בבא קמא נב ע"א

כיון שמסר לו מפתח קנה ה''ד אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה לעולם בחזקה ובעי למימר ליה לך חזק וקני וכיון שמסר לו מפתח כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי אמר ריש לקיש משום ר' ינאי המוכר עדר לחבירו כיון שמסר לו משכוכית קנה ה''ד אי במשיכה ליקני במשיכה אי במסירה ליקני במסירה לעולם במשיכה ובעי למימר ליה לך משוך וקני וכיון דמסר לו משכוכית כמאן דאמר ליה לך משוך וקני דמי מאי משכוכית הכא תרגמו קרקשתא ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא כד רגיז רעיא על ענא עביד לנגדא סמותא:
מתני' כסהו הראשון ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב בן או בת עבד או אמה פטור:
גמ' וראשון עד אימת מיפטר אמר רב בכדי שידע ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו: כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור: כיון דכסהו כראוי היכי נפל אמר ר' יצחק בר בר חנה שהתליע מתוכו איבעיא להו כסהו כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים ואתו גמלים וארעוה ואתו שוורים ונפלי ביה מאי אמרי היכי דמי אי דשכיחי גמלים פושע הוא ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא לא צריכא דאתו לפרקים מי אמרינן כיון דאתיין לפרקים פושע הוא דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה או דלמא כיון דהשתא מיהת ליכא אנוס הוא ת''ש כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור ה''ד אילימא כראוי לשוורים וכראוי לגמלים היכי נפול אלא לאו כראוי לשוורים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - א

המוכר בית לחבירו, כיון שמסר לו את המפתח, קנה, ומפרש לה ואזיל.

ומקשינן: הרי בית נקנה בכסף שטר וחזקה, ואם כן היכי דמי, באיזה קנין בא הוא לקנותו עד שצריך הוא מסירת מפתח!?

אי בכספא בא לקנותו, ליקני בכספא ואף בלא מסירת מפתח!? ואי בחזקה בא לקנותו, ליקני בחזקה!?

ושמנינן: לעולם כשבא לקנותו בחזקה, ומיהו בעי למימר ליה המוכר ללוקח: "לך חזק וקני", וקא משמע לן, דכיון שמסר לו מפתח, כמאן דאמר ליה: "לך חזק וקני" דמי, ועושה חזקה וקונהו.

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי:

המוכר עדר של בהמות לחבירו, כיון שמסר לו משכוכית [לשון משיכה, והוא דבר המושך את כל העדר אחריו, ומפרש לה לקמן], קנה.

ומקשינן: והרי בהמה נקנית במשיכה כשהיא בסימטא או בחצר של המוכר והקונה, ובמסירה [בעל הבהמה מוסר את הבהמה לקונה באפסר שעליה או בשערה] בלבד היא נקנית, כשהיא ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם, והיכי דמי שהוא צריך מסירת המשכוכית!?

אי במשיכה בא לקנות את העדר, ליקני במשיכה ובלי משכוכית.

אי במסירה, ליקני במסירה!?

ומשנינן: לעולם כשבא לקנותו במשיכה, ומיהו בעי למימר ליה "לך משוך וקני", וכיון דמסר לו משכוכית, כמאן דאמר ליה: "לך משוך וקני" דמי.

ומפרשינן: מאי משכוכית?

הכא תרגמו: קרקשתא [פעמון] שהרועה אוחז בידו ומקשקש בו כדי למשוך את העדר אחריו.

רבי יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא [עז חריפה ההולכת בראש העדר].

כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא, כלומר: כפי שהיה אותו מתורגמן מן הגליל מתרגם לרבים בשם רב חסדא:

כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא [כאשר כועס הרועה על עדרו, מסמא הוא את מנהיגת העדר, והיא נופלת בבורות, וכל העדר אחריה], ומשל הוא, לרועה ישראל, שכאשר כועס הוא על עמו, שם הוא בראשם פרנסים שאינם מהוגנים, והם מובילים את העם לאבדון.

מתניתין:

בור של שני שותפים הנמצא ברשות הרבים, כסהו הראשון לאחר שהשתמש בו, והתליע הכיסוי עד שנשבר, ובא השני ומצאו לבור כשהוא מגולה ולא כסהו.

אם נפלה בהמה לבור, השני חייב בנזקיה, אבל הראשון פטור מאחר שכיסהו כדין.

בור שבעליו כסהו כראוי אלא שהתליע הכיסוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור.

לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, חייב.

בור שנכנס לתוכו כורה שכיר להרחיבו או להעמיקו, ועמד באותה שעה שור על שפת הבור ונבעת ונפל לפניו לתוך הבור מקול הכרייה, חייב בעל הבור בנזקו, ^[1] הואיל ומת השור מחמת נפילתו לבור.

אבל אם נפל השור לאחריו, מחוץ לבור, מחמת קול הכרייה ומת, פטור בעל הבור, הואיל ולא ניזוק מן הבור אלא מחמת רעש הכרייה, וגרמא בניזקין פטור.

בור ברשות הרבים שנפל לתוכו שור וכליו, שהם העול והמחרישה, ונשתברו, או חמור וכליו. מרדעת ואוכף, ונתקרעו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים, שנאמר "כי יפתח איש בור ונפל שם שור או חמור", ודרשינן "חמור" ולא כלים.

נפל לתוכו שור שהוא חרש או שוטה וקטן שלא הגיע לגיל חרישה חייב

נפלו לתוכו בן או בת קטנים ^[2], וכן עבד או אמה פטור, שנאמר ונפל שם שור, ודרשינן "שור" ולא אדם.

גמרא:

שנינו במשנה: כסהו הראשון ומצאו השני מגולה, ולא כיסהו השני חייב.

והוינן בה: וראשון, עד אימת מיפטר? וכי לעולם אם יארע נזק מחמת הבור, הראשון יפטר, והשני ישלם?

אמר רב, אין הראשון פטור אלא בכדי שידע שעליו לכסותו, ומכאן ואילך שניהם חייבים.

ושמואל אמר: בכדי שיבואו ויודיעוהו שנפתח הבור, ואף על פי שלא ראהו בעצמו שהוא מגולה. ^[3]

ורבי יוחנן אמר: בכדי שיודיעוהו שנפתח הבור וישכור פועלים לכסותו ויכרות ארזים ויכסנו, ובתוך אותו הזמן אם נפלה בהמה לבור הראשון פטור והשני חייב, ומכאן ואילך שניהם חייבים.

שנינו במשנה: כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור.

והוינן בה: כיון דכסהו כראוי, היכי נפל לתוך הבור!?

ומתרצינן: אמר רב יצחק בר בר חנה: הכא במאי עסקינן, בכגון שהתליע הכיסוי מתוכו, שלא היה עליו לחשוש לכך ואנוס הוא הילכך פטור.

איבעיא להו, בור שכסהו בעליו בכסוי שיכול לעמוד לפני שוורים, אם יעברו עליו, ואין יכול לעמוד בפני גמלים. ואתו גמלים על הכיסוי, וארעוה, עשאוהו רעוע. ואחר כך אתו שוורים על הכיסוי, ונשבר תחתיהם, ונפלי ביה, מאי? האם יש לחייבו על נפילת השוורים, או לא?

אמרי, היכי דמי, אי איירי במקום דשכיחי בו גמלים, הרי פושע הוא בכך שלא הניח על הבור כיסוי הראוי למעבר גמלים, ואי מדובר במקום דלא שכיחי גמלים, אלא נזדמנו שם במקרה גמלים שעמדו על כיסוי הבור, הרי אנוס הוא ופשיטא שבעל הבור פטור.

ומבארינן: לא צריכא, אלא במקום דאתו בו גמלים לפרקים מזמן לזמן, והכי מיבעיא לן:

מי אמרינן, כיון דאתיין גמלים לפרקים, ולא הניח כיסוי הראוי להם, פושע הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה שמא יזדמנו לכאן גמלים.

או דלמא, כיוון דהשתא מיהת ליכא גמלים, אנוס הוא, ופטור על נפילת השוורים.

תא שמע, ממה ששנינו: בור ברשות הרבים שכסהו בעליו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור.

והוינן בה: היכי דמי?

אילימא שכיסהו בכיסוי כראוי לשוורים וכראוי לגמלים, אם כן, היכי נפול!?

הערות

^[1] רש"י פירש דקא משמע לן שאין אומרים שעל השור איבעי לעיוני להיכן הוא הולך כיוון שקול הכרייה ביעתתו, ועוד פירש שקא משמע לן שאף על פי שהכורה עצמו פטור משום שאינו אלא גורם לנזק, מכל מקום הבעלים חייב.

^[2] ופירש רש"י דקא משמע לן שאף קאי אפשר לומר בקטנים איבעי להו לעיוני להיכן הם הולכים פטור על נפילתם משום גזירת הכתוב. ובעבד ואמה כתב רבינו עקיבא איגר שהחידוש הוא שאף על פי שהוקשו עבדים לבני חמורים ממעטינן להו מקרא דחמור ולא אדם, דלענין בור הרי הם כאדם.

^[3] בתוספות רבינו פרץ תמה מדוע צריך שיבא ויראה בעצמו את הבור ולא די בידיעתו שהבור פתוח, ועל כן פירש וכן כתבו התוספות שבכדי שידע היינו שיצא הקול על כך שהבור מגולה, ושמואל סובר שלא די בקול אלא צריך שיודיעוהו בפירוש שבורו נפתח. ובשיטה מקובצת הביא בשם הר"י מיגאש שפירש דבכדי שידע דאמר רב היינו שעליו לחזור ולבקר את הכיסוי אם הוא עומד במקומו או לא. ושמואל סובר, שאין חיוב לבדוק ועד שיודיעוהו שנפתח בורו פטור.

כיון שמסר לו, לקונה, את מפתח הבית — קנה הקונה את הבית.

ושואלים אף כאן: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], כיצד היה אופן המכירה? אי בכספא [אם קנה בקנין כסף] — ליקני בכספא [שיקנה בנתינת הכסף]! אי [אם] בחזקה קנה — ליקני [שיקנה] בחזקה ומה עניינה של מסירת המפתח? ומפרשים: לעולם יש לומר שקנה בחזקה, ובעי למימר ליה [וצריך היה המוכר לומר לו לקונה] "לך חזק וקני" [החזק וקנה], וכיון שמסר לו מפתח, כמאן [כמי] שאמר ליה [לו] "לך חזק וקני" דמי [נחשב].

ועוד בענין זה, אמר ריש לקיש משום [בשם] ר' ינאי: המוכר עדר צאן לחבירו, כיון שמסר לו המוכר לקונה את המשכוכית — קנה.

ושאלו אף שם: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] דרך הקנין? אי [אם] במשיכה קנה — ליקני [שיקנה] במשיכה, אי [אם] בדרך מסירה קנה — ליקני [שיקנה] במסירה! ומשיבים: לעולם מדובר שהקנה לו במשיכה, ובעי למימר ליה [וצריך היה המוכר לומר לו לקונה]: "לך משוך וקני" [וקנה], וכיון שמסר לו משכוכית, כמאן [כמי] שאמר ליה [לו] "לך משוך וקני" דמי [נחשב].

ושואלים: מאי [מה היא] משכוכית זו? ומשיבים: הכא [כאן, בבבל] תרגמו: קרקשתא [פעמון] שהרועה מקשקש בו והעדר הולך אחריו. ר' יעקב אומר: עיזא דאזלא בריש עדרא [העז שהולכת בראש העדר] והעדר רגיל ללכת אחריה. ומעירים, שפירושו זה של ר' יעקב הוא כדדרש ההוא גלילאה עליה [כפי שדרש גלילי אחד לפני] רב חסדא: כד רגיז רעיא על ענא, עביד לנגדא סמותא [כאשר כועס הרועה על הצאן, הוא עושה את העז המנהיגה, המשכוכית עיוורת] וכך כאשר כועס הקדוש ברוך הוא על ישראל הרי הוא ממנה להם מנהיגים שאינם ראויים.

א משנה ומונה המשנה כמה מהלכות בור: בור שכסהו הראשון לאחר שהשתמש בו, ובא השני להשתמש בו ומצאו שהוא מגולה שנפל או התקלקל הכיסוי, ולא כסהו השני — הרי השני חייב בנזקי אותו הבור. בעל הבור שכסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. לא כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב.

היה אדם כורה או מרחיב בור, ועבר שם שור ונבהל ונפל, אם נפל לפניו מפני קול הכרייה — הרי הוא חייב, אם נרתע לאחריו ונפל לתוך הבור מפני קול הכרייה — פטור.

ועוד הלכה: נפל לתוכו שור וכליו (הכלים שהוא נושא עליו), כגון עול וכיוצא בהן ונשתברו הכלים, או נפלו החמור וכליו שעליו ונתקרעו הכלים — הרי זה חייב על הבהמה ופטור על הכלים, שכן הוא דין הבור מן התורה.

נפל לתוכו שור שהוא חרש או שוטה וכן שור קטן — חייב. נפלו לתוך הבור בן או בת (ילדים קטנים) או עבד או אמה — פטור שגזירת הכתוב היא שאין חייב אלא על נזקי בהמה.

ב גמרא שנינו במשנה שבור שכיסהו הראשון ובא שני ומצאו שהוא מגולה ולא כיסהו — חייב השני. ושואלים: וראשון עד אימת מיפטר [מתי הוא פטור] כאשר נתגלה בור שכיסהו? אמר רב: בשיעור זמן כזה כדי שידע, שיכול לדעת ולראות שהוא מגולה, ואז מוטלת עליו אחריות לכסותו, ואם לא עשה כן — יתחייב. ושמואל אמר: בכדי הזמן שיראו אנשים את הבור מגולה וילכו ויודיעוהו. ור' יוחנן אמר: בכדי שיודיעוהו שנפל הכיסוי, וישכור פועלים, ויכרות ארזים לעשות כיסוי יפה ויכסנו. ואם חלף שיעור זמן כזה — חייב הראשון.

ג שנינו במשנה שאם כסהו את הבור כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. ושואלים: וכיון שכסהו כראוי היכי [כיצד] נפל? אמר ר' יצחק בר בר חנה: שהתליע הכיסוי מתוכו, ולא יכול היה לדעת שהכיסוי הזה נפגם, שבמקרה זה אנוס הוא, ואין אחריות הנזקים מוטלת עליו.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: כסהו את הבור כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים, שהוא חזק למדי כדי שיעברו עליו שוורים ולא יפול, ואולם אין הוא יכול לעמוד בפני גמלים שהם כבדים יותר, ואתו [ובאו] גמלים והלכו על הבור וארעוה [וערערוהו] את כיסויו, ואחר כך אתו [באו] שוורים ושברו בהליכתם את המכסה הרעוע ונפלי ביה [ונפלו בו], מאי [מה הדין]? אמרי [אומרים]: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דשכיחי [אם שמצויים] גמלים באותו מקום — אם כן פושע (רשלן) הוא, שהרי היה צריך לעשות כיסוי שראוי גם לגמלים, שהרי גם גמל יכול ליפול שם. ואי דלא שכיחי [ואם שאין מצויים] גמלים באותו מקום, הרי אם הגיעו ועברו שם במקרה — אנוס הוא!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לכגון דאתו [שבאים] גמלים שם לפרקים מפעם לפעם, ובמקרה זה עולה השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים] כיון דאתיין [שבאים] לפרקים — פושע הוא, כיון דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שהיה צריך לו להעלות על דעתו] שיעברו גמלים, או דלמא [שמא] כיון דהשתא מיהת ליכא [שעכשיו על כל פנים אין] גמלים — אנוס הוא?

ומנסים להביא ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: כסהו כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת — פטור. ויש לשאול: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אילימא [אם תאמר] שכיסהו כראוי לשוורים וכראוי לגמלים — אם כן היכי נפול [כיצד נפלו] לתוכו? אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שכיסהו כיסוי כראוי לשוורים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

once he has conveyed the key to him, he has acquired it.

Here too, the Gemara asks: What are the circumstances involving this sale? If it was a transaction by payment of money, then let him acquire it by paying money. If it was by taking possession of it, let him acquire it by taking possession. What is the significance of transferring the key? The Gemara answers: Actually, the transaction occurred by taking possession, and in that case, the seller usually must say to him: Go, take possession, and thereby acquire it for yourself. And in this case, once he conveys the key to him, he is considered like one who says to him: Go, take possession, and thereby acquire it.

Similarly, Reish Lakish says in the name of Rabbi Yannai: With regard to one who sells a flock of sheep to another, once he conveys the mashkukhit to the buyer, he has acquired the flock.

The Gemara asks: What are the circumstances of this case? If the transaction occurred by pulling the flock into his possession, then let the buyer acquire it by pulling. If it was by conveying it, let the buyer acquire it by the seller conveying it. The Gemara answers: Actually, it was a transaction by pulling, and in that case, the seller usually must say to him: Go, pull it and acquire it for yourself. And in this case, once he conveys the mashkukhit to him, he is like one who says to him: Go, pull it and acquire it.

The Gemara asks: What is this mashkukhit? Here, in Babylonia, they translate it as a bell [karkashta] that the shepherd rings and whose sound the flock follows. Rabbi Ya’akov says: It is referring to the goat that goes at the front of the flock that they follow. The Gemara notes: This explanation of Rabbi Ya’akov is similar to that which a certain Galilean taught in the presence of Rav Ḥisda concerning this goat: When a shepherd is angry with his flock, he renders the goat leading [lenaggada] them, i.e., the mashkukhit, blind. Similarly, when God is angry with the Jewish people, he appoints unsuitable leaders for them.

MISHNA: The mishna lists several halakhot that pertain to damage classified as Pit: In the case of a pit that the first person who passed by covered after using it, and then the second came to use it and found it uncovered after the cover fell off or was damaged, and he did not cover it, the second one is liable for damage caused by the pit. If the owner covered the pit appropriately and an ox or a donkey fell into it and died, he is exempt. If he did not cover the pit appropriately and an ox or a donkey fell into it and died, he is liable.

If a man was digging or widening a pit, and an ox passing by fell forward into it in fright due to the sound of the digging, he is liable. If it fell backward into the pit due to the sound of the digging, he is exempt.

If an ox and its accoutrements, i.e., the vessels it was carrying, fell into the pit and the vessels were broken, or if a donkey and its accoutrements fell in and the accoutrements were torn, the owner of the pit is liable for damage to the animal caused by the pit, but he is exempt from liability for damage caused to the vessels, by Torah edict.

If an ox that was impaired by being deaf, or an ox that was an imbecile, or an ox that was very young fell into the pit, he is liable. If a boy or a girl, a Canaanite slave or a Canaanite maidservant fell in, he is exempt, since there is a Torah edict that the digger of a pit is liable only for damage caused to an animal.

GEMARA: With regard to the first case in the mishna, the Gemara asks: And until when is the first person exempt if the pit is later uncovered? Rav says: He is exempt from liability for the time necessary for him to become aware that it became uncovered. Once this time has passed, he bears responsibility. And Shmuel says: He is exempt for the time necessary for others to realize that the pit is uncovered and inform him. And Rabbi Yoḥanan says: He is exempt for the time necessary for others to inform him that the cover has fallen down and for him to hire workers and cut cedar trees to make a suitable cover and cover it. After this period of time has passed, the first bears responsibility.

§ The mishna teaches: If he covered the pit appropriately and an ox or a donkey fell inside and died, he is exempt. The Gemara asks: Since he covered the pit appropriately, how did it fall in? Rabbi Yitzḥak bar bar Ḥana says: This is a case where the cover rotted from the inside, and he could not have known that the cover was damaged. Therefore, he is not responsible for damage caused as a result.

A dilemma was raised before the Sages: If he covered it with a cover that is able to withstand the weight of oxen but cannot withstand the weight of camels, which are heavier, and camels came and weakened it, and subsequently oxen came and broke the weakened cover and fell into the pit, what is the halakha? The Sages said in response: What are the circumstances? If camels are commonly found there, he is negligent, since he should have constructed the cover suitably for camels as well. And if camels are not commonly found there, then he is a victim of circumstances beyond his control if by chance they did come and weaken the cover.

The Gemara answers: No, it is necessary in a case where camels come occasionally, in which case the question effectively becomes: Do we say that since they come occasionally, he is considered negligent, since he should have anticipated their coming? Or perhaps since now, in any event, there are no camels, he is a victim of circumstances beyond his control.

Come and hear a possible proof from the mishna: If he covered the pit appropriately, and an ox or a donkey fell into it and died, he is exempt. Now what are the circumstances? If we say that he covered it appropriately for oxen and appropriately for camels, then how did they fall in? Rather, is it not the case that he covered it with a covering that was appropriate for oxen

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכן המוכר בית לחברו וקונהו בחזקה שלא בפניו אינו מועיל אלא אם כן אמר לו לך חזק וקני ואם מסר לו מפתח הרי הוא כמי שאמר לו לך חזיק וקני הא מסירת מפתח אינה קניה כלל ולא אמרו לענין בדיקת חמץ שמי שהמפתח בידו חייב לבדוק אלא שהבדיקה נגררת אחר כניסת הבית ואין קניית הבית מסורה אלא למי שהמפתח בידו:

בהמה בין גסה בין דקה נקנית במשיכה בקצת מקומות כמו שבארנו ומ"מ צריך שתהא משיכה זו בפניו או שיאמר לו לך משוך וקני ואם מסר לו המשכוכית והוא עז המהלכת בראש העדר שתולין לה זוג בצוארה והצאן נמשכת אחריה קנה אף במשיכה שלא בפניו ואף בשלא אמר לו לך משוך וקני:

היכי דמי אי במשיכה ניקני אי במסיר' ניקני במסירה מה שפירש המורה אי במסירה שהי' רה"ר או חצר שאינו של שניהם שאין משיכה קונה שם. אינו נראה לי שא"כ מוכיח שבהמה דקה נקנית בין במשיכה בין במסירה וזה לא יתכן שלא מצינו מעולם שבהמה דקה נקנית במסירה אלא כך נ"ל אי במשיכה כגון שהי' עדר של בהמה דקה ואי במסירה כגון שהי' עדר של בהמה גסה:

פיסקא כיסהו כראוי כו' ל"צ דאתו לפרקים ע"כ ל"מ לי' אלא היכא דארעוה גמלים ונפלו בתוכו שורים אבל אם נפלו בתוכו גמלים לא מיבעיא לי' ש"מ דחייב הוא ואע"ג דלא שכיחן דכיון דאין הכסוי ראוי לגמלים כמגולה דמי לגבי גמלים. ואע"ג דלא שכיחי אי איקרי ואתו ונפלו התם חייב שאלו חפר בור ברה"ר ואין מעבר בהמות שם והניחו מגולה ובאו ונפלו שם מי לא מחייב בעבור שעשה מכשול ברה"ר ואחד מני אלף יעברו שם בהמות כך דומה בור זה אצל גמלים ולא מבעיא לי' אלא על השוורים שהכיסוי הי' ראוי להם:

כיון שמסר לו מפתח. כתוב בתוספות שלא היה יכול לעשות שום מנעול מכל מקום אמירה לגוי במלאכה דאורייתא לא היינו מתירין בשביל שכיב מרע. הר"א מגרמישא ז"ל.

כדדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא. כלומר זה הגלילי היה אמורא של רב חסדא ורב חסדא היה דורש לו פסוקים של מוסר לפי שהיו בדור פרנסים שלא היו מנהיגין את העם כהוגן כדכתיב מושל ומקשיב וגו' וזה האמורא היה משמיעו לרבים והוסיף האמורא משלו בדרשא זה המשל כשהרועה רוצה להנקם מן העזים המקציפות אותו בכל עת עביד להו לנגודא סמיותא לוקח העז הסומא שבעדר ותולה לה זוג בצוארה וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

ח"מ ת"ו מתניתין נפל לפניו מקול הכריה חייב. כתב רש"י בלישנא קמא בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח וכו'. ובלישנא אחרינא כתב דאף על גב דאיכא למימר כורה גרם לו וכו'. ונראה לי שההפרש שיש בין לישנא קמא ללישנא בתרא הוא זה דללישנא קמא קאי חיובא אפילו על שור פקח ואשמועינן הכא דחייב משום דשור פקח בעלמא פטור ודכתב רש"י ז"ל. וללישנא בתרא קאי חיובא על שור שוטה ואיצטריך לאשמועינן דחייבין משום דאיכא למימר כורה גרם לו וכו'. ובגמרא תופס רש"י לשון ראשון עיקר. שיטה.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל נפל לפניו מקול הכריה חייב. פירש הקונטרס דקמשמע לן דאפילו פקח ביום חייב שהרי מקול הכריה נבעת ונפל. ולא נהירא דבגמרא שקיל וטרי על מתניתין דבסמוך דשור חרש שוטה וקטן ואמאי לא פשיט מהכא דפקח ביום חייב מדקתני מקול הכריה לפירוש רש"י. לכן נראה כפירוש הקונטרס בפירוש שני שפירש דאיצטריך מקול הכריה לאשמועינן דלא תימא דמפטר משום דכורה גרם ליה. וכן משמע בגמרא וכגון שאותו הכורה אינו בעל הבור דאי הוה בעל הבור ממה נפשך חייב ומאי קא משמע לן וגם מיירי שלא חפר הבור דהא מיירי בבור ברשות הרבים כדמוכח בגמרא ואין שליח לדבר עבירה להתחייב המשלח. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לקמן בגמרא על הא דאמרינן לפניו לפניו ממש וכו'. ומקול הכרייה דנקט רבותא אשמועינן דלא אמרינן כרייה גרם לו ויפטר בעל הבור. ובקונטרס פירש דנקט מקול הכרייה לחייב בו שור פקח דקול הכרייה גרם לו שלא ידע להתבונן. ע"כ.

בכדי שידע. פירש הקונטרס שיבא גם הראשון ויראנו מגולה. ושמואל אמר אף על פי שלא ראהו כיון שהודיעוהו שהוא מגולה חייב. ולא נהירא דאליבא דרב למה לא יועיל הודעה שיודיעוהו בודאי שהוא מגולה. לכן נראה דבכדי שידע היינו שיצא הקול שהוא מגולה וכו' ככתוב בתוספות. תלמיד הר"פ ז"ל.
עוד קשה לפירוש רש"י דלא שייך לשון בכדי דקאמר כיון שצריך שיבא ויראנו מגולה והכי הוי ליה למימר עד שידע. שיטה.
וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וז"ל מאי דאמר בכדי שידע הוא מחייב את הראשון שידע בעצמו כשיבקר אותו לראות אם נשאר מכוסה כמו שהניחו או נתגלה ויכסה אותו שנית ואם נתעכב מלבקרו לדעת רב חייב והאומר בכדי שיודיעוהו סבירא ליה שמעת שכיסה אותו מחייב לבקר אותו לראות אם נתגלה אם לאו אבל בחזקת מכוסה ישאר אצלו כמו שהניחו ואין עליו אשם במה שלא ביקר ואינו חייב בכיפויו אלא אם כן נזדמן שהודיעוהו אחרים שכבר נתגלה אז אם נתעכב מלחזור לו ולכסותו יהיה חייב. ע"כ. הועתק מלשון ערבי.
וזה לשון הרא"ה ז"ל וראשון עד אימת מפוטר כלומר שיהא החיוב כולו על זה השני. בכדי שידע כלומר כיון ששמע מבני אדם שכיסוי זה נתרועע ונפל חייב לבא לחבירו לסייעו לכסותו. ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו פירוש אף על פי ששמע כן מבני אדם אינו מתחייב בכך שבמשמע ודאי שגם כן שמע שבא חבירו כבר והוא סבור שכיון שהוא כיסהו פעם אחת שחבירו בא לכסותו הוא לבדו פעם אחרת וכיון שכן אינו מתחייב עד שיודיעוהו בשליחות ששולח בעדו לבא לסייעו והשתא ודאי רמיא חיובא אתרווייהו ואי משום דכסייה קמא לחודיה נהי נמי דמחייב ליה האי שני דמי חצי ההוצאה כיודד ברשות דכיון שותפין הן נחשביה כיורד ברשות אבל ודאי לאחר שנתגלה חיוב שמירתן מוטלת על שניהם ואף על פי שהשני מצאו תחילה מגולה מכיון שבא והודיעו והתרה בראשון אבל מודה שמואל שאם כסוהו שניהם כאחד ולאחר הזמן בא השני ומצאו מגולה שזה המוצא חייב בשמירתו לגמרי מעכשיו וחייב בכדי שידע. ורבי יוחנן אמר בכדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו דאינו מתחייב עד שיודיעוהו בשליחות חבירו ואחר כך שהה בכדי שהיה יכול לשכור פועלים ולכרות ארזים ולבתר דשהה כולי האי רמיא חיובא נמי עליו והשתא מחייבי ביה תרווייהו. ומודה רבי יוחנן בכסוהו שניהם כאחת ונתגלה שכל אחד מתחייב בו בכדי שיודע לאלתר דלא אמר הכי רבי יוחנן נמי אלא בשביל שהראשון כסהו לבדו תחילה והוא הדין שאם מצאו הראשון עצמו תחילה מגולה שהשני מתחייב עליו בכדי שידע לאלתר. כן נראה לי לפרש. והלכתא כרבי יוחנן. ע"כ.

וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסנו. פירש הקונטרס אבל לשני לא יהבינן ליה שיעור כולי האי דמיד היה לו להושיב שומרים אצל הבור. ולא נהירא דכיון שהודיעוהו לראשון שהוא מגולה למה יהיה לו שהות יותר מן השני. לכן נראה דודאי לרבי יוחנן גם לשני נמי יהבינן ליה האי שיעורא ואין חילוק בין ראשון לשני אלא לענין כדי שיודיעוהו דלראשון צריך שהות נמי להודיעו מה שאין כן לשני שהרי כבר ירע שעבר עליו. אבל להנך אמוראי בין לראשון ובין לשני לא יהבינן שיעורא דיכרות ארזים ויכסנו. תלמיד הר"פ ז"ל.

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל רבי יוחנן אמר כדי שיודיעוהו וישכור פועלים וכו'. ואם הוא שם עד שילך וישכור ויכרות ארזים. ורב ושמואל סבירי להו דאין נותנין שהות שילך וישכור אלא מיד שידע או שיודיעוהו צריך להעמיד שומר. ירושלמי. רבה בר בינא רבי יוסי בשם רבי יוחנן נותנין לו שהות כדי להביא ארזים מלבנון אית בה לקולא ואית בה לחומרא פעמים שהם סמוכין ללבנון פעמים שהם רחוקים מלבנון. ע"כ.

ואתו שוורים ונפלו ביה. כתוב בתוספות ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיח גמלים כלל וכו'. מכח הסברא דמפרשים התוספות לחוד לא די דאם כן היכי קאמרי התוספות בסמוך בשלהי דיבור המתחיל ושכיחי גמלים כדמוכח בבעיא קמייתא אדרבה לבעיא בתרייתא הסברא יותר. אלא נראה מדפריך ואי דלא שכיחי גמלים אנוס הוא משמע דוקא כעין הבעיא מדלא קאמר אפילו נפלו גמלים אנוס. הר"א מגרמישא ז"ל.

תא שמע לא כסהו כראוי וכו'. ואף על גב דמעיקרא הוה דייק מינה בהיפך לפטורא נראה לי דלא קשיא דמאן דמייתי לפטורא מרישא דעתו נוטה לפטור מסברא דנפשיה ולפיכך דייק מרישא וקסבר דסיפא לאו דוקא אלא משום רישא נקטה ואידך סבירא ליה איפכא ולפיכך דייק מסיפא ורישא משום סיפא נקטיה. הרשב"א ז"ל.

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל תא שמע כסהו כראוי וכו'. עד וקתני פטור אלמא כיון דהשתא ליכא וכו'. ולפום האי סברא השתא ודאי סיפא דקתני כסהו שלא כראוי חייב שלא כראוי לגמרי קאמר או כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים שכיחי גמלים דהא ודאי פושע הוא. והיא גופא פשיטא אלא איידי דתנא רישא כראוי תנא סיפא שלא כראוי ולא מפרש לה תלמודא ולא קשיא ליה כלל דכיון דתנא רישא רבותא כי האי ניחא ליה דתני סיפא אטו רישא. שהתליע מתוכו ואשמועינן דהתלעה מתוכו אנוס הוא. תא שמע לא כסהו כראוי לשוורים ולא כראוי לגמלים וכו'. איידי דנסיב רישא כסהו כראוי נסיב סיפא לא כסהו כראוי. הוא הדין דיכול למימר לעולם שלא כראוי ומשום רישא תנא סיפא אלא אף על גב דהא והא פשיטא הא עדיפא ליה. ומאן דקארי לה סבר דכיון דרישא לא הויא רבותא כולי האי ליכא למימר דתני סיפא אטו רישא. ע"כ.

הא דאמרינן בכולה שמעתין כראוי לשוורים ולא לגמלים וכראוי גמלים וכו'. מסתברא דלאו דוקא אלא במקום דאין עגלות מצויות שם אבל במקום עגלות מצויות צריך כדי שתהא עגלה מהלכת שם. וכדתנן בפרק חזקת אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. וכן אמרו כאן בירושלמי דגרסינן התם עד היכן כראוי בה כדתנינן תמן כדי שתהא מהלכת וטעונה אבנים. הרשב"א ז"ל.

ושכיחי גמלים והתליע מתוכו מהו. כתוב בתוספות ובסוף הפועלים גבי רועה שהניח עדרו ובא לעיר וכו'. ואומר ר"י דההיא דשוכר את הפועלים צריך ליישב פשט ההלכה בלאו הנך פירכי דמאי קאמר אלו היה שם אין אומרים אלו היה שם היה מציל כלומר ומתחייב בכך אלא אומדים אותו אם יכול להציל חייב וכו' היינו אלו היה שם היה מציל אלא על כרחך הכי פירושו אין אומרים שיתחייב מספק משום דשמא אפשר שאלו היה שם היה מציל או מחמת שהיה רועה שמא היה מוליכו למרעה אחר או שהארי היה ירא לבא אם היה רואה אדם או שמא גם היה נארע לו והצליחה עליו רוח גבורה ונחייבנו על מה שפשע כשהניחן ובא לעיר ולא הציל. ואף על פי שמאומד דומה שאם היה שם לא היה יכול להציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל אלו היה נשאר שם חייב ואם לאו פטור. והשתא אתי שפיר דכי עאל בעידנא דלא עיילי אינשי אין לו לפטור מטעם דמה לי הכא מה לי התם כיון דשמא היה מציל ותחילתו הוה בפשיעה אבל עאל בעידנא דעיילי אינשי אף על פי שהיה רוצה אביי לחייב בשיכול להציל מכל מקום כשאין יכול להציל ניחא ליה דפטור משום דהוי תחילתו כעין גנבה ואבדה וסופו באונס דפטור. ויש מפרשים כל שאלו יכול להציל עכשיו כשהוא בעיר אם ילך שם חייב ואם לאו פטור. ואין נראה כלל דהיכי קרי ליה תחילתו בפשיעה וכו' כשעאל בעידנא דלא עיילי אינשי תחילתו וסופו בפשיעה כיון שאם לא עאל היה יכול להציל ומחמת שעאל הוא דאינו יכול להציל אין לך פשיעה גדולה מזו כיון דעאל כי לא עיילי אינשי אף על פי שיש לדחות דזאב וארי לא שכיחי כל כך ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה כולי האי. ועוד מה סברא היא זו שיפטור רבה בעאל בעידנא דעיילי אינשי אפילו יכול לילך ולהציל אף כשהוא בעיר ואינו הולך ומציל. ועוד דאביי על כרחך היה רוצה לחייב עאל בעידנא דעיילי אינשי אפילו היכא דאין יכול להציל לבסוף כשידע דומיא דגם בעידנא דניימי אינשי אפילו היכא דאין יכול להציל היכא דאלו לא עאל היה יכול להציל ליקשי איהו לנפשיה. ועוד קשה לר"י דבפרק המקבל דמייתי ברייתא ופריך עלה נימא ליה אלו הוית התם הוה מקיים בי גם את הארי גם את הדוב וכו' אי מוקי לה ההוא מקשה בדשמע קל ארי ועאל כדמשני לה רבה במסקנא דפרק הפועלים היכי מצי אמר ליה דאי הוה התם הוה מתרחיש לי ניסא כי האי הא קמן שלא צלחה עליו גבורה בזו שהרי ברח מפחד הארי וכיון שלא אירע לו נס שלא להתפחד מקול הארי כל שכן שלא היה נארע לו נס לנצחו אם היה נלחם עמו. ועוד למה מקשה על הברייתא ממתניתין דפרק הפועלים היה יכול להקשות דקתני הארי והדוב הרי אלו אונסין ופטור אמאי פטור היה לו להתחייב אם לא ילחם עם הארי אלא ודאי אותו מקשה לא מוקי לה כרבה בדשמע קול ארי ועאל דלית לן דרבה כדמוכח התם אלא כפשטה ומוקי לה בדעאל כי עיילי אינשי ואי הוי פירושא דאם אינו יכול להציל חייב אם אינו יכול להציל ממקום שהוא שם בעיר לפי שירא ללכת להציל מפני יראת הארי אם כן אין שייך לומר דהוה מקיים בה האי קרא דהא חזינן דלא איקיים שהרי נתפחד ואי הוי פירושיה דבשביל כך אין יכול להציל ממקום שהוא שם שהוא רחוק ולא היה יכול למהר להיות שם קודם דריסת הארי אם כן היכי שייך למימר אי הוית התם מתקיים בך וכו' והלא לא היה שהות ופנאי להיות שם. אלא על כרחך הכי פירושו אין אומרים אלו היה שם שמא היה נארע כך שהיה מציל מחמת שהיה מוליך עדרו למקום אחר או הארי שמא היה ירא לבא ויתחייב בכעין גנבה ואבדה אף על גב שמאומד דומה שלא היה יכול להציל אלא כל שאלו בודאי היה יכול להציל אם היה שם חייב ואם לאו פטור. תוספות שאנץ.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל ההיא דפרק הפועלים וז"ל יש לומר דשמא אם היה שם היה מתקיים בו גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך אף על גב דבפרק המקבל לא חשיב האי טעמא מכל מקום לענין זה חשוב הוא דמטעם זה חשבינן ליה כאלו בא האונס מחמת פשיעה. ע"כ.
וכתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל שמע מינה דלא אמרי מיגו שמע מינה. תימה אכתי ליחייב משום דהוי תחילתו בפשיעה לענין שוורים וכו'. ופירש ריב"א דהיינו דוקא היכא שבא האונס מחמת הפשיעה וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת אכתי אמאי מפטר מפקח ביום והלא האונס בא מחמת הפשיעה דמתוך שפשע לענין חרש שהניחו מגולה אירע האונס שנפל לתוכו פקח. וי"ל דהתם בפקח לא פשע כלל ואם כן לאו תחילתו בפשיעה היא דלא שייך למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס רק כשבא האונס באותו ממון שהיה ראוי לבוא בפשיעה אבל בתרי ממוני לא. אבל קשה לר"י דהיכי פשיט מנפל לתוכו שור וכו' ככתוב בתוספות. וא"ת לפירוש ר"י אמאי נקט בבעיא ושכיחי גמלים הא אפילו אי לא אתיא אלא לפרקים ואפילו נמי לא שכיחן מכל מקום שייך למיבעיא דהא חשיב בהכי פושע לגמלים עצמן אם היו נזוקין כדפרישנא לעיל. בשלמא לפירוש קמא איכא למימר דנקט ושכיחי גמלים לאפוקי לא שכיחי דאז הוי אנוס ואם כן לא שייך לומר מגו אלא לפירוש זה דהפשיעה הויא מחמת נפילה לגמלים כדפירשתי אם כן בלא שכיחי נמי איכא למיבעי כדפירשתי. וי"ל דגם לפירוש זה בלא שכיחי. אי נמי אתיא לפרקים פשיטא ליה דלא אמרינן מגו ואף על פי שפשע לענין גמלים כיון דלא שכיחי ביה חיובא דגמלים. ועוד נראה למורי רבי שיחיה דאין הכי נמי דהבעיא שייכא בכל ענין והא דנקט ושכיחן הוא הדין בלא שכיחן ומוסיף הוא על בעייתו ראשונה דהוי באתיאן לפרקים וקאמר דבשכיחן נמי שייך למבעי בענין זה דאי לא אמרינן מגו יש לפטור ולכך נקט ושכיחן. וכן נמי שייכא הבעיא בלא שכיחן כלל כמו דשייכא באתיא לפרקים מי אמרינן מיגו ומחייב בכל ענין דהא לענין גמלים פשיטא דחייב ואפילו בלא שכיחי כדפרישנא לעיל. ע"כ.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל ושכיחי גמלים. כתוב בתוספות וא"ת כיון דידע דפקח פטור וכו' כלומר בשלמא למאי דאמרת מעיקרא איכא למימר דפקח נמי חייב ומתניתין לא מיבעיא קאמר. ע"כ.
והרשב"א ז"ל כתב וז"ל אלא לאו שמע מינה דלא אמרינן מיגו. הקשו בתוספות כי לא אמרינן מיגו נמי ליחייב דהא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב וכו'. והראב"ד ז"ל תירץ דדוקא התם גבי זוזי דאותבינהו בצריפא דאורבני וכו' הוי תחילתו בפשיעה וכו' דבהנהו זוזי דפשע לענין נורא הנהו זוזי גופייהו אגנבו אבל הכא בחרש פשע ובחרש לא אירע הנזק אלא בפקח ובפקח לא פשע ולא מידי. ויש שהקשו עליו שהרי פשע אף לענין פקח במהלך בלילה ואפילו הכי ביום פטור ולא אמרינן מיגו. והרב ז"ל בעצמו נשמר מזו ואמר ומשימור לילה ויום נמי בשני מינין הן ולא אמרינן מיגו דהוי פשיעותא להא הוי פשיעותא להא כמו חרש ופקח והוא ז"ל כתב שאי אפשר לתירוץ זה על דברי המפרשים שפירשו שכיחי גמלים לבא תמיד. ולא עוד אלא שהקשה שהראיה שהביאו בגמרא משור פקח וחרש שאינן דומין זה לזה כי ענין הגמלים ושוורים אפשר פשיעה לשוורים מחמת הגמלים והא דומיא דנורא וגנבי לזוזי מה שאין כן בחרש ופקח דלעולם פשיעה דחרש לא מזקא ליה לפקח. וכתב הוא ז"ל לפיכך ראיתי לפרש מה שאמרו בבעיא זו ושכיחי גמלים לפרקים קאמר והם זמנים ידועים לשנה אבל לא בשאר ימים כלל ובאותן שאר הימים נמצא התלעה מתוכו ונפל שמה שור וקא מיבעיא ליה כיון דבשעת גמלים איכא פשיעה לגמלים ולא כסהו כראוי קרינא ביה ואפילו להתלעה נמי לאו אונסא הוא או דילמא האי מיגו לא אמרינן לענין התלעה לעולם אנוס הוא וזה ודאי דומה לשור פקח וחרש דלא אמרינן מיגו ופטור. ע"כ. ואינו מחוור דהא בכולה שמעתין חלקו בין שכיחי גמלים לאתו לפרקים ואי בעיא זו דוקא בדאתו לפרקים איך הוציאוה בלשון דשכיחי דלא הוי ביה דינא כדמסיק ביה. ומסתברא כמו שתירץ ריב"א בתוספות. והא דאייתי מברייתא דנפל תוכו שור חרש וכו' ולא אייתי מתניתין דקתני נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב דמשמע הא פקח פטור מסתברא דפירושא דמתניתין לא איבררא להו. ואיכא מאן דאמר דלא מיבעי קאמר כדאיתא לקמן משום הכי אייתי ברייתא דמפרשא בהדיא דפקח פטור. ועוד דקתני דפקח בלילה חייב ואפילו הכי ביום פטור דהוי רבותא טפי דאשמועינן דשני זימנין כשני מינין. כן נראה לי. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אף על גב דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב התם הוא כשבא האונס בדבר שפשע בו וכשבא גם כן מחמת הפשיעה מה שאין כן בהתלעה שלא באה ודאי מחמת הפשיעה שאפילו נתן אחרים עם כסוי זה בכדי שבצירוף כולן בעוד שהם בריאים יכולים לעמוד בפני גמלים ובפני שוורים ובלא צירוף כולן אינו יכול לעמוד אפילו בפני שוורים היתה שולטת גם כן התלעה בכסוי זה וכיון שהתליע כסוי זה שוב אינו יכול לעמוד אפילו בפני שוורים כלל ואפילו הכי מספקא לן אי אמרינן מיגו משום דשאני בור שאינו אלא לנזק וכיון שכן מספקא לן אי מחייב כיון דאיכא גבי שוורים פשיעה כלל. כן נראה לי. ואתינן למפשטה מדתניא נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן סומא ומהלך בלילה וכו' ואמאי נימא מדהוי פושע לענין חרש הוי פושע לענין פקח. ומיהו תחילתו בפשיעה וסופו באונס ליכא למימר שהרי לא בא האונס בדבר שפשע שהרי לא פשע מעולם לענין פקח ביום כלל ואף על גב דאיכא פשיעותא גבי בלילה לילה מילתא אחריתי היא אבל מיגו איכא למימר דהא איכא פשיעה אפילו לענין פקח לגבי לילה מיהא וכיון דאיכא פשיעה כלל גביה איכא למימר מיגו וכיון דאפילו הכי פטרינן ליה שמעינן מינה דלא אמרינן מיגו אפילו גבי בור אלא דיניה בעלמא דכי איכא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואי לא פטור. וטעמא דפקח ביום פטור מפרשינן לקמן משום דאיבעי ליה עיוני ומיזל ולאו למימרא דאמרינן דכיון דכך איהו הוא דאזיק אנפשיה דהאי טעמא ליכא למימר אלא בנזקין שיוזק גופו של ניזק אבל בנזקין שיוזק ממונו של ניזק לא מסתבר דליפטר מהאי טעמא אלא כלומר איבעי ליה עיוני ומיזל ולא פשע גבי בעל בור דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה הא הילכך פטור. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כסהו בדבר שיכול לעמוד בפני שוורים ואינו יכול לעמוד בפני גמלים והרי גמלים מצויין לשם שנמצא פושע אלא שלא נזדמן ההיזק מצד פשיעתו שלא עברו שם גמלים כלל אלא שהתליע מתוכו ונפל השור לשם והרי זה תחילתו בפשיעה וסופו באונס הרי זה פטור. הרבה מפרשים שאלו בזה והלא בכל מקום אנו פוסקין שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ופירשו גדולי המפרשים שלא נאמר כן אלא כשבא האונס מצד דבר שפשע בו וכן בזו אלו נפלו שם גמלים מצד התלעה מתוכו חייב אבל כשאירע האונס לשוורים והוא לא פשע אלא לגמלים פטור. ויש משיבין לדבריהם שהרי אף לענין שוורים היא הפשיעה שהיה לו לחוש שיבא הגמל ויקלקל ויבא השור אחריו ויפול. ומכל מקום נראה לי שאין זה כלום שמאחר שאינו ראוי לגמלים היה ראוי ליפול ואין צד פשיעה אצל השור כלל. ומכל מקום יש מתרצין שלא נאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא בדבר שאם היה נשמר מן הפשיעה היה ניצל מן האונס אבל בזו אף על פי שנשמר מן הפשיעה האונס בא שאפילו היה יכול לעמוד בפני גמלים אין התלעה מתוכו נפקעת. ושמא תאמר אם כן לענין שור פקח שהוא פטור נאמר מאחר שפשע לענין חרש שוטה וקטן חייב בפקח שהרי אם נשמר מן הפשיעה ניצל מן האונס מכל מקום אין אומרים כן מדבר אחד לדבר אחר כדעת התירוץ הראשון. ויש מתרצים שלא נאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב בבור הואיל ומיעטו הכתוב בשמירתו. ואין זה כלום שהרי נאמר כן לענין רגל בפרק כיצד הרגל ובענין שן בפרק הכונס ומיעט הכתוב בשמירתן בבור כמו שיתבאר בפרק הכונס. ויש מי שבא בזה מטעם פטור כלים שבבור. ולדעת תירוצין אלו אף בנפילת גמלים פטור. ולא נראה כן. וגדולי פרונביצא תירצו שלא נאמר תחילתו בפשיעה וכו' אלא באונס המצוי ושראוי קצת להעלות על לב. ומביאין ראיה ממשנה הכלב והגדי השנויה בפרק כיצד הרגל כמו שאמרו הניחא למאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו' אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. ותירץ דמקרבי כלים לגבי כותל דכי נפל לבראי נפיל אלמא באונס שאינו מצוי פטור. ומכל מקום אנו פרשנוה שבזו אף תחילתו באונס שהקפיצה כל שכן שאינה קרובה כל כך. ואנו גורסין דכי קפצי לבראי קפצי כמו שביארנו שם. כן נראה לי. הרב המאירי ז"ל.

אמר רב לפניו לפניו ממש. וא"ת לרב דאמר לאחריו לאחריו ממש ובבור ומשום דליכא הבלא מאי שנא כורה אפילו בלא כורה נמי קרקע עולם הזיקתו. וי"ל דלאו דוקא אלא משום דאיצטריך לאשמועינן דלפניו חייב ואף על פי שנפל מקול הכורה נקט נמי סיפא לאחריו והוא הדין בלא כורה. הרשב"א ז"ל.

בד"ה כיון דמסר לו כו' גבי גט דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קניא כו' עכ"ל אע"ג דרשב"ם מפליג בין דעת אחרת מקנה ובין נכסי הגר היינו לענין מסירת המפתח אבל לענין נעילת דלת דהוי מבריח ארי אין נראה לחלק כמו בנתן צרור וסכר מיא ודו"ק כמו שפירש רשב"ם בהדיא שם דה"ה לקונה דבר מחבירו ע"ש:

בא"ד והעמיד להן דלתות קנה כו' והתם מיירי בנעל דאי לא נעל אמאי קנה הא ליבני בעלמא הוא דאפיך כו' ומשמע דוקא העמיד דלתות כו' כצ"ל מתוספות דפ' ח"ה וע"ש וק"ל:

ד"ה כיון דמסר לו מפתח וכו' וקשה לר"י וכו' ודוקא גבי חמץ הוא דתלי במסירת המפתח וכו' כצ"ל:

ד"ה בכדי שידע וכו' ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שומרים וכו' והא דנקטי התוס' שמואל ולא נקטי ורב סבר וכו' משום דאיכא למימר לרב נמי ס"ל עד שישכור פועלים ויכרות עצים ולא פליג ארבי יוחנן אלא במה דס"ל שאין צריך שיודיעוהו אבל אשמואל ליכא למימר הכי דא"כ מאי איכא בינייהו בינו ובין רבי יוחנן וק"ל:

ד"ה ושכיחי גמלים וכו' אבל קשה לר"י וכו' אבל בבעי' דידן הוא פושע לענין שוורים כי מרעי גמלים לכסוי כצ"ל:

בא"ד ומ"מ מגו ודאי איכא רוצה לומר בלא הותלע דהבעיא אי אמרינן מגו דהוי פושע לגבי גמלים דאי הוה אתו גמלים הוי נפלי ביה השתא דלא אתו גמלים אלא ששוורים נפלו ביה בסבת שהתליע שאם לא התליע לא הוו נפלו ביה שראוי היה לגבי שוורים אפ"ה אמרינן נמי דהוה פושע לגבי שוורים או לא וא"ת א"כ לפי זה מאי פשוט ממתני' דקתני לא כסהו כראוי חייב ופריך ה"ד וכו' אלא לאו דשכיחי גמלים והתליע מתוכו וכו' דלמא בענין דלא היה נפחת הכסוי לגמרי ע"י העברת גמלים אלא אי הוה אתו גמלים ארעוה ואם כן הוה נמי פושע מתחלה לגבי שוורים ולכך חייב וי"ל דס"ל להגמרא דזה לא הוה איצטריך ליה לתנא לאשמועינן דתחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא וכבר שמעינן ליה במקום אחר:

בא"ד ובמסקנא כשפשט הגמרא אין חושש בזה החילוק וא"ת א"כ מפני מה לא פשיט ממתני' דתנן שור חש"ו חייב כמו שהקשו התוס' על הבעיין ולמה פשיט מן הברייתא. וי"ל משום דעיקר פירוש דמתניתין לא שמעינן אלא מברייתא זו כדלקמן משום דמתניתין איכא לפרושה בפנים אחרים כדלקמן והתוס' שהקשו על הבעיין הכי הוה קשיא להו דהבעיין שלא הוה ידע הברייתא זו ואפ"ה הוה ידע ששור פקח פטור א"כ ע"כ ממתני' הוה ידע ליה והיה מפרש המתני' נקט שור חש"ו דוקא אבל פקח פטור א"כ תפשוט ליה ממתני' וכו' וק"ל:

גמ' ההוא גלילאה עליה נ"ב פי' לפניו:

גמרא בבעיא דרב שיזבי מ"ש האשר"י וכן היש"ש אחריו דרב אשי כשמואל ר"ל מדקאמר אי בחבטה מת הרי קירב כו'. כיון דכסהו כראוי היכי נפל דלישנא משמע כסהו כראוי ונפל אע"פ שנשאר שם הכיסוי אפ"ה נפל לכן אמר שהתליע וכו' [ולא מוקי כגון שנתגלה ולא ידע]: [עיין מ"ש הגאון לקמן בדף נ"ג ע"א על מ"ש רש"י בד"ה לאחריו כו' איידי כו']:

ברש"י בד"ה וראשון עד אימת מיפטר כו'. דנשתמש כו' ובסמוך בד"ה ויכרות ארזים כו' ונשתמש בו לא יהבינן כו'. דאי לא נשתמש אינו חייב על חלק חבירו רק על חלקו. וא"כ לר"א בן יעקב דלעיל ע"ב דהאי מדידיה קממלא כו' [מאי מועיל נשתמש להתחייב על חלק חבירו] ועי' מ"ש היש"ש (ל):

רש"י במשנה ד"ה בן או בת כלומר כו'. והא דנקיט עבד ואמה. עתוי"ט ולי נראה דאצטריכו משום דאינהו לא ממעטו מן עליו ולא על בור כמש"כ התוס' (לעיל ט ב) בד"ה משא"כ בבור. וכן מן והמת יהיה לו כמש"כ (שם י) בד"ה שהשור רק מן מיעוטא דשור ולא אדם ועוד דה"א דבדידהו חייב מטעם דאר"פ (לעיל מט) שור שנגח את השפחה ויצאו ילדיה חייב מ"ט כו' ע"ש:

בתוספות בד"ה כיון שמסר לו מפתח וכו' רשב"ם מפ' בפ' ח"ה וכו' וקשה לר"י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קנה וכו' ומה שפירש דבנעילת דלת וכו' אין נראה דבגיטין פרק הזורק וכו' עכ"ל. ובאמת יפלא הדבר איך נשווי להרשב"ם טועה בשני הלכות פסוקות ועוד דבגיטין בההיא דתיחוד ותפתח מפ' בגמרא בהדיא כההיא דתנן נעל גדר ופרץ ועוד דגם רש"י פי' בפסחים דמסירת מפתח מטעם קנין הוא ונראה ליישב משום דבלא"ה ל' הרשב"ם אינו מיושב דבתחילה כתב דסגר הדלת בנכסי הגר אינו חזקה משום דה"ל מבריח ארי וא"כ מאי איריא נכסי גר בכל דיני קנין נמי ועוד דאח"ז כתב ואע"ג דגבי שכירות אמרינן בפסחים דמסירת המפתח קונה וכו' זה הל' ואף ע"ג משמע שבא להקשות על מ"ש תחילה דסגר הדלת לא מהני והא ליתא דהאי טעמא לחוד משום מבריח ארי ומסירת מפתח טעמא לחוד משום דמאן מסר ליה וא"ל דכוונת הרשב"ם במ"ש ואע"ג הוא ענין אחר דלא נפרש דנעל היינו בכה"ג במסירת המפתח דלישנא לא משמע הכי מכ"ז נראה דהרשב"ם נמי מודה דמסירת מפתח לחוד לא קנה בכל מקום אלא לענין דאצ"ל לך חזק וקני והטעם משום דבעינן שיעשה מעשה בגוף הקרקע וסובר נמי דנעילת דלת לחוד בלא מסירת המפתח נמי לא קנה משום דה"ל מבריח ארי שנתכוון למצוה בעלמא כמ"ש הפוסקים אלא דסובר דתרתי כהדדי ודאי מהני דכיון שהמוכר מסר לו מפתח כדי לנועלו ולפותחו והוי כא"ל לך חזק וקני אלא שעדיין לא עשה הלוקח שום מעשה בגוף הקרקע אבל משעשה מעשה עם המפתח בגוף הבית ונעל הבית קני מיד דלא דמי תו למבריח ארי כיון שנעשה ע"י מסירת המפתח שהמוכר גילה בדעתו להקנות בזה הענין גופא במסירת המפתח כדי לנעול או לפתוח והוי כא"ל לך חזק וקני והוא עשה כן ולמה לא יועיל דעיקר טעמא דמבריח ארי היינו משום שאינו נראה שמכוון לקנותו בזה אלא למצוה בעלמא אבל משנעשה ע"י מסירת המפתח מיד ליד נראה היטב שכוונתו לקנותו ואדרבה יותר יש לו להועיל משאר חזקה כיון שהמוכר גילה דעתו להקנותו בזה הענין וסברא זו נראה נכונה וברורה שהרי אף החולקים על הרשב"ם מודו דבנעל בלא מפתח לא קנה מה"ט גופא דלא מוכחא מילתא ולכך הוצרכו שינעול עם המפתח וא"כ בהא לחוד חלק הרשב"ם לומר דאפי' בכה"ג לא מוכחא מילתא דמ"מ דמי למבריח ארי אלא דוקא שהמוכר ימסור לו המפתח מיד ליד והוא ינעול בו דאז מוכחא מלתא טובא כיון דכא"ל לך חזק וקני דמי ולכך כתב דבנכסי הגר דאין כאן מסירת מפתח מיד ליד לא קנה בסגירת הדלת אפי' ע"י המפתח. נמצא דלפ"ז נתיישבו כל הסוגיות לפרשב"ם דבפסחים אמרי' שפיר דמשמסר לו המפתח על השוכר לבדוק דכיון דמסירת המפתח הוא כלך חזק וקני ומעשה החזקה אינו מחוסר שהרי מיד כשילך השוכר לפתוח החדר עם המפתח כדי לבודקו יהיה נקנה לו מיד כדין נעל וכדעת הפוסקים דפתיחת החדר נמי מהני כמו נעל ופרץ וההיא סוגיא דגיטין נמי משמע דתרתי הוי התם מסירת המפתח ומעשה דנעל לכן מהני שפיר אבל הכא בסוגיא דידן דקאמר ריב"ל כיון שמסר לו המפתח קנה משמע ליה למקשה דבמסירה לחוד קנה בלא שום מעשה וע"ז מקשי ה"ד וכו' אי בחזקה וכו' דמסירת המפתח ודאי אין לו להועיל במקום חזקה כיון שלא עשה מעשה בגוף הבית וע"ז משני דריב"ל לא איירי מזה אלא דבעינן נמי חזקה בהדי מסירת המפתח והיינו שינעול עם המפתח או שאר עניני חזקה כדין המועיל בו ומסירת המפתח אינו אלא במקום לך חזק וקני זה נ"ל ברור בכוונת הרשב"ם בעז"ה ודו"ק. וזה כוונת הרשב"ם בפח"ה דבתחילה כתב דבסגירת הדלת לא קני דה"ל מבריח ארי וע"ז כתב ואע"ג דבפסחים אמרינן דכשמסר המפתח קונה ונהי דאיירי שנעל אח"כ דלמא ה"נ דכוותיה איירי שנעל ע"י מסירת המפתח על זה כתב דבנכסי גר לא שייך לומר כן דמאן מסר ליה:

בגמרא וראשון עד אימת מיפטר וכו' ופרש"י היכא דבא השני ונשתמש בו וכו'. ויש לדקדק אי לא בא השני וראהו מגולה או בבור של יחיד לגמרי שכסהו כראוי ונמצא מגולה אי יהבינן ליה נמי כל הני שיעורים דאמר או דלמא דדוקא בכה"ג אמרינן דיהבינן ליה שיעוריה לראשון כיון שהניזק אינו מפסיד בכך אלא שהדין בין הראשון לשני ובזה אמרינן שפיר דיותר יש לחייב לזה שיודע בגילוי שהוא פושע גמור משנחייב לזה שלא ידע עדיין אבל כל היכא דלא שייך למרמי חיובא אאידך לעולם חייב בעל הבור אף אם לא ידע שנתגלה דעליה דידיה רמיא תמיד לילך אל הבור אם עומד עדיין בכסויו והא דכתיב ולא יכסנו משמע אם כסהו פטור היינו כל זמן שעומד בכסוי דהיא גופא חידוש הוא דהא אי לאו דכתביה רחמנא ה"א דכורה לא סגי ליה בכסוי עד דטאים ליה וקמ"ל דסגי בכסוי מיהו היכא שחזר ונתגלה אפילו באונס י"ל דחייב כיון שתחילת הכריה היתה בפשיעה. ולכאורה נראה להביא ראיה ממאי דפריך בסמוך כסהו כראוי היכי נפיל ולא מוקי לה בכה"ג שנתגלה עצמו ע"י מי שאינו בר חיובא שלא נודע מי הוא והוא בתוך השיעור שבכדי שידעו אלא ודאי דבכה"ג משמע ליה לתלמודא דחייב וא"ל דאדרבא בכה"ג מילתא דפשיטא היא דפטור ולכך לא מוקי לה הכי דמאי קמ"ל דהא ליתא דהא דמשני שהתליע מתוכו נראה יותר פשוט דהא דייקינן עלה בסמוך פשיטא ומשנינן דסד"א דאיבעי ליה למיזל ולמינקט וא"כ כ"ש דס"ד דאיבעי ליה למיזל גרידא ולעמוד מרחוק לראות אם עומד בכיסוי שזהו יותר מצוי דעבדי אינשי דלא מעלו דאזלי התם ומגלו ליה וא"כ מדלא מוקי מתני' בכה"ג והוי שפיר דומיא דרישא דאיירי נמי מכסהו ונתגלה אע"כ דחייב בכה"ג מטעמא דכתיבנא ואף למאי דמסקינן בהתליע מתוכו דפטור היינו משום דלא מחייבינן ליה למיזל תמיד ולמינקש אבל מהליכה גרידא אפשר דאינו ניצל אי ליתא למרמי חיובא אאינש אחרינא ודבר זה צ"ע ותימא שלא נזכר בפוסקים ומדקדוק לשון רש"י שדקדק לכתוב וראשון עד אימת מפטר היכא דבא השני וכו' וכן בסמוך בכדי שידע שיבא גם ראשון אח"כ וכו' הואיל ושניהם יודעים וכן בסמוך ושמואל אמר וכו' חייב בחלקו ולא רמיא כולה אשני וכו' עכ"ל. מכל הני לישני משמע דלא שייך כלל לפטור הראשון משום חסרון ידיעתו אלא היכא דאיכא למרמי אשני אבל היכא שאין לו שותף לעולם חייב משום דתחילתו בפשיעה שכרה באיסור וצ"ע ודוק ועיין מ"ש עוד בזה בסמוך בל' התוס'. ומדקדוק לשון הפוסקים יש להביא ראיה לשני הצדדים אבל מצאתי מבואר בתוס' ז"ל כסהו והלך לו אע"פ שנתגלה לאחר מכאן פטור:

בתוספות בד"ה בכדי שידע וכו' כלומר שהקול יצא וכו' דמסתמא שמע וכו' עכ"ל. לכאורה יפלא היאך נוציא ממון מטעמא דמסתמא שמע אבל לפמ"ש בסמוך דלאו אפוקי ממונא הוא דמדינא אף אם ידענו בודאי שלא שמע חייב לשלם לניזק משום דאיבעי ליה למיזל ולמינקש אלא הא דפטרינן ליה היינו משום דרמינן חיובא אשני שפשע יותר וא"כ הו"ל כאילו הראשון מוציא מיד השני משום שזה ידע וזה לא ידע אבל כל היכא דמשמע לן דמסתמא נודע לראשון גם כן לית לן למירמי חיובא אשני מספק ולפטור הראשון לגמרי ועוד דכיון שכבר יצא הקול ודאי הראשון פושע גמור מתחלתו שזה זמן ארוך שלא הלך לבורו לראות אם עומד בכיסויו וכדכתיבנא ודו"ק:

בא"ד ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מחייב ור"י אמר וכו' וה"ה השני שנותנים לו שיעור זה וכו' עכ"ל. מבואר ברא"ש דהטעם משום דכיון דכסהו כראוי אנוסין הם במה שנתגלה אח"כ ע"ש ולפי מ"ש בסמוך דלרב דמחייב לראשון בקול בעלמא היינו משום שעיקר החיוב הוא דאיבעי ליה למיזל ולמינדע ומה שלא ידע בזמן ארוך היא גופא פשיעה מקרי אם כן לא שייך למיקרייהו אנוסין שהרי פושעים הם מתחילתו כיון שכרו הבור באיסור וכל זמן שאין הכיסוי שלהם מונח על הבור חייבים בנזקו ומשום הכי לא קשיא להו להתוס' אמלתא דרב אמאי לא יהיב שיעוריה דכריתת ארזים כיון שאין החיוב מצד הגילוי אלא משום שנסתלק הכיסוי שלהם וחייבים על מעשה הכריה כדמעיקרא ואף אם א"א לכסותו עוד אפ"ה חייבים אבל לשמואל דאמר בכדי שיודיעוהו משמע דלאו על מעשה הראשון בא החיוב שכרהו באיסור דא"כ בכדי שידע סגי אע"כ שאין החיוב אלא מצד שראוהו מגולה ובזה אנוסים הם על מה שנתגלה לכך קשה להו שפיר עליה דשמואל אמאי לא יהיב שיעוריה דכריתת ארזים וע"ז כתבו דשמואל סובר שיש להם להושיב שומרים ודו"ק:

משכוכית. לקמיה מפרש דבר המושך כל העדר אחריו: ה''ד אי במשיכה. שהכישה במקל ורצתה לפניו שכן דרך בהמה דקה: ליקני במשיכה. למה לי מסירת משכוכית: אי במסירה. קני להו שהיה רה''ר או חצר שאינה של שניהן שאין משיכה קונה שם דאין משיכה אלא בסמטא או בחצר של שניהן בהמוכר את הספינה בבבא בתרא (דף עו:): קרקשתא. גרסינן זוג שמקרקש בה לפני העדר והולך כולו אחריו: עיזא דאזלא בריש עדרא. יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם: עביד לנגדא סמותא. לעז המושכת מנקר עיניה ונכשלת ונופלת בבורות והעדר אחריה כך כשהמקום נפרע משונאי ישראל ממנה להן פרנסים שאינן מהוגנין: מתני' כסהו הראשון. כשנשתמש בו: ובא השני. להשתמש בו: ומצאו מגולה. כגון שהתליע ונשבר הכסוי: השני חייב. והראשון פטור ובגמרא מפרש עד מתי ראשון פטור אבל לא כסהו ראשון ובא שני ומצאו מגולה ולא כסהו שניהן חייבין ודקתני השני חייב הא אוקימנא שהניחו ראשון לשני משתמש וסמך עליו שיכסנו: כסהו כראוי. ועבר עליו השור או חמור ונפל ומת: פטור. ובגמרא פריך הואיל וכראוי הוא היכי נפל: נפל לפניו מקול הכרייה. בור כרוייה ונכנס כורה שכיר לתוכו להרחיב או להעמיק ושור הולך על שפת הבור ושמע קול הפטיש ונבעת ונפל על פניו בבור: חייב. בעל הבור ואפילו שור שהוא פקח דאמר לקמן (דף נד:) במתניתא דבעל הבור פטור דאיבעי עיוני ומיזל הכא חייב שקול הכרייה ביעתתו ובגמרא פריך נימא כורה גרם ליה. ל''א לפניו מקול הכרייה בעל הבור חייב דאע''ג דאיכא למימר כורה גרם ליה וכורה גרמא בעלמא הוא דעבד דקי''ל המבעית את חבירו פטור מדיני אדם ותרוייהו ליפטרו אפ''ה בעל הבור חייב כר' נתן כדמפרש בגמ' וזה שמעתי: לאחריו מקול הכרייה פטור. כדמפרש בגמרא ואיידי דנקט ברישא מקול הכרייה תנא סיפא לאחריו מקול הכרייה: בכלי שור. שייכא שבירה העול והמחרישה בכלי חמור שייכא קריעה חבילת בגדים ומרדעת שעל גביו: ופטור על הכלים. כדמפרש בגמרא: שור חרש שוטה וקטן כו'. מפרש בגמ': בן או בת. כלומר אע''ג דקטנים הן וליכא למימר איבעי להו עיוני ומיזל אפ''ה פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם חמור ולא כלים: גמ' וראשון עד אימת מיפטר. היכא דבא השני ונשתמש בו ולא כסהו עד אימת רמיא כולה חיובא אשני וראשון פטור: בכדי שידע. שיבא גם הראשון אחרי כן ויראנו מגולה הואיל ושניהן יודעין שהוא מגולה רמיא חיובא אתרוייהו: ושמואל אמר בכדי שיודיעוהו. אע''פ שלא בא וראהו חייב בחלקו ולא רמיא כולה אשני דהא לא גילהו דנחייביה משום פותח לשון מורי. לשון אחר עד כדי שיודיעוהו אפי' בא וראהו פטור עד שיודיעוהו. ולשון ראשון כשר: ויכרות ארזים כו'. אבל לשני שבא ונשתמש בו לא יהבינן שיעורא כולי האי דהוה ליה לאותובי שומרים עילויה: וארעוה. קלקלוה ונעשה רעועה: ואתו שוורים ונפלו ביה. דאי נפלו ביה גמלים לא מבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא: אי שכיחי גמלים פושע הוא. אף לגבי שוורים דאית ליה לאסוקי אדעתיה דגמלים מרעי ליה:

כיון דמסר לו מפתח קנה ה''ד [אי] בכספא כו'. רשב''ם מפרש בפ' חזקת הבתים (ב''ב ד' נב: ושם ד''ה נעל) גבי נעל וגדר כל שהוא בנכסי הגר דנעל היינו שקבע מנעול בדלת לנעלו דהוי בנין אבל סגר הדלת בנכסי הגר אין חזקה דאין זה אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו ואע''ג דגבי שכירות הבתים אמר בריש מסכת פסחים (דף ד. ושם) דכשמסר לו מפתחות הוי בחזקת השוכר לבדוק וה''ה לקנותו ה''מ מוכר ומשכיר בית לחבירו אבל בנכסי הגר מאן מסר ליה דליקני וקשה לר''י דהכא משמע בהדיא דמסירת מפתח לא קני אלא הוי כאומר לך חזק וקני ודוקא גבי חמץ הוא דתלוי במסירת מפתח דמי שמפתח בידו עליו לבדוק כיון שהוא יכול ליכנס בזה הבית לבדוק ומה שפי' דלא קני בנעילת דלת אין נראה דבגיטין בפרק הזורק (דף עז:) אומר גבי גט דתיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא נעילה לחוד קניא שלא היה יכול לעשות שום מנעול דשבת היה ואע''פ שאסור לקנות בשבת בשכיב מרע שרי שלא תטרוף דעתו כדאמרי' בפרק מי שמת (ב''ב דף קנו: ושם) ובחזקת הבתים (שם דף נז.) נמי מוכח גבי ההוא דתנן אלו דברים שיש להם חזקה ואלו שאין להם חזקה ופריך הגמרא מ''ש רישא ומ''ש סיפא ומשני אמר רבא כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו קנה בנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו לא קנה א''כ הא דקתני סיפא הכניס תרנגולין לתוך הבית הרי זו חזקה בנכסי הגר נמי קנה והיינו טעמא דקנה דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת כדי לשמרם אלמא בנעילת דלת סגי ואין לדמות נעילת דלת למבריח ארי דדוקא נתן צרור דסכר מיניה מיא הוא דאמרי' בחזקת הבתים (ב''ב דף נג.) דהוי כמבריח ארי אבל נעל שנעל דלת בפני כל אדם ואין מניח אדם ליכנס מוכחא מילתא שהבית שלו וקני בנעילה לחודה והא דאמר התם הבונה פלטרין בנכסי הגר ובא אחר והעמיד להם דלתות קנה אורחא דמילתא נקט שאותו שמעמיד דלתות רגיל לנעלם וה''ה נעל ולא העמיד: בכדי שידע. כלומר שהקול יצא שהבור מגולה דמסתמא שמע ושמואל אמר בשמיעה בעלמא לא מחייב דאין סומך אשמיעה עד שיודיעוהו ורבי יוחנן אמר עד שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים וה''ה השני שנותנין לו שיעור זה אלא דלא בעינן שיודיעוהו שכבר ידע ושמואל סבר דמיד יש לו להושיב שם שומרים שלא יפול שום דבר בבור: ואתו שוורים ונפלו ביה. פ''ה דאי נפלו בו גמלים לא מיבעיא לן דחייב דהא לגבי גמלים פושע הוא וכן משמע הלשון ויש ליתן טעם בדבר דאפילו לא שכיחי גמלים כלל יש לחוש שמא יבאו גמלים ויפלו אבל אין לחוש שירעו גמלים ויפלו אחרי כן שוורים: