בבא קמא מב ע"א

מַשְׁכַּח רַבְרְבֵי שָׁקֵיל זוּטְרֵי שָׁקֵיל
רַב טָבְיוֹמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר הֵמִית אֲמַר לֵיהּ בְּרֵישָׁא מָשָׁל לְצַיָּיד שֶׁשּׁוֹלֶה דָּגִים מִן הַיָּם מַשְׁכַּח זוּטְרֵי שָׁקֵיל מַשְׁכַּח רַבְרְבֵי שָׁדֵי זוּטְרֵי וְשָׁקֵיל רַבְרְבֵי
תַּנְיָא אִידַּךְ בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר נָקִי מִדְּמֵי וְלָדוֹת
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא הֲרֵי הוּא אוֹמֵר כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה אֲנָשִׁים וְלֹא שְׁוָורִים
שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא
אָמַר רַב עוּלָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אֲנָשִׁים וְלֹא שְׁוָורִים הַדּוֹמִין לַאֲנָשִׁים מָה אֲנָשִׁים מוּעָדִין אַף שְׁוָורִים מוּעָדִין הָא תָּם מִיחַיַּיב כְּתַב רַחֲמָנָא בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי דְּפָטוּר
אָמַר רָבָא יַצִּיבָא בְּאַרְעָא וְגִיּוֹרָא בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא
אֶלָּא אָמַר רָבָא אִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אֲנָשִׁים וְלֹא שְׁוָורִים הַדּוֹמִין לַאֲנָשִׁים מָה אֲנָשִׁים מוּעָדִין אַף שְׁוָורִים מוּעָדִין וְקַל וָחוֹמֶר לְתַמִּין דִּפְטִירִי הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי תָּם פָּטוּר וּמוֹעֵד חַיָּיב
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי בּוֹשֶׁת נָמֵי נֵימָא הָכִי אֲנָשִׁים וְלֹא שְׁוָורִים הַדּוֹמִין לַאֲנָשִׁים מָה אֲנָשִׁים מוּעָדִין אַף שְׁוָורִים מוּעָדִין וְקַל וָחוֹמֶר לְתַמִּין דִּפְטִירִי הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי תָּם פָּטוּר וּמוֹעֵד חַיָּיב
וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי אִי הָכִי לִיתְנֵי בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר פָּטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת וּמִבּוֹשֶׁת
אֶלָּא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ אֲנָשִׁים אֵין אָסוֹן בְּאִשָּׁה יֵעָנְשׁוּ יֵשׁ אָסוֹן בָּאִשָּׁה לֹא יֵעָנְשׁוּ וְלֹא שְׁוָורִים דְּאַף עַל גַּב דְּיֵשׁ אָסוֹן יֵעָנְשׁוּ הֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי דְּפָטוּר
מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַטּוּ בְּאָסוֹן תַּלְיָא מִילְּתָא בְּכַוָּונָה תַּלְיָא מִילְּתָא
אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אֲנָשִׁים כִּי נִתְכַּוְּנוּ זֶה לָזֶה אַף עַל גַּב שֶׁיֵּשׁ אָסוֹן בָּאִשָּׁה יֵעָנְשׁוּ כִּי נִתְכַּוְּנוּ לָאִשָּׁה עַצְמָהּ לֹא יֵעָנְשׁוּ וְלֹא שְׁוָורִים דַּאֲפִילּוּ נִתְכַּוְּנוּ לָאִשָּׁה עַצְמָהּ יֵעָנְשׁוּ כְּתַב רַחֲמָנָא בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי דִּפְטִירִי
וְכֵן כִּי אֲתָא רַב חַגַּי מִדָּרוֹמָא אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה
תַּנְיָא אִידַּךְ בַּעַל הַשּׁוֹר נָקִי רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר נָקִי מִדְּמֵי עֶבֶד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - א

לצייד ששולה דגים מן הים משכח רברבי, שקיל, משכח זוטרי, שקיל [מוצא הוא דגים גדולים, הרי הוא לוקחם ונותנם בסלו, וכשמוצא הוא אחריהם דגים קטנים, נותן הוא אף אותם בסלו], וכן רבי אליעזר, אף שכבר השיב תשובה טובה, מכל מקום כאשר עלתה בדעתו תשובה נוספת, אף שפחות טובה היא מן השניה, אמר אף אותה.

רב טביומי משמיה דרבא, אמר: "המית" אמר ליה ברישא, משל למה הדבר דומה, לצייד ששולה דגים מן הים, משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שדי זוטרי ושקיל רברבי [אם מוצא הוא דגים קטנים בתחילה, הרי הוא נותנם בסלו, כי שמא לא ימצא טובים מהם, וכשמוצא הוא לאחריהם דגים גדולים, ואין מקום בסלו לכולם, הרי הוא משליך את הקטנים, ונוטל רק את הגדולים], וכן רבי אליעזר, מתחילה אמר תשובה פחות טובה, כי לא עלתה בדעתו תשובה טובה הימנה, וכשעלתה בדעתו תשובה טובה הימנה, חזר בו מן הראשונה, והשיב את זו.

א. כתיב [שמות כא כב]: "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון [מיתה], ענוש יענש [המכה בממון] כאשר ישית עליו בעל האשה [היינו דמי הולדות] ונתן בפלילים"; ולמדנו, שאם יהיה אסון לא ייענש, והיינו משום שיש חיוב מיתה, ומיתה פוטרת ממון ד"קם ליה בדרבה מיניה".

ופסוק זה יש לפרשו בכמה אופנים:

האחד: ולא יהיה אסון בין הניצים, הא אם יהיה אסון בניצים - שנתכוין להרוג את חבירו, והרגו - לא ייענש בדמי ולדות.

השני: ולא יהיה אסון באשה, הא אם יהיה האסון באשה - ואפילו שלא נתכוין לה - לא ייענש בבדמי ולדות.

ב. כתיב [דברים כה יא]: "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו [וביישתו בכך]. וקצותה את כפה [כלומר: תשלם ממון], לא תחוס עינך".

ודרשו חכמים ממה שאמר הכתוב "כי ינצו אנשים", שאנשים בלבד חייבה התורה בתשלום בושת, אבל שוורים שביישו את האדם, אינם חייבים בתשלום בושת.

תניא אידך [שנינו ברייתא אחרת]:

כתיב בפרשת כופר: "ובעל השור נקי", רבי יוסי הגלילי אומר: ללמד בא הכתוב ששור הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, הרי בעל השור נקי מתשלום דמי ולדות, שלא חייבה תורה, אלא את האדם.

אמר לו רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי: וכי למה הוצרכה תורה ללמד שהשור פטור מדמי ולדות, והרי הוא [הכתוב] אומר בפרשת דמי ולדות: "וכי ינצו אנשים", הרי כבר למדנו: אנשים חייבים בדמי ולדות ולא שוורים!?

ומבארת הגמרא את שיטתו של רבי יוסי הגלילי, שהרי לכאורה תיקשי: שפיר קאמר ליה רבי עקיבא [יפה הקשה לו רבי עקיבא]!?

אמר רב עולא בריה דרב אידי ליישב: אף על פי כן איצטריך הכתוב ללמדנו פטור שור מדמי ולדות מ"ובעל השור נקי", ומשום דסלקא דעתך אמינא לפרש את מה שאמרה תורה "אנשים", דהכי קאמר:

אנשים חייבים בדמי ולדות, ולא שוורים הדומים לאנשים חייבים בדמי ולדות, כלומר: מה אנשים שחייבה אותם התורה בדמי ולדות - במועדין דיבר הכתוב, שהרי אדם מועד הוא, אף שוורים שמיעטתם התורה מדמי ולדות, במועדין הוא שמיעטה -

והייתי אומר: הא תם שאינו דומה לאדם שהוא מועד - מיחייב בדמי ולדות.

ולפיכך כתב רחמנא "ובעל השור נקי", לומר דאף שור תם פטור.

אמר תמה רבא: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! [וכי אפשר שיהא האזרח למטה, על הארץ, ואילו הגר, יהיה גבוה ברום השמים]! וכי היה עולה על דעתנו, שיהא שור המועד, פטור, ואילו התם יהא חייב!?

אלא אמר רבא: איצטריך "ובעל השור נקי", משום דסלקא דעתך אמינא, אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מיעט הכתוב, וכך כוונתו: מה אנשים מועדין, אף שוורים מועדין, והייתי אומר שהמועד פטור מדמי ולדות, וקל וחומר לתמין דפטירי -

ולפיכך: הדר כתב רחמנא "ובעל השור נקי", כדי ללמדנו שתם פטור מדמי ולדות, ומועד חייב בדמי ולדות.

כלומר, עיקר המיעוט מ"ובעל השור נקי" לא בא ללמד את הפטור מדמי ולדות, אלא לומר לך: רק בעל שור תם - שבו דיבר הכתוב, שהרי אחריו נאמר "ואם שור נגח הוא" - הוא נקי מדמי ולדות, אבל בעל שור מועד, לא, שלא תאמר: הרי מיעטה התורה אנשים ולא שוורים מועדים הדומים לאנשים, קא משמע לן שבעל שור מועד אינו נקי.

אמר ליה אביי: אלא מעתה, כדבריך ש"ובעל השור נקי" לחייב את המועד הוא בא, וכדי שלא נמעטנו מ"אנשים", ^[1] גבי בושת של שוורים נמי נימא הכי:

היות ואמרה תורה גבי בושת "כי ינצו אנשים", הרי משמע שאנשים חייבים בבושת ולא שוורים הדומין לאנשים. מה אנשים במועדין חייבם הכתוב בבושת, אף שוורים במועדין פטרם הכתוב, וקל וחומר לתמין דפטירי מבושת, ולפיכך: הדר כתב רחמנא "בעל השור נקי" כדי ללמדך תם פטור ומועד חייב.

וכי תימא: הכי נמי [אכן כן הוא].

הרי אי אפשר לומר כך, כי אי הכי, ליתני כך בברייתא: "בעל השור נקי". רבי יוסי הגלילי אומר: ללמד שהוא פטור מדמי ולדות ומבושת.

אלא, אביי ורבא, דאמרי תרוייהו, שלכך הוצרכה התורה למעט ב"ובעל השור נקי" מדמי ולדות, ולא די לה במה שאמרה "אנשים", ומשמע, ולא שוורים, משום שהייתי מפרש את מיעוט הכתוב "אנשים", שלהחמיר הוא בא על השוורים, וכך אמר הכתוב:

אנשים, אם אין אסון באשה, יענשו. וכמו שנאמר "ולא יהיה אסון [באשה] ענוש יענש", אבל אם יש אסון באשה לא יענשו, וכדמשמע מן הכתוב -

ולא שוורים. דאף על גב דיש אסון באשה, יענשו, היות ואין בזה חיוב מיתה על בעל השור.

ולפיכך, הדר חזר וכתב רחמנא "ובעל השור נקי", דפטור בעל השור מדמי ולדות.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה, לאביי ורבא, שפירשו את הפסוק "ולא יהיה אסון", אם לא יהיה אסון באשה ייענשו, הא אם יהיה אסון באשה - שלא נתתכוונו לה - לא ייענשו:

אטו, האם באסון תליא מילתא!?

וכי מה שפטרה התורה את המכה מן הממון, אינו תלוי אלא באסון, ואין חילוק בין אם היה האסון בין הניצים שנתכוונו זה לזה, לבין אם היה האסון באשה שלא נתכוין לה, ובין כך ובין כך פטור המכה מן הממון!

והרי אין הדבר כן, אלא בכוונה תליא מילתא. שלא אמרה תורה "ולא יהיה אסון" דמשמע אם יהיה אסון לא ייענש, אלא אם יהיה אסון באיש שנתכוין לו, אבל אם הכה את האשה שלא נתכוין לה, אינו פטור מן הממון. ^[2]

ואם כן, האיך נאמר שמיעוט הכתוב הוא, דבאנשים אם יש אסון באשה לא ייענשו, ואילו שוורים ייענשו!? והרי אף אנשים נענשים כשיש אסון באשה, שהרי לא נתכוין לה. ^[3]

אלא, אמר רב אדא בר אהבה: כך יש לומר, אילו לא אמרה התורה אלא "אנשים", הייתי אומר שכוונת בתורה במיעוט זה הוא: אנשים, כי נתכוונו זה לזה, אף על גב דיש אסון באשה, יענשו. שלא אמרה תורה, אלא "ולא יהיה אסון באיש", אבל אם יהיה אסון באשה כיון שלא נתכוין לה, יהיה חייב בדמי ולדות -

אבל כי נתכוונו לאשה עצמה, לא יענשו, וכמו שאם היה אסון באיש שנתכוין לו, פטרתו התורה -

ולא שוורים. דאפילו נתכוונו לאשה עצמה, יענשו. ^[4] ולפיכך כתב רחמנא "בעל השור נקי", דפטירי.

וכן כי אתא רב חגי מדרומא [כשבא רב חגי מן הדרום], ^[5] אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא, והביא עמו ברייתא] שהיא שנויה כוותיה דרב אדא בר אהבה.

תניא אידך: כתיב בפרשת כופר "ובעל השור נקי".

רבי עקיבא אומר: בא הכתוב לומר ששור תם נקי מדמי עבד. ואינו כשור מועד שהרג את העבד, שהוא חייב קנס שלשים שקלים.

הערות

^[1] בביאור לשון "אלא מעתה", דמשמע, שקושיא זו היא דוקא לפי ביאורו של רבא, ראה מה שכתבו בזה הראשונים ב"שיטה מקובצת".

^[2] וטעמו הוא, משום שהוא סובר כשיטת רבי שמעון שהמתכוין להרוג את זה והיכה את זה אינו חייב מיתה; וגם סובר הוא שאין די במה שמתה האשה ואילו היה מתכוין לה היה חייב מיתה - כדי לפוטרו, ולא פטרה תורה מן הממון אלא כשהרג את מי שנתכוין לו, ובהכרח שפירוש הכתוב הוא: "ולא יהיה אסון" באיש שנתכוין לו.

^[3] הקושיא נתבארה על פי רש"י; אך התוספות תמהו על פירושו של רש"י: א. מה התימא על אביי ורבא אם סוברים הם כרבנן, שנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב. ב. בהכרח שרב אדא אינו סובר כ"תנא דבי חזקיה" הפוטר את הממון אפילו כשלא נתכוין ואינו חייב מיתה, היות ואם היה מתכוין למעשה זה היה פטור, והרי משמע בכל מקום שדין זה מוסכם הוא על כולם. ומטעם זה פירשו את הסוגיא באופן אחר, ראה בדבריהם.

^[4] תוספת ביאור: א. לכאורה תיקשי: מנין לרב אדא בר אהבה שלא נתכוונו אביי ורבא - כשאמרו: "אנשים אין אסון באשה יענשו, יש אסון באשה לא יענשו" - לומר: כשיש אסון באשה בכוונה לא יענשו, וזה הוא כמו רב אדא בר אהבה. ויש לומר, שמשמעות לשונם של אביי ורבא היא, שהפסוק "ולא יהיה אסון" מתיחס לאשה, ואם כן אי אפשר לפרש דהיינו בכוונה, כי הרי לא נתכוין לאשה ומה לו עמה, הלוא עם חבירו יש לו מריבה. ולכן אף רב אדא בר אהבה לא אמר: "אנשים כי נתכוונו לאשה לא יענשו, הא שוורים ייענשו", אלא אמר: "אנשים כי נתכוונו זה לזה אף על גב שיש אסון באשה ייענשו", כלומר: עיקר הפסוק "לא יהיה אסון" מתייחס לאיש ולא לאשה [כי לו בלבד שייך לומר שנתכוין להורגו], ודיוק הפסוק משמע, שרק אסון באיש הוא שפוטרו, הא אסון באשה כיון שלא נתכוין לה אינו פוטרו, וממילא משמע אם היה מתכוין לאשה היה פטור כשם שהוא נפטר כשנתכוין לאיש, ובמשמעות זו חילקה התורה בין אנשים לשוורים. ב. כתב ב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש: "וצריך פירוש לפירושו [של רש"י], דרב אדא נמי מצי למידרש קרא כאביי, אנשים אין אסון ייענשו, פירוש באיש שכיוון לו יש אסון, לא יענשו, ולא שוורים דאף על גב דיש אסון בחבירו יענשו". ותירץ, שאם כן יהיה המיעוט ביחס לשוורים: ""כי ינצו אנשים" ונתכוין לחבירו והרגו פטור מדמי ולדות, ואילו שוורים כשנתכוין לחבירו והרגו חייב בדמי ולדות, וזה הוא פשוט בלי חידוש שאין הריגת השור פוטרתו, ולכן הוצרך רב אדא בר אהבה, לפרש כאשר פירש.

^[5] א. במהר"ץ חיות האריך בביאור הענין, שהזכירו כאן - ובכמה מקומות - שהביא את הבריתא מן הדרום. ב. השמועה נתבארה על פי שיטת רש"י; אך שיטת התוספות היא, שאביי ורבא נחלקו עם רב אדא בר אהבה בעיקר חיוב שור בדמי ולדות, שלדעת אביי ורבא אין השור פטור מדמי ולדות אלא אם לא נתכוין השור לאשה, אבל כשנתכוין השור לאשה, הרי הוא חייב בדמי ולדות, ואילו לרב אדא בר אהבה, בין כך ובין כך פטור השור מדמי ולדות; ומשמעות הסוגיא לקמן מט א כשיטת התוספות, וכפי שכתבו.

משכח רברבי [מוצא דגים גדולים] — שקיל [נוטל], זוטרי [קטנים] — שקיל [נוטל], כלומר, למרות שהנימוק הראשון היה מספיק, הוסיף גם טעם אחר, למרות שאינו מעולה כמו הראשון.

ואילו רב טביומי משמיה [משמו] של רבא אמר: את הנימוק של "המית" אמר ליה ברישא [לו בתחילה], משל לצייד ששולה דגים מן הים, משכח זוטרי [מוצא דגים קטנים] — שקיל [נוטל], משכח רברבי [מוצא דגים גדולים] — שדי זוטרי ושקיל רברבי [זורק את הקטנים ונוטל את הגדולים]. כלומר, שתחילה אמר תשובה ראשונה ואחר כך עלה בדעתו הסבר טוב יותר.

א תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: על הכתוב "ו בעל השור נקי" (שמות כא, כח) ר' יוסי הגלילי אומר: כוונת הכתוב היא נקי מדמי ולדות, שאם שור תם גרם לאשה שתפיל — אינו משלם חצי נזק עבור הוולדות.

אמר לו ר' עקיבא: אין צורך לכתוב זה כדי ללמדנו לימוד זה, שהרי הוא אומר בדין תשלום דמי וולדות עצמו: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה... ענוש יענש" (שמות כא, כב) ואפשר לדייק: אנשים, שנזכרו במפורש בכתוב, מתחייבים בדמי ולדות, ולא שוורים.

ושואלים: שפיר קאמר [יפה אומר] ר' עקיבא, ומה עונה על כך ר' יוסי הגלילי?

אמר רב עולא בריה [בנו] של רב אידי: בכל זאת איצטריך [הוצרך] אף כתוב זה ללמדנו שפטור השור מדמי ולדות, שכן בלעדיו סלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך לומר] כי דיוק זה יש להגבילו: אנשים חייבים בדמי ולדות — ולא שוורים הדומין לאנשים, מה אנשים מועדין (שהרי אדם מועד הוא לעולם), אף שוורים דווקא מועדין, הא [הרי] אם היה זה שור תם — מיחייב [יהא חייב] בדמי ולדות, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] בשור תם "ו בעל השור נקי" — שאף הוא פטור מדמי ולדות.

אמר רבא בתמיהה על תירוץ זה: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [התושב נתון בארץ והגר בשמי השמים]?! כלומר, הרי זה בניגוד למדרגתם של התם והמועד, וכיצד אפשר להעלות כלל סברה כזאת שמועד יהיה פטור ותם יהיה חייב? הלוא ברור שמרובה חיובו של מועד מחיובו של תם!

אלא אמר רבא, כך יענה ר' יוסי הגלילי לשאלת ר' עקיבא: איצטריך [צריך] הכתוב להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [היה עולה בדעתך לומר]: אנשים חייבים בדמי ולדות — ולא שוורים הדומין לאנשים, מה אנשים מועדין — אף שוורים מועדין, וקל וחומר לשוורים תמין דפטירי [שהם פטורים], לכן הדר כתב רחמנא [חזרה וכתבה התורה] בשור תם "ובעל השור נקי" לומר כי דווקא תם פטור מדמי ולדות ואולם מועד חייב.

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה לפי הסבר זה, גבי [אצל] בושת נמי נימא הכי [גם כן נאמר כך]: אנשים — ולא שוורים הדומין לאנשים, מה אנשים מועדין אף שוורים מועדין, וקל וחומר לשוורים תמין דפטירי [שפטורים] מבושת, לכן הדר כתב רחמנא [חזרה וכתבה התורה] "ובעל השור נקי" ונלמד משם כי תם פטור מבושת ומועד חייב!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] הדין לדעת ר' יוסי הגלילי, אי הכי ליתני [אם כך שישנה] בברייתא "ובעל השור נקי", ר' יוסי הגלילי אומר: פטור מדמי ולדות וגם מבושת!

אלא רבא חזור בו מאופן זה של הסבר דברי ר' יוסי הגלילי. אביי ורבא דאמרי תרוייהו [אומרים שניהם]: מהמשך הכתוב "ולא יהיה אסון ענוש יענש" יכולים היינו לדייק: אנשים אם אין אסון באשה, שהיא עצמה לא נהרגה — יענשו בעונש ממון, ומכאן נלמד שאם יש אסון באשה, שהיא מתה על ידיהם — לא יענשו בממון, בדמי הוולדות, לפי שיש בכך חיוב מיתה. אך דין זה הוא דווקא באנשים, ולא בשוורים — דאף על גב [שאף על פי] שיש אסון — יענשו בדמי הוולדות. וכדי לבטל הבנה זו הדר כתב רחמנא [חזרה, וכתבה התורה] "ובעל השור נקי", שפטור מכל מקום.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: אטו [וכי] באסון תליא מילתא [תלוי הדבר] אם משלמים? הלא בכוונה להזיק תליא מילתא [תלוי הדבר]!

אלא אמר רב אדא בר אהבה, כך היה מקום לדייק בכתוב: אנשים כי [כאשר] נתכונו להזיק זה לזה, אף על גב [אף על פי] שיש אסון באשה שנהרגה — מכל מקום יענשו בדמי ולדות, וכי [כאשר] נתכונו לאשה עצמה להורגה — לא יענשו בדמי ולדות, משום שהם חייבים מיתה. ולא כן דינם של שוורים, שאפילו נתכונו לאשה עצמה להורגה — יענשו. על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ובעל השור נקי" ללמד דפטירי [ששוורים פטורים] מדמי ולדות.

ומעירים: וכן, כי אתא [כאשר בא] רב חגי מדרומא [מן הדרום], אתא ואייתי מתניתא בידיה כוותיה [בא והביא ברייתא בידו כשיטתו] של רב אדא בר אהבה, שכך הכתוב נדרש.

ב ועוד באותו כתוב תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: על מה שנאמר "ובעל השור נקי", ר' עקיבא אומר: בא כתוב זה ללמדנו ששור תם שהרג עבד נקי מדמי עבד, שאין בעליו חייבים לשלם עליו כשור מועד.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When he finds big ones he takes them, and when he finds small ones he takes them as well. Here too, although Rabbi Eliezer’s first explanation was sufficient, he added an additional response, despite the fact that it was not as good as the first.

By contrast, Rav Tavyumei said in the name of Rava that he first said to him the explanation involving inconclusive testimony asserting that the ox killed, since this is analogous to a fisherman pulling fish from the sea, who finds small ones and takes them, and when he then finds big ones, he discards the small ones and takes only the big ones. Here too, once Rabbi Eliezer thought of a better response to Rabbi Akiva’s question, he suggested it instead of the first.

§ It is taught in another baraita with regard to the verse: “The owner of the ox shall be clear,” that Rabbi Yosei HaGelili says: It means he shall be clear from paying compensation for miscarried offspring. In other words, if an innocuous ox causes a woman to miscarry, the owner is not liable to pay half the compensation for the miscarried offspring.

Rabbi Akiva said to him: It is unnecessary for the verse to teach this. Doesn’t it say with regard to paying compensation for miscarried offspring: “If men struggle and hurt a pregnant woman and her offspring emerge, and there is no tragedy, he shall be punished as the husband of the woman shall impose upon him and he shall give as the judges determine” (Exodus 21:22); from which it is inferred that men who cause a woman to miscarry are liable to pay compensation for the offspring, but the owner of oxen who cause a woman to miscarry is not liable?

The Gemara comments: Rabbi Akiva is saying well; he states a reasonable objection. What would Rabbi Yosei HaGelili have responded to him?

Rav Ulla, son of Rav Idi, said: It was necessary for the verse to teach this exemption, as otherwise it might enter your mind to say that this inference should be limited, as follows: Men are liable to pay compensation for miscarried offspring, but the owner of oxen that are comparable to men is not liable. Only some oxen are excluded from this halakha. Just as men are categorically considered forewarned, so too the oxen, which are contrasted with men in this case, are considered forewarned as well. But in the case of miscarriage caused by an innocuous ox, its owner would be liable to pay compensation for miscarried offspring. Therefore, the Merciful One wrote with regard to an innocuous ox: “The owner of the ox shall be clear,” to teach us that he is exempt from liability.

Rava said, in objection to this answer: The native is on the ground and the stranger is in the heavens! The aforementioned suggestion contradicts the principle that the halakha of a forewarned ox is more stringent than that of an innocuous ox.

Rather, Rava said a different way for Rabbi Yosei HaGelili to counter Rabbi Akiva’s objection: It was necessary for the verse to teach this exemption, as otherwise it might enter your mind to say that only men are liable to pay for miscarried offspring, but the owner of oxen that are comparable to men is not liable. Just as men are categorically considered forewarned, so too the oxen, which are contrasted with men in this case, are considered forewarned as well. And for miscarriage caused by innocuous oxen, their owners are also exempt due to an a fortiori inference. The Merciful One then wrote that the owner of the innocuous ox shall be clear, indicating that only for an innocuous ox is one exempt from paying compensation for miscarried offspring, but for a forewarned ox the owner is liable.

Abaye said to him: If that is so, then with regard to compensation for humiliation, which is derived from the verse: “When men struggle together, a man and his brother, and the wife of one drew near to deliver her husband from the hand of the one who smites him, and extended her hand, and grabbed his genitals” (Deuteronomy 25:11), let us say this as well: Only men are liable to pay for humiliation, but the owner of oxen that are comparable to men is not liable. Just as men are categorically considered forewarned, so too the oxen, which are contrasted with men in this case, are considered forewarned as well. And for humiliation caused by innocuous oxen, their owners are also exempt due to an a fortiori inference. The Merciful One then wrote that the owner of the innocuous ox shall be clear, indicating that only for an innocuous ox is one exempt from paying compensation for humiliation, but for a forewarned ox the owner is liable.

And if you would say that indeed that is the halakha according to Rabbi Yosei HaGelili, if so, let the baraita teach that with regard to the verse: “The owner of the ox shall be clear,” Rabbi Yosei HaGelili says: He is exempt both from paying compensation for miscarried offspring and from paying compensation for humiliation.

Rava then retracted this explanation of Rabbi Yosei HaGelili’s opinion. Rather, Abaye and Rava both say that Rabbi Akiva’s inference is correct, according to Rabbi Yosei HaGelili, but with regard to the continuation of the verse: “But if any harm follows, you shall give life for life” (Exodus 21:22). With regard to men, if there is no harm caused to the woman, i.e., she is not killed, they shall be punished financially and are liable to pay compensation for miscarried offspring. But if there is harm caused to the woman and she dies, they shall not be punished financially, as they are liable to receive court-imposed capital punishment. This distinction applies only with regard to men but not with regard to oxen, as even if there is harm caused to the woman, the owners shall be punished financially. In order to preclude this inference, the Merciful One then wrote: “The owner of the ox shall be clear,” to teach that he is exempt from paying compensation for miscarried offspring.

Rav Adda bar Ahava objects to this: Is that to say that the issue of financial liability is dependent on whether or not there was harm caused to the woman? Clearly, the issue is dependent on the intent to strike the woman.

Rather, Rav Adda bar Ahava said a different inference: With regard to men, in a case where they intended to strike each other, even if there is harm caused to the woman, i.e., she dies, they shall be punished financially, and are liable to pay compensation for miscarried offspring. But when they intended to strike the woman herself they shall not be punished financially, as they are liable to receive court-imposed capital punishment. But this distinction does not apply with regard to oxen, as even if they intended to strike the woman herself, their owners shall be punished. In order to preclude this inference, the Merciful One wrote: “The owner of the ox shall be clear,” to teach that the owners are exempt from paying compensation for miscarried offspring.

And similarly, when Rav Ḥaggai came from the South, he came and brought a baraita in his hand that interprets the verse in accordance with the explanation of Rav Adda bar Ahava.

§ It is taught in another baraita with regard to the verse “The owner of the ox shall be clear” that Rabbi Akiva says: This statement teaches that if an innocuous ox kills a Canaanite slave, its owner shall be clear from paying compensation for the slave, unlike the case of a forewarned ox that killed a Canaanite slave, where the ox’s owner is liable.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' יוסי הגלילי אומר נקי מדמי ולדות. כלומר מחצי דמי ולדות והא דלא מוקמי ליה לחצי כופר משום דקסבר דמשלם הוא חצי כופר ותמיהא לי מי דחקו לר' יוסי לפטור בולדות ויחייב בחצי כופר ומסתברא משום דקא סבר דכל נזקי השור כל שבמועד נזק שלם בתם חצי נזק וכיון שבמועד משלם כופר שלם בתם חצי כופר אבל בולדות לא חייב הכתוב בהדיא נזק שלם של ולדות במועד שנאמר שיהא התם משלם החצי אלא אדרבה הוצרך הכתוב ללמדנו שבתם פטור כדי שנלמוד מן התם למועד מדפטר בתם שמע מינה שבמועד משלם דמים שלמים של ולדות שלא הוצרך הכתוב לפטור חצי ולדות בתם מחמת עצמו של תם דמנא תיתי אדרבה הייתי אומר דבין תם בין מועד אנשים חייבים שוורים פטורים אבל כתב רחמנא ובעל השור נקי לפטור את התם ללמדנו דתם פטור מועד חייב.

אלא מעתה גבי בשת נמי נימא הכי. דהא גבי בשת נמי כתיב אנשים דכתיב וכי ינצו אנשים איש באחיו וקרבה אשת האחד ושלחה ידה והחזיקה במבושיו ומשם למדנו לבושת ובשת דנקט לאו דוקא אלא ה"ה לשאר ד' דברים והתם נמי כתיב וכי יריבון אנשים.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה אנשי כי נתכוונים וכו'. פירש"י ז"ל דאביי ורבא ס"ל כרבנן דאמרו בפרק הנשרפין נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ולפיכך כל שיש אסון באשה לא יענשו דקם ליה בדרבה מיניה ורב אדא בר אהבה אית ליה כר' שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ולפיכך אפילו יש אסון באשה כל שאין דין אסור בהורג יענשו דלית ליה דרב חזקיה דאמר מכה אדם לא חלקת לחייב ממון אלא לפוטרו ממון והקשו בתוס' וכן הראב"ד ז"ל א"כ אטו מאן דאית ליה כרבנן מתקיף ליה רב אדא בר אהבה דס"ל כר' שמעון ופי' הראב"ד ז"ל דכולהו בנתכוון להרוג את זה והרג את זה ס"ל דחייב כרבנן אלא דאביי ורבא ס"ל דכל שיש אסור באשה לא יענשו ואפילו לא נתכוון להרוג את חברו אלא שזרק עליו אבן שאין בה כדי להמית את חברו ולא אשה שאינה הרה ויש בה כדי להמית הרה ואע"פ שאין הממית חייב מיתה וכדתנן בפרק הנשרפין ואמר להו רב אדא בר אהבה וכי באסון דאשה תליא מלתא הא לא תליא אלא בכונה כלומר אע"ג דאיכא אסור באשה כיון שלא נתכוון לשום הריגה ולא היה בה כדי להמית את חברו ופטור ממיתה יענשו דע"כ לא קאמר תנא דבי חזקיה לא חלקת לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון אלא בשנתכוין זהו תורף פירושו של הרב ז"ל ואני תמה בדברי הרב ז"ל והא תנא דבי חזקיה תני אף מכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ושוגג הוא שלא נתכוון כלל להרוג וכדאיתא התם בפרק הנשרפין דאמרי מאי בין מתכוין לשאינו מתכוין כלל היינו שוגג אלא שנתכוון להרוג את זה והרג את זה ושוגג שאינו מתכוון כלל אלא אפשר לפרש דרב אדא בר אהבה לית ליה דתנא דבי חזקיה בשוגג ושמא היינו ברייתא דאייתי רב חנא מדרומאי.

שור שנגח את האשה ויצאו ילדיה אפילו היה מועד פטור מדמי ולדות בין נתכון לה בין שלא נתכוון לה ואין צריך לומר בתם וכן שורו שבייש בין תם בין מועד פטור:

אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אם נתכון לה אע"פ שהמיתה בשוגג פטור מן התשלומין הרי יש כאן דין מיתה וכבר בארנו שכל שיש בו דין מיתת בית דין לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד ליפטר מן התשלומין:

לא נתכוון לאשה יש מי שאומר שזה כמי שאין שם מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות וכשאנו משיבים עליהם אותה שאמרנו למעלה בשם חזקיה שכל שיש שם דין מיתה אע"פ שאין שם מיתה כלל פוטרת מממון הם משיבים שלא נאמר כן אלא בשהיתה לו על זה כונה בעלמא אלא שלא התרו בו או שלא כיוון להמית אבל כל שלא כיוון לזה כלל אין אומרין כן ונמצא שאין זו של רב אדא בר אהבה חולקת עם זו של חזקיה והוא שרוב פוסקים פסקו את שתיהם על הדרך שכתבנו ולדעת חכמי הצרפתים חלוקות הם זו בזו ומאחר שהלכה כחזקיה בזו פטור לגמרי אע"פ שלא נתכוון לה כלל ולדעתם אין הלכה כרב אדא בר אהבה וכן היא שנויה בתשיעי של סנהדרין בהדיא וכן פסקוה גדולי המחברים ויש אומרים שאף גדולי הפוסקים לא הביאו זו של רב אדא אלא להודיע ששוורים אפילו נתכוון לאשה פטורים מדמי ולדות שאביי ורבא היו חלוקים בה:

ומ"מ אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה חייב בדמי ולדות על כל פנים:

אמר לו ר"ע הרי הוא אומר אנשים ולא שורים. פירוש וממעטי אפילו שורים מועדין ומה איצטריך קרא למיפטר התם דמשמע הא מועד חייב והא אפילו מועד פטור. ומהדר רבה איצטריך סד"א כו' פירוש אי לאו ובעל השור נקי הוי דרישנא כדקאמרת אנשים ולא שורים למעוטי אפילו מועדין וכ"ש תמין אלא להכי איצטריך ובעל השור נקי לומר לך דוקא תם פטור אבל מועד חייב ולא אתא אנשים למעוטי שורים דאפילו שור המועד משלם דמי ולדות. ואין לומר דלמיפטר שור תם אתא חדא דל"ד לאנשים שהן מועדין ותו תם דפטור מבעל השור נקי נפקא א"ו ריה"ג לא דריש אנשים כלל למעוטי אנשים (שוורים) ומתקיף לה אביי אלא מעתה גבי בשת נמי דכתב אנשים נימא דלא אתא למעוטי שורים מבשת דלהכי אתי ובעל השור נקי לומר לך תם פטור מבשת אבל מועד חייב ואנשים לא אתי למעוטי שורים מבשת. וכ"ת ה"נ סבר ריה"ג דשור מועד משלם בושת א"כ ניתני ובעל השור נקי מדמי ולדות ומבשת והוי משמע אבל מועד חייב בין בולדות ובין בבשת. ומדלא תני הכי ש"מ דס"ל לריה"ג שאין שור מועד משלם בושת דמימעט מאנשים ולהכי לא דריש אבעל השור נקי נקי משבת משום דאפי' מועד נמי פטור. וכי היכי דדריש לגבי בשת למעוטי שוורים לידרוש גבי וולדות אנשים ולא שורים שיהא שור מועד פטור מדמי ולדות וכיון דמועד פטור כ"ש תם. ואכתי שפיר קאמר ליה ר' עקיבא ומאי איצטריך בעל השור נקי למיפטר תם מדמי ולדות. אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו בודאי אנשים דכתב גבי בשת אתא למעוטי שוורים ולפוטרן מבושת ואפילו מועד פטור וכ"ש תם אבל אנשים דכתיב גבי וולדות ואתי למעוטי שוורים ס"ל ור' יוסי דלאו לפטורא מעטינהו אלא לחיובא דאנשים כי אין אסון חייבין אבל יש אסון באשה פטורין משום דקם ליה בדרבה מיניה ולרב אדא בר אהבה כגון שיש אסון באשה בכוונה פטורין ולא שוורים דאע"ג דיש אסון באשה ובכוונה חייבין דלא קם ליה בדרבה מיניה וכ"ש בשאין אסון ואין כוונה שחייבין והוה מחייבנא אפי' תמין להכי איצטריך ובעל השור נקי לומר לך תם פטור אבל מועד חייב הוא ולא דריש אנשים לפטור שורים כר"ע. אבל אנשים דכתב לגבי בשת ליכא למידרש הכי ובע"כ לפטור שורים מבשת קא אתי מועדין וכ"ש תמין. ולהכי לא דריש ובעל השור נקי נקי מבשת כדדריש גבי וולדות:

נקי מדמי ולדות כלומר מחצי דמי ולדות. והא דלא מוקמינן ליח לחצי כופר משום דקסבר דמשלם הוא חצי כופר. ותמיהא לי מי דחקו לרבי יוסי לפטור ולדות ולחייב בחצי כופר. ומסתברא משום דקסבר דכל נזקי השור כל שבמועד נזק שלם בתם חצי נזק וכיון שבמועד משלם כופר שלם בתם חצי כופר אבל בולדות לא חייב הכתוב בהדיא נזק שלם של ולדות במועד שנאמר שיהא התם משלם החצי אלא אדרבה הוצרך הכתוב ללמדנו שבתם פטור כדי שנלמוד מן התם למועד מדפטר בתם שמע מינה שבמועד משלם דמים שלמים של ולדות שלא הוצרך הכתוב לפטור חצי ולדות בתם מחמת עצמו של תם דמנא תיתי אדרבה הייתי אומר דבין תם ובין מועד אנשים חייבים שוורים פטורים אבל כתב רחמנא ובעל השור נקי לפטור את התם ללמדנו דתם פטור הא מועד חייב הרשב"א ז"ל. והרא"ה ז"ל כתב וז"ל נקי מדמי ולדות דלעיל מיניה כתיב חייב בדמי ולדות. ע"כ.

כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור. וא"ת למה לי למכתב אנשים כלל הא כיון דתם פטור מבעל השור נקי אם כן ממילא ידעינן דמועד פטור דלא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירש"י לעיל. וי"ל דאי לא כתיב אנשים הייתי אומר בין תם בין מועד חייב בדמי ולדות ובעל השור נקי הוה מוקמינן ליה לחצי כופר כרבי אליעזר דהכי מסתבר טפי אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי ובעל השור נקי לפטור תם מדמי ולדות כיון שכבר מיעטו צד מועדות סברא הוא לאוקמי מיעוטא דנקי לפטור נמי צד תמות. תלמידי הר"פ ז"ל.

כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב. כתבו בתוספות ואי לא כתיב אנשים כלל הוה פטרינן מי במועד וכו'. ואין לתרץ כדלעיל דאי לא כתיב אנשים הוה דרשינן נקי מחצי כופר והוה מחייבי תרווייהו בדמי ולדות דאם כן השתא נמי דכתיב אנשים מנלן מועד חייב ותם פטור נימא דמועד פטור וכל שכן תם ואיצטריך אנשים דלא נדרוש חצי כופר. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל כתב רחמנא ובעל השור נקי. וא"ת למה לי אנשים בלאו הכי נמי יודעים דתם פטור דגלי קרא נקי ומועד חייב דלא גלי קרא דהא השתא לא מסתבר ליה לאוקמי נקי לדרשא אחריני וטעמא איכא כמו שאפרש לקמן בשילהי שמעתין. וי"ל דאי לאו אנשים הוה אמינא כיון דתם פטור מנקי מועד נמי פטור דלא חייב הכתוב מועד אלא במקום שחייב בתם ולהכי כתיב אנשים דהשתא על כרחך אתא בעל השור לומר דלא ממעטינן מאנשים רק שוורים תמין ולא מועדין. וא"ת והלא קאמר בברייתא נקי מדמי ולדות משמע דאתא ונקי לפטורא. וי"ל דהכי קאמר נקי מדמי ולדות אותו שור דאיירי ביה קרא דהיינו תם ואין שור אחר נקי דהיינו מועד אלא משלם כופר שלם. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות הוה פטרינן נמי במועד דלא מחייב וכו'. פירוש מכח נקי. וקשה אם בא נקי לפטור מועד מדמי ולדות אם כן לכתוב נקי גבי מועד כדאמרינן לעיל דאם בא רעהו להקל על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד. וי"ל דבשלמא לעיל שאנו מחמירין על הדיוט שנגח להקדש לכתביה לרעהו גבי מועד אלא ודאי מדכתיב רעהו גבי תם שמע מינה שבא להחמיר על הדיוט שנגח להקדש שאפילו תם משלם נזק שלם אבל נקי דלא בא אלא לפטור לא שייך לומר ליכתביה גבי מועד כיון דממה נפשך בא לפטור. ועוד תירץ מורי הרב על שם רבו ה"ר ישראל דלא שייך לכתוב נקי גבי מועד דבשלמא גבי תם דאם הרג את האדם בכוונה והוא נסקל שייך לומר שפיר נקי לגמרי מדמי ולדות בחד צד דהיינו היכא שהרג בכוונה דכיון דנסקל הביאהו לבית דין וישלם לך אבל מועד לא תמצא שיהא נקי בשום צד שהרי משלם מן העלייה הילכך לא שייך לכתוב נקי במועד. עוד כתבו בתוספות ולהכי כתיב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה וכו'. וקשה למה הוצרכו התוספות לומר דליתי לגלויי עליה יאמרי מדאיצטריך נקי שהוא מיותר אתא לאשמועינן דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם. וי"ל דהוצרכו לומר מכח גלויי דאי מדאיצטריך קודם שהייתי אומר מדאיצטריך יותר הייתי דורש נקי לחצי כופר ולא הייתי עושה ממנו מדאיצטריך על כן הוצרכו לומר דאתא לגלויי שיש לי לדרוש כך אנשים ולא שוורים דאינן דומים לאנשים דהיינו תמין פטורין אבל דומין לאנשים דהיינו מועדין חייבין. גליון.

גבי בושת נמי נימא הכי. תימה דמכל ארבעה דברים נמי הוה מצי למפרך דדרשינן איש בעמיתו ולא שור בעמיתו דומיא דאיש מועד וכל שכן תם כתב רחמנא בעל השור נקי השור תם פטור ומועד חייב. וי"ל דניחא ליה למפרך מקרא דאנשים דומיא דההיא דאיירי ביה ומיהו מרפוי ובושת הוה מצי למפרך מקרא דוכי יריבון אנשים אלא חדא נקט. וא"ת והיכי בעי לחיובי מועד בבושת והא כתיב קרא איש בעמיתו וכו'. וי"ל דלשאר דברים מוקמינן ליה חוץ מבושת דגלי ביה קרא. ועוד נראה דמאיש בעמיתו לא נפיק אלא צער וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב דאין להקשות אמאי שביק וכי יריבון אנשים דכתיב התם ואקשי ליה מבושת דבפרשת וכי יריבון יש דינים אחרים דכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו ואמרינן נמי דאומדין אותו ולא איכתביה כולה אלא משום דין ריפוי ושבת והוה אמינא דאנשים ולא שוורים אשאר דינים קאי אבל פרשה דוקצותה את כפה כולה משום דין בושת הוא דכתיבא וקאי לה אנשים ולא שוורים. ע"כ.
וכתב הר"ש ז"ל וז"ל גבי בושת נמי נימא הכי. צריך לומר דהא דלא נפקא בושת לרבנן מקרא דהזה משום דמסתברא דכוותה דנזק קא ממעט דהיינו שבת וריפוי אבל צער ובושת לא דמי ליה. ע"כ.
כתבו בתוספות אבל בושת דרגילה להיות רוב פעמים בלא חבלה לא נפיק מאיש אלא מאנשים פירוש לפי בושת דהיינו שורו שבייש פטור. וקשה אם כן מאי צריך קרא דאיש בעמיתו לשור שחבל באדם דפטור מצער מהיכא תיתי שיהא חייב דאיצטריך קרא לפוטרו דאי מק"ו מאדם ומה אדם שפטור מכופר חייב בצער שור שחייב בכופר אינו דין שחייב בצער איכא למפרך מה לאדם שכן חייב בבושת תאמר בשור שפטור מבושת. וי"ל דלא קשה דסומא שבייש יוכיח שפטור מן הבושת וחייב בצער אף אני אביא שורו שאף על פי שפטור מן הכופר וכו' איכא למפרך מה לאדם שכן חייב בצער והשתא לא תוכל לומר סומא יוכיח שהרי הוא חייב בצער ואם כן מדאיצטריך אנשים לפטור שור מבושת שמע מינה שהיה חייב ומהיכא תיתי לחייבו בבושת דאיצטריך קרא למפטריה. וי"ל דאיצטריך אנשים ולא שוורים לגלויי על אנשים בעלמא דהיכא שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב. וקשה והרי דבר זה ילפינן מוקצותה את כפה דאיירי שנתכוונה להזיק ולא נתכוונה לבייש ואפילו הכי חייבת בבושת ואם כן הדרא קושיא לדוכתה אנשים למה לי. וי"ל שמכח קושיא אחרת מתרץ הכל דהשתא קשה מה צריך וקצותה לנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש דחייב דהא מאנשים ילפינן לה כדאמרינן השתא. ועוד דקשה מדאיצטריך אנשים לפטור שור מבושת שמע מינה דאדם פטור מכופר דאי חייב בכופר אמאי איצטריך אנשים לפטור שור מבושת מהיכא תיתי לחיובא אי מק"ו דאדם שפטור מכופר חייב בבושת וכו' הא אמרת דאדם חייב בכופר אם כן אם כופר יושת עליו למה לי דדרשינן עליו ולא על אדם והרי הוכחנו דעל כרחך אדם פטור מכופר. הילכך נראה לתרץ שבזה התירוץ יתורץ הכל דיש לומר דקודם שהייתי עושה מדאיצטריך הייתי עושה כך אנשים היכא שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב ולא שוורים דאף על פי שלא נתכוון להזיק חייב בבושת והייתי מחמיר לחייב שור בבושת מעתה איצטריך אם כופר יושת עליו דהא ליכא השתא מדאיצטריך כיון דשור חייב בבושת ואיצטריך נמי וקצותה את כפה לדרוש ממנו אנשים דהיכא דנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש חייב ולא שוורים דבכל ענין שביישו פטורין.

אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי. תימה דבכל מקום שאומר התלמוד אלא מעתה פירושו אי אמרת בשלמא והכא היכי הוי אי אמרת בשלמא והלא מעיקרא נמי כשאמר מועדין ותמין פטורין היה קשה לומר רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת. ויש לומר דהכי פירושו אי אמרת בשלמא כדאמרינן לעיל דתמין ומועדין פטורין לא איצטריך ליה לרבי יוסי הגלילי להזכיר בושת כיון דבין תמין ובין מועדין פטורין אבל השתא דאמרת גבי בושת נמי תמין פטורין מועדין חייבין היה לו לרבי יוסי להזכיר פטור מדמי ולדות ומבושת כדי להשמיענו הדין דמועד חייב ותם פטור. גליון.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו זה לשונם אלא מעתה גבי בושת נמי נימא הכי פירוש כיון דדרשת ולא שוורים הדומין לאנשים ולא ממעטי שוורים תמין אלא מק"ו גבי בושת נמי נימא הכי דהא מועד חייב בבושת מדרשא דנקי כי היכי דדרשת גבי דמי ולדות. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה הואיל ודייקת הכי תם פטור ומועד חייב גבי בושת נמי נימא הכי דכתיב כי ינצו אנשים וגומר אף על גב דבושת בהאי ענינא לא כתיב נימא שבא בעל השור נקי לחייב המועד הואיל וארבעה דברים כתובים באותו ענין ושוורים פטורין ואפילו מועדין מדכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו בא בעל השור נקי לחייב מועד בבושת דבושת לא כתיב גבי איש בעמיתו וכיון שנתכוון להזיק יהא חייב אף על הבושת. ורבי יוסי הגלילי לא אמר הכי דהא לא קתני נקי מדמי ולדות ומבושת אלמא מועד נמי פטור. לאו משום דקסבר מועד נמי פטור אלא משום דקסבר תם נמי חייב בבושת כדקא סבר בחצי כופר הא לא אפשר דאם כן אנשים לא ממעט ולא מידי. ע"כ.
ליתני מדמי ולדות ומבושת לאו דוקא מדאיצטריך נקי לא ידעינן אלא חד כלומר מאי חזית טפי למדרשיה הכי מבושת גבי בושת. הקשה מהר"א למה צריך איש כי יתן מום וגו' למעוטי מצער הא מאדם באדם לא אתי שכן משלם בושת. ותירץ דסוגיא משמע דאי לא אתא למעוטי שור ממילא מקרא מלא דבר הכתוב. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

וזח לשון הרא"ה ז"ל אמר ליה אביי אלא מעתה וכו'. הא דנקיט בושת כל שכן ודאי לארבעה דברים דכתיבי לעיל מינה בההוא ענינא אלא משום רבותא נקט בושת כלומר דאפילו בבושת דלא כתיב בההוא ענינא נימא הכי. ואפילו בבושת נמי נימא דמועד חייב והשתא לפום פשטא מסתברא דהוא הדין דיכול לאקשויי אם איתא דכן הוא דבעל השור נקי אתא למימר דתם פטור ומועד חייב אנשים דכתב רחמנא תו למה לי. אלא דאפשר דהוה יכול לדחויי דכיון דכתב רחמנא אנשים איצטריך ודאי למכתב ובעל השור נקי אבל השתא ודאי דכתב רחמנא ובעל השור נקי תו לא הוה מצטריך למכתב אנשים כלל. ואפשר דאתי לדרשא אחריני וכיון דאיצטריך למכתב אנשים איצטריך למכתב ובעל השור נקי להכי עדיפא ליה הא דאמר וכי תימא הכי נמי לרבי יוסי הגלילי דתם פטור מארבעה דברים ומועד חייב ליתני בעל השור נקי רבי יוסי הגלילי אומר פטור מדמי ולדות ומבושת דאי אמרת דלא שמע מינה תרתי מאי פסקא דשמע מינה הא ולא הא. אין אסון וכו' לא יענשו אפילו שלא בכוונה דסבירא ליה כתנא דבי חזקיה ולא שוורים דאף על גב וכו' יענשו מדמי ולדות דליכא למימר בהוא דקם ליה בדרבה מיניה הדר כתב רחמנא וכו' למימר דתם פטור. והשתא הדרינן למימר דליכא למדרש אנשים ולא שוורים הדומין וכו' אלא אנשים ולא שוורים וסתמא היינו תמין דאפילו כתב רחמנא הכי בהדיא אנשים ולא שוורים לא משמע אלא תמין. וליכא למימר דהתם דייקינן אנשים ולא שוורים כלל ואפילו מועדין דכי מיירי במועדין בהדיא מדכר להו והיינו דלא הוה דרשינן הכי מעיקרא אנשים ולא שוורים כלל וכלל ודרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים מהאי טעמא דכתיבנא דרחמנא לא איירי בסתמא במועדין. והשתא תו לא הוי סתמא אלא כמפרש כיון דשוורים הדומין לאנשים קאמר. והשתא דהדרינן מדרשא דאנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא אנשים ולא שוורים סתם ליכא למימר אלא תמין מסתמא כדפרישנא וכיון דכן גבי ארבעה דברים דכתיב בהו אנשים ואיכא למעוטי שוורים מיניה כדאמרינן הכא ליכא למעוטי אלא סתם שוורים דהיינו תמים אי לאו דכתיב כמשפט הזה דכתיב גבי מועד וממעטינן מיניה ארבעה דברים כדאיתא לעיל לרבנן או משום דכתיב מיעוטא אחרינא איש בעמיתו כדאיתא לעיל לרבי עקיבא וכיון דאיכא תרי מיעוטי ממעטינן אפילו מועד אבל בנזק ודאי לכולי עלמא חייב דכיון דבנזקי ממונו חייב כדאיתא בהדיא שור בשור כל שכן בניזקין שיזיק השור לגופו. ולפום טעמא דקושיא דאביי ודאי איש בעמיתו מיותר וקשיא אלא אביי לא איכפת ליה אהא דלא אתי אלא למפרך ומכל מקום שמע מינה דלא דרשינן הכי אנשים דקרא דאם כן תיקשי אנשים דכתיב גבי בושת והוא הדין גבי ארבעה דברים. ע"כ לשון הרא"ה ז"ל.
הדר כתב רחמנא ובעל השור נקי דפטירי ומכל מקום איצטריך אנשים דאי לא כתיב אנשים הוה מוקמינן נקי מחצי כופר והוה אמינא דאנשים ושוורים שווים כתב רחמנא אנשים לומר ולא שוורים ואי לא נקי הוה מחייבנא שוורים יותר מאדם כתב רחמנא נקי דפטורין לגמרי בין יש אסון בין אין אסון. ה"ר ישעיהו ז"ל.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה וכו'. פירש הראב"ד ז"ל דכלהו בנתכוון להרוג את זה והרג את זה סבירי להו כרבנן דחייב אלא דאביי ורבא סבירא להו דחייב בכל שיש אסון באשה ולא יענשו ואפילו לא נתכוון להרוג את חבירו אלא שזרק עליו אבן שאין בה כדי להמית את חבירו ולא אשה שאינה הרה ויש בה כדי להמית הרה ואף על פי שאין הממית חייב מיתה וכדתנן בפרק הנשרפין. ואמר להו רב אדא וכי באסון דאשה תליא מילתא הא לא תליא אלא באסונה כלומר אף על גב דאיכא אסון באשה כיון שלא נתכוון לשום הריגה ולא היה כדי להמית את חבירו ופטור ממיתה יענשו דע"כ לא קאמר תנא דבי חזקיה אלא בשנתכוון לשום הריגה אבל כשלא נתכוון לשום הריגה חייב ממון. ואני תמה בדברי הרב ז"ל והא תנא דבי חזקיה תני אף מכה אדם לא חלקת בו בין שוגג למזיד ושוגג הוא שלא נתכוון להרגו וכדאיתא התם בפרק הנשרפין דאמרינן מה בין מתכוון וכו' אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא שנתכוון וכו'. אלא דאפשר לפרש דרב אדא לית ליה דתנא דבי חזקיה בשוגג. ושמא היינו ברייתא דאייתי רב חגא מדרומא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל מתקיף לה רב אדא בר אהבה. ראיתי כל המפרשים שפירשו דרב אדא כרבי שמעון סבירא ליה וכו'. ולאו מילתא היא אלא הכי פירושו דרב אדא לא מוקי ליה לקרא במצוה שבמיתה דאיכא תנא דהכי סבירא ליה במסכת סנהדרין ומשום הכי מקשינן ליה אטו באסון תליא מילתא ואלו נתכוון להכות חבירו מכה שאין בה כדי להמית אותו אף על פי שיש בה כדי להמית אשה הרה הרי הוא פטור ממיתה וחייב בממון שהרי הוא כמתכוון להכות את הגדול ולא היה בו כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן אף על פי שהיה בה כדי להמית וכו' פטור ממיתה וחייב ממון דלא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה ורבנן דרבי שמעון לא סבירא להו כוותיה כדאיתא בסנהדרין נמצא שאין הדבר תלוי אלא בכוונה. אלא כך תאמר אנשים כי נתכוונו להכות זה את זה מכה שאין בה מיתה והלכה לה על אשה הרה והיה בה כדי להמית אותה אפילו הכי חייב ממון שאין בו עונש מיתה אבל נתכוונו לאשה עצמה כיון שיש וכו' פטור מן הממון שהרי מצות שבמיתה היא לגבי אשה ולא שוורים שאפילו נתכוונו לאשה עצמה יענשו כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי ואפילו מועדים דכיון דפטרינהו לשוורים מחצי דמי ולדות ואף על גב דתם משלם חצי נזק ממילא שמעינן דכי כתב רחמנא אנשים ודייקינן מיניה ולא שוורים לפיטורא הוא דכתביה רחמנא ולא לתיובא הילכך אפילו שוורים הדומין לאנשים דהיינו מועדים נמי פטורים. ולרב אדא בר אהבה האי לא יהיה אסון ואם אסון יהיה דין אסון קאמר כלומר אם לא יהיה שם דין אסון שלא נתכוונו להמית זה את זה ענוש יענש שלא היו מכין מכה שיש בה כדי להמית ענוש יענש. ואיכא מאן דמפרש הכי דמועד נמי פטור שאם אינו ענין לתם דאינו משתלם אלא מגופו והביאהו לבית דין וישלם לך תנהו ענין למועד. ולא מחוור. ע"כ.
וזה לשון הרא"ה ז"ל אף על פי שיש אסון באשה יענשו למאן דאמר מתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וכיון דפטור ממיתה חייב ממון דלא כחזקיה. כתב רחמנא ובעל השור נקי. והשתא רב אדא מפרש לה למילתיה דרבי יוסי הגלילי כרבי דסבירא ליה הכי במסכת סנהדרין דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון משום דלא אשכחן תנא דסבירא ליה כחזקיה. ומיהו אפילו הכי לא הוה ליה לרב אדא לאהדרינהו לאביי ורבא הכי כמאן דאמרי טעותא דאפילו סבירא ליה כרבי לית ליה לשתוקי מאן דאמר כחזקיה דכהאי גוונא נמי אמרינן בעלמא. ותו דסוגיין בעלמא כחזקיה אלא משום דאפילו לחזקיה איכא למדרש הכי אנשים נתכוונו לאשה פטור לכולי עלמא ולא שוורים דאפילו נתכוונו לאשה חייבים כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור לגמרי. והשתא נפקא לן הא מדרב אדא דתם פטור מדמי ולדות ואפילו נתכוון לאשה עצמה מה שאין כן לאביי ורבא. והכי נמי מוכח לקמן ואליבא דרבי עקיבא סבר דלא הוה דרשינן הכי לעולם אלא אנשים ולא שוורים הוה דרשינן לפיטורא הילכך לאביי ורבא הא נמי איכא בין רבי עקיבא לרבי יוסי הגלילי דלרבי יוסי הגלילי נתכוון לאשה עצמה חייבים ולרבי עקיבא ודאי כיון דנפקא ליה מדרשא דאנשים ולא שוורים לעולם פטורים. כן נראה לי. ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא. פירש רש"י דסבירא ליה כרבי שמעון דאמר נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואפילו אם יש אסון יענש אם נתכוון לחבירו דלא יהיה אסון דקרא אחבירו קא דריש ליה אם כן אין אסון בחבירו אפילו יש אסון באשה יענשו וכיון דאנשים אהיכא דיש אסון וכו'. וצריך פירוש לפירושו דרב אדא נמי מצי למדרש קרא כאביי אנשים אין אסון יענשו פירוש באיש שכיוון לו יש אסון ולא יענשו ולא שוורים דאף על גב דיש אסון בחבירו יענשו אלא כי דרשינן שוורים דומיא דאנשים אז איירי קרא בשור שהיה מתכוון לחבירו השור והכה את האשה ויצאו ילדיה ואין זה חידוש שאם יש אסון בשור חבירו שיענשו הילכך על כרחך בכוונה תליא מילתא. וקשה לפירוש רש"י ז"ל וכי היה תמה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ועוד דצריכינן למימר דברייתא דרב חגא פליגא וכו' כמו שכתוב בתוספות. ודוחק לומר בשביל שחזקיה בנו של רבי חייא תופס ברייתא שלו עיקר יותר משל רב חגא. ונראה לפרש דרבא ואביי לא היו פוטרים וכו' עד אלא ודאי בנתכוון לאשה עצמה חייבים לאביי ורבא ובין לרבי שמעון ובין לרבנן קאמר אביי ורבא דאית להו תנא דבי חזקיה. ופריך להו רב אדא בר אהבה אתם לא הזכרתם בדבריכם כוונה משמע שאתם מחייבים בנתכוונו לאשה והלא על כרחך בכוונה תליא מילתא לרבי שמעון דלדידיה אפילו יש אסון באשה יענשו כיון שלא נתכוונו דלית ליה לרב אדא תנא דבי חזקיה ואם כן רבי שמעון פוטר בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לדרוש לרבי שמעון אלא כמו שמפרש אחר כך (ומדרבי שמעון והא על כרחך בכוונה תליא מילתא) ומדרבי שמעון נשמע לרבנן שלא מצינו שנחלקו בשוורים. ואין לומר דהא בהא תליא כי לפי מה שיפרש כל אחד קרא באנשים הכי דייקי ליה בשוורים מכל מקום אין לעשות מחלוקת חדשה ביניהם. ולרבי שמעון על כרחך צריכין אנו לדרוש דשוורים פטירי אף בנתכוונו לאשה ולרבנן נמי אנו יכולין לדרוש יש אסון באשה בין נתכוונו וכו' לא יענשו ורבנן לא יחלוקו על רבי שמעון בשוורים. וא"ת מה שהקשינו על פירוש רש"י תיקשי נמי על פירוש זה. וכי תימא דרב אדא אי אית להו אביי ורבא תנא דבי חזקיה וכו' לא דמי דרב אדא סבר דהא דתנא דבי חזקיה לא נשנית מעולם ולא דמי לפלוגתא דרבי שמעון ורבנן ורב חגא דאייתי מתניתא היינו שפוטרת שוורים אף על גב שנתכוונו ואפילו אית ליה דתנא דבי חזקיה אפשר דפטר שוורים בכל ענין כדפרישנא לרבנן דרבי שמעון אליבא דרב אדא. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אין אסון לאשה יענשו וישלמו דמי ולדות יש אסון באשה פירוש אף על פי שלא נתכוונו מכל מקום לא יענשו דסבירא להו כרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב. מתקיף לה רב אדא אטו באסון תליא מילתא לומר דאף על פי דאינו מתכוון לא יענש בכוונה תליא מילתא דדווקא כשהוא מתכוון אז אמרינן דחייב מיתה אבל אינו מתכוון פטור ממיתה וחייב בדמי ולדות דסבירא ליה לרב אדא כרבי שמעון. אלא אמר רב אדא וכו' אף על פי שיש אסון באשה יענשו ולא מיפטר משום היקשא דתנא דבי חזקיה דלית ליה לרבי שמעון דתנא דבי חזקיה כתב רחמנא בעל השור נקי פירוש לפטור תם מדמי ולדות וכיון דתם פטור מועד נמי פטור דלא חייבה תורה במועד אלא במקום שחייבה בתם. והשתא ניחא דגבי בושת ליכא למדרש כדפרישנא לעיל דכיון דממעטי ממיעוטא דאנשים כל שוורים בין תמין בין מועדין אם כן מהשתא ליכא לאוקמי דרשא דנקי לענין בושת לחייב מועד כיון דאיצטריך נקי לענין לפטור מדמי ולדות דהכי משמע טפי שבא לפטור ולא לחייב. ועוד כיון דמיעוטא דאנשים משמע דממעטים כל שוורים אפילו מועדין אין להעמיד נקי לענין לחייב מועד בושת. ודוקא מעיקרא כי הוה דרשינן מיעוטא דאנשים למעוטי שוורים הדומים לאנשים אז הוה שייך למדרש שפיר נקי לענין לפטור מבושת ומדמי ולדות בתם ולגלות דלא ממעטים מאנשים רק שוורים תמין ולא מועדין כדפרישנא לעיל. ע"כ שיטת הקונטרס. ורב אדא פריך על דרשא דאביי ורבא משום דסבירא ליה כרבי שמעון. ותימה אטו מי פליגי אביי ורבא ורב אדא בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן וכי תימא דסבירא ליה לרב אדא כרבי שמעון וכי מאן דאית ליה כרבנן משתיק ליה. לכך נראה להו דאביי ורבא נמי מיירי אליבא דרבי שמעון והכי פירושו יש אסון באשה לא יענשו אפילו כשאינו מתכוון דאף על פי דפטור ממיתה לרבי שמעון מכל מקום מיפטר מדמי ולדות מטעם דשוגג כמזיד דאף על גב דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה הני מילי לענין מתכוון ושאינו מתכוון דהיינו דמי הנהרג כדמוכח בסנהדרין דלרבי שמעון דרשינן ונתת נפש תתת נפש ממון אבל לענין שוגג ומזיד דהיינו לפטור ממון שעם המיתה אית ליה שפיר דתנא דבי חזקיה ואפילו לענין שוגג ומזיד כיון דגלי קרא ויש לחלק בשאין מתכוון לענין דמי הנהרג הוא הדין לענין ממון שעמו. אלא אמר רב אדא בר אהבה וכו' אף על פי שיש אסון באשה יענשו דלית ליה לתנא דבי חזקיה כלל ורב חגא דאייתי ברייתא היינו לענין דרשא דנקי כמו שאפרש. וא"ת וכי אכפול אביי ורבא ורב אדא לאפלוגי אליבא דרבי שמעון. ועוד דאמאי מייתי הכא פלוגתייהו הוה ליה לאיתויי פלוגתייהו התם בסנהדרין לפרושי לרבי שמעון אי מיפטר מדמי ולדות כשנתכוונו זה וזה או לא. ועוד קשה מה ענין פלוגתייהו לענין פיטור לשוורים מדמי ולדות דמשמע דאיכא נפקותא בפלוגתייהו לענין דרשא דנקי. ונראה לפרש דנפקא מינה בפלוגתייהו אליבא דרבנן לענין דרשא דנקי דאביי ורבא דמוקמי קרא דאנשים לענין שאינו מתכוון אם כן דומיא דהוי ממעטים שוורים כשאינו מתכוון אבל היכא דנתכוון השור משלם דמי ולדות בין לרבנן בין לרבי שמעון. אבל לרב אדא דמוקי לקרא דאנשים לענין מתכוון משום דאית ליה דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה כלל אם כן דומיא דהכי ממעטים שוורים דחייבים במתכוון בדמי ולדות ואם כן אי כתב רחמנא נקי היינו לפטור אפילו במתכוון בין לרבי שמעון בין לרבנן. וא"ת ומנא לן הא אליבא דרב אדא דרבנן פטרי אפילו במתכוון הא לא שייך הוכחה זו רק לרבי שמעון אבל לרבנן נוכל לדרוש הא דאביי ורבא ולחייב דמי ולדות בשוורים במתכוון. יש לומר דמרבי שמעון נשמע לרבנן ולא אשכחן דפליגי רבי שמעון ורבנן לענין שוורים הילכך כיון דלרבי שמעון פטירי שוורים אף במתכוון לרבנן נמי כן. והשתא ניחא דפליגי אביי ורבא ורב אדא לענין דרשא דנקי בין לרבי שמעון בין לרבנן כדפירשתי. ורב חגא לא מכולה מתניתא מייתי כוותיה דלית ליה הא דרב אדא במה שסובר רב חגא דרבי שמעון לית ליה דתנא דבי חזקיה אלא אייתי כוותיה בהא דשייך בשמעתין דשוורים פטורים מדמי ולדות בכל ענין כמו שסובר רב חגא אליבא דרבנן דדבי שמעון והשתא ניחא דפריך בכתובות ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה. וא"ת והיא גופה מנא לן הא דאית ליה לרב אדא דרבנן פטרי שוורים מדמי ולדות אף במתכוון. וכן לרב חגא אליבא דרבי שמעון והלא מיירי הפסוק דאנשים באינו מתכוון לרבנן דרבי שמעון דאית להו במתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב. וכן נמי אליבא דרב חגא לפי מה שפירשנו דאית ליה שפיר דתנא דבי חזקיה לענין ממון שעם המיתה אם כן הא דאמר רחמנא אם יש אסון לא יענשו היינו אף דאינו מתכוון כדקאמרי אביי ורבא דמנא לן לאוקמא במתכוון. וי"ל דהיינו טעמא משום דאף על גב דקרא דאנשים דיש אסון ואין אסון מיירי בלא נתכוונו לפי הפשט של הפסוק דגם באינו מתכוון פטירי מדמי ולדות לרבנן משום דאיכא חיוב מיתה ולרבי שמעון משום תנא דבי חזקיה לרב חגא מכל מקום כל שכן כשנתכוונו דפטירי טפי הילכך ממעטים שוורים מדמי ולדות גם בנתכוונו דבהכי נמי הוי שפיר דומיא דאנשים כדפירשתי. ועוד יש לומר דבין רב אדא בין רב חגא סברי שפיר כאביי ורבא דלא הוי דומיא דאנשים רק בלא נתכוונו ומכל מקום כיון דמיפטר הכתוב שוורים מדמי ולדות באינו מתכוון גם כן נאמר דמעטיה קרא במתכוון דלענין דמי ולדות ליכא שום חילוק בין מתכוון בין שאינו מתכוון דהא קרא עיקר חיוב דמי ולדות בין חיוב מיתה ביש אסון בין באין אסון ולרבי שמעון מוקמינן חיוב ולדות בלא כוונה בין יהיה אסון בין לא יהיה אסון וכיון דלכולי עלמא חיוב דמי ולדות גבי אנשים בלא כוונה ואם כן כי נתמעטו שוורים מדמי ולדות לגמרי נתמעטו אפילו בכוונה אף על גב דגבי שלא בכוונה כתיב מיעוטא דממעט שוורים כדפירשתי. וסברא זו אומר רב אדא על ידי כח והוכחה דמדרבי שמעון נשמע לרבנן אבל לרב חגא ליכא הוכחה דהא אית ליה דרבי שמעון אית ליה כתנא דבי חזקיה. ומכל מקום מסתברא לדרוש כן למעוטי שוורים בכל ענין כדפירשתי. וא"ת לפי זה מנא לן לרב אדא דאביי ורבא מיירי דוקא שלא בכוונה דילמא הכי קאמר יש אסון לא יענשו בין נתכוונו בין לא נתכוונו בין לרבנן בין לרבי שמעון כדפירשתי מטעם דפרשינן. יש לומר דהואיל ופשט כל המקרא מיירי שלא בכוונה אלא בין לרבי שמעון בין לרבנן כדפירשתי אם כן היה להם לאביי ורבא להזכיר בפירוש כוונה דמילתייהו ומדלא הזכירו רק אסון בעלמא שמע מינה דבשלא בכוונה איירי והכי קאמר יש אסון באשה לא ייענשו בלא נתכוונו בין לרבנן בין לרבי שמעון דבהכי מיירי קרא לרבנן משום דקם ליה בדרבה מיניה ולרבי שמעון אף על גב דליכא קם ליה בדרבה מיניה דלא נתכוונו ונתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מכל מקום לא יענשו משום דשוגג כמזיד ואית להו לאביי ורבא הא דתנא דבי חזקיה ואם כן יש אסון ואין אסון דקרא גבי שוורים בלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמיירי בהו קרא דבלא נתכוונו איירי כדפירשתי אבל נתכוונו לאשה עצמה מחייבי שוורים בדמי ולדות דנתכוונו לאשה לא ממעטי קרא כדפירשתי. אף על גב דאנשים פטירי טפי מדמי ולדות כשמתכוונים לאשה היינו משום דשייך בהו כי מוקמינן מיעוטא דפטרי מיניה שוורים בלא נתכוונו כדפירשתי אית לן למימר הא נתכוונו חייבים דטפי יש לחייב בנתכוונו מבשלא נתכוונו כיון דלא שייך פיטור דקם ליה בדרבה מיניה. ע"כ.
כתב הר"ר אליעזר מגרמישא ז"ל וז"ל כתוב בתוספות בדיבור המתחיל בכוונה תליא מילתא והוה ליה למפרך הכא כדפריך רבא עליה דרב דימי בפרק אלו נערות ואין מתכוון לפטור ממון אחר היינו מק"ו משוגג. וכן פירש ר"י סוף פרק המניח וסבירא ליה לרב אדא דהאי סברא וכו' מפקא מהאי ק"ו ולאביי ורבא לא מפקא. עוד כתוב בתוספות ומתניתין דהחובל דפוטר שור וכו' לא מצי לאוקמה כרבי עקיבא כיון דחיוב שוורים בנתכוון לאשה לאו מכח נקי דלא פליגי אלא בדרשת נקי. ע"כ.

וזה לשון תוספות שאנץ ונראה לר"י דאביי ורבא לא היו פוטרים וכו'. ככתוב בתוספות ובין לרבי שמעון ובין לרבנן קאמרי אביי ורבא דאית להו תנא דבי חזקיה. והשתא מקשה להו רב אדא בר אהבה אתם לא הזכרתם בדבריכם כוונה משמע שאתם מחייבים בנתכוונו לאשה עצמה והלא על כרחין בכוונה תליא מילתא לרבי שמעון דלדידיה אנשים אפילו יש אסון באשה יענשו כיון שלא נתכוונו לאשה דלית ליה לרב אדא בר אהבה תנא דבי חזקיה אם כן לרבי שמעון יש לנו לפטור בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לדרוש לרבי שמעון אלא כמו שדורש אחרי כן ומדרבי שמעון נשמע לרבנן שלא מצינו מחלוקת זה בין רבי שמעון ורבנן הילכך לרבנן נמי יש להם לפטור שוורים בכל ענין אפילו נתכוונו לאשה ולהזכיר בדבריכם בין נתכוונו בין לא נתכוונו. ואף על גב דאביי ורבא גופייהו אית להו תנא דבי חזקיה מכל מקום כיון דלא מצינו מחלוקת כלל בפיטורא דולא שוורים יש לנו לומר כי היכי דלמאן דלית ליה דחזקיה על כרחיה בכל ענין מחייב הכי נמי אית לן למימר למאן דאית ליה דחזקיה בכל ענין לפטור שלא לעשות מחלוקת חדשה בין בתנאים בין באמוראים. ורב חגא מדרומא דאייתי מתניתא בידיה כוותיה דרב אדא בר אהבה היינו שפוטר שוורים אף על גב דנתכוונו. והשתא אין לדקדק שיחלוק תנא דרב חגא על תנא דבי חזקיה דאפילו אית ליה תנא דבי חזקיה פיטור שוורים בכל ענין כדפרישית לרבנן דרבי שמעון אליבא דרב אדא. והשתא אתי שפיר הא דקא מתמה רבא עליה דרב דימי בפרק אלו נערות ומי איכא מאן דלית ליה תנא דבי חזקיה וכמו שמתמה שם על רב דימי היה יכול לתמוה כאן על רב אדא ומשום דרב דימי ורב אדא פליגי עליה דרבא בתנא דבי חזקיה אמרי בריש אלו הנחנקין אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה היקשא למה לי וכו'. ועוד אומר ר' דמצינו למימר דשפיר אית ליה לרב אדא גופיה תנא דבי חזקיה ומה שמדקדק בכוונה תליא מילתא אליבא דר' דדריש בפרק הנשרפין ונתת נפש תחת נפש ממון קאמר דלית ליה לא חלקת בבין מתכוון לשאין מתכוון לענין דמי נהרג וסובר רב אדא דהוא הדין לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא דיש לחלוק בשאין מתכוון לחייב דמי הנהרג לא ילמוד עוד שום פיטור ממון בשאין מתכוון מכח היקשא ואף על גב דאית ליה היקשא לענין שאר דברים ומדרבי שמעון נשמע לרבנן. ומיהו אביי ורבא לית להו הך סברא דדוקא למאי דגלי כגון לדמי הנהרג לארבעה דברים דלא בעי גלי אבל לשאר ממון לא גלי. ע"כ לשון תוספות שאנץ.
וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל כפירוש ר"י וכתב דכלהו אית להו תנא דבי חזקיה דעל כרחיה לא פטר אלא בממון של גוף הניזק אבל בממון שעמו כגון דמי ולדות מודה. ע"כ.
וכתב הר"ש ז"ל וז"ל מתקיף לה רב אדא. מה שפריך דרב אדא סבירא ליה דשוורים אפילו נתכוונו לאשה פטירי משום דהואיל וצריכינן למימר הכי אליבא דרבי דלדידיה הואיל וגלי גלי הוא הדין לכולי עלמא. ואביי ורבא סבירא להו דלא אמרי אליבא דרבי הואיל וגלי גלי. וקשה ולוכח מדתנא דבי חזקיה דלדידיה על כרחיה אסון דקרא דין אסון קאמר דהיינו נתכוונו זה לזה וכמו שכתבו בתוספות בפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ט א)' אם כן על כרחין דייקינן לקרא כרב אדא והואיל וכן לכולי עלמא נאמר כן ומאי טעמא דאביי ורבא הא לדידיה לא נצטרך לומר הואיל וגלי גלי. ונראה דרב אדא מוכיח מתרווייהו בין מרבי בין מתנא דבי חזקיה והאי דאדכר דיוקא דקראי נתכוונו זה לזה אף על פי שיש אסון באשה יענשו לאו דמי ולדות קאמר והאי דנקט יענשו דמשמע דמי ולדות היינו משום דאיירי נמי באין אסון כדקאמר אף על פי שיש אסון ולא מיבעיא דאם אין אסון יענשו דמי ולדות אלא אפילו יש אסון יענשו דמי הנהרג כדדריש רבי אסוף קרא ונתת נפש תחת נפש ממון והיינו דכייל ליה בלשון יענשו. מיהו סיומא דיוקא דקאמר נתכוון לאשה עצמה לא יענשו לא דמי ולדות ולא דמי נהרג האי סיומא נמי לכולי עלמא הוי נמי כדיוקא דתנא דבי חזקיה דאוקי קרא דאסון בדין אסון בנתכוונו לאשה והאי דאדכר רישא דדיוקא בשיטתיה דרבי היינו משום דלדידיה נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו ולא מפרשא בקרא אלא מדיוקא דאין אסון נפקא דאלו אסון דקרא בלא נתכוון לאשה מיירי כדדריש ונתת נפש תחת נפש ממון ועל כרחך צריך לדיוקא דנתכוונו לאשה עצמה דלא יענשו כי היכי דתיקו עליה אנשים ולא שוורים דיענשו כי היכי דתיקו עליה נקי ואפשר לסיים דרשת נקי אבל לחזקיה לא היה צריך לרב אדא לפרש דלדידיה אתי דיוקא שפיר אאסון יהיה כדמפרש מכל מקום סיומא נתכוונו לאשה עצמה לא יענשו אתיא נמי לתנא דבי חזקיה לתרווייהו מסתיימא דרשא שפיר ולאוכוחי דשוורים אפילו נתכוונו לאשה פטירי ואין צריך לומר הואיל וגלי גלי והא הוה קשיא ליה לרב אדא אמאי אביי ורבא סתמו דבריהם שלא פירשו משפט השוורים המתכוונים לאשה עצמה להוציא הדרשא להדיא כדרב אדא כי היכי דלא נטעי למימר דכוונת שוורים מחייב. ומיהו אביי ורבא גופייהו אף על פי שלא פירשו דבריהם אפשר דסבירא להו נמי דשוורים כי נתכוונו נמי פטירי. והא דאמרינן לקמן לימא תיהוי תיובתא דרב אדא היינו משום דרבי אליעזר פירש במילתיה בהדיא דשוורים אפילו כי נתכוונו נמי פטירי. ע"כ.

כתב רחמנא בעל השור נקי דפטירי. ומכל מקום איצטריך אנשים דאי לא כתיב אנשים הוה מוקמינא נקי מחצי כופר והוה אמינא דאנשים ושוורים שוים כתב רחמנא אנשים לומר ולא שוורים ואי לאו נקי הוה מחייבנא שוורים יותר מאדם כתב רחמנא נקי דפטורין לגמרי בין יש אסון בין אין אסון. הר"ר ישעיה ז"ל.
וכתוב בגליון יש מי שכתב דאיצטריך למכתב אנשים דאי לאו אנשים לא הוה מוקמינא פיטורא דנקי אלא דומיא דחייב אנשים פירוש דהיינו שלא בכוונה. וקשה אם לא היה כותב לא אנשים ולא נקי האיך היתה הסברא מבחוץ אם תרצה לומר שהייתי אומר דשוורים חייבים בין במתכוון בין שלא במתכוון אם כן יכתוב אנשים לפטור שוורים ולשתוק מנקי ואם היתה הסברא מבחוץ דשוורים פטורים בכל ענין אם כן לשתוק מאנשים ומנקי והשתא נמי אמרינן דשוורים פטורים ואם תרצה לומר שהייתי אומר דשוורים בכוונה חייב שלא בכוונה פטורים היפך מאדם אם כן מה צריך נקי. וכי תימא דאיצטריך נקי להפך הסברא שיהיו שוורים בכוונה פטורים שלא בכוונה חייבים דומיא דאנשים אין סברא שיבוא הפסוק בשביל להפך הסברא אלא ודאי הייתי אומר דשוורים בכוונה חייבים ואיצטריך אנשים ולא שוורים לומר דבכוונה פטורים שלא בכוונה חייבים הילכך איצטריך נקי לפטור שוורים לגמרי אפילו שלא בכוונה. ע"כ.
ח"מ תכ"ג ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אם נתכוון לה אף על פי שהרג בשוגג פטור מן התשלומין לא נתכוון לאשה יש מי שאומר שזה כמי שאין שם מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות. וכשאנו משיבין עליהם מאותה שאמרנו למעלה בשם חזקיה שכל שיש שם דין מיתה אף על פי שאין שם מיתה כלל פוטרת ממון הם משיבין שלא נאמר כן אלא כשהיתה לו על זה כוונה בעלמא אלא שלא התרו בו או שלא כיוון להמית אבל כל שלא כיוון לזה כלל אין אומרים כן. ונמצא שאין זו של רב אדא חולקת עם זו של חזקיה והוא שרוב פוסקין פסקו את שתיהן על הדרך שכתבנו. ולדעת חכמי הצרפתים חלוקות הן זו בזו ומאחר שהלכה כחזקיה בזו פטור לגמרי אף על פי שלא נתכוון כלל לה. ולדעתם אין הלכה כרב אדא וכן היא שנויה בתשיעי של סנהדרין בהדיא וכן פסקוה גדולי המחברים. ויש אומרים שאף גדולי הפוסקים לא הביאו זו של רב אדא אלא להודיע ששוורים אפילו נתכוון לאשה פטורים מדמי ולדות שאביי ורבא היו חולקים בה. ומכל מקום אדם שנגף את האשה ויצאו ילדיה ולא מתה חייב בדמי ולדות על כל פנים ע"כ.

נקי מדמי עבד. פירוש מקנס שלושים שקלים. ויש מפרשים דאפילו דמים לא ולכך נקט מדמי עבד וכל שכן דפטור מקנס. אם כן מיהו לא משמע כן בשמעתין בסמוך אלא משמע דלא מיירי רק מקנס. וא"ת אם כן אמאי נקט מדמי עבד נימא נקי מקנס כדאמרינן לעיל נקי מחצי כופר. יש לומר דלא דמי דלעיל שם כופר הוזכר בפרשה אבל הכא שם קנס לא הוזכר בפרשה. וכי תימא לימא פטור משלושים שקלים אם כן היה מאריך בלשונו. ועוד יש לומר שקלים הם הדמים שקבעה התורה לדמי עבד והכי קאמר נקי מדמי עבד כלומר מדין הדמים שנתנה תורה קצבה לדמי עבד. וא"ת ולימא מחצי דמי עבד כדקאמר לעיל נקי מחצי כופר בשלמא לרבי יוסי הגלילי מחצי דמי ולדות משום דבא לפטור בין בתם בין במועד מדמי הולדות לפי המסקנא כדפרישנא לעיל. יש לומר דלא מצי למנקט הכא מחצי דמי עבד משום דהיינו רבי עקיבא דאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם ואם כן אי לאו נקי הייתי אומר דמשלם כל השלושים שקלים אבל רבי אליעזר דלעיל שהזכיר חצי כופר היינו משום דקסבר תם באדם חצי נזק ותו לא. כך נראה למורי שיחיה. תלמידי הר"פ ז"ל.
וכן כתב הרא"ה ז"ל דלא אמר רבי עקיבא אלא משלושים של עבד אבל מדמים לא דדמים לא כתיבי וקרא ודאי לא קאי אלא אהנהו דכתיבי. ע"כ לשונו.
וכתב ה"ר אליעזר ז"ל וז"ל נקי מדמי עבד. כתבו בתוספות ויש מפרשים דמים ומכל מקום עיקרו לקנס אתא דלא מוקמינן קרא אלא בהנך דכתיבא כדפרשינן לעיל. ונימא רבי עקיבא לנפשיה. כתוב בתוספות וכשאמר לו רבי אליעזר קבלם. הקשה מהר"ר רבינו חיים בר מאיר ז"ל אם כן לימא כרבו. ודוחק מאוד לתרץ דאין נראה לו לחלק חצי כופר מחצי נזק כדפרישנא לעיל לרבי יוסי הגלילי.

בד"ה כתב רחמנא בעל כו' ואיצטריך למכתב אנשים כו' הוה מוקמינן נקי מחצי כופר כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר דאי לא הוה כתיב אנשים לא הוה ממעטינן מנקי אלא תם אבל מועד חייב דאין סברא לומר לרב עולא תם ומכ"ש מועד אלא די"ל כמ"ש לקמן דודאי הוה פטרינן נמי מועד משום דמסתמא לא חייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם וק"ל:

בד"ה כתב רחמנא כו' ואי לא כתיב אנשים כלל הוה פטרינן נמי במועד כו' עכ"ל ולא ניחא להו למימר הכא לרבא כמ"ש לעיל דאי לא הוה כתיב אלא בעל השור נקי הוה מוקמינן נקי מחצי כופר כו' דהכא אי הוה מסתבר לאוקמי נקי מחצי כופר א"כ השתא נמי דכתיב אנשים לית לן לאוקמי דאתא נקי לגלויי אאנשים דמשתעי בתם דוקא אלא דמאנשים ממעטינן אפי' מועד ונקי אתא לחצי כופר משא"כ לעיל דמוקמינן ליה לפטור תם משום דלא ליהוי יציבא בארעא כו' ודו"ק:

בד"ה בכוונה תליא מלתא כו' ועוד דצ"ל דרב אדא כו' וה"ל למפרך הכא כדפריך כו' עכ"ל לפר"י נמי צריך לומר דמלתיה דרב אדא וברייתא דרב חגי אליבא דרבי דפליג עליה דחזקיה בהא דיש לחלק בין מתכוין לאין מתכוין לענין דמי הנהרג מיהו לא בעי למפלגי עליה בהא אלא דמדרבי נשמע נמי לחזקיה דמחייב בשורים אפילו נתכוונו משא"כ לפרש"י דעיקר תמיהת רב אדא הוא משום דסברי כחזקיה ודו"ק:

ד"ה הא תם מחייב לא בעי למימר תם שמחויב ממה שהמועד פטור וכו'. ר"ל שיהא המועד פטור לגמרי אפילו מחצי נזק ותם יהא חייב בחצי נזק וקל להבין:

ד"ה בכוונה תליא מילתא וכו' ונראה לר"י דרבא ואביי וכו' כלל הענין של פירושו של ר"י הוא דרב אדא לא פריך לאביי ורבא שיסברו כר' שמעון אלא אהא פריך ליה דמחייבי אביי ורבא בנתכוין לאשה והכי פריך כי היכי דלרבי דדריש האי ונתתה נפש תחת נפש ממון ופטור ממיתה ע"כ הכי אצטריך האי אנשים אנשים הוא כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה וכו' ולפי דרוש זה קאי נקי אפי' אמתכוין לאשה דפטור בשוורים מדמי ולדות א"כ מדרבי נשמע ג"כ לרבנן דפטרי בשוורים אפילו במתכוין לאשה וא"כ איצטריך לרבנן למדרש האי אנשים בענין שיהא נשמע פטור בשוורים אפי' במתכוין ואע"ג דא"א למדדש למדרש לרבנן אנשים כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו וכו' מ"מ יש לדרוש הכי אנשים אין אסון יענש הא יש אסון לא יענש בין נתכוין זה לזה בין נתכוונו לאשה עצמה ולא שוורים דבין הכי ובין הכי יענש כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ר"ל בכל ענין והא דנקטי התוס' לר' ולא נקטי ר' שמעון משום דר' דריש בהדיא ונתתה נפש תחת נפש ממון ור"ש אע"ג דס"ל איהו דנתכוין לזה והרג זה פטור ממיתה יכול להיות נמי דפטר ג"כ מממון כתנא דבי חזקיה דפטרי ממיתה וממון ולתנא דבי חזקיה צריך לומר דהאי ונתתה נפש וכו' היינו מיתה ודרשי הכי ואם אסון יהיה פי' דין אסון דהיינו שנתכוין לאשה עצמה ונתתה נפש תתת נפש נפש ממש (וע"ש בתוס' פרק הנשרפין):

גמ' ונגפו אשה נמחק ונ"ב וכן בס"א אינו:

שם אף שוורין מועדין וק"ו לתמין דפטירי הדר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו' ולא שוורים כצ"ל:

בתוס' בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור ואצטריך למיכתב אנשים כו' דאי לא כתב אלא בעל השור נקי כו'. פי' והוי שמעינן נמי דמועד פטור דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כמ"ש התוס' לעיל גבי רעהו [בדף ל"ח ע"א בד"ה דא"כ] ובסמוך לז"א הוי מוקמינן נקי מחצי כופר כו' וכן באוקימתא דאביי ורבא ורב אדא צ"ל אי לא כתיב אלא בעל השור נקי הוי מוקמינן נקי לחצי כופר ובשוורים נמי יש חילוק בין אסון לאין אסון או מתכוין לשאינו מתכוין אבל השתא דכתיב אנשים למידק ולא שוורים ע"כ אתי נקי לגלויי עלה ולפרש מיעוטא דאנשים ולא שוורים [לפטורא] דאל"כ לא ידעינן דיוקא אי אנשים הוא דיש אסון לא יענשו הא שוורים אף ביש אסון יענשו או הא שוורים אף באין אסון לא יענשו. ובאוקימתא דרבא כתבו בדיבור שאח"ז אי לא כתיב אנשים הוי פטרינן נמי במועד כו' דלא הוצרכו לומר דאי לאו אנשים הוה מוקמינן נקי לחצי כופר רק מניה וביה אף בנוקמי אדמי ולדות מ"מ אצטריך אנשים ועוד דאי אפשר לומר באוקימתא זה דבלא אנשים הוי מוקמינן נקי לחצי כופר דא"כ השתא נמי דכתיב אנשים אכתי נוקמי לחצי כופר ואנשים למיפטר מדמי ולדות מועדין וכ"ש תמין וק"ל:
נוסחא ב
בד"ה כתב רחמנא בעל כו' דפטור ואצטריך למיכתב אנשים דאי לא כתיב אלא בעל השור נקי. ר"ל והוי ידעינן דמועד נמי פטור כמ"ש בסמוך ולעיל [גבי רעהו] דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם וכל פטורי דכתיבי בתם כי לא מצינו החיוב מפורש במועד אנן ממילא ילפינן במועד נמי פטור וכ"ת בה"א זה לכתוב במועד כדלעיל גבי רעהו דאס"ד לפוטרו בא נכתב רעהו גבי מועד ז"א דה"א פטור מצד העדאה וחייב בתמות כמ"ש אי לא כתב נקי וכתב אנשים וא"כ לא יכול לכתוב גבי מועד (א) וממילא הוי ילפינן דכתב בתם לפוטרו אפילו מצד תמות לז"א הוי מוקמינן נקי לחצי כופר והוי מחייבינן כו':
בסה"ד דלא ליהוי יציבא בארעא כו'. אבל בה"א הייתי טועה ולא ידע רב אילא דכ"ש תם רק ה"א התורה גילה במועד דפטור ולא בתם ומ"מ שניהם שוין הן דחייבין דמי ולדות מכח תם דאטו משום דאייעד יהיה פטור יותר כמ"ש התוס' לעיל בד"ה הא תם אבל במועד חייב ותם פטור לגמרי זה אין ה"א (ב) ואי אפשר לומר כאן כדבסמוך [בדיבור שאחר זה] דהוי פטרינן נמי במועד דהא כן הוא האמת השתא דקאי אתרוייהו ובסמוך אי אפשר לומר כמו כאן דאי הוה אמינא ברבא לומר נקי מחצי כופר השתא נמי דכתיב אנשים נימא הכי אנשים ולא שוורים בין תם בין מועד פטור ונקי לדרשה אחריתא וק"ל. ולאוקימתא דאביי ורבא ורב אדא יש לדקדק לא לכתוב אנשים וצ"ל דאי לא כתיב אנשים ה"א אנשים ושוורים שוין למר כדאית ליה בין אסון או לא אסון ולמר כו' בין נתכוין ללא נתכוין ונקי לחצי כופר [או] לדרש' אחריתא אך עתה דכתב לן רחמנא אנשים לומר ולא שוורים ולא ידעינן דיוקא אי שוורים זה וזה לחיוב או לפטור ע"כ אתי נקי לגלות אאנשים לומר זה וזה לפטור דאל"כ [דנקי אחצי כופר] אנשים דכתב רחמנא למה לי [כיון דלא ידעינן מינה אי לחיוב או לפטור] א"כ צריך אנשים וצריך נקי דאנשים לחוד לא הוי ידעינן הדיוק בשוורים זה וזה לפטור דלמא זה וזה לחיוב כתב רחמנא נקי וק"ל:

בתוס' בד"ה גבי בושת כו'. המכוון דדוקא גבי בושת כתיב אנשים ולפי האמת [למה] כתב אנשים בבושת נילף מהיכא דנפקא שאר הד' דברים [ולכך כתבו ואפילו לר"ע אבל בושת לא נפיק כו' אלא מאנשים]:

בא"ד והא דלא פריך גבי צער כו'. וה"ה ריפוי ושבת לר"ע רק מלתא פסיקא נקטו לכולי עלמא ואפשר לומר דאי הקשה גבי ריפוי ושבת ה"א קושיא של וא"ת מתרצי לזה דמדאצטריך לתורה לכתוב ב' למודים [ע"כ בין תם ובין מועד פטור]:

בתוס' בד"ה בכוונה תליא מלתא. אכתוב לך בקצרה המכוון מהתוס' כי רש"י פי' קושית רב אדא לרבא ואביי דאמרי הדיוק אנשים יש אסון באשה לא יענשו כי קים ליה בדרבה מניה הא לא חייב מיתה דס"ל כר"ש לפי"ז קשה וכי היה תמה אי סבירא להו כרבנן ועוד מ"ש ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאל"כ אף אם כר"ש ס"ל מ"מ לא יענשו כיון שיש אסון ולא חילקת א"כ הו"ל לאקשויי כו' ומי איכא מאן דלית ליה כו' לז"א דבהא שאמרו הדיוק יש אסין לא יענשו לא מקשה כלל אף דס"ל לפי האמת כר"ש וכרבי דאינו חייב מיתה וכמ"ש אע"פ שיש אסון באשה יענשו ודלא כרבנן וחזקיה מ"מ בהא לא מקשי עלייהו דאינהו ס"ל כרבנן דקים ליה בדרבה מיניה או (כחזקיה) [כר"ש כצ"ל] דפטור ממיתה ועכ"ז לא יענשו דלא חילקת מכח היקישא דמכה אדם ומכה בהמה וכתנא דבי חזקיה רק קושיתו הוא מדלא אמרו במלתייהו אנשים כי אין אסון יענשו יש אסון לא יענשו בין נתכוין בין לא נתכוין דהוי משמע דמיעוטא דנקי אכולה קאי משמע דהשתא אע"ג דכתיב נקי לא ממעט כי נתכוין השור לאשה ומוקמינן מיעוטא דנקי אמסתבר יותר בשור דהיינו לפטור שלא במתכוין לזה מקשה דהא לרבי וה"ה לר"ש רק נקטו רבי לתרץ קושיא ב' כמו שאכתוב בסמוך דס"ל [לרבי] אם יש אסון ונתת נפש בו' ממון בלא מתכוין ע"כ ליכא למידרש כמו לאביי ורבא אם אסון לא יענש דאטו באסון תליא לרבי לפטור מממון בכוונה תליא א"כ ע"כ צריך למידרש קרא כמו שדורש רב אדא אח"כ וקאי הדיוק אנשים כי נתכוונו פטורין ושוורים חייבין כתב רחמנא נקי לפטור במתכוין ומדרבי נשמע לרבנן דלמה לן למימר עוד פלוגתא במתכוין השור לרבנן חייב ולרבי פטור וכתבו מנ"ל דלרבי צריך למידרש קרא הכי אנתכוונו דס"ל בלא נתכוין חייב ממון דמי הנהרג וה"ה דמי ולדות דכיון דגלי קרא דלא קאי היקישא דמכה אדם כו' אאין מתכוין לענין דמי הנהרג ה"ה דמי ולדות דלא נפטרנו אע"ג דאית ליה היקישא לענין שאר דברים וא"כ לא קשה מי איכא דלית ליה תנא דבי חזקיה דודאי אית ליה היקישא רק הכא דגלי קרא דלא לדרוש מתכוין ואינו מתכוין שוין ובלא"ה צ"ל דרבי פליג אתנא דבי חזקיה לענין דמי הנהרג כמו שאיתא התם בהדיא רבי מפקא מדחזקיה לאפוקי רש"י דפי' דס"ל [לרב אדא] כר"ש ולית ליה דתנא דבי חזקיה בלא גילוי קרא רק לית ליה היקישא כלל ע"ז הקשו מה שהקשו והב' תירוצים על הב' קושיות לא תלוי זה בזה שאלו היה פירש"י דס"ל כרבי דחייב בלא נתכוין דגלי קרא ונתת נפש כו' לא היה קשה קושיא שניה. ואביי ורבא סבירא להו דאף רבי דריש דרשתו לא מתכוין ואסון (לר"ע) [לא] יענש [דמי ולדות] לכ"ע דדוקא דמי הנהרג חייב לרבי (ג) וק"ל:

תוס' ד"ה כתב וכו' כדפי' לעיל. דף לח ע"א תוס' ד"ה דא"כ:

בגמרא ר"י הגלילי אומר נקי מדמי וולדות אמר לו ר"ע וכו' כאן לא שייך להקשות והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך דהא לא שייך חיוב סקילה כלל ע"י וולדות דכמיתת בעלים כך מיתת השור והבעלים פטורים על העוברין כדכתיב בהדיא אם לא יהיה אסון ענוש יענש וק"ל:

שם ר"י הגלילי אומ' נקי מדמי ולדות. לכאורה נראה דע"כ ס"ל לר"י דתם משלם ח"כ דאלת"ה אלא הא דלא דרש נקי לח"כ היינו משום דלא איצטריך קרא דאי כשהשור בסקילה הביאהו לב"ד וכשאין השור בסקילה פטור מדרשת והשור יסקל א"כ ע"כ נמי דלא שייכא בשור תם שום תורת דמים כשהמית את האדם כמ"ש התוס' בד"ה נקי מח"כ דכל היכא דלא שייך כלל חיוב כופר לא שייך נמי תורת דמים וא"כ תקשה לר"י נמי אמאי איצטריך קרא לפטור תם מדמי וולדות דאטו נחמיר בדמי וולדות יותר מדמי בן חורין גדול כשהמית בן חורין גדול יפטר לגמרי ובוולדות נאמר דחייב אע"כ דתם חייב בבן חורין גדול בכופר שלא בכוונה ולכך איצטריך ובעל השור נקי לפוטרו מדמי וולדות ולפ"ז איכא למימר דהא דאמרינן כ"פ במכילתין דר"י ס"ל דתם חייב בח"כ היינו מהכא אלא שהתוס' בסוגיא דח"כ לאו שיורא הוא בספ"ק כ' להדיא דלא מצינו שום ראי' דר"י ס"ל הכי אלא בדרך את"ל קאמר וכמ"ש שם באריכות ע"ש. וצ"ע אמאי לא מייתי מהכא וצ"ל דהתו' סברי דאין זה ראי' דאע"ג דתם פטור מכופר ומדמים גבי גדול אפ"ה איצטריך קרא לפוטרו מדמי וולדות דפטורא דגדול טעמא אחרינא הוא היינו משום דאית בי[ה] לפעמים צד חיוב מיתה בכוונה לכך פטור נמי שלא בכוונה דלא חלקת משא"כ בוולדות דליכא שום צד חיוב מיתה אלא שזה דוחק דא"כ מועד נמי לפטור מהאי טעמא ומדמצינו דמועד חייב ותם פטור ע"כ משום קולא דתם הוא א"כ כ"ש לדמי וולדות וצריך עיון ודו"ק. ויש ליישב דודאי אף אם נאמר דתם פטור מכופר ומדמים בבן חורין גדול אפ"ה איצטריך קרא לפטור מדמי וולדות דסד"א דהא דפטור מכופר היינו משום דפ"נ קנסא וא"כ לא צריך כפרה והא דפטור מדמי' היינו משום שאין דמים לבן חורין כמ"ש בשם ה"ה אבל בדמי וולדות ה"א דחייב כיון דשייך בהו תורת דמים להכי איצטריך קרא לפוטרו אבל בסמוך כתבתי דע"כ ס"ל לר"י דפ"נ ממונא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא:

בתוס' בד"ה כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב וכו' דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם עכ"ל. וכוונת' למ"ש דס"ל לר' יוסי הגלילי דכללא הוא דכל היכא שמועד משלם נ"ש משלם התם החצי דמה"ט סובר נמי דתם חייב בחצי כופר וק"ל:

בא"ד והא דתניא בהחובל וכו' ההיא כר"ע אתיא עכ"ל. פי' דלמאי דס"ד השתא דבעל השור נקי בא ללמד דמועד חייב בדמי וולדות אמאי לא מקשה הש"ס מפ' החובל דמשמע דאפילו מועד פטור ע"ז כתבו דמצינן למימר דאתיא כר"ע אבל למאי דמסקינן בשינויי דאביי ורבא וכן לר' אדא בר אהבה ע"כ דר"י הגלילי נמי סובר דמועד פטור כמו שיתבאר וא"כ אתיא ברייתא דהחובל ככ"ע וק"ל:

בגמרא אלא אביי ורבא דאמרי תרווייהו אנשים אין אסון וכו' לכאורה נראה מדלא קאמר הכא איצטריך סד"א כלישנא דלעיל באינך שינויי משמע דהכא קושטא דמלתא כך הוא דאנשים ולא שוורים היינו דבשור המועד כי נתכוון לאשה נמי יענש והא דכתיב ובעל השור נקי היינו בתם דוקא וכן בשינויא דר"א בר אהבה דבסמוך אלא דמל' הש"ס פ' הפרה דף מ"ט גבי לימא תיהוי תיובתא דר"א בר אהבה משמע להדיא דלמסקנא אפי' מועד פטור מדמי וולדות וקשה מנ"ל דהכי הוא דמועד נמי פטור דאי מדכתיב אנשים ולא שוורים דלמא להיפוך דבמועד אפי' כי נתכוין לאסון יענש ואי משום דכללא הוא דכל היכא שהמועד חייב משלם התם חציה כמ"ש תוס' לעיל א"כ תקשה למסקנא אנשים ל"ל דת"ל דמועד פטור מכללא וא"ל דהא דאיצטריך אנשים היינו משום דבלא"ה הוי מוקמינן לה לח"כ דהא אי איתא לכללא דכל היכא דמועד חייב תם נמי חייב לא שייך לומר נקי מחצי כופר ואי ליתא לכללא הדרא קושיא לדוכתא למה לא נאמר דאנשים אתיא לחיובא דמועד אפילו כי איכא אסון וע"ק כיון דמועד נמי פטור מולדות נכתוב ובעל השור נקי גבי מועד ואנא ידענא דתם כ"ש דפטור ולא נצריך עוד קרא דאנשים ונ"ל ליישב דבאמת מועד נמי פטור דכללא דכל היכא דמועד חייב תם נמי חייב אלא דמ"מ אי לאו קרא דאנשים הייתי אומר מדכתב רחמנא ובעל השור נקי בתם ולא כתבי' גבי מועד ע"כ שבא לסתור הכלל ולומר דתם חייב ומועד פטור אבל השתא דכתיב אנשים ניחא לן למדרש לפטורא כי היכי דנהדר לכללא ואי קשיא אמאי לא כתב באמת בעל השור נקי במועד ולא ליכתוב נמי אנשים נ"ל דה"ט דאי כתביה גבי מועד הייתי אומר הא דפטור מועד מולדות היינו היכא שהשור בסקילה דקרא בהכי איירי וכגון שהרג את האשה אבל היכא דליכא אסון שאין השור בסקילה חייב בדמי וולדות והיינו ממש כמו חיובא דאנשים דתליא באסון אבל עכשיו דכתיב גבי תם ע"כ בדליכא אסון נמי מיפטר דא"ל דקרא דוקא בדאיכא אסון איירי דפטור דא"כ קרא ל"ל דהא תם משלם מגופו והביאהו לב"ד וישלם לך וא"ל דאיירי ע"פ עד א' או ע"פ בעלים דמודה בקנס הוא וכופרא כפרה לא שייך הכא אע"כ דאיירי היכא שאין השור נסקל דליכא אסון ואפ"ה מיפטר וא"כ ה"ה למועד דפטור מכללא אלא דמ"מ אי לא הוי כתיב אנשים היה מקום לטעות ולומר דהא דכתבי[ה] בתם ולא במועד היינו דתם פטור ומועד חייב דהכי משמע פשטא דמלתא אע"ג שסותר הכלל לכך איצטריך נמי אנשים ודרשינן לפטורא שלא יסתור הכלל ודו"ק:

בתוספות בד"ה גבי בושת נמי וכו' אבל בושת וכו' לא נפיק מאיש אלא מאנשים עכ"ל. וקשה דלמסקנא דשמעתין נמי תקשה אמאי לא אמרינן נמי גבי בושת אנשים הוא דבעינן שיתכוון לבייש ולפחות נתכוון להזיק אבל שוורים אף על גב שלא נתכוון כלל ויש ליישב דכיון דגלי קרא דבעל השור נקי דאנשים דכתיב גבי וולדות אתי לפטורא א"כ משמע ליה נמי קרא דאנשים דבושת לפטורא וק"ל:

(מב א) אמר רבא יציבא בארעא וכו' אלא אמר רבא וכו'.—צ"ל: רבה, דלמטה מתרצי אביי ורבא בענין אחר^*[בכל כי"י: אמר ליה רבא. בדפו' שונצינו ופיזרו: רב' = רבה, וכ"ה בתוס' רי"ד, ד"ס.].

משכח רברבי. ברישא שקיל להו וכי הדר משכח זוטרי שקיל הכא נמי אע''ג דראייה גדולה אמר ליה ברישא כי הדר משכח ראייה זוטרתי אמרה ניהליה: משכח זוטרי. ברישא שקיל להו סבר דלמא לא משכח אחריני וכי הדר משכח רברבי ולית ליה מנא כולי האי דליחזקינהו לכולהו שדי זוטרי ושקיל רברבי ה''נ המית אמר ליה ברישא דאכתי לא הוה ידע ליה מילתא דעדיפא מיניה כי הדר משכח הך הדר ביה מקמייתא: מדמי ולדות. נגח את האשה ויצאו ילדיה: כי ינצו אנשים. ונגפו אשה הרה ולא שוורים: אף שוורים. דפטר להו קרא מועדים הוא דפטר אבל תמין ליחייבו: כתב רחמנא ובעל השור נקי. למימר דלא דרשינן אנשים ולא שוורים הדומין לאנשים אלא תם פטור ומועד חייב: גבי בושת נמי. דקיימא לן (לקמן דף פז.). שורו שבייש פטור ונפקא לן מכי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת וגו' וקצותה את כפה ממון דהיינו בושת נימא הכי כו': וכ''ת ה''נ. דלרבי יוסי הגלילי משלם מועד ממון בושת: אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו. להכי אצטריך דאי מדר''ע הוה אמינא אנשים ולא שוורים הכי מידרש אנשים הוא דכי יש אסון באשה לא יענשו בדמי ולדות דקם ליה בדרבה מיניה אבל שוורים אפילו יש אסון יענשו בדמי ולדות דליכא בה חיוב מיתה כתב רחמנא כו': אטו באסון תליא מילתא בכוונה תליא מילתא. ואפילו יש אסון באשה יענשו אם נתכוין לחבירו דסבירא ליה לרב אדא כר' שמעון דאמר במס' סנהדרין באלו הן הנשרפין (דף עט.) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וחייב ממון ולית ליה דתנא דבי חזקיה דאמר לא חלקת בו בין מתכוין לשאין מתכוין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ולא יהיה אסון דקרא בחבירו קדריש ליה אם אין אסון בחבירו אפילו יש אסון באשה יענש וכיון דאנשים אהיכא דיש אסון נמי יענשו אשתכח דאמעיט שוורים בין ביש אסון בין בשאין אסון ובעל השור נקי למה לי:

הא תם מיחייב. לא בעי למימר תם שמחויב ממה שהמועד פטור דאטו משום דאייעד יהיה פטור יותר אלא ה''ק דמועד יהיה פטור שלא לחייבו בהעדאה יותר מתם והא דקאמר יציבא בארעא משום צד תמות הקל שאין משלם אלא מגופו חייב צד מועדת לא כ''ש: כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור. ואצטריך למיכתב אנשים דאי לא כתב אלא בעל השור נקי הוה מוקמינן נקי מחצי כופר והוה מחייבינן בין תם בין מועד בדמי ולדות אבל השתא דכתיב אנשים למעוטי מועד אית לן לאוקמי פטור דנקי אתם דלא להוי יציבא בארעא וכו': כתב רחמנא בעל השור נקי תם פטור ומועד חייב. ונקי מדמי ולדות דקתני לאו לפוטרו מדמי ולדות אצטריך אלא כלומר דוקא תם פטור מדמי ולדות ואי לא כתב אנשים כלל הוי פטרינן נמי במועד דלא מחייב הכתוב במועד אלא במקום שחייב בתם כדפירשתי לעיל (לח.) ולהכי כתב אנשים דליתי נקי לגלויי עליה דלא משתעי אנשים ולא שוורים אלא בתם והא דתניא בהחובל (לקמן דף פז.) שור אין משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות משמע דאיירי במועד דמשלם נ''ש ועוד דומיא דאדם ואפילו הכי פטור מדמי ולדות ההיא כר''ע אתיא: גבי בושת נמי נימא הכי אנשים כו'. דגבי בושת כתיב כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו דמאיש בעמיתו לא נפקא אלא צער לחודיה וריפוי ושבת נפקא מהזה כדאמרינן בהמניח (לעיל דף לג.) ואפילו לר''ע דמאיש בעמיתו נפקי כולהו מודה הוא דבושת לא נפיק מיניה אלא צער וריפוי ושבת שרגילין להיות ע''י חבלה דומיא דנתינת מום אבל בושת דרגיל להיות רוב פעמים בלא חבלה לא נפיק מאיש אלא מאנשים וא''ת וריפוי ושבת בין לר''ע ובין לרבנן לילף מאנשים דכתיב גבי ריפוי ושבת וכי יריבון אנשים וי''ל דקים ליה לגמרא דההוא אנשים אתא לדרשה אחרינא ומהאי טעמא נמי א''ש דלא פריך גבי ריפוי ושבת נמי נימא הכי אבל ההוא דבושת קים לן דלמעוטי שוורים אתא והא דלא פריך גבי צער נמי נימא הכי דכתיב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו שור דומיא דאיש כו' משום דניחא ליה למפרך מקרא דאנשים דומיא דההיא דאיירי בה: בכוונה תליא מילתא. פ''ה דס''ל כר''ש דאמר באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתה וכיון דפטור ממיתה חייב בדמי ולדות דלית ליה דתנא דבי חזקיה וקשה לר''י וכי היה תמה רב אדא בר אהבה על אביי ורבא אם סבורין כרבנן ועוד דצריכא למימר דרב אדא וברייתא דרב חגי דרומאה פליגי אתנא דבי חזקיה וה''ל למפרך הכא כדפריך רבא עליה דרב דימי פרק אלו נערות (כתובות דף לה. ושם) ומי איכא מאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה ונראה לר''י דרבא ואביי לא היו פוטרין שוורים מדמי ולדות מנקי אלא דוקא היכא דלא נתכוונו לאשה דומיא דאנשים דמשתעי בהו קרא אבל נתכוון לאשה עצמה חייב מדלא קאמר אנשים אין אסון יענש הא יש אסון לא יענש בין נתכוונו זה לזה בין לא נתכוונו זה לזה אלא לאשה עצמה ולא שוורים דבין הכי ובין הכי יענש כתב רחמנא בעל השור נקי דפטור והוה משמע שפיר דפטור בכל ענין אלא ודאי בנתכוונו לאשה עצמה חייבין לאביי ורבא ואע''ג דבאנשים פטירי טפי כשמתכוונים לאשה היינו משום דשייך בהו קם ליה בדרבה מיניה אבל בשור לא שייך ופריך רב אדא בר אהבה והא ע''כ בכוונה תליא מלתא לרבי דדריש בהנשרפין (סנהדרין דף עט. ושם) ונתתה נפש תחת נפש ממון ולית ליה לא חלקת בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג וסובר רב אדא דהוא הדין לענין דמי ולדות דכיון דגלי קרא שיש לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין לענין דמי הנהרג לא נלמוד עוד שום פטור ממון כשאין מתכוין מכח הקישא ואע''ג דאית ליה הקישא לענין שאר דברים וא''כ לדידיה אנשים אפילו יש אסון באשה יענשו ולדידיה יש לנו לפטור בשוורים אפילו נתכוונו לאשה שאי אפשר לרבי לדרוש אלא כמו שדורש אחרי כן ומדרבי נשמע לכולהו תנאי שלא מצינו מחלוקת זה ביניהם ואביי ורבא סבירי להו דדוקא למאי דגלי קרא כגון לדמי הנהרג לרבי גלי אבל בשאר ממון לא גלי וכן מוכח בהפרה (לקמן דף מט.) דאביי ורבא סבירי להו שהוא חייב בשוורים כשנתכוין לאשה עצמה דתנן שור שהיה מתכוין לחבירו והכה אשה ויצאו ילדיה פטור מדמי ולדות ודייקינן בגמרא טעמא דנתכוין לחבירו אבל נתכוין לאשה משלם נימא תהוי תיובתא דרב אדא בר אהבה משמע דלרבא ואביי ניחא דמחייבי ומתניתין דהחובל (לקמן דף פז.) דפטר שור מדמי ולדות דוקא כשלא נתכוין לאשה דומיא דאנשים דקרא:

בבא קמא מב ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף מב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד