דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 221ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - ב

אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא [אם יש עדים על החוב הכתוב בשטר], ליכתבו ליה מחדש שטרא מעליא! ופשיטא שהשורף פטור, שהרי לא הזיקו כלום. [20]

ואי דליכא סהדי [ואם אין לנו עדים היודעים מה נכתב בשטר], אנן מנא ידעינן? והיאך נוכל לחייב את השורף לשלם מה שכתוב בשטר [21]?

ואם כן ממה נפשך קשה - מה חידש רבה. הרי פשיטא שהשורף פטור?

ומשנינן: אמר רבא, תהא במאמינו. כלומר - שהשורף מאמין לניזק שכך היה כתוב בשטר. [22] ואפילו הכי פטור.

אמר רב דימי בר חנינא: הא דרבה, מחלוקת רבי שמעון ורבנן [23] היא.

לדעת רבי שמעון, דאמר - "דבר הגורם לממון כממון דמי", הכא נמי מחייב את השורף שטרו של חבירו.

ולרבנן דאמרי - "דבר הגורם לממון לאו כממון דמי", הכא נמי לא מחייבי את השורף שטרו של חבירו. [24]

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע - אימר דשמעת ליה לרבי שמעון שאמר "דבר הגורם לממון כממון דמי" רק בדבר שעיקרו ממון.

כדברי רבה, [25] דאמר רבה - "גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו במועד [וכתוצאה מכך, אין הגזלן יכול להחזיר את החמץ הגזול לבעלים, ומתחייב לשלם לו את דמיו] - פטור! כיון שבתוך הפסח הכל מצווים עליו לבערו. [26] אך אם שרפו לאחר הפסח - מחלוקת ר' שמעון ורבנן. לרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי, חייב. שהרי גרם לגזלן לשלם את דמי החמץ לבעלים. [27]

ולרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, פטור".

ודוקא בכהאי גוונא מחייב רבי שמעון, כיון שהחמץ בתחילתו היה ממון, ולכן עכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום, מכל מקום גורם לממון הוא.

אך בדבר שאין עיקרו ממון, כגון שטרות שמעולם לא היו שוים ממון, מי אמרינן?! ולכן אידחו דברי רב דימי.

אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי, מגבי ביה [גובה מהשורף שטרותיו של חבירו] דמי שטרא מעליא. [28] כיון שגרם לו להפסיד דמי כל השטר.

ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. דהינו - אינו גובה כלום. [29]

הוה עובדא, [קרה מקרה] שרב אשי שרף שטר חברו בילדותו [30], וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא [רפרם כפה את רב אשי לשלם כל מה שהיה כתוב בשטר]. [31]

שנינו במשנה - "גזל ... חמץ, ועבר עליו הפסח ... אומר לו הרי שלך לפניך".

מבארת הגמרא: מאן תנא [מיהו התנא הסובר] שאומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפני ך"?

אמר רב חסדא: רבי יעקב היא. דתניא - "שור שהמית אדם, ודינו בסקילה, אם מכרו בעליו או הקדישו עד שלא נגמר דינו, מכרו מכור, או הקדישו מוקדש. וכן אם שחטו - בשרו מותר. וכן אם היה שומר עליו, והחזירו שומר לבעליו עד שלא נגמר דינו - מוחזר.

אך משנגמר דינו - אם מכרו אינו מכור, ואם הקדישו אינו מוקדש, ואם שחטו בשרו אסור, ואם החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר. כיון שמשנגמר דינו אסור בהנאה, וכל העומד ליסקל כסקול דמי.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו, אם החזירו שומר לבעליו - מוחזר. ויכול לומר לו - "הרי שלך לפניך".

ומדייק רב חסדא: מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבי יעקב סבר - אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. ורבנן סברי - אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. [32]

אמר ליה רבה לרב חסדא: לא! אין להוכיח משם שנחלקו רבי יעקב ורבנן בנידון דמשנתינו.

ואפשר לומר, דלכולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך.

דאם כן, [כלומר, אם נאמר שבזה נחלקו] נפלגו בחמץ בפסח, כמו המקרה שנזכר במשנה.

אלא אמר רבה: הכא [כלומר, באור מחלוקת רב יעקב ורבנן הוא], בדין "גומרין דינו של שור שלא בפניו" קא מיפלגי.

רבנן סברי - אין גומרין דינו של שור שלא בפניו. ולכן, אם החזירו השומר לאחר שנגמר דינו חייב, כיון דאמר ליה הבעלים - אי אייתיתיה ניהליה, הוה מעריקנא ליה לאגמא, השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה. [אם היה השור בידי, הייתי מבריחנו לאגם, כדי שלא יוכלו לגמור את דינו לסקילה, עכשיו שהוא בידך, וכי אינך יודע לדאוג שלא יגמרו את דינו?!] וחשיב כפושע בשמירה, וחייב. [33]

ור' יעקב סבר - גומרין את דינו של שור שלא בפניו. ואם כן, השומר פטור - דאמר ליה מאי עבדי ליה [מה היה בידי לעשות], סוף סוף הוה גמרי ליה דינא שלא בפניו.

על כל פנים, הסיק רבה דלא כרב חיסדא, שאין להוכיח מכאן לנידון דידן, ולכולי עלמא יכול לומר באיסורי הנאה - "הרי שלך לפניך".

אך רב חיסדא המשיך לחפש ראיות לדבריו, וכשאשכחיה [פגש] רב חסדא לרבה בר שמואל, אמר לו, תנית מידי באיסורי הנאה [האם למדת משהו בענין זה]?

אמר ליה, אין, תנינא. נאמר בתורה (ויקרא ח' כג') "והשיב את הגזלה אשר גזל"

וקשה, הרי די בכך שיאמר "והשיב את הגזילה", מה תלמוד לומר "אשר גזל"?

ומכאן למדנו - שכשמחזיר, יחזיר כעין שגזל.

מכאן אמרו, אם גזל מטבע ונפסל, או פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, ושור עד שלא נגמר דינו - אומר לו "הרי שלך לפניך". כיון שעל כל פנים הוא מחזיר לו כעין שגזל. [34]

הוכיח מכאן רבה בר שמואל - מאן שמעת ליה דאמר "עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא", רבנן! וקתני, חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו "הרי שלך לפניך". ומוכח, דאף לרבנן יכול לומר "הרי שלך לפניך", ולא כדברי רב חסדא שרצה לתלות מחלוקתם בדין זה.

אמר לו רב חסדא, אי משכחת להו, לא תימא להו ולא מידי. [אם תפגוש את בני הישיבה אל תאמר להם כלום, שלא ישמחו שמצאו תשובה לדברי] [35].:

שנינו בברייתא: "גזל ... פירות והרקיבו, אומר לו הרי שלך לפניך".

ומקשינן, הרי תנן - "גזל פירות והרקיבו, משלם כשעת הגזילה"?

אמר רב פפא: כאן שהרקיבו כולן, [36] ואז אינו יכול לומר הרי שלך לפניך. כאן שהרקיבו מקצתן - ואז אומר לו "הרי שלך לפניך" [37].

מתניתין:

מי שנתן חפץ לאומנין לתקן, וקלקלו, חייבין לשלם. [38]

וכן אם נתן לחרש, שידה [39] תיבה ומגדל לתקן, וקלקל - חייב לשלם.

והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים, או שהזיקן, חייב לשלם. [40]

אומן שהיה סותר כותל מצד זה, ונפלו אבנים מצד אחר [41] ונשברו, או הזיקו אחרים בנפילתן [42] - פטור. ואם נפלו מחמת המכה - חייב.:

גמרא:

אמר רב אסי: לא שנו "נתן לחרש ... חייב לשלם", אלא במקרה שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל כדי לנעץ בהן מסמר, ונעץ בהן מסמר ושיברן.

אבל אם נתן לחרש עצים כדי לעשות מהם שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל, ושיברן, פטור. כלומר - ואינו משלם אלא דמי עצים בלבד. [43]

מאי טעמא?

אומן קונה בשבח כלי. כלומר, אומן שהשביח כלי קנאו בשינוי, וכשמחזירו לו, הרי הוא כמוכר לו את מה שהשביח בו. וכן אם הזיק, אינו חייב אלא דמי העצים שקיבל. [44]

ומקשינן, הרי תנן - "נתן לאומנין וקלקלו, חייבין לשלם", ומדייקינן - מאי לאו [האם לא מדובר כאן גם במקרה] דיהיב להו עצים, ובכל זאת חייבים לשלם הכל?!

ודחינן: לא! מדובר רק אם נתן להם שידה תיבה ומגדל.

ומקשינן, הא מדקתני סיפא "נתן לחרש שידה תיבה ומגדל" מכלל [מדוייק] דברישא מדובר כשנתן לאומנים עצים בלבד?

ומשנינן: אמרי, פרושי קא מפרש לה. [45] כלומר, הסיפא באה לבאר את הרישא: "כיצד [באיזה מקרה] נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם? כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל". אך אם נתן עצים בלבד, אין משלמים אלא דמי עצים.

והכי נמי מסתברא - וכן מסתבר כדברינו - ד"כיצד" קתני.

דאי סלקא דעתך דהרישא עוסקת כשנתן לאומנים עצים, יקשה - השתא דאשמעינן ברישא דאפילו אם קבלו עצים חייבין לשלם, ולא אמרינן "אומן קונה בשבח כלים", שידה תיבה ומגדל מבעיא?! כלומר - מה התחדש בסיפא, הא כל שכן דחייבים לשלם.

ודחינן: אי משום הא, לא איריא. [ראיה זו בלבד איננה מספיקה], כיון שאפשר לדחות - דתנא סיפא לגלויי רישא.

שלא תאמר רישא שידה תיבה ומגדל אבל עצים לא, לכן תנא סיפא "שידה תיבה ומגדל", כדי שתדייק - מכלל דהרישא עוסקת אפילו אם נתן להם רק עצים, ואפילו הכי חייב לשלם.

לימא מסייע ליה לדברי רב אסי: שנינו לקמן (ק' ע"ב) - "הנותן צמר לצבע,

הערות

[20] כתבו התוספות - דלא שייך כאן דין "מפיהם ולא מפי כתבם", כיון שעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין. וכאילו אמרו "ראינו את אותם העדים שנחקרה עדותם בבית דין". והג"ר שמעון שקאפ (שערי ישר שער ז' פרק ט') התקשה, מדוע לא הוי כעד מפי עד (יעויין שם באורך קושייתו) ? ובאר - דשאני שטר משאר עדות. דבדין עד מפי עד איכא תרתי לריעותא: חדא - שהעד הראשון לא העיד בפני בי"ד, ולא היתה על הגדתו תורת הגדה. ותו - שהעד השני לא ראה ולא שמע בעצמו שום דבר המחייב. אבל בשטר, שכבר נגמרה הגדת העדים, ומי שרואה את השטר החתום על ידי עדים רואה בזה סיבה שלימה, שבכחה לתת כח לכל הבתי דינים לקיים את הדבר, בזה סגי שיובא לבי"ד גם העתקת הדברים על ידי עדים אחרים.

[21] הקשו הראשונים - מדוע הניזק אינו נאמן בשבועה, כמו שעשו תקנה לנגזל שיהא נאמן בשבועה? ותרצו - כיון דגרמא הוא ולא ממון, לא עשו בו תקנה.

[22] לכאורה, אפשר להעמיד במקרה שהשורף ראה בעצמו מה היה כתוב בשטר. רש"ש.

[23] הנזכרת לעיל (עד' ע"ב), גבי מי שגנב מחבירו בהמת קדשים שהיה חייב באחריותה. ושחטה, לדעת רבי שמעון - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, למרות שהבהמה לא היתה שייכת לנגזל אלא להקדש, ובבהמת הקדש אין תשלומי ד' וה', מכל מקום, כיון שהנגזל מתחייב לשלם להקדש את דמיה, חשיב כדבר הגורם לממון, וחייב. ולרבנן פטור.

[24] עיין בשיטה מקובצת בשם הרשב"א - לדעת רב דימי, דין שורף שטרו של חבירו שייך למחלוקת גבי דבר הגורם לממון, כיון שאינו עושה שום מעשה בגוף הממון, שהרי יכול לפרוע לו את החוב אף בלא השטר, וגם לא פעל שום נזק בגוף הממון. ולכן סבר רב דימי, שדין זה שייך למחלוקת גבי דבר הגורם לממון. אך אמימר הנזכר לקמן סבר - כאן הנדון אינו משום דבר הגורם לממון, אלא משום דינא דגרמי. ולכן פסק כמאן דדאין דינא דגרמי.

[25] קצת קשה, מדוע נזקק להביא את דברי רבה, ולא הביא את דברי רבי שמעון עצמו, שדיבר בבהמת קדשים, שהיא "דבר שעיקרו ממון"?. ועין שיטמ"ק.

[26] עיין בקובץ שיעורים (ב"ק אות קלד') - נחלקו הראשונים האם עובר בבל יראה על חמץ שאינו שלו. ואם כן, לדעת הראשונים שעובר ב"בל יראה", הבאור בגמרא כאן הוא כפשוטו, אך לדעה שאינו עובר - צריך לומר דמחוייב לבארו כדי שבעליו לא יעבור עליו ב"בל יראה". ונפקא מינה - בחמץ של קטן, שאין מצווין להפרישו. דאים אין איסור "בל יראה" בחמץ של אחר, אינו מחוייב להפרישו.

[27] יש לדון, עבור מה חייב לשלם, האם עבור דמי החמץ, או עבור מה שגרם לגזלן לשלם דמים לנגזל (בלי קשר לחמץ עצמו). ועיין באבני מילואים (סימן כח' ס"ק סא') שדן בזה, והוכיח שמשלם את דמי החמץ שגרם לנגזל להפסידם. אך לא עבור מה שהגזלן נאלץ לשלם לבעלים, דזה אינו אלא גרמא בעלמא. יעויין שם.

[28] כלומר - כל מה שכתוב בשטר. רש"י. אך עיין בש"ך (חו"מ שפו' ס"ק יד') - שמשלם לפי שווי השטר להמכר.

[29] לכאורה צריך להעמיד רק במקרה שאין בשטר שווה פרוטה. שהרי כתבו התוספות (לעיל צח' ע"א, ד"ה מתיב) שאם יש חיסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול. ואם כן - הוא הדין כאן, אילו היה בשטר שוה פרוטה, היה מתחייב עבור כל הקלקול. ועיין שער המשפט (שפו' ס"ק ג').

[30] רש"י. ולכאורה מוכח מדבריו, שקטן שהזיק בילדותו, חייב לשלם כשיגדיל.

[31] באור הגמרא על פי רש"י. אך רבינו יהונתן פירש באופן אחר - בא מעשה לפני רב אשי, ורצה לפטור את האדם השורף שטרותיו של חבירו, שלא ישלם אלא דמי נייר בעלמא, דהוה סבירא ליה דלא דינינן דינא דגרמי ואכפיה רפרם, שהיה זקן ממנו, לרב אשי שהיה בחור, שיחייב את השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי.

[32] ושמעינן מינה, דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן, הויא השבה גבי שומר. וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר. שאם לא כן, הגמרא יכלה לחלק בין גזלן לשומר. (שיטמ"ק בשם הרמ"ה).

[33] יש לדון, האם סברא זו שייכת דוקא בשומר, שנתחייב בשמירה, ולכן אם פשע חייב, אבל בגזלן - לעולם יכול לומר לו - הרי שלך לפניך. ועיין בתוספות לעיל (נו ע"ב ד"ה פשיטא) דמשמע, דגזלן יכול לומר - "הרי שלך לפניך" אפילו בפשיעה, כיון שעל כל פנים לא חשיב שינוי, ולא קנאו. אך יעויין בש"ך (חו"מ שס"ג ס"ק ז') שהסיק, שאין לחלק בין גזלן לשומר. וע"ע בקובץ שיעורים (אות קלח').

[34] יש שכתבו - דמכאן מקור לכך שהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. כיון שעל כל פנים מחזיר לו כעין שגזל.

[35] קשה טובא - האם יש משא פנים בדבר? ותורה כתיב בה אמת! ומדוע לא יאמר להם את הברייתא כדי שתתברר להם האמת, דלא כדבריו? ועיין באבן האזל (הלכות גזילה פרק ג' הלכה ד' בסופו) שהוכיח מכאן, דברייתא זו אינה מתורצת כל צרכה, יעויין שם בדבריו.

[36] נחלקו הפוסקים מה נקרא "הרקיבו כולן": דעת הסמ"ע (שס"ג סק"א) - "הרקיבו כולן", היינו כל כמות הפירות, או על כל פנים רובה. אך הש"ך חולק עליו, וסובר שאין חילוק בין רוב לכל, אלא - "הרקיבו מקצתן" היינו על ידי תולעים, דעדיין אפשר להציל חלק מהפרי. ו"הרקיבו כולן" - היינו על ידי כנימות, הגורמות לרקב בכל הפרי. ועיין בחזון איש (סי' יז' אות טו') דאף לפי הסמ"ע - בפירות הנאכלים אחד אחד, בעינן שירקיב רוב הפרי עצמו, ולא רוב הכמות. ואף לפי הש"ך - בפירות הנאכלים בתערובת, ויש טורח להפרידם, בעינן שתרקיב רוב כמות הפירות, ולא רק מקצתה.

[37] ומבאר הנמוקי יוסף - כאשר הרקיבו מקצתן, כיון שדרכם בכך, חשיב כהיזק שאינו ניכר, ולכן יכול לומר - הרי שלך לפניך. אך אם הרקיבו כולן - הוי כיין שהחמיץ, וקנאם בשינו. ולכן משלם כשעת הגזילה.

[38] ומשלמים כשעת ההיזק. ולא כשעת הלקיחה. ועיין תוספות יום טוב.

[39] ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים. רש"י.

[40] כיון שהיה עליו להזהר שלא ישברו. שיטמ"ק. ובמאירי הוסיף - "שכך קיבל עליו מן הסתם שלא לשוברם. וכמו כן, אם הזיקו האבנים בנפילתן - הבנאי חייב לשלם, ולא בעל הבית. כיון שכל המלאכה מוטלת על האומן, ובעל הבית הסתלק משמירתה. אך אם היה שכיר יום, שלא הסתלק בעל הבית שם - הרי השמירה מוטלת על שניהם, ושניהם חייבים.

[41] כלומר, היה סבור שהכותל יכול לעמוד בצד השני גם בלא צד זה. ולכן פטור- דאנוס הוא. אבל בפשיעה (כגון אם היה ברור שהצד השני יפול) - חייב. שיטמ"ק.

[42] עיין בהערה הקודמת, ואם הטעם מחמת אונס, הוא הדין שיהא פטור אם הזיקו אחרים. אך בים של שלמה כתב - דפטור, כיון שזה שכרו לשבור את הכותל, והוא עשה את מה שנשכר לו. ולא מוטל עליו לשמר את האבנים שלא ישברו מעצמן. ולפי טעם זה, אינו פטור אלא מהנזק שנגרם לאבנים עצמן, אך אם הזיקו אחרים - חייב. (קובץ שיעורים).

[43] מלא הרועים.

[44] רש"י (בבא מציעא קיב' ע"א). ועיין ברשב"א - שעיקר דין "אומן קונה בשבח כלי" הוא בשכרו, ולא בשבח היתר על ההוצאה. כיון שבעצם השבח של בעל הבית, אלא רק לענין אם הזיקו - אין דעתו של אומן לזכות לבעל הבית שבח לחובתו, שיתחייב לשלם. ומבאר החזון איש (סי' כב' אות ח') - "ואפשר, דזה שירדה תורה לדעת בני אדם לפי הנאות בהנהגת העולם - הוא עיקר הדין! וכיון שהזיקה קודם שמסרה לבעלים, ומפסיד את שכרו, לא דינינן למפרע כאילו זכה השבח הנעשה על ידי עמלו של פועל, כיון שלא נגמרו תנאי הפעולה, והפועל לא קיבל את שכרו. ואפשר, דבשברו חשבינן שכרו כשיאור כל השבח, וכאילו התנו כן".

[45] אמנם, צריך באור, מדוע כתבה המשנה פעמיים "חייבים לשלם", הרי מדובר במקרה אחד? ועיין בתוספות.

אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא [אם שיש עדים שיודעים מה היה כתוב בשטר], ליכתבו ליה שטרא מעליא [שיכתבו לו שנית שטר יפה], שהרי הם יכולים להעיד על מה שהיה, ולכתוב! ואי דליכא סהדי, אנן מנא ידעינן [ואם שאין עדים, מניין אנו יודעים] מה היה כתוב בשטר? אמר רבא: תהא במאמינו, ששורף השטר מאמין לבעליו שכך היה כתוב בו ובכל זאת פטור לדעת רבה, משום שלא הזיק ממון בידיו.

אמר רב דימי בר חנינא: הא [זו] שאמר רבה — מחלוקת ר' שמעון ורבנן היא. לשיטת ר' שמעון שאמר שכל דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב] — מחייב [חייב] על כך, לרבנן דאמרי [לחכמים שאומרים] שדבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב] — לא מחייב [חייב], וכן הוא דעת רבה הפוטרו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אימר [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' שמעון שאומר דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב] — בדבר שעיקרו ממון, שהדבר שהזיק היה בעל ערך כשלעצמו, כפי שאמר רבה, שאמר רבה: אם גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו במועד — פטור השורף מלשלם לגזלן, שהכל מצווים עליו לבערו ומצוה עשה. אם שרפו לאחר הפסח — מחלוקת ר' שמעון ורבנן [וחכמים],

לדעת ר' שמעון דאמר [שאומר] שדבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב] — חייב השורף, וצריך לשלם לגזלן, כי אף שהיה החמץ אסור בהנאה יכול היה הגזלן להחזיר אותו בעינו לנגזל ולהיפטר, ועכשיו שנשרף צריך להשיב לו דמי אותה כמות של חמץ, ואילו לרבנן דאמרי [לחכמים שאומרים] שדבר הגורם לממון לאו [לא] כממון דמי [הוא נחשב] — פטור, ואולם בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן [האם אנו אומרים] גם כן אף לדעת ר' שמעון שכממון הוא נחשב? והרי השטר אינו ממון כשלעצמו!

אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי [מי שדן דין של גורמים], שהוא מחייב גם מי שגרם נזק עקיף — מגבי ביה [גובה בו] מן השורף שטרו של חבירו דמי שטרא מעליא [שטר מעולה, מושלם], ומאן דלא דאין דינא דגרמי [ומי שאינו דן דין של גורמים] — מגבי ביה [גובה בו] מן השורף דמי ניירא בעלמא [נייר סתם]. ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] כזה, וכפייה [וכפה אותו] רפרם לרב אשי ששרף שטר של אחר בצעירותו, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא [וגבה בו כמו קורה נבחרת שעושים לצלמים, פסלים], כלומר, גבה שטר זה בשלימות.

א שנינו במשנה: אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח, יכול הגזלן להחזירו לנגזל כמות שהוא אף שהוא עתה אסור בהנאה וחסר ערך, כי אומר לו "הרי שלך לפניך". ושואלים: מאן [מיהו] התנא שסבור שאומרין גם באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך"? אמר רב חסדא: שיטת ר' יעקב היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שור שהמית את האדם ודינו לסקילה, הרי עד שלא נגמר דינו בבית דין לסקילה, אם מכרו — מכור, אם הקדישו — מוקדש, אם שחטו — בשרו מותר, אם החזירו שומר לבעליו — מוחזר.

ואולם משנגמר דינו כבר לסקילה ונאסר בהנאה, אם מכרו — אינו מכור, הקדישו — אינו מוקדש, שחטו — בשרו אסור, החזירו שומר לבעליו — אינו מוחזר, שהרי הוא אסור בהנאה, ואין לו כל ערך. ר' יעקב אומר: אף משנגמר דינו, אם החזירו שומר לבעליו — מוחזר.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], שר' יעקב סבר [סבור] שאומרין גם באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך", ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שאין אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך" ומשנתנו בענין חמץ שעבר עליו הפסח כשיטת ר' יעקב היא?

אמר ליה [לו] רבה: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אמרינן [אומרים אנו] באיסורי הנאה "הרי שלך לפניך", וכולם סבורים כדין משנתנו בענין חמץ, שאם כדבריך שחכמים ור' יעקב בברייתא חולקים בבעיה הכללית של השבת איסורי הנאה, אם כן נפלגו [שיחלקו] באותה ברייתא בחמץ בפסח אם מחזירו בעינו, שהוא איסור הנאה ברור. אלא אמר רבה: הכא [כאן] באותה ברייתא בשאלה אחרת, והיא: האם גומרין דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי [חלוקים הם],

רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין גומרין דינו של שור שלא בפניו, ומשום כך חייב — דאמר ליה [שאומר לו] הבעלים לשומר שמחזיר לו עתה את השור: אי אייתיתיה ניהליה [אם היית מביא אותו, את השור, אלי] לפני שנגמר דינו הוה מעריקנא ליה לאגמא [הייתי מבריח אותו לאגם] ואי אפשר היה לדון אותו שלא בפניו, והיה השור נשאר בהיתירו. השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה [עכשיו מסרת אותו בידי מי שאיני יכול להתדיין עימו], שלא החזרת אותו אלי לפני שנמסר לבית דין, ומשום כך אתה חייב לשלם לי, ואין השבה של עכשיו מועילה. ור' יעקב סבר [סבור]: גומרין דינו של שור גם שלא בפניו, ולכן אין הבעלים יכול לטעון טענה זו, משום דאמר ליה [שאומר לו] השומר בתשובה: מאי עבדי ליה [מה כבר עשיתי לו לשור]? סוף סוף הוה גמרי ליה דינא [היו גומרים לו את דינו] שלא בפניו בכל מקום שהוא, ואין ממש בטענת הבעלים.

מסופר: אשכחיה [מצא אותו] רב חסדא שסבור היה כי משנתנו שיטת ר' יעקב היא, לרבה בר שמואל, אמר ליה [לו]: תנית מידי [האם שנית דבר] בענין דיני איסורי הנאה לגבי השבת גזילה? אמר ליה [לו]: אין [כן], תנינא [שניתי]: נאמר "והשיב את הגזלה" (ויקרא ה, כג), מה תלמוד לומר בהמשך "אשר גזל", מה בא זה ללמדנו? — כוונתו יחזיר כעין שגזל,

מכאן אמרו: גזל מטבע ונפסל, פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה שפוסלת אותה מקרבן, ושור עד שלא נגמר דינו — אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך".

ומעתה נברר: מאן שמעת ליה דאמר [מי שמעת אותו שאומר] שעד שלא נגמר דינו של השור — אין [כן] אפשר להחזיר אותו, משנגמר דינו — לא? — שיטת רבנן [חכמים] היא החולקים על ר' יעקב בברייתא, וקתני [ושנה] שחמץ ועבר עליו הפסח — אומר לו "הרי שלך לפניך", ומכאן מוכח שלא כדברי רב חסדא, אלא שאף חכמים מודים בהשבת איסור הנאה בעינו. אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה בר שמואל: אי משכחת להו [אם תמצא אותם, את החכמים] לא תימא להו ולא מידי [אל תאמר להם דבר] ואל תפרסם שלא צדקתי בדברי.

ב אגב שהובאה ברייתא זו דנים במה ששנו בה: גזל פירות והרקיבו — אומר לו הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך". ומקשים: והתנן [והרי שנינו] במשנתנו: גזל פירות והרקיבו — משלם כשעת הגזילה! אמר רב פפא: כאן במשנתנו מדובר שהרקיבו כולן, שמה שגזל ממנו נשתנה שינוי של ממש שאינו יכול לומר "הרי שלך לפניך", ולכן צריך לשלם, ואילו כאן בברייתא מדובר שהרקיבו מקצתן, ולכן יכול להחזיר לו ולומר "הרי שלך לפניך".

ג משנה נתן לאומנין (בעלי מלאכה) חפץ לתקן, וקלקלו אותו — חייבין לשלם. ודוגמאות לדבר: נתן לחרש (נגר) שידה תיבה ומגדל (סוגים שונים של ארוניות) לתקן וקלקל — חייב לשלם. והבנאי שקיבל עליו לסתור (לפרק) את הכותל, ושיבר בתוך כדי כך את האבנים או שהזיקן ועתה אין הן ראויות עוד לשימוש — חייב לשלם. ואם היה סותר מצד זה של הכותל ונפל הכותל מצד אחר והזיק — פטור, אבל אם מחמת המכה שהיכה בכח הותזה אבן והזיקה — חייב.

ד גמרא שנינו במשנה שאם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן, וקלקל — חייב לשלם. אמר רב אסי: לא שנו כן אלא במקרה שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעץ בהן מסמר (או כל תיקון אחר כיוצא בזה הנעשה בכלי שלם), ונעץ בהן מסמר ושיברן בתוך כדי כך, שמשלם האומן עבור הכלי שקלקל. אבל אם נתן לחרש עצים לעשות מהם שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל ושיברן לפני שמסרם לבעל הבית — פטור מלשלם על אבדן הכלי, ואינו חייב אלא במה שגרם נזק לעצים.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אומן קונה בשבח כלי, כלומר, האומן זוכה בכלי על ידי זה שהוא עובד בו ומעלה את ערכו, ומשום כך הכלי נחשב כשייך לאומן עד שיתננו לבעליו, ומשום כך אם קלקל את הכלי הזה — הריהו כמקלקל את שלו ואינו צריך להחזיר אלא את העצים בלבד.

ומנסים לסתור את דברי רב אסי ממה ששנינו בתחילת המשנה, תנן [שנינו במשנתנו]: נתן לאומנין וקלקלו — חייבין לשלם. מאי לאו [האם לא] מדובר פה במקרה דיהיב להו [שנתן להם] עצים ובכל זאת הם משלמים דמי כלי! ודוחים: לא, מדובר שנתן להם שידה תיבה ומגדל לעשות בהם תיקון כלשהו.

ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף, בהמשך המשנה] שידה תיבה ומגדל, מכלל דרישא [שבתחילה] מדובר במקרה שנתן להם עצים! אמרי [אומרים] בדחיה לכך: פרושי קא מפרש לה [מפרש הוא] את הדברים שאמר בתחילה. שתחילה אומר כלל שהאומנים אחראים לקלקול, ומפרש: כיצד נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם? — כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל.

ומעירים: והכי נמי מסתברא [וכך גם כן מסתבר לומר] כפירוש זה, שבלשון "כיצד" קתני [שנה]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שרישא [בתחילה] מדובר במקרה שנתן לו עצים, אם כן השתא אשמעינן [עכשיו, הרי השמיע לנו כבר] שאם נתן לו עצים — חייבין לשלם, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] שאומן קונה בשבח כלים, אם כן נתן לו שידה תיבה ומגדל מבעיא [נצרכה לומר] שחייב לשלם?

ודוחים: אי [אם] משום הא [ראיה זו] לא איריא [אינו שייך], ואפשר לדחות אותה ולומר שתנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סופה לגלות, להסביר, את תחילתה], שלא תאמר כי רישא [תחילתה] עוסקת בנותן שידה תיבה ומגדל, אבל עצים לא, לכן תנא סיפא [שנה בסוף] שידה תיבה ומגדל, מכלל זה תלמד דרישא [שתחילתה] מדברת בנותן עצים, ואפילו הכי [כך] חייב לשלם, ואם כן מן המשנה אין להביא הוכחה כלל.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שאפשר לסייע לו] לרב אסי ממה ששנינו במשנה: הנותן צמר לצבע לצובעו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If there are witnesses who know what was written in the promissory note, they should write a new, proper, promissory note for him, and there will not be any loss. And if there are no witnesses, how do we know what was written in the promissory note in order to assess liability? Rava says: Let it refer to a case where the one who burned the promissory note trusts the creditor with regard to the details of the promissory note. Despite the concession of the one who burned the promissory note with regard to the amount of the debt, Rabba holds that he is exempt, since the value of the debt is not inherent in the actual paper.

Rav Dimi bar Ḥanina said: This statement of Rabba is the subject of a dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis. According to the opinion of Rabbi Shimon, who says that an item that causes financial loss is considered to have monetary value, the one who burned the promissory note is liable. According to the opinion of the Rabbis, who say that an item that causes financial loss is not considered to have monetary value, he is not liable. Rabba holds in accordance with the Rabbis, and therefore rules that one who burns a promissory note is exempt from liability.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, objects to this: Say that you heard the opinion of Rabbi Shimon, that an item that causes financial loss is considered to have monetary value, with regard to a case where he damaged an item that has intrinsic monetary value, in accordance with the statement of Rabba. As Rabba says: If one robbed another of leavened bread before Passover, and another came and burned it during the festival of Passover, when the leavened bread had already become forbidden, the one who burned it is exempt from paying the robber, as all are commanded to destroy the leavened bread, and he therefore performed a mitzva. If he burned it after Passover, that is the matter of dispute between Rabbi Shimon and the Rabbis.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, explains: According to the opinion of Rabbi Shimon, who says that an item that causes financial loss is considered to have monetary value, the one who burned it is liable, and he must pay the robber. Although it is prohibited to derive benefit from leavened bread, the robber could have returned it to the victim and been exempt from liability. Now that it has been burned, the robber will have to pay the monetary value of the leavened bread at the time of the theft. According to the opinion of the Rabbis, who say that an item that causes financial loss is not considered to have monetary value, he is exempt. But with regard to an item such as a promissory note, which has no intrinsic monetary value, do we say that in Rabbi Shimon’s opinion it too is considered to have monetary value?

The Gemara cites a ruling for the case where one burns the promissory note of another. Ameimar said: The one who rules that there is liability for damage caused by indirect action collects, in this case, the value of a proper promissory note, i.e., the amount of the debt, from the one who burned the promissory note. The one who rules that there is no liability for damage caused by indirect action collects, in this case, merely the value of the paper. The Gemara relates that there was an incident like this one, and Rafram forced Rav Ashi, who had burned a document in his youth, to pay damages, and he collected payment, in this case, as if he had damaged a beam used for crafting a sculpture, i.e., he paid him the value of the debt listed in the promissory note.

§ The mishna teaches that if one robbed another of leavened bread, and Passover elapsed over it, and it is therefore prohibited to derive benefit from it, the robber says to his victim: That which is yours is before you. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that with regard to items from which benefit is forbidden one says: That which is yours is before you? Rav Ḥisda said: It is the opinion of Rabbi Ya’akov, as it is taught in a baraita (Tosefta 5:4): If there was an ox that killed a person and is consequently liable to be stoned, and before the court sentenced it the owner sold the ox, the sale is valid; if he consecrated it, the consecration is valid; if he slaughtered it, its flesh is permitted; if a bailee returned it to its owner, it is returned.

The baraita continues: By contrast, from when it was sentenced to be stoned it is prohibited to derive benefit from it, and if the owner sold it, the sale is not valid; if he consecrated it, the consecration is not valid; if he slaughtered it, its flesh is forbidden; if a bailee returned it to its owner, it is not returned, as once it is prohibited to derive benefit from it, the ox is worthless. Rabbi Ya’akov says: Even after it was sentenced, if a bailee returned it to its owner, it is returned.

Rav Ḥisda completes his analysis: What, is it not that they disagree about this issue, that Rabbi Ya’akov holds that with regard to items from which benefit is forbidden one can say: That which is yours is before you, and the Rabbis hold that with regard to items from which benefit is forbidden one cannot say: That which is yours is before you?

Rabba said to him in response: No. It may be that everyone agrees that with regard to items from which benefit is forbidden one can say: That which is yours is before you, and the ruling of the mishna is also in accordance with the opinion of the Rabbis. As if so, i.e., if it were true that the dispute in the baraita between the Rabbis and Rabbi Ya’akov concerns the general question of returning an item from which benefit is forbidden, they should disagree with regard to the case of leavened bread on Passover and whether it can be returned as is, since this is a clear case of an item from which benefit is forbidden. Rather, Rabba said: Here, in the baraita, they disagree with regard to a different issue: Can an ox be sentenced in its absence?

Rabba explains the dispute: The Rabbis hold that an ox may not be sentenced in its absence, and therefore the bailee is liable to pay. The reason is that when the ox is returned after its sentencing, the owner may say to the bailee: Had you brought the ox to me before sentencing, I would have chased it away into the marsh, preventing the sentencing from taking place. Now, since you did not return it to me before it was given to the court, you have given it to one with whom I cannot litigate, as the court was sure to sentence it. Therefore you must pay me and not return the ox. And Rabbi Ya’akov holds that an ox may be sentenced even in its absence, and the claim of the owner of the ox is not accepted. The reason is that the bailee may say to the owner in response: What did I do to the ox? Ultimately it would have been sentenced in its absence and rendered forbidden.

The Gemara relates an incident: Rav Ḥisda, who stated that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Ya’akov and not the Rabbis, found Rabba bar Shmuel and said to him: Did you learn anything with regard to the halakhot of returning stolen items from which benefit is forbidden? Rabba bar Shmuel said to him: Yes, we learned a baraita: The verse states: “Then it shall be, if he has sinned, and is guilty, that he shall restore the item that he robbed” (Leviticus 5:23). What is the meaning when the verse states: “That he robbed”? It means that the robber must return the same item that he robbed.

The baraita continues: From here the Sages stated that if one robbed another of a coin and it was invalidated, or of produce and it rotted, or of wine and it fermented, or of teruma and it became ritually impure, or of leavened bread and Passover elapsed over it, or of an animal and a sin was performed with it, or of an ox that had not been sentenced, he can say to the robbery victim: That which is yours is before you.

The Gemara notes: Who did you hear say that before the ox was sentenced it can be returned, but after it was sentenced it cannot? It is the Rabbis, who disagree with Rabbi Ya’akov in the baraita; and this baraita teaches that if one robbed another of leavened bread and Passover elapsed over it, he can say to the robbery victim: That which is yours is before you. This disproves the analysis of Rav Ḥisda, as even the Rabbis agree that an item from which benefit is forbidden is returned as is. Rav Ḥisda said to Rabba bar Shmuel: If you find the Sages, do not say anything to them, i.e., do not publicize that I erred.

§ The Gemara discusses the baraita, which states that if one robbed another of produce and it rotted, he can say to the robbery victim: That which is yours is before you. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna (96b): If one robbed another of produce and it rotted, he pays compensation according to the value of the stolen item at the time of the robbery? Rav Pappa said: Here, the mishna is referring to a case where the stolen produce all rotted, which constitutes a significant change. The robber acquires the produce and must pay what its value was at the time of the robbery. There, the baraita is referring to a case where part of the stolen produce rotted. In such a case the robber may return it and say: That which is yours is before you.

MISHNA: If one gave items to craftsmen to fix and they damaged them, the craftsmen are liable to pay for the damage. For example, if one gave a chest, a box, or a cabinet to a carpenter to fix, and he damaged it, he is liable to pay. And a builder who committed to demolish a wall and while demolishing it he broke the stones, or who damaged them, is liable to pay. If he was demolishing on this side of the wall, and the wall fell from another side and caused damage, he is exempt from liability. But if a stone fell and caused damage due to the force of the blow, he is liable.

GEMARA: The mishna teaches that if one gave a carpenter a chest, a box, or a cabinet to fix, and he damaged it, the carpenter is liable to pay for the damage. Rav Asi says: The Sages taught that a carpenter is liable to pay damages only in a case where one gave the carpenter a chest, a box, or a cabinet to drive a nail into them, i.e., he gave the carpenter complete vessels to repair, and he drove the nail into them and broke them. But if one gave wood to a carpenter to build a chest, a box, or a cabinet, and he built a chest, a box, or a cabinet from the wood, and before giving it to the owner the carpenter broke them, he is exempt from paying for the damage caused to these vessels, and must pay only for the damage caused to the wood.

What is the reason for this? It is because a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of the vessel. The craftsman is considered to have acquired the vessel through his work, which enhances its value, and it remains in his possession until he returns it to the owners. Consequently, if he damages the vessel in any way, he is damaging his own item, and must return only the value of the raw materials to the owners.

The Gemara attempts to contradict Rav Asi’s statement: We learned in the mishna that if one gave items to craftsmen to fix and they damaged them, they are liable to pay for the damage. What, is it not referring to a case where he gave them wood, and they nevertheless pay the owner the value of a vessel? The Gemara responds: No, it is referring to a case where he gave them a chest, a box, or a cabinet to repair.

The Gemara asks: But from the fact that the latter clause of the mishna teaches about a chest, a box, or a cabinet, it may be inferred that the first clause of the mishna is referring to wood. The Sages say in response: The latter clause is explaining the first clause. After stating that the craftsmen are liable to pay damages, the mishna explains: In what case is it so that if one gave items to craftsmen to fix, and they damaged them, they are liable to pay? It is with regard to a case where one gave a carpenter a chest, a box, or a cabinet.

The Gemara notes: And so too, it is reasonable to say that the latter clause of the mishna teaches in what case the first clause deems them liable, as, if it enters your mind to think that the first clause is referring to a case where he gave wood, one could ask: Now that the mishna told us that if one gave wood, the craftsman is liable to pay the value of a vessel, and we do not say that a craftsman acquires ownership rights through the enhancement of vessels, is it necessary to tell us that if one gave a chest, a box, or a cabinet, the craftsman is liable to pay damages?

The Gemara dismisses this proof: If it is due to that reason, i.e., if that is the manner in which the explanation of the mishna is refuted, there is no conclusive argument, because that claim can be refuted by saying that the tanna taught the latter clause to shed light on the first clause, so that you would not say that the first clause is referring to a case where one gave the carpenter a chest, a box, or a cabinet, but had he given wood, the carpenter would not be liable. Therefore, the mishna teaches the case of one who gave a carpenter a chest, a box, or a cabinet in the latter clause, and it follows by inference that the first clause discusses one who gave the carpenter wood, and even so the carpenter is liable to pay damages. It is therefore impossible to prove Rav Asi’s statement from the mishna.

The Gemara suggests: Let us say that a mishna (100b) supports the opinion of Rav Asi: With regard to one who gives wool to a dyer

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אית דגרסי: אי דאתנהו לסהדי לכתביה ליה שטרא אחרינא. ולאו למימרא שיכתבו ליה העדים שטר אחר דהא קיימא לן (ב"ב קמא, א) עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת, אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומי דהני סהדי דידעי בהלוואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר, והגירסא הזו בעצמה אינה מחוורת, דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעינן דלמא נשרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי כתיב ביה. והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרי אחרינא, וכן גירסת רוב הספרים, והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומו וידעי שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהני סהדי דאין אלו עדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כי פסק דין הוא. ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עדי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהן שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהן מכירין את החתימה ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הן סומכין.

ואוקמינן במאמינו, שהשורף מאמין את בעל השטר שכך כתב בו שהוא מאבד את חובו מחמת שאין לו שטר. הקשה הראב"ד זכרונו לברכה אפילו בשאינו מאמינו יהא נאמן בשבועה שהרי עשו תקנת נגזל באשו ואפילו באש דממילא כדאיתא בשלהי הכונס צאן לדיר (לעיל בבא קמא סב, א) כל שכן בזה ששרפו בידים, ותירץ הוא ז"ל דכיון דלאו ממון הוא אלא גרמא בעלמא לא עשו בו תקנה שהרי במסור בעיא ולא אפשיטא משום דגרמא היא (שם).

מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעלייא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. וקיימא לן כמאן דדאין דיני דגרמי, חדא דהא עביד רפרם עובדא ואכפייה לרב אשי וגבי ביה ככשורא לצלמא, ועוד דלקמן (בבא קמא ק, א) גבי מראה דינר לשולחני אמר ריש לקיש מאן דאין דיני דגרמי רבי מאיר וסבירא לן כוותיה. והוא הדין למוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (כתובות פו, א) מגבי כל מאי דכתיב בשטרא ולא מאי דשקיל בשטרי מיניה בלחוד, ובשחזר המוכר ומחלו אין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח, וכבר כתבתיו בארוכה בפרק הכותב (כתובות שם) בסייעתא דשמיא. ויש לי ראיה מכרעת על זה בקידושין (מח, א) בשמעתא דקדשה בשטר.

אי אהדרתיה ניהלי הוי מערקנא ליה לאגמא. לאו מערקנא ליה ממש בידים קאמר, דאם כן אף בחמץ נמי נימא ליה הכין אי איתא קודם הפסח הוי אכילנא ליה או מזביננא ליה, אלא שביקנא ליה וממילא ערק הוא לאגמא קאמר שכן דרכן של שוורים ללכת מעצמן לאגם, וכבר כתבתיה בארוכה למעלה בשלהי פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא מה, א).

מאי טעמא אומן קונה בשבח כלים. כלומר אומן קונה בשבח כלי ואף כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו, וכן דעתו גם כן להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אף על פי שלא קלקלו, אבל לכולי עלמא בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהיה שבח של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחו.

פירושי קמפרש וכו'. ואף על גב דחייבין חייבין קתני לא פריך הכא חייבין חייבין למה לי דאיכא טובא דמקשה הכי ואיכא נמי טובא דלא מקשי', בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ג, א) מקשה שלשה שלשה למה לי, ובשמעתא קמייתא בשנים אוחזין (ב, א) פריך והא זה זה קתני, ובפרק קמא דנדרים (ד, ב) אסור אסור למה לי, ובפרק בית כור (ב"ב קב, א) פריך אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי, ואיכא דוכתי דלא פריך בפרק קמא דחולין (טז, ב) גבי ברייתא דהשוחט במחובר שחיטתו כשרה דמסיק פרושי קמפרש ולא פריך כשרה כשרה למה לי, ובפרק גיד הנשה (חולין צח, א) גבי בצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות וכו' לא פריך אסורות אסורות למה לי, ובפרק כל הבשר (חולין קיג, א) גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא לא פריך מותר מותר למה לי.

מי שגזל חמץ לפני הפסח ובא ישראל אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים לבערו ולא עוד אלא אפילו שרפו לאחר הפסח פטור שאע"פ שהפסידו דבר הגורם לממון שהרי היה יכול להחזירו כמו שבארנו מ"מ דבר הגורם לממון לאו כממון דמי:

שמא תאמר והלא שורף שטר ושף מטבע אינו גוף היזק אלא גרמא ואתה מחייבו אלו שאני מחייבו דינא דגרמי הם וכבר ידעת שהלכה כדברי האומר דנין דינא דגרמי אבל ענין חמץ זה אינו בכלל דינא דגרמי אלא בדין דבר הגורם לממון שאינו כממון ודבר הגורם לממון הוא דבר אחר בזולת דינא דגרמי וכמו שתראה בפרק מרובה ע"א ב' ור' מאיר סבר לה כר' שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ואלו היו שניהם דין אחד היה יכול לומר ר' מאיר לטעמיה שהוא דן דינא דגרמי ואע"פ שבסוגיא זו העמיד רב דימי שמועת השורף שטרותיו בדין דבר הגורם לממון כמו שאמר הא דרבה מחלוקת ר' שמעון ורבנן היא כבר נדחית ונשארו דינא דגרמי ודבר הגורם לממון דינים חלוקים זה פורש לחיוב וזה פורש לפטור כמו שבארנו:

מעתה צריך אתה לידע מה בין דינא דגרמי ובין דבר הגורם לממון עד שנחייב בזה ונפטור בזה תדע שהדבר הגורם לממון הוא דבר שמאבדו בידים אלא שדבר שמפסידו אין עקרו ממון אלא שהיה נפטר מממון על ידו ודינא דגרמי הוא דבר שמפסידו עקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא וחלוק שיש בין דינא דגרמי שהוא חייב ובין גרמא בנזקין שהוא פטור כבר בארנוהו בפרק הכונס:

היזק שאינו נכר דומה לדינין אלו ואמרו שפטור מן התורה אבל מדברי סופרים חייב שלא יהא אחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני:

אף מזיק שעבודו של חברו דומה לדינים אלו ודינו לדעתנו שהוא חייב כגון עשה עבדו אפותיקי ושחררו ויש פוסקים בו שהוא פטור כמו שיתבאר במקומו:

ונמצאת למד שחמשה דינים הם שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא שזה פורש לחיוב וזה פורש לפטור והם דבר הגורם לממון שפטור ודינא דגרמי שהוא חייב וגרמא בנזקין שהוא פטור והיזק שאינו ניכר שהוא פטור מן הדין וחייב מתורת קנס ומזיק שעבודו של חבירו שלשטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור וכבר בארנו הבדל שבין זה לזה אם בלשון אם בענין דרך קצרה ברביעי של גיטין במשנה ששית:

דינים הנכללים בסוגיא זו הבאה על משנת חמץ שעבר עליו הפסח באסורי הנאה ובהחזרת שור שהמית אם משנגמר דינו ואם עד שלא נגמר דינו ומכרו והקדישו ואם גומרין דינו של שור שלא בפניו ושלא בפני הבעלים אם לאו כבר בארנו הכל בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה:

המשנה השלישית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והרביעי ואמר על זה נתן לאומנין וקלקלו חייבין לשלם נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לתקן וקלקל חייב הבנאי שקבל עליו את הכותל לסתור ושבר את האבנים או שהזיק חייב לשלם היה חותר מצד זה ונפל מצד אחר פטור ואם מחמת המכה חייב נתן צמר לצבע והקדיחו ביורה נותן לו דמי צמרו צבעו כעור אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו הוצאה אם הוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבת לצבוע לו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום ר' מאיר אומר נותן לו דמי צמרו ר' יהודה אומר אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את ההוצאה אם ההוצאה יתרה על השבח נותן לו את השבח אמר הר"ם אין הפרש בין שיתן לאומן כלי העשוי לתקן אותו וקלקלוהו או שיתן לאומנין עצים או ברזל לעשות לו כלי ויעשו אותו ויגמרו מלאכתו ואחר כך יקלקלוהו ישלם דמי הכלי בשני הענינים כעור שמראהו רע והוא שנאמר על דרך משל זה צבעו אדום אבל הוא עין רע לא יכשר למה שרצה אותו וענין שבח והוצאה כמו שאומרים לך על דרך משל אלו היה הבגד שוה דינר ואחר צביעתו דינר וחצי והוציא בו בשבח רובע דינר לא יתן לו אלא רובע דינר ואם הוציא עליו שלשה רבעי דינר יתן לו החצי מאשר הותיר בדמיו וכל זה אינו תלוי ברצון בעל הבגד אלא אפילו אמר לו בעל הבגד כיון שעברת על מאמרי תן לי מה שהיה שוה בגדי בתחלה וטול לך הבגד לא יוכל לומר זה לפי שאמרנו אם השבח יתר על ההוצאה ואם ההוצאה יתרה על השבח היא תקנה לכל אחד משניהם והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי נתן לאומנים לתקן וקלקלו חייבים לשלם נתן לחרש שירה פי' ארגז ותיבה ומגדל לתקן וקלקלו חייב לשלם ופרשו בגמ' שלא סוף דבר אם נתן לו תיבה שידה ומגדל העשויים אלא שרצה לחדש בהם דבר כנעיצת מסמרות וכיוצא בהם ושברם שהוא חייב אלא אפילו נתן לו עצים ונסרן ועשה מהם תבה ושברה כשנעשית משלם כשווייה של עכשו ואין אומרין אומן קונה בשבח כלי ר"ל בשכר מעשה שעשה בו קנה אותו השבח ואין עליו לשלם אלא דמי עצים אלא אין אומן קונה בשבח כלי וכל שנשבח ברשות בעלים הוא וכשמשברו משלם כשעת השבירה ומפני שממשנה ראשונה ר"ל נתן לאומנין לא למדנו אלא בדבר שאין בו שבת כדי לומר בו שיהא אומן קונהו בא עכשו להודיענו שאומרין כן אף במה שיש שם שבח כלי:

הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברם וכן אם הזיק בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו וחזרה על האומן הואיל וזה קבל מלאכה זו עליו כדרך קבולת הא אם נעשה בה שכיר יום לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר הרי זה אונס ואם מחמת הכאה בפטיש היה לו להתבונן בכך וחייב שהרי הוא כזורק חץ שהמית בו:

היכי דמי אי דאיכא סהדי דידעי מה הוי כתוב ביה בשטרא ניכתבו ליה שטרא אחרינא פי' ואין זה עד מפי עד דכל זמן שהעדים לא מסרו עדותן לבית דין זה יקרא עד מפי עד שאע"פ שהגידו עדותם בפני עדים יכולין לחזור בהם בב"ד ולא נאמר בזה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כשמגידים במקום הראוי להגיד בב"ד הילכך עדים ששמעו מפי עדים שראו שהלוה מנה ראובן לשמעון פסולין להעיד מפני שיכולים עדים הראשונים לחזור בהם אבל אחר שהגידו עדותן בב"ד שאינן יכולים לחזור בהן ולא הספיקו ב"ד לגמור הדין כגון שנטרדו או שמתו העדים ששמעו עדותם בב"ד יכולין להעיד ולומר בפני ב"ד אחר אנו שמענו כשהעידו עדים הראשונים עדותן בפני ב"ד פלו' וב"ד זה דנין על פיהם שאין זה עד מפי עד כיון שנגמרה עדות הראשונים והגידו בב"ד ה"נ כשחתמו בשטר כבר נגמרה עדותם ואינן יכולין לחזור בהן כדאמרי' העדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד והילכך יכולין אלו שראו השטר להעיד בפני ב"ד שכך ראינו שטר חתום ביד ראובן שהלוה לשמעון מנה או שיכתבו לו שטר ויחתמו בו וב"ד מוציאי' על פיהן מנה משמעון לראובן ומאי דתנן בגט פשוט מעמיד עליו עדים ובא לב"ד מפני שרוצה לעשות קיום לשטרו כדתני התם והן עושין לו קיום בעבור זה הולך לפני ב"ד וה"ה אם יש לו עדים שמכירין חתימת העדים של מחוק שהן יכולין לכתוב לו שטר אחר איך ראינו שטר ביד ראובן חתום שיש לו מנה על שמעון ואנו הכרנו חתימתן וכשיוצא שטר זה לב"ד גובין בו אבל צריך שתתקיים חתימתן של אלו האחרונים לב"ד ובעבור זה שנה ובא לפני ב"ד כדי שיעשו לו קיום שאם יכתבו לו העדים שטר אחר עדיין צריך קיום לחתימת האחרונים גם הנה שאומר ניכתבו לי' שטרא אחרינא ה"ק שהכירו חתימתן ויכתבו בשטר אנו הכרנו חתימתן או אם היה שטר מקוים יכתבו כי ראינו בידו שטר מקוים עיין במהדורא חמישאה בגט פשוט שהוכחתי שם דדוקא להעיד יכולין ולא שהם יעשו לו שטר אחר:

פיסקא נתן לאומנין לתקן אומן קונה בשבח כלי פי' לא נאמר דבר זה אלא לענין זה בלבד שאם נשבר בידו אינו משלם לו דמי עצים אבל אם הוא בעין אינו יכול לומר לו הא לך דמי עציך והכלי יהא שלי שלא נאמר דין זה אלא גבי גזלן דקני להו בשינוי אבל האומן לא קנאו אלא בע"כ נותן לו שכרו ולוקח כליו כאשר הוא מושבח ומש"ה לא פשטי' מצבעו כעור ולצבוע לו אדום וצבעו שחור דאין אומן קונה בשבח כלי מפני שהצמר הוא בעין ובענין זה לא אמר רב אסי שיקנה אותו ולא כמו שתירצתי במהדורא תניינא:

אית דגרסי אי דאיתנהו לסהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא וליתבו ליה. ולאו למימרא שיכתבו העדים שטר אחר דהא קיימא לן עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהנהו סהדי דידעי בהלואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר. ואי נמי יכתבו ליה שטרא אחרינא סהדי גופיה בלא אחריות מפורש. אלא דאינו נראה דמיירי בהכי מדלא קאמר הכי בהדיא. והגירסא ההיא בעצמה אינה מחוורת דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעי אטו אפומא דסהדי דשטרא בלחוד ידעי דילמא בששרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי הוה כתיב ביה. והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרא אחרינא. וכן גירסת רוב הספרים והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומיו וידעו שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין על פיהם שטרא אחרינא ועל פומייהו דהני סהדי דאין אלו כעדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כפסק דין הוא. ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עידי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהם שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהם מכירין החתימות ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הם סומכין. הרשב"א ז"ל.

והרמ"ה ז"ל פירש בפריטיו בפירוש אחר וז"ל השורף שטרותיו של חברו וכו'. מסקנא היכא דאיכא עדים דידעי מאי דכתיב בשטרא וידעי דמקוים הוה כתבי ליה שטרא אחרינא ואי ליכא עדים דידעי מאי הוה כתיב ביה ולא ידעי דמקוים הוה ולא מודי ליה מזיק לניזק דהכי והכי כתיב ביה אי נמי מודה ליה דהכי והכי כתיב ביה ולא מודה דשטר מקוים הוה דכולי עלמא פטור ואי מהימן ליה מזיק לניזק דהכי והכי הוה כתיב ביה ושטר מקוים הוה לרבה פטור ולית הלכתא כוותיה כדבעינן למימר קמן. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מתקיף לה רמי בר חמא היכי דמי אי דאיכא עדים פירוש אי איכא עדים דמכירין להנהו עדים דחתימי בשטרא וחזו דהאי שטרא נשרף לכתבו ליה שטרא אחרינא אפילו מזמן ראשון ואי דליתנהו מנא ידעינן ואי אמרת דחזו להו סהדי להנהו שטרא וידעי דכתוב בהו כך וכך דינרים וזמן פלוני ופלוני וקיום בית דין דהשתא ודאי ידעינן ואפילו הכי פטור משום דניירא בעלמא קלא מיניה אפילו הכי היה צריך להראותו בבית דין ויראו בית דין את קיומו אם אמת הוא או זיוף ואלו אף על פי שראו השטר באמיתו. ואי קשיא לך אף על גב דלא ידעינן יהא נאמן שהרי עשו תקנת נגזל ואפילו באש דממילא כל שכן בזה ששרפו בידים ואיכא למימר כיון דגרמא הוא ולאו ממון הוא לא עשו בו תקנתא שהרי במסור בעיא ולא איפשיטא משום דגרמא והאי נמי כן הוא הואיל ואינו גוף ממון. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל השורף שטרותיו של חברו חייב לשלם דמי כל החוב ומכל מקום אם עדי השטר קיימין וזוכרין עדותן הואיל ונתברר להם שבאונס נאבד השטר ראיתי בפסקי הלכות גדולות הפוסקים שהם חוזרין וכותבין לו שטר אחר כמו שיתבאר בגיטין שכל שברור להם שלא נפרע כותבין ונותנין אפילו מאה פעמים. ויש אוסרים מטעם עדים שעשו שליחותן אין חוזרין וכו' אלא יעידו בבית דין ויכתבו לו מזמן שני ואין הדברים נראין. ואף על פי שבגט אמרו כן טעם הדבר מפני שצריך שיהא נכתב במצות הבעל אבל הכא אינו כן והילכך מותר אחר שמזמן ראשון כותבין שיש לומר בההיא היא כמו שנכתוב בסמוך. ואם מתו או לא זכרו עדותן אם יש עדים אחרים שראו אונס השטר וראו סך השטר חוזרין בית דין ומכתיבין להם שטר אחר על פי עדותן. וכן אני מפרש אי דאיכא עדים לכתבו ליה שטרא אחרינא רוצה לומר שיכתבו לו בית דין שטר אחר על פי עדותן ואין זה עד מפי עד שכל עדים החתומים בשטר כנחקרה בבית דין הוא. ויראה לי בשני אלו שמזמן ראשון כותבין שאם לא כן כשהיה מקשה לכתבו שטרא אחרינא היה לו להשיב שהיה מוקדם ונתאחר והפסיד בלקוחות ועוד שהרי זו שליחות אחרת היא אחר שישנו הזמן. לא ראו עדים סך השטר אין כותבין לו שטר אחר ומשלם זה השורף כשיעור חובו אם הוא מודה לו ששטר מקוים היה וכך וכך היה מחזיק ואם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר ולא עשו בו תקנת נגזל להאמינו בשבועה. היה נודע בחוב שמחמת תוקף הלוה היה מעכבו או מחמת עוני אינו משלם לו כל החוב אלא שמין כמה הפסידו ומשלם לו לפי ראות עיניהם של בית דין. ע"כ לשונו.
וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפריטיו וז"ל מיהו כי מחייבינן ליה לשורף שטרותיו של חברו לא מחייבינן ליה אלא היכא דמתברר דאי הוה איתיה לשטרא בידיה הוה מצי גבי ליה כוליה ומחמת דקלייה האי מזיק הוא דלא מצי גבי ליה דאשתכח דאיהו גרם לאפסודי לממוניה אבל היכא דלא אתברר דהוי יכול האי ניזק למגבא ממוניה בההוא שטרא כגון דהוה מחסר שטרא מידי אי נמי לא משפי נכסי דלוה אי נמי מחמת דהוי ליה גברא אלימא אי נמי מחמת דהדר מארי שטרא ומחיל ליה לממונא ללוה לית ליה לניזק על המזיק כלום דהא לא אפסדיה ולא מידי ואי נמי אתברר דאפסדיה מקצת כגון דהוה לוה גברא אלימא והוה יכול מלוה לזבוני לשטרא בפחות משלם ליה כשיעור מאי דאפסדיה וכן הלכה. ע"כ.
וכתב הרמ"ה מסרקסטה ז"ל השורף שטרותיו של חברו היכא דקא מודה המזיק דהכי והכי הוה והוא דידיע שמחמת פסידא דההוא שטרא קא פסיד איהו ההוא ממונא ואי לא מפסיד מחמת פסידא דשטרא אלא דלוה איעני פטור השורף. מיהו אי הדר לוה ואיעתר מחייב לשלומי ליה מאי דפסיד משום פסידא דשטרא. זה אומר שטרותי שרפת והפסדת ממוני וזה אומר לא הפסדתי ולא שרפתי נשבע היסת ופטור ואי איכא חד סהדא משתבע נמי שבועתא דאורייתא. שרפו לו או השליכו לים בפני עדי השטר שקראו אותו מיד ביד המלוה וחטפה הלוה ושרפו או אבדו בים איכא מאן דאמר אזלי הני סהדי וכתבי ליה שטרא אחרינא בבי דינא ומקיימי ליה בדינא וגבי ביה אפילו ממשעבדי ואיכא מאן דאמר מבני חורי בלחוד אי קא טעין ליה דפרעיה ואי הוה כתיב ביה נאמנות בלא שבועה צריך עיון אף אי מצינן למסמך אההוא הימנותא כיון דאירכס שטרא לבטולי טענתיה דלוה דאמר פריעא הוה ולא איצטריך האי מלוה לאשתבועי דלא פרעיה. ונראה לומר דמהני כיון דבאפי סהדי דההוא שטרא חטפה מיניה. והיכא דגזליה מיניה איניש אחרינא צריך עיון נמי היכא דחזו הנהו סהדי דהוו חתימי בההוא שטרא דהאי מיניה חטפיה ושדייה בי נורא אי כתבי ליה אינהו שטרא אחרינא למיהדר עליה דלוה כדכתבינן לעיל או דילמא עליה דהאיך דחטפיה מיניה הוא דהדר בסהדותא דהני. ונראה לומר דמצי האיך טעין הא לא אפסדתיך מידי אלא זוזי דספרא דהא סהדך קמן דחזו ליה לשטרא מעיקרא ולכתבו לך שטרא אחרינא בבי דינא על סהדותא דילהו ואנא יהיבנא פשיטי דספרא. ע"כ.

אמר רב דימי בר חיננא הא דרבה מחלוקת. שאלו להרשב"א ז"ל האיך העמידה רב דימי בפלוגתא בדבר הגורם לממון ובכל התלמוד דאינו שדין גרמי ודין גורם לממון דינין חלוקין זה פירש לחיוב וזה פירש לפטור. והשיב וזה לשונו אין בין גורם לממון בין דינא דגרמי שניהם לחייב דטפי איכא לחיובי גורם לממון מדינא דגרמי דאמרינן בפרק מרובה רבי מאיר סבר לה כרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי ולמה לן למימר דסבר לה כרבי שמעון לימא רבי מאיר לטעמיה דאית ליה דינא דגרמי אלא משמע דטפי גמיר דבר הגורם לממון מדינא דגרמי דאלו משום דינא דגרמי אפשר דלאו ממון גמור הוי לגבי ארבעה וחמשה אלא למאן דאית ליה דבר הגורם לממון דממון גמור הוי אפילו לשלם ארבעה וחמשה. ומיהו איברא רבה דאמר שורף שטרותיו של חברו פטור לית ליה דינא דגרמי ולא דבר הגורם לממון והילכך בין גורם לממון בין דינא דגרמי הכל לפיטור ומאן דמחייב בזה מחייב בזה ומאן דפוטר בזה פוטר בזה. וכי אוקי רב דימי דרבה בתנאי דדבר הגורם לממון אשכח תנאי בהדיא תני ליה רב דימי כהני תנאי ואתקיף לה רב הונא דלאו בפלוגתא אמרה אלא ככולי עלמא אמרה דאפילו רבי שמעון מודה בכי הא דלאו עיקרו ממון ורבה גופיה אמרה בכי הא ולעולם אף רב הונא בריה דרב יהושע סבר דרבה משום דבר הגורם לממון הוא דאמרה והואיל ואינו דבר שעיקרו ממון סבר דלכולי עלמא פטור. ואי נמי יש לומר דרב דימי סבר דהשורף שטרות ליכא משום דינא דגרמי כיון שאינו עושה דבר בגופו של ממון כמסכך גפנו על תבואתו של חברו ולא אפילו כמחיצת הכרם שנפרצה דודאי יאסור גפנו את התבואה דהגפנים מתערבים על התבואה ממש מה שאין כן בשורף את השטר שאין זה ממש מזיק בממון דדילמא בלא שטר פרע ליה ועוד דלא עשה בגופו של ממון כלום אבל גורם לממון בעלמא הוא והיינו דאמר אמימר עלה מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה ככשורא לצלמי ולומר דלאו בדבר הגורם לממון שייכא אלא בדינא דגרמי ורבה דפטר משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי. וזה נראה לי עיקר. עד כאן בתשובותיו ז"ל מהבלתי נמצאים בדפוס.

אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו'. כדרבה דאמר רבה וכו'. וקצת קשה לי למאי אייתי ליה להך דרבה ליתי מעיקר המחלוקת עצמה דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' כדלעיל דההוא דבר שעיקרו ממון הוא ולימא אימר דשמעת ליה לרבי יוחנן בדבר שעיקרו ממון דהיינו קדשים שחייב באחריותן וכו' בדבר שאין עיקרו ממון מי שמעת ליה וכו'. שיטה.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אימר דשמעת ליה לרבי שמעון דבר הגורם לממון וכו'. דהא דאמר רבי שמעון קדשים שחייב באחריותן הם דבר שעיקרו ממון וכן גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו וכו' והא דרבה בענין חמץ רבותא אשמועינן דאפילו חמץ שעבר עליו הפסח דאיסורי הנאה הוא ולא שווי מידי כיון דגורם לממון הוא חייב לרבי שמעון מיהו עיקרו היה ממון מה שאין כן בשורף שטר של חברו. והשתא כיון דסבירי לן אפילו בשורף שטרות חייב כל שכן בדבר שעיקרו ממון דחייב אלמא הלכה כרבי שמעון דדבר הגורם לממון חייב. וה"ר יצחק ז"ל לא פסק כרבי שמעון ולא ידענא מאי טעמיה. גם יש לדקדק כיון דדיינינן דינא דגרמי מאי טעמא אמר גרמא בניזקין פטור. וי"ל דגרמא בניזקין שהוא פטור בנזקי ממונו הוא כגון אשו ונעורת פשתן שלו אבל נזקי נופו בין שהוא נזק בידים בין שהוא מזיק בדיבורו כגון מסור וכגון מראה דינר לשלחני ונמצא רע ואפילו במחשבתו כגון מחיצת הכרם שנפרצה ונתיאש הימנה ולא גדרה אחר שהתרו בו שתי פעמים מזיק הוא במחשבתו ובכוונתו וחייב ורבה דלא דאין דינא דגרמי לא סבירא ליה כרבי מאיר דדאין כדאיתא לקמן. מיהו קשה לי כיון דרבי מאיר בשיטתיה דרבי שמעון קאי בדינא דגרמי הא דאמרינן בפרק מרובה דרבי מאיר סבר לה כרבי יעקב דאמר אף משנגמר דינו וכו' וסבר לה כרבי שמעון הא שמעינן לדידיה דאמר הכי וצריך לפנים. ואיכא למימר דרבי שמעון עדיפא ליה מדרבי מאיר דהא דמחייב רבי שמעון אפילו בגרמא דשמא קמחייב כגון משביע עד אחד דאיכא למימר דילמא משתבע ומפטר ורבי מאיר לא מחייב בהא והנך גרמי דרבי מאיר לית ליה למיקם בדינא אלא בהדי מזיק דאזקיה בדיבוריה או בכוונתו והא דרבי שמעון צריך עליה למיקם בדינא בהדי גנב משום דגזבר קאי בהדיה בדינא משום אחריות דקדשים. ואפשר דרבי מאיר לית ליה כולי האי דמצי למימר ליה גנב לבעלים אכתי לא מחייבת לשלומי עד שתבע ליה גזבר מינך ודילמא לא תיבעי מינך ובכהאי גוונא לית ליה לרבי מאיר גרמא חייב דמו. אי נמי דבגרמא דמו ורבי שמעון אית ליה אפילו בהני ומשום הכי צריך למימר דרבי מאיר סבר לה כרבי שמעון. ולפום האי אורחא איכא למימר דהלכה כרבי מאיר בדינא דגרמי ואין הלכה כרבי שמעון בדבר הגורם לממון וכן לענין דינא דשורף שטרותיו של חברו וישאר שמעתתיה דרבה דדיינינן דינא דגרמי ואפילו בשורף שטר חברו שאין עיקרו ממון משום דחד גורם הוא אבל (חסר כמו חמשה דפין).
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל ונמצאת למד שחמשה דינין הן שדומין זה לזה מהם בלשון ובענין ומהם בענין ולא בלשון ומהם בלשון ולא בענין אלא שזה פירש לחיוב וזה פירש לפטור והם דבר הגורם לממון שפטור ודינא דגרמי שהוא חייב. וההפרש הוא שדבר הגורם לממון הוא דבר שמאבדו בידים אלא שהדבר שמפסידו אין עיקרו ממון אלא שהיה נפטר מממון על ידו ודינא דגרמי הוא דבר שמפסידו עיקר ממון אלא שמפסידו דרך גרמא והדין השלישי הוא גרמא בניזקין שהוא פטור. וחילוק שיש בין דינא דגרמי לגרמא בניזקין כבר ביארנוהו בפרק הכונס הוא היזק שאינו ניכר שפטור מן הדין וחייב מתורת קנס. ומזיק שעבודו של חברו שלשיטתנו חייב ולקצת מפרשים פטור וכבר ביארנו ההבדל שבין זה לזה אם בלשון אם בענין דרך קצרה בפרק ד' של גיטין במשנה הששית. ע"כ.

הוה עובדא וכו'. כלומר בא מעשה כהאי גוונא לפני רב אשי ורצה לפטור האדם השורף שטרותיו של חברו דלא לישלם אלא דמי ניירא בעלמא דהוה סבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי ואכפייה רפרם שהיה זקן ממנו לרב אשי שהיה בחור שיחייב השורף לשלם לניזק ככשורא לצלמי. ה"ר יהונתן ז"ל.

חו"מ ת"ח הכא בגומרים דינו של שור שלא בפניו קא מיפלגי ושמעינן מינה דכל היכא דהויא השבה גבי גזלן הויא השבה גבי שומר וכל היכא דלא הויא השבה גבי גזלן לא הויא השבה גבי שומר מדאיצטריך רבא לאוקמי בגומרים דינו וכו'. ולא קאמר טעמא משום דשני לן בין שומר לגזלן ואגב ארחיך שמעית מינה דאין גומרים דינו של שור אלא בפניו. והני מילי בשור הנסקל דלחיובי תורא קא בעינן ועוד דכתיב השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור אבל שור שהזיק דלא שייכי ביה הני טעמי גומרין דינו שלא בפניו אבל בפני הבעלים ודאי בעי לא שנא המית ולא שנא הזיק. והני מילי לקבולי סהדי דכתיב והועד בבעליו התורה אמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו כדאיתא בפרק כהן גדול גבי מעשה דינאי מלכא אבל גמר דין בפני הבעלים לא בעינן כדאמרינן בפרק החובל לא צריכא דקביל סהדי וברח. והני מילי למגבא מגופיה אבל למגבא משאר נכסי דמריה לא גבינן עד דגמרי ליה לדיניה באפיה כדאיתא התם בפרק החובל. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

חו"מ ש"ו אמר ליה אי משכחת ליה לרבא לא תימא ליה מידי. גאון ז"ל.

חו"מ ש"ו אמר ליה אי משכחת ליה לרבא לא תימא ליה מידי. גאון ז"ל.

מתניתין הבנאי שקבל עליו לסתור הכותל וכו'. אם שבר האבנים חייב לשלם שהיה לו ליזהר שלא ישברו. אי נמי הזיק אחרים בסתירתו הכותל חייב דאיבעי ליה לעיוני דאדם מועד לעולם אבל בעל הבית פטור שהרי כל המלאכה על האומן ובעל הבית מסולק הוא משם ומשום הכי נקט דוקא קבל אבל אם היה שכיר יום שלא נסתלק בעל הבית משם השמירה מוטלת על שניהם ושניהם משלמין. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכן כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו הבנאי שקבל עליו לסתור את הכותל ושבר את האבנים חייב לשלמן שכך קבל עליו מן הסתם שלא לשברן וכן אם הזיק בסתירתו שמועד הוא לעולם ובעל הבית כבר נסתלק משמירה זו הואיל וזה קבל מלאכה זו בדרך קבולת הא אם עשה בה שכיר יום לא נסתלק בעל הבית משמירתה ושניהם משלמין. ע"כ.

היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר. כלומר ולא מחמת פשיעה אלא מחמת אונס שהיה סבור שהיה יכול לעמוד צד שני בלא זה פטור דאנוס הוא. ואם מחמת המכה כלומר שהיה מכה בפטיש בכל כחו ונתנדנד הכותל מחמת המכה חייב דכמזיק גמור חשיב ולא גרמא בעלמא הוא דכל דבר הבא מכחו כגופו דמי דכי אמרינן גרמא הוי הני מילי כגון לבה ולבתו הרוח ואין בלבתו כדי ללבות אבל הכא דבכחו יש כדי להפיל הכותל מזיק גמור הוי. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו הבנאי שהיה סותר מצד זה הרעוע בכותל ונפל מצד אחר והזיק פטור וכן אם נשתברו האבנים פטור כיון שלא נפלו מחמת מכתו אבל אם נפל מחמת המכה חייב דפושע הוא. ואיכא מאן דאמר דוקא בנאי שהוא קבלן אבל פועל פטור אפילו נפלו האבנים מצד אחר מחמת המכה שלא נסתלקו בעלים מנטירותא. צריך עיון אמאי לא נדייניה כשומר יום ויום וכיון דפשע משלם. ע"כ.

גמרא לא שנו דחייבין לשלם דמי שידה אלא שנתן שידה וכו'. כלומר שלא עשה בו האומן שום שבח שנוכל לומר שקנאו בשנוי מעשה שהרי עשויין ומתוקנים היו בתחילה וכשם שקלקל תיבה חשובה ומעולה שנתן בעל הבית בידו חייב לשלם דמי תיבה מעליא אבל אם נתן לו עצים שלא היו חקוקין והאומן חקקן אשתכח דקנאן בשנוי מעשה אם שברן אחר שתקנן לא משלם אלא דמי עצים שבאו לידו מידו של בעל הבית ולא שאר שבח שנשבחו בידו שהרי אותו שבח האומן עשאו וקנאו בו. ה"ר יהונתן ז"ל.

מאי טעמא אומן קונה בשבח כלי. כלומר אומן קונה בשבח כלי ואפילו כל שבחו וכשקלקלו לאחר שהשביחו נמי לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו וכן דעתו גם כן להשביחו לעצמו ולקנות בו כנגד שכרו אף על פי שלא קלקלו אבל לכולי עלמא כשלא קלקלו אינו קונה כל שבחו שלדעת שיהא של בעל הכלי הוא מתקנו ומשביחו. הרשב"א ז"ל.
הכי גרסינן נימא מסייע ליה נתן צמר לצבע והקדיחו יורה שנשרף ביורה ואינו שוה כלום נותן לו דמי צמרו דמי צמרו אין ושבחו לא דהיינו אותם דמים היתרים על השכירות דהויא שוה אלו היה צמר צבוע כראוי מאי לאו לאחר נפילה לאחר שנקלט הצבע שנצבע ואחר כך הקדיח ושמע מינה אומן קונה בשבח כלי מדלא קיהיב ליה שבחו. גאון ז"ל.

וקיימא לן אומן אינו קונה בשבח כלי. ואף על גב דאסיקנא דשמואל דחויי בעלמא הוא דקא מדחי ליה לרב אסי אנן לאו אדשמואל קסמכינן אלא אדרבא קא סמכינן דקא מסיק בה לקמן דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי. ומסקנא דהיכא דצמר וסמנין דבעל הבית דלית ליה לצבע אלא אגריה דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי כי פליגי היכא דסממנין דצבע רב אסי סבר אומן קונה הצמר בשבח סממנין וכי אקדח דנפשיה אקדח ורבא סבר אין אומן קונה בשבח כלי ומחייב לשלומי ליה דמי עמריה ושבחא דאשבח ביה ומנכי ליה דמי צבע וקיימא לן כרבא. הרמ"ה ז"ל בפריטיו.

תוס' בד"ה נכתוב ליה שטרא כו' ולא בהאי דתנא כו' כצ"ל:

גמרא א"ר תהא במאמינו. לכאורה המ"ל דהשורף בעצמו ראה בשטר מה היה כתוב בו קודם ששרפו וי"ל:

שם במועד פטור כו' לאחר הפסח כו'. מדל"ק לאחר המועד מחלוקת כו' נראה לי ראיה לפרש"י (בפסחים י ב) במשנה על הא דלאחר המועד דשם או כפירושו (במנחות סז ב) (ודלא כפי' התוס' שם):

רש"י ד"ה מכור ולא יסקל דבעינן כו'. וא"כ אתיא כר"י דדריש הכי (לעיל מד ב) אבל שם בסה"ע פי' דאתיא אפי' לרבנן ומכור היינו לרדיא ולענ"ד ה"נ דע"כ לא פטר ר"י אלא בהקדיש והפקיר דלדידיה אם היה נגח אז פטור (עיין סנהדרין עא ב) ורבנן לשיטתייהו דס"ל בנגח אחר הקדישו והפקירו חייב לכן לא פטרו הקדישו והפקירו גם אחר שנגח ומינה במכרו אחר שנגח אף לר"י חייב וראיה לזה דחזינן דבהזיק דאף לרבנן פטור בשור ההקדש וההפקר מודו נמי בנגח ואח"כ הקדיש והפקיר דפטור ועי' (לעיל יג ב) ובתוי"ט שם ובלח"מ פ"ח מהל' נ"מ ה"ד. ומפרש"י שם משמע דבהזיק ואח"כ מכרו ג"כ פטור ואזיל לשיטתו כאן. אבל לפמש"כ דוקא נקט שם ואח"כ הקדיש ואחר כך הפקיר (ועי' מש"כ שם בשם הנ"י) ומיירי בלא זכה בו אחר מן ההפקר (ול"ק ליזיל ולייתיה דמיירי במועד דמשלם מן העלייה וקמ"ל דבעלים פטורין) ואפשר דאפי' זכה בו אחר פטור כיון דהיה שעה אחת בלא בעלים ואפי' את"ל דבהזיק ומכרו ג"כ פטור וכדמשמע מפרש"י שם נראה לומר דדוקא במועד ולענין תשלומי בעליו הראשונים מן העלייה כיון דאלו נגח השתא אין חיוב עליהם אבל בתם דמשתלם מגופו או בהמית אה"א כדהכא לכ"ע חייב במכרו. ועמש"כ (לעיל לג ב) ועי' בלח"מ שם ובטוש"ע סי' תו ובאחרונים שם:

רש"י ד"ה דא"כ אבל סיפא דמתני' ודאי ר"י היא כו'. (עי' לעיל מה) בתד"ה השתא:

רש"י ד"ה לא תימא משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי. ק"ק מתפלת רנבה"ק (ברכות כח ב) ולא אכשל בד"ה וישמחו בי חבירי ולפי פירושו שם:

במשנה ושבר האבנים או שהזיק. כצ"ל:

רש"י ד״ה ואכפייה. בילדותו. נ"ב ר״ל כשהיה קטן ותמיהא לי אי קטן חייב כ"ש גדול באונס ובשוגג דאדם מועד לעולם וכיון דקטן הוי כפתוי קטנה אונס הוא. א"ה מאי דוחקיה לאוקמה בילדותיה נוקי ליה בשוגג או באונס והבו דלא לוסיף לחיובי נמי כה"ג לקטן דלא בר חיובא הוי אפי' בדבר שעצמו ממון לכ״ע:

בגמרא ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן. פי' וא"כ מאי קמ"ל דפטור וא"ל דאי לאו דרבה הו"א דחייב דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק והכא עשו בו תקנת נגזל שנשבע הלה ונוטל כדאמרינן סוף פ' הכונס באשו ובמסור דהכא שאני כיון דניירא בעלמא אזקא לא ס"ד לעשות בו תקנת נגזל ועיין ברא"ש שכ"כ באריכות:

שם אמר רבא תהא במאמינו. וליכא לאקשויי דאכתי תקשה דבלא דרבה נמי נהי דחייב מדינא דגרמי מ"מ דינא דגרמי ה"ל קנסא כמו שהסכימו רוב הפוסקים וא"כ כיון דליכא עדים אף ע"ג דמאמינו מ"מ ה"ל מודה בקנס ופטור ואף אם נאמר דאיירי הכא דאיכא עדים על שריפת השטר אלא שאינן יודעין מה כתוב בו וא"כ לא מיקרי מודה מפי עצמו הא ליתא דאפי' בכה"ג הוי מודה מפי עצמו כדמוכח מל' התוספות ריש פ' הפרה דמ"מ לא קשה מידי דאף דאמרינן דינא דגרמי ה"ל קנסא לאו קנס גמור הוא שיפטור בהודאתו אלא קנס הוא שקנסו חכמים מסברתם ואפילו במודה ולא דמי למודה בקנס דפטור דהיינו בקנס גמור דכתיב באורייתא וכ"כ הש"ך להדיא בסי' שפ"ח ע"ש ולאפוקי מסברת מהרש"ל אלא שהש"ך לא הביא ראיה לדבריו ול"נ דראיה מוכרחת היא מכאן ודו"ק:

שם דא"ל אי אייתיתיה ניהלי הוי מעריקנא ליה לאגמא וכו' ואע"ג דבחמץ בפסח נמי מצי א"ל אי אייתיתיה לי קודם פסח היה אפשר לאוכלו או למוכרו מ"מ לא עשה שום מעשה ומה שלא הביאו גרמא בעלמא הוא אבל הכא עשה מעשה בידים שהתפיסו בידים ליד הב"ד וכן פרש"י להדיא בפ' שור שנגח דף מ"ה והתוספות כתבו שם בע"ש ובמה שכתבתי שם בענין זה באריכות:

בפרש"י בד"ה דא"כ כו' אבל הכא בשור וכו' אבל בסיפא דמתניתין ודאי רבי יעקב היא וכו'. ג"ז מבואר שם בתוס' ע"ש:

מנא ידעינן. מאי הוי כתיב ביה ומאי בעי למיתבי ולא אצטריך ליה למימר דפטור: במאמינו. בעל השטר לשורף בכל מה שאומר שכך היה כתוב ביה ואפ''ה פטור: דר''ש. בפרק מרובה (לעיל דף עד:) גבי קדשים שחייב באחריותן כו': במועד. בזמן ביעורו בו' שעות ודכוותה בפסחים (דף י:) לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד: לר''ש חייב. האי ששרפו לשלם לגזלן דמיהם דדבר הגורם לממון הוא שאם היה בעין היה מחזירו גזלן לבעליו ופטור דתנן לעיל (דף צו:) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך ועכשיו שאין בעין יחזיר דמים לבעליו ובחמץ בפסח הוא דאמרינן הכי משום דעיקרו כלומר בתחלתו ממון הוי ועכשיו אע''פ שאינו שוה לכלום גורם לממון הוא אבל בשטרי דמעולם לא היה גופו ממון מי שמעת ליה: מאן דדאין דינא דגרמי. ר''מ היא (בהגוזל בתרא) [לקמן] (דף ק.): מגבי ליה. מן השורף כל השטר שהרי גרמו להפסיד: ואכפייה רפרם לרב אשי. ששרף שטר חבירו בילדותו: ואגבי מיניה. גוביינא מעליא כל מה שכתוב בשטר: כי כשורא לצלמא. פרעון גמור מן העידית כקורה זו הנבחרת משאר קורות לתקן בה צורה ודיוקנאות: שור שהמית. את האדם ומכרו עד שלא נגמר דינו: מכור. ולא יסקל דבעינן מיתה והעמדה בדין שיהא שוין כאחד בפרק שור שנגח ד' וה': החזירו שומר לבעליו מוחזר. ופטור שומר: דכ''ע אומרים באיסורי הנאה כו'. ומתניתין דחמץ בפסח אפי' לרבנן: דאם כן. דלרבנן אין אומרים אדמפלגי בשור לגבי שומר ליפלגו נמי לגבי גזל חמץ ועבר עליו הפסח אבל הכא בשור שהמית הוא דאמר אין מוחזר משום דאמר ליה האי איסור הנאה לאו איסור דאתי עליה ממילא הוא כגון חמץ בפסח אלא את קטלתיה בידים שהבאתו לב''ד דאי הוה גבאי אנא מעריקנא ליה לאגמא כו' אבל סיפא דמתניתין ודאי רבי יעקב היא ולא רבנן דקתני או שהיתה יוצאה ליסקל אומר לו הרי שלך לפניך: אשכחיה רב חסדא כו'. רב חסדא מהדר אמתני' דניהוי בה פלוגתא אחמץ בפסח לאוקמא למילתיה דטעמא דרבנן משום דאין אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך: אי משכחת להו. לבני הישיבה: לא תימא להו ולא מידי. משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתי: שידה. ארגז של עגלה העשויה למרכב נשים:

נכתוב ליה שטרא. לא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ולא בההיא דתנן בגט פשוט (ב''ב דף קסח.) מי שנמחק שטר חובו דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב''ד והוי כאילו אמרי הני עדים ראינום שנחקרו עדותן בב''ד ובפ''ב דכתובות (דף כ:) הארכתי.: פרושי קמפרש כיצד כו'. תימה דלא פריך אי הכי חייבין תרי זימני למ''ל כדפריך בפרק קמא דסנהדרין (דף ג. ושם) אי הכי שלשה שלשה למה לי ובכמה מקומות דייק ובכמה מקומות לא דייק:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד