דף קי - ב
בעי רבא, גזלן הרוצה להתכפר והביא את הקרן של גזילתו ואין בו שווה פרוטה לכל הכהנים של משמרת יהויריב, ויש בו שווה פרוטה לכל כהני משמרת ידעיה שיש שם פחות כהנים ממשמרת יהויריב, מהו? האם יכול לתת את הכסף למשמרת ידעיה ולהתכפר או לא,
והוינן בה: היכי דמי, אילימא שהמתין עד שתסתיים משמרת יהויריב, ודיהביה לידעיה בזמן משמרת ידעיה, מאי בעי רבא, הא עכשיו זו היא המשמרת דאית ביה לשלם להם ופשיטא שיכול למסור להם את הקרן ולהתכפר,
ומבארינן: לא צריכא דיהביה לידעיה בזמן משמרתו דיהויריב, ומיבעיא ליה לרבא מאי, מי אמרינן כיוון דלאו משמרתו הוא דהשתא משמרת יהויריב עומדים ומשמשים ומה שמסר את הכסף לידעיה לא כלום הוא ולא התכפר לו [26], או דלמא כיוון דלא חזי ליה למשמרת יהויריב מעיקרא שהרי אין בקרן שווה פרוטה לכל בני יהויריב, מלכתחילה המעות אינם שייכות להם אלא למשמרת ידעיה קאי [27],
תיקו.
בעי רבא, כהנים שהגיע למשמרתם גזל הגר, מהו שיחלקו גזל הגר כנגד גזל הגר - שיטלו בפעם הזו חלק מהכהנים את גזל הגר לעצמם ובפעם אחרת כשיגיע למשמרתם גזל הגר יקבלוהו האחרים,
מי אמרינן מאחר ואשם קרייה רחמנא לתשלום הקרן, הוקש בכך גזל הגר לאשם מה אשם שהקריבוהו משמרת כהנים הרי כולם נוטלים חלק בבשר האשם ואין חולקים אשם אחד למקצת הכהנים כנגד אשם אחר שיבא פעם אחרת ואותו יחלקו ביניהם אלו שלא קיבלו בפעם הקודמת, וכך הוא הדין אף בגזל הגר שאין חולקים גזל הגר כנגד גזל הגר, או דלמא גזל הגר שהגיע למשמרת הכהנים אינו דומה לקדשים משום דממונא הוא [28], ויכולים הכהנים להסכים ביניהם שבפעם הזאת יקבלו חלקם את כל הגזל הגר ובפעם הבאה יקבלו הנותרים.
הדר פשטא רבא, גזל הגר אשם קרייה רחמנא ודינו ככל הקדשים שאין חולקים בהם זה כנגד זה.
רב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא, אמר רבא כהנים אין חולקים גזל הגר כנגד גזל הגר מאי טעמא אשם קרייה רחמנא:
בעי רבא: כהנים בני משמר החולקים בגזל הגר, האם מקבלים את ממונו כדין יורשים של הגר הוו, או מדין מקבלי מתנות כהונה הוו,
למאי נפקא מינה מאיזה דין הם חולקים בגזל הגר [29], ומבארינן: כגון שגזל מן הגר חמץ, וכשמת הגר והודה הגזלן על גזילתו כבר עבר עליו הפסח שהחמץ נאסר בהנאה ואינו שווה פרוטה,
אי אמרת דהכהנים מקבלים את גזילת הגר משום דיורשין הוו, יוכל הגזלן לומר לכהנים הרי החמץ לפניכם אם תרצו חלקו אותו ביניכם, ואינו חייב לשלם את שווי הגזילה כפי שהיתה בשעה שגזלה, שהרי אף לגר הנגזל עצמו היה יכול לומר הרי שלך לפניך, נמצא דהיינו האי דירתי - שזו היא הירושה דקא מורית להון אבוהון - היינו הגר המת הוריש להם את זכות קבלת החמץ בלבד [30],
ואי אמרת שהכהנים חולקים בגזל הגר משום שמקבלי מתנות כהונה הוו, אין הגזלן יכול לומר הרי החמץ לפניכם, שהרי מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו לכהנים, והא - חמץ זה אינו נחשב מתנה דלא קיהיב להו מידי, משום דעפרא בעלמא הוא, אחר שהוא אסור בהנאה ואינו ראוי לשום שימוש. [31]
רב זעירא בעי הכי: אפילו אם תמצי לומר דכהנים בגזל הגר מקבלי מתנה הוו, יוכל הגזלן לומר להם הרי החמץ לפניכם, והא דאמר רבא שחמץ אינו נחשב מתנה לפי שעפר בעלמא הוא, לא איבעיא לן - אין זו קושיה, דההיא מתנה מה שגזל מן הגר אמר רחמנא דניתיב להו, בין אם היא שווה פרוטה ובין אינה שווה, ומשום כך את אותו חמץ שגזל מהגר הוא נותן לכהנים.
אלא כי קא מיבעיא לן הכי מיבעיא, כגון שנפלו לו לכהן עשר בהמות בחלוקת גזל הגר, האם מחייבי לאפרושי מינייהו מעשר בהמה או לא,
אם חולקים הכהנים בגזל הגר משום שהם כיורשים של הגר הוו, יהיה על הכהן שנפל בחלקו עשר בהמות להפריש מהם מעשר בהמה, משום דאמר מר יתומים שקנו עשר בהמות במעות של תפוסת הבית - ירושה שעדיין לא חילקוה ביניהם, חייבין במעשר בהמה [32],
או דלמא כהנים מקבלי מתנות כהונה הוו ומדין מתנה הם מקבלים את גזל הגר, ותנן הלוקח - הקונה עשר בהמות וכן הניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה, מאי,
תא שמע: נאמר בבמדבר [יח - ט, יט] וידבר משה אל אהרן, ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים, למשחה לך ולבניך. וזה יהיה לך מקודש הקדשים מן האש וגו', וזה יהיה לך תרומת מתנם וגו', כל חלב יצהר וגו' לך נתתים, ביכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה וגו', כל פטר רחם וגו' יהיה לך, אך בכור שור וגו' ובשרם יהיה לך וגו', כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם, ברית מלח היא לפני ה' וגו'.
עשרים וארבע מתנות כהונה נתנו לאהרון ולבניו וכולם ניתנו בכלל ופרט וכלל בתחילת הפרשה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל הרי כלל, ואחר כך נתפרש כל מתנה בפני עצמה הרי פרט, ושוב נאמר בסוף הפרשה כל תרומות הקדשים נתתי לך ולבניך כאן חזר וכלל,
ועל כולם נאמר שהם ברית מלח לפני ה',
כל המקיימן נותן מתנות כהונה כהילכתם, כאילו מקיים את כל התורה כולה שניתנה להידרש בכלל ופרט וכלל, וכאילו קיים את כל הקרבנות שנאמר בהם ברית מלח,
כל העובר עליהם ואינו נותנן לכהנים את מתנותיהם, כאילו עובר על כל התורה כולה שנדרשת בכלל ופרט וכלל, וכאילו ביטל את כל הקרבנות שנאמר בהם ברית מלח.
ואלו הן מתנות הכוהנים, עשר ניתנו לאוכלם במקדש בתוך העזרה, וארבע ניתנו לאכול בירושלים בכל העיר, ועשר בגבולים - בכל ארץ ישראל.
ומפרש ואזיל, עשר במקדש: א, חטאת בהמה, ב, וחטאת העוף, ג, ואשם ודאי המביאו גזלן הנשבע לשקר, המועל בקודש הבא על שפחה חרופה, נזיר ומצורע, ד, ואשם תלוי - המובא על ידי מי שמסופק אם עבר על עבירה שיש בה כרת, ה, וזבחי שלמי צבור - אלו כבשי עצרת והם קרבן שלמים, ו, ולוג שמן של מצורע, ז, ומותר מנחת העומר, ח, ושתי הלחם של עצרת, ט, ולחם הפנים, י, ושירי מנחות.
וארבע בירושלים: א, הבכורה, בכור בהמה טהורה, ב, והביכורים, ג, והמורם מן התודה, חזה ושוק ולחמי התודה, והמורם מאיל נזיר, חזה ושוק, זרוע בשלה וחלה ורקיק, ד, ועורות קדשים, עורות חטאת עולות ואשמות.
ועשרה בגבולין: א, תרומה גדולה, ב, ותרומת מעשר, ג, וחלה המופרשת מהעיסה, ד, וראשית הגז, ה, והמתנות, זרוע לחיים וקיבה, ו, ופדיון הבן, בחמש סלעין, ז, ופדיון פטר חמור, שה שבו פודים את פטר החמור, ח, ושדה אחוזה, שדה ירושה שהקדישה בעליה ולא פדאה יוצאת לכהני משמר ביובל, ט, ושדה חרמים, המחרים את שדהו לכהנים, י, וגזל הגר, אם נשבע לו ומת הגר ישלם את הקרן והחומש לכהנים.
וקא קרי מיהת לגזל הגר מתנה [33], שמע מינה כהנים מקבלי מתנות הוו שמע מינה:
שנינו במשנה: נתן את הכסף לאנשי משמר ומת הגזלן קודם שהביא את אשמו, אין היורשים יכולים להוציא מידם:
אמר אביי, שמע מינה, שבנתינת הכסף לכהנים מתכפר לו מחצה [34], דאי לא מכפר, הוה אמינא שצריכים הכהנים למהדר את הקרן וחומש ליורשין,
מאי טעמא, דאדעתא דהכי לא יהב הגזלן ליה, לכהנים, דמסתמא לא נתן אלא על מנת שתהיה לו כפרה.
ומקשינן, אלא מעתה בהמת חטאת שמתו בעליה, תיפוק לחולין משום דבוודאי אדעתא דהכי לא אפרשה בעליה אם לא יזכה להקריבה, ומדוע אמרינן חטאת שמתו בעליה תצא למיתה,
אמרי, חטאת שמתו בעליה, הלכתא גמירי לה דלמיתא אזלא,
ושוב מקשינן, אלא מעתה אשם שמתו בעליו, ליפוק לחולין דבוודאי אדעתא דהכי לא אפרשיה בעליו שיהא קדוש למרות שלא יזכה להקריבו, ומדוע אמרינן אשם שמתו בעליו ירעה עד שיארע בו מום וימכר,
ותרצינן, אשם נמי הלכתא גמירי לה, כל שבחטאת מתה באשם רועה.
ושוב פרכינן: אלא מעתה, יבמה, אשה שמת בעלה ללא זרע, ונפלה ליבום לפני אחיו שהוא מוכה שחין, דקיימא לן מוכה שחין כופין אותו לגרש את אשתו ואינו מייבם את אשת אחיו אלא רק חולץ, מדוע צריכה חליצה? תיפוק ממנו אפילו בלא חליצה, משום דבשעה שנישאת לאחיו, בוודאי אדעתה דהכי שאם ימות בעלה תיפול לפני מוכה שחין לא קדשה עצמה לבעלה,
ומתרצינן: התם שנתקדשה מלכתחילה לאדם שאינו מוכה שחין, אנן סהדי שהסכימה להתקדש לו גם על ספק זה שאם ימות תתיבם לאחיו,
הערות
[26] הרמ"ה ביאר שהיה לו למסור את הקרן ליהויריב ולהוסיף משלו לכל כהן עד שיהיה בו שווה פרוטה ועכשיו שנתן לידעיה לא עשה ולא כלום, אבל הרא"ש הנזכר לעיל הסובר שאין תועלת בהוספת הגזלן משלו לדין השבה פירש דאף על פי שאי אפשר למסור את הכסף ליהויריב אחר שאין בגזילה שווה פרוטה לכל הכהנים, מכל מקום לא היה לו למסור לידי משמרת ידעיה בזמן משמרת יהויריב.
[27] התוספות הוסיפו שלאחר שנתן את הכסף לידעיה בעוד משמרת יהויריב משמשים, יכול להקריב את איל האשם אצל משמרת יהויריב ואף על פי דעדיין לא הגיע זמנם של ידעיה וכאילו לא התכפר בתשלום הממון, והוי כהקדים אשמו לגזילו, וביאר המהרש"א דמשמע לתוספות מדקאמר לידעיה קאי שכשנתן לידעיה הוי ליה הביא גזילו ונתכפר לו מחצה.
[28] הרא"ש בשיטה ביאר על פי המבואר במנחות על הפסוק כל כסף הקדשים אשר ישיבו לך, לך יהיה דדרשינן אשר ישיבו לך זה גזל הגר, לך יהיה אפילו לקדש בו אשה, דמשמע שלאחר חלוקת גזל הגר המעות הינם חולין גמורים ומשום כך סברה הגמרא דשמא אף בשעת החלוקה עצמה יש לגזל הגר דין ממון הניתן לחלוקה בין הכהנים זה כנגד זה. ובחזון איש [כ-כא] הוסיף דאפשר דלא מיקרי גזל הגר אשם אלא לענין דין המסירה למשמר שתהיה ביום וכן שלא תהיה לחצאין כדאמר רבא לעיל, אבל אחר שקיבלו בני המשמר את המעות כבר נעשה ממונם ולכך סברה הגמרא שיכולים כעת לחלוק ביניהם שבפעם זו יטלו חלקם מקצת הכהנים ובפעם אחרת יטלו הנותרים. ולמסקנת הגמרא דגזל הגר אשם קרייה רחמנא נמצא שעד שלא חילקו בפועל את גזל הגר ביניהם הרי זה ממון גבוה למרות שכבר זכו בו כהני המשמר, ורק לאחר שיחלקו בפועל את גזל הגר בין כולם יכולים לתת זה לזה את חלקם כשם שאפשר לקדש בו אשה.
[29] במשנה מבואר שאם נתן הגזלן את הכסף ומת אין היתומים מוציאים מידו, ולפי זה אם הגזילה קיימת והודה הגזלן תהיה נפקא מינה שאם הכהנים יורשים כבר קנו הגזילה ואין מוציאים מידם ואם מקבלי מתנה כל עוד שלא באה המתנה לידיהם אינה שלהם ועליהם להחזיר לבני הגזלן, וכתב החזון איש דיתכן שאף אם יורשים הם אינם זוכים עד שיגיע לידם משום שהכסף אינו תשלום הגזילה אלא כפרה ורק לאחר שבא הכסף לידם נחשבים כיורשים.
[30] מבואר שיכול הגזלן לשלם לכהנים את החמץ ויתכפר לו עוון גזל הגר ועוון שבועת השקר שנשבע לגר, והקשה המשנה למלך [גזילה ג-ה] מהמבואר לעיל גזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע עליו לשקר וחזר והודה, שלדעת רבה אינו יכול לשלם את הקרן מהחמץ כיוון שאילו היה נגנב ממנו היה עליו לשלם את שוויו של החמץ כפי שהיה קודם הפסח נמצא שבזמן שנשבע עליו לשקר ממונא כפר לו, וכך פסק הרא"ש [סימן כו] ואיך נפטר כאן הגזלן מהשבועת שקר בתשלום חמץ שעבר עליו הפסח, ועיין בכתבי הגר"ח [רנח]
[31] התוספות הקשו מדוע לא פשט רבא את ספיקו על פי מה שאמר הוא עצמו לעיל גזל הגר שאין בו שווה פרוטה לכל אחד לא יצא, משמע שסבירא ליה שכהנים נוטלים את גזל הגר מדין מתנה דאם הם יורשים לא מסתבר שצריך שווה פרוטה דאף בפחות מזה נפלה הירושה לחלקם, ומה שהשאיר להם הגר נפל בחלקם כמו חמץ שעבר עליו הפסח, וכתב המהרש"א דאין הכי נמי, ולא בא רבא אלא לומר שמכיוון שהם מקבלי מתנה על הנגזל לתת את שוויו של החמץ קודם הפסח, לאפוקי מרב עוירא דאמר שאף אם הם מקבלי מתנה יכול לומר הרי החמץ לפניכם, וסבירא ליה שאף אם קיבל כל כהן פחות משווה פרוטה נתכפר לו, והחזון איש תמה על קושייתם דלענין כפרה בוודאי שצריך פרוטה לכל אחד ואין מכך ראיה שהכהנים יורשים, אבל חמץ שעבר עליו הפסח אין בו שווה פרוטה וממילא אין לו חיוב ממון לתת להם אלא אם כן הם יורשים. ועיין כתבי הגר"ח [רנח]
[32] בדבר אברהם [חלק ב, יא-ה] הקשה הרי אף אם יורשים הם כל עוד לא חילקו את הממון לכהנים הוי ממון גבוה ולא גרע רשות הקדש מלקוח דפטור ממעשר בהמה ומדוע על הכהנים להפריש, ותירץ על פי דברי החמדת שלמה שהפטור דלקוח אינו אלא כשהוא ברשות לוקח, אבל אם חזר המוכר ולקחו חייב במעשר בהמה, ונמצא שהכהנים בשעה שהכסף הגיע לרשותם הרי הם כיורשי הגזלן עצמו ושוב התחייבו במעשר בהמה, מה שאין כן אם מקבלי מתנה הם נפטרו משום לקוח.
[33] בחזון איש [כ-יח] התקשה הרי גם אם יורשים הם שייך לשון מתנה דסוף סוף קיבלו את דין הירושה במתנה, וביאר דאם יורשים הם אינם מקבלים כלום מהגזלן אלא הוי כאילו הגזלן נותן לגר בקבר והוא מוריש לכהנים ואם כן לא שייך לומר שהגזלן בנתינתו מקיים מתנות כהונה או כשאינו נותן הוא מבטל מתנות כהונה, אלא אם לא יתן הגזלן לכהן הרי הוא גוזל את הגר וממילא נמנע המתנה מהכהן, אבל אין שום קשר ישיר בין הגזלן לכהן, ומדאמרינן שגזל הגר הוא בכלל מתנות כהונה וכל המקיימם כאילו קיים וכו' וכל העובר עליהם ביטל כו' שמע מינה כהנים מקבלי מתנה הם.
[34] כתבו התוספות, מכאן נראה שאין הכהן יכול למחול כיוון דהוי כפרה, והקשה הפני יהושע, הרי מצינו שהנגזל עצמו יכול למחול למרות שעל ידי כך תמנע הכפרה מהגזלן ומדוע הכהן אינו יכול למחול, ותירץ דבנגזל שהחפץ היה שלו קודם לכן, ברגע שמוחל לגזלן הוי כאילו קיבלו ונתכפר לגזלן ושוב חזר ונתן הנגזל לגזלן במתנה, אבל כהן שהחפץ לא היה שלו מעולם אינו יכול לתת במתנה כל עוד לא זכה בחפץ, וממילא כשהוא מוחל לגזלן הרי זה כויתור בעלמא על זכותו, ויש בכך מניעת כפרה מהגזלן ומשום כך אינו יכול למחול.
222ימים לסיום הש״ס