דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא קו ע"א - Steinsaltz

but one who denies a claim concerning having taken a deposit is disqualified from bearing witness, because if it is clear that the deposit is in his possession, yet he denies it, he must be lying.

The Gemara raises a further difficulty with regard to Rav Sheshet’s opinion: But didn’t Ilfa say that an oath effects acquisition, meaning that once he testified falsely that he did not become a bailee, the item in question becomes his property, rendering him liable as a robber even for damage or loss resulting from accidents? The Gemara infers: It is the taking of an oath that effects acquisition, but mere denial of having become a bailee does not effect acquisition. The Gemara rejects this distinction: Here too, Ilfa must be referring to a case where the deposit stands in a place not in the bailee’s possession, e.g., a swamp, and as long as he does not take an oath, it can be assumed that his intention is simply to be evasive. But if the animal was standing in his house, then he acquires it as soon as he denies the claim.

And if you wish, say instead: What is the meaning of Ilfa’s statement that an oath effects acquisition? It is in accordance with the statement of Rav Huna, as Rav Huna says that Rav said that if one party says: I have one hundred dinars in your possession, and the other party says: You do not have any money in my possession, and the latter took an oath to that effect, and later, witnesses came and testified that his oath was false, he is exempt, as it is stated: “The oath of the Lord shall be between them both, to see whether he has not put his hand unto his neighbor’s goods; and the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10); teaching that once the owner received an oath, the one who took the oath no longer pays monetary restitution. Ilfa’s statement that an oath effects acquisition means that the bailee will no longer have to pay monetary restitution, and it does not relate to Rav Sheshet’s statement that the bailee becomes responsible for damage resulting from accidents as soon as he denies the claim.

§ Having mentioned Rav’s ruling, the Gemara addresses the matter itself: Rav Huna says that Rav says that if one party says: I have one hundred dinars in your possession, and the other party says: You do not have any money in my possession, and the latter takes an oath to that effect, and later, witnesses came and testified that his oath was false, he is exempt, as it is stated: “And the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10); teaching that once the owner received an oath, the one who took the oath no longer pays monetary restitution.

Rava said: Rav’s statement is reasonable in the case of one who denies having taken a loan, which is intended for expenditure. Since the money is no longer in his possession, the Torah exempts him from monetary restitution once he takes an oath. But in the case of one who denies having accepted a deposit, it remains in the owner’s possession and must be returned intact, and it is not considered to be monetary restitution. Rava continues: But, by God, Rav said his statement even in the case of one who denies having accepted a deposit, as when this verse exempting him from payment is written, it is written in the case of one who denies having accepted a deposit.

§ The Gemara relates that Rav Naḥman was sitting and saying this halakha. Rav Aḥa bar Minyumi raised an objection to Rav Naḥman from that which was taught in a mishna (108b): If the owner asked the bailee: Where is my deposit, and the bailee said to him: It is lost, and the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, thereby accepting the oath, and the witnesses testify about the bailee that he consumed the deposit, then he must pay the principal. If he admitted of his own accord that he had taken a false oath, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering. This indicates that one is required to pay monetary restitution for a deposit even after taking an oath.

Rav Naḥman said to him: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one takes an oath outside of court, which does not exempt him from paying restitution. Rav Aḥa bar Minyumi said to him: If so, say the latter clause of the mishna: If the owner asked the bailee: Where is my deposit, and the bailee said to him: It was stolen, and the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, thereby accepting the oath; and the witnesses testify about the bailee that he stole it, he must pay the payment of double the principal. If he admitted of his own accord that he had taken a false oath, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering. And if it enters your mind that this oath was taken outside of court, is there an obligation of double payment in such a circumstance?

Rav Naḥman said to him: I am able to answer you by saying that the first clause of the mishna is referring to one who took an oath outside of court, and the latter clause of the mishna is referring to one who took an oath in court, but we will not answer you with a forced answer. Instead, I will explain it in this manner: Both this clause and that clause are referring to an oath taken in court, and it is not difficult. Here, the ruling of the first clause is with regard to one who leaped to take an oath as soon as the other litigant stated his claim, even though the court had not yet required him to do so, which is not considered a full-fledged oath. There, the ruling of the latter clause is with regard to one who did not leap but took an oath only when required by the court.

Rami bar Ḥama said to Rav Naḥman: After all, you do not hold in accordance with the statement of Rav; why are you pledging yourself to explain the statement of Rav so that it not be contradicted by the mishna? Rav Naḥman said to him: I said this not to justify Rav’s ruling but to clarify the statement of Rav, as Rav would explain the mishna in this manner, as I did.

The Gemara asks: But Rav quoted a verse, so how could Rav Naḥman not agree with his statement? The Sages said in response: This verse was not written to teach the ruling of Rav; rather, it comes to teach the halakha that all those discussed in the Torah who are required to take oaths, take oaths and do not pay; as the verse should be interpreted as follows: “And the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10), teaching that one who has the obligation to pay is the one who takes an oath, and not the one demanding payment.

Rav Hamnuna raises an objection to Rav’s statement from a different mishna (Shevuot 36b), which states: If an owner requested the return of his deposit and the purported bailee denied having received it, and the owner administered an oath to the bailee about the deposit five times, whether before the court or not before the court, and the bailee denied the claim each time, he is liable for each and every one of the oaths and must pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering for each one. And Rabbi Shimon says: What is the reason? Since he is able to retract and admit after each oath, at which point he would be liable to pay, therefore each subsequent false oath is a denial of that liability. It can be seen from this mishna that one who admits liability after having taken a false oath is liable to pay, counter to the statement of Rav.

And here, you cannot say that the mishna in Shevuot is referring to a case where the bailee leaped to volunteer his oath, because it teaches explicitly that the owner administered an oath to the bailee about the deposit. And you cannot say that the mishna in Shevuot is referring to a case where the bailee took his oath outside of court, because it teaches explicitly that the halakha applies whether the oath was taken before the court or not before the court.

The Gemara explains: He, Rav Hamnuna, raised the objection and he resolved it: The tanna teaches it disjunctively, i.e., the rulings of the mishna are stated with regard to different circumstances. Where it teaches that the owner administered an oath to the bailee about the deposit, that is referring to outside of court, and when it discusses an oath taken before the court, it is referring to a case where the bailee leaped and volunteered his oath. Therefore, the mishna does not discuss the case with regard to which Rav issued his ruling, where the bailee was forced to take an oath before the court.

Rava raises an objection to Rav’s statement from a baraita: In the case of a homeowner acting as a bailee who falsely claimed, with regard to a deposit, that a thief stole it, and he took an oath to that effect and subsequently admitted that he was lying and that in fact he took the item himself, and witnesses came and testified that the bailee himself indeed took the item, then if he admitted his guilt before the witnesses came and testified, he pays the principal value of the item and the additional one-fifth payment, and he must also bring a guilt-offering. But if he admitted his guilt after the witnesses came and testified, he pays the double payment and brings a guilt-offering. This baraita rules that one who takes an oath is not exempt from payment, counter to the statement of Rav.

And here, in this baraita, you cannot say that it is referring to an oath taken outside of court or that he leaped and volunteered his oath, because double payment is taught in the baraita, and one is obligated to pay double payment only when the accused has an oath administered to him before the court.

Rather, Rava said: In any case where one admits to having taken a false oath, there is no difference whether one falsely states the claim that the deposit was lost, and there is no difference whether one falsely states the claim that a thief stole the deposit as well; in these cases, Rav did not say that taking an oath exempts the bailee from restitution, because it is written in the Torah portion discussing a false oath taken with regard to a deposit: “And they shall confess the sin that they performed, and he shall return the principal for his guilt, and he shall add to it one-fifth, and he gives it to the one with regard to whom he is guilty” (Numbers 5:7), teaching that anyone who admits to a false oath concerning a deposit is required to pay the principal and the additional one-fifth payment.

The Gemara continues Rava's statement: Additionally, in a case where one falsely states the claim that a thief stole the deposit and takes an oath to that effect and witnesses come and say that he had stolen it, as well, Rav did not say that taking an oath exempts the bailee from restitution, because double payment is written in the Torah (see Exodus 22:8). When he says that taking an oath exempts the bailee from restitution, it is in a case where one falsely states the claim that the deposit was lost and takes an oath to that effect, and did not admit it, and witnesses come and testify that he had stolen it.

The Gemara relates that Rav Gamda went and said that halakha before Rav Ashi. Rav Ashi said to him: Now consider: And even Rav Hamnuna, who was Rav’s student and knew that Rav says that one who takes a false oath is exempt from paying restitution even in a case where he admitted it; and Rav Hamnuna therefore challenged him from a mishna that teaches that one is not exempt in a case where he admitted it. And you say that Rav did not say his halakha in a case where one admitted that he took a false oath? Presumably, Rav Hamnuna, as Rav’s student, was aware of the scope of his teacher’s ruling. How, then, can you limit it as being narrower than Rav Hamnuna’s interpretation?

Rav Aḥa the Elder said to Rav Ashi: Rav Hamnuna did not raise a difficulty against Rav with regard to the case of one admitting to having taken a false oath, rather, with regard to the case where witnesses came after he took the oath, and this is what is difficult for him:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קו - א

ואילו הכופר בפקדון פסול הוא לעדות - [1]

ובהכרח שהחילוק הוא: הכופר במלוה היות ואפילו אם עדיין מעות ההלואה בידו, שלו הם כי "מלוה להוצאה ניתנה", אם כן אפילו באופן זה כשר הוא לעדות, כי יש לומר משתמט הוא; אבל הכופר בפקדון פסול לעדות באופן שהיה הפקדון בידו, [2] ששוב אין שייך לומר אישתמוטי.

עוד מקשינן לרב ששת: והאמר אילפא: "שבועה קונה", וקא סלקא דעתין שכך פירושו: הכופר בפקדון, משנשבע עליו קנהו להתחייב באונסין; ואם כן הרי משמע:

שבועה היא דקניא, אבל כפירה בלי שבועה לא קניא לפקדון להתחייב עליו באונסין, וקשיא לרב ששת.

ומשנינן: הכא נמי בכגון דקיימא הפקדון באגם בשעת כפירה, ומשום כך אינו נעשה גזלן אלא בשבועה.

ואיבעית אימא: אין אילפא עוסק בקנין להתחייב באונסין, אלא מאי "שבועה קונה" לקנותה ממש, וכדרב הונא; דאמר רב הונא אמר רב:

האומר לחבירו: "מנה לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי" ונשבע הנתבע, [3] ואחר כך באו עדים שיש לו בידו הרי זה פטור, ומשום שנאמר בפרשת שומר שכר:

"שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו [את השבועה] ולא ישלם", והכי קאמר: כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלם ממון; ודין זה הוא שהשמיענו אילפא כשאמר: "שבועה קונה".

גופא: אמר רב הונא אמר רב:

"מנה לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי כלום", ונשבע, ואחר כך באו עדים, פטור, שנאמר: "ולקח בעליו ולא ישלם", כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלם ממון.

אמר רבא: מסתברא מילתיה דרב, רק במלוה שאפילו אם עדיין המעות בידו אינם של מלוה דלהוצאה ניתנה, ולכך כשנשבע פקע חיובו. [4]

אבל הנשבע על פקדון לא קנאו, שהרי לא אמרה תורה אלא "ולא ישלם", ואילו המשיב את הפקדון אין זה נקרא "ישלם", שהרי פקדון ברשותיה דמריה קאי [ברשות בעלים הוא עומד]. [5] מוסיף רבא ונשבע: והאלהים אמר רב את דינו אפילו בפקדון, דכי כתיב הקרא "ולקח בעליו ולא ישלם", בפרשת פקדון הוא דכתיב. [6]

יתיב רב נחמן, וקאמר להא שמעתא דרב הונא משמו של רב:

איתיביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן על דינו של רב, ממשנה לקמן קח ב:

מפקיד האומר לשומר חינם שלו: "היכן פקדוני", ואמר לו: "אבד ופטור אני" ואמר לו המפקיד: "משביעך אני", ואמר הנפקד: "אמן", והעדים מעידים אותו שאכלו, הרי משלם את הקרן בלבד, שאין חיוב חומש בשבועת הפקדון אלא כשהודה.

ואם הודה מעצמו: משלם קרן וחומש ואשם.

ותיקשי לרב מרישא דמתניתין, [7] שהרי נשבע שהוא פטור, ומכל מקום אם באו עדים שאכלו, שנינו במשנה שהוא חייב קרן!?

אמר תירץ ליה רב נחמן לרב אחא בר מניומי: הכא במשנה זו במאי עסקינן: כגון דנשבע חוץ לבית דין, ולא אמר רב אלא בשבועה בבית דין שהיא אלימא להפקיע ממון.

אמר ליה רב אחא בר מניומי:

אי הכי - שהמשנה עוסקת בשבועה חוץ לבית דין - אימא סיפא של אותה משנה:

ואם אמר לו: "היכן פקדוני", ואמר לו השומר: "נגנב", ואמר לו המפקיד: "משביעך אני" ואמר השומר: "אמן", והעדים מעידים אותו שגנבו, הרי זה משלם תשלומי כפל, שכל ה"טוען טענת גנב" ונמצא שהוא גנבו חייב כפל.

ואם הודה מעצמו, אינו משלם כפל, שהכפל קנס הוא ו"המודה בקנס פטור", ומיהו משלם קרן וחומש כשאר "שבועת הפקדון".

ואי סלקא דעתך דמשנה זו עוסקת בשבועה חוץ לבית דין, מי איכא כפל בטוען טענת גנב בשבועה חוץ לבית דין או שלא על פי בית דין!? [8]

אמר ליה רב נחמן לרב אחא בר מניומי:

יכילנא לשנויי לך [יכול הייתי לתרץ לך]: רישא של המשנה עוסקת בשבועה חוץ לבית דין, ואילו סיפא בשבועה בבית דין, מיהו שינויא דחיקא לא משנינן לך [אלא שאיני רוצה ליישב תירוץ דחוק], אלא כך יש ליישב:

אידי ואידי [רישא וסיפא] בשבועה בבית דין, ולא קשיא:

כאן - ברישא - עוסקת המשנה בקפץ ונשבע קודם שחייבוהו בית דין לישבע, ולכן אינו קונה, כי הפסוק עוסק בשבועה שבית דין חייבוהו ועל פיהם נשבע. [9]

כאן - בסיפא - בשלא קפץ, אלא בית דין השביעוהו, ולכן חייב הוא כפל. [10]

אמר ליה רמי בר חמא לרב נחמן:

מכדי, דרב לא סבירא לך, משכוני נפשך אדרב למה לך [הרי אינך סובר כרב, ולמה מעמיד אתה את עצמך במקומו ליישב את הקשה עליו]!?

אמר ליה רב נחמן לרמי בר חמא:

לפרושה אני בא לדרב, ולומר: דרב הכי מתרץ לה למתניתין [כך יעמיד רב את המשנה].

ומקשינן לרב נחמן שאינו סובר כרב: והא רב קרא קאמר [והרי רב למד כן מן הפסוק "ולקח בעליו ולא ישלם"]!?

אמרי בני הישיבה לפרש את הכתוב לדעת רב נחמן:

קרא ד"ולקח בעליו ולא ישלם" ללמד הוא בא, לכל הנשבעין שבתורה [כל חיוב שבועה שבתורה] נשבעין ולא משלמין הוא דאתא, שלא תאמר: יישבע התובע ויטול, ולא יישבע הנתבע וייפטר; שהרי כן משמע הכתוב: "ולקח בעליו ולא ישלם", מי שעליו לשלם הוא זה שנשבע.

מתיב רב המנונא לרב ממשנה בשבועות לו ב:

השביע עליו, [משמע: עשה שבית דין ישביעוהו] חמשה פעמים, בין שנשבע בפני בית דין, ובין שנשבע שלא בפני בית דין, וכפר עליו בשבועה, הרי הנשבע חייב על כל אחת ואחת.

ואמר רבי שמעון: מה טעם חייב הוא על השבועות שלאחר השבועה הראשונה, הואיל ויכול לחזור ולהודות לאמר: "שקר נשבעתי", והיות ונשבע שוב בשקר, הרי זו שבועת כפירת ממון.

הרי מפורש שחייב הוא על השבועה השניה, ולדברי רב לא היה לו להתחייב משבועה שניה ואילך, שהרי כבר נפטר מהתובע בשבועה ראשונה, ושבועה שניה אינה שבועת כפירת ממון!?

מוסיפה הגמרא לבאר את הקושיא:

והכא - במשנה זו - קפץ לא מצית אמרת [אין אתה יכול ליישב שהיא עוסקת בקפץ], שהרי "השביע עליו" קתני, ומשמע לשון זה שעשה לאחרים שישביעוהו, דהיינו על ידי בית דין; ואף לומר שהמשנה עוסקת כשנשבע חוץ לבית דין לא מצית אמרת, שהרי בפני בית דין קתני, ובהכרח שהמשנה עוסקת כשהשביעוהו בית דין ונשבע בבית דין, ותיקשי לרב, האיך חייב הוא על השבועה השניה אחר שכבר נפטר בשבועה הראשונה!?

הוא - רב המנונא - מותיב לה ואף הוא מפרק לה [רב המנונא הקשה, והוא עצמו תירץ] לצדדין קתני:

השביע עליו חוץ לבית דין ובבית דין קפץ, כלומר: זו ששנינו: "בפני בית דין" אינו עולה על "השביע עליו" דמשמע על ידי בית דין, ורק מה ששנינו "שלא בפני בית דין" זה קאי על "השביע עליו", ומה ששנינו "בפני בית דין" היינו בדרך קפיצה ולא ש"השביע עליו" התובע.

מתיב רבא - להוכיח שלא כתירוץ זה - מהא דתניא:

בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון, ונשבע על כך, ושוב הודה שהפקדון בידו, וגם באו עדים שהפקדון בידו.

אם עד שלא באו עדים - הודה, הרי זה משלם קרן וחומש ואשם, כדין כופר בפקדון בשבועה והודה, שהוא משלם קרן וחומש ואשם, אבל אינו משלם כפל כדין "טוען טענת גנב", ש"המודה בקנס פטור".

ואם משבאו עדים - הודה, הרי זה משלם תשלומי כפל [קרן וכפילו] מחמת העדים כדין טוען טענת גנב, ואשם מדין "שבועת הפקדון", שהרי הודה; אבל חומש אינו משלם, כי חומשו עולה לו בכפילו. [11]

הרי מבואר, שאם כי כבר נשבע הרי זה משלם גם את הקרן, ודלא כרב; והכא ליישב שהמשנה עוסקת בשבועה "חוץ לבית דין", וקפץ [או קפץ] לא מצית אמרת [ועל דרך שיישבה הגמרא את קושיית רב המנונא], דהא כפל קתני, שהרי במשנה מבואר שעל אותה שבועה משלם הוא כפל, אם באו עדים תחילה, וכפל אינו משלם, אלא אם נשבע בבית דין ועל ידי בית דין, ואם כן איך יתחייב קרן על אותה שבועה!?

ומשנינן: אלא אמר רבא ליישב את קושיית רב המנונא; בהקדמת שני כללים המוכחים מהברייתא שהביא:

א. כל ש"הודה", לא שנא: "טוען טענת אבד" ולא שנא "טוען טענת גנב" - לא אמר רב שלא יתחייב לשלם קרן, דהא כתיב: "והתודה" דבעי שלומי קרן וחומש, כלומר: משום שנאמר בפרשת שבועת הפקדון: "והתודו את חטאתם אשר עשו, והשיב את אשמו בראשו [הוא הקרן] [12] וחמישיתו יוסף עליו", הרי שחייבה התורה קרן כשהתודה, שהיינו שהודה; ויסוד זה מוכח מהרישא של הברייתא. [13]

ב. טוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב, שלא יתחייב קרן, דהא כתיב: בפרשת טוען טענת גנב: תשלומי כפל, כלומר: "אם לא ימצא הגנב ישלם שנים" הרי שחייב הוא קרן; ויסוד זה מוכח מן הסיפא של הברייתא המחייבתו כפל. [14]

ואם כן לא תיקשי מהמשנה שהקשה רב המנונא, שהרי טעם חיובו הוא משום שיכול לחזור ולהודות, ואילו היה מודה היה באמת חייב גם את הקרן, שהרי מתחייב עליו משום "שבועת הפקדון" -

כי קאמר רב שאינו חייב קרן אחר שנשבע: כגון שטוען טענת אבד שאין בו חיוב כפל, ונשבע ולא הודה ובאו עדים, שאין בו חיוב שבועת הפקדון.

אזל רב גמדא ואמרה לשמעתיה קמיה דרב אשי, [הלך רב גמדא ואמר את תירוצו של רבא לפני רב אשי], אמר תמה ליה רב אשי:

השתא, ומה רב המנונא תלמידיה דרב וידע דאמר רב אפילו בהודה, ומשום כך קמתיב מאופן שהודה, ואילו את אמרת: הודה לא אמר רב!?

אמר ליה רב אחא סבא לרב אשי: לעולם אף רב המנונא מודה, שבהודה אינו נפטר מקרן, ורב המנונא - שהקשה מהמשנה המחייבתו על חמש שבועות, הואיל ויכול לחזור ולהודות - הכי קא קשיא ליה:

הערות

[1] כתב רש"י: "ומפסיל אף על גב דלא אשתבע, דאי באשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון", וכדרך שאמרו לעיל דבאישתבע הוא פסול לשבועה; וראה ב"ספר המפתח" מה שהביאו בזה מדברי הראשונים.

[2] וכפי שמפרשת הגמרא בבבא מציעא ה ב.

[3] בהמשך הסוגיא מבואר, שאין שבועה קונה, אלא בשנשבע בבית דין על ידי שחייבוהו בית דין; ומתוך כך פירשו תלמידי רבינו פרץ, שאין רב עוסק בכופר הכל, אלא שאמר: "נאנסו" שחייב עליו שבועה.

[4] צריך לומר, שהכוונה במלוה שהודה עליה במקצת, או שבא עד אחד ונתחייב עליה שבועה בבית דין, שהרי בשבועה בלי חיוב בית דין אינו קונה, חזון איש.

[5] כתב ה"חזון איש": נראה דהא דאין משלם במלוה, היינו משום ד"קם דינא", ואחר השבועה שהאמינתו תורה שהוא פטור, פקע ממנו חיובי תורה, ואף שנתברר אחר כך בעדים שנשבע לשקר לאו בר חיוב הוא, שאין מכוונת התורה לחזור ולערער את המשפט שכבר נגמר על ידי שבועה, והלכך אמר רבא, דזה מסתבר במלוה דרמי אכתפא דגברא ופקע ממנו חיוב גברא, אבל בפקדון שאין צריך לדון על חיוב גברא, אלא בכל מקום שהפקדון נמצא הוא של בעלים לא מסתבר שיצא הפקדון מרשות בעלים לרשות שומר על ידי השבועה מאחר שנתבאר שנשבע לשקר, אבל מדכתיב קרא בפקדון, ומשמע דאפילו הוא בעין מכל מקום אמרינן ולקח בעליו ולא ישלם, על כרחך דשבועה גומרת גם בדבר בעין, כיון דבזמן השבועה החזיקו בית דין שאין בידו משל חבירו כלום.

[6] א. כתב ה"חזון איש", שלכאורה היה נראה שאין דין זה אלא בנשבע שהפקדון שלו וקנאו בשבועה זו, אבל נשבע שאבד והוא בעין בידו לא שייך לומר שקנאו בשבועה, שהרי לא נשבע מעולם שהוא ברשותו [פירוש: וכגון שהודה במקצת או שעד אחד העידו שאינו שלו, שהרי צריך שבועת בית דין] ; אבל אי אפשר לומר כך, שהרי הפסוק עוסק בשבועת השומרים, ואין שבועה אלא שנאבד הפקדון באופן של פטור. ב. עוד כתב ה"חזון איש", שרב הולך בזה לשיטתו שאמר בסנהדרין עב א, שגזלן קונה את הגזילה אם לא שמתחייב בהשבת הגזילה, ולפיכך סובר שם רב [ורבא חלוק עליו], שאם לא נתחייב בהשבת הגזילה משום ש"קם ליה בדרבה מיניה" כי אז הרי הוא קונה את הגזילה, ואף כאן הרי הוא נפטר מהשבת הגזילה [כוונתו לפקדון] על ידי השבועה, וממילא קני לה לגזילה, [וכן כתבו עוד אחרונים כמבואר ב"ספר המפתח"]. ואולם בישיבות נהוג לומר, שדינו של רב בסנהדרין הוא מ"קנייני הגזילה", שבפקיעת חיוב השבה קנה אותה, ואם כן אין זה ענין לפקדון ; גם מה שנקטו האחרונים שיש "חיוב השבה" בפקדון, אינו מוסכם כלל, וב"קצות החושן" כתב לא כן.

[7] בהמשך הסוגיא מבואר, שאין הקושיא אלא מהרישא, אבל מהסיפא לא קשה לרב, ופירש רש"י את הטעם: כי לא אמר רב את דינו בהודה, שהרי הכתוב אומר בנשבע והודה: "והשיב את הגזילה" ; והתוספות תמהו על זה, שחידוש זה לא נתחדש לגמרא אלא בסוף הסוגיא; וראה מה שכתבו באופן אחר לבאר למה לא קשיא מסיפא.

[8] "דלא חייב רחמנא כפל לטוען טענת גנב ונשבע, אלא היכא דפטר נפשיה בההוא שבועה, אבל היכא דלא פטר נפשיה בההוא שבועה, לא מחייב כפל", רמ"ה, וראה עוד שם.

[9] א. כתב הרשב"א: "שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה", וכן כתב הרמ"ה ד"מחייב ליה לאישתבועי ליה זימנא אחריתי אפומא דבי דינא"; והקשו האחרונים: איך ישביעוהו שנית, והרי ממה נפשך: אם אמת היא השבועה הראשונה, למה לי שבועה שניה, ואם שקר היא, הרי חשוד הוא על השבועה, ואינו יכול להשבע.

[10] פירש רש"י את הטעם שתירוץ זה אינו דחוק, אף שמעמידים את הרישא ואת הסיפא בשני אופנים, כי ניחא לו לפרש במקום אחד ובשני אופנים, ולא לפרש בשתי מקומות.

[11] כן כתב רש"י; וראה בסוגיא לעיל סה א, שלא בכל אופן חומשו עולה לו בכפילו, אלא בשהכפל והחומש שוין.

[12] ראה לעיל ברש"י בד"ה הודה מעצמו שכתב סברא זו, והביא פסוק "והשיב את הגזילה", ובאמת מפסוק זה לא ידענו אלא שישיב את הגזילה עצמה אבל את דמיה עדיין לא שמענו.

[13] הגדר צריך ביאור: שהרי כשנשבע כבר נפטר, ואיך יחזור ויתחייב קרן כשהודה, וראה בזה ב"אילת השחר" בעמוד ב ד"ה והנה בסברא.

[14] ראה ב"אילת השחר" שדן, אם יתחייב בקרן, גם באופן שבפועל לא יתחייב כפל, וראה שם בשם ה"חזון איש" דמשמע מדבריו, שהוא תלוי במציאות אם יתחייב כפל. ע"כ

ואילו הכופר בפקדון — פסול לעדות, שאם ברור שהפקדון בידו והוא כופר בו — אין כאן מקום לטענות השתמטות, אלא ודאי הוא משקר.

ועוד מקשים על שיטת רב ששת: והאמר [והרי אמר] אילפא: שבועה קונה, ומשמע שמשעה שנשבע לשקר נחשב הדבר כשלו, להתחייב בו באונסים, ונדייק: שבועה היא דקניא [שקונה], אבל כפירה בלבד לא קניא [קונה]! ודוחים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר דקיימא [שעומדת] הפרה באגם, שכל עוד לא נשבע אנו מניחים שאין כוונתו אלא להשתמט, אבל אם היתה בביתו — קנה מזמן הכפירה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מאי [מה] פירוש "שבועה קונה" שאמר אילפא? — כדברי רב הונא, שאמר רב הונא אמר רב, התובע את חבירו: "מנה (מטבע של מאה דינר) יש לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי", ונשבע על טענתו, ואחר כך באו עדים והעידו ששיקר בשבועתו — פטור מלשלם, שנאמר: "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם" (שמות כב, י), לומר: כיון שקבלו הבעלים שבועה, שוב אין משלם ממון והשבועה מקנה את החפץ לנתבע.

א כיון שהוזכרה הלכה זו באים עתה לדון בה גופא [עצמה]. אמר רב הונא אמר רב, טענו: "מנה לי בידך", והלה, הנתבע, אומר: "אין לך בידי כלום", ונשבע על טענתו ובאו עדים והעידו ששיקר בשבועתו — פטור, שנאמר: "ולקח בעליו ולא ישלם", כיון שקבלו בעלים שבועה, שוב אין משלמין ממון.

אמר רבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של רב דווקא בכופר במלוה, שלהוצאה ניתנה, שאין הכסף עוד בנמצא, ופטרו הכתוב מלשלם ממון אם נשבע עליו, אבל פקדון — ברשותיה דמריה קאי [ברשות בעליו הוא עומד] ואין בו חובת תשלום שיש לפוטרו ממנה, אלא השבתו כפי שהוא. והוסיף רבא בלשון שבועה: והאלהים! אמר רב את דבריו אלו אפילו בפקדון, שאם נשבע עליו פטור מלהשיבו, דכי כתיב קרא [שכאשר נאמר פסוק זה] "ולקח בעליו ולא ישלם" בפקדון כתיב [נאמר].

ומסופר, יתיב [יושב היה] רב נחמן וקאמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו] שאמר רב הונא בשם רב. איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר מניומי לרב נחמן ממה ששנינו במשנה, אמר לחבירו: "היכן פקדוני"? אמר לו: "אבד", אמר לו המפקיד: "משביעך אני", ואמר הלה: "אמן", והעדים מעידים אותו, את הנתבע, שאכלו, כלומר, שהשתמש בו עד שכלה — משלם את הקרן, ואם הודה מעצמו שנשבע לשקר — משלם קרן וחומש ואשם! משמע שאף אחרי שנשבע — משלם.

אמר ליה [לו] רב נחמן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנשבע חוץ לבית דין, שאין שבועה זו נחשבת כדי לפטור אותו. אמר ליה [לו]: אי הכי אימא סיפא [אם כך אמור את מה ששנינו בסוף המשנה], אמר לחבירו: "היכן פקדוני"? אמר לו: "נגנב", אמר לו: "משביעך אני", ואמר: "אמן", והעדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבו — משלם תשלומי כפל. אם הודה מעצמו — משלם קרן וחומש ואשם. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמדובר כאן בשבועה חוץ לבית דין, מי איכא [האם יש] חובת כפל על שבועה כגון זו?

אמר ליה [לו] רב נחמן: יכילנא לשנויי [הייתי יכול לתרץ] לך כי רישא [בתחילת המשנה] מדובר שנשבע חוץ לבית דין, וסיפא [וסופה] מדובר שנשבע בבית דין. מיהו שינויא דחיקא [אולם תירוץ דחוק] לא משנינן [אתרץ] לך. אלא כך צריך להסביר: אידי ואידי [זה וזה] מדובר שנשבע בבית דין, ולא קשיא [ואין זה קשה]; כאן בקפץ, כלומר, שקפץ ונשבע מעצמו, כשתבעו לכך בעל דינו, שלא חייבוהו הדיינים עדיין להישבע, ואין זו שבועה גמורה, וכאן בשלא קפץ.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב נחמן: מכדי [הרי] שיטתו של רב לא סבירא [מסתברת נראית] לך, משכוני נפשך [למשכן את עצמך] לדחוק ולפרש דברים לשיטתו של רב למה לך? יכולת לומר שבאמת קושיה היא עליו! אמר ליה [לו]: לא אמרתי זאת לעצם ההלכה אלא לפרושה [לפרש] את דברי רב, שרב הכי [כך] הוא מתרץ לה למתניתין [את משנתנו].

ושואלים: והא [והרי] רב קרא קאמר [כתוב הוא אומר] ולכאורה לשון הכתוב מסייעת לו! אמרי [אומרים] בתשובה: קרא [הכתוב] לא לענין זה נאמר, אלא ללמד ענין אחר: שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין הוא דאתא [שבא]. ללמדנו שכל שבועה שבתורה היא כדי לפטור את הנשבע מתביעה, ולא כדי לקבל דבר מאחרים. וכך מדייקים מפסוק זה: "ולקח בעליו ולא ישלם" — מי שעליו לשלם הוא נשבע.

מתיב [מקשה] רב המנונא על שיטת רב ממקור אחר, ששנינו במשנה: השביע עליו, כלומר, תבע את פקדונו והזקיקו להישבע שאין הוא בידו חמשה פעמים, בין שנשבע בפני בית דין ובין שנשבע שלא בפני בית דין, וכפר עליו, שנשבע בכל פעם שהחפץ אינו בידו — חייב על כל אחת ואחת מן השבועות שהשביעהו חומש ואשם משום שבועת הפקדון, ואמר ר' שמעון: מה טעם? — הואיל ויכול לחזור ולהודות לאחר כל שבועה, ואז יחול עליו חיוב תשלום, ונמצא שבשבועה הבאה הוא כופר בחובה זו. ולענייננו למדים מכאן שאם מודה לאחר שבועה — חייב בתשלום, שלא כשיטת רב!

והכא [וכאן] בפירוש משנה זו לתרץ שמדובר בקפץ מעצמו ונשבע לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], שהרי "השביע עליו" קתני [שנה], ולתרץ שמדובר שנשבע חוץ לבית דין גם כן לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], שהרי "בפני בית דין" קתני [שנה]!

ומוסיפים: הוא, רב המנונא, מותיב לה [הקשה אותה], את הקושיה הזו, והוא עצמו מפרק לה [תירץ אותה] שלצדדין קתני [שנה] בברייתא. כלומר, משנה זו אינה שנויה כהמשך אחד אלא במקרים שונים היא עוסקת. מה ששנה השביע עליו — חוץ לבית דין נאמר, ומה שנאמר בפני בית דין מדובר במקרה שקפץ הנתבע ונשבע מעצמו.

מתיב [מקשה] רבא על שיטת רב, ממה ששנינו במקום אחר: בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון, שנגנב ממנו פקדון שהופקד בידו, ונשבע על טענתו ולאחר מכן הודה ששיקר, וגם באו עדים להעיד כנגדו, אם עד שלא באו עדים הודה — משלם קרן וחומש ואשם, ואם משבאו עדים הודה — משלם תשלומי כפל (ובתוך זה נכלל החומש) ואשם. הרי שגם מי שנשבע משלם.

והכא [וכאן] לתרץ שמדובר חוץ לבית דין וכיוצא בזה קפץ — לא מצית אמרת [אינך יכול לומר], שהרי כפל קתני [שנה] בברייתא, ותשלום כפל אין משלם אלא כשנשבע על פי המשביע אותו, ובבית דין!

אלא אמר רבא: כל מקום שנשבע לשקר והודה, לא שנא [שונה] שטוען טענת אבד, כלומר, שהחפץ אבד ממנו, ולא שנא [שונה] טוען טענת גנב, שהחפץ נגנב ממנו, בזה לא אמר רב שנפטר מתשלום, דהא כתיב [שהרי נאמר] "והתודה" (במדבר ה, ז) שנאמר שם "והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו", לומר שכל המודה בשבועת הפקדון דבעי שלומי [שצריך לשלם] קרן וחומש.

וכן אם טוען טענת גנב ובאו עדים והוכיחו שהוא עצמו גנב, נמי [גם כן] לא אמר רב, דהא כתיב [שהרי נאמר] במפורש בתורה תשלומי כפל, שמשלם הטוען טענת גנב, שגזירת הכתוב היא שכיון שטען טענה זו והוכחש — משלם כפל. כי קאמר [כאשר אמר] רב את דבריו, היה זה רק כגון שטוען טענת אבד, ונשבע ולא הודה ובאו עדים.

מסופר: אזל [הלך] רב גמדא ואמרה לשמעתא [את השמועה, ההלכה הזו] של רבא קמיה [לפני] רב אשי אמר ליה [לו] רב אשי: השתא [עכשיו, הרי] ומה אם רב המנונא שהיה תלמידיה [תלמידו] של רב עצמו, וידע דאמר [ויודע שאומר] רב שהנשבע פטור גם במקרה שהודה, וקמותיב [והוא מקשה] עליו ממשנה ממנה מוכח שחייב במקרה שהודה, ואת אמרת [ואתה אומר]: במקרה שהודה לא אמר רב שפטור?!

אמר ליה [לו] רב אחא סבא לרב אשי: רב המנונא לא הקשה על רב בנוגע למקרה שהודה, אלא על מקרה שבאו עדים לאחר שנשבע, והכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but one who denies a claim concerning having taken a deposit is disqualified from bearing witness, because if it is clear that the deposit is in his possession, yet he denies it, he must be lying.

The Gemara raises a further difficulty with regard to Rav Sheshet’s opinion: But didn’t Ilfa say that an oath effects acquisition, meaning that once he testified falsely that he did not become a bailee, the item in question becomes his property, rendering him liable as a robber even for damage or loss resulting from accidents? The Gemara infers: It is the taking of an oath that effects acquisition, but mere denial of having become a bailee does not effect acquisition. The Gemara rejects this distinction: Here too, Ilfa must be referring to a case where the deposit stands in a place not in the bailee’s possession, e.g., a swamp, and as long as he does not take an oath, it can be assumed that his intention is simply to be evasive. But if the animal was standing in his house, then he acquires it as soon as he denies the claim.

And if you wish, say instead: What is the meaning of Ilfa’s statement that an oath effects acquisition? It is in accordance with the statement of Rav Huna, as Rav Huna says that Rav said that if one party says: I have one hundred dinars in your possession, and the other party says: You do not have any money in my possession, and the latter took an oath to that effect, and later, witnesses came and testified that his oath was false, he is exempt, as it is stated: “The oath of the Lord shall be between them both, to see whether he has not put his hand unto his neighbor’s goods; and the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10); teaching that once the owner received an oath, the one who took the oath no longer pays monetary restitution. Ilfa’s statement that an oath effects acquisition means that the bailee will no longer have to pay monetary restitution, and it does not relate to Rav Sheshet’s statement that the bailee becomes responsible for damage resulting from accidents as soon as he denies the claim.

§ Having mentioned Rav’s ruling, the Gemara addresses the matter itself: Rav Huna says that Rav says that if one party says: I have one hundred dinars in your possession, and the other party says: You do not have any money in my possession, and the latter takes an oath to that effect, and later, witnesses came and testified that his oath was false, he is exempt, as it is stated: “And the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10); teaching that once the owner received an oath, the one who took the oath no longer pays monetary restitution.

Rava said: Rav’s statement is reasonable in the case of one who denies having taken a loan, which is intended for expenditure. Since the money is no longer in his possession, the Torah exempts him from monetary restitution once he takes an oath. But in the case of one who denies having accepted a deposit, it remains in the owner’s possession and must be returned intact, and it is not considered to be monetary restitution. Rava continues: But, by God, Rav said his statement even in the case of one who denies having accepted a deposit, as when this verse exempting him from payment is written, it is written in the case of one who denies having accepted a deposit.

§ The Gemara relates that Rav Naḥman was sitting and saying this halakha. Rav Aḥa bar Minyumi raised an objection to Rav Naḥman from that which was taught in a mishna (108b): If the owner asked the bailee: Where is my deposit, and the bailee said to him: It is lost, and the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, thereby accepting the oath, and the witnesses testify about the bailee that he consumed the deposit, then he must pay the principal. If he admitted of his own accord that he had taken a false oath, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering. This indicates that one is required to pay monetary restitution for a deposit even after taking an oath.

Rav Naḥman said to him: With what are we dealing here? We are dealing with a case where one takes an oath outside of court, which does not exempt him from paying restitution. Rav Aḥa bar Minyumi said to him: If so, say the latter clause of the mishna: If the owner asked the bailee: Where is my deposit, and the bailee said to him: It was stolen, and the owner said: I administer an oath to you, and the bailee said: Amen, thereby accepting the oath; and the witnesses testify about the bailee that he stole it, he must pay the payment of double the principal. If he admitted of his own accord that he had taken a false oath, then he must pay the principal and the additional one-fifth payment, and bring a guilt-offering. And if it enters your mind that this oath was taken outside of court, is there an obligation of double payment in such a circumstance?

Rav Naḥman said to him: I am able to answer you by saying that the first clause of the mishna is referring to one who took an oath outside of court, and the latter clause of the mishna is referring to one who took an oath in court, but we will not answer you with a forced answer. Instead, I will explain it in this manner: Both this clause and that clause are referring to an oath taken in court, and it is not difficult. Here, the ruling of the first clause is with regard to one who leaped to take an oath as soon as the other litigant stated his claim, even though the court had not yet required him to do so, which is not considered a full-fledged oath. There, the ruling of the latter clause is with regard to one who did not leap but took an oath only when required by the court.

Rami bar Ḥama said to Rav Naḥman: After all, you do not hold in accordance with the statement of Rav; why are you pledging yourself to explain the statement of Rav so that it not be contradicted by the mishna? Rav Naḥman said to him: I said this not to justify Rav’s ruling but to clarify the statement of Rav, as Rav would explain the mishna in this manner, as I did.

The Gemara asks: But Rav quoted a verse, so how could Rav Naḥman not agree with his statement? The Sages said in response: This verse was not written to teach the ruling of Rav; rather, it comes to teach the halakha that all those discussed in the Torah who are required to take oaths, take oaths and do not pay; as the verse should be interpreted as follows: “And the owner thereof shall accept it, and he shall not make restitution” (Exodus 22:10), teaching that one who has the obligation to pay is the one who takes an oath, and not the one demanding payment.

Rav Hamnuna raises an objection to Rav’s statement from a different mishna (Shevuot 36b), which states: If an owner requested the return of his deposit and the purported bailee denied having received it, and the owner administered an oath to the bailee about the deposit five times, whether before the court or not before the court, and the bailee denied the claim each time, he is liable for each and every one of the oaths and must pay the additional one-fifth payment and bring a guilt-offering for each one. And Rabbi Shimon says: What is the reason? Since he is able to retract and admit after each oath, at which point he would be liable to pay, therefore each subsequent false oath is a denial of that liability. It can be seen from this mishna that one who admits liability after having taken a false oath is liable to pay, counter to the statement of Rav.

And here, you cannot say that the mishna in Shevuot is referring to a case where the bailee leaped to volunteer his oath, because it teaches explicitly that the owner administered an oath to the bailee about the deposit. And you cannot say that the mishna in Shevuot is referring to a case where the bailee took his oath outside of court, because it teaches explicitly that the halakha applies whether the oath was taken before the court or not before the court.

The Gemara explains: He, Rav Hamnuna, raised the objection and he resolved it: The tanna teaches it disjunctively, i.e., the rulings of the mishna are stated with regard to different circumstances. Where it teaches that the owner administered an oath to the bailee about the deposit, that is referring to outside of court, and when it discusses an oath taken before the court, it is referring to a case where the bailee leaped and volunteered his oath. Therefore, the mishna does not discuss the case with regard to which Rav issued his ruling, where the bailee was forced to take an oath before the court.

Rava raises an objection to Rav’s statement from a baraita: In the case of a homeowner acting as a bailee who falsely claimed, with regard to a deposit, that a thief stole it, and he took an oath to that effect and subsequently admitted that he was lying and that in fact he took the item himself, and witnesses came and testified that the bailee himself indeed took the item, then if he admitted his guilt before the witnesses came and testified, he pays the principal value of the item and the additional one-fifth payment, and he must also bring a guilt-offering. But if he admitted his guilt after the witnesses came and testified, he pays the double payment and brings a guilt-offering. This baraita rules that one who takes an oath is not exempt from payment, counter to the statement of Rav.

And here, in this baraita, you cannot say that it is referring to an oath taken outside of court or that he leaped and volunteered his oath, because double payment is taught in the baraita, and one is obligated to pay double payment only when the accused has an oath administered to him before the court.

Rather, Rava said: In any case where one admits to having taken a false oath, there is no difference whether one falsely states the claim that the deposit was lost, and there is no difference whether one falsely states the claim that a thief stole the deposit as well; in these cases, Rav did not say that taking an oath exempts the bailee from restitution, because it is written in the Torah portion discussing a false oath taken with regard to a deposit: “And they shall confess the sin that they performed, and he shall return the principal for his guilt, and he shall add to it one-fifth, and he gives it to the one with regard to whom he is guilty” (Numbers 5:7), teaching that anyone who admits to a false oath concerning a deposit is required to pay the principal and the additional one-fifth payment.

The Gemara continues Rava's statement: Additionally, in a case where one falsely states the claim that a thief stole the deposit and takes an oath to that effect and witnesses come and say that he had stolen it, as well, Rav did not say that taking an oath exempts the bailee from restitution, because double payment is written in the Torah (see Exodus 22:8). When he says that taking an oath exempts the bailee from restitution, it is in a case where one falsely states the claim that the deposit was lost and takes an oath to that effect, and did not admit it, and witnesses come and testify that he had stolen it.

The Gemara relates that Rav Gamda went and said that halakha before Rav Ashi. Rav Ashi said to him: Now consider: And even Rav Hamnuna, who was Rav’s student and knew that Rav says that one who takes a false oath is exempt from paying restitution even in a case where he admitted it; and Rav Hamnuna therefore challenged him from a mishna that teaches that one is not exempt in a case where he admitted it. And you say that Rav did not say his halakha in a case where one admitted that he took a false oath? Presumably, Rav Hamnuna, as Rav’s student, was aware of the scope of his teacher’s ruling. How, then, can you limit it as being narrower than Rav Hamnuna’s interpretation?

Rav Aḥa the Elder said to Rav Ashi: Rav Hamnuna did not raise a difficulty against Rav with regard to the case of one admitting to having taken a false oath, rather, with regard to the case where witnesses came after he took the oath, and this is what is difficult for him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין. דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו בשבועה אלימתא כי הך שבועה שנשבע בפני בית דין, דשבועה המחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היכי שנעשה בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ואמרינן (לעיל בבא קמא סג, ב) ונקרב לשבועה.

יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. קשיא לי, ואי משום סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון שקבלו בעליו בבית דין שוב לא ישלם. וליתא, דעל כרחין כולהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייב את הכפל, דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בריש פרק מרובה (בבא קמא סג, ב) ואיתא נמי בסמוך, וכן אית ליה לרב נחמן כדרבא דאמר דמודה רב היכי דהודה מעצמו שמשלם את הקרן ותדע לך מדאותביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן מרישא דהיכן פקדונו ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש משום דבהודה פשיטא להו דלא אמרה רב.

ולית הלכתא כרב אלא כרב נחמן דלית ליה כוותיה כדאמר רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך. וכתב הרי"ף ז"ל אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי סהדא קמא ומחייב לשלומי'.

לא קשיא כאן בקפץ כאן בלא קפץ. פירוש, קטן שהשביעו הבעלים או שנשבע הוא שלא מדעת בעלים ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב ר"ח ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין (לה, ב) מודה רב בקופצת, לאו שנחשבת כשבועה אלא רב דלא מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה ע"כ. וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועה אלימתא שהשביעוהו בית דין בפניהם, וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח.

הכופר בפקדון אפילו לא נשבע על כפירתו ובאו עדים שהיא בידו נעשה עליו גזלן משעת כפירה וחייב באונסין מפני שקנאו בכפירתו ואע"פ שלא הגביהו על דעת גזלה ודוקא שכפר בבית דין וכן דוקא בשהיה הפקדון ברשותו בשעה שכפר אבל אם היתה באגם או במקום אחר אינה כפירה אין זה אלא שהוא נשמט עד שיביאהו לו נשבע עליה אפילו היתה באגם או במקום אחר נעשה עליו גזלן אם הוכחש בעדים ואם הודה חייב בקרן וחומש ואשם:

כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ויש מהם בתקנת חכמי המשנה שנשבעין ונוטלין כמו שיתבאר במקומו ואחד מהם שכנגדו חשוד על השבועה ולא סוף דבר שנחשד על שבועה שבממון כגון שבועת הפקדון אלא אף בשבועת העדות ובשבועת שוא שאלו רבותי בשבועת העדות היאך אנו יודעין וכי דנין אותו בחשוד על ידי הודאת פיו ופרשוה בשבאו עדים שהיו עמהם באותו מעשה ואיני מודה בזו אלא אף על ידי מה שהוא מודה אחר כן הואיל ואינו סבור לעשות עצמו חשוד בכך הרי הוא נעשה חשוד מאליו:

הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים שהוא חייב כשר הוא לעדות ר"ל שלא נפסל בכפירה זו שמלוה להוצאה נתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שיהא מזומן בידו לפרעו ואפילו היו המעות שלוה בעין מ"מ לא להעמידם בעין הוא לוה אלא לפרוע הקפותיו או להוציא והרי זה כמי שנעשה שאף זה נשמט ממנו כדי לפרעם למי שהוא קשה לו יותר ממנו:

כפר בפקדון פסול לעדות ויתבאר בבבא מציעא פרק ראשון כגון שבאו עדים שהפקדון בביתו בשעת כפירתו הא מ"מ אם נשבע אף במלוה פסול לעדות:

מי שתבע לחברו מנה ונתחייב בו או במקצתו שבועה כגון שהודה במקצת או שהוציא הלה עד אחד ונשבע ויצא זכאי ואחר כך באו עדים על המקצת האחר או בא עד שני ונצטרף עם הראשון הרי זה סותר את הדין וחוזר ותובעו ובית דין מחייבין אותו ואין צריך לומר במי שלא נתחייב שבועת התורה כגון כופר בכל ונשבע ואחר כך באו עדים שהוא חייב:

מעתה אמר לחברו היכן פקדוני ואמר לו אבד משביעכני ואמר אמן ובאו עדים שהוא גנבו משלם את הקרן ואפי' השביעו בבית דין ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעכני ואמר אמן ובאו עדים שהוא גנבו משלם תשלומי כפל אם השביעו בבית דין ולא חומש ואשם כמו שהתבאר ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם ומ"מ קפץ הוא והשביעו שלא על ידי דיינין ובאו עדים אין כאן כפל אבל לענין קרבן בהודה אפילו השביעו שלא בבית דין וכפר ואחר כך הודה משלם קרן וחומש ואשם ואפי' השביעו ארבעה או חמשה פעמים וכפר ונשבע על כל אחת מהן חייב קרבן על כל אחת ואחת שאלו הודה אחר שכפר היה חייב לשלם ואע"פ שכפר בבית דין ונמצא שהוא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מן התשלומין וכל שמשלם כפל אינו משלם חומש ואשם וכבר בארנו מקצת דברים אלו בפרק מרובה:

כשם שטוען טענת גנב בפקדון ונשבע ובאו עדים חייב בכפל כך אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ואם שחט ונמצאת טרפה כבר בארנו ששחיטה היא ומשלם עליה ארבעה וחמשה:

בן פקועה כבר בארנו במסכת חולין שיש צדדין שהוא טעון שחיטה וכל שהוא טעון שחיטה שחיטתו נקראת שחיטה לענין תשלומי ארבעה וחמשה:

מי שגנב ועמד בדין וחייבוהו בית דין ואמרו צא תן לו וטבח ומכר פטור הואיל וגמרו ליתן לו כל שמכאן ולהבא גזלן הוא חייב אתה ליתן לו וטבח ומכר חייב הואיל ולא גמרו בהדיא ליתן לו עדיין גנב הוא עליה וכבר ביארנוה בפרק מרובה:

שותפים שגנבו וטבח אחד שלא מדעת חברו כבר ביארנו בפרק מרובה שפטור מתשלומי ארבעה וחמשה:

הטוען טענת גנב באבדה שמצא משלם תשלומי כפל ודוקא בטענת ליסטים מזוין שהוא פוטר בה עצמו וכמו שבארנו בראש פרק מרובה:

מתיב רבא בעה"ב שטען טענת גנב בפקדון ונשבע והודה ובאו עדים כו' אי קשיא דקס"ד השתא דאפי' בהודה קאמר רב אמאי מותבינה מברייתא ולא אותבי' ממתני' דאייתינין לעיל. היכן שורי וא"ל נגנב משביעך אני. ואמ' אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל. ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ואיכא לדיוקי התם כדדייק הכא דמדקתני כפל אלמא בב"ד הוי ולא קפץ וקתני שאם הודה משלם קרן וחמש ואשם. וי"ל דהתם איכא לדחויי כדדחינן כאן בקפץ כאן בשלא קפץ. מאי דתני כפל בלא קפץ. ומאי דתני הודה כגון בקפץ. ולאו אההיא שבועתא קאי דהות בלא קפץ אלא מילתא אחריתא הוא. אבל הכי ליכא לדחויי הכא דקתני נשבע ואחרי כן הוד' ובאו עדים ומחלק התנא בין היכא דקדמה ההודאה ובין היכא דקדמה העדות ובין הכפל בין קרן וחומש בשבוע' חדא מיירי:

אלא אמר רבא כל הודה לא שנא טען טענת אבוד ול"ש טען טענת גנב לא אמר רב פי' לא שנא טען טענת איבוד דלא בעי ב"ד. ול"ש טען טענת גנב דבעיא ב"ד לא אמר רב:

הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו שבועה אלימתא דהיינו שבועה שנשבע בפני בית דין דשבועה שמחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היינו שנעשית בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל חבית ואמרינן ונקרב היינו לשבועה. הרשב"א ז"ל.

יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וכו'. וליכא לאקשויי מרישא כלל וליכא למימר היכי מוקים רב נחמן לסיפא בבית דין אם כן תיקשי ליה מסיפא דקתני והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל כי היכי דקא מותיב ליה רבא לקמן מטוען טענת גנב. הא לא קשיא משום דאיכא לתרוצי דרב נחמן לא דייק לה מסיפא אלא מרישא דקא מותיב ליה רב אחא הוא דקא מדחי ליה רב נחמן לרב אחא. ועוד דאיכא למימר דסבירא ליה לרב אחא ולרב נחמן דבטוען טענת גנב לא אמר רב דפטור. גאון ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. וקשה לי וכי משני סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון דקבל עליו שבועה בבית דין שוב לא ישלם. וליתא דעל כרחך כלהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייבתו כפל דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בפרק מרובה ואיתא נמי בסמוך וכן אית ליה לרב נחמן כרבא דאמר דמודה רב היכא דהודה מעצמו שמשלם את הקרן. ותדע לך מדאותביה רב אחא לרב נחמן מרישא דהיכן פקדוני ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם משום דבהודה פשיטא להו דלא אמר רב. ע"כ.
לא קשיא כאן בשקפץ כאן בשלא קפץ כי קאמר רב דפטור כגון בלא קפץ אלא בית דין השביעוהו הילכך אלימי לאפקועי ממונא והאי דקתני משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן בשקפץ ונשבע הילכך הוא חייב וסיפא לא מתוקמא אלא בלא קפץ משום דכפל קתני וכפל לא משכחת לה אלא בלא קפץ בבית דין והאי דלא אותביה מסיפא משום דאיכא למימר דבטוען טענת גנב לא אמר רב כדמפרש לעיל. גאון ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל כאן בקפץ וכו'. פירוש קפץ שהשביעו הבעלים או נשבע הוא שלא מדעת בית דין ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב רבינו חננאל ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין מודה רב בקופצת לאו כי נחשבת להשביעה אלא רב דלא הוה מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה. ע"כ.
ויש לומר דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין וכדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועת ארמלתא שהשביעוה בית דין ובפניהם וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח. ע"כ.
והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל קפץ ונשבע מעצמו לא משלם כפל ואפילו נשבע בבית דין דלא חייב רחמנא כפל לטוען טענת גנב ונשבע אלא היכא דפטר נפשיה בההוא שבועה אבל היכא דלא קא פטר נפשיה בההוא שבועה לא מחייב כפל ושמע מינה דמאן דמשתבע ליה לחבריה חוץ לבית דין אי נמי בבית דין ואשתבע ליה מקמי דליחייבוה בי דינא שבועה לא מיפטר בההיא שבועה אלא מחייב לאשתבועי ליה זימנא אחריתי אפומא דבי דינא. וכן הלכה. ע"כ.
והכא בקפץ לא מצית אמרת שהשביע עליו קתני והשביע משמע דהשביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע דמשביעך אני ואמר אמן אפשר לאוקמה בין בקפץ בין בלא קפץ דאיכא למימר קפץ וענה אמן ואיכא למימר דלא קפץ אבל השביע עליו ונתבע קבל עליו לישבע ונשבע לא מתוקמא אלא בלא קפץ דהא איכא המתנה ביני ביני. אלא אמר רבא וכו' רבא מעיקרא סבר דרב קפסיק למילתיה דשבועה קונה בין בטוען טענת אבדה בין בטוען טענת גנב ובין בהודה הדר אמר רבא כל הודה לא שנא וכו' דהאי קרא בטוען טענת גנב ונשבע כתיב דבעי שלומי כפל דאמרינן לעיל בפרק מרובה אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר והכי משמע אם לא ימצא כמו שטען וכו' ובשבועה דכתיב ונקרב בעל הבית וגו'. גאון ז"ל.

אלא אמר רבא כל הודה וכו'. מכלל דמרישא נמי פריך ולא הוה מצי למימר לצדדין קתני אם שלא באו עדים וכו' ונשבע חוץ לבית דין דאם כן מאי עד שלא באו עדים אפילו הודה משבאו עדים משלם קרן דכיון דנשבע חוץ לבית דין לא משלם כפל ומשלם חומש דממון המשתלם בראש הוא. ואם תאמר למאי דקס"ד דרבא דאפילו בהודה דבר רב אדמותיב ליה מברייתא לותביה ממתניתא מסיפא דסיפא דמתניתא דאייתי לעיל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם. ויש לומר דאיכא לאוקמי רישא וסיפא חוץ לבית דין מציעתא בבית דין. אי נמי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ. ורב אחא נמי דלא הקשה לעיל מסיפא משום דכיון דאוקי רישא בקפץ סיפא בלא קפץ ידע דמצי לשנויי נמי סיפא בקפץ וכי תימא אמאי איירי מתניתא בהכי רישא וסיפא בקפץ ומציעתא בלא קפץ דיש לומר דחיובא אתא לאשמועינן ובטענת אבד לא משכח חיובא אלא בקפץ ודוקא קרן וחומש ולא כפל אבל בלא קפץ פטור וכן בהודה בלא קפץ בטענת גנב פטור ובטוען טענת גנב חיוב שבו דהיינו כפל היינו דוקא בלא קפץ. הרא"ש ז"ל.

כי קאמר כגון שטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים. וקשיא לי והא האי קרא ולקח בעליו ולא ישלם בפרשת שומר שכר הוה ושומר שכר הא לא פטר נפשיה בטענת אבד. וי"ל כגון שטען שומר חנם אני עליו ואבד ונשבע על טענתו ובאו עדים והכחישוהו ואמרו שומר שכר הוא וחייב באבדה כיון שנשבע פטור. הראב"ד ז"ל.

תוס' בד"ה איתיביה רב אחא כו' וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי כו' אבל בהודה ס"ד כו' עכ"ל ר"ל כיון דהשתא לא אסיק אכתי הא דמחלק רבא דמודה רב בהודה א"כ לא מחלק נמי האי דאסיק רבא דרב מודה בטוען טענת גנב וא"כ אמאי לא פריך הכא מסיפא דא"ל נגנב כו' ותירצו דודאי הך מלתא דמסיק רבא לחלק דמודה רב בטוען טענת גנב אסיק נמי המקשה הכא אדעתיה דאל"כ לא אשכחת כפל כו' אבל בהודה ס"ד כו' ופירוש בהודה דגבי טענת אבד אבל בהודה דגבי טענת גנב הא נמי פשיטא ליה למקשה דרב מודה ביה ומשום דלא מחייב חומש בהודה אלא בדוכתא דמחייבין ביה כפל דאל"כ תקשי אכתי אמאי לא פריך ליה מהודה דגבי נגנב דהא כיון דקתני לה גבי נגנב ודאי מיירי בלא קפץ ובב"ד דומיא דתשלומי כפל כדמוכח בהך דאותיב רבא דבחד מלתא ליכא לפלוגי כדקאמר הכא רישא בב"ד וסיפא חוץ לב"ד מיהו לפי זה ק"ק אמאי לא אמרי דרב מוקי נמי לקרא בהודה בלא קפץ ובב"ד ובטענת גנב ויש ליישב ודו"ק:

גמרא דכי כתיב קרא בפקדון כתיב. ק"ל דלמא ה"ק קרא דאף אם באו עדים אח"כ שנגנבה או שנאבדה דהיה חיוב לשלם (דקרא בש"ש כתיב) או שמתה בפשיעה מ"מ פטור הואיל דכבר נשבע אבל היכא דישנה בעין חייב להחזיר:

שם אלא אמר ר' כל הודה כו' ול"ש טוען טענת גנב לא אמר רב כו'. כ"נ דצ"ל ומלת נמי למחוק:

רש"י ד"ה כאן בקופץ וקניה באותה שבועה. כצ"ל:

גמ' אמר רבא מסתברא מילתיה דרב. גיטין דף יג ע"ב וש"נ:

שם הודה מעצמו. עיין לקמן דף קח ע"א תוס' ד"ה ובאו עדים:

גמרא והאלקים אמר רב אפי' בפקדון דכי כתיב קרא בפקדון כתיב. נ"ל דלא הוצרך להביא ראיה ע"ז דע"כ דרב בפקדון נמי איירי דהא רב המנונא תלמידיה דרב הוי וידע מאי אמר רב כדאמרינן בסמוך ומדמותיב רב המנונא בסמוך מהשביע עליו דאיירי בשבועת הפקדון מוכח דרב איירי אפי' בפקדון דאל"כ לא הוי מקשה מידי וא"ל משום דבשבועת הפקדון נכלל נמי כשתבעו הלואה וגזילה דהא כתיב גזל ותשומת יד וכן במתני' דהתם נקט בהדיא כל מילי מ"מ הא ע"כ בלא"ה צ"ל דאיירי כגון שיחד לו כלי להלוואתו או לגזילו דדומיא דפקדון בעינן דהוי בעינא כדאמרינן להדיא בפרק הזהב (דף מ"ח ע"א) וא"כ אי ס"ד דרב מודה הכא במידי דאיתא בעינא בכה"ג נמי הוי מודה אע"כ מדמותיב רב המנונא מוכח דבפקדון נמי איירי רב והא דקאמר רבא דכי כתיב קרא בפקדון כתיב טעמא הוא דקיהיב אליבא דרב דלא תקשה לרב גופא מנ"ל האי סברא כיון דמקרא קא יליף נוקי קרא בדדמי דהיינו בהלוואה מש"ה קאמר דקרא גופא בפקדון כתיב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הודה מעצמו וכו' ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב עכ"ל. נ"ל כוונתו בזה דאי ס"ד דמסיפא נמי שייך להקשות א"כ אמאי פריך עליה דרב ממתני' ותיפוק ליה דקשה לרב מקרא גופא דכתיב והשיב את הגזילה ובנשבע והודה איירי וא"ל דאיירי בחוץ לב"ד או בקפץ דא"כ מאי מקשה ממתני' דהא איכא לאוקמי נמי בכה"ג ע"ז כתב רש"י דידע שפיר דבהודה לא קאמר רב ומרישא לחוד פריך וזה ברור:

בתוספות בד"ה איתיביה רב אחא פי' בקונטרס וכו' ואין נראה דלקמן מקשה רבא בהדיא מהודה עכ"ל. ואף על גב דלקמן איירי נמי בסיפא כשבאו עדים ואח"כ הודה וא"כ איכא למימר דמהאי בבא מקשה רבא לקמן דס"ד דבכה"ג פוטר רב ודוקא בהודה מעצמו מודה דחייב מגזירת הכתוב אלא שלא נ"ל להתוספות סברא זו כלל דכיון שהודה לבסוף אין לנו לגרע כח הנתבע ע"י עדים שהביא בתחילה ועוד דקרא נמי מחייב אפי' בכה"ג קרן וחומש דהא לקמן בברייתא נמי הוי מחייבינן ליה חומש אפילו בבאו עדים ואח"כ הודה אי לאו משום דמשלם כפל וחומשו עולה בכפילו כדפרישית והכי איתא להדיא במרובה וק"ל:

בא"ד וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא וכו' עכ"ל. אין כוונתם בזה על סיפא דרישא שהרי כתבו דבאמת פריך מתרווייהו אלא כוונתם אסיפא דמייתי בסמוך בטוען נגנב ומשני בגמרא בסמוך רישא בקפץ וסיפא בשלא קפץ וא"כ אכתי תקשה מסיפא גופא כיון שלא קפץ אמאי חייב בקרן לרב וע"ז מתרצים התוספ' דודאי בטוען נגנב ונשבע ובאו עדים סליק אדעתיה דמודה רב דחייב מגזירת הכתוב דאל"כ לא משכחת כפל וכוונתם דהא לענין כפל לא שייך לומר דבקפץ איירי קרא או חוץ לב"ד דבהדיא כתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ומוקמינן האי קריבה לשבועה וא"כ משמע שהב"ד משביעין אותו אבל בהודה ס"ד דפוטר רב וקרא איכא לאוקמי בחוץ לב"ד או בקפץ ומה שהקשה מהרש"א דא"כ אכתי תקשה מסיפא דסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן ואיירי בלא קפץ דומיא דרישא דהאי בבא ותירץ שם דבטוען נגנב ודאי ידע דאפי' הודה מעצמו מודה רב דחייב עכ"ל ע"ש באריכות. ולא נהירא דבשלמא בבאו עדים שייך שפיר לחלק בין טוען נגנב ובין טוען אבד לענין הקרן כיון דע"כ יש חילוק ביניהם לענין כפל אבל בהודה מעצמו לא שייך לחלק בין טענת נגנב לשאר טענות דבכולם פטור מכפל וחייב בחומש מיהו למאי דמשני מהרש"א לאו שפיר קמותיב לנפשיה שכתב עוד וז"ל מיהו לפ"ז קשה אמאי לא כתבו התוספות דרב מוקי לקרא דהודה בשבועה בב"ד ובלא קפץ ובטוען נגנב עכ"ל. ולא ידעתי איך אפשר לומר כן דהא מקרא מלא הוא או גזל או עשק או בתשומת יד דהיינו הלואה ועלייהו קאמר קרא והשיב את הגזילה וכו' ובנשבע על שקר והודה כתיב וא"כ בכל הנך ע"כ הנתבע לא מצי למיפטר נפשיה בטענת נגנב דהא ברשותיה קאי וחייב באונסין ואף על גב דמוקמינן להו בשייחד כלי להלוואתו ולגזילו מ"מ לא מצי למיפטר נפשיה בטענה שנגנב הכלי שייחד לו אע"כ דבהנך איירי שטוען להד"ם או החזרתי ואפ"ה חייביה רחמנא בקרן וחומש בנשבע והודה ותקשה לרב לכך הוצרכו התוספות לפ' דרב מוקי לה בקפץ וכן נראה מלשון הכתוב דהיינו דומיא דגזל ותשומת יד דלא שייך בהו שבועת הדיינין כלל כיון שטוען להד"ם או החזרתי ושבועת הדיינים מדאורייתא לא מחייב בהנך טענות וממודה במקצת לא איירי קרא אע"כ דבקפץ איירי וא"כ בפקדון נמי דשייך שבועת הדיינים בטוען נגנב או אבד אפ"ה מפרשינן ליה בקפץ וכל זה לשיטת מהרש"א אבל לענ"ד לא נראה לחלק כלל במודה מעצמו בין טענת נגנב לשאר טענות כמ"ש אלא דהא דלא מקשה התלמודא מסיפא דסיפא היינו משום דמוקמינן לה נמי בקפץ אע"ג דרישא דסיפא לא איירי בקפץ אין זה דוחק דכל חדא כדאיתא דבלא"ה ידעינן דשבועה המביאה לידי כפל היינו שבועת הדיינים דוקא בלא קפץ ושבועה המביאה לידי חומש עיקרה בקפץ כדכתיבנא. ועוד דאדרבה מאי דמוקי הש"ס רישא דרישא בקפץ ורישא דסיפא בלא קפץ נראה יותר דוחק דקשה כמו שתמהו התוספות דא"כ אמאי נקט ברישא אבד ולתני נגנב ואפ"ה מוקי לה הש"ס בהכי כי היכי דלא תקשה עליה דרב ומכ"ש שיש לתרץ כן בבבא דסיפא גופא וכמו שכתבתי ומה שהקשה מהרש"א בפשיטות דלא שייך לומר כן מדמקשה רבא בסמוך מברייתא ולא מוקי רישא דברייתא בקפץ וסיפא דמחייב בכפל היינו בלא קפץ זה אינו נ"ל קושיא כלל דהתם מרישא גופא איכא למידק דלא איירי בקפץ דאי בקפץ מאי איריא דקתני אם עד שלא באו עדים הודה דמשלם קרן וחומש ותיפוק ליה דאפילו כשבאו עדים ואח"כ הודה נמי מחייב קרן וחומש כיון דלא שייך כפל בהאי גוונא דהא קפץ אע"כ דבלא קפץ איירי אבל הכא במתניתין שפיר איכא לאוקמי טפי בסיפא גופא דרישא דידה בדלא קפץ וסיפא דידה בקפץ ודוק היטב שכל זה נ"ל נכון וברור בעזה"י:

בד"ה כאן שקפץ תימא א"כ אמאי נקט ברישא עכ"ל. ולולי תמיהתם יש ליישב דבלא"ה התנא לא נחית הכא להשמיענו דין הקרן דלא איירי בחילוקי מימרא דרב אלא עיקר הכוונה לחלק בכפל בין טענת נגנב לטענת אבד וא"כ שפיר קתני ברישא דבאבד לעולם לא משכחת דין כפל אפי' היכא דאיכא תשלומי הקרן כגון בקפץ אפ"ה פטור מכפל כיון שטוען אבד ובסיפא קתני דבטענת נגנב שפיר מצינו כפל והיינו בדלא קפץ וזה לא הוצרך להשמיענו דבקפץ פטור אפילו בטוען נגנב דמקרא מלא הוא ונקרב בעל הבית וכו' ומוקמינן לה בשבועת הדיינים דוקא ועיקר החידוש דבטענת אבד לא שייך כפל ועי"ל דאורחא דמלתא נקט דהא האי קפץ לאו אנתבע קאי שהרי התובעו השביעו דמשביעך אני קתני אלא אתובע קאי שמיהר להשביעו בלא ידיעת ב"ד וא"כ בטוען נגנב לאו אורחא להשביעו אלא ע"י ב"ד כדי שיתחייב בכפל אם ימצא עדים וק"ל:

בגמרא והא רב קרא קאמר האי לכל הנשבעין שבתורה כו' ולכאורה יש לתמוה ורב נמי הא מיבעיא ליה להכי ונראה ליישב דרב סובר דלא איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל דבלא"ה לא שייך נשבע ונוטל דנימא מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא כיון דבנוטל לא שייך אשתמוטי והיינו לפי מה שכתבתי בכמה דוכתי דלרבה מדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד לפי שיטת רש"י בריש ב"מ במימרא דרבה ע"ש בחדושינו שכתבתי דלרבה לית ליה חששא דמלוה ישנה משא"כ סתמא דתלמודא בפרק כל הנשבעין וכאן נמי בשמעתין דמצרכינן קרא למעט נשבע ונוטל היינו משום דקיימ"ל כאביי דאמר בריש פ"ק דב"מ דחיישינן למלוה ישנה א"כ שפיר איצטריך קרא למעט נשבע ונוטל דהו"א דחייב לישבע כיון דלא שייך מיגו דחשיד כמו שאבאר באריכות בסוגיא דשכיר נשבע ונוטל בפרק המקבל ובפ' כל הנשבעין:

בפירש"י בד"ה אלא אמר רבא לא תשנייה לתיובתא דרב המנונא כו' עכ"ל. עיין מ"ש הת"ח בזה ודבריו נכונים ומתיישבים יותר עפמ"ש לעיל בפרש"י בהכרח דהמקשה דלעיל נמי הוי ידע דבהודה לא קאמר רב אע"כ דרבא אתיובתא דרב המנונא קאי ודו"ק:

(קו א) כאן בשלא קפץ.—פירש"י: "שהדיינין השביעוהו", וכן למטה "קפץ לא מצית אמרת השביע עליו קתני" פירש"י: "ע"י דיינין הטיל עליו שבועה", ומאחר שהכופר בכל אין משביעין אותו מן התורה בב"ד צ"ל, דכאן מיירי במודה במקצת.

בפקדון פסול לעדות. ומוקמינן לה בריש שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי דההיא שעתא דכפר ליה נקיט בידיה ומפסיל אף ע''ג דלא אשתבע דאי באשתבע מה לי מלוה מה לי פקדון: שבועה קונה. קס''ד להתחייב באונסים משעה שנשבע לשקר קאמר: ואיבעית אימא שבועה קונה. דקאמר אילפא לגמרי קאמר דתו לא משלם כדרב הונא: דלהוצאה ניתנה. ובעיא תשלומין ואיכא למימר דבשבועה אפטר ליה מתשלומין כדכתיב ולא ישלם: אבל פקדון ברשותיה דמריה קאי. ואין כאן ולא ישלם דהא כל היכא דאיתיה דמריה הוא: בפקדון כתיב. גבי שומר שכר: להא שמעתא. דרב הונא: משלם את הקרן. וכפל לא דאין כפל אלא בטוען נגנב וחומש ואשם נמי לא שייכי אלא כשהודה דכתיב בגזל הגר והתוודו: הודה מעצמו. לאחר שבועה קתני מיהא רישא משלם קרן על ידי עדים וקשיא לרב דאמר כיון שנשבע לא ישלם אפי' באו עדים ומסיפא לא פריך דבהודה לא קאמר רב דהא כתיב והשיב את הגזלה ובנשבע והודה משתעי קרא: חוץ לב''ד. לא אלימא שבועה לאפקועי ממונא: כאן בקפץ. ברישא דקתני משלם כשקפץ זה והשביעו קודם שחייבוהו בית דין וכי קאמר רב בלא קפץ והדיינין השביעוהו וקנייה אותה שבועה דקרא בשבועת הדיינין כתיב ואע''ג דסיפא לא מתוקמא בקפץ דקתני כפל וכפל לא איתי' אלא בשבועת הדיינין מ''מ רישא בקפץ וניחא ליה לאוקמי בתרי גווני ובחד דוכתא ולא לאוקמי בשני מקומות וסיפא לא קשיא ליה לרב דאע''ג דקתני משלם כפל לאחר שבועה וכל שכן קרן דמודה רב בטוען טענת גנב כדלקמן בשמעתין דשבועה דקא מחייב ליה כפל לא מקנייה ליה קרנא: משכוני נפשך. לבא במקומו לתרץ קושיות ולהעמיד דבריו: נשבעין ולא משלמין. הנתבע ישבע ויפטר ולא ישבע התובע ליטול: חייב על כל אחת ואחת. חומש ואשם: הואיל ויכול לחזור ולהודות. ונמצא דבכולן כופר ממון: השביע עליו קתני. ומדלא תני השביעו שמע מינה על ידי דיינין הטיל עליו שבועה וקיבל על כרחו וקתני יכול לחזור ולהודות אלמא אכתי ממונא אית ליה גביה: לצדדין קתני השביעו עליו חוץ לב''ד. דאע''ג דחייבוהו ב''ד שבועה כיון דמחוץ לב''ד השביעו לא קנייה ובפני ב''ד דקתני לא אהשביע עליו קאי: אם עד שלא באו עדים הודה משלם קרן וחומש ואשם. ולא כפל דאין משלם קנס על פי עצמו: משלם כפל ואשם. אבל חומש לא דחומשו עולה לו בכפלו כדאמרינן בפרק מרובה (לעיל דף סה.) אלמא בין נשבע ובאו עדים בין נשבע והודה חייב: אלא אמר רבא. לא תשנייה לתיובתיה דרב המנונא לצדדין דיכול לחזור ולהודות לאו תיובתא הוא לרב הונא דכיון דהודה לא קאמר רב דכל הודה לא שנא טוען טענת גנב ונשבע והודה ולא שנא טוען טענת אבד ונשבע והודה לא אמר רב דפטור: דהא כתיב והתודה. בגזל הגר כתיב (במדבר ה) ובנשבע דהא קרן וחומש כתיב: וטוען טענת גנב ובאו עדים נמי לא אמר רב. דכפל כי כתיב בהכי כתיב בנשבע ובאו עדים כדאמר בפרק מרובה: אמרה לשמעתא. להא דרבא דאמר כל הודה לא אמר רב: רב המנונא תלמידו דרב הוה. דקיימא לן אמרי בי רב רב המנונא בפ''ק דסנהדרין (דף יז:) ואי לאו דידע דאפילו בהודה פטר רב לא הוה מותיב ליה מהואיל דיכול לחזור ולהודות:

איתיביה רב אחא בר מניומי. פי' בקונט' דלא פריך אלא מרישא והעדים מעידין כו' ולא מסיפא ואין נראה דהא רבא מקשה לקמן בהדיא מהודה דאכתי לא מחלק בין הודה לעדות עד דמתרץ לקמן הכי וא''ת א''כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי פשיטא דלא אמר בטוען טענת גנב ונשבע ובאו עדים שיהא פטור דא''כ לא משכחת כפל . דכתיב באורייתא אבל בהודה ס''ד דרב פוטר ואע''ג דבשבועה והודאה כתיב חומש רב הוה מוקי לקרא בקפץ ונשבע דחומש ואשם מחייב אף אשבועת עצמו אבל בנשבע ע''פ ב''ד והודה בעי למימר רב דפטור דאשבועת ב''ד כתיב ולקח בעליו ולא ישלם: כאן שקפץ. תימה אם כן אמאי נקט ברישא טוען טענת אבד אפי' בטוען טענת גנב ה''מ למנקט דלא מחייב כפל כיון שקפץ: קפץ לא מצית אמרת דהשביע עליו קתני. ותימה דלעיל קתני משביעך אני ומוקי לה בקפץ ויש לומר דהשביע עליו משמע ע''י ב''ד אבל משביעך אני משמע שקפץ והשביעו:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד