בבא קמא מא ע"ב

דף מא - ב

היכא דבדק צור [אבן] ושחט בו, דעבדיה כעין סקילה [שהוא נראה כסקילה באבנים] ולא כשחיטה -

אבל היכא דשחטיה בסכין, לא אסור הוא באכילה ובהנאה!? ^[1]

אמרי לדחות ולתרץ: אטו האם סכין כתיבא באורייתא [וכי נאמר סכין בפרשת שחיטה]!? והרי התנן: השוחט במגל יד, בצור, ובקנה, שחיטתו כשירה! ^[2]

ומקשינן: והשתא, דנפקא ליה הן איסור אכילה והן איסור הנאה, מ"לא יאכל את בשרו", מאחר שנתבאר, שפסוק זה בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, ומחדש הוא לנו גם איסור אכילה שלא ידענו, הרי שוב ממילא יש לנו לומר שבכלל "לא יאכל" גם איסור הנאה במשמע [כי רק אם לא הוצרך הכתוב לאיסור אכילה, אי אפשר שלאיסור הנאה הוא בא, אבל עתה הרי גם איסור אכילה נלמד מפסוק זה] -

ואם כן "בעל השור נקי", שנזכר לעיל שהוא בא ללמד איסור הנאה, למה לי [למה הוא בא]!? והרי את איסור ההנאה כבר ידענו מ"לא יאכל".

ומשנינן: "ובעל השור נקי" לא בא ללמד על איסור הנאה מבשרו של השור, כי אכן כבר ידענו זאת מ"לא יאכל". אלא לאיסור הנאת עורו הוא בא. בין שנגמר דינו ובין שנסקל כבר.

והוצרך הכתוב ללמדנו איסור הנאה מעורו, משום דסלקא דעתך אמינא, היות ו"לא יאכל את בשרו" כתיב, אם כן רק בשרו הוא דאסור בהנאה, אבל עורו נשתרי [יהיה מותר] בהנאה. ולפיכך קמשמע לן "בעל השור נקי", שאף העור נאסר בהנאה.

ומקשינן: ולהנך תנאי [רבי אליעזר, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא], דמפקי ליה להאי "בעל השור נקי" [לשיטת תנאים אלו המוציאים פסוק זה] לדרשא אחרינא [למעט תם מחצי כופר, או למעט שור מדמי ולדות, או למעט תם מחצי דמי עבד], כדבעינן למימר לקמן [כמבואר בעמוד זה ובעמוד הבא], לשיטתם הלוא תיקשי: הנאת עורו, מנא להו שהוא אסור?

ומשנינן: נפקא להו לאיסור הנאה מעורו של שור הנסקל מ"ולא יאכל "את" בשרו", שהוא בא לרבות לאיסור את הטפל לבשרו, שאף הוא אסור בהנאה. ומאי ניהו [מה הוא הטפל לבשרו]? היינו עורו.

ומבארת הגמרא את דעת החולק על אותם תנאים, שלדבריו, בהכרח ש"ובעל השור נקי" בא ללמד על הנאת עורו, ותיקשי: למה לי זה, והרי תיפוק ליה מ"את": ^[3] והאי תנא - החולק על רבי אליעזר, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא - "את" לא דריש בשום מקום שהוא בא לרבות; ואם כן נצרך "בעל השור נקי" כדי ללמד על הנאת עורו.

כדתניא בברייתא, שיש מי שאינו דורש "את" לרבות:

שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה בתחילה דורש כל "את"ין שבתורה שהם באים לרבות, אולם כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא", ^[4] פירש מלדורשם, כי ירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום.

אמרו לו תלמידיו: רבי! כל אתין שדרשת מה תהא עליהן!?

אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה. ^[5]

עד שבא רבי עקיבא, ולימד: "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבך כמורא שמים. ^[6]

תנו רבנן: כתיב בפרשת כופר "ובעל השור נקי".

רבי אליעזר אומר: בא הכתוב ללמד שלא נאמר שור תם שהמית משלם בעליו חצי כופר, כשם שאם הזיק משלם חצי נזק. אלא נקי בעל השור התם שהמית מחצי כופר, ואינו משלם כלום. ^[7]

אמר תמה לו רבי עקיבא: וכי למה הוצרכה התורה למעט את התם מתשלום הכופר? והלא הוא עצמו, אין משתלם אלא מגופו, הלוא אם היה חייב השור התם חצי כופר, הרי רק מגופו היה משתלם הכופר, כדרך שמשתלם חצי הנזק מגופו. ^[8] ואם כן, יאמרו הבעלים ליורשי הנהרג: הביאהו - את השור התם לבית דין, וישלם לך! [ישלמו לך בית הדין מגופו את הכופר]!

כלומר, אין אפשרות גביה של כופר, שהרי דינו של השור להיסקל, ואיך יגבה ממנו את הכופר!?

אמר ענה לו רבי אליעזר לרבי עקיבא: כך אני בעיניך, שדיני [שכך דרשתי] בזה שחייב מיתה? וכי כך נראה אני בעיניך, שדרשתי את הכתוב, כדי למעט שור תם החייב מיתה, מכופר!?

אין דיני [הדרשה שדרשתי למעט] אלא למעט מתשלום כופר כשהמית השור את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים, שלא היו שני עדים להעיד על נגיחתו, אלא רק עד אחד העיד על כך או שהבעלים הודו, שבאופן זה אין הורגים את השור. ושם הוצרך הכתוב למעטו מחיוב כופר! ^[9] ותמהינן עלה: "על פי בעלים"!? וכי הוצרך הכתוב למעט את התם מחיוב כופר על פי הודאת הבעלים? והרי כשם שחצי נזק קנס הוא, כך חצי כופר - שהוא תשלום דמי הניזק כמו נזק - אינו אלא קנס.

והרי מודה בקנס הוא! ואין מחייבים את האדם בקנס על פי הודאתו!? ^[10]

ומשנינן: קסבר רבי אליעזר שענה כן לרבי עקיבא, שכופרא, כפרה הוא, ויש לחייבו על פי הודאתו. ^[11]

תניא אידך, למדנו ברייתא אחרת, שענה רבי אליעזר לרבי עקיבא תשובה נוספת:

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא! וכי כך אני בעיניך שדיני בזה השור שחייב מיתה!? אין דיני אלא בשור שהיה מתכוין להרוג את הבהמה, וטעה והרג את האדם, שאינו חייב השור מיתה, והוצרך הכתוב למעטו מכופר.

או בכגון שנתכוין השור לנכרי, והרג ישראל.

או שנתכוין לנפלים והרג בן קיימא.

שבכל אלו אינו חייב מיתה, היות ולא נתכוין לבר חיובא, ^[12] והוצרך הכתוב למעטו מכופר.

וכיון שהתשובה בברייתא השניה טובה היא מן התשובה בברייתא הראשונה, ^[13] מסתפקת עתה הגמרא, בסדרן של שתי תשובות אלו:

הי אמר ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא ברישא [איזו תשובה השיב לו תחילה]? האם את התשובה הפחות טובה השיב לו תחילה, או את התשובה הטובה השיב לו תחילה?

רב כהנא משמיה דרבא, אמר: את תשובת "מתכוון להרוג מי שאינו מחוייב עליו מיתה" הוא דאמר ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא ברישא, שהיא התשובה הטובה יותר.

ואילו רב טביומי משמיה דרבא, אמר: את תשובת "המית על פי בעלים ועד אחד" הוא דאמר ליה ברישא, שהיא התשובה הפחות טובה.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם:

רב כהנא משמיה דרבא, אמר: "מתכוון" אמר ליה ברישא, משל למה הדבר דומה,

והא תנן השוחט במגל יד בצור בקנה שחיטתו כשרה. ואע"ג דהשוחט דיעבד משמע הא תניא בכל שוחטין בין בצור בין בקנה ועל ההיא ברייתא סמיך אלא דניחא ליה לאתויי מתניתין.

לרבות תלמידי חכמים. ואיכא למידק א"כ מפני שיבה תקום למה לי ת"ל מהכא י"ל דאי מהא הוה אמינא דוקא רבו דאמרינן מורא רבך כמורא שמים וא"נ רב מובהק אבל שאר ת"ח לא כתב רחמנא מפני שיבה תקום.

ר' אליעזר אומר מחצי כופר. והא דאוקמינן לחצי כופר לא אוקמינן לדמי ולדות כר' יוסי הגלילי משום דקשיא ליה אנשים ולא שוורים וכדאקשי ליה נמי ר"ע ולדמי עבד נמי לא אוקמיה כר"ע משום דאינו משתלם אלא מגופו וע"פ בעלים אי אפשר משום דדמי עבד קאמר ר"ע היינו של עבד שדבר בו הכתוב ובדידהו קא פטר ר"ע כדאיתא בברייתא דלקמן דמחמיר אף בעבד של עבד קנס הוא ואין אדם משלם קנס ע"פ עצמו ובדמי נמי לא אוקמיה משום דבהנהו לא איירי קרא דאצטריך למפטר.

אלא כשהמית ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קא סבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים נראה שכן בגרסתו של רש"י ז"ל וכן בתוס' ופירוש התוס' מודה בקנס הוא דקי"ל פלגא נזקא קנסא ולומר דכל שבמועד נזק שלם או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת שמור ופלגי תשלומין קנסא והא דפריך וע"פ הבעלים הוא הדין ע"פ עד אחד אלא משום דפירכא דע"פ הבעלים פשוטה טפי פריך בה אבל ע"פ עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא אצטריך למפטר הכא ואע"ג דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד ככפירת בעל דבר אלא במקום שאם הודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס ע"פ עצמו ואע"ג דאיכא עד אחד כל שאינו מחייב ממון ע"פ עצמו קרי ליה ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קריא ליה מודה בקנס ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס ע"פ עצמו וכדאיתא לקמן וכן נ"ל באומר איני יודע לא קרי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע ומשלם ואף לא נחלוק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנ"ל כתבתי ונ"ל ברור שאין משלם קנס ע"פ עצמו ואפילו יש אחר שמעידו דמ"מ אין מחייבו ממון אלא על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב וכל זה איננו שוה לי דמ"מ אין מחייבו אלא על פיו ולענין הגירסא כתב הראב"ד ז"ל דגירסא זו טעות היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא דהא ליכא מ"ד הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית ע"פ עד א' או ע"פ הבעלים וקא סבר כופרא כפרה וכן נראה גירסת ר"ח וגירסת הראב"ד ז"ל והאי דקאמר כופרא כפרה ולא אמר ממונא משום עד אחד אצטריך ליה דאי ממונא לא אצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה אצטריך קרא דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פיו בין ע"פ עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו ע"פ עד אחד ואי ממונא היאך משלם אפילו במועד פטור דאי משום דהיה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נ"ל דינו של הראב"ד אמת שכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחוייב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק צרור מדקאמר ר"א נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר ע"פ הבעלים או ע"פ ע"א.

ואי נמי בשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. ומשמע דר' אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושב עליו כל שהשור בסקילה הבעלין משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ואין נראה דטעמיה דר' אליעזר משום דדריש אם כופר דניחא בנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכונה וע"פ עדים אבל הכא מרבינן מיניה מועד ע"פ עד אחד וע"פ עצמו ולעשות ע"פ עצמו וע"פ עד אחד כע"פ העדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכונה וע"פ עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש על כן מסתברא דר' אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ור"ע דנדי מאוקמתא דר' אליעזר משום דס"ל דלהא לא אצטריך קרא דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר כדרשי דרבה.

השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשרה וכבר ביארנוה במסכת חולין:

מצוה לירוא מפני תלמידי חכמים ושלא להקל בכבודם שכל המקל בכבודם כאלו מיקל בכבודו ית' דרשו חכמים את יי' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:

כבר ביארנו במשנה שהתם אינו משלם כופר שמא תאמר כופר שלם הוא שאינו משלם כשם שאינו משלם נזק שלם הא חצי כופר מיהא ישלם כשם שהוא משלם חצי נזק תלמוד לומר ובעל השור נקי מחצי כופר ולא סוף דבר בשהשור נסקל שבזו אין צריך ללמוד שהרי אם היינו אומרים כן אף הוא לא היה משתלם אלא מגופו והרי הוא נסקל אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים או שנתכון להרוג בהמה והרג אדם נכרי והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא:

הכופר כבר ביארנו עליו שהוא כפרה שאלו היה ממון לא הלה צריך פסוק למעטו על פי עד אחד ואלו היה קנס לא היינו צריכים למקרא זה למעטו על פי הבעלים אלא כפרה הוא ובא על פי עצמו או על פי עד אחד אם הוא שותק כמו שאמרו בענין חלב במסכת כריתות י"א ב' והוצרכנו לפטור את התם מכפרה זו:

מכאן אתה למד שהמועד שהמית משלם כופר על פי עצמו מעתה ראוי לשאול למעלה ששאלו מאחר שהרג בראשונה היאך אתה מוצא מועד לענין כופר יפרשוה בשהמית שלשה פעמים על פי עצמו ובכל פעם ופעם בא לבית דין והעיד על שורו והתרוהו ופירשו גדולי המפרשים שאם הועד בבית דין על פי עדים וברח וכן שלשה פעמים על הדרך שבארנו למעלה הוא שמשלם ברביעית כופר על פיו ולעולם אינו נעשה מועד על פיו אע"פ שבא הוא לבית דין והעיד שאין העדה אלא בעדים ובבית דין ויש מי שאומר שאף בשהועד בבית דין ובעדים הוא דוקא בדרך זה שכתבנו שהשור בסקילה הא לדעת הפוסק שמועד לבהמה מועד לאדם והועד בעדים ובבית דין בבהמה והרג ברביעית על פי עצמו אין כאן כופר שהרי אין השור בסקילה על פי עצמו וכל שאין השור בסקילה אין בעלים משלם כופר ואע"פ שמועד שלא בכונה אינו נסקל ומשלם את הכופר מ"מ כך אני אומר כל שאין השור בסקילה מצד שאין שם עדות המספיק להרגו אין בעלים משלמין את הכופר והוא שאמרו למטה כופר משתלם על פי עצמו כיצד הרי שבאו עדים ואמרו הרג ואין אנו יודעים אם תם הוא אם מועד הוא ובאו הבעלים ואמרו שמועד הוא הא אלו לא היו עדים כלל על ההריגה לא היה משלם כופר על פי עצמו וגדולי המפרשים דנוה כחולקת עם זו והם אומרים שאין מחלוקת ביניהם ומ"מ אין דבריהם נראים ואף אותה שאמרו למטה אין הלכה כן כמו שיתבאר וכלן ראיה להם ממועד שלא בכונה שמשלם את הכופר אע"פ שאין סקילה:

אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ ע"א או ע"פ הבעלים פירוש שאלו היה מועד היה חייב כמסיק דכופרא כפרה וחייב בין ע"פ עצמו בין ע"פ ע"א כדפרישית במה"ק ואע"פ שאין השור בסקילה משלם כופר כדדרשינן לקמן מריבויא דאם כופר ואיצטריך ובעל השור נקי למיפטר התם מחצי כופר. וכן נמי מאי דמתרץ לקמן אין דיני אלא מתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם אלו היה מועד היה משלם כופר. ולהכי איצטריך קרא למיפטר התם:

נקי למה לי להנאת עורו. קשה מנין משמע לו הא דילמא דרשינן ליה לדרשא אחריתי דהא תנא מפיק ליה להנאה והנאה נפקא ליה מלא יאכל ואם כן על כרחך אלו לא נאמר קאמר. וי"ל דכאן אין צריך לומר אלו לא נאמר לפי מה שפירש ה"ר משה מאיוורא דלפי מסקנא זו הוי פירושא דברייתא הכי אין לי אלא בדבר ששייך ביה אכילה כמו בשר אבל דבר שאין שייך בו אלא הנאה כמו עורו מנין דאמרינן לאידך תנאי הנאת עורו מנא להו הכי קאמר אם תמצא לומר דאינהו נמי לא פליגי בעורו והשתא לא תקשי מה שמקשים לרבי יוסי הגלילי מפרק בהמה המקשה. הר"ש ז"ל.
וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל להנאת עורו ומתניתין אפשר דהכי קאמר אין לי אלא באכילה בדבר הראוי לאכילה דמיתסר באכילה והוא הדין בהנאה בהנאה מניין כלומר דבר שאין ראוי לאכילה אלא להנאה כגון עורו מניין תלמוד לומר ובעל השור נקי. ע"כ.

סלקא דעתך אמינא בשרו הוא דאסור וכו'. ללישנא בתרא דאי נמי לא יאכל את בשרו למה לי ניחא וללישנא קמא דלכתוב לא יהנה צריך לומר כמו שפירש הקונטרס במקום אחר סלקא דעתך אמינא בשרו דדמי לאכילה הוא וכו'. תלמיד הר"פ ז"ל.

נפקא להו מאת בשרו. הכי איתא בפרק בהמה המקשה שמת בה עוברה והושיט ידו ונגע בו בין בטמאה בין בטהורה טהור ומפרש בגמרא דאם מועלת לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לטהרו מידי נבלה. ורבי יוסי אומר בטהור טהור ובטמא טמא. ומפרש בגמרא דכתיב וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע מהלכי ארבע בתוך מהלכי ארבע טמאתי לך. ופריך קלוט במעי אמו קלוטה ליטמו פירוש וכי תימא אין הכי נמי להא האי בטהורה הוא. והשתא מקשים התוספות אדרבא בטמאה הוא דהאם הויא גמלה הנולדה מן הפרה ואסור למאן דדריש את את הטפל לבשרו מקשי' אימא כוליה להכי הוא דאתא מנלן דעבדינן כעין בשר. וי"ל דאם כן לא הוה דרשינן נקי למילתא אחריתי אלא לעורו כדי ליתן את בשרו לשחטו אחר שנגמר דינו ונקי מנלן לעשות שני דרשות מאת בשרו ובלאו הכי כל כמה דמצינן למדרש גוף התיבה דרשינן. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש וכו'. אבל מואהבת את ה' אלהיך לא פירש דמאת דכתוב אצל מורא הקדוש ברוך הוא לא היה נראה לו לדרוש מורא בשר ודם. הרא"ש ז"ל. וה"ר ישעיה ז"ל תירץ וז"ל ומה שלא פירש מכי הגיע לואהבת את ה' אלהיך שהוא קודם דאיכא למדרש ואהבת את עבודת ה' אלהיך. ע"כ. ועל קושיות התוספות שהקשו מהאי דפרק קמא דקידושין תירץ הרא"ש ז"ל דלא ניחא ליה לרבויי מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה'. עד כאן. וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל אף על גב דבפרק קמא דקידושין דרשינן כתיב את ה' אלהיך תירא וכתיב איש אמו ואביו תיראו השוה הכתוב מורא דאביו ואמו למורא של מקום התם לא השוה ממש קאמר דאינן סמוכין זה לזה אבל הכא אי הוה דריש את ה' לרבות הוה משמע שמשווהו למורא של מקום. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש לא הוה ליה למדרש לאיתויי אביו ואמו דהא נפקא לן מאיש אמו ואביו תיראו. ועוד דלא משמע ליה לרבות מאת הסמוך לשם אלא כעין יראת ה' ולכך דריש מהא לרבות תלמידי חכמים משום דאמר מר מורא רבך כמורא שמים אבל מורא אביו ואמו לא דנהי דהוקש כבודם לכבוד המקום מכל מקום מורא לא איתקשי. ע"כ.

כל אתים שדרשת מה תהא עליהם דכיון דמההיא לא נפקא לן מידי אם כן מאחריני נמי ליכא למדרש מידי. תלמידי הר"פ ז"ל.

נקי מחצי כופר. כתוב בתוספות וי"ל דלא דמי דבאש לא שייך כופר כלל וכו' עד דמים שלא בכוונה והא ליכא לשנויי דלדמים של עבד ילפינן אשו שלא בכוונה משור דהוי ממון גמור אבל בבן חורין לא שייך דמים דסוגיא לא מוכחא הכי מדנקט בכוונה כופר ולא נקט קנס. ועוד יש לומר טעם אחר וכו' ככתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

הביאהו לבית דין וישלם לך פירוש דאינו משלם אלא מגופו כמו לענין חצי נזק. וא"ת מה ענין כופר לנזקין והלא לרבי יהודה משלם מועד כופר שלם מן העלייה אף על גב דלענין נזקין משתלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת. ואין לומר שלא חייב רבי יהודה אלא כשאינו נהרג שקדם ושחטו ולא נגמר דינו לא מנגיחות של תמות ולא מנגיחות של מועדות אף אחר שחיטה כגון שהוזמו העדים קודם גמר דין בנגיחות של תמות ובנגיחה דמועדות קדם ושחטו ואחר כך הוזמו זוממי זוממין דהא בהדיא חייב הכתוב כופר שלם כשהשור נסקל דכתיב השור יסקל וכתיב אם כופר יושת עליו וכו'. וי"ל דשמא גזרת הכתוב היא. אי נמי לא שייך למימר צד תמות במקומה עומדת אלא לענין נזיקין דמחייב חצי נזק בתמותו וכי אייעד עומדת במקומה אבל בכופר סבירא ליה לרבי יהודה דתם פטור ומועד דמחייב כופר מצד מועדות הוא דחייביה רחמנא כל הכופר. תוספות ה"ר ישעיה ז"ל. ותלמיד הר"פ ז"ל. ותוספות שאנץ.
מודה בקנס הוא דקיימא לן כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא אבל אעד אחד לא פריך דכיון דמחייבו שבועה ואם אינו רוצה לישבע משלם לא חשיב מרשיע את עצמו במה שאינו נשבע כיון שעל ידי העד בא עליו חיוב זה. אי נמי הוא הדין דהוה מצי למפרך אעד אחד והפשוט יותר נקט. וכן נראה דאין סברא לומר וכו' ככתוב בתוספות. ואין נראה לומר דשייך הכא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע כיון דאין לו לניזק לידע כדמפורש ריש הפרה. תוספות שאנץ. ומשני אתרווייהו דעל כרחך עד אחד נמי מיחייב כפרה כי קא שתיק כדתנן בכריתות פרק אמרו לו עד אחד אמר אכלת חלב וכו' וקאמר עלה בגמרא טעמא דמכחיש ליה הא שתיק מחייב ויליף לה מקראי. הרא"ש ז"ל.

אין דיני אלא בהמית וכו'. ורבי עקיבא לא חש לתשובה זו דסבר כרבה דאמר לקמן אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ולא איצטריך קרא וכן לאידך לישנא לשלא בכוונה. אי נמי אפילו לא סבירא ליה דרבה יש לומר דסבירא ליה כיון דעל פי עדים לא משלם כופר אין לחייבו יותר על פי בעלים מעל פי עדים. וכן שלא בכוונה יותר מבכוונה אף על גב דמרבינן גבי מועד מאם כופר לרבות שלא בכוונה התם משום דבכוונה משלם אבל תם פטור משום דהביאהו לבית דין ואשלם נמי קשיא לרבי עקיבא אמאי לא מוקי נקי מדמים בעל פי בעלים או שלא בכוונה. דאין לומר כיון דלא מחייב כופר כדפרישנא לא מחייב דמים ולא איצטריך קרא דהא לקמן מסיק תלמודא דאף מאן דפוטר מכופר מחייב בדמים וכן באשו מבעיא ליה לרבא אף על גב דפטור מכופר מחייב בדמים. וי"ל דטעמא דדמים לא צריך קרא דהואיל דלא מחייב דמים בכוונה משום הביאהו לבית דין ואשלם לך אין לחייבו בשלא בכוונה כדפרישנא גבי כופר. אי נמי להכי לא דריש ליה בדמים דכל הפרשה לא איירי בדמים דלא איירי רק בדמי וולדות ובכופר ובשלושים של עבד. ואי קשיא לרבי אלעזר אדמוקי לה לנקי נקי מחצי כופר לוקמה לנקי מדמי וולדות. יש לומר משום דסמוך קרא דנקי לקרא דכופר. אי נמי גבי כופר דרשינן במועד כופר אם כופר לרבות שלא בכוונה כמו בכוונה איצטריך קרא בתם למעוטי שלא בכוונה אבל לדמי וולדות ולשלושים של עבד דליכא רבוי לא איצטריך. ה"ר ישעיה ז"ל.

על פי עד אחד או על פי בעלים. הא דמייתי התוספות מפרק קמא דסנהדרין דלהרגו לפלוני קאמר ושורו אין הכי נמי דפטור דכל היכא דלא מיקיים את הבהמה תהרוגו פלוני נמי פטור. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

אלא כשהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים. על פי הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קסבר כופרא כפרה הוא. כך גירסת רוב הספרים. ונראה שכן הוא בגירסתו של רש"י וכן בתוספות. ופירשו התוספות מודה בקנס הוא דקמשמע לן פלגא נזקא קנסא כלומר דכל שבמועד נזק או כופר שלם ובתם חצי המועד היינו משום דתם בחזקת השימור ופלגא תשלומין קנסא. והא דפריך ועל פי הבעלים הוא הדין לעל פי עד אחד אלא משום דהך פירכא פשוטה טפי אבל לעל פי עד אחד נמי איכא למפרך דהא עד אחד אינו מחייב ממון ולא איצטריך למפטר הכא. ואף על גב דעד אחד קם לשבועה כשכפר מסתברא דהכא אפילו כשכפר אינו בא לידי שבועה דאין שבועת עד אחד בכפירת בעל דבר אלא במקום שאם מודה מחייב על פיו שאין השבועה אלא כדי שיודה וכאן אלו הודה פטור דאינו משלם קנס על פי עצמו ואף על גב דאיכא עד אחד כל שאינו מחייבו ממון על פי עצמו קרי ליה. ותדע לך דאפילו היכא דאיכא שני עדים ואין מחייבין אותו ממון על פיהם כי מודה קרי ליה מודה בקנס הוא ופטור והיכי דמי כגון דקטל עבדא ואתו עדים ואמרי דקטל ולא ידעי אי תם הוא אי מועד ואמר מריה דמועד הוא לא משלם קנס על פי עצמו וכדאיתא לקמן. וכן נראה לי באומר איני יודע לא קרי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם שהרי זה אינו מחויב לישבע כמו שאמרתי. ואף על פי שראיתי להראב"ד ז"ל שכתב משם אחרים שזה מחויב שאינו יכול לישבע ומשלם ואף לא נחלק על האומר כן אלא מטעם שכל שאין העד מעיד שהבעלים יודעים בדבר זה אינו מחויב שבועה ואני מה שנראה לי כתבתי. ונראה לי ברור שאין משלם קנס על פי עצמו ואפילו יש עד אחד שמעידו דמכל מקום אין מחייבן ממון על פיו ומרשיע את עצמו קרי ליה. ומיהו הראיה שהבאתי מההיא דלקמן דאמרי שנים דשורו קטל עבדא ולא ידעי אי תם אי מועד יש לדחות דשאני התם שאין העדים מעידים בחיוב הקנס כלל ואפילו לפי עדותן אינו מתחייב כלל אבל בעד אחד לפי עדותו של עבד חייב הוא באותו קנס וכיון שהוא מודה לדברי העד חייב. וכל זה איננו שוה לי דמכל מקום אינו מחייבו ממון על פיו. ולענין הגירסא כתב הראב"ד ז"ל דגירסא זו טעותא היא דמאי קאמר פשיטא מודה בקנס הוא פשיטא דהא ליכא מאן דאמר הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא והכי גרסינן אלא כשהמית על פי עד אחד או על פי בעלים וקסבר כופרא כפרה. וכן נראה גירסת רבינו חננאל ז"ל. והאי דקאמר כופרא כפרה ולא קאמר ממונא משום עד אחד איצטריך ליה דאי ממונא לא איצטריך קרא למפטריה דעד אחד אינו מחייבו ממון אבל כי אמרינן כופרא כפרה איצטריך קרא למפטריה דאי לא כתב רחמנא ובעל השור נקי הוה אמינא דחייב בין על פי עצמו בין על פי עד אחד דהא מביא חטאת ואפילו על פי עד אחד ואי ממונא האיך משלם אפילו במועד פטור דאי משום דהיה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע בזה נראה לי דינו של הראב"ד אמת דאמר דכל שאין העד מעיד שהוא ראה אינו מחויב שבועה כשאומר איני יודע וכן נראה מן הירושלמי בעובדא דשק של צרור. מדקאמר רבי אליעזר נקי מחצי כופר אלמא תם הוא דפטור הא מועד משלם את הכופר על פי הבעלים או על פי עד אחד. ואי נמי כשנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם. ומשמע דרבי אליעזר לית ליה דרבה דאמר לקמן השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כל שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר וכו'. ואין נראה דטעמיה דרבי אליעזר משום דדריש אם כופר דנימא במתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דדרשינן מיניה אם כופר לרבות מועד שלא בכוונה על פי עדים אבל היכי מרבינן מינה מועד על פי עצמו שיהא כעל פי עדים שאם אתה אומר כן הוה להו לפרושי ולמימר לרבות שלא בכוונה ועל פי עד אחד ולומר שאפילו אם אין שם אלא עד אחד ומעיד שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם יהא משלם את הכופר וזה היה רבותא טפי והיה להם לפרש. על כן מסתברא דרבי אליעזר לית ליה ההיא דרשא כלל ורבי עקיבא דנדי מאוקמתא דרבי אליעזר משום דסבירא ליה דלהא לא איצטריך קרא כל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר וכדדרש רבה. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הרא"ה ז"ל דאין לומר הכא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע דחייב ואפילו היכא דלא הוה ליה למידע כדפרישנא בבבא מציעא דליכא למימר הכי אלא היכא דכי מודה בו חייב אבל היכא דכי מודה ביה פטור משום מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע לא מחייב. קסבר כופרא כפרה ולפיכך ראוי שיתחייב על פי הבעלים ועל פי עד אחד דהשתא הוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע הראוי להתחייב ואפילו הכי פטריה רחמנא. ע"כ. עיין תוספות לקמן ריש פרק הפרה דיבור המתחיל דאפילו ניזק אמר וכו'. וזה לשון הראב"ד ז"ל אין דיני אלא כשהמית על פי הבעלים או על פי עד אחד וקסבר כופרא כפרה דאי חצי כופר קנסא על פי הבעלים לא צריך קרא למעוטי ואי ממונא הוא על פי עד אחד לא צריך למעוטי קראי אלא קסבר כופרא כפרה והיא באה על פי הבעלים או על פי עד אחד כדתנן אמרו לו אכלת חלב מביא חטאת ומוקמינן לה בעד אחד בכריתות ואפילו תם פטור מזו הכפרה.
אמר אברהם מדקאמר תם פטור מחצי כופר כשהמית על פי הבעלים מכלל דמועד משלם כופר על פי עצמו אם כן למעלה ששאלו מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה דמשלם כופר ולימא ליה כגון שהמית שלש פעמים ועל כל אחד בא לבית דין והעיד על שורו ובית דין הזהירוהו שמור שורך דהא אמרינן לעיל דכי מסהדי ביה כל אימת דקטל גביה הוה קאים אלמא בידיעה בסוף לחוד סגי ליה ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא בעינן דלא בעינן העדאת בית דין על כל אחד ואחד דהא התם כיון דאיתזמו להו על כל חדא וחדא לא קמה ליה העדאת בית דין ולא מידי עד לבסוף דאתו מזימי מזימין וקא מזמי להו בבת אחת וההיא שעתא חדא העדאה היא בבית דין ומשום דאמרי סהדי דכל אימת דקטל גביה הוה קאי קיימא ליה כאלו העידו בו בדינא תלת זימני ומשלם כופר מעתה אם המית שלש פעמים על פי עצמו והעידוהו בית דין שלש פעמים שמור שורך ולא שמר ישלם כופר. ועוד שהרי עמדה עליו העדות בית דין שלש פעמים מה שאין כן בהוזמו זוממי זוממין. ונראה לי שאין העדאה אלא מפי עדים כדכתיב והועד בבעליו אין הועד אלא לשון עדות אבל שלא על פי עדים לעולם אינו נעשה מועד אף על פי שהזהירוהו בית דין שלש פעמים על פיו. ולקמן בשמעתא דאמרינן בן חורין דמשלם על פי עצמו כופר והיכי דמי כגון דאתו עדים ואמרו קטל ולא ידעינן אי תם הוא אי מועד הוא ואמר מאריה דמועד הוא דמשלם כופר על פי עצמו וכו' ההוא רבה הוא דקאמר לה וסבירא ליה כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר משום הכי צריכי עדים על ההריגה אבל רבי אליעזר לא סבירא ליה דאפילו על פי הבעלים נמי משלם כופר בנגיחה רביעית והוא הועד שלש פעמים בעדים ובבית דין וקטל וערק לאגמא וכו' לפי שההעדאה צריכה עדים כמו שכתבנו. ע"כ. וכבר כתבתי בסוגיא דלעיל לשון הרשב"א ז"ל ולשון הרב המאירי ז"ל על ההיא דוכי מאחר דמתם קטלינן. עיין שם.
מתכוון אמר ברישא דאלו המית לא היה סומך עליו מתחילה לאומרה ומ"ד המית ברישא דאלו אמר מתכוון ברישא ודאי שוב לא היה חוזר אחר ראיה אחרת. וקשה לי אמאי קרי ליה זוטרתי הואיל וסבירא ליה כופרא כפרה דאין זה דוחק דהא לעיל דחקינן לשנויי לכולי עלמא כופרא כפרה. הר"ש ז"ל.
והראב"ד ז"ל כתב וז"ל מתכוון אמר ליה ברישא ואחר כך אמר לו כשהמית על פי הבעלים אף על פי שהטעם הראשון יותר טוב מן השני לפי שטעם מתכוון משכחת לה בין שיהיה כופרא כפרה בין שיהיה ממונא ועל פי עדים כדכתיבי קראי והועד בבעליו אבל תם המית לא משכחת לה אלא כדאמרן לעיל אף על פי כן כיון דמצא בו טעם אחר אמרו. ע"כ.
עיין לקמן בדיבור המתחיל לא דמים במה שכתבו תלמידי הר"פ ז"ל. וזה לשון ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל ומתכוון אמר ליה ברישא כלומר אין טעות לומר כן דמצינא למימר דלא חזר מטעם דהמית. ע"כ.

וזה לשון הרא"ה ז"ל רב כהנא משמיה דרבא וכו'. משל לצייד וכו' כלומר דהני תרי טעמי תרווייהו אית ליה לרבי אליעזר רב טביומי וכו' משל לצייד וכו' פירוש שאף רבי אליעזר חזר בו מטעם ראשון דאמר על פי בעלים וכו'. ואפשר דטעמא דמילתא דכיון דמדינא מחייב מיתה אלא משום דמחסרי סהדי הוא דלא מקטיל דלא חייל עליה חיוב תשלומין דהיכי מהימני בעלים לחצאין אי מהימנת להו דקטל בר קטלא הוא ולא בר תשלומין אי לא לאו בר הכי והכי הוא ואתיא הא דומיא דטעמא דאמרינן לקמן אבל היכא דמעיקרא בר קטלא הוא אף על גב דשחטיה לא צריך קרא למעוטיה אלמא כיון דמעיקרא בר קטלא לא חייל עליה חיוב תשלומין אף על גב דההיא דלקמן עדיפא ומסתבר דאפילו רב כהנא מודה בה כיון דהוי בעדים וחיוב גמור מן הדין. והשתא לרבי אליעזר לא שייך למימר ההוא טעמא דכתיבנא לעיל היכי אפשר במועד חייב ובתמותו פטור. וכי תימא דהכא הוא משום גזרת הכתוב אם כן כיון דאשכחן לה להא מילתא היכי עבדינן מינה הכרחא לעיל כלל דמסתבר ליה דלא שייך ההוא טעמא אלא לעיל דתם פטרינן ליה לגמרי והא לא אשכחן. וליכא למימר כלל דתם פטור לגמרי ומועד חייב אבל הכא כיון דתם בתורת תשלומין הוא דאלו בעלמא מיחייב לשלומי אפשר דבהא חס רחמנא עליה כדאשכחן נמי דחס עליה בשאר מילי. הרא"ה ז"ל.

משל לצייד פקח שנוטל כל מה שיזדמן לו וכן בדברי תורה יגדיל תורה ויאדיר. רב טביומי אמר וכו' אלו נזדמן לו טעם מתכוון בתחילה לא היה אומר לו טעם המית שאין דרך ושמוש החכמים לומר טעם פחות אחר טעם יפה. וכן תמצא בציידין שיש בהם סלסול ונקיות הדעת שאם ימצאו דבר חשוב אפילו נטלו דבר פחות בתחילה מניחין אותו לפי שאינן להוטין אחר הבצע והמשל הזה אינו מטעם אחד לדברי תורה אלא כיון שהביא רב כהנא משל מן הציידים הוא הביא. הראב"ד ז"ל.

בד"ה מודה בקנס כו' ונראה דה"מ למפרך אע"א דאין סברא לומר כו' עכ"ל יראה דמשמע להו הא דע"פ ע"א קאי נמי למאי דמסיק דלא הוה מודה בקנס משום דכופרא כפרה וא"כ ע"כ לא איירי במכחישו דא"כ תיקשי ליה פשיטא דבמועד נמי פטור כפרש"י אלא דאיירי במודה לדברי העד ואהא כתבו דהמקשה דאכתי לא אסיק אדעתיה דכופרא כפרה ופריך ע"פ בעלים מודה בקנס הוא ה"מ למפרך הכי אעד אחד דאין סברא שלא יחשב מודה כיון שמודה ע"י העד וע"פ סברתם זאת כתבו גם כן לעיל תימה לר"י כו' בההיא דהוא ואחר מצטרפין להורגו לפרש"י יפטר מטעם קנס דאין סברא דמשום דעד אחד עמו לא יחשב כמודה בקנס וק"ל:

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש כו'. בפ' האיש מקדש פרש"י שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותם למורא המקום עכ"ל ור"ל דאזהרת את ה' אלהיך תירא היא גופה מביאו להיות ירא מהמקום שלא להשוות לו שום דבר ולכך פירש וזהו שאמר כך אני מקבל שכר על הפרישה דמתוך מצות מורא מהמקום גופיה אני פורש והנני אקבל שכר על מצוה זו שקיימתי. ורבי עקיבא שבא ולמד לרבות ת"ח ס"ל דאין זה משוה מורא ת"ח למורא מקום כי המורא מהם הוא מוראו כי מתוך שהוא ירא מה' הוא נשמע להם לקבל עליו יראת ה' ומצותיו וז"ש ומורא רבך כמורא שמים כי המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים וק"ל:

ד"ה נפקא להו מאת בשרו וכו' ופריך קלוטה במעי קלוטה ליטמא דמהלכת ארבע במהלכת ארבע הוא ומאי קשה הא קתני בטמאה טמא וכו' דר' יוסי הגלילי כיון דדריש אתין וכו' כן צ"ל:

ד"ה כיון שהגיע לאת ה' וכו' השוה הכתוב וכו'. ר"ל וא"כ ה"ל לאוקמי רבויא דאת ה' אלהיך תירא אמורא דאב ואם ואע"ג דכבר כתיב איש אמו ואביו תיראו אתי קרא לחייב בו בתרי עשה ותירץ לא הוי ניחא ליה וכו':

ד"ה נקי מחצי כופר וכו' משום קושיא דאנשים וכו' ר"ל דכבר אימעוט מדכתיב אנשים ודרשינן אנשים ולא שורים דכריש לקיש ס"ל וכו'. ר"ל ובמאי מוקמי ליה אי בשני עדים הא נסקל והביאהו לב"ד וישלם לך ואי ע"פ עד אחד אפי' במועד אין בו קנס דכשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין קנס ואע"ג דכופר משלם וכו' דמדמוקי נקי לחצי כופר וע"פ עד אחד מכלל דבמועד משלם כופר אע"פ שאין השור בסקילה דאם לא כן למה לי מיעוטא לתם וסברא דר"ע וכו' רוצה לומר דר"ע דריש נקי מדמי עבד וכשהשור בסקילה וכו' נימא הביאהו לב"ד וישלם לך סלקא דעתיה דמשלם מן העלייה כדלקמן אותה סברא לא סבירא ליה לר"א וא"ת ולימא נקי מדמי עבד ממש משויו דבמועד דלא משלם קנס משלם דמים כצ"ל:

ד"ה מודה בקנס הוא וכו'. ונראה דהוי מצי למפרך אעד אחד ר"ל מודה בקנס הוא דהא אי הוה בעי היה כופר והיה נשבע להכחיש העד:

גמ' הי אמר ליה ברישא ונפקא מיניה אם חזר או לא:
משכח רברבי ושקיל כו'. ולא הדר דמסתמא העדיף אמר ברישא דאל"כ לא עלה על דעתו לומר נקי מחצי כופר כו':
שדי זוטרי. רש"י ולית ליה מנא לאחזיקינהו כולהו. אינו דומה לנמשל. עוד קשה לי הלא לעיל מסיק דכ"ע כופרא כפרה (ואפילו לר"ע משמע בפלוגתא דרבה ואביי לקמן (בבא קמא דף מ"ג ע"א) דקאי אליבא דר"ע וכמ"ש התוס' לקמן שם משמע בהדיא דס"ל [לר"ע] כופרא כפרה ומוקי מתני' דהמית ע"פ עצמו משלם כופר דכופרא כפרה וצ"ע (ר) כ"ז היה במוסגר) וכן לקמן וא"כ ודאי כיון דלית ליה דרבה אין השור בסקילה כו' דאל"כ גם תירוץ מתכוין לא יתכן [גם זה ה] תירוץ נכון וצריכא נקי ואמאי קרי ליה זוטרי שדי זוטרא כו' ובעל המאור אית ליה גירסא אחרינא בשמעתין:

בתוס' בד"ה נפקא להו כו' דריה"ג כיון דדריש אתים כו'. ר"ל ריה"ג כיון דדריש אתים ס"ל דאסור קלוט כשיצא לאויר העולם וא"כ במה שבמעי הקלוטה בטמאה היא ואה"נ דטמא דהא קאמר בטמאה טמא וע"ש בגמרא וק"ל:

בתוס' בד"ה לרבות ת"ח. מקושר שפיר לדיבור שלפניו פשוט [דאי לעשה יתירא אתי א"כ תיקשי קושית תוס' שבדיבור הקדום]:

בא"ד וי"ל דהכא ברבו מובהק כו'. וא"ל לכתוב מפני שיבה תקום דמיירי אפילו באין רבו מובהק זה לא קשה להו כלל דודאי אצטריך לרבות יראה איזה מורא כו' ע"ש:

בתוס' בד"ה נקי מחצי כופר כו' משום קושיא דאנשים כו'. ר"ל [למה לי] נקי כבר ממועט מאנשים ולא שוורים אע"פ שמתרצים דה"א אנשים כי נתכוונו כו' בעיניו דוחק זה רק הוה ממעטינן שוורים מחיובא:

בא"ד ואע"ג דכופר שלם מחייב ר"א כו'. מדאצטריך מיעוטא בתם:

בא"ד ולא בעי למינקט נקי מחצי כופר. דאין סברא לומר דלבתר קיבלו מר"א וס"ל כריה"ג [דתם חייב] ואין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר כדבסמוך (תוס' כתבו לפי האמת כמ"ש מעבר לדף בד"ה מה כשחייב כו' [דמוכח דע"כ לא קיבל]. כ"ז היה במוסגר):

בא"ד ולא בעי לאוקמי נקי מדמי בן חורין. ואע"ג דאם ס"ל בדניזק שיימינן מ"מ יש הרבה חילוקים בין כופר לדמים כדלקמן (בבא קמא דף מ"ג ע"א) בד"ה מאי לאו כופר:

בא"ד וא"ת ריה"ג דאמר תם משלם כו'. לא מצינו זה בהדיא בריה"ג רק מצי סבר כן (א"ה בדף ט"ו ע"א מצינו בגמרא בהדיא דקאמר הא מני ריה"ג היא דאמר תם משלם חצי כופר. כ"ז היה במוסגר. אבל דברי הגאון מפורשים לעיל בתוס' בד"ה הא מני ריה"ג הוא דהא דקאמר הא מני ריה"ג היינו דמצי סבר כן ע"ש):
נוסחא א

בתוס' בד"ה ע"פ עד אחד כו' משום דמודה בקנס הוא כו'. וכן משמע קצת מפירש"י דהכא מודה בקנס פטור וכי היכי כו'. ולקמן בסמוך (בבא קמא דף מ"ג ע"א) בד"ה מאי לאו כופר פירש"י משום דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ואדם בהודאתו אינו נהרג עכ"ל נראה משום דהתם קאי אמועד מפרש טעמא דכמיתת הבעלים כו' משום דהשור יסקל וגם בעליו יומת דילפינן מיניה כמיתת הבעלים כו' במועד כתיב והריגת מועד ודאי לאו קנס הוא והכא בתם סברא כי היכי דתשלומין שלו הוא קנס הכי נמי הריגת השור אך על מ"ש רש"י בהתערובות ובפ' כל האסורין לא נוגח ולא רובע כו' משום דמודה בקנס הוא ע"ז תמהו האיך מצינו דהריגת שור הוא קנס וק"ל:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה ע"פ עד אחד כו' דמודה בקנס הוא. מעבר לדף לקמן בד"ה מאי לאו כופר מפרש רש"י הטעם דכמיתת בעלים כך מיתת השור ובעלים אין נהרגין ע"פ הודאתן:

בא"ד מ"מ נפטר מטעם דמודה בקנס. אע"ג דאיכא עד א' בהדיה אין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כמ"ש בסמוך בד"ה מודה בקנס אבל לפרש"י ודאי דצ"ל דשאני הכא הואיל ואיכא עד אחד דאל"כ קשיא אהדדי כאן אמר מצטרפין להורגו והתם אמר אינן נהרגין לא רובע כו':

בתוס' בד"ה מודה בקנס כו' דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה כו'. דע"כ לא איירי במכחיש העד דא"כ פשיטא למה לי קרא אפילו במועד עד אחד לאו כלום הוא אלא במודה לדברי העד א"כ בה"א דקנס הוא ה"ה דהו"מ למיפרך אעד אחד כו' אבל אי מכחישו לא צריך קרא אף דכפרה הוא וא"ל דצריך קרא לעד אחד והוא אינו יודע דאין השור בסקילה וכה"ג בעלמא מתוך שאינו יכול לישבע משלם אתי נקי לפוטרו מכופר (ש) דהכא לא ה"ל למידע וישבע שבועה דרבנן על איני יודע ופטור בלא קרא וקרא למיפטר משבועה לא אתי דרך ש"ד הוא שובע (ת). עיין כאן ברש"א:

וברש"י ה"ה דהומ"ל אעד אחד פשיטא. למאי דס"ד קנס ולא כפרה אבל למאי דמשני כפרה ה"א דצריך כפרה אם בא עד אחד שהמית שורו ובמועד ה"נ דצריך כפרה ע"פ עד אחד וכן בסמוך בד"ה מתכוין אמר ליה ברישא שכתב ובעד א' נמי איכא למימר פשיטא דלא מחייב דהא תרי בעינן לאפוקי ממונא וצריך לשנויי כפרה ובמועד ה"נ דצריך כפרה ואתי נקי לפוטרו בתם מכופר דלא צריך כפרה בתם ודו"ק:
אבל אם הוא יודע שאמת דברי העד ומודה לדבריו זה לא מיקרי מודה בקנס [וכמו שפי' לעיל לדעת רש"י]:

תד"ה כיון. נאמר איש אמו ואביו תיראו. כצ"ל:

תד"ה לרבות כדתנן מורא רבך כו'. אבות פ"ד מי"ב:

תד"ה ע"פ ע"א בר"פ התערובות כו' משום דמודה בקנס הוא ותימה כו' ובפ"ק דסנהדרין כו'. (ולקמן מג) בד"ה קתני מיהת פי' מטעם כמיתת בעלים כך מיתת השור כו'. וגם ע"ז יקשה מהא דסנהדרין דהא כי אמר פלוני רבעני לרצוני אינו נהרג אפילו יש אחר עמו כדאיתא שם לעיל ובאמת לא לכל אמרי' כמיתת בעלים כו' כדאיתא (שם לו ב) וע"ש בפרש"י בד"ה לא תטה ולקמן מ"ה בתד"ה אלא:

גמ' הי אמר ליה ברישא. כעין זה נדה דף יג ע"א:

תוס' ד"ה נפקא כו' אי נמי רוצה ליישב. כעין זה עי' לקמן מז ע"א בתוס' ד"ה מאי טעמא גופה וכו':

בגמרא להנאת עורו דסד"א בשרו הוא דאסור בהנאה עורו מותר קמ"ל כו' וקשה דהא ע"כ מוכח דהאי תנא דברייתא דקאמר בהנאה מנין ת"ל ובעל השור נקי היינו הנאת עורו ומוכח דלא דרש את וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דילמא לעולם אימא לך דקרא דלא יאכל אתי להיכא דסקלי מיסקל דאסור בהנאה כפשטא דקרא ואי משום דכתיב את בשרו דילמא להיפוך דאת בשרו בא ללמד דוקא בשרו אסור בהנאה אבל עורו מותר ובעל השור נקי אתי לחצי כופר ודמי וולדות כדפי' לעיל לסברת המקשה בשלמא לפי' התוס' לעיל בסברת המקשה דבעל השור אתי להנאת עורו וא"כ לפירושם יש לומר דלא שייך להקשות כלל על תנא דברייתא דילמא קרא אתי לחצי כופר דקרא לא משמע ליה הכי אלא לאיסור הנאה א"כ לק"מ אבל לפי' רש"י ודאי קשה. אמנם למה שכתבתי בסמוך דאף לפי' רש"י יש לומר דלא שייך להקשות דילמא קרא אתי לחצי כופר כיון דתנא דברייתא לא ס"ל הכי אלא עיקר קושיית המקשן היא דכיון דפשטא דקרא לא איירי כלל מהיכא דשחטו אלא באם אינו ענין ילפינן לה להכי מקשי דילמא קרא דחיק ומוקי אנפשיה לחצי כופר אבל לאחר שגילה התרצן דאדרבא דפשטא דקרא איירי שפיר מהיכא ששחטו והיינו דלישנא דאת בשרו משמע הכי א"כ ניחא ליה לתנא למדרש הכי כדי שלא נצטרך לדחוק ולומר דבעל השור נקי אתי לחצי כופר דיותר ניחא ליה לפרש דאתי להנאת עורו כמו שסיים בפירוש כאדם שאומר יצא פלוני נקי מנכסיו כו' ומכ"ש דאתי שפיר למה שכתבתי דהני תרי שינויי דמשני ליכתוב לא יהנה א"כ לא יאכל את בשרו ל"ל כולה חדא שינויא א"כ לק"מ וק"ל:

בפרש"י בד"ה מודה בקנס פטור וכי היכי דמיפטר מקטלא פטור נמי מכופר כו' עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן ואמאי לא מפרש בפשיטות דמודה בקנס פטור מאותו ממון והיינו כמ"ד פ"נ קנסא וכמו שפי' התוס' ונ"ל ליישב דרש"י לא רצה לפרש כן משום דאם נאמר דהקושיא הוא למ"ד פ"נ קנסא א"כ לא הוי משני מידי דקסבר כופרא כפרה דהא מאן דס"ל פ"נ קנסא היינו משום דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומדינא דלא לשלם כלל וא"כ איך יעלה על דעת עוד לומר שכופר של שור התם הוא משום כפרה דכיון דאפי' בתשלומין ליתא משום דבחזקת שימור הוא א"כ כפרה מאי עבידתיה לכך מפרש רש"י דהקושיא אתיא כמ"ד פ"נ ממונא לפטור מכופר כי היכי דפטור מקטלא ואין הכוונה בזה למה שאמרו כשאין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר דדרשינן הכי מקרא דא"כ אכתי לא הוי משני מידי במאי דקסבר כופרא כפרה אלא צ"ל לרש"י דמסברא בעלמא מקשה הכי דנראה לכאורה דהא בהא תליא וע"ז משני שפיר דקסבר כופרא כפרה ודו"ק. ולשיטת התוס' צ"ל דאיירי שהבעלים יודעין בו שהוא מועד ולפי שאין עדים קרי ליה תם ומ"מ שייך כופרא כפרה כיון שיודעין בו שהוא נגחן א"כ לאו בחזקת שימור קאי וצריך כפרה כן נ"ל:

בתוספות בד"ה נקי מחצי כופר לא בעי למימר כו' דכריש לקיש ס"ל דכשאין השור בסקילה לא משלם כו' עכ"ל. פי' דלא שייך לומר נקי מדמי עבד היכא שהשור בסקילה הלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו והיכא שאין השור בסקילה א"א לומר שהרי אפילו במועד פטור כה"ג. ומה שכתבו ואף על גב דכופר מחייב ר' אליעזר עכ"ל היינו מדאיצטריך ובעל השור נקי לפטור מחצי כופר היכא שאין השור בסקילה מכלל דבמועד כה"ג מחייב על זה כתבו דהיינו משום דדרש אם כופר כו' ואין להקשות א"כ תקשי להיפוך א"כ אם כופר לר"א למה לי לרבות כופר שלא בכוונה ות"ל מדאיצטריך ובעל השור נקי מכלל דבמועד כה"ג מחייב דע"כ איצטריך אם כופר דבלא"ה לא הוי מוקמינן ובעל השור נקי לחצי כופר אלא לדמי עבד אבל לבתר דכתיב אם כופר לרבות שלא בכוונה דרשינן שפיר נמי ובעל השור נקי לחצי כופר אבל בדמי עבד אפילו במועד כה"ג פטור וק"ל:

בא"ד וי"ל כיון דבתם ליכא קנס בכוונה שלא בכוונה נמי פשיטא דלא משלם דמים כו' עכ"ל. וכן בסמוך כתב או משום דכיון דלא אשכחן כופר בתם לא איצטריך למעט הדמים עכ"ל ולא ידענא מאי פשיטא דהא מה ששור תם פטור בכוונה מכופר ומקנס של עבד לאו משום קולא דיליה הוא אלא משום דאמרינן הביאהו לב"ד וישלם לך ושלא בכוונה נמי דפטור היינו מדרשת הכתובים דהשור יסקל ומגזירת הכתוב אבל דמים שלא בכוונה אמאי לא ישלם דלמה ניקל במיתת האדם טפי מבשאר נזקו או מיתת ממונו ובאמת הרמב"ם והראב"ד בפ"י מהל' נזקי ממון כתבו דתם חייב בתורת דמים של עבד אלא בבן חורין פליגי דהרמב"ם ס"ל דלא שייך תורת דמים גבי בן חורין כ"כ הרב המגיד עי"ש ויש ליישב דלסברת התוס' אין תימה מה שנקיל במיתת אדם יותר מבנזקי ממון דהכי נמי מצינו גבי בור שפטור על מיתת אדם וק"ל:

בא"ד וא"ת לר"י הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר כו' הול"ל נקי מחצי כופר עכ"ל. הא דלא קשיא להו דלא דריש נקי מדמי עבד דאיכא למימר דאי כשהשור בסקילה הביאהו לב"ד כו' ואי שלא בכוונה נמי פטור מדרשת השור יסקל אבל בכופר ע"כ דלית ליה לר"י הגלילי האי דרשה דהשור יסקל מדחזינן דאמר ר"י דתם משלם חצי כופר וע"כ היינו שלא בכוונה וא"כ דלית ליה האי דרשה לענין כופר קשה מנ"ל באמת דמחייב בחצי כופר ואמאי לא דריש נקי מחצי כופר וק"ל:

בא"ד וי"ל דאין דומה לו סברא לפוטרו מחצי כופר מאחר שחייבו הכתוב חצי נזק עכ"ל. וכבר פירשתי שיחתי בל' רש"י דאדרבה מסברא נראה דלא דמי דלמאי דקיי"ל פ"נ קנסא ע"כ משום דבחזקת שימור קיימי א"כ לא שייך ביה חיוב כופר דהא קי"ל כופרא כפרה והאי לאו בן כפרה הוא כיון דבחזקת שימור קיימי ואפי' בחיוב נזק לא מחייב אלא בתורת קנס ויש ליישב דאפשר באמת דר"י הגלילי סובר דפ"נ ממונא וכן יש להוכיח קצת מסוגיא דסוף פ"ק גבי חצי כופר לאו שיורא הוא ואין כאן מקומו להאריך:

בגמרא רב כהנא משמיה דרבא אמר מתכוין אמר ליה ברישא משל לצייד כו' רב טביומי משמיה דרבא אמר המית אמר ליה ברישא משל לצייד כו' שדי זוטרא ושקיל רברבי. ויש לתמוה מאי נפקא מינה בהאי פלוגתא הנך מושלי משלים ל"ל ויותר קשה דמשל דר"ט לא דמי כלל לנמשל דהתם שדי זוטרא לפי שאין לו כלי כמו שפי' רש"י משא"כ הכא הוי מצי ר"א למימר תרווייהו ולמאי דפרישית אתי שפיר ונפתח במילתא דר"ט שסובר דשינויא דהמית קרי ליה זוטרא כיון דלפ"ז צ"ל דכופרא כפרה והיינו ע"כ משום דס"ל פלגא ניזקא ממונא ומש"ה בעי כפרה כדפרישית והוה דלא כהלכתא דהא קי"ל פ"נ קנסא משא"כ לשינויא בתרא הוה איפכא דע"כ לענין מתכוין צ"ל דס"ל חצי נזק קנסא וכופרא נמי קנסא דלא בעי כפרה משא"כ אם נאמר דכופרא כפרה למה יתחייב חצי כופר במתכוין הא אפי' במועד כה"ג לא בעי כפרה דלא חמיר מאדם גופיה דבמתכוין לנפלים והרג בן קיימא פטור לגמרי כ"ש דבניזקי בהמתו אלא ע"כ דכופרא לאו כפרה והיינו דשדי זוטרא ושקיל רברבי כיון דאי אפשר לקיים שניהם דהוי דבר והפוכו זהו סברת ר' טביומי משא"כ ר"כ דאמר מתכוין אמר ליה ברישא סובר דלא הוי דבר והפוכו דבשינויא דמתכוין נמי מצי סבר דכופרא כפרה אלא דאפ"ה מתחייב במתכוין לנפלים כו' דגזירת הכתוב הוא מריבוי דאם כופר כסברת אביי לקמן אליבא דר"א והא דקרי לשינויא דהמית זוטרא היינו משום דלא אתיא אלא למ"ד כופרא כפרה משא"כ לשינויא דמתכוין מתוקמא שפיר אליבא דכ"ע אפי' למ"ד פלגא נזקא ממונא מיהו רב טביומי דס"ל דהאי שינויא דמתכוין לא מצי סבר כופרא כפרה היינו משום דס"ל כרבה לקמן דר"א לא דריש אם כופר אלא מסברא מחייב ליה כמ"ש התוס' לקמן וממילא דלפ"ז ע"כ לא מצי סבר כופרא כפרה כדפרישית נמצא דר"כ ורב טביומי פליגי בפלוגתא דרבה ואביי לקמן ודוק שהוא כפתור ופרח:

עד שבא רבי עקיבא ולמד את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח. אפשר לרמוז ונקדים כמה הקדמות והיד כותבת ההקדמות בקצור. הנה ת"ח מופלג הוא בתורה שבע"פ והיא כנגד מ'. ורבי עקיבא עשה עיר של זהב לרחל אשתו. כמשז"ל שהיתה נקראה רחל הרומזת למ'. והיא השתדלה על שילמוד ולמד תורה שבע"פ שהיא כנגד מ'. ועל ידה למד ולימד כ"ד אלף תלמידים נגד כ"ד צרופי אדני לתקנם וזה רמז כ"ד אל"ף וזה היתה אשתו סיבה ובזה היה יחוד ואז נאמר גדול ה' ומהולל מא"ד בעי"ר כמ"ש בזהר הקדוש וזהו עיר של זה"ב דין ורומז לתורה שבע"פ ולמ'. גם רחל היא מ' והיא גימטריא עסמ"ב ונוסף ו' שהוא ז"א רמז אשר עסמ"ב נמשך לז"א ועי"ז הוא היחוד. וז"ש עד שבא רבי עקיבא שהרביץ תורה שבע"פ ודרש את ה' אלהיך תירא שרומז למ' כמו שפירש רבינו האר"י ז"ל וכתיב את לרבות ת"ח דעסקי בתורה שבע"פ שהיא נגד מ' וז"ש וכסיל לא יבין את דכתיב גבי שכינה מ' שהיא נקראת זאת. וזהו א"ת זא"ת שהוא לרבות ת"ח ודוק כי קצרתי מאד ועמש"ל בפסחים על דף כ"ב בס"ד:
ועוד יש לרמוז ונרחיב הדברים וגם במה שעשה רבי עקיבא עיר של זהב לאשתו כי כל כונתו לתיקון השכינה הנקראת עיר וכתב בר"מ דכל נשי ישראל אחידן במ' ומה גם אשתו בת גדולים וסבלה עניות גדול כדי שבעלה ילמוד תורה. ורבי עקיבא ניצוץ יעקב אבינו ע"ה כמ"ש בספר הגלגולים וזה רמז עקיבא אותיות יעקב א' ושם אשתו רחל כמ"ש באבות דרבי נתן פרק הששי. ובהיות שהתורה נתנה ליעקב אבינו כמ"ש הרב מהר"י חאגי"ז ז"ל בפ' קרבן מנחה סימן קט"ו משם רז"ל אלא שאז לא נתנה תורה בפרסום עד שבא משה רבינו ע"ה והיו חופה וקידושין ופרסום רב. לכן גם רבי עקיבא היה מקור לתורה שבע"פ ומתלמידיו נשארה לנו התורה כמ"ש סתם ספרא רבי יהודה סתם משנה ר"מ סתם ספרי ר"ש וכו' וכלם תלמידי רבי עקיבא. ובזה יומתק יותר מ"ש במאמרינו עד שבא רבי עקיבא ולמד דהוא ניצוץ יעקב אע"ה שקבל התורה ועל ידו נשארה לנו התורה שבע"פ שהיא נגד השכינה והוא דרש את ה' אלהיך תירא שרומז למ' לרבות לת"ת. ובזכות התורה תבא הגאולה ורמוז ס"ת את ה' אלהיך ס"ת גימטריא משיח בן דוד. וז"ש וכסיל לא יבין את זאת כלומר את דכתיב גבי זאת כמש"ל דהיינו את ה"א תירא דס"ת גימטריא משיח בן דוד שע"י התורה תבא הגאולה והוא כסיל שבטל מהתורה וזה רמז פסוק עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, ס"ת וזמרת יה ויהי לי גימטריא משיח בן דוד עזי היא התורה וזה רמז ה' מלך גאות ס"ת גימטריא משיח בן דוד כי כאשר יבא משיח יתייחדו זו"ן ה' ז"א מלך מ' ועוד מלך עם הכולל גימטריא הויה אדני, ויומשך ויקדש חכמה ויהיה קדו"ש גימטריא גאות לבש וא"ש ההי"ב:
ויען רבי עקיבא ניצוץ יעקב אע"ה ולזה הוא שזכה לתורה שבע"פ ונתגלה לו שער הן' מה שלא נתגלה למשה רבינו ע"ה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואשתו רחל הרומז למ' היתה סיבה שתתקיים בו תורה שבע"פ לכן לתקון המ' עשה לה עיר של זהב ס"ת רל"ב גימטריא ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ור"ת שע"ז רמז להמשיך שפע עסמ"ב ש"ע נהורין לז' שהיא מ'. ובאבות דרבי נתן פרק הששי אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה והרב בנין יהושע פירש ביוש הוא לנו ולנשותנו שאין להן תכשיטין חשובין כמותה עכ"ד ולי הדיוט לא נהירא חדא דאינו דרך ארץ לומר לרבן של ישראל בסדר נשים שלהן ועוד מה דמות יערכו לרבי עקיבא שהיה עשיר גדול ואפילו אשת רבן גמליאל לא היה לה ונתקנאה כמ"ש בירושלמי פרק במה אשה ומה בושה יגיע להן ולזה יש לישב דהכונה ביישתנו שרבינו עושה גדולות ואנן בדידן לא נעשה מילי קטנ"י. אך יותר נראה דהכונה דכל העולם עונים אחריו מקודש ובזה גלית דעתך שאתה חושב לעשות נ"ר לאשה ואינו לפי כבוד תורתך וקדושתך והגם דרבי עקיבא היה מכוין לרזין עילאין לא רצה לגלות לתלמידיו רק ע"פ מדותם והשיב אתם מתביישים שנתתי דעתי בפרק האשה. ואני אומר שאני חייב ולה ניתנה פריע"ה מהרבה צער שנצטערה עמי:

כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא וכו'. עמ"ש התוס' ומ"ש בשיטה מקובצת משם רבינו ישעיה והרא"ש ומ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן תע"ב בס"ד ועיין מ"ש אני בעניי לעיל בקונטריס זה בפסחים דף כ"ב ומה שרמזתי שם בס"ד: