בבא קמא נד ע"א

דף נד - א

ורבנן  "או" מיבעי ליה לחלק בין שור לחמור, שלא תאמר: אינו חייב עד שיפול בבורו שור וחמור גם יחד. ^[1]

ורבי יהודה הדורש "או" לרבות את הכלים, אמר לך: לחלק מ"ונפל שמה שור או חמור" נפקא, כי מאחר שכתב בלשון יחיד, ולא אמר "ונפלו", משמע שחייב על שור בפני עצמו, ועל חמור בפני עצמו.

ורבנן שהצריכו "או" כדי לחלק בין שור לחמור, אמרי לך: אי מ"ונפל" לבד, הייתי מפרש שאינו חייב אלא על שניהם כאחד, כי "ונפל" טובא נמי משמע, פעמים שכותבת התורה לשון יחיד ביחס לרבים, וכמו [שמות לו א]: "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב". ^[2]

ומקשינן: מנין לרבות מעיקר הפסוק כל בעלי חיים, והרי אימא: "ונפל" - דמשמע כל מי שנפל - הרי "כלל", "שור וחמור" הרי "פרט", וקיימא לן:

"כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט", ואם כן נאמר: "שור וחמור" אין, אכן חייב עליהם אם נפלו בבור, אבל מידי אחרינא [שאר בעלי חיים], לא חייב עליהם.

אמרי בני הישיבה ליישב:

כתיב עוד: "בעל הבור ישלם", הרי חזר וכלל, וקיימא לן: "כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט", מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. ^[3]

ואכתי מקשינן: מנין לנו ממקרא זה לחייב על כל בעלי החיים, והרי אימא: אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתו מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות - שאין נבלתן מטמאה במגע ובמשא - ^[4] לא!

ומשנינן: אם כן - שהפרט נכתב, כדי לרבות רק דברים הדומים לפרט בשני צדדים, דהיינו שהם בעלי חיים וגם נבלתם מטמאה במגע ובמשא - נכתוב רחמנא חד פרטא, [תכתוב התורה רק אחד משני הפרטים, ולא שור וחמור כפי שכתוב] -

ובהכרח שלכן כתבה התורה שני פרטים, כדי ללמוד מהפרט השני ב"אם אינו ענין" לדבר שהוא דומה לפרט משני צדדים [בעלי חיים, ונבלתן מטמאת במגע ובמשא], תנהו ענין לדבר שאינו דומה לפרט אלא מצד אחד, דהיינו עופות שהם בעלי חיים ואין נבלתם מטמאה במגע ובמשא. ^[5]

ומקשינן עלה: הי פרט נכתוב [וכי איזה פרט יכולה היתה התורה לכתוב בלי הפרט השני]!?

והרי אי כתב רחמנא "שור" בלבד, הוה אמינא: בעל חי הקרב לגבי מזבח אין, אכן חייבים עליו, אבל בעל חי שאינו קרב לגבי מזבח, לא חייבים עליו.

ואי כתב רחמנא "חמור" בלבד, הרי הוה אמינא: בעל חי הקדוש בבכורה אין, אכן חייבים עליו, אבל בעל חי שאין קדוש בבכורה כגון סוסים וגמלים, לא חייבים עליו.

ואם כן אי אפשר לומר, שלכן כתבה התורה את שני הפרטים כדי לרבות עופות, ואכתי תיקשי: שמא אין חייבים אלא על הדומה לפרט בשני צדדים, דהיינו, שהוא בעל חי, ואף נבלתו מטמא במגע ובמשא, אבל עופות מנין שהוא חייב עליהם!?

אלא מכח קושיא זו מפרשת הגמרא טעם אחר, מנין שאף על העופות חייבים, ואין ממעטים אותם, משום שאינם דומים לפרט בטומאת מגע ומשא בנבלתם:

כי אמר קרא: "והמת יהיה לו", ומרבינן: כל דבר מיתה. ^[6]

ומקשינן: בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים מדכתיב "חמור", ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים מדכתיב "או", ואם לא כן היה דורש אף הוא מ"חמור" למעט את הכלים, וכי אטו כלים בני מיתה נינהו, ונמצא שהם ממועטים ממילא, ואין צריך "חמור" כדי למעטם. ^[7] אמרי בני הישיבה ליישב:

שבירתן של כלים זו היא מיתתן, ובכלל "והמת יהיה לו" הם, ואם לא שמיעטה התורה "חמור", היינו מחייבים בבור אף על הכלים. ^[8]

ואכתי מקשינן לרב דאמר: בור שחייבה עליו תורה, להבלו ולא לחבטו, אם כן תיקשי:

בין לרבנן שהוצרכו למקרא למעט את הכלים, ובין לרבי יהודה המחייב על כלים בבור, וכי אטו כלים בני הבלא נינהו [וכי מזיק ההבל לכלים], ואין שייך להתחייב עליהם!?

אמרי בני הישיבה ליישב:

כלים שמיעטה תורה לדעת חכמים, ולרבי יהודה חייב עליהם, היינו דוקא בכלים חדתי דמיפקעי מהבלא [בכלים חדשים, הפוקעים בהבל הבור].

ואכתי מקשינן: והרי האי "והמת יהיה לו" - שלמדת ממנו לרבות כל דבר מיתה - מיבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור, פטור, משום שנאמר: "והמת יהיה לו", במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו, וכמבואר לעיל נג ב.

אלא מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא, ואכן אל תאמר שריבתה התורה כל דבר ואפילו עופות משום שאמרה תורה: "והמת יהיה לו", אלא משום דאמר קרא: "כסף ישיב לבעליו", כדי לרבות כל דבר דאית ליה בעלים שחייבים עליו אם הוזק בבור.

אי הכי - שמ"כסף ישיב לבעליו" יש לנו לרבות הכל - אפילו כלים ואדם נמי יהיה חייב עליהם!? ^[9]

ומשנינן: כי אמר קרא: "שור" ולא אדם, "חמור" ולא כלים.

ומקשינן לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, בשלמא "שור" ממעט ביה אדם -

אלא "חמור" מאי ממעט ביה כיון שאין הוא ממעט ממנו את הכלים!? ^[10] אלא ^[11] אמר רבא:

"חמור" דבור - כלומר: תיבת "חמור" האמורה בפרשת בור - לדעת רבי יהודה, ו"שה" דאבידה ^[12] - כלומר: תיבת שה האמורה בפרשת השבת אבידה - לדברי הכל - קשיא, למה נכתבו.

שנינו במשנה: נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן, חייב:

ומפרשינן: מאי שור חרש שוטה וקטן!?

אילימא: שור של חרש, שור של שוטה, שור של קטן, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

הא שור של פקח וכי אטו פטור הוא!? וכי היכן פטרה התורה את בעל הבור כשנפל בו שור של פקח.

אלא אמר פירש רבי יוחנן את משנתנו:

שור שהוא בעצמו חרש, שור שהוא שוטה, שור שהוא קטן. ^[13]

הא דאקשינן לר' יהודה דמרבה להו לכלים בני מיתה נינהו איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לר' יהודה דמרבה להו כלים בני מיתה נינהו נראית כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דהלא אמעוט מוהמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו ושלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו והא דאקשינן לר' יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבותן דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור וחמור אלא דכותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לר' יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת אצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה כאדם ובתוס' ראיתי פירוש דחוק דה"ק בין לרבנן דממעטו להו לכלים מחמור בין לר' יהודה דמרבה להו מאו לאפוקי ממיעוטא דחמור כדאמרן הא לאו הני בני מיתה נינהו למה לי חמור למעוטי ע"כ ולא נתיישב לי פירושן.

גירסת קצת הספרים: לרב דאמר בור שחייבו תורה להבלו ולא לחבטו בין לרבנן בין לר' יהודה כלים בני הבלא נינהו. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכ"ע חייב ואפילו לר' יהודה דהשתא משכחת ליה לר' יהודה דמחייב אפילו בבור בר"ה דלא מתחייב ביה רב אלא להבלו אלא למ"ד התם לר' יהודה אפילו במפקיר נזקיו דעלמא פטור הא לא מחייב אלא בבור ברשותו ובור ברשותו אפילו רב מחייב בין בהבלו בין בחבטו כדאמר רב חסדא לעיל ואם כן מאי קא בעי הכא לרב אליבא דר' יהודה וי"ל דמ"מ בור שדברה התורה הבל נמי איכא לכ"ע והיכי משכחת לה בכלים וא"נ קושטא דמלתא כר' יוחנן דאמר דר' יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לר' יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר וא"כ למה הוצרך הכתוב למעטן ומיהו לכשתמצא לומר דר' יהודה מחייב אפילו בבור ברה"ר לדידיה נמי בעיא היאך נתרבו.

משכחת לה בכלים חדשים דפקעו. והוא הדין דהוה מצי למימר בשכלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה.

אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. הקשו בתוס' לימא דחמור אתא למעוטי שטרות ותירץ דלמאן דלא דאין דינא דגרמא אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח לקמן בסוף פרק הכונס דמיבעיא ליה אי עשו תקנת נגזל במסור או לא ואי דינא דגרמי דאורייתא למה לא יעשו תקנה במסור כמו בנגזל.

בהמה וחיה נבלתם מטמאה במגע ובמשא אבל עוף טהור אין נבלתו מטמאה במגע ובמשא אלא שמטמאה בגדים בבית הבליעה ונבלת עוף טמא אין מטמאה אף בבית הבליעה אלא שהיא מטמאה על צדדים ידועים כמו שיתבאר במקומו:

בעלי חיים הקרבים על גבי מזבח אינם אלא חמשה מינין והם שלשה בבהמה הבקר והצאן והעז אם זכרים אם נקבות ובעוף שני מינין תורים ובני יונה אבל לענין קדושת בכור כל שבבהמה טהורה קדוש בבכורה וכן האדם ואין בבהמה טמאה קדוש בבכורה אלא פטר חמור בלבד:

או איבעי ליה לחלק האי סוגיא אתיא כרבי יאשיה. וא"ת אם כן סוגיא זו וכו' כמו שכתוב בתוספות. ור"מ תירץ דהכא אפילו רבי יונתן מודה דאי לא הוה או לחלק הוה גמרינן שור וחמור דהכא משור והמור דחרישה מה להלן יחדיו אף כאן יחדיו. הרא"ש ז"ל.

וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל תימה דכל סוגיא דהכא בין לרבנן בין לרבי יהודה כרבי יאשיה סבירא להו ואנן כרבי יונתן קיימא לן דבפרק השואל אמרינן דאביי כרבי יאשיה וכו'. ובפרק הזרוע אמרינן דכתיב אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע וגו' ודריש אם לחלק כרבי יאשיה. ויש לומר דבמנחות פרק שתי מדות דריש מן הבקר ומן הצאן ומן לחלק לענין נסכין ומסיק תלמודא דאפילו לרבי יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו סלקא דעתך אמינא היכא דעבוד בקר וצאן יחד לא יביא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים. וכן יש לומר כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לרבי יונתן אף על גב דמשמע כל אחד בפני עצמו היכא דנפלו שניהם אימא לא לחייב אלא אחד מינייהו. וכן במתנות כהונה הוה אמינא היכא דשחט שנים לא לחייב ליתן מתנות אלא חד מינייהו. ע"כ.

אימא ונפל כלל. קצת קשה דעל כרחך צריך לכתוב ונפל משום פרטא דהיינו שור וחמור דאי לא היכי לכתוב ואם כן היכי חשיב ונפל בכללא. ושמא יש לומר דמכל מקום כיון דונפל כל דבר הנופל במשמע חשיב ליה בכללא ואף על גב דאיצטריך ליה לפרטא. ודכוותא בתלמוד בדוכתי אחריני. שיטה.

הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין וכו'. תימה למה לא ילפינן הכא שור שור משבת כמו גבי חסימה לקמן. וכן אי לא כתיב אלא חמור נילף חמור חמור משבת כמו גבי פריקה לקמן. ולקמן נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה ליה תיפוק ליה בשור שור משבת. וכי תימא משום דאיצטריך לשור ולא אדם חמור ולא כלים השתא נמי ממעט שפיר כמו לגבי כלאים דאמרינן להנחה הקשתיו וכו'. וגבי הפרשת הר סיני למה לי אם לרבות את העופות תיפוק ליה בהמה מבהמתך כדילפינן שור משורך. וי"ל וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב לקמן וז"ל ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. תימה לילף שור שור משבת וכן להפרשת הר סיני וכן לתשלומי כפל וכן להשבת אבדה. ואומר ר"י דכל הני אי יליף שור שור משבת לא הוה מרבינן אלא בעלי חיים וכל הני שייכי אף בשאינן בעלי חיים ולהכי איצטריך ריבויא. אבל כל הני דיליף שור שור משבת לא שייכא אלא בבעלי חיים והפרשת הר סיני אף על גב דלא שייך אלא בבעלי חיים תירץ ר"י דלא אתי משור שור מסיני דאין דנין גזרה שוה משור דלפני מתן תורה לשור דלאחר מתן תורה. ע"כ.

אבל הרא"ה כתב לקמן להפרשת הר סיני וכו'. לא אמרינן דיליף בהמה בהמה משבת דלאו יתירה הוא. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב לקמן בתירוץ ר"י וז"ל ואם לרבות העופות. תימה אמאי לא ילפינן בהמה מבהמתך דשבת. וליכא למימר דבהמה מבהמתך לא ילפינן דהא ריש פרק כיצד ושלח בעירה אמרינן ויליף משבת כדפרישנא לעיל. וי"ל דלא שייך למילף משבת לפי שעדיין לא נאמרו עשרת הדברות. ע"כ.

קרב לגבי המזבח וכו'. תימה דבפרק קמא דקידושין גבי הענקה וכו'. וכי תימא כיון דכתיב אשר ברכך סברא הוא לרבות כל דבר שבא לכלל ברכה אם כן היכי קאמר דאי כתב רחמנא צאן הוה אמינא בעלי חיים אין גדולי קרקע לא. ולאו פירכא היא דבכלל גורן וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

הא דאקשי בין לרבי יהודה דמרבה להו לכלים כלים בני מיתה נינהו. איכא למידק מאי קאמר אדרבה משום דלאו בני מיתה נינהו והוה אמינא שלא דבר הכתוב אלא בבני מיתה כתב רחמנא או לרבות את הכלים. ועוד קשיא לי דהא דקאמר בין לרבנן דממעטי כלים בין לרבי יהודה דמרבה להו כלים כלים בני מיתה נינהו נראות כקושיות הפוכות דהא דאקשינן לרבנן היינו לומר למה הוצרך הכתוב למעטן דממילא איתמעיט והמת יהיה לו דלאו בני מיתה נינהו שלא חייב הכתוב אלא כעין שור וחמור מדכתיב והמת יהיה לו. והא דאקשינן לרבי יהודה לכאורה משמע דקשיא ליה למה הוצרך לרבות דהא לאו בני מיתה נינהו ולא מיעט הכתוב משור והמור אלא כדכוותייהו דבני מיתה נינהו כגון אדם אבל כל השאר בכלל חיוב הוא דאי אמרת לרבי יהודה קשיא היאך נתרבו שהרי מיעטן והמת יהיה לו אדרבה נימא מדכתיב שור למעט הייתי אומר שמיעט את הכל כמו שמיעט את האדם הוצרך הכתוב לרבות את הכלים ואי משום והמת איצטריך כדי שלא תמעט כל שאר בני מיתה באדם. ובתוספות ראיתי פירוש דחוק ולא נתיישב לי פירושן. הרשב"א ז"ל.
והר"מ תירץ דהכי פריך מה צריך קרא לרבי יהודה לרבות את הכלים הא כיון דלאו בני מיתה נינהו אם כן ממעטי מוהמת יהיה לו וממעטי נמי מחמור ולא כלים ואם כן הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. הרא"ש ז"ל.
עוד תירץ תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל דהכי קאמר כיון דכלים לאו בני מיתה נינהו אם כן טפי הוה ליה לרבי יהודה לרבויי אדם דבר מיתה הוא מלרבויא כלים דאלו בני מיתה נינהו שמיעטם הכתוב מוהמת יהיה לו. ע"כ.

בין לרבנן בין לרבי יהודה כלים בני הבלא נינהו. כך היא גירסת קצת הספרים. ולפי גירסא זו אתי שפיר לרבי יוחנן דאמר בפרק המניח דמפקיר נזקיו שלא מחמת אונס לכולי עלמא חייב ואפילו לרבי יהודה אבל למאן דאמר התם דלרבי יהודה מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד אית לן לאשכוחי ריבויא דכלים. ר"י. ואי נמי קושטא דמילתא כרבי יוחנן דאמר דרבי יהודה לא פטר אלא במפקיר נזקיו דמחמת אונס. והגירסא הנכונה דלא גרסינן בין לרבנן בין לרבי יהודה אלא הכי גרסינן ולרב דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו כלים בני הבלא נינהו כלומר למה הוצרך הכתוב למעטן. ומיהו לכשתמצא לומר דרבי יהודה חייב אפילו בבור ברשות הרבים לדידיה נמי בעי האיך נתרבו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל כלים לאו בני הבלא נינהו. תימה תיפוק ליה מחופר בור ברשותו דהתם מודה רב דמחייב נמי אחבטא דחבטא דידיה הוא. וי"ל דמכל מקום קא בעי משום בור ברשות הרבים דבדידיה נמי משתעי קרא ורב מחייבה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד כדפירש לקמן. ומיהו קשה מאי בעי לרבי יהודה והלא בפרק המניח אמר אביי דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה ואם כן מאי בעי לרבי יהודה והלא לרבי יהודה חיובא דבור ליתיה רק בבור ברשותו. ותירצו בתוספות דמכל מקום משתעי קרא בהיזק דהבל גם בבור ברשותו כדדריש עד שיפול בדרך נפילה וחבט אתי בק"ו כיון דדידיה הוא הבור ואם כן בהבל דמשתעי קרא אית ליה לאשכוחי ריבויא דכלים דקאמר רבי יהודה. ולא נהירא דהא בסמוך מוכח תלמודא דכי דרשינן ונפל עד שיפול דרך נפילה דאתא למעוטי היזק דחבט כדאמרינן לעיל מכאן אמרו לאחריו מקול הכרייה פטור ואם כן רבי יהודה לית ליה האי דרשא דונפל עד שיפול בדרך נפילה כיון דלרבי יהודה בור דמשתעי ביה קרא הוא בור ברשותו. ושמא יש לומר דתלמודא דפריך הכא לרבי יהודה נמי היינו דוקא לרבי יוחנן דאמר לעיל בפרק המניח מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטר רבי יהודה אבל לאחר נפילת פשיעה מחייב רבי יהודה דבור ברשות הרבים נמי מחייב רבי יהודה. ע"כ.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל דבעי לשנויי הכא אפילו למאן דאמר התם בחדא פליגי אבל מפקיר נזקיו אף רבי יהודה מחייב. ע"כ.
עוד כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל כלים בני הבלא נינהו. תימא דלרבי יהודה ניחא שפיר משום דלאו בני הבלא נינהו ולא נפקא ממשמעותיה דקרא אתי לרבויינהו והכא ליכא לשנויי כדלעיל. לכך נראה דכיון דבור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו ודרשינן ליה מונפל כדפרישנא לעיל אם כן על כרחך ליכא לרבויי כלים אחר שמיעטם הכתוב בהדיא כיון דלאו בני הבלא נינהו דאי דרשינן ליה לרבויי כלים אם כן גלי קרא דמחייב נמי אחבט. ובענין זה נמי איכא לשנויי קושיא דלעיל גבי כלים בני מיתה נינהו. כך נראה למורי רבי שיחיה. ע"כ.

וקושיין מכלי שור דבני שבירה נינהו אבל כלי חמור דבני קריעה פשיטא דבני מיתה נינהו. הרא"ה ז"ל. (ונמצא כאן חסר כמו שתי שורות).

משכחת להו בכלים חדשים. והוא הדין דהוה מצי למימר בשבלו מחמת הבלו של בור ובין בחדשים ובין בישנים וכמו שאמרו בירושלמי שכתבתי למעלה אמר שמואל בשהתריפו. הרשב"א ז"ל.

האי והמת יהיה לו מיבעיא ליה לכדרבא. וקצת קשה ולישני ליה אי נמי מיבעי ליה לכדרבא אטו לאו ממילא שמעת מינה דכל דבר מיתה כלומר ותרתי שמעת מינה וכדמשני לעיל בכהאי גוונא בסוגיא דבור של שני שותפין. וי"ל דהכא שמצא מקרא מלא לדרוש ממנו כל דבר מיתה ניחא ליה טפי מלמימר תרתי שמע מינה. שיטה.

שור שהוא חרש שוטה וקטן. וענין הקטן בזה כל שלא הגיע ללמוד חרישה שמתוך ביעוטו אינו נשמר כמו שנאמר בעגל לא לומד הא שור פקח וביום פטור. ודוקא במיתה אבל בנזקין חייב בדין אדם. וכן כתבו גדולי המחברים. הרב המאירי ז"ל.

בד"ה ה"א קרב לגבי כו' ל"ל נילף משור שור או חמור חמור משבת כו' עכ"ל אבל קשה דא"כ תרי פרטי שור וחמור ל"ל דמחד פרטא נמי הוה ילפינן משבת כמו בחסימה ופריקה ולמאן דאית ליה משום שביתת כלים בשבת ניחא דאיצטריך הכא חד פרטא למעט כלים אבל למאי דק"ל כב"ה דלית להו שביתת כלים בשבת ממילא אימעיט נמי כלים ורש"י בחומש תמוה בזה שהניח תלמוד ערוך וכתב כקושיית התוס' דילפינן בבור שור שור משבת וכבר תמה עליו הרא"ם ויש ליישב פירושו לשיטתנו למאן דאית ליה שביתת כלים דאיצטריך אידך פרטא למעט כלים וקושטא הוא למאי דמסיק דילפינן שור או חמור משבת גבי פריקה וחסימה ה"נ דילפינן הכא שור שור משבת וכן פרש"י בהדיא בחומש לפום הך דרשה דיליף בבור שור שור משבת דחמור ממעט כלים והיינו ע"כ למאן דאית ליה שביתת כלים אבל למאן דלית ליה שביתת כלים ע"כ דלא ילפינן שור שור משבת דא"כ חמור ל"ל הוצרך תלמודא למימר אליביה דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דבר מיהו לר"י דחמור קשיא אליביה ודאי דלמאן דלית ליה נמי שביתת כלים שפיר מצינן למילף שור שור משבת ובהכי ניחא דלא קאמר לר"י נמי דאו קשיא דמהיכא תיתי למעט כלים דבכלל דבר שיש לו בעלים הוא ולא ממעטינן משור אלא אדם וב"ח דכוותיה אלא אי ילפינן שור שור משבת ניחא דאיצטריך או לרבות כלים דאי לאו הכי ממילא הוה אימעוט כלים למאן דלית ליה שביתת כלים ותו לא מידי ודו"ק:

בד"ה קרב לגבי כו' כל ריבויא הוא ל"ק מהתם עכ"ל ואע"ג דהתם מכל מרבינן נמי עופות הכא דאיכא נמי פרטא דעזים ממעטינן מיהת עופות דלא דמי בכל צדדא וק"ל:

בד"ה חמור דבור לר"י כו' דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו הוא עצמו פטור כו' עכ"ל והא דאיצטריך ליה למעוטי שטרות גבי [כפל] עיין בתוספות בר"פ מרובה ודו"ק:

גמ' ולרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו וכו'. כלים בני הבלא נינהו צריך להתיישב ולתרץ קושיא זו לא שייכא בהאי שינויא דמשני השתא אלא אמר קרא והמת יהיה כל דבר מיתה דקושיא זו היה יכול להקשות תכף אמאי דמשני לעיל דחמור ולא כלים ולרב דאמר בור שחייבו עליו תורה להבלו וכו' למה לי מיעוטא כלים בלי הבלא נינהו וק"ל אלא שאין להאריך:

תוס' ד"ה קרב לגבי מזבח וכו' אבל בפ"ק דחולין צ"ע וכו' ומיהו לההוא לישנא דאמר לקמן וכו'. ר"ל דלקמן בשמעתין בדף זה עמוד ב' אמר לחד שינויא גבי שבת דכתיב וכל בהמתך דכל ריבוייא הוא ולא כללא ומרבינן מיניה כל מילי אפי' עופות משום דלית לן התם שום מיעוטא לסתור הרבוי דשור וחמור דכתיב גבי שבת מוקמינן ליה לג"ש למילף מיניה לחסימה ולפריקה וכו' אבל בפסוק דכל מעשה עזים דכתיב עזים מיעוטא הוא מוקמי' הריבוי שבא לרבות כל מילי דבהמה אע"ג דלא קרב לגבי מזבח ומיעוטא דעזים אתי למעט עופות וק"ל:

ד"ה ובין לרבי יהודה דמרבה כלים וכו' כ"ש דמשום דלאו בני מיתה נינהו צריכא ריבוייא לרבי יהודה וכו' אע"ג דרש"י הרגיש בקושיא זו ופירש ורבי יהודה היכי מצי קרא לרבוינהו וכו' לא נראה להתוס' פירושו מספיק דלא שייך למפרך היכי מצי קרא לרבויינהו כיון דגזרת הכתוב הוא כך רבויינהו דלחייב עלייהו אע"ג שאינן בני מיתה וק"ל:

בא"ד וי"ל דלרבי יהודה נמי הוי ממעט כלים מחמור אי לאו ריבוייא וכו'. ר"ל דמשמע לה להגמ' מסוגיא דהא דאיצטריך לרבי יהודה או לרבות כלים לא משום דהוה ס"ד למעטינהו מטעם שאינן בני מיתה אלא מטעם דהוה ממעטינן להו ממיעוטא דחמור והוה דרשינן חמור ולא כלים דלא פליגי רבנן ורבי יהודה אלא בהא דמר מוקי או לרבות כלים ומר מוקי לי' לחלק אבל גם רבי יהודה מודה לרבנן דאי לאו או הוה נמי דריש חמור ולא כלים דבמשמעות הדרוש דחמור ולא כלים לא פליגי ולהכי פריך הגמרא שפיר בין לרבנן בין לרבי יהודה כו' וק"ל:

רש"י בד"ה ונפל טובא משמע כמו ועשה בצלאל ואהליאב ובא האות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה שה דאבידה כו' למה לי לפרט כו' נ"ב כגון פרט וכלל ודו"ק:

תוס' ד"ה חמור וכו' דהוו בעלי חיים. עיין מנחות דף יד ע"ב:

בתוספות בד"ה או מיבעי ליה לחלק וכו' האי סוגיא כרבי יאשיה וכו' ותימה דא"כ סוגיא זו דלא כהלכתא עכ"ל. ולולי תמיהתם היה אפשר לומר דאפי' כרבי יאשיה מיתוקמה הכא ואפ"ה איצטריך או לחלק משום דסד"א דנילף שור וחמור מכלאים דאיירי בתרי מיני דוקא ולא הוי ילפינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אלא דעיקר שור וחמור לא אתי אלא ללמוד מכלאים וצ"ע:

בגמרא ור' יהודה לחלק מונפל וכו' אין להקשות אמאי לא קאמר דר"י סובר לחלק לא בעי קרא דס"ל כר' יונתן כמ"ש התוס' משום דבפ' הכונס גבי טמון משמע להדיא דר"י סבר התם דאו מיבעי לחלק וא"כ ע"כ לא סבר כר' יונתן:

תוס' בד"ה ה"א קרב לגבי מזבח אין תימא למה לא ילפינן שור שור משבת כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א דאי ס"ד לילף משבת א"כ תרי פרטי ל"ל ותירץ דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים למאן דאית ליה שביתת כלים דאורייתא וכו' ע"ש שהאריך בזה ואף שדבריו בנויים על קו השכל אך אין עולים יפה לפי' הסוגיא דמשמע דכלים לא שייך כלל למילף משבת לא לרבות ולא למעט משום דהאי דרשה דשור שור משבת לאו ג"ש גמורה היא אלא גילוי מלתא בעלמא דכל היכא דכתיב שור או חמור כל בעלי חיים במשמע אבל כלים לא שייכא בהאי כללא ובשבת גופא אף למאן דאית ליה שביתת כלים לא כתיבי בהאי קרא כלל דכל בהמתך אלא מובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו דכתיב בפרשת משפטים נפקא ועוד דבלא"ה איצטריך חמור למעוטי כלים אף אי לית לן למילף משבת כי היכי דלא נילף משאר נזקין דבכולהו חייב על הכלים ועוד דבשור קרן נמי משמע דילפינן שור שור משבת כמ"ש תוס' י"ט וכן הובא בילקוט פ' משפטים ואפ"ה מרבינן כל מילי אפי' כלים שהוזקו ע"י קרן השור והיינו ע"כ משום דנזקין מלתא דתלי בסברא הוא וכל והיכא דאשכחן דחייב הכתוב במין אחד ה"ה לכל מילי והא דאיצטריך בקרן דשור למילף משבת היינו דלא תימא דקרא דוקא כתיב לכך אמרינן דלאו דוקא הוא דילפינן משבת וכיון שזכינו דלאו דוקא ממילא איתרבו כל מילי אם לא היכא דממעיט בפירוש וא"כ ה"ה בבור כיון דאמרינן דשור וחמור לאו דוקא הוא ממילא אף כלים בכלל לכך איצטריך למעט בפי' וא"כ כתבו תוספות שפיר ומה שכתבו דאדם ממילא אימעט היינו משום דבאדם לא שייך לומר כן דהא אדרבא בכל הנזקין פטור על האדם ואפילו בשור גופא יצא לידון בדבר חדש לחייב בכופר משא"כ בשאר נזקין ובזה נתיישב מה שלא הקשו התוס' כן מיד למה שהקשו ואימא שור וחמור אין מידי אחרינא לא אלא ודאי דשם לא שייך לומר כן דודאי מדחזינן דכתיב תרי פרטי מה ראית לומר דחד אתי למילף משבת ואידך למעוטי כלים אדרבא יותר יש לומר דקראי דוקא כתיבי מדכתיבי תרי פרטי משמע דוקא להני ולעולם לא ילפינן משבת אלא היכא דכתיב חדא מלבד בכלים דלא סגי בלא תרי פרטי אבל היכא דסגי בחדא וכתב תרתי משמע שפיר דאתי לגלויי דלא נילף מיניה לאינך אלא מאי דגלי גלי שזו סוגיא פשוטה בכל דוכתא כה"ג אבל הכא דמקשה בגמ' אי כתב חד פרט דשור ה"א קרב לגבי מזבח אין ע"ז מקשו שפיר איך אפשר לומר כן אדרבה אי לא הוי כתיב אלא חד פרט הוי מרבינן לכולהו משבת וכן מקשו התוס' על המסקנא דאמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו כיון דמכלל ופרט שפיר הוי ילפינן דשור וחמור לאו דוקא אלא כל הבהמות בכלל אלא דהוי קשיא עופות מנ"ל ובהא שפיר אית לן למילף משבת דכיון דקראי לאו דוקא כתיבי ממילא כל בעלי חיים בכלל משום דלעולם אית לן למימר חדא מתרתי או דקראי דוקא כתיבי היכא דמשמע משמעותא דקרא למימר הכי או למילף משבת דכל בעלי חיים בכלל ודו"ק:

בא"ד וכן גבי תשלומי כפל והשבת אבידה מה צריך ריבוי לקמן וכו' היינו דקשיא להו על מה שאמרו במשנה לקמן בפירקין אחד שורו וכו' לנפילת הבור ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה ומפרש בגמרא כל חד מקראי וע"ז קשיא להו לתוס' אמאי לא מייתי כולהו משבת כיון דקושטא דמלתא הכי הוא דילפינן משבת דכל היכא דכ' שור או חמור כל בעלי חיים במשמע והאי לאו מילף הוא אלא גילוי מלתא בעלמא ובזה נתיישב מה שהקשה בעל תוי"ט ע"ש אבל איברא דלא קשיא להו לתוס' אגופיה דקרא דאמאי איצטריך על כל דבר פשע וכן לכל אבידת אחיך ולא ילפינן הכל משבת דהא ע"כ צריכי הני קראי למידי דלאו בעלי חיים וכן כל הני פרטי דכתיבי בכל חד דרשינן להו לקמן במרובה ובפ' אלו מציאות אע"כ כדכתיבנא וק"ל:

בא"ד וי"ל דבמקום ששייך לדרוש בכלל ופרט לא ילפינן משבת וכו' עכ"ל. ולכאורה קשה דהא במסקנא דשמעתין משמע דהדר ביה מכלל ופרט כדפירש רש"י והוא מוכרח וא"כ ע"כ דלא חשיב כלל ופרט דאל"כ תקשה למאי איצטריך וא"כ הדרא קושיית התוס' לדוכתא כיון דהדר וכו' ולא חשיב ליה כלל ופרט אמאי איצטריך כסף ישיב לבעליו ולא ילפינן משבת אבל לפמ"ש א"ש דודאי אם נאמר דליכא הכא כלל ופרט מכ"ש דלא קשה קושית התוס' דלשתוק מכסף ישיב לבעליו ונילף משבת דאכתי לא נילף משבת אלא נימא מדכתיבי תרי פרטי דקראי דוקא כתיבי דהכי משמע טפי פשטא דקרא כדכתיבנא אלא שעיקר קושית התוס' היתה על המסקנא דלא ניהדר ביה מכלל ופרט אלא נילף מכלל ופרט לאתויי כל בהמות ואח"כ נילף משבת לאתויי עופות כיון דקראי לאו דוקא כתיבי וע"ז משני תוס' שפיר דאי לא הדר ביה מכללא ופרטא לא הוי שייך תו למילף לעופות משבת דכל היכא דאיכא כללא ופרטא לא ילפינן משבת כלל וא"כ אכתי עופות מנ"ל להכי איצטריך למימר מקרא דכסף ישיב לבעליו ולמיהדר ביה מכללא ופרטא כן נראה לי מל' התוספות ודו"ק:

וע"פ דברינו אלה נ"ל ליישב מה שכ' רש"י בחומש גבי בור דילפינן שור שור משבת והקשה רבינו אליהו מזרחי שהוא נגד הסוגי' שמפורש דילפינן מכסף ישיב לבעליו והאריך שם והביאו מהרש"א ולפמ"ש א"ש דקרא כסף ישיב לבעליו לא איצטריך אלא כי היכא דלא נילף מכללא ופרטא למעט עופות ולסתור הכלל דכ"מ שנאמר שור כל ב"ח במשמע כמ"ש התוס' אבל לבתר דכתיב כסף ישיב לבעליו וגלי לן דהאי כללא ופרטא לאו מלתא היא הדרינן לכללן למילף משבת דכ"מ שנ' שור כל ב"ח במשמע לכך נקט רש"י האי דרשה משבת ושביק לדרשה דכסף וכו' משום דהאי שור שור משבת לאו דרשה היא אלא פשטא דקרא בהכי איירי דכל ב"ח בכלל שור הם היכא דליכא למימר דוקא כתיבי ובסמוך אכתוב עוד מזה ודוק שכן נכון ליישב לשון רש"י:

בפרש"י בד"ה לכתוב רחמנא חד פרט וכו' תנהו ענין לעופות דדמי לפרטא בחד צד דהוי ב"ח ואיכא למפרך וכו' מהיכא ממעט אדם עכ"ל. פי' דמכללא ופרטא ודאי לא שייך למעט אדם דהא דמי נמי לפרט בחד צד כמו עופות שהוא ב"ח אבל מכלים לא קשיא להו מהיכא ממעטי דמכללא ופרטא גופא ממעטי דלא דמו בשום צד וק"ל:

בד"ה כלים בני מיתה נינהו וכו' ור' יהודא היכי מצי לרבינהו הא לא קרינן בי' והמת יהיה לו עכ"ל. נ"ל לפרושי דקשה לר"י מאי חזית דקרא והמת יהיה לו רבויא הוא לומר דכל מידי דשייך בי' מיתה חייב לעולם ויש לך מידי דלאו בר מיתה וחייב מ"מ כגון כלים מריבוי' דאו ובאמת זה לאו כלל גמור הוא דהא אדם דבר מיתה הוא ואפ"ה פטור וא"כ האי קרא דוהמת יהי' לו לאו דוקא הוא משני צדדים יותר יש לומר להיפך דקרא והמת יהי' לו מיעוט' הוא למעט כלים ועוד דטפי משמע והמת יהי' למיעוטא מדלא כתיב והנופל יהיה לו דהוי משמע ריבוי כל דבר נפילה וה"ק דוקא מידי דשייך בו מיתה יש בו חיוב לפעמים אבל במידי דלא שייכי מיתה כגון כלים וכדומה לעולם פטור ויש לך ששייך מיתה ואפ"ה פטור כגון אדם דממעיט משור ולא אדם לכך איצטריך או לרבויי עופות כי היכא דלייתר והמת יהי' לו למעוטי כלים ובזה נתיישב קושית תוס' לפרש"י:

בד"ה שבירתן זו היא מיתתן וכו' הואיל ולאו מיתה ממש הוא ושור למעוטי אדם שאינו מין בהמה וכו' עכ"ל. לכאורה מ"ש הואיל ולאו מיתה ממש היא אין לו מובן דמה לנו לדרוש טעמא דקרא כיון שהכתוב מיעטו בפירוש וכ"ש מה שכתב ושור למעוטי אדם אין לו שום שייכות לכאן ונראה לענ"ד של' רש"י מדוייק משום דס"ל לרש"י דודאי מסברא יותר י"ל דמיעוטא דקרא מילי דכוותיה קא ממעט כמ"ש רש"י בזה הדיבור עצמו. ובמכילתא מצאתי מבואר יותר דאי לאו דקרא ממעט כלים בהדיא היה הדין נותן לחייב בהם יותר מב"ח וז"ל בפר' משפטים ומה במקום שפטר על הבהמה חייב על הכלים מקום שחייב על הבהמה לא כ"ש שיחייב בכלים ת"ל חמור ולא כלים עכ"ל ואף של' המכילת' סתום שלא פירש היכן פטר על הבהמה וחייב על הכלים ונ"ל דקאי אאש דפטור בב"ח היכא שאינו כפות משום דה"ל לברוח ואין להאריך בזה יותר מ"מ נראה דיותר יש לחייב בכלים. וא"כ היא גופה קשיא לרש"י דכיון דאמרינן עכשיו שבירתן זו היא מיתתן א"כ מה ראית לרבות עופות מוהמת יהי' לו ולמעט כלים מחמור ואימא איפכא דחמור למעט עופות דמילי דכוותיה ממעט והמת יהי לו לרבות כלים דשייכי יותר בחיובי דנזקין כדאי' במכילת' לכך כתב רש"י דא"א לומר כן דוהמת יהיה לרבויי כלים אתא כיון דלאו מיתה ממש היא ויותר ה"ל למכתב והנופל יהי' לו אע"כ דוהמת יהי' לו לרבויי עופות וחמור למעוטי כלים אלא דאכתי קשה כיון דכלים לא ילפינן מוהמת יהיה לו לא לרבוי ולא למיעוט וע"כ דקרא דוהמת יהיה לו להאי גיסא כללא כייל דכל דבר מיתה הוא ודאי חייב א"כ אמאי ממעטינן אדם מרבוי דוהמת יהי' לו לכך כ' רש"י כאן דשור ולא אדם. אלא דאכתי קשה מה ראית לרבות עופות ולמעט אדם משור ואימא איפכא דעופות דמי טפי לבהמה ומילי דכוותיה קא ממעט לזה הוסיף רש"י לכתוב שאינו מין בהמה כוונתו דאדם שייך למעוטי מדכתיב שור ואדם אינו בכלל שור אף למאי דילפינן משבת דכ"מ דכתיב שור כל ב"ח במשמע היינו לבר מאדם כדאי' לקמן אבל עופות לא שייכי במיעוטא ואדרבה כיון דילפינן משבת בכ"מ מכללי ופרטי הדרין לכללין כיון דעוף בכלל שור הוא כדכתיבנא לעיל. ובזה מדוקדק ונתיישב יותר ל' רש"י בחומש שהבאתי לעיל בסמוך דשביק דרשה דכסף וכו' ונקט דרשה דשור שור משבת והיינו כי היכי דלא תקשה מה ראית לרבות עופות ולמעט אדם ואימא איפכא לכך מייתי משור שור משבת דעוף בכלל שור אבל לא אדם וא"כ עכשיו דכתיב כסף וכו' לסתור הכלל ופרט ניחא לן לרבות עופות מוהמת יהיה לו ולמעט אדם משור משום דלישנא דקרא הכי משמע דעופות בכלל שור משא"כ אדם ודוק היטב:

בא"ד ואי כתב רחמנא חד ה"א למעוטי אדם אבל כלים לא וכו' עכ"ל. גם זה אינו מובן דמה עניינו לכאן ועוד דמלתא דפשיטא הוא דאי לא הוי כתיב אלא חדא מיעוט' לא הוי ממעט אלא חדא ועוד דיותר היה לו לפרש איפכא דאי לא הוי כתיב אלא חדא מיעוטא הוי ממעטינא כלים הואיל ולאו מיתה ממש היא אבל אדם דבכלל והמת יהיה לו הוא סד"א דחייב ולמ"ש א"ש דנראה לרש"י סברא פשוטה דכל היכא דממעטינא כלים יש למעט אדם מק"ו ומה במקום שחייב בו על הכלים פטר בו על האדם והיינו כל הנזקין לבד מכופר שיצא לידון בדבר החדש א"כ מקום שפטר בו על הכלים לא כ"ש שיפטר בו על האדם ולכך לא הוצרך רש"י לעיל לכתוב אלא חדא מיעוטא דודאי הוה ממעטינא אדם דליתא בכלל שאר נזקין משא"כ בכלים אבל עכשיו דכ' רש"י דכלים לאו בני מיתה ממש הם לכך ממעטינהו להו מחמור טפי מעופות משום לישנא דקרא וכדכתיבנא וא"כ נראה דגבי אדם נמי איכא למימר הכי דכלים שייך יותר למעט מלישנא דקרא וא"כ אכתי תקשה לכתוב חדא מיעוטא וממילא נוקי לה אכלים מלישנא דקרא והדר נילף אדם לפטורא מק"ו דכלים ובעופות לא שייך הק"ו כ"כ דהא חייב בו בכל הנזקין והא דפטור באש משום דה"ל לברוח לכך כ' רש"י דאי הוי כתיב חד מיעוטא ה"א טפי למעוטי אדם דב"ח דכוותי' קא ממעט משא"כ בכלים ואע"ג דלגבי עופות אמרינן שיותר יש למעט כלים מעופות אע"ג דכוותיה הוא היינו משום דבעופו' איכא תרתי למעליותא לגבי כלים שהם בני מיתה ממש והם בכלל שור מלישנא דקרא כדילפינן משבת אבל באדם דלא הוי בכלל שור שייך יותר למעט אדם מכלים כיון דדכותי' קא ממעט לכך איצטריכו תרווייהו ודוק היטב כנ"ל נכון בעזה"י מיהו בירושלמי מצאתי להדיא דהא דממעטינן כלים מחמור היינו משום דהכי משמע פשטא דקרא על החמור חייב ולא על הכלים שע"ג החמור והכי איתא נמי במכילת' ולפ"ז איכא למימר דהא דמרבינן לר"י כלים מאו היינו משום דמרבינן כלים שעליו ולא שייך לרבות דבר אחר ובהכי א"ש טפי סוגיא דשמעתין:

בתוספות בד"ה בין לר' יהודא וכו' וי"ל דר"י נמי הוי ממעט כלים מחמור אי לאו ריבוי וכו' עכ"ל. דברי התוספות בזה צריכים ביאור שאינו אלא דברי נביאות שהרי מיעוט דחמור לא נזכר כלל בדברי ר"י ואפילו סתמא דתלמודא לא נקט מיעוט דחמור אלא לרבנן וא"כ דלמא באמת ר"י מוהמת יהי' לו הוי ממעיט אי לאו ריבוי דאו ועפמ"ש בלשון רש"י בזה אפשר שהתוס' בעצמם כוונו ג"כ לזה ור"ל דאי ס"ד דר"י מוהמת יהי' לו הוי משמע ליה למעט כלים א"כ השתא נמי דאיכא רבוי דאו מה ראה לעקר קרא דוהמת יהי' לו מפשטא דלמא האי קרא דוהמת לא אתי כלל לרבויי כל מידי דבר מיתה שהרי אף לפי האמת אינו כן דעל האדם פטור אלא נאמר דהאי קרא לא אתי אלא למעט מידי דלאו בר מיתה אבל מידי דבר מיתה יש לך לפטור ואתא או לרבויי עופות אע"כ דר"י כלים מחמור הוי ממעט וא"כ ממ"נ קרא דוהמת אתא לרבויי עופות ואו לרבויי כלים וא"כ תקשה בגמרא שפיר כלים בני מיתה נינהו וא"כ מנ"ל לר"י באמת האי סברא דלמא והמת למעוטי כלים ואו לרבות עופות וכדכתיבנא ואפשר לומר עוד דכוונתם דאי מוהמת יהי' לו ממעט ר"י השתא נמי דכתיב או דלמא אתא לרבויי אדם ומה ראה לרבויי כלים ולעקר קרא דוהמת יהיה לו מפשטיה אלא דלשון התוס' לא משמע כן ועוד דאי לרבות אדם לשתוק מיני' ונרבי מוהמת וכו' אלא מחוורחא כדמעיקרא ודו"ק:

בגמרא ולרב דאמר וכו' כלים בני הבלא נינהו. הא דלא מקשה כן בריש הסוגיא נראה דהמקשה הוי נמי ידע דאיכא הבל בכלים להפסידם קצת וא"כ שפיר ממעט להו קרא מנזקין אבל עכשיו דדרש מקרא דוהמת יהיה לו כל מידי דבר מיתה דוקא מקשה שפיר דכיון דלא שייך הבל בכלים לענין מיתה שהיא שבירתן א"כ אפי' אם נפסדו קצת יש לפטור בהם ממיעוטא דקרא וק"ל:

שם בגמרא א"ה אפי' כלים ואדם נמי. קצת קשה מאי מקשה מאדם דהא לית ליה בעלים אבל למה שכתבו התוס' בפ"ק דעיקר קרא דשור ולא אדם לא אתי אלא לעובד כוכבים הקנוי לישראל ולעבד א"כ א"ש דאינהו מקשי דליחייבו דהא אית להו בעלים וק"ל:

שם אמר רבא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים. עיין בריש פ' מרובה שכתבתי שם דלמאי דקי"ל כללא בתרא דוקא בלא"ה שייך שפיר לרבויי עופות דדמי בחד צד ולפ"ז ע"כ דשקלא וטריא דהכא היינו אליבא דמ"ד כללא קמא דוקא וא"כ קשיא טובא לפי האמת דקי"ל כללא בתרא דוקא אם כן קרא דכסף ישיב לבעליו מאי עביד ליה ונראה דמהאי קרא דכסף ישיב לבעליו מרבינן לחייב בנזקי אדם ולא ממעטינן אלא לענין מיתה וחיוב כופר ודו"ק:

שם אלא אמר רבא חמור דבור לר"י ושה דאבידה לד"ה קשיא. קשה בעיני מאד הסוגיא דהכא דגברא רבא כרבא על מה נזכר כאן ומאי רבותא דידיה דאמר קשיא בלא"ה נמי ידענא דקשיא דהא מקשה סתמא דתלמודא ולא משני מידי ועוד דמאי אלא דקאמר משמע שרוצה לסתור איזה דבר ממאי דאמרינן מעיקרא כשיטת הש"ס בכ"מ דקאמר אלא והנלע"ד דודאי למאי דסלקא אדעתין מעיקרא לא הוי קשיא חמור לר"י דכבר אפשר דלר"י אתי למילף חמור משבת או שור משבת וחמור ולא אדם ואע"ג דלעיל כתבתי בל' התוס' דא"א לומר כן דכיון דכתיבי תרי פרטי אדרבה טפי משמע לומר דהני דוקא מידי אחרינא לא כדמסיק סתמא דתלמודא בריש הסוגיא וכמ"ש שם היינו דוקא לרבנן דלית להו רבויא דאו אבל לר"י שסובר דאו בא לרבות וא"כ א"א לומר עוד הני דוקא מידי אחרינא לא דהא אתי או ומרבי שאר דברים אע"כ דהני פרטי לאו דוקא וא"כ דרשינן שפיר שור וחמור חד למילף משבת ואידך למעט אדם ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דאי ילפינן משבת לא צריכנא למעט אדם משום דלהנחה הקשתיו היינו בריש הסוגיא אבל למאי דאוקימנא כבר שיש לדרוש מוהמת יהיה לו כל דבר מיתה וא"כ סד"א דאדם נמי חייב דבר מיתה הוא קמ"ל קרא דשור ולא אדם כי היכי דנדרש קרא דוהמת יהיה לו ע"כ למעט פסולי המוקדשים דאי לרבויי עופות משבת נפקא ואי לרבויי אדם הא ממעטינן משור וא"כ אדרבה לר"י איצטריכי כל הני קראי ומיתוקמי שפיר ודחקי ומוקמי אנפשייהו ברווחא שור למילף משבת וחמור למעט אדם ואו לרבות כלים והמת יהיה לו למוקדשים אבל עכשיו דדרשי' בסוף הסוגיא דילפינן מכסף וכו' כל מידי דאית להו בעלים ומשמע לתלמודא שזו דרשה פשוטה א"כ מקשה שפיר דהא השתא לא צריכין למילף משבת וכלים נמי לא צריך רבוי א"כ חמור לר"י מאי דריש ביה וה"ה דממילא קשיא דאי לא נכתוב חמור לא צריך נמי או לרבויי. וע"ז אמר רבא שפיר אלא חמור לר"י קשיא אין הכוונה דלר"י קשיא אלא דקשיא לן מה דריש ביה ר"י אבל ר"י גופיה ודאי מיבעיא ליה שפיר לדרשה אחרינא כמ"ש התוס' בכמה דוכתין דכל היכא דאמרי' קשיא משמע דאיכא פירוקא ואנן הוא דלא ידעינן וחידש רבא בזה דהדרינן ממאי דס"ד מעיקרא דלר"י גופיה הוי משמע דחמור למעט כלים ולכך איצטריך רבויא דאו דא"כ תקשי לא נכתוב לא ה' ולא וא"ו למאי דילפינן עכשיו מכסף וכו' וקאמר רבא דבלאו רבויא דאו לא משמע ליה לר"י למדרש חמור למעוטי כלים משום דדריש ליה למידי אחרינא דאנן לא ידעינן וא"כ הדרינן נמי ממאי דהוי ס"ד דר"י מרבה לכלים מאו אלא דכלים לא צריכי ריבויא דמכסף ישיב לבעליו ילפינן ומחמור לא ממעטי דחמור מיבעיא לדרשה אחריתי ולר"י משמע נמי או לחלק כמו לרבנן ואדרבה ר"י דריש טפי או לחלק בפ' הכונס ובזה נ"ל לפרש דברי חכמים וחדותם מאי דקשיא לן שה דאבידה מאי בעי הכא ואף שלשון חכמים כן הוא ליתן סימנים לתורה ולכלול כמה עניינים כאחד בלשון קצרה מ"מ כל מאי דמצינן למדרש דרשינן ועוד קשה הא דקאמר שה דאבידה לד"ה דהא לא אשכחן שם שום פלוגתא ועפמ"ש א"ש דלמאי דס"ד מעיקרא בלא דרשה דכסף וכו' לא הוי קשיא חמור דבור לר"י ולא הוי קשיא נמי שה דאבידה משום דעל מ"ש בסמוך דר"י הוי דריש חמור או שור למילף משבת וכלים מרבי מאו עדיין הוי קשיא מאי חזית לרבויי כלים ולמעט אדם אימא איפכא אף שכתבתי ישוב בדבר לעיל מ"מ מצינן למדחי ואין להאריך והמשכיל יבין ועוד לפמ"ש התוס' י"ט דא"א למילף משבת אלא תלת מילי מתלתא ריבויי דהיינו משור וחמור ובהמתך ילפינן כלאים ופריקה וחסימה א"כ לא שייך עוד למילף שור דבור משבת הגם דלדידי לא ס"ל האי מילתא אלא גילוי מלתא בעלמא הוא כמ"ש באריכות וכן מצאתי מבואר מל' הא מלתא חדתא דכ"ע מודו בהו והיינו דלר"י ילפינן שור וחמור דבור מהשבת אבידה דכתיב נמי שור וחמור ואתרבו אפי' כלים ומשמע טפי למילף מהשבת אבידה דממונא מממונא הוא משא"כ בשבת דאיסורא הוא ולפ"ז לא קשיא לר"י חמור דבור דחדא פרטא איצטריך למילף מהשבת אבידה וחד למעט אדם כמ"ש בסמוך ונאמר ג"כ דאו לר"י לא משמע ליה אלא לחלק כיון דבלא"ה מרבה לכלים מהשבת אבידה. וא"כ לפ"ז הא דשה דאבידה נמי לא קשיא אליבא דר"י דהא אמרינן התם שה לגיזותיו אלא דקשיא לן דהא משור ילפינן לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו וע"ש בפ' אלו מציאות אבל עכשיו אליבא דר"י לא מייתר שור דאבידה משום דאיצטריך לאגמורי שור שור מנפילת הבור לרבות כל דבר כי היכי דניתני חמור דבור למעט אדם וא"כ לא ילפינן שור לגיזת זנבו כיון דלא מייתר ואיצטריך שה שפיר לגיזותיו כל זה היה אפשר לומר מעיקרא אבל עכשיו דילפינן שפיר מכסף וכו' לרבויי כל מילי א"כ לא צריכינן למילף עוד מהשבת אבידה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דחמור לר"י קשיא ושה דאבידה לדברי הכל פי' בין לרבנן ובין לר"י דהכא ולאפוקי מאי דס"ד מעיקרא ואפילו לרבנן היה אפשר ליישב שה דאבידה אי לאו דרשה דכסף וכו' ועל זה הדרך אלא שאין להאריך עוד והמשכיל יבין ודוק היטב שהדברים ברורים למבין ונכונים בעזה"י: