בבא קמא מא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - א

מהו דתימא כמאן דקטלה [כאילו השור הוא שהרגה] דמי, קא משמע לן!

כלומר, קולא היא ברובע, שאם כי נגרמה מיתה על ידה, מכל מקום אין הבעלים חייבים כופר, ואין אנו מחשיבים את השור כאילו הוא זה שהרג את האשה. ^[1]

רבא אמר:

לעולם בכגון דרבעה וקטלה ברביעה עצמה הוא שאמרו שהרובע אינו משלם את הכופר; ודקא קשיא לך: למה לא ישלם, והרי מה לי קטלה בקרנא, מה לי קטלה ברביעה!?

אימא לך: קרן כוונתו להזיק, האי כוונתו להנאת עצמו הוא, ואם כן אינו בכלל "קרן", ולא חייבה התורה כופר אלא ב"קרן".

ומפרשינן: במאי פליגי אביי ורבא, שלאביי כשקטלה ברביעה חייב בכופר, ולרבא אינו חייב בכופר? ברגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק, כלומר: שור שהרג ב"רגל":

לאביי: משלם כופר, שבכל חיובי השור חייבה התורה את בעליו בכופר, ואילו לרבא: לא משלם כופר, שלא חייבה תורה כופר אלא ב"קרן". ^[2]

כאן שבה הגמרא למחלוקת רב ושמואל, אם שור האצטדין כשר לגבי מזבח, ומביאה, דתניא כוותיה דרב שהוא כשר לגבי מזבח:

דתניא: שור האצטדין אינו חייב מיתה, ואף כשר הוא לגבי מזבח, מפני שהוא כמעושה. כלומר, כאילו המגיח הוא זה שהרג ולא השור עצמו.

מתניתין:

שור שנגח את האדם, ומת האדם.

אם שור מועד להרוג הוא, הרי הוא משלם כופר, שנאמר [שמות כא כט]: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה. אם כופר יושת עליו".

ואם תם הוא, הרי הוא פטור מן הכופר, שנאמר [שם, כח]: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת, סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא ... ", ודרשינן ^[3] [עמוד ב]: "נקי" מחצי כופר, ללמד, שאין התם משלם אפילו חצי כופר, ואין דין הכופר כתשלום נזק שהתם משלם את חציו.

וזה וזה, בין תם ובין מועד חייבין מיתה, שנאמר: "וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת, סקול יסקל השור. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה, השור יסקל". הרי שבין תם ובין מועד נסקלים.

וכן הוא הדין - שהשור חייב מיתה בין כשהוא תם ובין כשהוא מועד, ^[4] וכשהוא מועד משלם כופר - בבן [קטן] שנהרג על ידי שור, וכן בבת קטנה, שנאמר [שם, לא]: "או בן יגח או בת יגח, כמשפט הזה יעשה לו".

ואם נגח השור עבד או אמה ומתו, אין בעליו משלם כופר לפי השווי של המזיק או הניזק, אלא: נותן קנס שלשים סלעים לבעלי העבד, בין שהוא העבד יפה מאה מנה, ובין שאינו יפה אלא דינר אחד, שנאמר [שם, לא]: "אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו, והשור יסקל".

גמרא:

ומקשינן על המבואר במשנתנו שאין כופר אלא בשור מועד: וכי ^[5] מאחר דמתם קטלינן ליה [מאחר ששור תם נסקל כשהרג אדם], אם כן שור מועד להרוג - שהעידו עליו שלשה ימים לאחר כל נגיחה, שהרג אדם - ^[6] היכי משכחת לה!? והרי כבר מנגיחותיו הראשונות היה לו ליסקל!? אמר תירץ רבא: הכא במאי עסקינן, שלא היתה העדאתו על ידי הריגה בפועל של שלשה בני אדם. אלא כגון שאמדוהו להריגת שלשה בני אדם, כלומר: רץ אחרי שלשה בני אדם בשלשה ימים, וברחו מפניו, והעידו על כך בפני בית הדין והבעלים אחר כל רדיפה, ^[7] ואמדו בית הדין, שאילו לא היו אלו בורחים, היה הורגם. ^[8]

רב אשי חולק על תירוצו של רבא, ואמר: אומדנא לאו כלום הוא, ואין הוא נעשה מועד אלא בהריגה בפועל של שלשה בני אדם.

אלא, פירש רב אשי, הכא במאי עסקינן, כגון שבתחילה סיכן לשלשה בני אדם בשלשה ימים, והעידוהו על כך, אך לא הרגוהו היות ועדיין לא מת איש, ומשנגח את הנגיחה הרביעית מתו השלשה. ^[9]

רב זביד אמר: הכא במאי עסקינן, בכגון שהרג שלשה בהמות, שעליהם אינו נסקל, ומכל מקום מועד הוא להריגה.

ומקשינן עלה: וכי מועד להריגת בהמה, הוי מועד להריגת אדם!? ^[10]

אלא, אמר רב שימי: הכא במאי עסקינן, כגון שהרג שלשה גויים, ואין השור נהרג על הריגת גוי.

ומקשינן עלה: וכי מועד להריגת גויים, הוי מועד להריגת ישראל שישלם עליהם כופר כשהרגם!? ^[11] אלא, אמר רבי שמעון בן לקיש:

הכא במאי עסקינן, כגון שהרג שלשה בני אדם טריפה, ואין השור נהרג על הריגת טריפה, היות ו"גברא קטילא" [חי שהוא כמת] הוא הרג.

ותמהינן: וכי מועד להריגת טריפה, הוי מועד להריגת אדם שלם!?

אלא אמר רב פפא: הכא במאי עסקינן, בכגון דקטל השור וערק לאגמא, דקטל שוב וערק לאגמא [הרג השור, וברח לאגם שלא יהרגוהו]. ^[12]

רב אחא בריה דרב איקא, אמר: הכא במאי עסקינן, בכגון שהוזמו זוממי זוממין -

כלומר, העידו עליו עדים ביום הראשון, והוזמו העדים ופטרו בית הדין את השור מסקילה; ושוב העידו עליו עדים אחרים ביום השני, והוזמו; ושוב העידו עליו עדים ביום השלישי, וגם באו באותו יום עדים שהזימו את זוממי הכתות הראשונות, ונתקיימה עדות הראשונים, והרי הוא מועד; ועד שלא הספיקו בית הדין לגמור את דינו של השור למיתה, נגח השור נגיחה רביעית כשהיה עדיין בבית בעליו, ועל נגיחה זו הוא משלם כופר. ^[13]

בגמרא לעיל כד א איתא: איבעיא להו: "שלשה ימים" דקתני [במשנה שם: "מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים"], לייעודי תורא, או לייעודי גברא, למאי נפקא מינה: דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא [ביום אחד העידו על שלש נגיחות בשלשה ימים], אי אמרת לייעודי תורא, מייעד, ואי אמרת ליעודי גברא, לא מיעד, כי מימר אמר [בעל השור]: השתא הוא דקמסהדו בי".

ומקשינן: הניחא אי "ליעודי תורא" בעינן, שלדעתו נעשה הוא מועד אפילו כשהעידו עדים ביום אחד על שלש נגיחות שהיו בשלשה ימים, שפיר אפשר לפרש את המשנה כפי שנתבאר שהוזמו זוממי זוממין.

אלא, אי לייעודי גברא בעינן, וצריך שתהיה עדות בפני הבעלים אחר כל נגיחה, אם כן אין לחייב את הבעלים באופן שהוזמו העדים, אם כי לאחר כל הנגיחות התברר שעדי אמת הם, שהרי מימר אמר [יאמרו] הבעלים: באותה שעה שבאו העדים הרי לא הוה ידענא [לא ידעתי] שעדי אמת הם; וכל ידיעתי ששורי נגח הלוא לא נתקיימה אלא לאחר שנגח שלש נגיחות, ואין זו העדאה לדעת הסובר: "ליעודי גברא"!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן: בכגון דאמרי העדים שהעידו על נגיחות השור: כל אימת דקטיל תוריה, גביה הוה קאי [בכל נגיחה של השור היו הבעלים נוכחים], ואם כן הבעלים ידעו את האמת שהשור הוא מועד. ^[14]

רבינא אמר ליישב באופן אחר את משנתנו:

הכא במאי עסקינן: בכגון שהיו העדים שהעידו על נגיחותיו של השור כדי לייעדו, מכירין את בעל השור, ויכולים הם להעיד בפניו ששורו נגח, ואולם אין הם מכירין את השור, כך שאין בית דין יכולים להורגו, ואחר שנגח נגיחה רביעית נודע שהוא השור שנגח בשלשת הפעמים הקודמות, והרי בעליו חייב כופר. ^[15]

ומקשינן: מאי הוה ליה למיעבד [מה היה לבעלים לעשות], כלומר: היות וכשהעידו בפני הבעלים על נגיחות השור לא היה הוא יודע איזה שור נגח, אם כן לא ידע את איזה שור עליו לשמור, ואין זו העדאה!?

ומשנינן: משום דאמרי ליה בית הדין: תורא נגחנא אית לך בבקרך, איבעי לך נטורא כולי בקרך [שור נגחן יש לך בעדרך, היה לך לשמור על כל העדר].

שנינו במשנה: וזה וזה [תם ומועד] חייבין מיתה:

תנו רבנן: ממשמע שנאמר "וכי יגח שור את איש או את אשה, ומת, סקול יסקל השור", האם איני יודע שנבילה היא, ונבילה אסורה באכילה!? ^[16] אם כן, מה תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי"?

מגיד לך הכתוב במאמרו "ולא יאכל את בשרו", שאם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה, אסור באכילה. שמשעת גמר דינו לסקילה הרי הוא אסור. ^[17]

אין לי אלא באכילה, עד כאן לא שמענו שהוא אסור משנגמר דינו או אפילו משנסקל, אלא באכילה.

בהנאה, מנין שהוא אסור משעה שנגמר דינו?

תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי", כדמפרש ואזיל. ^[18] ומפרשינן: מאי משמע, איך משמע מפסוק זה איסור הנאה?

שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו "יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום". ואף בעל השור, "נקי" הוא משור זה, שאין לו בו הנאה של כלום.

ומקשינן על מה שאמרנו ששור הנסקל אסור באכילה והנאה משנגמר דינו:

וממאי ד"לא יאכל את בשרו" [וכן "ובעל השור נקי"] אמור להיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו, וללמדנו שהוא אסור באכילה והנאה משנגמר דינו!?

והרי אימא: דבאמת היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו, שרי באכילה ובהנאה הוא - ואילו האי "לא יאכל את בשרו", בא להיכא דסקליה מיסקל. ודקשיא לך: הרי נבילה היא ונבילה אסורה באכילה, אימא לך: ללמדנו דאף אסור בהנאה הוא!?

והיינו, מנין שהפסוק "לא יאכל" את בשרו בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, והרי יש לומר, שבאמת לאחר שנגמר דינו אינו אסור, ואילו הפסוק "לא יאכל את בשרו" בא ללמד איסור לאחר סקילה, ולחדש שהוא אסור בהנאה. שהרי אם כי איסור אכילה אכן ידענו משום שהוא נבילה, מכל מקום הוצרכה התורה לאוסרו בהנאה. ^[19]

ושמא תאמר: הרי "לא יאכל" כתיב, והאיך נלמד מזה לאיסור הנאה? ^[20] אימא לך: כדרבי אבהו!

דאמר רבי אבהו: כל מקום שנאמר "לא יאכל" או "לא תאכל" או "לא תאכלו", אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרט לך הכתוב בו היתר הנאה כדרך שפרט לך היתר הנאה בנבילה. ^[21] כמו שאמר הכתוב "לא תאכל כל נבילה, [אלא] לגר אשר בשעריך תתננה, ואכלה. או מכור לנכרי". שהנתינה והמכירה הנאה הם. וכיון שהוצרך הכתוב להתירו בהנאה, מוכח מכאן שאם לא התיר הכתוב, היינו אוסרים את הנבילה בהנאה, משום שנאמר בה "לא תאכל".

ואם כן, אף בשור הנסקל, נאמר שבא הכתוב במאמרו "לא יאכל", לאסור אותו בהנאה משנסקל, ואיסור אכילה והנאה משנגמר דינו קודם שנסקל, מנין לנו!?

ומשנינן: אי אפשר שיבוא הכתוב "לא יאכל" ללמד על איסור הנאה כשנסקל.

כי הני מילי ש"לא יאכל" מלמד על איסור הנאה, זה רק היכא דנפיק ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מ"לא יאכל" [במקום שאת איסור האכילה ואת איסור ההנאה אנו באים ללמוד מ"לא יאכל"] -

אבל הכא, דאיסור האכילה מ"סקול יסקל" נפקא, שהרי נבילה היא, אי סלקא דעתך האי "לא יאכל את בשרו" ללמד איסור הנאה הוא בא, אם כן מדוע נקט הכתוב לשון איסור אכילה בעוד שאין לו משמעות אלא לענין ההנאה? נכתוב רחמנא במפורש "לא יהנה"!

אי נמי, יש לומר טעם נוסף שאין לומר ש"לא יאכל" בא ללמד על איסור הנאה לאחר סקילה, כי די שיכתוב הכתוב "לא יאכל". "את בשרו" שהוסיף הכתוב למה לי!? אלא ודאי הוא בא ללמד, דאף על גב דעבדיה כ"עין בשר", דשחטיה [שחטו ולא סקלו], הרי הוא אסור.

מתקיף לה מר זוטרא קושיא אחרת על לימוד איסור אכילה והנאה משנגמר דינו:

ואימא: הני מילי שאסרו הכתוב קודם שנעשה נבילה -

הערות

^[1] הקשו התוספות: מה פשע השור, היא הרגה את עצמה שהביאתו עליה! ? ותירצו, דהכא במאי עסקינן בכגון שקפץ עליה השור לרובעה, ומכל מקום חייבת היא מיתה שנתרצתה לו אחר שתקפה, והשור הוא שפשע בזה, כי "אלבשה בה יצרא" ; וראה עוד שם.

^[2] א. לכך נקט "חצר הניזק", משום ש"רגל" ברשות הרבים פטורה. ב. כתב הרשב"א, שאביי ורבא לא נחלקו לדינא בכופר ברגל, שהרי בסוף פרק כיצד הרגל מסקינן שיש כופר ברגל, והיינו כאביי, ואילו בכל מקום קיימא לן כרבא חוץ מיע"ל קג"ם; ולא נחלקו אלא בפירוש הברייתא, שלדעת רבא אין לשמוע מכאן שרגל חייבת בכופר.

^[3] ראה מה שיתבאר בזה בהערות בגמרא בעמוד ב.

^[4] נתבאר על פי הגמרא, שהוצרכה ללימוד מיוחד, שאף התם חייב על הריגת הקטנים.

^[5] השמועה הבאה מתבארת כאן כדעת הסוברים, שאין השור נעשה מועד עד שיעידו עליו בפני בעלים ובפני בית דין על שלש נגיחות שנגח, והנגיחה הרביעית שהוא נוגח, היא חשובה נגיחה של שור המועד לחייב עליה נזק שלם, או לחייב את בעליו בכופר. וכמבוארת שיטה זו בתוספות לעיל כג ב ד"ה ולא ישמרנו, [ובתוספות כאן ד"ה כגון, כתבו, שכל הסוגיא כאן מוכחת כשיטה זו] ; ואף שברש"י שם מבואר לא כן, כבר כתבו התוספות שם, שרש"י חזר בו, ודברי רש"י בסוגייתנו, הם כשיטתו קודם חזרה.

^[6] א. בגמרא לעיל כד א איתא: "איבעיא להו: "שלשה ימים" דקתני [במשנה שם: "מועד, כל שהעידו בו שלשה ימים"], לייעודי תורא, או לייעודי גברא, למאי נפקא מינה: דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא [ביום אחד העידו על שלש נגיחות בשלשה ימים], אי אמרת לייעודי תורא, מייעד, ואי אמרת ליעודי גברא, לא מיעד, כי מימר אמר [בעל השור]: השתא הוא דקמסהדו בי". וביאר ב"תורת חיים" שקושיית הגמרא כאן היא באופן זה: הרי סתם העדאה היא על ידי נגיחות שנוגח השור שלשה פעמים בשלשה ימים, ומעידים עליו אחר כל נגיחה, וכל שכן שלמאן דאמר ל"יעודי גברא" בהכרח שתהיה ההעדאה באופן זה; ואם כן איך נגח השור את הנגיחה הרביעית המחייבת אותו בכופר, והרי מיד כשהעידו עליו ביום הראשון היה לבית דין להורגו, וכן כשהעידו עליו ביום השני, היה לבית דין להורגו, ואם כן לא משכחת לה מועד לשלם כופר. והכרחו לפרש כן, הוא, משום שבאמת לדעת הסובר "ליעודי תורא", ואפשר ליעד שור על ידי העדאה ביום אחד על שלש פעמים, לא קשה כל כך קושיית הגמרא, כי אפשר לפרש שהעידו עליו ביום אחד על שלש נגיחות, ועד שלא הספיקו בית הדין לגמור את דינו לסקילה, נגח נגיחה רביעית ועליה הוא משלם כופר, [וכפי שמוכרחת סברא זו מהמשך הסוגיא] ; ובהמשך הסוגיא הרי מבואר, שהקושיא היא גם למאן דאמר "ליעודי תורא". ומשום כך צריך לפרש את קושיית הגמרא, שהיא משום שסתם העדאה היא על ידי שמעידים עליו על כל נגיחה שנגח בשלשה ימים [לרבי יהודה הסובר: שאין העדאה אלא על ידי נגיחה בשלשה ימים], ולכן מקשה הגמרא, האיך אפשר שייעשה מועד והרי היה לבית דין להורגו ביום הראשון שהעידו עליו. ב. כתבו התוספות, שאי אפשר לפרש, ששלשת הנגיחות הראשונות לא היו על פי עדים אלא על פי בעלים, שלענין הריגת השור אין די בזה; משום שאף לענין העדאה אין די בזה, וכמבואר לעיל כד א: "אין השור נעשה מועד, עד שיעידו בפני בעלים ובפני בית דין", וראה בהערה 14, מה שהוסיף הרשב"א על דבריהם. והרא"ש ב"שיטה מקובצת" הוסיף על דבריהם: ואפילו אם תמצי לומר, שכך מועלת ראיית בעלים לייעדו, כאילו העידו בפני בית דין, מכל מקום תיקשי למאן דאמר "פלגא נזקא קנסא", משום שלדעתו, כשם שאינו חייב חצי נזק על פי עצמו, כך אין לייעדו על פי עצמו, שהעדאת השור חשובה היא קנס, כדאמרינן בריש החובל שאין מועד בבבל; ומיהו לרב פפא שהוא אחד מן התרצנים בגמרא, תיקשי, כי הוא הרי סובר "פלגא נזקא ממונא"; וכתבו על זה תלמידי הר"פ [שם]: שמא רב פפא בא לתרץ אליבא דמאן דאמר "פלגא נזקא קנסא".

^[7] רשב"א.

^[8] למבואר לעיל בשם ה"תורת חיים", די היה לגמרא לומר, שאמדוהו לשני בני אדם, ואת השלישי הרג, ועד שלא הספיקו לגמור את דינו, הרג אדם נוסף ; אלא שלא טרחה הגמרא לחלק בזה.

^[9] כתב רש"י: שסיכן שלשה בני אדם: לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים, וכשנגח שלישי מתו כולם, הלכך משלם עליו כופר. ומה שכתב רש"י שהוא משלם נזק שלם על הנגיחה השלישית, בזה הולך רש"י לשיטתו קודם שחזר בו, שכל מועד משלם נזק שלם על הנגיחה השלישית, אך כבר כתבו התוספות שרש"י חזר בו, ומודה הוא שאין מועד משלם נזק שלם אלא ברביעית. וממה שכתב רש"י שעד נגיחה שלישית מתו כולם, משמע שאי אפשר לחייבו כופר עד שלא מתו בפועל, ואף שלענין העדאה די במה שסיכן אותם ועדיין לא מתו, [וראה בהערה 12].

^[10] לעיל [לז א] נחלקו רב פפא ורב זביד לענין נזיקין, אם מועד לבהמה הוי מועד לאדם, ודעת רב זביד שם, שהוא מועד לאדם, וראה בזה בתוספות לעיל לז א ד"ה רב, ו"פני יהושע" כאן, וראה עוד בזה ברא"ה ב"שיטה מקובצת".

^[11] פירש ה"מגיד משנה" [נזקי ממון י ג] את הטעם שאינו מועד, שהוא משום "דילמא בעלים מנטרי ליה טפי מליגח לישראל"; וה"פני יהושע" כתב, שהוא משום דישראל אית להו מזלא טפי. וראה עוד ברמב"ם שם, שהוא סובר שמועד לגויים [וכן לטריפה דלקמן] הוי מועד, וראה שם בנושאי כליו.

^[12] א. ובשלישית הרג שוב וברח, או שלא הספיקו להעמידו בדין עד שנגח נגיחה רביעית, ועליה הוא משלם כופר. ב. כתב הרמב"ם [נזקי ממון י ג]: "או שהרג וברח, והרג וברח והרג וברח, וברביעי נתפס, שאין הבעלים חייבים בכופר עד שיסקל השור", וביאר ב"אבן האזל" [וכן פירשו עוד אחרונים], שאפילו לפי מה דקיימא לן: אף אם אין השור בסקילה, הבעלים משלמים כופר, מכל מקום היינו דוקא כשנגח שלא בכוונה או שאין עדים בדבר, אבל אם נגח בכוונה ויש עדים [ואפילו עדיין לא העידו עליו], בעינן שיתקיים הפסוק כפשוטו "השור יסקל וגם בעליו יומת". ולכן, כל זמן שלא נתפס השור, אין הבעלים משלמים כופר.

^[13] נתבאר על פי "תורת חיים" שפירש כן על פי התוספות לעיל כד א, ושם ביארו, שתירוץ הגמרא הוא רק למאן דאמר "גומרים דינו של שור שלא בפניו של השור", שאם לא כן, הרי מיד היה להם לסוקלו כשגמרו את דינו.

^[14] לעיל בהערה 6 אות ב, הובאו דברי התוספות שאין לייעד שור על פי הודאת הבעלים, אלא על פי עדים; והרשב"א לעיל אחר שהביא את דבריהם, כתב: ואף על גב דאמרינן בסמוך "כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי", דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד; לא היא, דהתם על פי העדים הועד, אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר, וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה, וידעי דכדין העידוהו, הוה ליה לנטוריה תוריה, דלא מצי אמר "לא הוה ידענא", ומכל מקום השור על פי עדים הועד. ביאור דבריו: קושיית הגמרא למאן דאמר ליעודי גברא, אינה משום שההעדאות הראשונות אין שמם העדאות כיון שבאותה שעה הוזמו, ובטלה העדות, ולא נתקיימה אלא לאחר כל הנגיחות. כי מאחר שנתברר שעדי אמת היו, אם כן למפרע היתה העדאה כדין. וכל קושיית הגמרא היתה, שלדעת האומר "ליעודי גברא" לא די במה שהיתה העדאה סתמית, אלא צריך שידעו הבעלים אחר כל נגיחה ששורם נגח, והם הרי לא ידעו. ועל זה מתרצת הגמרא, שהם בלאו הכי ידעו, ואין צריך שתהיה ידיעתם מכח העדות, אלא די בידיעה עצמית.

^[15] נתבאר על פי התוספות לעיל כד ב ד"ה במכירין.

^[16] ואם תאמר: הרי צריכה התורה לאוסרו אפילו אם היה "בן פקועה" [נמצא חי במעי אמו כשנשחטה], שאינו טעון שחיטה, ואפילו נסקל מותר הוא באכילה! ? כתבו התוספות, שאין הכי נמי, אלא שבלאו הכי אומרת הגמרא, שנצרך הכתוב שאם שחטו אחר שנגמר דינו הרי הוא אסור באכילה; ולשון תוספות הרא"ש [בקדושין נו ב] הוא: כיון דבן פקועה הוי כשחוט קודם שנגמר דינו, וסקילתו זו היא שחיטתו, אפילו הכי אסור, אם כן כל שכן שחטו לאחר שנגמר דינו, דאסור בהנאה. והריטב"א בקדושין נו ב הביא בשם יש מפרשים, וכן הוא בתוספות הרא"ש שם, שברייתא זו כדעת הסובר: בן פקועה טעון שחיטה מן התורה; ותירץ הריטב"א שם בשם מורו עוד תירוץ מחודש [וכן הוא כאן ב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ה], דהא ודאי כי אמר רחמנא: "סקול יסקל השור", לאו משום קנסא דשור [בלבד] אלא משום קנסא דבעלים נמי, הילכך על כרחך אסריה באכילה לעולם ואפילו בבן פקועה, דאי לאו מאי קנסא איכא לבעלים, אלא ודאי שלכך אמרה תורה שיסקל כדי שיהיה דינו כנבילה, ואפילו בבן פקועה שאינו טעון שחיטה".

^[17] ומיהו שיטת רבינו תם [הובאה בתוספות סנהדרין עט ב ד"ה בשור, ובזבחים ע ב ד"ה אפילו] היא, שאין שור הנסקל נאסר מחיים, אלא דוקא לאחר שחיטה או סקילה; ואמר רבינו תם: "דכולה ההיא שמעתתא, דממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה, מוכחת כן", אך שיטת רש"י אינה כן.

^[18] לפי מה שנתבאר בהערה 16 בשם הרא"ה שהענישה התורה את הבעלים שיהא שורם אסור, ניחא שפיר מה שרמזה התורה איסור ההנאה ב"ובעל השור נקי". ומיהו יש לעיין, כי הניחא לשיטת רבינו אפרים בתוספות כריתות כד א הסובר שאין איסור אכילה והנאה בשור הנסקל אלא בשור שהרג אדם, ולא בשור הנסקל משום שרבע או שנרבע, ניחא; אבל לפי מה שהוכיחו התוספות שם שלא כדבריו, צריך עיון בזה.

^[19] ואם תאמר: אם כן למה לי "ובעל השור נקי", לא קשיא, כי יש לפרש שהוא בא ללמד איסור הנאה בעור השור, או לפטור מחצי כופר ומדמי ולדות, ועל דרך המבואר בהמשך הסוגיא, רש"י ותוספות.

^[20] כן נראה לכאורה לפרש, וכן כתב רש"י בקדושין נו ב ד"ה להיכא דסקליה מיסקל: "ולאסריה בהנאה אתא, דלא יאכל משמע איסורי הנאה כדרבי אבהו"; אך בתוספות ד"ה כדרבי אבהו כתבו, שלרווחא דמילתא נקט, כיון שבהכרח הפסוק בא לאיסורי הנאה, כיון שלאכילה לא איצטריך משום שהיא נבילה, וראה מהר"ם שיף בהבנת דבריהם.

^[21] רש"י בקדושין נו ב מחק את התיבות "לגר בנתינה ולגוי במכירה".

כמאן דקטלה דמי [כמי שהרגה נחשב] שהרי בגלל בהמה זו נגרמה הריגתה של האשה, ויתחייב בעליו כופר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

רבא אמר: לעולם תפרש שרבעה וקטלה [והרגה] בעצם הרביעה, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך: מה לי קטלה [הרגה] בקרנים מה לי קטלה [הרגה] ברביעה — יש לתרץ: קרן כשנוגח כוונתו להזיק, האי [זה] הרובע כוונתו להנאת עצמו הוא.

ושואלים: במאי פליגי [במה נחלקו], כלומר, מה הן המסקנות השונות הנובעות משני הסברים אלה? ומשיבים: במקרה של רגל שדרסה על גבי תינוק בחצר הניזק והרגתו, יש הבדל בין שני ההסברים: לדעת אביי — משלם כופר, שהרי מדבריו עולה שכופר משלם בכל מקרה שהרג, גם אם לא היתה כוונתו להזיק, ולדעת רבא — לא משלם כופר.

ולעיקר מחלוקת רב ושמואל מעירים, תניא כוותיה דרב [שנויה ברייתא כשיטתו של רב]: שור האיצטדין שהרג אדם — אינו חייב מיתה, וכשר לגבי מזבח, מפני שהוא כמעושה כמי שהוא אנוס לעשות את מה שהוא עושה.

א משנה שור שנגח את האדם ומת האדם, אם היה השור מועד — משלם בעל השור כופר, ותם — פטור מן הכופר. ומכל מקום זה וזה (שור מועד ושור תם) חייבין מיתה על שהרגו את הנפש. וכן הוא הדין בבן (ילד), וכן בבת (ילדה) אם הרגם השור. נגח השור עבד או אמה ומתו — נותן לבעליו שלשים סלעים, בין שהוא העבד יפה (שווה) מאה מנה (מטבע של מאה דינרי כסף) ובין שאינו יפה אלא דינר אחד.

ב גמרא ושואלים: וכי מאחר דמתם קטלינן ליה [שכבר מהיותו תם הורגים אנו אותו] אם הרג אדם, אפשרות זו של מועד שהרג אדם היכי משכחת לה [כיצד מוצא אתה אותה]?

אמר רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם, שהשור תקף שלושה בני אדם, באופן שאנו מעריכים שאם לא היו נמלטים ממנו בוודאי היה הורגם.

רב אשי אמר: אומדנא לאו [אומדן לא] כלום הוא, כיוון שבפועל לא הרגם, ואין יכולים לראותו כשור מועד רק מפני שהתכוון לכך. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שסיכן, שנגח והביא עד לסכנת מוות לשלשה בני אדם, אבל עדיין לא מתו עד לאחר שננגח השלישי, ולכן עדיין לא הומת השור.

רב זביד אמר: כאן מדובר כגון שהרג שלשה בהמות, והרי הוא מועד, ואינו מומת על כך.

ותוהים: וכי מועד לבהמה הוי [הריהו] מועד לאדם? הרי בזה אין אף אחד חולק שאינו מועד! אלא אמר רב שימי: כגון שהרג שלשה גוים.

ותמהים: וכי מועד לגוים הוי [הריהו] מועד לישראל? אלא אמר ר' שמעון בן לקיש: כגון שהרג שלשה בני אדם טרפה, שאותם בני אדם (מישראל) היו חולים או פצועים באופן שברור שימותו תוך זמן קצר, ולכן אין השור נידון למוות לפי שאין המתתם נחשבת כהריגה ממש, ומכל מקום הרי נתברר שהוא מועד לנגוח ולהרוג בני אדם.

ותמהים: ומועד לטרפה הוי [הריהו] מועד לאדם שלם? אלא אמר רב פפא: מדובר כאן במקרה שקטל וערק לאגמא [שהרג וברח לאגם], שקטל וערק לאגמא [שהרג וברח לאגם] כך שנעשה השור מועד, אבל לא הצליחו לתפסו עד לאחר שהרג בהיותו מועד.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: כגון שהוזמו זוממי זוממין, כלומר, שהעדים שהעידו על שלוש הנגיחות הראשונות הוזמו, ולכן לא הומת השור על פי עדותם, ולבסוף באו עדים שהעידו שהעדים שהזימו את הראשונים עדי שקר היו, כך שכל העדויות הראשונות חזרו ואושרו בבת אחת, ונמצא השור מועד עכשיו.

ושואלים: אפשרות זו לעשות את השור מועד לאדם כשהוזמו המזימים, הניחא [דבר זה נוח] אי [אם] אנו מניחים כי לייעודי תורא בעינן [לעשות את השור מועד אנו רוצים] בהעדה על הנגיחות — שפיר [יפה] שנתברר שאכן נגח שלוש פעמים. אלא אי לייעודי גברא בעינן [אם בהעדה של השור לעשות את האדם, בעל השור, מועד אנו רוצים], מימר אמר ליה [יכול לומר לו] לדיין, כאשר מתברר ששורו נגח כשהוא מועד: לא הוה ידענא [ידעתי] שהועד שורי, כי העדים הראשונים הוזמו בשעתם! ומשיבים: כגון דאמרי [שאומרים] העדים: כל אימת דקטיל תוריה, גביה הוה קאי [כל פעם שהרג שורו, הוא היה עומד לידו] ובוודאי ידע.

רבינא אמר: מדובר כאן במכירין העדים את בעל השור ואין מכירין את השור, שבנגיחות הראשונות העידו ששורו נגח אך לא העידו בשור עצמו, ולכן לא הומת עדיין השור, ולבסוף הכירו שהוא השור שכבר נגח כמה פעמים.

ושואלים: אם כן מדוע הוא מועד? מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? שהרי אין הבעלים יודע איזה הוא השור הנגח! ומשיבים: משום דאמרי ליה [שאומרים לו]: תורא נגחנא אית [שור נגחן יש] לך בבקרך [בעדרך] איבעי לך נטורי כולי בקרך [צריך אתה לשמור את כל עדרך].

ג שנינו במשנה: וזה וזה חייבין מיתה כו'. ובענין זה מוסיפים: נאמר בתורה על שור הנוגח אדם: "סקול יסקל השור, ולא יאכל את בשרו, ובעל השור נקי" (שמות כא, כח), ועל כך תנו רבנן [שנו חכמים]: ממשמע שנאמר "סקל יסקל השור" איני יודע שנבילה היא, שהרי נסקל ולא נשחט, והרי נבילה אסורה באכילה, מה תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו"? אלא מגיד לך הכתוב שאם שחטו שחיטה כשרה לאחר שנגמר דינו אף שלא נסקל — מכל מקום אסור באכילה.

אין לי אלא ששור זה אסור באכילה, שאסור בהנאה מנין? תלמוד לומר "ובעל השור נקי".

ושואלים: מאי משמע? [מה המשמעות], כיצד נובעת מן המילים משמעות זו? שמעון בן זומא אומר: כאדם שאומר לחבירו "יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום", אף כאן פירוש "נקי" הוא שאין לבעל השור כל הנאה משור זה.

ושואלים: וממאי [וממה, ומנין] יודעים אנו שהלשון "ולא יאכל את בשרו" באה להיכא [להיכן, למקרה] ששחטו אחר שנגמר דינו ולהשמיענו שאסור באכילה? אימא דהיכא [אמור שהיכן] ששחטו לאחר שנגמר דינו — שרי [מותר] באכילה הוא, והאי [וכתוב זה] "ו לא יאכל את בשרו" להיכא דסקליה מסקל [להיכן שסקלוהו בסקילה], לומר שאסור בהנאה הוא, וכדברי ר' אבהו, ש

אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה "לא יאכל" או "לא תאכל" או "לא תאכלו" — אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע,

עד שיפרט לך הכתוב ויפרש שמותר ליהנות ממנו, כדרך שפרט לך בנבילה: לגר בנתינה, ולגוי במכירה! שלאחר שנאמר "לא תאכלו כל נבלה" (דברים יד, כא), הוסיפה התורה היתר מפורש בהנאה: "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי", ומשמע מכאן שללא היתר מפורש זה אסור היה הדבר אף בהנאה כיון שנאמר "לא תאכלו".

ודוחים: אמרי [אומרים]: הני מילי [דברים אלה] של ר' אבהו, אמורים היכא דנפיק ליה [היכן שיוצא לו] איסור אכילה ואיסור הנאה שניהם מקרא [מפסוק] מביטוי כגון "לא יאכל", אבל הכא [כאן] שאיסור אכילה עצמו מ"סקל יסקל" נפקא [יוצא], אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי האי [ביטוי זה] "לא יאכל את בשרו" לענין איסור הנאה בלבד הוא, אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] במפורש: "לא יהנה". אי נמי [או גם כן] שייכתב רק "לא יאכל", המילים "את בשרו" למה לי? אלא בא הכתוב לומר דאף על גב דעבדיה [שאף על פי שעשה אותו] כעין בשר, דשחטיה [ששחטו] לאחר שנידון לסקילה, והוכשר לאכילה — מכל מקום אסור באכילה.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: אימא הני מילי [אמור שדברים אלה אמורים]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the ox should be considered like one that killed her, as it was the reason for her execution, and therefore its owner should be liable to pay a ransom, the baraita teaches us that this is not the case.

Rava said: Actually, it is a case where the animal engaged in bestiality with her and killed her in the process. And as for the difficulty you pose: What is the difference to me whether it killed her with its horns, and what is the difference to me whether it killed her through bestiality, the answer is that in that case of an animal killing with its horn, its intention is to cause injury, whereas in this case of killing through bestiality its intention is to achieve its own pleasure.

The Gemara asks: With regard to what other case would Abaye and Rava disagree? They disagree with regard to a case where an ox trampled a child with its foot, killing it, in the courtyard of the injured party. According to Abaye, the owner pays the ransom, as he holds that ransom is paid even if the animal’s objective was not to cause injury or death. According to Rava, he does not pay the ransom.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav: A stadium ox that killed a person is not liable to be put to death and is fit to be sacrificed as an offering on the altar, because it is as though it was compelled to behave in this manner.

MISHNA: With regard to an ox that gored a person and the person died, if the ox was forewarned its owner pays ransom, but if it was innocuous he is exempt from paying the ransom. And both this forewarned ox and that innocuous ox are liable to be put to death for killing a person. And the same halakha applies in a case where the animal killed a boy and the same applies in a case where it killed a girl. If the ox gored and killed a Canaanite slave or a Canaanite maidservant, its owner gives the victim’s master thirty sela, whether he was a slave worth one hundred maneh, i.e., one hundred silver dinars, or worth only one dinar.

GEMARA: The Gemara asks: But since we kill the ox for killing a person when it is still considered innocuous, how can you find a case of a forewarned ox killing a person?

Rabba said: Here we are dealing with a case where in three instances of attacking people, the court assessed that had the people not escaped, the ox would certainly have killed them. Therefore, despite the fact that the ox did not kill anyone, it now has the status of a forewarned ox.

Rav Ashi said: Such an assessment is not worth anything. Since the ox did not actually kill them, it is not rendered forewarned even if it intended to kill. Rather, here we are dealing with a case where it endangered the lives of three people by goring them, and they all died only after the third goring. Therefore, the ox had not been put to death.

Rav Zevid said: The mishna is discussing a case where it killed three animals, which is sufficient to render the ox forewarned but for which it is not put to death.

The Gemara asks: But is an animal that is forewarned with regard to animals considered forewarned with regard to people as well? Certainly it is not. Rather, Rav Shimi said: The mishna is discussing a case where it killed three gentiles, for which the animal is not put to death.

The Gemara asks: But is an animal that is forewarned with regard to gentiles considered forewarned with regard to Jews as well? Rather, Rabbi Shimon ben Lakish said: The mishna is discussing a case where it killed three people who had wounds that would have caused them to die within twelve months [tereifa]. Since they were on the verge of dying anyway, the ox is not put to death for killing them. Nevertheless, it is rendered forewarned with regard to its future goring and killing of people.

The Gemara asks: But is an animal that is forewarned with regard to a tereifa considered forewarned with regard to an intact person, i.e., one who is not a tereifa? Rather, Rav Pappa said: The mishna is discussing a case where it killed a person and fled to the marsh, then killed again and fled to the marsh, and then killed again and fled to the marsh, so the court was not able kill it before it had killed three times, rendering it forewarned.

Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: The mishna is discussing a case where the witnesses who had rendered the witnesses who testified to the three incidents of goring as conspiring witnesses, resulting in the animal not being put to death, were themselves subsequently proven to be conspiring witnesses by other witnesses. Consequently, the testimonies of the witnesses who testified about the incidents of goring were reinstated, rendering the ox forewarned.

The Gemara asks: This explanation works out well if it is assumed that the purpose of testifying to the ox’s goring is because we wish to establish the ox as forewarned; once the testimony concerning the incidents of goring is reinstated, it is established that the ox gored three times. But if we wish to warn the man who owns the ox by testifying that the animal gored, he could say to the judge, after it is established that his ox was forewarned: I did not know that my ox was forewarned, since the witnesses had previously been rendered conspiring witnesses. The Gemara answers: This is a case where the witnesses say: Each time his ox killed a person he was standing by it, so that he cannot claim ignorance.

Ravina said: The mishna is discussing a case where the witnesses recognized the owner of the ox but did not recognize the ox itself. Therefore, with regard to the first incidents of goring, they testified that it was his ox that gored, but they did not testify with regard to the ox itself. That is why the ox was not put to death. Only afterward did they realize that this was the ox that had gored three times previously.

The Gemara asks: If so, why is the ox rendered forewarned? What could the owner have done to prevent it from goring again, as he did not know which of his oxen had gored? The Gemara answers that it is rendered forewarned because the court effectively said to him: You have a habitually goring ox in your herd, so you must safeguard your entire herd.

§ The mishna teaches: And both this forewarned ox and that innocuous ox are liable to be put to death. The Sages taught: We learn by inference from that which is stated with regard to an ox that killed a person: “And if an ox gores a man or a woman, that they die, the ox shall be stoned, and its flesh shall not be eaten; but the owner of the ox shall be clear” (Exodus 21:28). Don’t I know from this verse that the stoning makes it an unslaughtered animal carcass, and it is prohibited to eat an unslaughtered animal carcass? What is the meaning when the verse states: “Its flesh shall not be eaten”? The verse is telling you that even if one slaughtered the ox after its verdict had been reached but before it was stoned, it is still prohibited to eat it.

I have derived only that one is prohibited to eat it; from where is it derived that one is prohibited from deriving benefit from the ox as well? The verse states: “But the owner of the ox shall be clear.”

The Gemara asks: What is the inference? How is this halakha derived from the statement that the owner shall be clear? Shimon ben Zoma says: This is like a person who says to his friend: So-and-so was left clear of his property, and has no benefit from it at all. Similarly, “but the owner of the ox shall be clear” means that he may not derive benefit from the ox.

The Gemara asks: And from where is it known that this phrase: “Its flesh shall not be eaten,” serves to teach a halakha with regard to a case where he slaughtered the ox after its verdict was reached, but before it was stoned, and is teaching that one is prohibited to eat it? Why not say that it is permitted to eat the ox if he slaughtered it after its verdict had been reached. And this phrase: “Its flesh shall not be eaten,” serves to teach a halakha with regard to a case where they had already stoned it, but not to teach a prohibition against eating it, as that is already known due to the fact that it was stoned. Rather, it serves to prohibit deriving benefit from the ox, and that would be in accordance with the statement of Rabbi Abbahu.

As Rabbi Abbahu says that Rabbi Elazar says that wherever it is stated: “It shall not be eaten”; or “you,” singular, “shall not eat”; or “you,” plural, “shall not eat”; both a prohibition against eating and a prohibition against deriving benefit are indicated. This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit.

The Gemara continues: This is so unless the verse specifies for you that one may derive benefit, in the manner that it specified for you with regard to an animal carcass, from which the verse explicitly permits one to derive benefit, as it states: “You may sell it to a foreigner” (Deuteronomy 14:21). Accordingly, it is permitted to transfer an unslaughtered animal carcass to a ger toshav, i.e., a gentile who resides in Eretz Yisrael and observes the seven Noahide mitzvot, through giving it to him as a gift, and to any other gentile through selling it to him. Apparently, without this explicit permission, it would be prohibited to derive any benefit from a carcass, due to the prohibition: “You shall not eat.” Here, too, with regard to the ox that is stoned, the phrase: “Its flesh shall not be eaten,” may serve to teach that one may not derive benefit from the stoned ox.

The Sages said in response: That statement applies where both the prohibition of eating and the prohibition of deriving benefit are derived from a verse using an expression such as: “It shall not be eaten.” But here, where the prohibition of eating is derived from the statement: “The ox shall be stoned,” if it enters your mind that this expression: “Its flesh shall not be eaten,” is stated only in reference to the prohibition of deriving benefit, let the Merciful One write explicitly: Benefit shall not be derived from it. Alternatively, let the verse simply state: “It shall not be eaten”; why do I require the specific term: “Its flesh”? Clearly, the intention of the verse is to teach that even if he has rendered it like kosher flesh by properly slaughtering it after the verdict, one is still prohibited to eat it.

Mar Zutra objects to this: Say that this statement applies

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה. וא"ת עוד והא אסיקנא התם בפרק כיצד הרגל רגל שדרסה משלם את הכופר והכא עבדינן לה פלוגתא דאביי ורבא לפוטרה ואנן קי"ל בכל דוכתא כרבא במקום אביי בר מיע"ל קג"ם י"ל דרבא לא פליג בעיקר דינא אלא בפירושא דהא ברייתא וקאמר דמהא ברייתא לא נשמיענה.

וכי מאחר דתם קטליניה מועד היכי משכחת לה. ובשנתכוון בג' נגיחות להרוג את הבהמה והרג את האדם לא אפשר לאוקמה דאינו מועד עד שיתכוין לאדם ובשהרג ג' בני אדם ע"פ הבעלים נמי אי אפשר דאינו מועד עד שיעידו בו בב"ד ובפני הבעלים כדאיתא בפרק כיצד ואף ע"ג דאמרינן בסמוך כגון דאמר כל אימת דקטיל תורא גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם ע"פ עדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עדי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעו דכדין העידוהו הו"ל לנטוריה תוריה דלא מצי אמר לה הוה ידענא ומ"מ השור ע"פ עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדר' אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואומקה בשהמית ע"פ הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם ע"פ הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד ע"פ עדים ובב"ד אלא שלאחר שנעשה מועד בג' נגיחות כדיניה בב"ד משלם את הכופר ע"פ הבעלים ברביעית.

כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם. כלומר שרץ אחריהם ואמדוהו שאלו השיגם המיתם וכגון שהעידו הבעלים בב"ד בין כל רדיפה ורדיפה.

במכירין בעל השור ואין מכירין את השור. כלומר ובנגיחה רביעית ראוהו והכירוהו שזה שנגח כל השלשה הראשונות.

איני יודע שנבלה היא ונבלה אסורה באכילה. איכא למידק דלמא לבן פקועה אצטריך דלא בעי שחיטה דהניחא לרבי מאיר דאמר דבן תשעה חי טעון שחיטה שפיר אלא לרבנן מאי איכא למימר וכי תימא דבן פקועה לא אקרי שור לא היא דהא לענין פטר חמור אקרי שה כדאיתא בפ"ק דבכורות ובחולין פרק בהמה המקשה ואפילו מ"ד התם דאין פודין הא פריש משום דגמרינן שה שה מפסח ותירצו בתוס' דלא אמרינן ליה לקרא בן פקועה בתיובתא ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן פ"ד הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה דבן פקועה לא שכיח מ"מ כך אמרה תורה שאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא באכילה לאחר סקילה הכא ליתסיר אלא נ"ל משום דלא איקרי שור אלא כשנולד כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו קודם לידתו אקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ליסמך עליהן.

כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. וא"ת הנאת חמץ בפסח יהיה בכרת דהא כתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וי"ל דשאני לא תאכל לא תאכלו דבאזהרה אבל כי כל אוכל לא אמרינן.

המשנה הששית הכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה וכן בבן או בבת נגח עבד ואמה נותן שלשים סלע בין שהוא יפה מאה מנה ובין שאינו יפה אלא דינר אמר הר"ם השור יהיה מועד לאדם בפנים רבים מכללם שיהרוג שלשה גוים קודם שיהרוג נפש מישראל:

אמר המאירי שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר והוא דמי ניזק כמה ששמין אותו כמו שהתבאר והם ליורשיו שאינו משתלם אלא לאחר מיתה כסקילת השור שאינו נסקל עד לאחר מיתת הניגח ותם פטור מן הכופר שנאמר ובעל השור נקי ושניהם במיתה שבשניהם כתוב סקול יסקל השור וכן בבן ובבת ר"ל קטנים שהרי כתוב בפירוש או בן יגח וכו' נגח עבד או אמה נותן שלשים שקלים וכו' פי' אם הוא מועד אבל לא תם ומ"מ שניהם בסקילה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מועד לבהמה אינו מועד לאדם ומועד לנכרי אינו מועד לישראל ומועד לטרפה אינו מועד לשלם הואיל וכן אינו מועד לאדם אא"כ הרג שלשה בני אדם מעתה היאך תמצאנו מועד והלא על הראשון אתה הורגו וא"ת כגון שאמדוהו לשלשה בני אדם שאם לא ברחו מפניו כבר הרגם זה אינו אומדנא לא כלום הוא הא כיצד אתה מוצא כן בשסכן שלשה בני אדם ולא מתו עדיין ונגח את הרביעי ומתו כלם וכן שהרג וברח שלשה פעמים או כגון שהעידו עליו על כל נגיחה ונגיחה אלא שהיו עדים באים ומזימים אותם וכשנעשו שלשתם והוזמו העדים ונצל השור הוזמו אותם הזוממים ועד שלא נגמר דינו נתנוהו לשמרו ונגח נגיחה רביעית ואפי' לדעת הפוסק ליעודי גברא והרי בזו יכול לומר שאינו יודע הואיל והוזמו הראשונים ואפילו באה כל כת ביומה אתה מפרשה בשאלו מעידים שכל זמן שהרג הוא היה לשם וכן אתה מוצא במכירין בעל השור ואין מכירין את שורו והוא הטעם שלא היה נסקל וברביעית הכירוהו שהוא הוא שנגח כל השלש נגיחות שאם לא הכירוהו הרי הוא אומר אין זה המועד כמו שבארנו כבר ושמא תאמר אחר שאין מכירין השור היאך הם מעידים הם אומרים שור נגח יש לך בבית הבקרות שלך וצריך אתה לשמור את כלם:

גדולי המחברים כתבו שמועד לבהמה ולנכרי ולטרפה מועד לאדם ולישראל ולשלם ובמקום אחר כתבו שאף המועד לאדם אינו מועד לבהמה ויראה מדבריהם שלענין הריגה מועד לזה מועד לזה אבל לא לנזקים ואין דבריהם נראין וכן כתבו שאע"פ שלא הוכר השור ברביעית שמשלמים בעלים את הכופר ואין דבריהם נראים שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אין משלם כופר:

שור שהמית את האדם אם קדם ושחטו עד שלא נגמר דינו בשרו מותר שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בין באכילה בין בהנאה בין בשרו בין עורו ושאר הנבלות הותרו בהנאה שהרי כתוב עליהם לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ומה שאמרו כאן כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה משמע יתבאר במסכת פסח ראשון:

פיסקא וזה וזה חייבין מיתה תניא אידך ובעל השור נקי ריה"ג אומר נקי מדמי וולדות פי' בע"כ מדאיצטריך קרא למיפטו תם ש"מ מועד חייב בדמי ולדות כדאמרי רבי אליעזר ורבי עקיבא גבי כופר ודמי עבד. והכי מסיק רבה בתירוצי' כתב רחמנא ובעל השור נקי תם פטור ומועד חייב. וה"נ בתירוציה דרב אדא בר אהבא. כתוב ברוב ספרים תם פטור ומועד חייב ומאי דתנן בפירקין דלקמן דשור פטור מדמי ולדות ומשמע אפילו מועד מדקתני אדם חייב ולא מפליג בשור בין תם למועד ההיא דלא כריה"ג:

ממשמע שנאמר סקול יסקל השור א"י שהיא נבלה כו'. עיין בפרק האיש מקדש במהדורא תליתאה:

כמאן דקטלה דמי. הקשה רבינו חננאל ז"ל כיון דקטלה לה בי דינא לאתתא אלמא מדעתה רבעה וכיון דהכי הוא אמאי קאמר דכמאן דקטלה איהו דמי והא איהי דגרמה אנפשה דאחתתיה עלה. ואיכא למימר תחילתה באונס וסופה ברצון ומשום הכי קטלינן לאתתא וקטלינן נמי לבהמה. ואי קשיא לך הא דרבא דאמר בכתובות תחילתה באונס וסופה ברצון אונס הוא מאי טעמא יצר אלבשה איכא למימר דלא סבירא ליה האי מימרא. אי נמי כי אמר רבא דוקא אדם דמינה הוי ואמשיכא אבתריה אבל גבי בהמה לא וכיון דאיכא רצון קטלינן להו לתרווייהו. הראב"ד ז"ל.

וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל כתבו גדולי המפרשים דהא דאמרינן תחילתה באונס וסופה ברצון וכו'. דוקא לגבי אדם שטבעה מכריחתה להמשיך אחריו אבל בבהמה לא ולכך היא נהרגת. ע"כ. וכן כתב הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ה ז"ל ואתיוה לבית דין וקטלוה פירוש לפי שנתרצית לו משום הכי כמאן דקטלה איהו דמי שהרי הוא בלבד שעשה מעשה קמשמע לן דלא. ע"כ.

הא אין כוונתו להזיק. אף על גב דכשכשה באמתה מיבעיא לן בפרק כיצד הרגל לפי שיש שם שינוי קצת ודמיא טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא. ועוד דכשכשה איכא לספוקי בתולדה דקרן משום דשן לא הוי אבל הכא רביעה שן גמורה הויא כמו מזקת על ידי אכילה. תוספות שאנץ.

האי כוונתו להנאת עצמו. מקשים ואמאי לא ילפינן מק"ו מנוגח שלא עשה בו אונס כרצון ואף על גב דכוונתו להזיק חייב בו כופר רובע לא כל שכן דכהאי נוונא אמרינן לעיל גבי משונה בחצר הניזק. וי"ל דמעליו נפקא ודרשינן עליו ולא על שן דמסתברא דממעט לה משום דאין כוונתו להזיק. מיהו אי לאו קרא הוה דיינינן ק"ו אף על גב דכוונתו להזיק דאין זו חומרא דהחמירה בו תורה ואדם נמי מסתבר למעט מעליו לפטור מדמי הנהרג מדאשכחן פיטור בממון שעמו בין שוגג בין מזיד. הר"ש ז"ל.

נגח עבד וכו'. אמועד קא מהדר דסתמי כולהו אליבא דרבי עקיבא ורבי עקיבא הא אמר נקי מדמי עבד. הרשב"א ז"ל.

וכגון שאמדוהו לשלשה בני אדם וכו'. וכגון שהעידו בבעלים בבית דין בין כל רדיפה ורדיפה. הרשב"א ז"ל.

וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד וכו'. פירשו בתוספות לא מצי לאוקמה וכו' עד אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין ואפילו אם תמצא לומר דכך מועלת דאית בעלים לייעדו כאלו העידו בפני בית דין התינח למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא כשם שאינו חייב חצי נזק על פי הבעלים כך אין לייעדו על פי הבעלים דהעדאת השור חשיב קנס כדאמרינן בריש החובל אין שור מועד בבבל. ומיהו קשיא מרב פפא דדחיק לשנויי דקטל וערק לאגמא ואיהו קאמר לעיל בפרק קמא פלגא נזקא ממונא. הרא"ש ז"ל.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו ושמא רב פפא בא לתרץ אליבא דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא. ממורי שיחיה. ע"כ.

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו'. וכשנתכוון בשלוש נגיחות להרוג את הבהמה וכו' וכשהרג שלשה בני אדם על פי הבעלים נמי אי אפשר לאוקמה וכו' ככתוב בתוספות. ואף על גב דאמרינן בסמוך כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי דאלמא ראיית הבעלים משוי ליה מועד לא היא דהתם על פי העדים הועד אלא שהיו מזימין אותם עידי שקר וכיון דהוו בעלים בשעת נגיחה וידעי דכדין העידוהו הוי ליה לנטוריה לתוריה דלא מצי אמר לא הוה ידענא ומכל מקום השור על פי עדים הועד. אלא דאכתי איכא למידק מדרבי אליעזר דאמר לקמן ובעל השור נקי נקי מחצי כופר ואוקמה כשהמית על פי הבעלים אלמא תם הוא דאינו משלם הא מועד משלם על פי הבעלים וליתא דהתם כשנעשה מועד על פי עדים ובבית דין אלא שלאחר שנעשה מועד בשלוש נגיחות כדיניה בבית דין משלם את הכופר על פי הבעלים ברביעית. ע"כ.
כגון שסיכן שלשה בני אדם פירוש ומתו יחד קודם נגיחה רביעית ואפילו למאן דאמר לייעודי גברא ניחא דאיכא למימר כיון שראה שסיכן היה לו לשומרו כאילו הרג. רב זביד אמר כגון שהרג שלש בהמות. תימה דאם כן משמע דאית ליה לרב זביד דמועד לבהמה הוי מועד לאדם ואם כן לפי זה ליתני במתניתין מועד לבהמה וכו' ככתוב בתוספות לעיל (בבא קמא דף ל"ז) א'. וי"ל דלפי המסקנא לא קשה כלל שהרי רב זביד חזר בו כדפריך עליה ומועד לבהמה וכו'. ושמא היינו נמי דפריך ומועד לבהמה הוי מועד לאדם כלומר והא במתניתין לא משמע כן כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.

וכן כתב הרא"ה ז"ל וז"ל רב זביד אמר וכו'. ופרכינן מועד לבהמה הוי מועד לאדם פירוש רב זביד גופיה לא סבר לה הכי כדאיתא לעיל אלא אגב שיטפיה לא עיין בה. ע"כ.

שהוזמו זוממי זוממין. פירש הקונטרס לאחר שנגח נגיחה רביעית ונתברר עתה שהוא מועד מקודם שנגח נגיחה רביעית. ולא נהירא דאם כן אפילו אי אמרינן לייעודי תורא לא ניחא דהא פירשנו לעיל בפרק כיצד דלכולי עלמא בעינן שיעידו בו על שלש נגיחות דתמות קודם שיגח נגיחה רביעית. לכן נראה דרצה לומר שהוזמו קודם נגיחה רביעית ולאחר נגיחה שלישית. ואם תאמר והאיך נגח נגיחה רביעית והא מיד קטלינן ליה. יש לומר דמיירי שהשור היה בבית הבעלים שמיד שהוזמו עדים ראשונים החזירוחו הבעלים לביתם וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעלים בבית דין לא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בבית הבעלים וכמאן דאמר גומרים דינו של שור שלא בפניו. וא"ת אם כן גם בלא הוזמו זוממי זוממין משכחת לה שפיר כגון שבאו השלוש כיתות יחד להעיד על השור ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה רביעית בעודו בבית הבעלים. וי"ל דלא דמי דהתם כיון שאין שם הזמה מיד שולחין בית דין לתפסו ולהביאו לבית דין בלא עצלות ואין לו שום שהות לבא לידי נגיחה רביעית לעשותו מועד דאם נגח בבית הבעלים בעוד שהיו עסוקין בעדותו אם כן אינו נעשה מועד דהא בעינן דיעידו בו בבעלים בבית דין שיזהר לשומרו אפילו אי אמרינן לייעודי תורא בעינן כדפירשתי לעיל. וכיון דעדיין הם עסוקין בעדותו הוי כמו שלא העידו עליו בבית דין ואי דנגח לאחר שהביאו בבית דין אם כן אינו מוטל על הבעלים לשמרו אבל עתה דמיירי שהוזמו מתחילה עדים ראשונים הילכך כשבאים לאחר מכאן העדים להזים המזימין אין בית דין תופסין אותו עד שיגמר הדין לבאר ההזמה ומכל מקום שפיר קרינא ביה העידו עליו בבית דין מיד שהוזמו אף קודם שנתברר דמיד יש לו ליזהר בשמירת שורו כיון דכבר העידו עליו ונגמרה עדותן לולי המזימין ועתה באו אחרים להזימן. אבל לפירוש הקונטרס שפירש שהוזמו לאחר נגיחה רביעית אין לו לשמרו אף כי באו עדים כבר כיון שהוזמו ואף על פי שיהיו עדים הראשונים כנים דהא בעינן כעין התראה גמורה והכי משמע והועד בבעליו לשון התראה כלומר שיתברר הדבר בפני בית דין שיש לו ליזהר לשמרו היטב אבל כשהוזמו קודם נגיחה רביעית אז ודאי הוי שפיר כמותרה בבית דין אף על פי שלא נגמר הדבר לגמרי לברור ההזמה כיון שלבסוף נתברר. ועוד נראה למורי שיחיה דודאי בלא הוזמו נמי הוי מצי למנקט אי אמרינן לייעודי תורא כמו שכתבתי למעלה אלא נקט הוזמו משום דבעי ליישב אפילו אי אמרינן לייעודי גברא כדמסיק בסמוך. ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל כגון שהוזמו זוממי זוממין כגון שבאו שלשה כתי עדים ואמרו הרג את הנפש והוזמו ולא הרגוהו ואחר כך באו מזימי מזימין ועד שלא נחקרה של אלו או שנחקרה עדותן ולא נגמר דינו אמרו לבעלים שמרוהו ולא שמרוהו ונגח והרג רביעי ונחקרה עדותם ונגמר דינו והרגוהו וגם זה משלם את הכופר ולא מצי למימר לא הועדתי בו שהרי בתחילה הועד על פי הראשונים ואף על פי שהוזמו כבר באו אחרים לקיים עדותם והיה לו לשמרו ונעשה מועד עליו. הניחא אי לייעודי תורא בעינן משכחת לה כשבאו ביום אחד כדאמרן אלא אי לייעודי גברא ובעינן שלשה ימים אי נמי אפילו למאן דאמר ביום אחד הא בעינן ידיעה לבעלים בין כל אחד ואחד אם כן היכי משכחת לה אם הוזמו הראשונים ומיד באו זוממי זוממין כשיגמר דינן של מזימי זוממין מיד הורגים אותו ועדיין תם הוא שאין משהין דינו אחר גמר דין ואם לא מזימי הזוממין עד לאחר שלש נגיחות יכולין הבעלים לומר לא ידענא דנגחנא הוא שהרי הוזמו הראשונים אלא כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוה קאי וכשתתקיים עדותן לבסוף כבר הוא ידע בכל הנגיחות. ע"כ.
ובגליון תוספות כתוב וז"ל שהוזמו זוממי זוממין משום מאן דאמר לייעודי גברא נקט הכי דלמאן דאמר לייעודי תורא אתי שפיר אפילו אייתי שלש כתי עדים בחד יומא ופריך אפילו בענין זה לא ניחא אלא למאן דאמר לייעודי תורא אבל למאן דאמר לייעודי גברא לא אתי שפיר. וכי מסיק אלא כגון דאמרי דקאי גבייהו הדר ביה ממאי דאוקי כשהוזמו זוממי זוממין דתו לא איצטריך להכי דבלאו הכי אתי שפיר אפילו למאן דאמר לייעודי גברא. ע"כ.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו וזה לשונם כגון דאמרי כל אימת דנגח גביה הוה קאי. וא"ת אם כן למה לי לאוקמה אי לייעודי גברא בעינן כגון שהוזמו וכו' שבאו לאחר נגיחה רביעית. יש לומר דכיון דבעינן שיעידו עליו על כל פעם ופעם כדכתיב והועד בבעליו אם כן כי נמי ידעו בו בעלים מכל מקום לא הוי מועד עד שיהיו מעידים עליו בבית דין דבהעדאת בבית דין תליא מילתא. ע"כ.

דאמרי כל אימת דקטיל וכו'. כלומר סהדי דיעידו והשתא בסוף לבתר דאתו זוממי זוממין אשתכח דקושטא כוותייהו. הרא"ה ז"ל. ורש"י ז"ל לא פירש כן.
במכירין בעל השור ואין מכירין את השור ואמרו ראינו שור יצא מחצרו של פלוני ונגח וחזר לחצרו ושאלוהו אם כאן היה כל בקרו ואמר הן אמרו לו אם כן שמור בקרך כי יש לך שור נגחן ולא שמרם עד שנגח נגיחה רביעית והכירוהו וגם הראשונים הכירוהו הרי נסקל השור והבעלים משלמין כופר. הראב"ד ז"ל.
ח"מ ש"צ ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מועד לבהמה אינו מועד לאדם ומועד לנכרי אינו מועד לישראל ומועד לטרפה אינו מועד לשלם מעתה לא ימצא מועד דמשלם כופר אלא במסכן שלשה בני אדם ולא מתו עדיין ונגח הרביעי ומתו כולם. וכן שהרג וברח שלש פעמים או כגון שהועדו עליו על כל נגיחה ונגיחה אלא שהיו עדים באים ומזימין אותם וכשנעשו שלשתם והוזמו העדים וניצל השור הוזמו אותם הזוממים ועד שלא נגמר דינו נתנוהו לשמרו ונגח נגיחה רביעית וכן אתה מוצא במכירין בעל השור ואינם מכירין את השור והוא הטעם שלא היה נסקל וברביעית הכירו שהוא הוא שנגח כל השלוש נגיחות. התם אינו משלם כופר כלל ולא סוף דבר כשהשור נסקל שבזו אין צריך ללמוד כדאמרינן לקמן אלא אף כשהשור אינו נסקל כגון על פי עד אחד או על פי הבעלים או שנתכוון להרוג בהמה והרג אדם נכרי והרג ישראל לנפלים והרג בן קיימא. הכופר כבר ביארנו שהוא כפרה שאלו היה ממון לא היה צריך פסוק למעטו על פי עד אחד ואלו היה קנס לא היינו צריכין למקרא זה למעטו על פי הבעלים אלא נפדה הוא ובא על פי עצמו או על פי עד אחד אם הוא שותק כמו שאמרו בענין חלב בכריתות והוצרכנו לפטור את התם מכפרה זו מכאן אתה למד שהמועד שהמית משלם כופר על פי עצמו. ואם כן קשה מה מקשה הגמרא וכי מאחר דמתם קטלינן ליה וכו' יפרשוה בשהמית שלש פעמים על פי עצמו ובכל פעם ופעם בא לבית דין והעיד על שורו והתרוהו. ופירשו גדולי המפרשים שאם הועד בבית דין על פי עדים וברח וכן שלש פעמים הוא שמשלם ברביעית כופר על פיו ולעולם אינו נעשה מועד על פיו אף על פי שבא הוא לבית דין והעיד שאין העדאה אלא בעדים ובבית דין. ויש מי שאומר שאף כשהועד בבית דין ובעדים דוקא בדרך זו שכתבנו שהשור בסקילה הא לדעת הפוסק שמועד לבהמה מועד לאדם והועד בעדים ובבית דין בבהמה והרג ברביעית על פי עצמו אין כאן כופר שהרי אין השור בסקילה על פי עצמו וכל שאין השור בסקילה אין בעלים משלמים כופר ואף על פי שמועד שלא בכוונה אינו נסקל ומשלם כופר מכל מקום כך אני אומר כל שאין השור בסקילה מצד שאין שם עדות המספיקה להורגו אין בעלים משלמין את הכופר. והוא שאמרו למטה כופר משתלם על פי עצמו כיצד הרי שבאו עדים ואמרו הרג ואין אנו יודעים אם תם הוא אם מועד ובאו הבעלים ואמרו שמועד הוא הא אלו לא היו עדים כלל על ההריגה לא היה משלם כופר על פי עצמו. וגדולי המפרשים דנוה כחולקת עם זו והם אומרים שאין מחלוקת ביניהם ומכל מקום אין דבריהם נראין. ואף אותה שאמרו למטה אין הלכה כן כמו שיתבאר וכולן ראיה להן עד שלא בכוונה שמשלם את הכופר אף על פי שאין סקילה. ע"כ לשונו.

ומועד לבהמה הוי מועד לאדם. גדולי המחברים כתבו שמועד לבהמה ולנכרי ולטרפה מועד לאדם ולישראל ולשלם. ובמקום אחר כתבו שאף במועד לאדם אינו מועד לבהמה. ויראה מדבריהם שבענין הריגה מועד לזה ומועד לזה אבל לא לנזקין. ואין דבריהם נראין שהרי בודאי אינו נסקל וכל שאינו בדין סקילה אין משלם כופר. הרב המאירי ז"ל.

איני יודע שהיא נבלה וכו'. ואם תאמר לבן פקועה איצטריך דלא בעי שחיטה. וכי תימא דלא מיקרי שור כיון דהוי כשחוט והא לענין פדיון פטר חמור מקרי שה בפרק קמא דבכורות ובפרק בהמה המקשה ואפילו למאן דאמר אין פודין לא קאמר אלא משום דגמר שה שה מפסח ואפילו שחוט וכו'. וי"ל דלרבי מאיר דאמר בן פקועה טעון שחיטה ניחא ואפילו לרבנן סמיך אהא דדרשינן במסקנא אף על גב דעבדיה כעין בשר. וכי תימא כל זמן דלא מסיק אדעתיה האי דרשא הוה ליה למפרך מבן פקועה בלאו הכי פריך שפיר. ועוד ניקום ונימא ליה לקרא כי כתיבת אבן פקועה כתיבת. תוספות שאנץ.
ולפירוש רש"י ז"ל דנאסר על ידי גמר דין ניחא דאפילו אי מוקמית ליה לקרא בבן פקועה דשמעינן מינה דשחטו נמי אסור כיון דבן פקועה דהוי כשחוט קודם גמר דין אסור כל שכן שחטו אחר שנגמר דינו. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו תירצו בתוספות דלא אמרינן ליה לקרא כי כתיבא אבן פקועה כתיבא. ואין תירוץ זה מחוור בעיני דהא אמרינן בנדה הנח ליה לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשיה ואף על גב דבן פקועה לא שכיח מכל מקום כך אמרה תורה דאפילו נגח בן פקועה דשרי בעלמא לאחר סקילה באכילה הכא ליתסר. אלא נראה לי משום דלא איקרי שור אלא כשנולד וכשב ועז כדכתיב שור או כשב או עז כי יולד אבל שה אפילו כל דהו איקרי שה וכבר כתבתי כן בפרק גיד הנשה ויש שם ראיות ראויות להסמך עליהן. ע"כ.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל הא דלא משני דאיצטריך משום בן פקועה משום דמכל מקום נחירה טפי. אי נמי אי הוי מוקי לה בבן פקועה הוה שמעינן מיניה שחטו לאחר שנגמר דינו דהיא היא והיינו דקאמר שאם שחטו וכו' או דדמי ליה דהיינו בן פקועה. אי נמי לא מצי לאוקמה בבן פקועה דאדרבה לא הוי מיתסר דלא דמי לשחטו לאחר שנגמר דינו אלא לקודם שנגמר דינו דמכי שנשחטה אמו הוא שחוט. ע"כ.
וכן כתבו תלמידי הר"פ ז"ל וזה לשונם דמבן פקועה שמעינן שפיר דשחטו לאחר שנגמר דינו אסור דהא בן פקועה סקילתו זו היא שחיטתו. ואם כן הוי ליה שחיטתו לאחר שנגמר דינו. ע"כ.

איני יודע שהיא נבלה. כתוב בתוספות ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו דדוקא לההיא שינויא ולשינויא קמא לא מצי למכתב לא יהנה משום דבעי למיסר בן פקועה גם באכילה ולשינויא בתרא את בשרו לא איצטריך לבן פקועה דממילא לא יאכל אבל שור הנסקל קאי אף על בן פקועה. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.

והרא"ה ז"ל פירש דהוא הדין אפילו לא היתה בהמה וחיה טעונה שחיטה כלל יש במשמע סקול יסקל איסור אכילה שאין לומר שלא תהא הקפדת הכתוב אלא שתסקל דבהא בלחוד ליכא למימר דקפיד רחמנא דתהוי בסקילה ותו תישתרי כשאר בהמות דאם כן ליכא אלא עונשא דבהמה ולאו עונש בעלים אלא ודאי מדקאמר סקול יסקל השור בידוע שהוא אסור באכילה והאי דנקט איני יודע שנבלה היא וכו'. קושטא דמילתא נקט דהכי קושטא ברובה דבהמות אבל בודאי בלאו הכי נמי משמע שהיא אסורה באכילה. ונפקא לן מינה לבן פקועה אליבא דמאן דאמר דשרי בלא שחיטה דאפילו הכי ממשמע שנאמר סקול יסקל דמשמע ודאי שאסור באכילה מה תלמוד לומר לא יאכל וכו' כלומר שאף על פי שלא המיתוהו במיתת בית דין מכיון שנגמר דינו חל עליו איסור אכילה והוא הדין לבן פקועה בלא שחיטה נמי דחייל עליה איסור אכילה אף על פי שלא המיתוהו במיתת בית דין כיון שנגמר דינו אימא דהיכא דשחטו לאחר שנגמר דינו והוא הדין אם לא שחטו אלא שקרעו מגבו דמותר בהנאה דלא חייל עליה איסורא כלל אלא בשמת במיתת בית דין והוא הדין היכא דהוי בן פקועה וקרעו מגבו אחר שנגמר דינו דשרי באכילה. ע"כ.

והאי לא יאכל דסקליה מסקל. ולא רצו התוספות לפרש דנקי להני דרשות דלקמן כמו שפירש רש"י ז"ל משום דכל חד אית ליה פירכא. ושמא האי תנא סבר כלהו פירכי וגם שמא משמע ליה למדרש נקי מנכסיו. ורש"י ז"ל לא רצה לפרש כפירוש התוספות משום דלכאורה לדרשת עורו עד לקמן דפריך נקי למה לי ולפירוש התוספות צריך לדחוק דמפרש ואזיל לקמן ולאו פירכא גמורה היא. ועוד דשמא כל כמה דלא אכתוב בשרו לא צריך קרא לעורו. וכן משמע לישנא דתלמודא סלקא דעתך אמינא בשרו אין עורו לא. ה"ר אליעזר מגרמישא ז"ל.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל והאי לא יאכל דסקליה מסקל. אם כן בעל השור נקי למה לי. יש לומר להנאת עורו. וא"ת לשתוק מלא יאכל כיון דבעל השור נקי אתי לאסור הנאת עורו וכל שכן הנאת בשר. ויש לומר דאי לא כתיב לא יאכל לא הוי מוקמינן נקי להנאת עורו אלא להנאת בשר דוקא. ואין לתרץ דבעל השור נקי איצטריך לפטור כופר או לדמי ולדות כדלקמן דהא כיון דהאי דריש מנקי איסור הנאה אם כן אית ליה דלא מצי למדרש מיניה אידך דרשות. ממורי שיחיה. ע"כ.

כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר וכו'. תימה אמאי נקט כרבי אבהו אפילו לחזקיה נמי אית ליה דלא יאכל משמע איסור הנאה. וי"ל דאליבא דחזקיה לא מצי פריך דכיון דאית ליה דלא יאכל לא משמע רק איסור אכילה אם כן הכא דכתיב לא יאכל ודאי אתא למימר שאם שחטו וכו' אסור בהנאה דלא איצטריך לאסור הנאה היכא דנסקל דאם כן לכתוב לא יאכל דמיניה שמעינן שפיר הנאה דאם אינו ענין איסור אכילה דהא נבלה הוא תנהו ענין איסור הנאה הוא ואם כן מדכתיב לא יאכל הוי ייתור והוי כאלו כתיב תיבה אחרת כיון דלא יאכל משמע איסור אכילה ולא יאכל משמע איסור הנאה דהכי משמע בפרק כל שעה דחשיב ליה ייתור לחזקיה ואם כן כיון דמלא יאכל שמעינן שפיר איסור הנאה כדפירשתי אם כן לא יאכל אתא לומר שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בהנאה אבל לרבי אבהו דאית ליה דבין לא יאכל בין לא יאכל משמע איסור הנאה אם כן לא ייתור הוא הא דלא כתיב לא יאכל וכתיב לא יאכל (בצירי) אם כן פריך שפיר דדילמא איצטריך לומר דאסור בהנאה היכא דסקליה מסקל דליכא למימר אם כן לכתוב לא יאכל ואמאי כתיב לא יאכל דכיון דלא יאכל משמע איסור הנאה אם כן ליכא למימר הכי דכך לא יאכל כמו לא יאכל (בצירי) אליבא דרבי אבהו כיון דתרווייהו משתמעי בין איסור אכילה בין איסור הנאה כדמוכח בפרק כל שעה. תלמידי הר"פ ז"ל.

אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע. ודוקא אכילה דכתיבה גבי לאו דומיא דנבלה אבל אכילה דכתיבה בכרת כגון גבי חמץ דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לא משתמע ליה איסור הנאה ולא מחייב כרת אם נהנה. ה"ר ישעיה ז"ל.

עד שיפרוט לך הכתוב פירוש לאו דאיכפת ליה השתא בנתינה לגר ובמכירה לגוי אלא הוי ליה כמאן דאמר כדרך שפרט לך בנבלה דכתיב לגר אשר בשעריך וכו'. ואם איתא להא השתא בעל השור נקי אית לן לאפוקי לדרשה אחריתי והיינו להנאת עורו כדלקמן ואשכחן דכוותה בתלמודא. והכי נמי בלאו דרבי אבהו סגי לן דבהא דכתיב לא יאכל אפילו חזקיה נמי מודה דלא יהא בו היתר אכילה משמע כדדריש בפסחים גבי חמץ אלא דמשום דהא דרבי אבהו הוי כללא לכלהו נקט לה. הרא"ה ז"ל.

לכתוב קרא לא יהנה. תימה בפרק כל שעה דקאמר לא יאכל באש ישרף שאין תלמוד לומר לא יאכל אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לכל איסורים שבתורה ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה והשתא לפי זה לכתוב לא יהנה כיון דאתא לומר איסור הנאה. וי"ל דלא דמי דהתם איצטריך לכל איסורין שבתורה ואם כן אי הוה כתיב לא יהנה הוה מוקמינן ליה בהנאתו איסור החמור בכל האיסורין ולא הייתי מעמידו בשאר איסורין כיון שהיה צריך לחמור שבהם ולהכי כתיב לא יאכל לאשמועינן איסור הנאה בכל איסורין שבתורה דכתיב בהו אכילה בגופייהו דהוי כאלו כתיב אותו לא יאכל גבייהו ואם כן לאיסור הנאה דאי לאיסור אכילה בגופייהו כתיב בהו אבל הכא דתרי איסורי הוו הוה מצי למכתב לא יהנה. ע"כ.
ואיסור אכילה מסקול יסקל נפקא כלומר אי איתא דהיכא דשחטיה לאחר שנגמר דינו מותר אם כן איסור אכילה מסקול יסקל נפקא דהא כל היכא דלא מת במיתת בית דין מותר וכיון דכן לא יאכל תו למה לי אי לאיסור הנאה לימא לא יהנה ותו בלאו הכי נמי את בשרו למה לי דלאיסור הנאה בלחוד בלא יאכל סגי ובשרו לא שייך כיון דלא מכלל ביה איסור אכילה אלא לאו שמע מינה דאף על גב דעבדיה כעין בשר אסור כלומר דאף על גב דלא מת במיתת בית דין אסור והוא הדין עשאו גיסטרא דבעלמא מותר בהנאה והכא אסור והוא הדין לבן פקועה שעשאו גיסטרא דבעלמא מותר והכא אסור דכיון דשמעינן מלא יאכל את בשרו דאף על גב דלא מת במיתת בית דין אלא דאכשריה למיכל אסור אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע כדרבי אלעזר. דעבדיה כעין סקילה פירוש והוא הדין לבן פקועה שהרגו באבן דאף על גב דלא מת במיתת בית דין כיון שהוא בעין ע"י בית דין אסור אבל היכא דשחטיה בסכין לא והוא הדין בן פקועה שעשאו גיסטרא דלא דמי לסקילה כלל לישתרי. אטו סכין כתיב וכו' כלומר כיון דליכא הפרש כלל לגבי הכשרה דבשר בין סכין לשאר מילי דהא מתכשר לגמרי בשאר מילי בסכין והוא הדין לבן פקועה נמי דמתכשר היכא דקטיל ליה באבן כאלו עשאו גיסטרא או שחטו שחיטה גמורה בסכין ליכא למימר להאי הפרש כלל שאלו היה מותר כששחטו בסכין או בבן פקועה כשעושה גיסטרא אף כששוחט בצור או הורג היה כשר והשתא נמי דאסר להו רחמנא כלהו אסור לא שנא הכי ולא שנא הכי דליכא הפרש בינייהו כלל. כך נראה לי לפרש. ובמסכת קדושין מייתי להאי סוגיא כולה כדאיתא הכא אלא שהחליפו שם ואמרו אטו כתיב באורייתא והא תנן בכל שוחטין וכו' ומשמע דנקטוה להכי דמפרשנא בהדיא ואפילו לכתחילה. הרא"ה ז"ל.

בד"ה כמאן דקטלה כו' שהרי הביאתו עליה כו' עכ"ל דלא אמרי' ברובע ונרבע עשה בו אונס כרצון אלא לגבי בהמה אבל האשה לא נהרגה באונס דידה וק"ל:

בד"ה ברגל שדרסה שן הוה שייך כו' עכ"ל פירוש שן דחיה דהוה אורחא וכ"כ התוספות שם:

בד"ה והאי לא יאכל דסקליה כו' ובעל השור נקי להנאת עורו וכ"ת כו' עכ"ל ולא ניחא להו כפרש"י ונקי לדרשה אחריתי לחצי כופר כו' דלתנא דברייתא קיימינן דלא משמע ליה נקי אלא לאסור הנאה וק"ל:

ד"ה כמאן דקטלא דמי וא"ת מה פשע השור וכו'. ר"ל דע"כ שהיא הביאתו עליה שאם הוא קפץ עליה ואנסה לא היתה נהרגת בב"ד וק"ל:

ד"ה לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר וכו'. ר"ל אבל איהו לא ס"ל הכי אלא ס"ל דרגל בחצר הניזק משלם כופר ועיין לעיל סוף פ"ב:

ד"ה איני יודע שהיא נבילה וא"ת איצטריך לבן פקוע וכו'. ר"ל כשהשור הנסקל הוא בן פקוע דלא צריך שחיטה ואפילו הכי קאמר קרא דלא יאכל את בשרו וכ"ת דלא איקרי שור ר"ל ואינו בדין סקילה כלל הא לענין פטר חמור מקרי שה ר"ל ופודין בשה שהוא בן פקוע את הפטר חמור וא"כ הוא הדין נמי שור שהוא בן פקוע מקרי נמי שור ואם המית אדם הוא בדין סקילה ואם כן מצינן שפיר לאוקמי קרא דהשור יסקל אבן פקוע ומנא לן למילף היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו ולפי המסקנא ניחא דילפינן היכא דשחטו מבשרו:

ד"ה כל מקום שנאמר לא יאכל וכו' וי"ל דלא יאכל וכו' ילפינן מלא תאכלו. ר"ל דגבי נבילה כתיב לא תאכלו ולכך לא אמרי' דהוי הנאה בכלל אכילה אלא היכא דכתיב האי לישנא דכתיב גבי נבילה ממש:

רש"י בד"ה הוי מועד לאדם בתמיה כצ"ל והס"ד:

גמרא כגון שהוזמו זוממי זוממין כו' הניחא אי ליעודי תורא כו'. ונקט אליביה שהוזמו כו' ולא כגון שבאו עדים אחר הנגיחות כולן והעידו שנגח בלא הזמה דאף אליביה בעי עדים לבא מ"מ קודם הנגיחה האחרונה דהיינו רביעית דקרא כתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו וק"ל:

ברש"י בד"ה שסיכן לג' בני אדם כו' וכשנגח שלישי כו' משלם עליו כופרא אזיל לשיטתיה דלעיל [בבא קמא דף כ"ג ע"ב קודם שחזר] ודוחק לישב הסוגיא אליביה ג' ג' [דלמה נקיט בכולהו שינויא ג' בני אדם ג' בהמות כיון דהשלישי שמשלם עליו כופר ממנין הנגיחות דאייעד מינייהו] ומהרש"ל [ביש"ש] מחקו [והגיה ברש"י וכשנגח הרביעי כו'] וכן מצא ברש"י מדויק. עוד כתב שכל האוקימתות לא נשארו במסקנא זולת ג' האחרונים [ואף דאסיכן לא פריך מידי מ"מ תלמודא לא ס"ל לאיעודי תורא שתופסין הב"ד עד שיראו אם יחיה דלא עדוף מגברא ע"ש ביש"ש] והרמב"ם הביאן כולם בספרו והוא לא גריס אלא והכל בניחותא. והר"ן הביא אוקימתא דמועד לנכרי וקצת משמע כן ברש"י דלא כתב בהא בתמיה דלא גריס בהא אלא רק בניחותא מועד לנכרי הוי מועד לישראל והיש"ש דחה שאי אפשר לומר כך מלקמן [בבא קמא דף מ"ח ע"ב] אי הכי בר קטלא הוא כו' [לפירש"י שם ע"ש]:

בתוס' בד"ה כמאן דקטלה דמי וא"ת כו' היא הרגה עצמה כו'. דא"ל שהיא אנוסה לכך דא"כ למה אתיוה לב"ד וקטלוה דלגבי אדם לא עשו אונס כרצון. וצ"ל תוכן קושיתם דא"כ כי האי גוונא בנגיחה נמי לא משלם כופר שהשור לא עשה מאומה ונהי דקטלינן לשור [הרובע] ועשו בו אונס כרצון למה ישלם כופר והאי דלא משלם משום דלא קטל הוא [וכדלעיל]:

בתוס' בד"ה רגל שדרסה. שן דחיה הוי שייך למינקט כמו שכתבו לעיל בד"ה רגל:

בתוס' בד"ה לרבא לא משלם כו' דהך ברייתא קאמר כו'. וא"ל לדידיה אם נאמר נוגח למה נאמר רובע שהרי רובע משלם כופר וצ"ל תירוץ דאביי א"כ הו"ל לשנויי תירוץ דאביי גם אליבא דהך ברייתא ולמה לא משני אליבא דהלכתא. ז"א דהא בחד מינייהו סגי כמ"ש התוס' לעיל בד"ה יש בנוגח כו' דה"א אמסתבר [ארובע] רק רבא משני אליבא דברייתא שעשה ב' למה נאמר ונראה בעיניו תירוץ דאביי דוחק:

בא"ד לרבא לא משלם כופר אליבא דהך ברייתא קאמר כו'. ולדידיה דס"ל דאיכא כופר ברגל צ"ל אם נאמר נוגח כו' הוי מוקמינן לבדדמי כיון דלא מיפרשא קרא וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה ויש בנוגח ואה"נ דליכא חומרא דכופר בנוגח שאינו ברובע רק הברייתא דתני רובע אינו משלם כופר כו' בהכרח דס"ל דליכא כופר ברגל דלא מסתבר לרבא לאוקמי כדאביי דסוף סוף כיון דקמ"ל דלאו כמאן דקטליה דמי א"כ ליכא חומרא דכופר בנוגח שאינו ברובע וק"ל (ק):
אמר המעתיק [הראשון] יען שנזדמן לפני כתבי הקודש דרבינו המחבר בב' נוסחאות שונות אמרתי להציג שתיהן כדי שלא יחסר המזג ואתה הקורא ידיד ה' שים עינך ולבך לכל אחד כי אלו ואלו דברי אלהים חיים כולם ניתנו מרועה אחד יען וביען שתי הנוסחאות הן מכתיבת ידי המחבר זצוק"ל בעצמו ונראין הדברים כאלו אחד משתיהן מה ששנה במהדורא קמא ושניה ממהדורא בתרא ואיידי דחביבין מיליה לא השמטתי שום א' מהן ומשנה לא זזה ממקומה אף כי לפעמים שתיהן הולכות אל מקום אחד וכוונה אחת להן:
נוסחא א

בתוס' בד"ה והאי לא יאכל כו' ובעל השור נקי להנאת עורו כו' דאי כפי' רש"י נקי לחצי כופר ולדמי ולדות הו"מ להקשות בקצרה [אהא דקאמר בברייתא הנאה מנין ת"ל בעל השור נקי] מנ"ל איסור הנאה אף לאחר שנסקל דלמא נקי לדרשא אחריתא ועוד כדקמשני א"נ כו' את בשרו למה לי נימא אלו לא כתיב את בשרו ה"א לא יאכל להנאת בשר ונקי להנאת עורו להכי כתיב את בשרו בשרו הוא דאסור אבל עורו שרי וא"כ ע"כ נקי לחצי כופר ולדמי ולדות הוא דאתי אלא משום דאין זה קושיא שידרוש נקי לחצי כופר ולדמי ולדות או משום כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה נקי מחצי כופר או משום דלהאי תנא משמע ליה נקי מנכסיו להכי פירשו להנאת עורו. ובסמוך דמקשה והשתא דנפקא איסור אכילה והנאה כו' נקי למה לי [הא המקשה ע"כ ידע זה בה"א דאפשר לאוקמי נקי להנאת עורו] משום דלא היה משמע ליה לפרושי בהכי לישנא דברייתא דאין לי אלא באכילה בהנאה מנין כו' [דקאי אהנאת עורו] וק"ל:

בתוס' בד"ה כדר' אבהו לרווחא דמלתא נקיט כו' לכאורה היה נראה דבלאו ר' אבהו לא הוי מוקמינן לא יאכל לאיסור הנאה אע"ג דאין צריך לאכילה משום דלשון לא יאכל לא משמע הנאה וטפי אית לן לאוקמי לאיסור אכילה ולאחר שנגמר דינו וכן למאי דמשני ה"מ דנפיק איסור אכילה כו' משמע כיון דלא קאי במשמעות דלא יאכל אף דמייתרא ואין צריך לאכילה לא מוקמינן לאיסור הנאה [אפילו לר' אבהו. אלא דהמקשה ס"ד דלר' אבהו קאי במשמעות לא יאכל נמי איסור הנאה משא"כ בלא ר' אבהו]:
נוסחא ב

בתוס' בד"ה והאי לא יאכל דסקליה כו' להנאת עורו. ורש"י פי' אכופר ודמי ולדות ואפשר לומר דרש"י לא מפרש כמ"ש התוס' דקשה ליה אם המקשן היה למד בה"א נקי להנאת עורו א"כ מאי מקשה בסמוך והשתא דנפקא ליה מלא יאכל כו' נקי למה לי בשלמא אי אמרת נקי לכופר ולדמי ולדות ולא ידע הפרש בין בשרו לעורו ניחא דמקשה לדידך דקאמרת נקי לאיסור הנאה כמו שאמרה בברייתא בהנאה מנין א"כ נקי למה לי לאיסור הנאה ומשני להנאת עורו וק"ל. והתוס' לא מפרשי כפירש"י דקשה לפירושו אם המקשן היה למד בקושיתו נקי לחצי כופר מאי השיב לו התרצן את בשרו למה לי לישני לעולם לאחר שנגמר דינו מותר ולאחר סקילה אסור [ואת בשרו אתי לאורויי] בשרו הוא דאסור אבל עורו מותר וכ"ת אכתי את בשרו למה לי לכתוב לא יאכל סתם והוי מוקמינן נמי אמסתבר ז"א דה"א נקי אתי להנאת עורו [וכ"ת] לכתוב נקי לחוד ה"א אמסתבר [כמ"ש התוס'] כתב לן רחמנא את בשרו בשרו הוא דאסור וא"כ ע"כ נקי לדמי ולדות וחצי כופר הוא דאתי אע"כ המקשן ס"ל נקי להנאת עורו שיהיה עורו אסור [דנקי מנכסיו משמע ליה] וק"ל:

בתוס' בד"ה כדרבי אבהו לרווחא דמלתא כו'. דאף למ"ד דלא קאי בלא יאכל איסור הנאה מ"מ היכא דלא צריך לגופיה תניהו באם אינו ענין. אך בלא ר' אבהו לא יתורץ בתירוץ הראשון ה"מ היכא דנפקא איסור אכילה ואיסור הנאה כו' אדרבה איפכא הוא וק"ל:
המזרחי לא ראה יפה בגמרא בזה שכתב דלר' אבהו צ"ל נקי לחצי כופר ולדמי ולדות ע"ש:

במשנה נגח עבד או אמה נותן כו'. וכן השור בסקילה כדכתיב בקרא ונסתפקתי באם נגח עבד של בעליו אם ישנו גם הוא בדין יום או יומים אם נאמר גם לענין הזה כמיתת בעלים כך מיתת השור או מטעם דכ"ז דכסף יתן לאדוניו אז השור יסקל אין הבעלים משלמים אין השור בסקילה ע"ד דדרשי רשב"ל ורבה (לקמן מג) (וגם ריו"ח ל"פ עלייהו שם אלא מרבוי' דאם ולטעם זה אפילו לא שהה מע"ל נמי פטור ועמש"כ לקמן מ"ה בתד"ה אפילו) ועי' בנ"י דמשמע מדבריו דגם שור ישנו בדין יום או יומים ולעד"נ דליתא דפשוט דגם הבעלים אינן בדין יום או יומים בגוונא דשור דא"פ אלא אם הכוהו בשבט דרך יסור ותוכחה עי' רמב"ם פ"ב מהל' רוצח הלי"ד. שוב ראיתי במכילתא משפטים סוף פ"ז שלא חלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, ע"ש ודברי הנ"י צ"ע. ועמש"כ לקמן מא ב בתד"ה ע"פ ע"א

תד"ה מאחר וגם בהרג ג"פ על פי בעליו כו'. כצ"ל:

גמ' כגון שהרג ג' בהמות. עי' לעיל דף לז ע"א תוס' ד"ה רב זביד:

תוס' ד"ה מאחר וכו' דכה"ג לא הוי מועד לאדם. עיין לקמן דף מד ע"א תוס' ד"ה והא תם הוא המקשן וכו':

גמרא שאם שחטו לאחר שנגמר דינו א"ב. נלע"ד דמ"מ טהרת מידי נבילה כמו טריפה. שוב ראיתי להדי' מבואר כן בברייתא במנחות (דף קא ע"ב) כמו שפירש"י שם דאף שאין השחיטה מתירתה באכילה מ"מ מטהרת מידי נבילה ואף דאפשר לומר כיון דאסור בהנאה הוי הסימנים כמו נשרפו וכעין כתותי מכתת שיעורי'. מ"מ נ"ל ראי' מסוגי' דסנהדרין (דף קי"ב) בהמה עיר הנדחת ששחט האם מטהרת מידי נבלה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחטה ול"ש מקטל קטלה. משמע דאיבעי' רק כיון דעומדת למיתה בחרב השחיטה הוי מיתת חרב. אבל בלא"ה אעפ"י שאסורה בהנא' מטהרת מידי נבילה. ונ"מ לדינא בחי' ועוף שנגמר דינם למיתה דבעי כיסוי למה דקיי"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה. וכן לענין או"ב. ויש עוד ראי' לזה מההיא דתקרובת ע"ז דמקרי שחיטה שא"ר וחייב לענין או"ב אף דאסורה בהנא' מכי שחט בה פורתא. אמנם לדעת תוס' (דף פ"ז) דתקרובת ע"ז אינה אסור בהנאה מדאורייתא אין זה ראי':
ובאמת יש לע' בבהמה של עיר הנדחת דלשרפה עומד מה"ת לומר דתהני השחיטה הא כתותי מכתת שיעורא. וכן בתקרובת ע"ז נימא כיון דשחט בה פורתא נאסרה ולשרפה עומד והסימני' כשרופי' דמי'. וצ"ל דבסימנים ל"ש כתותי מכתת שיעור' דלא בעי' שיעור לסימני' לארכן ולרחבן:
אמנם לר"ש דסבר כל העומד לשרוף כשרוף דמי אף במידי דלא בעי שיעורא כמ"ש הר"ן בפ"ב דגיטין. והאריך בזה הפר"ח בהל' גיטין (סי' קכ"ד) דלר"ש הוי עפרא בעלמא. באמת נ"ל דבהמה עיר הנדחת בודאי לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה. וכן בשוחט לע"ז הוי נבילה זולת באומר בגמר זביחה הוא עובדה. ודבר זה צ"ע:

רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות כו' נראה דרב זביד לטעמי' דס"ל בפירקין ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד וכ"כ שם התוס' וק"ל:

בגמרא הניחא אי ליעודי תורא בעינן שפיר כו' וקשה דהא למ"ד ליעודי תורא אפי' בלא זוממי זוממין נמי משכחת לה שפיר כגון דאתו תלתא כיתי עדים בחד יומא כדאיתא להדיא דף כ"ד וכבר כתבתי על זה באריכות שם בתוס' בד"ה ולא ישמרנו בשני דרכים עי"ש:

שם בגמרא ומועד לעובדי כוכבים הוי מועד לישראל כו' משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמועד לעובדי כוכבים לא הוי מועד לישראל והטעם דישראל אית ליה מזלא טפי אלא דצ"ע אמאי לא תני לה בהדי הנך דקחשיב במתניתין מועד למינו כו' ומועד לאדם ואינך ונראה דלא שייך למיתני בהדי הנך משום דמסיים שם את שהוא מועד לו משלם נזק שלם וזה לא שייך גבי מועד לעובדי כוכבים ואף על גב דקתני התם מועד לאדם ואינו מועד לבהמה ובאדם לא שייך תשלומי נ"ש מ"מ שייך שפיר למיתני כיון דמשלם מיהו כופר שלם משא"כ בעובדי כוכבים דליתא בתשלומין כלל וק"ל:

בפרש"י בד"ה היכא דסקליה מסקל כו' ונקי מיבעי ליה לדרשא אחריתי לחצי כופר ודמי וולדות עכ"ל. הא דלא ניחא ליה לרש"י דבעל השור נקי אתי להנאת עורו כפי' תוס' דהכי ניחא טפי נ"ל דהיינו טעמא דכיון דלמאי דס"ד השתא דלא אסיק אדעתיה דאת בשרו אתי להיכא דשחטו כעין בשר א"כ תקשי את בשרו ל"ל אלא ע"כ דאת בשרו בא ללמד את הטפל לבשרו והיינו הנאת עורו וא"כ אייתר ליה בעל השור לכך הוכרח לפרש דבעל השור אתי לחצי כופר אבל למאי דמסיק הש"ס דאת בשרו היינו היכא דשחטו כעין בשר וא"כ סד"א למדרש נמי בשרו אין עורו לא לכך איצטריך בעל השור נקי אבל מ"מ קשה לפירש"י דאין זה סוגיית הש"ס להקשות על תנא דברייתא מנ"ל למדרש בעל השור נקי לאיסור הנאה ולא דריש ליה לחצי כופר כאידך תנא ולמה לא נאמר דהני תנאי פליגי אהדדי מר דריש הכי ומר הכי ובשום דוכתא לא פריך הש"ס כה"ג ועוד דלא איצטריך קרא כלל להנאת עורו דמהיכא תיתי נחלק בין עור לבשר ואי משום דכתיב את בשרו א"כ לא לכתוב לא ה' ולא ו'. ועוד דא"כ למסקנא נמי תיקש' מנ"ל דבעל השור נקי אתי להנאת עורו דילמא לחצי כופר ודמי וולדות ובשלמא לפי' התוס' ניחא קצת די"ל דמשמע לתלמודא דתנא דברייתא מודה ג"כ בהנאת עורו דילפינן מהאי קרא שכל זה נכלל בכלל מה שאמר בהנאה מנין וכן הוא באמת לפי המסקנא אבל לפי' רש"י ודאי קשה דהא חזינן בהדיא דתנא דברייתא לא משמע ליה בעל השור נקי לחצי כופר ודמי וולדות וכן מצינו לקמן דפליגי תנאי ע"ז. והנלפע"ד דרש"י סובר דהא דניחא לתנא דברייתא למדרש ובעל השור נקי לאיסור הנאה היכא ששחטו קודם שנסקל אף על גב דקרא כתיב סקל יסקל השור דמשמע דאיירי שכבר נסקל מ"מ כיון דא"א לומר דלא יאכל את בשרו קאי על שור הנסקל כיון שהוא נבילה אע"כ דקרא איירי קודם סקילה והא דכתיב סקל יסקל היינו שבא לידי סקילה כפירש"י בסמוך וא"כ דרשינן נמי ובעל השור נקי קודם שנסקל ולאיסור הנאה אבל לסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל מצי שפיר מיירי לאחר שנסקל ולאיסור הנאה וא"כ לא מפקינן קרא מפשוטו דהא דכתיב סקל יסקל איירי שפיר בסקילה ממש ועליה קאי לא יאכל וא"כ לפ"ז לא שייך לומר עוד דקרא דבעל השור נקי איירי להיכא ששחטו אחר גמר דין כיון דכולי קרא איירי כשכבר נסקל אע"כ דשבקיה לקרא דדחיק ומוקי נפשיה לחצי כופר ולדמי ולדות דלהנאת עורו נמי לא איצטריך כדכתיבנא וא"כ מקשי הש"ס שפיר ודוק:

בגמ' והאי לא יאכל כו' כר' אבהו כו'. וצ"ע אמאי מייתי הכא דר"א דהא בפסחים פ' כל שעה משמע להדיא דע"כ לא פליג חזקי' עליה דר"א אלא בלא יאכל בחול"ם אבל היכא דכתיב לא יאכל בציר"י כ"ע מודו דלאיסור הנאה אתי וא"כ הכא בשור הנסקל הא כתיב לא יאכל ואפי' חזקי' מודה ויש ליישב דלא מייתי הכא כדר"א אלא לאפוקי מדריב"ל דיליף התם איסור הנאה בפסח ושור הנסקל מנותר והיינו משום דסבירא ליה דאפי' לא יאכל לא משמע לאיסור הנאה ועי"ל דדוקא מדר"א פריך דאי מחזקי' כיון דשני לן בין לא יאכל ולא יאכל א"כ לא שייך להקשות דילמא קרא אתי להיכא דסקליה מיסקל ולאיסור הנאה דא"כ תקשי אמאי שני קרא למיכתב לא יאכל ליכתוב לא יאכל וע"כ מוקמינן לאיסור הנאה דלאכילה לא איצטריך קרא דנבילה היא אלא ע"כ דקרא אתי היכא דשחטי' מישחט אבל לר"א פריך שפי' דהא לדידיה לא שני ליה בשום דוכתא בין לא יאכל ובין לא יאכל דתרווייהו משמע איסור הנאה ואם כן לא שני קרא מידי ומקשי שפיר וק"ל:

בפרש"י בד"ה א"נ אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא עכ"ל. זה הל' דאפי' לדידך אין לו מובן לפי פשוטו וכן בד"ה אח"ז את בשרו ל"ל כו' דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה עכ"ל גם זה אינו מובן דהא להאי שינויא לא שני בין לשון לא יאכל ובין לא יהנה אלא לשינויא קמא אמרינן הכי. והנלפע"ד בענין זה הוא דקשה לרש"י להאי שינויא בתרא דעיקר הילפותא הוא מאת בשרו א"כ לפ"ז כל אריכות לשון הברייתא מה שאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שהוא נבילה הכל הוא ללא צורך אלא הו"ל למימר בקצרה את בשרו מה ת"ל מגיד לך הכתוב שאם שחטו כו' לכך נראה לרש"י לפרש דהני תרתי שינויי צריכי להדדי דמאי דשני לכתוב לא יהנה זה הדקדוק אינו מספיק להוציא הקרא מפשוטו כיון דפשטא דקרא איצטריך באמת לאיסור הנאה היכא דסקלי' מיסקל מש"ה קאמר א"נ אפילו לדידך והיינו דסברת המקשה דפשטא דקרא דלא יאכל קאי להיכא דסקלי' מ"מ קשה את בשרו למה לי אלא על כרחך דסובר דקרא דאת בשרו מיירי מיהא להיכא דשחטו דאסור וא"כ כיון דפשיטא לן דקרא איירי מהיכא דשחטו ניחא ליה לפרש נמי רישא דקרא דלא יאכל דאיירי נמי מהיכא דשחטו מדאפקי' בלשון אכילה ולפ"ז שפיר קאמר בברייתא ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהיא נבילה וא"כ לא איצטריך קרא לאכילה ומה ת"ל בל' לא יאכל אלא מגיד לך שאם שחטו כו' וזה ממש לשון רש"י במה שכתב אפי' לדידך משמע מזה דהאמת אינו כן אלא אפילו רישא דקרא לא יאכל קאי נמי להיכא ששחטו ולכך סיים רש"י נמי דהשתא איצטריך ליה לקרא לאפוקי בל' אכילה ומה שיש לדקדק עוד בזה יתבאר בסמוך ודו"ק:

בתוספות בד"ה כדר"א לרווחא דמילתא נקט כו' עכ"ל. אבל לפמ"ש דהא דנקט כדר"א היינו לאפוקי דאליבא דחזקי' לא קשה מידי א"ש וק"ל:

(מא א) מועד היכי משכחת לה וכו'.—איני יודע למה לא שאלו כן על המשנה שלמעלה (לז א) מועד לאדם ואינו מועד לבהמה.

(שם תוספות) ד"ה כמאן וכו' ואסורה לכ"ע.—פי' בבא עליה איש כענין זה, אבל לא בבהמה, דאפי' הביאה עליה את הבהמה אינה נאסרת, דאין זנות לבהמה (עי' יבמ' נט ב).

בחצר הניזק. דאילו ברה''ר אין חייב ברגל לדברי הכל דכתיב בשדה אחר בפ' קמא (דף ג:): לאביי משלם כופר. אע''פ שלא נתכוון להזיק דהא אוקי דרבעה ולא קטלה הא קטלה משלם כופר: מתני' וזה וזה חייבין מיתה. דבתם נמי כתיב סקל יסקל: וכן בבן וכן בבת. בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים: גמ' שאמדוהו לשלשה בני אדם. שרץ אחריהן זה אחר זה וברחו מפניו ואמדו שאם לא ברחו היה הורגן: שסיכן ג' בני אדם. לפיכך לא נסקל בשנים הראשונים וכשנגח שלישי מתו כולם הלכך משלם עליו כופר: הוי מועד לאדם. בתמיה: אטרפה. לא קטלינן ליה דגברא קטילא קטיל: הוי מועד לשלם. בתמיה: דקטל וערק לאגמא. לאחר שהעידו בו ברח: שהוזמו זוממי זוממין. כשנגח ב' נגיחות ראשונות והעידו בו ב' כיתות עדים באו כת אחת והזימום ופטרוהו וכשנגח נגיחה שלישית והעידו בו באתה כת המזמת להזימן והוזמה אותה הכת אף על הזמות ראשונות ונמצא השור מועד ומשלם כופר על השלישית: הניחא אי לייעודי תורא בעינן. ג' ימים דכתיבי בקרא: שפיר. הרי נגח שלש נגיחות בג' ימים ואע''ג שלא נתקיימה העדאתו אלא בכת אחת לא איכפת לן: אלא אי לייעודי גברא בעינן. שלשה ימים: אמר לא הוה ידענא. ב' נגיחות הראשונות דאינטריה שהמזימין הטעוני: גביה הוה קאי. שהמזימין העידו דגביה הוה קאי וראה בנגיחותיו: רבינא אמר. משכחת לה דלא נסקל בשתים הראשונות כגון שהעדים המעידים עליו אין מכירין את השור ובג' הוכר: מאי הוה ליה. לבעלים למיעבד ואמאי מחייבת ליה כופר: לאחר שנגמר דינו. דהכי משמע קרא משבא שור לידי סקילה יסקל ושוב לא יאכל את בשרו: להיכא דסקליה מסקל. ואתא לא יאכל לאוסרו בהנאה וכדרבי אבהו ונקי מבעיא ליה לדרשה אחריתי לחצי כופר ולדמי ולדות כדלקמן. כדרך שפרט לך בנבילה. שכתב לך בה לא תאכלו והוצרך הכתוב לפרש לך בה היתר הנאה לגר אשר בשעריך וגו' אלמא לא תאכלו איסור הנאה הוי משמע: ה''מ. דמפיק קרא לאיסור הנאה בלשון אכילה: היכא דנפיק לן אכילה והנאה מלא יאכל. אגב דמורי לן נמי אאכילה מפיק ליה בלשון אכילה: אבל הכא דאכילה נפקא לן מסקול יסקל. אי להנאה גרידתא אתא לכתוב לא יהנה: אי נמי. אפילו לדידך לכתוב לא יאכל ותו לא: את בשרו למה לי. אלא לאו לאשמועינן אע''ג דעבדיה כעין בשר שחוטה בהכשר אסור באכילה ובהנאה דהשתא אצטריך ליה לקרא לאפוקי בלשון אכילה: אימא ה''מ. דאסור אם שחטו:

כמאן דקטלה דמי. וא''ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי''ל כמו שפירש ר''ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה. יצרה ונתרצה ואפילו למ''ד בכתובות פ' נערה (דף נא:) תחילתה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחילת ביאה באונס אבל הכא תחילת ביאה זו ברצון ואסורה לכ''ע וה''ה שנהרגה: הא אין כוונתו להזיק. ואע''ג דכשכשה באמתה מבעיא בפ' כיצד הרגל (לעיל דף יט:) לפי שיש שם שינוי קצת ודמי טפי לקרן אבל רביעה לאו שינוי הוא ולא דמי לקרן וכשן גמורה היא שמזקת ע''י אכילה: ברגל שדרסה. שן הוה שייך למנקט הכא אלא אגב דנקט רגל ספ''ב (דף כו.) נקטיה הכא: לרבא לא משלם כופר. אליבא דהך ברייתא קאמר כדפי' בספ''ב (דף כו.): מאחר דמתם קטלינן כו'. לא מצי לאוקמי כגון שבשלש נגיחות ראשונות נתכוון להרוג הבהמה והרג את האדם דכה''ג לא הוי מועד לאדם הואיל ולא נתכוון לאדם וגם בהרג ג' פעמים על פני בעליו לא הוי מועד כדאמרינן בפרק שני (דף כד.) אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב''ד: כגון שאמדוהו לג' בני אדם. כולה סוגיא מוכחא דלא מיחייב בשלישי נ''ש כדפרישית בפ''ב (דף כד.): איני יודע שהיא נבילה. וא''ת אצטריך לבן פקועה לרבנן דרבי מאיר דלא בעי שחיטה (חולין דף עד.) וכ''ת דלא אקרי שור הא לענין פטר חמור מקרי שה בפ''ק דבכורות (דף יב.) ובפרק בהמה המקשה (חולין דף עד:) ואפילו שחוט מוכח ביומא (דף מט: נ.) דמקרי פר וכ''ש בן פקועה וי''ל בלאו הכי פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אע''ג דשחטיה ועבדיה כעין בשר: והאי לא יאכל להיכא דסקליה מסקל דאסור בהנאה. ובעל השור נקי להנאת עורו וכי תימא לשתוק מלא יאכל אם כן לא הוה מוקמינן נקי אלא להנאת בשר דוקא: כדרבי אבהו. לרווחא דמלתא נקט דבלאו רבי אבהו לא הוה מצי למימר אלא להנאה דלאכילה לא צריך: כל מקום שנאמר לא יאכל. ואם תאמר חמץ בפסח הנאתו יהיה בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכ''ת הכי נמי א''כ בפרק כל שעה (פסחים דף כג:) דבעי מאי איכא בין חזקיה לרבי אבהו הוה ליה למימר דהא איכא בינייהו וי''ל דלא יאכל או לא תאכל ילפינן מלא תאכלו אבל כי כל אוכל מלא תאכלו לא ילפינן:

דף מא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד