בבא קמא קא ע"א

כפרא דודי [קינוח הקדירה], כלומר, שצבע אותו בשיירי צבע שהם חומר גרוע לצביעה.

א במשנה שנינו שנחלקו ר' מאיר ור' יהודה מה הדין אם שינה האומן מרצון הבעלים. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: הנותן עצים לחרש (נגר) לעשות מהן כסא ועשה מהן ספסל, או נתן לעשות ספסל ועשה מהן כסא — ר' מאיר אומר: נותן לו דמי עציו, שכיון ששינה האומן מדעת בעל הבית — קנה את גוף הכלי שעשה, ואינו מחזיר אלא דמי העצים. ר' יהודה אומר: אינו קונה את הכלי, אבל משום ששינה מדעת בעל הבית ידו על התחתונה, בענין זה שאם השבח יתר על היציאה (ההוצאות, ובכללן שכרו) — נותן לו את היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח.

ומודה ר' מאיר לר' יהודה שאם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה ועשה מהן כסא כעור, או שנתן לו עצים כדי לעשות מהם ספסל נאה ועשה ספסל כעור, שבמקרה זה שלא עשה שינוי מהותי מדעת בעל הבית אם השבח יתר על היציאה — נותן לו דמי היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו דמי השבח.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם יש שבח סמנין (צבעים) על הצמר, כלומר, שצבעים, לאחר שצבע בהם צמר, נחשבים כדבר של ממש על גבי הצמר, או אין שבח סמנין על הצמר?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? מהי בדיוק השאלה? אילימא [אם תאמר] שמדובר שגזל חומרי גלם של סמנין ודקינהו ותרנהו [ושחק אותם ושרה אותם] במים כדי לרככם לצבע וצבע בהן, תיפוק ליה [תצא לו] ההלכה שחייב לשלם תמורתם משום דקנינהו [שקנה אותם] בשינוי!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא במקרה שגזל סמנין שרויין ומוכנים לצביעה וצבע בהו [בהם] את צמרו, שלא עשה בהם שינוי. ובמקרה כזה השאלה היא: מאי [מה] הדין? האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה [שאומר לו] הנגזל: הב [תן] לי את סמנאי דשקלתינהו [הסממנים שלי שלקחת אותם], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי הצמר, דאמר ליה [שאומר לו] הגזלן בתשובה: לית [אין] לך גבאי [אצלי] ולא מידי [דבר]?

בדחייה לכך אמרי [אומרים] בשאלה על כך: ואי [ואם] אין שבח סמנין על גבי צמר, מי מצי אמר ליה [האם יכול לומר לו] לית [אין] לך גבאי [אצלי] ולא מידי [דבר]? נימא ליה [שיאמר לו] הנגזל: הב [תן] לי סמנאי דאפסדתינהו [את הסממנים שלי שהפסדת אותם]!

אלא צריכים לחזור מהסבר זה ולומר כי השאלה היא להך גיסא [לצד זה], להצגה אחרת של צדדי הבעיה: האם אין שבח סמנין על גבי הצמר ובעי שלומי ליה [וצריך לשלם לו] את דמי הסממנים שגזל ממנו, או דלמא [שמא] יש שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה [ויכול הגזלן לומר לו]: הא מנחי קמך שקלינהו [הרי הסממנים מונחים לפניך, על הצמר, קח אותם]. ושואלים בתמיהה: שקלינהו [קח אותם]? במאי שקליה [במה יקח אותם], בצפון [בסבון]? צפון עבורי מיעבר [הסבון מוריד] את הצבע, אבל השבה של הסממנים לבעליהם לא עביד [עושה]!

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בשאלה זו: כגון שגזל צמר וסמנין דחד [של אדם אחד], וצבעיה לההוא [וצבעו לאותו] צמר בהנך סמנין [באותם הסממנים], וקא מהדר ליה ניהליה [ומחזיר לו לנגזל] את הצמר הצבוע, ואז עולה השאלה: האם יש שבח סמנין על גבי הצמר, וקא מהדר ליה [ומחזיר לו] בכך סמנין וצמר שגזל ממנו, או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי צמר, ואת הצמר מהדר ליה [מחזיר לו], סמנין לא מהדר ליה [אינו מחזיר לו] ועליו לשלם על כך לחוד?

אמרי [אומרים] בשאלה: תיפוק ליה [תצא לו] תשובה לשאלה זו משום דאייקר ליה ניהליה בדמי [שהתייקר לו הצמר בדמים], שהרי צמר צבוע יקר יותר, ואם כן הוא משיב לו לפי ערך גם את שווי הסממנים! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דזל ציבעא [שהוזל הצבע] ואין בעל הסמנים מקבל את ערך סמניו בדרך זו, ונמצא שאם אכן אין הסממנים שעל גבי הצמר נחשבים כדבר של ממש — צריך לשלם לו את מחירה בנפרד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן דומה: כגון שצבע בהו קופא [בהם קוף], שלא התייקר הדבר על ידי הצביעה.

רבינא אמר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? לא במקרה של גזלן, אלא כגון שהיה צמר דחד [של אדם אחד] וסמנין דחד [של אדם אחד], וקאתי [ובא] קוף וצבעיה לההוא [וצבעו לאותו] צמר בהנך [באותם] סמנין באופן ששום אדם לא עשה מעשה, ואז השאלה היא: האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הסממנים לבעל הצמר: הב [תן] לי סמנאי דגבך נינהו [את הסממנים שלי שאצלך הם], או דלמא [שמא] אין שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה [ואומר לו] בעל הצמר בתשובה לטענתו: לית [אין] לך גבאי [אצלי] כלום שאתה יכול לתבוע?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו במשנה: בגד שצבעו בקליפי (קליפות) של פירות ערלה שעשו מהן צבע — ידלק (ישרף) הבגד, כדין פירות ערלה שאסורים בהנאה. אלמא [מכאן] שחזותא מילתא היא [המראה הצבע, דבר של ממש הוא] ומשום כך ישרף כל הבגד בגלל צבע הערלה שעליו, ואם כן מכאן ראיה שיש שבח סמנים על גבי צמר!

אמר רבא: הנאה הנראה לעינים אסרה תורה, מכיון שהנאה זו של צבע הבגד היא נראית לעין, אף על פי שאין בה ממש, אסרה התורה ליהנות מזה, אבל אין זה אומר שצבע דבר של ממש הוא אף בענייני דיני ממונות. ומנין שאסרה אותו התורה במפורש? דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר "ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג): אין לי ללמוד מכתוב זה אלא איסור אכילה של פירות ערלה. מנין שגם לא יהנה ממנו, ולא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר?

תלמוד לומר: "וערלתם ערלתו את פריו שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג), שהכפלת לשון "ערלה" כאן באה לרבות את כולם, כל מיני הנאה שיש בזה.

ומציעים עוד פתרון לבעיה, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו: בגד שצבעו בצבע שנעשה מקליפי פירות שביעית — ידלק משהגיע זמן הביעור, והרי שהצבע אכן דבר של ממש הוא! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שאמר קרא [הכתוב] בענין שביעית: "תהיה כל תבואתה לאכול" (שם כה, ז), וכוונתו: בהויתה תהא, ואין דין שביעית בטל מתבואתה בכל אופן בו היא מצוייה.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קא - א

כפרא דודי, קינח את הצמר בשיירי הצבע שנותרו ביורה.

תנו רבנן: הנותן עצים לחרש לעשות מהן כסא, ועשה מהן ספסל. ספסל, ועשה מהן כסא -

רבי מאיר אומר: קנאו החרש לעצמו בשינוי שעשה בעצים שלא מדעת בעל הבית, והרי הם שלו, ונותן לו החרש לבעל העצים את דמי עציו.

רבי יהודה אומר: קנסו חכמים את החרש שתהא ידו על התחתונה, ולכן: אם השבח יתר על היציאה, נותן לו את היציאה. ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח.

ומודה רבי מאיר, אם נתן עצים לחרש לעשות מהן כסא נאה, ועשה מהן כסא כעור, שלא קנאו בשינוי, וכן אם נתן לו עצים לעשות לו ספסל נאה, ועשה ספסל כעור, שלא קנאו בשינוי, שתהא ידו על התחתונה, שאם השבח יתר על היציאה, נותן לו דמי היציאה, ואם היציאה יתירה על השבח, נותן לו דמי השבח:

איבעיא להו: האם יש שבח סמנין על הצמר, או אין שבח סמנין על הצמר? והיינו, שמסתפקת הגמרא, האם "חזותא מילתא היא", דהיינו, האם מראה הצבע של הצמר, שנעשה על ידי סממני הצבע, כשהורתחו ביורה יחד עם הצמר, "מילתא הוא", שהצבע שעל הצמר נחשב כדבר ממשי ומוחשי. או שמא מראה הצבע שעל הצמר "לאו מילתא הוא".

ודנה הגמרא: היכי דמי? לגבי מה הוא הספק?

אילימא, דגזל סמנין של צבע, ודקינהו, ושחקם, ותרנהו, והשרה אותם ביורה, וצבע בהן את צמרו, ועתה הספק הוא אם יכול הנגזל לתבוע את זכותו במראה הצבע שעל הצמר של הגזלן.

אי אפשר לומר כן, כי אין כלל מקום לספק, ובודאי מראה הצבע שייך כולו לגזלן, כי:

תיפוק ליה שזכה בו הגזלן משום דקנינהו כבר לסממני הצבע בשינוי!

ולכן, מעמידה הגמרא את הספק כך:

לא צריכא, דגזל סמנין שרויין, ולא שינה בהם הגזלן דבר, וצבע בהו את צמרו.

וצדדי הספק הם: מאי? האם יש שבח סמנין על גבי צמר, ונמצא דאמר ליה הנגזל לגזלן: הב לי סמנאי דשקלתינהו! תן לי את הסממנים שגזלת ממני, והם מצויים עתה בידך, במראה הצבע שעל גבי הצמר!

או דלמא, אין שבח סמנין על גבי הצמר, כי "חזותא לאו מילתא היא", ונמצא דאמר ליה הגזלן לנגזל: לית לך גבאי ולא מידי! אין לך אצלי דבר.

אמרי, טענו בבית המדרש כנגד ספק הגמרא:

והרי אי, גם אם נאמר, שאין שבח סמנין על גבי צמר, עדיין תיקשי: מי מצי אמר ליה הגזלן, בעל הצמר, לנגזל בעל הסממנים: לית לך גבאי ולא מידי!?

והרי נימא ליה, יכול הנגזל לטעון ולומר: הב לי סמנאי דאפסדתינהו!

והיינו, הרי גם אם נאמר שחזותא לאו מילתא היא, עדיין יכול הנגזל לתבוע ממנו את הפסד הסממנים שגזל ממנו.

ולכן מבארת הגמרא את הספק באופן אחר:

אלא הספק הוא להך גיסא, לצד האחר, וכך הוא הספק:

האם אין שבח סמנין על גבי הצמר, ולכן בעי שלומי ליה, צריך הגזלן לשלם לנגזל את הפסד סממניו, כיון שהפסידם, ואינו יכול להחזירם בעינם.

או דלמא יש שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה הגזלן לנגזל: הא מנחי קמך, שקלינהו! הסממנים שגזלתי ממך [כשהם שרויים במי היורה], נחשבים הם כמצויים עדיין עתה על גבי הצמר, כי חזותא מילתא היא, והרי שלך לפניך, בוא וטלם לעצמך, ולכן איני חייב לשלם לך את הפסד הסממנים, כיון שהם קיימים עדיין כמות שהיו, וביכולתך ליטלם כמות שהם.

ותמהה הגמרא: שקלינהו - במאי? באיזה אופן יכול הנגזל להסיר את הצבע מעל גבי הצמר וליטלו לעצמו?

ועונה הגמרא: שקליה בצפון, יכול הוא להוריד את הצבע וליטלו על ידי רחיצת הצמר במי סבון.

ותמהה הגמרא: הרי צפון, מי הסבון, רק עבורי מיעבר, מעבירים הם את הצבע מעל גבי הצמר, אבל את חובת השבה של הגזילה לא עביד, לא קיים הגזלן את השבת סממני הצבע שגזל!

אלא, מעמידה הגמרא את הספק באופן אחר:

הכא במאי עסקינן, כגון דגזל צמר וסמנין דחד, שגזל מאדם אחד גם את הצמר וגם את הסממנים של הצבע, וצבעיה לההוא צמר שגזל, בהנך סמנין שגזל ממנו. ועתה הוא קא מהדר ליה ניהליה לצמר, ברצון הגזלן להחזיר את הצמר הצבוע לבעליו, ולקיים בכך את מצות השבת הגזילה של הצמר ושל הסממנים.

וכך הם צדדי הספק: האם יש שבח סמנין על גבי הצמר, ונמצא שבהשבת הצמר הצבוע הוא קא מהדר ליה סמנין וצמר, ומקיים בכך את מצות השבת הגזילה של שניהם.

או דלמא, אין שבח סמנין על גבי צמר, ונמצא כי רק צמר מהדר ליה, אבל סמנין לא מהדר ליה, וצריך הוא לשלם עבורם.

אמרי, טענו בבית המדרש כנגד תירוץ זה: מדוע חייב הגזלן לשלם תשלום נפרד עבור הסממנים? והרי תיפוק ליה דאייקר ליה ניהליה בדמי. הרי בצביעת הצמר העלה הגזלן את ערך דמי הצמר, ונמצא שבהשבת הצמר, הוא השיב לנגזל גם את דמי הסממנים, שהרי הצמר שוה עתה יותר ממה שהיה בשעה שגזלו, עקב הצביעה שצבעו!

ועל טענה זו מתרצת הגמרא שיש שני אופנים שאין השבח של צמר צבוע מכסה את ערך הגניבה:

אופן אחד: לא צריכא, דזל ציבעא. שעתה הוזל מחיר הצמר הצבוע מהערך שהיה שוה בשעת הגזילה, ולכן, יכול הנגזל לטעון שאילולי הגזילה הוא היה יכול למכור עתה את הסממנים לחוד, ולקבל את מחירם המלא, כיון שמחיר הסממנים לא הוזל. או שהיה צובע בהם בגד, ולא צמר, והיה מקבל את מלוא ערכם.

ואיבעית אימא, כגון שצבע בהו קופא. והיינו, שגזל ביחד עם הסממנים קוף, ולא צמר, וצבע בהם את הקוף, ולצביעה כזאת אין ערך כספי.

רבינא אמר: ספק הגמרא אינו לגבי גזילה, אלא, הכא במאי עסקינן בשני אנשים, כגון דצמר דחד, שהיה הצמר שייך לאדם אחד, וסמנין דחד, היו שייכים הסממנים לאדם אחר, ולא גזל אחד מהשני דבר. וקאתי, ובא קוף, וצבעיה לההוא צמר של האחד, בהנך סמנין של השני.

וספק הגמרא הוא: האם יש שבח סמנין על גבי צמר, דאמר ליה בעל הסממנים לבעל הצמר: הב לי סמנאי, דגבך נינהו. שהרי הם מצויים באופן ממשי על צמרך.

או דלמא אין שבח סמנין על גבי צמר, ואמר ליה בעל הצמר: לית לך גבאי אצלי כלום!

ועתה באה הגמרא לפשוט את הספק:

תא שמע ראיה מהמשנה במסכת ערלה [ג א], דתנן: בגד שצבעו בצבע היוצא מקליפי פרי שהוא ערלה, ידלק! דהיינו, דינו לשריפה, כיון שפרי ערלה [תוך שלש שנים לנטיעת העץ] אסור בהנאה.

אלמא חזותא של צבע, מילתא היא. כי אם אין במראה הצבע ממשות, לא היה הבגד הצבוע נאסר בהנאה.

אמר רבא: אין ראיה ממשנה זאת, כי חידוש מיוחד יש באיסור הנאה של ערלה, שאפילו הנאה הנראה לעינים, כמו צבע, או אור, אסרה תורה, ואפילו אין בהם ממש [שהרי באור אין כל ממשות].

דתניא: אמר הכתוב לגבי פירות ערלה [ויקרא יט] "ערלים - לא יאכל".

אין לי אלא איסור אכילה. מנין שלא יהנה ממנו, ולא יצבע [בו], ולא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר "וערלתם ערלתו, את פריו, ערלים לא יאכל", לרבות את כולם.

ומביאה הגמרא ראיה אחרת: תא שמע מהא דתניא לגבי איסור סחורה בפירות שביעית: בגד שצבעו צבע אומן בקליפי שביעית כדי לקבל שכר על צביעתו, או כדי להרויח רווח של מסחר, ידלק! ומוכח שחזותא מילתא היא.

ודוחה הגמרא את הראיה: שאני התם, לגבי איסור סחורה בפירות שביעית, דאמר קרא "תהיה", בהויתה תהא.

בא הכתוב לומר, שאין לפגוע כלל בקדושת השביעית שבפירות שביעית בכל ענין שהוא. ולכן אפילו בחזות של צבע אין לסחור בשביעית, על אף שחזותא לאו מילתא היא.

כפרא דודי [קינוח הקדירה], כלומר, שצבע אותו בשיירי צבע שהם חומר גרוע לצביעה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The sediments of dye in the cauldrons, that is, the dyer took the dye remaining in the cauldron from previous use, and used that dye for this garment, leading to an inferior result.

§ The Sages taught (Tosefta 10:8): With regard to one who gives wood to a carpenter to fashion a chair from it and he fashioned a bench from it instead, or one who gives him wood to fashion a bench and he fashioned a chair from it instead, Rabbi Meir says: The carpenter gives him the value of his wood and keeps the chair or bench, as he has acquired it due to the change. Rabbi Yehuda says: He does not acquire the item. Rather, if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the expenses, and if the expenses exceed the enhancement of the wood he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter deviated from the customer’s order, he is entitled to either his expenses or the enhancement, the smaller amount of the two.

The baraita continues: And Rabbi Meir concedes that if he gave wood to a carpenter to fashion a beautiful chair from it and he fashioned an ugly chair from it, or to fashion a beautiful bench from it and he fashioned an ugly bench from it, then if the value of the wood’s enhancement exceeds the carpenter’s expenses the owner gives the carpenter the value of the expenses, and if the expenses exceed the enhancement he gives him the value of the enhancement. Since the carpenter did not deviate significantly from the customer’s instructions, Rabbi Meir concedes that the carpenter does not acquire the item due to the change.

§ In connection with the discussion of the halakhic implications of the enhancement of a garment quoted above, the Gemara records that a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha? That the enhancement which dye provides to the wool is substantive, i.e., the dye is considered a separate entity from the wool it dyed? Or is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, i.e., the dye does not remain an independent entity, and it is viewed as if there is only colored wool?

The Gemara asks: What are the circumstances in which this dilemma is relevant? If we say that the dilemma arises where one robbed another of pigments, and ground them up and soaked them in water, converting them into dye, and then dyed wool with them, then the dilemma would be concerning how the robber returns the pigments. In this case, derive the halakha due to the fact that the robber acquired the pigments due to a change of form, which occurred when he ground the pigments, and in any event will be obligated to return the value of the pigments at the time of the robbery.

The Gemara answers: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where one robbed another of pigments that had already been soaked in water, and then dyed wool with them. What is the halakha here? Is the enhancement which dye provides to the wool substantive, i.e., a separate entity, so that the owner can say to the robber: Give me my dyes that you took? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, but becomes one with the wool, so that the robber can say to the owner: I have nothing at all of yours, since the dyes are no longer considered extant.

The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma. The Sages say: And even if the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, can the robber really say to him: I have nothing at all of yours? Let the owner say to him: Give me my dyes that you have caused to be lost. Even if the dyes are no longer considered extant, the owner is still entitled to monetary compensation for the robbery.

Rather, the dilemma is relevant to that other side of the question: Is the halakha that the enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and therefore the robber needs to pay him? Or perhaps the enhancement which dye provides to the wool is substantive, and the robber can say to him: The dyes absorbed into the wool lie before you; take them. The Gemara rejects this as well: Take them? With what should he take the dyes, with soap? While soap does remove dye from the wool, it does not return the dye to the robbery victim, as the dye cannot be recovered.

The Gemara suggests another scenario: Rather, with what are we dealing here? We are dealing with a case where he robbed one person of wool and dyes, and dyed that wool with those dyes, and he is returning the dyed wool to him. The dilemma is: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, and he is therefore returning both the dye and the wool to him? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive, and it is only the wool that he is returning to him, but he is not returning the dye to him, since it is no longer extant.

The Gemara rejects this understanding of the application of the dilemma as well. The Sages say: Derive the halakha in this case based on the fact that he increased the value of the wool for him, as dyed wool is more expensive than undyed wool. Consequently, even if the robber has not returned the dye, he reimburses the owner for it when he returns the appreciated wool. The Gemara suggests: No, it is necessary to resolve the dilemma in a case where the cost of the dye has depreciated. If the dye is viewed as an independent entity the robber is returning both the wool and the dye. If it is not, he must reimburse the robbery victim for the value of the dye at the time of the robbery. And if you wish, say instead: The dilemma is relevant in a case where he robbed another of dye and a basket, and dyed the basket with the dye, in which case the dye does not increase the value of the dyed item.

The Gemara presents an alternative understanding of the case where the dilemma applies. Ravina said: With what are we dealing here? We are dealing with a case where there was wool that belonged to one person and dyes that belonged to one other person, and a monkey came and dyed that wool with those dyes. The dilemma is as follows: Is the halakha that enhancement which dye provides to the wool is substantive, so that the owner of the dye can say to the owner of the wool: Give me my dyes that are with you? Or perhaps enhancement which dye provides to the wool is not substantive and the owner of the wool can say to the owner of the dye: There is nothing of yours with me, and he is exempt from liability because the dyes are no longer extant.

Having determined the scenario in which the dilemma is relevant, the Gemara proceeds to resolve the dilemma. Come and hear a solution from a mishna (Orla 3:1): A garment that one dyed with dye extracted from peels of orla, i.e., fruit that grows on a tree during its first three years, must be burned, as it is prohibited to derive benefit from orla. Apparently, the enhancement of an item’s appearance is considered a significant matter, and the dye therefore remains an independent substance even after having been absorbed by the wool.

The Gemara rejects this resolution. Rava said: The reason the garment must be burned is not because the dye remains an independent substance. Rather, it is because the Torah prohibited benefit that is visible to the eye, as it is taught in a baraita: The verse states: “And shall have planted all manner of trees for food, then you shall count the fruit thereof as forbidden; three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23). From this verse I have derived only a prohibition against eating it; from where is it derived that one may not even derive benefit from it, and that one may not dye with dyes extracted from the fruit, and that one may not light a lamp with oil extracted from the fruit?

The baraita answers: The verse states: “Then you shall count the fruit thereof [orlato] as forbidden [araltem]. Three years shall it be as forbidden [areilim] to you; it shall not be eaten” (Leviticus 19:23), to include all these types of benefit in the prohibition. Consequently, there is an explicit derivation that an item dyed with orla dye is forbidden.

The Gemara attempts another resolution of the dilemma. Come and hear a resolution from that which was taught in a baraita: A garment that one dyed with dye extracted from the peels of produce from the Sabbatical Year must be burned when the time for the elimination of Sabbatical Year produce arrives. This indicates that the dye evidently remains an independent substance. The Gemara rejects this proof: It is different there, as the verse states: “Shall all the increase thereof be” (Leviticus 25:7), and the phrase: “Shall be,” teaches that it will always remain as it is, i.e., it retains its status as Sabbatical Year produce despite any change to its form.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הנותן עצים לחרש לעשות מהם כסא נאה ועשאו כעור ולא עוד אלא שנתן לחרש לעשות מהם כסא ועשאן ספסל או ספסל ועשאן כסא אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח:

כל שנכלל בדין זה ר"ל שאם השבח יתר על ההוצאה יטול הוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח נוטל את השבח אם אמר בעל הכלי או הצמר איני רוצה בתקנה זו אלא יתן לי דמי צמר ועצים או שאמר האומן כן ר"ל טול דמי עציך וצמרך אין שומעין להם אלא דנין אותם בדין זה עד שיתרצו שניהם בדין זה:

ראובן שהיה לו צמר לבן יהיה לו מצד אחר סמנין שרויין ביורה מוכנין לצבוע שם ובא שמעון ונטל צמרו של ראובן שלא מדעתו והשליכו ביורה וכלו בה הסמנין והוזל הצבע בעולם עד שאם ירצה למכור הצמר הצבוע אינו מוצא בה בכדי שיעור הצמר והסמנין אלא בכדי הצמר הלבן או יתר מעט והרי זה תובע סמניו או מה שפחתו דמי סמניו עכשו ממה שהיו דמיהן כשהיו בעין והרי זה אומר הרי שבח סמנין על גבי צמר והרי צמרך וסמניך שם הם הרי זה ספק ומפני זה אינו משלם כלום אלא שאם הפחית בצמר משלם דמי מה שהפסיד בצמר ואם תפש הלה כהשלמת דמי סמניו אין מוציאין מידו ודבר זה יש מי שדנו אף בשהיה דעת בעל הבית לצבוע אותו צמר בעצמו שמ"מ הואיל והוזל שמא ימלך ויש חולקין בזו וכן הדין אם צבע שם דברים שאין הצבע מעלה ומוריד בהם והם של בעל הבית עשה כן על דרך גזלה ר"ל שגזל צמרו וסמניו וצבע ועכשו מחזיר הצמר הצבוע והוזל הצבע אף זה ספק:

היה הצמר של ראובן וסמנין של שמעון ונפל שם צמר של ראובן במקרה או על ידי איזה בעל חיים והוצבעה לשם והרי שמעון אומר הרי סמני בצמרך בא ושלם ואע"פ שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מ"מ חזותא מילתא היא והרי מושבח מצד המראה והרי הם כאלו הם אצלך בעין וזה אומר הואיל ולא נתעלה הצמר בדמים אין לך אצלי כלום הרי זה גם כן ספק:

גזל סימנין ודקן ושראן וצבע בהם משלם כשעת גזלה שכבר קנאן בשנוי וכן אם גזל סמנין מדוקקים ושרויין וצבע בהם אע"פ שאין כאן סמנין בעין אלא מים הצבועים מכחם שהרי מ"מ הרי הם כגוף הסמנים לצבוע:

כל שפסקנו בהם שהדבר בספק כך היא לדעת גדולי הפוסקים ומ"מ חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי וכגון שלא הגביה הסמנין אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסמנין ועכשו שאנו דנין דינא דגרמי חייב בכלם חוץ מן האחרונה שלא נעשית על ידי אדם הא באחרות חייב אע"פ שלא הגביה הסמנין:

בגד שצבעו בקלפי ערלה ישרף הנאה הנראית לעינים אסרה תורה אע"פ שאין בה ממש ואם נתערב באחרים יתבאר במקום אחר שעולה באחד ומאתים ופרשו חכמי הצרפתים דוקא בקלפי פירות אבל בקלפי העץ לא שאין ערלה אלא בפרי והוא שאמרו בה לשון קליפין בשמועת תנור שהסיקוהו בקלפי ערלה:

מתוך שנאמר ערלים לא יאכל שמא אתה דן לומר אין לי אלא אכילה מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר תלמוד לומר וערלתם וכו' לרבות את כלן:

פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להם ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורם כזמן בעור שאר הפירות ומשהגיע זמן בעורם אסור לצבוע בהם ובגד שצבעו בקלפי אותם המינים ידלק הא אותו שאין להם ביעור מותר לצבוע בהם כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר כמו שיתבאר במקומו:

איבעיא להו יש שבח סממנין ע"ג בצמר כו' פי' בפ' כל שעה אמרי' דפליגי רבי ורבנן בתנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ואפה בו את הפת דר' סבר הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת וחכמים אומרי' הפת מותרת דאין ש"ע בפת ואוקי ר"פ פלוגתייהו באבוקה כנגדו שבעוד שהפת נאפית היו עדיין העצים בעין אבל אם בישלה ע"ג הגחלים תני התם דברי הכל הפת מותרת והני סממנין אמרי' לקמן שהנאתן וביעורן שוה שבשעת שמרתיחן והן מתבערין מן העולם אז קולט הצמר הצבע. וי"ל השתא דאליבא דר' אין לשאול דהשתא הפת שאין מראה העצים ניכר שם לבד שנאפית בעת ביעור העצים ולא אחר ביעורן אמרי' דיש ש"ע בפת ע"ש בצמר שמראה הסממנין ניכר שם דאמרי' יש שבח סממנין בצמר אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי אין שבח עצים בפת מי אמרי' דוקא בפת שאין מראה העצים ניכר בהן אבל בצמר שמראה הסממנים ניכר בהן מודו דיש שבח סממנין בצמר דחזותא מלתא הוא או דילמא חזותא לאו מלתא ואין שבח סממנין בצמר וכי מייתי ראיה מבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אתיא אפי' כרבנן דאמרי אין ש"ע בפת הכא בקליפין מודי משום דחזותא מילתא הוא:

מנין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את השמן כו' קשיא לי טובא ומאי משמע מהכא דבגד הצבוע אסור בהנאה בודאי ולצבוע אסור דבשעה שצובע נהנה אבל מנין שהבגד הצבוע אסור בהנאה וידלק אע"ג דתניא לא יהנה ממנו דהיינו שלא ימכרם לגוי אם עבר ומכרם הדמים מותרין כדתנן בפ"ב דקידושין המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקודש בדמיהן מקודשת אלמא אין ערלה וכלאי הכרם תופסין דמיהן וחליפיהן שאינן בכל האיסורין שיהא תופס דמיו אלא ע"ז והקדש ושביעית אבל כל איסורי הנאה דמיהן מותרין וה"נ דתני לא יצבע בהן זה הוא שלא יהנה מקליפי ערלה ויצבע בהן אבל אם עבר וצבע הבגד מותר בהנאה כמו שהדמים וחליפין מותרין ואע"פ שעבר כשמוכרם ונהנה מהם שקיבל מהם דמים אפ"ה הן מותרין ה"נ נימא בצביעה אע"פ שעבר וצבע בהן יהא הבגד מותר בהנאה ומהיכן למד רבא מיכן דחזותא מילתא הוא ואסור ליהנות מן הבגד כמו שאסור ליהנות מן הקליפין וי"ל דתלתא קראי קא דריש וערלתם ערלתו ערלים דאי לא יצבע שלא יצבע הוא ואחרי כן הבגד מותר בהנא' היינו לא יהנה דכל הנאה דעלמא משמע ואמאי איצטריכי תלתא קראי לרבות הנאה והדלקת הנר וצביעה יכללם כולם בכלל הנאה שבכל טצדקי דעלמא דקא עביד הנאה היא א"ו הכי דריש לקראי חד קרא אתא לאסור ההנא' שלא יהנה מגוף הפירות שלא ימכרם או שלא יסוך מן השמן של ערלה או לעשות מהן רטיי' על מכתו זאת היא ההנאה שבגופו אבל אם הדליק הנר בשמן של ערלה הייתי אומר מותר להשתמש לאורו שאע"פ שאותו האור מכח השמן יבא אינו נהנה מגופו של שמן ודמי קצת לחליפין ולדמים שהן מותרים איצטריך קרא יתירא לאסור אותו האור הבא מכח השמן בהנאה וזהו שלא ידליק בו שלא יהנה מאורו ועדיין אני אומר דוקא אור הנר אסור בהנאה מפני שבשעה שדולק שמן של ערלה קיים ומכחו הוא דולק אבל צבע הבגד שאין הקליפין קיימין ואין כאן אלא מראיהן בלבד יהא הבגד מותר בהנאה כחליפין ודמים ת"ל קרא יתירא לאסור גם הצבע דחזותא מילתא הוא וכשנהנה ממראיהם כאלו נהנה מגוף הקליפין דמי וה"פ דלא יצבע בהן דלא יהנה מציבען וש"מ חזותא מילתא היא ואל תפרש לא יצבע כמי לא יהנה:

ותרנהו. כלומר שראן במים כדרכן לצבוע בהן צמר שלו ומיבעיא לן יש שבח סממנים על גבי הצמר דחזותא מילתא היא וחייב לשלם כל אותו עילוי שנתעלה צמרו מפני סממניו. תיפוק ליה דלא משלם אלא דמי הסממנים לבדם דהא קננהו בשינוי כשהדק אותם לעפר ושחקם. ה"ר יהונתן ז"ל.
וגאון ז"ל פירש וז"ל אילימא דגזל סממנים ודקינהו ותרנהו וצבע בהו וקא מיבעיא להו הכי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי הצמר וחייב לשלם לו דמיו או דילמא אמרינן אין שבח סממנים על גבי הצמר וחזותא בעלמא הוא דאיכא ופטור. ואי אין שבח סממנים על גבי הצמר אמאי פטור הא קננהו בשינוי דדקינהו ותרנהו ולשלם כשעת הגזלה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו גזל סממנין ותרנהו קננהו בשינוי ולא משלם אלא כשעת הגזלה. גזל סממנים שרוים וצבע בהו אי צמר דחד וסממנים דחד מחייב לשלומי דמי סממנים למרייהו דמגזל גזליה והשבה מעלייתא בעי כי תיבעי לך אי דצמר וסממנים דחד ואי דקא שבח עמרא לענין דמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים לא תיבעי לך דודאי מצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך כי תיבעי לך דזל צבעא אי נמי דצבע בהו קופא דלא קשבחא מחמת צבעא מאי יש שבח סממנים על גבי הצמר ולא משלם דאמר ליה הא עמרך והא סממנך. ואפילו מאן דדאין דינא דגרמי הני מילי היכא דלא מהדר ליה דידיה אבל הכא אי סבירא ליה דיש שבח סממנים על גבי הצמר השבה מעלייתא קא עביד ופטור או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר ועמריה יהיב ליה סממנים לא יהיב ליה ומחייב לשלם ליה דמי סממנים ולא איפשטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. מיהו שמעינן מינה שינוי מעשה דקיימא לן דקני בגזלן אף על גב דאי בעי גזלן למיתב ליה לנגזל דמים כשעת הגזלה הדין עמו ולא מצי נגזל למימר ליה גזלה דידי קא בעינא כדקיימא השתא אפילו הכי איבעי גזלן לאהדוריה ניהליה כדקיימא השתא היכא דשויא השתא כדמי שעת הגזלה הדין עמו ולא מצי למימר ליה דלא שקילנא מינך אלא דמים דהא הכא דכיון דגזל מיניה סממנים שחייב וצבע בהו אין לך שינוי גדול מזה ואפילו הכי כי אייקר צמר בדמי מחמת סממנים כשיעור דמי סממנים פשיטא לן דמצי אמר ליה הא עמרך והא סממנך. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ראובן שהיה לו צמר לבן והיה לו מצד אחר סממנים שרוים ביורה מוכנים לצבוע שם ובא שמעון ונטל צמרו של ראובן שלא מדעתו והשליכו ביורה וכלו בה הסממנים והוזל הצבע בעולם עד שאם ירצה למכור הצמר הצבוע אינו מוצא בו כפי שיעור הצמר והסממנים אלא בכדי הצמר הלבן לבר או יתר מעט והרי זה תובע סממניו או מה שפחתו דמי סממניו עכשיו ממה שהיו דמיהם כשהיו בעין והרי זה אומר הרי שבח סממנים על גבי צמר והרי סממנך וצמרך שם הרי זה ספק ומפני זה אינו משלם כלום אלא שאם הפחית הצמר משלם דמי מה שהפסיד בצמר ואם תפס הלה כהשלמת דמי סממניו אין מוציאין מידו. ודבר זה יש מי שדנו אף בשהיה דעת בעל הבית לצבוע אותו צמר בעצמו שמכל מקום הואיל והוזל שמא ימלך ויש חולקין בזו. וכן הדין אם צבע שם דברים שאין הצבע מעלה ומוריד בהם והם של בעל הבית. עשה כן על דרך גזלה רצה לומר שגזל צמרו וסממניו וצבע ועכשיו מחזיר הצמר הצבוע והוזל הצבע אף זה ספק. ע"כ.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל גזל צמר וסממנים שרוים דחד וצבעיה לצמר בהנהו סממנים ואייקר צבעא מהדר ליה צמר במה שהוא צבוע אם שבח יקר הסממנים דשבחא דממילא הוא. מיהו אגר צבעא שקיל כדין כל עושה מלאכת חברו שלא מדעתו כיון שהיה דעת בעלים מתחלה לציבעא. ע"כ.
רבינא אמר היכא דצמר דחד וסממנים דחד נמי תיבעי לך ולא לענין דינא דגזלן ונגזל אלא כגון דהוי סממנים שרוים דחד וצמר לבן דאיניש אחרינא ואתא קוף מהפקר וצבעיה להאי צמר בתוך סממנים ולענין דינא דבעל הצמר בהדי בעל הסממנים קא מיבעיא לן ואי דלא שבח מחמת צבעא לא קא מיבעיא לן דודאי ליכא גבי בעל צמר ולא מידי כי תיבעי לך היכא דקא שבח עמרא מחמת צבעא מאי מי אמרינן יש שבח סממנים על גבי צמר ומצי אמר ליה בעל סממנים לבעל הצמר הב לי סמנאי דגבך נינהו ואת קא מתהנית בגווייהו או דילמא אין שבח סממנים על גבי הצמר וכמאן דליתנהו לסממנים ברשותא דבעל הצמר דמי ולא משלם ולא איפשיטא הילכך חומרא לתובע וקולא לנתבע. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל היה הצמר של ראובן וסממנין של שמעון ונפל שם צמר של ראובן במקרה או על ידי איזה בעל חי והוצבעה לשם והרי שמעון אומר הרי סממני בצמרך בא ושלם ואף על פי שהוזל הצבע עד שלא נתעלה הצמר בדמים בשבילו מכל מקום חזותא מילתא היא והרי מושבח ועומד מצד המראה והרי הן כאלו הם אצלך בעין וזה אמר הואיל ולא נתעלה הצמר בדמים אין לך אצלי כלום הרי זה גם כן ספק. גזל סממניס ודקן ושראן וצבע בהן משלם כשעת הגזלה שכבר קנאן בשינוי וכן גזל סממנים מדוקקים ושרויין וצבע בהן אף על פי שאין סממנים בעין אלא מים הצבועים מכוחן שהרי מכל מקום הרי הן כגוף הסממנים לצבוע. כל שפסקנו בהם שהדבר ספק כך הוא לדעת גדולי הפוסקים ומכל מקום חכמי הדורות שלפנינו פסקו ששאלות אלו לא נאמרו אלא לדעת מי שאינו דן דינא דגרמי וכגון שלא הגביה הסממנים אלא שדחה הצמר לתוכן שאם הגביהן ודאי חייב להחזיר דמי הסממנים ועכשיו שאנו דנין דינא דגרמי חייב בכלן חוץ מן האחרונה שלא נעשית על ידי אדם הא באחריות חייב אף על פי שלא הגביה הסממנים. ע"כ.
וזה לשון הרמ"ה ז"ל מסרקסטה גזל צמר לבן דחד וסממנים שרוים דחד ואתא קוף וצבע לההוא צמר וחזר הגזלן בתשובה והחזיר צמר לבעליו לא מצי בעל סממנים למיגבי סממנים דיליה לא מגזלן ולא מבעל הצמר אי לא מייתי ראיה דיש שבח סממנים על ההוא צמרא דהא משלם ליה דמי סממנים מריה דצמרא ואי מייתי ראיה דאין שבח סממנים על גבי הצמר שקיל דמי סממנים מגזלן ואי ליכא שבחא דהכי הוה שוה אי לא צבעיה לא יהיב ליה מידי מאריה צמרא דהא לא מתהני מידי. מיהו אי אשבח צמרא משום צבעא נראה דמצי האיך לאפוקי מיניה דמי שבחא כדין הצובע צמרו של חברו שלא מדעתו דשמין לו וידו על התחתונה. וכן נמי דיינינן האי דינא היכא דלאו גזלן ונגזל נינהו אלא דהוה צמר דחד וסממנים דחד בחד דוכתא ואתא קוף וצבעיה ושקל מאריה צמריה לאו מצי מאריה סממנים מפיק מיניה מידי ואי תפס זכה. ובעיא היא ולא איפשיטא ולקולא לנתבע ואי תפס בדמי סממנים מדמי צמרא לא מפקינן מיניה וכן נמי בהא קמייתא אי תפס מגזלן וצריך עיון כיון דעבד תשובה ולא מתהני מידי אי קנסינן ליה כיון דלא עבד מעשה בידים. ע"כ.

תא שמע בגד שצבעו בקליפי שביעית וכו'. פירות שביעית מותר לצבוע בהן כדרך שמותר לאכלן אלא שיש מין ממיני הצבעים שיש להן ביעור כמו שיתבאר וזמן ביעורם בזמן ביעור שאר הפירות ומשהגיע זמן ביעורם אסור לצבוע בהן בגד ובגד שצבעו בקליפי אותם המינים ידלק הא אותם שאין להם ביעור מותר לצבוע בהן כל השנה ובלבד לעצמו אבל לא בשכר כמו שיתבאר במקומו. הרב המאירי ז"ל.

תוס' בד"ה דזל ציבעא כו' ומ"מ איירי דגזל סממנים שרוין כו' עכ"ל נראה משום דלכאורה למאי דאוקמא לה בגזל צמר וסמנין דחד כו' שפיר איכא לאוקמי בפשיטות אף בגזל סמנין ודקנהו ושרנהו הוצרכו למימר למאי דאסיק לה דאיירי בזל ציבעא משום קושיא דאייקר ליה בדמים ע"כ איירי נמי דוקא כדאוקמא מעיקרא דגזל סמנין שרוין דאי דקנהו ושרנהו א"כ קננהו בשינוי וא"נ דיש שבח סמנין ע"ג צמר ע"כ בהגוזל צריך לשלם כדמעיקרא שהיה בשעת הגזילה בדליתנהו בעין כדאמרי' בשוין ד' ולבסוף שוי זוזא דמשלם ד' כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה ולא יצבע בו כו' שלא יצבע בזיתים ובענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל ביוצא מהם דוקא מזיתים וענבים דהיינו משקה או בממשות עפרוריות גם דשאר פירות וק"ל:

רש"י בד"ה נותן לו כו' אבל נתן עצים כו' דלא שינה ולא קני ידו על התחתונה כצ"ל:

בד"ה אי נמי כו' ואמרי לה קופה של נצרים כצ"ל ונ"ב זה אינו מפרש"י אלא מפי' הערוך:

תוס' בד"ה דזל צבעא כו' דאי דקינהו ושרנהו כו' כצ"ל:

תד"ה ולא יצבע ותימה לר"י כו' היאך יאסר לצבוע במשקיהן כו'. עמש"כ ברפ"ג דערלה יישוב לתמיהתו בס"ד:

רש"י ד"ה דזול וכו' אני הייתי מוכר סמנים. לפ"ז דזול ציבעא היינו דצמר צבוע הוזל אבל הסמנים עצמן לא הוזלו ותמוה לי דלמאי צריכי לזה ואמאי ל"א בפשיטות דהוזלו סמנים ואף דגם אלו מכרן לא היה מוכרן ביוקר מ"מ כיון דאין שבח סמני' ולא מקרי השבה הוי כנאבד הגזילה דמשלם כשעת הגזילה וצ"ע. ובאמת ק"ל גם על הגמרא דלמאי צריך לאוקמא דגזל צבע וסמנים דחד לוקי כדמעיקרא דגזל סמנים שרויים וצבע צמר שלו והוזל הרבה עד שהצמר עם הצבע שעליו אין עולים לדמי הצבע כשהיה בעידן הגזילה ואי יש סמנים מהדר ליה הסמנים ואומר הרי שלך לפניך ואי דבמאי נשקליה יאמר באמת החזק לך גם בצמרי ואי אין שבח סמנים לא הוי השבה על הסמנים וצריך לשלם כדמעיקרא וצע"ג:

תוס' ד"ה או וכו' אלא נוי בעלמא יותר. עיין ש"ך סי' שצא סק"ב:

גמרא ותיפוק ליה משום דקנינהו בשינוי. לכאורה זו הקושיא אינו מובן למאי דס"ד עכשיו דעיקר האיבעיא אם צריך לשלם דמי הסממנים ומ"ש בס' ת"ח דכיון דקניא בשינוי חייב לשלם ואפילו זרקו לים ואם כן אפילו אי אין שבח סימנים ע"ג צמר חייב לשלם לא נהירא לי דא"נ לא קני בשינוי נמי חייב אפילו זרקו לים דהא כל גזלן קונה בהגבהה ובמשיכה להתחייב באונסין והא דאמרינן שינוי קונה או לא היינו לענין אם צריך לשלם דמי הגזילה או אם יחזירה בעין אבל בלא השבה כלל א"א ובאמת היינו הא דמקשינן בסמוך נימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו ולפ"ז צ"ל דהאי ותיפוק ליה קאי לפי המסקנא דהאיבעיא הוא אי מצי א"ל הרי שלך לפניך בסמנים שע"ג הצמר וא"כ מקשה שפיר דכיון דקני בשינוי א"כ אפי' אם יש שבח סמנים ע"ג הצמר נמי לא מצי מהדר ליה הסמנים שע"ג הצמר אלא דמי מעליא בעי שלומי ולפ"ז מ"ש התוס' בד"ה דזל ציבעא ומ"מ איירי דגזל סמנים שרויים וכו' עכ"ל ולפמ"ש עיקר שינויא דמשני לעיל לא צריכא דגזל סמנים שרויין היינו דוקא להאי אוקימתא דמסקנא וא"כ לשון מ"מ שכתבו התוספ' אינו מדוקדק ויש ליישב משום דאיכא למימר דמצי קאי נמי למאי דבעי למימר מעיקרא האיבעיא לאידך גיסא אי מצי א"ל הא מנחי קמך ודו"ק:

שם לא צריכא דגזל סמנים שרויין. וקשיא לי דמ"מ הא קניא בשינוי משעת הצביעה ואף על גב דאיכא לאוקמי בצבע שיכול להעבירו ע"י צפון דה"ל שינוי החוזר היינו לענין הצמר אבל לענין הצבע גופא ודאי הוי שינוי גמור שינוי הגוף ושינוי השם והצביעה גופא אינה חוזרת לברייתה כלל וכדאמרינן להדיא צפון עבורי מעבר השבה לא עביד ובשלמא למאי דאוקמינן דצבע בהו קופא איכא למימר בדוחק דהתם לא נתכוין לקנותו מסתמא באותו שינוי כיון דאין השינוי אלא בשעת הצביעה ובהאי שעתא מקלקל הוא ואין כוונתו אלא להזיק אבל לאוקימתא דזל ציבעא יש לתמוה דאף אם יש שבח סמנים ע"ג הצמר מהיכא תיתי נאמר דסגי ליה באותו השבה כיון דקני' בשינוי בשעת הצביעה ודמי מעליא בעי שלומי וצ"ל דבכה"ג לא מיקרי שינוי ולא ידעתי למצוא טעם לזה וצ"ע:

תוספות בד"ה מנין שלא יהנה ממנו כו' בפ' כל שעה פריך עכ"ל. נ"ל כוונתם בזה כאן משום דמהאי קושיא דתיפוק ליה מלא יאכל היה אפשר לומר דהא דדרשינן מוערלתם ערלתו וכו' לאו מתלתא ריבויי ילפינן דאפשר דלא מייתר אלא חדא וכולהו מחדא נפקי ועיקר כוונת התנא דאין לך צד היתר הנאה בערלה אפילו שלא כדרך הנאתן ותו לק"מ מקרא דלא יאכל אלא לפ"ז קשיא סוגיא דשמעתין דאכתי תפשוט דחזותא מלתא היא דאלת"ה מנלן לאסור צביעה כיון דלא מייתר אלא חדא קרא נוקי לה בדדמי בהנאה שיש בה ממש אבל חזותא דלאו מלתא היא בשום דוכתא לא נילף מיניה לכך פי' התוס' דבפ' כל שעה פריך לה ומשני התם שפיר וא"כ מוכח אדרבה מהתם דג' ריבויי נינהו וכל א' להיתר בפני עצמו חד להנאה גרידא וחד לצביעה וחד להדלקה וא"כ לק"מ בשמעתין וק"ל:

בד"ה ולא יצבע וכו' וא"ת א"כ תפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר עכ"ל. פי' למ"ש בסמוך לדחות פי' ר"ת מקשו דלפר"ת לק"מ דנהי דחזות' מלתא היא איצטריך קרא לשלא כדרך הנאתו אבל יש לדקדק דמאי מקשו התוס' דנפשוט איפכא מדאיצטריך קרא למיסר דהא שפיר איצטריך קרא דבלא"ה הייתי מרבה צביעה להיתר מקרא דלכם דמשמע דיש צד היתר וא"ל דלא נכתוב לא ה' ולא וא"ו דהא איצטריך לכם לנטוע לרבים דכה"ג משני הש"ס פרק כל שעה אאיסור הנאה גופא אלא דבלא"ה משני התוס' שפיר ועוד י"ל דאי ס"ד דחזותא מלתא היא הוי לגמרי בכלל שאר הנאות דמרבינן לאיסורא ולא הוי שייך לרבויי להיתירא מקרא דלכם ודו"ק:

כפרא דודי. קינח בו את היורה כלומר בשירי צבע שנשתיירו ביורה צבעו כופרא לשון קינוח כמו בליתא דפרסא למכפריה בהכל שוחטין (חולין דף ח.): נותן לו דמי עציו. דקנינהו בשינוי אבל נתן עצים כו' דלא שינה ולא קני ידו על התחתונה: יש שבח כו'. כלומר חזותא מילתא היא או לאו מילתא: ותרנהו. שראן במים כדרכן: וצבע בהן. צמר שלו מבעיא לן יש שבח סמנין על הצמר דחזותא מילתא היא ואמר ליה הב לי סמנאי דשקלתינהו כו' כדבעיא למימר קמן: אמרי ואי אין שבח כו' מי מצי אמר ליה לית לך גבאי ולא מידי. בתמיה נהי נמי דחזותא לאו מילתא היא לימא ליה הב לי סמנאי דאפסדתינהו: צפון. שוו''ן: וקא מהדר ליה. לצמר כשהוא צבוע מאי: יש שבח סמנים על גבי צמר. דחזותא מילתא היא וקמהדר ליה צמר וקמהדר ליה סמנים כלומר בהך השבה דצמר קמהדר: דזול ציבעא. צמר צבוע הוזל בעולם ואין מגיעין שבח לדמי סמנים ואמר ליה נגזל אני הייתי מוכר סמנים או הייתי צובע בגד ועכשיו הפסדתני דהא לא השביחו בצמר: א''נ דצבע בהו קופא. גזל קוף וסמנים וצבע את הקוף ומחזירו לו דלא אייקר ליה ואמרי לה קופה של נצרים: כגון דצמר דחד וסמנין דחד כו'. ולאו לענין גזלן קבעי לה דאין כאן גזל: בקליפי ערלה. קליפי אגוזים או שאר פירות אבל קליפת העץ לא דאין ערלה אלא בפירות: הנראה לעינים. מראה בעלמא אע''פ שאין בו ממש כגון נר וצבע: שביעית. אסור לעשות סחורה בפירותיה וקליפי פירות קאמר ולא קליפי עצים דעצים אין שביעית חלה עליהן כדלקמן דסתם עצים להסקה ניתנו:

הא מנחי קמך שקלינהו. ומ''מ אגרא בעי למיתב למישקל להו דכיון דאתי לידיה בעי למיעבד השבה כדאמר לעיל (דף צח.) גבי זורק מטבע לים: דזל ציבעא ומכל מקום איירי דגזל . סממנים שרויין דאי דקינהו ושרנהו קננהו בשינוי: דצבע בהו קופא. פירש בקונטרס שגזל קוף וסממנים שרויין וצבע את הקוף ותימה דאם כן אפסדיה בידים וכה''ג היזק ניכר הוא ומחייב ונראה לפרש דצבע בהו קופא כלומר בגריעות ובכיעור כעין קוף שהוא מכוער: או דלמא אין שבח של סממנין על גבי צמר. תימה הרי נהנה שצמרו מעולה בדמים יותר וישלם מה שנהנה כמו אכלה. מצידי רחבה דפ''ב (דף יט:) וירדה לגינה דהכונס (לעיל דף נה:) ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל: ושם) אמר תחב לו חבירו משקין של אחרים בבית הבליעה דמשלם מה שנהנה ויש לחלק דהנאה דהכא אין באה ע''י מעשיו ולא ע''י מעשה בהמתו ובתחב לו חבירו אע''פ שאין זה ע''י מעשיו מכל מקום נהנה גופו אי נמי הנאה דהכא לא חשיבא הנאה שאין אלא נוי בעלמא יותר: מנין שלא יהנה ממנו. בפרק כל שעה (פסחים דף כב: ושם ד''ה מנין) פריך אמאי לא נפקא לן איסור הנאה מלא יאכל: ולא יצבע בו ולא ידליק בו הנר. אע''ג דאסר שאר הנאות אצטריך לרבויי צביעה והדלקה צביעה משום דחזותא בעלמא הוא והדלקה משום שכלה האיסור בשעת הדלקה ואם תאמר והא בפרק כל שעה (שם דף כז:) שרינן עצים להדלקה למאן דאמר אין שבח עצים בפת ולא משכחי עצים דאיסורא אלא כעין כסא ושרשיפא ויש לומר דשמן הוי בעין בשעה שהוא דולק אבל עצים נעשים גחלת והשלהבת אין באה אלא מן הגחלת ואם תאמר ומ''ש דהכא מצריכין קרא להדלקה וגבי תרומה טמאה מצריכין קרא להתיר כדדרשינן שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וי''ל משום דס''ד דנילף תרומה ממעשר הקל דאמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כה.) ור''ת מפרש דאיצטריך קרא הכא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאתו כגון צביעה דתאנים ורמונים ודברים דלאו אורחייהו והדלקה איצטריך לשמן שאין עומד להדלקה כלל וההוא דפרק כל שעה (פסחים דף כה:) דהוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה קעבידנא התם לא הוה דרך הנאה כלל וקשה לפי' דהא בעי למפשט מהכא דחזותא מילתא היא ודחי דשאני הכא דגלי קרא משמע דלא . אתא קרא למיסר שלא כדרך הנאה אלא למיסר אע''ג דליכא אלא חזותא בעלמא וא''ת אם כן תיפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר שמע מינה דחזותא לאו מילתא היא ויש לומר דאיכא למילף מהכא דחשיב כאילו הוא בעין ותימה לרבי יהושע דגמר בערלה פרי מפרי מבכורים בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ: ושם) וסבר דאין סופגין את הארבעים על הערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים אבל היוצא משאר פירות מותר היאך יאסר לצבוע במשקיהן מן התורה וכל שכן במים שנישורו בהם הקליפין ויש לומר דלא איצטריך קרא אלא שלא יצבע בזיתים וענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית הקליפין הנטחנין ומיהו לא יצבע דקתני בברייתא מיירי שפיר בכל עניני צביעה דערלה ומשקיהן בכל ענין ומדרבנן ומיהו קרא לא אתיא אלא כדפרישית אי נמי יש לומר דפרי דערלה דוקא גמר פרי מפרי דביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאיתרבו מאת פריו את הטפל לפריו לא אמעיט משקה דידהו וליכא למעוטי מפרי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע''ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתא דריש איזהו מקומן (זבחים דף מח:) אבל אין לומר דאף על גב דליכא מלקות ביוצא משאר פירות עשה דערלתם ערלתו איכא דהא אכל מאי דכתיב וערלתם קאי לא יאכל דכתיב בתר הכי ועוד אם היה במשקה דשאר פירות דערלה איסור עשה אם כן מנא ליה שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתיה ובהנאה כשהן בעין ואין להקשות כיון דאיתרבי שומר לפרי דלא חזי לאכילה אם כן על כרחך מיתסרא ערלה בהנאה ולמאי איצטריך קרא שלא יהנה דהא איכא שומרין טובא דחזו לאכילה:

בבא קמא קא ע"א - פירוש שטיינזלץ

דף קא - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד