בבא קמא קיא ע"א

בבא קמא קיא ע"א - Steinsaltz

that it is satisfactory for her to have any kind of marital arrangement, and even had she taken into consideration the possibility of entering a levirate bond with this yavam who is afflicted with boils she still would have accepted betrothal to her husband. This is in accordance with the statement of Reish Lakish, as Reish Lakish says that women have a saying: It is better to sit as two bodies [tan du], i.e., to be married, than to sit lonely like a widow.

§ The mishna teaches: If the robber gave the money to the priestly watch of Joiarib and then gave the guilt-offering to the priestly watch of Jedaiah, the following priestly watch, to sacrifice on his behalf, he has fulfilled his obligation. By contrast, if he first gave the guilt-offering to the priestly watch of Joiarib and then gave the money to the priestly watch of Jedaiah, if the guilt-offering is extant, then members of the priestly watch of Jedaiah, who received the money, should sacrifice it. The Gemara quotes a baraita that records a dispute between tanna’im concerning this case. The Sages taught (Tosefta 10:18): If the robber gave the guilt-offering to the priestly watch of Joiarib and then gave the money to the priestly watch of Jedaiah, they should return the money to be with the guilt-offering, i.e., with the priestly watch of Joiarib; this is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis say the opposite: They should return the guilt-offering to be with the money, and the priestly watch of Jedaiah will sacrifice it.

The Gemara asks: What are the circumstances of this dispute? If we say that he gave the guilt-offering to the priestly watch of Joiarib during the priestly watch of Joiarib and the money to the priestly watch of Jedaiah during the priestly watch of Jedaiah, then this one acquired that which belongs to it and that one acquired that which belongs to it. Why would the court remove what was given lawfully to the priestly watch?

Rava said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he gave the guilt-offering to the priestly watch of Joiarib during the priestly watch of Joiarib and the money to the priestly watch of Jedaiah also during the priestly watch of Joiarib, and the dispute is as follows: Rabbi Yehuda holds that since this is not the priestly watch of Jedaiah, we penalize Jedaiah; therefore, the priestly watch of Jedaiah must return the money in their possession to be with the guilt-offering held by the Joiarib watch. And the Rabbis hold that the members of the priestly watch of Joiarib acted unlawfully when they accepted the guilt-offering before the robber paid the money, since payment for the robbery must be given before the guilt-offering can be offered. Therefore, we penalize them, and the guilt-offering in their possession returns to be with the money held by the Jedaiah watch.

It is taught in a baraita on this topic (Tosefta 10:18): Rabbi Yehuda HaNasi says: According to the statement of Rabbi Yehuda, that if during the Joiarib watch the robber gave the guilt-offering to the Joiarib watch and the money to the Jedaiah watch, the money should return to the priestly watch of Joiarib, if the members of the priestly watch of Joiarib went first and sacrificed the guilt-offering before receiving the money from the priestly watch of Jedaiah, then the robber should go back and bring another guilt-offering, and the members of the priestly watch of Jedaiah, who are already in possession of the money, should offer it, and those members of the priestly watch of Joiarib acquired that offering that is in their possession.

The Sages say: For what purpose is that offering useful? It is a disqualified guilt-offering, since it was sacrificed before the payment for the robbery was given, and had to be entirely burned on the altar. Rava said: The baraita is referring to acquiring its hide, which the members of the priestly watch of Joiarib keep.

It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: According to the statement of Rabbi Yehuda, if the guilt-offering is still extant, i.e., if the priestly watch of Joiarib did not already sacrifice it, then the priestly watch of Joiarib should return the guilt-offering to be with the money, and the priestly watch of Jedaiah will sacrifice it.

The Gemara questions this: But Rabbi Yehuda holds that they should return the money to be with the guilt-offering. The Gemara explains: With what are we dealing here? With a case where it happened that the priestly watch of Joiarib exited at the close of their Temple service and they did not demand the money from the priestly watch of Jedaiah. And this statement of Rabbi Yehuda HaNasi teaches us this: That by doing so, the members of the priestly watch of Joiarib waived their rights to the money in favor of the priestly watch of Jedaiah. Consequently, they are required to give the guilt-offering to the priestly watch of Jedaiah to sacrifice.

It is taught in another baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: According to the statement of Rabbi Yehuda, if the guilt-offering is still extant, i.e., if the priestly watch of Joiarib did not already sacrifice it, the money must return to be with the guilt-offering. The Gemara asks: Isn’t that obvious? This is what Rabbi Yehuda holds explicitly; what novelty did Rabbi Yehuda HaNasi teach?

The Gemara explains: With what are we dealing here? With a case where it happened that the priestly watch of these and of those, i.e., both Joiarib and Jedaiah, exited at the end of their Temple service, and they did not demand of the other the item in possession of the other watch. Lest you say that they waived their rights in favor of each other, so that the money stays in possession of the Jedaiah watch, Rabbi Yehuda HaNasi teaches us that we say: Since the Jedaiah watch did not demand the guilt-offering from the Joiarib watch after the latter exited, let them go back to the first, standard scenario, returning the money to Joiarib to be with the guilt-offering.

§ The mishna teaches: For one who brings his stolen item to the priests before he brings his guilt-offering has fulfilled his obligation, but one who brings his guilt-offering before he brings his stolen item has not fulfilled his obligation. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rava said: This is as the verse states: “But if the man has no kinsman to whom restitution may be made for the guilt, the restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, even the priest’s; besides the ram of the atonement, whereby atonement shall be made for him” (Numbers 5:8). Learn by inference that the money must be returned first, before the guilt-offering is brought.

Having understood that the inference is that the wording “besides the ram of the atonement” indicates that the ram must be brought after the money is given, one of the Sages said to Rava: If that is so, then in a different verse, which states concerning the additional offerings sacrificed on the first day of Passover: “You shall offer these besides the burnt-offering of the morning, which is for a continual burnt-offering” (Numbers 28:23), so too should one learn by inference that the additional offerings are brought first, before the morning burnt-offering?

But isn’t it taught in a baraita: From where is it derived that no sacrifice shall precede the daily morning offering? The verse states: “And the fire on the altar shall be kept burning on it, it shall not be extinguished; and the priest shall kindle wood upon it every morning, and he shall prepare the burnt-offering upon it and shall cause the fats of the peace-offerings to go up in smoke upon it” (Leviticus 6:5). And Rava says: “The burnt-offering,” with the definite article, is referring to the first burnt-offering, i.e., the daily morning offering, which is first both chronologically and in terms of importance.

Rava said to him: I do not hold that the tanna derives this halakha from the wording of: “Besides the ram of the atonement,” but I hold that the tanna derives it from the phrase in the same verse: “Whereby atonement shall be made for him” (Numbers 5:8), which is written in the future tense, indicating that he will achieve atonement in the future by bringing the ram of atonement, but as of now, when he is giving payment for the robbery, the offering did not yet atone for his sin.

§ The mishna teaches: If he gave the principal to him but did not yet give the additional one-fifth payment, his not giving it does not preclude sacrificing the offering. The Gemara now clarifies the source of this halakha. The Sages taught in a baraita on the topic of the guilt-offering brought by one who misuses consecrated property, which is accompanied by repayment of the value of the item and an additional fifth of its value: From where is it derived that if he brought his payment for his benefit from misuse of consecrated property but did not bring his guilt-offering, or if he brought his guilt-offering but did not bring his payment for his benefit from misuse of consecrated property, that he did not fulfill his obligation?

The baraita continues: The verse states: “With the ram of the guilt-offering [ha’asham], and he shall be forgiven” (Leviticus 5:16). The baraita interprets the phrase: “The ram of the guilt-offering,” to be referring to two entities: The ram, i.e., the offering, and the payment, represented by the words “the guilt-offering”; this teaches that forgiveness and atonement are achieved only after both the ram of the guilt-offering is sacrificed and the restitution of the monetary payment is given.

The baraita continues: And from where is it derived that if he brought his guilt-offering before bringing his payment for his benefit from misuse of consecrated property that he did not fulfill his obligation? The verse states: “With the ram of the guilt-offering,” indicating that the guilt-offering was already brought.

The baraita continues: One might have thought that just as the ram and guilt-offering, i.e., payment, preclude his achieving atonement, so too, payment of the additional one-fifth of the value precludes his achieving it. Therefore, the verse states: “With the ram of the guilt-offering, and he shall be forgiven,” which teaches that the ram and guilt-offering, i.e., payment, preclude his achieving atonement with regard to consecrated property, but the payment of the additional one-fifth does not preclude his achieving it.

The Gemara clarifies: And let the halakha of misuse of consecrated property be learned from the halakha of common money, i.e., payment for robbery of a convert who died without heirs, and let the halakha of common money be learned from the halakha of misuse of consecrated property.

In what manner? The halakha of misuse of consecrated property can be learned from the halakha of common money as follows: Just as the word “guilt” that is written there, in the context of robbery of a convert, is referring to the principal, i.e., the payment itself, so too, the word “guilt” that is written here, in the context of misuse of consecrated property, is referring to the principal. And the halakha of common money can be learned from the halakha of misuse of consecrated property as follows: Just as with regard to the halakha of misuse of consecrated property the additional one-fifth payment does not preclude his achieving atonement, so too, with regard to the halakha of common money as well, the additional one-fifth payment does not preclude his achieving atonement.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיא - א

דאשה מינח ניחא לה בכל דהו,

וכריש לקיש, דאמר ריש לקיש, סתם אשה טוב לה למיתב טן דו, שני גופים, כלומר להיות עם בעל כל דהו, מלמיתב ארמלו מלשבת בדד:

שנינו במשנה: נתן את הכסף ליהויריב וכו':

תנו רבנן: גזל את הגר ובא לתת קרן חומש ואשם, נתן את האשם למשמרת יהויריב שהיא הראשונה, ואת הכסף למשמרת ידעיה שאחריה, יחזיר את הכסף אצל משמרת יהויריב שקיבלה את האשם, וקונסים את בני משמרת ידעיה בכך שאינם חולקים בקרן וחומש הניתן להם, דברי רבי יהודה,

וחכמים אומרים: יחזיר את האשם אצל משמרת ידעיה שקיבלה את הכסף, וקונסים את משמרת יהויריב על שקיבלה את האשם לפני ששולם הכסף.

והוינן בה: היכי דמי, במה נחלקו רבי יהודה וחכמים?

אילימא דיהיב ליה הגזלן את קרבן האשם למשמרת יהויריב בזמן משמרתו דיהויריב, ואת הכסף נתן למשמרת ידעיה בזמן משמרתו דידעיה, מדוע קנס רבי יהודה את בני ידעיה על שקיבלו את הכסף מהגזלן, הרי עשו כדין דמותר לקבל כסף בזמן משמרתם, ואדרבה בני יהויריב עשו שלא כדין בכך שקיבלו את האשם קודם שהובא הכסף,

ואם כן הוה ליה למימר שזה זכה בשלו וזה זכה בשלו, לפי שכל משמרת קיבלה בזמן משמרתה, אלא שרבנן קנסו את בני יהויריב על שקיבלו אשם קודם שהביא הגזלן את הכסף.

אמר רבא: הכא במאי עסקינן, דיהיב הגזלן את קרבן האשם למשמרת יהויריב בזמן משמרתו דיהויריב, ואת הכסף הביא למשמרת ידעיה בזמן משמרתו דיהויריב ועדיין לא הגיע זמנם של בני ידעיה לעבוד ועשו בכך שלא כדין שנטלו את הכסף שלא בזמן עבודתם, רבי יהודה סבר, כיון דלאו משמרתם דבני ידעיה היא, ועשו שלא כדין שקיבלו כסף שלא בזמנם, לידעיה קנסינן ליה, הילכך יחזירו את הכסף אצל משמרת יהויריב שקיבלה את האשם

ורבנן סברי, אמנם בני ידעיה עשו שלא כדין בקבלם את הכסף שלא בזמן עבודתם, אבל גם שלא כדין הוא עבוד בני יהויריב, בכך דקבלו את האשם מקמי שהביא הגזלן את הכסף, הילכך לדידהו קנסינן להו, ויחזור האשם אצל משמרת ידעיה שקיבלו את הכסף,

תניא אמר רבי, לדברי רבי יהודה הסובר שאם קיבלו בני ידעיה את הכסף שלא בזמן עבודתם עליהם להחזירו לבני יהויריב שקיבלו את האשם, אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם לפני שהחזירו להם בני ידעיה את הכסף, ונמצא שקדם האשם לתשלום הגזל, יחזור הגזלן ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני משמרת ידעיה ^[35] דאף רבי יהודה מודה שיש לקנוס את בני יהויריב על שהקריבו אשם ללא קבלת הכסף, ומכל מקום, זכו הללו בני משמרת יהויריב, במה שבידם, האשם הראשון,

ותמהינן, אמרי מה שייך לומר על בני יהויריב שזכו במה שבידם, אותו אשם למאי חזי, והא אשם פסול הוא ואינו ראוי להקרבה ולאכילה ^[36],

אמר רבא: אף על פי שאין בשרו ראוי לאכילה מותר להשתמש בעורו, ובני יהויריב זכו בו,

אבל לדברי חכמים, שמלכתחילה לא זכו בני יהויריב באשם משום שקנסינן לבני יהויריב דיחזור האשם אצל כסף, אין לבני יהויריב אפילו את העור אלא יחזירוהו לבני ידעיה. ^[37]

תניא, אמר רבי: לדברי רבי יהודה דקניס את בני ידעיה להחזיר את הכסף לבני יהויריב שקיבלו את האשם, אם קיים האשם ועדיין לא הקריבוהו, יחזירו בני יהויריב את האשם אצל בני ידעיה שקיבלו את הכסף, ותמהינן: והא רבי יהודה סבר שקונסים את בני ידעיה על קבלתם את הכסף של גזל הגר שלא בזמן עבודתם, והדין הוא שיחזירו בני ידעיה את הכסף אצל בני יהויריב שקיבלו את האשם אית ליה, ואיך יתכן לומר לדברי רבי יהודה שיחזירו את האשם לבני ידעיה,

ומבארינן, הכא במאי עסקינן, כגון דאחר שקיבלו בני ידעיה את הכסף בזמן משמרת יהויריב, נפק - הסתיימה משמרתו דיהויריב ולא תבעו את משמרת בני ידעיה לתת את הכסף שקיבלו שלא כדין,

והא קא משמע לן רבי, דבכי האי גוונא מודה רבי יהודה שאין קונסים את בני ידעיה, משום דבוודאי בני משמרת יהויריב אחולי אחילו גבייהו, ולפיכך לא רק שאין בני ידעיה נותנים את הכסף לבני יהויריב, אלא שאם לא הקריבוהו בני יהויריב ימסרוהו לבני ידעיה להקריבו ולא יוכלו בני יהויריב להמתין עם האשם עד שיגיע זמן משמרתם בפעם הבאה, שכבר זכו בו בני ידעיה. ^[38]

תניא אידך, אמר רבי לדברי רבי יהודה הקונס את בני ידעיה אם קיים אשם אצל בני יהויריב יחזור הכסף אצל בני יהויריב שקיבלו את האשם,

והוינן בה: פשיטא, דהכי אית ליה לרבי יהודה, יחזור הכסף אצל האשם,

ומבארינן: הכא במאי עסקינן, כגון דנפיק - הסתיימה משמרתם דהני - משמרת בני יהויריב ודהני - משמרת בני ידעיה, ולא תבעו בני יהויריב את בני ידעיה שיחזירו להם את הכסף כפי הדין, ונמצא שזכו באשם ובכסף בני ידעיה, אבל אף הם לא תבעו את האשם מבני יהויריב, ונמצא שהכסף נשאר אצל בני ידעיה והאשם אצל בני יהויריב,

מהו דתימא שבכי האי גוונא יהא הדין זה זכה בשלו וזה זכה בשלו דבוודאי אחולי גבי הדדי, ולכשיגיע שוב זמן משמרתם יהיה האשם של יהויריב והכסף של בני ידעיה,

קא משמע לן, דאמרינן כיון דלאחר שזכו בו בני ידעיה לא תבעו את בני יהויריב שימסרו לידיהם את האשם, הדין הוא שבזמן שיגיע שוב זמן משמרתם להדרו ברישא - יחזור הדין כפי שהיה בתחילה שבני יהויריב יקריבו את האשם ואף הכסף יחזור אצל אשם. ולרבנן יחזור האשם אצל בני ידעיה.

שנינו במשנה: נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה לא יצא, שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו לא יצא.

מנהני מילי?

אמר רבא: דאמר קרא האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו, מדכתיב בסיפא מלבד איל הכיפורים, מכלל שהאמור האשם המושב להשם לכהן בא להורות דאת הכסף יש להביא ברישא ואחריו את האשם.

אמר ההוא מרבנן לרבא: אלא מעתה מה שנאמר בקרבן מוסף של פסח ושעיר חטאת אחד מלבד עולת הבוקר [במדבר כח - כג], הכי נמי נדייק מכלל זה שעולת התמיד נאמרה בסיפא דמוספים קריבים ברישא,

והא אי אפשר לפרש כן, דתניא, מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר, תלמוד לומר וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה [ויקרא ו - ה] ואמר רבא, מדלא נאמר וערך עליה עולה אלא וערך עליה העולה, שמעינן דהכי קאמר, וערך עליה את העולה החשובה שהיא עולה ראשונה האמורה לפני שאר העולות, וזו עולת התמיד, אלמא תמיד ברישא,

אמר ליה רבא: אנא דורש בגזל הגר שהקרן והחומש קודמין לאשם כך, נאמר "האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו", ממה שכתוב על איל האשם אשר יכפר בו בלשון עתיד נפקא ליה, שבשעה שיקריבו תהיה הכפרה, משמע שמדובר בנתן כבר את הקרן וחומש ורק עדיין לא כיפר עד שיביא את איל האשם, אלמא אשם קרב לבסוף.

שנינו במשנה: נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב.

תנו רבנן: מנין שהנהנה מן ההקדש דחייב לשלם את דמי החפץ שמעל בו, חומש ואשם, אם הביא דמי מעילתו ולא הביא אשמו, או הביא אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא, עד שיביא את האשם ואת הקרן,

תלמוד לומר: ואת אשר חטא מן הקודש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו ונתן אותו לכהן, והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו, משמע לכשיביא את שניהם יסלח לו.

ומנין שאם הקדים והביא את קרבן אשמו עד שלא הביא מעילתו ואחר כך הביא את הממון שלא יצא,

תלמוד לומר: באיל האשם, משמע איל של האשם שהוא הקרן שהביא כבר.

יכול כשם שאיל ואשם מעכבים את כפרתו עד שיביא את שניהם, כך חומש מעכב שהרי בסיום הפסוק מבואר שלכשיביא את אשר חטא מן הקודש ואת חמישיתו ואת האשם יסלח לו, משמע שכולם שווים ומעכבים זה את זה,

תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו, ודרשינן, איל ואשם, הוא הקרן מעכבים את כפרת המועל בהקדש, ואין חומש מעכב את כפרתו.

ומכאן המקור לכך שאין חומש מעכב את כפרת הגוזל מהגר, ילמד דין מועל בהקדש מהדיוט, פרשת גזל הגר, והדיוט ילמד מהקדש, שבשניהם מתקיימת הכפרה על ידי קרן חומש ואשם

והשתא מפרש לה, הקדש ילמד מהדיוט, מה אשם דהתם האמור בגוזל את הגר, דכתיב האשם המושב לה' לכהן פירושו קרן שהרי קרבן האשם מפורש בסיום הפסוק, אף אשם דהכא האמור במועל בהקדש, דכתיב באיל האשם, פירושו שיתכפר באיל ובקרן, ושניהם מעכבים את הכפרה.

והדיוט ילמד מהקדש, מה מועל בהקדש אין תשלום החומש מעכב את כפרתו, אף הדיוט, גוזל את הגר נמי אין תשלום חומש מעכב את כפרתו.

הדרן עלך פרק הגוזל עצים

הערות

^[35] החזון איש העיר דדווקא אם הקריבו יהויריב את האשם בשעה שכבר נמסר הכסף לידעיה זכו בני ידעיה באשם השני, דקנסינן לבני יהויריב על שהקריבו בלא קבלת הכסף, אבל אם עדיין לא קיבלו ידעיה את הכסף, הרי הכסף והאשם ליהויריב, שלא קנסו לרבי יהודה את בני יהויריב אלא בזמן שכבר היה הכסף ביד ידעיה והיה עליהם להמתין שיחזירו להם את הכסף ואז יקריבו את האשם, אבל אם בני ידעיה לא קיבלו את הכסף והקריבו בני יהויריב אשם אין בכך סיבה לקונסם שאת האשם הבא יקבלו ידעיה, ונשאר הדין שלרבי יהודה יחזור כסף אצל אשם,

^[36] מבואר שאם נתן לידעיה בזמן משמרת יהויריב לרבי יהודה האשם פסול הוא שלא נתקיימה השבה, ועיין באילת השחר שהסתפק האם מוטל על בני ידעיה דין השבת הגזילה של הגזלן להביא ביום ולא לחצאין או שאין זה מעשה השבה אלא עליהם למסור ליהויריב את מה שקיבלו.

^[37] כך כתב הראב"ד בשיטה, אבל החזון איש הוסיף שאחר שקנסו חכמים את יהויריב וזכו בני ידעיה בכסף לרבי יהודה נמצא שבזמן הקרבת יהויריב כבר זכו בני ידעיה בכסף והוי ליה הביא גזלו קודם לאשמו, ולפי זה הקרבן כשר אלא שאין לבני יהויריב חלק בו דרק אחר שקנסום על הקדמת הקרבן הוכשר הקרבן.

^[38] המשנה למלך [גזילה ח-יב] כתב דרק בדעת רבי יהודה שהקנס על בני ידעיה היה בכך שקיבלו שלא בזמנם שייך לומר שאם לא תבעו בני יהויריב בוודאי מחלו להם, משום שעיקר הקנס הוא מפני כבוד משמר יהויריב, שאם לבסוף לא תבעו איגלאי מילתא שמחלו על כבודם, אבל לרבנן שקנסו את בני יהויריב על קבלת האשם קודם הכסף, אפילו אם בני ידעיה לא יתבעו את בני יהויריב לא זכו בני יהויריב באשם.

פרק עשירי - הגוזל ומאכיל

דמינח ניחא [שנוח] לה בכל דהו [שהוא] ואף אם היתה יודעת שאולי תיזקק לאותו יבם היתה מתקדשת. כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש ככלל, שגור הוא בפי הנשים לומר: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [טוב לשבת בשניים, כלומר, בנישואין מלשבת אלמנה], שעדיף לאשה להיות עם גבר כלשהו מאשר להיות בבדידות.

א שנינו במשנה: נתן את הכסף למשמרת יהויריב ואת האשם למשמרת ידעיה שאחריה, יצא. ואם נתן אשם למשמרת יהויריב וכסף למשמרת ידעיה, אם קיים האשם — יקריבוהו בני ידעיה, ואם לא — יחזור ויביא אשם אחר. ומביאים מחלוקת תנאים בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: נתן אשם למשמרת יהויריב וכסף למשמרת ידעיה — יחזיר כסף אצל אשם, למשמרת שנתן לה את האשם, כלומר, למשמרת יהויריב, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: להיפך, יחזיר אשם אצל כסף, ובני ידעיה יקריבו את האשם.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] דיהיב ליה [שנתן לו] אשם ליהויריב במשמרתו של יהויריב, בזמן שהיה יהויריב במשמרתו, וכסף לידעיה במשמרתו של ידעיה, אם כן זה זכה בשלו וזה זכה בשלו! ומדוע יוציאו מהם את מה שזכו בו?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דיהיב [שנתן] אשם ליהויריב במשמרתו של יהויריב, וכסף לידעיה גם כן במשמרתו של יהויריב, ובכך נחלקו. ר' יהודה סבר [סבור]: כיון דלאו [שאין] זו משמרת של ידעיה היא ונטלו מה שאינם זכאים לו — את ידעיה קנסינן ליה [אנו קונסים], הלכך [משום כך] יחזיר משמרת ידעיה הכסף שאצלו אצל אשם הנמצא במשמרתו של יהויריב. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: שלא כדין הוא עבוד [עשו] בני יהויריב שקיבלו אשם מקמי [לפני] שקיבלו כסף, שהרי צריך קודם לקבל את הגזילה ואחר כך את האשם, הלכך לדידהו קנסינן להו [משום כך אותם אנו קונסים], ויחזור אשם שבידיהם אצל כסף שבידי ידעיה.

ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: לדברי ר' יהודה הסבור שאם נתן אשם לבני יהויריב וכסף לבני ידעיה בזמן משמרת יהויריב, יחזור הכסף לבני יהויריב, אם קדמו בני יהויריב והקריבו את האשם קודם שהגיע לידם הכסף מידי ידעיה, יחזור ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה שהכסף בידם, וזכו הללו בני יהויריב במה שבידן (באותו אשם שהקריבו).

על כך אמרי [אומרים] בשאלה: למאי חזי [למה ראויה] זכיה זו? הלא אשם פסול הוא, שהלא הביאוהו שלא כראוי, וכולו נשרף! אמר רבא: הכוונה היא לעורו, שעל כל פנים בעורו זוכים בני יהויריב.

ועוד תניא [שנויה ברייתא], אמר רבי: לדברי ר' יהודה, אם קיים עדיין האשם, שלא הקריבוהו בני יהויריב — יחזיר אשם אצל כסף ויקריבוהו בני ידעיה.

ותוהים: והא [והרי] ר' יהודה יחזיר כסף אצל אשם אית ליה [יש לו, כך הוא סבור]! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דנפק [שיצאו] משמרתו של יהויריב ולא תבעו את הכסף ממשמרת ידעיה, והא קא משמע לן דאחולי אחילו גבייהו [ודבר זה השמיע לנו שמחלו להם בני יהויריב את הכסף], ומעתה, צריכים הם לתת את האשם שבידיהם לבני ידעיה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], אמר רבי: לדברי ר' יהודה, אם קיים עדיין האשם — יחזור כסף אצל אשם. ותוהים: פשיטא, הכי אית ליה [פשוט, כך יש לו], הרי כך ר' יהודה אומר בפירוש ומה חידש רבי!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון דנפיק [שיצאו] משמרתם דהני ודהני [של אלה ושל אלה] ולא תבעו שניהם אלה מאלה, מהו דתימא אחולי גבי הדדי [שתאמר מחלו זה לזה] וישאר הכסף אצל בני ידעיה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דאמרינן [שאנו אומרים]: כיון שלא תבעי [תבעו] בני ידעיה מבני יהויריב את האשם לאחר שיצאו בני יהויריב, ואינם מממשים את זכותם, להדרו ברישא [שיחזרו לתחילה] ויחזור הכסף אצל האשם — לבני יהויריב.

ב שנינו במשנה: שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו — יצא, אבל אם מביא קרבן אשם תחילה — לא יצא. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רבא, שאמר קרא [הכתוב]: "האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו" (במדבר ה, ח), מכלל הדברים אתה למד שהכסף צריך להיות מושב ברישא [בתחילה] שכפי שדייקו לעיל "אשם" הוא הגזל, והוא נזכר תחילה בפסוק ואחריו נזכר קרבן האשם.

אמר ההוא מרבנן [אחד החכמים] לרבא: אלא מעתה, לפי שאתה מפרש ש"מלבד" פירושו מה שבא אחר כך, אם כך הכתוב בענין קרבן מוסף: "מלבד עלת הבקר" (שם כח, כג) שהוא קרבן התמיד של שחר, הכי נמי [כך גם כן] תפרש מכלל שמוספין מקריבים ברישא [בראש] לפני תמיד של שחר?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מנין שלא יהא דבר קודם להקרבת תמיד של שחר? — תלמוד לומר: "וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים" (ויקרא ו, ה), ואמר רבא: "העולה" בהדגשה — היא עולה ראשונה, וכוונתו לתמיד של שחר!

אמר ליה [לו] רבא: אני איני לומד מן המלה "מלבד", אלא אנא [אני] מ"אשר יכפר בו" (במדבר ה, ח) נפקא ליה [יוצא לו] הדבר, שנאמר בלשון עתיד, לומר שלאחר מכן יכפר בקרבן, ועדיין בזמן שמשיב את האשם (הגזל) לא כיפר אותו איל.

ג שנינו במשנה: נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש — הריהו יכול להקריב את קרבן האשם, לפי שאין החומש מעכב. ומבררים את מקורו של דין זה. תנו רבנן [שנו חכמים] בענין אשם מעילה, שמביא מי שמעל בקודש, כלומר, שנהנה מן ההקדש שלא כדין, בנוסף לשווי ההנאה מן ההקדש, וחומשו: מנין שאם הביא מעילתו (שווי מה שנהנה מן ההקדש), ולא הביא קרבן אשמו, או שהביא אשמו ולא הביא מעילתו, שלא יצא?

— תלמוד לומר: "באיל האשם ונסלח לו" (ויקרא ה, טז). ללמד שהסליחה והכפרה היא לאחר שיביא "איל" — קרבן, ו"אשם" — כסף המעילה.

ומנין שאם הביא קרבן אשמו עד שלא (לפני) הביא מעילתו, שלא יצא? — תלמוד לומר: "באיל האשם", וה"א הידיעה מורה שזהו האשם בכבר שכבר הביא, ללמד שכסף המעילה קודם.

יכול כשם שאיל ואשם מעכבים, כך חומש מעכב? תלמוד לומר: "באיל האשם ונסלח לו", לומר: איל ואשם מעכבים בהקדש, ואין חומש מעכב.

ומוסיפים לברייתא: וילמד הקדש (דין מעילה) מהדיוט (מדין גזל הגר) ודין הדיוט מהקדש. כיצד?

הקדש מהדיוט: מה "אשם" דהתם [ששם] שכתוב בהדיוט כוונתו הקרן (וכמבואר לעיל בבא קמא קי,א), אף אשם דהכא [שכתוב כאן] במעילה כוונתו קרן, סכום הכסף עצמו. ונלמד הדיוט מהקדש: מה בהקדש אין החומש מעכב, אף בהדיוט נמי [גם כן] אין החומש מעכב.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא אשם פסול. כלומר דמחוסר זמן הוא שאינו ראוי עד שיקדים ויביא את הגזלה, ופרקה רבא לעורן, ולדעת חכמים כיון דקדימה דידהו לאו כלום הוא אם קדמו והקריבוהו נמי לא זכו בעורו. והקשה הראב"ד ז"ל כין דבשרו אינו ראוי עורו מי הוי לכהן והתנן (זבחים קג, ב) כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים והא נמי שאירע בו פסול קודם להפשטן דמי דהא כמחוסר זמן הוא, ותירץ דאפשר דרבי סבר לה כרבי חנינא סגן הכהנים דאמר מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ורבי עקיבא נמי כותיה סבירא ליה בפרק טבול יום בזבחים (שם).

והקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן. ואם תאמר למה ליה ללמוד הקדש מהדיוט, דבהקדש בהדיא כתיב ביה באיל האשם ומדכתיב בהדיא באיל שמע מינה דאשם זה קרן. לא היא, דאילו לא למדה הקדש מהדיוט הוה אמינא באיל האשם חדא מילתא היא.

נתן את הכסף למשמרה אחת ואשם למשמרה אחרת או בהפך ועברה שבתן של כל אחת מהן ולא הקריבו אשמו הרי זה ממתין עד שתחזור שבתם ועושין כדין האמור במשנה שאם נתן הכסף למשמרה ראשונה זכה כל אחד בשלו ואם נתן האשם תחלה יחזור אשם אצל כסף ושאר הדברים היוצאים מסוגיא זו כבר פרשנום במשנה:

כבר ידעת ששני תמידין קרבים בכל יום אחד בשחרית ואחד בין הערבים ואין לך דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר העולה זו עולה ראשונה:

הנהנה מן ההקדש מעל ומשלם את הקרן ומוסיף חומש ומביא אשם הביא מעילתו ר"ל מה שנהנה ולא הביא אשמו או הביא אשמו ולא הביא מעילתו לא יצא ולא נתכפר יכול כשם שאיל ואשם מעכבין כך חומש מעכב תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין את הכפרה ואין חומש מעכב את הכפרה:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פיסקא נתן את הכסף ויהויריב כו' ורבנן סברי שלא כדין עבוד בני יהויריב דקבילי אשם קמי כסף כו' פי' אילו נתן כסף ואשם לידעי' במשמרת יהויריב בודאי כי היינו מוציאין אותם ונותנן ליהויריב שהן בני המשמרה כדפרישית לעיל אלא הכא משום דבני יהויריב עשו שלא כדין שקיבלו אשם בלא כסף מש"ה קנסי' להו ויחזור אשם אצל כסף:

ת"ר מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו אשמו ולא הביא מעילתו שלא יצא ת"ל באיל האשם ונסלח לו פי' איל זה הוא מעילתו אשם זה היא הקרן ודוקא אם הביא שניהם אז ונסל' לו אבל בא' מהן אין לו כפרה יכול כשם שהאיל והאשם מעכבין כך החומש מעכב ת"ל באיל האשם ונסלח לו איל ואשם מעכבין ואין החומש מעכב וילמד הדיוט מן הקדש והקדש מהדיוט הדיוט מהקדש מה הקדש חומש לא מעכב אף הדיוט חומש לא מעכב והקדש מהדיוט מה הדיוט קרן ברי' אף הקדש קרן ברישא פי' גזל הגר שהוא הדיוט למד ממעילת הקדש מה הקדש חומש לא מעכב כדכתב באיל האשם ונסלח לו כיון שהביא האיל והאש' מיד ונסלח לו אף בגזל הגר נמי חומש אינו מעכב והקדש למד מהדיוט מה הדיוט צריך ליתן קרן ברישא והדר איל כדילפינן מאשר יכפר בו עליו אף הקדש נמי קרן ברישא והדר איל שאם הקריב איל המעילה קודם שנתן לגזבר הקרן של הקדש פסול ויחזור ויביא איל אחר כדאמרן גבי גזל הגר כך היא הגרסא כתובה ברוב הספרים וגם בספרא עד וילמוד הדיוט מהקדש והקדש מהדיוט שאינן דברי הברייתא אלא דברי בעל התלמוד וגירסת המורה ופירושו נרא' לי בלבול:

נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא. כבר פירשתי שלא היה האשם מופרש בשעת הפרשת הגזלה (ולא) במשמרת יהויריב שאלו היה מופרש אינו רשאי לעכב לא את האשם ולא את הגזל וצריך ליתן את שניהם לאותו משמר. הראב"ד ז"ל.

אילימא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה זה זכה בשלו וזה זכה בשלו. השתא האי מקשה לא ידע טעם דרבי יהודה ורבנן כלל והילכך קאמר דלדברי הכל הוה לן למימר זה זכה בשלו וזה זכה בשלו אבל במסקנא דקאמר טעמא דרבי יהודה משום דקנסינן לידעיה משום דלא משמרת דידהו הויא וטעמא דרבנן דקנסינן הנך דקבילו אשם מקמי כסף ואם כן היכא דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה קנסינן ליהויריב ויחזור אשם אצל ידעיה שנתן לו כסף במשמר דידיה לרבנן מכל שכן השתא היכא דניתן כסף לידעיה במשמרתו דיהויריב קנסינן ליהויריב משום דקביל אשם מקמי כסף היכא דניתן כסף לידעיה במשמרתו דידיה לא כל שכן דאיכא למקנסיה ליהויריב למיתביה לידעיה דקביל כסף בדין במשמרתו (דלאו דיליה). והאי דקתני אשם במשמרתו דיהויריב וכסף לידעיה במשמרתו דיהויריב משום רבי יהודה נקט ליה דלא הוה קניס לידעיה אלא משום דקביל במשמרתו דלאו דיליה. מ"ר.

ומתניתא דקתני אשם ליהויריב וכסף לידעיה. פירש הקונטרס דאיירי במשמרתו דידעיה וכו' עלמא מודו בה ויחזור אשם אצל כסף. ולא נהירא דאם כן כיון דמשמרת דידעיה היא אמאי נקט יהויריב המאוחר שאין משמרתו עד עשרים וארבע משמרות הוה ליה למנקט משמרת הסמוכה אחר ידעיה. ועוד דקאמר אם קיים האשם יקריבוהו וכו' הוה ליה למימר בהדיא יחזור אשם אצל ידעיה דהאי לישנא דאם קיים האשם לא שייך שפיר דפשיטא דיש לו להיות קיים כיון דלאו משמרת דידהו היא לא מקרבי ליה. ועוד רישא לא הוי דומיא דסיפא דאי איירי במשמרת דידעיה אמאי קאמר יצא הא כיון דמשמרת דידעיה היא אית לן למימר יחזור הכסף אצל אשם לרבי יהודה כיון דלאו משמרת דידהו היא ובמשמרת דיהויריב נמי ליכא לאוקמי רישא דאם כן לידעיה הוה לן למקנסיה לרבנן. ונראה דמתניתין איירי שנתן ליהויריב במשמרת יהויריב ונתן לידעיה במשמרת ידעיה והילכך נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא דלא קנסינן לחד מינייהו כיון דכל משמרת דכל חד וחד אמשמרת דידיה שקיל ולידעיה ליכא למקנס משום דקבילו אשם בלא כסף כיון דכבר ניתן כסף ליהויריב תו ליכא למקנסיה והיכא דיהב אשם ליהויריב וכסף לידעיה כל חד וחד במשמר דידיה יחזור אשם אצל כסף כדרבנן דאמרי דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף. והשתא ניחא דנקט ידעיה בתר יהויריב שהוא סמוך לו. והאי נמי דקאמר אם קיים האשם ניחא דמסתמא אינו קיים דמשמרת דידהו היא. מ"ר. תוספות שאנץ.
וגאון ז"ל פירש וז"ל נתן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואשם לידעיה בשבוע אחר למשמרתו יצא ומשמרת יהויריב הולך לפני משמרת ידעיה וטעמא דנתן ליהויריב במשמרתו ואשם לידעיה במשמרתו הא שלא במשמרתם לא יצא משום דבעינן שיהא נותן לכהן שבאותו משמר. אשם ליהויריב וכסף לידעיה שלא במשמרתם אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה משום דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף לפיכך יחזור אשם אצל כסף. ומתניתין דברי הכל היא דהא לא פליג רבי יהודה במתניתין ואם לאו דלא קיים אשם יחזור ויביא אשם אחר כיון שלא היה אשם קיים כשנתן הכסף לידעיה לפיכך יביא אשם אחר שהמביא אשמו והקריבו עד שלא הביא גזלו לא יצא. טעמא דנתן אשם ליהויריב שלא במשמרתו וכסף לידעיה שלא במשמרתו דמודה רבי יהודה דיחזור אשם אצל כסף אבל אם נתן אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו פליג רבי יהודה דסבירא ליה לרבי יהודה דזה זכה בשלו וזה זכה בשלו והכי מפרש בגמרא דהכי סבירא ליה לרבי יהודה הילכך לא מיתוקמא סיפא דמתניתין אלא בשלא במשמרתן כי היכי דלא תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה. היכי דמי אילימא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו דידעיה אמאי קאמר רבי יהודה יחזור כסף אצל אשם הואיל וסבירא ליה דיהויריב זכה באשם כל שכן דידעיה זכה בשל כסף וזה זכה בשלו הכא במאי עסקינן דיהיב אשם ליהויריב וכו' רבי יהודה סבר ידעיה קנסינן ליה דקביל שלא במשמרתו אבל במתניתין דתרווייהו שלא במשמרתו מודה רבי יהודה דקנסינן ליהויריב. והוא הדין דסבירי להו לרבנן דאם נתן אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו דיחזור אשם אצל כסף משום דשלא כדין עביד בני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף. ואפשר לאוקמה למתניתין רישא וסיפא במשמרתן ואפילו הכי לא תקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה דאיכא לתרוצי היכא דקביל ידעיה שלא במשמרתו הוא דקניס רבי יהודה אבל היכא דקביל יהויריב אשם במשמרתו וידעיה כסף במשמרתו מודה רבי יהודה דיחזיר אשם אצל כסף. והאי דקאמרינן לעיל דלרבי יהודה זה זכה בשלו וכו' לאו דוקא הוא אלא דייק ואזיל בעל תלמודא עד דמוקי לה לברייתא במילתא. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל היכי דמי אילימא דיהיב אשם ליהויריב במשמרתו וכו'. זה זכה בשלו וכו' כלומר די לו לרבי יהודה אם יזכה זה בשלו וזה בשלו ולמה יחזיר כסף אצל אשם והלא יהויריב שלא כדין עשה שקבל אשם קודם כסף ודי לו אם יעמוד בשלו. לא צריכה דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרתו וכסף לידעיה במשמרתו של יהויריב רבי יהודה סבר כיון דלאו במשמרתו דידעיה הוא לידעיה קנסינן ליה כדאמרינן לעיל דלכהן שבאותו משמר בעי למתבא ליה הילכך יחזור כסף אצל אשם והוא כשר. דאף על גב דאמרינן המביא את אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא כשהקריבו האשם עד שלא נתן הגזל דהוי מחוסר זמן אבל אם קיים האשם יקריבוהו אחר הגזלה ורבנן סברי שלא כדין עבוד יהויריב וכו'. ע"כ.
וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו וקיימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואף על גב דדייק רבי שמעתתא אליבא דרבי יהודה לית הלכתא כוותיה דאפילו כשתמצא לומר דרבי כרבי יהודה סבירא ליה לית הלכתא כוותיה דקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו וכל שכן דמשמע דרבי לית ליה דרבי יהודה מדקאמר לדרבי רבי יהודה מכלל דלדידיה לא סבירא ליה. והיכא דיהיב ליה אשם ליהויריב במשמרת יהויריב וכסף לידעיה במשמרת ידעיה קיימא לן כמתניתין דקתני אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה. והא דדייקינן היכי דמי אי דיהיב ליה במשמרת יהויריב ולידעיה במשמרת ידעיה זה זכה בשלו וזה זכה בשלו לטעמא דרבי יהודה בלחוד קא דייקינן דנהי דלא קניס לבני יהויריב דקבילו אשם מקמי כסף אלא לבני ידעיה דקבילו כסף ברישא במשמרת דידהו מאי טעמא קניס הא לא עביד ולא מידי אבל לרבנן לא מצי מקשה דודאי קניס להו לבני יהויריב דקבילו אשם ברישא כדמתניתין. ע"כ.
עוד כתיב להלן וז"ל תניא אמר רבי לדברי רבי יהודה אם קיים אשם וחליף משמרה דיהויריב ולא תבעיה לידעיה יחזור אשם אצל כסף ויקריבוהו בני ידעיה דכיון דחליף משמרה דיהויריב ולא תבעיה לידעיה למיתב ליה כסף שמע מינה אחולי אחליה לכסף לגבי ידעיה ומהשתא על כרחיה יחזור אשם אצל כסף ובהא אפילו רבי יהודה מודה. איכא דאמרי מילתא אחריתי באנפי נפשה אי נמי לדברי רבי יהודה יחזור כסף אצל אשם ואוקימנא דחליף משמרה דתרווייהו ולא תבעי אהדדי מהו דתימא אחילו גבי אהדדי וזה זכה בשלו וזה זכה וכו' קא משמע לן דכיון דלא תבעיה אהדדי תרוייהו שקלי וכל חד מינייהו לא פקעה זכותיה ואמרינן להו הדור מרישא כלומר לשנה הבאה לכשתגיע משמרת יהויריב יחזור כסף אצל אשם דכמאן דלא חליף משמרתיה דיהויריב דמי ושמע מינה לרבנן בכי האי גוונא יחזור אשם אצל כסף ויקריבוהו בני ידעיה במשמרתם לשנה הבאה וקיימא לן כרבנן. ע"כ.
אמר רבא לעורו כלומר לבשרו ודאי דחי כיון דמחוסר זמן הוא לא חזי לאכילה ולדעת חכמים כיון דקדימה דידהו לאו כלום היא אם קדמו והקריבוהו נמי לא זכו בעורו. וקשיא לי כיון דבשרו אינו ראוי עורו מי הוי לכהנים והתנן כל הקדשים שאירע בהן פיסול קודם להפשטן אין עורותיהם לכהנים לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים והאי כמו שאירע בו פיסול קודם להפשטן דמי דהא מחוסר זמן הוא. ואפשר דרבי כרבי חנינא סגן הכהנים סבירא ליה דאמר מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השרפה ורבי עקיבא נמי כוותיה סבירא ליה בפרק טבול יום בזבחים. הראב"ד ז"ל.
והרא"ש ז"ל כתב וז"ל אמר רבא לעורו מיירי שהופשט קודם זריקה שלא היה העור עם הבשר בשעה שאירע הפיסול וקודם זריקה הוא יכול להביא גזלתו כדכתיב אשר יכפר בו עליו בכפרה תלא רחמנא וזריקה מכפרת וכיון שהופשט קודם שנפסל אז הדם מרצה על העור בפני עצמו כיון דההיא זריקה מהניא להכשיר הקרבן לענין אם עלו לא ירדו דלא גרע ממחוסר זמן מהני נמי לרצות על העור. ואף על גב דאין רגילות שיהא הפשט קודם זריקה כדמוכח בפרק טבול יום דתנן כל שלא זכה המזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה ומפרש התם משום דאין הפשט קודם זריקה היינו משום דאין רגילות לאחר הזריקה עד אחר הפשט אבל יכול להיות לפעמים אבל אם לא היה יכול להביא לאחר השחיטה אז נפסל הזבח קודם הפשט ויצא העור לבית השרפה עם הבשר הכי איתא בפרק טבול יום. הרא"ש ז"ל.
העולה עולה ראשונה פירוש ראשונה שבפרשת פינחס וכי היכי דמלבד עולת הבקר גלי לן קרא בהדיא דמלבד כבר הקודם לו קאמר הכי נמי יליף מיניה דמלבד איל הכפורים דקודם קאמר. וקשה לר"י דהכא יליף מה עולה עולה ראשונה ובזבחים בריש כל התמיד יליף דתמיד קודמין למוספין ממלבד עולת הבקר. וליכא לתרוצי דהתם איירי להקדמה כגון שאין כי אם טלה אחד ומפיק ליה ממלבד עולת הבקר דמבטלינן משום תמיד אבל הקדמה להקדימו תחלה נפקא לן מהעולה הא לאו מילתא היא דבמנחות פרק התכלת גמר דתמידין קודמין למוספין דאיבעיא לן צבור שאין להם תמידין ומוספין איזה מהן קודם ומפרש דתמידין קודמין מהעולה עולה ראשונה. מ"ר. תוספות שאנץ.
תנו רבנן מנין שאם הביא מעילתו ולא הביא אשמו ולא מעילתו שלא יצא תלמוד לומר באיל האשם ונסלח לו גבי הקדש הוא זה ומעילה דהכא קרבן מעילה ואשמו הוא הקרן והוא ההפך מגירסת תורת כהנים. הראב"ד ז"ל.

תלמוד לומר באיל האשם. מדלא כתיב באיל אשם משמע האשם דהיינו קרן דמשמע קרן והדר איל. גאון ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו תלמוד לומר באיל האשם איל טפל לאשם מכלל דאשם אתי ברישא. ע"כ.

וילמד הקדש מהדיוט. ואף על גב דכתיב בדידיה באיל דמשמע קרבן והאשם משמע קרן אפילו הכי צריך למילף מהדיוט דאי לאו הכי הוה אמינא באיל האשם חדא מילתא היא הראב"ד והרשב"א ז"ל.
סליק פרק תשיעי

תוס' בד"ה אמר רבא לעורו תימה כו' ונעשה בו פסול קודם שחיטה כו' עכ"ל צ"ע דאין זה הפסול קודם השחיטה ואינו פסול אלא אם הקריבו קודם הבאת כסף כדקתני אם קדמו בני יהויריב כו' אבל הבאה לחוד אינה פוסלת כדקאמר ר"י יחזיר כסף אצל אשם ומאשר יכפר נמי הכי משמע דאהקרבה קפיד קרא והא דקאמר לרבנן שלא כדין עבדו בני יהויריב דקבלו אשם מקמי כסף היינו משום גזירה הוא שמא גם יקריבוהו קודם הבאת כסף ודו"ק:

בד"ה וילמד הקדש מהדיוט כו' תימה אמאי איצטריך קרא לעיל כו' וי"ל דאי לאו כו' אבל השתא דאשכחן שהשוה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות כן בהיפך אמאי איצטריך קרא גבי הקדש דלא יצא ניליף מהדיוט אבל בעיקר תירוצם יש לדקדק דע"כ אהקישא קסמיך דהא השתא נמי מי יאמר לן דהשוה אותן הכתוב אי לאו דנילף הקדש מהדיוט דאשם זה קרן ומיניה דריש האשם בכבר שאם הביא אשמו תחלה דלא יצא וי"ל דודאי בפירושם דמלת אשם ילפינן הקדש מהדיוט שפיר אע"ג דלא אשכחן שהשוה אותן הכתוב בשום דבר אבל לענין דינא לא הוי ילפינן להו מהדדי אי לאו שהשוה אותן כבר בשום דינא ודו"ק:

סליק פרק הגוזל עצים

גמ' שם אשמו ולא הביא מעילתו נמחק נ"ב בי"ס אינו אבל מתוך פרש"י משמע דגרסינן ליה והכי פירושו מניין שאחד אינו מכפר בלתי השני וק"ל:

גמרא הב"ע כגון דנפק משמרתו דיהויריב כו'. כצ"ל:

מהו דתימא אחולי ״אחלי״ גבי כצ"ל:

גמרא ת"ר נתן אשם ליהויריב וכסף לידעיה וכו' עד סוף הסוגיא. ובת"ח האריך וכתב דאיפכא גרסינן נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה קאמר ר"י יחזיר כסף אצל אשם וחכ"א אשם אצל כסף וכתב שכן הוא בתוספתא וכן בכל הסוגיא מהפך הגרסא ע"ד זה מיהו אנו אין לנו אלא גרסת ספרינו וכפרש"י ומלשון התוספות אין ראיה דקושטא דמלתא דבתרוייהו פליגי דר"י ס"ל דלעולם קנסינן המשמר שלקחה שלא במשמרתה יותר ממה שנקנס המשמר שלקחה אשם קמי כסף וחכמים סבירא להו איפכא וק"ל:

בתוספות בד"ה אמר רבא לעורו תימא וכו' והכא אירע בו פסול קודם שחיטה עכ"ל. וכתב מהרש"א מדבריהם צ"ע דהבאת אשם קודם כסף אינה פוסלת ויש לו תקנה להחזיר אשם אצל כסף או להיפך וא"כ אין זו פסול קודם שחיטה אלא הקרבה פוסלת ע"ש באריכות ולענ"ד נראה שדברי התוספות עולים יפה דנהי שההבאה אין פוסלת מ"מ כל שלא ניתן הכסף קודם שחיטה אין האשם ראוי כלל לשחיטה נמצא שתחילת השחיטה נעשית בפסול ובאותה השחיטה נפסלת בוודאי נמצא דבכהאי גוונא הוי שפיר פסול קודם שחיטה כיון שהיא שחיטה שאינה ראויה כלל כנ"ל ברור:

הדרן עלך הגוזל עצים

הגוזל ומאכיל פרק עשירי

דמינח ניחא לה. להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו: טן דו. גוף שנים כלומר אשה בכל דהו ניחא לה: זה זכה בשלו וזה זכה בשלו. ונהי נמי לרבנן דקנסו ליהויריב דקבול אשם מקמי כסף אלא לרבי יהודה מ''ט דקניס לידעיה: לדברי רבי יהודה. ואע''ג דקניס ליה לידעיה ה''מ היכא דאשם ראשון קיים דיכולין בני יהויריב להקריבו בעוד משמרתן קיימת ובהכשר אבל אם קדמו והקריבוהו בפסול דאשם הבא קודם הקרן פסול הוא כדמפורש לקמן ינתן אשם השני לידעיה: למאי חזי. דקתני זכו: כגון דנפק משמרתם. דהני ודהני ולא תבעו בני יהויריב את הכסף במשמרתם ולא בני ידעיה את האשם במשמרתם ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא טעמא דרבי יהודה בדתבעו בני יהויריב שיחזור בעוד משמרתן קיימת אבל היכא דלא תבעו מחלו לבני ידעיה: קמ''ל. דכיון דבני ידעיה נמי לא תבעו לאשם במשמרתן יחזור כסף אצל אשם ויקריבוהו בני יהויריב כשיחזיר שבת משמרתם: האשם המושב [לה'] לכהן מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו. כלומר לא קרב האיל עדיין: אנא מאשר יכפר קאמינא. דכתיב בלשון עתיד מדלא כתיב אשר כיפר ומשמע דכשהשיב לכהן את האשם דהיינו קרן הכסף עדיין לא כיפר: מנין שאם הביא מעילתו. גבי נהנה מן ההקדש קאמר: מעילתו. קרן דהקדש שמעל בו: באיל האשם ונסלח. משמע אין סליחה אלא בשניהם איל כמשמעו האשם קרן כדיליף לקמיה הקדש מהדיוט מה האשם דכתיב בגזל הגר קרן הוא כדאמר לעיל (דף קי.) אף אשם דכתיב בהקדש קרן הוא: באיל האשם. משמע באיל שהוא בא חובה לאשם שהוא קרן אלמא קרן ברישא מייתי: אין החומש מעכב. את הכפרה:

אמר רבא לעורו. תימה דהכא משמע אפילו בפסול קודם זריקה וגם כשהעור מחובר עדיין בבשר ונעשה בו פסול קודם שחיטה שהביא קודם הכסף שרי בהנאה ובזבחים בפרק טבול יום (דף קד. ושם) אמר רבי דם מרצה על העור בפני עצמו פי' כשהוא מופשט ואירע פסול בבשר הדם מרצה על העור וכשהוא עם הבשר ונולד בו פסול קודם זריקה הרי הוא כיוצא בו אחר זריקה הורצה בשר שעה אחת יפשיטנו ועורו לכהנים אלמא כשהוא עם הבשר ונפסל קודם זריקה יוצא לשריפה והכא אירע בו פסול קודם שחיטה שהובא קודם הכסף ואמאי לא יצא העור לשריפה: ת''ל העולה עולה ראשונה. פי' ראשונה שבפרשת פנחס וכי היכי דמלבד עולת הבקר גלי לך בהדיא דמלבד דבר הקודם לו קאמר הכי נמי מלבד איל הכפורים דבר הקודם לו קאמר ותימה דיליף הכא מהעולה ובפרק כל התדיר (זבחים דף פט. ושם.) יליף ממלבד עולת הבקר לחודיה וי''ל דהתם נמי אהעולה קסמיך ועוד יש תירוץ אחר ואין להאריך כאן: וילמד הקדש מהדיוט והדיוט מהקדש. תימה אמאי איצטריך קרא לעיל גבי הדיוט שאם הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא נילף מהקדש ויש לומר דאי לאו דאשכחן שהשוה הכתוב הדיוט להקדש להך מילתא לא הוה ילפינן האי מהאי לענין שאר דברים אבל השתא דאשכחן שהשוה אותן דבתרוייהו אם הביא אשמו תחילה לא יצא כמו כן יש להשוותם לענין שאר דברים:

בבא קמא קיא ע"א