בבא קמא צח ע"א

דף צח - א

ואי מחמת תרעא זיל, אם הורדת מחיר הפירות נובעת מחמת ירידת הגשמים, שהתרבו התבואות, לא מנכינן ליה.

ועדיין מקשה הגמרא: והא קא שבח המטבע לענין נסכא. שהגדלת ערך המטבע היתה נעשית על ידי הגדלת שיעור המתכת של כסף של המטבע, ונמצא שיש ריבית בקבלת מתכת כסף יותר ממה שהלוה לו.

אלא, כך יש לנהוג, כי, כמו הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבדי עובדא, כך עשו כאשר אירע שהוסיפו על המטבע, בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא. שניגשו אל סוחר במטבעות ישמעאלי, שהיו לו מטבעות חדשות וישנות, וחישבו שהשמונה מטבעות חדשות יש ערך של עשר מטבעות ישנות, ונתנו למלוה שמונה מטבעות חדשות במקום עשר ישנות.

אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול, פטור. ^[1] כמבואר להלן:

מאי טעמא? אמר - הא מנח קמך [הזורק יכול לטעון - הרי המטבע מונח לפניך], אי בעית שקליה [אם תרצה תוכל לקחתו]. ואף על פי שצריך לשכור אמודאי [בלשון הגמרא - "בר אמוראה"] כדי למשות את המטבע מן הים, מכל מקום נזק זה אינו אלא גרמא בעלמא. ופטור.

והני מילי, כשהטיל את המטבע במים צלולין, דקא חזי ליה [רואין את המטבע] ורק צריך לשכור אמודאי כדי להוציאו.

אבל אם זרקו במים עכורין, ^[2] דלא קחזי ליה, לא. כיון שבמקרה זה, נחשב כמזיק בידים, בעצם זריקת המטבע לים. שהרי משהגיע המטבע לים כבר אבוד הוא.

והני מילי, דאדייה אדויי [כלומר, שהיתה המטבע ביד הבעלים, והכה זה על ידו, והפיל ממנה את המטבע, ^[3]] אבל אם שקליה [נטל] בידיה את המטבע וזרקו, חייב לשלם לו עבור האמודאי שימשנה מן המים.

כיון שבנטילת המטבע - מיגזל גזליה. ^[4] - הרי הוא נחשב לגזלן. והשבה בעי מיעבד [חל עליו חיוב להשיב את החפץ לבעלים], ולכן חייב לשאת בהוצאות ההשבה. ^[5]

מתיב [הקשה] רבא על דברי רבה: שנינו במסכת מעשר שני (פרק א' משנה ב') - "אין מחללין מעשר על מעות שאינן ברש ות ו".

ומבאר התלמוד הירושלמי ^[6]: "כיצד [מה נחשב כאינו ברשותו]: כגון אם היו לו מעות בקסטרא, ^[7] או בהר המלך [מקומות רחוקים, שאין השיירות מצויות לשם, והדרכים אליהם בחזקת סכנה], או שנפל כיסו לים הגדול, ^[8] אין מחללין". ומבואר, שמעות הנמצאות בים הגדול נחשבות כאבודות ממנו, אע"פ שיכול לשכור אמודאי ולהוציאן, ולא כדברי רבה ^[9]?

אמר רבה: שאני לענין מעשר, דבעינן "מצוי בידך", דרחמנא אמר (דברים י"ד כה') "וצרת הכסף בידך" ואם הכסף אינו בידו ובשליטתו ממש - ליכא. [לא מתקיים דין זה] ^[10].

מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה:

ואמר רבה: השף מטבע של חבירו [שייף את הצורה שעל גבי המטבע, ושוב אינו עובר לסוחר], פטור. מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי. כלומר, לא נעשה שום חיסרון בחומר ^[11], ומה שכעת אינו עובר לסוחר - אין זה אלא גרמא בעלמא. ויכול לומר לו "הרי שלך לפניך". ^[12]

והני מילי דפטור, רק במקרה דמחייה בקורנסא, וטרשיה. ^[13] [שהכה על המטבע בקורנס, והחליקה], אבל אם שייפא בשופינא [שייף את הצורה במשוף] חייב ^[14]! כיון דחסורי חסריה בידים, ואין זה גרמא.

מתיב רבא [הקשה רבא על דברי רבה]: הרי שנינו גבי אדון שהכה את עבדו ופגע בשינו או בעינו - "אם הכהו על עינו וסמאה, או על אזנו וחרשו, עבד יוצא בהן לחירות. ^[15]

אך אם הכהו כנגד עינו, וכתוצאה מכך - אינו רואה. או שהכהו כנגד אזנו וכתוצאה מכך אינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחי רות".

ומבואר, שאם עשה מעשה בגוף העבד, אע"ג שלא חיסר ממנו כלום, מ"מ נחשב כמזיק. והכא נמי, אם הכה על המטבע בקורנס, ומשום הכאה זו נתחסר ממון, יתחייב כמזיק?

ומשנינן: רבה לטעמיה, דאמר רבה - "חרשו לאביו נהרג! כדין חובל באביו", כיון שאי אפשר לחרישה בלא חבורה. דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה [ובודאי אם נתחרש, נפלה באוזנו טיפת דם].

ולכן, אין להוכיח מכאן להכה על המטבע, כיון שכאן ישנו חיסרון בגוף העבד. ^[16] ולכן יוצא לחירות. ^[17]

ועוד אמר רבה: הצורם [פוגם] אוזן פרתו של חבירו, ופסלה למזבח, כדין בעלת מום, פטור.

מאי טעמא?

כיון שהפרה כדקיימא קיימא [נשארה כשהיתה], דלא עבד ולא מידי.

ואם תאמר, הרי נפסלה מכח הפגם למזבח?

אין בכך כלום, כיון דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ^[18] מתיב [הקשה] רבא על דברי רבה: הרי שנינו - "העושה מלאכה במי חטאת [כגון ששקל כנגדן משקולות], ובפרת חטאת, ופסלן על ידי מלאכה זו - פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים".

ומדייק רבא - דוקא אם עשה בהם מלאכה, הוא פטור, כיון דלא מינכר היזיקה. אבל "צורם אוזן פרתו של חבירו", דמינכר היזיקה, הכי נמי דמחייב אף בדיני אדם?

ומשנינן - אמרי, הוא הדין דאפילו "צורם" פטור. והא דאמרינן - "העושה מלאכה", דמשמע דוקא דבר שאינו ניכר, קא משמע לן - דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה, בכל זאת חייב בדיני שמים. אך לענין פטור בדיני אדם - פטור בכל גווני. ^[19]

ועוד אמר רבה: השורף שטרו של חבירו, פטור!

מאי טעמא? משום דאמר ליה - ניירא קלאי מינך. כלומר - אין כאן כל נזק ממשי, אלא רק נייר בעלמא.

מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי [באיזה מקרה רבה עוסק]?

אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מאי טעמא דאמר ליה הא מנח קמך זיל שקליה. רבה גרסינן וכן בכל [הני] שמעתתא. ואוקימנא דדוקא במים צלולין אבל במים עכורין חייב, וצלולין ועכורין לאו דוקא אלא כל דמצי שקיל על ידי בר אמודאי אפילו עכורין כמים צלולין דהוי מצי אמר ליה זיל שקליה ובצלולין נמי אם לא מצי שקיל להו הא אפסדינהו מיניה אלא צלולין ועכורין אורחא דמלתא נקט.

ולא אמרן אלא דאדיי' אדויי אבל שקלא בידו ושדיא מגזל גזליה והשבה מעליא בעי. פירוש, אדיי' אדויי שהשליכו לים דרך גלגול בלי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גביה שלשה טפחים מן הים אין זה הגבהה שיקנה אותן באותה הגבהה לפי שהיא דרך ירידה ואף על פי שהן עומדין באויר למעלה משלשה קודם שמפיל לים, וכן משמע נמי בשמעתא דעני המנקף בראש הזית (קידושין נט, ב). ואיכא למידק, דהא משמע בפרק שנים אוחזין (ב"מ טו, א) גבי אחד רכוב בחמור ואחד תפוס במוסרה, וכן בטלית שראשו אחד על גבי קרקע וראשו אחד על גבי עמוד דתפוס במוסרה קני כולה מוסירה הואיל ויכול לנתקה ולהביאו אצלו וכן טלית וכדר' אבהו, ואף על גב דאסיקנא דהא דר' אבהו בדותא היא (לאו משום) [משמע דאין] נתקה אצלו דודאי קנאו דכל שנתקה ועומדת באויר שלשה קודם שהפיל לארץ קנאו בהגבהה זו אף על פי שהיא באויר דרך ירידה, וי"ל דהכא ובההיא דעני המנקף שאני דאיכא תרתי לגריעותא חדא דהוי דרך ירידה ועוד דלא תפיס להו בידי' אבל במוסירה וטלית דתפיס להו בידיה כיון דאיכא חד לטיבותא קני.

מתיב רבא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו וכו'. תמיה לי מאי קא מדמה הא לההוא דאין מחללין דהא בהא דהזורק מטבע של חבירו לא פטרינן ליה אלא משום דלא אגביה הא אגביה השבה מעליא בעי וחלול כשקלה בידו דמי, וי"ל דלגבי גזל כי שקלה בידו בעי לאהדורי למריה ולא מצי למימר ליה לילך למדי שהנחתיו שם וטול ואף על גב דאיתיה במדי בעין מה שאין כן בחילול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן מעות ובלבד שיהיו המעות יוצאות כאן וכאן ובאדיי' אדויי דלא בעי השבה מעליא במים צלולים מיהא שאפשר לנטלו פטור משום דיכול לומר הא מנח קמך אף על גב דבכעורין חייב אלמא ממון הראוי לו הוא וכיון שכן אם איתא דלגבי נזקין יכול לומר הא מנח קמך וממון ראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון ראוי הוי וחילול גמור. ופריק אין ממון גמור הוא אלא שהתורה אמרה וצרת הכסף בידך מן המצוי בידך.

אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מאי טעמא דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי. ורבה כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו פסלתו מלכות ואינו יוצא אותה מטבע בשום מקום יכול לומר הרי שלך לפניך דאילו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום שצורתו נתבטלה ופסלתו מלכות כנסדק. ולדידיה קשיא לי, דהא אמרינן לעיל (בבא קמא צו, ב) זוזי ועבדינהו נסכא זוזי הוא דבעי לשלומי ליה והתם לא אשכחינן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא. י"ל דהתם בדנחית ליה בגזלנותא ולענין קנייה בשנוי, והאי לענין נזקין דאמר ליה מאי אפסדתיך.

כתב הראב"ד ז"ל הני שמעתתא דהזורק מטבע וצורם אוזן פרתו של חברו לאו משום דגרמי נינהו פטר ליה רבה דאם כן מאי תיובתיה ממעשר שני אלא מהנהו טעמי דקא מפרש בו וזורק מטבע הא איתא קמיה וכמאן דנקיט ליה דמי וצורם פרתו של חברו משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימא, ואפשר דהלכתא כוותיה [ש"מ _ בהני תרתי] דכגרמא בנזקין נינהו ופטור. עד כאן. ונראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל ולא דעת שאר המפרשים אלא כולן משום דינא דגרמי פטר להו, וכן ודאי משמע מדמייתי להו בגמרא כולהו כהדדי משמע דכלהו מחד טעמא נינהו, והא דמותיב לזורק מטבע לים ממעשר כבר כתבתי אני מאיזו צד היה משוה אותן ומקשה מזו לזו.

אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חברו פטור. ודוקא פרה של חולין דאיכא למימר כולה שוורים לאו לגבי מזבח קיימא והיינו מתניתין דתנן בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי מזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונעבדה בה עבירה היינו שנרבעה ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא נפסלה מעצמה הא הטיל בה מום אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אלא מתניתין בבהמת קדשים היא. ולפי זה הא דאקשי' רבא מן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת לאו מפרת חטאת קא מקשי אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשה באפר דהשתא הוא דפוסלה בהו מלאכה, אבל לאחר שנתן לתוכה אפר אין מלאכה פוסלת בהן כדתנן (פרה נ, ב) מלאכה פוסלת במי חטאת עד שיטלו אפר לתוכן ותנא בספרי (חקת קכ"ד) יכול אם קדשו תלמוד לומר למי נדה כבר הם מי נדה, ואי נמי פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוהו כבר לחטאת קאמר אלא פרה הראויה לחטאת קאמר.

יתבאר בסמוך שכל שאין המעות במקום שיהא אפשר לבא בידו שאין פודה עליהם שנאמר וצרת הכסף בידך מן המצוי בידך מכאן אמרו היו לו מעות בגיסתרא ובהר המלך אין פודין עליהם ופרשו חכמי הצרפתים שהם מקומות שיש בהם סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם וכן אם נפל כיסו לים הגדול ואע"פ שאפשר להחזירם על ידי בר אמודאי הואיל ודבר רחוק הוא אין פודין עליו הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו מפני שהוא ברשותו:

הזורק מטבע של חברו לים הגדול חייב ואפילו היו המים צלולים שאפשר לומר עליהם שיבא בר אמודאי ויטלם כל שלא עשה כן חייב ואף אם נעשה כן חייב בשכר בר אמודאי ואפילו לא זרקה בידים אלא שהיה הכיס ביד בעליו והכהו על היד עד שנתזה לים:

השף מטבע של חברו והוא שפחס צורתה עד שאינו יכול להוציאה חייב ואפילו פחסה דרך הקשה בקורנס שלא חסרה ואין צריך לומר אם פחסה דרך פחת וחסרון:

כבר בארנו במי שהכה את עבדו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה שהעבד יוצא בה לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין העבד יוצא בה לחירות וכן בארנו במי שהכה את אביו על אזנו וחרשו שהוא נהרג אי אפשר לחרשות על ידי הכאה בלא חבורה:

הצורם אזן פרתו של חברו עד שנחסרו דמי מכירתה מצד מה שאינה ראויה עכשו למזבח חייב לשלם אותו הפחת העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת כבר בארנו את דינם בפרק הכונס:

השורף שטרותיו של חברו חייב לשלם דמי כל אחת ומ"מ אם עדי השטר קיימים וזוכרים עדותם הואיל ונתברר להם שבאונס נאבד השטר ראיתי בפירושי הלכות גדולי הפוסקים שהם חוזרים וכותבים לו שטר אחר כמו שיתבאר במסכת גיטין שכל שברור להם שלא נפרע כותבים ונותנין אפילו מאה פעמים ויש אוסרין מטעם עדים שעשו שליחותם אין חוזרין וכו' אלא יעידו בבית דין ויכתבו לו מזמן שני ואין הדברים נראים ואע"פ שבגט אמרו כן טעם הדבר מפני שצריך שיהא נכתב במצות הבעל אבל זו אינה כן והילכך מותר אחר שמזמן ראשון כותבים שיש לומר בה היא היא כמו שנכתוב בסמוך:

ואם מתו או שלא זכרו עדותם אם יש עדים אחרים שראו אונס השטר וראו סך השטר לכמה הוא עולה חוזרין בית דין ומכתיבין לו שטר אחר על פי עדותם וכך אני מפרש אי דאיכא עדים ליכתבו ליה שטרא אחרינא רוצה לומר שיכתבו לו בית דין שטר אחר על פי עדותם ואין זה עד מפי עד שכל עדים החותמים בשטר כנחקרה עדותם בבית דין היא ויראה לי בשני אלו שמזמן ראשון כותבים שאם לא כן כשהוא מקשה ליכתבו שטרא אחרינא היה לו להשיב שהיה מוקדם ונתאחר והפסיד בלקוחות ועוד שהרי זה שליחות אחרת היא אחר שישנו הזמן לא ראו עדים סך השטר אין כותבין לו שטר אחר ומשלם זה השורף כשיעור חובו אם הוא מודה לו ששטר מקויים היה וכך וכך היה מחזיק הא אם לא האמינו אינו משלם לו אלא דמי הנייר ולא עשו בו תקנת נגזל להאמינו בשבועה היה נודע בחוב שמחמת תוקף הלוה היה מעכבו או מחמת עוני אין משלם לו כל החוב אלא שמין כמה הפסידו ומשלם לו כפי ראות עיניהם של בית דין:

והני מילי דאדיי' אדויי אבל אתא לידי השבה בעי מיעבד פי' דוקא הכא מפלגינין בין אתא לידי' ובין לא אתא לידי' משום דלא מהדר לי' מידי אלא אומר לו הא מנחא קמך וגורם לו טורח או הוצאה לבר אמורא אבל השף מטבע של חבירו כיון דביטול הצורה קורא גרמא אע"פ שלקח המטב' מידו ושף אותה בקורנס פטור והשבה הויא כשמחזיר לו הכסף בלא צורה ואומר לו הרי שלך לפניך וחסרון הצורה שחיסרו הוי גרמא בעלמא וכן נמי השורף שטרו של חבירו דפטר דא"ל ניירא בעלמא קלאי מינך ומשלם לו ניירא בעלמא אע"ג דאתא לידי' מתחלה וגזליה מינ' והדר שרפי' פטור ומיפטר בהשבת הנייר והפסד המנה שהיה כתוב בו הוי גרמא וכן נמי הצורם אוזן פרתו של חבירו כיון דפסול המזבח קורא גרמא אע"פ שגזלה וצרם אזנה פטור ואומר לה הרי שלך לפניך דהשבה מעליא היא והאי דתנן או שנפסלה מע"ג המזבח אע"פ שנפסלה בידים אמר לו הרי שלך לפניך דפסול המזבח גרמא בעלמא היא וכן נמי תרומה ונטמאת אם טמאה בידי' חזר להיות דינו כמו המטמא והמדמע והמנסך שאם שוגג פטור ואם מזיד חייב ואין דין המטמא כמו הצורם שהמטמא הפסדו מרובה ולא יקרא גרמא בצרימת הפרה דהוי גרמא בעלמא:

אמר רבה הזורק מטבע. רבה גרסינן וכן כל הנך דבשמעתין. ולא אמרן אלא דאדייה אדויי וכו' פירוש אדייה אדויי שהשליכו בים דרך גלגול כדי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גבוהה שלשה טפחים מן הים אין זו הגבהה שיקנה אותה באותה הגבהה לפי שהיא דרך ירידה ואף על פי שעומדין באויר למעלה משלשה קודם שיפלו לים וכן משמע בגיטין בעני המנקף בראש הזית. ואיכא למידק דהא משמע בפרק שנים אוחזין וכו' ככתוב בתוספות. הרשב"א ז"ל.

מתיב רבא אין מחללין וכו'. תמיהא לי מאי קא מדמה הא לההיא דאין מחללין דהא בהא דזורק מטבע של חברו לא פטרינן ליה אלא משום דלא אגבהה הא אגביה השבה מעליא בעי וחלול מעליא בעי דחלול בשקלים בידים בעי. ויש לומר דלגבי גזל כי שקלי בידיה בעי לאהדורא למריה ולא מצי למימר ליה לך למדי שהנחתיו שם וטול אף על גב דאיתיה במדי בעין מה שאין כן בחלול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן מעות ובלבד שיהו מעות יוצאות כאן וכאן. ובאדייה אדויי דלא בעי השבה מעליא במים צלולין מיהא שאפשר ליטלם פטור משום דיכול לומר לו הא מנח קמך אף על גב דבעכורין חייב אלמא ממון הראוי לו הוא וכיון שכן אי איתא דלגבי נזיקין יכול לומר לו הא מנח קמך דממון הראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון הראוי הוא וחלול גמור הוא. ופריק אין ממונו גמור הוא אלא שהתורה אמרה וכו'. הרשב"א ז"ל.

בקסטרא ובהר המלך. מקום ליסטים היה ואף על פי ששם היה יוצא זה המטבע הואיל ואינו יכול לילך ליטלם וכן שנפל כיסו לים הגדול אף על פי שרואהו אין מחלל עליו אלמא כמאן דליתנהו דמייה. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כיצד היו לו מעות בקסטרא ובהר המלך ופירשו חכמי הצרפתים שהם מקומות שיש בהם סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם וכן אם נפל כיסו לים הגדול ואף על פי שאפשר להחזירם על ידי בר אמודאי הואיל דבר רחוק הוא אין פודין עליו הא אם נפל לבור ויכול להוציאו פודה בו משום שהוא ברשותו. ע"כ.

אמר רבה השף מטבע וכו'. כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו פסלתו מלכות ואינו מטבע בשום מקום יכול לומר לו הרי שלך לפניך דאלו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום שצורתו נתבטלה ופסלתו מלכות בנסדק. ולדידי קשה לי דהא אמרינן לעיל זוזי ועבדינהו נסכא קני ובששף אותו ומחייה בקורנסא הרי בטל צורתו ונעשה נסכא וזוזי הוא דאינו חוזר וצריך עיון. ושמא יש לומר דהתם דמתכוון לגזול בדעבדינהו נסכא קונהו בשנוי אבל הכא נראה שאינו מכוון לגזול אלא לחסר ממונו וכל שאינו מחסר בגופו ממש כמו שפירשתי לא מיקרי חסרון ואף על גב דמשעת דאגבהיה מגזל גזליה לענין חיוב השבתו אם זרקו לים או אבדו מכל מקום כל שעיקר כוונתו אינו לגזול אלא מחסר והכא לא חסר כלום. ולפיכך כתב הראב"ד הני שמעתתא דהזורק מטבע והצורם אוזן לאו משום דינא דגרמי פטר להו רבה דאם כן מאי תיובתא ממעשר שני אלא מהנהו טעמי דקא מפרש להו זורק מטבע הא איתיה קמיה וכמאן דנקיט לה דמי וצורם פרתו של חולין משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי. ואיפשר דהלכתא כוותיה בהני תרתי דגמרא בנזקין נינהו ופטור. ע"כ.

ונראה שאין כן דעת הרי"ף ולא דעת כל המפרשים אלא כולן משום דינא דגרמי פטר להו. וכן ודאי משמע מדמייתי להו בגמרא כולהו בהדי הדדי משמע דכולהו מחד טעמא אמרינהו והא דמותיב לזורק מטבע ממעשר כבר כתבתי אני מאיזה צד היה משוה אותן ומקשו מזו לזו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל תמה אני בהנך תרתי שמעתתא דרבה הזורק כיסו של חברו לים הגדול והשף מטבע של חברו שהוא פטור מאי שנא ממטמא ומדמע דאמרינן במזיד חייב ואפילו לרבי יוחנן דאמר היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק במזיד חייב שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני וכל שכן הנך דהיזק ניכר הוא. בשלמא צורם אוזן פרתו מצי למימר כל שוורים לאו לגבי מזבח קיימי ולא דמי למטמא ומדמע דאפילו להדיוט נמי פסלינהו וכן הטעם לעושה מלאכה במים שנשאבו בכשרות לצורך מי חטאת ופרה אדומה שהיא ראויה לחטאת שהוא פטור מדיני אדם ואפילו במזיד משום דמצי למימר כל מים חיים וכל פרה אדומה לאו לטהרה קיימי אלא הנך תרתי דאסרינהו להדיוט כי אינן ניכר מאי הוי במזיד מיהא ליחייב וכל שכן הנך שהוא ניכר. ע"כ.

וטרשיה. פירש רש"י ז"ל עשאו כאבן חלקה וכו'. נראה שהוא מלשון אבן כמו מקום טרשים וזהו שכתב רש"י ז"ל עשאו כאבן וכו'. ומה שנמצא כתוב בפירוש רש"י ז"ל לשון טרסיים נראה טעות וצריך להיות לשון טרשים. שיטה.

מתיב רבא הכהו על עינו וכו'. כתוב בתוספות ויש לומר נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום וכו'. וצריך עיון לענין מומין דכהנים וקדשים דבעינן מומין שבגלוי אם תאמר כמו כן. תוספות שאנץ.

אמר רבה חצורם וכו'. צורם שסרט אוזן פרה אדומה ויבשה ופסלה מעל גבי המזבח והוא הדין לשאר בהמות משום דמצי אמר ליה כולהו שוורים וכו'. גאון ז"ל.

פרתו של חברו. ודוקא פרה של חולין משום דאמר ליה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי אבל פרה מקודשת חייב דההיא ודאי לגבי מזבח קיימא. והיינו דתנן במתניתין בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונעבדה בה עבירה היינו שנרבעה ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא נפסלה מעצמה הא הטיל בה הוא מום אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אלמא דמתניתין בבהמת קדשים היא. ולפי זה הא דאקשיה רבא מן העושה מלאכה במי חטאת וכו' לאו מפרת חטאת קא מקשה אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשו באפר דהשתא הוא דפסלה בהו מלאכה אבל לאחר שנתן לתוכו אפר אין מלאכה פוסלת בהן וכדתנן במסכת פרה ומים מלאכה וכו' ותניא בספרי וכו' ככתוב בתוספות. ואי נמי פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוה כבר לחטאת קאמר אלא פרה אדומה הראויה לחטאת קאמר. הרשב"א ז"ל.

מתיב רבא העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו'. מלאכה הוא דלא מינכר היזקה אבל צורם וכו'. וקשה לי טובא מאי קושיא שאני פרת חטאת דקדישה וקיימא ומשום הכי כי צרם דפסל לה ממש בידים חייב אבל פרת חברו בעלמא פטור וכדקתני טעמא דכולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וכו'. ועוד לישני ליה אין הכי נמי דאפילו צרם פטור אלא משום מי חטאת דלא שייך ביה צרם שכולל שניהם דהיינו מלאכה וקתני העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו' אבל אין הכי נמי דבפרת חטאת כי צרם נמי פטור. שיטה.

העושה מלאכה במי חטאת שנטל ידיו או ששקל כנגדן שנפסלו. ואף על גב שמי חטאת היו מונחין בהר הבית וכל שצריך להן היה נוטלן בחנם אפילו הכי הוי נפסד על ידו שבא בשבילו ממקום רחוק והוציא עלייהו הוצאות ואפילו הכי פטור מדיני אדם. גאון ז"ל.

בד"ה עד י' בתמניא כו' ור"ח פירש עד י' בתמניא ויהיב ליה י' כו' עכ"ל לפר"ח ט' וי' בתמניא יהיב ליה י' ועד ועד בכלל הא י"א וי"ב יהיב ליה תמניא אבל אט' בתמניא לחוד לא שייך למימר עד י' כו' ואם נאמר לפירוש הקונטרס נמי עד ועד בכלל הוי פליגי לענין דינא דלפרש"י בתמניא יהיב ליה תמניא ודו"ק:

בד"ה וה"מ דאדייא כו' אע"פ שאין תופס בידו כו' עכ"ל לתירוץ ראשון ניחא בפשיטות ולתירוץ שני נמי כיון דאינו תופסו בידו אינו מוגבה ג' מעל הארץ על ידו וק"ל:

גמ' בלא חבורה דטפתא דדמא כו' ולא מידי כולהו שוורים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה במי חטאת שקל כו' נפסלים במלאכה. עמש"כ ע"ד (לעיל נו):

תד"ה השף נראה דרבה סובר כו'. וכן הרא"ש הביא ראיה מזה לפסוק כר"ה (בס"י) והנה הרמב"ם פסק שם כר"י ולע"ד יש לחלק דהתם גזל ובעי למיעבד השבה מעליא וכמו דמחלק לעיל בין אדייה לשקליה בידים:

תד"ה הא קמ"ל דפ"א דדמיה יקרים פשיטא דלגבי מזבח קיימא. אשיגרת לישן היא ור"ל דלחטאת קיימא:

בקסטרא. נ״ב הוא בנין חזק שמשימין שם מעות לשמרם היטב והוא כענין בנקא שנמסרים בה מעות הרבים שמפקידים אותם שמה בשכר שנותנים למלך או לאנשי העיר (כענין בנקא של ויניציאה אמשטרדם המבורג) שיהיו מעותיהם שמורים מגנבה ואבדה והם מוכתבים בפנקס של באנק ובעלי המעות לוקחים אותם כשנצרכים להם או נותנים אותם בכתב ידם לאחרים שיטלום לצרכם ויוצג לחשבונם:

אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה והשבה מעליא בעי. פי' וכיון דלא יהיב ליה מיד ליד לא מיקרי השבה מעליא ובכה"ג דוקא גרע טפי היכא דגזליה בידים אבל בכמה עניינים מצינו איפכא דהא בגוזל תרומה ונטמאת ביד הגזלן אמרינן במתני' דא"ל הרי שלך לפניך ואילו במטמא תרומתו של חבירו קי"ל בהנזקין דבמזיד חייב והיינו דהתם כיון דלא מינכר והגזלן משיב בידים מיקרי השבה מעליא וק"ל:

תוספות בד"ה וה"מ דאדייה אדויי משמע הכא דלא חשיב הגבהה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאי הוי בכה"ג הגבהה חשיב עליה כגזלן דקנאה בע"כ להתחייב באונסין ואף ע"ג דבודאי לא נתכוון לגזלה דהא חזינן שדחפה מיד חבירו לים הגדול ולכאורה היה נראה להקשות ממאי דאמרינן בריש הכונס הוציאוה לסטים לסטים חייבים וקאמרינן דהיינו שהכישה וקנאה במשיכה וכתבו שם התוספות והרא"ש בשם הירושלמי דהיינו בנטלוה ע"מ לגוזלה אבל ע"מ לאבדה פטור וא"כ מ"ש הכא דחייב אף ע"ג שנתכוין לאבדה אח"ז עיינתי שם בפוסקים גבי הוציאוה ליסטים שכתבו דהא דפטור כשנטלה ע"מ לאבדה היינו במה שהזיקה הבהמה לאחרים אבל בגוף הבהמה נתחייב וא"כ א"ש אלא שהש"ך שם בח"מ סי' שצ"ו נסתפק בדבר והניחו בצ"ע מההיא דהכא והנאני:

בד"ה הא קמ"ל וכו' ועי"ל דרבה סובר דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק עכ"ל. פי' דהא דקאמר רבה כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי היינו מה"ט גופא דבשביל כך חשיב היזק שאינו ניכר וכן הוא להדיא בפרק הנזקין בתוספות שם וקשיא לי דא"כ אמאי פטר רבה לגמרי דהא קי"ל בפרק הנזקין דאף למ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק היינו מדאורייתא דוקא אבל מדרבנן מיהא חייב היכא דעביד במזיד וכן הוא להדיא במשנה המטמא והמדמע והמנסך במזיד חייב וכתב הרמב"ם בפ"ז מהל' חובל דלאו דוקא הנך אלא ה"ה לכל היזק שא"נ וא"כ אי ס"ד דטעמא דרבה אינו אלא משום היזק שא"נ הוא לחייב מיהא מדרבנן ובשלמא אברייתא גופא דעושה מלאכה במי חטאת לא שייך להקשות כן אמאי פטור די"ל דהיינו דוקא כדמוקמינן התם שהכניסה לרבקה שתינק וא"כ לא עביד מעשה בגופה וגרע טפי מהיזק שא"נ דעלמא וכפרש"י וכן כתב הרמב"ם להדיא א"נ דהתם לא מיקרי מזיד שלא נתכוון אלא לעשות המלאכה להנאתו וכ"כ שם הראב"ד להדיא בפ"ז מהל' חובל אבל בצורם קשיא וצ"ל דהא דפטר רבה בצורם לפ"ז היינו דוקא כשלא נתכוון להזיק וה"ל שוגג דפטור בהיזק שאינ משא"כ אי הוה היזק הניכר חייב אפי' בשוגג דאדם מועד לעולם ועי"ל דהתוספות לא ס"ל כרמב"ם בזה אלא דלמ"ד היזק שא"נ לא שמיה היזק פטור אפי' במזיד דלא גמרינן ממטמא ומדמע ומנסך דקנסא מקנסא לא ילפינן וכשמואל דס"ל הכי והרמב"ם פוסק כרב ועיין באריכות בש"ך ח"מ סי' שפ"ה ושפ"ו:

בא"ד וא"ת והיאך יכול אדם לפסול פרתו של חבירו עכ"ל. יש לתמוה הא דלא מקשו הכי אגופא דברייתא בלא דבריהם הקודמים ולפמ"ש בסמוך בתירוץ הראשון יש ליישב דכוונתם להקשות כן דוקא למ"ש בתירוצם השני דבלא"ה י"ל דהא דיכול לפסול היינו בדאית ליה שותפות בגוויה דבכה"ג קי"ל בפשיטות דיכול לאסור א"נ כגון שעשה בה מלאכה לטובת בעל הפרה דמסתמא ניחא ליה דלא גרע מעלה עליה זכר וכו' אבל לדבריהם הקודמים מקשו שפיר למ"ש דלפ"ז הא דפטר רבה בצורם משום היזק שא"נ היינו דוקא בשוגג וא"כ מאי אקשי' ליה רבה מברייתא דנקט עושה מלאכה ולא נקט צורם דלמא הא דנקט מלאכה משום דפסיקא ליה דבכה"ג בכל ענין פטור מדיני אדם אפי' במזיד דאין לחייבו מדרבנן כדי שלא יהא כ"א הולך ועושה כן בשל חבירו להזיקו ויאמר פטור אני כדאיתא להדיא ה"ט בפ' הנזקין דהכא במלאכה לא שייך לומר כן כיון דלעולם אינו יכול לאסור אלא בדאית ליה שותפות וא"כ לא שייך למיקנסיה כיון שמזיק ג"כ לעצמו ולמה יהא כל אדם עושה כן וכן כשעושה לטובת חבירו נמי לא שייך למיקנסיה אבל בצורם לא פסיקא ליה למיתני פטור מדיני אדם דהא חייב מיהא כשעושה במזיד כדי להזיק וכדכתיבנא וע"ז משני התוספות דבמלאכה נמי לא פסיקא ליה דבלא"ה אדם יכול לאסור של חבירו א"כ ע"כ צ"ל דהא דפטר ליה מדיני אדם היינו נמי כשלא נתכוין להזיק או דס"ל דבכל ענין פטור אפי' במזיד דלא גמרינן ממטמא וכו' דקנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ מקשה רבא שפיר לרבה מאי איריא מלאכה ולא נקט צורם אע"כ דצורם חשיב היזק הניכר ודו"ק. אח"ז מצאתי להדיא בתוס' פ' אלו מציאות דף ל' שהקשו כן והא אין אדם יכול לאסור של חבירו ותירצו דאיירי בדאית ליה שותפות והנאני מאד ולפמ"ש א"ש שלא תירצו כן בשמעתין:

מחמת תרעא. שבאו גשמים ונמצאו רוב תבואות בעולם והוזלו הפירות: לענין נסכא. אם בא להתיכן ולעשות מהן גרוטאות יש יותר מן הראשונים והוי רבית: עבדו עובדא. באדם שהלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו והלכו אצל אגרדימוס סוחר ישמעאל והיה לו מן הראשונה ומן השניה ומצאו בח' של מטבע שניה י' מן הראשונה ונתן לו שמנה: אמר רבה. גרסינן בכולהו: הזורק מטבע של חבירו בים. אע''ג שאין יכול ליטלו: פטור. כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה אמר ליה הא מנח קמך ואינה אבודה ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור: אבל עכורין. בשעת התזה דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא ואין זה גורם אלא ממש דהא ממש התיזו: היה לו מעות בקיסטרא. מקום והוא רחוק מאד ויש בו סכנת דרכים ואין שיירות מצויות שם: אין מחללין. אלמא אבוד חשיב ליה בים הגדול: השף. אשפריי''ר בלע''ז שפחת את הצורה: בקורנסא. מרטי''ל בלע''ז: וטרשיה. עשאן כאבן חלקה לשון טרשים: בשופינא. לימ''א בלע''ז של נפחים: חסורי חסריה. וממש הוא ולא גרמא טעמא דרבה בכולהו משום גרמא בנזקין הוא ופטור: על אזנו וחרשו. אלמא אף על גב דלא חסריה כיון דעשה מעשה בגופו לאו גרמא קחשיב ליה אלא ממש והכא נמי כיון דמחייה בקורנסיה ופחתיה ועל ככה חסרו דמים מעשה הוא: רבה לטעמיה. הלכך גבי עבד נמי חסרון הוא [וכנגד אזנו פטור משום דבהכי לא הוי ליה למיחש והאי ודאי גרמא הוא]: הצורם. אשקרניי''ר בלע''ז פוגם: במי חטאת. שקל כנגדן משקולות ופרה וכל מעשיה נפסלים במלאכה:

עד י' בתמניא. פי' בקונטרס ונותן לו שמונה ולפירושו חשיב ממעלה למטה כלומר י''ב או י''א בתמניא עד י' בתמניא יהיב ליה תמניא אבל הא תשעה מן הראשונים בתמניא בשניים יהיב ליה ט' מן השניים תחת ט' של ראשונים או י' בי' ור''ח פי' עד י' בתמניא ויהיב ליה י' ולפירושו הוי מלמטה למעלה: עכורין וצלולין. לאו דוקא אלא אפי' עכורין אי מצי בר אמוראה למשקלינהו הוו כצלולין ואפי' צלולין אי לא מצי למשקלינהו חייב והא דנקט צלולין. ועכורין משום דסתם צלולין מצי שקיל להו בר אמוראה וסתם עכורין לא מצי שקיל בר אמוראה: וה''מ דאדייה אדויי. משמע הכא דלא חשיב הגבהה כי אדייה אדויי בלא נטילה בידו אע''פ שעומד באויר למעלה מג' קודם שיפול לגמרי וכן בהניזקין (גיטין דף נט:) גבי עני המנקף בראש הזית וקשה דבפ''ק דב''מ (דף ט. ושם.) אמר גבי טלית שראשו אחד על העמוד וראשו אחד מונח ע''ג קרקע שאם הגביה אדם ראשו המונח ע''ג קרקע ונתק ראש שע''ג העמוד להביאו אצלו שהוא קונה מטעם הגבהה ואי משיכה קאמר התם אמאי נקט ראשו אחד ע''ג העמוד אלמא חשיב הגבהה הואיל ומביאו על האויר למעלה מג' וי''ל דהתם חשיבא הגבהה טפי לפי שראשו אחד אוחז בידו א''נ התם מיירי כגון שידו כ''כ בגובה כשינתקנו לא יפול ראשו לארץ אלא יהא מוגבה ג' מעל הארץ וא''ת דבסוף שילוח הקן (חולין דף קמא:) משמע דכי טריף אקן ומתגבהי יונים דחשיבא הגבהה לקנות אע''פ שאין תופסם בידו וי''ל דדוקא הכא ובהניזקין לא חשיבא הגבהה דאיכא תרתי לגריעותא דלא תפסם וגם אין מגביה אלא משפיל אבל יונים דמתגבהי חשיבא הגבהה אבל אם היו נופלין למטה ע''י טריפת הקן לא היה קונה כיון שאין תפוס בידו כלל ולפי' זה הו''מ לפלוגי הכא באדייה אדויי בין דרך ירידה לדרך עלייה אלא דניחא ליה לפלוגי בדרך ירידה גופיה בין אדייה אדויי בין שקליה בידיה אי נמי אין חילוק בין דרך ירידה לדרך עליה דאפילו דרך עליה לא קני הכא באדייה אדויי לפי שאין דרך הגבהה בזה הענין אבל ביונים שהן בעלי חיים דרך הגבהה בכך כמו קורא לה והיא באה או הכישה במקל ורצתה לפניו דחשיב משיכה אף על פי שהלכה מאיליה ומיהו אם היו היונים יורדים ע''י טריפת הקן לא חשיב הגבהה אלא עלייתם דוקא: השף מטבע של חבירו פטור. נראה דרבה סבר פסלתו מלכות לא הוי כנסדק דאי הוי כנסדק אם כן כ''ש דשף מטבע הוי כנסדק והרי חסריה טובא ואמאי פטור: מתיב רבא הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות. ואמאי והא לא חסריה דאין בו פגם וחסרון אלא כיון שקלקלו חייב אע''פ שאין בו שום פגם וחסרון והואיל וכן הוא ה''נ ליחייב ומשני רבה לטעמיה כו' ויש שם חסרון טיפתא דדמא דנפלה באזניה וכיון דיש חסרון באותו קלקול חייב על כל הקלקול כמו בשפייה דחייב בכל הקלקול דליחייביה על מה שחסריה לא היה צריך רבה להשמיענו דחייב וא''ת ואמאי עבד יוצא בהן לחירות הא בעינן מומין שבגלוי דומיא דשן ועין ובחרשו היכי הוי בגלוי וי''ל נהי שאין ניכר בו כלום כשהוא ישן או עומד במקום אחד ושותק מכ''מ כיון דלפי מנהגו שמתנהג והולך ניכר שהוא חרש חשיב מום שבגלוי ועי''ל דאין צריך שיהא קלקול בגלוי אלא שהאבר שיש בו קלקול יהא בגלוי: הצורם אוזן פרתו של חבירו פטור. והא דתנן לעיל (דף צו:) גזל בהמה ונתעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי המזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונפסלה היינו שנפל בה מום דאי נרבעה היינו שנעבדה בה עבירה ומשמע דוקא שנפסלה מאיליה אבל הטיל בה מום בידים חייב וי''ל דמתני' איירי בבהמה קדושה דודאי לגבי מזבח קיימא: הא קמ''ל דאפי' מלאכה דלא מינכר היזיקה. תימה דבפרק הניזקין (גיטין דף נג. ושם) פריך מהכא למ''ד היזק שאין ניכר שמיה היזק דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור ואי שמיה היזק אמאי פטור ומאי קושיא הא אפי' בצורם אוזן דמינכר פטור משום דסתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימי וא''ל דהתם פריך מפרת חטאת דפרה אדומה דדמיה יקרים פשיטא דלגבי מזבח קיימא והכא בשמעתין פריך לרבה ממי חטאת דסתם מים לאו למי חטאת קיימי דקודם קידושן דוקא פסלה בהן מלאכה כדתנן במסכת פרה (פ''ד מ''ד) ומים המלאכה פוסלת בהן עד שיטילו את אפר לתוכן ותניא נמי בספרי יכול אף משיקדשו בכלי תלמוד לומר למי נדה וכבר הם מי נדה דע''כ בגיטין (דף נג. ושם) ממי חטאת נמי פריך מדמשני התם מי חטאת ששקל בהן משקלות וי''ל דכיון דנקט מלאכה לרבותא כדקאמר הכא דאפי' מלאכה דלא מינכר היזיקה חייב בדיני שמים א''כ דייק שפיר התם דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק דאי שמיה היזק אין כאן שום רבותא במאי דנקט מלאכה כיון דבכל מקום חשיב שאינו ניכר כניכר ועוד יש לומר. דרבה סבר דהיזק שאין ניכר לא שמיה היזק אבל למ''ד שמיה היזק כ''ש דמחייב בצורם דמינכר טפי ורבא דפריך בשמעתין לרבה סבר בצורם הוי מינכר היזיקה וחייב אפי' למ''ד היזק שאין ניכר לא שמיה היזק כדאמר מלאכה דלא מינכר היזיקו אבל צורם דמינכר היזיקו הכי נמי דמחייב וא''ת והיאך יכול אדם לפסול פרתו של חבירו והא בעינן עובד דומיא דעבד דניחא ליה ויש לומר הני מילי בנעשית המלאכה ממילא אבל בעושה המלאכה בידים לא בעיא אלא שיהא ניחא ליה לעושה וכן בהכשר דבעינן יותן דומיא דכי יתן: