בבא קמא קטו ע"א

דף קטו - א

ומקשינן: ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין שמא מכר את כליו מתוך דוחקו, ועתה נזדמנו לו מעות ורוצה לחזור בו? ומתרצינן: אמר רב אשי: הרי יצא לו שם גניבה בעיר!

איתמר: גנב ומכר ואחר כך הוכר הגנב, שמצאו את הגנב של הכלים הנמצאים בידי הקונה. רב משמיה דרב חייא אמר: הדין עם הראשון. הבעל הבית יכול לתבוע לדין רק את הגנב ולא את הקונה, למרות שהגנב נמצא, והקונה יכול לחזור ולתבוע את הכסף ממנו. רבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר: הדין עם השני הבעל הבית יכול לתבוע גם את הקונה לדין, והוא מחזיר לו את הכלים בחנם, ואין כאן "תקנת השוק" שהרי הוא יכול לתבוע את הכסף בחזרה מהגנב. אמר רב יוסף: ולא פליגי האמוראים. כי כאן לפני יאוש, מה שרבי יוחנן אומר, הדין עם השני, כי באופן שהבעל הבית עדיין לא התייאש מהגניבה, ולכן הוא יכול לתבוע אותה מהקונה. כאן לאחר יאוש, מה שרב אומר, ולכן הדין עם הראשון, באופן שהבעל הבית כבר התייאש מהגניבה, והקונה זכה בה ביאוש ושינוי רשות. ולכן אין הבעלים יכולים לתבוע אותה ממנו רק מהראשון. ותרוייהו אית להו דרב חסדא. שני האמוראים סוברים את הדין של רב חסדא שאמר בתחילת הפרק "גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו, רצה מזה גובה, רצה מזה גובה". דהיינו שלא רק מהגזלן יכולים הבעלים לתבוע את הגזילה אלא אף ממי שגזלה ממנו. וגם כאן, זה שקנה מהגנב, למרות שהוא שילם על כך, בכל זאת לגבי הבעלים הוא נחשב גזלן, ולכן יכולים הם לתבוע ממנו את הגניבה כל זמן שלא נתייאשו ממנה. אמר ליה אביי לרב יוסף: וכי לא פליגי רב ורבי יוחנן? הא מתנות כהונה, שחייבים לתת לכהן מהבהמה את הזרוע והלחיים והקיבה, כלפני יאוש דמי, שהכהן לא מתייאש מחלקו בבהמה, ופליגי, ואף על פי כן סובר רב שאם גזלו מהכהן את המתנות ומכרו אותם לאדם אחר הדין עם הראשון? דתנן במסכת חולין: אמר לו הישראל לטבח: מכור לי מעיה של פרה ששחטת ! והיו בהן מתנות, הקיבה נשארה בתוכן, נותנן לכהן. הישראל חייב ליתן לכהן את הקיבה, ואינו מנכה לו מן הדמים. המוכר אינו מפחית לו מהתשלום את שווי הקיבה, שהרי הקונה ידע שהקיבה נמצאת בתוך המעיים ולא התכוון המוכר למכור אותה בכלל. לקח הימנו במשקל, אם קנה את המעיים לפי משקל, והמוכר שקל לו גם את הקיבה, נותנו לכהן. הקונה צריך לתת את הקיבה לכהן, אך ומנכה לו מן הדמים. המוכר מפחית לו מהתשלום את דמי הקיבה שהרי מכר לו דבר שאינו שלו. ואמר רב: לא שנו שאם לקח את הקיבה במשקל הוא חייב להחזיר אותה לכהן ולגבות את התשלום מהטבח, אלא ששקל לעצמו, שהקונה שקל בעצמו את הקיבה, כי היות והטבח לא נגע בה לכן הוא אינו בעל דברים של הכהן, והכהן אינו יכול לתבוע את הקיבה ממנו רק מהקונה. אבל אם שקל לו הטבח, הדין עם הטבח. הכהן יכול לתבוע את הקיבה רק מהטבח כי הוא גזלה ממנו. הרי שרב סובר אפילו קודם יאוש שהדין רק עם הראשון, שהוא הטבח? ומתרצינן: אימא שכך אמר רב: אף דין עם הטבח. שהכהן יכול לתבוע גם את הטבח וגם את הקונה, משום שרב מודה שקודם יאוש הדין גם עם השני, כדעת רב חסדא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה. ומבארת הגמרא: אם כן מה משמיענו רב? הרי פשיטא שאפשר לתבוע מהגזלן עצמו, וכל החידוש של רב חסדא הוא רק שאפשר לתבוע גם מהשני? מהו דתימא: אין מתנות כהונה נגזלות, שכחו של הכהן יפה בהם מכיון שהוא זוכה מכח גבוה, ובכל מקום שהם נמצאים ברשותו של כהן הם, ולכן הייתי אומר שאפילו אם שקל לו הטבח הוא לא נעשה גזלן עליהם, ודינו של הכהן רק עם הקונה. קא משמע לן רב, שמתנות כהונה נגזלות, ודינו של הכהן אף עם הטבח כי הוא גזלם. והוינן בה: ולאביי, דאמר רב ורבי יוחנן פליגי, שגם לפני יאוש סובר רב שהדין רק עם הראשון, ^[100] במאי פליגי? ומשנינן: בדרב חסדא. רב אינו סובר את הדין של רב חסדא שאפשר לגבות גם ממי שלקח מהגזלן אלא שרק מהגזלן אפשר לתבוע, כי השני יכול לומר לבעל הבית לאו בעל דברים דידי את. ואילו רבי יוחנן סובר כרב חסדא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה. ^[101] רב זביד אמר: המחלוקת של רב ורבי יוחנן היא כגון שנתייאשו הבעלים ביד לוקח ולא נתייאשו ביד גנב. שהבעלים התייאשו רק לאחר שהגניבה הגיעה לידי הלוקח, וכל עוד שהיתה ביד הגנב הם לא התייאשו ממנה, ונמצא שהשינוי רשות היה לפני היאוש. ובהא פליגי: מר רבי יוחנן סבר: דוקא יאוש ואחר כך שינוי רשות קונה. אבל שינוי רשות ואחר כך יאוש אינו קונה. ולכן יכולים הבעלים לתבוע גם את השני מאחר והוא לא קנאה. ומר רב סבר: לא שנא שגם אם השינוי רשות היה לפני היאוש הוא קונה, ולכן הדין של הבעל הבית הוא רק עם הראשון שהרי השני קנאה בשינוי רשות ויאוש. אבל באופן שלא היה יאוש בכלל, כולם מודים שהבעלים יכולים לגבות אף מהשני, וכדעת רב חסדא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה. רב פפא אמר: בגלימא דכולי עלמא לא פליגי דהדר למריה. שניהם מודים באופן שהבעלים לא התייאשו, שצריך הלוקח להחזיר את הגלימא, דהיינו את עצם הגניבה לבעלים, מיד, בחנם, ואינו יכול לעכב אותה עד שיחזירו לו את מה ששילם עבורה, וכדעת רב חסדא. והמחלוקת היא רק ממי גובה הלוקח את הכסף ששילם עבור הגניבה. והכא, בעשו בו תקנת השוק קמיפלגי. הם חולקים האם גם באופן שהגנב נמצא עשו חכמים "תקנת השוק" שהלוקח נוטל מהבעלים את מה ששילם עבור הגניבה. או שמא רק כשהגנב איננו עשו "תקנת השוק", אבל כשהגנב נמצא לא עשו "תקנת השוק", שהרי הלוקח יכול לגבות את כספו מהגנב שמכר לו את הגניבה. רב משמיה דרבי חייא אמר: הדין עם הראשון. ומפרש רב פפא שאין הכוונה לבעל הבית אלא ללוקח שדינא דלוקח דלישקול זוזי מגנב. שהלוקח דינו עם הגנב [שלגביו הוא הראשון שלקח ממנו] וממנו הוא גובה את כספו ולא עשו בו תקנת השוק שיגבה מהבעלים, מאחר שהגנב הוכר ונמצא לפנינו. ^[102] ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר: הדין עם השני, דהיינו, דינא דלוקח דלישקול מבעל הבית [שהוא שני לגביו, שהכירו רק עתה], וממנו יגבה את מעותיו, ועשו בו תקנת השוק, ואף על פי שהוכר הגנב. ^[103] ומקשינן: וכי סבר רב שבהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק? והא רב הונא תלמידיה דרב הוה. וחנן בישא [כך שמו] גנב גלימא וזבנה, מכרה. אתא לקמיה דרב הונא, הבעל הבית הגיע לפני רב הונא לתבוע את גלימתו מהקונה מהגנב. אמר ליה רב הונא לההוא גברא, לבעל הבית: זיל, שרי עביטך! לך ופדה את משכונך, כלומר שלם לקונה עבור מה ששילם עבור הגלימא. ומסתמא רב הונא עשה כדעת רב שהיה רבו. הרי שרב סובר שעשו תקנת השוק אפילו בהוכר הגנב? ומתרצינן: שאני חנן בישא, כיון דליכא לאישתלומי מיניה שהוא אדם אלים והלוקח אינו יכול לגבות ממנו את התשלום כלא הוכר הגנב דמי הרי זה כאילו הגנב לא נמצא שאז גם רב מודה שעשו תקנת השוק. אמר רבא: אם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק שהלוקח היה צריך ליזהר ולא לקנות ממנו שום דבר, שמא הוא גנוב. ומקשינן: והא חנן בישא דמפורסם הוה ועשו בו תקנת השוק? ומתרצינן: נהי דמפורסם לבישותא שהוא אדם רע מעללים, אבל לגניבותא לא מפורסם שהוא גנב, ולכן שייך בו תקנת השוק.

איתמר: גנב ופרע בחובו. הגנב שילם את חובו מהגניבה. או גנב ופרע בהיקפו. שילם לחנוני את חוב הקפתו מהגניבה - לא עשו בו תקנת השוק. שהבעלים אינם צריכים לשלם למלוה או לחנווני את החוב שהפסידו בתמורה לגניבה.

והטעם, משום דאמרי, אומרים למלוה ולחנוני: לא אדעתא דהנהו יהיבת ליה מידי. אתם לא שילמתם עבור הגניבה הזאת, אלא שעוד לפני כן הלויתם לו את הכסף או הקפתם לו בחנות, ובאופן כזה לא עשו תקנת השוק.

משכנתא, מי שהלוה לגנב על משכון גנוב. אם היה שוי מאתן במאה, שהלוה לו מאה על משכון ששוה מאתיים, עשו בו תקנת השוק, הבעלים צריכים לשלם למלוה את החוב, שהרי הוא הלוה רק על סמך המשכון הזה.

אבל אם היה שוה בשוה, שהמשכון היה שוה רק סכום ההלואה - אמימר אמר: לא עשו בו תקנת השוק, שהדרך היא להלוות פחות משווי המשכון, ואם הוא הלוה לו בשווי המשכון כולו, הרי שלא הלוה לו על סמך המשכון אלא בגלל שהוא מאמין לו, ולכן לא עשו בו תקנת השוק.

מר זוטרא אמר: עשו בו תקנת השוק. ^[104]

[והלכתא: עשו בו תקנת השוק].

זבינא, מכר, אם הוא שוה בשוה, ששילם רק את שווי החפץ, עשו בו תקנת השוק.

שוה מאה במאתן, אם הקונה שילם מאתיים עבור חפץ השוה רק מאה - רב ששת אמר: לא עשו בו תקנת השוק, והבעלים אינם משלמים לו אפילו מאה. שכמו שהוא נתן לו את המאה העודפים במתנה כך גם את המאה שבשווי החפץ הוא נתן לו במתנה ולא עבור החפץ, ולכן אין בו תקנת השוק.

רבא אמר: עשו בו תקנת השוק. והבעלים משלמים לו אפילו מאתיים, ^[105] שהדרך לקנות לפעמים חפץ ביותר משוויו.

והלכתא: בכולהו עשו בו תקנת השוק ^[106] לבר לבד מגנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקפו, שאז לא עשו תקנת השוק. ^[107] אבימי בר נאזי, חמוהי דרבינא חמיו של רבינא היה מסיק בההוא גברא הלוה לפלוני ארבעה זוזי, הלך אותו פלוני וגנב גלימא, אתיא ניהליה והביאה לאבימי בר נאזי. אוזפיה ארבעה זוזי אחריני, הלוה לו אבימי עתה עוד ארבעה זוזים.

לסוף הוכר הגנב, כלומר נתגלה שהגלימא היא גנובה, והבעלים תובעים אותה מאבימי.

אתא לקמיה דרבינא אבימי בא לפני רבינא. אמר לו: קמאי, ארבעה הזוזים הראשונים, דינם כגנב ופרע בחובו, שהרי הלוית לו אותם לפני שנתן לך את הגלימא, ולכן לא בעי למיתב ליה ולא מידי. בעל הגלימא אינו צריך להחזיר לך את אותם ארבעה זוזים. אבל הנך ארבעה זוזי אחריני, את ארבעת הזוזים הנוספים, הרי הלוית לו על הגלימא בתורת משכון, ^[108] ולכן שקול זוזך. טול אותם מבעל הגלימא, והדר גלימי והחזר לו את גלימתו.

מתקיף לה רב כהן: ודלמא גלימא בהני זוזי קמאי יהבה ניהליה!? שמא את הגלימא הוא התכוון לתת בתור פרעון על החוב הראשון, וממילא דין הגלימא כגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהיקפו. ואילו את הארבעה זוזי בתראי האחרונים, לא הלוה לו על משכון כלל, אלא הימוני הימניה, הוא האמין לו כי היכי דהימניה מעיקרא, כמו שהאמין לו על הארבעה זוזים הראשונים שהלוה לו בלי משכון. ואם כן גם את הארבעה זוזים האחרונים לא יצטרך לשלם לו בעל הגלימא?

איגלגל מילתא, מטא לקמיה דרבי אבהו. התגלגל הדבר והגיע עד לרבי אבהו, אמר: הלכתא כרב כהן!

נרשאה [אדם ממקום ששמו נרש] גנב ספרא ספר, זבניה מכרו לפפונאה [לאדם מפפוניא] בתמנן זוזי, בשמונים זוז. אזל, הלך פפונאה, זבניה לבר מחוזאה [לאדם ממחוזא] במאה ועשרין זוזי.

לסוף הוכר הגנב. ^[109] אמר אביי: ליזיל מרי דספרא, ויהב ליה לבר מחוזא תמנן זוזי. בעל הספר ישלם לבר מחוזא שמונים זוז מתוך המאה ועשרים שהוא שילם על הספר, ושקיל ספריה ויטול את ספרו ממנו. ואזיל בר מחוזאה ושקיל ארבעין מפפונאה. הבר מחוזא יטול את יתר הארבעים זוז שלו מהפפונאה שמכר לו את הספר במאה ועשרים.

מתקיף לה רבא: השתא לוקח מגנב עשו בו תקנת השוק, לוקח מלוקח מיבעיא!? אם עשו תקנת השוק למי שקונה מהגנב שהוא גובה מהבעל הבית את מה שהוא שילם כדי שלא יצטרך להתדיין עם הגנב, כל שכן שיש לעשות תקנת השוק למי שקנה מהקונה מהגנב. ומדוע לא ישלם בעל הספר לבר מחוזא את כל המאה והעשרים זוז שהוא שילם עבור הספר ולא יצטרך להתדיין עם הפפונאה שמכר לו?

אלא, אמר רבא: ליזיל מריה דספרא, ויהיב ליה לבר מחוזא, בעל הספר ישלם לבר מחוזא מאה ועשרין זוזי, ושקיל ספריה, יטול ממנו את ספרו. וליזיל מרי דספרא, ולישקול ארבעין מפפונאה, ותמנן מנרשאה. בעל הספר יגבה מהפפונאה את הארבעים זוז שהוא הרויח על הספר, ואת השמונים הזוז הנותרים יגבה מהגנב הנרשאה שמכר את הספר והרויח עליו שמונים זוז.

מתניתין:

שנים שהיו מהלכים בדרך, זה בא בחביתו של יין, וזה בא בכדו של דבש. נסדקה חבית של דבש, והחל הדבש לזוב ממנה, ומחירו של דבש יקר ממחירו של יין.

ושפך זה, בעל חבית היין, את יינו, והציל את הדבש, על ידי ששפכו לתוכו, לחבית היין שרוקנה כדי לקלוט את הדבש היקר.

ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי בלפני יאוש ובדרב חסדא פליגי. כלומר דרבי יוחנן כרב חסדא ורב דלא כרב חסדא. קשיא לי, דבגזלה קיימת ולפני יאוש ליכא למאן דאמר דעד כאן לא קאמר רמי בר חמא בריש פרקין בלפני יאוש שפטורים לשלם אלא בשאכלוה אבל בגזילה קיימת מודה דחייבין להחזיר. וי"ל דלאביי מיירי הכא בשאין גזילה קיימת, ואף על גב דכל הנך אוקמתות בשמעתין בגזילה קיימת הא דאביי בשאין הגזילה קיימת.

ורבי יוחנן סבר יאוש והדר שינוי רשות קני שינוי רשות והדר יאוש לא קני. וקיימא לן כרבי יוחנן דכל רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן (ביצה ד, א).

הא דאמרינן: בעשו בו תקנת השוק קמפלגי. כלומר, אם עשו תקנת השוק בשהוכר הגנב אם לא, דרב אמר הדין עם הלוקח הראשון דהיינו הגנב סבר לא עשו תקנת השוק אבל לכולי עלמא בשלא הוכר הגנב עשו תקנת השוק דבתקנת השוק ליכא מאן דפליג והיינו דקאמר בעשו בו תקנת השוק פליגי ואי בעיקר תקנת השוק פליגי מאי בו דקאמר לא הוה ליה למימר רק אי עשו תקנת השוק פליגי והיינו דאקשינן וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק והא חנן בישא גנב גלימא כלומר שהוכר הגנב וזבנה לההוא גברא ואמר ליה רב הונא למריה דגלימא זיל שרי עביטך ודחי שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כמו שלא הוכר הגנב דמי. אלמא כשהוכר הגנב דוקא היא המחלוקת, והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי לאחד מגדולי המפרשים שפירש בלשון הזה רב אמר דינא דלוקח עם הגנב מיניה שקיל זוזי אבל מבעלים לא דלא עשו בלוקח תקנת השוק, עד כאן. וליתא, אלא כמו שכתבתי.

ואפילו בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק, דמאי שנא, ואם אין אתה אומר כן אין אדם קונה מחבירו [דברים] העשויין להשאיל ולהשכיר. והא דאמרינן בפרק כל הנשבעין (שבועות מו, ב ושם בתוספות) רבא אפיק ספרא דאגדתא וזוגא דסרבלי מיתמי בדברים העשויין להשאיל ולהשכיר התם לאו בטוען טענת גנב אלא בטוען שהוא השאילן או השכירן לאב אבל בטוען שנגנבו עשו בו תקנת השוק.

והלכתא בכלהו עשו בו תקנת השוק לבר מגנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו. דלא עשו בו תקנת השוק. ואם תאמר אם כן מאי אהני ההיא דרב חסדא דאמר רצה מזה גובה ובשלמא אי גזילה קיימת נפקא מינה (לבישרא) [לכושרא _ ש"מ] (עיין ב"מ צג, ב) דבהמה אלא בשבא אחר ואכלה מאי נפקא ליה מינה. וי"ל דנפקא מינה בשנתנה הראשון לשני דבמתנה לא עשו תקנת השוק ואי נמי בשמכרה לו ונפקא מינה להחזיר לו המותר אם מכר לו שוה מאתים במנה ואי נמי בשפרעה בחובו ובהקפו אבל שמכר שוה מנה במנה ואכלו לא נפקא מינה במידי. ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל גזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזילה.

מי שגנב ומכר קודם יאוש ר"ל שנודע בודאי שלא נתיאש על הדרך שביארנו במשנה והוכר הגנב חוזר החפץ לבעליו ובעלים נותנין דמים ללוקח שאע"פ שהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק ואין אומרים שיחזירנו בלא דמים וידון הלוקח עם הגנב אלא יחזירנו בדמיו ובעלים תובעין את הדמים לגנב ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק וחוזר בלא דמים ולוקח דן עם הגנב ומ"מ אם לא נתפרסם בגנבה אע"פ שנתפרסם ברשעות ובפחיתות לא הופקעה ממנו תקנת השוק:

היה שם יאוש בעלים בין קודם מכירה שנמצא יאוש קודם לשנוי רשות בין לאחר מכירה שנמצא שנוי רשות קודם נקנית ללוקח ואינו מחזיר אף הדמים כמו שכתבנו וגדולי המחברים כתבו שגוף הגזלה נקנית לו אבל דמים הוא מחזיר אם לקח מגנב מפורסם ואם שלא מגנב מפורסם אינו נותן לא חפץ ולא דמים וכבר בארנו שיש חולקין לפסוק שהיאוש ששנוי רשות קדמו אינו מועיל אלא הרי הוא כיאוש לבד למדת שאין צריך לומר בכל שלא הוכר הגנב שעשו בו תקנת השוק ואינה חוזרת אלא בדמים וכן בהוכר אלא שאין לו מה ישלם שהרי אף בהוכר ויש לו לשלם עשו בו תקנה:

כשם שבארנו במשנה שהלוקח מבעל הבית שהוא נשבע כמה לקח ויטול כך כשהוא צריך לחזור על הגנב וחולק עם הגנב שזה אומר בכך וכך לקחתי וזה אומר לא נתת לי אלא כך ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול:

מי שאמר לטבח מכור לי בני מעיה של פרה זו והיתה שם הקיבה הרי הלוקח נותנה לכל כהן שירצה ואינו מנכה לטבח מן הדמים שהרי ידע בזה ועל מנת כן לקח ואם לקחם ממנו במשקל נותנם לכהן ומנכה לטבח מן הדמים לא רצה לוקח ליתנם אין לכהן דין ודברים על הטבח אלא עם הלוקח בד"א ששקל לוקח לעצמו אבל אם שקל לו הטבח הרי כהן דן עם מי שירצה הואיל והמתנות בעין וכבר בארנוה במסכת חולין:

גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקפו והבעלים תובעים כליהם אין כאן תקנת השוק ובעלים נוטלין בלא דמים וישאר החוב וההקף על הגנב כשהיה שהרי לא על דעת גנבה זו הלוהו:

לא מכרה הגנב אלא שמשכנה אפילו משכנה ביתר על דמיה עשו בו תקנת השוק ואין גנבה חוזרת אלא בדמים ובעלים חוזרים ודנים עם הגנב אלא אם כן בגנב מפורסם ואין אומרין הואיל ויתר על דמיה הלוהו ודאי על אמתתו הלוהו ולא על סמך המשכון וכל שכן בכדי דמיה ואין צריך לומר בפחות מדמיה ותקנת השוק ליתן לו אף יתר מדמיה כמו שהלוה שדרך בני אדם להלוות על המשכון יתר מדמיו כדי שיחליטנה בידו כשהחפץ נאה לו וכן המקח אפילו לקח שוה מאה במאתים עשו בו תקנת השוק ויגבה כל המאתים אא"כ היה גנב מפורסם:

הרי שהלוה לגנב סלע על פה והלך זה וגנב חפץ ואמר לו הלוני סלע אחר והא לך חפץ זה במשכון או במכירה אין כאן תקנת השוק וחוזר בלא דמים והוא חוזר על הגנב שאני אומר בחובו נתנה לו ואלו האחרונים מלוה על פה שכמו שהאמינו על הראשונים האמינו על האחרונים:

הלוקח חפץ מגנב שאינו מפורסם בחמש סלעים ולוקח זה מכרו לאחר בשש סלעים והוכר הגנב הרי בעלים נותנין לזה האחרון שש סלעים שאם עשו תקנה ללוקח מן הגנב כל שכן ללוקח מן הלוקח וחוזר ותובע לוקח ראשון בסלע שהרויח ואת הגנב בחמש סלעים ואם גנב מפורסם הוא חוזר ודן כל השש עם הלוקח ראשון ולוקח תובע את הגנב בחמש וכן אם מכר שני לשלישי ושלישי לרביעי נטל מכל אחד מה שהרויח והקרן מן הגנב וכבר ביארנו בדברים אלו שכלם בשנודע שלא נתיאש:

דינים אלו כשם שהם בגנב כך הם בגזלן ויש חולקין לומר שאין חלוק בגזלן בין מפורסם לשאינו מפורסם כמו שכתבנו למעלה:

המשנה השישית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי ואמר על זה זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדק חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכה אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני חייב ליתן לו דמי יינו שטף נהר חמורו וחמור חברו שלו היה יפה מנה ושל חברו מאתים הניח את שלו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו אמר הר"ם אלו השמיענו הדין בחבית שלו בלבד היינו אומרין כגון זה הוא שכשפירש עליו נותן לו דמי יינו אבל חמורו וחמור חברו שאינו עושה מעשה בידו לא ואלו השמיענו הדין בחמורו וחמור חברו היינו אומרים בזה הוא שאין לו אלא שכרו כשלא פירש עליו לפי שאינו עושה מעשה בידו אבל יינו ודבש חברו אפילו לא פירש נותן לו דמי יינו לפי שהתעסק לאסוף הדבש בידו לפי' הודיענו שהדין בשני המעשים אחד ושלא נאמר בזה משטה אני בך לפי שבשבילו הניח ממונו והתעסק בשלו לאסוף מה שאבד ולפיכך אם פירש עליו נותן לו דמי חמורו ודמי יינו:

אמר המאירי זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש אין לו אלא שכרו וכן הלכה ודוקא בשעשה כן מעצמו שהרי הוא אומר לו לפנים משורת הדין עשית ואין לך אצלי כלום ומ"מ אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו וכן הלכה וכבר כתבנו למעלה הצדדין שיש לחלוק בה:

שטף נהר חמורו וחמור של חברו שלו יפה מנה ושל חברו יפה מאתים הניח את שלו והציל את של חברו אין לו אלא שכרו אבל אם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו וביאורה כראשונה אין הפרש ביניהם:

זהו ביאור המשנה וכבר ביארנו פסק שלה למעלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אתמר גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב. פי' נודע הגנב והוא שם שלא הלך לו למדינת הים. שיכולין לתובעו. רב משמי' דר' חייא אמר הדין עם הראשון ור' יוחנן משום ר' ינאי אמ' הדין עם השני. פי' המור' הדין על הראשון דינו של בעל הבית ותביעתו על הגנב היא. ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע"פ שהוכר גנב לא אמרי' יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב הדין עם השני דין בעל הבית עם הלוקח הוא ויוציא ממנו כליו בחנם ומשמע מדברי המור' דבגלימ' כ"ע ל"פ דהדרא למרה ול"פ אלא אם עשו לו תקנות השוק דרב סבר עשו לו ור' יוחנן סבר לא עשו לו. ואינו נרא' לי כלל שזה עתיד ר"פ לומ' לפנינו ולא בענין שפי' המורה אלא האי הדין דינו דלוקח הוא ולא דינו של בעל הבית ואיפכא קאמרי רב סבר לא עשו ור' יוחנן סבר עשו. אבל עד השתא קס"ד דבגלימא פליגי אי הדרא למרא ומצי בע"ה לאפוקי מלוקח שהוא שני אי לא פרשה רב יוסף דתרווייהו אית להו דרב חסדא ואי לפני ייאוש זבנה שקיל בע"ה מלוקח דלא קנאה כיון דלא אייאוש ולא קשיא כאן לפני ייאוש כאן לאחר ייאוש כי קאמר רב לאחר ייאוש דכיון דאיכא ייאוש ושינוי רשות קניי' לוקח ואפי' בדמי' לא מצי לאפוקה מיני' ואינו דינו של בע"ה אלא עם הגנב שהו' ראשון ולמשקל דמי מיני' וה"ה נמי אם לא הוכר הגנב כיון דאיכא ייאוש ושינוי רשות קניי' לוקח ובעל הבית מפסיד והאי דנקט הוכר הגנב משום ר' יוחנן וכי קאמר ר' יוחנן לפני ייאוש והכי קאמר דינו של בע"ה אף עם השני ורצה מזה גובה רצה מזה גובה כרב חסדא וגובה מן השני בלא דמים כיון שהוכר הגנב והוא מצוי לו ויכול לתובעו ומתני' דקתני ישבע כמה הוציא ויטול בשלא הוכר הגנב שאינו מצוי לו שהלך לו למדינ' הים או שמת או שאין לו כלום לגנב כדבעי' למימר לקמן אבל כשהוכר הגנב והוא מצוי לו ויש לו נכסים שיכול לגבות ממנו לא עשו לו תקנ' השוק פליגי בלפני ייאוש בדרב חסדא. עלה בלבי לפרש כן דרב דלית לי' דרב חסדא סבר שאין יכול בע"ה לתבוע את השני כלל ואע"פ שרוצה ליתן לו דמים משום דאמר לי' לאו בעל דברים דידי את ואינו דינו אלא עם הראשון כדקא אמר גבי טבח לא שנו דלוקח נותנן לכהן אלא כששקל הוא עצמו שנמצא שגזלן הוא אבל שקל לו טבח אין דינו של כהן על הלוקח כלל אלא עם הטבח ה"נ אמר הכא הדין של בע"ה עם הראשון אבל לשני שהוא הלוקח אינו יכול לתובעו כלל ואפי' בדמי' לא שקיל מיני' משום דאמר לי' לאו בעל דברים דידי את ומתני' דתנן ישבע כמה הוציא ויטול תקנה היא שעשו לב"ה מפני שלא הוכר הגנב אבל השת' דהוכר הגנב אין דינו אלא עם הגנב ואין טעם משנתנו מפני שעשו תקנ' ללוקח דבלא שום תקנ' לוקח פטור הוא משו' דא"ל לאו בעל דברי' דידי את והתקנה לא עשו אלא לבעל הבית. ורבי יוחנן אית ליה דרב חסדא אומר הדין אף עם השני ולוקחן ממנו בלא דמים. ומתניתין מפני שלא הוכר הגנב עשו לו תקנת השוק אבל השתא דהוכר הגנב לא עשו לו תקנה אלא יתבע הלוקח דמים מן הגנב ומסתייע הא פירושא ממאי דאמר רב פפא לקמן בגלימא דכ"ע ל"פ דהדרא למרא מכלל דעד השתא אמרי' דבגלימא פליגי אי הדרא אי לא הדרא הילכך אביי נמי הכי אמר דרב סבר גלימא לא הדרא למרה אע"ג דבעי למיתב דמי כל זה הפת' הי' הולך לו יפה אבל זה קשה עלי ביותר דאע"ג דרב לית לי' דרב חסדא במאי יקנה הלוקח כליו של זה כיון שאין שם ייאוש אטו רב לית לי' מתני' דתנן נטלו המוכסין חמורו ונתנו לו חמור אחר הליסטין כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו מפני שהבעלים מתייאשין מהם טעמא דמתייאשין מהן דקני להו לוקח בייאוש ושינוי רשות הוא בלא ייאוש לא ותו בריש פירקין אמרי' אליבא דרמי בר חמא דלית להו דרב חסדא הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהן ואכלוה פטורין מלשלם כיון שאין הגזלה בעין אבל אם הגזלה קיימת חייבין להחזיר ואע"ג דלית לי' דרב חסדא ואע"ג דסבר רמי דרשות יורש כרשות לוקח דמי ולא מצי למידחייא ולמימר לי' לאו בעל דברים דידי את הילכך צריך לפרש כאן בדברי אביי דבגלימא כ"ע ל"פ דהדרא למרה ופלוגתייהו הויא כדפריש המורה ברישא דרב סבר הדין של בעל הבית על הראשון לתבוע את שלו ושיתן הגנב דמים ללוקח ויפדה הכלים ויחזירם לבעה"ב אבל אין בעה"ב יכול לתבוע את הלוקח וליקח ממנו בלא דמים משום דלית ליה דר"ח אלא אם רוצה ליתן דמים בודאי אינו יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את ובין הוכר הגנב ובין לא הגנב ישבע כמה הוציא ויטול ולא משום תקנה אלא משום דדינא הכי דלית לי' דר"ח דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה הילכך גבי גוזל ומניח גזלה קיימת לפני בניו חייבין להחזירה בחנם כיון דלא יהבי דמי אבל הכא דלוקח יהיב דמי ישבע כמה הוציא ויטול ור' יוחנן אית לי' דרב חסדא ואמר דינו של בעה"ב גם עם השני ליקח ממנו בלא דמים ומתני' דלא הוכר הגנב עשו לו תקנת השוק אבל הכא דהוכר הגנב לא עשו לו תקנת השוק ומה שאמר רב גבי טבח אבל שקל לו טבח הדין עם הטבח לא על דעת זה אמר שאם רוצה הכהן ליתן דמים ללוקח שיוכל הלוקח לעכבם אלא ה"פ ל"ש דנותנן לכהן והטבח ינכה לו מן הדמים אבל כהן לא יהיב מידי ואם אין טבח כגון שהלך לו או לית נכסי מפסיד הלוקח ואינו יכול לתבוע לכהן כלום אלא ששקל לוקח לעצמו אבל שקל לו טבח הדין של כהן על הטבח היא לומר לו תן דמים ללוקח ותפדה אותם אבל מן הלוקח אינו יכול להוציאם בחנם עד שיתן לו דמים ור"פ דאמר בלגימא דכ"ע ל"פ דהדרא למרה כו' דמשמע דעד השתא מיירי דבהא פליגי אי הדרי אי לא הדרי לא קאי אמילתי' דאביי דודאי אביי נמי ה"ק דבגלימא ל"פ דהדרא אלא ארב זביד ורב יוסף קאי דאמרו תרווייהו דכ"ע אית להו דרב חסדא וטעמא דרב משום דהוא לאחר ייאוש ומש"ה אמר דלא הדרי גלימא למרה אפי' בדמים ואתא ר"פ למימר דכ"ע אית להו דרב חסדא כדקאמריתו אבל מיהו רב לא מיירי לאחר ייאוש כדקאמריתו ובגלימא פליג דלא הדרא למרה אלא תרווייהו לפני ייאוש מיירי ובגלימא כ"ע ל"פ דהדרא כיון דליכא ייאוש אלא בדמי הלוקח פליגי אם יכול לתבוע דמים מבעל הבית דרב סבר אין דינן אלא עם הגנב שהיא הראשון דכיון דהוכר הגנב לא עשו לי' תקנת השוק ור' יוחנן סבר דינו אף עם בעה"ב שהיא השני דקסבר אע"פ שהוכר הגנב עשו לו תקנת השוק וקי"ל כר' יוחנן וכפירוקי' דרב פפא:

ומאי הדין הדין דלוקח קאמרינן למשקל זוזי מבעה"ב כו' אי קשיא כיון דר"פ מעמיד חלוקתם באם עשו בו תקנת השוק ומה פי' ומאי הדין הדין דלוקח ולא פי' הדין דבעה"ב כדפרש אינהו דרב סבר הדין דבעל הבית עם הגנב דלא למשקל גלימא מן הלוקח בחנם דאע"ג דהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק ור' יוחנן סבר הדין של בעל הבית אף על השני דלא עשו בו תקנת השוק דדוקא כשלא הוכר הגנב עשו לו תקנת השוק אבל כשהוכר לא עשו בו תשובה שפיר הוי מצי לפרושי הכי אלא משום דקסבר דאע"פ שהוכר הגנב עשו בו תקנת השוק כדבעינן למימר לקמן ואפי' אביי נמי ס"ל הכי וקי"ל דכל היכא דפליגי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מש"ה פירש הדין דלוקח כי היכי דליקום ר' יוחנן אליבא דהלכתא דנימא דעשו בו תקנת השוק אע"פ שהוכר הגנב ומתני' נמי סתם קתני ישבע כמה מוציא ויטול בין הוכר הגנב בין לא הוכר:

שוה מאה במאה כו' פי' אבל שוה חמשין במאה דכ"ע ל"פ דלא עשו בו תקנת השוק ואפילו חמשין לא יהיב לי' אלא אמרי' כי היכי דבחמשין אחריני דלא שוה הימוני הימני' ה"נ בחמשין דשוה והכי מוכח לקמיה בעובדא דרב כהן דהשתא התם דאוזפי' ד' זוזי קמאי בלא משכון וד' בתראי במשכון אמרי' מדקמאי הימוני הימני' בתראי נמי הימני' השתא דמוזיף לי' כולא כחדא לא מבעיא דאמרי' מדבהני הימני' בהני נמי הימניה. ולא דמי לזיבונא דשוה מאה במאתן דאמר עשו בו תקנת השוק דהתם בזיבונא דרך העולם כשהחפץ חביב עליו לקנותו ביוקר אבל להלוות על המשכון אין דרך העולם להלוות לו יותר משוויו אך אם סומך באמונתו:

אמר אביי (אזיל) [ליזיל] מר' ספרא כו' הכא מוכח דאביי אית לי' תקנה בהוכר הגנב ולפי מה שפירש אביי חלוקתם ס"ל לר' יוחנן דהיכא דהוכר הגנב לא עשו לו תקנה אלא דינו של בעל הבית על השני ושקיל לי' בלא דמים וא"כ לא סבר אביי כר' יוחנן ולא כרב חסדא אלא צריכין אנו לומר דאביי לא תירץ כן אלא התלמודא א"כ דלפי קושייתו דאביי סבר דרב פליג אפי' לפני ייאוש במאי פליגי ואמר התלמודא דנוכל לומר פליגי בדרב חסדא אבל אביי לא אמר כן דא"כ הול"ל אביי אמר פליגי לפני ייאוש כדרב חסדא אלא אביי הקשה לרב יוסף וסבר לעקור דבריו מדתנן הדין עם הטבח ורב יוסף תירץ לו אימא אף עם הטבח וקיבל תירוצו שלא לעקור דבריו אבל מיהו לענין פסק הלכה כר"פ סבירא לי' דמוקי פלוגתייהו בעשו בו תקנת השוק ומוקי ר' יוחנן דעשו אפי' בהוכר הגנב ודכוותה מרי' בפ' הזהב ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא כו' וכל אותה השטה אינה עומדת אלא משא ומתן בעלמא היא כך דומה האי דאביי דאמרן פליגי בדרב חסדא דלא קאי:

אזיל מרי סיפרא ויהוב לבר מחוזא תמנן זוזי פי' מה שעתיד בעה"ב להוציא מן הגנב יתן לבר מחוזא והארבעים ילך בר מחוזא ויטרח ויוציאם מפפינאה והקשה לו רבא דלמה יטרח בר מחוזא שהוא לוקח שני השתא לוקח חד דלקח מגנב גופי' לא טרח לוקח שני דזבן מלוקח בעי למטרח אלא כל מאה ועשרים יהיב לי' בעה"ב ואיהו טרח ומפיק ארבעים מפפינאה ותמנן מנרשאה:

פיסקא זה בא בחבית של יין כו' אומר הרי זו תרומת מעשר על תשע חבורתי' כו' הנכון בעיני שמקש' על מה שאמר למעלה בחבית שנסדקה ואם אמר כן לא אמר כלום אלמא נאבודה לגמרי חשבי' לי' והכא היכי אמרי' שהוא אומר לכתחילה ופרקה ר' ירמי' כשעקל בית הבד כרוך עלי' תו אקשי' בשלמא נשברה חזיא כיון שעקל בית הבד כרוך עלי' אלא נתגלתה למאי חזיא והרי היא אבודה לגמרי ומופקרת וכשפוכה לארץ דמיא והיאך חל עלי' שם תרומה ופריק דעביד לי' במסננת:

הרי יצא לו שם גנבה בעיר כלומר הלא יש קצת ראיה וסגי בהא. ה"ר יהונתן ז"ל.
אמר רב יוסף ולא פליגי כאן לפני יאוש הדין עם השני דינא דבעלים בהדי לוקח שהוא שני לאפוקי לגלימא מיניה דלפני יאוש לא קני לה ודמים נמי לא שקיל אלא מגנב דקסבר גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק ומאי עם השני אף עם השני אי בעו בעלים תבעי ליה ללוקח ומפקי ליה לגנבה מיניה בלא דמים כדאמרן ואיבעי תבעי ליה לגנב עד דמהדר ליה לגנבה ניהליה או עד דמשלם להו דמי דילה כדרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכאן לאחר יאוש הדין עם הראשון דינא דבעלים בהדי גנב לאפוקי מיניה דמי גנבה אבל גלימא לא הדר למריה דקנייה לוקח ביאוש ושנוי רשות כדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה דכל כמה דלא אייאוש בעלים ברשות בעלים קאי אבל נתייאשו הבעלים אינו גובה אלא מן הראשון. ודוקא דאייאוש בעלים בי גנב דכי אתאי לידא דלוקח בהיתרא אתאי לידיה אבל אייאוש בעלים בי לוקח לא קני כדמבורר לקמן. וקיימא לן כהאי מימרא דרב יוסף לענין דינא דגלימא גופיה דהא ליכא מאן דפליג עליה בעיקר דינא אלא אביי בלחוד וכבר אידחייה לה הא דאביי לקמן מדמוקמינן לה לפלוגתייהו כדרב חסדא ואנן קיימא לן דההיא דרב חסדא הלכתא היא. ועוד דהא רב זביד נמי פליג עליה דאביי וסבירא ליה דכולי עלמא כל לפני יאוש לא קני לוקח ורב פפא נמי הכי סבירא ליה כדמבורר לקמן והוי ליה אביי יחיד לגבי רבים והלכה כרבים. ועוד דקיימא לן כרב זביד ורב פפא דבתראי נינהו. ודוקא לענין דינא דגלימא גופיה אבל לענין דמי היכא דזבנה לפני יאוש לית הלכתא כוותיה דקסבר לא עשו בה תקנת השוק. ומסקנא דהלכתא לקמן דעשו בה תקנת השוק הלכך לא שקיל לה לגלימא מלוקח אלא בדמים וישבע לוקח כמה הוציא ויטול. הא דתנן אומר לו מכור מעיה של פרה זו וכו' ואמר רב לא שנו וכו' אוקימנא אליבא דרב יוסף דהדין אף עם הטבח רצה הכהן גובה מן הטבח דמתנות כהונה נגזלות כלומר יש בהן דין גזל לחייב את הגזלן עליהן באונסין לפיכך רצה גובה את הדמים מן הטבח רצה גובה את המתנות מן הלוקח כדרב חסדא. והוא הדין במאן דמזבין ליה לחבריה בכלל ממונא דנפשיה הכין דיניה כדאמרן גבי מתנות ושמע מינה איתא לדרב חסדא אפילו היכא דיהיב ליה גזלן לגזלה לשני. אי נמי דמזבין ליה מיניה רצה מזה גובה רצה מזה גובה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

ולאביי דאמר פליגי וכו'. קשיא לי דבגזלה קיימת ולפני יאוש ליכא מאן דאמר דפטור דע"כ לא קאמר רמי בר חמא בריש פרקין בלפני יאוש דפטורין אלא באין גזלה קיימת אבל בגזלה קיימת מודה דחייבין להחזיר. ויש לומר דלאביי מיירי הכא באין גזלה קיימת ואף על גב דכל הנך דשמעתין בגזלה קיימת הא דאביי באין גזלה קיימת. הרשב"א ז"ל.
רב זביד אמר היכא דלא אייאוש בעלים דכולי עלמא הדין עם השני דאתי בעל הבית ומפיק ממוניה מלוקח כל היכא דאיתיה כדאמרן והכא במאי עסקינן כנון שנתייאשו הבעלים בי לוקח כלומר לבתר דעיילה גנבה לרשות לוקח ולא אייאוש בי גנב. רב משום רבי חייא אמר הדין עם הראשון דינא דבעלים בהאי גנב למשקל מיניה דמי אבל לאפוקי לגלימא מלוקח דקנייה ביאוש ושנוי רשות לא קסבר לא שנא יאוש ואחר כך שנוי רשות לא שנא שנוי רשות ואחר כך יאוש קני. ורבי יוחנן משמיה דרבי ינאי אמר הדין עם השני דינא דבעלים לאפוקי לגנבה אפילו מלוקח קסבר יאוש ושנוי רשות קני שנוי רשות ואחר כך יאוש לא קני וקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. ועוד דהא רב פפא אסקה כוותיה דאמר רב פפא דכולי עלמא גלימא למריה הדר וכו' ומהנהו כלהו שמעינן דסתם גנבה לאו יאוש בעלים היא לענין דינא. הרמ"ה ז"ל בפרטיו. וכן פסק הרשב"א ז"ל כרבי יוחנן.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל היה שם יאוש בעלים בין קודם מכירה שנמצא יאוש קודם לשנוי רשות בין לאחר מכירה שנמצא שנוי רשות קודם נקנית ללוקח ואינו מחזיר אף הדמים כמו שכתבנו. וגדולי המחברים כתבו שגוף הגזלה נקנית לו אבל דמים הוא מחזיר אם לקח מגנב מפורסם ואם שלא מגנב מפורסם אינו נותן לו חפץ ולא דמים. וכבר ביארנו שיש חולקים לפסוק שהיאוש ששינוי רשות קדמו אינו מועיל אלא הרי הוא כיאוש לבד. למדת שאין צריך לומר בשלא הוכר הגנב שעשו בו תקנת השוק ואינו חוזרת אלא בדמים וכן בהוכר אלא שאין לו מה ישלם שהרי אף בהוכר ויש לו לשלם עשו בו תקנה. ע"כ.
בעשו בו תקנת השוק קא מיפלגי כלומר אם עשו תקנת השוק בשהוכר הגנב אם לאו רב דאמר דין הלוקח עם הראשון דהיינו הגנב סבר כי עשו תקנת השוק ליטול הלוקח דמים מבעל הבית הני מילי בשלא הוכר הגנב ומשום תקנת לקוחות שלא יפסידו שלהם אבל בשהוכר הגנב לא עשו בו תקנת השוק שאין הלוקח מפסיד אלא ילך וידון עם הגנב ורבי יוחנן סבר אף בשהוכר הגנב עשו תקנת השוק אבל לכולי עלמא כשלא הוכר הגנב עשו תקנת השוק דבתקנת השוק ליכא מאן דפליג. והיינו דקאמר בעשו בו תקנת השוק פליגי ואי בעיקר דינא פליגי מאי בו דקאמר לא הוה ליה למימר אלא בעשו תקנת השוק פליגי והיינו דאקשיה. וסבר רב לא עשו בו תקנת השוק וכו' וחנן בישא גנב גלימא כלומר שהוכר הגנב וזבנה לההוא גברא ואמר ליה רב הונא למאריה וכו' ודחו שאני חנן בישא דכיון דליכא לאשתלומי מיניה כמו שלא הכיר הגנב דמי אלמא כשהוכר הגנב דוקא היא המחלוקת. והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי לאחד מגדולי צרפת שפירש בלשון הזה רב אמר דינא דלוקח עם הגנב מיניה שקיל זוזי אבל מבעלים לא דלא עשו בלוקח תקנת השוק ע"כ. וליתא אלא כמו שכתבתי. ואפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר עשו תקנת השוק דמאי שנא ואם אי אתה אומר כן אין אדם קונה מחברו דברים העשויים להשאיל ולהשכיר. והא דאמר בפרק כל הנשבעים רבא אפיק אפילו ספרא דאגדתא וזוגא דסרבלא מיתמי בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר התם לא בטוען טענת גנב אלא בטוען שהוא השאילן או השכירן אבל לעולם בטוען שנגנבו ממנו עשו בו תקנת השוק. וא"ת אם כן מאי אהני ההיא דרב חסדא דאמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה בשלמא אי גזלה קיימת נפקא מינה לכושרא דבהמה אלא כשבא אחר ואכלו מאי נפקא מינה. וי"ל דנפקא מינה בשנתנה האחד לשני דבמתנה לא עשו תקנת השוק. אי נמי כשמכרה לו ונפקא מינה להחזיר לו המותר אם מכר לו שוה מאתיים במאה ואי נמי בשפרעו בחובו ובהיקפו אבל בשמכר שוה מאתיים במאה ואכלו לא נפקא לן מינה דידיה. ויש אומרים שלא עשו תקנת השוק אלא בגנב אבל בגזלן הרי הוא כגנב מפורסם דקול יוצא לגזלה. הרשב"א ז"ל.

זיל שרי עביטא כלומר לך ותן לו מה שהוציא והתר המשכון מידו. ושמע מינה דלא מפקינן ליה מידא דלוקח עד דיהיב ליה בעל הבית דמיו. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
משכנתא שוה מאתן במאה שקבל מנה לבדו על הספרים ולא רצה למכרן כי אם למשכנם עשו בו תקנת השוק כלומר אליבא דרבי יוחנן דהלכתא כוותיה היכא שהוכר הגנב שהרי הוציא מעותיו על זה ולא היה יודע שהיה גנב ובזו המשכונא לא שינה מדרך שאר המשכונות שבעולם ששוהה יותר ממה שהוא מלוה עליהן. משכנתא שוה בשוה רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מאה דכי היכי דמאה יתירים הלוה לו על אמונתו מאה נמי דשוו מתנה הוו ומר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק אפילו ליטול מאתיים דאורחיה למשכן בדמים יקרים כי היכי דתוחלט בידיה. זבוני שוה בשוה כלומר שוה מאה וקנה במאה עשו בו תקנת השוק אף על פי שהוכר הגנב אליבא דרבי יוחנן והיכא דלא הוכר הגנב אליבא דדברי הכל שוה מנה במאתן לא עשו בו תקנת השוק דכי היכי דמאה יתירים מתנה כמו כן נמי מאה דשוו מתנה הוי ואפילו המאה דינרים לא יגבה ממנו. עשו בו תקנת השוק ואפילו כל המאתיים יגבה דאורחיה דאיניש למזבן בדמים יתרים דקיימא לן דאין אונאה בקרקעות עד פלגא. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה דמשום הכי היכא דזבן שוה מאה במאתן יהיב ליה מאתן דהא גבי איהו נמי מאתן מגנב. ע"כ.
הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא כלומר מלוה על פה בלי משכון גנב גלימא אחר כך ונתנה לאבימי בר נאזי שהלוה לו ארבעה זוזי על פה ולוה עוד ממנו ארבעה זוזי אחריני ובא הנגנב והיה רוצה ליקח גלימתו בלא דמים כלל לא מן הארבעה זוזי קמאי ולא מן הארבעה זוזי בתראי ובאו שניהם לדין לפני רבינא ואמר דין הוא שאותן ארבעה זוזי קמאי אין לך לפרוע שהרי לא הלוה לו על זה המשכון אלא על אמונתו אבל האחרונים בודאי הוציאם לו על סמך המשכון וזיל הב ליה ושקול גלימך. והקשה רב כהן דילמא הני בתראי נמי על אמונתו הלוהו כדמעיקרא ולא על הגלימא ולא לוה על הגלימא כלל אלא שהקנה אותם לאבימי באותן הארבעה דינרין ראשונים אף על פי שהיתה שוה יותר בשביל אהבתו. ה"ר יהונתן ז"ל.
נרשאה פפונאה שם עצם ובר מחוזא על שם מקומו נקרא מדקאמר בר מחוזא ולא קאמר מחוזא כמו שאמר נרשאה ופפונאה. ה"ר יהונתן ז"ל.
לסוף הוכר הגנב שאם לא הוכר אין ספק שעשו בו תקנת השוק והוי גבי בר מחוזא מאה ועשרים זוזי מבעל הספר קודם שיקחנו מידו אלא כיון שהוכר הגנב אף על פי דסבירא ליה כרבי יוחנן דעשו בו תקנת השוק ומשלם לו בעל הספר דמים שהוציא בו הנ"מ ללוקח מן הגנב עצמו שהוא איירי רבי יוחנן אבל בלוקח מן הלוקח אין להחמיר כל כך על בעל הבית שיפרע הכל מכל אותם שהושכרו זה על זה. ורבא פליג ואמר מוטב להחמיר גבי בעל הספר דלישלם כוליה ולא נפסיד אותם הלוקחים שהיו סבורים דלא מכח גנב אתו כלל אלא מכח בעל הבית ולא נטריח לגבות מן הגנב ומן הלוקח אלא בעל הבית ניזיל וניטרח. ה"ר יהונתן ז"ל.

מתניתין זה בא בחבית וכו'. אין לו אלא שכרו דמצי למימר בעל הדבש אתה משום מצוה נתכוונת ולפנים משורת הדין עשית שהרי שנינו אבדתו ואבדת חברו שלו קודמת אלא ודאי לפנים משורת הדין עשית ושכר מצוות בהאי עלמא ליכא אבל אם הודיעו שלא רצה לעשות לפנים משורת הדין אלא יקוב הדין את ההר ואבדתו קודמת ואם יתן לו דמי יינו ישפוך יינו ואם לאו לא ישפוך רשאי וחייב ליתן לו דמי יינו. ואם תאמר אם התנה עמו פשיטא צריכא למימר דתנאי ממון הוא וקיים. יש לומר הא קמשמע לן דאבדתו ואבדת חברו דשלו קודמת. אי נמי דאף על גב דמצוה על בני ברית לעשות לפנים משורת הדין כדתני רב יוסף והודעת להם וכו' אשר יעשון זו לפנים משורת הדין אפילו הכי אין להכריח כל אדם לעשות לפנים משורת הדין משום דדמי להאי דאמרינן בעלמא דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מצווין להכריח אדם עליה כמו כן במצות לפנים משורת הדין מתן שכרה בצדה כדאמרינן הדור מצוה עד שליש במצוה עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא כלומר שמשלם לו שכרו בעולם הזה אבל משליש לחודיה עליו נאמר היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל ואם אמר לו אשפוך ייני ואציל דובשנך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו או שהתנה בבית דין. ואיכא מאן דאמר אף על גב דלא אמר ליה מרי דובשא הן כיון דאודעיה ואישתיק מינח ניחא ליה ושקיל דמי יינו מדובשנו וקרוב לומר בהפך כיון דלא אתני קמי בי דינא בהכי. ע"כ.

בפרש"י בד"ה הדין עם הראשון כו' ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים כו' עכ"ל לרב יוסף דמוקי מלתיה דרב כאן לאחר יאוש הדין עם הראשון אין הלוקח חייב להחזיר כלל אפילו בדמים כדמוכח מפרש"י במתני' וכמ"ש התוס' שם אבל לאביי דמוקי לה מלתיה דרב בלפני יאוש ניחא ודו"ק:

גמ' הדין עם הראשון דינא דלוקח דלשקול זוזי מגנב כו' יש לדקדק אמאי לא מוקי פלוגתייהו בלפני יאוש בכה"ג וכדבעי למימר מעיקרא דבדין בעל הבית קאמר וכ"ע אית ליה דרב חסדא לר' יוחנן הדין של בעל הבית עם השני עם הלוקח ויוציא הימנו כליו בחנם ולא עשו בו תקנת השוק ולרב דינו של בעל הבית עם הגנב דלשקול מיניה זוזי אבל מן הלוקח לא יוציא אלא בדמים משום תקנת השוק מיהו אית ליה דרב חסדא היכא דלא שייך תקנת השוק דבא אחד ואכל בלא דמים דגובה הימנו וי"ל בדוחק ודו"ק:

גמ' והלכתא עשו בו תקנת השוק כל זה נמחק:

תוס' בד"ה והלכתא כו' אמימר ומר זוטרא רבא ורב ששת דאתו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה שרי עביטך שבידי. משמע דמפרש דר"ה גופיה זבן הגלימא ומלשון הגמרא נראה דאיש אחר זבן רק דאתא דינא קמיה דר"ה ואולי ט"ס ברש"י וצ"ל שבידו:

גמ' והא רב הונא תלמידיה דרב. עיין שבת קכח ע"א ביצה דף מ ע"א סנהדרין דף ו ע"ב:

רש"י בד"ה לא צריך לאהדורי כולי האי דנימא ספר פלוני ופלוני עכ"ל. משמע דכולהו שאר מילי דאמרינן לעיל צריך אבל יש מפרשים דבבע"ה שאינו עשוי למכור כליו לא צריך כלום אלא כשיצא לו שם גניבה לחוד מהימן ונוטל את שלו ועיין בב"י סי' שנ"ז באריכות:

גמרא ולאביי דאמר פליגי במאי פליגי בדר"ח. ולכאורה נראה לפ' דלפ"ז מיתוקמא פלוגתא דרב ור"י כשאין גוף הגזילה בעין ביד הלוקח אלא לענין דמי הגזילה פליגי כשאכלום הלוקח אם יכול הלה לתבוע ממנו הדמים והיינו ממש כגוונא דר"ח אבל כשגוף הגזילה קיימת כ"ע מודו שבע"ה מוציאו מיד הלוקח כדאמרינן בכמה דוכתי בפשיטות דשינוי רשות בלא יאוש ליכא למ"ד דקני אלא דממה שכתב רש"י לעיל בד"ה הדין עם הראשון וכו' ואם בא לגבותו יתן דמים וכו' עכ"ל וע"כ שאין לפ' ל' רש"י אליבא דר"י דמוקי מלתא דרב לאחר יאוש דא"כ אפי' יתן בע"ה הדמים ללוקח אפ"ה אינו יכול לגבות החפץ דיאוש ושינוי רשות לכ"ע קונה אע"כ דלשון רש"י לאוקימתא דאביי קאי וכ"כ מהרש"א וא"כ לפמ"ש דלאביי ע"כ בשאין הגזילה קיימת איירי היאך כתב רש"י ואם בא לגבותו ועוד קשה דאף אם נאמר דרש"י סובר דמאן דלית ליה דר"ח סובר דאפי' אם הגזילה בעין ולפני יאוש אפ"ה אין לבע"ה דין עם הלוקח אלא עם הגנב דא"כ אמאי אמרינן במתני' שבע"ה מוציא הכלים מיד הלוקח ונותן דמים מפני תקנת השוק ות"ל דקנינהו הלוקח לגמרי וליכא למימר דשאני הכא שהוכר הגנב ובזה הורע כוחו של הבע"ה כיון שיכול לתבוע מעותיו מן הגנב שהרי כתב רש"י בזה הדיבור עצמו ואף ע"ג שהוכר הגנב משמע דכ"ש כשלא הוכר הגנב שהדין כן וע"כ צריך לפ' דמ"ש רש"י לאוקימתי' דאביי אליבא דרב שאם בא לגבותו יתן דמים אף ע"פ שהגזילה קיימת ולפני יאוש היינו משום תקנת השוק וא"כ יסבור רב דאע"פ שהוכר הגנב אפ"ה שייך תקנת השוק ור"י דקאמר הדין עם השני ופרש"י לעיל שהבע"ה מוציא ממנו כליו בחנם והיינו נמי אליבא דאביי צ"ל דהיינו משום דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק דאלת"ה תקשה ליה ממתני' דתנן שהלוקח נוטל דמיו מבע"ה וא"כ קשה טובא דאמאי קאמר בגמרא דלאביי פליגי בדר"ח דהא לא שייכי פלוגתייהו כלל בדר"ח אלא בהא פליגי דרב סובר דעשו תקנת השוק אפי' בהוכר הגנב ור"י סובר דבהוכר הגנב לא עשו תקנת השוק ואפשר דר"ח מודה לרב דהא במלתא דר"ח לא שייך כלל תקנת השוק שאכלו בחנם כדפרש"י לקמן וזו קושיא גדולה על פירוש מהרש"א. לכן נלע"ד לפרש מלתא דאביי דוקא כשאין הגזילה בעין כדפרישית מעיקרא והיינו דפליגי ממש בדר"ח ומ"ש רש"י לעיל ואם בא לגבות יתן דמים לאו אליבא דאביי איירי דבלא"ה דוחק לפרש כן אלא לאוקימתיה דר"י קאי ומשום דקשיא ליה לרש"י בדר"י דאוקי מלתא דרב לאחר יאוש וא"כ מאי קמ"ל בהאי מימרא דקאמר משמיה דר"ח וכי עד השתא לא ידעינן דיאוש ושינוי רשות קונה ועוד דאמאי נקט והוכר הגנב וליכא למימר דהא גופא קמ"ל דקסד"א דכיון שהוכר הגנב יתחייב הלוקח להחזיר החפץ בחנם כיון שיכול לתבוע דמיו מגנב דמהיכא תיתי דהא לאו בדמים תליא מלתא שהרי אפי' אם הבע"ה בעצמו רוצה ליתן דמים ללוקח א"צ להחזיר לו החפץ דקנאו ביאוש ושינוי רשות ואיך נאמר שיחזיר בחנם וירדוף רוח אחר הגנב אע"כ סובר רש"י דר"י אליבא דרב סובר דאף ע"ג דמדינא יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי אפ"ה תקנו חכמים שיחזיר החפץ ויטול דמים והיינו מדינא דמתני' דקתני נשבע הלוקח ויטול דמיו וסובר דאיירי בין לפני יאוש בין לאחר יאוש דלפני יאוש הוא תקנת הלוקח ולאחר יאוש עשו כן לתקנת הבע"ה וא"כ לפ"ז קמ"ל רב אליבא דר' חייא דאפי' בהוכר הגנב אפ"ה אין דינו של בעה"ב להוציא בחנם מיד הלוקח והיינו משום דמדינא אפי' בדמים א"צ להחזיר אלא דמתקנת המשנה צריך להחזיר אם הבע"ה נותן דמים וכמ"ש רש"י אם בא לגבותו יתן דמים ור"י קמ"ל דלפני יאוש והוכר הגנב כיון דמדינא היה צריך להחזיר בחנם אלא דתקנת המשנה שיטול דמיו מתקנת השוק וא"כ בהוכר הגנב אוקמוהו אדינא והיינו דקאמר ר"י ולא פליגי כנ"ל ליישב לשון רש"י ונכון הוא ומה שפירש"י במתני' דלפני יאוש איירי ואף דלפמ"ש איירי מתני' אפי' לאחר יאוש וכדכתיבנא היינו משום דכ"ז אליבא דרב לאוקימתא דר"י ואנן לא קי"ל לא כרב ולא כר"י אלא כאוקימתא דר"פ לקמן דבתראה הוא ולדידיה ודאי לא איירי מתני' אלא לפני יאוש וכוותיה קי"ל אליבא דר"י ופרש"י אליבא דהלכתא כנ"ל ודוק היטב:

שם רב זביד אמר כגון שנתייאשו וכו' וקשה לר"ז אליבא דרב מאי איריא משום דהו"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש ותיפוק ליה דאפי' יאוש כדי קונה דהכי קאמר רב זביד אליבא דרב להדיא בפרק מרובה דף ס"ח ושם כתבתי דהכא רב משמיה דר' חייא קאמר ודוחק דא"כ מאי מקשה לעיל בסמוך דרב אדרב ממתנות כהונה ויש ליישב דבאמת לר"ז אליבא דרב ביאוש לחודא נמי קונה אלא דנקט שינוי רשות ואח"כ יאוש לרבותא דר"י דאפ"ה לא קני ומשום דפליגי לענין לוקח דלא סגי בלא שינוי רשות נקט הכי ועי"ל דנהי דסבר רב דיאוש כדי קונה היינו גוף החפץ אבל הדמים צריך מיהא לשלם לבעלים לכך נקט שינוי רשות ואח"כ יאוש דבכה"ג לרב פטור לגמרי וזה נ"ל נכון:

תוספות בד"ה והלכתא וכו' נ"ל דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי עכ"ל. ואע"ג דבגנב ופרע בחובו נמי לא פליגי אמוראי מ"מ כיון דבחדא מימרא איתמר בהדי הנך דפליגי אמוראי שייך שפיר להוציאם מן הכלל משא"כ גנב מפורסם לא איתאמרת בהדי הנך מיהו הרא"ש כתב בשם התוס' להיפוך:

(קטו א) אתא לקמיה דרבינא וכו'.—נראה שבעלי הדין קיבלו את רבינא עליהם לדיין מרצונם, דאל"כ אין הקרובים דנים.

לא צריך לאהדורי כולי האי. דנימא ספר פלוני ופלוני: הדין עם הראשון. דינו של בע''ה ותביעתו על הגנב היא ואין הלוקח בעל דינו ואם בא לגבותו הימנו יתן דמים ואע''ג שהוכר הגנב לא אמרינן יחזיר לוקח הכלים בחנם ויפרע מן הגנב: הדין עם השני. דינו של בעל הבית עם הלוקח הוא ויוציא הימנו כליו בחנם: לפני יאוש. לקחו מן הגנב לפני יאוש: דרב חסדא. גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה כו' בריש פירקין והאי נמי אע''ג דיהיב דמי לגנב לגבי האי מיהא גזלן הוא ומיהו היכא דלא הוכר הגנב עבוד ליה רבנן תקנת השוק ליטול מה שנתן אבל היכא דהוכר הגנב עליו להחזיר אחריו: כלפני יאוש דמי. דכהן לא מייאש מינייהו: ופליגי. כלומר ואמר רב הדין עם הראשון: מתנות. קיבה: נותן הלוקח. קיבה לכהן דמסתמא מתנות לא זבין ליה: לא שנו. לקח הימנו במשקל נותנן לכהן דמשמע דהלוקח ע''כ נותנן לכהן והוא יתבע דמים מן המוכר: אלא ששקל. הוא לעצמו: הדין עם הטבח. דינו של כהן וערעורו על הטבח הוא רב לטעמיה דאמר הדין עם הראשון דטבח כגנב ראשון ולוקח הוי שני וקאמר הדין עם הטבח אלמא רב לית ליה דרב חסדא: אינן נגזלות. דאלימא קנייה דידהו דמכח גבוה קאתו ליה וכל היכא דאיתנהו אימא דכהן נינהו ואפילו שקל לו הטבח יגבה הכהן נמי מן הלוקח קמ''ל: פליגי בלפני יאוש ובדרב חסדא. דרב לית ליה דרב חסדא: רב זביד אמר. היכא דלא אייאוש בעלים דכ''ע אית להו דרב חסדא והדין עם השני והכא כגון שנתייאשו כו': לא שנא. דקני לגמרי ואפילו בדמי לא מהדר לו: רב פפא אמר. לעולם בדלפני יאוש פליגי ותרוייהו אית להו דרב חסדא ובגלימא דגניבה כ''ע לא פליגי דהדרא למרה מיד בחנם ואין הלוקח יכול לעכבה על מעותיו וכדרב חסדא והדין עם הראשון דאמר רב לא בדין הבעל הבית קאמר אלא בדינו של לוקח קאמר: תקנת השוק. על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו: ורבי יוחנן סבר עשו תקנה. ונהי דאית לן דרב חסדא ולא מצי לוקח למימר לבעל הבית לאו בעל דברים דידי את מיהו לאחר שישלם הגניבה יתבע מעותיו מבעל הבית ואי קשיא מ''מ דמי שקיל מה לי משום תקנה מה לי משום טענת לאו בעל דברים דידי את נפקא מינה היכא דגזל ובא אחר ואכל בלא דמים דאמרינן כדרב חסדא ואם השני נוח לו מן הראשון גובה הימנו: שרי עביטך. התר משכונך כלומר פדה משכונך שבידו: חוב. מלוה: הקף. לחנוני: לאו אדעתא. דהאי גניבה יהבתה ליה זוזי דמקמי הכא אוזפת ליה: משכנתא שוה בשוה. אין דרך לעשות כן להלוות על המשכון כל שויו הלכך לאו אדעתא דהאי משכנתא אוזפיה אלא הימוני הימניה: רב ששת אמר לא עשו. ואפילו ליטול מאה דכי היכי דמאה יתירין מתנה היא מאה דשויה נמי מתנה הוו: ורבא אמר עשו תקנה. אפילו ליטול מאתים דאורחיה למזבין בדמים יקרים: בר מגנב ופרע בחובו ובהיקיפו. דלא יהיב זוזי אהאי חפץ: הלכתא כרב כהן. דכיון דהימניה מעיקרא השתא נמי הימניה: נרשאה ופפונאה ובני מחוזאה. על שם מקומן נקראו: מתני'

אמר ליה אביי הרי מתנות כהונה כלפני יאוש דמי ופליגי. דמשמע ליה לאביי דהדין עם הטבח דוקא וה''נ הדין עם הראשון מכאן קשה על פי' הקונטרס דפרק הזרוע (חולין דף קלד.) ואין להאריך בזה: והלכתא בכולהו עשו בו תקנת השוק. נ''ל דלא קאי אלא אהני דפליגי בהו אמוראי אמימר ומר זוטרא [רבא ורב ששת] דאתו לפסוק כמ''ד עשו בו תקנת השוק אבל אמילתא דרבא דגנב מפורסם דלא פליג עליה שום אמורא לא קאי: