בבא קמא קא ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - ב

רבא רמי, הקשה סתירה בין שתי משניות:

תנן [שם במסכת ערלה]: בגד שצבעו בקליפי ערלה, ידלק! אלמא, חזותא מילתא היא.

ורמינהי סתירה לכך, מהא דתנן [אהלות ג ב]: רביעית דם שיצאה מן אדם מת, שנבלעה בקרקע הבית, הבית טמא, דהיינו, מטמא אדם וכלים שמצויים בבית, בטומאת "אהל המת". ואמרי לה [ויש אומרים], הבית טהור.

ומבאר רבא את דברי המשנה הזאת: ולא פליגי שתי הדעות שבמשנה זאת, כי הא, הדעה הראשונה האומרת שהכלים נטמאים בטומאת אהל, מדברת בכלים דהוו בבית מעיקרא, לפני שנבלעה רביעית הדם בקרקע. ואילו הא, הדעה השניה ["ואמרי לה"], האומרת שהכלים טהורים, מדברת בכלים דאתו, שהובאו לבית, לבסוף, לאחר שנבלעה רביעית הדם בקרקע בית, והם משמיעים את הדין, שדם המת הבלוע בקרקעית הבית, אינו מטמא את הכלים שבבית בטומאת אהל.

וממשיך רבא להביא את דברי המשנה: אם נבלעה רביעית הדם מן המת בכסות, והכניסו את הכסות לבית, הרי משנבלעה רביעית הדם בבגד פחת שיעור הדם הממשי, כי חלק מן הדם נבלע בבגד, ורק במראה הבגד נראה שיעור של צבע דם של רביעית, ולכן רואין: אם נבלעה בבגד כמות דם גדולה יותר משיעור רביעית, עד כדי כך שאם מתכבסת הכסות, ויוצא ממנה רביעית דם, הרי הכסות הזאת טמאה. דהיינו, היא מטמאת את הכלים שבבית בטומאת אהל, כיון שיש כאן שיעור ממשי של רביעית דם. ואם לאו, שאין יוצא מן הבגד שיעור רביעית דם בכיבוס, הרי היא טהורה, שאינה מטמאת את הכלים שבבית בטומאת אהל המת, על אף שבחזות הבגד נראית רביעית הדם.

ומוכח ממשנה זאת, שחזותא לאו מילתא היא. ואילו מהמשנה בערלה מוכח שחזותא מילתא היא!

אמר רב כהנא: אין סתירה בין המשניות, ולעולם חזותא מילתא היא, ואילו דברי המשנה במסכת אהלות - מקולי "רביעיות" דם שנו כאן. והיינו, משנה זאת עוסקת בדם שטומאתו "קלה", ב"דם תבוסה", שטומאת האהל שלו היא רק מדרבנן. ["דם תבוסה" הוא רביעית דם היוצאת מאדם שנהרג, וספק אם יצאה ממנו כל רביעית הדם מחיים, שאז היא אינה מטמאת, או שיצאה ממנו לאחר מותו, שאז היא מטמאה, וקיימא לן שדם כזה אינו מטמא מן התורה אלא רק מדרבנן].

רבא רמי סתירה בין משנה לברייתא בענין קדושת שביעית בעצים:

תנן במסכת שביעית [ז א]: כשם שנוהגת קדושת שביעית בפירות, כך נוהגת קדושת שביעית גם בצמחים שהם ממין הסממנים הצובעין, כמו ספיחי סטים [כרכום] וספיחי קוצה [סממן שממנו מייצרים צבע], שיש להן עצמם דיני קדושת שביעית, וגם לדמיהן יש דין דמי שביעית. ["ספיחים" נקראים כל הצמחים העולים בשדה מאליהם, ורק הם מצויים בשדה בשנה השביעית, לפי שאין זורעים בשנה השביעית. ומשמעות הקדושה הנוהגת במיני הצובעים, היא בכך שאסור לסחור בצביעתם, אלא ניתן להסיקם תחת האש קודם זמן ביעורם].

וכמו כן יש להן מצות ביעור, שחייבים לבערם כאשר הם כלים מהשדה, וגם לדמיהן יש דין ביעור.

וספיחים אלו של מיני הצובעים הם אינם פירות אלא העץ עצמו, אלמא, עצים גרידא יש בהן משום קדושת שביעית כמו בפירות.

ורמינהי סתירה לכך מדברי הברייתא.

דתניא: עלי קנים ועלי גפנים, שיש בהם שימוש לאדם הן לצורך אכילה והן לצורך הסקה, שגיבבן יחד בערימה בחבא [כדי לאצור אותם במחבוא עבור ימות החורף] על פני השדה, והיה זה בשנת השמיטה, הרי תלויה קדושת השביעית של העלים הללו בכוונת האדם המלקט:

אם לקטן לאכילה - יש בהן משום קדושת שביעית.

אך אם לקטן לעצים, להסקה, אין בהן משום קדושת שביעית.

ומוכח מדברי הברייתא שאין לעצים קדושת שביעית, בניגוד לדברי המשנה במסכת שביעית, הסוברת שנוהגת קדושת שביעית גם בעצים של מיני הצבעים.

ומשני: אמר קרא לגבי קדושת שביעית "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה".

מלמד הפסוק שאין קדושת שביעית נוהגת אלא רק בדבר שהוא "לאכלה", או בדומה לו, במי שהנאתו וביעורו שוין, בדומה לאכילה, שבשעת האכילה [ההנאה] מתכלים [מתבערים מן העולם] הפירות הנאכלים.

יצאו עצים שנועדו להסקה, שהנאתן, הנאת האדם מההיסק, באה אחר ביעורן. כי עיקר דרך ההנאה מחום העצים אינה בשעה שהעצים עצמם דולקים, אלא רק לאחר שנשרפו העצים ונעשו גחלים, שאז מניחים את הגחלים בתנור, ונהנים מחומם. ואז העצים עצמם כבר אינם קיימים.

ועדיין דנה הגמרא: והא איכא עצים דמשחן, עצים של שמן, המיועדים להאיר בהם בשעה שהם דולקים, דהנאתן וביעורן שוין, ומדוע שלא תנהג בעצים הללו קדושת שביעית!?

אמר רבא:

בענין זה רבא רמי [השליך, הראה סתירה], תנן [שנינו במשנה]: בגד שצבעו בקליפי (קליפות) פירות ערלה — ידלק (ישרף) אלמא [מכאן יוצא] שחזותא מילתא היא [מראה, דבר הוא] ונחשב. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה אחרת: רביעית דם של המת שנבלעה בבית — הבית כלומר, כל הכלים המצויים בבית, טמא, משום אוהל הטומאה, שהבית האהיל עליהם ועל הטומאה ונטמאו. ואמרי לה [ויש אומרים]: הבית טהור. והסבירו את שתי הדעות הללו: ולא פליגי [נחלקו], שכל אחד דיבר במקרה אחר: הא [זה] שאמרו שהבית טמא מדובר בכלים דהוו מעיקרא [שהיו מתחילה] בבית קודם שנבלעה רביעית הדם בבית, הא [זה] שאמרו שהבית טהור מדובר בכלים דאתו [שבאו] לתוכו לבסוף, לאחר שנבלעה רביעית הדם בבית,

ובהמשך המשנה שנינו: אם נבלעה רביעית הדם בכסות — רואין (בודקים אותה): אם מתכבסת הכסות בכמות מסויימת של מים ועדיין יוצא ממנה בכביסה שיעור רביעית דם בנוסף לאותה כמות מים — הריהי טמאה, שבגד זה כשהיה הדם בו מטמא באוהל את מה שבבית בטומאת המת. ואם לאו [לא], שיוצא ממנה בכביסה שיעור דם פחות מרביעית — טהורה מלטמא את הנמצא בבית בטומאת אוהל, משמע שאף שברור שנבלעה רביעית דם בבגד והיא נראית בו, מכל מקום המראה אינו נחשב!

אמר רב כהנא: מקולי רביעיות שנו כאן, כלומר, אנו מדברים פה בדין שאינו מן הדינים הרגילים אלא במקרה שיש בו צד קל מיוחד, שכאן מדובר בדם תבוסה, שהוא דם היוצא מן המת ולא ברור אם יצא ממנו במותו או בחייו, וטומאתו היא רק דרבנן [מדברי חכמים] ולכן הקלו בדינו. מה שאין כן בערלה שהיא מן התורה.

א אגב שהובאה סתירה שהביא רבא, מביאים סתירה נוספת שהביא רבא, שיש לה קשר לענייני ביעור של חומרי צבע בשביעית. רבא רמי [השליך, הראה סתירה], תנן [שנינו במשנה]: דברים שהם ממין הצובעין, צמחים שעשויים לצביעה, כגון ספיחי (גידולים שעלו מאליהם בשדה, שלא על ידי זריעה) של סטים וקוצה — יש להן דין שביעית, ולדמיהן אם מוכרים אותם גם כן יש דין שביעית, יש להן דין ביעור שצריכים לבער אותם מן הבית ולחלק אותם כאשר כלו מן השדה, וגם לדמיהן יש דין ביעור. אלמא [מכאן יוצא] שעצים עצמם אף שאינם פירות יש בהן משום קדושת שביעית.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: עלי קנים ועלי גפנים שגיבבן בחבא (ערימה) על פני השדה. אם לקטן מתחילה לאכילה — יש בהן משום קדושת שביעית, אם לקטן לעצים — אין בהן משום קדושת שביעית, משמע שעצים אין בהם קדושת שביעית!

ומשני [ומתרץ] רבא עצמו את קושייתו, אמר קרא [הכתוב] בדין השביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו), לומר שאיסור שביעית חל בדבר שהוא כמו הדברים שהם לאכילה, במי שהנאתו וביעורו שוין (ביחד), שבזמן שנהנים ממנו הוא מתבער מן העולם. יצאו עצים שהנאתן (ההנאה שיש מהם) היא לאחר ביעורן. שעצים שעושים מהם גחלים הרי הם מתבערים מן העולם בשעת בעירתם, אבל עיקר הנאתם היא רק לאחר מכן, משעה שנעשו גחלים. מה שאין כן מיני צבע, שמתבערים מן העולם בשעה שנהנים מהם בצביעה.

ומקשים: והא איכא [והרי יש] עצים דמשחן [עצי שמן] שמשמשים לתאורה, שמדליקים בהם אבוקה, שהנאתן וביעורן שוין ובכל זאת לא חילקה הברייתא, ואף בהם אין קדושת שביעית!

אמר רבא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara states that Rava raises a contradiction: We learned in a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla must be burned. Apparently, the change in appearance precipitated by the orla peels is considered a significant matter, and the dye retains its status as orla. And raise a contradiction from another mishna (Oholot 3:2): With regard to a quarter-log of blood from a corpse that was absorbed in the floor of a house, every vessel in the house is ritually impure by virtue of being under the same roof as the blood. And some say that any vessel in the house is ritually pure. And these two statements do not disagree, as this first statement was in reference to vessels that were in the house at the outset, before the blood was absorbed; and this second statement was in reference to vessels that came into the house at the end, after the blood had already been absorbed.

The mishna continues: If the blood was absorbed in a garment, it is examined, and if the garment is washed and a quarter-log of blood emerges from it, it is ritually impure, and the garment imparts ritual impurity to the vessels in the house as well. But if not, i.e., if less than a quarter-log of blood emerges, then it is pure, and it does not impart impurity. Apparently, only the blood that can be removed from the garment is considered blood, while the blood absorbed in the garment is insignificant. If this is the case, the change in appearance precipitated by the blood is not considered a significant matter, and the blood absorbed in the garment does not remain an independent substance.

The Gemara presents an answer. Rav Kahana said: A halakha from among the leniencies applied to the measurements of a quarter-log was taught here, as the mishna is written in reference to the blood of submission that is discharged from a body at the time of death, and such blood is ritually impure by rabbinic law, but in general, a change in appearance precipitated by blood is significant.

§ Having cited a contradiction raised by Rava, the Gemara proceeds to cite another. Rava raises another contradiction. We learned in a mishna (Shevi’it 7:1): Concerning plants from among the species that are used as dyes, for example the sefiḥin, i.e., produce that grew without being intentionally planted, of woad and safflower; they have sanctity of the Sabbatical Year and money exchanged for them has sanctity of the Sabbatical Year. Additionally, they are subject to the halakha of eradication, and money exchanged for them is subject to the halakha of eradication. Apparently, wood, a type of inedible growth, is subject to the sanctity of the Sabbatical Year despite the fact that it is not edible.

And raise a contradiction from a baraita: With regard to reed leaves and vine leaves that one piled for storage upon the field, if he gathered them for eating, they are subject to the sanctity of the Sabbatical Year; if he gathered them for use as wood, e.g., for kindling a fire, they are not subject to the sanctity of the Sabbatical Year. Apparently, wood or any other non-food product is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.

And Rava answers the contradiction, as the verse states: “And the Sabbath produce of the land shall be for food for you” (Leviticus 25:6), indicating that the sanctity of the Sabbatical Year takes effect only with regard to those items whose benefit and whose consumption coincide, as is the case with regard to food. Wood is excluded, as its benefit follows its consumption. The primary purpose of kindling wood is not accomplished with the burning of the wood; rather, it is with the charcoal that heats the oven. Therefore, wood is not subject to the sanctity of the Sabbatical Year.

The Gemara objects: But isn’t there wood that is used to provide heat, whose benefit coincides with its consumption, as one enjoys the warmth provided by the fire while the wood is burned?

Rava said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא. רבא גרסינן ולא גרסינן רבה דהא רבה אמר לעיל דחזותא לאו מילתא היא, וטעמא דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק משום דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה.

שגיבבן בחיבה. פירוש, בעודן לחין שראויין בין לאכילת בהמה בין לשריפה. ורש"י ז"ל פירש בפרק לולב הגזול (סוכה מ, ג) חיבה מלשון סתר גבבן להכניסן למחבא. ונ"ל דלפי פירושו לא גרסינן בחיבה אלא לחיבה, וכן מצאתי קצת הספרים שם דגרסינן לחיבה.

הכי גריס הר"א אב"ד ז"ל: ועצים תנאי היא. ולא גרסינן ועצים להסיקה. והיא הגירסא נראית הנכונה ופירושו שפירש הוא הנכון שלפי הלשונות שראיתי לשאר המפרשים בשמועה זו יש לי בהם גמגומין. וזה שפירש ז"ל עצים אי אית בהו קדושת שביעית או לא תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית אותן הפירות הראויות לאכילה ויש בהן קדושת שביעית לא הותרו אלא באכילה אבל למשרה וכבוסא לא דאמר קרא לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה כלומר באלו הפירות שיש בהן קדושת שביעית לאו הותרו אלא בדומיא דאכילה. ורבי יוסי מתיר דאמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם אלא הא דכתיב לאכלה מבעי ליה לאכלה ולא למלוגמא דהוא דבר שאינו שוה בכל אדם ולא דמי לאכילה ששוה לכל אדם. ומכל מקום איכא פלוגתא בעצים אם יש בהן קדושה בין רבי יוסי בין רבנן דלרבנן דדייקי לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה משמע דלא מישתעי קרא אלא בפירות שהנאתן ובעורן שוה דאיכא בהו לאכלה ובהנהו קאסר בהו משרה וכביסה אבל בעצים דהנאתן אחר בעורן בהנהו לא משתעי קרא דהנהו אין בהן קדושה אבל לרבי יוסי דלא דייק לאכלה מי שהנאתו ובעורו שוה אפילו בעצים קא מישתעי קרא דדומיא לאכילה הן דשוין בכל אדם ומותר ליהנות מהן בכל בתוך השביעית וחייב לבערן אחר השביעית. עד כאן לשון הרב ז"ל. ולפי פירושו ספיח סטים וקוצא אתיא כרבי יוסי ויש להן שביעית ואף על גב דחשבינן להו דהנאתן ובעורן שוה לא מודו בה רבנן דלאכלה כתיב ולא נאסר אלא מידי דאכילה כפירות והוא הדין לכל עצים אף על גב דלא משכחן דיש בהן קדושת שביעית לרבי יוסי, וברייתא דעלי קנים ועלי גפנים כרבנן דאילו לרבי יוסי אפילו ליקטן לעצים יש בהן קדושת שביעית, ומיהו לרבנן כל שהן לחין ולקטן לאכילה יש בהן קדושת שביעית ואפשר לגרוס אפילו לפי' זה עצים להסקה כלומר דלא אשכח פלוגתא אלא בעצים דעלמא שאין הנאתן אלא לאחר הסיקן.

אלא הלכה כרבי יהודה למה לי מחלוקת ואח"כ סתם הוא והלכה כסתם. ואם תאמר מאי קושיא ומי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין דליכא מחלוקת במתניתין ופסקינן כתנאי דברייתא דפליגי אסתם מתניתין ולא אקשינן והלא סתם מתניתין הוא אלא לרבי יוחנן בלחוד דכייל ופסק בסתם דאפילו לרבי יוחנן נמי אמרינן בדוכתי טובא (שבת קיב, ב) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. וי"ל דאין הכי נמי דטפי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין בלא מחלוקת במתניתין משום דכל ששנה רבי מחלוקת ואחר כך סתם נראה שדקדק הרבה בדבר ואחר ששנה המחלוקת ראה דברי האחד וסתם כמותו. ועוד אפשר לומר שהברייתא נשנית אחר המשנה דבי רבי חייא ובי רבי אושעיא תלמידי דרבי והלכך אף על גב דאיכא סתם במתניתין ששנה רבי שנה להם רבי הברייתא לבסוף והוה ליה סתם ואחר כך מחלוקת ובכי הא לא מקשינן והא סתם מתניתין הוא דאפשר דלאו הכי הוא. אלא דקשיא דבפרק החולץ (יבמות מב, ב) אמרינן מסתמין ואזיל רבי אבהו אכתפיה דרבי נחום שמעיה ומנקיט הלכה מיניה מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם משנה סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין מאי אמר ליה רבי לא שנה חייא מנא ליה. אלמא אף סתם במתניתין ומחלוקת דברייתא פשיטא ליה שהלכה כסתם דמתניתין. ויש לומר דההיא כללא ר' אבהו בלחוד הוא דכייל ליה ואמוראי אחריני לית להו הכין בסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא דהא איכא טובא דפסקי לעתים כמחלוקת דברייתא חוץ מרבי יוחנן ואליבא דהנהו אמוראי דאמרין משמיה דרבי יוחנן דהלכה כסתם משנה ורבי אבהו נמי תלמידו דרבי יוחנן הוא וסבירא ליה כרביה.

דקתני לה גבי הלכתא דפסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה כל החוזר בו ידו התחתונה. איכא למידק, והא ההיא דכל החוזר בו ידו על התחתונה הא אפקיה רב לבר מהלכתא בהשוכר את האומנין (ב"מ מז, ב) דמוקי לה כרבי דוסא דאמר ידו על התחתונה וליה לא סבירא ליה אלא פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום וכן הלכתא. וי"ל דמכל מקום התנא שסתם כן סובר דהלכתא כרבי דוסא. ורבינו תם ז"ל פירש דאפשר דרב יוסף דהכא לא מוקי לה כרבי דוסא אלא מוקי לה כאיבעית אימא דהתם דמוקי לה כדתניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי וכו'.

רביעית דם שנבלעה בבית הבית טהור משנבלעה ואילך ואין כלים שבתוכה טמאים ולא סוף דבר משנבלעה כולה אלא אף משנבלעה מקצתה כל שפחת מרביעית טהור מכאן ואילך וגדולי המפרשים חולקים לומר שכל שלא נבלעה כלה מטמאה עדין כלים שבתוך הבית שכל שיש ממנה קיימת על גבי הארץ כלה קיימת ואע"פ שמקצתה תחת הארץ מצטרפת ובוקעת ועולה ומ"מ כלים שבאו משנבלעה הן מקצתה לדעת ראשון הן כלה לדעת שני טהורים שאין כאן רביעית שאף לדעת שני אי אפשר שלא חסרה הואיל ונבלעה כלה:

רביעית דם שנבלעה בכסות אם כשמתכבס הכסות יוצא ממנה רביעית הרי כסות זה מטמא במגע ובמשא ואם לאו טהורה מכל זה אלא שהיא טמאה ככסות שנגע במת כדין כל בלוע שאינו יכול לצאת וכיצד יתברר לך דבר זה יתבאר במקומו שמביא מים כמדת אותן המים שכבס את הבגד בהם ונותן לתוכן רביעית דם ואם אלו של כבוס אדומים כאלו אתה מכיר שיצא ממנה רביעית ואם אינן אדומים כל כך בידוע שלא יצא משם רביעית:

ולא סוף דבר שאתה מיקל בזו בדם שטומאתה מדברי סופרים כגון דם תבוסה אלא אף בדם הגמור ומהו דם תבוסה כבר ידעת שדם החי טהור לגמרי ואם נתערב דם היוצא ממנו בחייו סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו לאחר מיתה ואין כאן רביעית אלא בין שניהם אפילו היה חציה מאותה של אחר מיתה אינו מטמא מן התורה ומ"מ מדברי סופרים מטמא אפילו באהל ואין צריך לומר במגע ובמשא יש מי שכולל בדם תבוסה הנזכר כאן רביעית דם הבא משני מתים ואינו כן שרביעית דם הבא משני מתים טהור הוא לגמרי ואף הם לא אמרוה אלא לדעת האומר שתי נפשות ושיעור אחד ואין הלכה כן:

סטים וקוצה מיני צבעים הם וצובעין בהם עד זמן הביעור ומשם ואילך אסור מפני שיש להם שביעית ולדמיהן שביעית אם עבר ומכרן ר"ל שיש לו לאכלן בקדושת שביעית וכן יש להם ביעור ולדמיהן ביעור:

עצים העומדים להסקה אין בהן קדושת שביעית כלל וכן אפילו היו ראויות להדליק בהן כגון אבוקות של עץ שמן וכיוצא בהם אע"פ שהנאתן וביעורן בשעה אחת מפני שמאחר שאינן ראויות לצבוע בהן סתמן להסיק עומדות וכל שעומד להיסק הנאתו אחר ביעורו ואינו דומה לפירות וכן עלין כגון עלי קנים הרכים ועלי גפנים אפילו כנס בהם הרבה עד שהוכר שלאוצר הוא מתכוין לצורך החורף והוא הנקרא בלשון תלמוד שגבבן בחיבה ר"ל לעשות מהם מחבא ואוצר אם לקטן לאכילה יש להן קדושת שביעית הא לעצים אין להם קדושת שביעית ויש מפרשין גבבן בחיבה בלחות שבהן עד שמתוך לחותם ראויים לאכילה:

בדם תבוסה דרבנן פי' דהכי תניא בתוספתא דאהלות מה בין דם המיתה לדם תבוסה אלא שדם המית' הנזיר מגלח עליו וחייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ודם התבוסה אין הנזיר מגלח עליו ואין חייבין עליו על טומאת מקדש וקדשיו ובפ"ג דאהלו' תנן איזה דם תבוסה מת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו דברי ר"ע ר' ישמעל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו וניטל מזה ומזה רביעית ר' אלעזר ברבי יהודה אומר זה וזה כמים ואיזהו דם תבוסה שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם טמא אבל מת שדמו מנטף ונמצא תחתיו רביעת דם טהור ר' יהודא אומר לא כי אלא השותת טהור והמנטף טמא עיין בפ' תינוקת בה' האשה שמתה:

והא איכא עצים דמשחן פי' הוא הדין נמי עצים שמבשלין בהם דהוי הנאתן וביעורן שוה אלא נקיט לך עצים דמשחן דסתמייהו להאיר קיימו אבל שאר העצים אע"פ שמבשלין בהו רובן להסק' קיימי ותירץ רבא סתם עצים להסקה הן עומדים פי' ואפי' עצים דמשחן במקום שגדילין מהן מסיקין את התנור ורובן להסקה קיימי השאר העצים בכל מקום:

רביעית דם שנבלעה בבית הבית טהור משנבלעה ואילך ואין כלים שבתוכה טמאין ולא סוף דבר משבלעה כולה אלא אף משנבלעה מקצתה כל שפחתה מרביעית טהור מכאן ואילך. וגדולי המפרשים חולקים לומר שכל שלא נבלעה כולה מטמאה עדיין כלים שבתוך הבית שכל שיש ממנה קיימת על גבי הארץ כולה קיימת ואף על פי שמקצתה תחת הארץ מצטרפת ובוקעת ועולה. ומכל מקום כלים שבאו משנבלעה הן קצתם לדעת ראשון הן כולם לדעת שני טהורין שאין כאן רביעית שאף לדעת שני אי אפשר שלא טהרה הואיל ונבלעה כולה. בדם תבוסה דרבנן ומהו דם תבוסה כבר ידעת שדם החי טהור לגמרי ואם נתערב דם היוצא ממנו בחייו סמוך למיתה עם הדם שיצא ממנו לאחר מיתה ואין כאן רביעית אלא בין שניהם אפילו היה חציה מאותו שלאחר מיתה אינו מטמא מן התורה ומכל מקום מדברי סופרים מטמא אפילו באוהל ואין צריך לומר במגע ובמשא. יש מי שכולל בדם תבוסה הנזכר כאן רביעית דם הבאה משני מתים ואינו כן שרביעית דם הבאה משני מתים טהור הוא לגמרי ואף הם לא אמרוה אלא לדעת האומר שתי נפשות ושיעור אחד ואין הלכה כן. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון גאון ז"ל אמר רב מקולי רביעית שנו כאן כלומר ברביעית דמקילין בה שנו כאן כגון בדם תבוסה דרבנן דהיינו רביעית דם היוצאה משני מתים דמדרבנן היא דרבי עקיבא הוא דמטמא מדאורייתא דכתיב ועל כל נפשות מת לא יבא שתי נפשות ושיעור אחד אבל חכמים אומרים נפשת כתיב ומדאורייתא טהור וטמא מדרבנן הילכך מקילינן גביה וברביעית דם היוצאת משני מתים אמרינן דחזותא לאו מילתא היא אבל גבי ערלה דאורייתא אמרינן חזותא בעלמא היא וידלק. ע"כ.

רבא רמי תנן ממין הצבעים וכו'. ורמינהו עלי קנים וכו'. תימה מאי קשיא ליה מעלי קנים לספיחי סטים וכי לא היה יודע שמינים שצובעים בהם יש בהם קדושת שביעית והלא הטעם מפורש בהדיא באותה משנה עצמה שלפי שהם ממין הצבעים חייבין בקדושת שביעית דתנן בריש פרק שביעי דשביעית כלל אמרו בשביעית כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצבעים יש להם שביעית ולדמיהם שביעית וכו' וקתני בתר הכי ממין הצבעים ספיחי סטים וכו'. ויש לומר דסלקא דעתיה דהאי מקשה דהכא דמין הצבעים דקאמר שמה בעלמא קאמר והאי דראויות לצביעה לא מהני מידי לחיוב שביעית והכי קאמר אפילו מינים העומדים לצביעה סתם ואין ראויה לאכילה יותר מעלי קנים וגפנים יש בהם קדושת שביעית כיון דראוין לאכילה קצת ואפילו לקטן לצביעה אלמא עצים דחזו לאכילה על ידי הדחק כעין הני יש בהן שביעית ורמינהו עלי קנים וכו' ומשני דטעמא דחיוב שביעית דידהו לאו משום דחשיבן אוכל אלא משום שעומדים לצביעה. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל סטים וקוצה אינן ממיני העצים כלל אם כן מהו שואל כאן אלמא עצים יש בהם משום שביעית. פירשו רבותי בדרך זו הואיל וסטים וקוצה אינו ראוי לאכילה ואף על פי כן יש בו קדושת שביעית לפי הנאתו והוא כענין הצביעה אף כל דבר שיש בו הנאה אף על פי שאינו לאכילה יש בו שביעית לפי הנאתו ואם כן אף עצים תהא קדושת שביעית חלה עליהם לפי הנאתן והוא ההיסק. ותירץ לו מה שתירץ עד שעלה לנו שהעצים אין בהם משום קדושת שביעית. ע"כ.

שגבבן בחבה. פירש רש"י ז"ל חבה מלשון מחבא. ונראה לי דלפי פירושו לא גרסינן בחבה אלא לחבה וכן מצאתי קצת ספרים גורסים כן. ויש לפרש בחבה בעודן לחין שראוין בין לאכילת בהמה בין לשריפה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו עלי קנים ועלי גפנים שגבבן בחבת העלין על פני השדה שהיה מלקט את העלין ומניח את הענפים. ע"כ.

בד"ה רואין אם מתכבסת כו' פירש בקונטרס כו' עכ"ל עיין בחידושינו במסכת נדה בפ' האשה:

בד"ה ולדמיהן ביעור כגון שלקט בתחלה לאכילה כו' עכ"ל ר"ל דאל"כ מאי ולדמיהן ביעור כיון דאסור למוכרן וברישא גבי ולדמיהן שביעית לא הוצרכו לפרש כן דאיכא למימר דהיא גופה אשמעינן דיש לדמיהן שביעית דהיינו דאסור למוכרן ולעשות מהן סחורה ויש להן שביעית היינו דאסור לצבע בהן כפרש"י אך קשה כיון דשייך במין הצבועין ליקטן לאכילה מתחלה אימא דרישא יש להן שביעית נמי איירי בכה"ג ומאי קא קשיא ליה מההוא דעלי קנים כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

רש"י בד"ה ספיחי כו' בלעז גווד"א כתב הרמב"ם שהוא אחד ממיני הצבעים:

בד"ה יצאו כו' שנעשים גחלים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה דם תבוסה ספק כולו בחייו כו'. בס' מי נפתוח פרפר מ"ד א' הקשה דהא לחכמים (בנדה עא) כה"ג ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא ברה"ר טהור גמור ותירץ ע"פ מה שדקדק מפרש"י שם דאפי' חכמים בס' כולו מחיים כו' ברה"ר מודו דגזירת דם תבוסה עליו מקל וחומר דספק רובו לאחר מיתה כש"כ ספק כולו לאח"מ (ולי ק"ו פריכא היא דהתם עכ"פ מיעוטו יצא ודאי לאח"מ משא"כ בספק יצא כולו מחייו) ואף שרש"י פי' כאן לענין טומאת הבית דהוי רה"י לק"מ דמיירי שהספק נולד בתחלה ברה"ר ולכן דינו דין ס"ט ברה"ר מצד שתחלתו של ספק נתהווה ברה"ר ע"ש ולכאורה נסתר ד"ז ממשנה ערוכה רפ"ו דטהרות המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר כו' כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא ברה"ר ספיקו טהור אבל לא דמי דהתם אותו הספק אם חי או מת עדיין לא הוסר גם עתה אבל הכא עיקר הספק לא היה רק ברה"ר ועתה ודאי לא נתחדש בו דבר ודמי לספק נגעו טהרות בשרץ ברה"ר דודאי דאפי' הכניסם אח"כ ברה"י נשארו בטהרתן. ועי' בתוס' (סוטה כח ב) בד"ה ברה"ר המאבד ביום כו' ומצא ביום שאחריו ספיקו טמא כו' אלמא דלילה חשוב לעולם כרה"י ע"ש:

רש"י ד"ה יש להן ולדמיהן ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה. הן משנה ערוכה בפ"ז דשביעית מ"ג הצבע צובע לעצמו ועי' רמב"ם רפ"ה מהל' שמיטה ובכ"מ שם ונ"ל דמש"כ התוס' בד"ה ולדמיהן כגון שלקטן לאכילה הוא מפני דהאי יש להן ולדמיהן כו' קאי גם על מאכל אדם ומאכל בהמה דתנן שם ברה"פ ע"ש ועל מין הצובעין שייך לומר דלקטן מתחלה לצבוע בהן לעצמו (ודבריהם כאן לכאורה סותרים למש"כ ברפ"ה דע"ז ד"ה נמצא. ועמש"כ בשביעית שם בס"ד) והמהרש"א לא הבין כן בכוונתם ומה דתניא לעיל בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק נראה דמיירי אחר הביעור עי' רמב"ם שם ברפ"ז ובהראב"ד ובכ"מ ויש לדחוק כוונת רש"י על צביעה בשכר שאסור (במשנה שם) אך מש"כ עוד אבל מותרין הן להסיקן וכ"כ לקמן בד"ה סתם עצים ואסירי לאחר הביעור אף להיסק דמשמע דקודם הביעור מותרין בהיסק. לכאורה תמוה דהא היסק הוה הנאתו אחר ביעורו ואסור דומיא דמשרה וכבוסה לקמן:

בתוספות בד"ה רואין אם מתכבסת וכו' וקשה לפירושו אפילו אם לא ימצאו רביעית אמאי טהורה דאי אפשר שלא ישתייר עכ"ל. ויש ליישב פי' רש"י למסקנא דמוקמינן לה בדם תבוסה ואם כן ה"ל ספק ספיקא ספק יצא רביעית דם בחייו ספק במותו ואת"ל בחייו ספק אם יש עכשיו כל הרביעית נבלע בכסות וא"כ לעולם אין לטמא אלא אם רואין בוודאי שיצא ע"י הכביסה רביעית דם דכל מה שיכולים לברר לא מיקרי ספק כלל אבל אם אין יוצא ע"י כביסה עד שימצא המדה יתירה רביעית אף ע"ג דא"א שלא נבלע מן המים מ"מ מידי ספק ספיקא לא יצא כיון שא"א לברר יותר וטהור ועוד דאפשר דאפי' בספיקא דאורייתא שייך לטהר בכה"ג דאף ע"ג דקי"ל ספק טומאה ברה"י טמא מ"מ ר"א מטהר בספק ביאה וה"נ דכוותיה כיון דאפשר שאין כאן שיעור טומאה ודו"ק:

בפירש"י בד"ה יש להן שביעית כו' ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה עכ"ל. ויש לתמוה דהא משנה מפורשת היא שהצבע צובע לעצמו ולא בשכר והרמב"ם הביא בשם התוספתא דמרבינן להדיא מריבויא דקרא דפירות שביעית ניתנו לצבוע בהן ונראה ליישב משום דבלא"ה קשה איך שייך לצבוע בגדים בפירות שביעית שהרי צריך להתבער קודם הביעור משא"כ בצביעה שהיא לימים רבים הלכך אפשר דהא דמרבינן צביעה היינו באותן ששנו חכמים בהדיא שאין להם ביעור כגון במין הצובעין שמתקיימים בארץ וכן הא דקתני הצבע צובע לעצמו דקאי התם אקליפי אגוזים ולא מצינו שחייבים בביעור דלא קתני אלא שיש להם ולדמיהם שביעית אבל הכא דקתני בהדיא שיש להן ולדמיהן ביעור לכך מפרש"י שאסור לצבוע בהן והיינו מפני דאין מתבער בזמן הביעור והא דמסיק רש"י דהיינו סחורה נראה דרש"י לטעמיה שפירש כמה פעמים דטעמא דסחורה היינו נמי מפני שצריך לבער בזמן הביעור עיין בפירושו פרק לולב הגזול ובפרק זה בורר ודו"ק:

בתוספות בד"ה ולדמיהן ביעור כגון שלקט מתחילה לאכילה דיכול למוכרן עכ"ל. פי' משום דלאכילה קי"ל דיכול למכור פירות שביעית מעט מעט וליקח בדמיהן דבר מאכל ולאכול בקדושת שביעית וא"כ בכה"ג שייך בדמיהן ביעור אבל לצבע לא יכול למכור כלל ומ"מ מ"ש התוספ' דאיירי שלקטן לאכילה היינו כדי ליישב הלשון דלדמיהן ולומר דאיכא נמי במיני צבעים דחזו לאכילה ועלה קתני ולדמיהם ביעור אבל אין לפרש דבהני מיני צבעים דלא חזו לאכילה לא שייך כלל קדושת שביעית דהא בהדיא קתני כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעים וכו' ומשמע דאו או קתני ועיקר כוונת המשנה להודיענו דבחד מהנך תפסי קדושת שביעית ובזה נתיישבה תמיהת מהרש"א אלא דמ"ש התוספות שלקטן מתחילה לאכילה אינו מובן לי דמאי איריא שלקטן לאכילה דאפילו לקטן לצביעה נמי יכול למוכרן לאכילה וליקח בדמיהן מאכל אדם וכן איתא להדיא בתוספתא הובא במפרשי הרמב"ם ע"ש ודברי תוס' צ"ע והאמת יורה דרכו דמ"ש התוספ' שלקטן מתחילה לאכילה לאו אצביעה לחוד קאי אלא אכולהו בבי דמתני' וכונתם לאפוקי שאם לקטן מתחילה ע"מ למוכרם וודאי אסור אלא כשלקט לאכילה מותר למכור המותר:

(קא ב תוספות) ד"ה ולדמיהן ביעור כגון שלקט מתחילה לאכילה דיכול למוכרן.—אינו מובן דגם בלקט לאכילה אינו יכול למוכרו אלא אם כן הותיר, כמו ששנינו בשביעית פ"ז מ"ג, ומסתבר שכן הדין בלקט לצבוע והותיר (ועי' בר"מ ור"ש שם).

רביעית דם. מטמאה באהל דכתיב על כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא) ודם הוא הנפש וקים להו לרבנן דברביעית דם חי: נבלעה בקרקע הבית טמא. כלים שבבית דבית לא מקבל טומאה דקרקע היא: בכלים. דהוו בבית קודם שנבלעה שהיתה בעין והאהיל הבית עליה ועל הכלים ונטמאו: לבסוף. לאחר שנבלעה: אם מתכבסת הכסות ויוצא הימנה [רביעית דם]. שבתחילה נבלעה בו יותר מרביעית והכניס הכסות לבית הבית טמאה: ויוצא הימנה רביעית דם. שאם יתנו מים במדה ימצאו רביעית יותר: ואם לאו טהור. הבית שלא האהיל על רביעית שכבר חסר בהבלעו בכסות אבל הכסות טמא שתחלת נגיעה ברביעית מצומצם נטמאה וקתני מיהת ואם לאו טהור אע''ג דחזותא דרביעית איכא שהדם שנשאר בבגד שאי אפשר לסוחטו נראה לנו בבגד אלמא חזותא לאו מילתא היא: מקולי רביעיות. של דם קל כגון דם תבוסה שאינו מטמא באהל אלא מדרבנן: דם תבוסה. הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו ספק כולה בחייו ספק כולה ובמותו בפ' תינוקת (נדה דף עא.): ספיקי סטים וקוצה. סטים קרוג''א בלע''ז כרכום קוצה גווד''א בלע''ז להכי נקט ספיחי דבשביעית ליכא אלא ספיחים: יש להן ולדמיהן שביעית. שאין עושין מהן סחורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל מותרים הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה: יש להן ביעור. כשמגיע זמן הביעור חייב לבערן כדכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה) כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבביתך והני ספיחי עץ בעלמא נינהו: בחבא. לעשות מהן מחבוא אוצר לימות החורף: אין בהן משום קדושת שביעית. ויהנה מהן אף לאחר זמן הביעור: שהנאתן וביעורן שוה. דבר שבשעת הנאתו כלה מן העולם: יצאו עצים. שלאחר ביעורן שנעשים גחלים הוא דהויא עיקר הנאתן אבל מיני צבעים בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע נמצאו הנאתן וביעורן שוה הלכך חיילא עלייהו שביעית: והא איכא עצים דמשחן. שמאירין כנר אבוקה לנושאן בידו והנאתן וביעורן שוה תיחול עלייהו שביעית:

רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה כו'. תימה דהא רבא שני לעיל שאני ערלה דכתיב קראי ומהתם לא ילפינן ואם כן מאי פריך מערלה אטומאה ונראה כספרים דגר' לעיל רבה ואי גרס רבא יש לומר דדיחוי הוא: רואין אם מתכבסת הכסות ויוצא ממנה רביעית דם. פירש בקונטרס שאם יתנו מים במדה ימצא רביעית יותר וקשה לפי' אפילו אם לא ימצאו רביעית אמאי טהורה דאי אפשר לעולם אם לא ישתייר בבגד מן המים אלא י''ל כדאמר בתוספתא בפ' ד' דאהלות רביעית דם שנבלעה בכסות כיצד משערין אותה מביא מים במדה ומכבס בה ומביא מים אחרים ונותן לתוכן רביעית דם אם היה מראיהן שוה טמאה ואם לאו טהורה והשתא אין מזיק כלום מה שמשתייר מן המים בבגד דכשם שנשתייר מן המים כך נשתייר מן הדם שמכ''מ היה הכל מעורב יחד מה שיצא ומה שנשתייר ומראה אחד הן כאילו יצא הכל וטהורה וטמאה דקתני היינו לענין אם תטמא את הבית שתנתן בו אבל כסות עצמה טמאה היא שנבלע בה רביעית דם מתחילה כדפי' בקונטרס ומיהו קשה דאין סברא שיסייע הדם שמשתייר בבגד כיון שאין יכול לצאת בכיבוס זה ומיהו אין לחוש כל כך אם תולין הדבר להחמיר ועוד מצינן לפרש שאומדין כמה נשתייר מן המים הראשונים בבגד ומביא מים אחרים כמדת הראשון רק שיחסר : מהן כשיעור שנבלע מהן בבגד אבל יש תימה דמי יכול לכוין זה ועוד קשה דמאי צריך למדידת מים הראשונים בלא מדידת מים הראשונים יכול הוא לדעת אם יש רביעית דם במה שיצא ע''י כיבוס שיסחוט לתוך כלי כל מה שיצא מן הכסות וימדוד כמה יש בין מים לדם ויביא רביעית דם מעלמא ויוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ובין דם כשיעור מים ודם שיצאו מן הכסות ואם מראיהן שוה טמאה ונראה לפרש דלא נקט מים במדה אלא משום שאם ימצאו יותר מן המדה שנתנו רביעית שלא יצטרכו להביא מים אחרים דודאי יצא מן הכסות רביעית דם אבל אם אין רביעית דם יותר אז יביא רביעית דם ומוסיף עליו מים עד שיהא בין מים ודם כמדת הראשונה אחר שתכבס בה הכסות ואם מראיהן שוה טמאה ואם לאו טהורה ומיהו קשה דהא קתני בתוספתא ברישא ומביא מים אחרים ואחר כך קתני ונותן לתוכו רביעית דם: ואם לאו טהורה. אע''פ שעל ידי הדחק היה יוצא מהן רביעית דם כגון על ידי היסק התנור או על ידי צפון כיון דבסתם כיבוס אין יכול לצאת רביעית דם טהורה לר''ל משום דדם תבוסה דרבנן ולר' יוחנן משום שאין דרך להקפיד עליה כשאין יכול לצאת בכיבוס סתם כך צ''ל במסכת נדה בפרק האשה (דף סב: ושם) מתוך הסוגיא ואין צריך להביאה כאן: מקולי רביעיות שנו כאן. הך סוגיא מסיק רב כהנא בנדה אליבא דר''ל וה''נ דוקא לר''ל צריך האי שינויא דלר' יוחנן לא קשה מידי מערלה אטומאה דלדידיה בקפידא תליא מילתא ומ''מ צבעו בקליפי ערלה ידלק דלא שייך להתירו מטעם דאין מקפיד דנהנה הוא בצבע וניחא ליה: ספיחי סטים וקוצה. מה שפי' בקונטרס כאן משום דבשביעית אין זורעין ואין בה אלא ספיחים אין מיושב ההיא טעמא אלא הכא אבל גבי מעשר ופאה דקאמר כל שהוא אוכל ונשמר כו' אוכל למעוטי ספיחי סטים וקוצה אין מיושב למה נקט ספיחים ע''כ נראה כמו שפי' בפסחים (דף נא: ושם) דלהכי נקט ספיחים לפי שאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לבסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטים בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר: ממין הצובעין. רישא דמתניתין הכי איתא במס' שביעית (פ''ז מ''א) כלל גדול אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין כו': ולדמיהן ביעור. כגון שלקט מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקודש תהיה לכם (בע''ז דף נד:): שהנאתן אחר ביעורן. כשנעשית גחלת אע''ג דזימנין הנאתן וביעורן שוה כגון להתחמם כנגדו או לבשל מכ''מ עיקרו לא קיימא להכי אלא לאחר שנעשית גחלת כגון להסיק תנור לאפות אבל צבע הנאתן וביעורן שוה דהנאתן כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום ובקונטרס פי' דבשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע ואין נראה דהא אמרן דלענין שביעית חזותא מילתא היא ולא הוי ביעורו בקליטת הצבע: והאיכא עצים דמשחן. לפי' הקונטרס דפי' עצים שמאירים בהן כמו נר צ''ל הא דמתרץ עצים להסקה ניתנו כלומר אף עצים דמשחן דאין לפרש סתם שאר עצים להסקה ניתנו והנך דמשחן בטלים לגבייהו דהא בסוכה (דף מ. ושם) משמע דלולב נוהג בו שביעית משום דהנאתו וביעורו שוה שראוי לכבד בו הבית ולא אמר דבטל לגבי שאר עצים וה''נ עצים דמשחן אלא צ''ל דסתם עצים דמשחן נמי להסקה הן עומדין ולא דמי ללולב דסתמו עומד לכבד בו את הבית ור''ח פירש והא איכא עצים דמשחן שמחממין בו כגון במדורה שעשויה להתחמם דהנאתן וביעורן שוה דבשעת ביעורן מתחמם כנגדן פי' משחן כמו תמרי משחנן כתובות (דף י:) וכן טלולה. או שחונה ביומא (דף נג:) ומשני רבא סתם עצים להסקה ניתנו פי' להסקת תנור ניתנו דהוי הנאתן אחר ביעורן הלכך אפילו להתחמם מותר דלא חל עליהם שם שביעית ואע''ג דחשיב הכא עצים דמשחן הנאתן וביעורן שוה מכ''מ לענין עצי איסור לא היו אוסרין רבנן אפילו להתחמם כנגדן או להאיר בהן אלא דוקא בשרשיפא כדדרשינן בפרק כל שעה (פסחים דף כז: ושם) דהנאה מיהא אינה מתחלת עד לאחר שמתחיל האיסור להיות כלה הלכך לא אסרי רבנן אלא בשרשיפא אבל הנאתו וביעורו שוה קרינן ביה דעדיין האיסור קיים כשנהנה ממנו וא''ת בפ''ק דנדה (דף ח. ושם) דקאמר אי קטפא פירא הוי אית ביה שביעית ואי לאו פירי הוי לית ביה שביעית ואמאי אי הנאתו וביעורו שוה הלא אפילו לא הוי פירא יהא אסור בשביעית ואי אין הנאה וביעורו שוה אפילו הוי פירא יהא מותר ותו אמאי קמפלגי בין קטפא דפירא לקטפא דגווזא ונראה ודאי קטפא הוי הנאתו וביעורו שוה ואפילו הכי אי לא הוי פירא בטיל לגבי עץ והרי הוא כאילו הוא בתוך העלין ולא יצא לחוץ אבל אי הוי פירא חשיב באפי נפשיה ולא בטיל לגבי עץ ואית ביה קדושת שביעית:

דף קא - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד