בבא קמא קי ע"א

בבא קמא קי ע"א - Steinsaltz

The baraita continues: And if he was old or sick, so that he cannot perform the Temple service or eat from the offering, he gives it to any priest he wishes to sacrifice it, even to one not on his priestly watch, and performance of its service and its hide are given to the members of the priestly watch.

The Gemara clarifies: What are the circumstances of this old or sick priest? If he is in a condition that he is able to perform the Temple service, then performance of its service and its hide should be his as well, as the priest that sacrificed it was acting as his agent. And if he is in a condition that he is not able to perform the Temple service, how can he appoint an agent? The baraita stated that he may give it to any priest he wishes, indicating that he chooses which priest he will appoint as his agent.

Rav Pappa said: The baraita is referring to a case where he is able to do it with difficulty. With regard to the Temple service, where the halakha is that if he performs it with difficulty it is still considered performance of the Temple service, he is therefore able to appoint an agent to do it for him. With regard to eating the offering, where the halakha says that if he eats it with difficulty it is excessive eating, and excessive eating is nothing, i.e., he does not thereby fulfill the mitzva to eat the sacrificial portion, he is not able to appoint an agent to eat it for him. Due to that reason, performance of its service and its hide are given to the members of the priestly watch.

Rav Sheshet says: If a priest of the priestly watch was ritually impure, then with regard to a communal offering he gives it to any priest he wishes, and performance of its service and its hide are given to the members of the priestly watch. The Gemara asks: What are the circumstances where this halakha applies? If there are ritually pure priests available, then can impure ones perform the Temple service, and by extension appoint an agent to perform it in their stead? And if there are no ritually pure priests there, as all members of the priestly watch are impure, is the performance of its service and its hide given to the members of the priestly watch? Even though communal offerings are sacrificed in such a circumstance, the priests are impure and are not able to eat the offering, even though they may sacrifice it.

Rava said in explanation: Say that they are given to blemished but ritually pure priests who are on that priestly watch. Even though blemished priests are disqualified from performing the Temple service and therefore the offering must be sacrificed by impure priests, the blemished priests are permitted to eat the sacrifice, as they are ritually pure.

Rav Ashi says: If a High Priest was an acute mourner, i.e., one whose immediate relative died on that day but had yet to be buried, and he had an offering to sacrifice on his own behalf, he gives the offering to any priest that he wishes to sacrifice it, and performance of its service and its hide are given to the members of the priestly watch. The Gemara asks: What is Rav Ashi’s statement teaching us? We already learned in a baraita (Tosefta, Zevaḥim 11:3): A High Priest may sacrifice an offering even when he is an acute mourner, but he does not eat it during that day while he is an acute mourner and does not receive a portion of the sacrifice to eat at night after his acute mourning is finished. It follows from this baraita that since he sacrifices it by himself he is able to appoint another priest in his stead, and since he may not eat it, it is given to the priestly watch to eat. What, then, was the novelty of Rav Ashi’s statement?

The Gemara answers: It might enter your mind to say that when the Merciful One had compassion on the High Priest, permitting him to continue serving in the Temple even while in a state of acute mourning, it was for him to sacrifice; but with regard to appointing an agent, he is not able to appoint one. Therefore, Rav Ashi teaches us that he is able to appoint an agent, since he himself is permitted to perform the Temple service.

MISHNA: With regard to one who robs a convert and takes a false oath denying having done so, and then the convert dies, the robber, in order to achieve repentance, pays the principal, i.e., the stolen item or, if it is no longer extant, its monetary value, and an additional one-fifth of its value to the priests, and presents a guilt-offering to the altar, as it is stated: “But if the man has no kinsman to whom restitution may be made for the guilt, the restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, even the priest’s; besides the ram of the atonement, whereby atonement shall be made for him” (Numbers 5:8).

The mishna continues: If the robber was bringing the money and the guilt-offering up to Jerusalem and he died before paying the priests and bringing his offering, the money shall be given to the robber’s children, and the animal designated for the guilt-offering shall graze until it becomes blemished and consequently disqualified from being sacrificed. And the animal shall then be sold and the money received for it shall be allocated for communal gift offerings. If the robber gave the money to the members of the priestly watch and then died before they sacrificed his guilt-offering, the heirs cannot remove the money from the priests’ possession, as it is stated: “And every man’s hallowed things shall be his; whatsoever any man gives to the priest, it shall be his” (Numbers 5:10).

The mishna continues: If the robber gave the money to the priestly watch of Joiarib and then gave the guilt-offering to the priestly watch of Jedaiah, the following priestly watch, to sacrifice on his behalf, he has fulfilled his obligation. By contrast, if he first gave the guilt-offering to the priestly watch of Joiarib and then gave the money to the priestly watch of Jedaiah, if the animal designated for the guilt-offering is extant, then members of the priestly watch of Jedaiah, who received the money, should sacrifice it. But if it is no longer extant because the priestly watch of Joiarib had already sacrificed it, he should return and bring another guilt-offering; for one who brings his stolen item to the priests before he brings his guilt-offering has fulfilled his obligation, but one who brings his guilt-offering before he brings his stolen item has not fulfilled his obligation.

Although he cannot sacrifice the offering before paying the principal, if he gave the principal but did not yet give the additional one-fifth payment, the lack of having given the additional one-fifth payment does not preclude sacrificing the offering.

GEMARA: The Sages taught in explanation of the verse cited in the mishna: “But if the man has no kinsman…the restitution for guilt that is made shall be the Lord’s, even the priest’s” (Numbers 5:8): With regard to the word “guilt,” this is referring to the principal, i.e., the stolen item itself or its equivalent value; “the restitution…that is made,” this is referring to the additional one-fifth payment. Or perhaps this is not the proper interpretation of the verse. Rather, it should be interpreted: “Guilt,” this is referring to the ram of the guilt-offering.

Before continuing the baraita the Gemara interrupts to clarify: And for what purpose does the baraita distinguish between the two interpretations of guilt, as in any event, both the principal and the guilt-offering must be brought? The Gemara explains: To exclude that which Rava holds, as Rava says: With regard to the stolen item of a convert that the robber returned at night, the robber did not fulfill his obligation. And similarly, if he returned it to him in halves, he did not fulfill his obligation. What is the reason? The Merciful One labeled the stolen item with the term “guilt,” teaching that just as a guilt-offering cannot be offered at night or in halves, so too, the stolen item cannot be returned at night or in halves.

The baraita continues: When it says in that verse: “Besides the ram of the atonement” (Numbers 5:8), referring to the offering, you must say concerning the word “guilt” written earlier in the verse that this is referring to the principal.

It is taught in another baraita: With regard to the word “guilt,” this is referring to the principal; “the restitution…that is made,” this is referring to the additional one-fifth payment. Or perhaps this is not the proper interpretation of the verse. Rather, it should be interpreted: “Guilt,” this is referring to the additional one-fifth payment. Before continuing the baraita, the Gemara interrupts to clarify: For what purpose does the baraita distinguish between the two interpretations? The Gemara explains: To exclude that which the mishna teaches, as we learned in the mishna: If he gave him the principal but did not yet give him the additional one-fifth payment, the lack of having given the additional one-fifth payment does not preclude sacrificing the offering. If “guilt” is referring to the additional one-fifth payment, then, on the contrary, it would follow that the lack of having given the additional one-fifth payment precludes sacrificing the offering.

The baraita continues: When it says in the previous verse: “And he shall make restitution for his guilt in full, and add unto it the fifth part thereof” (Numbers 5:7), you must say concerning the word “guilt” that this is referring to the principal.

It is taught in another baraita: With regard to the word “guilt,” this is referring to the principal; “the restitution…that is made,” this is referring to the additional one-fifth payment, and the verse is speaking of robbery of a convert. Or perhaps this is not the proper interpretation of the verse. Rather, it should be interpreted: “The restitution…that is made,” this is referring to double payment that a thief must pay, and the verse is speaking of theft from a convert. When it says in the previous verse: “And he shall make restitution for his guilt in full, and add unto it the fifth part thereof” (Numbers 5:7), the verse is speaking of money that is paid exactly according to the principal, and not double payment.

§ Having quoted Rava’s statement, the Gemara returns to discuss the matter itself. Rava says: With regard to the stolen item of a convert that the robber returned at night, the robber did not fulfill his obligation. And similarly, if he returned it to him in halves, he did not fulfill his obligation. What is the reason? The Merciful One labeled the stolen item with the term “guilt,” teaching that just as a guilt-offering cannot be offered at night or in halves, so too, the stolen item cannot be returned at night or in halves.

And Rava says: With regard to the stolen item of a convert that does not have the value of one peruta for each and every priest on the priestly watch, the robber did not fulfill his obligation by giving it to the priestly watch. What is the reason? As it is written: “The restitution for guilt that is made,” meaning that the robber has not fulfilled his obligation to return the stolen item until there will be halakhically significant restitution made to each and every priest, minimally one peruta. If the stolen item was of less value than can be distributed with each priest in the watch receiving at least one peruta, the robber must add to the payment so that each priest receives one peruta.

Based on this halakha, Rava raises a dilemma: If the stolen item does not have the value of one peruta for each priest on the priestly watch of Joiarib, which had many priests, but it has

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קי - א

ואם היה הכהן בעל הקרבן זקן או חולה שהוא ראוי להקריב אלא שאין לו כח, נותנה לכל כהן שירצה שיקריב עבורו בשליחותו הואיל והוא עצמו ראוי לעבודה אלא שאינו יכול, ועבודתה ועורה שייך לאנשי המשמר שבאותה שעה לפי שאינו יכול לאכול כדלקמן.

והוינן בה: האי זקן או חולה, היכי דמי? אי דנים אותו ככהן דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה שהרי הוא ראוי לעבוד, ואי דלא מצי עביד עבודה, שליח להקרבה היכי משוי, ומדוע לא אמרינן שיקריב על ידי כהני אותו משמר.

אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן, בכהן שיכול לעשות להקריב ולאכול רק על ידי הדחק,

עבודה דכי עביד ליה על ידי הדחק עבודה היא ולפיכך מחשיבים אותו כמי שראוי לעבודה, ומשום כך משוי שליח לעבודה, אבל אכילה דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא, ואכילה גסה לאו כלום הוא, שאינה נקראת אכילה ואינו יכול לעשות שליח לאכילה ^[21] ומשום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר. ^[22]

אמר רב ששת: אם היה באותו משמר כהן טמא, בזמן שעליו להקריב קרבן צבור, נותנה לכל מי שירצה שיקריבנה בשליחותו, דכיוון שקרבן ציבור דוחה את הטומאה נחשב אותו כהן כראוי להקריב ולפיכך יכול לעשות שליח להקרבה, ואילו עבודתה - בשרה ועורה לאנשי משמר,

והוינן בה: היכי דמי, אי דאיכא באותו משמר גם כהנים טהורים, טמאים מי מצו עבדי, ואותו כהן טמא אינו יכול לשלוח שליח שהרי הוא עצמו פסול להקרבה כיוון שיש כהנים אחרים הראויים להקרבה, ולא הותרה טומאה בקרבן ציבור אלא בזמן שאין טהורים, ואי מדובר באופן דליכא טהורים באותו משמר, הכיצד אמרינן עבודתה ועורה לאנשי משמר, הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי,

אמר רבא: אימא בשרה ועורה ינתנו לכהנים בעלי מומין טהורין שבאותו משמר.

אמר רב אשי: אם היה כהן גדול אונן ויש לו קרבן עצמו להקריבו, נותנה לכל כהן שירצה משום שהוא עצמו ראוי לעבודה כשהוא אונן, ועבודתה ועורה לאנשי משמר.

ותמהינן, מאי קא משמע לן, הא תנינא כהן גדול מקריב כשהוא אונן, ואינו אוכל את הבשר והעור, ואינו חולק לאכול לערב משום שהוא עדיין אונן מדרבנן.

ומתרצינן, סלקא דעתך אמינא, כי חס רחמנא עליה דכהן גדול שיכול לקרובי, דווקא כשרוצה הוא עצמו להקריב הותר לו, אבל לשווי שליח לא מצי משוי, קא משמע לן שיכול לעשות שליח שיקריב עבורו:

מתניתין:

הגוזל את הגר וכשתבעו בבית דין נשבע לו שלא גזלו, ואחר כך מת הגר, וחזר הגזלן והודה שגזלו הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים העובדים באותה שעה בבית המקדש ונקראים אנשי משמר, וקרבן אשם למזבח, שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו. ודרשינן לעיל קנאו השם ונתנו לכהנים שבאותו משמר.

הגוזל את הגר ונשבע לו לשקר ומת הגר וחזר הגזלן והודה על גזלתו ועל שנשבע לשקר, והיה מעלה, היה בדרכו להעלות לירושלים את הכסף, הקרן והחומש לכהנים, ואת האשם למזבח, ובעודו בדרך מת,

הכסף ינתן לבניו ולא לכהנים, משום שהקרן בא לכפרה ולא כתשלום החוב וכשמת אין צורך לכפר עליו. והאשם ירעה עד שיסתאב, יתקלקל מלהיות ראוי לקרבן, וימכר, ויפלו דמיו לקרבנות נדבה שמקריבים בזמן שאין קרבנות אחרים להקריבם, ונקראים קיץ המזבח.

אם כבר נתן אותו שגזל מהגר את הכסף לאנשי משמר, ואחר כך מת קודם שהקריבו עבורו את האשם, אף על פי שלא נתכפר אין היורשין יכולין להוציא מידם של הכוהנים שבאותו משמר. שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, כיוון שנכנס הכסף לרשות הכהן שוב אי אפשר להוציא מידו.

עשרים וארבעה משמרות כהנים היו בבית המקדש, כל משמר משמש שבוע אחד, ומשמר שבזמן עבודתו הובא גזל הגר לבית המקדש זכה בכסף, ואם נתן הגזלן את הכסף בזמן משמרת זו למשמרת אחרת שעדיין לא הגיע זמנה, מבואר בגמרא שקונסים את המשמרת שקיבלה את הכסף שלא בזמן עבודתה ועליה למוסרה למשמרת המשמשת באותה שעה.

נתן הגזלן את הכסף לבני משמרת יהויריב שהיא משמרת ראשונה בזמן עבודתם, והמתין עד שהסתיימה משמרת יהויריב, ואחר כך הביא את קרבן האשם למשמרת ידעיה שאחריה, יצא ונתכפר, ואין קפידא בכך שאינו נותן את הקרן וחומש לאותו משמר שהקריב את האשם ובלבד שיקדים את הממון לקרבן.

אבל אם הקדים והביא את האשם ליהויריב בראשונה, ולאחר מיכן הביא את הכסף למשמרת ידעיה, אם קיים האשם ועדיין לא נקרב על ידי משמרת יהויריב יקריבוהו בני משמרת ידעיה, שיש לקנוס את בני יהויריב על שקיבלו אשם קודם שהובא הקרן והחומש.

ואם לא קיים האשם שכבר הקריבו משמרת יהויריב, יחזיר, יחזור הגזלן ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה, לפי שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא.

נתן את הקרן לכהנים ולא נתן את החומש, אין החומש מעכב את הקרבת האשם, ובלבד שאחר כך ישלם את החומש:

גמרא:

תנו רבנן: נאמר בפסוק: האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכיפורים, ומפרשינן, האשם זה הקרן, המושב זה חומש, את שניהם קנה השם ונתנם לכהן.

והוינן בה: או שמא אינו כדאמרת, אלא הכוונה בהא דכתיב אשם זה איל האשם, והא דכתיב המושב זה הקרן,

ולמאי נפקא מינה, לאפוקי מדרבא,

דאמר רבא גזל הגר שהחזירו לכהנים בלילה לא יצא, וכן אם החזירו לחצאין - בתשלומים לא יצא, מאי טעמא, גזל הגר אשם קרייה רחמנא דכתיב האשם המושב וגו' ודרשינן האשם זה הקרן, וכשם שאין אשם קרב בלילה ואינו בא לחצאין אף גזל הגר אי אפשר להחזירו בלילה ^[23] ואינו בא לחצאין,

ולכך מיבעיא לן שמא הכתוב האשם המושב לה' פירושו הוא: האשם זה איל האשם, המושב זה הקרן, ואם כן לא נקיש את דין החזרת הגזל לאשם כדאמר רבא, שהרי הקרן נלמד מהמילה המושב ולא מהאשם,

ודחינן: על כרחך שהאשם אינו עוסק באיל האשם אלא בקרן, משום שבסיום הפסוק כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים, מבואר דין הקרבת איל האשם ועל כרחך הוי אומר בפירוש המילה האשם זה קרן.

תניא אידך, אשם זה קרן המושב זה חומש,

והוינן בה: או שמא אינו כדבריך אלא פירוש האשם זה חומש, והמושב היינו קרן,

ולמאי נפקא מינה, לאפוקי מהאמור במתניתין, דתנן, נתן לו לכהן את הקרן ולא נתן לו את החומש, אין החומש מעכב מלהקריב את הקרבן,

ומשום הכי מיבעיא לן שמא האשם זה חומש, וכיוון שקראה התורה לחומש אשם נמצא שאדרבה חומש מעכב מלהקריב כל עוד לא יתננו לכהנים, אבל קרן אינו מעכב,

ודחינן לא יתכן לומר שהקרן נלמד מהמילה המושב, משום שכשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, מבואר שעל כרחך הוי אומר שפירוש המילה אשם זה קרן, שכך משמע מהאמור אשמו בראשו דהיינו התשלום הראשון שעליו מוסיפים את החומש.

תניא אידך: אשם זה קרן המושב זה חומש, ובגזל הגר שנשבע לו הגזלן ומת הגר וחזר והודה שגזל הכתוב מדבר,

והוינן בה: או שמא אינו כדבריך, אלא פירוש הכתוב המושב זה כפל, ובגניבת הגר הכתוב מדבר שאם גנב את הגר וכפר ונשבע ומת הגר ואחר כך הודה על גניבתו משלם כפל וחומש ואשם לכהנים, אבל הגוזל את הגר והודה לאחר שמת, שמא אינו חייב לשלם קרן וחומש לכהנים,

ודחינן: כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הרי משמע דבממון המשתלם בראש הכתוב מדבר דהיינו קרן לבד שהוא נקרא ראש ועיקר התשלום, אבל הכפל אינו קרוי ראש שאינו אלא תוספת קנס.

גופא, אמר רבא: גזל הגר שהחזירו לכהנים בלילה לא יצא, וכן אם החזירו חצאין - בתשלומים לא יצא, מאי טעמא אשם קרייה רחמנא, והוקש תשלום הקרן לקרבן אשם כשם שאין מקריבים בלילה וכן אין מקריבים לחצאים אף אין משלמים לכהנים את הקרן בלילה ולא משלמים אותו בכמה תשלומים אלא בבת אחת. ^[24]

ואמר רבא: גזל הגר שרוצה הגזלן לשלם קרן וחומש לכהנים של אותו משמר, אם אין בו שווה פרוטה לכל כהן וכהן שבאותו משמר לא יצא ידי חובתו ולא נתכפר לו, מאי טעמא, דכתיב האשם המושב לה' לכהן ודרשינן עד שיהא השבה לכל כהן וכהן. ^[25]

הערות

^[21] הנודע ביהודה [תנינא אבן העזר סט] הביא בשם תלמידו שהקשה מדוע דנים את הזקן כאינו ראוי לאכילה והלא מן הדין הוא ראוי ודי בכך שהוא בתורת אכילה, ומדוע צריך שיוכל לאכול בפועל, ותירץ לו שאין הכוונה הכא מדין כל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד, אלא שכאן מדובר בכהן הבא להקריב שלא בזמן משמרתו שמן הדין היו זוכים בקרבן בני המשמר ואמרה תורה שיש לו זכות לקבל את בשרה ועורה ועל כך אמרה הגמרא שאם ירצה למסור לכהן אחר שלא בשעת המשמרת על זה לא מצינו בתורה שיזכה הוא עצמו בקרבן ומן הדין שבני המשמר יזכו בו, אלא שאם הוא עצמו כשר להקרבה בפועל הרי הוא אומר מה איכפת לכם שהוא יקריב לי אם ארצה אקריב אני ואפקיע ממכם את הבשר והעור, הילכך מי שאינו יכול לעבוד בפועל אינו יכול לשלוח שליח שלא מבני המשמר. ועיין הערה הבאה.

^[22] במהר"ץ חיות הקשה אם יש מצווה לאכול הרי לא מועיל שליח על מצווה שבגופו, ואם כל הענין רק שהבשר יאכל לשם מה צריך שליחות, ובקובץ הערות [עב ב] כתב שהיכול לעבוד בעצמו יכול לתת רשות לאחר שיעבוד במקומו ואין זו שליחות אלא מיגו דיכול לעבוד יכול לתת לאחר.

^[23] ביאור ההיקש לאשם, המאירי כתב: ויראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום, והרמ"ה כתב לחצאין דומה לבעל מום ולא יצא, ומבואר בדבריהם שאין לכסף דין קרבן אלא ממה שדימתה התורה אשם לכסף שמע מינה שאף בו יש את דיני האשם אבל מטעמים אחרים. ולפי זה אין בכסף את כל דיני האשם כגון לשלם בירושלים, [עיין קי, ב, תוספות ד"ה וגזל] ובחזון איש כתב שאם נתן לחצאין ועדיין לא נתאכלו המעות יצא.

^[24] בכתבי הגרי"ז [רנט] תמה אם אינו מקיים בזה דין החזרת הגזילה איך זכו בזה כהני המשמר, הרי אינם זוכים אל בתשלום גזל הגר וכל שאינו מקיים את דין ההחזרה אף לכהנים אין חלק בזה, וצ"ע.

^[25] רש"י פירש שאין הכוונה שיהא בגזילה שווה פרוטה אלא אף בגזילה שיש בה פחות משווה פרוטה לכל אחד, אם יוסיף משלו עד שיהיה שווה פרוטה יתכפר, אבל הרא"ש בשיטה נקט שאם יוסיף משלו אין זה השבה אלא מתנה בעלמא ואינו מתכפר עד שיהיה בגזילתו שווה פרוטה לכל אחד. עיין שם, וכן נראה בלשון הרמב"ם [גזילה ח- ז]. וכתב החזון איש שלדברי רש"י מה שמוסיף משלו הוא גם חלק מהכפרה ואם יתן את הגזל לכהנים ולאחר זמן יוסיף הוי כנתן לחצאין שלא יצא ידי חובתו.

ואם היה זקן או חולה שקשה לו לעבוד בעצמו, ואף אינו יכול לאכול ממנה — נותנה להקרבה לכל כהן שירצה ואף שאינו באותו משמר, ועבודתה ועורה לאנשי משמר.

ומבררים: האי [זה] אותו זקן או חולה, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? אי דמצי עביד [אם שהוא יכול לעשות] עבודה של הקרבה — עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה [גם כן יהיו שלו], ואי דלא מצי עביד [ואם שאינו יכול לעשות] עבודה — שליח היכי משוי [איך יכול למנות], שאמרה הברייתא שנותנה לכל כהן שירצה? ולכאורה הכל צריך להיות שייך לכהנים שבאותו משמר!

אמר רב פפא: מדובר כאן שיכול לעשות עבודה על ידי הדחק, ולכן: עבודה דכי עביד ליה [שכאשר עושה הוא] על ידי הדחק בכל אופן נחשבת עבודה היא, ומשום כך משוי [ממנה] שליח לצורך זה, אבל אכילה אין דינה כן, משום דכי אכיל [שכאשר אוכל] על ידי הדחק אכילה גסה היא, כלומר, הריהי אכילה שאינה נקראת אכילה ראויה, ואכילה גסה לאו [לא] כלום הוא, ומשום הכי [כך] עבודתה ועורה לאנשי משמר.

ובענין דומה אמר רב ששת: אם היה כהן טמא במשמר שזכה בקרבן צבור להקריבו — הריהו נותנה את בהמת הקרבן לכל מי שירצה מבין אנשי המשמר, ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אי דאיכא [אם שיש] כהנים טהורים במקום, טמאים מי מצו עבדי [האם הם יכולים לעשות] את עבודת ההקרבה ואף לא למנות שליח על כך? ואי דליכא [ואם שאין] טהורים אלא כולם טמאים, הרי אף שקרבן ציבור קרב במקרה כזה מדוע עבודתה (בשרה) ועורה לאנשי משמר? הא [הרי] טמאים נינהו [הם] ואף שיכולים הם להקריבו הרי הם לא מצו אכלי [יכולים לאכול]!

אמר רבא, מדובר באופן שכל הכהנים הראויים לעבודה טמאים, ובאשר לבשרה ועורה אימא [אמור] כך: אלו יינתנו לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר, שאף על פי שאין כהנים בעלי מומים רשאים לעבוד ולכן נעשית ההקרבה בכהנים טמאים, מכל מקום יכולים כהנים בעלי מומים לאכול בטהרה.

ובענין דומה אמר רב אשי: אם היה כהן גדול אונן (ביום הראשון לאבלו, שמת אחד מקרוביו) ויש לו בהמת קרבן להקריב לעצמו — נותנה להקרבה לכל כהן שירצה, ועבודתה ועורה לאנשי משמר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב אשי בכך? הלא תנינא [שנינו כבר]: כהן גדול מקריב קרבנות כאשר הוא אונן, ואינו אוכל בעודו אונן, ואינו חולק בקודשים לאכול לערב, ומשום שמקריב בעצמו — יכול ליתנו לכהן אחר, ומשום שאינו יכול לאכול — אם כן אין לו זכות באכילה.

ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי חס רחמנא עליה [כאשר חסה התורה עליו] על כהן גדול והרשתה לו לעבוד בעודו אונן — לקרובי [להקריב] הוא בעצמו, אבל לשוויי [למנות] שליח לא מצי משוי [אינו יכול למנות], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו שליח הוא יכול למנות, כיון שהוא עצמו מותר לו לעבוד עבודה.

א משנה הגוזל את הגר ונשבע לו שלא גזלו ומת הגר, ורוצה הגזלן לעשות תשובה — הרי זה משלם קרן הגזילה עצמה (או שוויה, אם איננה) וחומש לכהנים ומביא איל כקרבן אשם למזבח, שנאמר: "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכפרים אשר יכפר בו עליו" (במדבר ה, ח).

היה מעלה לירושלים את הכסף לשלם לכהנים ואת האשם להקריבו, ומת הגזלן לפני שניתן הכסף והוקרב הקרבן — הכסף ינתן לבניו של הגזלן, ואיל האשם ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), ואז ימכר ויפלו דמיו לנדבה, כלומר, להקרבת עולות על המזבח. ואם כבר נתן את הכסף לאנשי משמר ומת הגזלן קודם שהקריבו את אשמו — אין היורשין יכולין להוציא את הכסף מידם, שנאמר: "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה, י).

נתן את הכסף למשמר הכהונה יהויריב, ואת האשם נתן להקריב למשמר ידעיה, שהוא המשמר שאחריו — יצא. אבל אם נתן תחילה את האשם למשמר יהויריב ואת הכסף נתן למשמר ידעיה, אם קיים האשם עדיין — יקריבוהו בני ידעיה, אלה שקיבלו את הכסף, ואם לא קיים האשם, שכבר הקריבוהו בני יהויריב קודם — יחזיר ויביא קרבן אשם אחר, שהמביא כסף גזילו עד שלא הביא (לפני שהביא) אשמו — יצא, אבל אם הביא אשמו עד שלא הביא כסף גזילו — לא יצא.

ובהבאת הכסף עצמו, אם נתן את הקרן ולא נתן את החומש — אין החומש מעכב לענין קרבן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הפסוק "ואם אין לאיש גואל... האשם המושב לה' לכהן": "אשם" — זה קרן, כלומר, הגזילה עצמה (או תמורתה), "המושב" — זה חומש. או אינו אלא פירוש אחר: "אשם" — זה איל של קרבן האשם?

ועוד לפני שמביאים את המשך הברייתא בפתרון השאלה מבררת הגמרא אותה: ולמאי נפקא מינה [ומה הבדל יוצא מזה] אם כך או כך הוא פירוש הפסוק, והרי בין כה וכה צריך להביא את שניהם, את הקרן ואת איל האשם? ומשיבים: שאם אומרים ש"האשם" האמור בכתוב הוא האיל הרי זה בא לאפוקי [להוציא] מדברי רבא, שאמר רבא: גזל הגר שהחזירו בלילה — לא יצא, וכן אם החזירו חצאין — לא יצא, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — "אשם" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] לגזל, ודינו כדין אשם שאינו קרב באופנים אלה, ומשום כך היה צריך להדגיש שאשם זהו הקרבן ולא הקרן.

וממשיכה הברייתא בפתרון השאלה: כשהוא אומר "מלבד איל הכפרים" שהוא הקרבן, הוי אומר: "אשם" — זה קרן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "אשם" — זה קרן, "המושב" — זה חומש. או אינו אלא פירוש אחר: "אשם" — זה חומש? ואף כאן מבררת הגמרא: למאי נפקא מינה [מה הבדל יוצא מזה] אם כך או כך הוא? לאפוקי ממתניתין [להוציא ממשנתנו], דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש — אין החומש מעכב, ואם נפרש ש"אשם" הוא חומש, יוצא שאדרבה (להיפך), חומש מעכב.

וממשיכה הברייתא: כשהוא אומר: "והשיב את אשמו בראשו וחמישתו" (במדבר ה ז), ואם כן נזכר החומש במפורש — הוי אומר: "אשם" — זה קרן ולא החומש.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "אשם" — זה קרן, "המושב" — זה חומש, ובגזל הגר הכתוב מדבר. או אינו אלא פירוש אחר: "המושב" — זה כפל, ובגניבת הגר הכתוב מדבר? כשהוא אומר: "והשיב את אשמו בראשו וחמישתו", הרי בממון המשתלם בראש, כלומר, שמשלם רק את הקרן הכתוב מדבר, ולא בכפל.

כיון שהזכרנו את דברי רבא באים עתה לדון בהם גופא [לגופם]. אמר רבא: גזל הגר שהחזירו בלילה — לא יצא, החזירוהו חצאין — לא יצא. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — "אשם" קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] ודינו כדין הקרבן שאינו יכול לבוא לא בלילה ולא לחצאין.

ואמר רבא: גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן שבמשמר — לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דכתיב [שנאמר]: "האשם המושב", לומר: עד שיהא השבה לכל כהן וכהן. שלכל כהן צריך להיות דבר מה הניתן לו שיש בו דין ממון, שהוא פרוטה לפחות. ואם היה הגזל פחות מזה צריך להשלים עד שיהיה לכל כהן פרוטה אחת.

על סמך דברים אלה בעי [שאל] רבא: אם אין בו בגזל כדי לחלק לכל משמרת יהויריב הגדולה, ואולם יש בו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is taught in another baraita: With regard to the word “guilt,” this is referring to the principal; “the restitution…that is made,” this is referring to the additional one-fifth payment, and the verse is speaking of robbery of a convert. Or perhaps this is not the proper interpretation of the verse. Rather, it should be interpreted: “The restitution…that is made,” this is referring to double payment that a thief must pay, and the verse is speaking of theft from a convert. When it says in the previous verse: “And he shall make restitution for his guilt in full, and add unto it the fifth part thereof” (Numbers 5:7), the verse is speaking of money that is paid exactly according to the principal, and not double payment.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כהן טמא בקרבנות ציבור נותנה לכל כהן שירצה. פירוש, לכל כהן שירצה מאותו משמר ועבודתה ועורה לכל אנשי משמר. ואוקימנא עבודתה ועורה לאנשי משמר בעלי מומין הטהורין שראויין לאכול בקדשים.

בממון המשלם בראש הכתוב מדבר. אבל בגניבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל שלא זיכה הכתוב כפל לכהנים אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש שהרי משבאו עדים מיד נתחייב כפל וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש דממון המשתלם בראש הוא מוסיף חומש (לעיל בבא קמא סה, ב) ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים וכיון דאסתלק ליה כפל מוריש חומש דממון המשתלם בראש הוא. הראב"ד ז"ל.

כולן ניתנו בכלל. שנאמר כל תרומת הקדשים (אשר יקדישו) אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ברית מלח הוא לפני ה' ולזרעך אתך. ובפרט דכתיב זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' (ובפרט) כל אחד ואחד בפני עצמו. חטאות שנאמר (ויקרא ג, כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה קדש קדשים היא. חטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי שנאמר (שם ז, ז) כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה. זבחי שלמי צבור, שנאמר (שם יט, כ) על שני כבשים קדש יהיה לה' לכהן. לוג שמן של מצורע שנאמר (שם יד, כא) ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן הקיש לוג שמן לאשם. מנחת העומר שנאמר (שם ב, יא) ואם תקריב מנחת בכורים לה' זהו מנחת העומר (מנחות סב, ב) וכתיב (שם ז, י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה וכתיב (שם כג, י) והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. ושתי הלחם שנאמר (שם כג, כ) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיה לה' לכהן. שירי מנחות שנאמר (שם ב, ג) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. בירושלים בכורה שנאמר (במדבר יח, טו) כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה (לך) יהיה [לך]. ומורם מתודה ואיל נזיר שנאמר (ויקרא יז, יב) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן. איל נזיר שנאמר (במדבר ו, כ) (והקריב) והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה. עורות קדשים שנאמר (ויקרא ז, ח) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. מעשר בגבולין תרומה וראשית הגז שנאמר (דברים יח, ב) ראשית דגנך תירשך ויצהרך [וראשית] גז צאנך תתן לו. תרומת מעשר שנאמר (במדבר יח, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. חלה שנאמר (במדבר טו, כ) ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אותה ותרומת גורן לכהן היא. פדיון הבן שנאמר (שם ג, מז-מח) ולקחת חמשת [חמשה] שקלים לגלגולת וגומר ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם. פטר חמור שנאמר (שמות יג, יג) פטר חמר תפדה בשה וגו'. שדה אחוזה ושדה החרם שנאמר (ויקרא כז, כא) והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהי' אחזתו. וכתיב (במדבר יח, יב) [ו]כל חרם בישראל לך יהיה. גזל הגר שנאמר (שם ה, ח) האשם המושב לה' (כשדה החרם) לכהן מלבד איל הכפורים.

היה כהן זה זקן או חולה אם יכול לעבוד על ידי הדחק עושה שליח להקרבה ונותן קרבנו לכל כהן שירצה ומ"מ אכילתה לאנשי משמר שכל אכילה אצל זקן וחולה אכילה גסה היא ואין עושין בה שליח ואם אינו יכול לעבוד כלל אף הקרבה אינה אלא באנשי משמר:

היה כהן שבמשמרה טמא ויש לו קרבן צבור להקריב שקרבן צבור דוחה את הטומאה בזמן שאין טהורים באותו משמר ואף בזו אתה מפרשה שאין באותו משמר כהנים טהורים ונמצא כהן זה שזכה בפייס ראוי להקריב הרי זה נותנו לכל כהן שירצה אף ממשמר אחר והעור והאכילה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שהרי טמא אינו חולק בקדשים כדי לעשות שליח לאכילה ובעל מום חולק בהם:

כהן גדול מקריב אונן כמו שיתבאר במקומו לפיכך אם היה לו קרבן להקריב הואיל והוא ראוי להקריב עושה שליח ונותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר שהרי אינו ראוי לאכילה בו ביום ולא לחלוק כדי לאכול לערב שעבר זמן אנינות:

המשנה הששית וענינה לבאר בה ענין החלק השמיני ואמר על זה הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם לגבי מזבח שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב את האשם אליו היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידן שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא נתן האשם ליהויריב והכסף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב אמר הר"ם כבר ידעת כי הגר כשמת ולא הניח בנים בקדושה כי אין לו יורש וכל הקודם בנכסיו זכה ועל גר שמת שאין לו יורשים נאמר ואם אין לאיש גואל אבל איש מישראל אי אפשר שלא יהיה לו גואל כי קבלה היא בידינו שיבטא לא אכלא אם כן האיש האיש שישאר משבטו הוא יירשנו וכבר ידעת כי בכל מקום שנאמר נדבה ר"ל עולת נדבה וכבר בארנו זה במסכת שקלים ודיני עולת נדבה יתבאר לך מזה הפסוק שהביא ראיה על זאת ההלכה שאשם נקרא הקרן שהוא מחזיר כלומר הגזלה בעינה או דמיה כבר בארנו באחרון של סכה כי משמרות כהונה כ"ד משמרות והיו עובדין בזה אחר זה כל משמרה שבת אחת ומכלל המשמרות יהויריב וידעיה והביא אותם על דרך משל וכשנתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה המשמרה משמרת ידעיה בזה חולקין ר' יהודה וחכמים ר' יהודה אומר משמרת יהויריב עברה כשנטלה הכסף כיון שאין לה במשמרה שום דבר לפי שאינה שבתו לפיכך יחזור כסף אצל אשם וישוב הכסף לידעיה שיש לו המשמרה וחכמים אומרים משמרת ידעיה עברה כשנטלה האשם מבלי שתקבל הכסף והראוי שיתן הכסף קודם האשם ולפיכך יוקח האשם מאתו ויותן ליהויריב שנטל הכסף ברישא כמו שראוי והוא יקריב כשתהיה משמרתו ולפי שאלו העיקרים אמתיים ידועים אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו כי כשנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה והיתה משמרת ידעיה אם הוא הלכה כחכמים שאומר יצא אשם יהויריב כמו שקדם זה מבואר ואין שם ספק ואם הלכה כר' יהודה שאומר ישוב הכסף אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לא אלא שקפצה משמרת ידעיה והקריבה האשם קודם שתקח הכסף מן יהויריב זכו בני ידעיה בעור האשם אבל בשרו אינו ראוי לאכילה לפי שהוא פסול ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריב אותו למשמרתו ומה שלמד רבינו הקדוש במשנה זו הוא איזה יתחייב על דעת ר' יהודה כשהקריבו בני ידעיה האשם וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב ונעשה מה שאמרנו אמר ר' לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו אשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו האחרים במה שבידם וזה הענין הוא מה שלמדנו בזאת המשנה והלכה כחכמים והרמז שראוי להיות הכסף קודם לקרבן הוא מה שנאמר באשם אשר יכפר בו וקבלנו בפירוש זה כי האשם נאמר בכאן כסף והוא מה שאמרו אשם זהו קרן וכבר בארנו בהלכה שקודם לזו דרחמנא קרא הכסף אשם ואמרו יכפר בו והוא פועל עתיד ר"ל שכבר התחיל בכפרה שהוא נתן הכסף ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו עון בקרבן והוא איל האשם כמו שנאמר וכפר עליו הכהן באיל האשם וקבלנו בזה איל אשם מעכב ואין החומש מעכב וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף ופי' מעכבין כפרה:

אמר המאירי הגוזל את הגר שאין לו יורשים וכפר ונשבע ומת הגר והודה הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים שבאותו משמר ומביא אשמו ומתכפר הא אם לא נשבע זכה במה שבידו שנכסי הפקר הם וכבר קדם הוא בזכייתם:

היה מעלה את הכסף ר"ל קרן וחומש ואת האשם לירושלים ומת קודם שיתן את הכסף לכהנים ויקריבו לו את האשם הרי הכסף ר"ל קרן וחומש חוזר לבניו שהרי זכה הוא בהם מן הדין אלא שלתשובה מעולה הצריכתו תורה לחלקה לכהנים ומאחר שמת אין לו אצל כפרה העתידה לבא כלום והאשם ירעה עד שיסתאב ר"ל שיומם וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח כדין אשם שמתו בעליה ואע"פ שבחטאת שמתו בעליה אמרו עד שימות כבר אמרו כל שבחטאת מתה באשם רועה:

נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדין להקריבו ומת קודם כפרה החזיקו כהנים בכספם ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפר באשם שהכסף אף הוא מסייע בכפרה שאמרו כסף מכפר מחצה וכבר נתכפר מה שביד הכסף לכפר ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים:

נתן את הכסף ליהויריב שהיא משמרה ראשונה ולא הספיק ליתן את האשם עד שבוע האחרת שנכנסה משמרתו של ידעיה שהיא השניה יצא ונמצא הכסף ליהויריב ומשמרה של ידעיה זוכה במצות הקרבה ובעור ובשר ומ"מ אם נתן הכסף למשמרה שאין זמנה עכשיו בשעת נתינה יחזור הכסף אצל האשם ומשמרה שלקחה בלא זמנה לא זכתה ומוציאין מידה וכן יתבאר בגמרא אשם ליהויריב ר"ל שהקדים ונתן את האשם קודם שיוציא הגזלה מתחת ידו ונתן הכסף לידעיה והרי שטעה שראוי לעולם להוציא הגזלה ולהחזירה אם לבעלים אם לכהנים קודם שיביא אשמו מעתה אם האשם קיים יחזור אצל ידעיה ויקריבוהו בני ידעיה שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא שנאמר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו אשר כפר לא נאמר אלא יכפר לשון עתיד ומה שהקריבו בני יהויריב שלא כדין עשו ולא נהנו אלא לעורו נתן את הקרן והקריב את האשם קודם שיתן את החומש נתכפר ואין החומש מעכב ליפסל איל האשם בכך אלא שהוא חייב ליתנו אחר הכפרה:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גזל הגר הכתוב קראו אשם שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב ליי' לכהן ודרשו בו האשם זה קרן המושב זה חומש מאחר שהכתוב קראו לקרן זה אשם צריך להחזירו ביום כדין הקרבת אשם ויראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום מעתה גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא ידי השבה וכן אם החזירו לחצאין אלא שיחזירנו בבת אחת:

גנבת הגר אינה נדונה כגזלו אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן הן בכפל כדין כל מחזיק בנכסיו:

גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן שבאותו משמר שהחזירו לא יצא ידי השבה אלא שאין לו לעשות בזה כלום:

היו בני משמרה זו מרובים ונתנם למשמרה אחרת שאין זמנה עכשיו ואכלוסיה מועטין ופרוטה מגעת לכל אחד מהם הרי זה ספק אם זכת משמרת זו בהם אם לאו ומ"מ יראה לי מסוגית הגמרא דוקא במשמרה הבאה ראשונה אחר זה שתהא להם השבה ראויה בגזל זה שבזו יש לומר לזו היתה השבה זו עומדת אבל משמרה אחרת לא זכת:

פיסקא הגוזל את הגר כו' ומי אמרינן כיון דלאו משמרתו דיהויריב היא ולא כלום היא פי' שאם נתן ישראל קרבן לכהן של משמר אחר חייב להחזירו לכהן של אותו משמר ולא אמרי' זכה בו ויהא בידו עד שיגיע משמרו ויקריבנו שכ"ז שהקרבן ביד ישראל רשאי הוא לעכבו בידו עד שיגיע משמרו של אותו כהן שירצה ויתנהו לו ואין בני המשמרה יכולין לכופו ולהוציאו מתחת ידו אבל כיון שמסרו לכהן אם אינו מאותה המשמר' מוציאין אותו מידו ונותנין אותו לבני המשמר' ה"נ ניעב' בהאי גזל הגר:

ואם היה זקן וחולה. סוגיא דשמעתא אי דמצי עביד עבודה בין עבודת הקרבה בין עבודת אכילה שליח נמי משוי הלכך נותנה לכל כהן שירצה להקריבה ועבודתה ועורה שלו ואי דלא מצי עביד לא דהקרבה ולא דאכילה לא מצי משוי שליח להקרבה אלא נותנה לאנשי משמר והן מקריבין אותה ועבודתה לאנשי משמר. והא דקתני נותנה לכהן שירצה ועבודתה לאנשי משמר אוקימנא שיכול לעשות עבודה על ידי הדחק לא שנא בהקרבה ולא שנא דאכילה ועבודה על ידי הדחק שמה עבודה אכילה על ידי הדחק שלא לתיאבון לא שמה אכילה ואמטו להכי נותנה לכל כהן שירצה להקריבה וכיון דאיהו יכול להקריבה על ידי הדחק מצי לשוויי שליח ועבודתה לאנשי משמר דהא לא יכול למיכל רק על ידי הדחק ולא שמה אכילה אבל עורה ודאי דיליה בעי מיהוי חדא דגבי עורה לא שייכא אכילה ואכתי ואיש את קדשיו לו יהיה קרינא ביה ועוד מדרישא קתני עורה ועבודתה וסיפא לא קתני אלא עבודתה שמע מינה דוקא קתני. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

אכילה גסה לאו כלום היא. התירוץ שני של תוספות לא נראה דאם כן מאי דוחקיה דריש לקיש לאוקמי לדרשא אחריתי לוקמה בשאכלן אכילה גסה ממש. הרא"ש ז"ל.

תנינא כהן גדול מקריב אונן. תימה אמאי לא פריך נמי לרב ששת וכו' כמו שכתוב בתוספות ואם בא להשמיענו דמקריב בטומאה תנינא חמשה דברים באים בטומאה ואינן נאכלין בטומאה ואם בא להשמיענו דמצי לשויו שליח אפילו כהן שאינו מן המשמר ישמיענו בטהור והוא הדין בטמא. ויש לומר דאתי לאשמועינן אף על פי שכל בני המשמר טמאין ואי זה מהן שעבד פסול כשר הזבח לאכילה מחמת הטומאה ועל ידי הכהן שאינו מן המשמר שנעשה שליח לעבודה הוא שהוכשר הבשר לאכילה הלכך יהא הבשר שלו כיון שאי אפשר לו להיות ראוי לאכילה אלא על ידו קא משמע לן. ועוד כיון שכל בני עבודה שבמשמר שהם תמימים אין להם חלק בבשר סלקא דעתך אמינא גם בעלי מומין שבמשמר לא יחלקו בו דכי זכי להו רחמנא בבעלי מומין לחלוק בשותפות עם התמימים אבל כי לא חזו כלל לתמימים לא קא משמע לן. הרא"ש ז"ל.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל אמר רב אשי אם היה כהן גדול אונן וכו'. ואצטריך לאשמועינן הכא מהו דתימא עליה דידיה הוא דחס רחמנא וכו' מהא שמעינן דכל היכא דלא מצא אכיל לית ליה למפלג במתנות כגון עורות קדשים וכיוצא בהן ושמע מינה דהיכא דלא הוי נמי אונן אף על גב דמקריב להו פלגי להו אנשי משמר למתנות בהדיה מדקתני מקריב ואינו חולק לערב מכלל דאי לא הוי אונן חולק אף על פי שהוא המקריב. ע"כ.
מתניתין נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדיין להקריבו ומת קודם כפרה החזיקו כהנים בכספא ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפרה באשם שהכסף אף הוא מסייע בכפרה כמו שאמרו כסף מכפר מחצה וכבר נתכפר משהביא הכסף לכפר ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים. הרב המאירי ז"ל.

גמרא גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא וצריך להחזירו ביום כדין הקרבת אשם. ונראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום. הרב המאירי ז"ל.
כשהוא אומר למעלה והשיב את אשמו בראשו הוי אומר אשם זה קרן דמה אשם האמור למעלה קרן דכתיב אשמו בראשו אף אשם האמור למטה קרן. מושב זה חומש או אינו אלא מושב זה כפל דמכדי מדכתיב להשיב וכתב המושב משמע שתי השבות שמושב יתר על הקרן ואיני יודע כמה וילמד סתום מן המפורש מצינו בגנבה שמשלם כפל דהיינו יתר על הקרן. וי"ל דהאי דכתיב האשם המושב שמשלם יותר על הקרן דבגזל הגר הכתוב מדבר כשהוא אומר למעלה והשיב את אשמו וכו'. גאון ז"ל.

או אינו אלא מושב זה כפל ובגנבת הגר הכתוב מדבר. תימה היכי מצי למימר זה כפל וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ ר"מ דאיכא לאוקמי כגון שבאו עדים מתחלה ונתחייב כפל על פיהם ושוב הודה ונתחייב על הודאתו חומש ואשם. וא"ת היכי מחייבתו חומש והא אמרינן לעיל ממון המחייבתו כפל פוטרו מן החומש. וי"ל דהיינו למסקנא דהכא דמסקינן ושלם אותו בראשו הוי בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר אבל בגנבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל שלא זכה הכתוב כפל לכהנים אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש שהרי משבאו עדים מיד נתחייב בכפל וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש דממון המשתלם בראש וכו'. ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים וכיון דאסתלק ליה כפל מביא חומש דממון המשתלם בראש הוא. הראב"ד ז"ל. ע"כ לשונו.
וכתב המאירי ז"ל וז"ל גנבת הגר אינה נדונת בגזלו אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן הן בכפל כל המחזיק בנכסיו. ע"כ.

ואין אשם לחצאין דהוה ליה בעל מום. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

גזל הגר צריך שיהא בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן. פירש רש"י ז"ל וצריך להשלים משלו. ונראה לפרש דאפילו השלים אין זה השבה אלא מתנה בעלמא קא יהיב להו. וקצת משמע לקמן כדפירש רש"י ז"ל דאמר דיהיב לידעיה במשמרתו דיהויריב מאי מי אמרינן כיון דלאו משמרתו הוא לא עביד ולא כלום אלמא דחזי ליהויריב על ידי שיוסיף משלו עד שיהא לכל אחד שוה פרוטה. ומיהו יש לומר אף על גב דלא חזי ליהויריב לא היה להם לידעיה לקבל במשמרת שאינה שלהם כי יכול להשהותו עד משמרת שאחר ידעיה. ולקמן משמע קצת כפירוש רש"י דמסקינן לקמן בהמקבל מתנות הוו ואף על פי שהיה הגזלן יכול לפטור בחמץ שגזל לפני הפסח אפילו הכי צריך ליתן לכהנים דמי מעליא הוא הדין שחייבו הכתוב ליתן לכהנים שבאותו משמר פרוטה לכל אחד ואחד ואף על פי שלנגזל לא היה חייב. הרא"ש ז"ל.
כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל צריך שיהא בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן שבאותו משמר שנאמר האשם המושב לה' לכהן עד שתהא בו השבה לכל כהן וכהן שמע מינה ואף על גב דיהיב ליה לחד כהן פלגי ליה כלהו בני משמר בהדיה דאי לא תימא הכי למה לי פרוטה לכל כהן וכהן. ע"כ.

בעי רבא אין בו למשמר יהויריב ויש בו למשמר ידעיה מהו. ומסקנא היכא דיהיב ליה לידעיה במשמרת ידעיה וזכה ביה דכולי עלמא זכה ביה ואף על פי שקדם ונתן את האשם ליהויריב יחזור אשם אצל כסף אלא כי תיבעי לך דיהיב ליה לידעיה במשמרת יהויריב מאי כיון דמשמרת של יהויריב היא לא עשה ולא כלום וצריך להחזירו וליתנו ליהויריב ולהוסיף עליו כדי שיהא בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן ממשמרת יהויריב או דילמא כיון דליהויריב לא חזי מעיקרא ממונא דידעיה הוא וכי קא יהיב ליה לידעיה במשמרת יהויריב שפיר קא יהיב ועלתה בתיקו. מיהו שמעינן דגזל הגר מתחלק לכל בני משמר ואפילו הנך דלא זכו בפייס דאי לא תאמר הכי מה לי ליהויריב מה לי לידעיה הא ודאי אי להנך דזכו בפייס בלחוד הוא הכא והכא כי הדדי נינהו. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל היו בני משמרת זו מרובין ונתנם למשמרת אחרת שאין זמנה עכשיו ואוכלוסיה מועטין ופרוטה מגעת לכל אחד מהן הרי זה ספק אם זכתה משמרה זו בהן אם לאו. ומכל מקום יראה לי מסוגית הגמרא דדוקא במשמרת הבאה ראשונה אחר זו שתהא להם השבה ראויה בגזל זה שבזו יש לומר לזו היתה השבה זו עומדת אבל משמרת אחרת לא זכתה. ע"כ.

בפרש"י בד"ה אי דאיכא טהורים בההוא משמר עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' דלרב ששת פריך דאמר טומאה דחויה בצבור בדליכא נמי טהורים בההוא משמר ואיכא באחריני לא מצו עבדי טמאים אלא שהכריחו לפרש הכא בדאיכא טהורים בההוא משמר דאל"כ תיקשי ליה נמי עבודתם ועורם לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי וק"ל:

תוס' בד"ה לבעלי מומין טהורין תימה ועורה אמאי הוי לבעלי מומין עכ"ל אין לפרש אמאי הוי לבעלי מומין אלא תהא לאותו שיקריב דהא מוכח לעיל דהיכא דהמשלח לא מצי אכיל לא מצי עביד שליח לאכילה ולא הוי עבודתה ועורה לשליח מכ"ש הכא דהשליח נמי לא חזי לאכילה דהוה עבודתה ועורה לאנשי משמר ואפילו לבעלי מומין דהא חזי לאכילה אלא דעיקר תמיהתם אמאי הוי עורה לבעלי מומין שבאותה משמר בלחוד ולמה לא תהא לכל אנשי משמר דהא לעורה כולם חזו אבל ק"ק לי דהא רב ששת סתמא קאמר עבודתה ועורה לאנשי משמר ואימא דקושטא דהכי קאמר לאנשי משמר לכל מאי דחזי להו עורה לכל אנשי משמר ולבעלי מומין מאי דחזי ליה דהיינו אף הבשר וק"ל:

שם בפרש"י בד"ה נתן הקרן לכהנים אין החומש מעכב כו' ולבסוף נתן עכ"ל אין פירושו מדוקדק דמשמע דאם לא נתן החומש לבסוף הוא מעכב הכפרה ולא משמע כן אלא דלאו לענין קדימה בלחודא קאמר דאינו מעכב אלא דאינו מעכב כלל הכפרה אף אם לא נתן כלל לבסוף וכן פרש"י בהדיא לקמן והכי מוכח מתוך שמעתין דסוף פרקין דקאמר יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת"ל כו' וילמד הדיוט מהקדש דאינו מעכב כלל דומיא דאיל ואשם מעכבים דקאמר ודו"ק:

שם בגמרא לאפוקי ממתני' כו' אין החומש מעכב אדרבה חומש מעכב כו' וה"ה דהוה מצי למפרך לעיל או אינו אלא אשם זה איל ולאפוקי ממתני' דתני הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא אלא משום דלאו ממלת אשם בלחוד מפיק לה אלא מדכתיב בתר אשר יכפר כדלקמן ונקט נמי במלתיה אדרבה חומש מעכב ולא קאמר אדרבה קרן אינו מעכב משום דאינו מפורש בהדיא במתני' דהקרן מעכב הכפרה ודו"ק:

רש"י בד"ה נתנו לכל כו' נמי שליח הס"ד:

בד"ה כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי כו' כצ"ל:

גמרא אימא לבע"מ טהורין. ע"כ צריך שיזהרו הכהנים הטמאים שלא יגעו בבשר עי' תוס' (פסחים עט) ד"ה או. אולם חזינן מהכא דאע"ג שנזרק בטומאה מ"מ נאכל לטהורים אם לא נטמא הבשר וחדוש הוא [עי' יומא (ז.) תוד"ה דם] :

תד"ה לבע"מ תימה כו'. ואנכי משנה ידענא בר"פ טבו"י וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות ונפ"ל שם (בגמרא קג ב) מקרא וצ"ע על רבותינו בעה"ת איך נעלמו מכ"ת המשנה והגמרא:

במשנה נתן אה"ק ול"נ אה"ח אין החומש מעכב. ופרש"י נתן אה"ק לכהנים ל"ד נקט דדין זה הוא אף שלא בגזל הגר וכ"כ הרמב"ם בחבורו:

גמרא או אינו אלא אשם זה איל. ופרש"י ומושב זה קרן א"כ נ"מ פשוטה דא"צ חומש בגזל הגר וצ"ל דל"ד נקיט קרן אלא גם חומשו בכלל הואיל דשניהם נזכרים במקרא שלפניו:

שם או אינו אלא המושב זה כפל ובגניבת הגר הכ"מ. נראה דר"ל בטוען טע"ג ונשבע ובאו עדים והודה אח"כ ואיכא כפל ואשם ודלא כרשב"י (לעיל סה ב) ויתיישב בזה תימה דהתוס':

גמ' אמר רבא. כעין זה בב"מ דף קט ע"ב גופא א"ר מניומי וכו' ובשיטה מקובצת שם כתב בשם הרא"ש אע"פ שלא חידש דבר קאמר גופא משום דבעי מימר אחריתי ודכוותה בפרק הגוזל וכו':

תוספות בד"ה לבעלי מומין תימא ועורה אמאי הויא לבעלי מומין עכ"ל. וכוונתם דלאנשי משמר בעי מיהוי כיון שראוי לעבודה אף על גב שהם טמאים משא"כ בעלי מומין טהורים דלא חזו לעבודה ומה שהקשה בת"ח דמשנה מפורשת היא כל שאין לו בבשר אין לו בעורה עכ"ל ולענ"ד לק"מ דע"כ עיקר המשנה לא אתי לאשמעינן אלא דכל שאין לו חלק בבשר אינו חולק בעורה עם שאר אנשי משמר הראויה לעבודה שזוכין בבשר וא"כ זוכין נמי בכל העורות אבל אי ליכא באנשי משמר שום כהן הראוי לעבודה לזכות בבשר כגון שעושין בטומאה בקרבן ציבור ע"כ דלא שייכי בהאי מיעוטא דמתני' ותדע דהגע בעצמך שאין שם שום כהן טהור כלל ואפילו ב"מ טהורים אין כאן נמצא שלא זכה שום אדם בבשר וכי נאמר דמה"ט יצא העור ג"כ לבית השריפה עם הבשר וזה א"א אלא ע"כ דבכה"ג הוי דאנשי משמר ומיעוטא דמתניתין היינו דוקא כשיש כאן כהנים טהורים הראוים לעבודה שאז אותן שלא זכו בבשר אינן חולקין ועוד דהיאך שייך לייפות כח הבעלי מומין טהורים מהאי מתני' טפי מכהנים טמאים הראוים לעבודה דהא לשון המשנה כך הוא כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר וכל שאין לו בבשר אין לו בעורה וא"כ אדרבא עיקר מיעוטא בא למעט אותן שאינם ראוים לעבודה שאינן חולקים עם הראוים וכדכתיבנא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה נתן הקרן וכו' ולבסוף נתן עכ"ל. וכתב מהרש"א שאין הל' מדוקדק ועלה בלבי ליישב ומצאתי אח"כ בתוי"ט כדברי לכך לא כתבתי ועי"ש:

תוספות בד"ה או אינו תימא היכי מצי למימר זה כפל וכו' וכפל לא מחייב בהודאה עכ"ל. ודבריהם אינן מובנים לי דהא שפיר משכחת כפל בהודה ואח"כ באו עדים ואפילו למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור מ"מ משכחת ליה כשהודה חוץ לב"ד דכ"ע מודו דחייב ועוד דאיפכא נמי משכחת כשבאו עדים ואח"כ הודה למ"ש לעיל בדף ק"ח בלשון התוספות בד"ה ובאו עדים דבכה"ג נמי שייך חיוב חומש בהכרח אלא דחיוב חומש וכפל בהדדי לא משכחת והיינו מקרא דבראשו וחמישיתו והברייתא עדיין לא אסיק אדעתא האי דרשא ולבסוף מסיק לה ודחי באמת דלא איירי במקום חיוב כפל ויש ליישב ודו"ק:

ואם היה זקן. וראוי לעבודה כדמפרש לקמן ואין ראוי לאכילה: נותנה. להקריב: לכל כהן שירצה. דהואיל דהוא חזי לעבודה מצי לשוייה שליח: ועבודתה ועורה לאנשי משמר. דכיון דלא חזי לאכילה לא משוי שליח לאכילה: אכילה גסה. שנפשו קצה בה: אם היה הכהן. של המשמר טמא ויש לו קרבן צבור להקריב: נותנו לכל כהן שירצה. דהואיל דהוא יכול להקריבו דהא קרבן צבור דוחה את הטומאה שליח נמי מצי עביד קרבן צבור בא בטומאה ואין נאכל בטומאה בכיצד צולין (פסחים ד' עו:): אי דאיכא טהורין. בההוא משמר: טמאים מי מצו עבדי. וכיון דלא מצו עבדי שליח היכי משווי: לבעלי מומין טהורין. מתחלקת דקיימא לן זבחים (ד' צח:) איש חולק ואפי' בעל מום בקדשים ובמנחות: אם היה כהן גדול אונן. ויש לו קרבן עצמו להקריב: נותנו לכל כהן שירצה. דכיון דכהן גדול מקריב אונן דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא אם מת אביו ואמו דהוי אונן אפילו הכי מקדושתו לא יצא ולא יחלל כלומר דעבודתו שיעבוד באנינות לא תתחלל הא אחר הדיוט שלא יצא חילל: ואינו חולק לאכול לערב. כשתסתלק אנינותו דאנינות לילה דרבנן דאנינות דאורייתא אינו אלא יום מיתה דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר אלמא אין מרירות אלא יום אחד: מתני' היה מעלה את הכסף ומת. בדרך: הכסף ינתן לבניו. של גזלן דהא זכה ביה ממיתת הגר אלא דבעי למעבד השבה כי היכי דתיהוי ליה כפרה אשבועתיה והשתא תו ליכא כפרה כיון דמית ליה: האשם ירעה. דהוי אשם שמתו בעליו וקיי''ל לקמן כל שבחטאת מתה באשם רועה: לנדבה. לשופרות קיץ המזבח עולות בשר לשם ועורות לכהנים: משמרת יהויריב. ראשונה לכל המשמרות ושל ידעיה אחריה: נתן. הגזלן את הכסף ליהויריב במשמרתו ואח''כ נתן אשם לידעיה במשמרתו: יצא. כדמפרש ואזיל שהמביא גזילו עד שלא הביא קרבן אשמו יצא וזה זכה בשלו וזה בשלו: אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה. דקנסינהו ליהויריב להחזיר האשם דשלא כדין עבוד בני יהויריב דקבול אשם מקמי כסף ולידעיה ליכא למקנס מידי דבמשמר דידהו קבילי ור' יהודה דפליג אברייתא בגמרא במתניתין מודה: נתן הקרן. לכהנים אין החומש מעכב מלהקריב את האשם אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן: גמ' או אינו אלא אשם זה איל. אשם ומושב זה קרן: ולמאי נ''מ. דהא ממה נפשך תרוייהו קאמר קרא תיפוק ליה מינה לאפוקי מדרבא דאמר דאשם קרייה רחמנא לקרן ומה אשם אינו בא בלילה דכתיב (ויקרא ז) ביום צותו ואינו בא לחצאין אף קרן כו': כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הוי אומר אשם. דרישא קרן הוא: או אינו אלא אשם זה חומש. ומושב זה קרן ונ''מ לאפוקי ממתניתין דתנן אין החומש מעכב נימא אדרבה חומש מעכב דאשם קרייה רחמנא לשון קרבן כשהוא אומר כו': משתלם בראש. קרן לבדו שהוא ראש: לכל כהן וכהן. שבמשמר ומוסיף משלו עוד להשלים: אין בו. שוה פרוטה לכל משמר יהויריב ויש בו שוה פרוטה לכל משמר ידעיה שהן מועטין מהו:

דכי עביד ע''י הדחק עבודה היא. דלא מצינו בכהנים פסול בשנים אלא דנתנו חכמים שיעור עד שירתת בהכל שוחטין (חולין ד' כד:): אכילה גסה לאו כלום היא. מפיק מדריש לקיש דאמר בהחולץ (יבמות ד' מ. ושם.) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור מלא תענו וא''ת דבפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע (נזיר דף כג. ושם) גבי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מאי דכתיב צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם א''ל ריש לקיש רשע קרית ליה נהי דלא עבד מצוה מן המובחר מצוה מיהא עביד משמע דיצא ידי חובה וי''ל דהתם לא קאמר דיצא אלא דלא מיקרי רשע ועוד דהתם לא מיירי באוכלו אכילה גסה ממש אלא כלומר שאין אוכלו לשם פסח אלא כדי להיות שבע תדע דלא קאמר אכילה גסה אלא לשם אכילה גסה ועי''ל דשתי אכילות גסות הן.: אי דאיכא טהורין טמאין מי מצו עבדי. לרב ששת פריך דשמעינן ליה לרב ששת דאמר בפ''ק דיומא (דף ו:) טומאה דחויה בצבור ואי איכא טמאים וטהורין לא מצו עבדי טמאים ואיכא דפליג התם ואמר דטומאה הותרה בצבור ואפי' איכא טמאים וטהורים מצו עבדי טמאים: לבעלי מומין טהורין. תימה ועורה אמאי הויא לבעלי מומין: תנינא כ''ג מקריב אונן. תימה אמאי לא פריך נמי לרב ששת תנינא טמא מותר בקרבן ציבור: למאי נ''מ לאפוקי ממתניתין. תימה אמאי לא קאמר לאפוקי מדרבא כדקאמר לעיל: או אינו אלא המושב זה כפל. תימה היכי מ''ל זה כפל והלא אין מתחייב כאן אלא בהודאתו דכתיב והתודה וכפל לא מחייב בהודאה:

בבא קמא קי ע"א