בבא קמא נב ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

אלא לאו, שכיסהו בכיסוי כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים. ומקשינן: ממה נפשך, אי מדובר במקום דשכיחי בו גמלים, אמאי בעל הבור פטור והרי פושע הוא שלא כיסה בכיסוי הראוי לגמלים,

ואי מדובר במקום דלא שכיחי גמלים, הא פשיטא שפטור, משום דאנוס הוא.

אלא לאו, על כרחך, הברייתא מיירי בכגון דאתיין הגמלים לפרקים, ואירע שאתו גמלים על הכיסוי, וארעוה, עירערוהו, ואתו שוורים אחריהם ונפלו ביה, וקתני פטור.

אלמא שבמקום שיש שם גמלים לפרקים כיון דהשתא ליכא אינו חייב לכסות מפניהם ואם הגיעו גמלים אנוס הוא, ותפשוט בעייתך.

ודחינן: אמרי, לא תפשוט מהכא, דלעולם הברייתא מדברת בכיסהו כיסוי כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, ודקא קשיא לך אם כן היכי נפול?

אמר רבי יצחק בר בר חנה, הכא במאי עסקינן בכגון שהתליע הכיסוי מתוכו.

תא שמע: בור ברשות הרבים שלא כסהו בעליו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת בעל הבור חייב בנזקו.

והוינן בה, היכי דמי? אילימא שכיסהו לא כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, הא פשיטא! וכי צריכא למימר דחייב בעל הבור?

אלא לאו מדובר בכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים.

והיכי דמי, אי במקום דשכיחי בו גמלים, אם לא כיסהו מפניהם פושע הוא, ופשיטא שחייב.

ואי דלא שכיחי גמלים ואירע שהגיעו גמלים ונשבר הכיסוי, הרי אנוס הוא, שלא היה לו להעלות על דעתו לכסות מפני גמלים, ומדוע אמרינן בברייתא שהוא חייב.

אלא לאו על כרחך הברייתא מדברת בכגון דאתיין גמלים לפרקים, ואירע שאתו גמלים על הכיסוי וארעוהו, ואתו שוורים אחריהם ונפלו ביה, וקתני בבריתא חייב.

אלמא, כיון דאתיין גמלים לפרקים ולא כיסה מפניהם, פושע הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה, ותפשוט בעייתך.

ודחינן: לעולם הברייתא מדברת בכיסהו כראוי לשוורים, ולא כראוי לגמלים, ושכיחי באותו מקום גמלים.

ודקא קשיא לך אי הכי היה לו לכסות מפני הגמלים ופשיטא שחייב דפושע הוא, הא לא קשיא, דאיידי דנסיב רישא כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי, "לא כסהו כראוי".

איכא דאמרי, הא נמי, ודאי לא איבעיא לן, אם כיסהו כראוי לשורים ולא כראוי לגמלים, דכיון דאתיין לפרקים, פושע הוא, וחייב משום דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה שעלולים לבא גמלים.

כי איבעי לן, הכי הוא דאיבעיא לן: בור שכסהו, כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים, ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, ושכיחי גמלים באותו מקום, ונפל שור לתוכו אבל לא מחמת ערעור הכיסוי על ידי גמלים, אלא שהתליע הכיסוי מתוכו, מהו? ^[1]

מי אמרינן, מגו, מתוך כך דהוי פושע אצל כיסוי שאינו ראוי לגמלים, הוי פושע נמי לענין התלעה, ^[2] דחשבינן ליה כאילו לא כיסה את בורו,

או, דלמא לא אמרינן מיגו, ואנוס הוי ופטור.

תא שמע, בור שכסהו בעליו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, ואתמר עלה אמר רבי יצחק בר בר חנה הכא במאי עסקינן כגון שהתליע מתוכו, והוינן בה: היכי דמי, אילימא שכיסה את הבור כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, והתליע מתוכו פשיטא דפטור, שהרי אנוס הוא ומאי הוה ליה למעבד, אלא לאו מדובר בכגון שכיסהו בכיסוי כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ושכיחי גמלים באותו מקום, והוי פשיעה לענין גמלים, והתליע מתוכו ונפל השור מחמת ההתלעה ולא מחמת שערער גמל את הכיסוי, וקתני בברייתא פטור, אלמא לא אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים הוי פושע לענין התלעה, אלא מאחר והתלעה הוי אונס פטרינן ליה ותפשוט בעייתך,

ודחינן, לא, מהכא לא תפשוט בעיין, דלעולם מדובר שכיסה את בורו בכיסוי כראוי לגמלים וכראוי לשוורים, והתליע מתוכו ונפל לתוכו שור מחמת ההתלעה.

ודקא קשיא לך, כי התליע, מאי הוה ליה למעבד, הא אנוס הוא ומאי קא משמע לן דפטור, הא לא קשיא.

מהו דתימא, איבעי ליה לבעל הבור למיזל ומנקש, להקיש ולבדוק עליה שמא התליע, קא משמע לן דפטור.

תא שמע: בור שבעליו לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב,

והוינן בה, הא דקתני כיסהו שלא כראוי, היכי דמי?

אילימא לא כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, דפושע הוא, וכי צריכא למימר דחייב!?

אלא לאו, שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים.

ואם כן, ממה נפשך: אי מדובר במקום דשכיחי גמלים, הרי פושע הוא, והא נמי פשיטא שחייב.

ואי דלא שכיחי גמלים, מה בכך שלא כיסה בפניהם, הרי אנוס הוא!

אלא לאו, על כרחך, הברייתא מדברת במקום דשכיחי גמלים ולא כיסה בכיסוי הראוי לגמלים, והתליע מתוכו ונפל השור מחמת ההתלעה. וקתני חייב.

אלמא, אמרינן מגו דהוי פושע לענין גמלים, הוי פושע לענין התלעה.

ודחינן: אמרי, מהכא לא תפשוט בעיין, דלעולם הברייתא מדברת בבור שכיסוהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ושכיחי גמלים באותו מקום, ואתו גמלים וארעוהו, עירערו את הכיסוי, ואתו שוורים אחריהם ונפלו ביה.

ודקא קשיא לך מאחר שלא כיסה בפני גמלים דשכיחי, פשיטא דחייב, ופושע הוא, ומה חידשה הברייתא?

הא לא קשיא, דאיידי דנסיב רישא "כסהו כראוי", שפטור, נסיב סיפא נמי "לא כסהו". ובאמת אין בכך חידוש.

תא שמע: בור שנפל לתוכו שור שהוא חרש או שוטה, וקטן שאינו ראוי לחרישה, או סומא, וכן שור פיקח המהלך בלילה, חייב.

נפל לתוכו שור פקח ומהלך ביום, פטור, דאמרינן היה עליו לעיין ולראות להיכן הוא הולך.

ומקשינן, ואמאי פטרינן שור פיקח המהלך ביום? נימא, מדהוי פושע לענין נפילת שור חרש, שאם נפל בתוכו חייב, הוי חרש הוי נמי פושע לענין נפילת שור פקח המהלך ביום.

אלא לאו, שמע מיניה: לא אמרינן "מגו".

ומסקינן: אכן שמע מיניה.

שנינו במשנה: נפל לפניו מקול הכריה חייב.

אמר רב: הא דאמרינן נפל לפניו חייב, כשנפל על פניו ממש, וכן נפל לאחריו דפטור, כשנפל לאחריו ממש.

הערות

^[1] הרמב"ן במלחמות ביאר שלא פטרתו התורה אלא בכיסוי שהוא ראוי לכל דבר הלכך כיוון שאינו ראוי לגמלים לאו כיסוי הוא ולא מיפטר ביה שפשיעת כרייתו פשיעה היא לחייבו בכל דבר עד שיכסהו בכיסוי הראוי לגמלים.

^[2] התוספות הקשו, אף אם לא אמרינן מיגו יש לחייבו מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס, ותירצו דהיכא שאין האונס בא מחמת הפשיעה פטור. ובפסקי הרי"ד כתב דהכא מיירי שעמד על מעבר הגמלים ולא הניחם לעבור שם ולא הוי תחילתו בפשיעה.

ולא כראוי לגמלים, ומעתה יש להוסיף ולברר: ואי [ואם] מדובר דשכיחי [שמצויים] שם גמלים, אמאי [מדוע] פטור? הלא פושע הוא! ואי [ואם] מדובר שלא שכיחי [מצויים] שם גמלים — אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שפטור, שהרי אנוס הוא! אלא לאו [האם לא] מדובר שם באופן דאתיין [שבאים] גמלים לפרקים, ואתו [ובאו] גמלים וארעוה [וקלקלו אותו], ואתו [ובאו] שוורים ונפלו ביה [בו], וקתני [ושנה] על כך שהוא פטור, אלמא [מכאן], כיון דהשתא ליכא [שעכשיו אין] הם מצויים — אנוס הוא!

אמרי [אומרים] ודוחים: לא, לעולם מדובר שכיסהו כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: היכי נפול [כיצד נפלו]? על כך אמר ר' יצחק בר בר חנה: מדובר באופן שהתליע הכיסוי מתוכו, ואם כן אין ללמוד מכאן דבר לענין ששאלנו.

תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר ממה ששנינו במשנה: לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שכיסהו לא כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ונפלו שם — פשיטא, צריכא למימר [פשוט, מובן מאליו, וכי צריך לומר] שחייב על כך? אלא לאו [האם לא] מדובר שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דשכיחי [אם שמצויים] שם גמלים — הלא פושע הוא, ואי [ואם] שלא שכיחי [מצויים] שם גמלים — הלא אנוס הוא!

אלא לאו [האם לא] מדובר דאתיין [שבאים] הגמלים לפרקים, ואתו [ובאו] גמלים וארעוהו [וקלקלוהו], ואתו [ובאו] שוורים ונפלו ביה [בו], וקתני [ושנה] על כך שחייב. אלמא [מכאן]: כיון דאתיין [שבאים] לפרקים — פושע הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שהרי היה לו להעלות על דעתו] שיבואו!

ודוחים: לעולם אפשר לומר שהיה הכיסוי כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, וצריך לומר שבאותו מקום שכיחי [מצויים] באמת גמלים, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: הלא במקרה כזה פושע הוא ופשוט שחייב, והלכה זו מיותרת במשנה! יש לומר כי איידי דנסיב רישא [מתוך שנקט בראש] מקרה של כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי [הביא גם כן בסופה] מקרה שלא כסהו כראוי.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הסוגיה הזו בגרסה אחרת: הא נמי [זו גם כן] ודאי לא איבעיא לן [נסתפקה לנו], שכיון דאתיין [שהם באים] לפרקים — פושע הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שהיה לו להעלות על דעתו] שיבואו לשם.

כי איבעי לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה — הכי [כך] הוא דאיבעיא לן [שנשאלה לנו]: כסהו כסוי שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים, ושכיחי [ומצויים] גמלים במקום, ואולם הכיסוי הזה התליע מתוכו, מהו הדין בכגון זה? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: מגו דהוי [מתוך שהריהו] פושע אצל גמלים, הוי [הריהו] נחשב פושע נמי [גם כן] לענין התלעה, או דלמא לא אמרינן "מגו" [שמא אין אנו אומרים "מתוך"] ומאחר שבפועל לא אירע הדבר באשמתו אינו חייב?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במשנתנו: כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור, ואתמר עלה [ונאמר עליה] אמר ר' יצחק בר בר חנה: שהתליע מתוכו. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן שכיסהו כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, והתליע מתוכו — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהוא פטור, שהרי מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? הרי לא יכול היה לדעת דבר זה.

אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה כאן, שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ושכיחי [ומצויים] גמלים שם, והתליע מתוכו, וקתני [ושנה] במשנה: פטור, אלמא לא אמרינן [מכאן שאין אנו אומרים]: מגו דהוי [מתוך שהריהו] נחשב פושע לענין גמלים הוי [הריהו] גם כן פושע לענין התלעה!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שמדובר כאן שכיסהו כראוי לגמלים וכראוי לשוורים, והתליע מתוכו. ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: כי [כאשר] התליע מתוכו מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות] עוד על מה שעשה, ופשוט הוא שפטור? יש בכך חידוש, כי מהו דתימא [שתאמר]: איבעי ליה למיזל ומנקש עליה [היה לו ללכת ולהקיש עליו, על הכיסוי] כדי לברר אם איננו חלול מתוכו, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שעד כדי כך אין מחייבים אותו לבדוק.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בהמשך המשנה: לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר שלא כיסה את הבור כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים — האם צריכא למימר [צריך לומר] שחייב בזה?

אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ומעתה באיזה אופן מדובר? אי דשכיחי [אם שמצויים] גמלים במקום — הלא פושע הוא, ואי [ואם] מדובר שלא שכיחי [מצויים] גמלים שם — הלא אנוס הוא! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן דשכיחי [שמצויים] שם גמלים, והתליע מתוכו, וקתני [ושנה] במשנה שחייב, אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים]: מגו דהוי [מתוך שהריהו] פושע לענין גמלים הוי [הריהו] פושע אף לענין התלעה וחייב!

אמרי [אומרים] ודוחים: לא, לעולם יש לפרש שמדובר שכיסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים, ושכיחי [ומצויים] שם גמלים, ואתו [ובאו] גמלים וארעוהו [וקלקלו אותו], ואתו [ובאו] שוורים ונפלו ביה [בו], ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא הדין, שהרי פושע הוא ומה חידוש יש בדבר! יש להסביר: איידי דנסיב רישא [מתוך שנקט בתחילה] מקרה של כסהו כראוי, נסיב סיפא נמי [נקט בסוף גם כן] מקרה שלא כסהו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: נפל לתוכו שור שהיה חרש או שוטה וכן קטן או סומא וכן מהלך בלילה — חייב בעל דהבור. היה השור פקח (רואה) ומהלך ביום — פטור בעל הבור, שהיה על השור להסתכל. ואמאי [ומדוע] יהיה פטור? נימא: [נאמר]: מדהוי [מכיון שהריהו] פושע לענין שור חרש, הוי נמי [הריהו גם כן] פושע לענין שור פקח! אלא לאו שמע מיניה [האם לא תלמד מכאן] כי לא אמרינן [אין אנו אומרים] בכגון זה מגו [מתוך] שפושע לענין אחד הרי זה נחשב פשיעה לדבר אחר, אלא מחייבים אותו רק על אותו נזק שגרמה אותה רשלנות. ומסכמים: אכן שמע מיניה [למד מכאן] שכן הוא.

א שנינו במשנה: נפל לפניו מקול הכרייה — חייב, לאחריו מקול הכרייה — פטור. אמר רב: "לפניו" ששנינו פירושו לפניו ממש, שנפל השור על פניו, ו"לאחריו" משמעו אחריו ממש, שנפל אחורנית,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but not appropriate for camels? In this case, the following must be clarified: If it is a location where camels are commonly found, why is he exempt? He is negligent. And if camels are not commonly found there, it is obvious that he is exempt, since he is clearly a victim of circumstances beyond his control. Rather, is it not the case that this is a location where camels come occasionally, and camels came and weakened the covering, after which oxen came and fell into it? And with regard to this case, it teaches that he is exempt. Apparently, since now, in any event, the camels are not there, he is considered a victim of circumstances beyond his control.

They said in reply: No; actually, the scenario is where he covered it appropriately for oxen and appropriately for camels, and as for what was difficult for you to explain: How did they fall? Rabbi Yitzḥak bar bar Ḥana says: It is where the cover rotted from the inside, and so nothing can be derived from here with regard to the question posed above with regard to the camels.

The Gemara suggests: Come and hear a different proof from the mishna: If he did not cover the pit appropriately, and an ox or a donkey fell in and died, he is liable. Now, what are the circumstances? If we say that he did not cover it appropriately for oxen and he did not cover it appropriately for camels, and they fell in, it is obvious. Does it need to be said that he is liable in that case? Rather, is it not referring to a case where he covered it appropriately for oxen but not appropriately for camels? And if this is the case, the following point must be clarified: What are the circumstances? If camels are commonly found there, he is clearly negligent, but if camels are not commonly found there, he is a victim of circumstances beyond his control.

Rather, is it not referring to a case where camels come occasionally, and camels came and weakened it, and subsequently oxen came and fell into it? And in this case, it teaches that he is liable. Apparently, since they do come occasionally, he is considered negligent, since he should have anticipated that they would come.

The Gemara responds: Actually, it is possible that he covered it appropriately for oxen but not appropriately for camels, and camels are commonly found there. And as for what was difficult for you to explain: In such a case he is considered negligent and should be liable, rendering the ruling in the mishna superfluous, one may answer that since the tanna needs to cite the first clause with regard to the halakha if he covered it appropriately, he cites the latter clause as well, with regard to the halakha that if he did not cover it appropriately, he is liable.

There are those who say that the discussion is as follows: With regard to this also we certainly did not raise the dilemma, because since they occasionally come, he is considered negligent, as he should have anticipated this possibility.

When we raised the dilemma, this is the dilemma that we raised: He covered it with a cover that is able to withstand the presence of oxen but is unable to withstand the presence of camels, and camels are commonly found in that location. What actually transpired was that the cover rotted from the inside. In this case, what is the halakha? Do we say: Since he was negligent concerning camels, he is considered negligent also concerning the rotting? Or perhaps we do not say that since he was negligent concerning camels he is considered negligent concerning rotting, and since in practice he is not to blame for the incident, he is not held liable?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If he covered the pit appropriately and an ox or a donkey fell into it and died, he is exempt. And it was stated with regard to this that Rabbi Yitzḥak bar bar Ḥana says: This halakha applies where the cover rotted from the inside. The Gemara clarifies: What are the circumstances? If we say that it is referring to where he covered it in a manner appropriate for oxen and appropriate for camels and it rotted from the inside, isn’t it obvious that he is exempt? Being unaware of this, what should he have done?

Rather, is it not referring to a case where he covered it appropriately for oxen but not appropriately for camels, and camels are commonly found in that location? And the strength of the cover vis-à-vis oxen and camels is not relevant to the halakha here because the cover rotted from the inside. And the mishna teaches that he is exempt. Apparently, we do not say that since he is considered negligent concerning camels, he is also considered negligent with regard to the rotting.

The Gemara rejects this: No; actually, the case is where the cover was appropriate for camels and appropriate for oxen, and it rotted from the inside. And as for what was difficult for you to explain: When it rotted from the inside, what should he have done, and shouldn’t he be exempt? There is, nevertheless, a novelty in this ruling: It is necessary lest you say that he should have gone and knocked on the covering to ensure it was not hollow on the inside. Therefore, the mishna teaches us that he is not required to check to this extent.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the continuation of the mishna: If he did not cover the pit appropriately and an ox or a donkey fell into it and died, he is liable. The Gemara clarifies: What are the circumstances? If we say that it is referring to where he did not cover it appropriately for oxen and did not cover it appropriately for camels, does it need to be said that he is liable?

Rather, is it not a case where he covered it appropriately for oxen but not appropriately for camels? In this case, the following point needs clarification: If camels are commonly found there, he is negligent and should be liable. And if camels are not commonly found there, he is a victim of circumstances beyond his control. Rather, is it not a case where camels are commonly found there, and it rotted from the inside, and the mishna teaches that he is liable? Apparently, we do say that since he is negligent concerning the camels, he is considered negligent concerning the rotting, and he is therefore liable.

They said in response: No; actually it is referring to where he covered the pit appropriately for oxen but not appropriately for camels; and camels are commonly found there, and camels came and weakened the cover. And, subsequently, oxen came and fell in. And as for what was difficult for you to explain: It is obvious that he is liable, since he is clearly negligent, so what novelty is being introduced? The answer is that since he needs to cite the first clause of the mishna, i.e., where he covered the pit appropriately, he therefore cites the latter clause as well, i.e., where he did not cover it.

The Gemara suggests: Come and hear a different proof from a baraita: With regard to an ox that was impaired by being deaf, or an ox that was an imbecile, or an ox that was very young, or a blind ox, or an ox that is walking at night and unable to see, if it fell into the pit, he is liable. If the ox was of standard intelligence for its species and was walking in the day, the owner of the pit is exempt, since the ox should have been aware of the pit. The Gemara asks: But why is he exempt? Let us say that since he is considered negligent concerning a deaf ox, he is also negligent concerning an ox of standard intelligence. Rather, is it not correct to conclude the following principle from here: We do not say that since he is negligent with regard to one matter, it is also considered negligence with regard to another matter, but he is held liable only for the damage actually attributable to his negligence? The Gemara affirms: Yes, conclude from the mishna that this is so.

§ The mishna teaches: If a man was digging or widening a pit, and an ox passing by fell forward into it in fright due to the sound of the digging, he is liable. If it fell backward into the pit due to the sound of the digging, he is exempt. Rav says: The term forward means literally forward, and the term backward means literally backward,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלמא כיון דאתו גמלים לפרקים פושע הוא. ואע"ג דמעיקרא הוה דייק מינה בהפך לפטורא נ"ל דמאן דמייתי לפטורא מרישא דעתיה נוטה לפטור מסברא דנפשיה ולפיכך דייק מרישא וקא סבר דסיפא לאו דוקא אלא משום רישא נקטינן ואידך סבירא ליה איפכא ולפיכך דייק מסיפא ורישא משום סיפא נקטה.

הא דאמרינן בכולה שמעתין: בראוי לשוורים ולא לגמלים ובראוי לגמלים ולשוורים. מסתברא דלאו דוקא אלא במקום דאין עגלות מצויות שם אבל במקום דעגלות מצויות צריך כדי שתהא עגלה מהלכת שם וכדתנן בפרק חזקת הבתים אין עושין חלל תחת ר"ה בורות שיחין ומערות ר' אליעזר מתיר כדי שתהא מהלכת עגלה טעונה אבנים וכן אמרו כאן בירושלמי דגרסינן התם עד היכן כראוי כדתנינן תמן כדי שתהא מהלכת עגלה טעונה אבנים.

אלא לאו ש"מ לא אמרינן מגו שמע מינה. קהו בה כלהו רבוותא ז"ל כי לא אמרינן מגו נמי לחייב דהא תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא דכיון דשכיחי גמלים ולא כסהו כראוי לגמלים אפילו לגבי שוורים הוי פושע דגמלים דשכיחי שכיחי לאורועי ואתו שוורים ונפלי בה ואע"ג דסופו באונס דהתלעה לחייב ותירץ ריב"א דלא אמרינן תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא כשבא האונס מחמת הפשיעה כגון זוזי דאותבינהו בצריפא דאורבני ואע"ג דלגבי גנבי הוי אונס כיון דאותבינהו בצריפא דאורבני והוי פשיעה לגבי נורא ומחמת אותה פשיעה בא אונס הגניבה חייב אבל כאן לא בא האונס מחמת הפשיעה שאפילו כסהו כראוי אף לגמלים היה מתליע ואין אונס ההתלעה בא מחמת הפשיעה ולפיכך בכי הא לא אמרינן והיינו דאמרינן בפרק המפקיד פשע בה ויצאה לאגם ומתה פטור דמלאך המות מה לי הכא מה לי התם ואביי דפליג התם וחייב היינו משום דס"ל דאונס זה מחמת הפשיעה בא דאוירא דאגם קטליה והר"א אב"ד תירץ דהתם גבי זוזי בהנהו זוזי דפשע לענין נורא הנהו זוזי גופייהו אגניבו אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא אירע הנזק אלא בפקח ובפקח לא פשע ולא מידי ויש שהקשו עליו שהרי פשע אף לענין פקח במהלך בלילה ואפ"ה ביום פטור ולא אמרינן מגו והראב"ד ז"ל בעצמו נשמר מזו ואמרו משמו דלילה ויום נמי כשני מינין הן ולא אמרינן מגו דהוי פשיעותא להא הוה פשיעותא להא כי היכי דלא אמרינן מחרש לפקח והראב"ד ז"ל כתב שאי אפשר לתירוץ זה על דרך המפרשים ז"ל שפירשו דשכיחי גמלים לבא תמיד ולא עוד אלא שהקשוה הראיה שהביאו בגמרא משור פקח וחרש שאינן דומין זה לזה כי ענין גמלים ושוורים אפשר פשיעה לשוורים מחמת הגמלים והוא דומיא דנורא וגנבי לזוזי משא"כ בשור פקח דלעולם פשיעה דחרש לא מזקא ליה לפקח וכתב הוא ז"ל לפיכך ראיתי לפרש מה שאמרו בבעיא זו ושכיחין גמלים דלפרקים קאמר והם זמנים ידועים לשנה אבל לא בשאר ימים כלל ובאותן שאר ימים נמצא התעלה מתוכו ונפל שמה שור וקא מיבעיא ליה כיון דבשעת גמלים איכא פשיעה לגמלים לא כסהו כראוי קרינא ביה ואפילו להתלעה נמי לאו באונס הוא או דלמא האי מגו לא אמרינן מגו ופטור ע"כ ואינו מחוור בעיני דהא בכולה שמעתין חלקו בין שכיחי גמלים לאתו לפרקים ואיבעיא זו דוקא בדאתו לפרקים היאך הוציאוהו בלשון דשכיחי דלא הוי ביה דינא כדמסיק ביה ומסתברא כדעת ריב"א ז"ל דכל דלא אתי האונס מחמת הפשיעה אי אפשר לומר בו תחלתו בפשיעה וסופו באונס והיינו דלא קרי ליה הכא בבעיא זו הכי דפשיטא להו דאינו כאן מן השם אלא אי איכא לחיוביה משום מגו הוא דאיכא לחיוביה ובדידה הוא דקא שפלי וטרי אי אמרינן או לא אמרינן ושפיר פשטוה משור חרש ופקח דלא אמרינן מגו והא דמייתי מברייתא דנפל תוכו שור חרש וכו' ולא אייתי מתניתין דקתני נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב דמשמע הא פקח פטור מסתברא דפירושא דמתני' לא איברירא להו ואיכא מ"ד דלא מיבעיא קאמר כדאיתא לקמן מש"ה אייתי ברייתא דמפרשא בהדיא דפקח פטור ועוד דקתני דפקח בלילה חייב ואפילו הכי ביום פטור דהוי רבותא טפי דאשמעינן דשני זמנין כשני מינין כנ"ל ודיני תחלתו בפשיעה וסופו באונס כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד בשמעתא דפשע בה ויצאה לאגם.

כבר בארנו במשנה שכל שכסהו כראוי וארעו אונס פטור ואם כסהו שלא כראוי חייב מעתה כסהו בכסוי הראוי לעמוד בפני שוורים אבל אינו יכול לעמוד בפני גמלים אם נפלו שם גמלים חייב ואם נפלו שם שוורים פטור עברו לשם גמלים וקלקלוהו עד שאין ראוי לשורים ועברו שורים ונפלו לשם ומתו אם גמלים מצויין לאותו מקום חייב שזה פושע הוא והיה לו להעלות על לבו שכן ואם אין גמלים מצויין באותו מקום פטור שהרי אונס הוא ואם באים שם לפרקים אע"פ שאינם מצויים פושע הוא:

כסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והרי גמלים מצויים לשם שנמצא פושע אלא שלא נזדמן ההיזק מצד פשיעתו שלא עברו שם גמלים כלל אלא שהתליע מתוכו ונפל השור לשם והרי זה תחלתו בפשיעה וסופו באונס הרי זה פטור הרבה שאלו בזו והלא בכל מקום אנו פוסקים שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ופירשו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא כשבא האונס מצד דבר שפשע בו וכן בזו אם נפלו שם גמלים מצד התלעה מתוכו חייב אבל כשיארע האונס לשוורים והוא לא פשע אלא לגמלים פטור ויש משיבים לדבריהם שהרי אף לענין שוורים היא הפשיעה שהיה לו לחוש שיבא הגמל ויקלקל ויבא אחריו השור ויפול ומ"מ נראה לי שאין זה כלום שמאחר שאינו ראוי לגמל היה ראוי לגמל ליפול ואין צד פשיעה אצל השור כלל:

ומ"מ יש מתרצים שלא נאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא בדבר שאם היה נשמר מן הפשיעה היה ניצל מן האונס אבל בזו אע"פ שנשמר מן הפשיעה האונס בא שאפילו היה יכול לעמוד בפני גמלים אין התלעה מתוכו נפקעת ושמא תאמר א"כ לענין שור פקח שהוא פטור נאמר שמאחר שפשע לענין חרש שוטה וקטן חייב בפקח שהרי אם נשמר מן הפשיעה ניצל מן האונס מ"מ אין אומרים כן מדבר אחד לדבר אחר כדעת התירוץ הראשון:

ויש מתרצים שלא נאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב בבור הואיל ומיעט הכתוב בשמירתו ואין זה כלום שהרי נאמר כן לענין רגל בפרק כיצד הרגל ובענין שן בפרק הכונס ומיעט הכתוב בשמירתן כבור כמו שיתבאר בפרק הכונס ויש מי שבא בזה מטעם פטור כלים שבבור ולדעת תירוצים אלו אף בנפילת גמלים פטור ולא יראה כן:

וגדולי פרובינצה תרצו שלא נאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא באונס המצוי ושראוי קצת להעלות על לב ומביאין ראיה ממשנת הכלב והגדי השנויה בפרק כיצד הרגל במה שאמרו הניחא למאן דאמר תחלתו בפשיעה וכו' אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר ותירץ דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפל לבראי נפל אלמא באונס שאינו מצוי פטור ומ"מ אנו פרשנוה שבזו אף תחלתו באונס שהקפיצה כל שכן שאינה קרובה כל כך ואנו גורסים דכי קפצי לבראי קפצי כמו שבארנו שם:

שור חרש שוטה וקטן וסומא ומתהלך בלילה חייב פקח ביום פטור שדרכו לעיין ולהלך ודבר זה יתבאר למטה:

המשנה השביעית והכונה בה השלמת ביאור כונת מה שלפניה איזו סבה מפקיעתו מחיוב ואמר על זה נפל לפניו מקול הכריה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור אמר הר"ם נפל מקול הכרייה חייב כשיפול בתוך הבור אז יהיה בעל הבור חייב אבל כשיפול לאחוריו והוא שכבר עבר מן הבור וכשל וחזר לאחוריו ונפל לאחור בבור הוא פטור אלא אם כן נפל בבור ואז הוא חייב על איזה משני פנים שיהיו:

אמר המאירי נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור פי' שהבור היה כרוי ונכנס אחד לשם להרחיבו או להעמיק בו והיה השור על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל לפניו חייב שהרי מת בהבלו ואם נפל לאחריו אין כאן הבל אלא חבט פטור וזה לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו וכבר פסקנו כשמואל שבור שחייבה עליו תורה בין להבלו בין לחבטו ומ"מ פירשו המשנה בגמרא לדעת שמואל שבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב ולפניו חייב שאמר פירושו לפני הבור ר"ל לתוכו וכן לא נאמר לאחריו פטור:

אלא לאחורי הבור כגון שנתקל בבור ונפל חוץ לבור שלא בא ההיזק מצד הבור ממש אלא שנתקל בכותליו ונפל בקרקע עולם והרי זה גרמא בעלמא ואע"פ שאבנו שהניחה ברשות הרבים ונתקל בה ונישוף בקרקע חייב מדין בור אינו דומה שאבנו וסכינו מעשי ידיו הן אבל כותל הבור קרקע עולם הוא:

ומ"מ אף בשלא מקול הכרייה כן אלא שמאחר שבראש המשנה תפש לשון קול הכרייה תפשו גם כן בסופה ובא להשמיענו בראש המשנה שאע"פ שהוא שור פקח וביום שהוא פטור עליו כמו שבארנו הואיל ומקול הכרייה הוא חייב מפני שקול הכרייה בעתתהו והכורה מ"מ פטור הואיל ולא העמיק עדין ואם מפני שקולו גרם גרמא בעלמא הוא ושאלו בגמרא יעשה כורה זה שותף בנזק ליפטר בעל הבור מחצי הנזק אע"פ שהוא פטור מכלום ויפסיד בעל השור חצי נזקו ותרצו שכל שהם שותפים בהיזק כל שאינו יכול לגבותו מן האחד בדין אף הוא גובהו מן השני כמו שיתבאר:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה ושכיחי גמלים כו' וא"ת כיון שיודע דשור פקח פטור כו' עכ"ל פי' לפר"י דליכא פשיעה בשוורים כלל והיינו משום דשור פקח נזהר אבל בלאו הכי מדיוקא דמתני' דקתני שור חש"ו חייב הא פקח פטור לא קשיא להו דאימא לרבותא נקט חש"ו דסד"א חרשותו גרמא לו דהכי מוקי לה רבי ירמיה לקמן וק"ל:

בא"ד וא"ת אמאי נקט כו' אפילו לא שכיחי גמלים כלל יכול לישאל כו' עכ"ל ולמאי דהוה מפרשי ליה מעיקרא דהוה פשיעה לגבי שוורים בדאתו גמלים וארעוה לא תקשי להו אמאי נקט בדשכיחי גמלים הא בדאתו לפרקים נמי הוה פושע לגבי שוורים י"ל דלא נקט שכיחי גמלים אלא לאפוקי לא שכיחי גמלים דלא הוה פושע לגבי שוורים וכן בשמעתין לאידך לישנא דקאמר אמתני' ואי דשכיחי גמלים וארעוה פושע הוא ופשיטא הוא דלאו דוקא נקט הכי דה"ה אתי לפרקים וארעוה נמי הוה פשיעה דאל"כ לוקמא מתני' בהכי ודו"ק:

גמ' אמר רב לפניו פניו ממש לאחריו אחריו ממש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לפניו צ"ל פניו כו':

תוס' בד"ה ושכיחא כו' אמר ריב"ם דפי' רב אלפס כו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ושכיחי גמלים כו' אמר ריב"ם דלאביי ודאי חייב כו'. ולפי"ז ברייתא דפיקח צ"ל לאביי דלא דמיא כלל [לתחלתו בפשיעה כו'] דלא פשע כלל לגבי פיקח וק"ל (מ) רק מה שפשיט הכא על האיבעיא [דפטור לגבי שוורים] ודאי לא אזיל אליבא דאביי [דלאביי חייב מחמת תחלתו בפשיעה כו'] ואביי ס"ל כלישנא קמא דס"ל אפילו בהתלעה היכא דשכיחי גמלים פשוט דחייב ואמרי' מגו (נ) ובאתו לפרקים מבעיא ליה אפילו בלא התלעה:

בגמרא כי איבעי לן הכי הוא דאיבעי לן וכו' מי אמרינן מגו דהוי פושע וכו' או לא אמרינן מגו. עיין בבעל המאור שהאריך בשם גדולי הפוסקים ותמהו פה אחד מה נשתנה זה הדין ממה דפשיטא לן בכל דוכתא דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וה"נ דכוותיה וכמו שהקשו התוספות ותירץ בעל המאור מדמצינו לקמן בבור דפטר בו את הכלים ה"נ יש לנו לפטור בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס וליכא למילף בדוכתא אחריתא מיניה עכ"ל. וכתב עליו הרמב"ן בספר מלחמות ה' וז"ל וזה התירוץ דחוק מאד בעיני דלא מצינו שום פטור בבור אלא מה שהוא מגזירת הכתוב עכ"ל מלבד מ"ש באריכות אף כי לא בינת אדם לי להבין בדברי הקדמונים ולהכריע בדבר שנחלקו אבות העולם עכ"ז אמרתי אלך בעקבותיהם ולעזור ללא כח לפי קוצר השגתי כמסייע שאין בו ממש שמצאתי סמך לדברי בעל המאור דודאי נשתנה הבור בדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס אך לאו מטעמיה משום דקשיא לי על הא דאמרינן בסוגיא דבכסהו כראוי והתליע מתוכו פשיטא לן דפטור ואמרינן סד"א איבעי ליה למיזל ולמינקט קמ"ל וקשה למה יפטור באמת למאי דקי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הניחא בבור ברשותו שגוף הבור נעשה בהיתר אלא שיש בו חיוב ממונו לכך לא מחייבינן ליה במידי דלא סליק אדעתיה כמו שאר נזקי ממון אבל בבור בר"ה שנעשה באיסור גמור ובפשיעה אף אם לא פתחו לתוכו שהרי אין עושין חלל תחת ר"ה אף אם הניח בעוביו כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת אפ"ה אסור כדאיתא להדיא סוף פ' ח"ה והיינו מה"ט גופא דלמא מיפחת ולאו אדעתיה ופרש"י דלמא מיפחת ע"י התלעה ואם כן כשהתליע באמת למה יהא חוטא נשכר ואמאי לא מטרחינן ליה למיזל ולמינקט ועוד דאף אם אזיל ומינקט אפ"ה יתחייב כיון שהנזק בא ע"י מעשיו ממש כדמצינו בכמה נזקין שאע"פ שהרחיק כשיעור אם הזיק חייב לשלם כדאיתא בטור ח"מ בהלכות נזקי שכנים ואפי' שעשה ברשות וא"כ זה שעשה באיסור וגזל את הרבים למה יפטור ועוד דכל גזלן חייב באונסים ובור בר"ה נמי אע"ג דקרקע אינה נגזלת עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומיהו גזלן הוי עלה אע"כ דנשתנה הבור בזה לפטור בו את האונס אע"ג דתחילת הכריה היתה בפשיעה ולכך מיבעיא ליה לש"ס אי דוקא לענין פשיעת הכריה אמרינן הכי או אפי' לענין פשיעת הכיסוי. ואם יבהל אדם להשיב ולומר אנחית לן חדא ואקשית לן טובא דאם כן היא גופא תקשה מה ראו לפטור כשהתליע ולא מחייבינן ליה משום תחילתו בפשיעה הא לאו קושיא היא דגזירת הכתוב הוא דכתיב ולא יכסנו דבא ללמד דכורה נמי סגי ליה בכיסוי וא"כ תקשה אקרא גופא כיון דכסהו היכא נפל דנצטרך למיפטריה א"ו כגון שהתליע מתוכו ואפ"ה פטר ליה קרא נמצא דפטורא דתחלתו בפשיעה בבור נמי גזירת הכתוב הוא אלא דעדיין יש להקשות אם כן דמצינו מגזירת הכתוב דבבור פטור תחילתו בפשיעה אם כן נילף מיניה בכל דוכתא לפטור בזה ודאי צריכים אנו לבעל המאור דלא מצינו למילף מבור דשאני בור שפטר בו את הכלים:

לעיל במשנה נפל לתוכו שור חש"ו חייב. לכאורה נראה דהא דפטרינן בשור פיקח היינו דוקא היכא שהבור מגולה לגמרי אבל אם כסהו בכיסוי שאינו ראוי לשוורים חייב אפי' בשור פיקח דמי איכא שור פיקח כה"ג שיודע לשער אם הבור מכוסה כראוי או לא וכן משמע להדיא מלשון הרא"ש ובהכי א"ש הא דלא ערבינהו ותני לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור חש"ו חייב א"ו דבכה"ג שלא כסהו כראוי פקח נמי חייב ועיין מ"ש בסמוך בלשון התוס' וצ"ע בפוסקים:

בתוספות בד"ה ושכיחי גמלים וכו' אבל קשה לר"י דהיכי פשיט וכו' עכ"ל. לפמ"ש בפשט האיבעיא בגמרא פשיט שפיר דכיון דמצינו דפטור בשור פיקח אף ע"ג דאיכא למימר מיגו ובודאי מסברא יש לחייבו דהא אפי' באונס גמור יש לחייבו אי לאו דגלי קרא אם כסהו פטור כמ"ש באריכות וא"כ אכתי נימא דהא דפטר ליה קרא אם כסהו היינו אם הוא כיסוי שיכול לעמוד בפני כל אבל אי אית ביה צד פשיעה יתחייב כיון דבלא"ה פשע בשעת כריית הבור ואמאי פטרינן בשור פיקח דהא אית ביה צד פשיעה לגבי חש"ו אלא ע"כ דאמרינן להיפך כיון דגלי קרא אם כסהו פטור אע"ג דתחילת הכריה היתה בפשיעה ילפינן מיניה שיש למעט בשמירתו ולעולם אינו חייב עד שסוף מעשה הנפילה יהיה בפשיעה ממש ולא על ידי מעשה דמעיקרא וע"י מיגו א"כ איפשטא בעיין שפיר דאע"ג דפשע לענין גמלים כיון דסוף נפילת השור באונס פטור ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"י דכסהו שלא כראוי וכו' וחזי שוורים פקחים וכו' ומ"מ מיגו ודאי איכא וכו' עכ"ל. פי' דעכשיו לא מפרשינן כדקס"ד עד השתא דהא דאמרינן מיגו דהוי פושע לענין גמלים היינו דלמא אתו גמלים ומרעי לה ואתי שוורים ונפלו ביה אלא עכשיו לפר"י הוי פושע לענין גמלים היינו שיפלו הגמלים גופייהו ועוד דעכשיו לפר"י קאי האיבעיא דוקא בשוורים פקחים דלגבייהו לא פשע מעיקרא כלל אלא שמסופק אם יש לחייבו על פשיעה דגמלים אבל בחרשים ודאי חייב דלגבייהו פשע מעיקרא דלמא אתי גמלים ומרעי ואתי שוורים חרשים ונפלו ביה והא דפשיט ממתני' דלא כסהו ולא מוקי לה בחרשים היינו כמ"ש בלשון המשנה דמשמע דהאי בבא דלא כסהו איירי אפי' בפיקח מדלא ערבינהו ועיין במהר"ם וכל זה לתירוץ שני דמסקו התוס' בסוף הדיבור דגם עכשיו יודע שיש לחלק בין פיקח לחש"ו אבל לתירוץ הראשון דעכשיו לא ס"ד לחלק בין פקח לחש"ו בלא"ה א"ש ודו"ק:

ולא כראוי לגמלים. ואתו גמלים וארעוה: הכי הוא דאיבעיא לן כו' ושכיחי גמלים. ומיהו גמלים לא ארעוה אלא מתוכו התליע ועבר עליו שור ונפחת: אבעי לך למיזל. תדיר ולמנקש עילויה ברגליך בכח ולבדוק שלא התליע: ואי דשכיחי גמלים. ואתו וארעוה פשיטא פושע הוא: שור חרש. שור שהוא חרש או שור שהוא מהלך בלילה אפילו הוא פקח חייב: פקח. ונפל לתוכו ביום פטור (האי פקח) דאיבעי לעיוני ומיזל: לפניו ממש. על פניו נפל ומת מן ההבל:

תא שמע לא כסהו כראוי כו'. תימה דמתחילה רצה להוכיח מרישא דפטור א''כ ע''כ סיפא איידי דתנא רישא כסהו כראוי תנא סיפא לא כסהו כראוי ולא אתא לאשמועינן מידי א''כ היכי בעי להוכיח מידי מסיפא וי''ל דמעיקרא ודאי שלא היה יכול לומר טעם אחר צריך לומר איידי אבל השתא שיכול למצוא חידוש סברא הוא דלית לן למימר איידי: ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו. כלומר אם מתחילה עברו גמלים ואח''כ באו שוורים ונפלו פשיטא דחייב דפושע הוא כיון דשכיחי גמלים או אפי' אתו לפרקים איבעי ליה לאסוקי אדעתיה וכי מיבעיא לן היכא דלא אתו גמלים אלא באו שוורים ונפלו מחמת שהתליע מתוכו מאי אמרינן מגו או לא ומסיק דלא אמרינן מגו וא''ת כי לא אמרי' מגו נמי מתחייב דתחילתו בפשיעה הוא לענין שוורים אם יעברו גמלים תחילה ואח''כ שוורים וסופו באונס שהתליע ותירץ ריב''א דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא שמחמת הפשיעה בא האונס אבל הכא לא בא האונס מחמת הפשיעה דאפי' היה מכוסה כראוי לשוורים ולגמלים היה מתליע וכן משמע בהמפקיד (ב''מ לו: ושם) גבי פשע בה ויצאה לאגם דאפילו למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב התם פטור דמלאך המות קטלה מה לי הכא מה לי התם וא''ת בהכונס (לקמן דף נו. ושם) גבי נפרצה בלילה קאמר בכותל רעוע כי חתרה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא והתם לא בא אונס מתוך הפשיעה דאפי' כותל בריא יכול לחתור וי''ל דלקמן פרש''י שחתרה והפילה הכותל ע''י חתירה הרי דמחמת הפשיעה שהיתה רעועה בא האונס דאם היה בריא לא היה נופל בחתירה ובסוף הפועלים (ב''מ דף צג: ושם) גבי רועה שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס דפריך אביי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא דאי על בעידנא דלא עיילי אינשי אפילו לא היה יכול להציל אם היה שם חייב והתם לא בא האונס מחמת הפשיעה דמה לי הכא ומה לי התם כיון שאינו יכול להציל אומר ריב''ם [דפי' רב אלפס] דלאביי ודאי חייב אע''פ שלא בא האונס מחמת הפשיעה כדמשמע בהמפקיד (שם) דקאמר לא מבעיא למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' מכלל דלמ''ד חייב ניחא ליה לאביי בלאו טעמא דהבלא דאגמא קטלה ועוד דבלאו הכי מפרש שפיר התם ר''י דלא קשה כלום ואין להאריך כאן יותר אבל קשה לר''י דהיכי פשיט מנפל לתוכו שור חש''ו הא לא דמי כלל דהא לענין פקח בדין הוא שלא יחשב פושע ע''י מגו שהרי אין פושע לגבי שור פקח כלל אבל בבעיא דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי (לגבי) גמלים לכיסוי ולכך יש להועיל שם המגו להחשב פושע לענין שוורים אף לענין התלעה ונראה לר''י דכסהו שלא כראוי לגמלים איירי בכה''ג שמיד שהגמלים עוברים נפחת תחתיהן הכיסוי דהשתא ליכא פשיעה בשוורים כלל ותחילתו וסופו באונס דאי לא אתו גמלים ראוי הוא לשוורים ואי אתו גמלים נפחת מכל וכל וחזו שוורים פקחים ומזהרים ולא נפלי ומ''מ מגו ודאי איכא ושפיר מיבעיא לן אי אמרי' מגו דהוי פושע לגמלים הוי פושע לשוורים בהתלעה ולפ''ז לא שייך תחילתו בפשיעה וסופו באונס דתחילתו וסופו באונס הוא וא''ת כיון שיודע דשור פקח פטור דלאו פושע הוא א''כ מאי קמיבעיא ליה תפשוט ממתני' דתנן שור חש''ו חייב הא פקח פטור ולא אמרינן מגו וי''ל דס''ד השתא דכל השוורים בין שוטים בין פקחים פטורין ביום וחייבין בלילה ומתני' מיירי בלילה וחרש דנקט לרבותא דס''ד דחרש לא מחייב כדבעי למימר לקמן דחרשותו גרמה לו ומהא דלא אמר מגו דהוי פושע בלילה הוי פושע ביום לא מצי למפשט מידי דלא דמיא כיון דבההיא שעתא הוא אנוס ועוד אור''י דמצי למימר דשפיר ידע האמת דפקח פטור וחרש חייב ונהי דלא אמר התם מגו משום דחשיב לפקח כמזיק עצמו וכמתכוין להפיל את עצמו לבור והתורה לא חייבה בתקלת הבור אלא כשאין לו לעיין ולילך אבל כשנפל ע''י התלעה אז יש להתחייב ע''י מגו כיון דלא שייך ביה טעמא דאיבעי ליה לעיוני ובמסקנא כשפושט הש''ס אין חושש בזה החילוק וא''ת אמאי נקט בעיא שלו בשכיחי גמלים אפילו לא שכיחי גמלים כלל יכול לשאול דלענין גמלים עצמן חשיב פושע וחייב עליו אם היו נופלים אפילו לא שכיחי כדמוכח בבעיא קמייתא וי''ל דבלא שכיחי או אפילו אתיין לפרקים פשיטא דלא אמרינן מגו כיון דלא שכיחי ביה חיובא דגמלים:

דף נב - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד