דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא קב ע"א - Steinsaltz

Unspecified wood exists for fuel, i.e., charcoal, so its benefit follows its consumption.

Rav Kahana says: And the matter of whether kindling wood, whose benefit follows its consumption, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year is a dispute among the tanna’im, as it is taught in the Tosefta (Shevi’it 6:25): One may not transfer Sabbatical Year produce, e.g., wine, to another person; neither for soaking flax to prepare it for spinning, as the benefit derived from the flax follows its soaking, when the soaked and spun thread is woven into a garment; nor for laundering with it, as the benefit derived follows the laundering when one wears the clean clothes. Soaking the flax or laundering the garment in wine is considered the consumption of the wine, as it is no longer potable. And Rabbi Yosei says: One may transfer to another Sabbatical Year produce for soaking and for laundering.

The Gemara asks: What is the reasoning for the statement of the Rabbis? The verse states with regard to Sabbatical Year produce: “For food” (Leviticus 25:6), from which it is inferred: But not for soaking; “for food,” but not for laundering. And Rabbi Yosei says that it is permitted, as the verse also states: “For you,” from which it is inferred: For you, for all your needs, even for soaking and for laundering.

The Gemara asks: And according to the Rabbis as well, isn’t it written: “For you”? How do they explain that term? The Gemara answers: From that term “for you” it is derived: “For you,” similar to “for food,” i.e., the sanctity of the Sabbatical Year takes effect with regard to those items whose benefit and whose consumption coincide, which excludes soaking and laundering, where the items’ benefit follows their consumption.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yosei as well, isn’t it written: “For food”? Rabbi Yosei could have said to you: That term is necessary for that which is taught in a baraita, as it is taught: The verse states: “For food,” but not for a poultice [melogema]. The baraita continues: Do you say “for food” but not for a poultice, or perhaps it is only “for food” but not for laundering? When the verse says: “For you,” laundering is already stated as permitted since it includes all of one’s bodily needs. How do I realize the meaning of that which the verse states: “For food”? It is “for food” but not for a poultice.

The baraita continues. Should one ask: And what did you see that led you to include the use of Sabbatical Year produce for laundering and to exclude the use of Sabbatical Year produce as a poultice? Perhaps the opposite should be said. The baraita answers: I include the use for laundering, which applies equally to every person, as everyone needs clean clothes, and I exclude the use as a poultice, which does not apply equally to every person; it is only for the ill or wounded.

In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita with regard to Sabbatical Year produce: “For food,” but not for a poultice; “for food,” but not for sprinkling wine in one’s house to provide a pleasant fragrance; “for food,” but not to make an emetic [apiktevizin] from it to induce vomiting? In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as, if it were in accordance with the opinion of the Rabbis, is there not also soaking and laundering that should have been excluded from the baraita, as in the Rabbis’ opinion the use of Sabbatical Year produce for those purposes is forbidden?

§ The mishna (100b) teaches that if the owner gave wool to a dyer to dye it red and instead he dyed it black, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner of the wool the value of his wool. Rabbi Yehuda says: If the value of the enhancement exceeds the dyer’s expenses, the owner of the wool gives the dyer the expenses. If the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement. The Gemara provides a mnemonic device, the acrostic saban, for the names of the Sages involved in the following incident; each letter in the acrostic represents the middle letter of one of the names: Samekh, Rav Yosef; beit, Rabbi Abba; nun, Rav Huna.

The Gemara relates: Rav Yosef was sitting behind Rabbi Abba, and they were both sitting before Rav Huna. And Rav Huna was sitting and saying: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rav Yosef turned his face in disdain of Rav Huna’s statement. He said: Granted, stating that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa is necessary, as it would enter your mind to say that there is a principle that when there is a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. Rav Huna therefore teaches us that in this case the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa, despite the fact that he is an individual.

The Gemara interrupts Rav Yosef’s remark and asks: What is the ruling of Rabbi Yehoshua ben Korḥa to which Rav Huna is referring? It is as it is taught in a baraita: Rabbi Yehoshua ben Korḥa says that with regard to a loan with a promissory note, one may not collect the loan from gentiles near the time of their holidays, but with regard to a loan by oral agreement, one may collect from gentiles even near the time of their holidays, because the creditor is considered as one who salvages money from their possession.

But with regard to the statement that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why do I need it? This is an example of the Mishna recording a dispute, and afterward recording only one side of that dispute as an unattributed opinion. And the principle is that when the Mishna records a dispute, and afterward records only one side of that dispute as an unattributed opinion, then the halakha is in accordance with the unattributed opinion.

The Gemara identifies the dispute and the unattributed mishna. The dispute is found in tractate Bava Kamma: If one gave wool to a dyer to dye it red for him and instead he dyed it black, or to dye it black and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner of the wool the value of his wool. Rabbi Yehuda says: If the value of the enhancement exceeds the expenses, the owner of the wool gives the expenses to the dyer. And if the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement. And the unattributed mishna appears in tractate Bava Metzia, as we learned in a mishna there (76a): Whoever changes from the terms of an agreement is at a disadvantage, and whoever reneges from an agreement is at a disadvantage. This unattributed mishna accords with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that a craftsman who deviates from his assignment receives either the expenses or the enhancement, whichever is of lesser value.

The Gemara asks: And being that this is a dispute and afterward an unattributed opinion, why did Rav Huna find it necessary to state that the halakha follows the opinion of Rabbi Yehuda? It is necessary, as it would enter your mind to say that the Mishna is not sequential and, in fact, this is a case of an unattributed ruling followed by a dispute. And why does Rav Yosef disagree? He disagrees because if that is so, then with regard to every case where a dispute is recorded and afterward an unattributed opinion is recorded, let us say: The Mishna is not sequential, and this is a case of an unattributed ruling followed by a dispute.

And Rav Huna would respond: The situation where we do not say that the Mishna is not sequential, i.e., where we say that the Mishna is sequential, is only when both mishnayot appear in one tractate, but when they appear in two different tractates we say that the Mishna is not sequential. Since these mishnayot are found in two different tractates, Bava Kamma and Bava Metzia, the assumption is that the Mishna is not sequential. And Rav Yosef would respond: All of Nezikin, i.e., Bava Kamma, Bava Metzia, and Bava Batra, is one tractate.

And if you wish, say that even if Bava Kamma and Bava Metzia are to be considered two separate tractates, Rav Yosef would still hold that Rav Huna’s statement was unnecessary because it is taught as one of a pair of established halakhot: Whoever changes from the terms of an agreement is at a disadvantage, and whoever reneges on an agreement is at a disadvantage. Since this ruling was taught with another, established halakha, it is apparent that this is also an established halakha.

§ The Gemara notes another dispute concerning one who deviates from the terms of an agreement. The Sages taught in the Tosefta (Bava Metzia 4:20): One who gives money to his agent

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קב - א

סתם עצים, אפילו עצים דמשחן, להסקה הן עומדין, ושימושם הרגיל הוא ליהנות מחום הגחלים ולא להאיר בהם בשעת הדלקתם, ולכן אפילו אם אירע והשתמשו בהם לצורך אור, אין הם נחשבים לדבר שהנאתו וביעורו שוים, ומשום כך אין בסתם עצים קדושת שביעית, אך עצים המשמשים כסממני צביעה, יש בהם קדושת שביעית לפי שהנאתם היא בשעת כילויים. ואילו עלי גפנים שיש בהם שימוש כפול, להסקה ולאכילה, תלויה קדושתם בדעת המלקטם.

אמר רב כהנא: ועצים להסקה אם יש בהם קדושת שביעית כאשר הם עצים דמשחן, אם לאו, כיון שסתם עצים להסקה הם עומדים - מחלוקת תנאי היא.

דתניא: אין מוסרין פירות שביעית, כגון יין שביעית, לא למשרה, לשרות בו פשתן, ולא לכבוסה, לכבס בו בגדים, כיון שאינו נהנה מהיין בדרך אכילה ושתיה, ואילו התורה אמרה "לאכלה" ולא לסחורה, ולכן, כל רווח או שימוש שלא כדרך אכילה, נאסר מכח לימוד זה.

ודין זה הוא גם אם בשעת הלקיטה מן הכרם כיוון הלוקט את הענבים לעשותם יין לצורך שימוש של שריית פשתן או כיבוס בגדים, שהוא שימוש שאין הנאתו וביעורו שוים [היין מתקלקל מיד כשמשרים בתוכו פשתן, וכן כאשר ניתן בו בגד], ומכח שימוש שכזה לא היה צריך לחול על היין קדושת שביעית, אך בכל אופן היא חלה עליו, היות וסתם יין עומד לשימוש של שתיה, שהנאתה וביעורה שוים, ומשעת יצירת הפרי הוא עומד לאכילה [ואין זה דומה לעלי גפנים העומדים מתחילת גידולם לשני השימושים].

ולדברי חכמים, יש לומר לצד ההפוך, שגם עצים דמשחן, אין מתחשבים בשימוש של האור, היות ובסתמן הם עומדים משעת גידולם להסקה, ולא להאיר. ולכן אין בעצים, אפילו בעצים דמשחן קדושת שביעית.

ורבי יוסי אומר: אין אומרים סתם פירות לאכילה הם עומדים כדי להפקיע מהם את האפשרות לייחדם לכביסה ולמשרה, אלא אם אירע שליקט את הענבים מהכרם כדי לעשות מהם יין לצורך שריית פשתן או כיבוס בגדים, מוגדרים הפירות הללו כפירות שאין הנאתם וביעורן שוים, ואין בהם קדושת שביעית, ולפיו: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה.

ולפיו, הוא הדין עצים דמשחן, אם לקטם לצורך הדלקתם לאור, יש בהם קדושת שביעית כיון שלקטם לצורך שימוש שהנאתו וביעורו שוים.

ועתה מבארת הגמרא את טעם המחלוקת.

מאי טעמא דרבנן?

אמר קרא "לאכלה", ולא למשרה. "לאכלה" ולא לכבוסה.

ורבי יוסי אומר: אמר קרא "לכם", ומרבה הכתוב שפירות שביעית ניתנו לכל צרכיכם.

ורבנן נמי, הכתיב "לכם", שמשמע לכל צרכיכם?

ומבארת הגמרא: רבנן דורשים "לכם" דומיא ד"לאכלה", במי שהנאתו וביעורו שוין. יצאו משרה וכבוסה, שהנאתן היא אחר ביעורן. כי היין מתקלקל מיד עם נתינת הפשתן או הבגד בתוכו, ואילו פעולת היין לגבי הפשתן או הבגד נעשית לאחר מכן.

ורבי יוסי נמי, הכתיב "לאכלה"!?

אמר לך: ההוא "לאכלה" מיבעי ליה למדרש ממנו, כדתניא:

דתניא: "לאכלה" ולא למלוגמא [רפואה], על אף שהנאתה וביעורה שוים, ולפי הטעם שיבואר להלן.

אתה אומר שמיעוט הכתוב הוא "לאכלה" ולא למלוגמא, או אינו אלא "לאכלה" ולא לכ בוסה.

כשהוא אומר "לכם" הרי כבוסה אמור להיתר. הא מה אני מקיים "לאכלה"? לאכלה ולא למלוגמא!

ומה ראית לרבות הכבוסה ולהוציא את המ לוגמא?

מרבה אני את הכבוסה, ששוה בכל אדם, ומוציא אני את המלוגמא, שאינו שוה בכל אדם, אלא בחולה בלבד.

ומבארת הגמרא: כמאן אזלא הא דתניא: "לאכלה" ולא למלוגמא, "לאכלה" ולא לזילוף יין בבית לשם ריח, "לאכלה" ולא לעשות ממנה אפיקטויזין [רפואה משלשלת]?

כמאן, בהכרח כרבי יוסי. דאי כרבנן, איכא נמי משרה וכבוסה שהתמעטו.

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר אם השבח כו':

(סימן סבן)

יתיב רב יוסף אחורי דרבי אבא, קמיה דרב הונא.

ויתיב רב הונא, וקאמר שתי הלכות: האחת, הלכה כרבי יהושע בן קרחה במחלוקתו עם חכמים [בענין שיבואר בגמרא להלן], והשנית, הלכה כרבי יהודה במשנתנו.

אהדרינהו רב יוסף לאפיה, סובב רב יוסף את ראשו לאחור בכעס, ואמר: בשלמא מה שאמר רב הונא הלכה כרבי יהושע בן קרחה, שפיר אצטריך רב הונא להשמיענו זאת, כי סלקא דעתך אמינא שיש לפסוק שלא כמותו, היות וקיימא לן שבמחלוקת יחיד ורבים, הלכה כרבים, ולכן קא משמע לן רב הונא שבכל זאת כאן הלכה כיחיד.

ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא: רבי יהושע בן קרחה - מאי היא?

דתניא: רבי יהושע בן קרחה אומר: ישראל שהלוה כסף לגוי, אם היה זה מלוה בשטר, אין נפרעין מהן סמוך לימי אידיהם [ימי חגותיהם של הגויים]. כי מלוה כזאת, שיש לישראל שטר על הגוי, הרי היא מעיקה על הגוי, כיון שאינו יכול להשתמט מלפורעה. וכאשר הוא פורע אותה, יש לו שמחה. ולכן, אם יגבה הישראל את חובו מהגוי לפני החגא, יש לחוש שהוא גורם בכך שיילך הגוי ביום החגא אל בית העבודת כוכבים, כדי להודות לעבודה זרה על שחרורו ממועקת החוב. אבל, אם היה זה מלוה על פה, שאינה מעיקה על הגוי, נפרעין מהן אפילו סמוך לימי אידיהם, מפני שהוא כמציל מידם. דהיינו, גביית חוב שאין עליו שטר מנכרי, הרי זה כמעשה הצלה גרידא ולא כגביית חוב, כי הנכרי אינו שמח בכך שזכה לפרוע עתה את החוב, כיון שהיתה לו יכולת לא לשלם את החוב כלל.

אלא זה שהוסיף ואמר רב הונא "הלכה כרבי יהודה" - למה לי להשמיענו זאת? והרי מחלוקת זאת, "מחלוקת ואחר כך סתם" היא, שתחילה היא נשנית כאן בתורת מחלוקת בין רבי יהודה ורבי מאיר, ולאחר מכן נשנית דעתו של רבי יהודה כמשנה סתם [וכפי שתבאר הגמרא מיד], וקיימא לן כלל להלכה, שבכל מקום ששנינו מחלוקת, ואחר כך שנינו סתם משנה כדעת אחד החולקים, הלכה כסתם.

ומבארת עתה הגמרא כיצד נשנית המחלוקת הזאת כמחלוקת ואחר כך סתם:

מחלוקת - כאן, במסכת בבא קמא.

שהרי ששנינו במשנתנו: לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו. רבי יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.

ואחר כך שנינו במשנה סתם, כדעת רבי יהודה, בבבא מציעא.

דתנן:

א. כל המשנה - ידו על התחתונה.

ב. וכל החוזר בו, ידו על התחתונה.

הרי ששנינו שם כדעת רבי יהודה, שכל המשנה ידו על התחתונה!

ומסבירה עתה הגמרא את טעמו של רב הונא:

ורב הונא, אצטריך, הוצרך להשמיענו שהלכה כרבי יהודה, כי סלקא דעתך אמינא ש"אין סדר למשנה", ויתכן שהמשנה בבבא מציעא נשנתה תחילה, ואם כן, יתכן ש"סתם ואחר כך מחלוקת" היא, ובסתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם, שהרי כיון שחזר רבי לאחר מכן ושנה את המחלוקת, משמע שאין הלכה כסתם. ורב יוסף שהקפיד, סובר: אי הכי, שיתכן והמשנה בבבא מציעא נשנתה קודם, תיקשי על עצם הכלל הזה: כל מחלוקת ואחר כך סתמא, נימא אין סדר למשנה, וסתם ואחר כך מחלוקת היא! אלא בהכרח שיש סדר למשנה, ולכן הקשה שפשיטא לנו שהלכה כרבי יהודה, שהרי שנינו במסכת בבא מציעא סתם משנה כדעת רבי יהודה, אחר ששנינו כאן את המחלוקת שלו עם רבי מאיר.

ורב הונא סובר, כי לא אמרינן "אין סדר למשנה" [דהיינו, אלא יש סדר למשנה] בחדא מסכתא, ושם נאמר שהלכה כמחלוקת ואחר כך סתם.

אבל בתרי מסכתות, אמרינן "אין סדר למשנה", ולכן יתכן והמשנה במסכת בבא מציעא אכן נשנתה לפני המשנה כאן, ואין לנו כאן את הכלל של "מחלוקת ואחר כך סתם, הלכה כסתם".

ואילו רב יוסף סובר שכולה, כל המסכתות שבסדר נזיקין, חדא מסכתא היא. וקיים בהן הכלל שמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם.

ואיבעית אימא, גם רב יוסף יכול לסבור שהמסכתות שבסדר נזיקין הן מסכתות נפרדות, וממילא אין להוכיח משתי מסכתות את הכלל של מחלוקת ואחר כך סתם, כי בשתי מסכתות אין סדר למשנה. וכעסו של רב יוסף על רב הונא היה משום דקתני לה לדעתו של רבי יהודה במשנה במסכת בבא מציעא לגבי "הלכתא פסיקתא", שמשמע שם שהתנא בא שם להשמיענו כמה הלכות פסוקות, כיון שהוא מונה שם שתי הלכות שונות, האחת, כל המשנה ידו על התחתונה. והשנית, וכל החוזר בו ידו על התחתונה, ולכן פשיטא הוא שהלכה כרבי יהודה.

סתם עצים להסקה הן עומדין, ואף עצים שמשמשים לתאורה עיקר שימושם הוא להסקה.

אמר רב כהנא: ודינם בשביעית של עצים להסקה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה (לשרות פשתן במשקיהם, כגון יין) ולא לכבוסה (כביסה). ור' יוסי אומר: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה.

ומבררים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? — אמר קרא [הכתוב] בדין שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו), ללמדנו מיעוט: ולא למשרה, "לאכלה" — ולא לכבוסה. ואילו ר' יוסי המתיר אומר במענה לכך: אמר קרא [הכתוב]: "לכם" וכוונתו: לכל צרכיכם ובכללם משרה וכביסה.

ושואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "לכם", ומה עושים הם בכתוב זה? ומשיבים: "לכם" דומיא [בדומה] למה שנאמר "לאכלה", ללמדנו שהלכה זו נאמרה דווקא במי שהנאתו וביעורו שוין (יחד), יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן. כי ביעורם של הפירות הוא כשמביאים אותם למשרה או לתוך הכביסה, והנאתם היא רק לאחר גמר המלאכה.

ושואלים עוד: ור' יוסי נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "לאכלה", וכיצד מפרש הוא כתוב זה? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "לאכלה" — ולא למלוגמא (תחבושת). אתה אומר: "לאכלה" — ולא למלוגמא, או אינו אלא "לאכלה" — ולא לכבוסה? לכך יש להשיב: כשהוא אומר: "לכם" — הרי כבוסה אמור, שגם היא בכלל צרכיכם, הא [הרי] מה אני מקיים "לאכלה", הרי זה בא למעט: "לאכלה" — ולא למלוגמא.

והוא מסביר: ומה ראית לרבות הכבוסה שהיא מותרת ולהוציא את המלוגמא שהיא אסורה, ולמה לא נאמר ההיפך? ומשיבים: מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם, שכל אדם נזקק לה, ומוציא אני את המלוגמא שאינו שוה בכל אדם אלא רק בחולה ופצוע.

ואגב שהובאה מחלוקת זו, מעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי הולכת ברייתא זו ששנויה]: "לאכלה" — ולא למלוגמא, "לאכלה" — ולא לזילוף (הזיית יין לבישום הבית), "לאכלה" — ולא לעשות ממנה אפיקטויזין (סם הקאה), כמאן [כדעת מי]? — כדעת ר' יוסי, משום דאי כרבנן [שאם תאמר כשיטת חכמים], איכא נמי [יש גם כן] אופנים נוספים של איסור להשתמש בפירות שביעית כגון משרה וכבוסה. ולפי זה עצי הסקה שמשמשים לכל אדם הם לדברי ר' יוסי בגדר "לכם", ומותר להשתמש בהם לכך, ולדברי חכמים כיון שאין הנאתם וביעורם שווים — אין משתמשים בהם לכך.

א שנינו במשנה בענין הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, ולהיפך, שלדעת ר' מאיר נותן לו דמי צמרו, ואילו ר' יהודה אומר שאם השבח יתר על היציאה — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח. (סימן סבן).

ומסופר: יתיב [ישב] רב יוסף אחורי ר' אבא בעת שישבו קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב [וישב] רב הונא וקאמר [ואמר]: הלכה כשיטת ר' יהושע בן קרחה בענין שיוזכר הלאה, והלכה כשיטת ר' יהודה שבמשנתנו.

אהדרינהו [החזיר] רב יוסף לאפיה [את פניו] כמראה שאין דעתו נוחה מן הדברים, ואמר כך: בשלמא [נניח] ר' יהושע בן קרחה אצטריך [הוצרך] להיאמר שהלכה כמותו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שיחיד ורבים הלכה כרבים, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבמקרה זה הלכה כיחיד.

כיון שהוזכר הדבר שואלים: אותה הלכה שנפסקה כשיטת ר' יהושע בן קרחה מאי [מה] היא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מן הגויים את חובם ליהודי ביום חגם ובסמוך לו, משום שמשמחים אותם בכך שנפטרו מחובם, והולכים הגויים ומודים על כך לעבודה זרה. אבל מלוה על פה נפרעין מהן אם הם מוכנים לפרוע לו, מפני שהוא כמציל מידם, שהרי אין בידו ראיה לחובו. וחכמים סבורים שאין נפרעים מהם כלל.

ושוב חוזרים לדברי רב יוסף, אלא הלכה במשנתנו כשיטת ר' יהודה למה לי? מדוע היה צריך רב הונא לומר זאת? הלא מחלוקת ואחר כך סתם היא, וכלל הוא: מחלוקת ואחר כך סתם — הלכה כסתם! כיצד?

מחלוקת יש בענין זה בבבא קמא [בשער הראשון של מסכת נזיקין] כלומר, אצלנו בענין הנותן צמר לצבע כדי לצבוע לו לו אותו בצבע אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום — ר' מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו, ר' יהודה אומר: אם השבח יתר על היציאה — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח. ונשנה הדבר אחר כך כסתם בבבא מציעא [בשער האמצעי], דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל המשנה ממה שסוכם בינו לבין חבירו — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו מהסכם שעשה — ידו על התחתונה והרי זה כשיטת ר' יהודה שבמשנתנו!

ומבררים: ורב הונא מה הוא משיב לכך? ומשיבים: אצטריך [הוצרך] להיאמר במפורש שהלכה כר' יהודה שבמשנתנו, ומדוע? — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאין סדר למשנה, שאין לומר שחלק אחד מוקדם לחלק אחר, ולכן אפשר היה לומר גם במקרה שלפנינו כי סתם ואחר כך מחלוקת היא, שקודם נשנתה המשנה שבבבא מציעא ואחריה נשנתה משנתנו, ובמקרה כזה אין פוסקים כסתם. ואומרים: ורב יוסף מה הוא משיב לכך? אי הכי [אם כך] אם אתה אומר שאין סדר במשנה כלל, אם כן כל מחלוקת ואחר כך סתמא [סתם], שהכלל הוא שהלכה כסתם, נימא [נאמר]: אין סדר למשנה, ושמא סתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם.

ורב הונא משיב לכך: כי לא אמרינן [כאשר אין אנו אומרים] שאין סדר למשנה — הרי זה דווקא בחדא מסכתא [במסכת אחת], שבאותה מסכת יש סדר, אבל בתרי מסכתות אמרינן [בשתי מסכתות אומרים אנו] שאין סדר למסכתות, וכאן מדובר בשתי מסכתות שונות. ואילו רב יוסף סבור שכולה [כל] סדר נזיקין חדא מסכתא [מסכת אחת] היא, ובבא קמא ובבא מציעא אינם אלא שני חלקים מתוך מסכת אחת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], לא מטעם מחלוקת ואחר כך סתם, אלא מטעם אחר אמר שברור לנו שההלכה כר' יהודה — משום דקתני לה גבי הלכתא פסיקתא [ששנה אותה רבי יחד עם הלכה פסוקה אחרת]: כל המשנה — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו — ידו על התחתונה.

ב ומביאים ענין הקשור למחלוקת ר' מאיר ור' יהודה במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: הנותן מעות לשלוחו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Unspecified wood exists for fuel, i.e., charcoal, so its benefit follows its consumption.

Rav Kahana says: And the matter of whether kindling wood, whose benefit follows its consumption, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year is a dispute among the tanna’im, as it is taught in the Tosefta (Shevi’it 6:25): One may not transfer Sabbatical Year produce, e.g., wine, to another person; neither for soaking flax to prepare it for spinning, as the benefit derived from the flax follows its soaking, when the soaked and spun thread is woven into a garment; nor for laundering with it, as the benefit derived follows the laundering when one wears the clean clothes. Soaking the flax or laundering the garment in wine is considered the consumption of the wine, as it is no longer potable. And Rabbi Yosei says: One may transfer to another Sabbatical Year produce for soaking and for laundering.

The Gemara asks: What is the reasoning for the statement of the Rabbis? The verse states with regard to Sabbatical Year produce: “For food” (Leviticus 25:6), from which it is inferred: But not for soaking; “for food,” but not for laundering. And Rabbi Yosei says that it is permitted, as the verse also states: “For you,” from which it is inferred: For you, for all your needs, even for soaking and for laundering.

The Gemara asks: And according to the Rabbis as well, isn’t it written: “For you”? How do they explain that term? The Gemara answers: From that term “for you” it is derived: “For you,” similar to “for food,” i.e., the sanctity of the Sabbatical Year takes effect with regard to those items whose benefit and whose consumption coincide, which excludes soaking and laundering, where the items’ benefit follows their consumption.

The Gemara asks: And according to Rabbi Yosei as well, isn’t it written: “For food”? Rabbi Yosei could have said to you: That term is necessary for that which is taught in a baraita, as it is taught: The verse states: “For food,” but not for a poultice [melogema]. The baraita continues: Do you say “for food” but not for a poultice, or perhaps it is only “for food” but not for laundering? When the verse says: “For you,” laundering is already stated as permitted since it includes all of one’s bodily needs. How do I realize the meaning of that which the verse states: “For food”? It is “for food” but not for a poultice.

The baraita continues. Should one ask: And what did you see that led you to include the use of Sabbatical Year produce for laundering and to exclude the use of Sabbatical Year produce as a poultice? Perhaps the opposite should be said. The baraita answers: I include the use for laundering, which applies equally to every person, as everyone needs clean clothes, and I exclude the use as a poultice, which does not apply equally to every person; it is only for the ill or wounded.

In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita with regard to Sabbatical Year produce: “For food,” but not for a poultice; “for food,” but not for sprinkling wine in one’s house to provide a pleasant fragrance; “for food,” but not to make an emetic [apiktevizin] from it to induce vomiting? In accordance with whose opinion is this baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as, if it were in accordance with the opinion of the Rabbis, is there not also soaking and laundering that should have been excluded from the baraita, as in the Rabbis’ opinion the use of Sabbatical Year produce for those purposes is forbidden?

§ The mishna (100b) teaches that if the owner gave wool to a dyer to dye it red and instead he dyed it black, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner of the wool the value of his wool. Rabbi Yehuda says: If the value of the enhancement exceeds the dyer’s expenses, the owner of the wool gives the dyer the expenses. If the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement. The Gemara provides a mnemonic device, the acrostic saban, for the names of the Sages involved in the following incident; each letter in the acrostic represents the middle letter of one of the names: Samekh, Rav Yosef; beit, Rabbi Abba; nun, Rav Huna.

The Gemara relates: Rav Yosef was sitting behind Rabbi Abba, and they were both sitting before Rav Huna. And Rav Huna was sitting and saying: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

Rav Yosef turned his face in disdain of Rav Huna’s statement. He said: Granted, stating that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa is necessary, as it would enter your mind to say that there is a principle that when there is a dispute between an individual and the many, the halakha is in accordance with the opinion of the many. Rav Huna therefore teaches us that in this case the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua ben Korḥa, despite the fact that he is an individual.

The Gemara interrupts Rav Yosef’s remark and asks: What is the ruling of Rabbi Yehoshua ben Korḥa to which Rav Huna is referring? It is as it is taught in a baraita: Rabbi Yehoshua ben Korḥa says that with regard to a loan with a promissory note, one may not collect the loan from gentiles near the time of their holidays, but with regard to a loan by oral agreement, one may collect from gentiles even near the time of their holidays, because the creditor is considered as one who salvages money from their possession.

But with regard to the statement that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, why do I need it? This is an example of the Mishna recording a dispute, and afterward recording only one side of that dispute as an unattributed opinion. And the principle is that when the Mishna records a dispute, and afterward records only one side of that dispute as an unattributed opinion, then the halakha is in accordance with the unattributed opinion.

The Gemara identifies the dispute and the unattributed mishna. The dispute is found in tractate Bava Kamma: If one gave wool to a dyer to dye it red for him and instead he dyed it black, or to dye it black and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner of the wool the value of his wool. Rabbi Yehuda says: If the value of the enhancement exceeds the expenses, the owner of the wool gives the expenses to the dyer. And if the expenses exceed the enhancement, he gives him the value of the enhancement. And the unattributed mishna appears in tractate Bava Metzia, as we learned in a mishna there (76a): Whoever changes from the terms of an agreement is at a disadvantage, and whoever reneges from an agreement is at a disadvantage. This unattributed mishna accords with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that a craftsman who deviates from his assignment receives either the expenses or the enhancement, whichever is of lesser value.

The Gemara asks: And being that this is a dispute and afterward an unattributed opinion, why did Rav Huna find it necessary to state that the halakha follows the opinion of Rabbi Yehuda? It is necessary, as it would enter your mind to say that the Mishna is not sequential and, in fact, this is a case of an unattributed ruling followed by a dispute. And why does Rav Yosef disagree? He disagrees because if that is so, then with regard to every case where a dispute is recorded and afterward an unattributed opinion is recorded, let us say: The Mishna is not sequential, and this is a case of an unattributed ruling followed by a dispute.

And Rav Huna would respond: The situation where we do not say that the Mishna is not sequential, i.e., where we say that the Mishna is sequential, is only when both mishnayot appear in one tractate, but when they appear in two different tractates we say that the Mishna is not sequential. Since these mishnayot are found in two different tractates, Bava Kamma and Bava Metzia, the assumption is that the Mishna is not sequential. And Rav Yosef would respond: All of Nezikin, i.e., Bava Kamma, Bava Metzia, and Bava Batra, is one tractate.

And if you wish, say that even if Bava Kamma and Bava Metzia are to be considered two separate tractates, Rav Yosef would still hold that Rav Huna’s statement was unnecessary because it is taught as one of a pair of established halakhot: Whoever changes from the terms of an agreement is at a disadvantage, and whoever reneges on an agreement is at a disadvantage. Since this ruling was taught with another, established halakha, it is apparent that this is also an established halakha.

§ The Gemara notes another dispute concerning one who deviates from the terms of an agreement. The Sages taught in the Tosefta (Bava Metzia 4:20): One who gives money to his agent

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כשם שמיני הצבעים הותרו לצבוע בהם כך מיני הכבוס מותרין לכבס בהן כגון בורית וכיוצא בו אבל פירות העומדות לאכילה לא הותרו לכביסה ולא למשרה ר"ל שיהו שורין פשתן או שיהו מכבסין ביין של שביעית וכן אסור לעשות מהם מלוגמא או זלוף או אפיקטיזין ודברים אלו יתרחבו דיניהם במקומם בע"ה:

סטים וקוצה אינן ממיני העצים כלל אם כן מה הוא שואל כאן אלמא עצים יש בהן משום שביעית פרשו רבותי בדרך זה הואיל וסטים וקוצה אינו ראוי לאכילה ואעפ"כ יש בו קדושת שביעית לפי הנאתו והוא כענין הצביעה אף כל דבר שיש בו הנאה אע"פ שאינו ראוי לאכילה יש בו שביעית לפי הנאתו ואם כן אף עצים תהא קדושת שביעית חלה בהן לפי הנאתן והוא ההיסק ותירץ לו מה שתירץ עד שעלה לנו שהעצים אין בהם משום קדושת שביעית כמו שבארנו:

כבר בארנו במסכת ע"ז בעניני האמות הקדומות ששלשה ימים לפני אדיהן אסור לשאת ולתת עמהן ובכלל משא ומתן זה שאסור להפרע מהם כמו שבארנו שם הטעם ומ"מ דוקא במלוה בשטר אבל במלוה על פה מותר מפני שהוא כמציל מידם:

כל משנה שהיא שנויה במחלקת ומצינו משנה אחרת אחריה שהיא שנויה בסתם כאחד משני הדעות הלכה לעולם כאותו הסתם אבל אם היה סתם ואחר כך מחלקת אין הלכה כסתם ומ"מ דוקא במסכתא אחת אבל בשתי מסכיות אין סדר למשנה ואי אפשר לעמוד עליהם איזה קודם ותלתא בבי הרי הן כמסכתא אחת לענין זה:

כשם שכל המשנה ידו על התחתונה כמו שבארנו כך כל החוזר בו על מה שהתנה ידו על התחתונה ודבר זה יתבאר בכדי צרכו במסכת בבא מציעא בע"ה:

נתן צמר לצבע כו' אמר רב כהנא עצים להסקה תנאי היא כך מצאתי כתוב בספרים ישנים וה"ג והכין פירושם עצים להסקה אם יש בהן קדוש' שביעי' דצריך לבערן כמו הפירו' ואם לאו תנאי היא דר' יוסי דסבר דפירו' שביע' מותרין למשר' ולכביס' ואע"ג דהנאתן אחר ביעורן משום דכת' לכם לכל צורך השו' בכל אדם וה"ה נמי שמותר למסי' פירות שביע' תחת תבשילו שכך היא ההסק' כמו משר' וכביס' שאע"פ שהנאתה אחר ביעורה שוה לכל היא. וא"כ היא חשובה לר' יוסי ההסקה כמו האכילה. וכמו שחיילה קדושת שביעית על פירות דקיימי לאכילה ה"נ חיילא על עצים דקיימי להסקה אבל רבנן דאסרי פירות שביעית למשרה ולכביסה וה"ה להסקה סברי דאין קדושת שביעית חיילא אלא במידי דחזי לאכילה וכיוצא בה דהיינו מיני צבעין שהנאתן וביעורן שוה אבל עצים דהנאתן אחר ביעורן אין בהן קדושת שביעית. כך נרא' לי פת' שיטה זו. וכך מצאתי שפירש רבי' חננאל זצוק"ל אמר רב כהנא עצים להסקה שדחיתה אתה מלהיות בהן קדושת שביעית מפני שהנאתן אחר בעיורן תנאי היא כו' עד הנה רבנן הוא דבעי הנאתן בשע' ביעורן אבל ר' יוסי לא בעי. זה הפת' הולך כפתרוני אבל המורה גריס סתם עצים להסקה תנאי היא. ופירש איכא מאן דאית לי' סתם עצים להסק' ניתנו ולא חיילא שביעית אפילו אעצים דמשחן ואיכא מאן דלית לי' ואעצים דמשרן מיהת חיילא כו' עד והיינו תנאי דרבנן סברי סתם פירות לאכילה ניתנו וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דאכל דבר שהנאתן וביעורן שוה חיילא הילכך אפילו ליקטן למשרה ולכביסה לא מהני' מחשב' למהוי כעלי קנים שליקטן לעצים דמשתר' דהתם סתמייהו להני ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חיילא עלייהו קדושה ותו לא מהניא מחשבה לאפקועה. ואסורי למשרה ולכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילה אפילו אעצים דמשחן. ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים והיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו. ולא חל עלי' שביעית ואינו נראה לי פת' זה כלל. שאין השטה הולכת כך דאטו ר' יוסי לא שרי משרה וכביסה אא"כ ליקטן לכך הא היכא כתיבא ר' יוסי הי' מתיר כל פירות שביעית למשרה ולכביסה ולכל צורך השוה לכל אעפ"י שלקטן לאכילה מפני שהתורה התירה בין לאכלם בין לכם הילכך נ"ל שאין פנים לפתרונו עיין בפ' לולב הגזול שהמורה גורס שם עצים להסקה תנאי הוא ול"ג סתם ומפרש שם כפירושי:

הכי גריס הראב"ד ועצים תנאי היא ולא גריס ועצים להסקה והיא הנכונה שבגירסאות ופירש שפיר שהוא הנכון שלפי הלשונות שראיתי לשאר מפרשים בשמועה זו יש לי בהן גמגומים. וזהו פירושו עצים אי אית בהו קדושת שביעית או לא תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית אותן פירות הראוין לאכילה ויש בהן קדושת שביעית לא הותרו אלא באכילה אבל למשרה וכביסה לא דאמר קרא לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה כלומר באלו פירות שיש בהם קדושת שביעית לא הותרו אלא בדומיא דאכילה ורבי יוסי מתיר דאמר קרא לכם לכל צרכיכם אלא הא דכתיב לאכלה מיבעי לאכילה ולא למלוגמא דהוא דבר שאינו שוה לכל ולא דמי לאכילה ששוה לכל אדם ומכל מקום איכא פלוגתא בעצים אם יש בהם קדושה בין רבי יוסי ורבנן דלרבנן דדייקי לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה משמע דלא משתעי קרא אלא בפירות שהנאתן וביעורן שוה דאיכא בהו לאכלה ובהנהו קא אסר בהו משרה וכביסה אבל בעצים דהנאתן אחר ביעורן בהנהו לא משתעי קרא דאינהו אין בהם קדושה אבל לרבי יוסי דלא דייק לאכלה מי שהנאתו וביעורו שוה אפילו בעצים קא משתעי קרא דדומיא דאכילה הן דשוין בכל אדם ומותר ליהנות מהן בתוך השביעית וחייב לבערן אחר השביעית. ע"כ לשון הרב ז"ל. ולפי פירושו ספיח סטים וקוצה אתיא כרבי יוסי ויש להן שביעית ואף על גב דחשבינן להו שהנאתן וביעורן שוה לא מודו בה רבנן דלאכלה כתיב ולא נאסר אלא מידי דאכילה כפירות והוא הדין לכל עצים אף על גב דלא משחן דיש בהן קדושת שביעית לרבי יוסי ועלי גפנים כרבנן דאלו לרבי יוסי אפילו לקטן לעצים יש בהן קדושת שביעית. ואפשר לגרוס אפילו לפירוש זה עצים להסקה כלומר דלא משחן אלא דעלמא לרבי יוסי יש בהם משום שביעית אבל לרבנן אפילו דמשחן לית בהו משום שביעית דהנאתן אינו אלא לאחר היסקן. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון גאון ז"ל רב כהנא אמר סתם עצים להסקה ניתנו תנאי היא דתניא אין מוסרין וכו'. שאין שוכרין בפירות שביעית לשרות פשתנו ואם יש לו יין של שביעית אסור לשרות בו פשתנו ולא לכביסה שאין שוכרין כובס בפירות שביעית ואסור לכבס בגדים ביין של שביעית רבי יוסי אומר מוסר וכו' לכם דומיא דלאכלה יש בו קדושה דהיינו מי שהנאתן וביעורן שוה כגון אכילת פירות וכגון עצים דמשחן יצאו עצים שאין בהם קדושת שביעית לפי שהנאתן אחר ביעורן לכם דומיא דלאכלה מי שהנאתן וביעורן שוה דלכל צרכיכם הוא מותר ובלבד שתהא הנאתו וביעורו שוה כגון עצים דמשחן יצאו משרה וכביסה שהנאתן אחר ביעורן דרבי יוסי סבר הואיל ורוב פירות הנאתן וביעורן שוה הני דמשרי וכביסה כיון דמיעוטא נינהו נגררין אחר שאר פירות דאף על גב דהני אין הנאתן וביעורן שוה כהנאתן וביעורן שוה דמו ומותר הכא נמי כיון דסתם עצים להסקה ניתנו הני עצים דמשחן כיון דמיעוט נינהו נגררין אחר רוב עצים וכהנאתן אחר ביעורן דמו ואין בהם קדושת שביעית ותנא קמא סבר כיון דמשרה וכביסה הנאתן אחר ביעורן אסור התם נמי כיון דעצים דמשחן הנאתן וביעורן שוה אין בהם משום קדושת שביעית. ע"כ.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו עצים דמשחן שראוין להתחמם כנגדן שהנאתן בשעת ביעורן אמר רבא סתם עצים להסקה הן עומדים להסיק בהם תנור וכירים ולהדליקן תחת התבשיל ולא להתחמם כנגדם וממילא אימעטו להו מלאכה הילכך אף על גב דאימלך עלייהו נמי להתחמם כנגדן או לדבר אחר לאו מילתא היא דלא במחשבה דיליה תליא מילתא אלא באנפא דאורחא דאינשי לאיתהנויי ביה בההוא מדעם ולא דמי ללקטן לאכילה דהתם בשלקטן כשהן לחין דלא חזו להסקה כלל. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו עצים העומדים להסקה אין בהם קדושת שביעית כלל וכן אפילו היו ראויים להדליק בהם כגון אבוקות של עץ שמן וכיוצא בהם אף על פי שהנאתן וביעורן בשעה אחת מפני שמאחר שאינן ראויים לצבוע בהן סתמן להיסק עומדות וכל שעומד להיסק הנאתו אחר ביעורו ואינו דומה לפירות. וכן עלים כגון עלי קנים הרכין ועלי גפנים אפילו כנס בהם הרבה עד שהוכר שלאוצר הוא מכוון לצורך החורף והוא הנקרא בלשון תלמוד שגבבן בחבה רצה לומר לעשות מהם מחבוא ואוצר אם לקטן לאכילה יש להן קדושת שביעית הא לעצים אין להם קדושת שביעית. ויש מפרשים גבבן בחבה בלחות שבהן עד שמתוך לחותן ראוין לאכילה כשם שמיני הצבעים הותרו לצבוע בהם כך מיני הכיבוס מותרים לכבס בהם כגון בורית וכיוצא בו אבל פירות העומדים לאכילה לא הותרו לכביסה ולא למשרה רצה לומר שיהו שורין פשתן או שיהו מכבסין ביין של שביעית וכן אסור לעשות מהם מלוגת או זילוף או אפיקטוזין ודברים אלה יתרחבו במקומן בעזרת השם יתברך. ע"כ.

הא דאמרינן לאכילה ולא לזילוף. אף על גב דאמרינן בעלמא שותין מלוג בסלע ומזלפין מלוג בשתים אלמא זילוף חשוב משתיה הני מילי לאדם חשוב ומעוננ אבל לרוב בני אדם הפסד יין הוא ואמר רחמנא לאכלה ולא להפסד אבל משרה וכביסה לאו הפסד הוא דחיי נפש הוא כדאיתא בנדרים לרבי יוסי גופיה. הראב"ד ז"ל.

מחלוקת ואחר כך סתם. אבל לא בעי למימר תיפוק ליה משום דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה דהא איכא רב דלית ליה הני כללי בפרק מי שהוציאוהו אבל מחלוקת ואחר כך סתם פריך שפיר אף על גב דשאר אמוראי לא סברי דהלכה כסתם משנה אלא רבי יוחנן הוא דפסק הכי מכל מקום במחלוקת ואחר כך סתם מודו כולהו דהלכה כסתם ובסתם ואחר כך מחלוקת מודה רבי יוחנן דאין הלכה כסתם כדמוכח בפרק החולץ וסתם שאין עליה שום מחלוקת כולי עלמא מודו שהלכה כאותו סתם אלא שאר אמוראי סברי שאם הסברא נוטה שאין הלכה כאותו סתם נוכל לפסוק שאין הלכה כמותה. אבל רבי יוחנן סבר שבכל מקום הלכה כסתם ואפילו מחלוקת בחדא מפכתא וסתם במסכתא אחריתא סבירא ליה דהלכה כסתם. הרא"ש ז"ל.

מחלוקת ואחר כך סתם. וא"ת מאי קושיא ומי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין דליכא מחלוקת במתניתין כלל ופסקינן כתנאי דברייתא דפליגי אסתם משנה ולא אקשינן והא סתם משנה היא אלא לרבי יוחנן בלחוד דכייל ופסק כסתם משנה ואפילו לרבי יוחנן נמי אמרינן בדוכתי טובא אמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן. ויש לומר דאין הכי נמי דטפי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין בלא מחלוקת משום דכל ששנה רבי מחלוקת ואחר כך סתם נראה שדקדק הרבה בדבר ואחר ששנה המחלוקת ראה דברי האחד וסתם כמותו. ואי נמי אפשר לך לומר שהברייתא נשנית אחר המשנה בבי רבי חייא ובי רבי אושעיא תלמידי רבי מיתניאן ולבתר רבי מתניאן והילכך אפילו איכא סתם במתניתין שמא רבי שנה להם בברייתא לבסוף והוי ליה סתם ואחר כך מחלוקת ובכי הא לא מקשינן והא סתם משנה היא דאפשר דלאו הכי הוא. אלא דקשיא לי דבפרק החולץ אמרינן מסתמיך ואזיל רבי אבהו אכתפיה דרבי נחום שמעיה וכו' סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם סתם בברייתא מאי וכו' אלמא אף סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא פשיטא ליה דהלכה כסתם מתניתין. וי"ל דההוא כללא רבי אבהו בלחוד הוא דכייל ליה ואמוראי אחריני לית להו הכין בסתם משנה ומחלוקת בברייתא דהא איכא טובא דפסקיה לעתים כמחלוקת דברייתא חוץ מרבי יוחנן ואליבא דהנהו אמוראי דאמרי משמיה דרבי יוחנן דהלכה כסתם משנה ורבי אבהו נמי תלמידו דרבי יוחנן וסבירא ליה כרביה. הרשב"א ז"ל.
כללא דמחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם והני מילי בחדא מסכתא אבל בתרי מסכתא אין סדר למשנה ולא ידעינן אי סתם ברישא ואי מחלוקת ברישא ואי תני לסתמא אחר מחלוקת לפום האי סידורא דידן ותני ליה גבי הלכתא פסיקתא הלכה כסתם. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

בד"ה גבי הלכתא כו' וי"מ דקתני לה בלשון הלכתא פסיקא כו' עכ"ל לפי' זה ל"ג גבי כ"כ התוספות בפ"ק דע"ז ע"ש ומה שיש לדקדק לפי' זה עיין בחידושינו פ"ק דע"ז:

רש"י ד"ה יצאו משרה כדאמרן לעיל בכל דבר כו'. כצ"ל:

תד"ה ה"ג דתניא אין מוסרין פירות כו'. כצ"ל:

גמ' יצאו משרה וכבוסה. עיין בכורות דף יב ע"ב תוס' ד"ה ודאי:

בפירש"י בד"ה יצאו משרה וכבוסה וכו' והיינו תנאי דרבנן סברי כו' הלכך אפי' לקטן למשרה כו' ור' יוסי סבר כו' דהיכא דלקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו עכ"ל. ופירושו נראה דחוק מאד דמאן לימא לן דפלוגתייהו דר"י ורבנן היכא דלקטן למשרה דלמא בלקטן לאכילה פליגי כדמשמע פשטא דמילתא וע"ק דלפרש"י היכא דלקטן לאכילה מודה ר"י דאסור ליתנם למשרה ולכביסה וא"כ מאי מקשה בגמרא ור"י נמי הכתיב לאכלה דלמא מיבעיא ליה להיכא דלקטן לאכילה וע"ק למאי שפרש"י דטעמא דר"י היינו משום דמשרה וכבוסה הנאתו אחר ביעורו הלכך לא נהגו בהו שביעית כלל ואמאי אמרינן בגמרא דדרשינן לכם לכל צרכיכם וכן הקשה במהרש"א פרק לולב הגזול ע"ש ונלע"ד משום דמשמע לרש"י דא"א לומר דפלוגתייהו דר"י ורבנן בלקטן לאכילה דא"כ מאי איריא משרה וכבוסה דאסור ותיפוק ליה דקי"ל דכל הראוי למאכל אדם אסור להאכיל לבהמה בשביעית אף על גב דהנאתן וביעורן שוה וכן הוא בתוספ' וכ"נ מל' המשניות אע"כ דהתם איירי שלקטן בהדיא לאכילה והכא איירי כשלקטן ע"מ ליתן לתוך המשרה וכבוסה דבכה"ג שרי ר' יוסי מקרא דלכם דמשמע דבתחלה מותר ללקט לכל צרכיכם ורבנן אסרי אפי' בכה"ג מדכתיב לאכלה אבל כשלקטן מתחילה לאכילה הכל מודים דאסור לשנותן כלל אלא צריך לאכלן דוקא כדרכן כי ההיא דתנן לאכול דבר שדרכו לאכול כו' וכן בתרומה וכן במעשר וכו' ומשמע דבכה"ג לא בעי קרא דמלתא דפשיטא היא דהוי כמאבדן בידים ומדשני ליה לר' יוסי בין היכא שלקטן מתחילה לכך דשרי מקרא דלכם ולא מוקי לה כרבנן מכלל דטעמא דר"י משום דבכה"ג מעיקרא לא חל עליו קדושת שביעית כלל כנ"ל ליישב ל' רש"י לפירושו כאן אבל באמת דרש"י עצמו חזר בו בפ' לולב הגזול ופי' בענין אחר ע"ש ודו"ק:

גמרא אלא הלכה כר' יודא ל"ל מחלוקת ואח"כ סתם היא כו' ואע"ג דבלא"ה קי"ל ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר"י מהא לא הוי קושיא כ"כ דהא רב לית ליה האי כללא בפרק מי שהוציאוהו:

סתם עצים להסקה ניתנו. ולא להאיר הלכך עצים נינהו ומעיקרא לא חל עלייהו שביעית אבל ספיחי סטים סתמן לצביעה הלכך חל עלייהו קדושה ואסירי לאחר הביעור אף להיסק ועלי קנים וגפנים יש שאוכלין אותן ויש שמסיקין אותן הלכך בתר מחשבת לקיטה אזלינן: תנאי היא. איכא למאן דאמר סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית אפילו אעצים דמשחן ואיכא למאן דלית ליה ואעצים דמשחן מיהא חיילא: לתוך המשרה. אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה: מי שהנאתו וביעורו שוה. הנאה שהיא בשעה שהוא כלה מן העולם אתה יכול ליהנות מפירות שביעית קודם זמן הביעור: יצאו משרה וכבוסה. שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד' עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד והיינו תנאי דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכביסה לא מהניא מחשבה לאפקועי איסורן למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית כך מצאתי. ויש לשונות אחרים וזו שמעתי והגון: למלוגמא. אלנפשט''ר: אינה שוה בכל אדם. אינה צריכה אלא לחולים: לזלף. שמזלפין יין בבית והאי נמי אין שוה בכל אדם שא''צ זילוף אלא אדם מעונג ומעודן: אפיקטויזין. וושי''ט להקיא: איכא נמי משרה וכביסה. והכא לא נקט אלא דבר שאין שוה בכל אדם: מלוה בשטר אין נפרעין מהן. לפני אידיהן מפני ששמחה היא לו ואזיל ומודה לעכו''ם ביום חגם ורבנן סברי אסור לפורען וליפרע מהן כלל: ואיבעית אימא. הך סתמא ודאי עיקר הוא דקתני לה התם בב''מ (עו.) גבי הלכתא פסיקתא דהא לא שייכא התם ולא תני אלא משום פיסוק הלכה שפסקה התנא עם כל החוזר בו שלא נחלק אדם עליהן:

ה''ג בקונטרס במס' סוכה (דף מ. ושם) אמר רב כהנא ועצים דהסקה תנאי היא כו' וכן עיקר פי' כל עצים בשביעית הויא פלוגתא דתנאי אי אית בהו קדושת שביעית דכיון דטעמא דשרינא להו היינו משום דהנאתן אחר ביעורן אם כן לרבי יוסי דלית ליה דרשה דהנאתו וביעורו שוה לענין פירות שביעית ה''נ. לא דריש לה לענין דלא לחול קדושת שביעית ואם תאמר לר' יוסי היאך מותרין עצים בארץ ישראל להסיק בהן תנור והלא יש בהן איסור שביעית לאחר הביעור וי''ל דבטלי בשאר עצים דשאר שנים ועוד י''ל לפי גירסת הספרים ועצים דהסקה תנאי היא פירוש עצים שיש בהם קדושת שביעית כגון לולב דהנאתו וביעורו שוה דסתמיה קאי לכבד בו את הבית אם מותר להסיקו דהוי הנאה לאחר ביעורו או לא דתניא אין מוכרין פירות שביעית כו' הרי לרבנן אסור להסיקו מידי דהוי אמשרה וכביסה ולר' יוסי מותר אבל שאר עצים לדברי הכל אין בהן קדושת שביעית אבל הטעם אין מיושב דכי היכי דר' יוסי דריש לכם לכל צרכיכם אפירות שביעית ולא בעי לכם דומיא דלאכלה הכי נמי לענין לחול קדושת שביעית על כל דבר שהוא לכם דמ''ש דהא כוליה חד קרא הוא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו': אין סדר למשנה. דפעמים היה שונה שלא על הסדר ושמא תחילה שנה ב''מ ואחר כך ב''ק אבל ודאי אח''כ סדרן רבי על הסדר כדדייק בריש (פרק) שבועות (דף ב:) מכדי תנא ממכות קסליק כו': גבי הלכתא פסיקתא. תימה אמאי קרי לה הלכתא פסיקתא לההיא דכל החוזר בו ידו על התחתונה הא בפרק האומנין (ב''מ דף עז:) מוקמינן לה כיחידאה כרבי דוסא ורבנן פליגי עליה ומוכח התם דרב לא סבר לה כרבי דוסא בההוא דכל החוזר בו וי''ל דהכא סבר כאיבעית אימא דהתם דאמר כל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי כדקתני וי''מ דקתני לה בלשון הלכתא פסיקתא דלישנא דכל החוזר וכל המשנה משמע לפסוק הלכתא: הנותן מעות לשלוחו. נראה דמיירי שנותן למחצית שכר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע מכאן יש להביא ראיה אם אדם נותן מעות לחבירו למחצית שכר ואמר ע''מ שלא תלוום אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם תשנה יהא ברשותך לחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך שאין זה רבית דהא הכא אם שינה מדעתו אמר אם פחתו פחתו לו אפ''ה אם הותירו הותירו לאמצע ולא הוי רבית כיון דאם לא היה משנה דעתו לא היו כולן ברשותו אלא השכר וההפסד לאמצע כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד