בבא קמא צט ע"ב

בבא קמא צט ע"ב - Steinsaltz

Rava said another interpretation: Everyone agrees that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period a craftsman is hired to its end; and everyone agrees that with regard to one who betroths a woman with a loan, she is not betrothed; and everyone agrees that a craftsman does not acquire ownership rights through the enhancement of the vessel.

But with what are we dealing here? We are dealing with a case where he added a jewel [nofekh] of his own for her. Rabbi Meir holds that if a man betroths a woman with a loan and one peruta, her mind is focused on the peruta. Therefore, in this case the jewel serves as the betrothal money. And the Rabbis hold that if a man betroths a woman with a loan and one peruta her mind is focused on the loan, so the loan serves as the betrothal money, and if one betroths a woman with a loan, she is not betrothed.

And Rabbi Meir and the Rabbis disagree in the dispute between these tanna’im. As it is taught in the Tosefta (Kiddushin 3:4): If one says to a woman: Be betrothed to me with the payment for which I have worked for you, she is not betrothed, as the payment is a loan, since she already owes him this money. But if he says: Be betrothed to me with the payment for which I will work for you, she is betrothed, as from the moment he is entitled to the money, he gives it to her for her betrothal. Rabbi Natan says: If he says: Be betrothed to me with the payment for which I will work for you, she is not betrothed, as Rabbi Natan holds that the obligation to pay a wage is incurred continuously from the beginning of the period he was hired to its end, which means that upon the completion of the labor it is a loan, and all the more so if he says: Be betrothed to me with the payment for which I have worked for you.

The baraita cites a third opinion: And Rabbi Yehuda HaNasi says: Actually they said that the halakha is that regardless of whether he said: With the payment for which I have worked for you, or whether he said: With the payment for which I will work for you, she is not betrothed. But if he added a jewel of his own for her, she is betrothed.

The Gemara clarifies the dispute: What difference is there between the first tanna and Rabbi Natan? The difference between them is with regard to a wage: Is the obligation incurred continuously or only upon the completion of the work? The difference between Rabbi Natan and Rabbi Yehuda HaNasi is the issue of a loan and one peruta. Rabbi Natan holds that if a man betroths a woman with a loan and one peruta her mind is focused on the loan, and in this case his jewel is disregarded; and Rabbi Yehuda HaNasi holds that her mind is focused on the peruta, in this case the jewel, and she is betrothed with the jewel.

§ The Gemara now returns to the topic of a craftsman who damages the item with which he is working. Shmuel says: An expert butcher who damaged an animal by slaughtering it incorrectly, thereby rendering it non-kosher, is liable to pay the owner of the animal for the damage. Why? He is one who causes damage; he is negligent; he is like one who is told by the animal’s owner to slaughter it from here, i.e., the area of the throat where ritual slaughter is performed, and he slaughtered it from there, i.e., a different area of the throat, in violation of the owner’s wishes.

The Gemara asks: Why must he say both that the butcher is one who causes damage and that he is negligent? The Gemara explains: If Shmuel had said only that he is one who causes damage, I would say that this statement applies only in a case where the butcher slaughtered the animal for pay, in which case, due to the extra responsibility that he bears, he is considered to be one who caused damage and is liable to pay even in a case where the damage was unintentional; but in a case where he does the work for free, I would say no, he is exempt from liability in a case where the damage was unintentional. Shmuel therefore teaches us that the butcher is negligent, and one who works without pay is analogous to an unpaid bailee, who is liable to pay for damage caused by negligence.

Rav Ḥama bar Gurya raised an objection to Shmuel from the Tosefta (10:10): With regard to one who gives an animal to a butcher, and the butcher killed it in a way that rendered it an animal carcass, if the butcher is an expert, then he is exempt from liability; if he is an ordinary person, without particular expertise in the act of ritual slaughter, he is liable. And if the owner of the animal paid the butcher, then regardless of whether he is an ordinary person or whether he is an expert, the butcher is liable to pay for the damage. This indicates that an expert butcher who slaughtered the animal improperly is exempt if he slaughtered it without pay. Shmuel said to him: May your mind be muddled for raising a ridiculous objection.

One of the Sages came and raised the same objection to Shmuel. Shmuel said to him: Now you shall receive what your friend received from me, since I say to you my statement in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and you say to me, i.e., you raise an objection, based upon the opinion of the Rabbis. Why were you not precise in your consideration of my choice of words? As I say: He is one who causes damage; he is negligent; he is like one who is told by the animal’s owner to slaughter it from here, and he slaughtered it from there. Who accepts this reasoning? It is Rabbi Meir, who says: He should have taken upon himself the responsibility to perform his task properly, and if he did not, he is liable to pay for the damage that he caused. The other baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who exempt him from liability.

The Gemara asks: Which statement of Rabbi Meir is Shmuel referring to? If we say it is this statement of Rabbi Meir, that is difficult. Parenthetically, the Gemara states that the letters kuf, lamed, nun serve as a mnemonic device for the three statements of Rabbi Meir that will be cited. It stands for: He tied it [kesharo], to dye [litzboa], and broke [nishbera].

The Gemara returns to the matter at hand: As we learned in a mishna (45b): If the ox’s owner tied it with reins to a fence or locked the gate before it in an appropriate manner, but nevertheless the ox emerged and caused damage, whether the ox is innocuous or forewarned the owner is liable, since this is not considered sufficient precaution to prevent damage; this is the statement of Rabbi Meir. As the Gemara explains on 45b, Rabbi Meir holds that a forewarned ox requires a heightened level of safeguarding, and since the owner did not safeguard it, he is liable. The same would apply here, that one who agrees to perform a task must exercise care in executing it. Otherwise, he will be held liable to pay for damage.

The Gemara explains why this cannot be the statement of Rabbi Meir that Shmuel was referring to: There, in that mishna, the Sages disagree with regard to the interpretation of biblical verses, not logical reasoning, as the Gemara explains there, and conclusions cannot be drawn from that halakha to this one.

Rather, it is this statement of Rabbi Meir that Shmuel is referring to, as we learned in a mishna (100b): If one gave wool to a dyer to dye it red for him, and he dyed it black, or to dye it black, and he dyed it red, Rabbi Meir says: The dyer gives the owner the value of his wool, indicating that he is liable to pay for the damage. The Gemara rejects this opinion: This statement also does not prove that according to Rabbi Meir a worker is liable to pay for a job performed improperly, since there, the dyer burned the wool, thereby removing it from the owner by direct action.

Rather, it is this statement of Rabbi Meir that Shmuel is referring to, as we learned in a baraita: If one’s jug broke on the road and he did not remove it, or if his camel fell on the road and he did not stand it up, Rabbi Meir says: He is liable for the damage that they cause, and the Rabbis say: He is exempt according to human laws but liable according to the laws of Heaven. The Gemara notes: And we maintain that they disagree with regard to the question of whether one who stumbles is considered negligent. According to the opinion of Rabbi Meir, one who stumbles is considered negligent, since he should have paid attention while walking. He is therefore liable for whatever damage he causes. In the case of an expert butcher as well, Rabbi Meir holds that he is considered negligent when damaging the animal he slaughtered, and the Rabbis hold that he is not negligent and therefore exempt from liability.

The Gemara discusses Rabbi Yoḥanan’s opinion concerning the case of an expert butcher. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: An expert butcher who damaged an animal by slaughtering it incorrectly, thereby rendering it non-kosher, is liable to pay the owner of the animal, and even if he is as expert as the butchers of Tzippori, it is not considered an accident, and he is considered to be at fault. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? But didn’t Rabba bar bar Ḥana say that there was an incident in which a butcher who damaged an animal was brought to court before Rabbi Yoḥanan in the synagogue of the town Maon, and Rabbi Yoḥanan said to the butcher: Go bring proof that you are an expert at slaughtering chickens, and I will exempt you from payment.

The Gemara responds: This is not difficult. Here, in the aforementioned incident, the butcher slaughtered the animal for free, and he is therefore exempt, while there, in Rabba bar bar Ḥana’s previous statement, he slaughtered the animal for pay, and is therefore liable to pay for the damage. This is in accordance with that which Rabbi Zeira says: One who wants a butcher to be liable to pay him in the event that he damages the animal during slaughter should advance him a dinar, so that he is paid for his services, and he is consequently liable to pay damages.

The Gemara raises an objection from the Tosefta (10:9): One who brought wheat to another to grind for him, and the miller did not wet the grains sufficiently for the grinding to be performed effectively, and as a result he converted the grain into bran or coarse bran; or if one gave flour to the baker and he made bread that is underbaked and tends to crumble; or if one gave an animal to a butcher and the butcher killed it in a way that rendered it an unslaughtered animal carcass, the worker is liable, because he is like a paid bailee. This indicates that even if the work was done for free, the worker has the legal status of one who is paid, and he is liable to pay for the damage. The Gemara answers by emending the baraita: Say instead: Because he is a paid bailee and actually receives payment.

The Gemara relates: There was a certain animal that was slaughtered with an incision not in the neck that was brought before Rav. He declared it non-kosher, and exempted the butcher from paying its value. Rav Kahana and Rav Asi encountered that man, i.e., the owner of the animal, and they said to him: Rav did two for you.

The Gemara asks: What are the two? If we say there were two unfavorable rulings, what are they? One is that he should have declared the animal kosher, in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, who says that an animal that has been slaughtered in this manner is kosher, and instead he declared it non-kosher, in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it is not kosher. And the second is that even if he holds in accordance with the opinion of the Rabbis, he should have ruled that the butcher is liable to pay for the damage. The Gemara challenges this explanation: But if these are the two that Rav Kahana and Rav Asi are referring to, is it permitted for them to say this type of statement to the owner of the animal?

But isn’t it taught in a baraita that when a judge leaves the courthouse, he should not say to the litigant: I found you innocent and my colleagues found you liable, but what can I do, since my colleagues outnumber me? And it is concerning a circumstance such as this that it is stated: “He that goes about as a talebearer reveals secrets; but he that is of a faithful spirit conceals a matter” (Proverbs 11:13).

Rather, the intention is that they told him that there were two favorable rulings: First, that by declaring the animal to be non-kosher, he did not allow you to eat an item about which there is uncertainty as to whether it is forbidden, and second, by exempting the butcher from paying you, he prevented you from being in a situation where there is uncertainty as to whether receiving payment from the butcher constitutes robbery, since you would have been given the butcher’s money when he may be exempt, as the animal may in fact be kosher.

§ The Gemara continues the discussion of an expert who erred, thereby causing a loss. It was stated: With regard to one who presents a dinar to a money changer to assess its value or authenticity and the money changer declares it valid, and it is found to be bad, i.e., invalid, causing its owner a monetary loss, it is taught in one baraita that if the money changer is an expert, he is exempt, while if he is an ordinary person he is liable. And it is taught in another baraita that irrespective of whether he is an expert or whether he is an ordinary person, he is liable to pay for the owner’s loss.

To reconcile the baraitot, Rav Pappa said: When the baraita teaches that an expert is exempt from liability, it is referring to renowned experts such as the money changers Dankhu and Issur, whose expertise is so great that they do not need to learn about assessing currency at all. The Gemara asks: But if they are so proficient, in what did they err? The Gemara answers: They erred with regard to a coin from a new press, which at that time was leaving the press, and they did not know its value.

The Gemara relates: There was a certain woman who presented a dinar to Rabbi Ḥiyya to assess its authenticity. He said to her: It is a proper coin. The next day she came before him and said to him: I presented it to others, and they told me that it is a bad dinar, and I am not able to spend it. Rabbi Ḥiyya said to Rav: Go exchange it for her, and write on my tablet [apinkasi]: This was a bad transaction, as I should not have assessed the coin.

The Gemara asks: But what is different about Dankhu and Issur, who are exempt due to the fact that they do not need to learn about assessing currency? Rabbi Ḥiyya too did not need to learn, as he was also an expert. The Gemara responds: Rabbi Ḥiyya was not actually required to return a dinar to this woman, but when he did so he acted beyond the letter of the law. This is as that which Rav Yosef taught concerning the verse: “And you shall show them the way wherein they must walk, and the work that they must do” (Exodus 18:20): “And you shall show them”; this is referring to

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - ב

רבא אמר, אפשר לבאר את המחלוקת בדרך נוספת: דכולי עלמא סברי - ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף.

ודכולי עלמא סברי - המקדש במלוה אינה מקודשת.

ודכולי עלמא סברי - אין אומן קונה בשבח כלי.

ואם כן קשה, מדוע לדעת רבי מאיר חלו הקידושין כשנתן לה את הצמידים?

אלא הכא במאי עסקינן, כגון שהוסיף לה נופך משלו. כלומר, עשה לה מעט יותר ממה שבקשה.

ובהא פליגי: רבי מאיר סבר, אם נתן לה בתורת קידושין מלוה ופרוטה, דעתה אפרוטה. והרי בפרוטה זו יכולה להתקדש, ולכן חיילי הקידושין.

ורבנן סברי: אם נתן לה בתורת קידושין - מלוה ופרוטה, דעתה אמלוה. והרי המקדש במלוה אינה מקודשת.

ונדון זה תלוי בפלוגתא דהני תנאי:

דתניא - "האומר לאשה, 'הרי את מקודשת לי בשכר עבודה שעשיתי עמך' - אינה מקודשת. כיון שכבר גמר את העבודה, והחזירה לאשה, הוי כמלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת.

אך אם אמר - 'הרי את מקודשת בשכר שאעשה עמך מכאן ולהבא' מקודשת.

רבי נתן אומר: 'בשכר שאעשה עמך' אינה מקודשת. כיון שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, וכל פרוטה ופרוטה הוי מלוה.

וכל שכן אם אמר - 'בשכר שעשיתי עמך' שאינה מקודשת כדלעיל.

ורבי יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו בין בשכר שעשיתי עמך, ובין בשכר שאעשה עמך, אינה מקודשת. כרבי נתן. ואם הוסיף לה נופך משלו מקודשת".

ומבארת הגמרא: מאי איכא בין תנא קמא לרבי נתן?

איכא בינייהו - דין "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף".

בין רבי נתן לר' יהודה הנשיא - איכא בינייהו אם נתן לה מלוה ופרוטה. האם דעתה על המלוה או על הפרוטה. וכדלעיל.

הגמרא מביאה דין נוסף בענין "אומנים שקלקלו":

אמר שמואל: טבח אומן שקלקל [הנותן את בהמתו לשוחט אומן, ונתנבלה לו בשחיטה], חייב לשלם. וכל שכן בטבח הדיוט. ^[56]

כיון דמזיק הוא, פושע הוא, ונעשה כאומר לו - שחוט לי מכאן, ושחט לו מכאן.

מבארת הגמרא: למה ליה למימר - מדוע נזקק שמואל לומר גם "מזיק הוא" וגם "פושע הוא"?

כיון דאי אמר רק "מזיק הוא", הוה אמינא - הני מילי היכא דקא עביד בשכר, אבל היכא דקא עביד בחנם לא.

כלומר - לשון "מזיק" משמעה, שחייב אף באונס, כיון דאדם מועד לעולם, וחייב אפילו אם הזיק באונס.

ומכל מקום, כיון שכאן הוי אונס גמור, לא מחייבינן אדם המזיק, כמבואר לעיל בריש פרק המניח (כז' ע"ב, תוד"ה ושמואל). אלא רק בעושה בשכר. כיון דהוי אונס כעין גניבה, ושומר שכר חייב בגניבה.

אבל שומר חינם שפטור מגניבה - פטור אף באונס זה.

קא משמע לן - ד"פושע הוא", וחייב אף בעושה בחנם. ^[57]

איתיביה [הקשה] רב חמא בר גוריא לשמואל: הרי שנינו בברייתא: "הנותן בהמה לטבח, וניבלה. אם היה הטבח אומן - פטור. הדיוט - חייב.

ואם נותן שכר - בין הדיוט בין אומן חייב".

על כל פנים מבואר, שטבח אומן השוחט בחינם - פטור! וקשיא אשמואל?

אמר ליה שמואל לרב חמא: לעכר מוחך?! כלומר - וכי אין לך מח בקודקודך?! ^[58].

אתא ההוא מרבנן, קא מותיב ליה. [חזר אחד מן התלמידים, והקשה קושיא זו לפני שמואל].

אמר לו: השתא שקלת מאי דשקל חברך [נטלת קושיית חברך], קאמינא לכו: אנא רבי מאיר, וקאמריתו לי רבנן?!, הלא אני סובר כדעת רבי מאיר, והיאך הקשיתם עלי מדברי רבנן?

ואם תאמרו - מנין היה לכם לדעת שדעתי כרבי מאיר?

אמאי לא דייקת מילי [מדוע לא דיקתם את דברי] - שאני אומר "מזיק הוא פושע הוא, נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן", ומאן אית ליה האי סברא, רבי מאיר! דאמר [יבואר להלן היכן אמר] "מבעי ליה למירמי אנפשיה". ואם כן, ודאי שאין להקשות עלי מדברי רבנן!

מבארת הגמרא: הי רבי מאיר [היכן אמר רבי מאיר דברים אלו]?

אילימא, הא רבי מאיר (קל"ן סימן ^[59] ) דתנן - (לעיל מה:) "קשרו בעליו במוסירה, ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק - בין תם בין מועד חייב. דברי רבי מאיר". ובפשטות טעמו משום דהוה ליה למירמי אנפשיה.

ודחינן - התם, בקראי פליגי. כלומר נחלקו בבאור הפסוקים, כמבואר שם. וגזירת הכתוב היא ולא משום ד"הוה ליה למירמי אנפשיה ".

אלא, הא רבי מאיר דתנן (לקמן ק:) - "הנותן צמר לצבע ... לצבוע לו אדום, וצבעו שחור, שחור, וצבעו אדום, רבי מאיר אומר - נותן לו דמי צמרו". ובפשטות הטעם - כיון שהיה לו לתת אל ליבו שלא יזיק.

ודחינן - התם, בידים קלאו מיניה, כלומר - הזיקו בכוונה תחילה. משא"כ הכא, שלא התכוין להזיקו.

אלא הא רבי מאיר דתניא בברייתא - "נשברה כדו ברשות הרבים, ולא סילקה, נפלה גמלו ולא העמידה, רבי מאיר אומר - חייב בנזקן. וחכמים אומרים - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים".

וקיימא לן, דבדין "נתקל פושע" [כלומר, מי שהלך ברשות הרבים, וכדו על שכמו, ונתקל ונפל, האם נחשב כפושע, או לא], הוא דפליגי. ^[60]

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, טבח אומן שקלקל חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ^[61]

ומקשינן - מי אמר רבי יוחנן הכי?

והאמר רבה בר בר חנה, עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון, ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך. [בא מקרה של טבח אומן שקלקל, לפני רבי יוחנן כשהיה בבית הכנסת בישוב מעון, ואמר לטבח - "הבא ראיה שטבח אומן אתה, ואפטרך ^[62]].

ומוכח, דסבר רבי יוחנן - טבח אומן שקלקל פטור.

ומשנינן: לא קשיא, כאן [כלומר בעובדא דמעון מדובר] כשקיבל לשחוט בחנם, ולכן פטור.

וכאן [דברי ריו"ח דלעיל] מדובר כשנתן לו לשחוט בשכר.

כי הא דאמר רבי זירא - הרוצה שיתחייב לו טבח אם יקלקל - יקדים לו דינר, כדי שיחשב כשומר שכר, ויתחיב על הקלקול.

ומקשינן: מיתיבי, הרי שנינו במסכת בבא בתרא (צג:) - "המוליך [כלומר, אדם הממונה על טחינת החיטים, ומוטל עליו ללותתן במים לפני הטחינה, ולכותשן במכתשת כדי להסיר את הקליפה החיצונה, כדי שתהא סולת נקיה] והוליך חטים לטחון, ולא לתתן, ועשאן סובין [קמח גס, וגרוע], או מורסן [קמח גס, אך פחות גרוע מסובין].

או שנתן קמח לנחתום כדי שיאפה לו פת, ועשאו פת ניפולין [פת שנשברת כשנוטלין אותה].

או שנתן בהמה לטבח, וניבלה - בכל אלו חייב. מפני שהוא כנושא שכר".

ומשמע, דחייב אפילו אם אינו נושא שכר, אלא אף בחינם, חייב כנושא שכר.

ומשנינן: אימא [נגרוס] "מפני שהוא נושא שכר", כלומר, מדובר רק במקרה שקיבל שכר עבור עבודתו.

ההוא מגרומתא [במסכת חולין נחלקו רבי יוסי ורבנן, מה הדין אם שחט את הטבעת הגדולה, שהיא העליונה, וקודם שגמר את לשחוט את כולה, הטה את הסכין וגמר את השחיטה למעלה מן הטבעת, שאינו מקום שחיטה, וזהו פסול "הגרמה" שנאמר למשה מסיני, לדעת רבנן - אף אם שחט כבר את רוב הקנה במקום שחיטה, פסול, כיון שנגמר בפסול. אך לרבי יוסי - אם נשחט רוב הקנה בהיתר - כשר] דאתאי לקמיה דרב, טרפיה, כרבנן, ופטריה לטבח מלשלומי דמי.

פגעו ביה [פגשו] רב כהנא ורב אסי בההוא גברא [בעל הבהמה], אמרו ליה: עביד בך רב תרתי.

ומבארת הגמרא: מאי תרתי? אילימא תרתי לגריעותא, חדא - דאיבעי ליה לאכשורי כר' יוסי בר' יהודה וטרפה כרבנן, ואי נמי סבירא ליה כרבנן, דאיבעי ליה חיובא לטבחא.

ומי שרי למימר כי האי גונא?! כלומר, האם מותר לרב כהנא לערער על פסקו של רב בפני בעל הבהמה?!

והתניא במסכת סנהדרין (כט' ע"א) "לכשיצא הדיין מן הסנהדרין, לא יאמר - 'אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי', ^[63] ועל זה נאמר (משלי יא) הולך רכיל מגלה סוד", ואם כן, כיצד ערערו על פסקו של רב?

אלא, ודאי כוונתם לומר, דעבד לך רב תרתי למעליותא.

חדא - דלא אוכלך ספק איסורא. ^[64]

ועוד - ומנעך מספק גזילה. דאי כשרה היא - הטבח פטור.

הגמרא מביאה נידונים נוספים בדין אומן שקלקל:

איתמר [נאמר בבית המדרש], המראה דינר לשולחני לבדוק האם הוא טוב, ויקבלנו מחבירו, ולבסוף, לאחר שקיבלו ממנו עקב המלצת השולחני - נמצא רע. מה דינו? תני חדא - אם היה שולחני אומן, פטור. אך שולחני הדיוט, חייב. דפושע הוא.

ותניא אידך - בין אומן בין הדיוט חייב. ^[65]

אמר רב פפא: כי תניא אומן פטור, כגון דנכו ואיסור [שולחנין אומנים היו], דלא צריכי למיגמר כלל. אלא במאי טעו? טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא. כלומר - טעו במטבע חדשה שיצאה כעת לשוק, ועדיין לא הספיקו לעמוד על צורתה כל צרכם.

ההיא איתתא, דאחזיא דינרא לרבי חייא [הראתה דינר לרבי חייא כדי שיבדקנו], אמר לה - מעליא הוא!

למחר אתאי לקמיה, ואמרה ליה - אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא, ולא קא נפיק לי [הראתיו לאחרים, ואמרו לי שהוא דינר רע, ואינו יוצא בשוק] .

אמר ליה לרב, זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי - "דין עסק ביש [זהו עסק ביש] " שלא היה לי לראותה, ולהפסיד נכסי חינם.

ומקשינן: מאי שנא דנכו ואיסור דפטירי, משום דלא צריכי למיגמר, רבי חייא נמי לאו למיגמר קא בעי [הרי גם רבי חייא היה בקי בדינרים כל צרכו, ומדוע חייב את עצמו]?

ומשנינן: רבי חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד.

כדתני רב יוסף: נאמר בתורה (שמות יח) "והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון", ודרשינן - "והודעת להם" -

הערות

^[56] יש שהקשו, דהא אין הולכים בממון אחר הרוב, ואם כן היאך מוציאים ממון מהטבח, ניחוש שמא היתה טריפה קודם לכן, והמוציא מחבירו עליו הראיה? ועיין בשב שמעתתא (שמעתא ב' פרקד'), שבכהאי גוונא ודאי לא חיישינן שהיתה טריפה קודם לכן, כיון שאין לנו שום ריעותא ומקום להסתפק ולומר כך. יעויין שם.

^[57] ואם תאמר, אם כן יאמר רק "פושע הוא"? מבאר הרא"ש - לא זו אף זו קתני, כלומר - לא די שהוי כמזיק, אלא הוי גם כפושע.

^[58] על פי השיטה מקובצת בשם גאון. ועיין ביעב"ץ, שאמר לו בלשון תימה. ומבאר החזון איש (סנהדרין סי' כ' אות י'): "נראה דהיה מכיר בו שמואל חיסרון הכנעה. וראוי היה לו להאמין שלא היה שמואל מאריך בדברים לחינם, וראוי היה לו להאמין שלא שכח שמואל ברייתא דפריך ליה מיניה, והיה לו לשאול לשמואל מה כוונתו באריכת הדברים, או לשאלו אם אפילו לרבנן קאמר. ובקושייתו היה נרשם כאילו איפריך שמואל בודאות, ופגע בזה בכבוד רבו ונתחייב בנידוי. וקיללו כדי לעוררו להוספת אמונה בדברי חכמים שלשונם מרפא. והיה מוסיף לו לפרש דבריו כמו שאמר לחברו - 'אמאי לא דייקת מילי', אלא שבתוך הדברים שאיל ליה גם חברו, ואמר לשניהם. והכא נכנעו, ולא פגעה בהם קללת שמואל: ". עד כאן לשונו הזהב.

^[59] סימן לשלשת המובאות שיובאו לקמן - "קשרו בעליו: ", "לצבוע לו אדום", "נשברה כדו".

^[60] ומבאר הקובץ שיעורים (ב"ק קמ"ו) - שלענין הילוך בדרכים כל אדם הוא אומן. ואם נתקל הוי כאומן שקלקל.

^[61] מבאר ה"פני יהושע", דקא משמע לן, דלא תימא סתם אומן חייב, בשכר, כיון דהוי כעין גניבה ואבידה, משום דהוה ליה למירמי אנפשיה טובא ולהזהר טפי, אבל באומן כטבחי ציפורי, דמיזדהרי טובא, בענין שהמכשול אצלם הוי כאונס גמור, סלקא דעתך שאין סברא לחייבם אפילו בשכר. קא משמע לן ריו"ח דאפילו הכי חייבים. והטעם - כיון דשאני אומן משאר שומרי שכר. דבשומר שכר, השכר שנוטל הוא כדי לשמור מגניבה ואבידה, אבל באונס לא סליק אדעתיה. משא"כ טבח - עיקר השכר שנוטל הוא כדי לשחוט בכשרות. ואם לא שחט בכשרות לא קיים השמירה המוטלת עליו. והוה ליה כמי שהתנה בפירוש להתחייב אף באונסין.

^[62] לכאורה קשה, הרי האומן הוא המוחזק בממון, ומדוע עליו להביא ראיה, הרי המוציא מחבירו עליו הראיה? ועיין בקבץ שיעורים (אות קיט') דאומן חיובו משום שומר. ולכן עליו להביא ראיה שלא פשע בשמירה. יעויין שם.

^[63] אך יכול לומר מה הוא עצמו אמר, בלא לגלות מה אמרו חבריו. מאירי.

^[64] בתוספות פרשו - שרב היה מחמיר עליו לפי שהיה עם הארץ, כדי שלא יבא להקל בשאר הטבעות. וזאת היתה כונתם - "דלא אוכלך ספק איסורא".

^[65] כאן אין לחלק בין נוטל שכר לרואה בחינם. כיון שבהכרת המטבע צריך בקיאות גדולה, ואין לו לראות אם אינו בקי מאד. תוספות. ועיין בשיטה מקובצת.

רבא אמר הסבר אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ודכולי עלמא [ולדעת הכל] המקדש במלוה אינה מקודשת, ודכולי עלמא [ולדעת הכל] אין אומן קונה בשבח כלי.

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהוסיף לה נופך (אבן קטנה לקישוט) משלו, ר' מאיר סבר [סבור]: מלוה ופרוטה, שאם האיש המקדש מוותר לאשה על מלווה בסכום גדול ובנוסף לכך נותן לה בקידושיה דבר קטן דעתה של האשה להתקדש בפרוטה, ומשום כך הריהי מתקדשת. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: מלוה ופרוטה — דעתה על המלוה, ואת הפרוטה אינה מחשיבה, ומשום כך אינה מתקדשת, שאין מקדשים במלווה.

ונחלקו ר' מאיר וחכמים בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר לאשה "הרי את מקודשת לי בשכר שעשיתי עמך", כלומר, בשכר עבודה שעשה עבורה ולא שילמה לו עדיין אותו — אינה מקודשת, שאין זה אלא כמקדש במלווה, אבל אם אמר לה "הרי את מקודשת לי בשכר עבודה שאעשה עמך" — הריהי מקודשת. ר' נתן אומר: אם אמר "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת, וכל שכן אם אמר "בשכר שעשיתי עמך".

ור' יהודה הנשיא אומר, באמת אמרו, כך ההלכה: בין אם אמר "בשכר שעשיתי עמך" ובין אם אמר "בשכר שאעשה עמך" — אינה מקודשת, ואולם אם הוסיף לה נופך משלו — הריהי מקודשת.

ומבארים: מאי איכא [מה יש] מה ההבדל בהלכה בין שיטת התנא קמא לשיטת ר' נתן — איכא בינייהו [יש ביניהם] המחלוקת בענין שכירות, האם חיוב תשלום שכירות שעל השוכר חל בכל רגע ורגע ("מתחילה ועד סוף") שנעשה מלווה, או שהחיוב חל בגמר העבודה על כל הסכום כולו ("אינה אלא לבסוף"). בין שיטת ר' נתן לשיטת ר' יהודה הנשיא — איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת לגבי מלוה ופרוטה, שלדעת ר' נתן דעתה על המלווה, ולכן אינה מקודשת בתוספת הנופך. ולדעת ר' יהודה דעתה על הפרוטה — ומתקדשת.

א ושבים לדון בעיקר דין משנתנו באומנים שקלקלו. אמר שמואל: טבח (שוחט) אומן (בעל מקצוע) שקלקל בשחיטה והתנבלה הבהמה — חייב לשלם לבעל הבהמה, מדוע? מזיק הוא, פושע (רשלן) הוא, נעשה כאומר לו "שחוט לי מכאן" ושחט לו מכאן, במקום אחר, שלא כדברי בעל הבהמה.

ושואלים: למה ליה למימר [לו לומר] בלשון זו "מזיק הוא, פושע הוא"? ומסבירים: אי אמר [אם היה אומר] רק "מזיק הוא", הוה אמינא [הייתי אומר] שהשתמש בביטוי זה דווקא משום הני מילי היכא דקא עביד [דברים אלה אמורים במקום שהוא עושה] שחיטה זו בשכר, שאחריותו לחפץ מחשיבה אותו כמזיק, וחייב אף באופן כזה של שגגה, אבל היכא דקא עביד [במקום שהוא עושה] שחיטה זו בחנם — לא, ואף שהזיק — הרי היה זה באונס, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שפושע הוא, ועל רשלנות חייב גם אם אינו מקבל שכר על כך, כדין שומר חינם.

איתיביה [הקשה לו] רב חמא בר גוריא לשמואל: הנותן בהמה לטבח וניבלה, אם היה זה שוחט אומן — פטור, ואם היה זה הדיוט — חייב. ואם נותן לו שכר על שחיטתו, בין אם היה הדיוט בין אם היה שוחט אומן — חייב, ואם כן שוחט אומן שעשה בחינם — פטור! אמר ליה [לו]: לעכר [שיתעכר] מוחך שאתה שואל דברי שטות!

אתא ההוא מרבנן קא מותיב ליה [בא אחד מהחכמים והקשה לו] אותה קושיה, אמר ליה [לו]: השתא שקלת מאי דשקל [עכשיו תקבל ממני מה שיקבל] חברך, שהרי קאמינא לכו אנא [אני אומר לכם] כפי שיטת ר' מאיר, וקאמריתו [ואתם אומרים] לי כקושיה על דברי את שיטת רבנן [חכמים], אמאי [מדוע] לא דייקת מילי [בדברי]? שאני אומר: מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר לו שחוט לי מכאן ושחט לו מכאן. מאן אית ליה האי סברא [מי יש לו סברה זו]? — ר' מאיר, דאמר [שאומר]: מבעי ליה למירמי אנפשיה [צריך הוא להטיל על עצמו] את החובה לעשות את הדברים כראוי, ואם לא עשה כראוי — חייב בתוצאות הנזק שנגרם.

ושואלים: הי [לאיזה] מדברי ר' מאיר מתייחס שמואל? אילימא הא [אם תאמר זו] שאמר ר' מאיר (קל"ן סימן),

דתנן [שכן שנינו במשנה]: שור שקשרו בעליו במוסירה (רצועה) ונעל בפניו כראוי, ויצא והזיק, בין אם היה זה שור תם בין אם היה שור מועד — חייב, אלו דברי ר' מאיר, ומשמע שלגבי שור מועד צריך היה להשגיח היטב, וכיון שלא עשה זאת — חייב.

ואולם התם [שם] כפי שהסברנו במקומו בקראי פליגי [בכתובים הם חלוקים] הדעות השונות, ור' מאיר בכללם, ולא בסברה שבדבר!

אלא הא [זו] שאמר ר' מאיר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נתן לצבע לצבוע לו צמר בצבע אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום — ר' מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו. אולם מכאן אין להוכיח ששיטת ר' מאיר שאדם חייב לעשות דברים כראוי, ואם עשה כן — חייב לשלם. ואולם התם [שם] בידים קלאו מיניה [שרף אותו ממנו], שעשה בפועל מעשה של קלקול!

אלא הא [זו] שאמר ר' מאיר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נשברה כדו של אדם ולא סילקה מן הדרך, נפלה גמלו ולא העמידה — ר' מאיר אומר: חייב בנזקן, וחכמים אומרים: פטור מדיני אדם אף על פי שחייב בדיני שמים, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שבשאלה האם נתקל פושע הוא פליגי [חלוקים הם], ומכאן רואים שאף הנתקל נחשב פושע לדעת ר' מאיר, שמוטל היה עליו לשים לב למה שעושה, וכיון שאירע נזק — הרי הוא חייב.

לאחר שדנו בדעת שמואל בענין טבח אומן, דנים בדעת ר' יוחנן באותו נושא, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: טבח אומן שקלקל — חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי, שאין אומרים שהיה זה אונס, אלא אשמתו היא. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה: עובדא הוה [מעשה היה] בשוחט שקלקל בשחיטתו ונתבע לדין קמיה [לפני] ר' יוחנן בכנישתא [בבית הכנסת] של היישוב מעון, ואמר ליה [לו] לשוחט: זיל אייתי [לך הבא] ראיה דממחית [שאתה מומחה] לשחוט תרנגולים ואפטרך מתשלום!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן במעשה זה שהבאנו היה זה כששחט בחנם, ולכן אם מומחה הוא — הריהו פטור, כאן בשכר — חייב. כי הא [כמו זו] שאמר ר' זירא: הרוצה שיתחייב לו טבח אם יקלקל בשחיטתו — יקדים לו דינר, ואז, כיון שהוא עושה בשכר — חייב.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: המוליך חטים לטחון, ולא לתתן (הרטיבן) הטוחן לפני הטחינה כפי שהיה צריך לעשות כדי שתעלה הטחינה יפה, וכתוצאה מכך עשאן סובין או מורסן, או נתן קמח לנחתום (אופה) ועשאו פת ניפולין, שהיא פת שלא נאפתה כל צורכה, או נתן בהמה לטבח וניבלה (עשה אותה נבילה) בשחיטתו — חייב, מפני שהוא כנושא שכר, משמע שאפילו אם בחינם עשה דינו כמקבל שכר וחייב! ומתקנים, אימא [אמור]: מפני שהוא נושא שכר. אבל העושה בחינם — פטור, אם היה מומחה.

מסופר: ההוא מגרומתא [בהמה מוגרמת אחת], שנשחטה שלא במקום הראוי, דאתאי לקמיה [שהובאה לפני] רב, טרפיה [הטריף אותה], ופטריה [ופטרו], את הטבח מלשלומי דמי [מלשלם את מחירה]. פגעו (פגשו) ביה [בו, אותו] רב כהנא ורב אסי בההוא גברא [באותו אדם] בעל הבהמה, אמרו ליה [לו]: עביד [עשה] בך רב תרתי [שני דברים].

ושואלים: מאי תרתי [מהם שתים אלה]? אילימא תרתי לגריעותא [אם תאמר שעשה שתים להרע], האחת — דאיבעי ליה לאכשורי [שהיה צריך להכשיר] את הבהמה כדעת ר' יוסי בר' יהודה המכשיר מוגרמת שכזו, ואילו רב טרפה כרבנן [הטריף אותה כדעת חכמים] החולקים על ר' יוסי בר' יהודה ומטריפים מוגרמת שכזו. ואי נמי כרבנן [ואם גם כן פסק כחכמים], דאיבעי ליה חיובא לטבחא [שהיה צריך לחייב את הטבח], ומי שרי למימר כי האי גונא [והאם מותר לומר כגון זה] שאמרו לו רב כהנא ורב אסי לאותו אדם?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: לכשיצא הדיין מבית הדין, לא יאמר לנידון: אני הייתי מזכה וחבירי היו מחייבין, אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי, ועל זה שעושה כך נאמר: "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי יא, יג)!

אלא הכוונה היא שאמרו לו תרתי למעליותא [שני דברים לטובה עשה לך], האחד — במה שהטריף את הבהמה, שלא אוכלך [האכילך] ספק איסורא [איסור], והשני — בזה שפטר את הטבח מלשלם לך ומנעך מספק גזילה, שממון הטבח יהא בידיך, ואולי הוא פטור, שאין הבהמה טריפה.

ועוד בעניינים אלו של אומן שקלקל, איתמר [נאמר]: המראה דינר לשולחני (חלפן כספים) והשולחני אמר לו שהדינר כשר, ונמצא שהיה הדינר רע וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד. תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אם היה שולחני אומן — פטור, אם היה הדיוט — חייב. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בין אם היה אומן בין אם היה הדיוט — חייב!

אמר רב פפא: כי תניא [כאשר שנויה ברייתא] שאומן פטור — הרי זה כגון השולחנים דנכו ואיסור, שלא צריכי למיגמר [צריכים ללמוד] כלל, שהם מומחים גדולים. ושואלים: אלא במאי [במה] טעו? ומשיבים: טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא [טעו בטביעה חדשה, שבאותה שעה יצאה מתחת המטבעה], ומשום כך לא ידעו מה טיבה.

מסופר: ההיא איתתא דאחזיא דינרא [אשה אחת שהראתה דינר] לר' חייא לשאול מה טיבו, אמר לה: מעליא [מעולה] הוא. למחר אתאי לקמיה [באה לפניו] ואמרה ליה [לו]: אחזיתיה [הראיתיו] ואמרו לי דינר בישא [רע] הוא, ולא קא נפיק [יוצא] לי, כלומר, אין אנשים רוצים לקחת אותו. אמר ליה [לו] ר' חייא לרב: זיל חלפיה ניהלה [לך החלף אותו לה], וכתוב על פנקסי: "דין עסק ביש" ["זהו עסק רע"], כלומר, שזהו הפסד שלא היה מן הראוי לעשות אותו.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] דנכו ואיסור דפטירי [שהם פטורים]? — משום שלא צריכי למיגמר [צריכים ללמוד] ובקיאים היטב? ר' חייא נמי לאו למיגמר קא בעי [גם כן לא היה צריך ללמוד] שבוודאי היה מומחה בדבר! ומשיבים: ר' חייא לפנים משורת הדין הוא דעבד [שעשה], שבאמת לא היה צריך להחזיר לה, אלא נהג לפנים משורת הדין ונתן לה. כדתני [כפי ששנה] רב יוסף על הכתוב: "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח, כ), שכך פירשו: "והודעת להם" — זה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבא אמר דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והמקדש במלוה אינה מקודשת. וכן הלכתא. ובשלהי פרק קמא דע"א (יט, ב) נמי אמרינן בנה שכרו מותר מאי טעמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אימת קא הוי ע"א במכוש אחרון מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה.

מגרומתא. פירש רש"י ז"ל ששחט מתוך אחת הטבעות והגרים לחוץ בין טבעות לטבעות ושייר מלא חוט על פני רובה, וכן פירש גם כן בחולין בפרק קמא (יח, א). ואין פירושו כאן מחוור, דכל הטבעות מטבעת הגדולה עד כנפי הריאה תחתונה כולה מקום שחיטה, וכבר כתבתי בארוכה בפרק קמא דחולין גבי השוחט מתוך הטבעת (שם) אלא מגרומתא דשחיט בטבעת גדול והרים חוץ לטבעת ואי נמי חוץ משפוי כובע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה התם בחולין, והכא בששחט בשאר טבעות שאינן מקיפות כל הקנה ואחר ששחט רוב הקנה הגרים ויצא חוץ ממקום שחיטה ורב מספקא ליה התם אי הלכה כרבי יוסי בר יהודה בשאר טבעות דנימא אם שייר מלא חוט על פני רובה כמו שאמר בטבעת גדול אם לא ומשום הכי קאמר הכא מנעך מספק אסור.

ולענין פסק הלכה: בטבח אם טבח אומן הוא בשכר חייב דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלידוק טפי ואם בחנם פטור. ואף על גב דאמרינן (לעיל בבא קמא כו, א) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן באונס כי האי לא מחייבינן ליה משום מזיק דלא בכל הנזקין חייב וכדאיתא בריש פרק המניח את הכד (כז, ב ותוד"ה ושמא), ואם הדיוט אפילו בחנם חייב.

והתניא בין אומן בין הדיוט חייב. ואם תאמר אמאי לא פריק כאן בשכר וכאן בחנם דברייתא קמייתא דפטור אומן בחנם ובתרייתא דחייב אפילו אומן בשכר י"ל דאילו אומן בראיית המטבעות לא היה לו להכניס עצמו ואפילו באונס עד שיהא אומן כדנכו ואיסר דלא צריכי למילף כלל.

אמר רב פפא הא דתניא אומן פטור כגון דנכו ואיסר דלא צריכי למילף. יש מפרשים דאפילו דנכו ואיסר בשכר חייבים דאפילו אומן כטבחא דצפורי חייב כל שהקדים לו שכר וטבח דצפורי בשחיטה כדנכו ואיסר בראיית המטבע. ולדידי קשיא לי, דאם כן אפילו בדנכו ואיסר איכא חילוק הוה ליה לאפלוגי ברייתא קמייתא באומן גויפה כדנכו ואיסר בין בשכרא בין בחנם. ועוד דכי משני רב פפא ברייתא תרווייהו הוה ליה למימר איבעית אימא באומן אפילו כדנכו ואיסר וקמייתא בחנם ובתרייתא בשכר. ואיבעית אימא כאן וכאן בחנם וקמייתא בדנכו ואיסר ובתרייתא בשארא. אלא ודאי דנכו ואיסר דבקיאי טפי אפילו בשכר פטורים וכל השאר בחנם חייבין וברייתא מלתא פסיקא תנו, דהפרש יש בין אומן דשחיטה לאומן דראיית המטבעות דאלו גבי שחיטה תלוי באומנות דידים שייך שאפילו האומן הבקי כטבחא דצפורי יקלקל לעתים אלא אם כן ישגיח ויכוין במלאכתו היטב ולפיכך לאו אנוס גמור חשבינן ליה אבל בראיית המטבעות כל שהוא בקי הרבה כדנכו ואיסר כיון שהדבר תלוי בראייה והבקיאות בצורת המטבע לא שייך שיטעה בו הבקי כדנכו ואיסר וכשטעה אונס גמור הוא ושומר שכר פטור מן האונסין והלכך דנכו ואיסר אפילו בשכר פטורין. כנ"ל.

הא דאמרינן: והא רבי חייא לא צריך למילף. איכא למימר דמידע הוי ידעי דרבי חייא לא צריך למילף דבקי היה כדנכו ואיסר. אי נמי איכא למימר דמסתמא אי לאו דמומחה שפיר לא הוה מחית נפשיה לספיקא.

מי שאמר לאשה הרי את מקודשת לי בשכר מלאכה שאעשה לך ועשאה אינה מקודשת אלא אם כן נתן לה פרוטה משלו מפני שהשכירות זוכה בה הפועל מתחלה ועד סוף ר"ל שכל שעשה מקצת המלאכה זכה במקצת השכר ונמצא השכר מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ואין צריך לומר שכן אם אמר בשכר שעשיתי עמך וכן אין אומן קונה בשבח כלי עד שנאמר שכבר קנה שבחו של כלי בגוף הכלי אלא מלוה גמורה היא ואם הוסיף לה בכך משלו מקודשת שכל מלוה ופרוטה דעתו על הפרוטה ואפילו אמר בפירוש התקדשי לי במלוה שאת חייבת לי ובפרוטה זו הרי זו מקודשת:

טבח מומחה שמסר לו אדם בהמה לשחוט ונבלה אם בשכר חייב לשלם ואם בחנם פטור ואם אינו מומחה אע"פ שהוא בחנם חייב לשלם ומומחה זה לא בבקיאות הלכות אנו עסוקים בה אלא בבקיאות ידים והוא הוא לשון אומן:

שור שקשרו בעליו במוסרה ויצא והזיק אם תם הוא חייב ואם מועד פטור שהרי הכתוב תלאו בשמירה וכבר בארנוה בפרק רביעי:

נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה והוזק אדם בהם יש צדדים שהוא פטור ויש צדדין שהוא חייב שאם נתכון לזכות בחרסים ונבלה חייב ואם לא נתכון לזכות פטור וכבר בארנוה בפרק שלישי:

זה שבארנו שכל שהוא אומן ועשה בחנם פטור בקלקלתו אם לא נודע אם הוא מומחה אם לאו והיו חולקים בזה על זה שעושה עצמו אומן להביא ראיה שהוא מומחה ואם לא הביא ראיה משלם ואם היה מומחה לדבר זה שעשה אע"פ שלא היה מומחה בכללי האומנות פטור ושני דברים אלו אתה למד ממה שאמרו בכאן זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגלי ואפטרך ומ"מ אם לא היה מומחה לזה שעשה אע"פ שהיה מומחה לדברים הקלים שבאותה אומנות חייב וקצת מפרשי הלכות ראיתי שפירשו אייתי ראיה דממחית אף לתרנגולי ואפטרך אף משוורים ופרות ואיני מודה בזה אלא שמא אף לדבריהם נראה שכל המומחה בשחיטה מומחה בכל שחיטה הא בשאר דברים אינו כן:

המוליך חטים לטחון ולא לתתן ועשאן סובין קמח לנחתום ואפאה פת נפולים חייבין לשלם כמו שבארנו בבהמה לטבח ונבלה במה דברים אמורים בשכר אבל בחנם אם אומן הוא פטור ואם אינו אומן אף בחנם חייב:

טבח ששחט ונחלקו בעלי הוראה בשחיטתו אם כשרה או פסולה ולא הוכרעה הוראתם לצד אחד ראוי לדיין לאסור את הבהמה מספק ומ"מ אינו מחייב בכך את הטבח שמא כשרה היא ושיעור שחיטה ודין הגרמה כבר התבאר במסכת חולין:

אחד מן הדיינין שיצא והוכרע הדין שלא כדבריו לא יאמר אני מזכה וחברי מחייבין אבל מה אעשה שחברי רבו עלי ואם עושה כן עליו הכתוב אומר לא תלך רכיל בעמך ומ"מ יראה מכאן שיכול הוא לומר אני מחייב וחברי מזכין ולא סוף דבר בדינים אלא אף בכל הוראה אלא יאמר כל אחד ואחד כפי מה שהוכרע הדין:

המראה דינר לשלחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר הראהו חייב על כל פנים אפילו היה מומחה ובקי ואפילו לא הודיעו שהוא סומך עליו ואם בחנם הראהו אם הוא מומחה ואינו צריך להתלמד פטור ואפי' היה המטבע חדש ועדין אין נהוגים בו ואם אינו מומחה חייב ומ"מ בזו הואיל ואין זו מעשה בידים אינו חייב אלא אם כן אמר לו הריני סומך על זה או שהיו שם דברים המראים שהוא סומך על ראייתו ואינו מזקיק עצמו להראות לאחרים כגון שהיה על המכר ולא היה המוכר רוצה ליטלו עד שאמר לו זה יפה הוא וזהו ביאור ההיא אתתא דאחוייא ליה דינר לר' חייא וכו' אדם אחר שאינו שלחני הואיל ומ"מ נודע שהוא מומחה ובקי במטבעות דינו כשלחני ובחנם פטור:

רבא אמר דכולי עלמא ישנה לשכירות וכו'. ושמעינן מהא דרבא ארבעה מילי תלת לדברי הכל וחדא בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן שמע מינה אין אומן קונה בשבח כלי בשבח שהשביח בו ושמע מינה דאף על גב דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ישנה לזכיית האומן אצל בעל הבית מתחילה ועד סוף כמלוה את חברו לזמן קצוב ושמע מינה המקדש במלוה אינה מקודשת ושמע מינה מלוה ופרוטה כתנאי רבי מאיר סבר דעתה אפרוטה ורבנן סברי דעתה אמלוה והלכתא בהא כרבי מאיר דאמר דעתה אפרוטה דהא רבא גופיה הוא דמוקים לה לדרבנן דסבירי להו דדעתה אמלוה והוא גופיה קא מסיק בפרק האיש מקדש שמע מינה מדרבי אמי תלת וחדא מינייהו מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה וקיימא לן כוותיה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

למה ליה למימר מזיק הוא פושע הוא. כלומר כיון דאמר מזיק הוא מאי איצטריך תו למימר פושע הוא. ומשני מהו דתימא הני מילי בשכר פירש רש"י דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס שמע מינה בעושה בשכר קאמר אף על גב דעושה בשכר לא מחייב באונס מכל מקום אדם המזיק חייב באונס הדומה לגנבה דעושה בשכר חייב בה כדפירשתי לעיל ואי לא קאמר מזיק הוא פושע הוא הוה מוקמינן מילתיה דשמואל מסתברא דאיירי דוקא בעושה בשכר ומיהו לא הוה צריך למימר אלא פושע הוא אלא לא זו אף זו קתני לא מיבעיא בשכר דחייב אלא אפילו בחנם חייב. הרא"ש ז"ל.

ליעכר מוחיה. כלומר אין לו מוח בקדקדו. גאון ז"ל.

זיל אייתי ראיה דמומחית לתרנגולי ואפטרך. שמעינן מהכא דהא דאמרינן דכל שהוא אומן ועשה בחנם פטור בקלקלתו אם לא נודע אם הוא מומחה אם לאו והיו חולקים בזה על זה שעושה עצמו אומן להביא ראיה שהוא מומחה ואם לא הביא ראיה משלם. ועוד משמע מזה שאם היה מומחה לדבר זה שעשה אף על פי שלא היה מומחה בכלל האומנות פטור ומכל מקום אם לא היה מומחה לזה שעשה אף על פי שהיה מומחה לדברים הקלים שבאותה אומנות חייב. וקצת מפרשי הלכות ראיתי שפירשו אייתי ראיה דמומחית אף לתרנגולי ואפטרך אף משוורים ופרות ואיני מודה בזה. אלא שמא אף לדבריהם נראה שכל המומחה בשחיטה מומחה הוא בכל שחיטה הא בשאר דברים אינו כן. הרב המאירי ז"ל.

קדים לו דינר. כתב הרמ"ה ז"ל מסרקסטה וז"ל הני בודקין דשקלי כרכשתא בשכרן או שקצצו להם שכר אם קלקלו חייבין כיון דאגרא קא שקלי. וצריך עיון כיון דלא שקלי אגרא אלא לבסוף כדאמרינן יקדים לו דינר הטבח ויתחייב לו השוחט. ודילמא יקדים לפסוק שכרו קאמר וכן נראה. ע"כ.

וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל יקדים לו דינר דתניא המוליך חטיו לטוחן וכו'. ואסיקנא אימא מפני שהוא נושא שכר. והני כולהו מכי פסק בהדייהו למיתב להו אגרא ומשכוה לההוא מדעת או אגבוהה מחייביה בכל מאי דמחייב ביה שומר שכר בודאי דמצריך רבי זירא הקדמת דינר גבי טבח משום דלא מסר ליה אלא למשחט בלחוד וזימנין דלא צריך לממשכה ולא לאגבוהה. ועוד דלא ניחא ליה לממשכה ולא לאגבוהה כי היכי דלא תיקום ברשותיה לכל מילי הילכך אי אקדים ליה דינר משתעבד ואף על גב דלא משך דהא לאו לאוקמה ברשותיה לנטורה קא בעי אלא למעבד ליה עבידתא בעלמא הוא דקא משעבד נפשיה והוה ליה כשכיר דעלמא דמשתעבד בדמים. ואם משך או הגביה על מנת ליטול שכר קיימא ברשותיה לנטורה לכל מילי ואף על גב דאכתי לא שקיל אגרא מחייב בכולו חיובי כשומר שכר. ע"כ.

המוליך חטיו לטוחן. אומן של ריחים נקרא כך והוא שם התואר כמו קרוב רחוק ועל זה האומן על כך עליו ללתתם במים ולתתם במכתשת להסיר קליפה ראשונה כדי שתהא סלת נקייה. ה"ר יהונתן ז"ל.

ח"מ י"ט לא יאמר אני מזכה וכו'. ומכל מקום יראה מכאן שיכול הוא לומר אני מחייב וחברי מזכין ולא סוף דבר בדינין אלא אף בכל הוראה אלא יאמר כל אחד ואחד לפי מה שהוכרע הדין. הרב המאירי ז"ל.

ח"מ ט"ו אמר רב פפא כי תניא אומן פטור כגון דנכו ואיסור. יש מפרשים דנכו ואיסור בשכר חייבין דאפילו אומן כטבחי צפורי חייב כל שהקדים לו שכר וטבחי דצפורי בשחיטה כדנכו ואיסור בראיית המטבע. ולדידי קשיא לי דאם כן אפילו בדנכו ואיסור איכא לאפלוגי הוה ליה לברייתא קמייתא לאפלוגי באומן גופיה בדנכו ואיסור בין בשכר בין בחנם. ועוד דכי משני רב פפא ברייתא תרווייהו הוה ליה למימר אי בעית אימא האי אומן אפילו כדנכו ואיסור וקמייתא בחנם ובתרייתא בשכר ואיבעית אימא כאן וכאן בחנם וקמייתא בדנכו ואיסור ובתרייתא בשאר אומנין דלא הוו כדנכו ואיסור. ומסתברא לי דדנכו ואיסור דבקיאי טפי אפילו בשכר פטורין וכל השאר אפילו בחנם חייבין וברייתא מילתא פסיקתא תנן והפרש יש בין אומן בשחיטה לאומן בראיית המטבעות דאלו גבי שחיטה שהדבר תלוי באומנות בידים שייך שאפילו האומן הבקי כטבחי צפורי יקלקל לעתים אלא אם כן ישגיח ויכוון מלאכתו היטב ולפיכך לאו אנוס גמור חשבינן ליה אבל בראיית המטבעות כל שהוא בקי הרבה כדנכו ואיסור כיון שהדבר תלוי בראייה והבקיאות בצורת המטבע לא שייך שיטעה בו בקי כדנכו ואיסור וכשטועה אונס גמור הוא ושומר שכר פטור מן האונסין והילכך דנכו ואיסור אפילו בשכר פטורין. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו המראה דינר לשלחני ונמצא רע בין אומן בין הדיוט חייב והני מילי באומן שאין צריך ללמוד כל עיקר פטור והני מילי בחנם אבל בשכר אפילו דנכו ואיסור חייבין מידי דהוה אטבח דאמר רבי יוחנן טבח אומן שקלקל חייב ואפילו אומן כטבחי צפורי והא טבחי צפורי דלא צריכי למגמר כלל וכי קא שקלי אגרא חייבין. ברם צריך את למידע דכי אמרי המראה דינר לשלחני ונמצא רע חייב הני מילי כגון דשקליה בדמי זבינא אי נמי כמלוה ופקדון וגזל דהוו להו גבי חבריה דאלו אמר ליה שלחני דבישא הוה לא מקבל ליה בדמי טבא והוה מחליף ליה דהוה מחייב בגויה ומחמת דאמר ליה שלחני דטבא הוא הוא דלא בעי האיך לקבוליה מיניה. אי נמי כגון דמית האיך או אזל למדינת הים ולא אפשר לשדורי ליה דאשתכח דשלחני הוא דאפסדיה להאי דינר מבעל הבית אבל היכא דיכול לאהדוריה למריה ומחלי ליה ניהליה אי נמי לא יכול לאהדוריה ניהליה ולא מחמת דאמר ליה שלחני דטבא הוא אלא מחמת מידי אחרינא לא מחייב שלחני לשלומי ליה אפילו הדיוט שבהדיוט אף על פי דעביד בשכר דאמר ליה מאי אפסדתיך מיהו אגריה מיהא מפסיד כדמוכח בפרק האומנין גבי בני העיר ששלחו את שקליהן. אשתכח השתא דלא שנא טבח ולא שנא שלחני היכא דגרמו לאפסודי לבעל הבית אי עבדו בחנם אומן פטור היכא דלא צריך למגמר דכי קסמיך אנפשיה לאו פושע הוא והדיוט חייב דפושע הוא דכיון דלא גמר לא איבעי ליה למסמך אנפשיה ושמע מינה חייב בפשיעה. ואומן דצריך למגמר גבי שלחני חייב וגבי טבח פטור ומאי שנא אמרי גבי שלחני כיון דמחסר היכרא פושע הוא דלא איבעי ליה למסמך אנפשיה כיון דלא גמיר כל צרכו אי נמי מעיין טפי אפשר דטעי ואמטו להכי חייב ואלו גבי טבח על כרחך כדגמיר כולהו הלכות שחיטה עסקינן ולא מחסר אלא זריזות ידא הילכך אף על גב דלית ביה זריזותא יתירתא לאו פושע הוא דהא בדידיה קאי לעיוני ומשחט וסבר מעיינא שפיר ושחיטנא. והני מילי בחנם אבל בשכר אפילו אומן שבאומנים נמי חייב דנהי דפושע לא הוי אנוס נמי לא הוי דכיון דחזינן דטעי ואיכא דידע ליה לטעותיה איבעי ליה לעיוני טפי אי נמי לאחוויי לחבריה דאמר ליה להכי יהבי לך אגרא לנטוריה נטירותא יתירתא. ע"כ.

סיכתא. אותן שתי חתיכות ברזל שהן כיתדות קטנים וחקוק בהן המטבע שמניח שלחני האסימון בין אותן שתי יתדות של ברזל ומכה בקורנס בכל כחו בפעם אחת על גבי יתד העליון ובכך נעשה המטבע. גאון ז"ל.
רבי חייא נמי לאו למגמר קא בעי אמר ליה דמידע הוי ידעי דרבי חייא לא צריך למילף דבקי היה כדנכו אי נמי אמר ליה דמסתמא אי לא דבקי היה כדנכו לא הוה מחית נפשיה לספיקא. הרשב"א ז"ל.

גמ' המוליך חטים לטחון כו' ולא ניחא ליה לאוקמא כר"מ הך סתמא דברייתא ודו"ק:

והודעת להם זה בית חייהם כו'. יבואר בפ' אלו מציאות ע"ש:

גמרא מאי איכא בין תנא כו' נמחק מאי איכא:

רש"י בד"ה רבא אמר כו' כלי הכי גרסינן הס"ד והד"א:

גמ' לעכר מוחך כו'. נ"ב יש לפרש לשון בתמיה הוא. וכי אינך חושש. אם יעכור מוחך. ולחדודי׳ ליה ולחבריה קא"ל הכי. לזרוזינהו קבעי:

שם אימא מפני שהוא נושא שכר. נ״ב נ״ל שלא בא לשנות הגרסא אלא יש ליישב הלשון השנוי בברייתא דהאמרינן בהמקבל (דף קט) טבחא מותרה ועומד. ומסלקינן ליה משום דפסידא דלא הדר הוא. וקשיא עלה אם מיירי בחנם מה צריך סלוק פשיטא מסולק ועומד הוא ואי בשכר והקדים לו דינר מאי פסידא איכא וצ"ל בשכר ולא הקדים לו שכרו אלא שכיר הוא. ואע"פ שאין שכירות משתלמת אלא בסופה. קמ"ל הכא ה"ה כנושא שכר. כלומר כאילו כבר קבל שכירותו ומשלם ואי לא מצי לשלומי מסלקין ליה כדעבד רבינא לרוניא [בב"מ שם]:

בפרש"י בד"ה אומן פטור דאנוס הוא עכ"ל. וצ"ל דהאי אנוס לאו דוקא דא"כ בשכר נמי ליפטר וא"ל דחייב משום אדם המזיק דקי"ל אדם מועד לעולם אפי' באונס דא"כ בחנם נמי ליחייב אע"כ דהאי אנוס היינו כעין גניבה ואבידה ולגבי פשיעה קרי ליה אונס וכ"כ התוספות בר"פ המניח באריכות והביאו כאן בקיצור דהא דקיי"ל נמי דאדם חייב אפי' באונס לאו באנוס גמור איירי ע"ש באריכות ובסמוך אכתוב עוד טעם נכון דאפי' באנוס גמור יש לחייב בשכר:

שם בגמרא אר"י טבח אומן אפי' כטבחי צפורי. נ"ל דקמ"ל בזה דלא תימא דוקא סתם אומן חייב בשכר משום דה"ל כעין גניבה ואבידה משום דה"ל למירמי אנפשיה טובא ולהזהר טפי אבל באומן גמור כטבחי צפורי דמיזהרי טובא בענין שהמכשול לגבייהו אונס גמור הוא סד"א שאין סברא לחייבם אפי' בשכר וקמ"ל ר"י דאפ"ה חייב בשכר והטעם נ"ל משום דלא דמי לשאר ש"ש דפטור מאונסין משום דאמרינן דעיקר השכר שנוטל היינו כדי לשמור מגניבה ואבידה אבל שמירת האונסין לא סליק אדעתיה אבל הכא בטבח ע"כ דעיקר השכר שנוטל היינו כדי לשחוט שפיר בכשרות וכיון שלא נשחט כהוגן אע"ג דאנוס הוא מ"מ לא קיים שמירתו המוטלת עליו ועשה מעשה המטריף בידים וה"ל כמו שהתנה בפי' דקיי"ל מתנה ש"ח להיות כשואל כן נ"ל נכון:

שם בגמרא מיתיבי המוליך חיטים וכו' מפני שהוא כנושא שכר וקשיא לי טובא חדא אמאי לא מקשו ברייתות אהדדי דהא מייתינן לעיל ברייתא דאומן פטור בחנם ומאי מקשה לר"י כיון דברייתא דלעיל מסייעא ליה לגמרי בכל דבריו ועוד קשה אמאי לא מוקי לברייתא דהכא כר"מ דס"ל נתקל פושע הוא וכדאמרינן לעיל בסמוך ועוד דאפי' כרבנן מצי לאוקמי ולומר דאיירי בהדיוט והנלע"ד בזה דהא דלא מוקי לה כר"מ היינו משום דדייקינן לישנא דברייתא דקאמר מפני שהוא כנ"ש דמשמע להדיא דאעפ"י שאינו נוטל שכר אפ"ה חייב כש"ש במידי דהוי כעין גניבה ואבידה והיינו מטעם אדם המזיק וכמ"ש התוספ' כאן דאדם המזיק דינו כש"ש אלא שחילקו בין כעין גניבה לכעין אבידה בר"פ המניח ואין זה מתנגד לסברתינו כאן נמצא דלפ"ז לא מצי לאוקמי כר"מ דא"כ אמאי מסיק מפני שהוא כנ"ש ותיפוק ליה דאפילו לא הוי אלא כש"ח חייב דהא ס"ל נתקל פושע ומה"ט נמי לא מצי לאוקמי בהדיוט דהא בשמעתין משמע בפשיטות דהדיוט ה"ל פושע גמור אע"כ מדמסיק מפני שהוא כנ"ש דבאומן איירי דלגביה ה"ל כעין גניבה ואבידה ואפ"ה חייב אפי' בחנם משום דאדם המזיק דינו כש"ש וא"כ קשיא לר"י דמחלק באומן בין בחנם לבשכר ובשלמא בלא דר"י לא קשיא האי ברייתא אברייתא דלעיל דפוטר נמי באומן היכא דעביד בחנם דאיכא למימר דהתם איירי דוקא באומן גמור כגון טבחי צפורי דבכה"ג אנוס גמור הוא הלכך פטור והיינו משום דלא חשבינן ליה אלא כש"ש לגמרי כדקאמר להדיא בהאי ברייתא נמי והא דמחייבינן בשכר היינו מטעם שכתבתי דבשכר ה"ל כאילו התנה בפירוש כיון דעיקר שכרו אינו אלא לשוחטו בכשרות אבל לר"י דקאמר טבח אומן שקלקל ואפי' כטבחי צפורי משמע להדיא דלדידיה ל"ש ליה בין סתם אומן ובין טבחי צפורי ובשניהם בחנם פטור ובשכר חייב וכדקאמר להדיא באידך מימרא אייתי ראיה דמומחה לתרנגולים את ואיפטרך ולא הצריכו להביא ראיה דאומן גמור הוא כטבחי צפורי אע"כ דאפי' אומן גרידא פטור בחנם וא"כ מקשה שפיר דהא בהאי ברייתא דאיירי ע"כ מסתם אומן וכדכתיבנא וקאמר דאפי' בחנם חייב משום דה"ל כנ"ש כנ"ל נכון ואע"ג דלשון רש"י בד"ה כנ"ש משמע דמטעם פשיעה מחייב הנלע"ד כתבתי עפ"י סברות נכונות ודו"ק. אח"ז מצאתי בתוספות פ' האומנין דף פ"ב ע"ב שפירשו דקדוק הלשון מפני שהוא כנ"ש כעין מה שכתבתי בשינוי קצת וחדאי נפשאי:

רבא אמר דכ''ע כו'. ודכ''ע אין אומן קונה בשבח כלי ה''ג: מלוה ופרוטה. כי יהיב לה פרוטה מדידיה: דעתה אפרוטה. ומיקדשא להכי נקט פרוטה דקדושי אשה דיו להו בכך: בשכר שעשיתי עמך. התקדשי לי: אינה מקודשת. הואיל וכבר החזירו לה והוא מלוה גבה: בשכר שאעשה עמך מקודשת. דאינה לשכירות אלא לבסוף וכי מהדר להו ניהלה מיקדשא ליה בשכרו: בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת. דקסבר ר' נתן ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל פרוטה ופרוטה הוה ליה מלוה: וכל שכן שעשיתי. דמיום שהחזירו לה נזקף שכרו עליה במלוה: ואם הוסיף כו' מקודשת. דקסבר מלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ואילו לרבי נתן אע''ג דהוסיף לה אינה מקודשת דדעתה אמלוה: טבח אומן שקלקל חייב. וכ''ש הדיוט דלא היה לו לשוחטה הואיל ואינו בקי: דקעביד בשכר. דמזיק חייב באונסין דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד מדקרי ליה מזיק לחייבו באונס ש''מ באותו שכר קאמר וקמ''ל דפושע הוא דלא חשיב ליה אונס אלא פשיעה דהוה ליה למירמיה אנפשיה שמא תפרכס הבהמה ויזהר בה: אומן פטור. דאנוס הוא: לעכר מוחך. כמו מים עכורים: קא מותיב ליה. הא מילתא: התם בקראי פליגי. וגזירת הכתוב הוא בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה: בידים קלאו מיניה. שנתכוון לשנות: לטחון. אדם הממונה על כך ועליו ללותתן במים וכותשן במכתשת להסיר הקליפה החיצונה כדי שתהא סולת נקיה: סובין. גסין ממורסן: ניפולי. נשבר ונופל כשאוחזין אותו: כנושא שכר. אף זה חייב כנושא שכר ואף על פי שאין נושא אלמא פשיעה היא ולא אונס גבי שומר חנם נמי חייב: מגרומתא. שחט מתוך אחת הטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט על פני רובה ורבי יוסי ברבי יהודה מכשר ליה במלא החוט על פני רובה ורבנן בעו על פני כולה בהכל שוחטין (חולין דף יח.): בההוא גברא. בעל הבהמה: לכשיצא כו'. בדיין קמיירי בסנהדרין: דלא אכלך ספק איסורא. דמספקא ליה הלכתא כמאן אי כרבנן דאסרי אי כרבי יוסי ברבי יהודה דמכשר: ומנעך מספק גזילה. דאי כשרה היא הוי טבח פטור: המראה דינר. לדעת אם טוב הוא ויקבלנו מחבירו: דנכי ואיסור. שולחנין אומנין היו: טעו בסיכתא חדתי. שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת ועדיין לא היו בקיאין בה: סיכתא. קויי''ץ בלע''ז: רב. שומר גנזיו של רבי חייא דודו הוה: דין עסק ביש. סחורה רעה היא שעל עסקי חנם אני מפסיד שלא היה לי לראותה:

אימא מפני שהוא נושא שכר. אבל בחנם פטור אף על גב דאדם מועד לעולם באונס כי האי לא מחייב אדם המזיק כדפרישית בריש המניח (לעיל דף כ': ושם.): מנעך מספק איסורא. אור''ת דמשום הכי קרי ליה ספק איסורא משום דרב פסיק בפ''ק דחולין (דף יח.) כרבי יוסי בר' יהודה בטבעת הגדולה והיה רב מחמיר עליו לפי שהיה עם הארץ שלא יבא להקל בשאר טבעות כדאשכחן בפרק קמא דחולין (דף טו.) גבי. מבשל בשבת כי מורי [רבא] לתלמידיו מורי להו כר''מ וכי דריש להו בפירקא דריש כר' יהודה משום עמי הארץ ולהכי קרי ליה ספק גזילה ולא ודאי גזילה דאותו האיש ששחט לעם הארץ ה''ל לאסוקי אדעתיה. שיחמירו עליו ור''י מפרש דההיא עובדא בשאר טבעות הוה ורב דקאמר בפרק קמא דחולין (דף יח:) ואין הלכה כמותו בשאר טבעות משום דמספקא ליה אי הלכה כמותו אי לאו: ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. לא שייך הכא לשנויי כאן בשכר כאן בחנם כדמשני גבי שחיטה דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ולית ליה למיחזי אם אין בקי כדנכו ואיסור:

בבא קמא צט ע"ב