן הארס עמו לכלי התחתון ואסור, ואף כאן כששופך מן החבית מתערב הארס ביין!

ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] אפשר דמנח מידי אפומא דחביתא דשפי ליה [שיניח דבר על פי החבית באופן שיסנן אותו לאט לאט] ולא יכנס הארס בכלי האחר.

ושואלים: אם מעמיד אתה את הברייתא לעיל, שניתן לכתחילה לתרום את החבית העומדת להישבר, כדברי ר' נחמיה — על כך יש לשאול: ולדעת ר' נחמיה, מדבר טמא על טמא מי תרמינן [האם אנו תורמים]?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: תורמין מן הטמא על הטמא, ומן הטהור על הטהור, ומן הטהור על הטמא, אבל לא יתרום מן הטמא על הטהור. ר' נחמיה אומר: אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי! ולשיטתו כיצד אמר כאן שתורם מן הטמא על הטמא? ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בשל דמאי.

וממשיכים לדון בדברי הברייתא, אמר מר [החכם]: ובשמן לא יעשה כן, מפני הפסד כהן. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שמן שאסור — מפני שראוי לכהן להדליק בו? יין נמי [גם כן] ראוי לזילוף! וכי תימא [ואם תאמר], זילוף לאו מילתא היא [לא דבר חשוב הוא], והאמר [והרי אמר] שמואל משום [בשם] ר' חייא: שותין מיין שקונים בלוג בסלע, ומזלפין מיין שקונים בלוג בשתים (שני סלעים)! משמע שזילוף הוא דבר חשוב ומשלמים הרבה עבורו!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — ביין חדש שעדיין אין לו ריח ערב ואינו ראוי לזילוף. ומקשים: והא [והרי] ראוי לישנו עד שיהיה ראוי לזילוף! ומשיבים: אתי ביה [יכול לבוא בו] לידי תקלה במשך הזמן עד שיתיישן, שישכחו שטמא הוא וישתמשו בו, ולכן לא משהים אותו.

ומקשים: שמן נמי אתי ביה [גם כן יכול לבוא בו] לידי תקלה, ומדוע אמרנו שמשאירים אותו להדליק בו! ומשיבים: מדובר באופן דמנח [שמונח] בכלי מאוס, ואז לא ישתמשו בו לאכילה אלא רק להדלקה. ואומרים: יין נמי מנח ליה [גם כן יניח אותו] בכלי מאוס! ודוחים: השתא [עכשיו, הרי] לזילוף קא בעי ליה [הוא צריך אותו] שיהיה ריחו ערב, וכי בכלי מאוס קא מנח ליה [יניח אותו]? והרי בכך יבאיש ריחו!

ומעירים: ותקלה עצמה, האם יש לחשוש להשאיר דבר שמא יבואו בו לידי תקלה, תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חבית של יין של תרומה שנטמאת — בית שמאי אומרים:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קטו - ב

אין לו לבעל היין ליטול את מחיר יינו ששפך כדי להציל את הדבש, אלא רק נוטל את שכרו המגיע לו עבור טרחתו בהצלת הדבש [וכן את התשלום עבור החבית].

ואם אמר בעל חבית היין במפורש: אציל את הדבש שלך על ידי שאשפוך מהחבית את ייני, ואתה נותן לי דמי היין שלי, חייב ליתן לו את דמי יינו, שהרי התנה על כך במפורש.

שטף נחל חמורו וחמור חבירו, והיה החמור שלו יפה רק מנה, ושל חבירו היה שוה מאתים, והניח זה את שלו החמור השוה מאה, והציל את החמור של חבירו השוה מאתים, אין לו אלא שכרו על טרחתו בהצלה.

ואם אמר לו: אני אציל את שלך, ואתה נותן לי את שלי, חייב ליתן לו:

גמרא:

ודנה הגמרא, מדוע המציל את הדבש אין לו אלא שכרו: ואמאי? הרי לימא ליה המציל: אני, מהפקירא קא זכינא בכל הדבש, כי דבר ההולך לאיבוד הפקר הוא אפילו בעודנו בידי בעליו, שהרי מי לא תניא: הרי שהיה אדם טעון כדי יין וכדי שמן, וראה שהן משתברות וילכו היין והשמן לאיבוד, לא יאמר: הרי זה תרומה ומעשר על פירות טבל שיש לי בתוך ביתי! ואם אמר כן, לא אמר כלום, כיון שמעתה אין היין והשמן שלו.

ומוכח מברייתא זו, שדבר ההולך לאיבוד אינו שייך עוד לבעליו אלא הפקר הוא.

ומתרצת הגמרא שבמשנתנו מדובר באופן שאין הדבש הולך לאיבוד, על אף שנסדקה החבית וזב ממנה מעט דבש.

וכמו שמצינו כדאמר רבי ירמיה, במקום אחר, שיבואר להלן, כשעקל בית הבד כרוך עליה, וכתוצאה מההידוק של החבית על ידי ה"עקל של בית הבד", אין השמן נשפך מהחבית אלא רק מנטף ממנה קצת. הכא נמי, גם בכד של דבש במשנתנו, מדובר בה באופן שאין הדבש נעשה הפקר, על אף שנסדק הכד, כשעקל בית הבד כרוך עליה, ומונע את שפיכת הדבש מהכד.

ודנה הגמרא בדברי הברייתא: ואם אמר שיהיה היין או השמן שבחביות המשתברות תרומה או מעשר על הטבל שבביתו, לא אמר כלום.

ותמהה הגמרא: והתניא, מי שבא בדרך, ומעות בידו, ובא אנס כנגדו ועומד ליטול ממנו את מעותיו, לא יאמר הרי פירות שיש לי בתוך ביתי מחוללים על מעות הללו. ואולם, אם אמר כך, דבריו קיימין.

ומתרצת הגמרא: הכא, בברייתא השניה, האומרת שבדיעבד דבריו קיימים, במאי עסקינן, בשיכול להציל את מעותיו מן האנס.

אך תמהה הגמרא: אי בשיכול להציל, לכתחלה אמאי לא יאמר!?

ומתרצת: בשיכול להציל על ידי הדחק, ולכן רק בדיעבד דבריו קיימים, אך לכתחילה לא יאמר כך.

אך עדיין תמהה הגמרא: וכל היכא דאיכא הפסידא [לכתחלה לא יאמר]? ^[1]

והתניא: הרי שהיו לו ללוי עשר חביות של טבל טמא [כגון יין שהיה מעשר ראשון, והיה טבול לתרומת מעשר, וכיון שהוא טמא הרי תרומת המעשר שתופרש ממנו אינה ראויה ליתן לכהן לשתיה, אלא רק יכול הכהן לזלפה לריח טוב בביתו], וראה הלוי אחת מהן שנשברה או שנתגלתה, אומר: הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה!

ובשמן לא יעשה כן, מפני הפסד כהן. כי יש שימוש לכהן בשמן טמא להדליקו למאור, ואם יפריש את השמן שבחבית הסדוקה לתרומת מעשר, יפסיד הכהן את השמן. אבל אם היה בחבית יין טמא, הוא אינו שוה הרבה לכהן, לפי שאינו ראוי אלא לזילוף [ולקמן מעמידה הגמרא ביין חדש שאין בו ריח רב, והפסדו של הכהן הוא מעט], ולכן מותר לו להפרישו לתרומת מעשר.

ומוכח שבדיעבד חלה ההפרשה על שמן ההולך לאיבוד, אלא שרק לכתחילה לא יעשה כן מפני הפסד כהן, ולמה שנינו בברייתא לעיל שאם אמר כך, אין בדבריו כלום. ^[2]

ועל קושיה זאת אמר רבי ירמיה: אין השמן הזה הולך לאיבוד, אלא רק מטפטף ממנו מעט, כי מדובר כאן באופן כשעקל בית הבד כרוך עליה. ^[3]

אך עדיין דנה הגמרא בדברי הברייתא האחרונה: בשלמא חבית שנשברה, חזיא, עדיין ראוי היין לזילוף, ולכן יכול להפרישו לתרומה.

אלא אם נתגלתה, שיש לחשוש שמא שתה ממנה נחש, והטיל בה ארס, למאי חזיא!?

וכי תימא חזיא לזילוף, הרי אי אפשר לומר כן.

והתניא: מים שנתגלו, ויש חשש שהנחש הטיל בהם ארס, הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים, כדי שלא יעבור אדם יחף עליהם, ויכנס הארס באמצעות מכה שיש ברגלו אל גופו, ולא יגבל בהן את הטיט, ולא ירבץ בהן את הבית, ולא ישקה מהם את בהמתו, ולא בהמת חבירו, שמא ישחטנה ויעבור הארס לאדם שיאכלנה.

וכיון שאינה ראויה לכלום, הרי היא כמי שאינה, וכיצד ניתן להפרישה כתרומה?

ומשנינן: דעבר לה ליין החבית, במסננת, כרבי נחמיה.

דתניא: מסננת שנותנים בה שמרי יין, והיין מסתנן מהשמרים אל כלי שתחתיה, יש בה איסור לשתות את היין אם נשאר ללא השגחה, משום גילוי. ולכן צריך לכסות גם את המסננת.

אמר רבי נחמיה, אימתי, בזמן שהחבית התחתונה מגולה.

אבל בזמן שהתחתונה מכוסה, הרי אף על פי שהמסננת העליונה מגולה, אין בה משום גילוי, לפי שארס של נחש דומה לספוג, וצף ועומד במקומו.

אך עדיין מקשה הגמרא: לאו איתמר עלה: אמר רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי, לא שנו שאפשר לסמוך על סינון המסננת אלא שלא טרקו, שלא טילטלו ולא עירבו את היין, כגון מסננת הקבועה שאין אדם נוגע בה. אבל טרקו אסור. וכאן הרי כשמסנן את החבית המגולה מתערב היין עם הארס, ואינו מסתנן במסננת.

ומשנינן: התם, בחבית מגולה, נמי, אפשר דמנח מידי, כמו בגד אפומא דחביתא דשפי ליה, על פי החבית ושופך את היין בנחת, מבלי שיתערב בו הארס.

ומקשה הגמרא, אם מעמידים אנו את הברייתא של עשר חביות לפי רבי נחמיה, תיקשי:

ולפי רבי נחמיה, (מטמא אטמא) מי תרמינן?

והתניא: תורמין מן הטמא על הטמא, ומן הטהור על הטהור, ומן הטהור על הטמא. אבל לא מן הטמא על הטהור.

רבי נחמיה אומר: אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בשל דמאי!

ומשנינן: הכא נמי מדובר בשל דמאי.

אמר מר: ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן.

ודנה הגמרא: מאי שנא שמן שלא יעשה כן משום הפסד כהן דראוי להדליק, יין נמי ראוי לזילוף.

וכי תימא לתרץ שזילוף לאו מילתא דחשיבות היא.

והאמר שמואל משום רבי חייא: שותין מלוג יין בסלע, ואילו מזלפין מלוג בשתים סלעים. כלומר, שהנאת הזילוף היא יותר מהנאת שתיה, ולכן יקנה האדם יין יותר יקר לזילוף.

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, ביין חדש, שאין הנאת זילופו חשובה.

אך עדיין תיקשי, והא יין חדש ראוי לישנו! ומשנינן: אין להשהותו כדי ליישנו, כי אתי ביה לידי תקלה, שמא יבואו לשתות יין תרומה טמא.

ומקשינן: אם כן, שמן טמא נמי לא יפרישנו תרומה, שמא אתי ביה לידי תקלה!

ומשנינן: יש לכך תקנה, דמנח בכלי מאוס, ולא יבואו לשתותו.

ומקשינן: יין נמי יש לו תקנה ליישנו, דמנח ליה בכלי מאוס.

ומשנינן: השתא לזילוף קא בעי ליה, בכלי מאוס קא מנח ליה!?

ואומרת הגמרא: ותקלה עצמה, אם יש לחוש לה או לאו, תנאי היא.

דתניא, חבית של יין של תרומה שנטמאת:

הערות

^[1] רש"י ותוספות אינם גורסים כך בגמרא, ועיין בב"ח אות ב'. ולדבריהם קושיית הגמרא היא על האמור בברייתא שאם אמר, לא אמר כלום, והרי בברייתא דלהלן מבואר שלא יעשה כן רק מפני הפסד כהן, אבל בדיעבד זה יחול.

^[2] הביאור הוא לפי רש"י ותוספות, לפי גירסת הב"ח. ומבאר הב"ח שהנחת הגמרא היא שחבית המשתברת היא כאבודה, וכדלעיל שאם הפרישה לתרומה לא אמר כלום, ואם כן, כיצד יכול הוא לתקן את הטבל על ידי הפרשת תרומה על דבר שנחשב כמי שאינו בעין.

^[3] עיין בב"ח שמחק את הגירסא ברש"י.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the owner of the wine has the right to collect only his wage, i.e., compensation for the effort he put into salvaging the honey. He is not, however, entitled to compensation for the wine itself. But if the owner of the wine said: I will salvage your honey and you will pay me the value of my wine, the owner of the honey is obligated to pay him compensation for the wine.

Similarly, if a river washed away his donkey and the donkey of another, and his donkey was worth one hundred dinars and the donkey of the other was worth two hundred, and the individual with the less valuable donkey abandoned his donkey and instead salvaged the donkey of the other, he has the right to collect only his wage, i.e., compensation for the effort he put into salvaging his fellow’s donkey. But if he said to the owner of the more valuable donkey: I will salvage your donkey and you will pay me the monetary value of mine in exchange, the owner of the more valuable donkey is obligated to pay the rescuer compensation for his donkey.

GEMARA: And why does one who pours out wine have the right to collect only this wage? Let him say to the owner of the honey: I have acquired your honey from ownerless property. Isn’t it taught in a baraita: One who was laden with jugs of wine and jugs of oil and saw that they were breaking and their contents were leaking out should not say: This is hereby separated as teruma and tithe for the produce that I have in my house. And even if he said this, it is as though he did not say anything. The fact that one cannot separate produce that is about to be lost as teruma or tithe indicates that such property is considered ownerless.

The Gemara answers that it is as Rabbi Yirmeya says in a different context, that the ruling discussed there is referring to a case where the basket of the olive press was wrapped around it so that the barrel would not break completely, and some of the contents would remain inside. So too, here, the mishna issued its ruling only when the basket of the olive press was wrapped around the honey barrel so that it would not break completely, and the contents are therefore not rendered ownerless.

The Gemara challenges the baraita that stated: And even if he said that the wine or oil is separated as teruma or tithe, it is as though he did not say anything. But isn’t it taught in a different baraita: If one was traveling on the road and had money in his possession, and he saw a ruffian moving toward him, he should not say: The second-tithe produce that I have in my house is hereby desacralized onto these coins, i.e., the sanctity of the produce is hereby transferred to the coins. But if he said so, his statement stands, and the produce is desacralized while the coins attain the sanctity of the second tithe.

The Gemara answers: Here we are dealing with a case where he is capable of saving his money from the ruffian and that is why he may transfer the sanctity of the second tithe to the coins. The Gemara asks: If it is a case where he is capable of saving the money, why should he not say that the produce should be desacralized ab initio? The Gemara answers: It is a case where he is capable of saving the money only with difficulty. Consequently, he should not transfer the sanctity of the second tithe to the coins, as it may be lost; but if he does so, the transfer takes effect, as it is not certain that the money will be lost.

The Gemara asks: And is it so that wherever there is a potential loss one should not say that the sanctity is transferred to the money ab initio? But isn’t it taught otherwise in the following baraita: If one had ten barrels of ritually impure, untithed wine, i.e., first-tithe wine from which the teruma of the tithe had not yet been separated, and he saw that one of them had broken and that its contents were leaking out, or that it had been exposed and is forbidden for consumption, he may say: This barrel is hereby separated as the teruma of the tithe for the other nine barrels. But with regard to oil, he should not do so due to the priest’s loss.

The Gemara answers that Rabbi Yirmeya said: The baraita issued its ruling only when the basket of the olive press was wrapped around the barrel so that some of its contents would remain inside. The Gemara asks: Granted, this rationale applies to a barrel that was broken, as the remaining contents are still fit for use, but with regard to a barrel that was exposed, for what use is it fit?

And if you would say that the exposed wine is fit for sprinkling, in order to spread its pleasant aroma, isn’t it taught otherwise in the following baraita? With regard to water that was exposed, one may not pour it out in the public domain, nor mix clay with it, nor settle dust with it by sprinkling it in a house, nor give it to his animal to drink, nor give it to the animal of another. This proves that exposed liquids may not be used even for sprinkling.

The Gemara answers: The wine is fit for use because he passed it through a strainer, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, as it is taught in a baraita: A vessel covered with a strainer is subject to the halakha of exposure if the vessel is left unsupervised. Rabbi Neḥemya said: When is this so? It is so when the lower vessel, in which the liquid collects after passing through the strainer, is exposed. But when the lower vessel is covered, even if the upper vessel is exposed, it is not subject to the halakha of exposure, because the venom of a snake is like a sponge in that it floats and stays in place.

The Gemara questions this explanation: Wasn’t it stated with regard to Rabbi Neḥemya’s ruling that Rabbi Simon says that Rabbi Yehoshua ben Levi says: They taught Rabbi Neḥemya’s ruling only where one did not mix it, but if one mixed the wine, any venom found in it becomes capable of penetrating the strainer? Consequently, the wine remains forbidden even if it is passed through a strainer.

The Gemara answers: There, too, it is possible to prevent the venom from mixing with the wine by placing something upon the mouth of a barrel that will filter it slowly so that the venom will not penetrate the strainer, and the wine may therefore be used.

It has now been established that the baraita, which states that if one’s barrel of untithed, impure wine is breaking, he may separate it as teruma of the tithe for other barrels of untithed, impure wine, may be explained in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. The Gemara asks: And according to Rabbi Neḥemya, may we separate teruma from impure produce for other impure produce?

But isn’t it taught in another baraita: One may separate teruma from produce that is impure for other produce that is impure, and from produce that is pure for other produce that is pure, and from produce that is pure for produce that is impure, but not from produce that is impure for produce that is pure. Rabbi Neḥemya says: Even with regard to separating from produce that is impure for produce that is impure, the Sages permitted one to separate teruma in this manner only in the case of doubtfully tithed produce [demai]. Consequently, how can the aforementioned baraita unequivocally permit one to separate impure wine as teruma of the tithe for other impure wine? The Gemara answers: Here too, in the baraita, it is discussing a case of demai.

The Gemara discusses the continuation of the baraita cited previously: The Master said in the baraita: But with regard to oil, he should not do so, due to the priest’s loss. The Gemara asks: What is different about a leaking barrel of impure oil, which one may not separate as teruma, because if he does so the priest will suffer a loss? That case is different because the impure teruma oil is fit to be used to kindle a fire, and the priest will now not receive that oil. The Gemara challenges: But wine is also fit to be used, as the priest is able to sprinkle it in order to impart a pleasant aroma. Why is there is no concern that the priest will suffer a loss? And if you would say that sprinkling is nothing, i.e., it is insignificant, doesn’t Shmuel say in the name of Rabbi Ḥiyya: One drinks from a log of wine worth one sela, and one sprinkles from a log of wine worth two sela, which indicates that there is greater benefit in sprinkling wine than in drinking it?

The Gemara answers: Here we are dealing with new wine that has not yet developed an aroma and is therefore not fit for sprinkling. The Gemara counters: But isn’t it fit to allow it to age so that it will become fit for sprinkling? The Gemara responds: If one waits for it to age, he might come to experience a mishap with it, as he will forget that it is impure teruma, which is forbidden for consumption.

The Gemara asks: Oil should also be subject to the concern that one might come to experience a mishap with it, as he might forget that it is forbidden and mistakenly drink it. The Gemara explains: The halakha is that the priest must place the oil in a foul vessel, and there is no concern that he will consume it, as such oil is used only for kindling. The Gemara asks: Let the wine also be placed in a foul vessel, in which case there would be no concern that he would drink it. The Gemara responds: Now that he desires to use it for sprinkling, would he place it in a foul vessel? This would ruin its aroma. Consequently, the wine may not be kept due to concern over a possible mishap, while the oil may be kept.

The Gemara notes: And the concern with regard to a mishap itself is a dispute between tanna’im. As it is taught in a baraita: With regard to a barrel of teruma wine that became impure and is therefore forbidden for consumption, Beit Shammai say:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא יאמר. כלומר כל היכא דאיכא פסידא בדבר מועט כגון יכול להאכיל על ידי הדחק.

והתניא היו עשר חביות של טבל וכו' אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה. ובשמן לא יעשה כן. הרי שבשל יין טמא אומר לכתחלה מפני שהפסד מועט. כדמוקי לה לקמן ביין חדש שאינו ראוי לזלוף ומדקתני בשמן לא יעשה כן ליכא סייעתא דבשמן שראוי לסיכה ולהדלקה הפסד מרובה הוא ובכי הא פשיטא דלא יעשה כן. והר"א אב"ד [בש"מ _ והראב"ד] ז"ל פירש דאפילו משמן פריך דטעמא משום הפסד כהן הא ליכא הפסד כהן אף על גב דנשברה הוי הפסד תרומה ואפילו לכתחלה. עד כאן. ואין צריך.

לא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו. פירש רש"י ז"ל משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אחר כן. ואינו מחוור, דאפילו בהמה טמאה אסור שמא יאבד ממון חבירו ואף בשלו אסור משום בל תשחית.

ותקלה עצמה תנאי היא. קשיא לי, מאן תנאי, אילימא בית שמאי ובית הלל אם כן ברייתא כבית שמאי ומפקינן לה לבר מהלכתא, ועוד דאי בזלוף איכא משום תקלה מאי טעמא דרבי ישמעאל ברבי יוסי שחילק בין בית לשדה. ולפיכך מסתברא לי דתקלה כעין ברייתא דהיינו שמן שמסתפקין ממנו מעט מעט על יד ואי נמי יין חדש שצריך לשינוי עד שיהיה ראוי לזלף כולי עלמא לא פליגי דבכי הא איכא למיחש לתקלה, אבל הכא הכי קאמר ותקלה דעלמא דלשעה ולא לאחר זמן מרובה תנאי היא והיינו בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סברי דאפילו לזלוף דלשעה חיישינן שמא ישתה וישכח שהיא של תרומה טמאה ובית הלל סברי לא חיישינן ואי לאחר שיתחיל לזלף לא חיישינן דכל שמזלף ממנו לא אתי למשתי דטפי חשוב ליה זלוף משתיה וכדאמר שמואל משמיה דרבי חייא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים והלכך אף הוא יזהר שלא יוציאנה לשתיה, ורשב"ג נהי דכל שאפשר לו לזלף מיד לא חיישינן אבל כל שהוא בשדה עד שיביאנו לבית לזלף חיישינן דלתקלה דלשעה חיישינן חדא כבבית שמאי וחדא כבית הלל. כנ"ל.

הא דתניא הרי שהיה בורח מבית האסורין. כתבתי ביבמות פרק מצות חליצה (יבמות קו, א).

מה שבארנו בזה שהציל את הדבש שאין לו אלא שכרו לא נאמר אלא בנסדקה הכד ועקל בית הבד כרוך עליה ואינה נשפכת כל כך אלא שמנטפת מעט מעט ואין זה הפקר גמור הא אם נשפכת מכל וכל הרי היא כהפקר וכל שהציל זכה ומ"מ יראה לי שאם אמרו הבעלים הריני זוכה בה זכה ואין האחר קונה בהצלתו:

אע"פ שלכתחלה אין תורמין אלא מן המוקף ר"ל שאם היו לו חמשים סאין במקום אחד וחמשים במקום אחד אין לו להפריש שתים מחמשים שבמקום זה לתרומת שני המקומות אע"פ כן אם עשה כן תרומתו תרומה ומ"מ דוקא בשהמופרש שמור אבל אם היה טעון עשר חביות של יין או של שמן וראה שמשתברות אל יאמר הרי אלו תרומה על פירות שיש לי בבית כדי שיפסד היין לתרומה ואם אמר אין תרומתו תרומה וכן הדין במעשר:

מי שהיה בא בדרך ומעות בידו וראה ליסטים בא כנגדו ומתירא שמא יטול מעותיו ואמר פירות שיש לי בבית יהיו מחוללות על מעות הללו והוא מכוין שאם יאבדו יאבדו וינצל מטורח הדרך בהעלאה לירושלים אם יכול להצילו אפילו על ידי הדחק הרי הוא פדוי ואם אינו יכול להציל אף על ידי הדחק אינו פדוי כלל:

בן לוי שהיו לו עשר חביות של יין מן המעשר וצריך להפריש מהם תרומת מעשר וכלו טמא עד שתרומת המעשר אינה ראויה לכהן אלא לזלוף ביין או להדלקה בשמן וראה אחת מהן שנשברה רשאי הוא לומר בשל יין הרי היא תרומת מעשר על חברותיה שאין כאן הפסד גדול לכהן שהרי לשתיה אינה ראויה שהרי טמאה היא ושמא תאמר לזלוף פרשוה בסוגיא זו ביין חדש שאינו ראוי לזלוף כל כך שאין ריחו נודף ומ"מ אף בזו דוקא בשאינו נשפך מכל וכל כגון שעקל בית הבד כרוך עליה הא ביין ישן אין רשאי לומר כן שהזלוף דבר חשוב הוא כמו שאמרו שותין מלוג בסלע ומזלפין בשתים מעתה בשמן לא יעשה כן שהרי הפסד גדול הוא הואיל וראוי להדלקה:

ראה אותה שנתגלתה אינו אומר כן שאינה ראויה אף לזלוף שהרי מים שנתגלו לא ישפכם ברשות הרבים ולא ירבץ בהם את הבית ולא יגבל בהם את הטיט ואפילו סננן במסננת והוא כלי על גבי כלי שהיין מסתנן מעליון לתחתון ומ"מ אם סננו בבגד וכיוצא בו רשאי:

מתוך דברינו למדת שתורמין מן הטמא על הטמא וכן תורמין מן הטהור על הטהור אבל מן הטהור על הטמא לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה בד"א בשני גופים כגון שתי אגדות אחת טמאה ואחת טהורה וכגון חביות שהזכרנו אבל בגוף אחד כגון אגדה אחת שנטמאת מקצתה תורמין לכתחלה מטהור שבה על טמא שבה ומן הטמא על הטהור אין תורמין ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ונתקן השאר במזיד תרומתו תרומה וצריך לחזור ולתרום כמו שיתבאר במקומו:

אמר ר' נחמי' אימתי בזמן שהתחתונה מגולה פי' וכגון שפסק הטפטוף של עליונה שבעוד שהעליונה מטפטפת אין בה משום גילוי כדאמרי' בפ' אין מעמידין אמר שמואל מטפטף אין בו משום גילוי אמר ר"פ והוא דעבוד טיף טיף:

והתניא תורמין מן הטמא על הטמא ומן הטהור על הטמא אבל לא מן הטמא על הטהור ר' נחמי' אומר אף מן הטמא על הטמא לא התירו לתרום אלא בדמאי קשיא לי וכי תורמין מן הטהור על הטמא והתנן בפ"ב דתרומות אין תורמין מן הטהור על הטמא ואם תרם תרומתו תרומה ונראה לי לתרץ דההיא מיירי בתרומה גדולה והכא בתרומת מעשר שחילוק יש בין תרומה גדולה לתרומת מעשר דתנן בפ"ב דביכורים תרומת מעשר שוה לביכורים בשתי דרכים ולתרומה בשתי דרכים ניטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף בביכורים ואוסרת את הגורן ויש לה שיעור כתרומה אלמא דוקא תרומה גדולה אינה ניטלת מן הטהור על הטמא אבל תרומת מעשר ניטלת הן הטהור על הטמא ודייקא נמי דהכא בתרומת מעשר מיירינן מדקתני אלא בדמאי ואי בתרומה גדולה מי שיכא (שייכא) בדמאי והא לא נחשדו עמי הארץ בתרומה גדולה כדאמרי' דשלח בכל גבול ישראל וראה שהיו תורמין תרומה גדולה א"ו בתרומת מעשר מיירי ובפ"ב דתרומות בירושלמי מביא זו הברייתא וגרסי' בה כפי תרומת מעשר ניטלת מן הטמא על הטמא כו' עד ר' נחמי' אומר ומנין למדו חכמים לחלק בין תרומה גדולה לתרומת מעשר ולימד שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא ותרומת מעשר ניטלת אף שלא מן המוקף וניטלת מן הטהור על הטמא דהכי גרסי' בירושלמי בה' אין תורמין מן הטהור על הטמא ר' יוחנן בשם ר' ינאי ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ליקב אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור וכאן אע"פ שאיפשר למדין אפשר משאי אפשר פי' הגורן והיקב הוי חיבור ואם הוכשר הגורן מקצתו ונגע השרץ במקצתו כולו טמא וכ"ש היין שביקב ולא ימצא בו מקצתו טמא ומקצתו טהור אף כאן אין תורמין מן הטהור על הטמא ואע"פ שאפשר להיות שמקצת הפירות נטמאו ומקצתן לא נטמאו למדין אפשר מגורן ליקב שאי אפשר מעתה לא תהא תרומתו תרומה ונתתם ממנו כתיב פי' כיון דמקרא ילפי' לי' לא תהא תרומתו תרומה ואלמה תנן ואם תרמו תרומתן תרומה ואהדר ונתתם ממנו כתיב פי' האי ונתתם קרא יתירא היא דהו"ל למיכתב כן תרימו גם אתם וגו' את תרומת ד' לאהרן הכהן אמאי כתיב ונתתם למדרש מכל הקום ואפי' מן הטהור על הטמא כל הדברים למדין ומלמדין תרומת מעשר היא מלמד' ואינה למדה תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שלא תהא ניטלת מן הטהור על הטמא והיא ניטלת. מנין שתרומת מעשר ניטלת מן הטהור על הטמא ר' יוסי בשם חזקי' ר' יונה בשם ר' ינאי ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתנו לאהרן הכהן בכהונתו כהנה אמר מכל חלבו את מקדשו ממנו כלול מן המקודש שבו פי' כל הדברים כשמקישן הכתוב למדין הן מאותו היקש ומלמדין אחרי' וכאן הקי' הכתוב תרומ' מעשר לתרומת (לתרומ') דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב ומזה ההיקש מלמד לתרומה גדול' שאי' ניטלת מן הטהור על הטמא. והוא תרומת מעשר אינה למדה מזה ההיקש שהוי הכתוב מצריך בה שיתרום מן הטהור על הטמא ולא יתרום מן הטמ' עצמו. דכת' לאהרן הכהן דב' הראוי לכהונתו לאפוקי דבר טמא שאינו ראוי לכהונתו אי נמי מדכת' את מקדשו המקודש שבו לאפוקי טמא שנתחלל' קדושתו. תרומ' מעשר לימד' על תרומ' גדולה שניטלת מן המוקף והיא ניטלת שלא מן המוק' ומנלן שלא מן המוקף דכתיב מכל מעשרותיכם תרימו אפי' אחד בגליל וא' ביהודה. תרומת מעשר למידה על תרומה גדולה שלא תנטל אלא מן הגמור ואף היא כן. פי' תרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שניטלת מן המוקף מדכתיב בתרומת מעשר ונתתם ממנו וכל היכא דכתב ממנו דרשינן ליה מן המחובר כדדריש בסיפרא ממנו הכתיב בעז דשלמים ובפר כהן משיח ובלחמי בכולם היא דורש ממנו מן המחובר וה"נ ממנו מן המחובר היא וזה היא מן המוקף ובריש' דקרא כתב כן תרימו גם אתם אלמא מקיש תרומת מעשר לתרומה גדולה ואנו למדין מזה ההיקש שתרומה גדולה בענן (בעינן) ממנו שתהא ניטלת מן המוקף והיא תרומת מעשר אינה למדה מזה ההיקש אלא הכתוב ריבה בה אף שלא מן המוקף מדכתב מכל מעשרותיכם ריבה אפי' יש לו א' ביהודה ואחד בגליל יכול לתרום תרומת מעשר מזה על זה אלמא לא בעינן מן המוקף ותרומת מעשר לימדה על תרומה גדולה שלא תינטל אלא מן הגמור ובזה הלימוד אף היא כן שותה לה ומהיכן למדנו מדכתב כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב ותניא בספרי שומע אני יתרום שבלים על חטים וענבים על היין וזתים על שמן ת"ל כדגן מן הגורן מן הגמור. מיכן אמרו התבואה משתימרח והיין משיקפה והשמן משירד לעוקא הרי נתבררנו מיכן שתרומה גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף ואינה ניטלת מן הטהור אל הטמא. ותרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף וניטלת מן הטהור על הטמא כדתנן בפ' ב' דביכורים פי' ומוקף היא סמוך כדתנן בפ"ב דחלה ר' אלעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טהורה ועיסה טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרין ומייתי לה בפ' כשם שהמים בסוטה אלמא בעינן שתהא החלה סמוכה לשיריים והם ה"נ בתרומה גדולה בעינן שתהא סמוכה לשיריים ואי קשיא כיון דתרומת מעשר ניטלת שלא מן המורם היכי אמרי' שלהי פ' כל הגט אלא אמר רב אשי ה"ק ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר כור מעשר אביך בידי והילך דמיו חוששין שמא עשאו אביו תרומת מעשר על מקום אחר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף אלמא דתרומת מעשר אינה ניטלת שלא מן המוקף נראה לי לתרץ דהאי שלא מן המוקף דאמרי' התם אין פירושו מן הסמוך כזה מוקף דתנן בביכורים ודאמרי' בירושלמי אלא ההיא שלא מן המוקף היא מדבר שאינו ברשותו ומשום דמצי למיתי לידי תקלה דשמא אותו שהוא סומך עליו לעשות תרומת מעשר ולהתיר זה המעשר אינו בעולם בשעה שקורא עליו שם ונמצא שהוא אוכל מעשר טבל וחייב מיתה וזה לא לבד בתרומת מעשר אלא בכל המעשרות ואפי' מעשר עני כיון שהוא טבל אסור לעשר ממה שאינו ברשותו על מה שהוא ברשותו דשמא אינו בעולם ואין בדבריו כלום ואתי למיכל טבלים והכי נמי אמרי' בפ' בכל מערבין גבי האומר לחבירו צא ולקט לך תאני' מתאנתי אבל בחבר לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברי' לתרו' שלא מן המוקף שהחבר רוצה לתרום ולעשר מן התאנים שבביתו על אותם התאנים שליקט שאינם ברשותו וזה ודאי אסור לעשות כי שמא בעת שקרא שם על אותם שליקט אינן בעין שכבר נאכלו ואכלו טבל וגם אלו שקרא עליהן תרומה ומעשר הן טבל ואסורים לכהנים וללוים בזה שלא מן המוקף נאסר בכל דבר הטובל עיין מה שהקשתי ותירצתי ע"ז בפ' הזהב אבל ודאי אם אלה ואלה ברשותו אע"פ שהן רחוקין אלו מאלו יכול הוא לתרום ולעשר מאלו על אלו כדתנן בפ' כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשרות מפריש עליהם בחזקת שהן קיימין ואם אבדו ה"ז חושש מעת לעת אעפ"י שהן רחוקין אלו מאלו שהרי אינו יודע אם הם קיימים מפריש עליהם וסומך על החזקה שהניחן וה"נ אמרי' בפ' המפקיד דתנן התם המפקיד פירות אצל חבירו אפי' הן אבודין ה"ז לא יגע בהן ואמרי' בגמר' מ"ט אר"נ ב"י חיישי' שמא עשאו תרומה ומעשר על מקום אחר ואמרינן נמי התם לפיכך בעה"ב עושה אותן תרומ' ומעשר על מקום אחר פי' כיון דפקדון הם כל היכא דקיימי ברשותי' קיימי ובחזקת שהן קיימין כמו שהניחן מחזקינן להו וסומך עליהן ועושה אותן תרומה ומעשרות על טבלים שיש לו בתוך ביתו ומתירן לאכילה ואינו חושש שמא נאבדו ואין בדבריו כלום ואי קשיא והא אמרן דתרומ' גדולה אינה ניטלת אלא מן המוקף והכא אמרי' להפריש עליהן תרומה ומעשרות בפ' כל הגט ובפ' המפקיד ואמרי נמי בפ' המוכר פירות הבודק את החבית להיות מפריש עלי' תרומה והולך כו' דאלמא תורם שלא מן המוקף דאי הוה מקיף הוי בדיק לה אם החמיצה אם לאו א"ו אע"פ שהיא רחוקה ממנו היא סומך עלי' ומתקן שאר חבותיו באותה חבית נראה לי לתרץ קושיא זו כדתנן בפ' ד' דתרומות שיעור תרומה עין יפה בארבעים ב"ש אומרים משלשים והבינוני' מחמשים והרעה מששים תרם ועלה בידו אחד מששים תרומה וא"צ לתרום חזר והוסיף חייב במעשרות עלה בידו מששים וא' תרומה ויחזור ויתרום כמות שהיא למוד במדה ובמשקל ובמנין ר"י אומ' אף שלא מן המוקף פי' אם תר' ועלה בידו א' מששים אע"פ שדרכו לתרו' בעין יפה א' מארבעים תרומה היא ונפטר כריו ואינו צריך לחזור ולתרום להשלים השיעור דשיעורן מדרבנן אבל מדאורייתא אין לה שיעור אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי ואם חזר והוסיף לא חיילא עלי' שם תרומה להיות מותר לכהנים אלא הרי הוא טבל כשאר כל כריו וצריך להפריש ממנו שתי מעשרות ואם עלה בידו מששים וא' כיון שלא עלה בידו הפחות שבשיעור תרומה היא ועוד חייב לחזור ולתרום ולהשלים שיעורו כמות שהוא למוד או ששים או חמשים או ארבעים ועכשיו תורם במד' או במשקל או במנין כדי שיבא שיעורו מכוון אבל מתחלה אינו תורם אלא באומד כדתנן בפ"ק דתרומות אין תורמין במדה ובמשקל ובמנין ואם עלה בידו יותר מן השיעור הכל לתרומה כדתנן בההיא פירקא המרבה בתרומה ר"א אומר א' מעשרה כתרומת מעשר יתר מיכן יעשנה תרומת מעשר על מקו' אחר ר' ישמעאל אומר מחצה חולין ומחצה תרומה ור' טרפון ור"ע אומר עד שישייר שם חולין ואם עלה בידו פחות מששים חוזר ותורם ומשלי' שיעורו כפי מה שהוא למוד ואז הוא עושה או במדה או במשקל או במנין רבי יהודה אומר אף שלא מן המוקף פי' בראשונה אינו תורם אלא מן המוקף כדתנן בביכורים וכדאמרי' לעיל בירושלמי אבל זו התוס' כיון שאינה אלא מדרבנן דמה"ת חטה אחת פוטרת כל הכרי יכול לתרום אותה אף שלא מן המוקף והכי תניא נמי בתוספתא דתרומות בפ' הלוקט דלעת ר' יהודה אומר תוספת תרומה ניתנת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף למדנו מיכן שתרומה דאורייתא פוטרת הכרי צריך שיתרום מן המוקף שתהא התרומה שהוא נוטל סמוכה לשיריים כדתנן גבי חלה אבל שיעורין דרבנן יכול הוא לתרום שלא מן המוקף וי"ל שכך היו דרכן של חברים היו תורמין דבר מועט מן המוקף כדי לפטור הכרי מן התורה ושאר שיעור דרבנן היו תורמין שלא מן המוקף וכל היכא דמשתכח שהיו תורמין מזה על זה הכל הוא בשיעור דרבנן. וכל היכי דמשתכח לא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף היא מתפרש בדבר שאינו ברשותו וכל המעשרות והתרומות שוין בדבר זה דילמא אתי' למיכל טבלים. ומאי דתנן בביכורים שתרומת מעשר ניטלת שלא מן המוקף לא בענין זה אמר אם אינו ברשותו דאתי בה לידי תקלה אלא שלא מן הסמוך אבל שניהן הן ברשותו ואין פתרונו של זה כפתרונו של זה ומפני שהיו רגילים לתקן הכרי בדבר מועט מש"ה לא נחשדו עמי הארץ על תרומה גדולה שגם הם היו רגילין לעשות כך כיון שאינן נותנין דבר מרובה וגם הטעם יש ליתן במעש' דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה דמיתי' בפ' א' דבבא מציעא ובפ"א דקידושין שעישר שני מעשרות מעשר ראשון ומעשר עני ותרומה לא קרא עלי' שם מפני שכבר תרמן בגורן בדבר מיעוט ופטורין היו מן התרומה:

אתי ביה לידי תקלה נראה לי דלא גרסי' (בי') ולא אחדש ורוצה ליישנו קאי אלא אפי' אישן לא חזי לזילוף דחיישי' דילמא אדמשהא לית אתי ביה לידי תקלה דמה חילוק יש בין יין ישן לשמן כמו שבשמן יש לחוש לתקלה כך יש לחוש ביין ובשמן יש תקנ' בכלי מאוס משא"כ ביין והשתא א"ש ותקלה עצמה תנאי היא דפליגי ב"ש וב"ה בזילוף וב"ש אסרי דילמא אתי בי' לידי תקלה ואע"ג דאתיא השת' ברייתא כב"ש הרבה פעמים מעמידים הברייתא כב"ש כדאמרן לעיל בפרק מרובה הא מני בית שמאי היא דאמרי שינוי במקומו עומד:

שטף נהר חמורו וחמור חברו ואמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי את דמי חמור שלי ואמר לו הן חייב ליתן לו. ומסתברא דביכול להציל על ידי הדחק מיירי דאי לאו הכי לנפשיה הוי מצי לאצולי אי הוה בעי לסכוני בנפשיה ומהפקירא קא זכי ביה כי ההיא דהמציל מן הגייס וכו'. ונראה לומר דאי אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי ואידך אישתיק ולא אמר לו הן ולא לא מצי אמר ליה לית לך אלא אגרך דהאי דאישתיקי משום דאמינא אי בעית לאצולי באגרך לך הציל ואי לא זיל. ואי קמי בי דינא אתני הכי אף על גב דאישתיק זכה בדמים שלו דשתיקה בבית דין כהודאה דמיא. הר"מ ז"ל מסרקסטה.
גמרא ולימא ליה אנא מהפקירא קא זכינא שאינך מתרצה שאשפוך את ייני ואטול דמיו מתוך דובשנך אם כן איני מחויב להציל דובשנך כדי להשיב אבדה דשלי קודם ונמצא שכל הדבש הפקר כיון שאין לו הצלה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל אמאי ולימא ליה אנא מהפקירא קא זכינא כלומר אמאי אמרינן אין לו אלא שכרו הא אם ירצה יכול לזכות בכל הדבש שהרי היה הולך כולו לאיבוד והרי הוא כמציל מן הגייס וזכה מן ההפקר דהא לא היה יכול להציל דבש שלו בשום ענין. ע"כ.
וכתב הרמ"ה הכהן ז"ל מסרקסטה וזה לשונו אם אין עקל בית הבד כרוך עליה והיא נוחה להשפך מיד הרי הוא זוכה בה מן ההפקר וראוי לומר שודאי זכה בכולה אף על פי שעדיין לא נשפך לגמרי לר"מ ז"ל ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל הציל לעצמו דעתו לומר דאף על גב דאין עקל בית הבד כרוך עליה לא זכה אלא אם כן נשפך לגמרי. ע"כ.
וכתב ה"ר גרשם ז"ל מאור הגולה בתשובה וז"ל אם לא היה עקל בית הבד כרוך עליה שהיתה נשברת הכל ונפסד כל הדבש אם עמד חברו ושפך יינו והציל הדבש נוטל דמי יינו מתוך הדבש. ודוקא בשאין יכול להציל כלל כי אם על ידי שפיכת יינו של זה אבל אם יכול להציל אין לו אלא שכרו וכדתניא הרי שהיה בא בדרך ומעות בידו ואנס כנגדו וכו' ואוקימנא כשיכול להציל אלמא שני בין היכא דיכול להציל לשאינו יכול להציל וכי יכול להציל אפילו על ידי הדחק אין לו אלא שכרו ואם ספק הדבר אם יכול ואם אינו יכול יטילו פשרה ביניהם ויחלוקו. ואי איכא דקשיא ליה הא דתנן גבי השב אבדה היה בטל מסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן שכרו כפועל בטל דמשמע דאין משלם לו דמי יינו אלא שכרו בלבד לאו קושיא היא אלא דמיין להדדי דהתם לא קא חסר מידי אבל בטל ממלאכתו וכיון דלא חסר מידי לא יהיב ליה אלא שכרו אבל הכא הרי חסר יינו ששפך להציל. ועוד התם נמי גבי השב אבדה גופה תנן אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין ונוטל כל ביטולו הכא נמי גבי חבית יין תנאי בית דין הוא ואין צריך להתנות בפני בית דין דתניא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר תנאי בית דין הוא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חברו וכו'. וכי תימא פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל לא פליגי אלא בלקוץ את סוכו של חברו דקא מזיק ליה אבל בלשפוך יינו להציל דובשנו לא פליגי דהא תנן סתמא זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' אין לו אלא שכרו ואוקימנא כגון שהיה עקל בית הבד כרוך עליה הא לאו הכי משלם לו דמי יינו והא סתמא דברי הכל הוא. ומהא מתניתין דהיה בטל מן הסלע ליכא קושיא כלל אלא סייעתא איכא כדאמרינן. ע"כ לשונו בתשובותיו סימן ס"ד.

וכל היכא דאיכא פסידא לכתחילה וכו'. כלומר כל היכא דאיכא פסידא בדבר מועט בעין יכול להציל על ידי הדחק והתניא וכו' הרי שהיו עשר חביות של טבל אומר לכתחילה מפני שההפסד מועט כדמוקי לה לקמן ביין חדש וכו' ומדקתני ובשמן לא יעשה כן ליכא קושיא דשמן שראוי לסיכה ולהדלקה הפסד מרובה הוא ובכי הא פשיטא שלא יעשה כן. והראב"ד ז"ל פירש דאפילו משמן פריך דטעמא מפני הפסד כהן הא אם מקבל עליה ההפסד אומר לכתחילה ולא אמרינן כיון דנשברה הוי הפקר ולא חל עלה שם תרומה וגבי אונס נמי לא ניחוש להפקר ויחול עליהם לכתחילה הואיל ויכול להציל על ידי הדחק ופריק רבי ירמיה כשעקל בית הבד כרוך עליה דמועט הוא אי נמי הפסד מועט הוא והנאתו על ידי הדחק אבל שמן הנאתו מצויה ואפילו הכי בשמן לא יעשה כן. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל. וחסר תחילתו להדלקה שלא שיתננו בכלי מאוס ויזלפנו ואותו זילוף של כלי מאוס הפסדו מועט הוא אבל של שמן שראוי להדלקה לא יאמר להפסד מרובה אלמא הפסד מועט דהוי כחששא דאנס ביכול להציל על ידי הדחק אומר לכתחילה. אי נמי דהא יין טמא נמי כיכול להציל על ידי הדחק דמי דרמי ליה בכלי מאוס ומתהני מיניה בזילוף על ידי הדחק ואפילו הכי כי נשברה אומר לכתחילה. ויש מפרשים דמשמן נמי מקשה ליה טעמא מפני הפסד כהן הוא אם מקבל עליה ההפסד וכו' כמו שכתוב לעיל בלשון הרשב"א ז"ל. ע"כ.

תניא הרי שהיה בא בדרך ומעות בידו ואנס בא כנגדו לא יאמר וכו'. ואם אמר דבריו קיימין ואוקימנא ביכול להציל על ידי הדחק אבל אם יכול להציל שלא על ידי הדחק אפילו לכתחילה נמי מותר ואם אין יכולים להציל כלל אפילו אמר נמי לא אמר כלום דכל היכא דקיימי לאיבוד כאבודין דמי. דייקינן מהא מתניתא דכל היכא דאיכא ספק פסידא לכתחילה לא יאמר הרי הן תרומה ומעשר על מקום אחר אי נמי הרי פירותי מחוללין על המעות הללו. והא דתניא הרי שהיו לו עשר חביות של טבל טמא וראה אחת מהן שנשברה או שנתגלתה אומר הרי היא תרומה ומעשר על תשע חברותיה ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן אוקימנא בשעקל בית הבד כרוך עליה דאי לאו הכי אסורה והני מילי לבית שמאי דחיישי לתקלה אבל לבית הלל אפילו ביין נמי לא יעשה כן מפני הפסד כהן משום דחזי לזילוף ואפילו בחדש משום דראוי לישנו כדמבורר לקמן לטעמא דבית הלל וקיימא לן כוותייהו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. והרשב"א ז"ל פליג עליה וכדמבורר לקמן בלישניה דיבור המתחיל ותקלה עצמה תנאי היא.
בשלמא נשברה בשעקל בית הבד כרוך עליה אבל חזיא לזילוף בכלי מאוס כדאמרן אלא נתגלה הפסד גמור הוא לכהן דלא חזיא לכהן ולא מידי.

אימתי בזמן שהתחתונה מגולה. כתוב בתוספות וי"ל דסלקא דעתך שהנחש ירא לבוא וכו' עד קמשמע לן דכי האי גוונא שרואה וכו' פירוש כיון שהנחש רואה את המסננת יודע שכן דרכו לסנן היין ואינו ירא. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן שהתחתונה מכוסה וכו'. פירוש חבית העליונה ודרך נקב מלמטה מסנן את היין תנא קמא אמר יש בה משום גלוי שהארס נימוח ועובר עם היין ורבי נחמיה אמר אימתי בזמן שהחבית התחתונה מגולה שאינה קשורה עם המסננת יפה ואפשר כי למטה מן המסננת נחש נכנס אף על פי שהעליונה מטפטפת עליה אבל אם התחתונה קשורה במסננת יפה אף על פי שהעליונה מגולה אין בה משום גלוי מפני שהוא עומד במקומו ואינו נימוח. ובתרומות ירושלמי מפרש שצריך לכסות כסוי מהודק להציל מן הנחש והכא נמי מריק אותו לכלי אחר דרך מסננת. והאמר רבי יהושע בן לוי לא שנו אלא שלא טרף פירוש שלא טרפו אלא שיצא מלמטה דרך נקב אבל הריקו מכלי לכלי אסור כי שטף היין מערבו והכא כי מעבר ליה מחבית לחבית הרי טורפו אפשר דשפי ליה אף על פי שאין נקב מלמטה בשולי החבית אפשר דמנח מידי אפומא דחבית ושפי ליה בנחת דלא נפיק חמרא בקילוח ולא ממחי ליה. ע"כ.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו וקיימא לן כרבי נחמיה דסוגיין דעלמא כוותיה. ועוד דהא רבי סימון אמר רבי יהושע בן לוי סבירא ליה כוותיה. ודוקא דמנח מידי אפומא דחמרא כי היכי דלא ליערב ולהוי כמאן דטריק ליה דאמר רבי יהושע בן לוי לא שנו שמסננת אין בה משום גלוי אלא משום שלא טרקו וערבו אבל טרקו וערבו אסור משום גלוי. ע"כ.

ורבי נחמיה מטמא אטמא מי תרמינן וכו'. הא דמקשינן הכא מדרבי נחמיה לא משום דהלכתא כוותיה אלא משום דאוקי לאידך מתניתא כרבי נחמיה וקא מקשינן דידיה אדידיה וקיימא לן כתנא קמא דתורמין מן הטמא על הטמא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

ותקלה עצמה תנאי היא. קשיא לי דאם כן ברייתא כבית שמאי ומפקינן לה מהלכתא. ועוד אי בדזילוף איכא משום תקלה מאי טעמא דרבי ישמעאל ברבי יוסי שחלק בין בית לשדה. ולפיכך מסתברא לי דתקלה כעין ברייתא דהיינו שמן שמסתפקין ממנו מעט מעט על יד ואין צריך יין חדש שצריך ליושנו עד שיהיה ראוי לזילוף כולי עלמא לא פליגי דבכי הא איכא למיחש לתקלה אבל הכא הכי קאמר ותקלה דעלמא דלשעה ולא לאחר זמן מרובה תנאי היא והיינו בית שמאי ובית הלל דבית שמאי סברי אף לזילוף דלשעה חיישינן שמא ישתה וישכח שהוא של תרומה טמאה ובית הלל סברי כל שהוא יכול לזלף מיד אין חוששין דקודם שיזלף לשעה הוא זה ולתקלה דלשעה לא חיישינן ואי לאחר שיתחיל לזלף לא חיישינן דכל שמזלף ממנו לא אתי למישתי דטפי חשיב ליה זילוף משתייה וכדאמר שמואל וכו' שותין מלוג בסלע וכו' והילכך אף הוא יזהר שלא יוציאנו לשתייה ורבי ישמעאל ברבי יוסי סבר דכל שאפשר לזלף מיד לא חיישינן אבל כל שהוא אפילו בשדה עד שיביאנו לבית לזלף לא חיישינן לתקלה דלשעה חדא כבית הלל וחדא כבית שמאי. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
והרמ"ה ז"ל חולק עליו כמו שכתוב לעיל. וכתב עוד בפרטיו וז"ל אמר מר ובשמן לא יעשה כן מאי שנא שמן דראוי להדליק וכו' ואוקימנא בחדש דלא חזי לזילוף אבל ישן דחזי לזילוף כשמן דמי ואסור לעשות בו כן מפני הפסד כהן. וכי תימא חדש נמי ראוי לישנו חיישינן דילמא אתי ביה לידי תקלה והני מילי לבית שמאי אבל לבית הלל אפילו חדש נמי לא חיישינן לתקלה וכשמן דמי כדמבורר לקמן וקיימא לן כבית הלל. ותקלה עצמה אי חיישינן לה ואי לא תנאי היא דתניא חבית של יין וכו' אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני אכריע בבית וכו' איכא דאמרי בחדש תשפך אבל אמרו לו אין הכרעה שלישית מכרעת אלא לא שנא בבית ולא שנא בשדה לא שנא בחדש ולא שנא בישן פלוגתא דבית שמאי ובית הלל והלכה כבית הלל דאמרי תעשה זילוף דלא חיישינן לתקלה. ע"כ.

תוס' בד"ה וכל היכא כו' אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד כו' עכ"ל ולכאורה לפי זה מסיפא דקתני בשמן לא יעשה כן דפריך דמשמע אבל התרומה חלה בדיעבד כמ"ש התוס' לקמן אבל מרישא לא ק"מ כיון דליכא הפסד כהן אבל בדפוס חדש בקראקא הגיהו בפרש"י לפרש דלפי גרסא זו נמי מרישא פריך וע"ש:

בד"ה אלא נתגלתה למאי חזיא אבל משמן לא פריך כו' ומ"מ איכא הפסד כהן כו' עכ"ל מדקאמר וכ"ת חזיא לזילוף משמע דהכא מרישא לחוד פריך ולמאי דמוקמינן הרישא דעבד לה במסננת א"כ הך דסיפא בשמן לא יעשה כן ודאי דמיירי נמי בכה"ג ומ"מ איכא הפסד כהן כיון דלא חזיא ליה אלא בטורח ע"י מסננת משא"כ ביין דרישא דמיירי ביין חדש ומעיקרא נמי לא חזו כולי האי לזילוף והוי הפסד מועט וק"ל:

בד"ה אתי לידי תקלה כו' אלמא משום תקלה מפסדי ליה לכהן כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דסבר רב הונא כב"ש דשמעתין דחיישי משום תקלה וק"ל:

בא"ד והשתא ליכא פסידא דכיון דיכול לשלקו ולמאסו ולהחזיק בהן עכ"ל אבל לא ניחא להו למימר דליכא בחטין פסידא לגמרי דיכול לזרען והויא תרומה כדמעיקרא כמ"ש התוס' לעיל דהא לא ניחא להו לרבנן להחזיק בהן ולהשהותן כדי לזורען דמ"ה גזרו דליהוו גידוליו תרומה ודו"ק:

בגמרא ואמאי לימא ליה מהפקירא קא זכינא מי לא תניא וכו' ופרש"י בד"ה לא אמר כלום אלמא כיון דלאיבוד אזיל לית בהו זכייה והפקירא הוא עכ"ל. ויש להקשות דמשמע דבלא ראיה לא פשיטא ליה דהוי כהפקר ואם כן מאי מייתי עכשיו נמי מתרומה דמנ"ל דהתם טעמא משום דלית ליה זכייה בגוויה דלמא לעולם אית ליה זכייה בגוויה ואפ"ה לא אמר כלום משום פסידא דכהן כיון דלא חזי למידי למאי דס"ד עכשיו שנשתברה לגמרי וליכא למימר דמשום פסידא דכהן לא ס"ד כלל לאסור בדיעבד דהא לקמן מקשה בפשיטות נתגלתה למאי חזיא והתם לא שייך טעמא דהפקר אלא משום פסידא דכהן דלא חזיא למידי רוצה לומר שאפי' בדיעבד לא יהא תרומה ובשלמא לגירסת רש"י שלפנינו דלקמן לא מקשה אלא אלכתחילה לק"מ אבל לגירסת התוס' ומשמע מפירושם שכן היתה גירסת רש"י דלקמן דאדיעבד מקשה א"כ הדרא קושיא לדוכתיה ויש ליישב וצ"ע:

שם ואם אמר לא אמר כלום והתניא מי שבא בדרך וכו' ונ"ל דאסוגיא דשמעתין מקשה דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי ברייתות אהדדי דאיכא למימר דבתרומה נמי אין הטעם משום דכהפקר דמי אלא משום פסידא דכהן כיון דלא חזי לגמרי למידי וזה הטעם לא שייך לענין מעשר שני אבל מסוגיא דשמעתין דמקשה בפשיטות דטעמא דברייתא דתרומה משום הפקר הוא א"כ מקשה שפיר דהא באנס נמי יש לומר דכהפקר הוא כיון שאי אפשר להציל ומה שהובא במרדכי בשם מהר"מ שהקשה דשמא שאני אנס שאפי' אם כבר גזלה אכתי ברשותיה דמרא קמא קאי דקי"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא ומחמת זה מחלק בין גזלן עכו"ם לישראל וכבר כתבתי בסוגיא דמוכסן דבגזלן לא שייך לחלק מיהו לענ"ד נראה דלק"מ דאם הוא ביד האנס נהי דלא מייאש מיניה אפ"ה אינו יכול לחלל דלא גרע מהיה לו מעות בהר המלך דאינו יכול לחלל משום דבעינן וצרת הכסף בידך כדאיתא לעיל דף צ"ח ועוד דהא אמרינן להדיא דגזל ולא נתייאשו שניהם אינם יכולין להקדיש ובפרק מרובה משמע דהקדש וחילול שווין בדין זה ודו"ק:

בתוספות בד"ה וכל היכא דאיכא פסידא וכו' דקתני ובשמן לא יעשה כו' עכ"ל. ולפי פירש"י עפ"י גירסא שלפנינו לק"מ שפי' להדיא דשאני שמן דאיכא הפסד מרובה וכל השקלא וטריא אינו אלא בהפסד מועט וכל הסוגיא מיושב טפי לפי גירסא זו ופירושה וראיתי בספר קיקיון דיונה שהקשה על זו הגירסא דלפ"ז לא שייך שפיר מאי דקאמר לעיל כדאמר ר' ירמיה כשעקל בית הבד שהרי דברי ר"י לקמן נמשכים אחר השקלא וטריא על דבריו הראשונים ואין דבריו ברורים דבלא הקושיא ממתני' אברייתא נמי קשה מברייתא דכדי יין אברייתא דאנס כנגדו וצריך לאוקמי ברייתא דאנס ביכול להציל ע"י הדחק וא"כ קשה מברייתא דחבית של טבל וצריך לאוקמי כשעקל בית הבד וכו' א"כ שייך שפיר לשון כדאמר פי' דבלא הקושיא ממתני' נמי משני ר"י הכי בברייתא אחרת אמנם בגמרא דפוס קראקא נמצא ברש"י גירסא אחרת אלא שיש שם דברים מעורבין:

(קטו ב) תורמין מן הטמא וכו' ומן הטהור על הטמא וכו'.—פי' בתרומת מעשר שמותר לתרום שלא מן המוקף, כדאיתא בירושלמי תרומות רפ"ב; אבל תרומה גדולה אין לתרום לכתחילה מן הטהור על הטמא, כדתנן התם. וכ"כ בתוס' רי"ד כאן. ועי' מ"ש בב"מ לח א.

אין לו אלא שכרו. שכר כלי ושכר פעולה: גמ' ולימא ליה מהפקירא זכינא. דבש שלך היה הולך כולו לאיבוד והריני כמציל מן ההפקר ואמאי אין לו אלא שכרו כוליה דבש לישקול וגבי חמור ליכא למימר הכי דיכול להצילה הוא: משתברות. והכל נשפך ביחד: לא אמר כלום. אלמא כיון דלאיבוד אזל לית בהו זכייה והפקירא הוא: כדאמר ר' ירמיה. לקמן: בעקל. דדובשא כרוך עליה חבית של דבש קשורה בעקל ולא ישפך הכל אלא מנטף מעט מעט וליכא הפקר: הרי פירות. של מעשר שני שיש לי בתוך ביתי מחוללין כו': וכל היכא דאיכא. קצת הפסד וליכא איבוד לגמרי כי הכא דמוקמת לה בשיכול להציל ע''י הדחק ושמא יציל: לכתחלה לא יאמר. בתמיה: הרי שהיו לו. ללוי: עשר חביות של טבל. הטבול לתרומת מעשר והוא טמא דתרומת מעשר דידיה לא חזיא לכהן לשתיה אלא לזלף ולקמיה מוקי לה ביין חדש דלא חזי כולי האי לזלף דלא אלים ריחא ופסידא פורתא הוא דאיכא כמו זה שיכול להציל על ידי הדחק: ה''ג. אומר הרי היא תרומת מעשר על תשע חברותיה: שמן דתרומה טמאה. חזי להדליק וכי מפסיד לה לכהן איכא פסידא טובא: כשעקל בית הבד כרוך עליה. דלא חשיב פסידא כולי האי כגון זה שאין יכול להציל אלא ע''י הדחק: למאי חזיא. ואפ''ה קתני אומר הרי הוא תרומה אלמא להפסד מועט לא חששו: לא ישפכם. שלא יעבור עליהם אדם יחף ויכנס ארס של נחש ברגלו ע''י מכת צרור וימות: (ולא יגבל בהן את הטיט) ולא ישקה בהן לבהמתו. משום סכנת נפשות שמא ישחטנה אחרי כן: מסננת. כלי ע''ג כלי ונותנין השמרים בתוך העליון והוא ככברה והיין מסתנן מאליו: יש בה משום גילוי. צריך לכסות העליון כדי שלא ישתה בו נחש ואף על פי שהיין מסתנן והולך חיישינן שמא יעבור הארס עם היין לתוך הכלי וכ''ש כשהתחתון מגולה: שלא טרקו. בשלא עירבו אדם וכגון הך מסננת שאין איש נוגע בה: אבל טרקו אסור. והכא בהך חבית כי מערה ושדי ליה מחבית למסננת מטריק ומתבלבל הארס עם היין ויוצא דרך המסננת לכלי: דמנח מידי. בגד או שולי כברה על פי חבית ושפי ליה ומסננו בנחת שפי לשון שופך כמו השופה יין (לתמרי) [לחבירו] בבא מציעא (דף ס. ע''ש) רודיי''ר: ורבי נחמיה. ואי ההיא די' חביות רבי נחמיה היא: מי תרמינן. מן הטמא על הטמא: אלא בשל דמאי. הקילו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן וכבר נתעשר: שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים. לשתיה אם ימצא יין בזול לוג בסלע יקח אבל לזלף יקח אפי' ביוקר הלוג בשתים סלעים דהנאה יתירא היא: תקלה. לשתותן והרי היא טמאה:

הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן לא יאמר הרי הן כו'. וא''ת אפי' אין משתבר נמי לא יאמר דאסור לתרום אלא מן המוקף וי''ל דנקט משתברות משום דבעי למיתני סיפא ואם אמר לא אמר כלום א''נ בשבתות וימים טובים איירי שמותר לתרום שלא מן המוקף כדאמר בהאשה רבה (יבמות דף צג:): וכל היכא דאיכא פסידא לכתחלה לא. ל''ג ליה כדפי' הקונט' דהא בברייתא דמייתי נמי אסור לכתחלה היכא דאיכא הפסד כהן דקתני ובשמן לא יעשה וא''כ לעיל נמי דאיכא הפסד כהן שפיר אסור לכתחלה אלא אמאי דקאמר לעיל דאפי' דיעבד לא אמר כלום פריך: אלא נתגלתה למאי חזיא. אבל משמן לא פריך דקתני בשמן לא יעשה אבל התרומה חלה וכי נתגלתה למאי חזיא דאיכא למימר דחזיא להדלקה ומ''מ איכא הפסד כהן כיון שאין יכול להדליק בו כי נתגלתה אלא בטורח כי צריך שלא יגע בשמן כלל ולא בכלי במקום שיש שמן: ולא ישקה מהן לבהמה. פי' בקונטרס שמא ישחטנה ואיכא סכנת נפשות. ואין נראה דאפי' לבהמה טמאה לא ישקה משום בל תשחית כדמשמע בפרק ב' דע''ז (דף ל: ושם) דמוקי התם הא דתניא שמותר להשקות לבהמתו בשונרא שאין קשה לה ופריך א''ה דחבירו נמי ומשני כחיש דידיה נמי כחש הדר בריא מדפריך דידיה נמי כחיש משמע דאסור משום בל תשחית ועוד מדלא מוקי לה בכל בהמה טמאה שאין לחוש שמא ישחטנה משמע דבשאר בהמות טמאות דקשה לה אסור משום בל תשחית ומיהו י''ל דבשאר בהמות טמאות לא בעי לאוקומי משום דאטו בשופטני עסקינן שמשקין לבהמה דבר שמתה על ידן: אימתי בזמן שהתחתונה מגולה. וא''ת א''כ פשיטא דיש בהן משום גילוי דהוי כשאר מגולין וי''ל דס''ד שהנחש ירא לבא מפני הקול שהוא שומע שנופל היין ממסננת לתחתונה כדאמרינן בפ''ב דע''ז (דף ל:) טיף טיף אין בו משום גילוי קמ''ל דכה''ג שרואה היין שנשפך בבת אחת לכלי התחתון אין מתיירא להיות סבור שהוא קול בני אדם אלא סבור שכך מסננין את היין: אתי לידי תקלה. ומסיק אי חיישי' לתקלה תנאי היא והא דאמר בפ''ק דשבת (דף יז: ושם) גבי י''ח דבר גידולי תרומה כתרומה בו ביום גזרו ומפרש התם טעמא משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה ואתי לידי תקלה והתם ליכא מאן דפליג דכ''ע אית להו י''ח דבר אור''י דשאני התם דפעמים שמשהה אותה ביותר ואין זורעה באותה שנה שאירע שום דבר שלא יזרע בעת הזרע וימתין עד שנה אחרת אבל הכא לעולם יכול הוא