דף קי - א
ואם היה הכהן בעל הקרבן זקן או חולה שהוא ראוי להקריב אלא שאין לו כח, נותנה לכל כהן שירצה שיקריב עבורו בשליחותו הואיל והוא עצמו ראוי לעבודה אלא שאינו יכול, ועבודתה ועורה שייך לאנשי המשמר שבאותה שעה לפי שאינו יכול לאכול כדלקמן.
והוינן בה: האי זקן או חולה, היכי דמי? אי דנים אותו ככהן דמצי עביד עבודה, עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה שהרי הוא ראוי לעבוד, ואי דלא מצי עביד עבודה, שליח להקרבה היכי משוי, ומדוע לא אמרינן שיקריב על ידי כהני אותו משמר.
אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן, בכהן שיכול לעשות להקריב ולאכול רק על ידי הדחק,
עבודה דכי עביד ליה על ידי הדחק עבודה היא ולפיכך מחשיבים אותו כמי שראוי לעבודה, ומשום כך משוי שליח לעבודה, אבל אכילה דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא, ואכילה גסה לאו כלום הוא, שאינה נקראת אכילה ואינו יכול לעשות שליח לאכילה [21] ומשום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר. [22]
אמר רב ששת: אם היה באותו משמר כהן טמא, בזמן שעליו להקריב קרבן צבור, נותנה לכל מי שירצה שיקריבנה בשליחותו, דכיוון שקרבן ציבור דוחה את הטומאה נחשב אותו כהן כראוי להקריב ולפיכך יכול לעשות שליח להקרבה, ואילו עבודתה - בשרה ועורה לאנשי משמר,
והוינן בה: היכי דמי, אי דאיכא באותו משמר גם כהנים טהורים, טמאים מי מצו עבדי, ואותו כהן טמא אינו יכול לשלוח שליח שהרי הוא עצמו פסול להקרבה כיוון שיש כהנים אחרים הראויים להקרבה, ולא הותרה טומאה בקרבן ציבור אלא בזמן שאין טהורים, ואי מדובר באופן דליכא טהורים באותו משמר, הכיצד אמרינן עבודתה ועורה לאנשי משמר, הא טמאים נינהו ולא מצו אכלי,
אמר רבא: אימא בשרה ועורה ינתנו לכהנים בעלי מומין טהורין שבאותו משמר.
אמר רב אשי: אם היה כהן גדול אונן ויש לו קרבן עצמו להקריבו, נותנה לכל כהן שירצה משום שהוא עצמו ראוי לעבודה כשהוא אונן, ועבודתה ועורה לאנשי משמר.
ותמהינן, מאי קא משמע לן, הא תנינא כהן גדול מקריב כשהוא אונן, ואינו אוכל את הבשר והעור, ואינו חולק לאכול לערב משום שהוא עדיין אונן מדרבנן.
ומתרצינן, סלקא דעתך אמינא, כי חס רחמנא עליה דכהן גדול שיכול לקרובי, דווקא כשרוצה הוא עצמו להקריב הותר לו, אבל לשווי שליח לא מצי משוי, קא משמע לן שיכול לעשות שליח שיקריב עבורו:
מתניתין:
הגוזל את הגר וכשתבעו בבית דין נשבע לו שלא גזלו, ואחר כך מת הגר, וחזר הגזלן והודה שגזלו הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים העובדים באותה שעה בבית המקדש ונקראים אנשי משמר, וקרבן אשם למזבח, שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו. ודרשינן לעיל קנאו השם ונתנו לכהנים שבאותו משמר.
הגוזל את הגר ונשבע לו לשקר ומת הגר וחזר הגזלן והודה על גזלתו ועל שנשבע לשקר, והיה מעלה, היה בדרכו להעלות לירושלים את הכסף, הקרן והחומש לכהנים, ואת האשם למזבח, ובעודו בדרך מת,
הכסף ינתן לבניו ולא לכהנים, משום שהקרן בא לכפרה ולא כתשלום החוב וכשמת אין צורך לכפר עליו. והאשם ירעה עד שיסתאב, יתקלקל מלהיות ראוי לקרבן, וימכר, ויפלו דמיו לקרבנות נדבה שמקריבים בזמן שאין קרבנות אחרים להקריבם, ונקראים קיץ המזבח.
אם כבר נתן אותו שגזל מהגר את הכסף לאנשי משמר, ואחר כך מת קודם שהקריבו עבורו את האשם, אף על פי שלא נתכפר אין היורשין יכולין להוציא מידם של הכוהנים שבאותו משמר. שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, כיוון שנכנס הכסף לרשות הכהן שוב אי אפשר להוציא מידו.
עשרים וארבעה משמרות כהנים היו בבית המקדש, כל משמר משמש שבוע אחד, ומשמר שבזמן עבודתו הובא גזל הגר לבית המקדש זכה בכסף, ואם נתן הגזלן את הכסף בזמן משמרת זו למשמרת אחרת שעדיין לא הגיע זמנה, מבואר בגמרא שקונסים את המשמרת שקיבלה את הכסף שלא בזמן עבודתה ועליה למוסרה למשמרת המשמשת באותה שעה.
נתן הגזלן את הכסף לבני משמרת יהויריב שהיא משמרת ראשונה בזמן עבודתם, והמתין עד שהסתיימה משמרת יהויריב, ואחר כך הביא את קרבן האשם למשמרת ידעיה שאחריה, יצא ונתכפר, ואין קפידא בכך שאינו נותן את הקרן וחומש לאותו משמר שהקריב את האשם ובלבד שיקדים את הממון לקרבן.
אבל אם הקדים והביא את האשם ליהויריב בראשונה, ולאחר מיכן הביא את הכסף למשמרת ידעיה, אם קיים האשם ועדיין לא נקרב על ידי משמרת יהויריב יקריבוהו בני משמרת ידעיה, שיש לקנוס את בני יהויריב על שקיבלו אשם קודם שהובא הקרן והחומש.
ואם לא קיים האשם שכבר הקריבו משמרת יהויריב, יחזיר, יחזור הגזלן ויביא אשם אחר ויקריבוהו בני ידעיה, לפי שהמביא גזילו עד שלא הביא אשמו יצא, הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא.
נתן את הקרן לכהנים ולא נתן את החומש, אין החומש מעכב את הקרבת האשם, ובלבד שאחר כך ישלם את החומש:
גמרא:
תנו רבנן: נאמר בפסוק: האשם המושב לה' לכהן מלבד איל הכיפורים, ומפרשינן, האשם זה הקרן, המושב זה חומש, את שניהם קנה השם ונתנם לכהן.
והוינן בה: או שמא אינו כדאמרת, אלא הכוונה בהא דכתיב אשם זה איל האשם, והא דכתיב המושב זה הקרן,
ולמאי נפקא מינה, לאפוקי מדרבא,
דאמר רבא גזל הגר שהחזירו לכהנים בלילה לא יצא, וכן אם החזירו לחצאין - בתשלומים לא יצא, מאי טעמא, גזל הגר אשם קרייה רחמנא דכתיב האשם המושב וגו' ודרשינן האשם זה הקרן, וכשם שאין אשם קרב בלילה ואינו בא לחצאין אף גזל הגר אי אפשר להחזירו בלילה [23] ואינו בא לחצאין,
ולכך מיבעיא לן שמא הכתוב האשם המושב לה' פירושו הוא: האשם זה איל האשם, המושב זה הקרן, ואם כן לא נקיש את דין החזרת הגזל לאשם כדאמר רבא, שהרי הקרן נלמד מהמילה המושב ולא מהאשם,
ודחינן: על כרחך שהאשם אינו עוסק באיל האשם אלא בקרן, משום שבסיום הפסוק כשהוא אומר מלבד איל הכיפורים, מבואר דין הקרבת איל האשם ועל כרחך הוי אומר בפירוש המילה האשם זה קרן.
תניא אידך, אשם זה קרן המושב זה חומש,
והוינן בה: או שמא אינו כדבריך אלא פירוש האשם זה חומש, והמושב היינו קרן,
ולמאי נפקא מינה, לאפוקי מהאמור במתניתין, דתנן, נתן לו לכהן את הקרן ולא נתן לו את החומש, אין החומש מעכב מלהקריב את הקרבן,
ומשום הכי מיבעיא לן שמא האשם זה חומש, וכיוון שקראה התורה לחומש אשם נמצא שאדרבה חומש מעכב מלהקריב כל עוד לא יתננו לכהנים, אבל קרן אינו מעכב,
ודחינן לא יתכן לומר שהקרן נלמד מהמילה המושב, משום שכשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, מבואר שעל כרחך הוי אומר שפירוש המילה אשם זה קרן, שכך משמע מהאמור אשמו בראשו דהיינו התשלום הראשון שעליו מוסיפים את החומש.
תניא אידך: אשם זה קרן המושב זה חומש, ובגזל הגר שנשבע לו הגזלן ומת הגר וחזר והודה שגזל הכתוב מדבר,
והוינן בה: או שמא אינו כדבריך, אלא פירוש הכתוב המושב זה כפל, ובגניבת הגר הכתוב מדבר שאם גנב את הגר וכפר ונשבע ומת הגר ואחר כך הודה על גניבתו משלם כפל וחומש ואשם לכהנים, אבל הגוזל את הגר והודה לאחר שמת, שמא אינו חייב לשלם קרן וחומש לכהנים,
ודחינן: כשהוא אומר והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו הרי משמע דבממון המשתלם בראש הכתוב מדבר דהיינו קרן לבד שהוא נקרא ראש ועיקר התשלום, אבל הכפל אינו קרוי ראש שאינו אלא תוספת קנס.
גופא, אמר רבא: גזל הגר שהחזירו לכהנים בלילה לא יצא, וכן אם החזירו חצאין - בתשלומים לא יצא, מאי טעמא אשם קרייה רחמנא, והוקש תשלום הקרן לקרבן אשם כשם שאין מקריבים בלילה וכן אין מקריבים לחצאים אף אין משלמים לכהנים את הקרן בלילה ולא משלמים אותו בכמה תשלומים אלא בבת אחת. [24]
ואמר רבא: גזל הגר שרוצה הגזלן לשלם קרן וחומש לכהנים של אותו משמר, אם אין בו שווה פרוטה לכל כהן וכהן שבאותו משמר לא יצא ידי חובתו ולא נתכפר לו, מאי טעמא, דכתיב האשם המושב לה' לכהן ודרשינן עד שיהא השבה לכל כהן וכהן. [25]
הערות
[21] הנודע ביהודה [תנינא אבן העזר סט] הביא בשם תלמידו שהקשה מדוע דנים את הזקן כאינו ראוי לאכילה והלא מן הדין הוא ראוי ודי בכך שהוא בתורת אכילה, ומדוע צריך שיוכל לאכול בפועל, ותירץ לו שאין הכוונה הכא מדין כל מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד, אלא שכאן מדובר בכהן הבא להקריב שלא בזמן משמרתו שמן הדין היו זוכים בקרבן בני המשמר ואמרה תורה שיש לו זכות לקבל את בשרה ועורה ועל כך אמרה הגמרא שאם ירצה למסור לכהן אחר שלא בשעת המשמרת על זה לא מצינו בתורה שיזכה הוא עצמו בקרבן ומן הדין שבני המשמר יזכו בו, אלא שאם הוא עצמו כשר להקרבה בפועל הרי הוא אומר מה איכפת לכם שהוא יקריב לי אם ארצה אקריב אני ואפקיע ממכם את הבשר והעור, הילכך מי שאינו יכול לעבוד בפועל אינו יכול לשלוח שליח שלא מבני המשמר. ועיין הערה הבאה.
[22] במהר"ץ חיות הקשה אם יש מצווה לאכול הרי לא מועיל שליח על מצווה שבגופו, ואם כל הענין רק שהבשר יאכל לשם מה צריך שליחות, ובקובץ הערות [עב ב] כתב שהיכול לעבוד בעצמו יכול לתת רשות לאחר שיעבוד במקומו ואין זו שליחות אלא מיגו דיכול לעבוד יכול לתת לאחר.
[23] ביאור ההיקש לאשם, המאירי כתב: ויראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום, והרמ"ה כתב לחצאין דומה לבעל מום ולא יצא, ומבואר בדבריהם שאין לכסף דין קרבן אלא ממה שדימתה התורה אשם לכסף שמע מינה שאף בו יש את דיני האשם אבל מטעמים אחרים. ולפי זה אין בכסף את כל דיני האשם כגון לשלם בירושלים, [עיין קי, ב, תוספות ד"ה וגזל] ובחזון איש כתב שאם נתן לחצאין ועדיין לא נתאכלו המעות יצא.
[24] בכתבי הגרי"ז [רנט] תמה אם אינו מקיים בזה דין החזרת הגזילה איך זכו בזה כהני המשמר, הרי אינם זוכים אל בתשלום גזל הגר וכל שאינו מקיים את דין ההחזרה אף לכהנים אין חלק בזה, וצ"ע.
[25] רש"י פירש שאין הכוונה שיהא בגזילה שווה פרוטה אלא אף בגזילה שיש בה פחות משווה פרוטה לכל אחד, אם יוסיף משלו עד שיהיה שווה פרוטה יתכפר, אבל הרא"ש בשיטה נקט שאם יוסיף משלו אין זה השבה אלא מתנה בעלמא ואינו מתכפר עד שיהיה בגזילתו שווה פרוטה לכל אחד. עיין שם, וכן נראה בלשון הרמב"ם [גזילה ח- ז]. וכתב החזון איש שלדברי רש"י מה שמוסיף משלו הוא גם חלק מהכפרה ואם יתן את הגזל לכהנים ולאחר זמן יוסיף הוי כנתן לחצאין שלא יצא ידי חובתו.
היה כהן זה זקן או חולה אם יכול לעבוד על ידי הדחק עושה שליח להקרבה ונותן קרבנו לכל כהן שירצה ומ"מ אכילתה לאנשי משמר שכל אכילה אצל זקן וחולה אכילה גסה היא ואין עושין בה שליח ואם אינו יכול לעבוד כלל אף הקרבה אינה אלא באנשי משמר:
היה כהן שבמשמרה טמא ויש לו קרבן צבור להקריב שקרבן צבור דוחה את הטומאה בזמן שאין טהורים באותו משמר ואף בזו אתה מפרשה שאין באותו משמר כהנים טהורים ונמצא כהן זה שזכה בפייס ראוי להקריב הרי זה נותנו לכל כהן שירצה אף ממשמר אחר והעור והאכילה לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר שהרי טמא אינו חולק בקדשים כדי לעשות שליח לאכילה ובעל מום חולק בהם:
כהן גדול מקריב אונן כמו שיתבאר במקומו לפיכך אם היה לו קרבן להקריב הואיל והוא ראוי להקריב עושה שליח ונותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר שהרי אינו ראוי לאכילה בו ביום ולא לחלוק כדי לאכול לערב שעבר זמן אנינות:
המשנה הששית וענינה לבאר בה ענין החלק השמיני ואמר על זה הגוזל את הגר ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים ואשם לגבי מזבח שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב את האשם אליו היה מעלה את הכסף ואת האשם ומת הכסף ינתן לבניו והאשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה נתן את הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידן שנאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא נתן האשם ליהויריב והכסף לידעיה אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לאו יחזור ויביא אשם אחר שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא הביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב אמר הר"ם כבר ידעת כי הגר כשמת ולא הניח בנים בקדושה כי אין לו יורש וכל הקודם בנכסיו זכה ועל גר שמת שאין לו יורשים נאמר ואם אין לאיש גואל אבל איש מישראל אי אפשר שלא יהיה לו גואל כי קבלה היא בידינו שיבטא לא אכלא אם כן האיש האיש שישאר משבטו הוא יירשנו וכבר ידעת כי בכל מקום שנאמר נדבה ר"ל עולת נדבה וכבר בארנו זה במסכת שקלים ודיני עולת נדבה יתבאר לך מזה הפסוק שהביא ראיה על זאת ההלכה שאשם נקרא הקרן שהוא מחזיר כלומר הגזלה בעינה או דמיה כבר בארנו באחרון של סכה כי משמרות כהונה כ"ד משמרות והיו עובדין בזה אחר זה כל משמרה שבת אחת ומכלל המשמרות יהויריב וידעיה והביא אותם על דרך משל וכשנתן כסף ליהויריב ואשם לידעיה והיה המשמרה משמרת ידעיה בזה חולקין ר' יהודה וחכמים ר' יהודה אומר משמרת יהויריב עברה כשנטלה הכסף כיון שאין לה במשמרה שום דבר לפי שאינה שבתו לפיכך יחזור כסף אצל אשם וישוב הכסף לידעיה שיש לו המשמרה וחכמים אומרים משמרת ידעיה עברה כשנטלה האשם מבלי שתקבל הכסף והראוי שיתן הכסף קודם האשם ולפיכך יוקח האשם מאתו ויותן ליהויריב שנטל הכסף ברישא כמו שראוי והוא יקריב כשתהיה משמרתו ולפי שאלו העיקרים אמתיים ידועים אמר לנו מחבר המשנה במשנה זו כי כשנתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה והיתה משמרת ידעיה אם הוא הלכה כחכמים שאומר יצא אשם יהויריב כמו שקדם זה מבואר ואין שם ספק ואם הלכה כר' יהודה שאומר ישוב הכסף אם קיים האשם יקריבוהו בני ידעיה ואם לא אלא שקפצה משמרת ידעיה והקריבה האשם קודם שתקח הכסף מן יהויריב זכו בני ידעיה בעור האשם אבל בשרו אינו ראוי לאכילה לפי שהוא פסול ויחזור ויביא אשם אחר ליהויריב אשר בידו הכסף ויקריב אותו למשמרתו ומה שלמד רבינו הקדוש במשנה זו הוא איזה יתחייב על דעת ר' יהודה כשהקריבו בני ידעיה האשם וכך אמרה הברייתא בזה הדין כשהיתה המשמרת ליהויריב ונעשה מה שאמרנו אמר ר' לדברי ר' יהודה אם קדמו בני יהויריב והקריבו אשם יחזור ויביא אשם אחר ויקריבו בני ידעיה וזכו האחרים במה שבידם וזה הענין הוא מה שלמדנו בזאת המשנה והלכה כחכמים והרמז שראוי להיות הכסף קודם לקרבן הוא מה שנאמר באשם אשר יכפר בו וקבלנו בפירוש זה כי האשם נאמר בכאן כסף והוא מה שאמרו אשם זהו קרן וכבר בארנו בהלכה שקודם לזו דרחמנא קרא הכסף אשם ואמרו יכפר בו והוא פועל עתיד ר"ל שכבר התחיל בכפרה שהוא נתן הכסף ותגמר כפרתו ולא ישאר עליו עון בקרבן והוא איל האשם כמו שנאמר וכפר עליו הכהן באיל האשם וקבלנו בזה איל אשם מעכב ואין החומש מעכב וכבר נתבאר כי האשם הוא הכסף ופי' מעכבין כפרה:
אמר המאירי הגוזל את הגר שאין לו יורשים וכפר ונשבע ומת הגר והודה הרי זה משלם קרן וחומש לכהנים שבאותו משמר ומביא אשמו ומתכפר הא אם לא נשבע זכה במה שבידו שנכסי הפקר הם וכבר קדם הוא בזכייתם:
היה מעלה את הכסף ר"ל קרן וחומש ואת האשם לירושלים ומת קודם שיתן את הכסף לכהנים ויקריבו לו את האשם הרי הכסף ר"ל קרן וחומש חוזר לבניו שהרי זכה הוא בהם מן הדין אלא שלתשובה מעולה הצריכתו תורה לחלקה לכהנים ומאחר שמת אין לו אצל כפרה העתידה לבא כלום והאשם ירעה עד שיסתאב ר"ל שיומם וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח כדין אשם שמתו בעליה ואע"פ שבחטאת שמתו בעליה אמרו עד שימות כבר אמרו כל שבחטאת מתה באשם רועה:
נתן את הכסף לאנשי משמר ולא נתן להם האשם עדין להקריבו ומת קודם כפרה החזיקו כהנים בכספם ואין היורש יכול להוציאו מידם בטענת שלא נתכפר באשם שהכסף אף הוא מסייע בכפרה שאמרו כסף מכפר מחצה וכבר נתכפר מה שביד הכסף לכפר ואפילו היה הגזלן קטן שאין מתנתו מתנה אין היורש מוציא מיד הכהנים:
נתן את הכסף ליהויריב שהיא משמרה ראשונה ולא הספיק ליתן את האשם עד שבוע האחרת שנכנסה משמרתו של ידעיה שהיא השניה יצא ונמצא הכסף ליהויריב ומשמרה של ידעיה זוכה במצות הקרבה ובעור ובשר ומ"מ אם נתן הכסף למשמרה שאין זמנה עכשיו בשעת נתינה יחזור הכסף אצל האשם ומשמרה שלקחה בלא זמנה לא זכתה ומוציאין מידה וכן יתבאר בגמרא אשם ליהויריב ר"ל שהקדים ונתן את האשם קודם שיוציא הגזלה מתחת ידו ונתן הכסף לידעיה והרי שטעה שראוי לעולם להוציא הגזלה ולהחזירה אם לבעלים אם לכהנים קודם שיביא אשמו מעתה אם האשם קיים יחזור אצל ידעיה ויקריבוהו בני ידעיה שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו יצא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא שנאמר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו אשר כפר לא נאמר אלא יכפר לשון עתיד ומה שהקריבו בני יהויריב שלא כדין עשו ולא נהנו אלא לעורו נתן את הקרן והקריב את האשם קודם שיתן את החומש נתכפר ואין החומש מעכב ליפסל איל האשם בכך אלא שהוא חייב ליתנו אחר הכפרה:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
גזל הגר הכתוב קראו אשם שנאמר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב ליי' לכהן ודרשו בו האשם זה קרן המושב זה חומש מאחר שהכתוב קראו לקרן זה אשם צריך להחזירו ביום כדין הקרבת אשם ויראה לי הטעם כדי שיחזירהו בפרסום מעתה גזל הגר שהחזירו בלילה לא יצא ידי השבה וכן אם החזירו לחצאין אלא שיחזירנו בבת אחת:
גנבת הגר אינה נדונה כגזלו אלא זכה הגנב במיתתו של גר הן בקרן הן בכפל כדין כל מחזיק בנכסיו:
גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן שבאותו משמר שהחזירו לא יצא ידי השבה אלא שאין לו לעשות בזה כלום:
היו בני משמרה זו מרובים ונתנם למשמרה אחרת שאין זמנה עכשיו ואכלוסיה מועטין ופרוטה מגעת לכל אחד מהם הרי זה ספק אם זכת משמרת זו בהם אם לאו ומ"מ יראה לי מסוגית הגמרא דוקא במשמרה הבאה ראשונה אחר זה שתהא להם השבה ראויה בגזל זה שבזו יש לומר לזו היתה השבה זו עומדת אבל משמרה אחרת לא זכת:
222ימים לסיום הש״ס