בבא קמא קה ע"א

דף קה - א

ומקשינן: אי הכי כדמפרשינן שהברייתא עוסקת כשהניח להם אביהם אחריות נכסים, וחייבים הם לשלם מאותם נכסים את ערך הגזילה, אם כן כשכפרו בגזילה הרי כפרו ממון שיש בידם, וחזרה קושיא למקומה: חומש נמי משלם על שבועתו שלו!?

אמר תירץ רב הונא בריה דרב יהושע:

לפי שאין משלמין חומש על כפירת שעבוד קרקעות. ^[1]

רבא אמר ליישב את הקושיא שהקשתה הגמרא: "ונחייב בנו חומש אשבועה דידיה":

לעולם עוסקת הברייתא באופן שהגזילה עדיין קיימת, אלא דהכא בברייתא במאי עסקינן:

כגון שהיתה דיסקייא [תיק, ארנק] של אביו שהיתה בו הגזילה מופקדת ביד אחרים, ולפיכך:

קרן משלם הבן דהא איתיה, [הרי הגזילה קיימת]; ומיהו חומש לא משלם הבן, דכי אישתבע שלא גזל אביו הרי בקושטא [באמת] אישתבע, ^[2] דהא לא הוה ידע שהגזילה קיימת באותה דיסקייא.

שנינו במשנה: מחל לו ... חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו:

אמר רב פפא:

לא שנו במשנתנו שאינו צריך לילך אחריו להשיב לו פחות משוה פרוטה אלא בכגון שאין גזילה קיימת, ומעות פחות משוה פרוטה חייב הוא לו -

אבל אם גזילה עצמה עדיין קיימת, צריך לילך אחריו להשיבה לו אף שלא נשאר ממנה אלא פחות מפרוטה, ומשום דחיישינן: שמא תייקר ותהיה שוה פרוטה.

איכא דאמרי [יש אומרים] כך הוא שאמר רב פפא:

לא שנא גזילה קיימת, ולא שנא שאין גזילה קיימת, אינו צריך לילך אחריו, כי לשמא תייקר לא חיישינן.

אמר רבא: ^[3] הגוזל אגודת ירק שהיא שוה פרוטה, והוזלה ועמדה על פחות משוה פרוטה, חייב הוא להחזיר אותה אם היא קיימת, ^[4] ואם אינה קיימת צריך הוא לשלם כשעת הגזילה.

ולא עוד, ^[5] אלא: אם גזל שלש אגודות בשלש פרוטות, והוזלו ועמדו על שתים, אפילו אם החזיר לו כבר שתים וכבר קיים מצות השבה באותן שתי אגודות, מכל מקום חייב להחזיר לו אחרת, כלומר: את האגודה עצמה אם היא קיימת, או דמיה שבשעת גזילה אם אינה קיימת.

ותנא תונא, והתנא שלנו [במשנה לעיל פרק זה דף צו ב] מסייע לדברי רבא שהגוזל שוה פרוטה חייב להחזיר את דמיה, אפילו אם הוזלה ושוב אינה שוה פרוטה; שהרי שנינו:

גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו "הרי שלך לפניך", ומשמע:

טעמא דאיתיה בעיניה [אין הדברים אמורים אלא כשהחמץ עדיין בעין], הא אם ליתיה לחמץ בעיניה, הרי הוא חייב להשיב את דמיה, שהרי משמע: שאם אינו יכול לומר לנגזל "הרי שלך לפניך", ומשום שנאנס החמץ ממנו, אין הוא נפטר מלשלם את הגזילה; הרי למדנו:

אף על גב דהשתא בפסח לאו ממונא הוא שהרי אינו שוה פרוטה, מכל מקום כיון דמעיקרא בשעת גזילה ממונא הוא, בעי שלומי [צריך הוא לשלם] -

הכא נמי, כשגזל אגודה ועמדה על פרוטה, אף על גב דהשתא לא שוה פרוטה, כיון דמעיקרא בשעת גזילה הוי האגודה שוה פרוטה, בעי שלומי [צריך הוא לשלם].

בעי רבא: גזל שתי אגודות בפרוטה, והחזיר לו רק אחת מהן, מהו? האם עדיין מוטלת עליו החובה להחזיר את האגודה השניה, על אף שאינה שוה פרוטה.

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, השתא, הרי עתה, משהחזיר אגודה אחת, שוב ליכא גזילה גביה, אין עתה בידיו שיעור של גזילה, שהוא פרוטה, ופטור להשיב את האגודה השניה.

או דילמא, הא לא הדר, הרי הוא לא השיב עדיין את הגזילה דהואי גביה. שהרי הגזילה כולה היה בה שוה פרוטה, והוא לא השיב אלא אגודה אחת השוה מחצית הפרוטה, ונמצא שהגזילה עדיין קיימת אצלו, ועליו להחזיר גם את האגודה השניה.

הדר וחזר רבא ופשטה לבעייתו, ואמר: גזילה אין כאן, כיון שאין באגודה הנותרת שוה פרוטה, אם כן גם השבה אין כאן.

ותמהה הגמרא בהבנת דבריו: הרי אי גזילה אין כאן, אם כן, השבה יש כאן. שהרי החזיר אגודה אחת, ויותר אינו חייב להשיב, לפי רבא, ומדוע אמר רבא שהשבה אין כאן!?

ומבארת הגמרא שהכי קאמר רבא: אף על פי שגזילה אין כאן, ואינו חייב להשיב את האגודה שנותרה בידו, בכל זאת, קיום מצות השבה אין כאן, שהרי לא השיב אלא אגודה אחת מתוך השתיים שגזל.

ומביאה הגמרא ענינים נוספים, לגבי נזיר ולגבי טומאת אהל, בהם הסתפק רבא ופשט את ספיקו, באופן דומה.

ואמר רבא: הרי אמרו: נזיר שגילח את כל שער ראשו בשעה שמשלים את נזירותו, שחייב אז לגלח את כל שער ראשו, ושייר שתי שערות, לא עשה ולא כלום. כי שיור של שתי שערות מחשיב אותו כמי שאינו מגולח.

בעי רבא: אם גילח הנזיר שערה אחת משתי השערות ששייר, ואחר כך נשרה שערה אחת מאליה, מהו? האם עדיין חייב הוא בתגלחת [לכשיגדלו שערותיו], כי אין גילוח נחשב בפחות משתי שערות. או שיצא ידי חובה בגילוח השערה האחת מתוך השתיים, היות ובשעה שגילחה היו שתי שערות בראשו, ומשגילחה, שוב לא נשאר בו שעור שתי שערות, ואינו נחשב עוד לאינו מגולח.

אמר ליה, תמה רב אחא מדיפתי לרבינא על ספיקו של רבא: וכי נזיר שגילח את שערותיו אחת אחת, קא מבעיא ליה לרבא האם הועילה תגלחתו, כיון שלא גילח שתי שערות בבת אחת? והרי פשיטא שיש לה שם תגלחת. ואם כן, בשעה שבא לגלח את שתי השערות האחרונות אחת אחת, הרי היה כאן שיעור גילוח. ולכן, כשגילח את השערה האחת מבין השתיים התקיים בכך גילוח שיער, ועתה, משנשארה שערה אחת, שאינה מעכבת את הגילוח, לא אכפת לנו אם נשרה מאליה.

אמר ליה רבינא: לא צריכא, ספיקו של רבא היה בכגון שתחילה נשרה שערה אחת מהן, מהשתיים שנותרו, ואחר כך גילח את האחת שנשארה.

והספק הוא: מי אמרינן, השתא, עתה כשגילח את השערה האחרונה שנותרה בראשו מהגילוח, מיהת, הא ליכא שיעור של שיער בראשו, וקיים באחת האחרונה את הגילוח.

או דילמא, הא, גילוח השערה האחרונה, לאו גילוח הוא, דמעיקרא כאשר הפסיק לגלח, הא שייר שתי שערות, ולא קיים אז את הגילוח, והשתא, כי גלח, לא הוי שתי שערות, ואין זה גילוח שער! הדר פשטה, וחזר רבא ופשט את בעייתו: כיון שגילח את השערה האחרונה, שער אין כאן, ולכן, גילוח אין כאן.

ותמהה הגמרא: אי שער אין כאן, הרי גילוח יש כאן!

ומבארת: הכי קאמר רבא: אף על פי ששער אין כאן, שהרי גילח את השערה האחרונה, בכל זאת, קיום מצות גילוח אין כאן, כיון שלא גילח שיער ראש שיש בו שיעור של שתי שערות.

ועתה מביאה הגמרא את ספיקו של רבא באופן דומה לענין טומאת אהל המת.

טומאת המת שנמצא בתוך בית מתפשטת לכל מקום בבית, חוץ ממקום שיש חיץ בינו לבין המת. ולכן, בית שיש עליו עליה, ויש חור [הנקרא ארובה] מן הבית אל העליה שמעליו, עוברת טומאת המת שבבית אל העליה דרך החור, אלא אם כן סותמים את החור, וכפי שיתבאר.

אם סתמו את החור [הארובה] באמצעות כלי, הרי אם הוא כלי המקבל טומאה, אין הוא חוצץ בפני הטומאה, ורק אם הוא כלי שבור, שאינו מקבל טומאה, יכול הוא לחצוץ בפני הטומאה.

ואמר רבא: הרי אמרו: חבית שניקבה, באופן ששוב אינה מקבלת טומאה, וסתמוה, את הנקב, שמרים של יין, ונמצא שהחבית סתומה [אך אין היא נחשבת מכח סתימת השמרים ככלי שלם לקבל טומאה], ונתנו את החבית על פי הארובה, ומירחו מסביב את כל החור כך שאין חלל פתוח בין הבית לעלייה, הצילוה, את העליה מטומאת המת שבבית מתחתיה. כי הכלי עצמו חוצץ בפני הטומאה, וסתימת השמרים בנקב שבכלי גם היא נחשבת כסתימה המונעת את העברת הטומאה.

בעי רבא: אם אגף, סתם, את נקב החבית בחציה [טיט, שהוא סתימה הראויה לכלי, ולא בשמרים שאינם נחשבים לסתימת הכלי], מהו?

דהיינו, האם די בסתימת חצי הנקב כדי לעשותו לכלי המקבל טומאה, כי מעתה אין בכלי השיעור של נקב, ושוב לא יחצוץ הכלי הנתון על פי הארובה בפני הטומאה שבבית, או שמא סתימת חצי נקב אינה נחשבת סתימה, שהרי לא סתם את רובו.

אמר ליה רב יימר לרב אשי: האם לאו משנתנו היא, דתנן: חבית שניקבה, וסתמוה שמרים, הצילוה.

אבל אם אין שם שמרים אלא פקקה לנקב החבית בזמורה, ענף עץ, אין החבית חוצצת בפני הטומאה, מחמת שאין הנקב סתום לחלוטין כשמניחים בו זמורה, עד שימרח בטיט את סביבות הזמורה, לסתום את חלל האויר לגמרי.

היו בה בנקב החבית שתים זמורות, אין הסתימה מועילה לחוץ בפני הטומאה, עד שימרח ויסתום את חללי האויר מן הצדדים של הזמורות, וגם בין זמורה לחבירתה.

ומדייק רב יימר: טעמא שמועילה הסתימה, משום דמרח.

הא לא מרח, לא מועילה הסתימה של הזמורה בנקב החבית.

ואמאי לא מועילה סתימת הזמורה בנקב החבית גם בלי מירוח כלל?

והרי תיהוי סתימת הזמורה בנקב, כי אגף, כמו שסתם בטיט חציה של נקב החבית, שהסתפקת להחשיבו כסתימת הנקב לגבי תיקונו לקבל טומאה, וכמו כן תחשב סתימת הזמורה בנקב כדי לחוץ בפני הטומאה, גם אם אין הזמורה סותמת את כל הנקב.

אלא, בהכרח, שצריך לסתום את כל הנקב כדי להחשיבו כסתום.

ודוחה הגמרא: אמרי, הכי השתא!? מהו הדמיון!?

התם, בזמורה, אי לא מרח מסביבה, לא קאי, לא תעמוד כלל סתימת הזמורה, אלא תיפול, ואין זו סתימה.

אבל אם אגף סתם חציה בטיט, במידי דקאי, במקום שהעמיד בו את הטיט, קאי, נשארת הסתימה של הטיט בקביעות, ולכן הסתפק רבא האם די בסתימה שכזאת לחצי הנקב.

ואמר עוד רבא:

הרי אמרו במשנה לקמן צו ב: "גזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר לו הרי שלך לפניך", ואם אינו יכול לומר "הרי שלך לפניך" וכגון שנאנס ממנו, הרי הוא צריך לשלם כשעת הגזילה, וכפי שנתבאר לעיל.

ואם כן בעי [נסתפק] רבא:

דלא הוי ידע. הקשה הראב"ד ז"ל אם כן מאי שנא בנו אפילו אביו נמי דכל דלא ידע שוגג הוא ולביה אנסיה (עיין שבועות כו, א) כדתנן בשבועות (לו, ב) וחייבין על זדון הפקדון. ותירץ דאיכא למימר כגון שהיה הבן יודע שהגזלה בדסקיא אבל לא ידע אם היתה פקדון או מתנה [לאותו שליש _ ש"מ], גבי האב זדון הפקדון הוא דאיבעיא ליה למרמא אנפשיה אי למתבעיה לנפקד אבל גבי יורש ליכא למימר הכי ושגגת הפקדון הוא ופטור.

לשמא תייקר לא חיישינן. מדקאמר לא חיישינן שמעינן דמיחש לא חיישינן הא נתייקר אחר שהביא אשמו לא נתכפר וצריך להביא אשם אחר דכל שהקריב אשמו קודם ששלם גזילו לא יצא (לקמן בבא קמא קי, א).

והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת. כלומר אם אכלה אף על פי שהוזלו חייב הוא להחזירו (אלו איתא) [כאילו החתה _ ש"מ] בעין כיון שהיתה שוה פרוטה בשעת הגזילה, ואילו היתה בעין היה יכול לומר לו הרי שלך לפניך אבל עכשיו שאינה קיימת חייב להחזיר לו כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה. והיינו דמייתי ראייה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח. קשיא לי, מאי קאמר ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח דדלמא שאני חמץ דהוה ליה שוה פרוטה בשעת גזילה ואי לא (מ"ה) [משלם _ ש"מ] לא קיים והשיב את הגזילה, אבל הכא דהחזיר שתים ואית במאי דהחזיר שוה פרוטה מאן לימא לן דצריך להחזיר שלישית דלית בה שוה פרוטה וצריך עיון. ואיכא למידק למה לי לאתויי ראיה מדיוקא דגזל חמץ והא משנה שנויה היא (צג, ב) כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה ואפילו הוזל משלם כיוקרא דבשעת גזילה וכדאמר בשלהי פרק המפקיד (בבא מציעא מג, א) בחסר מי איכא למאן דאמר והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, ויש לומר דאי ממתניתין לא דייקינן מינה הא דרבא דממתניתין (הא) [ה"א] דדוקא בשגזל אגודה שוה שתי פרוטות והוזלו ועמדו על פרוטה ואכלו, דאילו היתה בעין עדיין היתה שוה ואפילו גזלה השתא היה חייב להחזירה שהרי ממון הוא ולפיכך בשאלו ואינו יכול להשיבו בעין משלם שתי פרוטות כשעת הגזלה, אבל הא דרבא שכבר השיב השתים שהיו שוות פרוטה ונשארה השלישית שאינה שוה פרוטה ואילו היתה בעין אין בה שוה ממון ואם גזלה השתא לא ניתנה להשבון אפילו בשאכלה הוי אמינא דלא ישלם כלום דשעת אכילתה כשעת גזילתה קא משמע לן מתניתין דגזל חמץ דאף על גב דהשתא אינו שוה כלום מכל מקום אילו איתא בעין הוה ליה לאהדורי כיון דבשעת הגזלה הוי ממון וכל שצריך להחזיר כשהוא בעין אם אכלו או שנאבד ואינו יכול להשיבו בעין משלם כשעת הגזילה.

אף על פי שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן. כלומר לא קיים מצות השבה. ומשמעתיה שמעינן דכל שגזל שוה פרוטה וכיון דשוה ממון בשעת הגזילה אף על פי שהחזיר מקצתו ונשאר מקצתו אף על פי שאין בו שוה פרוטה חייב להחזיר, אבל בשאין שם שוה פרוטה בשעת גזלה אינו בר השבה. והיינו דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נה, א) אמר רב קטינא בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה מותיב רבא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון להקדש אין אבל להדיוט לא אלא כי אתמר הכי אתמר אמר רב קטינא אם הוזקקו בית דין בשוה פרוטה גומרין אפילו פחות משוה פרוטה משום דתחלת דין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה. ודוק להשבה הוא לא ניתן בפחות משוה פרוטה אבל מכל מקום אסור הוא דאף על גב דממונא ליכא צערא מיהא איכא כדאיתא בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נז, א), ודוקא במידי בשיעור מאי דקפדי ביה קצת אינשי אבל ליעול קיסם קטן מן החבילה או מן הגדר לחצוץ בו שניו דליכא אינש דקפיד בכי הא שרי דאפילו צערא ליכא ומיהו ממדת חסידות אסור כדאיתא בירושלמי (דמאי פ"ג ה"ב) שאילו היה עושה כן כל אחד ואחד נמצאת החבילה כולה כלה וכן הגדר נהרס.

אמר רבא הרי אמרו חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. פירש רש"י ז"ל בשנקבה בכונס משקה ומונחת בארובה שבין בית לעליה. ובתוספות הקשו עליו הרבה. והראב"ד ז"ל פירש הצילוה פירוש באהל המת הצילוה בין שתי בתים בחלון שביניהם או בארובה שבין בית לעליה ופיה לחוץ שאם (פחותה מטפח) [היתה נקובה טפח _ ש"מ] הטומאה עולה שם ואם סתמוה שמרים נעשו השמרים כגופה של חרס. בעי רבא אגף חציה והניח חציה טפח מהו הגפת חציה מי חשיבא כגופא של חבית או לא כיון דסתמוה שמרים [מצלת בכולה ה"ה להגפת חציה או דילמא סתימת שמרים בכולה _ ש"מ] עדיפא מהגפת חציה אפילו במידי דקאי טפי. וקשיא לי, כי אגף חציה מאי הוי כיון דלגבי נפשיה לא מהני מידי דהא בפתחא (דהוא) עולה לה טומאה מעתה הוי לה כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ, ואמר ליה כגון שנקבוה ממקום אחר כמוצא רמון שאינו ראוי לקבל טומאה [כל דהו _ ש"מ]. קשיא לי טובא בהאי שמעתא להאי פירוש, חדא דאגף חציה מאי אסתפקא ליה להוי ההגפה כאותן הממעטין בטפח דתנן באהלות פרק י"ג (כלים פי"א, מ"א) ואלו ממעטין בטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מעצם כשעירה ממעט על ידי כזית בשר ופחות כזית מן הנבילה ופחות כזית מן השרץ ופחות מכביצה אוכלין ונבלת עוף טהור שלא חשב עליה ונבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הוכשרו וכו' והגפה זו נמי כיון דאינה מקבלת טומאה ממעט בטפח. ועוד קשיא לי, דהא מתניתין דמקשינן ליה מינה לגבי צמיד פתיל באוהל המת קמיירי והוא בפרק י' דכלים (מ"ו) ולענין צמיד פתיל מי איכא לאקשויי והלא בסדק כל שהוא מקבלת טומאה ואינה מצלת באהל המת ואף על פי שפיה מוקף צמיד ופתיל. ולפי מה שראיתי בתוספתא (דאהלות) [דכלים] שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים גמורים דתניא (סוף ב"ק) שברי כלי חרס אף על פי שמקבלין (טומאה) כל שהן ומזין מהן ומקדשין בהן וממלאין בהן אין מצילין בצמיד פתיל , יכול אני לפרש המשנה כפשטה לענין צמיד פתיל לפי שחבית אפילו גדולה שנקבה במוצא רמון או כלי קטן ברובו וכדאיתא במסכת שבת (צה, ב) ואם סתמום שמרים והוקפה מפיה צמיד פתיל הצילה אוכלין שבתוכה מאהל המת שהסתימה עשאה כלי, ובעי רבא אגף חלי הנקב והניח הנקב כלי חוץ שאין טומאה נכנסת בו והוקפה מפיה שהיה בפנים צמיד פתיל אותה הגפה עושה כלי להיות מצלת בצמיד פתיל או לא עד שיסתום כולה ואף על פי שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלה כההיא מתניתין דלעיל, ואתיא למפשטיה מפקקה בזמורה דאינה מצלת בצמיד פתיל עד שימרח ויסתום כל הנקב יפה יפה ושני ליה התם משום דלא קאי ולא חזי לאשתמושי בה על ידי אותה סתימה אבל במידי דקאי כדמשתמש ביה הרמונים אימא לך דעביד לה כלי להציל ולא אפשטא. עד כאן לשון הרב ז"ל.
ומה שהקשה הרב ז"ל לפירוש הראשון למה אינה מממעטת כאותן השנויין במסכת אהלות, ומסתברא שאינו קושיא שאין ממעט אלא מה שמבטלה שם ואין עתיד ליטלו דחד מן תרתי בעינן או סתימה גמורה ואף על פי שעתיד ליטלו כאותה שאמרו במסכת שבת בפרק מי שהחשיך (שבת קנז, א) מעשה היה ופקקו את המאור בטפיח דכל שפוסק וסותם לגמרי חוצץ. וכן בפרק בתרא דמגילה (כו, ב) האי אנדרונא דהוי מחי ביה מיתא ואמר להו רבא דלית לתבותא ואותבה להתם ואף על גב דלא מבטלי הטפיחין ולא תבותא דכלים נינהו ולא מבטלי להו, וטעמא דמלתא משום דסתמוה לגמרי וחוצצין, אבל בשאינו חוצץ אלא שממעט אינו ממעט אלא בשבטלו ואין עתיד ליטלו וכדאקשינן בריש פרק לא יחפור (ב"ב כ, א) גבי אותן ממעטין לחלון עשבים חזו לבהמתו מטלית שאין בו ג' על ג' הא חזי לקריעה עוף ששכן בחלון פרח ואזיל כולה כדאיתא התם, וחבית נמי הא חזיא דמתקן לה ושקיל לה ואילו לא אפשר לתקנה שקיל לה ותביר לה כדי ליתן חרסים בין פסים לחברו.

כבר בארנו במשנה שכל שלא נשאר שוה פרוטה מן הקרן אינו צריך לילך אחריו שאין חוששין שמא יתיקר הא מ"מ אם הוקרה צריך לילך אחריו:

גזל שלש אגדות וכל אחת מהן שוה פרוטה ונמצאו שלשתן בשלש פרוטות והוזלו ועמדו על שתים והחזיר לו שתים ונמצא שהשלישית שנאכלה אין בה עכשו שוה פרוטה חייב להחזיר לו אחת הרי אמרו גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך הא מ"מ דוקא כשהוא בעין הא אם אינו בעין חייב לשלם לו דמיו אע"פ שאלו היה עכשו בידו אינו ממון הואיל ובשעת גזלה היה ממון:

גזל שתי אגדות בפרוטה והחזיר לו אחת אע"פ שגזלה אין כאן שהרי לא נשאר בידו שוה פרוטה מ"מ אין כאן מצות השבה שהרי ממון גזל ולא השיבו אע"פ שאם גזל פחות משוה פרוטה מצוה להשיב מ"מ אין עבירת גזלה גמורה בידו אבל בזו עבירת גזלה גמורה בידו הואיל וגזל ממון ולא השיבו:

כבר ידעת בנזיר שבימי מלאת ימי נזרו מצוה עליו לגלח ולהשליך שערו לאור על הדרך המבואר במקומו ואע"פ שאין תגלחת זו מעכבת הבאת קרבנותיו כמו שיתבאר במקומו מ"מ מצוה עליו לגלח ואם גלח ושייר שתי שערות לא קיים מצות גלוח שייר שתי שערות ונישרה אחת וגילח הוא אחת אין זה גלוח ואע"פ שאין כאן שער מ"מ הואיל והוא השאיר שער ר"ל שתי שערות ולא גלח שער שהרי לא גלח אלא אחת מהן אע"פ שנשרה אחת מהן מאליה לא קיים מצות גלוח ואם גלח מתחלה עד שלא שייר אלא אחת אפילו לא נשרה קיים מצות גלוח שהרי לא השאיר שער וכן אם גלח שערו אחת אחת הרי זה גלוח:

כבר ידעת שכלי חרש המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו באהל המת ואם נקב אין צמיד פתיל מצילו שהרי טומאה נכנסת דרך הנקב ושיעור הנקב אינו שוה בכל הכלים יש מהם כמוציא רמון ויש מהם כמוציא זיתים ויש מהם בכונס משקה הכל לפי תשמישו של כלי כמו שיתבאר במקומו נקב וסתמו שמרים את הנקב הוצלו שסתימה זו סתימה היא סתם חצי הנקב עד שלא נשאר בו שעור אם לא הדקו עד שאינו עומד כלל אינו מציל ואם הדקו עד שהוא עומד הרי זה ספק ותולין טהרות שבתוכו סתם את הנקב בזמורה אינו מציל עד שימרח בטיט בין זמורה לחבית ואם סתמו בשתי זמורות או יתר עד שימרח בטיט בין זמורות לחבית ובין זמורה לחברתה שאין זמורה או זמורות עומדות בלא מירוח וגדולי המפרשים חדשו בשמועה זו דברים אחרים אלא שאין זה מקומם:

כבר ביארנו שאם גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך נשבע עליו שלא גזלו והודה הרי זה חייב בקרן וחומש ואשם ואע"פ שאלו הודה בו אין זה כלום מ"מ אלו נגנב ממנו היה צריך לשלם לו דמי שעת גזלו כמו שהתבאר:

אמר רבא גזל ג' אגודו' כו' מה דקשי' לי' במהדור' תנינא אמאי נקט שלש ולא נקט אחת י"ל משום דרבא אמתני' קאי דתנן נתן לו את הקרן חוץ מפחות משוה פרוטה בקרן אינו צריך לילך אחריו ואתא רבא למימר דוקא אם אותו השיור לא שוה בעת הגזלה פרוטה אבל אם בשעת הגזלה הי' ש"פ אע"פ שבעת ההשבה הוזל בתר מעיקרא אזלי' וחייב להחזיר להכי נקט שלש שהחזיר השתים ונשתייר האחת:

טעמא דאיתי' בעינא כו' אי קשיא מה צורך לכל זה הדיוק שהוא עושה ליפשוט לי' מדתנן אומר לו הרי שלך לפניך דאלמא אע"פ שהחמיץ ואינה שוה עכשיו כלום כיון דבשעת הגזילה הי' שוה חייב להחזיר לו אלמא בתר מעיקרא אזלי' וה"ה באגודה של ירק י"ל בודאי אם הי' שוה צריך להחזירו לו הוה פשיט מינה שפיר אלא תנא קילותא אצל הגזלן שאינו צריך לשלם לו חמץ אחר אלא יכול להיפטר בזה ואני יכול לומר כיון שיכול להיפטר בזה שאינו שוה כלום גם זה לא יחזיר לו שאין בו דין השבה להכי דייק מדיוקא דמדתני אומר לו הרי שלך לפניך ולא קתני פטור אלמא דוקא כי איתי' בעינא אבל אי לא איתי' בעינא ממונא בעי שלומי לי' אלמא דוקא כי איתי' בתר מעיקרא אזלינן:

על כפירת שעבוד קרקעות. תימה אם כן קרא למה לי בהודה אביו ולא הודה בנו משלם חומש כדאמרינן לעיל כאן שהודה וכו' ואם לא הודה אביו והודה בנו בההוא פטור בלא קרא דאשר גזל משום דאין משלמין חומש בלא שבועה ושבועתו לאו שבועה היא דקיימא לן דאין נשבעין על הקרקעות. ובפרק שבועת הפקדון מפיק לה מכלל ופרט וכי תימא קרא אסמכתא הוא אם כן מאי מקשה ליה במרובה לרבי יוחנן דדריש מהאי קרא דשנוי קונה הא מיבעי ליה למעוטי שאינו מוסיף חומש על גזל אביו הא צריך קרא דאסמכתא בעלמא הוא. ולרבא נמי דמוקי לה נמי כגון שהיתה דוסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים למה לי קרא למפטר מחומש פשיטא דחומש אשבועה קאתי ושבועתו אינה שבועה כדדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס ותנן נמי התם חייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואין חייבין על שגגתה גרידתא כי הא דהכא דלביה אנסיה. וי"ל דהא דממעט ליה בשבועה מהאדם בשבועה פרט לאנוס הני מילי מקרבן אבל חומש הוה אמינא דלישלם אי לאו אשר גזל וסבר כחכמים דפליגי עליה דרשב"י לעיל במרובה דאמר את אפסקיה לקרא ויש אשם אף על פי שאין חומש וכמו כן יש חומש אף על פי שאין אשם אי לאו קרא דאשר גזל. וסוגיא דלעיל דפרק מרובה דפריך ואימא למעוטי גזל אביו אליבא דרבא פריך אבל רב הונא בריה דרב יהושע צריך לומר דאסמכתא בעלמא הוא בלא טעמא דאין נשבעין על הקרקעות משום דמן התורה לא כפריה ממונא לרב ושמואל דאמרי בגט פשוט ובמי שמת דשעבודא לאו דאורייתא וממילתייהו פריך הכא. הרא"ש ז"ל.
רבא אמר שינויי דחיקי הוא דקא משנינן בתלתא מילי ושאין גזלה קיימת וביש אחריות נכסים ובעמד בדין אלא לעולם בשלא הודה אביו והודה בנו והכא במאי עסקינן דלא מחייב חומש אשבועה דידיה כגון שהיתה דסקיא של אביו מופקדת ביד אחר ולא הכיר בה מעולם וגזלה בתוכה והוא לא היה יודע בדסקיא כלל קרן משלם דהא איתיה בדסקיא בעיניה וחומש לא משלם דהא לא ידע בשעת שבועה כלל. גאון ז"ל.
כגון שהיתה דסקיא של אביו ובגזלה קיימת עסקינן שהוא חייב להחזיר אלא שלא היה יודע ובאמת נשבע אבל קרן מיהא משלם הואיל וגזלה קיימת. והא דתנן המניח לפניהם פטורין מלשלם הכא כשאכלום אחר מיתת אביהם בלא ידיעה מיהו בשלא הודה אביו עסקינן שאם הודה כבר נתחייב בחומש וממונא הוא ומשלמי ליה יורשין. הראב"ד ז"ל.

כגון שהיתה דסקיא של אביו וכו'. הקשה הראב"ד אם כן מאי שנא בנו אפילו אביו נמי כל שלא ידע שוגג הוא ולביה אנסיה כדתנן בשבועות וחייבין על זדון השבועה ועל שגגתה עם זדון הפקדון ואין חייבין וכו'. ותירץ דאמר ליה כגון שהיה הבן יודע שהגזלה בדסקיא אבל לא ידע אם היתה בפקדון או מתנה לאותו שליש גבי האב כזדון בפקדון הוא דאיבעי ליה למרמא אנפשיה או למתבעיה לנפקד אבל גבי יורש ליכא למימר הכי ושגגת הפקדון הוא ופטור. הרשב"א ז"ל.

חיישינן שמא תתייקר וכו'. ויהיה צריך להשיב ונמצא שבשעת הקרבת הקרבן לא קיים מצות השבה אם כן אפילו קיים אחר כך מכל מקום הקרבן נקרב בפסול. ואף על גב דאמרינן לקמן גבי גזל שלש אגודות בשלוש פרוטות דחייב להחזיר האחת ואף על גב דאינה שוה פרוטה משום דמעיקרא הויא שויא פרוטה הא לאו הכי לא היינו משום דנתכוון לגוזלה ולקנותה אחר שהוזלה וגם כל אגודה הוי גזל בפני עצמו אבל הכא שהיתה הכל גזלה אחת והחזיר לו עד פחות משוה פרוטה ניתן לימחל וכיון שמחלה לו ברשות גזלן נתייקרה ושלו היא ושמא על דעת שתתייקר אינו מוחל. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ חיישינן שמא תתייקר וכי אמרינן פחות משוה פרוטה למחילה ניתנה במידי דמצוי לאוקרי לא מחיל כיון שיכול להוקיר ולעמוד על שוה פרוטה. ע"כ.

לשמא תתייקר לא חיישינן. לישנא משמע דלא חיישינן להכי הא אם תתייקר הוי קרבן פסול למפרע. ולי נראה האיך יקריבו קרבן שיבא לידי פסול. אלא אגב דנקט האי לישנא ללישנא קמא נקטיה נמי ללישנא בתרא והאי לישנא סבר דאפילו תתיקר נמי לאחר הקרבה כשר הקרבן כיון דבשעת הקרבה לא היה מחויב להשיב. הרא"ש ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב דאם נתייקר לאחר שהביא אשמו לא נתכפר וצריך להביא אשם אחר דכל שהקריב אשמו קודם שישלם גזלו לא יצא. ע"כ לשונו.

גזל שלש אגודות בשלש פרוטות וכו'. כלומר אם אכלה אף על פי שהוזלה חייב הוא להחזירה כאלו היתה בעין כיון שהיתה שוה פרוטה בשעת גזלה ואלו היתה בעין היה יכול לומר לו הרי שלך לפניך אבל עכשיו שאינה קיימת חייב להחזיר לו כמו שהיתה שוה בשעת גזלה והיינו דמייתי ראיה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח. קשיא לי מאי קאמר ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח דדילמא שאני חמץ דהוה ליה שוה פרוטה בשעה שגזל ואי לא משלם לא קיים והשיב את הגזלה אבל הכא דהחזיר שתים ואית במאי דהחזיר שוה פרוטה מאן לימא לן דצריך להחזיר שלישית דלית בה שוה פרוטה וצריך עיון. הרשב"א ז"ל. והיא היא קושיית התוספות בדבור המתחיל אמר רבא וכו'.
וזה לשון הרא"ש ז"ל גזל שלש אגודות בשלש פרוטות לא מיבעי שתי אגודות בשתי פרוטות ועמדו על פרוטה והחזיר האחת שחייב להשיב את השניה משום שלא קיים מצות השבה בפרוטה אלא אפילו היכא דקיים חייב להחזיר את השלישית. ומייתי ותנא תונא על גזל שתי פרוטות והוזלה ועמדה על פרוטה דלא קיים מצות השבה ולא שנא דאפילו כבר קיימו דחייב. וכהאי גוונא פרישנא לעיל בסוף הפרק גבי כהן שנהרג תרנגולת טווס ופסיוני וכו'. ולא מצי לאיתויי מכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה דההיא מיירי שנשתנית הגזלה אבל היכא שהגזלה בעין והוזלה ויכול לפטור עצמו בהרי שלך לפניך אף על פי שאינו שוה פרוטה הוה אמינא שבלא השבה יביא קרבנו כיון שיכול לפטור עצמו על ידה אף על פי שאין בה שוה פרוטה.
בעי רבא גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אגודה אחת ואכל האחרת השתא ודאי לא הויא שוה פרוטה מעיקרא והשתא נמי לא שויא ופטור או דילמא הא לא אהדר גזלה דהוה גביה ולא יצא ידי השבח ורחמנא אמר והשיב את הגזלה וכיון דלא קיים והשיב איכא עליה לאו דלא תנזול אבל מצות והשיב לא קיים. הראב"ד ז"ל.

אף על פי שגזלה אין כאן וכו'. כלומר לא קיים מצות השבה ושמעינן משמעתין דכל שגזלה שוה פרוטה כיון שיש שוה ממון בשעת גזלה אף על פי שהחזיר מקצתו ונשאר מקצתו אף על פי שאין בו שוה פרוטה חייב לחחזיר אבל כשאין שם שוה פרוטה בשעת גזלה אין בו השבה. והיינו דאמרינן בפרק הזהב אמר רב קטינא בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה מתיב רבא ואת אשר חטא מן הקדש וכו' אלא כי איתמר הכי איתמר אמר רב קטינא אם הוזקקו בית דין לשוה פרוטה גומרין אפילו פחות משוה פרוטה משום דתחילת דין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה ודוקא להשבה הוא דלא ניתן פחות משוה פרוטה אבל מכל מקום אסור הוא דאף על גב דממונא ליכא צערא מיהא איכא כדאיתא בפרק ארבע מיתות. ודוקא בשיעור מאי דקפדי ביה קצת אינשי אבל ליטול קיסם קטן מן החבילה או מן הגדר לחצות בו שניו דליכא איניש דקפיד כולי האי שרי דליכא צערא. ומיהו ממדת חסידות אסור כדאיתא בירושלמי שאלו היה עושה כן נמצאת החבילה כולה כלה וכן הגדר נהרס. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו בתר דבעיא הדר פשטה גזלה אין כאן מצות השבה אין כאן כלומר אף על פי שאין כאן גזלה ביד הגזלן מכל מקום מצות השבה אין כאן וחייב לקיים מצות השבה. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל גזל שתי אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת אף על פי שגזלה אין כאן שהרי לא נשאר בידו שוה פרוטה מכל מקום אין כאן מצות השבה שהרי ממון גזל ולא השיבו אף על פי שאם גזל פחות משוה פרוטה מצוה להשיב מכל מקום אין עבירת גזלה גמורה בידו אבל בזו עבירת גזלה גמורה בידו הואיל וגזל ממון ולא השיבו. ע"כ.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא נזיר שגלח אחת אחת וכו'. דאם גלח אחת ואחר כך נשרה שנייה הוה ליה כנזיר שגלח אחת אחת מצטרפי להדדי והוי גלוח הכא נמי כיון דהדר וגילח את אחת מהן מצטרפת בהדי קמייתא ואשתכח דלא שייר אלא אחת והוי גילוח. אמר ליה לא צריכא וכו' כי קא מיבעיא ליה לרבא שנשרה אחת מהן תחלה וחזר וגלח את הנשארת מהו מי אמרינן השתא מיהת ליכא שער שאינו מגולח אלא אחת ואחת לא הוי שיור או דילמא האי לאו גלוח הוא דמעיקרא הא שייר שתי שערות והשתא כי גלח את אחת מהן לא הויא שתי שערות שהרי נשרה אחת מהן קודם לכן. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

בעי רבא אגף חצייה מהו. הא דלא בעי סתמוה שמרים חצייה מהו משום דלא שכיח אחר שתינקב שיתעכבו שמרים במקום הנקב ויתייבשו שם עד שיסתם חצי הנקב אבל קודם נקיבה רגילין השמרים להתעכב ולהתייבש בשולי החבית ולאחר שנתייבשו שם כשנשבר מן השולים כנגד השמרים היבשים הן סותמין את הנקב. עוד יש לומר דסתימת שמרים אינה מתקיימת אלא אם כן סותמין כל הנקב. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון גאון ז"ל אגף חצייה שהתחיל לסתמה בשמרים או בשאר דבר הצמיד פתיל עד שאגף חצי חנקב מהו מי אמרינן כיון שהתחיל לסתמה בשמרים או בשאר דבר הצמיד פתיל עד שאגף חצי הנקב כמו שסתם כל הנקב דמי והצילוה או לא. ע"כ.

אמר רבא הרי אמרו חבית וסתמוה וכו'. רש"י פירש בשנקבה בכונס משקה ומונחת בארובה שבין בית לעלייה. ובתוספות הקשו עליו הרבה. והראב"ד ז"ל פירש וזה לשונו הצילה פירוש הצילה באהל המת בין שני בתים בחלון שביניהם או בארובה שבין בית לעליה ופיה לחוץ שאם היתה נקובה טפח הטומאה עולה שם ואם סתמוה שמרים הרי הוא כסתומה ונעשו השמרים כגופו של חרס. בעי רבא אגף חצייה והניח חצי הטפח פתוח מהו הגפת חציה מי חשיבה כגופה של חבית או לא כיון דסתימת שמרים מצלת בכולה הוא הדין להגפת חציה או דילמא סתימת שמרים בכולה עדיפא מהגפת חציה אפילו ממידי דקאי טפי. וקשיא לי כי אגף חציה מאי הוי כיון דלגבי נפשה לא מהניא מידי דהא בפתחא כל דהו מעלה לה טומאה מעתה הויא לה כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ. ואיכא למימר כגון שנקבה ממקום אחר במוציא רמון שאינה ראויה עוד לקבל טומאה. וקשיא לי טובא בהאי שמעתין להאי פירושא חדא דאגף חציה מאי אסתפק ליה ליהוי הגפה באותן הממעטין בטפח דתנן באהלות פרק י"ג ואלו ממעטין בטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מעצם כשעורה ממעט על ידי כזית בשר ופחות מכזית במת ופחות מכזית מן הנבלה ופחות מכזית מן השרץ ופחות מכביצת אוכלים והתבואה שבחלון ונבלת עוף שלא חשב עליה ונבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הוכשרה והגפה זו נמי כיון שאינה מקבלת טומאה ממעט בטפח. ועוד קשיא לי דהא מתניתין דמקשי ליה מינה לגבי צמיד פתיל באהל המת קא מיירי והוא בפרק עשירי בכלים ולענין צמיד פתיל מי איכא לאקשויי והלא בסדין כל שהוא מקבל טומאה ואינה מצלת באהל המת ואף על פי שפיה מוקף צמיד פתיל. ולפי מה שראיתי בתוספתא דאהלות שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים גמורים דתניא שברי כלי חרס אף על פי שמקבלים כל שהן מזין מהם ומקדשין בהם וממלאין בהם אין מצילין בצמיד פתיל יכול אני לפרש המשנה כפשטה לענין צמיד פתיל לפי שחבית גדולה אף על פי שנקבה במוציא רמון או כלי קטן ברובו כדאיתא במסכת שבת ואם סתמוה שמרים והוקפה פיה צמיד פתיל הצילוה אוכלים שבתוכה מאהל המת שהסתימה עשאה כלי ובעי רבא אגף חצי הנקב והניח הנקב כלפי חוץ שאין טומאה נכנסת בו והוקפה מפיה שהיה בפנים בצמיד פתיל אותה הגפה עושה כלי להיותה מצלת בצמיד פתיל או לא עד שיסתום כולה ואף על פי שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלת כי ההיא מתניתין דלעיל. ואתיא למפשטה פקקה בזמורותיה דאינה מצלת בצמיד פתיל עד שימרח ויסתום כל הנקב יפה יפה ושני ליה התם משום דלא קאי ולא חזי לאשתמושי בה פירוש אותה סתימה אבל במידי דקאי כדמשתמיש בה רמונים אימא לך דעביד לה כלי להציל ולא איפשיט. ע"כ לשון הרב ז"ל. ומה שהקשה הרב ז"ל לפירוש הראשון למה אינה ממעטת באותן השנוין במסכת אהלות מסתברא שאינה קושיא שאינה ממעטת אלא מה שמבטלו שם ואין צמיד ליטלו דחד מן תרי בטיל או סתימה גמורה ואף על פי שעתיד ליטלו כאותה שאמרו במסכת שבת בפרק מי שהחשיך מעשה היה ופקקו את המאור בטפיח דכל שפוקק וסותם לגמרי חוצץ. וכן בפרק בתרא דמגילה ההוא אנדרונא דהוה מחית ביה מתא ואמר להו רבא דלייה תיבותא ואותבוה להתם דאף על גב דלא מבטלי טפיחין ולא תבואה ככלים נינהו ולא מבטל להו וטעמא דמילתא דמשום דסותמין לגמרי וחוצצין אבל כשאינו חוצץ אלא שממעט אינו חוצץ אלא בשבטלו ואין עתיד ליטלו וכדאקשינן בפרק לא יחפור גבי אותן שממעטין בחלון עשבים חזו לבהמתו מטלניות שאין בהם שלש על שלש הא לא חזו ליה לקריעה עוף ששכן בחלון פרח ואזיל וכו' כדאיתא התם וחבית מיהא חזיא דמתקן לה ושקיל לה ואפילו לא אפשר לתקונה שקיל לה ומתבר לה כדי ליתן חרסיה בין פסים לחברו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אמר רבא הרי אמרו חבית שניקבה וסתמוה שמרים מצלת על מה שבתוכה מלטמא באהל דיש צמיד פתיל מבפנים בזמן שפיה סתום כראוי. ע"כ.
וגאון ז"ל פירש וז"ל חבית שניקבה והיתה מוקפת צמיד פתיל ואחר כך ניקבה וסתמוה שמרים במקום נקב הצילוה באהל המת דהציל על האוכלים ומשקים שבתוכה דשמרים הוי נמי צמיד פתיל כשעוה. ע"כ.
עוד כתב הרמ"ה ז"ל וז"ל בעי רבא אגף חציה והניח חציה מהו כגון שנקבה כשיעור לקבל טומאה מאוירא ובא ואגף חציו של נקב ומיעטו מכשיעור מהו מי אמרינן השתא מיהת ליכא שיעור נקב וכמאן דלא אינקוב מעיקרא טפי דמי או דילמא כיון דאינקוב מעיקרא כשיעור כל כמה דלא סתים ליה לכולהו לא מצית דבעינן צמיד פתיל על כולו וליכא ולא איפשיטא. ע"כ.
וזה לשון תוספות שאנץ אגף חציה מהו. יש שפירש אגף חציה ונשאר חצי הנקב פתוח ואין בו שיעור כדמפרש בשילהי המצניע נקב במוציא רמון או ברובא בזוטרי וברברבי. ולא נהירא דלמה הביא חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה הא לא שייכא שפיר מילתא לענין הבעיא וההיא דאייתי בפרק המצניע דמפרש השיעור הויא ליה לאיתויי הכא. ומפרש רבינו תם דשיעורין דהמצניע לענין שלא יקבל טומאה אם נקב במשהו דודאי אפילו אם נקב במשהו כל זמן שלא נסתם הנקב מיהא דלא שנא דרך פיו לא שנא מצדו מקבל אוירו טומאה ושיעורין על שם נאמרו היכא דנקב ואגפו דכיון דניקב כמוציא רמון אפילו אגפו טמא דלא חשיב כלי כיון דמינקיב כל כך אף על פי דאגפו והוי כאוכלין שגבלן בטיט ומקבלין טומאה אבל אם לא נסתם הנקב מטמא בכל שהוא והכא מיבעיא ליה על הא דקתני סתמוה שמרים הצילוה ובעי רבא אגף חציה מהו פירוש דקאי על סתימת שמרים ומיבעיא ליה אם אגף חצי הנקב והשאר סתמוה שמרים אי הוי סתימה מעלייתא כהאי גוונא בחצי השמרים וחצי האגף או דילמא לא סגי שימרח השמרים והאגף יחד ומייתי לה דקתני היו שנים עד שימרח דמשמע דבעינן סתימא בדבר אחר שיחברם יחד ומשני דהתם לא מצי קאי. והשתא להאי פירושא לא הויא הך בעיא כלל דומיא דאינך דלעיל. ע"כ. ויש טעיות. עיין בתוספות בסוף פרק המצניע.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו כבר ידעת שכלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו באהל המת ואם נקב אין צמיד פתיל מציל שהרי טומאה נכנסת דרך הנקב ושיעור הנקב אינו שוה בכל הכלים יש מהן כמוציא רמון ויש מהן כמוציא זתים ויש מהם ככונס משקה הכל לפי תשמישו של כלי כמו שיתבאר במקומו. ניקב וסתמו שמרים את הנקב הוצלו שסתימה זו סתימה היא. סתם חצי הנקב עד שלא נשאר בו שיעור אם לא הדקו שאינו עומד כלל אינו מציל ואם הדקו עד שהוא עומד הרי זה ספק ותולין טהרות שבתוכו. סתם את הנקב בזמורה אינו מציל עד שימרח בטיט בין זמורה לחבית. ואם סתמו בשתי זמורות או יותר עד שימרח בטיט בין חבית לחבית בין זמורה לחברתה שאין זמורה או זמורות עומדות בלא מירוח. וגדולי המפרשים חידשו בשמועה זו דברים אחרים אלא שאין זה מקומן. ע"כ.

גמ' אין כאן ואמר רבא כו' כצ"ל:

רש"י מן ד"ה מלוה על פה עד ד"ה רב הונא נמחקה ונ"ב זהו לפי גירסת הספרים ולפי הנראה שאינו מפרש"י אלא הוגה בפנים מן הגליונות והוא מפי' אחרים וכן פירשו התוספות:

בד"ה מופקדת כו' וחייבין על זדון כו' נ"ב פי' שידע שחייב קרבן על שבועת שקר וידע שנשבע לשקר ועל שגגתה עם הזדון פי' שזדון הוא על השבועה אבל בזה שגג שלא ידע מי שנשבע לשקר שחייב קרבן שבועה אבל שגגתה גרידא שלא ידע שנשבע לשקר כי הכא וק"ל:

בד"ה צריך לילך דחיישינן שמא כו' כצ"ל:

בד"ה חייב כו' בעי לאהדוריה ולהוליכה אחריו כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' רבא מסברא ומדנקט הוזלו כו' כצ"ל:

בד"ה ה"ג בעי רבא גזל ב' אגודות בפרוטה והחזיר כו' כצ"ל:

בד"ה הרי כו' צמיד פתיל שאין טומאה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אגף וכלי המקבל טומאה א"ח כו'. משמע מפי' דה"ט דניקבה א"ח דהטומאה נכנסת להחבית דרך הנקב ונטמאת (ושוב א"ח) ושיעור הנקב הוא בכונס משקה כמו שהביאו התוס'. אך ק"ל מאי קמבעיא ליה לרבא תיפשוט ליה ממה שהוכיחו התוס' (בב"ב ר"ד כ) דיש חילוק במיעוט מכשיעור בין בטלו ללא בטלו ע"ש והוא כעין תמיהת התוס':

גמרא אפילו חומש נמי משלם. ויש להקשות דהשתא דאתינן להכי הא איכא לאוקמי בפשיטות כדקס"ד מעיקרא דאיירי שפיר כשהודה האב ולא איירי כלל מחומש שבועת הבן דאפשר דאיירי שלא הודה אלא שבאו עדים או שהודה ואה"נ דמשלם חומש אשבועה דידיה אלא דעיקר כוונת הכתוב וברייתא לפוטרו מחומש שבועת אביו וכו' כדקס"ד מעיקרא ואי קשיא אמאי פטור י"ל דהא לשיטת רש"י מקרן גופא היה ראוי לפוטרו למאי דקיימינן עכשיו דמע"פ אינו גובה מן היורשים אלא דמ"מ חייב מפני כבוד אביהם אבל בחומש שנתחייב אביו נראה דלא שייך כבוד אביהם ולא עדיף משאר חוב ומש"ה פטור ואי משום קושיא דלעיל דבברייתא קתני בהדיא דהבן חייב חומש כשגזל אביו ומת י"ל דהתם איירי כשעמד אביו בדין ג"כ על החומש דבכה"ג כ"ע מודו דחייב דלא גרע משאר מע"פ ועוד דאף אם נאמר דטעמא דכבוד אביו שייך נמי בחומש מ"מ מצינו למימר דגזירת הכתוב הוא דפטור מחומש כל שלא עמד אביו בדין ומנ"ל למקשן להקשות וכה"ג יש להקשות אפילו לשיטת התוספות וכגון שעמד בדין על הקרן ולא על החומש וברייתא דלעיל איירי בשעמד בדין אף על החומש ומש"ה חייב ויש ליישב דמשמע ליה דברייתא דלעיל איירי ע"כ אפילו כשלא עמד בדין דאי עמד בדין מלתא דפשיטא היא ודו"ק:

שם אמר רב הונא בריה דר"י לפי שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות ופרש"י בד"ה לפי שאין כו' דהאי שבועה לאו שבועה היא דקי"ל אין נשבעין על הקרקעות והאי בן כי אשתבע כו' דאי לאו משום אחריות נכסים לאו עליה רמיא לשלומי עכ"ל ואין להקשות דא"כ למה השביעו באמת את הבן דהא לאו בשבועת הדיינים עסקינן הכא אלא בשבועת הפקדון שנשבע מעצמו אלא דקשיא לי טובא לפרש"י דבכה"ג קרי כפירת שיעבוד קרקעות ואין נשבעין עליהם א"כ לא משכחת ביורש שום שבועת הדיינים ע"י חוב אביו דהא בשום דוכתי אין הבן חייב לפרוע חוב אביו מדינא דגמ' אלא כשהניח לו אביו אחריות נכסים דוקא דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וא"כ תקשי הא דתנינן בברייתא פרק שבועת הדיינים שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים ומוקמינן לה התם דוקא בדאמר היורש חמשין ידענא וחמשין לא ידענא אבל כשהודה במקצת על חוב אביו חייב שבועה דאורייתא דמה לי הוא ומה לי אבוה ואמאי חייב שבועה דאורייתא הא ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות דאי לאו שהניח לו אביו קרקע לאו עליה דידיה רמיא לשלומי ונתקשיתי בזה מאד והשיב לי א' מן המשכילים דמשכחת ליה שפיר כגון שהניח אביו אחריות נכסים ומכרן הבן ואח"כ תבעו בע"ח דאבוה והודה במקצת דנמצא שבשעת התביעה תו לא הוי שיעבוד קרקעות דהא מע"פ אינו גובה מדאורייתא ממשעבדי וגם בזה לא נתיישבה דעתי חדא דמלשון רש"י נראה דאפי' בכה"ג קרי שיעבוד קרקעות כיון דעיקר התביעה בא על הקרקע שהניח אביו דבלא"ה לאו עליה דידיה רמי' לשלומי ועוד דמ"מ תיקשי הא דמקשה הש"ס בפשיטות אהאי ברייתא דשבועת ה' וכו' ולא בין היורשים ה"ד אילימא שהודה במקצת מה לי הוא ומה לי אבוה אלא דא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאבוה בכה"ג ה"ל משואי"ל ומשלם וקשה לרב ושמואל דלית להו האי דינא ומסיק דרב ושמואל לא ס"ל כהאי ברייתא ע"ש ומאי קושיא דלמא רב ושמואל מוקי להאי ברייתא בשהודה הבן במקצת וקמ"ל דאפ"ה פטור מה"ט גופא דה"ל כפירת שעבוד קרקעות כפרש"י כאן וכגון שלא מכר הקרקעות וצ"ע (אמר הצעיר נתן בן אמ"ו הגאון המחבר ז"ל לאחר העיון נ"ל ליישב בפשיטות דקרא איירי בתובע מהיתומים פקדון שהפקיד אצל אביהם דבכה"ג ל"ש לומר דמטלטלי לא משתעבדי ואשמעינן קרא דמ"מ פטורין משבועת מודה מקצת ובהכי איירי רישא דהך קרא גופיה דהכי כתיב כי יתן איש אל רעהו וגו' לשמור ומת וגו' שבועת ה' תהיה בין שניהם) ועיין מ"ש בזה בפ"ק דמציעא דף ד' בשיטת התוס' שם שפירשו בענין אחר ההיא דאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות מיהו כ"ז לפרש"י אבל לולי פירושו בסוגיא דשמעתין היה נראה לי לפרש דברי ר"ה בריה דר"י ע"פ גירסת התוספות בפשיטות דלמאי דאוקמינן כשעמד בדין מסיק ר"ה שפיר דמש"ה לא מחייב חומש אהאי שבועה דה"ל כפירת שעבוד קרקעות וכדאמרינן בעלמא דכל שעמד בדין גובה ממשעבדי דמעב"ד אית ליה קלא וכמאן דנקט שטרא בידיה דמי וה"ל לגמרי כמו שטרות דקי"ל דאין נשבעין עליהם מה"ט גופא דה"ל כפירת שעבוד קרקעות משום דגובה ממשעבדי זה נ"ל ברור לפי' התוספ' והתימה שלא זכרו התוס' מזה כלום ובזה נתיישב מה שהקשיתי לשאול בסמוך לפי' התוספ' שעמד בדין עפ"י עדים א"כ שבועת הבן מה טיבה וכמ"ש באריכות אבל לפ"ז א"ש דמש"ה אסקינן באמת דשבועה זו שלא לצורך היתה אלא שנשבע מעצמו ומה"ט גופא ה"ל כשבועת ביטוי ולכן פטור מחומש וזה בכלל דברי ר"ה בריה דר"י דה"ל כפיר' שעבוד קרקעות פי' דה"ל כמו שטר שאינו יכול לכפור בו כלל וה"ה למעב"ד שדינו כשטר לכל מילי ודוק היטב:

שם רבא אמר כגון שהיתה דסקייא שלו מופקדת ביד אחרים. ואין להקשות דא"כ אמאי איצטריך קרא יתירא דחייב בקרן די"ל דאתי לאפוקי ממ"ד לקמן רשות יורש כרשות לוקח דמי וקני' ליה ביאוש ושינוי רשות קמ"ל דלא אמרינן הכי כדאמר רבא לקמן בהדיא ריש פרק הגוזל ומאכיל וכה"ג יש לתרץ נמי קושית התוס' בד"ה יש תלמוד וק"ל:

שם אמר רבא גזל ג' אגודות וכו' ותנא תונא גזל חמץ וכו'. ולכאורה יש לדקדק דמאי ראיה מייתי מחמץ דהתם מה שעבר עליו הפסח ואינו שוה פרוטה נעשה בפשיעת הגזלן שלא מכרו קודם זמן איסורו ועל זו הפשיעה לחוד יש לחייבו תשלומין אלא דמ"מ פטור כיון דמהדר בעיניה וא"ל הרי שלך לפניך דהיזק שאינו ניכר הוא אבל אי לא מהדר ליה בעיניה מחייב אהאי פשיעה גופא משא"כ בהוזלה דממילא הוא לא שייך לומר כן אלא לפי שדין זה אי הוי פשיעה כה"ג בחמץ בפסח לחייבו תשלומין נסתפקו בו האחרונים בשו"ת שלהם אין רצוני להאריך כאן ובלא"ה נמי יש ליישב וצ"ע:

תוספות בד"ה אמר רבא וכו' וה"ה באחת שגזלה וכו' ומדנקט והוזלו משמע דפשיטא ליה וכו' ולשמא תייקר לא חיישינן עכ"ל. ולכאורה נראה דעיקר כוונתם מה שדקדקו הא דנקט רבא והוזלו משמע דבשוו תחילה ב' פרוטות מודה רצונם בזה להוכיח דלא חייש רבא לשמא אייקר והיינו כלישנא בתרא דר"פ כיון דחזינן דקאי רבא בשיטתיה ולפ"ז אין מקום כלל לתמיהת הת"ח ע"ש אבל מכל מקום קשה שדברי התוס' אינן נמשכים לדבריהם הקודמים לכך נ"ל לפרש לשון התוספ' דבתחילה כתבו דהא דנקט רבא בג' אגודות ה"ה לאגודה אחת וע"ז מסקו דאף על גב דלפ"ז הותנא תונא אינו מדוקדק מכל מקום י"ל דמסברא אמר כן אלא דע"ז יש לדקדק מאי דוחקין לפ' כן דלמא הא דנקט רבא בג' אגודות היינו משום דבחדא פשיטא ליה דא"צ להחזיר והטעם יש לומר כיון דלא רמיא עליה מצות השבה כלל דפחות מש"פ ליתא בהשבה אבל בג' אגודות והחזיר שנים דבתחילה בשעת השבה רמיא עליה מצות והשיב את הגזילה בעי למיעבד השבה מעליא וכענין שאמרו חז"ל דאף על גב דאין דיינים נזקקין לפחות מש"פ אם נזקקו תחילה לש"פ גומרין אף בפחות מש"פ א"נ דבכה"ג גופא איירי רבא שהב"ד מוציאין מידו השלישית כגון שהחזיר השניה ג"כ מדעתו וכה"ג כתב הרא"ש בשם הר"מ באיבעיא דבסמוך וע"ז מסקו התוס' בסוף דע"כ לא נתכוון רבא בזו המימרא לזה הדין דא"כ אמאי נקט מלתא בהוזלו ולא נקט בשוו בתחילה ב' פרוטות שנזקק להשבה ולאשמעינן דבכה"ג חייב להחזיר השלישית אף על גב דלא שוויה פרוטה אע"כ דבזה מודה רבא שאינו חייב להחזיר אלא הא דמחייב היינו משום שהיה שוה בשעת הגזילה פרוטה ואם כן ממילא ה"ה בגזל אחת והוזלה וכמ"ש בתחילת דבריהם ודו"ק ובזה נתיישבה ג"כ תמיהת הת"ח. אמנם אף לפי הדרך הראשון שכתבתי דעיקר כוונת התוספות להוכיח דרבא לא חייש לשמא תייקר יש ליישב ג"כ המשך ל' התוספות לדבריהם הקודמים דבלא"ה איכא למימר דלמא רבא חייש לשמא תייקר ומודה רבא שאם השלישית בעין חייב להחזירה אף אם לא היתה בשעת הגזילה ש"פ וכ"ש בש"פ והוזלה אלא דעיקר מימרא דרבא בהוזלה היינו כשאין השלישית בעין דבזה לא שייך חששא דשמא תייקר וסד"א דפטור כיון דאילו איתא לגזילה בעינא לא היה יכול להוציאה בדיינים כיון דאינה ש"פ א"כ כי ליתא בעינא נמי לא אמרינן דלשלם כשעת הגזילה וקמ"ל דחייב ובאמת התוספות עצמם כתבו כן בפירושא דשמעתין בפרק מרובה דס"ה בד"ה גופא וכן משמע קצת מדמייתי מחמץ בפסח והתם אילו איתא בעינא לאו בת השבה היא כלל דהא לשריפה עומדת אע"כ דאי ליתא בעינא איירי רבא דחייב לשלם כשעת הגזילה אבל אי איתא בעינא פטור להחזירה מדין ב"ד כיון שאינה ש"פ אבל אם רוצה לצאת ידי השבה לעולם צריך להחזיר מטעמא דשמא תייקר לכך מסקו התוספות דלא אמרינן כן וסמכו על מה שכתבו בתחילת דבריהם דה"ה אי איתא בעין חייב להחזיר ונראה דהכי משמע להו מלישנא דרבא דאמר חייב להחזיר לו אחרת משמע דאיתא בעיניה ואפ"ה חייב להחזיר וא"כ ממילא מוכח מדנקט והוזלו ולא נקט בשוו תחילה ב' פרוטות אע"כ דלשמא תייקר לא חיישינן ודוק היטב ששני הפירושים נ"ל נכונים ועיין במ"ש בל' התוספות פרק מרובה שהבאתי:

בד"ה מצות השבה כו' עיין ברא"ש ובספר בעל המאור:

בד"ה הדי אמרו וכו' ונראה לפרש דאיירי וכו' ונקבה ככונס משקה וכו' והא דאמר בסוף המצניע ולענין צמיד פתיל עד שיפחת רובו היינו בסתומה עכ"ל. נראה כוונתם משום דפרש"י כאן היינו לשיטתו שם דבצמיד פתיל א"צ סתימה אלא כשנפחת רובו וא"כ לא רצה לפרש כאן דלענין צמיד פתיל איירי דא"ל דה"נ כשנפחת רובו דא"כ א"א שיסתמו השמרים בענין זה וא"ל דהכא בזוטרי עסקינן דלפרש"י בהמצניע בזוטרי שיעורן כמוציא רימון אלא מדנקט חבית משמע דברברבי איירי וע"ז מסקו התוספות דלעולם לענין צמיד פתיל איירי הכא ששיעורו ככונס משקה והא דאמרינן התם עד שיפחת רובו היינו דלא מהני סתימה כנ"ל אבל שם בפרק המצניע כתבו התוספות ל' רש"י כמו שכתבתי ע"ש ודו"ק:

בד"ה אגף חציה תימא ה"ד הך בעיא וכו' בסוף פרק המצניע פירשו התוס' האיבעיא כשסתמו שמרים חציה וחציה השני אגף בטיט וקמיבעיא ליה אי הוי סתימה בכה"ג ע"ש ולפ"ז מכ"ש שאין האיבעיא דמיא להנך דלעיל וק"ל:

בא"ד ועוד תימא דהכא אמר וכו' עיין בקיקיון דיונה:

(קח רע"א רש"י) ד"ה וכי איכא וכו' נשבע הוא ואביו קתני מכלל דבב"ד הוה.—אינו מובן שהרי מבואר בשבועות (לו ב), דלחכמים שהלכה כמותם - שבועת הפקדון היא בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד.