בבא קמא קג ע"א

דף קג - א

אלא אמר אביי: הכי קאמר, הלוקח שדה בשם חבירו, ריש גלותא, כדי שלא יערערו על המכירה,  אין כופין את המוכר למכור בשטר על שמו, זימנא אחריתי, נוסף על השטר הראשון שכתב על שם ריש גלותא כדי להבטיח את עצמו, שלא יבואו יורשי ריש גלותא לאחר זמן לתבוע את השדה לעצמם.

ואם אמר לו הלוקח למוכר, בשעת המכירה, על מנת שתכתוב לי שטר נוסף על שמי, חוץ מהשטר הראשון שנכתב על שם ריש גלותא,

כופין את המוכר למכור ולכתוב שטר גם על שם הלוקח.

ומבארת הגמרא: אמר מר, הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתי.

ומקשינן: פשיטא שאין המוכר חייב לכתוב לו שטר שני, שהרי על מה שדובר ביניהם כתב לו?

ומתרצינן: מהו דתימא, מצי אמר ליה לוקח למוכר, מידע ידעת היה ידוע לך דאנא לנפשאי שקילנא, שבאמת קניתי את השדה לעצמי, ופנחיא בעלמא [בטחון ומגן בלבד] הוא דקבעינא ולכן עשיתי את המקח על שמו של ריש גלותא, כדי להרחיק את המערערים.

וזוזי בכדי לא שדינא, ולא היה בדעתי להפסיד את כספי בקנית שדה על שם אדם אחר, אלא אדעתא דכתב ליה שטרא אחרינא, וסמכתי על כך שתכתוב לי שטרא אחר על שמי.

קא משמע לן, דאמר ליה מוכר ללוקח ענינא [תנאי] עבדי לך בהדי ההוא דזבנת ליה בשמיה היה לך להתנות מראש עם אותו אדם שקנית את השדה על שמו, ויכתוב לך שטרא אחרינא שהוא מוכרו לך, ואין לך דין ודברים עמי.

ומבארינן עוד: ואם אמר לו על מנת כופין את המוכר למכור.

ומקשינן: פשיטא שאם התנה אתו מראש חייב הוא לקיים את תנאו?

ותרצינן: לא צריכא דאמר להו לוקח לסהדי בפני המוכר חזו דשטרא אחרינא קא בעינא. ולא התנה כן עם המוכר עצמו.

מהו דתימא, מצי אמר ליה המוכר ללוקח, שטרא מהיאך דקא שקלת בשמיה קאמרת, סברתי שכונתך היתה לדרוש מהאדם שקנית בשמו, שיכתוב לך שטר, ואין זה מחייב אותי.

קא משמע לן, דאמר ליה הלוקח, להכי טרחי ואמרי להו לעדים שאני רוצה שטר נוסף על שמי, קמך [בפניך], משום דמינך הוא דקא בעינא שתכתוב לי שטר.

רב כהנא יהב זוזא אכיתנא, נתן מעות לסוחר עבור פשתן, ולאחר שקנה את הפשתן השאירו אצל המוכר. לסוף אייקר כיתנא.

זבניה מרוותיה דכיתנא, מכרם בעל הפשתן כדי לתת את דמיהם לרב כהנא.

אתא רבי כהנא לקמיה דרב, אמר ליה מה אעביד האם איזיל אישקיל זוזאי ואין בזה חשש ריבית.

אמר ליה רב, אי כי קא זבני אמרי [אם בשעת המקח אמר המוכר] האי כיתנא דכהנא הוא, [פשתן זה של רב כהנא הוא], זיל שקול ואין בכך איסור רבית.

ואי לא אמר להם המוכר שהפשתן הוא של רב כהנא, לא תשקול את התוספת במחיר שרב כהנא שלם למוכר, משום רבית.

כמאן, כבי מערבא דאמרי: מי הודיעו לבעל חטין שיקנה חטין לבעל מעות. והוא הדין במקרה שלנו שהקונים לא התכונו להקנות את המעות לרב כהנא, ונמצא שהוא קיבל את המעות מבעל הפשתן, וכיון שקיבל יותר ממה ששילם עבור הפשתן, הרי זה נראה כרבית.

ומקשינן: אטו מי יהיב רב כהנא ארבע על מנת לקבל מעות בחזרה, ושקיל תמני, שזה רבית.

הרי לא היה אמור לקחת מהמוכר אלא פשתן, וכתנא ממילא הוא דאייקר, וכשבעל הפשתן מכרם מיגזל גזלוה, שכן היה זה שלא ברשות.

ותנן [צג ב] כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. ואם כן גם אם הקונים לא התכונו להקנות את דמי הפשתן לרב כהנא, חייב בעל הפשתן בתשלום דמיהן לרב כהנא מדין גזלן, וכשעת הגזלה, שאז היה הפשתן יקר, ואין בכך לכאורה משום רבית?

ומשנינן: אמרי, התם אמנה הואי כשנתן רב כהנא את הדמים עבור הפשתן, היתה זאת פסיקה שפסק עמם, כדי שיספקו לו פשתן כשער הזול במשך השנה ולא משכיה רב כהנא לכיתנא, ולכן אסר רב.

ורב לטעמיה [כשיטתו], דאמר רב [בבא מציעא סג א]: עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. מותר לאדם לתת מעות לסוחרי פירות על מנת שיספקו לו פירות במחיר מוזל, אך זה רק אם אמנם בסוף יטול את הפירות, אך אם כשיבוא ליטול פירותיו, יאמר לו המוכר אתן לך מעות בשוי הפירות, אסור לו לקבלן, ^[9] משום שנראה כרבית, שמקבל יותר ממה שנתן.

והוא הדין במקרה של רב כהנא, שהיתה זו פסיקה על פירות, אסר עליו רב לקבל מעות יותר ממה ששלם עבורם.

מתניתין:

הגוזל את חבירו שוה פרוטה, וכשתבעו לשלם הכחיש הגזלן ונשבע לו על כך. ושוב הודה שגזל וברצונו להשיב את הגזלה, אין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל בעצמו, ואם אינו נמצא לפניו, יוליכנו אחריו [אפילו] למדי. ^[10] ובגמרא למדו דבר זה ממה שכתוב [ויקרא ה] לאשר הוא לו יתננו.

לא יתן, לא לבנו של נגזל, ולא לשלוחו של נגזל, ואם נתן להם ואבדו המעות אפילו באונס לא נתכפר לו, וחייב לחזור ולשלם.

אבל נותן לשליח בית דין ^[11] ומתכפר לו בזה, אף אם יאבדו בדרך.

ואם מת הנגזל, יחזיר את הגזלה ליורשיו.

נתן לו לנגזל את הקרן, ולא נתן לו את החומש, שהתחייב בנוסף על הקרן, כיון שהכחיש ונשבע על כך.

או שהנגזל מחל לו על הקרן, ולא מחל לו על החומש.

או שהנגזל מחל לו על זה ועל זה, היינו על הקרן והחומש, חוץ משוה פרוטה בקרן, שעל זה לא מחל, צריך לילך אחריו, כדי לקיים מצות השבה, גם בחלק מהגזלה, או בחומש לבד.

נתן לו את הקרן, לאחר שכבר נשבע והתחייב קרן וחומש, ונשאר חייב חומש בלבד. וכשתבעו לשלם את החומש הכחיש, ונשבע לו על החומש, שכבר פרע לו.

רב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. הא לר' (אבוה) [ינאי] דאמר מה לי הן מה לי דמיהן אף על גב דלא משכיה רב לכיתנא שקיל הני זוזי ואף על גב דלא אמרי האי כיתנא דכהנא. מכאן למדנו דלר' (אבהו) [ינאי] אפילו במעות ממש קאמר, וכבר כתבתי בארוכה בפרק איזהו נשך (ב"מ סג, א).

מתני': הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי. ודוקא גזלו ונשבע הא לאו הכי לא. ובגמרא מפרש לה כמאן. ומינה למי שלוה מעות מחבירו ונשבע לו שיפרענו לזמן פלוני שאינו צריך לילך אחריו למדי שלא נשבע אלא שיפרענה במקום שלוה ממנו הא אם הלך לו המלוה למקום אחר אין צריך לחזור אחריו. וכן אינו נותנו לא ביד בנו ולא ביד שלוחו וכדאמרינן הכא לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, ותנן נמי בפרק השואל (ב"מ צח, ב) שלחה ביד בנו ביד שלוחו ומתה פטור, וכן בשעה שמחזירה ונותנה ליד בית דין נמי אפשר דלאו נתינה היא דהכא הוא דתקנו משום דחייב להוליך אחריו ואפילו למדי וכדי שלא יוציא מאתים על מנה, וכן נמי בבית בבתי חומה שתקן הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה כדי שלא יחלט ללוקח כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין מז, ב) הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ביד בית דין לא מהניא. כנ"ל.

אבל נותן הוא לשליח בית דין. הא דקאמר לשליח בית דין, להקל על הגזלן נקטיה ולומר שנותן קרן וחומש לבית דין כתקנתא דרבי אלעזר ב"ר צדוק דאמר (ע"ב) תקנה גדולה התקינו שאם הוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לבית דין ומביא אשם ומתכפר לו, וקתני הכא שאם נותן לשליח בית דין אם נאבד ביד שליח בית דין קודם שיגיע ליד בעלים או לבית דין פטור ולפיכך משנתן לשליח בית דין יכול להביא אשמו ואין השבת גזלו ליד בעלים ולא אפילו ליד בית דין מעכבת.

ואם מת יחזיר ליורשין. כלומר צריך לילך אחריהם אפילו למדי ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דכתיב לאשר הוא לו יתננו לאו דוקא לו כלומר לנגזל עצמו אלא אפילו ליורשין ואי אפשר להביא אשמו עד שיחזיר להם.

הלך לוקח זה אצל אותו שכתב השטר בשמו ובקש ממנו שיעשה לו הוא שטר מכירה אין כופין אותו בכך אלא יעמוד על אמונתו או יזהר שלא יפול השטר לידו או ליד יורשיו ויחזיק הוא במקחו ואפילו אמר לו בשעת מכירה הריני כותבה בשמך על מנת שתחזור ותעשה לי עליה שטר מכירה אין כופין אותו אלא אם כן שעבד עצמו על זה כראוי וכתקון המבואר במקומו כשאר שעבוד תנאים:

במסכת בבא מציעא יתבאר שאין פוסקין על הפירות עד שיצא השער ר"ל שיוציא מעות כך וכך על סאה של חטה ואינה ביד המוכר וכן לא יצא השער עדין ולא ימצא למכור לאלתר בשוק הא אם יצא השער והיה מוצא בשוק למכור ולהניח הוא מעכשו באוצרו פוסקין כשער של עכשו ואע"פ שאין הסחורה ביד המוכר ואע"פ שיתן לו זמן לפרעון הסחורה ושמא יתיקר באותו זמן מעתה מי שנתן עשרים סלעים ושיתנו לו עשרים שליפון של פשתן לניסן הבא ולא משכן הלוקח ולא עוד אלא שלא היה שום פשתן ביד המוכר וכשהגיע ניסן נתיקר הרי זה לוקח פשתנו ואינו חושש משום רבית הואיל ויצא השער בשעת מקחו והוציא כשער של עכשו בא המוכר ומכר את הפשתן בניסן וכיון בזה לתועלת הלוקח וליתן לו מעותיו אע"פ שלא נתן אלא מאה ולוקח מיד המוכר בעצמו מאתים מותר הואיל וזכה בפשתן זכה בדמיו וכשם שעושין אמנה בפירות על הדרך שפרשנו שמוציא מעות על הפירות כשער של עכשו ומאמין בו ליתנן לו אע"פ שלא נתחייב שהרי תקנו במעות שאינן קונות ומ"מ כל שהוא נותן רשאי הוא ליטלן לאחר זמן אע"פ שנתיקרו כך עושין אמנה בדמים ר"ל שמוציאין מעות על הפירות כשער של עכשו ולוקח דמיהן לאחר זמן מיד המוכר אע"פ שנכפלו המעות שכך הדין שנוי בבבא מציעא מה לי הם מה לי דמיהם:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי והששי ואמר על זה הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו ואפילו למדי ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח בית דין ואם מת יחזיר ליורשיו נתן לו את החומש ולא נתן לו את הקרן מחל לו את החומש ולא מחל לו את הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה שבקרן הרי זה צריך לילך אחריו נתן לו הקרן ולא נתן לו את החומש ולא מחל לו את הקרן מחל לו על זה ועל זה חוץ משוה פרוטה בקרן אין צריך לחזר אחריו נתן לו את הקרן ונשבע לו על החומש הרי זה משלם חומש על חומש עד שימעט הקרן משוה פרוטה וכן בפקדון שנאמר בפקדון או בתשומת יד או בגזל או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר הרי זה משלם קרן וחומש ואשם בכסף שקלים היכן פקדוני ואמר לו משביעכני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן פקדוני ואמר לו נגנב משביעכני ואמר אמן ובאו עדים ומעידין אותו שגנבו משלם תשלומי כפל ואם הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם אמר הר"ם יש לאדם שיתן הגזלה לבית דין שבעירו ומביא אשמו ומתכפר לו וישאר אותו הממון ביד בית דין עד שיבא בעליו או ישלחוהו בית דין או יעשו בו כטוב בעיניהם ואפילו היה הגזל בעין כיון שלא נשאר עליו מן הקרן אלא פחות משוה פרוטה אינו צריך לילך אחריו ולא נאמר אפשר שהוקר אותו החלק ששוה עתה פחות מפרוטה וישוב שוה פרוטה עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה כיצד גזל ארבעה זוזים ישלם חמשה נתן ארבעה ונשבע על הזוז יתחייב זוז ורביע נתן הזוז ונשבע על הרובע יתחייב רובע זוז ומשקלו גרגיר חרוב נתן הרובע ונשבע על החרוב חייב חרוב ורובע חרוב נתן החירוב ונשבע על רבע החירוב אינו חייב אלא רובע חירוב בלבד לפי שהוא פחות מפרוטה ואמנם יתחייב בזה לפי שאמר הכתוב חמישיתיו יוסף עליו וקבלנו בפירוש זה מלמד שמוסיף חומש על חומש וכן כל מי שנתחייב חומש דינן שוה לפי שפירוש חמישיתיו חמישיות הרבה כמו שבארנו תוספת החומש לא יתחייב האדם בו אלא בהודאתו לא על פי עדים שנאמר כי יחטא ואשם אמנם יהיה זה כששב מאליו תשלומי כפל הוא קנס ומעיקרנו אין אדם משלם קנס על פי עצמו וכבר התבאר זה בפרק שלישי מכתובות:

אמר המאירי הגוזל את חברו שוה פרוטה פי' שפחות משוה פרוטה אינו ממון ואין בית דין נזקקים לו לכלום הא שוה פרוטה וממנה ולמעלה הרי הוא ממון והוא בדין גזלה ואם גזל ותבעו חברו הנגזל וכפר ונשבע ואחר כך הודה מחמת עצמו שלא מחמת עדים אין לו כפרה עד שיוליך הגזלה למקום שהנגזל לשם ואפילו למדי מפני שכבר נתיאשו הבעלים ממנה ואינן באים למקום הגזלן לתבוע גזלתם הואיל וכבר תבעוהו וכפר ונשבע הא אם לא נשבע אע"פ שכפר כשהודה אחר כן אינו חייב לרדוף אחר הנגזל אלא תהא בידו עד שיבא הנגזל ויתבע:

ולא יתן לבנו וכו' כלומר הואיל ולא נתכפר עד שיגיענה ליד הנגזל לא יתננה לבנו של נגזל או לשלוחו של נגזל על דעת שיפטר בכך מאחריות הדרך שכל שהוא חייב להוליכה לידו אחריות הדרך עליו אלא אם כן עשה הנגזל שליח בעדים כמו שיתבאר בגמרא אבל נותן הוא לשליח בית דין כלומר שאם הלך גזלן זה והלך לבית דין שבעירו והפקיד להם הגזלה נפטר בכך ותקנה היא שתקנו לו חכמים מפני שאם רב הדרך תהא ההוצאה מרובה והטרח יתר והשבים נרתעים לאחוריהם ולא סוף דבר לבית דין עצמם אלא אף לשליח בית דין ומפרש בגמ' אפילו עשאו גזלן ואין צריך לומר שעשאו נגזל ר"ל שעשה כן במצות הנגזל ובית דין או שלוחם מיטפלין בה עד שתגיע לבעליה ומביא להם גם כן את החומש ומביא אשמו ומתכפר ואין אחריות הגזלה עוד עליו:

ואם מת יחזיר ליורשיו פי' מת הנגזל ויש לו יורשים ואחד מיורשיו בעירו של גזלן או סמוך לו ושאר היורשים בקצוות הרחוקות הרי זה מחזיר את הגזלה לזה שבעירו ונפטר מכלם הואיל ויש לו לזה חלק בה ויש חולקין בזו ומפרשים אם מת מחזיר ליורשיו להשמיענו שאם נשבע ואחר כך הודה ומת מחזיר קרן וחומש ליורשים ויש מפרשים בה להשמיענו שיחזיר ליורשיו אף למדי:

נתן לו את הקרן כלו שגזל וכפר ונשבע והודה ופרע הקרן ולא נתן החומש עדין אינו צריך לילך אחריו לשלם לו החומש אלא יבא הנגזל ויטול מידו החומש בכאן והוא הדין במחל לו את הקרן שמחילתו הרי היא כפרעון וכן אם פרע או מחל את שניהם חוץ מפחות משוה פרוטה אע"פ שהוא קרן אינו ממון ואין חוששין שמא יתיקר ויהא שוה פרוטה אבל אם נתן את החומש ולא הקרן או מחל את החומש ולא את הקרן או נתן או מחל על שניהם חוץ משוה פרוטה בקרן הרי זה צריך לילך אחריו או יתן לבית דין שבעירו או לשלוחם על הדרך שבארנו:

נתן לו את הקרן והמתין לו הלה על החומש ולאחר זמן תבעו בחומש וכפר לו והוא שנשבע לו שכבר פרעו כלו או שלא נתחייב לו בחומש כלל ואחר כך הודה הרי חומש זה נעשה כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר וכן מחומש לחומש עד שיתמעט החומש כשוה פרוטה שאם היתה הגזלה י"ב פשוטים הרי חומש ראשון ג' פשוטים שהחומש הוא אחד מארבעה בקרן והוא חומשא מלבר כמו שיתבאר בפרק הזהב ואם כפר על אותם הג' פשוטים משלם ג' פרוטות שהוא החומש ואם כפר בהם שוב אין בו חומש שהרי לא יגיע החומש לשוה פרוטה וכן הדין בחומש הראשון שאם הגזלה בעצמה אין חומש שלה מגיע לפרוטה וכפר ונשבע והודה אין כאן תשלומי חומש הואיל ואין החומש מגיע לפרוטה ויש מפרשים עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה ואע"פ שגורסין עד שיתמעט החומש פירושו על החומש הנעשה קרן הא כל שהקרן שוה פרוטה חייב בחומש לדעתם ואף גדולי המחברים נראין כמסכימים לדעת זה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

אמרי לעולם אליבא דדברי הכל דהתם מעולם לא בא אותו פשתן לידי רב כהנא ולא משכוה מידי רב כהנא לכותנא דלא משך כלל ואמנה הוא דהואי דרב כהנא האמין לו כדי שיתן לו הפשתן לאחר זמן ורב דאמר ליה אי לא לא תשקול דמחזי כרבית רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות שנותן אדם לחברו מעות בתשרי בשער היוצא כדי שישלם לו הפירות באדר שאף על פי שהוקרו הפירות באדר שנותן לו במדה שפסק עמו אין בו משום ריבית. ואין עושין אמנה בדמים שאם לא היו לו פירות באדר או שהערים ומכרן אינו מחזיר לו דמים הכא נמי אי אמר ליה זיל שקול ועל שמך קא מזבני ליה אין ואי לא לא תשקול משום דאין עושין אמנה בדמים. גאון ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו רב לטעמיה דאמר רב עושין אמנה בפירות שיעמוד המוכר באמונתו ויתנם לו ללוקח אף על פי שהוקרו עד שלא ימשכם הלוקח ואין עושין אמנה בדמים אם מכרן המוכר ביוקר אסור ללוקח ליקח את השכר דכיון דזוזי קא יהיב וזוזי קא שקיל מיחזי כריבית וליתא להא דרב דקיימא לן כרבי ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן. ע"כ.

מתניתין הגוזל את חברו שוה פרוטה וכו'. ומינה למי שלוה מעות מחברו ונשבע לו שיפרענו לזמן פלוני שאינו צריך להוליכו אחריו למדי שלא נשבע לו אלא שיפרעו במקום שלוה הא אם הלך לו המלוה למקום אחר אין לחזר אחריו וכן אם אינו כאן אינו נותנו לא ליד בנו ולא ליד שלוחו וכדאמרן הכא לא יתן לא לבנו ולא ליד שלוחו. וכן נמי בפרק השואל שלחה ביד בנו ביד שלוחו ומתה פטור וכן בשעה שמחזירה ונתינה ליד בית דין נמי אפשר דלאו נתינה היא דהכא הוא דהתקינו משום דחייב להוליך אחריו למדי וכדי שלא יוציא על מנה מאתים וכן נמי בית בבתי ערי חומה שתקן הלל שיהא חולש מעותיו ללשכה כדי שלא יחלוט לוקח כדאיתא התם בפרק מי שאחזו הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ביד בית דין לא צריכא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

אבל נותן לו לשליח בית דין. כתבו בתוספות פירש הקונטרס מפני תקנת השבים וכו' עד ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח בית דין הוי ליה למימר אם וכו'. וי"ל דאתא לאשמועינן דאם נתנו לשליח בית דין יכול להביא קרבנו ואם נאנס מיד השליח קודם שהביאו ליד בית דין פטוד הגזלן. וקשה לפירושו אמאי תני ברישא יוליכנו אחריו למדי הא מצי למסרו לבית דין ולעולם לא יוליכנו. ונראה לי דלא קשיא דמתניתין לאורויי לן דין תורה קודם שנתקנה התקנה.

עוד הקשו בתוספות דאמאי קאמר בגמרא דלא מיתוקמא מתניתין כרבי טרפון הא בפרק המפקיד פריך אמילתיה וכו'. ויש לומר דמתניתין לא מצרכה להניח ביד בית דין אלא היכא דנשבע אבל היכא דלא נשבע די לו שימסרנו ביד נפקד או ישמרנו בידו ויודיע לנגזל שרוצה להשיב לו גזלתו וישלח ויקחנו מידו ובזה יצא ידי שמים ואינו צריך להוליכו אחריו ורבי טרפון איירי בין נשבע בין לא נשבע כי היכי דלא נשבע אינו מחויב ליתן ביד בית דין הוא הדין בנשבע נמי. ועוד יש לומר דמרישא פריך דקתני יוליכנו אחריו למדי אלמא מחויב גזלן להוציא יציאות להשיב הגזלה ליד הנגזל ואלו רבי טרפון קאמר מניח גזלה ביניהם ומסתלק אלמא לא מחייב גזלן להוציא ממונו כדי שתשוב הגזלה ליד הנגזל וקא סלקא דעתך השתא דרבי טרפון מדינא קאמר ולא מתקנתא. ומיהו קשה מדקאמר בגמרא שליח בית דין לא שנא כי עשאו שליח גזלן לא שנא כי עשאו נגזל משמע דתרווייהו שלוחים להוליך הממון ליד הנגזל. ועוד קשה אמאי איצטריך לאיתויי דרבי אליעזר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ונראה לי לפרש דתרי תקנות הוו מעיקרא תקנו שישכור הגזלן שליח להוליך הגזלה ליד הנגזל ויפטר מאחריות הדרך מפני תקנת השבים שלא יהא נמנע שלוחו מפני אחריות הדרך ומיד שימסרו לשליח יוכל להביא כפרתו כיון דאין אחריות הדרך עליו ושוב תקנו היכא שהוצאה מרובה שיתנו ליד בית דין כדי שלא ימנע הגזלן מלשוב מפני היציאה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אבל נותן הוא לשליח בית דין. הא דקאמר לשליח בית דין להקל על הגזלן נקטיה ולומר שנותן קרן וחומש לבית דין כתקנתא דרבי אלעזר בר צדוק דאמר תקנה גדולה התקינו שאם ההוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לבית דין ומביא אשם ומתכפר לו וקתני הכא שאם נותן לשליח בית דין אם נאבד ביד שליח בית דין קודם שיגיע ליד בעלים או אפילו לבית דין פטור ולפיכך מי שנתן לשליח בית דין יכול להביא אשמו ואין השבת גזלה ליד בעלים ולא אפילו ליד בית דין מעכבת. ע"כ.
ובתוספות פירשו וזה לשונם הגוזל את חברו שוה פרוטה יוליכנו אחריו למדי ואפילו להוציא בו מנה דבעינן השבה מעליא ולא מצי לאיתויי אשם להתכפר עד דמטי גזלה לידיה דכתיב לאשר לו יתננו ביום אשמתו הילכך אי בעי כפרה צריך להוציא ולהוליך למדי ולא יתן לא לבנו ולא לשלוחו של נגזל שיהא בשביל כך פטור מאחריותו דלא מפטר עד דאתי לידיה אבל נותן לשליח בית דין ופטור מאחריות הדרך כלומר אם בית דין רואין שהוא מאחר לשלחן ומפסיד הנגזל עושים בית דין שליח ושוכרו גזלן. ומיהו הך תקנה מיהא עבדו ליה דכיון שמסר לאותו שליח בית דין שפטור מאחריות הדרך. והשתא ניחא הא דקאמר מתניתין אתיא דלא כרבי טרפון דהא במתניתא בעינן שיצטרך לשכור שליח להגיעו לידו ואלו רבי טרפון לא בעי אלא להניח ביד בית דין. מ"ר. תוספות שאנץ.
וזה לשון גאון ז"ל ולא יתן לא לבנו של נגזל ולא לשלוחו אבל נותן הוא לשליח בית דין שלאחר שעשו בית דין שליח להוליכו אחריו שוב אין הגזלן חייב באחריותו ואם מת הנגזל ועדיין לא נתן לשליח בית דין יחזיר ליורשים ואם כבר נתן לשליח בית דין השליח יחזור ליורשיו. ע"כ.
כתב הר"מ ז"ל מסרקסטה וז"ל הגוזל את חברו שוה פרוטה ונשבע יוליכנו אחריו אפילו למדי ואי אותבה לההיא גזלה בבית דין נפיק בה ידי השבה ודוקא על הקרן הוא דאית ליה לגזלן למטרח כולי האי אבל על חומשא לא צריך למטרח לאמטויי גביה אלא כי איתיה נגזל ליתביה גזלן ניהליה. מיהו אי אהדריה לבריה או לשלוחיה לא נפיק ביה ידי חובתיה עד דלמנייה איהו שליח בפירוש לאמטויי גביה לההוא חומשא ובקרן עד דליתביה ניהליה לא נפיק ידי השבה אף על גב דיהיב ליה לשליח שהמציא לו ואמר אי בעית לשדורי ניהלי הא שלוחא קמך. מיהו אי שדר גביה שליחא ואמר ליה שדריה לההיא ממונא ניהלי בידיה דהאיך נפיק ביה ידי השבה כיון דמסריה ניהליה. ע"כ.

ואם מת יחזיר ליורשיו. אתא לאשמועינן שאם יש לנגזל יורשים ואחד מיורשיו בעירו של גזלן או סמוך לו ושאר היורשים במקום רחוק הרי זה מחזיר הגזלה לזה שבעירו ונפטר מכלם הואיל ויש לו לזה חלק בה. ויש חולקים בזו ומפרשים אם מת יחזיר ליורשיו להשמיענו שאם נשבע ואחר כך הודה ומת מחזיר קרן וחומש ליורשים. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ואם מת יחזיר לו ליורשים כלומר צריך לילך אחריהם אפילו למדי ואיצטריך לאשמועינן דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו לאו דוקא לו כלומר לנגזל עצמו אלא אפילו ליורשים ואי אפשר לו להביא אשמו עד שיחזיר להם. ע"כ.
נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין צריך לילך אחר הנגזל למדי בשביל החומש לבדו כיון שנתן לו את הקרן כולו דכתיב לאשר הוא לו יתננו וגו' ולא כתיב יתנם דמשמע אקרן וחומש קאי אלא יתננו דמשמע איחיד ויותר ראוי להחמיר אקרן מהחומש. ולא תימא דוקא כשהוציא גזלה מתחת ידו הוא דלא מחייבינן ליה לטרוח לילך למדי בשביל החומש אבל היכא שלא הוציא גזלה מידו אלא שמחל לו הנגזל את גזלתו אחר שנתחייב לו חומש אבל לא מחל לו החומש הוה אמינא דליטרח על החומש להוליכו למדי קא משמע לן דלא טרח כדפרישית. ולא תימא הני מילי היכא דלא אשתייר מן הקרן גבי הגזלן כלל הוא דלא מטרחינן ליה אבל היכא דאשתייר מיניה קצת אפילו פחות משוה פרוטה בקרן ליטרח וליזיל למדי קא משמע לן דלא טרח כיון דליכא שוה פרוטה אף על פי שבא לו הענין בנחת שהרי מחל לו שניהם ולא חסר בממונו כלום. נתן לו את החומש וכו' כלומר הגזלן נתן לנגזל את החומש כולו אבל לא את הקרן צריך לילך אחריו אפילו עד מדי וזו ואין צריך לומר זו קתני כלומר וכל שכן בשלא נתן לו כלום מן החומש אלא שמחל לו כולו כל שכן וכל שכן שצריך לילך למדי לפרוע לו גוף גזלתו וכל שכן אם לא חסר כלל ממונו כגון שמחל לו על שניהם חוץ משוה פרוטה בקרן דצריך לטרוח ולילך אחריו למדי. ה"ר יהונתן ז"ל.

חוץ משוה פרוטה בקרן. וא"ת מרישא שמעינן לה מדקתני חוץ מפחות שוה פרוטה אין צריך הא שוה פרוטה צריך. וי"ל משום דמצינן למידק פחות משוה פרוטה פשיטא דאין צריך הא שוה פרוטה מספקא ליה כדאמרינן בפרק בתרא דעבודה זרה תני רבי חייא שפחסתו צלוחיתו אבל לא פחסתו צלוחיתו מאי לא תפשוט מינה דניצוק אינו חיבור לא פחסתו צלוחיתו תפשוט לך ניצוק תיבעי לך. וא"ת מרישא שמעינן לה נמי הגוזל את חברו שוה פרוטה דמשמע הא פחות אינו צריך לילך אחריו. וי"ל דסלקא דעתך אמינא הני מילי דלא גזל מתחילה שוה פרוטה אבל אי גזל מתחילה שוה פרוטה אפילו לא נשאר בידו אלא פחות משוה פרוטה צריך לילך אחריו קמשמע לן. הרא"ש ז"ל.
נתן לו את הקרן והמתין לו הלה על החומש ולאחר זמן תבעו בחומש וכפר לו והוא שנשבע לו שכבר פרעו כולו או שלא נתחייב לו בחומש כלל ואחר כך הודה הרי חומש זה נעשה כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר וכן מחומש לחומש עד שיתמעט החומש משוה פרוטה שאם היתה הגזלה שנים עשר פשיטין הרי חומש ראשון שלשה פשיטים שהחומש הוא מארבעה בקרן והוא חומש מלבר כמו שיתבאר בפרק הזהב ואם כפר על אותן שלשה פשיטים משלם שלש פרוטות שהוא החומש ואם כפר בהם שוב אין בו חומש שהרי לא יגיע החומש לשוה פרוטה. וכן הדין בחומש הראשון שאם הגזלה בעצמה אין חומש שלה מגיע לפרוטה וכפר ונשבע והודה אין כאן תשלומי חומש הואיל ואין החומש מגיע לפרוטה. ויש מפרשים עד שיתמעט הקרן משוה פרוטה שגורסים עד שיתמעט החומש הנעשה קרן כל שהקרן שוה פרוטה חייב בחומש לדעתם ואף דגדולי המחברים נראו כמסכימים לדעת זה אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון. וכן בפקדון כלומר שאם כפר בו ונשבע והודה משלם קרן חומש ואשם ואם אין החומש מגיע לפרוטה אין כאן חומש אלא משלם קרן ואשם הואיל והקרן שוה פרוטה ואם גזל פחות משוה פרוטה וכפר ונשבע מאליו והודה משלם הקרן ודיו. וכן באבדה וכן בכל סרך ממון שנאמר בפקדון או בתשומת יד וגו'. ויש שגורסין במשנה זו ואשם בכסף שקלים ופירושו שיהו דמיו שני סלעים כמו שהתבאר בפרשת ויקרא. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל וכן בפקדון או בתשומת יד וגו' כלומר כי היכי דאמרינן דלא מוסיף חומש על חומש אלא אם כן יגיע לחומש שוה פרוטה אבל פחות משוה פרוטה לא כמו כן נמי נימא באבדה ופקדון שהן קרן גמור שאם כל כך גדול הקרן שיניע לחומש שוה פרוטה אלא פחות משוה פרוטה אין מתחייב חומש כלל אבל קרן ואשם משלם אף על גב דליכא חומש כיון שהיה בכפירת הקרן שוה פרוטה. והא דאמרינן דמוסיפין חומש על חומש נפקא לן מקרא דכתיב בגזל הגר בפרשת נשא וחמישיתו יוסף עליו מלמד שנותן חמישיות הרבה על קרן אחד וילפינן השבועות זו מזו ואשם בכסף שקלים וכל שקל האמור בתורה הוא כפול דהיינו סלע דבשמונה דינרים היה ראוי לקנותו שיהא כל כך גדול שיהיו דמיו שני סלעים. והיינו דתנינן בברייתא בא וראה כמה פרוטות יש בדינרין של אשם קרוב מאלפים ללמדך שכמה חמור נהנה מן ההקדש שעל פרוטה אחת משלם כמה פרוטות שהן יותר מאלף וחמש מאות דמאה תשעים ושתים פרוטות יש בדינר ואלו היה מאתים שלמים היה עולה חשבון פרוטות שבשני סלעים אלף ושש מאות ועכשיו שנפחית מהן שמונה לכל מאתים נחסרו מכולן ששים וארבע נמצא בהן אלף חמש מאות שלושים ושש קרוב לאלפים קרי ליה וכמו כן חמורה שבועה שעל פרוטה שהוא נשבע עליה לשקר משלם אשם הנקנה באלף וחמש מאות שלושים ושש פרוטות. ע"כ.

בד"ה אבל נותן לשליח ב"ד כו' ומשני תני ויניח וע"כ ביד ב"ד קאמר כו' עכ"ל לאפוקי מפרש"י שם בפרק המפקיד וז"ל ולא שיוציאנה מידו אלא תהא מונח בידו עד כו' עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה כמאן כבני כו' יהבו ליה מעותיו ואי שקיל כהנא כו' כצ"ל והשאר נמחק:

במשנה מחל לו על זה ועל זה חוץ מפחות שוה פרוטה בקרן אין צריך לילך אחריו. הן מדקדוק לשון המשנה משמע דאם לא מחל לו החומש וגם פחות מש"פ מהקרן צריך לילך אחריו דכיון דלהפחות משוה פרוטה דבקרן יש עוד חומש מצטרף עמו להתחשב ממון ובזה היה מתיישב התימה דהתוספות לקמן קד ב בד"ה חוץ דאצטריך לאשמעינן זה הדיוק אלא דמסיפא דקתני מחל לו ע"ז וע"ז חוץ מש"פ בקרן צריך לילך אחריו משמע להיפך דדוקא אם שייר ש"פ מהקרן לבד. אבל צירוף דהחומש לא מהני ליה. אמנם בלא זה נראה ליישב תמיהתם דברישא מתחלה לא כפר ונשבע רק על פחות מש"פ והכא אשמעינן אע"פ דמתחלה היתה הכפירה והשבועה בש"פ וכבר נתחייב בהשבה לידו אפ"ה אם לא נשאר רק פחות מש"פ בקרן א"צ לילך אחריו. ולענ"ד הא דמסיק רבא (לקמן קה) גבי גזל שני אגודות בפרוטה והחזיר לו אחת מהן אע"פ שגזילה אין כאן [ועי' שם בתוד"ה אמר] (פי' מה שנשאר ת"י אין שם גזילה עליה כיון דאינה ש"פ). מצות השבה אין כאן (פי' דמ"מ מצות השבה דחל עליו לא קיים במה שהחזיר כיון דאינה ש"פ) אבל אם היתה ההשבה בפרוטה ונשאר עוד פחות מש"פ ת"י מצות השבה יש כאן וגזילה אין כאן וזהו ג"כ דאשמעינן משנתינו ועי' לח"מ ונכון בעז"ה:

תד"ה הגוזל כגון שנשבע מעצמו דאין ב"ד משביעין כו'. וק"ל דהא קי"ל (בשבועות לז ב) דכופר בשטר פטור מקרבן משום דה"ל שעבוד קרקעות וא"מ קרבן על כפירת שע"ק ופרש"י דקי"ל דא"נ עה"ק הילכך כי אישתבע נמי אין לה דין חיוב שבועה. וע"ש בתד"ה מתניתין וא"כ ה"ה לפחות מב"מ כסף דהא תרוייהו נ"ל למעוטינהו מכסף או כלים (שם לט ב ור"ד מג) ומנ"ל לחלק ביניהם אך כ"ז לפרש"י והתוספות שהזכרתי דתלוי זה בזה אבל לעד"נ דלא ממעטינן אלא קרקע מטעם כלל ופרט לרבנן או מכל ולא הכל לר"א דכתיבי שם אצל שבועות הפקדון גופה וכדאיתא (שם לז ב) אבל שאר מילי אף שאין נשבעין עליהם מ"מ אם נשבע מעצמו חייב אשם וחומש ועמש"כ שם בס"ד וכן מצינו בפ"ה דשבועות מ"ב דאפי' כופר בכל שא"ח שבועה מה"ת מ"מ חייב עליה קרבן וחומש אם נשבע מעצמו עתוי"ט שם ד"ה משביעך הא' וכ"מ (לקמן קה ב) ובכ"ד ודע דהתוס' כאן אזלי לשיטתייהו (שם מ) ד"ה אבל דלדידן דקי"ל כרב אפי' ע"א אינו מחייב שבועה בפחות מב"מ כסף אבל כה"פ חולקין עליהן בזה וכ"כ בעצמם (בהכותב ר"ד פח) ובדבריהם שם יש ליישב מה שהקשיתי עליהם משטר ע"ש:

בא"ד ואפילו בשבועת עצמו מחייב כו' ושלא בפני ב"ד מפי עצמו. לכאורה אין משם ראיה דמפ"ע דשם פירושו שהוציא מפיו השבועה ולעולם א"ל דב"ד פסקו עליו שישבע ומשלא בב"ד א"ר דגם שבועת הדיינין יכול לישבע חוץ לב"ד זולת בטוען טע"ג בעינן דוקא שתהיה השבועה בפני ב"ד (לקמן קו) ונ"ל משום דכתיב גביה ונקרב בעה"ב אל האלהים:

ארעתא ״דכתכת לי״ שטרא כצ"ל:

בגמרא אמרי התם אמנה הוי וכו' ונראה דלפ"ז לא צריכין תו למימר דרב ס"ל כבני מערבא דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דכיתנא היה של רב כהנא ממש א"כ לא שייך כלל למימר דאיכא צד ריבית אלא לבני מערבא דוקא אבל עכשיו דמסקינן דרב כהנא לא זכה כלל בכיתנא דהא אי הוי בעי למיהדר לגמרי הוי מצי למיהדר וא"כ כי נמי לא חזרו בהם ונותנים דמי הכיתנא לרב כהנא מיחזי כריבית אבל אי אמרו מעיקרא האי כיתנא דכהנא הוא הרי זיכו לו מעיקרא גוף הכיתנא ונעשה שלוחו של רב כהנא למכור הכיתנא שזיכו לו א"כ תו לא הוי כריבית וכתבתי כן כדי ליישב מה שהקשה בת"ח אפסק הלכה דידן דקי"ל דליתא לדבני מערבא והא רב קי"ל כוותייהו ולפמ"ש א"ש ומיהו בלא"ה לק"מ דהא בני מערבא אתו לסתור דברי ר"י לעיל וא"כ ע"כ ר"י לא ס"ל האי סברא וכמ"ש לעיל בהכרח ואנן קי"ל בכל דוכתי הלכה כר"י לגבי כולהו אמוראי קדמאי וק"ל:

בד"ה אבל נותן לשליח ב"ד פי' בקונטרס כו' ואין נראה כו' דאמאי נקט שליח ב"ד הול"ל כו' נותן לב"ד עכ"ל. ונראה ליישב פי' הקונטרס דמתניתין חדא ועוד קאמר דלא תימא נהי דעבדו רבנן תקנתא שיד ב"ד כיד הנגזל מ"מ לא יהא טפל חמור מן העיקר דכמו שאין יכול ליתן לשליח הנגזל כך אין יכול ליתן לשליח ב"ד וקמ"ל דאלים כח הב"ד בזה מטעם התקנה שאם אין הב"ד מצוי בעיר הגזלן יכול ליתן לשליח ב"ד כדי שיוליכוהו ליד הב"ד כנ"ל כוונת רש"י וכנ"ל מלשון הרמב"ם בפירושו ובחיבורו ותמה אני על בעל תי"ט שכתב דמל' הרמב"ם נראה כפי' התוספות והמעיין יראה שכיון למ"ש לפי' רש"י ובזה נתיישב נמי קושיא שניה של התוספות דהא דקאמר בגמרא לא שנא עשאו גזלן היינו שעשאו שליח שיתן ליד הב"ד והקושיא השלישית כבר תירץ מהרש"א והקושיא רביעית יתבאר ג"כ בלשון הגמרא בסמוך דאדרבא משם ראיה לפי' רש"י ודו"ק:

בא"ד ע"כ נראה דמתני' איירי לענין אחריות הדרך כו' עכ"ל. כוונתם דלענין אחריות לחוד מהני נתינתו ליד השליח אבל ההוצאה צריך ליתן עד שיגיע ליד הנגזל וכ"ז מדינא אבל אח"ז התקינו שיתן לב"ד שבעירו ומיפטר וק"ל:

אין כופין את המוכר. לחזור ולכתוב שטר מכירה אחר ללוקח שהיה לו להתנות ולהודיעו כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא של ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או למחר יורשי ראש גולה לתובעה ממני: ופנחיא בעלמא הוא דבעינא. כלומר להצלה נתכוונתי פנחיא לשון חוזק וחבירו בהאשה [שלום] ביבמות (דף קטו:) לפנחיא שבקיה גבי מצא כלי וכתוב עליו קו''ף קרבן מ''ם מעשר תי''ו תרומה: עניינא. תנאי: דאמר להו לוקח לסהדי קמי מוכר חזו כו'. ובהדי מוכר גופיה לא אתני: אמינא שטרא אחרינא מהיאך כו'. אני הייתי סובר שאתה אומר לעדים בעינא דנכתוב לי שטרא אחרינא ריש גלותא: זבניה מרוותא דכיתנא. על מנת ליתן דמיהן שהן לוקחין לרב כהנא: לא תשקול. משום רבית: כמאן כבני מערבא. בתמיה כלומר דאמרינן מי הודיען ללוקחין שיקנו מעותיהן לרב כהנא לפיכך לא זכה בהן: אטו. מאי איכפת לן בהקנאתן וכי רב כהנא עתיד ליטול מעות היה ויטול רבית שנתן לו ד' ויטול ח' והלא פשתנו היה נוטל וכל מקום שהיה שם שלו היה ואלו שמכרוהו גזלוהו מיניה ומשלמים כל דמיו ביוקר כשעת הגזילה ובשעת הגזילה כבר הוקר: אמנה הואי. שנתן להם מעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו דמים והתנו עמו כשער הזול ליתן לו כל השנה בשער זה דתנן ב''מ (דף עב:) יצא השער פוסקין אע''פ שאין לזה יש לזה: ורב. דאסר ליה למשקל זוזי: לטעמיה דא''ר. באיזהו נשך (ב''מ סג.) עושין אמנה ליתן מעות על השער של זול של עכשיו: בפירות. לקבל פירות בשער היוקר: ואין עושין אמנה בדמים. כשבא לשער היוקר לקבל פירותיו אסור ליתן לו מוכר דמים של עכשיו דמיחזי כרבית דיהיב ליה תרתי סלעים ושקיל ארבע: מתני' ונשבע לו. על שקר והודה: יוליכנו אחריו אפילו למדי. דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו דכתיב לאשר הוא לו וגו' (ויקרא ה) וגבי נשבע לשקר כתיב: לא יתן לא לבנו. של נגזל להוליכו לנגזל שאם יאנסוהו חייב להחזיר דלא הוי השבה עד דמטי לידיה כדאמרן: לשליח ב''ד. תקנתא הוא דעבוד רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך: ואם מת. נגזל יחזיר גזלן ליורשיו דנגזל: ולא נתן לו את החומש. או שמחל לו נגזל על הקרן לאחר שהודה לו ולא מחל לו על החומש או שמחל לו על זה ועל זה כו': נתן לו את הקרן. לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש נשבע לו שבועה שניה על החומש שנתנו לו והודה:

כגון דאודעינהו לדידיה ואודעינהו נמי לסהדי. תימה אם כן אמאי צריך לדחוק את ריש גלותא שיכתוב לו שטר יכתבו לו עדים כיון שיודעין שהוא קונה לעצמו וי''ל כגון דלא בעו עדים למיכתב ליה שטרא אחרינא: יהב זוזי אכיתנא. השתא ס''ד דאיירי דמשך נמי ופקדון בעלמא הוא דהוי גביה: כמאן כבני מערבא דאמרי מי. הודיעו לבעל חטין כו'. כלומר ומשום הכי אי לאו דאודעיה ללוקח כי קמזבין דהאי כיתנא דכהנא הוא נמצא דכהנא לא קני להנהו מעות דאינהו לאו אדעתא דהכי יהבו ליה מעותיו ואי שקיל כהנא מידי דמרוותייהו ה''ל כאילו מדידהו יהבו ליה ומחזי כרבית: התם אמנה הוא. פי' בקונטרס שנתן להם המעות באמנה ולא היה להם פשתן כשקבלו המעות וקשה דאם כן היכי מסיק רב לטעמיה והא בכה''ג אפילו רבי ינאי מודה דאסור לקבל המעות כיון שלא היה לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו דהא דאמר ר' ינאי מה לי הן מה לי דמיהן היינו דוקא כשיש לו פירות באותה שעה שהוא פוסק עמו ורב אפילו בכה''ג אוסר לקבל מעות אלא פירות דוקא דהא בפרק איזהו נשך (ב''מ דף סג. ושם) מייתי דרבי ינאי אברייתא דרבי אושעיא דהיה נושה בחבירו מנה והלך על גורנו ואמר לו תן לי מעות שאני רוצה ליקח בהן חטין אמר ליה חטין יש לי כו' עד וכולן יש לו מותר אין לו אסור וקאמר התם ש''מ איתא לר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן משמע דר' ינאי דוקא כי יש לו מותר ובכה''ג פליג רב ומיהו יש ליישב פי' הקונטרס דהתם דוקא דאיירי בהלואה לא שרי רבי ינאי אלא כשיש לו פירות דוקא אבל זביני אמר התם דפוסקין על שער שבשוק אפילו אין לו והיינו אמנה בפירות ומה שפירש בקונטרס [התם] דרבי ינאי מתיר דמיהן שאין מעות ממש אלא דוקא פירות דומיא דההיא דברייתא יין דמי חטים וכן יין דמי שמן שמן דמי יין דלא מחזי כרבית אבל מעות אסור אין נראה דהכא בשמעתין מוכחא דאפילו זוזי מותר לקבל והלכה כרבי ינאי כדמוכח התם . הגוזל מחבירו שוה פרוטה ונשבע כו'. כגון שנשבע מעצמו דאין ב''ד משביעין אלא בטענת שתי כסף והודאה שוה פרוטה ואפילו בשבועה עצמו מיחייב חומש כדמוכח בשילהי פירקין ובמס' שבועות (דף לו:) תנן נמי שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים בפני ב''ד ושלא בפני ב''ד [מפי עצמו] א''נ מיירי בטענו שתי כסף והודה לו שוה פרוטה: אבל נותן לשליח ב''ד. פי' הקונטרס מפני תקנת השבים שלא נחייבנו להוציא מנה בהוצאת הדרך משמע מתוך פירושו דנותנו לשליח ב''ד והוא שומרו בידו עד שיבא הנגזל ואין נראה חדא דלישנא לא משמע הכי דאמאי נקט שליח ב''ד הל''ל אם יש ב''ד שם נותן לב''ד ועוד דאמר בגמ' (דף קד.) שליח ב''ד פסיקא ליה מילתא ל''ש עשאו נגזל ל''ש עשאו גזלן להוליך לנגזל ועוד אמאי קאמר בגמ' דלא מיתוקמא מתני' כר' טרפון והא בפרק המפקיד (ב''מ דף לז: ושם) פריך אמילתא דר' טרפון ושקלי ליה כולהו ואזלי ומשני תני ויניח וע''כ ביד בית דין קאמר כי הא דר' אלעזר בר צדוק דמסיק אליבא דר' טרפון ועוד בגמ' אמאי איצטריך לאתויי דרבי אלעזר ממתניתין ה''מ לאתויי ע''כ נראה דמתני' איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב''ד ויש לו כפרה מיד ואין צריך לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב''ד אבל בתקנתא זו לא איירי מתניתין כלל: ואם מת יחזיר לבניו. נראה דאתא לאשמועינן דאפילו ליורשים יוליך למדי א''נ אתא למימר דאין חילוק בין שהנגזל קיים בין שהוא מת לענין קרן חומש ואשם כי היכי דיש חילוק בגזלן בין הוא לבניו דבניו אין משלמין חומש על גזל אביהם קמ''ל דלענין נגזל אין חילוק: